דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 21 מדרגים

חגים נוצריים בחברה הערבית בישראל

סנטה מחלק מתנות לילדים
סנטה מחלק מתנות לילדים
תמאדור סואעד
בית ספר יסודי ה', שפרעם
כמרים בתהלוכת חג הבשורה
כמרים בתהלוכת חג הבשורה
מעין אייזנשטאט
כנסיית הבשורה, נצרת
מיסת חצות
מיסת חצות
מעיין אייזנשטאט
כנסיית המלאך גבריאל בנצרת
תהלוכת חג הבשורה
תהלוכת חג הבשורה
מעין אייזנשטאט
כנסית הבשורה, נצרת
תפילה בחג הבשורה
תפילה בחג הבשורה
מעין אייזנשטאט
כנסית הבשורה, נצרת
אכילת לחם קודש בחג הבשורה
אכילת לחם קודש בחג הבשורה
מעין אייזנשטאט
כנסית הבשורה, נצרת
חניכי הצופים בתהלוכת חג הבשורה
חניכי הצופים בתהלוכת חג הבשורה
מעין אייזנשטאט
כנסית הבשורה, נצרת
מיני עצי כריסמס עטופים בצלופן
מיני עצי כריסמס עטופים בצלופן
שקד משכית
צולם בחנות בוואדי ניסנס בחיפה
ג'נט בשארה שיבאן, תמר אלמוג תחקירנית: מעיין אייזנשטאט

נוצר ב-3/31/2008

רקע

החגים הנוצריים במגזר הערבי-נוצרי, כמו כל חג דתי אחר, משרתים שתי מטרות עיקריות. האחת, חיזוק הזיקה של הפרט לשורשי אמונתו, באמצעות השתתפות פעילה בטקסים ובפולחנים המאפיינים כל חג. השנייה, הידוק הקשר הבין-משפחתי והקהילתי. החגיגה בחיק המשפחה הגרעינית או המורחבת, כמו גם המפגש בכנסייה, ברחוב או במקומות-הבילוי, הם ערובה לקירוב לבבות. 

מיסת חצות

רקע

מיסת חצות, אחד הטקסים הקדושים ביותר בנצרות, מקוימת בכל הזרמים הדתיים כמעט ללא יוצא מן הכלל. הטקס, המתקיים בערב חג המולד (24 בדצמבר), הוא שיחזור הסעודה האחרונה של ישו (ישוע הנוצרי), ערב הסגרתו לרומאים, המבוסס על דבריו לתלמידיו באותה סעודה: "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים" (מתי כ"ו 26). מטרתו להטמיע בלב המאמינים את סיפור מותו ותחייתו של ישוע הנוצרי.

שורשי הטקס במנהגם של הנוצרים הראשונים לקיים סעודה גדולה לכל חברי הקהילה, זכר לסעודה האחרונה. בשל הרדיפות נגד הנוצרים במאות הראשונות לספירה, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית. המנהג לא שונה גם לאחר שהאימפריה הרומית קיבלה על עצמה את עול הנצרות כדת מדינה.

מיסת חצות נערכת בכנסייה המקומית, בהשתתפות כל התושבים. לא מקובל להזמין אנשי-דת מיישובים אחרים, כיוון שאלה מציינים את המיסה בכנסייה ביישובם. המיסה המרכזית המתקיימת מדי שנה בכנסיית המולד בבית לחם, היא סיפור שונה לחלוטין. טקס זה מתקיים ברוב עם והדר, בהשתתפות נכבדים ואישי ציבור, ומהלכו מועבר בשידור חי לכל רחבי תבל.

דפוסי לבוש לטקס

הכמרים 

כולם לבושים גלימה לבנה, מעוטרת בפרחים וצורות גיאומטריות רקומות בצבעי אדום וזהב. הגלימה הארוכה והרחבה מכסה את כפות הרגליים והידיים. לראשם הם חובשים כובע שחור מרובע דמוי תרבוש, שחלקו העליון מעוגל. לכובע מחוברת פיסת בד שחורה, המכסה את העורף.

הכוהן הראשי חובש כובע מוזהב וגדול, ועליו קישוטים שונים ובהם דיוקנות של ישוע הנוצרי. גם גלימתו מעוטרת יותר מזו של שאר הכמרים, ובגבה מוטבע צלב. הוא אוחז בידו שרביט. הכמרים אוחזים בידם נרות שעווה דולקים. אחד מהם מחזיק בציור ממוסגר, המתאר את תחייתו של ישוע הנוצרי.

הקהל

המוזמנים כולם בלבוש חגיגי, אבל לא אחיד. ניכרים הבדלים בין קבוצות-הגיל השונות.

המבוגרים מעל גיל 50, גברים ונשים, לבושים בחליפות תואמות בסיגנון שמרני ומאופק. הנשים עוטות מטפחות

גילאי הביניים (שלושים ומעלה) מקפידים על לבוש חגיגי, אם כי פחות פורמאלי. הנשים בנעלי עקב גבוה ושרשראות דקות, מקצת מהגברים מסתפקים בחולצת פולו או חולצת כפתורים.

הצעירים ובני-הנוער מתלבשים לפי צו האופנה האחרון, בחולצות צבעוניות, מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט, ממש כפי שהיו מתלבשים לכל אירוע חגיגי אחר.

סדר הישיבה

הישיבה בכנסייה מעורבת, ללא הפרדה בין גברים ונשים. חלק מהנוכחים עומדים בקומה השנייה, אחרים בוחרים שלא להיכנס פנימה, אלא להמתין בחוץ, לחלקו השני של הטקס.

נכבדי הקהילה, גברים בלבד, יושבים בקידמת האולם, קרוב לאיקונוסטאזיס, מחיצה נמוכה יחסית המקושטת בסמלים נוצריים שונים. המחיצה נועדה ליצור הפרדה סמלית בין החלל המרכזי, לאזור שסביב המזבח במרכז הכנסייה. כוהן-הדת הראשי וכוהן-דת נוסף, המנהל את הטקס, יושבים על הבמה בקידמת המחיצה. שאר הכמרים נמצאים מעברה האחר.

