דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

תרבות האירוח במסורת הרוסית

זאסטולייה
זאסטולייה
איגור יבדוסין
אירוח ביתי מסורתי של עולי חבר העמים
"זאסטולייה" - אסיפה מסביב לשולחן
איגור יבדוסין
אירוח ביתי מסורתי של עולי חבר המדינות
אירוח ביתי בבריה
אירוח ביתי בבריה"מ
איגור יבדוסין וטניה ברישב
חגיגת זאסטולייה מסורתית בנוביי גוד
אירוח ביתי של עולים בבריה
אירוח ביתי של עולים בבריה"מ
איגור יבדוסין
מנהגי אירוח ביתי בארץ המוצא בברית המועצות לשעבר
ערב בנות
ערב בנות
איגור יבדוסין
אירוח ביתי
אירוח ביתי
איגור יבדוסין
מנהגי אירוח ביתי בארץ המוצא בברית המועצות לשעבר
אירוח ביתי של עולי בריה
אירוח ביתי של עולי בריה"מ
איגור יבדוסין
איגור יבדוסין, עוז אלמוג, דוד פז

נוצר ב-3/31/2008

תרבות האירוח בברית-המועצות

רקע

משפחות יהודיות רבות בברית-המועצות נהגו לארח בביתן קרובי-משפחה, מכרים או חברים-לעבודה. הן עשו זאת בתדירות גבוהה, ברוח מסורת הכנסת האורחים הרווחת בקרב משפחות רוסיות. בקוד החברתי הרוסי, לא היה צורך לחכות לאירוע מיוחד כדי לארח או להתארח. גם האירוע הזניח ביותר היה סיבה למסיבה.

למפגשים החברתיים הללו ניתן שם, זָאסְטולִיֶיה (Zastoli’e). בתרגום מילולי: התאספות סביב השולחן. גולת הכותרת הייתה ארוחה כיד המלך, עתירת מאכלים ומשקאות, כמובן במגבלות התקציב של המארחים. עם זאת, בעלי-הבית יצאו מגדרם כדי לגדוש את השולחן במטעמים ומעדנים, על-פי הכלל הנקוט "כל המרבה הרי זה משובח". שולחן עמוס היה מקור גאווה למארחים וביטוי לחיבה שהם רוחשים לאורחיהם.

מרבית הדירות בדיור הציבורי בברית-המועצות היו קטנות וקומפקטיות. שטח המטבח היה מצומצם, ושולחן האוכל הקטן הכיל מקום לארבעה עד שישה איש לכל היותר. כשהגיע זוג אורחים או חברים - וזה קרה בתדירות גבוהה - נהגו להעביר ערב צנוע ואינטימי סביב השולחן במטבח, על כוס תה או קפה וכיבוד קל. מספר גדול יותר של מוזמנים, חייב להעתיק את זירת האירוח לסלון.

שירי שולחן

תרבות האירוח הולידה עם השנים מספר רב של שירים ייחודיים, שנקראו זָאסְטולנִיי פִיֶיסְני
(ЗАСТОЛЬНЫЕ ПЕСНИ "שירי שולחן"). כטוב ליבם בוודקה, פצחו המסובים בשירה, לעיתים בליווי בָּלָלָאיקָה (כלי מיתרים עממי, פופולארי ברוסיה), גיטרה אקוסטית או אקורדיון שהביא איתו אחד האורחים. אם אחד או יותר מילדי המשפחה למד נגינה בפסנתר או בכינור, היו הוריו מאיצים בו להפגין את כישרונו בפני האורחים.

"שירי השולחן" היו שירים אהובים ומוכרים, רובם ללחנים עממיים רוסיים (חלקם מושר עד היום בערבי שירה בציבור בישראל, למילים עבריות), כמו "ליבלבו אגס וגם תפוח" (Расцветали яблони и груши) או "קאלינקה". ברפרטואר היו גם שירים פופולאריים מכל הזמנים, בביצוע זמרים רוסים ידועים, שנצרבו בזיכרון והפכו עם השנים לקלאסיקה. אחד מהם, לדוגמה, הוא השיר "תקווה" (נאדֵייז'דַה) בביצוע המקורי של הזמרת אנה גרמן בתחילת שנות ה-80', להיט שהוכתר כ"שיר השנה" בברית-המועצות ב-1980.

