דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 9 מדרגים

פרק 8: סימני הכר חזותיים של פלגים בחברה החרדית

גארטל
גארטל
דליה בר אור
חגורת מתניים של אברך העשוייה שרוכי משי שזורים ונלבשת מעל הקפוטה
קפוטת האדמו
קפוטת האדמו"ר מצאנז
http://www.ladaat.net/
קפוטה שחורה עם עיטורי ז'אקרד בשחור מבריק
טלית
טלית
דליה בר אור
טלית מעוטרת ברקמת חוטי כסף עשירה של האדמו"ר מסערט ויז'ניץ
דליה בר אור, עוז אלמוג, ר' רוז, תמר אלמוג

החלקים המסומנים במרכאות נלקחו מתוך "שלא שינו את לבושם" - מוסף חג הפסח של כתב העת "בקהילה", תשמ"ו. החומר מובא ברשותו ובאדיבותו של כתב העת.

נוצר ב-6/1/2008

הליטאים

את החרדים הליטאיים ניתן לזהות על פי מה שאין בהם. הם אינם לובשים קפוטות, שטריימלים או כל כסוי ראש שעיר לראשם. גם לא כובעי קטיפה. אין ייחוד לנעליהם ו/או לגרביהם. את הציצית הם לובשים לרוב מתחת לחולצתם ורק ציציותיה משתלשלות לצידי המכנסיים. ככלל, מתאפיין לבושם באופיו ובצבעיו כבלבוש אירופאי שמרני.

חרדים ליטאיים חובשים כובע לבד בעל 'עיניים' (שקעים בצידו הקדמי) ושוליים שקידמתם משתפלת לכיוון העיניים. בחלקו התחתון של הכובע, תפור סרט לבד. חלקם (המכונים "חזונישניקים" = תלמידי ה'חזון איש') חובשים כובע לבד ללא "עיניים" ואשר שוליו מתעגלים סביבו.

חרדים ליטאיים אינם חוגרים "גרטל" על בגדיהם בשעת התפילה. חליפה קצרה היא סימן היכר מובהק של ליטאי. החליפה יכולה להיות מודרנית או מיושנת בהתאם למודרניות של לובשה ובהתאם לרמתו הכלכלית (באם מדובר באברך).

עניבה גם היא לבוש ליטאי מובהק. בשבתות רוב הליטאיים (להוציא את ה"חזונישניקים") לובשים עניבה. ביום חול מעידה העניבה על נושאה כי הוא נושא בתפקיד מינהלי / מוניציפלי או תורני.

פראק בצרוף העניבה הנלבש בימות החול, מלמד על נושא משרה תורנית: רב / ר"מ /משגיח/ מו"צ (מורה צדק) ועוד. אם מתלווה לנ"ל כובע "המבורג" מדובר ברב עיר או דיין.

הפראק מקובל כלבוש חג. יוצאי ישיבות בני-ברקיות נוהגים ללבשו ב"רגלים" (פסח, שבועות וסוכות), הן בחג והן בחול המועד שלו. לבישתו ברגלים מעידה לרוב על החג ולא על תפקיד תורני של לובשו.

חרד ליטאי יכול להיות מגולח (לרוב, בחור ישיבה – עדיין לא נשוי) בעל זקן קצר מסופר (אברך צעיר) או זקנקן מטופח (אברך, בשלב מתקדם יותר) וגם זקן ארוך ומעוצב (לרוב, נושא משרה תורנית כלשהיא – משתלב עם פראק - המבורג).

הכיפה 'הליטאית' אינה מכסה את כל הראש כמקבילתה החסידית. מסביב לכיפת הקטיפה תפור סרט סטן. קיים גם הבדל בין הכיפה הגבוהה הנחבשת במרכז הראש לכיפה השטוחה הנחבשת בקדמת הראש. 

הילדים הליטאים חובשים כיפה שחורה או כחולה העשויה בדרך כלל מקטיפה. הכיפה מעוטרת בשוליה בפסים מקבילים, או בצורת גל בזהב, כסף או ברונזה. העיטורים עשויים בחוטי רקמה או בעבודת יד של ציור בצבעי בד מתכתיים.

בימות החול, הנעליים המקובלות בקרב ליטאים הן נעלי ספורט שחורות מהחברות 'ניק' 'ריבוק' 'ניו-באלאנס', בגימור עדין ובגווני השחור, או נעלי ספורט-אלגנט מחברות כמו 'רוקפורט' 'טימברלנד' או 'קטרפילר'. בשבת נועלים נעלי אלגנט בעלות סוליה שטוחה עם או ללא שרוכים. 

בניגוד לחסידים שמשקפיהם על פי רוב עשויות ממסגרות פלסטיק אצל הליטאים המסגרות מגוונות ומעודכנות.

יש לציין את ה'חזונאישניקים', השייכים לזרם הליטאי. הם אינם מתגלחים ולובשים חלאט (מעיל ארוך שאינו פראק ואינו קפוטה). 

חסידי גור

רקע היסטורי

"לחסידי גור לבוש ייחודי הן בימות החול והן בשבתות ומועדים. יתר על כן: חזותם משתנה על פי המיקום הגיאוגרפי. כדי להבין את פשר הלבוש של חסידות גור, עלינו לחזור לשנת תר"ה, כשהרוסים שלטו במדינת פולין. באותם ימים, המשכילים היו בשיא פעולתם. הם עשו כל שביכולתם כדי לקעקע את חומות היהדות החרדית. כחלק ממהלך זה, הפעילו המשכילים לחץ חזק על אנשי ממשל, עמם עמדו בקשרים הדוקים, כדי שיכפו על היהודים ללמוד שפות זרות בתלמודי התורה. הם גם ניסו להעביר חוק שיחייב את היהודים להתהלך בלבוש אירופאי. כלומר, לבוש קצר, לצד קיצוץ הזקן והפאות.

התוכנית להחדיר לימודי שפות זרות ל''חיידרים' נכשלה. אולם ביגזרת הלבוש', נחלו המשכילים ניצחון חלקי. סיבת הצלחתם נבעה ממגמת "עם הפנים למערב" של השלטון הרוסי באותם ימים. החלפת סגנון הלבוש המיושן ללבוש מערבי מודרני נתפסה כחלק מתהליך המודרניזציה של ארצות מזרח ארופה.
גדולי הדור נהלו מלחמת חורמה נגד 'גזרת הלבוש' והתגלעו ביניהם חילוקי דעות האם מקרה זה נכלל ב'ייהרג ובל יעבור'.

את המערכה העיקרית ניהל האדמו"ר מגור יחד עם רבי יצחק מוורקא ורבי אברהם מטשכנוב. לשם כך הם נפגשו עם מספר גבירים יהודים, שהיו בעלי קשרי מסחר עם ראשי הממשל הרוסי. אלא שפגישות אלו לא הועילו. וזאת משום שאותם גבירים עצמם כבר לא לבשו את הלבוש החסידי המקורי. כיוון שכך, לא הבינו על מה יצא הקצף של גדולי הדור נגד 'גזרת הלבוש'.

במשך שלוש שנים ניסו השלושה לפעול למנוע את רוע הגזרה. לאחר פטירתו של רבי יצחק מוורקא, החליטו המשכילים לפעול מחדש ליישום 'גזרת הלבוש'. הם היו בטוחים כי כעת, יקל עליהם להעביר את הגזירה.

באותן שנים התגוררה בוורשה קבוצה גדולה של יהודים שסברו כי אין טעם לנהל מערכה נגד גזרת הלבוש, והחלו לשנות על דעת עצמם את לבושם. אחד מאותם ששינו את לבושם היה הגביר ר' זלמן פוזנר, מראשי חוגים אלה בוורשה של אותם ימים, שנודע כבעל השפעה עצומה, מאחר שזכה ונתברך בשני שולחנות של תורה וגדולה במקום אחד. בנוסף לכך, היו לר' זלמן קשרים עם ראשי הממשל הרוסי, והוא חשש, כי המאבק נגד גזרת הלבוש עלול להשפיע לרעה על קשריו הטובים ועל עסקיו.

כשנודע כי ר' זלמן שינה את לבושיו, ואף שיגר מכתב מיוחד בו הסביר כי אין שום איסור הלכתי לשנות את הלבוש ולקצץ את הזקן - צעד שהשפיע על המון העם - ציווה הרבי מגור על אחיו, ר' משה חיים רוטנברג, שהיה סוחר גדול, להתחיל להתחרות עם ר' זלמן בעסקיו. כוונתו של האדמו"ר הייתה להוכיח לגביר מוורשה, כי לא ניתן לשנות מדרכי אבות ובמקביל להצליח בעסקים. 

ר' משה חיים עשה כפי שנצטווה, והחל להתחרות במכרזים הממשלתיים מול ר' זלמן. הוא זכה בכולם, לאחר שהעלה את סכומי ההצעות לגבהים לא מוכרים. באותן שנים שגשגו עסקיו של ר' משה חיים והוא הרוויח הון רב, כשלעומתו החל ר' זלמן להפסיד.

חלפו עוד שלוש שנים. בתחילת שנת תרי"א החליט השלטון הרוסי לכפות את 'גזרת הלבוש' על היהודים. שוטרים החלו להסתובב ברחובות, לכדו יהודים שומרי מצוות שחלפו על פניהם וגילחו את פאותיהם וזקנם, תוך שהם פוקדים עליהם ללבוש בגדים אירופיים. במקביל החלו להטיל קנסות כבדים על כל מי שלא נענה לצו הממשלה לשנות את לבושם. היו יהודים לא מעטים שהתנגדו בכל תוקף לניסיונות השוטרים לגלח את זקנם. ונכלאו בשל כך בבית מעצר.

