דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

פרק 10: שיער וכיסוי ראש של גברים בחברה החרדית

כובעי גברים
כובעי גברים
מתן זיו, דניאל כהן
חנות לבגדי גברים ברמת ויזניץ בחיפה.
שטריימל מעל כיפה
שטריימל מעל כיפה
דליה בר אור
שטריימל מעל כיפה ותסרוקת פאות בויז'ניץ
תסרוקת ופאות
תסרוקת ופאות
נח רובין
נער בר מצווה
נער בר מצווה
דליה בר אור
כיפה שחורה מקטיפה
דליה בר אור, עוז אלמוג, ר' רוז, תמר אלמוג

החלקים המסומנים במרכאות נלקחו מתוך "שלא שינו את לבושם" - מוסף חג הפסח של כתב העת "בקהילה", תשמ"ו. החומר מובא ברשותו ובאדיבותו של כתב העת.

נוצר ב-6/1/2008

פאות לחיים

פאות לחיים מסולסלות הן אחד מסימני ההכר המובהקים של החרדים. אצל החסידים לא מסתפקים בכך שלא מגלחים את הפאות אלא נותנים לפאות לגדול. כאשר הפאות כבר גדלו דיין יש חמשה מנהגים כיצד להסתדר עם פאות ארוכות. יש ההולכים כל ימיהם עם הפאות הארוכות בצידי הראש. יש המסלסלים את פאותיהם כך שיהיו יותר מסודרות. יש הנוהגים לכרוך את פאותיהם הארוכות סביב אוזניהם. יש המרימים את הפאות ומכניסים אותם מתחת לכיפה. יש הכורכים את הפאות סביב עצמם, בצורה מיוחדת, כך שנוצרת מהשערות צורה של גליל, ואת הגליל הזה הם שמים על אוזניהם.

הליטאים מסתפקים, לרוב, באי גילוחן של הפאות אך בה בעת אין מגדלים אותן מעבר לנדרש. יש בין הליטאים שפאותיהם נמשכות עד הקו של אמצע האוזן, ויש המאריכים עד קצה האוזן. מקצת מהליטאים מגדל במעט את הפאות שמוסתרות מאחורי האוזן. כשהפאות גדלו קצת יותר מקצרים אותם שלא יחרגו מקצה האוזן מאחור.

אצל חסידים מקובלות תסרוקות גם לפאות הלחיים - ישר, מגולגל, גולש, קשור מעל הראש או מסובב סביב האוזניים. 

חסידי בעלז בירושלים פורעים את הפאות ומשחררים אותן, אך מחוץ לירושלים - הם מסובבים אותן כדי להצניע את עצמם בקרב החברה החיצונית.

חסידי ויז'ניץ הולכים עם פאות לחיים מגולגלות ומסובבות מהחוץ פנימה לכיוון הפנים בכל מקום והזדמנות, גם בחצר הרבי. ההזדמנות היחידה בה הם פורמים את הגלגול היא בתפילת 'שמונה עשרה'. 

חסידי 'רעבאהרלאך' אינם מגלגלים את פאותיהם, ומניחים אותן רחבות ויורדות בפס ישר עד קצה האוזניים. לטענתם, גלגול פאות לחיים הם מעשה המעיד על ביטול זמן תורה, התייפייפות, ובקיצור- גאווה.

רוב ה'ירושלמים' - חצרות מתקופת היישוב הישן - מניחים לפאותיהם לגדול ללא גלגול עד לסנטר, והקיצוניים שבהם לא מספרים אותן במספריים אלא שורפים את קצותיהם בנר (!).
למרות מנהגים אלו, ניתן לקבוע שכל אחד עושה דין לעצמו בעניין פאות הלחיים, וממציא לו את הגלגול שלו.

חסידי גור הולכים עם פאות ארוכות המשוכות למעלה, מתחת לכיפה. היסטוריונים שונים טוענים שבפולין הלכו כך רק ברחוב, משום שרצו להחביא את הפאות מפחד הגויים. כך גם היה נהוג בהונגריה. וכך נהוג עד היום באירופה. אך כאשר היו החסידים מגיעים ל'שטיבל' הם הורידו את הפאות למטה, משום ששם לא שרר פחד. גם בעיירה "גור" מקום משכנו של הרבי, הלכו חסידי גור כשפאותיהם משתלשלות כלפי מטה, ללא חשש מן הגויים.

כאשר הגיע האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת"' הגיע לארץ, המשיכו חסידי גור במנהגם: בעירו של הרבי (ירושלים) הולכים עם הפאות גלויות ומשולשלות. מחוץ לעירו של הרבי (תל אביב, חיפה בני ברק ובכל הארץ) הפאות מוסתרות מתחת לכפה וכך עד לימינו.

