דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 12 מדרגים

זרמים ומנהיגות פוליטית בחברה החרדית

אגודת ישראל
אגודת ישראל
אתר הכנסת - אגודת ישראל
באתר כנסת
אתר ש
אתר ש"ס
אתר ש"ס
דף הבית, 7.2.2008
אתר חב
אתר חב"ד
אתר חב"ד
דף הבית, 7.2.2008
אבישי בן חיים

נוצר ב-4/28/2008

יחס החרדים למפעל הציוני

רקע כללי

הנקודה החשובה ביותר להבנת הפוליטיקה החרדית בישראל היא ההבנה שברמה האידיאולוגית השותפות של הזרם החרדי המרכזי במשחק הפוליטי במדינת ישראל היא רק בדיעבד. תוצאה של אילוץ. החזון אי"ש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ 1878 – 1953), מי שהכשיר את הקרקע למעורבות החרדית במערכת הפוליטית החילונית סיפק הסבר ברור לפשר ולערך מעורבות זו: "אם מתנפל עלי לסטים ביער ומאיים עלי בכלי זיין, ואני נכנס עמו במשא ומתן שישאירני בחיים, כלום אני מכיר בו? פשיטא, הוא נשאר אותו לסטים".

היחסים הסבוכים בין הדת לבין הציונות החלו עוד לפני הופעת התנועה הלאומית היהודית כתופעה המונית יחסית, בראשית שנות השמונים של המאה ה-19. בעיניים אורתודוקסיות לא מעטות נתפסה הציונות (ולא בכדי) כגלגול נוסף של תנועת ההשכלה, החילון, הרפורמה, שאיימו בהצבת אלטרנטיבה של זהות יהודית שאינה על פי התפיסה הרבנית – הלכתית. המאבק בין הציבור המכונה בדורות האחרונים "חרדי" לבין הגופים החילוניים המאיימים, עיצב (יצר) את האורתודוקסיה והשפיע על יחסה השלילי למודרנה וערכיה וכן על יחסה ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות ולשיתוף הפעולה עמם. מבית מדרשו ההונגרי של החת"ם סופר (1762 - 1839) יצאו הסיסמאות הגדולות "חדש אסור מן התורה" המקבעת את החרדים וצביונם ו"השומע ישמע והחודל יחדל", שמשמעותה החדשנית הקמת קהילות נפרדות מהניאולוגים (כינו הרפורמים בזמנו) ולימים היפרדות מהחילונים. גם מבית מדרשו הניאו אורתודוקסי הגרמני של הרש"ר הירש (הרב שמשון רפאל הירש 1808 -1888 ) יצאה בשורת הקהילות הנפרדות ובכללה דרישתו להכיר באורתודוקסיה כדת נפרדת מהרפורמה.
מדובר בנקודה חשובה במיוחד הקשורה לראשון בשלושת הטיעונים המרכזיים של מתנגדי הציונות החרדים, כבר עם הופעתה:
1. שאלת השותפות עם החילונים בבניית הארץ, שאלת היחס אליהם וההבהרה כי על ידי צינורות חילוניים טמאים כאלה לא יכולה לבא הגאולה.
2. השאלה התיאולוגית: איך תבוא הגאולה, האם בידי שמיים או על ידי עשייה אנושית. והאם מותר לדחוק את הקץ.
3. הטיעון כי הציונות היא תוכנית לא ריאלית, שלא תתגשם. חזון תעתועים חסר סיכוי

בצד שלוש הטענות המרכזיות לעיל העלו המתנגדים קשיים נוספים:
אם האיכרים יהיו מבין לומדי התורה אזי "תורה מה תהא עליה"?
"הישוב הישן" יידחק על ידי "הישוב החדש".
בדור הזה אין מצוות ישוב ארץ ישראל.
ו"טענת על" על פיה: הציונות היא איום על ערכי החברה המסורתית ומוסדותיה. מטרתה לחלן החברה היהודית ולהחליף הזהות הדתית בזהות לאומית – חילונית. לפיכך מבחינתם הדיון על דרכי הגאולה וכדומה אינו רלוונטי שכן הדיון האמיתי הוא על עצם קיומה של היהדות המסורתית שומרת המצוות.

שלוש הגישות הדתיות הבולטות כלפי המפעל הציוני

ניתן להצביע על שלוש גישות דתיות בולטות כלפי המפעל הציוני.
הראשונה: זו של הציונות הדתית אשר מחייבת מאד את המפעל הציוני ומפוצלת כמעט בראשיתה בין אלו שרואים בה "אתחלתא דגאולה" בראשות חוג הרב קוק (תלמידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק 1865 – 1935 ובנו הרב צבי יהודה קוק 1891 – 1892) לבין ציונים דתיים אחרים, אשר רואים בה תופעה חיובית, אולי גם בעלת משמעות דתית עמוקה, אך לא קושרים בהכרח בינה לבין תהליך הגאולה. 

השנייה: זו של הקנאים החרדים מחוגי "העדה החרדית", "חסידות סאטמר" וה"נטורי קרתא", אשר שוללת את המפעל הציוני מכל וכל ומתאפיינת בריחוק מממסד הישראלי, דבר שבא לידי ביטוי בסירוב להצביע לכנסת ישראל ובאי לקיחת תקציבים ממדינת ישראל. 

השלישית: זו של הזרם המרכזי בציבור החרדי המיוצג בכנסת ובקואליציה, אך לא בממשלה בתפקידי שרים, על ידי מפלגת "יהדות התורה" (על שני פלגיה "דגל התורה" הליטאית" ו"אגודת ישראל" החסידית). זרם זה, דה פאקטו מכיר במדינת ישראל ומנהל מדיניות פרגמאטית כראוי למי שחיים ב"גלות בתוך ארץ הקודש".
יש שיכניסו לתוך זרם זה גם את ש"ס המייצגת את החרדים הספרדים, אך יודגש כי יחסה לציונות ולמדינת ישראל מרוכך הרבה יותר מזה של יתר החרדים מהזרם המרכזי.

אידיאולוגיית הקנאים החרדים

שלושה עקרונות גדולים עומדים בשורש תפישת החוגים החרדיים האנטי ציוניים: אידיאל התבדלות קיצוני מהציבור החילוני, דחייה גמורה של המודרנה, ההשכלה וערכיהן ותפיסת גאולה ניסית שבמרכזה "שלוש השבועות".

