דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

פרק 20: שיער וכיסויי ראש במסורת הדרוזית

כיסוי ראש מסורתי לנשים
כיסוי ראש מסורתי לנשים
מנאל דביאן
עוספיא
לפה - כיסוי ראש לגבר
לפה - כיסוי ראש לגבר
מנאל דביאן
כיסוי ראש מסורתי דרוזי
טאקיה - כיפה דרוזית
טאקיה - כיפה דרוזית
מנאל דביאן
נקאב - כיסוי ראש לאשה
נקאב - כיסוי ראש לאשה
רותם נס
דליה בר אור, עוז אלמוג, תמר אלמוג

בכתיבת המאמר נעזרנו רבות באתר של סעיד נבואני, יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית בכפר ג'וליס.

תחקירנים: מנאל דביאן, עוספיא; ארוא חלבי, עוספיא; נבואני אמיר, שפרעם; טרביה טרביה, שפרעם; מיסון אבו גנב, ירכא; נאיפה מועדי, ירכא; הזימה אסאלה, עוספיא; חלבי סחר, עוספיא; סעיד יריב, עוספיא; סופיה מנסור, עוספיא; קרן קליין; רותם נס; בן כהן; חלבי אנואר, דאליה; זידאן נבילה, דאליה; עראאידה רנדה, מע'אר; עותמאן דלאל, מע'אר; מונירה ח'ניפס, שפרעם; עאדל ח'ניפס, שפרעם.



נוצר ב-5/8/2008

כיסויי ראש לנשים

מטפחות

האישה הדתית, בעיקר ה'עאקלה' (המצויה ברזי הדת), נוהגת לכסות ראשה ושערה ב'נקאב', שהיא מטפחת או רעלה לבנה וגדולה. ה'נקאב' מכסה גם את הכתפיים וחלק ניכר מגופן העליון.


ה'נקאב' עשוי מ'שאש' – מוסלין, סוג משובח של בד כותנה שקוף מעט, בעל נפילה רכה וזורמת.

מתחת ל'נקאב' ישנה מטפחת קטנה האוספת את השיער בצמוד לראש, ונקראת 'לפליפה'.

על פי ספר הדת של 'שייך אל-פאדל', האישה הדרוזית חייבת לכסות גם את פניה בעת יציאתה מן הבית, למען הצניעות ובכדי לא להוות גורם פיתוי לגברים בציבור. מכוח ההרגל, הנשים המבוגרות מכסות את פניהן אף בסביבה ביתית, כך שהחלק הגלוי בפניה הוא קדמת הפנים, מעל קו העיניים עד לאזור השפה התחתונה.

יש וה'נקאב' גולש ומגלה את הסנטר ומעט מהצוואר, בזיקה לחלקלקות האריג, ולמידת ההקפדה של הלובשת.

אורכה השמוט על הגב של המטפחת ארוך ביותר, לעיתים עד גובה הירכיים. תהליכי החילון שעוברים על הצעירות הדתיות בשנים האחרונות באים לידי ביטוי בלבושן. לעיתים הדבר מתבטא במטפחת הלבנה שנשארת כמעין 'תחנת מעבר' המסמלת את השתייכותה של הצעירה לדרוזיות, אלא שאז היא מונחת ברפיון, או על הצוואר.

מקובל להניח על הכתפיים גם  'מנדיל' – מטפחת צבעונית גדולה, שבשוליה מטבעות מחוררות מחוברות בחוטי רקמה, או תוספות חרוזים ורקמה. השימוש במטפחות הופך ללא רלוונטי, ככל שהחילוניות מתפשטת.

צעיפים

אישה דרוזית הקשורה למסורת, אך הפכה לחילונית, מעדיפה להניח על כתפיה צעיפים ברוח ה'פשמינה' ההודית, בגוונים כהים.

בשנים האחרונות הציבור הדרוזי החילוני מגיע למזרח, לתאילנד, הודו סין ועוד, ומושפע, כמו שאר התיירים, מפריטי הלבוש על סגנונם וצבעוניותם של המקומיים. אחד מהפריטים הרווחים הם הצעיפים הרחבים והחמים אותם מביא כמעט כל תייר מהמזרח, או שנמצאים בשפע אצל היבואנים מהמזרח הרחוק ונמכרים בשווקים ובקניונים.