אורך הפאות נקבע כנראה בעקבות הביקורים שערך ה'אמרי אמת' בארץ, לפני מלחמת-העולם השנייה. במהלך הביקורים מצאו חן בעיניו פיאותיהם הארוכות של בני ירושלים ומאז החלו לגדל פאות ארוכות בחסידות גור.

תספורת

קיצוץ השיער בניגוד לתספורת מעוצבת

רוב החרדים מסתפרים במספרות לגברים בלבד. החרד בדרך כלל אינו מעצב את שיערו, אלא מקצץ אותו משאיר פאות לחיים (היום הנורמה הזו מעט נסדקת, בעיקר בקרב ש"סניקים). הימצאותה של מראה במספרה שנוי מחלוקת. מחד, אסור להתייפות מול המראה כמעשה אישה; מאידך, יש צורך לבדוק במראה אם הספר עושה מלאכתו כהלכה, או לחילופין, אם לא דבר בבגדים לכלוך או פרור מיותר. 

התספורת של החסיד היא שיער קצוץ במידה זו או אחרת ופיאות לחיים. כל אימת שהשיער קצת גדל, מקצצים אותו במכונת תספורת ביתית. לפני כל חג נהוג להסתפר.

בחוגים הליטאיים השמרניים ( "חזונאישניקים" "בריסק" ועוד) התספורת אינה שונה מזו החסידית: ראש מגולח במידה זו או אחרת. בחוגים המודרניים יותר (פונוביז' – חברון ועוד) התספורת נעשית במספרה על ידי ספר מומחה היודע לקצץ בשער הראש מחד ולהותיר בלורית צנועה מאידך. בסיומה של התספורת מגיש הספר מראה לקליינט הבוחן את עבודתו ומביע את דעתו. בחלק מן הישיבות, חברים לחדר הופכים לספרים לעת מצוא. עתים, מתברר כי "ספר גדול התחבא כאן" ועיתים ניתן לראות את "שפני הניסיון" עם "יצירות המופת" לראשיהם בבית המדרש מצפים שיגדל שערם כדי שיוכלו להראות בציבור.

ה"חלאקה"

עד גיל שלוש לא מספרים את שערות ראשם של הבנים ומניחים לשערותיהם לגדול. בגיל שלוש מקיימים את טכס ה"חלאקה" – התספורת הראשונה לילד. רבים בחוג החסידי, נוהגים לקיים טכס זה ב"ציון" קברו של רבי שמעון בר יוחאי, במירון, בהילולה בל"ג בעומר, או ביום ההולדת של הילד. ויש הנוהגים לעשות טכס זה אצל הרבי. 

מנהג זה לא היה מקובל בעבר בציבור הליטאי, אולם בעשורים האחרונים "זלג" המנהג גם אליו. בשונה מן הציבור החסידי. נוהגים בציבור הליטאי לעשות את ה'חלקה' בבית (ובחוגים ליטאיים מודרניים, להמשיך את המלאכה אצל ספר מומחה שיעצב לילד את תספורתו הראשונה). גם הנוסעים למירון, אינם עושים את החלקה בל"ג בעומר בדווקא אלא בהגיעו של הילד לגיל שלש.

ה"חלאקה" אינה רק התספורת הראשונה, אלא בעיקר השארת פאות לילד משני צידי הראש. ההלכה קובעת כי אסור לגבר "להקיף את פאת ראשו" כלומר: לגלח את השער בפאות הראש. כבר מתספורתו הראשונה של הילד "משאירים לו פאות", כדי לחנכו למצוות.

ביום ה'חלאקה' מלבישים לילד, לאחר התספורת, לראשונה את ה'טלית קטן'. זהו בגד העשוי בצורה מלבנית, שבארבע קצוותיו משחילים ציציות. יש לבגד זה פתח באמצעו, דרכו אפשר להשחיל את הראש, וכך לובשים את הבגד. בגד זה לובש כל אדם שומר מצוות. למרות שילד בגיל שלוש אינו חייב במצוות, נוהגים להרגילו במצווה זו מגיל שלוש. מדי בוקר בתפילה כשהילדים מתפללים ב'חדר', הם מנשקים את הציצית. ישנם שני מנהגים בלבישת ה'טלית קטן'. אצל החסידים לובשים אותו מעל לחולצה, ואילו הליטאים, לובשים אותו מתחת לחולצה, אך נוהגים להוציא את הציציות משני צידי הגוף מעל למכנסיים.

זקנים שפמים וגילוח

על פי תורת הסוד 'שערות הזקן הן צינורות השפע של האדם והתולשן או מסירן – פוגם בשפע (הרוחני) היורד אליו' על כן, היהודי החרד החסידי אינו מתגלח ושיער הפנים שלו גדל באופן טבעי לזקן ושפם מחוברים.