מהלך הטקס

הטקס מתחלק לשלושה חלקים: 

  • התפילות. פרקים מתוך הברית החדשה, הקשורים בתחייתו של ישוע הנוצרי (בעיקר מתוך לוקאס, אחד מארבעת ספרי הברית החדשה). במהלך הטקס קיימת הפרדה מוחלטת בין הקהל הרחב לבין הכמרים, הנמצאים על הבמה המוגבהת מאחורי המחיצה. במהלך התפילה מקובל לעמוד ולשלב ידיים. רק חלק מהתפילות מלווה בשירה.

    בסיום התפילות כבים האורות בכנסייה, והמתפללים יוצאים החוצה כשבידיהם נרות דולקים. האש מסמלת את רוח האל ואת המסתורין, שעליהם נסבים המשפטים הראשונים בספר יוחנן ("בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים").
     
  • הכניסה לקבר הקדוש. טקס הנערך מחוץ לכנסייה, ומדמה את הכניסה לקבר הקדוש. במהלכו קוראים את הפרק, שבו פקדו את קברו של ישוע הנוצרי, ביום ראשון שאחרי הצליבה, מספר נשים גליליות ובהן מרים המגדלית, וגילו שהגולל הוסר והקבר עצמו ריק. לאחר מכן עורכים את טקס "הדפיקה בדלת", המדמה את שבירת גולל הקבר ואת הגילוי שגופתו של ישוע הנוצרי נעלמה (לאחר שקם מן המתים).

    חלק זה הוא שיאו של האירוע. רבים מהנוכחים שולפים מצלמות ומתעדים אותו. חשיבותו בחיבור המאמינים אל האירוע המכונן של הנצרות - תחייתו של ישוע הנוצרי. 
  • המיסה. המתפללים חוזרים לכנסייה, כוהני-הדת מסירים את כובעם, ואת המשך התפילה מנהלים הכמרים הזוטרים. המיסה כוללת תפילה, שלאחריה בוצע הכומר לחם (ובכך מדמה את שבירת גופו של ישו על הצלב), מוזג יין, מאכיל ומשקה את המתפללים. הלחם והיין מסמלים את דמו וגופו של ישו, ועל-ידי אכילתם עובר חסדו של ישו למאמיניו, בשרו הופך לבשרם, דמו נמהל בדמם. 

כריסמס عيد الميلاد (חג המולד)

החג החשוב ביותר בנצרות. נתפש הן כאירוע דתי, הן כמועד חילוני המסמל את אחדות המשפחה. נחוג ברוב העולם הנוצרי ב-25 בדצמבר, תאריך הולדתו של ישוע הנוצרי, אם כי אין לכך ביסוס היסטורי. למה בכל זאת חוגגים ביום זה? כי בתאריך זה חגגו הרומאים בעת העתיקה את לידתה של השמש במועד ההיפוך החורפי. כעבור מאות שנים, כאשר הקיסר קונסטנטינוס הכריז על הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית במקום עבודת האלילים, הוא ביקש ליצור חג, אשר יאחד מסורות נוצריות ופגאניות. לכן הכריז על "חג השמש" כחג הולדתו של ישו. עם זאת, קיימות תיאוריות נוספות בדבר מקורו של החג. אגב, מאמיני הכנסיות המזרחיות (יוונים-אורתודוקסים, רוסים אורתודוקסים, ארמנים, קופטים) הכפופים ללוח-השנה היוליאני, חוגגים את הכריסמס ב-7 בינואר.

הכנות ומנהגים 

הנבטת זרעים (زريعة)

מפזרים זרעים של עדשים, פול, חיטה ועוד בצלוחית מרופדת בפיסת צמר-גפן רטוב, ומניחים להם לנבוט. עושים זאת מספר שבועות מראש, כך שבפרוס החג יוציאו הזרעים שורש וגבעול. ההנבטה מסמלת התחלה של חיים חדשים. את הצלוחיות עם הנבטים מניחים למרגלות עץ חג המולד המקושט.

לבוש (ملابس جديدة)

אין לבוש מיוחד לחג, אם כי מקפידים לקנות בגדים חדשים, במיוחד לילדים, כביטוי נוסף להתחדשות.

מאכלים (مأكولات)

אין מאכלים מיוחדים לחג, אם כי בארוחה המשפחתית בערב החג נהוג להגיש עוף ממולא, סימן להריון וללידה.

עץ חג המולד (شجرة الميلاد)

הקישוט המזוהה יותר מכל עם החג, פריט הכרחי בכל בית ובכל מוסד נוצרי. מקורו במנהג הפגאני של הצבת עץ אשוח, המסמל את החיים, בשיאו של החורף. הנצרות ניכסה לעצמה את העץ ירוק-העד, כסמל לנצחיותו של ישו. האיזכור הראשון לשימוש בעץ אשוח בעידן המודרני היה בשנת 1570, בעיר ברמן בגרמניה. בית הגילדות העירוני קושט לקראת חג המולד בעץ אשוח עמוס בפירות, אגוזים, פרחי נייר וכעכים. במאה ה-17 החלו להציב עצי אשוח בבתים פרטיים, וגם זאת בגרמניה בלבד. במאה ה-18 המנהג התפשט למדינות נוספות באירופה.

היות ובישראל אין בנמצא עצי אשוח אמיתיים, מסתפקים בתחליף עשוי פלסטיק ונייר-בד. מרבית עצי האשוח המלאכותיים המוצעים למכירה הם בצבע ירוק מסורתי, אבל יש גם צבעים פחות צפויים כמו כסף, לבן וזהב. עצי האשוח מוצעים במבחר גדלים - משני מטרים ועד שישה מטרים, בהתאם לגודל הדירה והתקציב.

לרוב, ההורים מקשטים את העץ ביחד עם הילדים, והופכים את הפעילות לאירוע משפחתי עליז. הקישוטים כוללים סרטי בד וסרטים נוצצים מכסף, וכן כדורים צבעוניים מזכוכית, בדולח או מתכת, מעוטרים בציורים או בספרות השנה האזרחית החדשה. קישוטים נוספים: נורות צבעוניות, פירות קטנים מפלסטיק (דובדבן או תפוח-עץ), פעמונים קטנים, בובות המסמלות את החג, ועוד.