בתהליכי החילון העוברים על הציבור הדרוזי הדתי, ישנן נשים צעירות שאינן כורכות את ה'נקאב' כדי להסתיר את השיער והראש, אלא מסתפקות בצעיף לבן, ששמו 'פוטה'. צעיף זה משמש אביזר- מעבר מכיסוי ראש של ה 'עאקלה' לעבר גילוי ראש, ה'מרוכך' מעט על ידי הנחת הצעיף על הצוואר.

ה'פוטה' עשויה מוסלין משי או מוסלין סינתטי שקוף למחצה, ובשוליה רקמת - תחרה לבנה.

הצעירות כיום לא לובשות את ה"פוטה" על ראשן וחלקן שמות אותה על הצוואר. בכך הן משלבות בין לבוש מודרני ושמירה על קודים של לבוש מסורתי.

כובעים

אישה חילונית מהמגזר הדרוזי אינה נוהגת לחבוש כובע.

הכובע אינו חלק מהלבוש של הנשים הדתיות.  

כיסויי ראש לגברים

כובעים

גברים חילונים במגזר הדרוזי, מבוגרים וצעירים, אינם חובשים כובע.

המבוגרים הדתיים חובשים לראשם לפה, שהוא טרבוש לבן עגול, שחלקו העליון שטוח בגוונים אדומים.

ה'לפה' עשויה לבד עבה, או סריג צמר עבה המוקשה על ידי עמילן.

אישיות רמת נעלה, כמו השייך אמין טריף (נפטר בשנת 1994), חבש לפה בשם 'לפה מכולסה'. זוהי מצנפת גדולה יותר ומעוגלת מהיקף הראש כלפי מעלה, בסגנון הדומה למצנפתו של הרב עובדיה (לפהטריף), ונקראת גם 'עמאמה'.

הצעיר הדתי לא חובש כובע בדרך כלל, השמור ל'עקאל' המכובדים או למבוגרים.

"חטה" - הכפיה הלבנה

מעל ה'לפה' חובש הגבר הדתי בדרך כלל 'חטה', שם נרדף לכאפייה לבנה, שתפקידה לסוכך על הראש, העורף והצוואר מפני השמש.

ה'חטה' היא מטפחת משי לבנה שעוטפת את ה'לפה' פעמיים או שלוש, שוליה תחובים לתוך הקיפולים, והקצוות העודפים תלויים בגנדרנות בשיפולי הראש והצדעים.

בכך ה'חטה' יוצאת דופן, שכן בניגוד ללבוש הדרוזי הפשוט מיסודו, והעשוי מחומרים לא מפוארים ולא יקרים באופן מכוון, היא עשויה משי ומהווה פריט המפאר ומכבד את ה 'עוקאל'.

הצעירים הדתיים אינם חובשים את ה'לפה'.

"טאקיה" - הכיפה הדרוזית

 

הכיפה הדרוזית נקראת 'טאקיה'. היא עשויה מצמר בסריגת יד, בצבע לבן או בשלל צבעים, ומיועדת לגברים שדתיותם ממוצעת, לא 'עקאל', ובמילים אחרות – לשומרי מסורת.

סדר חבישת כיסויי הראש היא: טאקיה, מעליה חטה – תרבוש הלבד, ומעליו הלפה – צניף לבן הכרוך מעל.

עד לפני כחמש עשרה שנים הטאקיה הייתה לבנה. כיום הצבע הלבן שמור בעיקר לצעירים הלומדים את הדת במרכז הדתי לדרוזים בחאצביה בלבנון. בהקשר זה כדאי לציין שהצבע הלבן לכיפה הגדולה מאחד את החוזרים בתשובה המוסלמים, היהודים והדרוזים.

במשפחות דתיות סורגות האמהות כיפות לבנות גם לילדים הקטנים.

