דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

חג המימונה בישראל

מארחי חגיגת המימונה
מארחי חגיגת המימונה
צבי גיל
מימונה
מימונה
צבי גיל
ברכת אריכות ימים למוזמנים
מטעמי חג המימונה
מטעמי חג המימונה
צבי גיל
שלט
שלט "תרבחו ותסעדו"
צבי גיל
בחדר המדרגות המוביל לשמחה
שי רודין, עוז אלמוג, דוד פז

נוצר ב-3/31/2008

רקע

מקור החגיגה

המִימוּנָה הוא חג עממי הנחגג במוצאי חג הפסח בקרב בני עדות המזרח, ממרוקו ועד כורדיסטאן. כיום, חג זה מזוהה יותר מכל עם יוצאי מרוקו בישראל. יהודי מרוקו חגגו את המימונה במוצאי שביעי של פסח, כי האמינו, שבלילה זה נפתחים שערי השמיים והיושב במרומים נענה לכל תפילה ובקשה.

חגיגת המימונה נמשכת לילה ויום, שבמהלכם אוכלים מאכלים הנקשרים בברכות (כגון דבש, חלב, קמח, דגנים ודברי מתיקה), מרבים בשמחה, מבקרים איש את רעהו ומברכים זה את זה בברכת "תרבּחוּ ותסעדוּ". על-פי אמונה עממית, המימונה הינה סגולה לפרנסה טובה ולמציאת זיווג.

מקורו של החג, לפי השערת החוקרים, הוא במאה ה-18. בכל שבעת ימי הפסח היו יהודים נזהרים שלא לאכול האחד בבית חברו, מחשש חמץ, והקפידו על כך הקפדה יתירה. על כן, מיד בצאת החג היו מארחים איש את רעהו, כאות לכך שהאיסור בטל ומבוטל. המקור ההלכתי נגזר מהגדרת "איסרו חג" (היום שלמחרת כל אחד משלושת הרגָלִים): תוספת של יום אחד לחג, שבו נוהגים בחגיגיות ומרבים באכילה ובשתייה.

שם החג

אין תמימות-דעים באשר למקור השם "מימונה". למעשה, יש לא פחות מארבע גירסאות שונות:
א. שיבוש המילה "אמונה". על-פי המסורת, המשיח אמור לבוא בחודש ניסן, כפי שנאמר בתלמוד: "בניסן
נגאלו ישראל ובניסן עתידים להיגאל"
ב. על שם הרב מימון בן יוסף, אביו של הרמב"ם, שנולד ונפטר באיסרו חג של פסח.
ג. מהמילה "מימון" בערבית, שמובנה "מזל".
ד. סעודת פיוס שהיו עורכים לכבוד "מימון מלך מלכי השדים".

הברכה "תרבחו ותסעדו"

בעוד עקרת-הבית לשה את הבצק, היה בעלה מוציא ממחבואם את המטבעות היקרים ביותר שנשמרו בבית, ומוסר לידיה. האישה הייתה נוטלת מטבע אחר מטבע ומכריזה: "המטבע הזה הוא של ... (כאן נקבה בשמה של אחת מבנות המשפחה) בשנה הבאה, אם ירצה השם, תכיר את חתנה", "המטבע הזה הוא של הזוג החדש ... בשנה הבאה ייוולד בנם" וכך הלאה. בסיום מסכת הברכות, שיקעה את המטבעות בעיסה והניחה לה לתפוח. מאוחר יותר, לפני האפייה, נשלפו המטבעות ובני-הבית בירכו זה את זה ב"תִרְבְּחוּ וּתְסְעָדוּ", שהיא ברכת החג המסורתית. "תרבחו"(תרוויחו, תצליחו), "תסעדו" (שהמזל יאיר לכם פנים).

מנהגי החג

כיבוד מתוק

התקרובת לבני-הבית ולאורחים היא, ברובה המכריע, מתוקה (ביטוי למשאלת-הלב שכל השנה תהיה מתוקה). לרוב אלו ממתקים וריבות מסוגים שונים, שאותם רוקחת בעלת-הבית במהלך חג הפסח. לפיכך, כל המעדנים הם על טהרת המזונות הכשרים לפסח (תמרים, בוטנים, שקדים, אגוזים, סוכר וכדומה), ללא שמץ של חמץ (קמח, שמרים וכדומה). יוצאת מן הכלל היא המוּפְלֶטָה, מאפה שהפך שם נרדף למימונה. את המופלטה (גלילה מרוחה בחמאה וטבולה בדבש) מכינים דקות ספורות לפני ההגשה, מקמח שנקנה במוצאי החג.