מערת החג (مغارة العيد)

שיחזור סצנת הלידה של ישוע הנוצרי, באבוס בבית לחם. עם צאתו לאוויר העולם הגיעו למקום שלושה אמגושים (חכמי-דת פרסים) מהמזרח, שחזו את לידתו, והביאו לישו התינוק שלוש מנחות - מור, לבונה וזהב. את "מערת החג" מעצבים מקופסת קרטון או מגבס, מרפדים אותה בקש ומניחים בתוכה פסלים קטנטנים של תינוק בעריסה, זוג הורים ומספר בעלי-חיים. בפתח המערה מציבים פיסלונים של שלוש דמויות מזוקנות הנושאות בידיהן מתנות. את 'חדר הלידה' המאולתר הזה מניחים למרגלות עץ האשוח.

סנטה קלאוס

דמות המזוהה עם ניקולאס הקדוש, בישוף בן המאה הרביעית מאסיה הקטנה, אשר נהג לחלק מתנות בסתר לעניים ולנזקקים. הוא גידל זקן-מידות לבן ועטה גלימה אדומה, כדי שהאנשים לא יזהו אותו.

על-פי מסורת הכריסמס המערבית, סנטה קלאוס מגיח בערב החג מאי-שם בקוטב הצפוני על גבי מזחלת הרתומה לאיילים מעופפים, ונוחת על גגות הבתים. סבא חג המולד מתואר כזקן חביב וכרסתן, בעל זקן-מידות לבן, לבוש גלימה אדומה, מגפיים אדומים ומצנפת צמר לראשו. בערב חג המולד הוא פוקד את בתיהם של המאמינים, משתלשל פנימה דרך הארובה, מחלק מתנות לילדים ומגשים את משאלותיהם. בשאר ימות השנה עוסק סנטה קלאוס בהכנת המתנות, ובעריכת רשימות של הילדים הראויים לקבל אותן. נקרא גם פָּאפָּא נוֹאֵל ("סבא חג המולד").

יש גם סנטה קלאוס בגירסה מודרנית. אחד מבני המשפחה (או עובד חנות הצעצועים שבה קנו ההורים את מתנות החג לילדיהם) מתחפש לסבא חג המולד, עם הזקן, הגלימה, שק המתנות והפעמון, מסתובב בין הבתים ומחלק מתנות לילדים. טבעי שהילדים מצפים בדריכות להופעתו של סנטה בביתם בערב החג, שם הוא מתקבל בשירה, בריקודים ובצילצול פעמונים. 

חגיגות בבית-הספר

בכל בית-ספר נוצרי מציבים עץ אשוח גדול, מקשטים אותו, מניחים למרגלותיו את 'מערת הלידה' של ישו ואת צלוחיות הנבטים. לפני היציאה לחופשת החג, עורכים חגיגה גדולה שבשיאה מגיע סנטה קלאוס ומחלק לכולם מתנות

סילבסטר  رأس السنة الميلادية (ראש השנה האזרחית)

רקע

עבור הנוצרים המאמינים, ראש השנה האזרחית, הנחוג ב-31 בדצמבר, נחשב חג לא-דתי, כיוון שאינו מוזכר בברית החדשה. זהו חג עממי כללי המסמל את תחילת השנה החדשה לפי לוח-השנה הגריגוריאני, שהחליף את הלוח היוליאני.

לוח-השנה היוליאני קרוי על שמו של יוליוס קיסר, שהנהיג אותו ברחבי האימפריה הרומית בשנת 45 לפני הספירה, במקום לוח-השנה הירחי (הזמן שנדרש לירח להקיף את כדור הארץ). יוליוס קיסר קבע שכל שנה רביעית תהיה שנה מעוברת (בת 366 ימים). על-פי לוח זה, שנה ממוצעת היא בת 365.25 יום, דהיינו, גדולה ב-11 דקות לערך משנת-החמה. דקות נוספות אלו הצטברו ליום שלם מדי 128 שנים.

הפער נסגר בלוח-השנה הגרגוריאני (קרוי גם "לוח-השנה האזרחי", או "לוח-השנה הלועזי"), שהנהיג האפיפיור גרגוריוס ה-13, בשנת 1582. התיקון נעשה לאחר שאנשי-דת ואסטרונומים גילו, כי הטבלאות שנועדו לחישוב מועד חג הפסחא הנוצרי אינן יעילות. הם הציעו שיטת חישוב שונה של השנה המעוברת, שלפיה, האורך הממוצע של השנה התקצר, והתקרב מאוד לאורך הממוצע של שנת-החמה.

הלוח הגרגוריאני משמש ברובן המכריע של מדינות העולם לקביעת מועדים 'אזרחיים' (כלומר, כל מועד שאינו דתי-פולחני). בכנסייה הקתולית ובכנסיות הפרוטסטנטיות הוא משמש גם לקביעת מועדים דתיים. במדינת ישראל הוא מוכר כלוח-שנה רשמי בצד הלוח העברי.

ה-1 בינואר נקבע על-ידי יוליוס קיסר, כיום הראשון של השנה האזרחית החדשה. בתקופת ימי הביניים באירופה, שבמהלכן התחזק מעמדה של הכנסייה הקתולית, הוחלט כי ה-1 בינואר נטול הקשר נוצרי משמעותי, ולכן יש להצמידו לתאריך בעל ציביון דתי. מכיוון שלא נקבע תאריך חלופי מוסכם, בחרו מדינות רבות באירופה מועד דתי משלהן לציון כניסת השנה החדשה - חג המולד או הכריסמס (ב-25 בדצמבר), חג הפסחא ב-25 במרץ (יום צליבתו של ישו, על-פי מסורות מסוימות).