באותם ימים עמד האדמו"ר מגור בצורה תקיפה על דעתו, כשאליו מצטרפים עוד רבים מגדולי הדור, כמו רבי אברהם מטשכנוב ורבי שלמה קלוגר, כי אסור להיכנע וכי צריך למסור על כך את הנפש. אותם גדולי ישראל טענו, כי היות ומדובר בשעת השמד, הרי שכבר לימדונו חז"ל שבשעת השמד אפילו על שינוי של ערקתא דמסאנא (שרוך נעל) ייהרג ובל יעבור. האדמו"ר מגור אף התבטא בפני רבי אברהם מטשכנוב: "כוונת הממשלה היא להעביר את בני ישראל מדתם". רבי אברהם מטשכנוב ציווה להכריז בעירו, כי היות ויש למסור את הנפש על גזרת הלבוש, לכן חובה על כולם ללמוד בעיון את הסוגיה של "קידוש ה'" כדי להיות מוכן ומזומן לקיים את המצווה, במידה ושוטרי העיר יבקשו לגזוז את פאת ראשם וזקנם.

לא כל גדולי ישראל היו בדעה זו. הרבי מקוצק זי"ע היה מראשי המתנגדים לכך. הוא סבר כי המלבושים הם רק מנהג בלבד, וכי אין שום עניין למסור את הנפש על כך. הוא אף התבטא ואמר: "גם לי יש ידיעה לא מעטה באותיות הקטנות' ולא ראיתי בזה דין של ייהרג ואל יעבור".

גם רבי ישראל מרוז'ין זי"ע סבר שלא חל במקרה זה הדין של ייהרג ובל יעבור. הרבי מרוז'ין התבטא בפני הרבי מהוסיאטין: "יעקב אבינו קיבל את הברכות בבגדי עשו. יהי רצון שיתקיימו הברכות שקיבל בלבוש זה". גם רבי משה מקוברין סבר כמותם. במכתב ששיגר לחסידיו הוא מנחם אותם כי אין ברירה אחרת, אלא ללכת בבגדים אלו, בגלל גזרת המלכות, ומבקש שלא ייפול לבם בקרבם.

למרות דעות אלו, עמד היחידושי הרי"ם' כצוק חלמיש על דעתו, והוביל את המערכה בתקיפות. הוא סירב לשמוע על הצעות פשרה שגורמים שונים ניסו להציע, במהלך ניסיונות תיווך שניהלו בינו לבין אנשי ממשל רוסי.

כשראו המשכילים כי ההתנגדות לשנוי הלבוש נמשכת, החליטו להתמקד באדמו"ר עצמו. הם סיכמו עם מפקד המשטרה, שהלה יגזוז את פאותיו וזקנו של ה'חידושי הרי"ם' מתוך ביטחון כי לאחר שהיהודים יראו בצורה כזו את האדמו"ר ייכנעו ויגזזו אף הם את פאותיהם וזקנם. ה'חידושי הרי"ם', שהשמועה על המזימה הגיעה לאוזניו, לא התמהמה. הוא יצא מיד מביתו והתחבא בבית אחד מחסידיו.

במקביל, שינה האדמו"ר את שם משפחתו מרוטנברג לאלתר (שנשאר שם משפחתם של צאצאיו, אדמו"רי בית גור), כדי להקשות על השוטרים שחיפשו אחריו בכל מקום אפשרי.

כשראו המשכילים כי האדמו"ר עדיין לא נתפס, התייצבו אצל הנסיך הרוסי ושכנעו אותו לצוות על הרבי מגור לחתום על כרוז המחייב את חסידיו לגזוז את זקנם ופאותיהם. באם יסרב לחתום, הציעו, יאסרו אותו מיד. הנסיך השתכנע מדברי המשכילים וציווה ללכוד את היחידושי הרי"ם' בכל מחיר. הפקודה עשתה את שלה. באחד הלילות הגיעו שוטרים לאכסניה בה הסתתר ועצרו אותו.
האדמו"ר הובל אל ביתו של הנסיך, שם ניסו לשכנעו, במתק שפתיים, כי אין לו ברירה אחרת וכי הוא מוכרח לגזוז את זקנו ופאותיו.  

האדמו"ר לא נכנע. כשראה הנסיך כי האדמו"ר אינו מוכן להאזין למסע השכנועים, הורה לכלוא אותו בבית מעצר. למחרת רעשה כל העיר וורשה. רחובות העיר הוצפו ברבבות אנשים, יהודים וגויים, שהחלו להפגין נגד מעצרו. ההמונים החלו לזרום לכיוון שערי הכלא, כדי למחות על המאסר.
ראשי הממשל הרוסי הבינו כי אם הם ימשיכו להחזיק את האדמו"ר במאסר, קיים חשש מהתקוממות עממית של יהודי המדינה. לכן, כשהגיעה משלחת של רבנים וראשי הקהל אל הנסיך קונסטנטין, אחיו של מלך רוסיה, נתקבלו הם בסבר פנים יפות, הודיע להם שמעצרו של הרבי לא היה על דעתו, והבטיח לשחררו בשעות הקרובות.

עם שחרורו, החליט האדמו"ר לעקור מוורשה ועבר להתגורר בעיירה נווידוואהר, עד יעבור זעם. במקביל לעזיבתו את העיר, החלו להתעורר בוורשה מלחמות בין החסידים שביקשו לנקום במשכילים על מעשה המסירה נגד ה'חידושי הרי"ם'. רק לאחר שה'חידושי הרי"ם' שיגר מכתב לחסידיו, בו ביקש מהם שלא להשיב למשכילים כגמולם, נרגעה אש המחלוקת.

במוצאי-שבת הגדול שנת תרי"א, הודיע הממשל הרוסי, כי הוא מוכן לסגת מדרישותיו ומוכן להתפשר בנושא. השלטון העמיד בפני היהודים שתי אפשרויות: ללבוש תלבושת אירופאית. כלומר, בגדים קצרים, ולגלח את הזקן והפאות או ללבוש תלבושת רוסית - לחבוש כובעים עם מצחיות ('דאשיקעס') ושמכנסיהם יהיו תחובים בתת הגרביים. כל זאת יהיה הלבוש של אמצע השבוע. בשבת יחויבו היהודים לחבוש 'ספודיק' גבוה, שדמה לכובעי הקוזקים הרוסים, במקום השטריימל אותו נהגו לחבוש עד אז. היתרון בצורת הלבוש הרוסי הייתה, שיכלו להישאר עם הפאות והזקן.

גם בנושא זה נחלקו גדולי עולם ביניהם. ה'חידושי הרי"ם' קיבל את האופציה השנייה, וחסידי גור החלו לחבוש 'דשיקליך' לראשם, וכך הלכו עד מלחמת-העולם השנייה. הליטאים העדיפו את האופציה הראשונה, ומני אז ועד היום, הם הולכים בלבוש קצר, הדומה ללבוש האירופאי. לטענת אחד ההיסטוריונים של חסידות גור, באותה תקופה חדלו הליטאים ללבוש את ה'שטריימל' בשבת, והחלו ללבוש כובעים רגילים.

אך גם בקרב הליטאים לא היו כולם תמימי דעים עם שינוי הלבוש. רבי ברוך בער לייבוביך, נהג לנזוף בבחורים שהגיעו מפולין ללמוד בישיבתו בקמניץ שבליטא, כשביקשו לשנות את לבושם, ואמר: מילא הנמצאים בליטא כבר שינו את לבושם ואין מה לעשות. אבל מי שמגיע מפולין, אין שום סיבה שישנה את לבושו ויתחיל ללבוש חליפה קצרה. גם ה'חזון איש' היה נגד הלבוש הקצר. במהדורה הראשונה של 'פאר הדור' הודפס מכתב, (מופיע ב'אגרות החזון-איש') בו הוא מביע ביקורת על צורת לבוש זו.
הרבי מקוצק התנגד להצעת הפשרה של 'חידושי הרי"ם' וכל מי שנכנס אל הקודש פנימה חויב להיכנס עם הכיפה, ללא הכובע. פקודה זו נשארה גם לאחר פטירתו של הרבי מקוצק, ועד פרוץ מלחמת-העולם השנייה, כשהיו נכנסים ל'אוהל' של הרבי מקוצק, נהגו הבאים להסיר את הכובע מראשם. יש הנוהגים כך עד היום.

כשישים שנה לאחר מכן, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים כבשו את פולין, ניסו שוב לגזור גזרה נגד הלבוש היהודי הארוך, בטענות בריאותיות שונות. היאמרי אמת' מגור כינס אסיפת רבנים דחופה, שכללה גם אישים יהודים שהיו מקורבים לשלטון, והתבטא בחריפות נגד הגזרה החדשה. אך במקרה זה, בניגוד לעבר, הספיקה שיחה אחת של הרב פנחס כהן, מראשי העסקנים באותה תקופה, עם הגנרל מקנסן, מי שהציג את הדרישה מטעם השלטונות. הוא נסוג מתוכניתו מיד לאחר ששמע על התסיסה הקיימת בקרב היהודים נגד ההוראה החדשה.

ה'אמרי אמת' יצא בצורה תקיפה בכל פעם שראה מישהו ששינה את לבושו. היה אברך צעיר שבגלל פרנסה קיצר את לבושו. יום אחד פגש ה'אמרי אמת' את אביו של אותו אברך, פנה אליו ואמר כי שמע שמועה לא טובה על בנו, בנוסח שאומרים על מת רח"ל. יש גם מכתב שכתב היאמרי אמת' בו הוא כותב: "אבל במדינתנו לדאבוננו על פי רוב החותך זקנו אפילו בהיתר, סופו לחתוך ראשו ונשמתו. וכן המקצר לבושיו מקצר חייו הרוחניים"."