להלן שני הבתים הראשונים של השיר:
Светит незнакомая звезда,
Снова мы оторваны от дома,
Снова между нами - города,
Взлетные огни аэродромов.
Надежда - мой компас земной,
А удача - награда за смелость.
А песни… довольно одной,
Чтоб только о доме в ней пелось.

שוב זורח הכוכב הרחוק,
שוב אנחנו רחוקים מהבית
שוב מפרידים בינינו
ערים ונמלי-תעופה
אך אל דאגה
תקווה- את המצפן שלי,
הצלחה היא הגמול על עוז-הרוח
ושיר... די בשיר אחד כדי שיהיה שמח

עוד שיר פופולארי סביב השולחן היה בשביל החברים, שביצע במקור הזמר ולדימיר צ'רניאקוב בסוף שנות ה-90:

А за окном нелётная погода,
Мы собрались, нам дождик нипочём.
Нам хорошо в любое время года,
Туман лишь в голове, и мы поём.
Когда мы вчетвером,
Нам весело всем вместе.
Мы говорим о разном, о своём,
Рассказываем новости и вести.
И водку иногда мы вместе пьём

בחוץ עומד מזג אוויר סגרירי ומקפיא
אבל אנחנו התאספנו, וגשם לא יוכל לנו
טוב לנו ביחד בכל ימות השנה
רק ערפל יש בראשינו ואנחנו שרים.
כשאנחנו ביחד, שמח לנו
מדברים על דא ועל הא,
מתעדכנים בחדשות ומרכלים
ולפעמים גם כוסית וודקה מרוקנים

תפריט האירוח הביתי

בברית-המועצות היה הבדל משמעותי, אפשר אף לומר תהומי, בין התפריט היומיומי לבין התקרובת שהוגשה לאורחים. סעודה חגיגית למוזמנים כללה לרוב מעדנים אקסקלוסיביים, יקרים ויוקרתיים, בהם קוויאר, דגי סלמון, פירות ים, נקניקיות ונקניקים מזרח-אירופיים באיכות גבוהה ודליקטסים (Delikatesi) שונים. הכל כדי להרשים את האורחים.

המארחת, מצידה, תרמה לתקרובת עוגות וסלטים שהכינה - נכון יותר לומר, אילתרה - ממוצרי-היסוד הדלים והספורים של תקופת הצנע (דיפיציט), המשבר הכלכלי הקשה שפקד את ברית-המועצות, בשנות ה-70' וה-80'. בנוסף, אספקת המוצרים (פרודוקטים) לחנויות המזון לא הייתה סדירה, והסחורה המועטה שהגיעה נחטפה במהירות מהמדפים.

משפחות שהירבו לארח, פיתחו שיטות להצטיידות במצרכים הדרושים. הבעל או האישה היו נוהגים לעבור בין החנויות, ללקט כל מוצר זמין ומתאים, ולאגור כמויות בעמלנות ובחריצות של נמלה. המצרכים שנאגרו היו לרוב שימורים בקופסאות ודברי מזון עמידים כמו לפתן פירות (קוֹמְפּוֹט), פטריות מוחמצות, מלפפונים ועגבניות כבושים (בחורף הרוסי המקפיא, אי-אפשר היה לסמוך על אספקה שוטפת וסדירה של ירקות ופירות טריים), שימורי דגים וכדומה. המצרכים אוחסנו במזווה או בבוידעם, מוכנים ומזומנים להשביע את רעבונו של כל אורח.

הנוהג הזה של איחסון ואגירה של מוצרי מזון ושימורים לאירוח, עדיין נפוץ בקרב משפחות של יוצאי חבר העמים, למרות הזמינות והשפע הרב של מצרכי-מזון בכל מרכול או מעדניה שכונתית.