הלוח הגרגוריאני עשה סדר גם בנקודה זו, וקבע את ה-1 בינואר כיום הראשון של השנה האזרחית החדשה. תאריך חגיגי זה, שנראה כיום כמובן מאליו, נתקל במאמצים נמרצים של הכנסייה הקתולית לבטלו, בגלל ההילולות הפגאניות שנתלוו אליו (מקורן באמונה קדומה שזוהי שעת מעבר, ועל כן מותר לעשות בה דברים שאסורים בשעות אחרות). הניסיון לא עלה יפה, ההמונים התעקשו לחגוג את השנה החדשה ב-1 בינואר, ובסופו של דבר, עם הנהגת הלוח הגרגוריאני, נאלצה הכנסייה להתקפל. שנת 1622 הייתה הראשונה שבה החלה השנה באופן רשמי ב־1 בינואר בארצות הקתוליות. אגב, מאמיני הכנסיות המזרחיות (יוונים-אורתודוקסים, רוסים אורתודוקסים, ארמנים, קופטים) מציינים את חגיהם לפי לוח-השנה היוליאני.

האפיפיור סילבסטר הראשון ( 335- 314לספירה), היה הבישוף של רומא בתקופתו של קונסטנטינוס, הקיסר הרומי הראשון אשר גילה יחס אוהד לנצרות. סילבסטר התפרסם בעיקר בזכות הצלחתו לשכנע את קונסטנטינוס להתנצר. תקופת כהונתו של סילבסטר הראשון עמדה בסימן פריחה לנצרות, שהפכה מדת שולית ונרדפת לדת השלטת באימפריה.

שמו של סילבסטר נקשר לחגיגות סוף השנה האזרחית, באופן מקרי למדי. לכל קדוש נוצרי יש יום בלוח השנה שנקרא על שמו, כי בו חל יום לידתו, מותו או אירוע חשוב בו היה מעורב. סילבסטר, שהוכרז קדוש על-ידי הכנסייה, נפטר ב-31 בדצמבר, ולפיכך הפך התאריך ליום הזיכרון המקודש לו.

הכנסייה הקתולית התנגדה במשך שנים לעריכת חגיגות פומביות לכבוד סילבסטר ב-31 בדצמבר, זאת בשל המקורות הלא-נוצריים של החג. מבחינת הכס הקדוש, מדובר ביום זיכרון לקדוש אחד מתוך מאות, ואין הצדקה להפלותו לטובה על פני האחרים. יתירה מכך, עבור מרבית המדינות הקתוליות, ה-31 בדצמבר אינו נחשב תאריך יוצא-דופן. זאת, כיוון שבלוח שלהן קיים פטרון קדוש דומה לכל יום ויום בשנה.

בסילבסטר, כפי שהוא נחוג בקרב הערבים-נוצרים, משולבים מנהגים ומסורות מזרחיים ומערביים, עתיקים וחדשים. המנהגים המערביים חדרו לעולם הערבי באמצעות תנועות מיסיונריות. בנוסף, התפתחו מנהגים חדשים ברוח התקופה, כגון בילוי במסעדה, באולם שמחות או במועדון חברים.

שמות החג

יום "בוקר טוב"

נגזר מהברכה הראשונה בבוקר היום הראשון של השנה החדשה. המברך מאמין ומייחל שהברכה תבטיח שנה שכולה טוב.

חג הבוסְתרינָה (البسترينة)

מקורו בשמה של אלה רומית (סטרן), שנודעה בכוחה הרב. ביום הזה, האנשים מתחרים ביניהם מי יברך ראשון את רעהו ב"בוסְתרינְתיׂ עָלֵיק". כלומר, "הבוסתרינה מוטלת עליך". מטרת האמירה היא להאיץ במבורך שיעניק מתנה כלשהי למברך .

מנהגי החג

בילוי משפחתי

הרוב מעדיף לבלות את ערב ראש השנה החדשה בחוג המשפחה, כשהכל מתכנסים בביתו של ראש החמולה (האב, האח הבכור), מסביב לשולחן עמוס אוכל ושתייה. אין מאכלי חג מיוחדים, אבל יש כאלה שדואגים להעלות על השולחן שבעה סוגי מאכלים לפחות. המוזמנים בעיקר הם בני-משפחה מדרגה ראשונה וחברים קרובים מאוד.

אחרי הארוחה מעבירים את הזמן בשיחות, שירה וריקודים. בחצות, כשפעמוני הכנסיות מבשרים את כניסת השנה החדשה, מתחבקים, מתנשקים ומאחלים זה לזה שנה טובה. יש שממשיכים לחגוג עד השעות הקטנות של הלילה, בצפייה בטלוויזיה (חגיגת החצות מועברת בשידור חי מלבנון ומבירות אחדות באירופה), בהאזנה לשירים עליזים ובמשחקי קלפים.

בילוי מחוץ לבית

בשנים האחרונות מתפשט המנהג המערבי לציון הפרידה מהשנה הנוכחית ותחילת השנה החדשה, בבילוי במסעדה טובה או במועדון. לרוב, החוגגים הם זוגות צעירים מודרניים ומבוססים כלכלית, המורגלים לבלות מחוץ לבית גם בשאר ימות השנה. מסעדות ומועדונים פופולאריים במגזר נערכים במיוחד לאירוע, ומציעים תפריט חגיגי ועשיר לצד תוכנית אמנותית, הכוללת שירה בציבור, ריקודים, הופעה של קוסמים, משחקים, ועוד.

ניפוץ זכוכית

מייד עם כניסת השנה החדשה, יוצאים לרחוב ומנפצים בקבוקים וכלי זכוכית אחרים על המדרכה. הניפוץ מסמל את סילוק הרוע, ולכן אם הכלי לא נשבר בניסיון הראשון, חובה להמשיך ולנסות עד שיתנפץ. 

מנהג זה, הנפוץ בעיקר ביישובים ערביים במישור החוף (חיפה, ביירות), הוא 'ירושה' מהתקופה בה שלטו הצרפתים בלבנון והבריטים בארץ-ישראל. חשוב לציין, שעיריית חיפה מודעת למנהג ונערכת מראש לאיסוף שברי הזכוכית מהרחובות מוקדם בבוקר המחרת.

הבוסתרינה

מנהג הולך ונעלם שהוזכר לעיל. נשמר בעיקר במשפחות כפריות מסורתיות, ומתבטא בהענקת מתנות בעיקר לילדים.