בשנים האחרונות החלו דרוזים צעירים לחבוש טאקיה צבעונית, כסמל המשלב קשר למסורת מחד, והתקרבות למודרניות מאידך.

ישנם הבדלים קטנים בצבעוניות הטאקיה בין כפר לכפר. ככלל, בכפרי הכרמל הכיפות צבעוניות יותר, ובכפרי הגליל – הצבעוניות פחותה.

את הטאקיה ניתן לקנות בכל שוק פתוח, במחירים הנעים בין 30 - 80 ₪.

תסרוקות ועיצוב שיער לנשים

הנשים במגזר הדרוזי נוהגות בדרך כלל לגדל שיער בטבעיות, ולספר את שיערן על פי טעם אישי, שמירה על בריאות השיער ורצון להתחדש ולהתעדכן.

הצעירות מסתפרות וצובעות את שיערן עלפי צווי האופנה ורצונן, ככל הצעירות במגזרים האחרים. אף על פי שהן מבטאות איפוק מסוים באופן הלבוש בו הן בוחרות, בכל מה שקשור לשיער – נראה שכמעט אין מגבלות או הצנעה. המילה 'כמעט' מתייחסת לשתי הסתייגויות: האחת נוגעת לצבעי השיער הקיצוניים/פאנקיסטיים, שלא מקובלים בחברה הדרוזית החילונית, כמו ורוד, סגול כחול וירוק, כלומר צבעים שאין בהם יסוד טבעי, והם יוצאי דופן בחריגותם. הסתייגות שנייה מתייחסת לסגנון תספורת קיצוני, צעקני ומוקצן, שאינו בא בחשבון בחברה הדרוזית שמרנית ביסודה. השיער יכול להיות אסוף, משוחרר, צבוע בפסים בבלונד, אדמוני ובורדו, קצר או ארוך, מפוזר בטבעיות או מעוצב בקפדנות

לקראת חג או אירוע מקובל לרענן את התסרוקת הקיימת או לשנותה, כפי שנוהגת כל אישה ישראלית במגזרים האחרים.

כללי השיער לנשים דתיות אינם כתובים במפורש, אלא נגזרים מפסקי - הלכה של אמיר אל-סייד : 'אסור לשנות את מה שנתן לנו האל'; 'על האדם (הדרוזי) להיות שלם ומושלם בלבושו ובמראהו'. מכאן ניתן להבין את מנהג הנשים דרוזיות הדתיות לא להסתפר, ולהשאיר את שיערן ארוך וטבעי.

הנורמה היא לאסוף את השיער, או לקלוע אותו לצמות. מובן מאליו שאין לצבוע את השיער, משום שזאת התרסה כנגד הטבע והפשטות.

כלל נוסף שאינו כתוב אך נהוג אצל הדתיות, הוא לכסות את השיער במטפחת, לא לפזור אותו, קל וחומר בציבור, מפני ששיער מפוזר וגלוי לא עולה בקנה אחד עם דרישות הצניעות והענווה, והוא עלול להוות מקור לפיתוי.

כאשר שיערה של הדרוזית מוסתר באמצעות ה 'נקאב', היא רשאית להיכנס לחלווה (בית התפילה) ולהתפלל.


נשים צעירות שאינן מקיימות מצוות הסתרת השיער באופן מלא, אך לבושות בצניעות ובוחרות להיות מקושרות עם המסורת הדרוזית, מעדיפות לענוד צעיף לבן מסביב לצווארן, 'פוטה', כששיערן גלוי באופן חלקי או מלא.

נשים דתיות במגזר הדרוזי אינן נוהגות לחבוש פאה נוכרית, מאחר וזה נוגד את פסק ההלכה של אמיר אל-סייד שאמר: 'אסור לשנות את מה שנתן לנו האל': השיער צריך להישאר ארוך, בצבעו הטבעי, לא מעוצב ולא מסופר. 

מספרות ותספורות לנשים

לנשים המבוגרות במגזר הדרוזי גישה מאופקת כלפי חידושי התספורת, בדומה לגישתן ללבוש ולהחצנה: המודרניות מכתיבה פתיחות להרגלים חדשים אולם ללא גילויי הקצנה.