תפריט אירוח אופייני בברית-המועצות כלל שלוש מנות. המנה הראשונה כללה סלטים ומתָאָבּנים (זָאקוּסְקִי) מתוצרת בית, כגון נקניקים מעושנים, שְפְּרוֹטִים (סוג של סרדינים) וגבינות. אחריה, קערית מרק מהביל (סוּפ רָסולְניק או בּוֹרְשְט עם שמנת חמוצה), לחימום העצמות מהקור המקפיא שבחוץ. המנה העיקרית כללה בשר בקר או עוף עם תוספות (תפוחי-אדמה, אורז או אטריות).

לקינוח הוגשו ממתקים מסורתיים, מאפים תוצרת בית, פירות, סוכריות רוסיות (קונפטי), תה וקפה. בין לבין הרטיבו המסובים את הגרון עם וודקה, יין אדום (לרוב תוצרת גרוזיה) וקוניאק, כמיטב המסורת הרוסית.

לרוב, המארחים לא הקפידו בארוחות אלו על כשרות, ותקרובת מעורבת של גבינות לצד נקניקים על אותו שולחן, הייתה דבר שבשיגרה. זאת, בשל העובדה שהרוב המכריע של יהודי ברית-המועצות ניהלו אורח-חיים חילוני ולא הכירו את הלכות הכשרות. אי לכך, הם אימצו את דפוסי האכילה של הסביבה הרוסית.
היה גם מיעוט יהודי דתי, אלפים בודדים בכל רחבי ברית-המועצות לפי ההערכות, ששמר מצוות אך נאלץ לעשות זאת בסתר.

חגים וזמנים לאירוח

מפגשי האירוח התקיימו בעיקר בימי החופשה הממלכתיים כמו הנובֶי גוֹד (חגיגת סוף השנה, ב-31 בדצמבר), בימי שבת וראשון ובחגים רשמיים עם שורשים היסטוריים ומטען פטריוטי, כמו חג הפועלים (ב-1 במאי), חג מהפכת אוקטובר (ב-7 באוקטובר), יום האישה הבינלאומי (ב-8 במרץ), יום הצבא האדום (ב-23 בפברואר) ועוד. בשעות היום נערכו בחוצות הערים תהלוכות עממיות או מצעדים צבאיים, ובערב היו המוני האזרחים ממשיכים את החגיגה בביתם, בחברת קרובים וידידים.

זוגות צעירים ומשפחות ניצלו את החגים, כדי לבקר ולהתארח אצל ההורים הזקנים, שטרחו ופתחו שולחן עבור הילדים והנכדים. כפריים ותושבי ערים קטנות, הוזמנו להתארח אצל קרוביהם בערים הגדולות.
אווירת החג הורגשה גם במקומות-העבודה הגדולים והמאורגנים. הנהלות רבות אירגנו ארוחות חגיגיות עם שתייה כיד המלך, והאווירה האינטימית תרמה לגיבוש חברתי ולגאוות יחידה.

יהודי ברית-המועצות לא חגגו חגים יהודיים. הם חיו בחברה שבה, החל משנת 1918, הופרדה הדת מהמדינה וכל סממן לאומי דוכא בעודו באיבו, במסגרת הדוקטרינה הסובייטית. עבור רבים מהם, הזהות היהודית הייתה פורמאלית בלבד והתבטאה ברישום בתעודת הזהות. זהו "סעיף מספר 5" (סעיף הלאום) הידוע לשמצה בקרב העולים. ההגדרה "יהודי" שנרשמה בו הייתה מקור לאפליה ולקשיים בקבלה לעבודה. רובם כלל לא הכירו את החגים והמועדים היהודיים עד לתקופת הפֶּרֶסטרויקָה ("בנייה מחדש". רפורמה כלכלית שיזם מנהיג ברית-המועצות, מיכאיל גורבאצ'וב, בסוף שנות ה-80'). הם לא חגגו את ליל הסדר, לא התפללו בראש השנה ולא הדליקו נרות בחנוכה. למעשה, חלק לא מבוטל למד לראשונה על חגי ישראל רק לאחר עלייתו ארצה.