חג הבשורה

רקע

על-פי המסורת הנוצרית, המלאך גבריאל התייצב בביתם של מרים ויוסף בנצרת, ובישר להם כי מרים הרתה מרוח הקודש ובעוד תשעה חודשים כעת חיה תלד את בן האלוהים. במקום שבו עמד ביתה, הוקמה לימים כנסיית הבשורה. הנוצרים חוגגים את "יום הבשורה" ב-25 במרץ, תשעה חודשים בדיוק לפני חג המולד (25 בדצמבר).

הכנות לאירוע

הטקס, אותו מארגנת הכנסייה הקתולית, מתקיים בהיכל התפילה המרכזי של כנסיית הבשורה בנצרת. במסגרת ההכנות נערכות חזרות של ילדי תנועת הצופים הערבים לקראת התהלוכה המרכזית, הכניסה מקושטת בפרחים ופנים הכנסייה מעוטר בסידורי פרחים מרשימים ובנרות שעווה גדולים.

על הבמה המרכזית מוצבים כיסאות, כמספר אנשי-הדת שייטלו חלק בטקס. סדר הישיבה נקבע על-פי ההירארכיה הדתית. הכמרים הבכירים הם אלה שיישבו קרוב יותר למזבח, שסביבו תתקיים המיסה. בנוסף, מסדרים באולם רחב-הידיים שורות של כיסאות מתקפלים, לאורחים הרבים.

דפוסי לבוש לטקס

הכמרים

אנשי הכמורה הזוטרים לבושים בגלימה שחורה ומעליה מעין שמלה לבנה, ועליה פס כחול השזור בעיטורים מוזהבים. הזוטרים חובשים כיפה ורודה, בעוד הכמרים הבכירים עוטים לראשם מעין כובע משולש, המעוטר בצלמיות של בתים וצלבים. הלבוש והכובעים מסמלים את דרגות ההירארכיה השונות בכנסייה. אנשי-הדת הבכירים גם עונדים על חזם צלב גדול.

הנזירות

לבושות בהתאם לקוד המסדר, שאליו הן משתייכות. לרוב אלו גלימות פשוטות וחלקות בצבעי חום בהיר, חום כהה, לבן או שחור. כיסוי-הראש שלהן אף הוא בצבע הגלימה. הנזירות אינן מתאפרות ולא צובעות את שיערן. 

ציבור המתפללים

בדרך כלל, בגדים חגיגיים ולא אחידים. אופי הלבוש משתנה בהתאם לקבוצות-הגיל השונות.

מבוגרים בני 50 ומעלה לובשים בדרך כלל לבוש חגיגי ואלגנטי. הנשים בחליפה מחויטת, הגברים בחליפה ועניבה, לרוב מעל חולצה בצבע לבן. התכשיטים של שני המינים צנועים ולא צעקניים.

גילאי הביניים (שלושים ומעלה) נוטים לתלבושת דומה, אם כי ניתן להבחין בתכשיטים בולטים ונועזים יותר בקרב הנשים. חלקן מאופרות בכבדות, רובן ככולן מטופחות. יש מהן העוטות מטפחת לראשן.

הצעירים (שנות העשרים) לבושים במיטב האופנה העכשווית. בני-הנוער לבושים בסיגנון ספורטיבי (נעלי ספורט ומכנסי ג'ינס). הילדים לבושים לרוב באימוניות, והילדות בשמלות צבעוניות. 

נערים ונערות מתנועת הצופים הערבים, לבושים במדי החאקי של התנועה ועליהם סמל המייצג את שיוכם הדתי. בנוסף, הם עוטים לצווארם סרט צהוב, המסמל את הקשר לוואתיקן. בנצרת, למרות ההפרדה בין הכנסייה הקתולית והאורתודוכסית, קיים שיתוף-פעולה בין שני הזרמים הדתיים, במיוחד בטקסים חשובים. זה ההסבר להשתתפותם של הצופים האורתודוקסיים באירועי חג הבשורה, שהוא חג קתולי מעיקרו.

מרכיבי הטקס

התהלוכה

הכניסה לכנסייה מתבצעת בתהלוכה רבת-משתתפים, שבראשה צועדים הצופים האורתודוקסים לקצב הלמות תופים, צלילי חליל וכלי נשיפה נוספים. התהלוכה המסורתית משלבת את הצעירים באירוע הדתי, ובכך מקרבת אותם לשורשי אמונתם. אחריהם צועדים בסך הכמרים הזוטרים, כשבידיהם רימוני קטורת, צלבים על מוטות, גביע שתייה ועוד. שניים מהכמרים אוחזים בתבליט של ישו הצלוב, כומר נוסף מחזיק במקל, הנחזה להיות מקלו של משה רבנו. במאסף צועדים אנשי הכמורה הבכירים, המנפנפים בידיהם לקהל המריע וקדים קלות בראשם, ואחריהם פרנסי העיר.

בהגיע התהלוכה אל שערי הכנסייה, מסתדרים הצופים בשתי שורות ומפנים דרך לאנשי הדת, הנכנסים ראשונים. לאחר שכל משתתפי התהלוכה נכנסים בזה אחר זה להיכל התפילה, ניתן האות והקהל הרחב בא בעקבותיהם ותופס את מקומו.

התפילות

הטקס כולל תפילות רבות, בהן תפילת האדון, תפילה לשלום, תפילה למרים ועוד. מרבית התפילות נאמרות בערבית. רק המיסה בסיום הינה בלטינית.

התפילות הן בעצם מיזמורים, מה שמאפשר לקהל להתחבר לטקס ואף מעצים את תחושת השייכות והלכידות, בדומה לאפקט של שירה בציבור. השירה מלווה על-ידי מקהלה ונגינת אורגן.

במהלך התפילה נהוג להצליב ידיים, לפרוש ידיים לצדדים, לכרוע ולקפוץ את כפות הידיים לאגרוף או להצמידן לראש בעת הכריעה. חלק מהמבוגרים מוותר על הכריעה בשל המאמץ הגופני הכרוך בה, ונשאר לעמוד.