מותר לעשות 'תסרוקת' לזקן, ולאסוף אותו ל 'קוקו' קטן, הנקשר מתחת לסנטר, או לקפל אותו. את הקוקו פורמים בפורים, כשרוצים לשנות את ההופעה ולהתחפש או במקווה. 

בישיבות ליטא כמעט ולא היה בחור ישיבה שאינו מגולח. גם בעולם הישיבות הליטאיות של העשורים הראשונים בארץ בחור שגידל את זקנו היה יוצא דופן. המשגיחים וראשי הישיבות לא עודדו את גידול הזקן בגיל כה צעיר ואף התנגדו לו וראו בו סממן חיצוני המביא את מגדלו לתחושה שהוא "בעל דרגה רוחנית גבוהה" - תחושה שאין לה כסוי מלבד הזקן. ה'חזון איש' לעומת זאת, התנגד לגילוח הזקן ותלמידיו נהגו (ונוהגים) שלא לגלח כלל את זקנם.

לגילוח הזקן הייתה בעיה אחת יסודית ושמה "תער". חל איסור הלכתי חמור על גילוח הזקן בתער (המקור: "ולא תשחית את פאת זקנך" ויקרא – יט' כז') ועל כן, מכונות הגילוח הבנויות על עיקרון של סכין הנוגעת בבשר הלחיים דרך רשת עדינה, אסורות בשימוש. לעומת זאת, מכונות גילוח הבנויות על עיקרון המספריים (הסכינים, אינם באים במגע עם בשר הלחיים) מותרות. כבר בשנות הששים ידעו בחוגי הישיבות להבחין בין מכונה "כשרה" ל"לא כשרה". כאשר המכונה הכשרה לא הצטיינה אכן בגילוח למשעי. 

ככל שהתקדמה טכנולוגיית מכונות הגילוח (רשת דקה יותר / גילוח מעולה יותר המגיע עד לשורשי השיער) הפך השימוש בהן לבעייתי יותר ויותר מבחינה הלכתית. הפיתרון שנותר היה לחזור אל שיטות הגילוח שהיו מקובלות בשנות החמישים והששים בישיבות בשל הצנע הכלכלי באותן שנים, שנים שבהן מכונת גילוח נתפסה כ'מוצר מותרות'. בתקופה הנדונה, רוב הבחורים השתמשו ב"משחת גילוח" או "משעי" (שמו של המוצר באותם ימים) - אבקה אותה מערבבים במים. את התערובת המתקבלת, המדיפה צחנה בלתי נסבלת כמעט, מורחים על הלחי ולאחר מספר דקות, בעיתוי מדויק, 'מקלפים' אותה בעזרת מקלון עץ. ברבים מן המקרים ובפרט למי שאינו מיומן בשימוש באבקה, התוצאה המתקבלת היא "פנים שרופות". ולחילופין, אזורים שאינם מגולחים.

תערובת של הגורמים לעיל ואחרים (מגמת ההחמרה בקיום מצוות ("פרומקייט") + גישתם של ראשי ישיבות הרואים בגידול הזקן חלק מן ההתבדלות מן "הרחוב" (החילוני) +מגמת 'זליגתם' של מנהגים חסידיים / קבליים אל הציבור הליטאי. + עובדת אי כשרותם המוחלטת של רוב מכונות הגילוח העכשוויות ובהתחשבות בטרדה הכרוכה בגילוח באבקה (הריח הדוחה, כבר אינו קיים כיום)) הביאו לשנוי מגמה בישיבות הליטאיות. ישנן ישיבות כ"תפרח" בהן רוב מוחלט של הבחורים מגדל זקן. גם בישיבות ליטאיות אחרות הפך מראה הזקן למקובל וכבר אין הוא יוצא דופן. אותם המגלחים את זקנם ושאינם משתמשים ב"משעי" מסירים חלק מן הסכינים במכונת הגילוח לחילופין מתגלחים בעזרת ה"מיישר" ולא במכונה עצמה ונותרים עם זיפים קצרים על פניהם.

לאחר חתונתם, נוהגים רוב האברכים הצעירים להישאר תקופת מה נטולי זקן. לאחר כשנה (אצל חלק מן האברכים הצעירים יעבור זמן רב יותר עד להחלטה הגורלית. לידת ילדים, ו/או התקדמות במדרג בעלי המשרות התורניות יסייעו בקבלת החלטה חיובית) יחל האברך בגידול ובטיפוח זקנו. יכולה להיות זו פלומה מסופרת סטייל אריה דרעי, או זקנקן מעוצב. ככל שחולפות השנים, מקבל הזקן נפח ו'אישיות' למרות שלרוב נותר מעוצב.

כיפות

בעולם החסידי הכיפה מקיפה את הפדחת ועשויה בדרך כלל מקטיפה שחורה, או מאריג יציב מכותנה באריגה צפופה (כיפה זו מכונה "כיפה יבשה" משום שאינה מבריקה כמו זו מקטיפה).