העמדת תפישת הגאולה הניסית אל מול תפיסת הגאולה בדרך הטבע, החלה לבלוט אצל מתנגדי הציונות בסוף המאה ה-19. הדמות הרבנית הבולטת הראשונה שעשתה זו הייתה האדמו"ר מלובביץ' הרש"ב (הרב שלום דובער שניאורסון 1860 - 1920) במסגרת הספר האנטי ציוני "אור לישרים" שיצא בתר"ס. האדמו"ר ממונקטש (הרב חיים אלעזר שפירא ממונקטש, 1872 - 1937) ואחרים הוסיפו נופך דמוני לארץ ישראל כדי להסביר עד כמה חמור המעשה הציוני. את הניסוח האנטי ציוני הסדור, המפורט והידוע מכל העניק האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טיטלבויים (1888 - 1979) בספרו "ויואל משה" שיצא לאור ב1961.
טקסט שלוש השבועות הוא טקסט היסוד הפוליטי, או נכון יותר טקסט היסוד הדה פוליטי היהודי.
בשיר השירים, המתפרש כאלגוריה ליחסי הקב"ה עם ישראל, מופיע שלוש פעמים הפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה: אם (אל) תעירו ואם (ואל) תעוררו את האהבה עד שתחפץ". מהגמרא במסכת כתובות דף קיא ע"א לומדים כי מדובר בשלוש שבועות אותן השביע הקב"ה את ישראל כשיצאו לגלות- והן:
שלא יעלו ישראל בחומה (ומפרש רש"י: יחד וביד חזקה).
שלא ימרדו בגויים.
שלא ידחקו את הקץ. 

אלו שלוש השבועות שנקבעו בתודעה זו, גם אם הגמרא מדברת למשל גם על השבועה "שלא ירחקו את הקץ" ועל שבועה שהשביע הקב"ה את אומות העולם: "שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".
המשמעות: איסור על העם היהודי לאקטיביזם פוליטי מדיני לפני בא המשיח ואיסור על הקמת מדינה יהודית גם אם תהיה זו מדינת הלכה שראשיה תנאים ואמוראים. מעשה כזה הוא מרידה בגזירת הגלות וכפירה באמונה בגאולה הניסית.

חשוב להדגיש, כי למרות ההרחבה בעניין טקסט שלוש השבועות, בפועל דווקא אידיאל ההתבדלות הקיצוני מהחילוניות הוא העומד במוקד. לא ברור כמה אנשים ברחוב באמת דשים בו ולומדים אותו. החינוך לניכור ולתחושת זרות כלפי הציונות, ערכיה ומדינת ישראל הם מהות הקנאות.

אידיאולוגיית הזרם המרכזי בציבור החרדי

בניגוד לחוג הרב קוק הציוני דתי ולחוגים החרדיים האולטרא קנאיים המייחסים לציונות ולהקמת מדינת ישראל משקל מיסטי עצום, החל ממעשה שטן אצל האחרונים ועד מדינה אלוהית אצל הראשונים ("יסוד כסא כבוד ה' בעולם", כהגדרת הרב קוק), בזרם המרכזי בציבור החרדי מדינת ישראל נתפסת במידה רבה כתופעה נייטרלית מבחינה דתית, לפחות בכל הקשור למושגי היסוד העידן המשיחי ועידן הגלות. זה לא סותר כמובן את ההתנגדות החריפה לציונות בזרם זה, אך בעיקר על רקע אופיו החילוני. ספקטרום ההתבטאויות באשר אל היחס להקמת המדינה רחב ונע בין הגדרת הקמתה ל"חיוך מאת ההשגחה העליונה, שקלקלו אותה" (על החלטת האו"ם. מיוחס לרב מבריסק, הגרי"ז, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, 1886 - 1959) לבין תפיסות אידיאולוגיות קרובות מאד לאלו של הקנאים החרדים. עם זאת בפועל דגלו מנהיגי הזרם המרכזי החרדי בהתנהגות מעשית פרגמטית הגורסת כי בשעה כזו עליהם ממילא לשתף עמה פעולה כדי להציל מה שאפשר.

זרמים פוליטיים ביהדות החרדית

כללי

להלן מפת הציבור החרדי על פי ההשתייכות הפוליטית (נכון לדצמבר 2006).
האורתודוקסיה כולה מחולקת לשני מחנות מרכזיים: דתיים וחרדים.
הדתיים מחולקים לדתיים רגילים וחרד"לים (חרדים לאומיים).
החרדים מחולקים לזרם החרדי המרכזי ולפלגים הקיצוניים (כגון "נטורי קרתא").
הזרם החרדי המרכזי מחולק לליטאים, חסידים, ספרדים, חב"ד, בעלי תשובה, חרדים חדשים.

ש"ס המייצגת העיקרית של החרדים הספרדים, מחולקת לגרעין הקשה של חרדים ספרדים, אך מעבר לציבור החרדי נכללים בה עוד מספר מעגלים, שככל שהם מתרחקים מהמרכז הם מאופיינים ברמה פחותה יותר ויותר של דתיות ומסורתיות.

על פי ההערכות הציבור החרדי מתחלק פחות או יותר ל: שני שליש אשכנזים, שליש ספרדים. זאת באופן הבא: שליש ליטאים, שליש חסידים, שליש ספרדים.

הציבור החרדי מורכב מזרמים ותת זרמים שונים. הקבוצות העיקריות מפורטות להלן בכדי להעניק תמונה כללית על הזירה הפנים חרדית. הדרך הנוחה ביותר להענקת סקירה זו היא על פי המפלגות הפוליטיות החרדיות, שכן ההצבעה למפלגות הפוליטיות השונות היא אחד ממגדירי הזהות של הפלגים השונים וחופפת כמעט לחלוטין את הגדרתו הדתית השתייכותו הסקטוריאלית של המצביע. יש לציין כי הציבור החרדי משתייך ברובו הגדול לזרם המרכזי ומיעוטו הקטן לפלג הקיצוני.