גם כיום, היהודים במדינות חבר העמים ממעטים לחגוג את חגי ישראל, אלא אם כן הם נמנים עם המיעוט הדתי המבקר בקביעות בבית-הכנסת, או מחוברים למוסד דתי-מסורתי. לדוגמה: ילדיהם לומדים בבית-ספר ממלכתי-יהודי השייך לרשת "אור אבנר וחנה". את רשת החינוך הקים איל-ההון החרדי לב לבייב בשנת 1995 (היא קרויה על שם הוריו), במטרה לחזק את הזיקה של יהודי חבר העמים לשורשיהם היהודיים והדתיים. מוסדות הרשת, המנוהלים על-ידי אנשי חב"ד, פועלים בכל מדינות חבר העמים וגם בישראל.
יצוין כי מערכת החינוך הרוסית הרשמית מכירה בבתי-הספר האלה, אך אינה מממנת את פעילותם. המימון בא מכיסם הפרטי של לבייב (יליד טשקנט, בירת אוזבקיסטן) ומספר נדבנים יהודיים מארצות-הברית.

תרבות האירוח של העולים בישראל

מועדים וסיבות לאירוח

 עולי חבר העמים מייחסים חשיבות רבה לקשרים החברתיים בתוך המשפחה והקהילה, ולפיכך הם מרבים לארח ולהתארח. למעשה, בחוגים נרחבים של הציבור הרוסי, אירוח חברים קרובים בסופי-שבוע, סביב שולחן עמוס כל טוב ובאווירה אינטימית, נתפס כבון-טון. אפשר לומר שהם מקפידים לשמר את מסורת הזָאסְטולִיֶיה (אירוח וארוחה כיד המלך) הרוסית, להוציא אולי את מרכיב "שירי השולחן".

משפחות רבות יוזמות התכנסות של המשפחה המורחבת והחברים בכל הזדמנות, חגיגית וחגיגית פחות: שבתות, חגים יהודיים ורוסיים, ימי-הולדת, יום-השנה לנישואין, חתונת הכסף (חצי יובל לנישואין), חתונת הזהב, פגישת היכרות (ברוסית, סְמוטְרִינִי (Smotrini של משפחות הכלה והחתן המיועדים, ולהבדיל - אזכרות והלוויות.

מנהג רוסי ידוע הוא להזמין הביתה לאחר ההלוויה, אורחים שהכירו את המנוח. המוזמנים שותים לזכרו כוסית וודקה ואוכלים חמוצים, אולי כדי שלא יישאר בפיהם טעם מתוק. מפגש אבֵלים זה נקרא פָּאמִינְקי Paminki)), מהמילה פָּאמִיאָט (Pamyat, זיכרון). מנהג רוסי-אורתודוקסי זה הפך ברבות השנים טקס אשכבה חילוני, ללא קשר לאמונתה הדתית של המשפחה. עובדה: עולים רבים מקיימים את הפָּאמִינְקי גם בארץ. במקביל, משפחות רבות גם יושבות 'שבעה' על המת, מנהג אבלות יהודי שאליו נחשפו לראשונה לאחר עלייתן לישראל.

הכנה לאירוח

 מקובל לקבוע ולתאם את הביקור מספר ימים מראש, כדי לאפשר למארחים להתארגן ולהיערך. משיחות שקיימנו עם יוצאי ברית-המועצות, עיקר עול ההכנות נופל על האישה. היא קונה את המצרכים לארוחה ומתחילה לבשל לפחות יומיים מראש.
יש אורחים שנוחתים ללא התראה מוקדמת או תיאום מראש. למרות זאת, הם לא ייצאו רעבים. מסורת האירוח הרוסית ערוכה גם למצבים כאלה, ובבית מחזיקים מלאי-חירום של כיבודים מוכנים.

זהות המארחים

תרבות האירוח הביתי רווחת יותר בקרב דור הביניים והדור המבוגר, גילאי 50-30 וגימלאים. לרוב הם מארחים במטבח, או בפינת האוכל. אם המטבח קטן וצפוף, הם יארחו בסלון הבית. אירוח ביתי שכיח גם בקרב משפחות מעוטות-יכולת, שידן אינה משגת לממן בילוי במסעדה.

צעירים גילאי 35-20 יעדיפו לרוב לבלות עם חבריהם מחוץ לבית, במסעדה או בבית-קפה או במועדוני הלילה של המגזר.