גם בעולם החרדי הליטאי הכיפה עשויה בדרך כלל מקטיפה שחורה, או מאריג יציב מכותנה באריגה צפופה, אך הכיפה 'הליטאית' אינה מכסה את כל הראש כמקבילתה החסידית. מסביב לכיפת הקטיפה תפור סרט סטן. כיפה ללא סרט נחבשת על ידי חרדים ליטאים שמרנים פחות (מחנכים בחיידרים נעזרים במשחק מילים כדי להתרות בתלמידיהם: "ההולך עם כיפה ללא סרט- סופו שילך לסרט בלי כיפה"). 

כל סוגי הכיפות קיימים בתצורה של ששה חלקי בד תפורים או ארבעה חלקים (לפחות שמרנים). קיים גם הבדל בין הכיפה הגבוהה הנחבשת במרכז הראש לכיפה השטוחה הנחבשת בקדמת הראש (כנ"ל). 

הילדים חובשים כיפה שחורה או כחולה העשויה בדרך כלל מקטיפה. הכיפה מעוטרת בשוליה בפסים מקבילים, או בצורת גל בזהב, כסף או ברונזה. העיטורים עשויים בחוטי רקמה או בעבודת יד של ציור בצבעי בד מתכתיים.

חסידי סלונים (חסידות ירושלמית קטנה, למרות שמקורה מליטא(!), חובשים כיפה קטנה יותר משאר החסידים, מחולקת לארבע חלקים. 

בעבר היו מינים אחדים של כיפות, שכיום כבר לא קיימות: עגולות ומרובעות, גבוהות ונמוכות, מבד דק, מקטיפה ומצמר. כיום הכיפות, כאמור, עשויות קטיפה או אריג יציב.

סוג מסוים של כיפה ירושלמית שחובשים חסידים ירושלמים, אלו שמכונים גם רבאהרא'לאך (ר' אהרון), וכוללים את תולדות-אהרון, תולדות-אברהם-יצחק ושומרי-אמונים, היא לבנה, מיוחדת במראה ושמה ירמולקה. ישנן מספר השערות למקור השם: המקובלות שבהן רואות בשם "ירמולקא" חיבור של שתי מילים המסמלות יראת שמים: 'ירא-מלכא', או "ירא מאלוקא" כלומר – "ירא את המלך" או "ירא מאלוקים". הירמולקה עשויה בסריגת קרושה מיוחדת מחוטי כותנה בצבע לבן, ובמרכזה פּונפּון בצורת ציצית של חוטים זקופים. בגלל סוג הסריגה המיוחד הירמולקה צמודה לראש יותר מכל כיפה אחרת. מעל הירמולקה חובשים ביום חול כובע קטיפה שחור נמוך עם שוליים רחבים (סוּפֶּר), ובשבת, שטריימל כבר מגיל בר מצווה. 

הכיפות של הצעירים כשל אביהם – כיפה שחורה בדרך כלל עשויה מקטיפה, אך מקושטת יותר: שוליים מעוטרים בפסים מקבילים, או בצורת גל בזהב, כסף או ברונזה. העיטורים עשויים בחוטי רקמה או בעבודת יד של ציור בצבעי בד מתכתיים.

ירמולקה חובשים גם הצעירים של תולדות-אהרון, תולדות-אברהם-יצחק ושומרי-אמונים. לפי מראה הכיפה ניתן לזהות אם החובש אותה הוא נער או אברך (צעיר נשוי): לנער ציצית (פונפון) זקופה, ולאברך ציצית מעוכה, זאת מאחר והוא נוהג לחבוש מגבעת או שטריימל מעל הירמולקה, והם משטיחים את הציצית. 

כיפות הילדים - חובשים כיפה משושה, לעיתים עם מצחייה קטנה כיפת המצחייה – ה 'דצ'יק' (גגון בפולנית), מקובלת בעיקר בחצרות ויז'ניץ ובעלז, ומיועדת לקטנים מגיל שלוש עד גיל בר מצווה.

כובעים

רקע

הכובע מהווה פריט הכרחי לגבר החרדי, ונחשב לפריט חשוב ביותר בתלבושת כולה משום שהוא משמש כיסוי ראש נוסף הנדרש לתפילה.

עד מלחמת-העולם הראשונה נהגו היהודים לחבוש כובע קסקט. בחורף, כשהצינה שלטה, חבשו על הראש 'קוטשמע', כובע העשוי מפרווה. כובע סאמט עגול היה באותה תקופה מיוחד לאדמו"רים ורבנים.