הזרם המרכזי, על פי המפלגות הפוליטיות

"דגל התורה" - מייצגת את הליטאים

הוקמה ב-1988 על ידי הרב שך. חשוב לציין כי מאז הגאון מוילנא (הגר"א, ר' אליהו בן שלמה זלמן, 1720 – 1797), שהוביל את מאבק "המתנגדים" - הליטאים כנגד החסידות במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, המשיכו מנהיגי הציבור הליטאי לשמש כסמנים אידיאולוגים מרכזיים, בעלי השפעה עזה על כלל הציבור החרדי. עמדתם בסוגיות השקפתיות היא בעלת השפעה מכרעת על כלל הציבור החרדי.

"אגודת ישראל" – מייצגת את החסידים

מאז הפילוג ב1988 והקמת "דגל התורה" מייצגת אגו"י רק את החסידים. קודם לכן, מאז הקמתה ב1912 איחדה את הליטאים והחסידים. כוללת היום את החסידויות הגדולות: גור, בעלז, ויז'ניץ ועוד כ 35 חסידויות קטנות.

ש"ס - מייצגת את החרדים הספרים

הוקמה ב-1984 ומאופיינת בגרסה מרוככת של חרדיות, תוצאת הרכבה האנושי ומורכבותה האידיאולוגית הנעה במשולש שבין השאיפה להדמות למודל שהציב הציבור האשכנזי חרדי, בעיקר הליטאי. דרכו הייחודית של מנהיגה הרוחני הרב עובדיה יוסף וקהל בוחריה שחלק גדול ממנו אינו חרדי.

זרמים נוספים

חב"ד

להוציא אפיזודות, כגון בחירות 1988 בהן התמודדה חב"ד במסגרת "אגודת ישראל" והובילה אותה להצלחה אדירה, חסידות חב"ד אינה מיוצגת בכנסת. חב"ד היא מנושאות הדגל של אידיאל "קירוב הרחוקים" (בדרך ל"החזרה בתשובה") ואולי לכן מאופיינת בפתיחות גדולה יחסית לציבור החילוני, לכלי התקשורת החיצוניים ולשימוש בחידושים טכנולוגיים בתחום התקשורת, כגון אינטרנט.

"בעלי התשובה"

ציבור גדול ומגוון מאד ברמתו הדתית אשר נושא עמו את המטען התרבותי שהביא עמו מהגלגול הקודם. במידה רבה משמשים סוכני תרבות, שמביאים עמם השפעות מהעולם החילוני. חלקם נטמעו בתוך החרדיות לחלוטין. (בחלקם הגדול משתייכים לש"ס).

"החרדים החדשים"

פלג לא מגובש שהולך ומתחזק יותר ויותר. באופן רשמי משתייכים לזרמים לעיל, באופן מעשי מאמצים דפוסי חיים מודרניים יותר ונבדלים מהחרדים הישנים בשלל תחומים (שפורטו לעיל כמבחינים בין הדתיים לחרדים) שעיקרם בהכללה הנמכת רמת ההתבדלות שלהם מהציבור החילוני וערכיו, יציאה ללימודים חיצוניים ולעבודה, ציות סלקטיבי לרבנים, הערצת אישים שאינם גדולי תורה כגון זמרים ועוד.

הפלגים הקיצוניים

כדי להשלים את התמונה חשוב להדגיש את קיומם של הפלגים הקטנים אשר מאופיינים באידיאולוגיה דתית ואנטי ציונית קיצונית, שהשלכותיה האידיאולוגיות – מעשיות בתחום הפוליטי הן התנגדות לקבלת תקציבים ממדינת ישראל ואי השתתפות בבחירות לכנסת. רמת הריחוק שלהם מהתרבות הישראלית גדולה לאין ערוך מזו של חרדי ממוצע מהזרם המרכזי. הפלגים הקיצוניים, למרות שמבחינה כמותית הם כביכול חסרי ערך, משחקים תפקיד חשוב בהצתת מערכות חרדיות נגד הישראליות ונגד גורמים חרדיים מתונים שמתקרבים יותר מידי אל החילונים, כגון ארגון המתנדבים החרדי: זק"א. הם המבקרים החריפים ביותר של הזרם המרכזי החרדי ומשפיעים במידה לא קטנה על יתר הציבור החרדי.
הקבוצות השותפות בזרם זה, אלפי משפחות בסך הכל:

וותיקי היישוב הישן, תולדות אהרון, תולדות אברהם יצחק, חסידות דושינסקי, חסידות מונקאטש, קבוצה מחסידות ברסלב, קבוצה מנטורי קרתא וכמובן חסידות סאטמר שהאדמו"ר שלה (ר' יואל טיטלבוים) עיצב את דרכה כשעמד בראש "העדה" משנת 1953 ועד למועד פטירתו בשנת 1979.

"העדה החרדית" (נוסדה רשמית ב-1927)

 

נטורי קרתא

מדובר בפלגים אשר יוסדו על ידי קבוצה רדיקאלית ב-1935, ופרשו ברובם מהעדה החרדית בסוף שנות ה- 60: נטורי קרתא ("תורה ויראה"), קבוצת בריסק, "נדוחים" (פלג קיצוני של חסידות ויז'ניץ'). לאחרונה התפלג מהם פלג קיצוני עוד יותר: הסיקריקים.
יודגש כי השימוש בכינוי "העדה החרדית" ככינוי לכלל הציבור החרדי הינו שגוי. מדובר בכינויה של הקבוצה הקיצונית - קנאית בלבד, ואפילו לא של כולה.
בעבר הרחוק אכן החרדים בארץ ישראל פעלו תחת כנפי ארגון הגג, שזכה בשנת 1927 לשם "העדה החרדית".
ב1945 התפלגו ממנה אנשי הזרם המרכזי של אגודת ישראל - "העדה החרדית" נותר שם ארגון הקנאים בלבד.
בשנות ה60 התפלגו מ"העדה" אנשי הנטורי קרתא על רקע הכשר שנתנו אנשי "העדה" ל"תנובה", שנחשבה לסמל ציוני ובעיקר על רקע נישואיו של המנהיג המיתולוגי של הנטורי קרתא הרב עמרם בלוי עם הגיורת רות בן דוד.
בשנות ה70 התפלגו גם קיצוני "הנטורי קרתא", לפלג קיצוני שבין היתר כונה "משכנות הרועים" ופלג קיצוני עוד יותר בשם "תורה ויראה".