מאפיינים חזותיים

א. מכנסי 'הויזן-זאקן' - מכנסים התחובים בגרביים, נלבשים בקרב חסידות גור בימי חול. קיימת סיבה היסטורית מדוע חסידויות שונות בפולין לבשו מכנסיים אלה (בעיקר, כדי למנוע את טינופם של המכנסיים הארוכות בבוץ בו התברכו רחובות העיירה הבלתי סלולים). אך בעוד שחסידי חצרות אחרות מפולין שהגיעו לארץ לאחר המלחמה שינו למכנסיים ארוכים, המשיכו חסידי גור ללכת עם 'הויזן-זאקן' גם לאחר שעלו לישראל.
הסיבה לכך טמונה בביקור שערך בארץ רבי משה בצלאל אלתר, אחיו של האדמו"ר מגור 'אמרי אמת', בישיבת 'שפת אמת' בשנת תרפ"א. כאשר הבחין שהבחורים אינם לבושים כמו אחיהם שבפולין, הרים הרב את רגלו, שכמובן הייתה עם 'הויזן-זאקן', על ספסל בישיבה ואמר: "ככה ילכו פה!". מאז נוהגים חסידי גור להתהלך גם בארץ עם ' הויזן-זאקן'.

ב. חסידי גור לובשים ביום חול מעיל שסוע מאחור, וכמו רוב הקפוטות – יש בו כיסים המופנים כלפי הגב. הסיבה פרוזאית למדי – שהבחור או האברך לא יוכל להגיע בחסות הכיס אל ערוותו. המעיל יכול להיות גם בצבע כחול כהה. הוא נחשב למודרני יחסית, כי הדשים העליונים מחודדים ובולטים ואינם עגולים וצרים.

ג. חסיד גור לא יעטוף עצמו ברחוב בגארטל, אלא בשעת לימודים ותפילה, כדי לעשות הפרדה פיזית בין ערווה ללב.

ד. חסידי גור לובשים בשבת קפוטת משי חלקה או מדוגמת בעלת ארבעה כפתורים לרכיסה. סביב המותניים הם קושרים גארטל (אבנט שזור חוטים) שחור.
 
ה חסידי גור גורבים גם בשבת גרביים שחורים, הדומים בתכונותיהם לגרביים הלבנים.

ו. חסידי גור הולכים עם פאות ארוכות המשוכות למעלה, מתחת לכיפה.
בעירו של הרבי (ירושלים) הולכים עם הפאות גלויות ומשולשלות. כך גם בשעת תפילה או לימוד בבית המדרש. מחוץ לירושלים הפאות מוסתרות מתחת לכיפה.

ז. הכיפה של חסיד גור עשויה ממשי והיא גבוהה ומחודדת. 

ח. חסיד גור חובש בשבתות, במועדים ובשמחות שטריימל גבוה מאוד, ושמו 'ספודיק'.

ט. חסיד גור חובש בימות החול מגבעת 'קפילוש' (מגבעת בפולנית) רגילה, עשויה מלבד שחור. זהו כובע גבוה עם תיתורת רחבה המכסה את מרבית הפדחת.

חסידי בעלזא

חסיד בעלזא בולט בלבושו האותנטי, הכולל גרביים שחורים, גרטל עגול על החליפה וכובע חסידי שאינו מש מהראש. חסידי בעלזא תמיד בלטו בלבושם, אם כי במהלך הדורות חלו, עקב סיבות שונות, שינויים בצורת הלבוש. 

גרביים

הגרביים של בעלזא שחורים בימי חול ולבנות בשבת. מימי ה'שר שלום', האדמו"ר הראשון בשושלת חסידות בעלזא, ועד מלחמת העולם הראשונה, נהגו בני העלייה מקרב חסידי בעלזא לגרוב גרביים לבנים, גם בימות החול. ניתן לשער שלא כל החסידים הלכו כך, אבל זו הייתה המגמה בקרב רוב החסידים. בזמנו אמרו בדרך צחות, כי חסידי בעלזא היו יוצאים מביתם, ל'נסיעה' לרבי - נסיעה שהייתה נמשכת לעתים מספר שבועות - כשהם נועלים נעליים שחורים וגורבים גרביים לבנים. אבל עד שהגיעו הנוסעים אל חצרו של הרבי, הפכו הנעליים ללבנות והגרביים לשחורים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חלו שינויים בלבוש הבעלזאי. החסידים הפסיקו ללכת בגרביים לבנים באמצע השבוע, ובמקומם החלו לגרוב גרביים שחורים. רק בשבת המשיכו ללכת בגרביים לבנים.

מהי גרם לשינוי? היה זה בשנת תרע"ד, עת פרצה מלחמת-העולם הראשונה. האדמו"ר המהרי"ד זי"ע ברח מהעיירה בעלזא להונגריה, שם התגורר עד שנת תרפ"ד. באותם שנים התקרבו המוני יהודים הונגרים לאדמו"ר והפכו לחסידיו. בשנת תרפ"ד, כשחזר האדמו"ר לעיירה בעלזא, החלו להגיע לחצרו יהודים הונגרים רבים, שבעבר לא היו שם. מה שעודד את בואם של החסידים ההונגרים לבעלזא, הייתה הקמת מסילת הרכבת שהונחה באותם ימים: בעוד שבעבר היה על חסיד הונגרי שרצה להגיע לבעלזא לפנות לעצמו מספר שבועות ל'נסיעה', הרי שכעת קיצרה עבורו הרכבת את הדרך באופן משמעותי.

אותם הונגרים לא היו רגילים ללכת בלבוש הבעלזאי האותנטי ואט-אט נשחק מעמדם של הגרביים הלבנים בימות החול. אם כי, פה ושם ניתן היה עדיין להבחין במספר מועט של 'יושבים' שהמשיכו לגרוב גרביים לבנים.

לאחר מלחמת-העולם השנייה, חדלו בבעלזא ללכת גם בשבת בגרביים לבנים. במקומן הם הולכים כל השבוע, כולל שבת, בגרביים שחורים. גם לשינוי זה לא ניתן אף פעם נימוק רשמי. הסיבה הלא רשמית לכך, וזו השערה של זקני החסידים, היא שלאחר השואה שררה בקרב החסידים אווירה קשה מאוד. לאף אחד מהחסידים לא היה רצון להתהלך בגרביים לבנים, גם לא בשבת, כיוון שהן מבטאים שמחה.

כיום נוהגים בבעלזא ללכת בגרביים לבנים רק ביום-טוב. הסיבה שבגינה החלו בבעלזא ללכת ביו"ט בגרביים לבנים נובעת מסיפור מעניין: תקופה מסוימת לאחר מלחמת העולם השנייה, הבחין הרב שמואל פורגס זצ"ל, מחשובי חסידי בעלזא ומי שהקים את מוסדות בעלזא באנטוורפן ומונטריאול, כי החסידים חדלו ללכת בגרביים לבנים בשבת. כחסיד בעלזא מבטן ומלידה, כאב לו הדבר. הוא החליט, על דעת עצמו, לגרוב גם בשבת גרביים לבנים. במהלך שבת אחת הבחין האדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע, בגרביים לבנים. קרא לו האדמו"ר ושאל: 'ימדוע אתה בגרביים לבנים, וכי יום-טוב היום?".
לחסידים שעמדו מסביב לאדמו"ר זה הספיק. הם ידעו עד כמה כל מילה של האדמו"ר מחושבת לפרטי-פרטים. ממילים ספורות אלו הבינו, שהאדמו"ר מעוניין שביו"ט ילכו החסידים בגרביים לבנים.
מני אז החלו בבעלזא להתהלך בגרביים לבנים ביו"ט.

שינוי קל בלבישת גרביים לבנים בשבת, נרשם לאחר 'שבת אופרוף' של הרה"צ רבי אהרן מרדכי רוקח, בנו של האדמו"ר. באותה שבת, לרגל המאורע ההיסטורי, התהלכו כל חסידי בעלזא בגרביים לבנים. וכך, מאז אותה שבת הוחלט, כי מחותנים העורכים 'אופרוף' או שבת 'שבע ברכות' לצאצאיהם ילבשו בגרביים לבנים באותה שבת. מה שכמובן מסייע, באופן עקיף לזהות את בעלי השמחות.

כובע

לפני כחמש עשרה שנה הנהיג האדמו"ר מבעלזא, שבחורים עד גיל 14 יחבשו באמצע השבוע 'דשיקל' לראשם ולא כובע סאמט, כנהוג בקרב כל החסידויות. האדמו"ר נימק את הוראתו בכך, שבחורים בשנה הראשונה שלאחר הבר-מצווה עדיין אינם יודעים לשמור כראוי על הכובע, וזהו הפסד ממונם של ישראל.

מכנסים קצרים

חסידות בעלזא היא כמעט החסידות היחידה בה עדיין לובשים כל החסידים מכנסיים קצרים גם באמצע השבוע. רוב החסידים, בחסידויות האחרות, הולכים במכנסיים קצרים רק בשבת וחג, ולא בימי חול.

אנשי ירושלים

רקע היסטורי

קשה להניח את האצבע על מקורו המדויק של הלבוש הירושלמי. את הלבוש המוכר כיום כלבוש ירושלמי, היה נהוג ללבוש בארץ-ישראל כבר לפני מאות שנים. בלבוש זה התהלכו גם תלמידי הגר"א והבעש"ט שעלו ארצה והתיישבו בטבריה ובצפת. כך גם הלכו גדולי ורבני ירושלים, כמו רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, רבי יוסף חיים זוננלפד זצ"ל ועוד.

הסיבה המאד פשוטה לאימוץ לבוש זה, נעוצה בעובדה שהסוחרים היחידים מהם ניתן היה לרכוש את המלבושים היו הערבים, ששלטו על המסחר באותם שנים בארץ ישראל.