המקור הקדום ביותר לכובע העגול הוא לפני כ-400 שנה, באמסטרדם. שם חבשו רבנים, ולהבדיל כמרים, כובע שחור ועגול, עם הבדלי ניואנסים בין שני הכובעים. הכובע היה הרבה יותר נמוך ביחס לכובעים החסידיים של ימינו. באותה תקופה, הכובעים עדיין לא היו עשויים מקטיפה. היה זה כובע שחור ופשוט.

עם השנים חלו שני שינויים משמעותיים בצורת הכובע: הוא החל לצמוח לגובה, ומכובע שחור רגיל, החלו לעשותו מקטיפה. התהליך היה הדרגתי. כל כמה עשרות שנים חלו שינויים נוספים, עד שהכובעים לבשו את הצורה המוכרת לנו כיום. גם כיום מתבצעים מדי פעם, פה ושם, שינויים קטנים בכובע, אולם אין אלו שינויים משמעותיים.

השינויים בצורת הכובע חידדו את ההבדלים בן הקהילות השונות. ברחבי פולין וגליציה, שם הייתה היהדות החרדית חזקה ומבוצרת, לא צמח הכובע מדי לגובה, ונשאר, פחות או יותר, באותו גודל כמו לפני 400 שנה. לעומת זאת, בגרמניה צמח הכובע לממדים עצומים, כפי שכולנו מכירים את הצילנדר הגרמני, שיהודי גרמניה נהגו לחבוש.

בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה עם העלמותו של "העולם של אתמול" ונדידת היהודים בין ארצות ארופה הפך הכובע מנחלת האדמו"רים והרבנים לפריט לבוש חסידי בסיסי. 

מצב זה נשמר עד ימינו. כיום לא תמצאו בחור מעל גיל בר-מצווה, מירושלים ועד ויליאמסבורג, החובש קסקט לראשו (למעט בחסידות בעלזא). כולם חובשים כובע עגול לראשם." 

קיימות וריאציות שונות של כובעים עגולים, שבאות לסמל את ההשתייכות החסידית.

קיימים שני סוגי כובעים: מגבעת לבד (שטאף) או קטיפה (סאמעט), בעלת ניואנסים שונים בהתאם לחצר אליה הוא משתייך.

כל כובע ומגבעת, ללא קשר לסוג ולמאפיינים, נחבש מעל הכיפה השחורה. אצל החסידים, אופן החבישה הוא כזה, המאפשר הצצת הכיפה מצידה העורפי מתחת הכובע לסוגיו.  "כיום זה טבעי שכל נער המגיע לגיל בר מצווה חובש לראשו כובע סאמט עגול ושחור. אולם בעבר, לפני כמאה שנה, לא היה זה דבר ברור מאליו.

על שוק הכובעים שולטים מספר יבואנים המנהלים 'חנויות רשת' בריכוזים החרדיים. הבולטים ונותני הטון שבהם הם "פרסטר" ו"ברון" המתחרים על כיסם ועל ראשיהם של בחורי הישיבה. שינויי האופנה בכובעים אלה מתבטאים ברוחב השוליים, בעובי הסרט המקיף את הכובע ובסגנון ההטבעה (בזהב או בכסף) המופיעה על הסרט, כאשר מדי חג / "בין הזמנים" ינסה אחד המתחרים "לדחוף" דגם חדש ואופנתי לשוק. דגם ש"יכנס" ל"עטרת" (ישיבת "עטרת ישראל" הירושלמית) או ל"חברון" (ישיבת חברון כנ"ל) יהיה הדגם המנצח. התחרות מתבטאת במודעות רחוב, בפרסומים בעיתונות וכמובן, במבצעי הנחה. חנויות רשת נוספות הם כובעי "עתיד" או "פוקס". כל רשתות הכובעים חתומות על הסכם עם איגוד הת"תים למתן הנחה לבחורים נזקקים.

מכנה משותף לכל כסויי הראש בציבור החרדי הוא עדינותם, רגישותם ללכלוך והעובדה כי הם מאבדים את צורתם לאחר בואם במגע עם מים. הנתון נכון הן לכסויי הראש הגבריים (כובע לבד ליטאי / חסידי. שטריימל, ספודיק וכו' ) והן לכסוי הראש הנשי (פאה). בימות החורף הגשומים ניתן לראות את המטריות נשלפות על ידי גברים ונשים כבר עם טיפת הגשם הראשונה.

בעיית ההגנה על כסוי הראש בשבתות היא בעיקר של גברים החייבים להגיע אל בית הכנסת ולשוב ממנו. אצל רוב הנשים יום השבת הוא יום של פינוק ללא יציאות. מאחר שעל פי ההלכה אסורה נשיאת מטריה (קיצור שלחן ערוך. רבי שלמה גאנצפריד. פ' – פב') הפיתרון המקובל הוא שקיות ניילון חד-פעמיות שקופות הנשלפות מכיס המעיל. הכובע / השטריימל נעטפים בהן ונחבשים בצורה זו על הראש. השקית החד פעמית מושלכת עם הגיעו של חובשה לביתו או לבית הכנסת.