עיטור השולחן בסמלים ייחודיים

על השולחן נוהגים לפרוש מפה ירוקה ועליה מפה לבנה שקופה. הלבן מסמל התחלה חדשה, טהורה ואילו הירוק - שיגשוג וליבלוב. מניחים גם מאכלים שצבעם לבן (דברי חלב) וירוק (תרמילי פוּל ועלי חסה). כמו כן נהוג להציב כלי עם נענע, כלי עם סוכר ופולים וכלי עם דגים (סמל לשפע, הצלחה ופוריות).

מוסיקה אותנטית

נהוג להשמיע מוסיקה מרוקאית עממית, כשהנשים מלוות אותה בצהלולים ואחרים מתופפים בדָרבּוּקָה (תוף ערבי), או מנגנים בכלי-נגינה מזרחי אחר. בעלי קול ערב יסלסלו בזמירות מרוקאיות. האורחים מוזמנים לרקוד לצלילי המנגינה.

ביקורים הדדיים

ביישובים ברחבי הארץ שבהם יש ריכוז גבוה של יוצאי מרוקו, ליל המימונה הופך למעין "סיור כתובות". כל משפחה נוהגת לסור לביקור חגיגי קצר בבית שכנים או מכרים, לברך, לטעום מהתקרובת ולהמשיך לכתובת הבאה.

הכנסת אורחים

המימונה היא אומנם חגם של יוצאי עדות המזרח. ואולם, משפחות רבות נוהגות להזמין חברים ומכרים בני עדות אחרות, שיחלקו עימן את שמחת החג, ברוח מסורת הכנסת האורחים של יהודי צפון-אפריקה. זאת ועוד, בליל המימונה נוהגים שלא להגיף את דלת הבית, כל עוד בני הבית שוהים בפנים וערים. הדלת הפתוחה מהווה מעין הזמנה לכל דיכפין, ולא רק לבני-משפחה או מכרים, שיתכבד וייטול חלק בשמחה. עם כניסת האורח נהוג לברכו ב"תרבחו ותסעדו", ולכבדו בתה עם נענע ומופלטה טבולה בדבש ובחמאה.

ברכות

ראש המשפחה (הסב או המבוגר בבני-הבית) נוהג לאחוז בידו צרור עלים ריחניים, לנופף בהם מעל ראשו של בן-משפחה (או אורח), כמנהג הכפרות, ולברכו: "אורך ימים ושנות חיים יהיו לך". כל אחד מבני המשפחה זוכה לברכה אישית להצלחה בלימודים, פרנסה, זוגיות טובה ועוד, וכולם מזמרים יחד שיר שמשמעותו ברכה לאריכות ימים טובים. לבסוף, כל מבורך מתכבד בתמר טבול בחמאה, סגולה לעושר ושפע.

לבוש מסורתי

יש מארחים המקדמים את פני אורחיהם בלבוש מסורתי, המורכב מקָפְטָאן (חלוק ארוך, עשוי אריג משובח ומעוטר ברקמה) ותָרְבּוּש (כובע טורקי במקור, דמוי חרוט, לרוב עשוי קטיפה אדומה ומעוטר בגדילים היוצאים מטבורו). הלבוש המסורתי מייצג את שורשי החג, שראשיתו בזמן ובמקום אחרים.

הקשר בין חג הפסח ובין מנהגי המימונה

יציאת מצריים הייתה בט"ו בניסן. כאשר פרעה ראה את בכוריו מתים, הורה לשלח את בני-ישראל מארצו, אך מיד התחרט על כך ויצא בראש צבאו לרדוף אחרי בני-ישראל. המצריים הגיעו לים-סוף רק בליל שביעי של פסח, שהוא היום האחרון של החג. כשראו בני-ישראל את המצרים רודפים אחריהם נפל לבבם. רק משראו את חיל פרעה ופרשיו טובעים בים, שבו והאמינו בה' ובמשה עבדו.