הדרשה

ראש הכנסייה נושא דרשה, בה הוא מדגיש בין היתר את מחויבותה של הקהילה הנוצרית להעביר מסר של שלום בין מוסלמים ויהודים. הדברים חוצבי הלהבות מפיחים במאמינים רוח שליחות, ומלכדים אותם סביב מטרה נעלה.

המיסה

טקס המיסה הוא שיאו של האירוע, ובמהלכו מאכילים כוהני-הדת בלחם הקודש חלק מהקהל. טקס זה מבטא קשר בלתי-אמצעי בין נציגי האל עלי אדמות לפשוטי העם, ותורם לקירובם אל חיק האמונה.

תרומות וכיבוד

לקראת סוף הטקס עוברים מכובדים מהיישוב בין הקהל ובידם סלסלות לאיסוף תרומות. כל אחד נותן כפי יכולתו. מקובל לתרום שטרות של דולר אמריקאי. בסיום האירוע מצפה למתפללים כיבוד קל מחוץ לכנסייה.

חג הדקלים عيد الشعانين

רקע

חג זה, הידוע גם בשמו האחר Palm Sunday ("יום ראשון של הדקלים"), נחוג ביום ראשון של השבוע שלפני חג הפסחא. מקורו בטקס קבלת-הפנים שערכו תושבי ירושלים לישו, עם היכנסו בשערי העיר, שבוע לפני הפסח, כשהוא רכוב על חמור. על-פי המסורת הנוצרית, הם קידמו את פניו בניפנוף כפות דקלים שאחזו בידיהם, ובברכת "ברוך הבא בשם אלוהים".

מנהגי החג

בבוקר יום החג מתייצבות המשפחות בכנסייה ביחד עם הילדים, האוחזים בידם זר ענפים ופרחים קטן שבמרכזו נר דולק. בסיום התפילה יוצאים הכומר והמתפללים להקפות סביב הכנסייה, תוך כדי תפילה. השמחה רבה במיוחד, כאשר להקפות מצטרפים הילדים שנולדו באותה שנה. רבבות נוצרים מקיימים את תהלוכת הדקלים בירושלים, במסלול שמתחיל בהר הזיתים ומסתיים בכנסיית סנטה אנה בעיר. 

בבתי-הספר הנוצריים (שבהם לומדים בני כל הזרמים בנצרות, לא רק קתולים) ביישובים הערביים, עורכים טקס הקפות מוקדם. ימים אחדים לפני החג מתייצבים התלמידים בבגדי חג, ענפים ופרחים בידיהם, ומקיפים את בית-הספר. לעיתים מצטרפים אליהם ילדים בני דתות אחרות.

בכפרים וביישובים מעורבים, בהם חיים נוצרים ומוסלמים זה לצד זה, רואים לעיתים מוסלמים שמשתתפים בחגיגה. זהו שריד למנהג נפוץ בתקופת האימפריה האיסלאמית.

חג הפסחא عيد الفصح أو القيامة ("החג הגדול")

רקע

חג הפסחא הינו אחד החגים הדתיים החשובים ביותר בקהילה הערבית-נוצרית. החג מציין את תחייתו של ישו שלושה ימים לאחר שנצלב ונקבר בירושלים, ומכאן שמו בערבית, קיאמה (תְקוּמָה, قيامة). מקור השם פסחא במילה העברית "פסח". כידוע, ישו הוסגר לרומאים בערב פסח, במהלך סעודת ליל הסדר שערך עם תלמידיו בחמישי בלילה, נשפט ונצלב ביום שישי וקם לתחייה ביום ראשון. לכן, הפסחא נחוג תמיד ביום ראשון בשבוע, ותמיד סמוך לתחילת האביב. לכן, אין תאריך קבוע לחג בלוח השנה הגרגוריאני, והוא עשוי לחול בין ה-22 במרץ ל-25 באפריל.

המאמינים מוצאים סימוכין לפסחא בפסוק מסוים בברית החדשה, שבו יוחסה לישו האמירה, כי הוא מסוגל להרוס את בית-המקדש ולבנותו מחדש בשלושה ימים. הואיל ובפועל דבר זה בלתי-אפשרי, הסבירו תלמידיו כי ישו התכוון בעצם להריסת גופו ולבנייתו מחדש בשלושה ימים.

מנהגי החג

ביצים מקושטות (بيض العيد)

נקראות גם "ביצי פסחא": מנהג קדום ששורשיו בעמים ששכנו לחופו המזרחי של הים התיכון. עמים אלה (הכנענים, הפיניקים ואחרים) נהגו לחגוג את תחילת האביב, והביצים סימלו את התחדשות החיים אחרי 'דגירה' ממושכת בחודשי החורף הקרים והקודרים. לפי גירסה אחרת, ביצי הפסחא היוו סמלי פיריון. אכילת ביצה מבושלת הייתה נהוגה בחגיגות האביב של הרומאים.

הנצרות הקדומה, שאימצה בתחילת דרכה לא מעט חגים וטקסים פגאניים, העניקה לביצת הפסחא משמעות דתית - סמל של אבן הקבר ממנו 'בקע' ישו ופתח בחיים חדשים. המנהג לצבוע ולעטר את קליפות הביצים מקורו, ככל הנראה, בפרס העתיקה. הפרסים צבעו ביצים כחלק מחגיגת ראש השנה שלהם (נורוז), שחל ביום השיוויון האביבי.

המנהג רווח גם בקרב הנוצרים-הערבים. מבוגרים וילדים כאחת טורחים בהכנת ביצי הפסחא, מבשלים ומעטרים אותן כיד הדימיון הטובה עליהם. הביצים המקושטות משמשות גם כמשחק לילדים, שנקרא "שוברים את הקליפה": כל ילד מחזיק בידיו ביצה, כאשר המתחרה הולם בה בעזרת הביצה שלו ומנסה לשבור את קליפתה.