כובעי הליטאים

כיום הפך הכובע לסימן ההיכר הבולט ביותר של החרדי הליטאי ולחלק בלתי נפרד מן המדים המייצגים אותו. בחברה החרדית הליטאית מקובל ללכת איתו ברשות הרבים כחלק אינטגראלי של הלבוש. שלא כמו בכובע החסידי, לא תבלוט הכיפה מתחומו של הכובע שייחבש עליה.

הליטאים השמרנים יותר (חוגי ה"חזונישניקים") חובשים כובע "עגול" ששוליו מופנים כלפי מעלה ובדרך כלל מחוזקים בסרט בד או בתפרים. במרכז החלק העליון של הכובע יש שקע קל, כובע זה עשוי מלבד שהוא פרוות שפנים או ארנבות.

שאר החרדים הליטאיים חובשים לראשם כובע "קנייטש" ששוליו הקדמיים נוטים מטה ובשני צידי חלקו העליון ישנם שקעים ("עיניים"). כובע זה עשוי גם הוא לבד ובמקרים נדירים מקטיפה. הכובעים מיוצרים בעיקר באיטליה ובהונגריה וכן בצ'כיה, כשהחברות המובילות הן בורסלינו ברנדולינו וברביסיו, ומחירם יכול להגיע עד 700 ₪. 

הכובע הליטאי נחבש לרוב בצורה ישרה כשהשוליים הקדמיים נוטים לכיוון העיינים (בסגנון שנות החמישים). בחלק מן הישיבות חובשים הצעירים את הכובע ב"סגנון של חברונרס" (סגנון של תלמידי ישיבת חברון). הכובע 'יושב' לא בקדמת הראש אלא בחלקה האחורי של הגולגולת. השוליים מופנים כלפי מעלה,הבלורית (אם קיימת) מתנפנפת... ואילו חלקו האחורי של הכובע מכסה את העורף.
רבנים וראשי ישיבות ילבשו את ה"המבורג", כובע קטיפה עבה,ששוליו מתעגלים פנימה בחלקו העליון. 

כובע סאמט

צעיר חרדי עד גיל 13 איננו חובש כובע. כיום, בכל החסידויות כל נער המגיע לגיל בר-מצווה חובש לראשו כובע סאמט עגול ושחור. מנהג זה חדש יחסית (כבן מאה שנים). עד מלחמת-העולם הראשונה נהגו היהודים לחבוש כובע קסקט בקיץ (וכך ממשיכים חסידי בעלזא עד היום) ו'קוטשמע' - כובע העשוי מפרווה בחורף. כובע הסאמט העגול היה מיוחד רק לאדמו"רים ורבנים, שחבשו אותו בימי חול.

המקור הקדום יותר לכובע נמצא לפני כ-400 שנים באמסטרדם, שם חבשו גרסה פשוטה שלו רבנים וכמרים. במהלך השנים הכובע "צמח" לגובה ובמקום מבד רגיל החלו לעשות אותו מקטיפה.
המגבעות השונות מיובאות מאיטליה בעיקר, מביח"ר 'בורסלינו', 'ברביזיו' ו'אלפא ג'רי', מגרמניה, ספרד, פורטוגל ומ'היקל' בצ'כיה. שינויי האופנה במגבעות חלים על גובה המגבעת, רוחב שוליה ורוחב הסרט.

עד לפני מספר שנים היה ניתן להבחין בוודאות לאיזה חסידות שייך החסיד על פי כובעו בימי חול:
חסידי בעלז וצענז חבשו בימי חול מגבעת בעלת קנייטש (קמט בראש מגבעת) וסרט בעל פרפר מצד שמאל; חסידי ויז'ניץ חבשו בדיוק אותה מגבעת, כאשר הפרפר מופנה לצד ימין; חסידי סאטמר חבשו מגבעת המבורג (מגבעת מפוארת ויקרה יותר, שראשה גבוה) בעלת שוליים מעוגלים מעט כלפי מעלה, בעלי סרט צר מקופל מסביב, וקנייטש בצורת שקערורית עגולה; בסלנג החרדי נקראת מגבעת המבורג בשם 'כובע מפטיר', על שם הכיבוד הגדול ביותר כשעולים לתורה.

כיום מטשטשים ההבדלים, אך עדיין ניתן להבחין בין החסידויות השונות:
חסידי בעלז וויז'ניץ חובשים מגבעת שהפרפר שלה מופנה לצד שמאל, ואלו שרמת חייהם עלתה, חובשים מגבעות 'סאמעט' (קטיפה) בגובה בינוני כבר מגיל בר מצווה.

חרד ירושלמי ליטאי חובש מגבעת נמוכה ורחבה, הידועה בכינוי "צלחת מעופפת" או "מגבעת סופר", בעלת קנייטש.