מעקב אחר מנהגי המימונה מלמד, שמרביתם קשורים לקריעת ים-סוף וביזת הים:
א. חוגגים את המימונה מיד לאחר היום האחרון של פסח, היום שבו נקרע הים.
ב. מברכים איש את רעהו "תרבחו ותסעדו" (תרוויחו ושיהיה לכם במזל), זכה לבני-ישראל שנטלו לעצמם שלל מפליטת הים.
ג. הולכים לשפת הים, כי הנס היה על הים.
ד. לובשים בגדים יקרים ומקשטים את השולחן במטבעות כסף וזהב, זכר לביזת הים.
ה. שמים על שולחן החג דגים, זכר לקריעת ים סוף.

חגיגת המימונה המסורתית במרוקו

אחרי תפילת ערבית במוצאי שביעי של פסח, נהגו יהודי מרוקו לומר פסוקים מיוחדים מספר משלי, המבטאים את מהותו של חג המימונה. בבית, היו הנשים מכינות סל עם מטעמי חג, ובהם פשטידת ביצים ובשר, מצות וסלטים שונים. כששבו הגברים מהתפילה, הם נהגו ליטול את הסל ולהביאו כמנחה לשכן או למכר המוסלמי.

הקשרים הטובים בין היהודים והמוסלמים התקיימו במשך דורות רבים. המוסלמים קיבלו את שכניהם היהודים על-פי כללי האירוח המזרחי, ובתמורה נתנו להם סל מזונות ובו חלב, לבן, חמאה, קמח ושמרים. הודות לשמרים (שנחשבים חמץ ולא נמצאו בבתיהם), יכלו היהודים להכין את הבצק ללחם ולעוגות במוצאי חג הפסח.

חגיגות המימונה נפתחו, למעשה, בטקס לישת הבצק שבו נטלו חלק כל בני המשפחה. המצות שנאפו בבית בימי החג היו לעיתים קשות לעיכול, בייחוד לתינוקות ולזקנים, ולכן כולם ציפו בכיליון-עיניים ללחם הטרי של מוצאי החג. למעשה, המימונה גישרה בין חג הפסח ובין ימות החול.

חידוש חגיגות המימונה בישראל

יהודי צפון-אפריקה, שעלו ארצה בשנות ה-50', המשיכו לחגוג את המימונה בישראל במסגרת משפחתית. בשנת 1966 נעשה הניסיון הראשון לשוות למימונה אופי של חג ארצי. החגיגות, שאורגנו בשיתוף אגודת פעילי פֵז (Fez, עיר במרוקו), התקיימו ביער הרצל, ליד מושב בן-שמן, בהשתתפות 300 איש ואישה, יוצאי פֵז, כולם קרובי-משפחה וידידים. בעקבות הצלחת המפגש הוחלט לחגוג את המימונה ברוב עם. במוצאי חג הפסח תשכ"ח (1968) נערכו החגיגות בגן סנהדריה בירושלים, בהשתתפות 5000 איש, בהם גם בני עדות אחרות. כעבור שנה, כבר הוכפל מספר המשתתפים.

בשנים הבאות התרחבו החגיגות לערים וליישובים אחדים בארץ. בשנת העשור לחידוש מסורת המימונה בישראל, התקיימו חגיגות בירושלים, בגן-השלושה ("הסָחְנֵה"), בקריית שמונה, בעכו, באשדוד ובמקומות נוספים. בחגיגות אלו השתתפו כרבע מיליון איש ואישה, ובכך זכתה המימונה הכרה רשמית כחג לאומי עממי. כיום, החג נחוג בעשרות ערים ברחבי הארץ. לאירוע המרכזי, שהתקיים במשך שנים בגן סאקר בירושלים, נהגו להגיע ראשי המדינה, חברי כנסת ואישי ציבור. בשנים האחרונות, בעיקר משיקולי ביטחון, הועתקו החגיגות המרכזיות לבנייני האומה בירושלים.

חגיגות המימונה עברו בעשורים האחרונים תהליך דומה לזה שעברה המוסיקה המזרחית, ויצאו מהשוליים של התרבות הישראלית אל המיינסטרים. הבדרן הפופולרי, שלום אסייג, שגדל במשפחה ממוצא מרוקאי, סיפר כי בשנות ילדותו בישראל היו הוא וחבריו חוגגים את המימונה בסתר, כמו אנוסים. "התביישתי להזמין חברים קרובים לביתי", סיפר באחד הראיונות עימו. לדבריו, "שינוי הגישה למזרחיות" הוא שהביא לחילוץ המימונה מ'הגטו המרוקאי' בגן סאקר. לדעת דניאל בן סימון, עיתונאי בכיר בעיתון הארץ ויליד מרוקו, זהו "סוג של בקשת סליחה של המדינה וניסיון אמיתי לפייס את המרוקאים".