מקור אמין מצאנו בספר 'תורות ועובדות מבית רבותינו' - סיפורים על הרבי מסאטמר זצ"ל. מובא שם סיפור, בשם הרבי מסאטמר, שסיפר על זקנו ה'ייטב לב', שהלך פעם ברחוב ולפתע ראה ערבי צועד בלבוש המסורתי - חלוק ארוך ופסים לבנים לאורך כל הבגד, ופסים לרוחב בשרוולים. ה'ייטב לב' התבונן ממושכות בלבוש ולאחר מכן ביקש מבני ביתו שיתפרו לו כזה בגד. מאוחר יותר הסביר ה'ייטב לב', כי בני ישמעאל (הערבים) לא שינו את לבושם כבר כמה אלפי שנים, וכי כל הישמעאלים לובשים בדיוק את אותו לבוש שלבש ישמעאל, בנו של אברהם אבינו. ה'ייטב לב' המשיך בהסברו: ישמעאל הרי לבש את מה שאביו אברהם אבינו הלבישו זאת אומרת שגם אברהם אבינו הלך כך וכל האבות הקדושים הלכו בבגדים אלו. לכן גם אני רוצה ללבוש בגד זה... 

על הקנאות של בני ירושלים ללבוש הירושלמי, ניתן ללמוד מהעובדה שכל אדמו"ר שהגיע להתגורר באותם ימים בירושלים, הייתה מגיעה אל ביתו משלחת מיוחדת, שהייתה מורכבת מבני העלייה של אנשי ירושלים, כדי לשכנעו להחליף את הלבוש החסידי בלבוש הירושלמי, בדרך-כלל, ללא הצלחה יתרה.

כך למשל, כשהגיע האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זי"ע להתגורר בירושלים, עלה לביתו של האדמו"ר, מנהיג הקנאים בירושלים, רבי עמרם בלוי, כדי לשכנע את האדמו"ר להחליף את לבושו ללבוש ירושלמי. רבי אהרן מבעלזא השיב לו, כי אינו יכול לשנות את הלבוש שנהגו אבותיו ללבוש מזה דורי דורות. רק פעם אחת בשנה נהג הרבי מבעלזא זצ"ל ללבוש את הלבוש הירושלמי: בעת אפיית מצות בערב פסח, לאחר חצות היום. הרב יוסף דווידוביץ, מוותיקי בני ירושלים, מייסד ומנהל מוסדות 'בית יוסף צבי' דושינסקי וחבר הנהלת 'העדה החרדית', מספר בשיחה מיוחדת על ההקפדה שלו רבו, האדמו"ר מהריחן מדושינסקי זצ"ל, בכל הקשור ללבוש הירושלמי: "מאז שהגיע מורי ורבי האדמו"ר מהריחן מדושינסקי זצ"ל לגור בירושלים בחודש אלול שנת תרצ"ג הוא לא לבש בגדים אחרים מלבד הלבוש הירושלמי. 

אני זוכר רק פעם אחת בלבד שמורי ורבי שינה ממנהגו ולבש את הבגדים הישנים שלו, עוד מימי שבתו בעיר חוסט בהונגריה. היה זה כשהגיע האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל לירושלים, והוא יצא לקבל את פניו כדי לתת לו שלום. לכבודו של הרבי מבעלזא לבש את בגדיו הישנים. אבל זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שנהג כך. 

"כשהגיע ה'אמרי אמת' מגור לירושלים, הלך מורי ורבי לקבל את פני קודשו, אך מצד שני לא רצה לשנות את הלבוש, ואז הוא מצא פשרה מקורית: הוא הלך לקבל שלום מהרבי ביום שישי אחר הצהריים, אז כבר ממילא לבש את בגדי השבת. הרבי מבעלזא הגיע באמצע השבוע ולכן לא הייתה לו ברירה אחרת". 

גם לרבי מסאטמר זצ"ל, שהתגורר לאחר מלחמת-עולם השנייה במשך תקופה בירושלים, הגיעה משלחת של בני ירושלים. הם ביקשו ממנו ללבוש את הלבוש הירושלמי, אך גם הרבי מסאטמר סירב לבקשתם. בתור פשרה הוא הסכים ללבוש בתקופת שהותו בירושלים, בעת ה'שלוש סעודות', 'בקיטשע' בעל פסים לבנים, כמו שנהג ללבוש סבו ה'ייטב לב'. 

יש לציין, כי גם האדמו"ר מצאנז זצ"ל, שהנו נין ישיר של ה'ייטב לב', נהג ללבוש ביום שישי בצהריים, לאחר שטבל במקווה לכבוד שבת, את ה'בקיטשע' בעל הפסים הלבנים שסבו נהג ללבוש.

מאפיינים

זר כי ייקלע בליל שבת לשכונת מאה שערים בירושלים, יבחין מיד כי נקלע לפלנטה אחרת. רוב תושבי המקום לבושים בלבוש אחיד, הכולל את הקפטן הירושלמי הזהוב, לראשם שטריימל ולרגליהם גרביים לבנים.

גם בשאר ימות השבוע לבושם של אנשי ירושלים שונה מלבושם של שאר האנשים. הם הולכים בחליפה מיוחדת, המבליטה את הייחודיות שלהם. ניתן לזהות אותם בקלות, גם בין רבבות אנשים.

במבט ראשון, כל בגדיהם של אנשי ירושלים נראים זהים, בפעל, קיימים ביניהם הבדלי ניואנסים די משמעותיים, בהם ניתן להבחין רק לאחר עיון מעמיק.

קווים לדמותו של הירושלמי הממוצע: הוא יכול להיות חסיד של אחד האדמו"רים הירושלמים כמו קרלין, רחמסטריווקא, דושינסקי ועוד, והוא יכול גם להיות אחד שאינו משויך לחסידות מסוימת, אולם אבותיו התגוררו בירושלים זה דורות, והוא לבוש כמותם.

לבוש בימי חול כולל:

 חליפה ייחודית: הירושלמים הולכים באמצע השבוע בחליפה הדומה לחליפות החסידיות הרגילות, אך עם שני הבדלים:
• לחליפה תפור גרטל רחב במעט, העשוי מבד
• צווארון החליפה תפור בצורה עגולה ולא בזווית עקומה וחדה כמו יתר החליפות החסידיות.
כובע: 'סופר' - כובע נמוך מהכובעים החסידיים הרגילים ובעל שוליים רחבים יותר. הכובע הפך לאחד הסמלים המפורסמים של יהודי ירושלים.

לבוש בשבת כולל:

מעיל: האברכים לובשים קפטן זהוב. הבחורים לובשים בשבת חליפה ירושלמית רגילה. 'בקיטשע' שחור פרחוני. נלבש בסעודת השבת.
שטריימל: האברכים והבחורים - הירושלמים האותנטיים - חובשים לראשם בשבת שטריימל. אמנם השטריימל של הבחורים אינו יקר כמו זה של האברכים, אך גם כך מחירו של כל שטריימל נע בין 700 ל-900 דולר.
גרביים: הירושלמים אינם גורבים גרביים לבנים, אלא שחורים.

לא כל הירושלמים הולכים כך. עם חלוף השנים, הם בדרך כלל מחליפים את לבושם כחלק מתהליך השתלבותם באחד הזרמים "היציבים" כ'חסידים' או 'ליטאיים'. למרות זאת, נחשב לבוש זה כ"לבוש ירושלמי".

חסידי תולדות אהרון ותולדות אברהם יצחק

האדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל השקיע רבות בלבוש הירושלמי וזו כנראה הסיבה לכך שחסידים אלה כה מקפידים על לבושם הייחודי, שלא כמו חסידים בני ירושלים שאינם נמנים עם חסידי תולדות אהרן. אצל האחרונים, חשיבות הלבוש פוחתת והולכת.

על הקפדתו של האדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל בכל הקשור ללבוש הירושלמי, ניתן ללמוד מהסיפור הבא: באחת הפעמים השתדך האדמו"ר עם נכד לבית רופשיץ, שם הקפידו ללכת בשבת ב'בקיטשע' עם 'סטרוקיס'. לפני החתונה עשה האדמו"ר תנאי עם החתן, כי לאחר חתונתו ילבש קפטן ירושלמי ולא 'בקישטע' עם סטרוקיס, כפי שנהגו ללכת אבותיו. אגב, תנאי זה הוא תנאי בל יעבור עד היום בחסידות תולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק, לפני כל שידוך שהם סוגרים.

לפני החופה ביקש החתן, שהאדמו"ר ירשה לו ללבוש את ה'בקישטע' עם ה'סטרוק'ס' רק בחופה. האדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל סירב, ונימק: בטוחני שאם הרבי מרופשיץ זי"ע היה חי אתנו היום כאן בירושלים, היה מורה לנכדיו ללבוש את הקפטן הירושלמי, משום שיש בו יותר 'עניינים' מאשר ב'סטרוקיס'. כמוצא של פשרה הוסכם בין הצדדים, כי החתן ילבש את ה'בקיטשע' של הסטרוקיס מתחת לקפטן הירושלמי.

לבוש השבת של חסידי תולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק זהה ואילו לבוש היומיום שונה לגמרי. 

לבוש לשבת  כולל קפטן: במשך כל השבת הולכים החסידים בקפטן זהוב עם פסים כחולים דקים. לקפטן אין כפתורים, והוא נסגר באמצעות שני שרוכים פנימיים. 

צורתו המדויקת של הקפטן הירושלמי נקבעה בידי האדמו"ר רבי אלעזר מנדל מלעלוב זצ"ל, שהתגורר בערוב ימיו בירושלים. הרבי מלעלוב הקדיש תשומת לב לכל פרט בלבוש: כך לקפטן המורכב מ-26 חלקים וכנגדם הפסים הכחולים בשרוולים, העשויים לרוחב (ולא לאורך כמו בכל הקפטן), משום שבתפילין של יד הרצועות כרוכות על היד לרוחב.