חסיד חב"ד חובש מגבעת רחבת שוליים בדומה למגבעת הליטאים, אך בראשה קנייטש משולש, כדי לסמל את ראשי התיבות של החסידות: חכמה, בינה ודעת. הכובע שלו מוטה קדימה, כחיקוי לאופן בו הניח הרבי מלובביץ' את כובעו. הכובע של החבדניקים נראה בדרך כלל מרופט יותר מזה של הליטאים (מעט מזכיר את כובעי הבוקרים האמריקאים), אולי כדי לסמן קוד של צניעות ועממיות.
חסיד גור חובש מגבעת 'קפילוש' (מגבעת בפולנית) רגילה, עשויה מלבד שחור. זהו כובע גבוה עם תיתורת רחבה המכסה את מרבית הפדחת.

שטריימל

בשבת, חג ואירועים מיוחדים חובש החסיד שטריימל. זהו כובע פרווה יוצא דופן המבדיל בין קודש לחול, ומייחד את היהודים החרדים זה למעלה ממאתיים שנים.

מקורו של השטריימל ככל הנראה אינו חסידי. מדובר בלבוש אותו חבשו יהודים כבר לפני למעלה מחמש מאות שנה. "לפי דעה אחת, לפני כחמש מאות שנה נגזרו ברוסיה מספר גזרות על היהודים. מטרת אחת הגזרות הייתה לבזות את היהודים ולהבדיל אותם משאר תושבי רוסיה, על ידי כך שכל יהודי חויב להצמיד לכיפת ראשו זנב של חיה. הרבה ברירות לא היו ליהודים, והם נאלצו ללכת ברחוב כשזנב משתלשל להם מאחורי כיפתם. אך לא לאורך זמן. 

לאחר תקופה החליט אחד היהודים, שאם כבר זנב, מדוע שלא לחבר מספר זנבות, לתפור אותם בצורה עגולה והרי לך גם כיסוי ראש יפה, כשבמקביל אינך מפר את גזרת המלכות".

דעה אחרת טוענת שמקורו של השטריימל הוא בצו של הצאר הרוסי שאסר על חבישת כיפה. היהודים עטפו את הכיפה בפרווה, התחזו בכך ללבושים בכובע פרווה רוסי וכך 'עקפו' את הגזירה. הרעיון התקבל בברכה בקרב יהודי רוסיה. שנים עברו והלבוש הרוסי חדר גם לשאר המדינות בהן התגוררו יהודים, כולל ליטא.

"לאחר שנים זנחו הליטאים את השטריימל, ואילו חסידי פולין וגליציה הפכו אותו למלבוש השבתי שלהם. עם זאת, אין כמעט קשר חזותי בין צורת השטריימל של אותם ימים לזה של ימינו".

יש הטוענים שמקורו של השטריימל פולני. הפולנים חבשו כובעי פרווה כאלו בימי הביניים, וכך עשו גם היהודים. אחרי כיבוש פולין על ידי נפוליון עברו הפולנים ללבוש אירופאי, ורק היהודים שימרו את כובע הפרווה, כמו את הגלימה הארוכה. ברבות הימים היהודים החלו לחבוש 'קפלוש' – מגבעת לבד מודרנית בימי חול, ושטריימל חגיגי, לשבת ומועד.

השטריימל השבתי כה נחשב, עד שגם מי שמגדיר עצמו כימודרני' או מי שלמד בבחרותו בישיבה ליטאית ובהשקפתו וצורת חייו הוא ליטאי לכל דבר, לא יוותר על השטריימל.

השטריימל עשוי זנבות או פיסות פרווה ובמרכזו כיפה ששוליה בולטים כלפי מעלה. רוב השטריימלים עשויים פרוות בונה המיובאות מקנדה. ישנם שטריימלים העשויים מפרוות זנבות שועל, ואלו בעיקר שייכים למבוגרים מהמעמד הבינוני, וניכרים בגוון האדמוני שלהם. השטריימלים היקרים ביותר עשויים מפרוות צובל - sable , ומחירם נע בין $1800 ל- $ 2000.

בשטריימל יש הבדל בין זה המיוצר בארץ למיוצר בחו"ל. השטריימלים המיוצרים בחו"ל גבוהים בשלושה סנטימטרים וכעין 'כתר' מקיף את השטריימל מסביב, מה שמוסיף מעט ליופיו.