הסיקריקים

בשנת 2007 יש בעצם שלושה פלגים המכנים עצמם "נטורי קרתא". בהתחלה הם התפצלו לשניים, פלג אחד בהנהגתו של ר' אורי בלוי חזר לחיק "העדה החרדית" ופלג שני קיצוני יותר המכונה "תורה ויראה". גם הפלג הקיצוני והקטנטן של "תורה ויראה" התפלג בשנת 2005 וכך נולד הזרם העוד יותר קטן ועוד יותר קיצוני המכונה "הסיקריקים" על שם קנאי בית שני, שנהגו לשלוף מגלימותיהם פגיון קטן (סיקה) ולדקור את אויביהם, גם היהודים. גם הסיקריקים המכונים גם "אוהל שרה" על שם הבניין בו המרכזי שלהם בלב הקסבה של מאה שערים, עמדו על סף פילוג. קבוצה קטנה בתוכם הביעה תמיכה במעשה של חבריהם הקנאים, שאינם תושבי ישראל שהשתתפו ב2006 בכנס מכחישי שואה באיראן. סיקריקים אחרים חילקו גילוי דעת אידיאולוגי נוקב נגדם. במאה שערים ציינו בלעג: "הסיקריקים התפלגו ל'אוהל שרה' ו'אוהל הגר'".

מנהיגים וחברי כנסת בולטים בעבר

הרב יהודה מאיר אברמוביץ'

נולד בשנת 1915
כיהן בכנסת מטעם אגודת ישראל בין השנים 1971 ל1981 בכנסות ה7 (כהונה חלקית) ה8 וה9.
שימש כמורה לתלמוד, 1940-1935.
ב- 1940 נבחר למזכיר מרכז אגודת ישראל בארץ-ישראל. שימש כחבר מטעם אגודת ישראל ב”וועדה הדתית” ליד המפקדה העליונה של ”ההגנה”. וכסגן ראש העיר ת”א-יפו (1955).

הרב ישראל אייכלר

נולד בשנת 1955.
כיהן בכנסת מטעם אגודת ישראל בשנים 2003 – 2005 בכנסת ה16 כהונה חלקית.
נציג חסידות בעלז.
איש תקשורת ומבכירי הפולמוסנים החרדיים. שימש כחבר פאנל קבוע בתוכנית האקטואליה הטלביזיונית הפופולארית בשנות ה90 "פופוליטיקה".
מאז שנת 1980 עורך ביטאון חסידות בעלז "המחנה החרדי", מגיש תוכניות רדיו בתחנות רדיו חרדיות, בעבר פיראטיות ("כל האמת", "רדיו 10"), והיום בתחנת הרדיו החרדית "קול חי". בעל טור בשבועון החרדי "משפחה". עומד בראש "המרכז להסברה יהודית".

הרב אברהם ורדיגר

 נולד בשנת 1921 בלודז', פולין, עלה לארץ בשנת 1947.
יו"ר תנועת פועלי אגודת ישראל. נבחר לכנסת לראשונה בשנת 1967 וכיהן בה עם הפסקות עד שנת 1996.

הרב קלמן כהנא

נולד בשנת 1910 בברודי שבגליציה, נפטר בשנת 1991.
כיהן בכנסת מטעם פועלי אגודת ישראל מאז הכנסת הראשונה ועד הכנסת התשיעית (1949 – 1981), מהן תקופות ממושכות כיהן כסגן שר החינוך והתרבות.
בוגר בית-המדרש לרבנים מיסודו של הרב עזריאל הילדסהיימר בברלין.
למד באוניברסיטאות ברלין וויצבורג (פילוסופיה, שפות שמיות, היסטוריה ופדגוגיה).
בעל תואר דוקטור לפילוסופיה.
כיהן כרב קיבוץ ”חפץ חיים” משנת 1940.
- חבר מזכירות הוועד הפועל של פועלי אגו”י בארץ-ישראל והמרכז העולמי של פא”י.
- נשיא הסתדרות פועלי אגודת-ישראל.
- עורך העיתון ”שערים”.
- חבר מועצת המדינה הזמנית.
- בין חותמי מגילת העצמאות.

הרב אברהם לייזרזון

נולד בשנת 1943 בירושלים.
כיהן בכנסת ה-14 מטעם אגודת ישראל במשך כשבעה חודשים עד מאי 1999.
חבר מועצת עיריית ירושלים וסגן ראש העיר
- דובר תנועת ”אגודת ישראל”
- סמנכ”ל מרכז ”החינוך העצמאי” בישראל

הרב יצחק מאיר לוין

נולד בשנת 1893 בגור שבפולין. נפטר ב-1971.
כיהן בכנסת מטעם אגודת ישראל מהכנסת הראשונה ועד השביעית (1949 – 1971)
עד ה18.9.1952 כיהן כשר הסעד, השר היחידי אי פעם מטעם אגודת ישראל.
- ב- 1930 נבחר ליו”ר ”אגודת ישראל”.

הרב שלמה לורנץ

 נולד בשנת 1918 בבודפסט הונגריה, למד בישיבת פאפא ובישיבת "מיר". עלה לארץ בשנת 1939. ארגן אוניות מעפילים מטעם אגודת ישראל. התקרב לחזון איש. ב1949 היה ממקימי המושב "קוממיות" שבדרום. היה ממקימי החינוך העצמאי החרדי, ממייסדי העיתון "דגלנו", ממייסדי תנועת "הנוער האגודאי". כיהן בכנסת מטעם אגודת ישראל בין השנים 1951 - 1984 (הכנסות ה2 עד ה10).

אליעזר מזרחי

יעקב מזרחי

בנימין מינץ

נולד בלודז', פולין, בשנת 1903. עלה לארץ בשנת 1925 כיהן בכנסת מטעם פועלי אגודת ישראל בין השנים 1949 – 1961 (כנסות ה-1עד ה-4) בשנים 1960 – 1961 שימש כשר הדואר. בשנה זו נפטר.
בשנת 1933 הקים את "פועלי אגודת ישראל".