גרטל: לקפטן הזהוב תפור גרטל, העשוי מאותו הבד של הקפטן. רק לאחר שקושרים את השרוכים הפנימיים חוגרים את הגרטל מבחוץ, לסגירת הקפטן באופן סופי.

בתפילה חוגרים גרטל רחב נוסף, בעל פסים שחורים או כחולים דקים, ולא מסתפקים בגרטל התפור לקפטן. חלק מהאנשים נוהגים לחגור את הגרטל הרחב בכל השבת, אבל רובם חוגרים אותו רק בשעת התפילה.

בשני החלקים הסוגרים את הקפטן הזהוב מבחוץ, יש קטע צר של בד, הבולט מעט מהבד הרגיל של הקפטן, והוא יורד מלמעלה למטה, כמו ה'סטרוקיס' (חתיכת בד מקטיפה התפור על הבקיטשע השבתי שנוהגים הבנש"קים ללבוש בשבת). קטע הבד בצד ימין, ארוך יותר מהבד בצד שמאל, וזאת כדי שיהיה כמו ברצועות של התפילין של ראש, שהרצועה הימנית ארוכה יותר מן השמאלית.

בעבר היה נהוג ללבוש בראש-חודש קפטן מיוחד. ניתן היה לזהותו לפי הברק המיוחד שלו, שהיה שונה מהקפטן השבתי הרגיל. כיום לא נהוג ללכת בקפטן זה. עם זאת, עדיין נותר המנהג ללבוש קפטן מיוחד ליום-טוב, השונה במעט מהקפטן השבתי הרגיל.

למתבונן מן החוץ יהיה קשה לזהות בשבת את ההבדלים בין בחורים לאברכים בחסידויות תולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק. הסיבה פשוטה: בעוד שבכל חסידות אחרת ההבדל הוא ברור - אברך הולך בשטריימל בעוד בחור חובש כובע - אצל ה'תולדות', כל הבחורים הולכים עם קפטן זהוב ושטריימל.
בגדי האברכים נבדלים מהבחורים בשלושה דברים:
גרביים: אברכים גורבים גרביים לבנים, הבחורים גרביים שחורים.
'דזו'בה': מעיל שנלבש מעל הקפטן הזהוב. חלק מהחסידים מקפידים ללבוש את ה'דזו'בה' במשך כל השבת. אחרים לובשים אותו רק בליל שבת. הבחורים אינם לובשים את הדז'ובה.
ווסט: האברכים לובשים ווסט מיוחד, בצבע זהוב, ואילו הבחורים אינם לובשים ווסט.

לחסידי תולדות אהרן ולחסידי תולדות אברהם יצחק יש לבוש שונה ליומיום.
קפטן: בחסידות תולדות אהרן לובשים קפטן מיוחד, בעל פסים כחולים או שחורים, כשביניהם עובר פס דק וצהוב, כשגרטל, מאותו צבע בד, תפור בקפטן. בחסידות תולדות אברהם יצחק לובשים קפטן רגיל, כמו שאר החסידויות, עם שינוי אחד: הצוואר של החליפה הוא עגול כמו הקפטן.
גרביים: בשתי החסידויות נהוג ללכת באמצע השבוע בגרביים שחורים. 
'ירמולקע'': כיפה לבנה מיוחדת, עבודת יד, שמחירה כ-30 דולר, אותה לובשים כולם, כולל ילדים מגיל שלוש.

הילדים בחסידות תולדות אהרן: לובשים את הציצית בחוץ, מכנסיים קצרות, בלי שרוך, וגרביים שחורים. הילדים הקטנים, עד גיל 5-6, הולכים בשבת בגרביים לבנים. בגיל מאוחר יותר הם גורבים גרביים שחורים.

חסידי ויז'ניץ

חסידי בעלז, ויז'ניץ ושאר חסידויות גליציה לובשים מעל חולצה לבנה רגילה מעיל שחור ארוך מאוד וסגור מאחור לחלוטין. צעיר ואברך נראים אותו דבר ביום חול; אברכים בעלי יכולת לובשים מעיל שחור ליום יום עשוי צמר נקי במראה חלק, או משולבי פס עדין בהבדל צבע מזערי מרקע הבד, ובאריגה צפופה המקנה לבגד נפילות טובה. 

את חסיד ויז'ניץ ניתן לזהות ללא מאמץ רב. בחסידות ויז'ניץ נהוג לחבוש כובע סאמט, כמו כל החסידים, אבל עם שינוי אחד בולט: הסרט שעל הכובע פונה לצד ימין ולא לצד שמאל. 

מי שהכניס נוהג זה לחסידות ויז'ניץ הוא האדמו"ר בעל היאמרי חיים' זצ"ל. היה זה בזמן שאביו, בעל היאהבת ישראל' היה עדיין בחיים. יום אחד טייל היאמרי חיים' בחוצות העיר גרוסוורדן וראה כיצד מגיעה מולו קבוצה של כמרים נוצרים, ולראשם כובע שחור. כובע שהיה דומה בדיוק מפתיע לזה שחבשו החסידים. ה'אמרי חיים' הזדעזע ממראה עיניו, ובו במקום הפך את הסרט שעל כובעו, כדי לבטא בכך שהיהודים לבושים בצורה שונה מהגויים. הנהגה זו נשתמרה רק אצל היאמרי חיים' וחסידיו. שאר יוצאי בית ויז'ניץ לא קיבלו עליהם הנהגה זו, והמשיכו ללכת עם הכובע כמו כולם.

בין החצרות החסידיות בהן נהוג ללכת בגרביים לבנים בשבת ניתן למנות את ויז'ניץ, באבוב ועוד.

חסידי חב"ד

חסידי חב"ד כיום מזכירים את הליטאים במראה החיצוני ובלבוש - לבושי הפראק והיקנייטש', יותר מאשר את החסידים - עטויי הקאפטענעס והשטריימל'ך. אך בעבר הם התלבשו כמו יתר החסידויות שבמחוזות רוסיה ואוקראינה. הלבוש היה ארוך, ובשבתות חבשו, לפחות האדמו"רים, כובעי פרווה. השינוי, מכל מקום, חל רק בדור האחרון, אז נפרדו בחב"ד מהשטריימל.

ואכן, ככל שמעמיקים, מגלים כי הלבוש החב"די כיום הוא מוזר במידה מסוימת. הרי הורתה ולידתה של חסידות ליובאוויטש בערבות רוסיה. מדוע שונים, אפוא, חסידי חב"ד בלבושם מן החסידויות האחרות שמקורן ברוסיה, כמו חסידי גזע טשערנוביל, למשל.

הרב טוביה בלוי, מרבני חב"ד הבולטים, מספק מעט רקע. מתברר שמדובר בתהליך מרתק למדי שעבר על החסידים. "בעבר, ככל החסידויות ברוסיה, התהלכו אף חסידי חב"ד בלבוש החסידי - רוסי. קסקט על הראש ומעיל ארוך. בשלב מסוים, בעקבות 'גזרת הלבוש' (זו שהגיעה עד פולין ובעקבותיה הושלך האדמו"ר מגור בעל ה'חידושי הרי"ם' למעצר), נשארו חסידי חב"ד עם הקסקט אך המלבוש העליון הוחלף בקצר יותר, שהיה נפוץ בקרב המקומיים".

האדמו"רים, לעומת זאת, נותרו עם הלבוש האדמו"רי, כפי שנהוג היה מאז ומתמיד: קפוטת משי ארוכה ושטריימל. בשבתות ובחגים נהגו האדמו"רים ללכת במלבוש משי לבן, מפני שכך, כפי שמקובל בחב"ד, היה מנהגו של הבעש"ט הקדוש ויש אומרים כי מקורו של הלבוש עוד מהתקופה שקדמה לבעש"ט, מימי האר"י הקדוש ו'גוריו'. מעלתו מוסברת על-פי תורת הקבלה כ'צבע שאין לו גוונים'. 

גם הקפוטה לא הצליחה להחזיק מעמד בחב"ד. בהמשך היא הוחלפה ביסירטוק', שמזכיר יותר את הפראק. הפראק-סירטוק שימש דווקא כלבוש הרשמי של בעלי הבתים המכובדים והסוחרים.

השינוי התחולל בחייו של המהר"ש, הרביעי בשושלת אדמו"רי ליובאוויטש. לצורך ריפויו היה על המהר"ש לצאת מתחומי רוסיה, והוא הרחיק והגיע לבתי חולים ועיירות מרפא בגרמניה ובגליציה. עקב העובדה שנאלץ לשהות בדרכים ובקרב קהילות זרות, החל המהר"ש ללבוש את ה'סירטוק' אותו לבשו באותה תקופה הסוחרים היהודים. מלבוש זה התאזרח בחב"ד וחלק מהחסידים נוהגים ללובשו גם בימות החול.

גם הכובע הוחלף ב'קנייטש' המוכר. היה זה לבוש שכיבד את לובשו ושיווה לו תדמית של איש עסקים. זו בדיוק הייתה התדמית שאותה ביקש לאמץ המהר"ש. הרבי, שהתרחק מגינוני אדמו"רות, מצא את ההזדמנות בה הגיע למקומות מרוחקים, בהם לא הכירוהו, והציג את עצמו כסוחר יהודי. ולא רק בפני הרופאים עמם בא במגע. מספרים כי בימי שהייתו בנכר, הגיע הרבי עד לבעלזא, שם נפגש עם האדמו"ר רבי יששכר דב זי"ע. הרבי מבעלזא, שכבר היה באותם ימים סגי נהור, שאל את המהר"ש למעשיו וזה הציג את עצמו כ'סוחר'. כנראה שהיסירטוק' לא הצליח לספק את הסחורה, והרבי מבעלז הפטיר מיד: אכן כן, סוחר הנהו. הרי נאמר 'כי טוב סחרה מכל סחורה'.