בעבר, כדי לקנות שטריימל נאלצו החסידים להגיע למרתף חשוך, מאחורי בניין, ללא שום סימן זיהוי על הדלת. כיום המצב שונה לחלוטין. רוב העוסקים בתעשיית השטריימל ממוקמים במקומות הראויים למגורי בני אנוש, והיחס גם הוא שונה מבעבר - תוצאה בלתי נמנעת של התחרות העזה הקיימת בשוק.
בשנים האחרונות חדרה לארץ אופנת חו"ל: בתי עסק בהם מונחים על המדפים מאות שטריימלים, בכל הגדלים. מה שנשאר זה רק למדוד, לבחור, לשלם וללכת הביתה. אין כבר צורך, כבעבר, להמתין חודשיים עד שהשטריימל יהיה מוכן.

צעיר חרדי מקבל שטריימל כשהוא הופך לחתן, לאברך, בדרך כלל כמתנה מאשתו הכלה. כך גם ניתן להבחין בין אברך לבחור: אברך חובש שטריימל בעוד שבחור חובש כובע. יוצאי דופן הם בחורי החסידות של 'תולדות אהרון'. הם חובשים בשבת שטריימל כבר מגיל בר מצווה.

ניתן להבחין לאיזה חסידות שייך החרד לפי השטריימל שהוא חובש:


חסיד בעלז חובש שטריימל דק בגובהו, שבמרכזה כיפה מרובעת ושחורה, ולו 26 זנבות פרווה או פיסות פרווה גזורות כזנבות, כמניין 'הויה'.
 
חסיד ויז'ניץ חובש שטריימל דומה, אך מפואר יותר, בעל מספר זנבות רב יותר, כ- 36 זנבות.
 
חסיד גור חובש שטריימל גבוה מאוד, ושמו 'ספודיק'. כדי לייצר ספודיק אחד יש צורך בפרוותם (ולא רק בזנבם) של כ-25 שועלים. מכאן נגזר מחירו הגבוה של הספודיק ( בין 800 ל-1000 דולרים ) מסיבה זו שינה האדמו"ר בעל ה"לב שמחה" מגור (אביו של האדמו"ר הנוכחי) מן המסורת ואסר על חבישת ספודיק מפרווה אמיתית. ספודיק שאינו מפרווה אמיתית הוא כ600 דולרים. כינויו של ה'ספודיק' 'שובר עננים', מפאת גובהו. (ספודיק – צלחת בפולנית, אינו פירוש ציורי נכון).

ספודיק חובשים גם החרדים מחסידויות כמו אשלג, סטריקוב ואלכסנדר, שמוצאן מפולין. 

לחסידי ברסלב אין אדמו"ר מאז פטירת ר' נחמן, כלומר - אין דמות לחיקוי. מסיבה זו יש ערב רב של מנהגים ופולחנים שהתפתחו בחסידות זו, ואותותיהם ניכרים בלבושם חסר הקודים הנוקשים. ביטוי בולט לכך ניתן לראות בשטריימל שלהם שנקרא 'רוגובקה'. זהו כובע פרווה רוסי, שהעולה לקבר ר' נחמן שבאומן חובש אותו בחזרו לארץ, אות לכך שהשתטח על קבר הצדיק (בדומה לכיפת החאג' אצל המוסלמי ששב ממכה). הכובע הפרוותי עשוי ככובע גרב בעל שוליים מקופלים החוצה, וצלליתו משולשת. 

לאדמו"רים של ויז'ניץ, בעלז ורוז'ין (כולם חצרות גליציה) יש שטריימל איכותי, עשוי פרוות צובל, אותו הם חובשים גם במועדים שאינם חג - כמו פורים וחנוכה, וביום פטירת האדמו"ר מייסד החצר.

ירושלמים - ליטאים ותיקים , צאצאי עליית הפרושים (תלמידי הגאון מוילנא) ביישוב הישן (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) - חובשים בשבתות וחגים שטריימלים צרים יחסית ואדמוניים עם קצוות בולטים של פרווה. לוותיקי צפת וטבריה שטריימלים 'פרועים', מאחר ואין מומחים לשטריימלים בעירם, ובשל כך אין מי שישפץ אותם.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • לוי אמנון, החרדים, כתר, 1988.
  • Davis, E. and E., Hats and Caps of the Jews, Jerusalem: Massada
     Ltd. Publishers, 1983
  • .Siegel, R., and M. and S. Strassfeld, comps. And eds., Kippah, The Jewish Catalog, Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1973.

מאמרים וכתבות בעיתונות

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2008). שטריימל. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 00:52, מאי 26, 2008.

אתרי אינטרנט

  • "שאלות לרב", אתר צעירי חב"ד, תאריך כניסה: 25 במאי 2008. 

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על שיער וכיסוי ראש של גברים בחברה החרדית (2)

    ליטאי

    Shirelpoli24@gmail.com
    איך קוראים לכובע ששמים הנכדים של האדמור?
    יום שלישי כ' בתמוז תשע"ו 26 ביולי 2016

    כדאי לראות

    613abc@gmail.com
    http://www.webix.me/613
    יום שני י"ט באייר תשע"א 23 במאי 2011

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.