ממשאלי-רחוב וסקרים מזדמנים שערכנו, אף שאינם עומדים בקריטריונים מדעיים, עולה כי ככל שהמצב הכלכלי משתפר וההתערות בארץ מעמיקה, כך גוברת נטייתם של עולי חבר העמים לבלות עם חברים במרחב הציבורי או בחיק הטבע. דפוס של בילוי מחוץ לבית, מאפיין במיוחד את בני מעמד הביניים והיאפים של המגזר.

זהות האורחים וסדר הישיבה

לרוב, עולי חבר העמים יארחו בצל קורתם קרובי-משפחה, שכנים, חברים וגם ידידים ילידי הארץ. מספר המוזמנים נגזר משטח הדירה, והוא נע בין שניים עד חמישה זוגות על ילדיהם. תכונה מיוחדת ניכרת בבית לקראת בואם לביקור של בני-משפחה מחו"ל, ממדינות חבר העמים, או ממדינות במערב שאליהן היגרו.

על-מנת להתמודד עם מספר רב של אורחים וסועדים, קונים שולחנות אוכל ארוכים, או שולחנות עם מדפים נשלפים להארכה. כשמספר המוזמנים גדול ממספר הכיסאות המקוריים של שולחן האוכל, אפשר לגייס כיסאות משולחן האוכל במטבח, או שרפרפי עץ (טבוּרַטַים) שנקנו במיוחד למצבים כגון אלה. יש גם פיתרון יצירתי: מקרבים את השולחן לספה בסלון, והסועדים בצד זה יושבים על כריות הגבהה.

בעת ההסבה לשולחן האוכל, ולאחר מכן בשיחת הסלון, נהוג שכל זוג (גבר ואישה) יישב זה לצד זו. סידור
ישיבה נפרד לגברים ונשים אינו מקובל. המארחים משתדלים לארגן את מקומות הישיבה במעגל, כך שכל אורח יוכל לתקשר עם כל האחרים ולא רק עם זה היושב מולו. סבים וסבתות יישבו עם הנכדים.

לעיתים, כשנושאי השיחה המשותפים דועכים, החבילה מתפרקת, אם כי באופן ספונטאני ולא כנורמה מחייבת. הנשים פורשות לפינה בסלון או למטבח, לצורך רכילות ודיונים בעניינים נשיים, בעוד הגברים מנהלים שיחות בנושאים הקרובים לליבם.

העולים מקפידים גם על סידורי לינה לאורחים מחו"ל, או למשפחות שהגיעו מעיר רחוקה. לאורחים שנשארו עד מאוחר, יוצע להישאר לישון בחדר האורחים (בדירות מרווחת) או בסלון. אורחים וחברים מחו"ל, שמצבם הכלכלי אינו מאפשר להם שהייה בבית-מלון, דרים בבית מארחיהם במשך כל תקופת שהותם בארץ. לרוב, מלינים אותם על הספות בסלון, או על מיטות מתקפלות באחד מחדרי הילדים.

מפגשים נפרדים לנשים ולגברים

צורת התכנסות הצוברת תאוצה היא "שיח בנות", מפגש על טהרת הנשים, בעיקר עולות בשנות השלושים המוקדמות לחייהן. המפגשים אלו גם של נשים נשואות וגם רווקות מתקיימים לרוב באמצע השבוע, בשעת ערב, במטבח ביתה של המארחת. נהוג שכל אחת מביאה מאפה ביתי או מעדן שהכינה.

המפגשים מתקיימים לרוב בתדירות של אחד לשבוע עד שבועיים. הרכב המשתתפות קבוע, פחות או יותר: חברות-ילדות מהמולדת הישנה, שכנות, חברות לספסל הלימודים, מקום העבודה או לבילויים משותפים.

כשמספר המשתתפות גדול, תמיד תהיה מתנדבת שתקדים לבוא ולסייע למארחת בהכנות. בהנחה שהמארחת היא אישה נשואה ואם לילדים, ובהנחה שמדובר בשעת ערב מוקדמת, קובעים את המפגש בשעה שהגבר נמצא עדיין בעבודה, או צופה בטלוויזיה בחדרו ("כדי שלא יסתובב בין הרגליים"). את הילדים הקטנים מרדימים בשעה מוקדמת, או משאירים אותם לישון אצל החברים.