לדברי שחר אילן, עיתונאי הארץ, "סביר להניח שהמהפך קשור גם לעידן הרב-תרבותי, שבמסגרתו הפכה המימונה מחאפלה המונית-וולגארית לאירוע הממותג כשורשי ואקזוטי. בעידן שבו עולות מארצות-הברית הולכות ללמוד ריקודי בטן, קצת קשה להתנשא על המענטזות בגן סאקר. בתקופה שבה מסעדות-יוקרה מגישות קוסקוס, ממתקי המימונה נחשבים בקרב אשכנזים לחוויה קולינארית. את הפופולאריות של החג משקפים גם מועדונים ומסעדות, שמציינים את המימונה בהגשת מופלטות, ובתוכנית אמנותית הכוללת ריקודי-בטן ומוסיקה מרוקאית".

העיתונאי דניאל בן-סימון, סבור כי "המימונה היא קורבן של ההצלחה שלה. כל-כך הצליחה המימונה להיות ישראלית, עד שאיבדה את המרוקאיות שלה והפכה לחג לאומי. ביטוי מובהק לכך הם המריבות והפילוגים בין המארגנים".

ההערה מתייחסת לשני האירגונים המתחרים, המפיקים את אירועי המימונה ברחבי הארץ. האחד, אירגון ביחד, תנועה רעיונית מייסודם של יוצאי צפון-אפריקה, העוסקת באירגון החגיגות המרכזיות מאז שנות ה-80' ועד היום. ביחד חרתה על דגלה לפעול לאחדות העם, להפצת מורשת ישראל ולהדגשת המחויבות להתגייסות עצמאית. לצורך זה היא אף בוחרת מדי שנה בנושא מרכזי לפעילות לאורך כל השנה, המבטא בין היתר גם את מטרות חגיגות המימונה.

האירגון השני הוא הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו, שהוקמה בינואר 2001 על-ידי נבחרי-ציבור ואנשי-רוח, פרופסורים, ואנשי תקשורת. האירגון הציב לעצמו יעדים חברתיים, תרבותיים ומורשתיים, ובראשם המפעל "ספר הזהב" ליהדות מרוקו. לפדרציה 48 סניפים ברחבי הארץ ועוד 11 בחו"ל. נשיא הפדרציה, סם בן-שטרית, ייסד את תנועת ביחד ועמד בראשה עד לפרישתו ממנה.

הכיסוי התקשורתי הניתן לחגיגות המימונה, הנערכות בפארקים ובחופי הרחצה ברחבי הארץ, שם לרוב דגש על  פולחן צליית הבשרים. המצלמות מתמקדות במנגלים העשנים ובחוגגים (לרוב במכנסיים קצרים וגופיה), המנפנפים במרץ מעל כירת הפחמים. ראשי שני האירגונים מאוחדים בדעה, כי הדבר מוציא שם רע למימונה. לדברי יו"ר תנועת ביחד, יעקב הדני, "אומנם היה במרוקו מנהג לצאת לטבע ביום המימונה, אבל ההמוניות המנגלית לא הייתה במקור". ואילו סם בן-שטרית, נשיא הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו, אסר על הדלקת מנגלים באירוע המרכזי שערכה הפדרציה בחוף הכינרת, באפריל 2007.

המימונה כ"חגיגת הפוליטיקאים"

שנות ה-90' היו שנות השיא של המימונה בגן סאקר. רבבות נהרו לחגיגות המרכזיות, ובהם שרים, חברי כנסת וקצינים בכירים. המיקום האסטרטגי של החג בלוח השנה, ממש לפני המועד המקובל למערכות בחירות בחודשים מאי-יוני, הפך אותו לברומטר מצוין של דעת-הקהל. חודשים ספורים לאחר שראש הממשלה יצחק שמיר התקבל בגן סאקר בקריאות בוז ב-1992 (בעקבות השתתפות הליכוד בוועידת מדריד וגל פיגועי הטרור), נחלה מפלגתו תבוסה בבחירות והוא נאלץ לפרוש מהחיים הפוליטיים. כששמעון פרס התקבל בקריאות בוז ב-1996, היה זה סימן מבשר רעות לכישלונו הצפוי בבחירות לראשות הממשלה.