הנשים המבוגרות בדרך כלל נאמנות לספר/ית בכפר, וקרוב לודאי שהוא או היא קרובי משפחה, המכירים היטב את המסתפרת.

התספורות המקובלות הן שיער טבעי וארוך, עם מגבלות הגיל ושמירה על בריאות השיער.

בעבר נהגו המבוגרות לשמור על שיער ארוך, והיום מקובלות תספורות קצרות, אולם לא קצוצות.

ניתן לצבוע את השיער, ולהוסיף פסים מובהרים בגוונים קיימים ולא מלאכותיים.

הצעירות מסתפרות בדרך כלל במספרות בכפר על פי רצונן, צווי אופנה והרגליהן, כמו חילוניות אחרות, אך באיפוק לעומת צעירות ממגזרים אחרים.

לאחרונה מקובלות תספורות טבעיות וארוכות, גישה ההולמת את המראה הטבעי המקובל בחברה הדרוזית.

הצעירה החילונית נועזת יותר מהאם, ועל כן מקובל לקצר את השיער, להאריכו, או לצבוע אותו בכל אופן וצבע המקובלים באופנה ועל פי העדפותיה האישיות, למעט שתי הסתייגויות: לא שיער צבוע בצבעים מלאכותיים נועזים כמו וורוד, כחול סגול וירוק, וכן לא תספורות מוקצנות או קצוצות מאוד. אין פאנקיסטיות דרוזיות.

לקראת אירוע חגיגי נוהגות הנשים לטפל בשערן במספרה - לחדש את הצבע ולעדכן את התסרוקת.

אחת התופעות אותה גינו חכמי הדת היא התסרוקת המיוחדת שעושה הכלה לקראת חתונתה. האיסור על התספורת המפוארת לחתונה גרר אחריו איסור נוסף, על פיו הורי הכלה ומקורביה שהשתתפו בחתונה, ומימנו את תספורתה מנועים מלהתפלל ב'חלווה'.

מובן שאיסור זה היה בבחינת גזרה בה הציבור אינו יכול לעמוד, ומהווה בשל כך סמן להתרחקות הציבור הדרוזי ככלל מאורח החיים הדתי.

הנשים הדתיות, על פי חוקי הדת הדרוזית, מגדלות את שיערן באופן טבעי, אינן מסתפרות ואינן מעצבות את שיערן. יש לאסוף אותו או לקלוע אותו לצמות, למען הצניעות, ולכסותו במטפחת. אמיר א-סייד קבע בפסק הלכה, כי אין לשנות את מה שהעניק האל, אך לדברי שייח עסאקלה חמזה ממע'אר, מותר לספר את קצוות השיער כדי לשמור על בריאותו.

הנשים הדתיות לפיכך אינן מגיעות למספרות.

תסרוקות ועיצוב שיער לגברים

גברים חילונים מהמגזר הדרוזי מסתפרים ומתגלחים על פי הנהוג בחברה הישראלית במגזרים אחרים, ועל פי העדפותיהם האישיות. הסממן הבולט ביותר במעבר לחילוניות, הוא גילוח השפם המאפיין את הגבר הדרוזי.

צעירים חילונים מהמגזר הדרוזי מאמצים מיידית תספורות אופנתיות, ובזאת ניתן לחזות בחצרות בתי הספר השונים כמו למשל בית הספר התיכון 'אורט רונסון' (בי"ס משותף לכפרים עוספיא ודאלית אל-כרמל). 

התסרוקות הרווחות כוללות קוצים וג'ל, צבעים בשיער, קצוות בבלונד פסים והבהרות, כל מה שנחשב 'קול'.

הגברים הדתיים נטולי תסרוקות ואינם מעצבים את שיערם, זולת גילוח שיער הראש כולו עד הגולגולת, והשארת שפם ולעיתים גם זקן.

השיער המגולח משקף את הצניעות, הניקיון הפיסי והרוחני, ואת ההתרחקות מקישוטיות והתעסקות בחיצוניות.  