בדומה לכך, מתקיימים גם מפגשי גברים, לרוב במטבח ביתו של המארח או בגינה (במשפחות המתגוררות בדירה צמודת-קרקע). מספר המשתתפים נע בסביבות חמישה-שישה חברים, לרוב גילאי 50-30. הם מבלים בשיחה בנושאים אקטואליים או אישיים, משחקים קלפים, שחמט או שש-בש ולוגמים משקאות חריפים.

בניגוד לדפוס המפגשים הנשי, ההתכנסות הגברית היא לרוב ספונטאנית ולא קבועה. גבר יכול להרים טלפון לחברים ולהזמין אותם לצפות ביחד במשחק כדורגל, שישודר בעוד מספר שעות. לרוב, הם יוזמים את המפגש כשהאישה והילדים עסוקים בדברים אחרים (היא קפצה לביקור אצל ההורים או אצל חברה, הילדים בחוג או סגורים בחדרם).

נושאי שיחה שכיחים

בתצפיות שערכנו בקרב מדגם מקרי (שלא נבדק מדעית) במהלך מפגשים חברתיים, העלו כי נשים נוטות לנהל שיחות על קניות, נסיעות לחו"ל, ילדים, רשמים וחוויות אישיות. הן גם מרכלות ומחליפות מתכונים, כדרכן של נשים. הגברים משוחחים על עבודה, פוליטיקה, דנים בפיתרון בעיות שבהן נתקלו. בעצם, נושאים המעסיקים גם ישראלים ותיקים.

נושאי שיחה ייחודיים לעולי חבר העמים, קשורים לזיכרונות קולקטיביים, אישיים ונוסטלגיים. באחת התצפיות שערכנו, העלו הנוכחים זיכרונות מתקופת לימודיהם באוניברסיטה בברית-המועצות והתרפקו על חוויות אישיות מהחיים במשטר הסובייטי.

ממחקר מצומצם שערכנו, עולה כי בשנותיהן הראשונות בארץ, מרבות משפחות עולי חבר העמים לארח חברים ומכרים, ככל הנראה בגלל הצורך בתמיכה חברתית שתסייע להם להתמודד עם הלם ההגירה. אפשר להניח שמפגשים מסוג זה מנוצלים להתרפקות נוסטלגית על המולדת הישנה (כפי שעולה מניתוח תכני השיחות), כמו-גם לשיתוף בני-השיח בקשיים, ולקבלת מידע חיוני ועצות שימושיות מפי עולים ותיקים.

כלי הגשה ותפריט הסעודה

הזָאסְטולִיֶיה (סעודת האירוח) מהווה הזדמנות חגיגית, תרתי משמע, להשתמש בכלי הגשה מיוחדים, שרובם ככולם שמורים לאירועים מסוג זה. חלק ניכר מקורו במולדת הישנה. לדוגמה: סט צלחות מעוטרות במוטיבים מזרח-אירופיים, לרוב עיטורי פרחים ובצבע כחול; סט סכו"ם עשוי מֶלחְיוֹר (סוג של מתכת. נתך של נחושת וניקל), קערות מרק מפורצלן רוסי או צ'כי, קעריות לסלט מקריסטל ועוד.

הפעילות המרכזית הינה, כאמור, ארוחה דשנה סביב שולחן עמוס לעייפה במיטב מטעמי המטבח הרוסי: מנה ראשונה חמה - לרוב מרק, דוגמת בורשט (גם בקייץ), מנה עיקרית - סלטים שונים תוצרת בית, חוֹלַדיֶיץ (רגל קרושה), איקרה (קוויאר), פַשְטֶט (כבד אווז) ומבחר קינוחים - פירות, עוגות תוצרת בית וגלידות.

לרוב, אין הפרדה בין מאכלים חלביים ובשריים. מארחים שיודעים מראש שאחד מאורחיהם שומר כשרות, ישתדלו שלא לערבב בשר וחלב, או יציעו לו מאכלי פָּרְוֶוה (בורקאס, לדוגמה).