מאז הפך ה'סירטוק' ללבושם של האדמו"רים לבית חב"ד, כאשר בימי חול נהגו ללבוש 'סירטוק' רגיל.
בשבתות, לעומת זאת, הוא הוחלף ב'סירטוק' עשוי משי. 

בחב"ד, ולא רק בה, הקפידו האדמו"רים על לבישת מלבושי משי. אך אין זו הסיבה היחידה. ישנו מאמר מהרבי הרש"ב, המתייחס לחשיבות מעלתו של המשי. מסתבר כי היה לו מקום של כבוד בחסידות ולא מההיבט החומרי.

הרבי האחרון אמר שראוי שהחסידים ילבשו בשבת בגדי משי, "זיידענע זופיצעס", כפי שמוזכר בהלכה ובחסידות, והוסיף: "יישר כוחם של אלו שיעשו כן".

הסיבה להיעלמותם של בגדי המשי מהנוף החב"די נבעה מכך שבגדים אלו נחשבו באותם ימים ליקרים ולא כולם יכלו לרוכשם. בעקבות דבריו של הרבי, חזר וקיבל המשי את מעמדו החשוב, ובימי שבת ויום-טוב מתהדרים החסידים ביסירטוקים' עשויי משי.
הרבי זי"ע ראה בבגד המשי משום מלבוש קדושה, אותו לובשים רק בשבתות ובחגים. כיוון שכך, כאשר יצא לרחוב נהג ללבוש בגד נוסף מעל בגד המשי, שכן אין זה יאה ללכת ברחובה של עיר בבגד המיוחד לתפילות בזמנים המיוחדים.

פרט למלבוש המשי, אותו עטו האדמו"רים בשבת, הם חבשו לראשם את השטריימל, שהיה נפוץ בקרב כל חצרות החסידים ברוסיה וביתר מדינות מזרח-אירופה. האדמו"רים כולם חבשו שטריימל, או מה שמכונה כיום כ'קולפיק', הנפוץ בעיקר אצל בני האדמו"רים מגזע טשערנוביל וכן בחסידויות שמקורן בגליציה.

מהשטריימל נפרדו בחב"ד עם עלייתו של הרבי זי"ע על כס האדמו"רות. וזאת משום מעשה שהיה: עם פטירתו של חותנו הריי"צ, לא ראה הרבי את עצמו כמי שראוי למלא את מקומו. לחסידי חב"ד אין בדברים אלו כל חידוש, אך מי שאינו מעורה בהווי החב"די יתמה בוודאי לשמוע כי במשך למעלה מארבעים שנות הנהגתו לא החשיב הרבי את עצמו כמי שראוי לשבת על כיסאו של חמיו, וכל הנהגתו סבה סביב דבריו של הרבי הקודם והוראותיו. אך טבעי היה עבורו להסביר כל הוראה לחסידים בעובדה שיכך נהג הרבי', כשיהרבי' הכוונה לרבי הקודם, כמובן.

בימים הראשונים בפרט, מעידים בני התקופה ההיא, ניכר היה שהרבי אינו מעלה על דעתו בי הוא ראוי למלא את מקומו של הרבי שנותר מיותם. כביטוי קל לאותה תחושה, שיש שראו בה את התגלמות הכתוב 'אם קטון אתה בעינך ראש שבטי ישראל אתה', אפשר למצוא בסירובו לחבוש את השטריימל. "שטריימל הוא לבוש אדמו"רי", התבטא אז, וסירב ללבוש את השטריימל של חותנו הרבי, כפי שהתרחק מכל גינוני המלכות. הגאון רבי אפרים יאלעס, מחשובי רבני ארצות-הברית, הפציר בו כי יעטה 'לבוש מלכות' על ראשו, אך לשווא.

גם כשעלה על כס ההנהגה והציבור הגדול של החסידים כמה למוצא פיו, התמיד הרבי בסירובו. הוא הקפיד שלא ללבוש מלבוש מיוחד, אלא להתהלך כאחרון החסידים. השטריימל, שאותו חבשו לראשם מייסד החסידות בעל היתניא', הרבי 'האמצעי' ועוד, הפך להיסטוריה והרבי נותר עם הלבוש שאותו סיגל לעצמו עוד מהיותו בצרפת: כובע לבד פשוט המשתפל בקדמת הראש. כובע שהפך עד מהרה לסימן ההיכר המובהק של כל חסיד חב"ד באשר הוא.

הכובע, כמו גם העניבה, נחשבו לחריגים בנוף האדמו"רי שמתאפיין בשטריימלים או בכובעי קטיפה, אך הרבי הוכיח כי רבי אינו זקוק לכובע אדמו"רי כדי לעשות את המוטל עליו. מספרים, שבתקופה הראשונה להנהגתו הגיע לבקרו אדמו"ר ידוע שהתגורר בארצות הברית. לכשיצא האורח והוא אחוז התפעלות מהמפגש עם הרבי, אמר לחסידים שניצבו בחוץ מילים ספורות, שמבטאות את ההערכה הרבה אותה רחשו לרבי זי"ע גדולי עולם: "אני מרמה את ה'עולם' שלי בשטריימל שעל ראשי, ואילו הליובאוויטשער מרמה את היעולם' שלו בכובע שהוא חובש..."
מאז הפך הכובע לסמל החב"די האותנטי, כשרבים אינם מעלים על דעתם, כי לא היה חסר הרבה בכדי שחסידי חב"ד יחבשו אף הם שטריימלים, בדיוק כפי שנהוג ביתר החסידויות.

אך ה'סירטוק', אותו לבש הרבי גם לפני פטירת חמיו הריי"צ, נשאר. הוא התאזרח בחב"ד וחלק מהחסידים נוהגים ללובשו גם בימות החול. 

סימן היכר חב"די ידוע – החולצה המשתרבבת החוצה ברישול מה ומתחתיה בולטת הציצית = לא אומץ רשמית במנהג חבד"י. יש הרואים בכך "התנהגות של הצעירים..."
אך מתברר, שכמו כל נוהג בחב"ד, גם לעובדה זו יש לה על מה להתבסס ואף היא מתקשרת בצורה זו או אחרת לרבי. לדברי רבנים של חב"ד, הרבי אכן נהג ללכת בצורה זו וזאת עקב קפידא מיוחדת על פי האריז"ל, לפיה אין ללכת עם טלית קטן כשהוא מגולה. מאידך, תחיבת הציצית במכנסיים אף היא אינה ראויה כיוון שעל הציציות להיות 'נוטפות'. זו הסיבה שהרבי הלך בצורה זו. 

עם זאת, הרבי מעולם לא הורה לחסידים ללכת כך. הצעירים הנלהבים, המבקשים לחקות את הרבי, נוהגים ללכת כך, כשחולצתם משורבבת החלוצה והציצית נראית מתחתיה. אך ככל שהם מתבגרים נעלמת התופעה.

במקביל, מקפידים חסידי חב"ד על לבישת טלית קטן גדולה מצמר מוקפת בגומי צמוד, שנועד לוודא שהיא תישאר כל העת ישרה, כדברי בעל התניא המבוססים על דברי האריז"ל, שהציצית חייבת לכסות את כל בית החזה.

 מעניין שדווקא האבנט, ה'גרטל', פריט חובה בלבושו של כל חסיד אינו נמצא בעולמם של בחורי חב"ד. הסיבה לכך נעוצה דווקא בחשיבותו של ה'גרטל' בעולם המושגים החב"די. הרבי זי"ע, למשל, נהג ללכת עם שני אבנטים. האחד מעל בגדיו, ואילו את השני נהג לחגור בתפילות מעל המלבוש העליון. 

האבנט הוא מחוץ לתחום מבחינת הבחורים העומדים לפני חתונתם, משום שהוא משתייך לקטגוריית ה'מקיף' ולבחורים אין שייכות לכך, כל עוד אין הם עומדים תחת החופה שהיא מהווה את ה'אור המקיף'. מסיבה זו גם נוהגים בחב"ד שבחורים אינם מתעטפים בטלית, גם כאשר הן עולים לתורה או ניגשים לעמוד.

בעבר הקפידו בחורי חב"ד על מלבוש עליון ארוך, ואף מי שלא השיגה ידו הלך ותפר בגד ארוך משק. בזמננו, להבדיל מחצרות החסידים האחרות בהן קיימת הקפדה על לבישת לבוש עליון ארוך, אין כל הקפדה על נקודה זו בחב"ד של היום ובפרט בעולמם של הבחורים. 

חסידים, שהצליחו לצאת מרוסיה בעידן של 'מסך הברזל', הגיעו לארצות הברית עם לבוש של חסידי חב"ד משכבר: מלבוש עליון קצר וכובע קסקט. אותו לבוש נשמר עד היום בקהילה הגדולה של חב"ד ברוסיה ואוקראינה.
בני משפחות חסידים שעלו ארצה לפני כמאה שנה והקימו את הקהילה החב"דית בירושלים העתיקה חובשים בשבת שטריימל וקפוטה, ויש גם נציגות לא רעה לקפטן הירושלמי המפוספס.

בעבר לא ניכרו ההבדלים בין החסידויות בנוסח הלבוש, והקפטן הירושלמי המוכר היה הלבוש הירושלמי הרשמי אותו לבשו כולם, החל ממי שנחשבו 'מתנגדים' וכלה בחסידים יוצאי פולין, רוסיה או הונגריה. בשבת נראו שטריימלך ו'קפטענעס' בכל מקום, ואין זה משנה אם מדובר ב'חורבת ר' יהודה החסיד' שבה נהגו להתפלל מרבית יהודי הרובע, בבית המדרש של חב"ד או ב'תפארת ישראל'.