הגילוח נעשה בבית, במכונת גילוח או בסכין גילוח, ללא עזרת ספר. 

מספרות ותספורות לגברים

הגברים החילונים במגזר הדרוזי מסתפרים בדרך כלל במספרה בכפר. חלקם מסתפר בבית בעזרת מכונת תספורת.

התספורות נקבעות על פי המקובל בחברה הישראלית – תספורת קצרה ומטופחת, ללא ייחוד.

הצעירים החילונים מסתפרים בכפר או בעיר, על פי בחירתם ורצונם. סגנון התספורות על פי המקובל בקרב כלל הצעירים בחברה הישראלית. 

הגבר הדתי מצווה לגלח את שיער ראשו באופן קבוע, ולגדל שפם. המקור לנורמות אלו אינו ברור, אולם ההשערות של אנשי הדת מצביעות על הצורך להיבדל מהנשים, על ידי קיצוץ השיער והבלטת השפם על הפנים.

על הראש המגולח נוהג הגבר הדרוזי הדתי לחבוש טאקיה צבעונית או לאפה (צעיף לבן) עם או בלי חטה (תרבוש לבד) כסמל הכנעה מפני האל שבשמיים.

הגברים הדתיים נוהגים לגלח את שיער ראשם בבית בכוחות עצמם, במכונת גילוח או בסכין גילוח, ולטפח את השפם בהתאם.

זקנים שפמים וגילוח

השפם הוא סימן ההיכר הגברי של הגבר הדתי. טיפוח השפם הוא מצווה המקנה לגבר כבוד כשומר מצוות, ומבדיל אותו מן האישה.

בערבית קוראים לשפם 'שרפ', פירושו כבוד. כלומר נוצרה זהות בין השפם וערך הכבוד. הדרוזים, כמו הערבים, נשבעים בשפמם/כבודם: 'וחיאת שרפי' – בחיי שפמי, כלומר בהן צדק.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר בנטישת אורח החיים הדתי הדרוזי של הגבר - גילוח השפם.  

גבר ללא שפם במגזר הדרוזי הוא גבר חילוני, מודרני. הוא מכבד את הוריו הדתיים, אך מנהל אורח חיים חילוני לחלוטין.

ישנם גברים שנמצאים בין שני העולמות, ושפמם עדיין עימם מכוח ההרגל ומחמת הרצון להיות שייכים לעדה באופן ויזואלי.

מהתבוננות מדוקדקת בשלל השפמים הדרוזיים, ניתן להבחין בשני סגנונות רווחים:

  • סגנון אחד מאפיין את המבוגרים והזקנים, להם שפם רחב ו 'מחייך': קצותיו ארוכים ומופנים כלפי מעלה מעבר לקווי הלחיים. מפאת הגיל שפמים אלו אפורים או לבנים.
  • סגנון שני שייך לצעירים ולגיל הביניים: שפמים מטופחים כלפי מטה, בסגנון קצר יותר משל הזקנים, המשווה לפנים מראה רציני וחמור. גבול גידול השפם נעצר בקווי הגבול שבין הלחיים לשולי הפה, בגבול החיוך.

גידול זקן אינו חובה, אף שלדתיים המבוגרים זהו נוהג מקובל. יחד עם זאת אין לגדל זקן ללא שפם.

גברים דתיים מהמגזר הדרוזי אינם מגדלים פאות לחיים.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • דנצ'ו ארנון, כובעים בראש, כיסויי ראש בארץ ישראל, עם עובד, 1995.

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם השייח עסקאלה חמזה, כפר מע'אר, 2006.
  • ראיון עם ג'אבר אבו טריף, דובר כפר ירכא, 2006.
  • ראיון עם חסון וג'די, איש דת מדלית אל כרמל, 2006.
  • ראיון עם ד"ר פואד בסיס, מנהל חדר מיון, מרכז רפואי רמב"ם, 2006.
  • ראיון עם סמירה עזאם, ראש ויצו עוספייה, 2006.
  • ראיון עם רנדה קבלאן, בית ג'אן, 2006.

הערות שוליים

    הפרק הבא

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.