עיתונאי המסקר את התחום מזה שנים, טוען, כי פרס הוא הפוליטיקאי שהשתתף יותר מכל איש-ציבור אחד בחגיגות המימונה. אפילו תבוסתו בבחירות 1996 לבנימין נתניהו, לא הרתיעה אותו מלשוב ולהתייצב לחגיגות המימונה, שנה לאחר מכן. כשנשאל לפשר המשיכה המיוחדת, אמר: "אני אוהב את החג הזה, ויוצאי מרוקו אוהבים אותי". אולי זו הסיבה לכך שבשנת 2005 הוענק לו תואר "יקיר העדה המרוקאית".

דליה איציק, השרה לאיכות הסביבה, נשמעה מסויגת מעט ואף מתחה ביקורת מרומזת על החיבה המוגזמת של פוליטיקאים רבים למופלטות. "מה יצא לנו מזה שהלכנו כל שנה למימונה?" שאלה. "במיוחד שמעון, איזה מסכן. הוא הולך לכל מימונה ובסוף הוא אוכל אותה בבחירות".

כל זה לא הפריע לפרס לשוב ולהפגין נוכחות באירועים המרכזיים של המימונה, בדרך-כלל, של שני האירגונים המתחרים. באפריל 2007, חודשיים לפני היבחרו לנשיא המדינה, היה פרס אורח-הכבוד באירוע המרכזי שאירגנה תנועת ביחד בבנייני האומה בירושלים.

באותן שעות ממש התקיימה חגיגת המימונה המרכזית באשדוד, שאותה אירגנה הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו. כאן התייצבה סוללה נכבדה של פוליטיקאים ואישי ציבור, ובראשם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שרי הפנים, התמ"ס והמדע והספורט, הרב הראשי לישראל, מפכ"ל המשטרה, חברי כנסת, שגרירים, המיליונר ארקדי גאידמק ואורח מיוחד מחו"ל - הנסיך המרוקאי, האמיר מוחמד זבירי. בנאומו אמר אולמרט, בין היתר, כי "חג המימונה אינו חגם של המרוקאים בלבד וזהו לא חג של מופלטות, אלא חג של שמחה ואחדות פנימית".

ביקורת על הלאמת המימונה

לא הכל מקדמים במצהלות שמחה את הלאמת המימונה. אחד מהם, פרופ' יוסי יונה, מרצה וחוקר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמכון ואן-ליר בירושלים, וחבר בתנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית, פירסם ב-9.2.2007 באתר באתר  ynet מאמר ביקורת נוקב שכותרתו "שירת המופלטה" . במאמר זה מועלית הטענה שלא זו בלבד שהחג אינו תורם ללגיטימציה של המסורת המרוקאית בתרבות הישראלית ולתדמית החיובית של יוצאי מרוקו, אלא שהוא מזיק לשניהם. וכך הוא כותב שם, בין היתר:  "הפיכתה של המימונה לחג לאומי מלמדת, יש שיאמרו, כי המסע הארוך והמייסר של יוצאי מרוקו להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית ולהתנחל בליבו של הקונצנזוס התרבותי שלה, הגיע לסיומו המוצלח... אך לפני שנמהר לברך על המוגמר, יש מקום להירהור נוסף. האומנם זוכה המימונה למקום של כבוד בתרבות הישראלית המשותפת? אם לשפוט על-פי הכיסוי התקשורתי המוקדש לה, הרי שמורשתם של יוצאי מרוקו מתמצה בנשים הנותנות קולן בצהלולים ומענטזות למקצב הדרבוקה, כאשר ברקע מתאבך ועולה עשן המנגלים. הבולטוּת הניתנת לגילויי שמחה מסוג זה, לא בדיוק מסייעת לשלב את המורשת המרוקאית בתרבות הישראלית. להיפך: היא מעודדת את קיבועה כדבר נחות וסר טעם בתודעה הציבורית.