מנחם פרוש

 נולד בשנת 1916 בירושלים, ישראל. למד בישיבת "עץ חיים".
תפקידו הציבורי הראשון היה עריכת העיתון החרדי "קול ישראל". במקביל ניהל גם את "צעירי אגודת ישראל" (צא"י), אותו הגדיר בראיון ל"בקהילה" כ"זרוע המבצעת של אגודת ישראל".
כיהן בכנסת מטעם אגודת ישראל למעלה משלושים שנה, בין השנים 1959 – 1994 (עם הפסקה של כשנתיים מסוף 1975).
סגן שר העבודה והרווחה בכנסת ה-11 וה-12.
כתב-חוץ של עיתונים חרדים בחו”ל, 1938-1932.
- עורך ”קול-ישראל” 1963-1949.
- עורך ”המבשר” 1951-1950.
- ייסד רשת של מעונות ילדים (1951).
- ממייסדי ומנהלי החינוך העצמאי (1953).
- חבר הנהלת מרכז אגודת ישראל בארץ-ישראל וחבר הנהלת אגודת ישראל העולמית (1954).
- יו”ר מרכז אגודת ישראל (1955).
- סגן ראש עיריית ירושלים 1974-1969.
- מייסד ”קרית הילד” (1973).
- מ”מ יו”ר המרכז הארצי של אגודת ישראל (1977).

פרוש היה שותף לרגעי השיא של הציבור החרדי, אך שלא בטובתו כיכב גם באחד משיאי השפל. בחודש יוני שנת 1984 הותקף פרוש התקפה אלימה בתוך מלון המרכז בירושלים, אשר היה בבעלותו. התוקפים חסידי גור חבלו בו קשות בשל הטענה כי פגע בכבודו של האדמו"ר מגור דאז.

אברהם שפירא

נולד בשנת 1921 ברומניה.
כיהן בכנסת בין השנים 1981 – 1996 (כנסות 10, 11, 12) חבר ויו"ר ועדת הכספים.
נפטרבשנת 2000.

מפלגות חרדיות בעבר

אגודת ישראל

אגודת ישראל (אגו"י) היא ארגון יהודי אורתודוקסי שנוסד בקטוביץ שבפולין בי"א סיון תרע"ב (1912). מטרתה המוצהרת של האגודה הייתה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל".

לפני קום המדינה

אגודת ישראל שאפה לייצג את ההמונים של היהדות הדתית-מסורתית. תחתיה התאגדו החסידויות הגדולות בפולין, רבני ליטא (מתנגדים), ואף מגרמניה ומערב אירופה. ההסכמה להתכנס לגוף אחד באה בשל חששה של המנהיגות הרבנית מהשפעתה של ההשכלה והמודרנה, שהרגישה שמדובר במאבק לחיים ולמוות בכדי להציל את מה שנשאר מן העולם הישן. לאנשי תורה עם דרך ארץ מגרמניה, הייתה השפעה רבה על אגודת ישראל, למרות שתפיסתם עמדה בניגוד חריף לרוב המנהיגות הדתית ממזרח אירופה. בעיקר בשל מעמדו והשפעתו של הרב ד"ר יצחק ברויאר.

לפני מלחמת העולם השניה התנגדו חברי אגודת ישראל לציונות, בגלל חששם מהחילוניות המופגנת שאפיינה את המפעל הציוני ומכך שמנהיגים ציוניים ישתמשו בהשפעתם כדי לחלן את העם. רבני אגודת ישראל תמכו ביישוב ארץ ישראל וקראו לתומכיהם לעלות לארץ ובלבד שהדבר לא יפגע בערך העליון של שמירת המצוות ולימוד תורה.

עם הקמת המדינה

לאחר השואה באירופה וההחלטה על הקמת מדינת ישראל נקטה אגודת ישראל גישה יותר חיובית כלפי המדינה בתקווה שהמדינה תלך בדרך התורה ובשאיפה להשפיע על אופיה של המדינה. מנהיגי אגודת ישראל קבלו מכתב מדוד בן גוריון, שבו נקבעו קווי היסוד של ה"סטטוס קוו" הדתי במדינת ישראל והיו תקוות גדולות ךקראת המדינה החדשה שבדרך.

לאור תקוות אלו בבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, ב־1949 התמודדה אגודת ישראל במסגרת החזית הדתית המאוחדת עם המזרחי, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל. בנוסף, שר מטעמה של אגודת ישראל, יצחק מאיר לוין, כיהן בממשלה הראשונה. אך לאחר המשברים הראשונים בענייני חינוך העולים, חזרה אגודת ישראל לעמדה היותר מסוייגת שלה כלפי המדינה. בבחירות לכנסת השנייה כבר התמודדה המפלגה בנפרד ועד המהפך ב-[1977] לא הצטרפה לקואליציה. בבחירות לכנסות השלישית, רביעית, ושמינית התמודדה במסגרת חזית דתית תורתית ביחד עם פועלי אגודת ישראל.

חברי הכנסת של אגודת ישראל מייצגים מגזרים שונים בחברה החרדית. באופן מסורתי, המקום הראשון ניתן לנציג חסידות גור שנחשבת החסידות הגדולה ביותר בישראל. נציגי גור כללו את יצחק מאיר לוין (הכנסות 1-7), אברהם יוסף שפירא (הכנסות 10, 11, 13), משה זאב פלדמן (הכנסת ה-12), אברהם לייזרזון (הכנסת ה-14, באופן יוצא דופן לא היה במקום הראשון), יעקב ליצמן (הכנסות 15-17). מקום שני ניתן לנציג הירושלמים: מנחם פרוש (כנסות 4-7, 9-12) ומאיר פרוש (כנסות 14-17). מקום שלישי ניתן לנציג הליטאים: שלמה לורנץ (כנסות 2-10). מקום רביעי ניתן לחסידות ויזניץ הנחשבת לחסידות השנייה בגודלה ונציגם הוא שמואל הלפרט (כנסות 10, 12, 14-17). המקום החמישי ניתן לנציג הספרדים, אשר לרוב לא נכנס לכנסת.