עוגיות לחג (كعك العيد)

נהוג לאפות שני סוגי עוגיות (מָעְמוּל معمول) שיש בהן סמליות דתית. האחד, עוגיות תמרים בצורת טבעת חלולה ומחורצת, המסמלות את כתר הקוצים שהונח על ראשו של ישו בדרך הייסורים שלו אל הצלב. השני, עוגיות אגוזים דמויות כיפה, המסמלות את הקבר של ישו, בכנסיית הקבר שבמזרח ירושלים. נהוג לשלוח עוגיות לעניים ולמשפחות אבלות.

חג הצלב عيد الصليب

רקע

כדי ללמוד על שורשי החג, יש לחזור אל המאה השלישית לספירה. ליתר דיוק, שנת 327 לספירה. שלוש שנים קודם לכן הכריז קיסר רומי, קונסטנטינוס הגדול, על הנצרות כדת מדינה. אימו, המלכה הלנה, נרתמה להפיץ את בשורת הנצרות ברחבי האימפריה ויצאה בראש משלחת גדולה לירושלים. שם, בשנת 327, מסופר כי זיהתה את מקום צליבתו ואת קברו של ישו, ואף מצאה את שרידי הצלב האמיתי שעליו נצלב. באותו מקום ממש הורתה להקים את כנסיית הקבר הקדוש.

בניית הכנסייה נשלמה כעבור שמונה שנים והיא עמדה על מכונה עד שנת 614. באותה שנה כבשו הפרסים את הארץ, החריבו כנסיות ומנזרים רבים, הרסו את כנסיית הקבר ובזזו את הצלב הקדוש. בשנת 628 לספירה הצליח הקיסר הרקליוס לכבוש מחדש את הארץ, ואף להחזיר את הצלב הקדוש למקומו הטבעי בכנסייה המשוקמת.

חג הצלב, החל ב-14 בספטמבר לפי הכנסייה המערבית (הקתולית), וב-27 בספטמבר לפי הכנסייה המזרחית (היוונית), נועד לציין את שלושת האירועים ההיסטוריים הללו.

מנהגי החג

מדורת הצלב

הילדים מקוששים מבעוד יום עצים וחומרי בעירה, מסדרים אותם בערימה גבוהה ומציבים בראשה צלב עץ. לקראת ערב מתכנסים כולם, ילדים ומבוגרים, סביב המדורה הבוערת. מקור המנהג מיוחס אף הוא למלכה-האם הלנה, שביקשה להעביר את הבשורה על מציאת הצלב של ישו, מירושלים לקונסטנטינופול, בירת האימפריה הרומית. הדרך שבה נקטה הייתה הבערת משואות איתות קטנות בפסגות ההרים. כל מי שהבחין באש הבעיר משואה משלו, וכך עבר המסר 'המדליק' מהר להר, עד שהגיע ליעדו.

(במאמר מוסגר יצוין, כי מנהג זה לא היה רעיון מקורי של המלכה הלנה. כמאתיים שנה קודם לכן הדליקו בר-כוכבא ואנשיו משואות על ראשי ההרים, כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד נגד הרומאים. גם ביהדות, להבדיל, חוגגים את האירוע הזה בהדלקת מדורות בל"ג בעומר).

הקפות

הכומר, או איש-דת אחר, מקיף את הכנסייה כשהוא נושא צלב גדול על גבו. אחריו צועדים בסך בני הקהילה, תוך כדי נשיאת תפילות מיוחדות.

פיצוץ נפצים, חזיזים וזיקוקים

יש במגזר קומץ בני-תשחורת, שלוקחים את מנהגי החג צעד אחד קדימה. על-מנת להרבות בשמחה, הם מצטיידים בכמויות של נפצים, חזיזים וזיקוקים ומפעילים אותם בראש חוצות, על אף שמדובר בפעילות לא חוקית. במספר מקרים, אף נערכו מעצרים של נערים נלהבים מדי. יצוין, כי מדובר בתופעה חדשה יחסית ושולית ביותר, שרוב הציבור הערבי מסתייג ממנה ומגנה אותה.

חג הטבילה عيد الغطاس

רקע

חג זה (הידוע גם כחג ההתגלות) מציין את טקס הטבלתו של ישו בנהר הירדן על-ידי יוחנן המטביל, לפני יציאתו למסע הפצת הנצרות. חג זה חל ב-6 בינואר מידי שנה. יוחנן המטביל, יהודי שנולד למשפחת כוהנים, היה קרוב-משפחה של ישו. הוא חי בהרים וקרא לכל המאמינים לחזור בתשובה לפני יום הדין הקרב ובא. כחלק מתהליך ההיטהרות, הטביל יוחנן את מאמיניו בנהר הירדן.

שיחזור טקס הטבילה

בעבר, היה נהוג להטביל בנהר הירדן את כל הילדים שנולדו באותה שנה. כיום, טקס זה מתקיים בכנסייה המקומית.

טקס נוסף היה תפילה שנשא הכומר ליד הבאר, או מקווה-מים אחר ביישוב, בבוקר החג. בסיום טקס התפילה היה הכומר יוצא ל'ביקורי בית' ביישוב, דלי מים קדושים בידו האחת, וענף עץ זית בידו האחרת. הוא עבר מבית לבית, נכנס פנימה, טבל את הענף במים והיזָה סביבו. היה מקובל שלא לשטוף את הבית במשך מספר ימים, על-מנת שלא לבטל את השפעתם המבורכת של המים הקדושים.

מנהג זה רווח עד היום בקהילות קטנות. ביישובים גדולים, הכומר מסתפק בתפילה בכנסייה, ובסיומה מזליף מים קדושים מעל ראשי המתפללים, מתוך דלי שהונח למרגלותיו. 'ביקור 'בית' הוא עורך רק לפי הזמנה מראש.

מאכלי החג

המאכלים הם ברוח החג - דברי בצק המטוגנים בשמן עמוק (הטבלה סמלית) ולאחר מכן נטבלים בדבש. לעוגיות, העשויות בצק רך מיוחד, קוראים זָלָאבִּיֶא (زلابية).

הבדלים בטקסים בין העדות הנוצריות השונות

המנהגים העממיים במדינות האזור (כולל לבנון, סוריה, ירדן) דומים למדי, והדבר נותן את אותותיו במרכיבים החיצוניים / צורניים של כלל החגים. אם קיימים הבדלים, אזי אלו הבדלים שוליים.