בחב"ד, בכל אופן, לא 'עשו עסק' מהלבוש. אדמו"ר אחד לבש כך, השני אחרת. כך, למשל, הרבי הרש"ב כשיצא לנסיעות מחוץ לרוסיה ויתר על השטריימל ועל הלבוש האדמו"רי, ואילו בנו, שיצא לפולניה, אימץ את מנהג המקום בכך שהחל לחבוש שטריימל לראשו. דור דור וצורת הנהגתו ולבושו.

הרב בלוי: "הרבי ראה מעלה בכך שהחזיר את 'הלבוש היהודי', את לבושי הנשמה ליהודים שהתרחקו מעמם והזיק היהודי שבהם כמעט וכבה. בדבר זה ראה הרבי את העיקר, ובזכות השפעתו זכו וזוכים מאות אלפי יהודים לחזור לכור מחצבתם וללבוש בחזרה את הלבוש היהודי".

חסידי באבוב

לחסידי באבוב אין לבוש חיצוני המייחד אותם מיתר חצרות החסידים. מבחינה חיצונית, הם שונים בדבר אחד: הקפדה על פאות קצרות, יחסית, אותן הם מגדלים עד הלחי התחתונה. כך נהגו כל אדמו"רי בית באבוב לדורותיהם (מלבד היקדושת ציון' זי"ע) וכך נוהגים עד היום כל חסידי באבוב.

המקור למנהג זה הוא מה'דברי חיים' מצאנז, שנכדו חביבו רבי שלמה (בנו של רבי מאיר נתן), היה האדמו"ר הראשון של שושלת בית באבוב, ומסבו שאב חלק ממנהגיו. ה'דברי חיים' נהג לשרוף את פאותיו, כשאלו צמחו מעבר ללחי התחתונה. מאז נשאר מנהג זה בבאבוב כמו אצל נכדים אחרים של ה'דברי חיים'.

בבאבוב נהגו לומר: הפאות עד העצם הראשונה - דאורייתא, מכאן ואילך - דרבנן, עד הלחי התחתונה זה צאנז, מכאן ואלך שוואנץ (זנב ביידיש).

כפי שציינו, בניגוד לכל אדמו"רי בית באבוב, האדמו"ר היקדושת ציון' לא נהג לגזוז את פאות ראשו, והן השתלשלו כלפי מטה. הוא הסביר את הסיבה לכך: סבו, הרה"ק רבי שלום מקמינקע זי"ע, היה זה שעשה לו יחלאקה', כשהגיע לגיל שלוש, והוא היה זה שגזז ראשון את פאת ראשו. היות וסבו הקפיד לגדל פאות ארוכות, הולך הוא בדרכו ומגדל את פאותיו.

אבל בנו, האדמו"ר מהר"ש מבאבוב, נהג כמו זקנו הידברי חיים', ולא גידל את פאותיו מעבר ללחי התחתונה.

בחסידות באבוב מקפידים גם על לבישת היראזשעוואלקע' (מעיל משי) בשעת התפילה של ליל שבת. למעשה, גם בבעלזא וחסידויות נוספות לובשים בליל שבת 'ראזשעוואלקע'. אולם באותן חצרות לובשים זאת רק כאשר נמצאים בבית ואילו בחסידות באבוב, לובשים את מעיל המשי גם כששוהים בצל האדמו"ר. ההקפדה בבאבוב על לבוש זה היא גדולה מאוד. עד כדי כך שבליל שמחת תורה רוקדים במשך שעות, כשהחסידים לבושים עם היראזשעוואלקע', למרות החום הנורא.

בחסידות באבוב ובחסידיות נוספות בארצות-הברית, נוהגים החסידים ללכת בשבת בווסט לבן. הסיבה לכך: התקנה של ה'שר שלום' מבעלזא, כשביטל את לבישת ה'בקיטשע' הלבן בשבת, והחל ללכת עם שחור, הייתה רק על המלבוש החיצוני. על המלבושים הפנימיים לא חלה התקנה שלא ללכת בלבן. וכיוון שהווסט הואבגד פנימי, הוא נשאר לבן כשהיה.

חסידי סקווירא

מי שנכנס לקריית סקווירא במונסי מרגיש מיד כי נכנס לפלנטה אחרת לגמרי. בקריית סקווירא השאירו את אמריקה בחוץ. כאן הכול פועל ופועם בסגנון העיירות היהודיות של פעם. מה שהכי לוכד את העין, זהו סגנון הלבוש של החסידים - סגנון שאינו מוכר בשום חצר חסידית אחרת. זה מתחיל במגפיים אותם כולם נועלים, גם אם בחוץ שורר חום של 40 מעלות, וכלה בציצית צמר, המכסה את כל החלק העליון של הגוף.

בחסידות סקווירא מעניקים משקל רב לנושא הלבוש. האדמו"ר התבטא מספר פעמים, שהלבוש החסידי מונע מאברכים ובחורים ללכת למקומות שאינם ראויים, ובשביל זה בלבד כדאית היא ההתעסקות סביב נושא הלבוש. בהקשר לזה מספרים, כי האדמו"ר מסקווירא זצ"ל, אמר פעם לר' חיים ברגד: "חייל, כשהוא בתפקיד, הולך כל העת במדיו. גם אנחנו חיילים בצבא ה' ועלינו ללכת כל העת במדים שלנו".

יחד עם זאת, מדגישים בסקווירא כי הלבוש אינו חזות הכול. האדמו"ר מסקווירא אף מתריע על כך פעמים רבות, במהלך שיחות שהוא מוסר בפני בחורי הישיבה ואברכים.

יש התולים את הסיבה להקפדה על הלבוש בסקווירא, בסיפור שהתרחש אצל האדמו"ר רבי יעקב יוסף מסקווירא זצ"ל. את הסיפור הזה מספרים בסקווירא, כדי להוכיח את הכוח העצום הטמון בלבוש החסידי: היה זה כשהאדמו"ר היה עדיין בחור צעיר. בכל לילה היה לו לימוד בחברותא עם אחד מטובי הבחורים בישיבה. השניים היו יושבים ולומדים יחד בהתמדה עצומה, בביתו של האדמו"ר. בכל לילה, לאחר שסיימו את סדר לימודם, היו שניהם פונים לחדרו של האדמו"ר מהר"ד מסקווירא, אביו של האדמו"ר זצ"ל, והיו נפרדים ממנו בברכת לילה טוב.

באחד הימים נכנסו שניהם, כהרגלם, לחדרו של האדמו"ר ולמרבית הפלא האדמו"ר לא האיר להם פנים כימים ימימה, אלא פטרם כלאחר יד בשפה רפה. הדבר כאב מאוד לנער רבי יעקב יוסף. לאחר שחברו פנה ללכת אל ביתו, נכנס שוב פעם אל חדרו של אביו, כדי לשמוע ממנו על מה יצא הקצף.

מיד כשנכנס לחדר, הגביה אביו את קולו ואמר: "האם הנך עדיין לומד עם החברותא שלך?". רבי יעקב יוסף מצא עצמו מבולבל לגמרי, ואמר לאביו: "מה רע בו, הרי אני לומד אתו מספר שנים. עברנו כבר כמעט על כל הש"ס. איזה פסול מצא בו אבא?" השיב האדמו"ר לבנו: "האם לא שמת לב לעובדה שהחברותא שלך החליף את כובעו לכובע קצת יותר מודרני?!"

לימים סיפר האדמו"ר, כי היה זה שינוי קל מאוד בכובע, והוא לא ייחס לכך כל חשיבות. אבל, כיוון שחזקה עליו מצוות אביו, הוא עזב מיד את החברותא. מספר שנים לאחר מכן, התפקר אותו בחור ויצא לתרבות רעה. 

המנהג של חסידי סקווירא ללכת עם מגפיים במשך כל ימות השנה, החל אצל האדמו"ר רבי יעקב יוסף זצ"ל. כל אדמו"רי בית סקווירא נהגו ללכת, בכל ימות השבוע, בגרביים לבנים, כמנהגם של אדמו"רים אחרים. כשנפטר האדמו"ר מהר"ד מסקווירא, קיבל על עצמו בנו רבי יעקב יוסף את מרותו של אחיו המבוגר, רבי יצחק מקישנוב. לרבי יצחק הייתה דרך משלו בעבודת ה' והוא סירב להמשיך לגרוב גרביים לבנים, כפי שנהגו קודמיו. אחיו הצעיר, רבי יעקב יוסף, נקלע לדילמה קשה: מצד אחד לא רצה לגרוב גרביים לבנים, כדי שלא לפגוע בכבוד אחיו. מצד שני, הוא חשש ללבוש מכנסיים ארוכים, משום שאלה נחשבו באותם ימים לפריט לבוש מודרני. כיוון שכך, החליט, כמוצא של פשרה, שלא לגרוב יותר גרביים לבנים, אלא ללבוש מכנסיים ארוכים כאחיו, אבל במקביל נעל לרגליו מגפיים שכיסו את החלק התחתון של המכנסיים.  גם לאחר שנתמנה רבי יעקב יוסף לאדמו"ר מסקווירא, המשיך במנהגו זה.

כשהגיע האדמו"ר מסקווירא לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו להתקבץ מסביבו ניצולי השואה שהיגרו מאירופה. מספר חסידים החליטו, על דעת עצמם, לחקות את מנהגו והחלו לנעול מגפיים. כשהבחין בכך עודד אותם. מאז הפכו המגפיים לנחלת כלל חסידי סקווירא בכל העולם גם בשיא ימי הקיץ הלוהטים.