בשנת 1984, הוקמה מפלגת ש"ס, שבאה לייצג את החרדים המזרחיים שחשו שקופחו בידי החרדים האשכנזים. בראשית דרכה של ש"ס היא נהנתה מתמיכתו של המנהיג הליטאי הרב אלעזר מנחם מן שך, אשר כעס על קיפוח הליטאים באגודת ישראל. ב־1988 בעקבות התמיכה של הרב שך בש"ס ב-1984 והמשך הטענות על קיפוח הליטאים, הוקמה דגל התורה לייצג את החרדים הליטאים ואגודת ישראל ייצגה רק את החסידים. בבחירות אלו שולבו גם פועלי אגודת ישראל, אשר התמעטו וחפשו בית פוליטי כדי לעבור את אחוז החסימה, במסגרת אגודת ישראל. בנוסף, חסידי חב"ד אשר לרוב נדחקו החוצה מהפוליטיקה החרדית התגייסו במלוא כוחם למען הצלחת אגודת ישראל כנגד דגל התורה, והרשימה זכתה לחמישה מנדטים, הודות לקולות רבים של חילונים אשר הצביעו למפלגה תמורת ברכה.

בשנת 1992 התאחדה מפלגת דגל התורה של הרב שך עם אגו"י לסיעה אחת בכנסת תחת השם יהדות התורה.

את המפלגה מנהיגה מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל שהאיש החזק בה כיום הוא האדמו"ר מגור, הרב יעקב אריה אלתר. חסידויות חשובות נוספות שמיוצגות באגודת ישראל הן ויז'ניץ, בעלז וחצרות קטנות נוספות.

המפלגה פועלת למען מצביעיה בתחומי החינוך, הדיור, שירותי-הרווחה, אי-שרות צבאי מטעמי דת, ופועלת לשמירת הצביון היהודי-דתי של מדינת ישראל. עמדתה בעניינים המדיניים היא פרגמטית ובניגוד למפלגות הלא חרדיות אינה נגזרת ממחויבות קודמת לעמדות יוניות או ניציות. מתוך גישה זו התנגדה אגו"י לחוק סיפוח הגולן והביעה תמיכה בפשרה טריטוריאלית, אם זאת היא התנגדה להסכמי אוסלו ולתוכנית ההינתקות שתועלתם המדינית והבטחונית מוטלת בספק. באופן מסורתי אגודת ישראל מתרחקת ממפלגות השמאל המזוהות אצלה עם חילוניות אידיאולוגית, ומשתדלת להימנע מלהכריע את הכף בשאלות המדיניות.

כיום יו"ר אגו"י הוא הרב יוסף קופרברג, ואילו הרב יעקב ליצמן משמש כיו"ר אגו"י בסיעה בכנסת.

החזית הדתית המאוחדת (איחוד מפלגות דתיות וחרדיות)

החזית הדתית המאוחדת הייתה רשימה מאוחדת למפלגות המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל, ופועלי אגודת ישראל שהתמודדה בבחירות לכנסת הראשונה, וזכתה ל-16 מנדטים. הייתה זו הפעם היחידה בתולדות המדינה בה היו מאוחדות כל המפלגות הדתיות והחרדיות בכנסת כרשימה אחת (אם כי היו עוד מספר מפלגות דתיות קטנות שלא הצליחו לעבור את אחוז החסימה).

נציגי הרשימה בכנסת. משה אונא, יוסף בורג, אברהם יהודה גולדראט, אליהו-משה גנחובסקי, אהרן-יעקב גרינברג, זרח ורהפטיג, קלמן כהנא, מאיר-דוד לוונשטיין, יצחק-מאיר לוין, אליהו מזור (נכנס לכנסת ב-11 במרץ 1949 במקומו של משה קלמר), יהודה לייב מימון, בנימין מינץ, מרדכי נורוק, דוד-צבי פנקס, משה קלמר (פרש מהכנסת ב-11 במרץ 1949), אברהם-חיים שאג, חיים-משה שפירא.

דגל התורה

מפלגת חרדית ליטאית שהתקיימה מהכנסת השתים עשרה ואילך.
מנהיגיה היו: אברהם רביץ ומשה גפני.
שיא כוחה: 2 מנדטים.

המפלגה הוקמה על ידי הרב שך לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה (1988), כחלק ממלחמתו הגדולה בחסידות בכלל, ובחסידות חב"ד בפרט. באותם הימים התגייסה תנועת חב"ד להצלחה מפלגת אגודת ישראל (ג').
תוצאות הבחירות היוו כישלון עבור המפלגה החדשה, שקיבלה שני מושבים בכנסת, לעומת חמישה מושבים שקיבלה המפלגה הישנה - אגודת ישראל.

דגל התורה הצטרפה לממשלת האחדות הלאומית ללא-תיק.

במהלך השנים הפירוד מחסידות חב"ד גרם לכך שהושווה כוחה של אגודת ישראל עם מפלגת דגל התורה, ובמהלך הכנסת ה-13 (1992 עד 1996) התאחדו שתי המפלגות למפלגה אחת בשם יהדות התורה.

משחלה הרב אלעזר מנחם מן שך הועברה ההנהגה למנהיג הציבור הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב, ולצדו לרב אהרון יהודה לייב שטיינמן.

שני הח"כים הוותיקים של דגל התורה הם הרב אברהם רביץ והרב משה גפני. העיתון יתד נאמן מביע את השקפותיה של המפלגה.12

יהדות התורה

האיחוד

שתי מפלגות, "דגל התורה" ואגו"י, התאחדו בשנת 1992 תחת השם "יהדות התורה".
בבחירות בשנת 2000 לכנסת ה-17 זכתה "יהדות התורה" ב-6 מנדטים. מהם 2 ליטאים ו-4 חסידים.
למעשה מדובר בפדרציה המייצגת שלל זרמים ושנציגיה סרים למרותם של רבנים שונים.
שני אישים בולטים בהנהגתה הרוחנית של "דגל התורה" ובהכרעות הפוליטיות של המפלגה: הרב יוסף שלום אלישיב וכן הרב אהרון לייב שטיינמן. במקרים מסוימים שותפים לקבלת החלטות גם חברי מועצת גדולי התורה. בהנהגתה הרוחנית של אגודת ישראל בולט בעיקר האדמו"ר מגור. במפלגה נציג גם לחסידות הגדולה ויז'ניץ וכן נציג לאיגוד החסידויות הקטנות, בבחירות אלו בשל מחלוקת לא מהותית שנמשכה עד הרגע האחרון, נשמט ממקום ריאלי ברשימה נציגה של חסידות בעלז, חבר הכנסת לשעבר הרב ישראל אייכלר.
לעדיפות בנציגות בכנסת זוכים: הליטאים (שני נציגים קבועים שלא הוחלפו מאז שנת 1988 ), חסידות גור, חסידות ויזניץ, חסידות בעלז ונציג החסידויות הקטנות.