כאשר אלה פני הדברים, גדול נזקה של המימונה מתועלתה ליוצאי ארצות ערב בכלל וליוצאי מרוקו בפרט. יש לזכור כי קיים קשר רופף בין האופן שבו עוצב ציביונה של המימונה בשנים האחרונות בישראל, לבין האופן שבו חגגו אותה יוצאי מרוקו במולדתם הישנה. שם היא נחוותה כאירוע משפחתי צנוע, ואילו כאן היא מתגבשת, בעידודם של עסקני קהילה דהויים ומתווכי תרבות מוגבלים, כאירוע ציבורי נעדר ייחוד והדר.

המורשת התרבותית של יוצאי מרוקו, מכילה הרבה יותר ממה שעסקני הקהילה טורחים להראות והרבה יותר ממה שמתווכי התרבות מוכנים לראות. התגבשותה של המימונה כאירוע התרבותי המרכזי של יוצאי מרוקו, דוחקת לקרן-זווית מרכיבים אחרים ונשגבים יותר של מורשתם התרבותית. כתוצאה מכך, היא מחבלת בסיכוי לשילובם של מרכיבים אלה בתרבותה המשותפת של ישראל..."

אפשר כמובן לטעון כנגד דברי פרופ' יונה שהחברה הישראלית כולה למדה לחבב מאד נשים הנותנות קולן בצהלולים ומענטזות למקצב הדרבוקה, ואינה רואה בכך פחיתות כבוד (לראיה, גם נשים אשכנזיות החלו להירשם לשיעורי ריקודי בטן). גם הרעיון של פסטיבל "מנגל", קוסם לכל העדות (בזמנו המנגל של המימונה היה חידוש בארץ). בעקבות הלגיטימציה של המימונה, רבים בישראל מזהים "מרוקאיות", בין השאר עם שמחת חיים ומשפחתיות חמה - שני ערכים מאד מרכזיים ומאד מוערכים בתרבות הישראלית. למעשה, יותר משהמימונה הוא חג עדתי מרוקאי הוא בעצם חג ישראלי של שמחת חיים, כיף ומשפחתיות. מבחינה זו המימונה דומה לחגים ישראלים אחרים שיובאו מחו"ל ועברו "ישראליזציה", כגון "חג האהבה".

כשם שחג המחולות, שנולד בקיבוץ (ועיקרו אנשים המקפצים בחדווה במעגלים) לא התיימר לשלב את המורשת הקיבוצית בחברה הישראלית כך המימונה לא מתיימרת לשלב את המורשת המרוקאית בתרבות הישראלית. מורשת מרוקאית, עירקית, פולנית, רומנית, וכו' כבר באמת לא כל כך חשובות לרוב הישראלים, שרובם גם נולדו בארץ ומתעניינים בעיקר ב'מורשת אמריקאית'. המימונה היא פשוט חגיגה עממית ללא יומרה, המתרפקת על המקורות המזרחיים, ומסמנת בעקיפין שנוסטלגיה היא לא נחלת האשכנזים בלבד. אפשר לשער שבעתיד, גם חגיגות עממיות של העולים מחבר המדינות, כגון חג הנובי גוד (שגם הוא, בדומה למימונה, חג הדוניסטי למדי), יאומצו על ידי הקהל הרחב, יאבדו את הזיהוי העדתי שלהם  ויהפכו לחגים "תקניים" על לוח השנה הישראלי.

ביביליוגרפיה

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2007). מימונה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:36, ספטמבר 22, 2007. 

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על חג המימונה בישראל (1)

    ליעם מזוז

    מאמר מאוד מושקע ומשקף בצורה יוצאת מין הכלל את החג העממי הזה. שמעתי על החג מהמשפחה שלי אבל קריאת המאמר פשוט סגרה לי את כל החלקים שהיו חסרים לי מבחינת ידע, כמו למשל היהודים שהיו במרוקו וחגגו את החג אחרי שבמשך חג הפסח לא התארחו אצל הערבים מחשש שלא יתקלו בחמץ, כיפרו על זה בצאת החג באמצעות חגיגת בצק גדולה שהפכה את זה לאירוע שכל יהודי כמעט רוצה לקחת בו חלק. אני אישית מאוד אוהבת לחגוג את המימונה, משתדלת לדאוג לקיים אותו כל שנה!
    יום שני כ"ג בתמוז תשע"א 25 ביולי 2011

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.