טלית קטן הוא לבוש נוסף עליו מקפידים מאוד בסקווירא. הציצית עשויה צמר המכסה את החזה ומגיע עד הצוואר. בסקווירא מסבירים, כי הם נוהגים כך כיוון ש'בעל התניא' כותב ב'סידור הרב' שעל פי האריז"ל הציצית חייבת לכסות את כל בית החזה (חסידי סקווירא נוהגים במנהגים רבים לאור 'בעל התניא' שחיבר את 'שולחן ערוך הרב' בהוראת רבו, המגיד ממזטריש).

גם הפאות של חסידי סקווירא ייחודיות: הפאות מגולגלות כלפי מעלה, אבל הם אינם מניחים אותן על האוזן, אלא בסמוך לה, בצורה מיוחדת.

גם למנהג זה יש הסבר מפורט: עם פאות ארוכות המשתלשלות כלפי מטה אי אפשר ללכת, משום שעל פי האר"י אסור שיתערבבו שערות של פאת הראש עם שערות הזקן. לגלגל את השערות על האוזן גם אי אפשר, משום שגם בכך יש חציצה רוחנית בשעת התפילה, כידוע ליודעי ח"ן. כיוון שכך נמצאה פשרה: גלגול הפאות למעלה, אך לא להניחן על האוזן.

בסקווירא מתהלכים בגרטל בכל שעות היום. הם מקפידים שלא לעשות קשר בגרטל, אלא מסובבים את קצוות הגרטל בתוך הגרטל עצמו, ללא קשר. הסיבה לכך נעוצה באמרה של ה'שר שלום' מבעלזא, שהתבטא: ראיתי בשמים את שרו של יעקב ואת שרו של עשו. שניהם היו דומים אחד לשני בכל המלבושים. רק בדבר אחד היה הבדל: לשרו של עשו היה קשר בגרטל ואילו לשרו של יעקב לא היה קשר בגרטל.

חרדים ספרדים (מזרחיים)

בני עדות המזרח נוהגים ככלל להתלבש בסגנון ליטאי. חליפה עניבה וכובע. עם זאת רבים מן המבוגרים מקפידים על לבוש לשבת הכולל כיפה לבנה וחליפה ארוכה בהירה.

לבוש תימני

 מי שהעלה את הלבוש התימני המסורתי לכותרות בעידן המודרני הוא, ללא ספק, הרב אמנון יצחק. בהופעותיו הפומביות הוא מופיע בו בגאון, מתעלם מהציבור החילוני שפוער את עיניו בהשתאות, ומרגיש מספיק בטוח בכדי לפתח הומור עצמי על הנושא. הפרופסורה והמדע החילוני לדורותיהם לא יכולים להתמודד עם אדם הלבוש בשמלה,...", הוא נוהג ללעוג לחכמי המדע על סילוף מעשה בראשית. "ואתם יודעים מאיפה אני שואב את כל הידיעות שליו מהאנטנה", הוא אומר בחיוך, ואוחז בשפיץ של הכובע המסורתי.

יתכן שהלבוש התימני המסורתי, הוא הלבוש המקורי אותו לבשו בני ישראל כשיצאו ממצרים. "ברור וידוע שבני ישראל לבשו שמלות", אומר שגיב מחפוד, יצרן הלבוש התימני היחיד בעולם. "כתוב 'וכיבסו שמלותם', וידוע שבני ישראל לא שינו את לבושם. יהודי תימן היו ידועים בזה ששמרו על המסורת והלבוש האותנטי לאורך כל השנים. ידוע גם שבתימן לבושם של היהודים היה שונה בתכלית מהלבוש של שכניהם הגויים. לכן נראה, שזהו הלבוש היהודי הקדום ביותר שיש, עוד מלפני בית ראשון, אולי אפילו מזמנו של אברהם אבינו".

הלבוש התימני כולל בגד דמוי שמלה, המכונה 'גמיס'. בבגד יש שני קרעים היוצאים מהקצוות, זכר לחורבן. ה'גמיס' הוא בעצם בד עם פסים, וניתן להשיגו בהרבה דוגמאות וצבעים.

'מדאני' הוא בגד שחור עם פסים לבנים, בו הלכו יהודי תימן ביום שישי. בבגד זה התהלכו עד שעת בין השמשות, אז היו מחליפים לבגד של שבת, שהוא תמיד בצבעים בהירים. "המהר"ץ, אביו של המהרי"ץ, נתן אסמכתא ללבישת בגדים בהירים בשבת. כתוב 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם'. א"ש ראשי תיבות אדום שחור. כלומר, אסור ללבוש בגדים בצבעים הללו בשבת. רק בגדים בהירים" (שגיב מחפוד)

ה'גמיס' של שבת מהודר יותר ועשוי מבד משי. לעתים הוסיפו עליו בגד נוסף, דומה, אך פתוח לכל אורכו. בגד זה מכונה 'קופתאן' וגם הוא מיוחד לשבת.

סימן הכר נוסף הוא כובע מיוחד המכונה 'זונגבי'. גוף הכובע היה בצבעים שונים. היו כאלה בתימן שהלכו אפילו בכובע בצבע אדום. אבל המטפחת שעליו הייתה אחידה ונפוצה בכל תימן. המטפחת, המכונה 'מאצ'ר', נקשרת סביב לכובע לפי נוסחה הכתובה במסכת ברכות. בגמרא מדובר על אדם שהיה רוצה לירוק באמצע התפילה - היה יורק באפרכסתו, שזה בתוך הכובע. בד הקשירה הוא בגודל שמונים על שמונים, כולו משבצות, והוא נקשר, כאמור, בקשירה מיוחדת.

"כשאתה קושר את הבד, נוצרת בסוף חתיכה קטנה שהיא תלויה. היא יכולה להיכנס פנימה או לצאת. יש שמסובבים אותה לכיוון מעלה, ואז נוצר השפיץ" (שגיב מחפוד). 

ליהודי תימן יש בגדים מיוחדים לכל אירוע: ליום כיפור, לחגים ולשמחות. לחתן, למשל, היה בגד מיוחד שנקרא 'ג'אלייה'. מדובר בבד מיוחד, עשוי כולו מחוטי זהב, ועליו דוגמאות של פרחים. החתן לובש את ה'ג'אלייה' במשך שבעת ימי המשתה. כמו כן הוא עונד מעין קמיע שנקרא 'כוראטה'. מודבר בשרשרת שהתליון שלה בצורת משולש גדול, אותו ממלאים בעלים ובקמעות נגד עין הרע.

גם עבור תינוקות היה לבוש מיוחד: כסוי ראש, שהיה אחיד לבנים ולבנות, אותו מלבישים להם כבר מגיל חודש. מדובר בכיסוי על כל הראש הנסגר מתחת לסנטר. למעלה, במצח, יש בו עיטורים מכסף. גם על התינוקות היו מלבישים את המשולש נגד עין הרע.

את הלבוש התימני הזה ניתן לראות כיום רק אצל "תימנים אסלים". אבל, לדברי מחפוד, לא מדובר כלל בלבוש תימני, אלא בלבוש יהודי. "בתימן היית יכול לזהות מרחוק מי יהודי ומי גוי, לפי הלבוש. זהו לבוש שיהודי תימן שמרו עליו במשך הדורות ואיננו קשור לתימן דווקא. רק כאן בארץ, הוא נתפס כלבוש תימני".

שגיב מחפוד החליט להקדיש את חייו למסורת יהודי תימן, והוא נחשב היום ליצרן היחיד בעולם של מלבושים אלה. במשך שלוש שנים אסף תמונות עתיקות של הלבוש המסורתי, ומהם ייצר העתקים מדויקים. כיום הוא מייצר ומוכר. "זו פעם ראשונה בהיסטוריה שמייצרים את הבגדים הללו בסיטונאות. אפילו בתימן ייצרו אותם באופן ידני. את הייצור אנחנו עושים בסין, כי שם זול יותר. שלחנו להם את התמונות והם ייצרו לנו העתקים מדויקים אחד לאחד. זו עבודה לא פשוטה שארכה שנים, אבל היום יש לנו את כל הדוגמאות האפשריות".

מחפוד מדבר על התעוררות גדולה בקרב בני העדה התימנית לחזור וללבוש את הבגדים המסורתיים. "כיום הולכים ביום חול כחמישים איש בבגדים הללו, ובשבת זה מגיע למאות רבות. אנשים חוזרים למקורות ומבינים שאפשר להתלבש כך גם בבני-ברק, כי זה חלק מהמנהגים של בית אבא. אם יש אנשים ששומרים על מנהגיהם, כמו נוסח תפילה או פאות מסולסלות, אין שום סיבה שלא ילכו בלבוש הזה".

מחפוד פתח חנות מיוחדת למורשת יהדות תימן בבני-ברק שנקראת 'תימא'.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • לוי אמנון, החרדים, כתר, 1988.

מאמרים וכתבות בעיתונות

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2008). בגדי שבת. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 21:16, מרץ 25, 2008. 
  • תורמי ויקיפדיה (2008). ציצית. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:24, מרץ 26, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). צניעות. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 11:00, מרץ 25, 2008. 
  • תורמי ויקיפדיה (2008). גרטל. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.  אוחזר בתאריך 00:05, מאי 5, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). קפוטה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:09, מאי 26, 2008

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על סימני הכר חזותיים של פלגים בחברה החרדית (3)

    חביב גבריאל עקיבא

    שלום, מדוע תיאור הלבוש החסידי לא מלווה בתמונה להמחשה ? בברכה,
    יום חמישי כ"ג באלול תשע"ד 18 בספטמבר 2014

    ללא שם

    שלח תמונה ונעדכן
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    ללא שם

    אחי, פקששת בענק
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.