נציג המפלגה בכנסת

הרב יעקב ליצמן – "אגודת ישראל" , נציג חסידות גור

נולד בשנת 1948 בגרמניה למשפחה ליטאית דווקא. מתגורר בדירה קטנה במיוחד בירושלים. אב לחמישה ילדים. נבחר לכנסת בשנת 1999, כיהן בכנסות ה15 ה16 וה17, למרות ההחלטה בגור כי נציגים מטעמה יכהנו שתי קדנציות בלבד, נבחר על פי החלטת האדמו"ר מגור לייצג את החסידות גם קדנציה שלישית. התפרסם בעיקר בתפקיד המועדף עליו: יו"ר ועדת הכספים. יו"ר סיעת יהדות התורה ויו"ר מפלגת אגודת ישראל.

הרב אברהם רביץ – "דגל התורה"

נולד בשנת 1934 בתל אביב, מתגורר בירושלים, אב ל12 ילדים. בוגר הישיבה הליטאית היוקרתית "חברון". בצעירותו שירת בארגון המחתרתי ימני לח"י. היה מראשי ישיבת החוזרים בתשובה "אור שמח". נחשב לאחד מבכירי הפולמוסנים מקרב הפוליטיקאים החרדים.
נציג דגל התורה מאז הקמתה ב1988.
כיהן בכנסות ה-12, 13 (כהונה חלקית), 14, 15, 16 וה17. שימש כסגן שר במשרדי הבינוי והשיכון (כנסת ה12), החינוך (כנסת ה15) והרווחה (כנסת ה16).

מאיר פרוש -  "אגודת ישראל", נציג החסידויות הקטנות

נולד בשנת 1955 בירושלים, מתגורר בירושלים. אב ל12 ילדים. ממשיך שושלת של משפחת עסקנים חרדים ידועה, נכדו של הרב משה פרוש, בנו של חבר הכנסת לשעבר הרב מנחם פרוש, המכונה בחיבה "פרוש הזקן" ומי שנתפס על ידי רבים כגדול העסקנים החרדים בתולדות מדינת ישראל.
נחשב למייצג העמדות הימניות ביותר במפלגה ומקורב לחוגי המתנחלים.
נבחר לכנסת בשנת 1996
כיהן בכנסות ה-14, 15, 16 וה-17. שימש כסגן שר השיכון (בכנסת ה14) וכסגן שר הבינוי והשיכון (בכנסת ה15).
לפני כניסתו לכנסת שימש למעלה מ12 שנים כחבר מועצת עיריית ירושלים, מתוכן 7 שנים כסגן ראש העיר.
פרוש נחשב לנציג החסידויות הקטנות וזוכה לתמיכה נאה בחסידויות כמו צאנז, קרלין, בויאן, סערט ויז'ניץ , רחמסטריווקא, אמשינוב, לעלוב, צ'רנוביל, סדיגורא, קבוצת ברסלב.

הרב משה גפני – "דגל התורה"

נולד בשנת 1952 בתל אביב, למשפחה של חסידי גור דווקא. מתגורר בבני ברק. אב לשלושה ילדים. למד בישיבות הליטאיות סלבודקה וגרודנא ולפני כניסתו לחיים הפוליטיים בהנחיית הרב שך, שימש כראש כולל. בעבר התגורר באופקים ואף שימש בה כחבר במועצה המקומית.
נציג דגל התורה מאז הקמתה ב1988. כיהן בכנסות ה12, 13 (כהונה חלקית), 14 (כהונה חלקית), 15, 16 וה17. שימש כסגן שר הדתות (בכנסת ה12). מצטיין בפעילות שאינה חרדית מובהקת, בעיקר בתחום איכות הסביבה.

הרב שמואל הלפרט "אגודת ישראל", נציג חסידות ויז'ניץ

נולד בשנת 1939 ברומניה, עלה לארץ בשנת 1960. מתגורר בבני ברק, אב לשישה ילדים. למד בישיבת ויזניץ. ותיק חברי הכנסת החרדים , נבחר לראשונה בשנת 1981 לכנסת ה10. להוציא את הכנסת ה11 כיהן מאז בכל הכנסות גם אם בחלקן תקופה חלקית, (בכנסת ה13 ובכנסת ה16).
אבי חוק משפחות ברוכות ילדים, שמחד הניב למשפחות חרדיות רבות סכומים נאים, אך מאידך זכה לביקורת פנים חרדית נוקבת, שעיקרה טענה כי ההגזמה עלתה לחרדים בהגברת הכעס החילוני והובילה להחלטה על ביטול קצבאות הילדים.
שימש כסגן שר במשרד ראש הממשלה וכסגן שר העבודה והרווחה (בכנסת ה12), וכסגן שר התחבורה החינוך (כנסת ה16). ייסד את הלובי הדתי בכנסת.

הרב יעקב כהן - "אגודת ישראל", נציג חסידות גור

נולד בשנת 1953 בבני ברק. מתגורר בבני ברק. אב לעשרה ילדים.
נבחר לכנסת לראשונה בשנת 2006. הוכנס למקום הריאלי ברשימה ברגע האחרון, על רקע המחלוקת שלא נפתרה עם נציג חסידות בעלז, הרב ישראל אייכלר.
כיהן בעבר כמנהל סמינר חסידי בבני ברק, כראש ישיבה ומנהל מוסדות "מאור ישראל", כיו"ר איגוד מנהלי הישיבות ומוסדות החינוך בארץ ישראל וכחבר הנהלת עיריית בני ברק.

במקום העשירי והלא ריאלי ברשימת יהדות התורה לכנסת, שולב מטעם "דגל התורה" הרב שמעון חדד, יושב ראש ארגון "מרביצי תורה ספרדים" המייצג ספרדים, בעלי אוריינטציה ליטאית המתנגדים לש"ס. מדובר בארגון שהוקם פורמאלית ב1992 בעקבות הקרע בין ש"ס לרב שך. בארגון חברים חרדים ספרדים אשר מתנגדים לש"ס בחריפות ורואים עצמם חלק אינטגראלי מהעולם הליטאי.