חופשות חגים במערכת החינוך במגזר הערבי

חופשות החגים נקבעות לפי החתך הדתי-עדתי של צוות המורים והתלמידים של בית-הספר, כדלקמן:

בית-ספר ממלכתי עם רוב נוצרי

במוסד כזה, חובה לתת לחגים הנוצריים את המשקל הראוי מבחינת טקסים וחופשות, בדגש על ההרכב העדתי. בבית-הספר היסודי ממלכתי בכפר מִעִילִיָה שבגליל העליון (שרוב מוריו ותלמידיו קתולים), החופשות והטקסים הדתיים נקבעים לפי לוח-השנה המערבי (הגרגוריאני), בלי להתייחס ללוח-השנה היוליאני, שעל-פיו חוגגות עדות נוצריות אחרות (יוונים-אורתודוקסים, קופטים, ארמנים). אם יש בבית-הספר תלמידים או מורים בני דת או עדה אחרת (מוסלמים ודרוזים) הם זכאים על-פי תקנות משרד החינוך לחופשה קצרה בזמן חגיהם, גם על חשבון הלימודים.

בית-ספר ממלכתי עם מיעוט נוצרי

הנהלת המוסד תאשר לתלמיד נוצרי או מורה נוצרי לצאת לחופשת חג קצרה. במקביל, הלימודים מתקיימים כסדרם. במוסד כזה (בכפרי הדרוזים, לדוגמה) אין כמעט התייחסות לחגים הנוצריים בכל הקשור למנהגי החג.

בית-ספר פרטי השייך לעדה נוצרית כלשהי

הנוהל דומה למקובל בבתי-ספר ממלכתיים עם רוב נוצרי, בהבדל אחד: חופשות החגים נקבעות לפי העדה אליה שייך בית-הספר, גם אם אין בו רוב נוצרי או עדתי. עם זאת, יש התחשבות בדתות או עדות אחרות.  

עוד על נושא שה ראו ב: ימי לימוד וחופשות במערכת החינוך של המגזר הערבי   

ביביליוגרפיה

ספרי קודש והלכה

  • הברית החדשה

ספרי עיון ומדע

  •  ג'השאן אדיב, אעיאדונא ואימאנונא (מועדינו ואמונתנו), בירות, 1992.
    جهشان أديب, أعيادنا وإيماننا، بيروت 1992.
  • ג'מיל נינא, אלטעאם פי אלת'קאפה אלערבייה (מאכלים בתרבות הערבית), לונדון, 1994.
    جميل نينا, الطعام في الثقافة العربية، لندن 1994.
  • מנסור ג'וני, אלאעיאד ואלמאואסם פי אלחדארה אלערבייה (חגים ומועדים בתרבות הערבית), חיפה, 2006.
    منصور جوني. الأعياد والمواسم في الحضارة العربية، حيفا 2006.
  • ח'אטר לחד, אלעאדאת ואלתקאליד אללובנאניה, (המנהגים הלבנוניים), ביירות, 1973.
    خاطر لحد. العادات والتقاليد اللبنانية، بيروت 1973.
  • ערניטה יוסרא, אלפונון אלשעבייה פי פלסטין (אומנויות עממיות בפלסטין), ביירות, 1968.
    عرنيطة يسري, الفنون الشعبية في فلسطين، بيروت 1968.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה, "ביצי פסחא," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר אוגוסט 21, 2008).
    תורמי ויקיפדיה (2007). חג הבשורה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 15:18, אוקטובר 9, 2007 
  • תורמי ויקיפדיה, "חג המולד," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, 5 (אוחזר אוגוסט 21, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "יוחנן המטביל," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר אוגוסט 21, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "ישו הנוצרי," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית,  (אוחזר אוגוסט 21, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה (2007). מיסה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 21:15, נובמבר 18, 2007.
  • סרחאן נימר, מוסועת אלפולקלור אלפלסטיני, (אנציקלופדית הפולקלור הפלסטיני) עמאן, 1989 (3 כרכים).
    سرحان نمر, موسوعة الفلكلور الفلسطيني، عمان 1989 (3 أجزاء).

ראיונות

  • ראיון עם ד"ר ג'וני מנסור, היסטוריון ואיש חינוך. חיפה, 2008.
  • ראיון עם חנא אבו חנא, סופר, משורר, חוקר ומנהל לשעבר של התיכון האורתודוקסי הערבי בחיפה, 2008.
  • ראיון עם ג'ורג' סלאמה, איש חינוך. חיפה, 2008.
  • ראיון עם אדיבה ביטאר, מחנכת בבית-ספר הדרוזי בית ג'אן, 2008.
  • ראיון עם אדוארד שיבאן, מנהל התיכון האורתודוקסי הערבי בחיפה, 2008.
  • ראיון עם הכומר אגאביוס אבו סעדא, ראש העדה הקתולית בחיפה, 2008.
  • ראיון עם ליליאן בשארה מנסור, מורה לשעבר בבית-הספר נזירות נצרת-חיפה, 2008

מילות מפתח

כריסמס | חג-המולד | ההתגלות | חג-הטבילה | הטבלה | חג הדקלים | פסחא

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על חגים נוצריים בחברה הערבית בישראל (4)

    שלו

    koks@walla.com
    מידע מצוייןןןן
    יום ראשון י"ז ב אדר ב תשע"ו 27 במרץ 2016

    ללא שם

    מר שקור היקר,
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    ללא שם

    המילה ישןהינ קיצור ל -: ימח שמו ןזכרו
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    קרינה

    לדעתי המידע ממש טוב אני הייתי צריכה להכין מידע בשיעור היסטוריה כשיעורי בית והמקור הזה ממש עזר לי רבות לדעתי זה מקור ממש טו בוצריך לימור עליו וכמובן לרחיב אותו יותר כי מקור זה ממש חשוב ונותן הרבה מידע!:P
    שבת י"ב בתשרי תשס"ט 11 באוקטובר 2008

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.