אגף הנוזלים כולל משקאות חריפים, בעיקר וודקה, אך גם ליקרים יקרים (ברנדי דובדבנים, לדוגמה), ויסקי המוגש בכוסות מקוריות עם קוביות קרח, קוניאק ויינות אדומים ולבנים. לפי התצפיות שערכנו, היינות היו בחלקם בעלי צליל מותגי בינלאומי (קָבֵּרְנֶה סוּבִינְיון, בּוֹרְדו, קִיאָנטי, מֵרְלוֹ וכדומה), ובחלקם מותגים ישראליים (כרמל, תירוש). כמו כן מוגשים משקאות קלים (קולה, סודה, ספרייט), מיצי פירות ומים מינרלים.

אצל עולים ותיקים (מעל עשר שנים בארץ) מזוהה תנועה לעבר דפוס אירוח ישראלי, המסתפק בהגשת בורקאסים, כריכונים וקפה על שולחן צדדי בפינת האוכל, במקום לפתוח שולחן עם סעודת מלכים. הם שמים דגש רב יותר על שיחת סלון אינטלקטואלית.

פעילויות בעת האירוח

 לפני עידן האינטרנט והדואר האלקטרוני, נהגו רבים מהנוכחים לנצל את ההתכנסות להקראת מכתבים של חברים ומכרים משותפים מברית-המועצות. פעילות מעניינת נוספת היא עילעול משותף באלבומים משפחתיים, צפייה בהקלטות וידאו של טיולים משפחתיים בחו"ל, או של בילויים במסעדות.

המנהג לשיר בקולי קולות ("שירי שולחן") שהיה מקובל בברית-המועצות, לא נקלט בארץ ונשמר רק במפגשי אירוח של דור הזקנים.

לאחר הארוחה מתיישבים לרוב מול הטלוויזיה, מכוונים לערוץ כלשהוא בשפה הרוסית שנקלט בלוויין, ומתמוגגים על מוזיקה, בידור וסרטים בשפת-האם.

קודים ומנהגי אירוח

 סביב האירוח הביתי התפתחו ברוסיה מספר קודים ומנהגים, שהעולים מקפידים לשמר גם בישראל:

◄ נהוג להביא במתנה למארחים בקבוק וודקה או יין ולאירועים חגיגיים - שמפניה. לאחרונה, בהשפעה מקומית, יש המביאים בקבוקי בירה או פחיות בירה. כשאורח מביא בקבוק משקה, הוא מצפה שהמארח יפתח לכבודו שולחן עם זָאקוּסְקִי (מתָאָבְּנים), כדי שהמשקה לא יישאר מיותם.

◄ אורח המביא בקבוק שמפניה, מבקש לומר למארחו שהוא מעוניין בשיחה בלתי מחייבת ונינוחה ולא בארוחה מלאה.

◄ אורח המביא עוגה או קופסת בונבוניירות, 'אומר' למארחו שהוא לחוץ בזמן ולא יוכל להאריך את שהותו.

◄ בשעת הארוחה נהוג להחמיא לבעלת-הבית, על המאמץ הרב שהשקיעה בהכנות ובסעודה עצמה. חובה לומר לה שהאוכל "היה ממש טעים", גם אם האמירה חוטאת למציאות. מעבר לכללי הנימוס הבסיסי, מדובר במחווה של כבוד כלפי אם המשפחה.

◄ בתפיסת-העולם הסובייטית, תפקידה של האישה היה לשרת את אורחיה באהבה ובמסירות, מרגע שהגיעו ועד שעזבו. יתירה מזו, היה עליה להודות להם על כך שבחרו להתארח בצל קורתה. שרידים של תפיסה זו נותרו אצל משפחות עולים, בעיקר היותר מבוגרים: בעלת-הבית לא יושבת לשולחן עם שאר המוזמנים, אלא עומדת עליהם לשרתם ולדאוג לכל מחסורם.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על תרבות האירוח במסורת הרוסית (3)

    אנונימית

    זה אמיתי???
    יום שלישי ז' ב אדר א תשע"ו 16 בפברואר 2016

    אלינה

    תודה רבה שכתבתם את זה. מאד נכון.
    יום שני י"ז בניסן תשע"ה 6 באפריל 2015

    עדינה

    adi.ragolsky@gmail.com
    אוי ואבוי
    יום שישי כ"ב באדר תשע"ה 13 במרץ 2015

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.