מעורבות המגזר החרדי במשחק הפוליטי

החרדים התבדלו מהציונים ועם השנים הלכו והחריפו את התנגדותם לציונות, שמצדה הפכה בעלת אופי חילוני יותר ויותר. שנות השמיטה פעם בשבע שנים, ההחלטה על מתן זכות בחירה (והיבחרות) לנשים ב-1918 ואפילו תחילת משחקי הכדורגל בשבת במחצית השנייה של שנות העשרים – החמירו עוד ועוד את הקרע. בבחירות הראשונות ל"כנסת ישראל" ב-1920 החרדים לא השתתפו. הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל ב-1921 הכעיסה אותם ואיימה על מעמד רבניהם. כבר ב1920 מונה הרב יוסף חיים זוננפלד (1849 - 1932), לרב העדה החרדית המתבדלת (הוקמה רשמית 1927) כתגובה למינוי הרב קוק לרבה של ירושלים, שנתיים קודם.

ובכל זאת חומת ההתבדלות נסדקה והסתמן מפנה שהוביל את החרדים לבסוף לשותפות פרגמטית מעשית עם המוסדות, בלי לוותר על העמדה העקרונית מתעבת הציונות. כבר ב-1927 הם שיתפו פעולה עם המוסדות הציונים בבחירות לעיריית ירושלים, מהומות יום כיפור תרפ"ט (1928) ומאורעות תרפ"ט (1929) הובילו להכרה כי הפגיעה ביהודים הינה בלא הבחנה בין ציונים לשאינם. גם המרד הערבי (1936 -  1939) לא אפשר להם להתמיד בעמדתם מחרפת הציונות.

רצח ישראל יעקב דה האן ב-1924 הסיר מכשול בדמות אישיות מיוחדת שהובילה את מגעי הקנאים החרדים עם הערבים ואת פעילותם נגד הציונות, שפגעה במאבק הציוני העולמי. פטירתו של הרב זוננפלד ב-1932 פגמה באחדות המחנה החרדי וזרזה את הפילוג בתוכו בין החרדים מהזרם המרכזי לבין הקנאים המתבדלים.

העלייה הרביעית הביאה עמה לארץ עלייה בורגנית ובתוכה חסידים לא מעטים מפולין, הללו חפצו להשתלב בכלכלת הישוב המתהווה וקנאות ברוח הישוב הישן לא יכולה הייתה לספק מענה לצורכיהם. גם רוחם הייתה שונה מאופי הישוב החרדי הירושלמי. נוספה על כך העלייה הגרמנית לארץ ישראל בעקבות עליית היטלר לשלטון ב1933 , שתרמה לשינוי באופי הישוב החרדי בארץ. החרדים הבינו שבכדי לשרוד ולשמור על הציבור שלהם הם מוכרחים לנהל מגעים עם המוסדות הציוניים.

בשנות ה-30 כבר נטלו החרדים בוועדות שונות של ממשלת המנדט הבריטי, בעניין הארץ ישראלי, לצד הציונים. בתרצ"ו על רקע ועידת פיל והצעת החלוקה התכנסה "הכנסייה הגדולה" של אגו"י במארינבאד והוחלט בה לדחות את התוכנית שכן "אין היתר לחלק את הארץ שהקב"ה נתן לעם ישראל".

החוגים הקיצוניים הלכו ומצאו עצמם כמיעוט, לעומת הזרם החרדי המתגבש הפרגמטי. ב1935 ייסדו הרב אהרון קצנלבוגן (1894 - 1979) והרב עמרם בלוי (1900 - 1974. אחיו של מנהיג אגו"י בארץ הרב משה בלוי – נפטר 1946) את ה"נטורי קרתא". ב-1938 סירבו הקנאים לקחת חלק ב"כופר הישוב" שהוטל על רקע המאבק עם הערבים. ב-1945 הקנאים כבר נותרו לבדם ללא "אגודת ישראל".

הלם השואה הידק את שיתוף הפעולה בין החרדים למדינת ישראל. המאבק בבריטים אף הוא עורר תחושות סולידריות יהודית ולא מעטים נטלו חלק בפעילות המחתרות. כשהמדינה קמה בתש"ח החרדים אף נטלו חלק בממשלה והרב איצ'ה מאיר לוין, חתנו של האדמו"ר מגור "האמרי אמת" (אברהם מרדכי אלטר, 1864 - 1948) אף מונה לשר הסעד בממשלה.

רק בתשי"ב על רקע פולמוסי גיוס בנות ושירות לאומי לבנות הורה החזון אי"ש על פרישה מהממשלה הישראלית. מאז ועד שנת 1977 לא היו החרדים חברים בממשלות ישראל. בשנת 1977 עם עליתו של מנחם בגין לשלטון חל שינוי וראשי מועצת גדולי התורה הרב שך והאדמו"ר מגור (ה"לב שמחה" הרב שמחה בונים אלתר, 1898 - 1992) הורו על הנחייה פרגמטית חדשה שתאפשר את השותפות, אך לא תפגע לגמרי באידיאל ההתבדלות: החרדים נכנסו לקואליציה, אך עם סייג גדול: ללא לקיחת תפקידי שרים, כלומר ללא שותפות מושלמת וללא נשיאה באחריות המיניסטריאלית על החלטות הממשלה הציונית.

ההסבר הבולט ביותר לפשר השותפות החרדית במערכת הפוליטית במדינת ישראל טמון ב"אין הסבר" מבית מדרשו של החפץ חיים. משל שהמשיל הפך להסבר מצבם של החרדים מול הציונים ודרך פעולתם במצב קשה זה: "אישה שעמדה בשוק, ובידה תפוחים לממכר. עברו על דוכנה קלי דעת והחלו לחטוף את סחורתה. החלה בוכה וצועקת. עבר שם אדם חכם ואמר לה: 'לא עת בכי עכשיו, כולם חוטפים, עמדי גם את וחטפי!'".

המנהיגות הרבנית

הרבנים הליטאים המרכזיים ("דגל התורה")

הרב יוסף שלום אלישיב

יליד שנת 1910, מתגורר ברחוב חנן 10, סמוך למאה שערים.
מנהיג הציבור הליטאי והדמות המכריעה והחזקה ביותר בציבור החרדי בכל הקשור לעניינים פוליטיים. למרותו סרים שני חברי הכנסת של "דגל התורה" – הרב אברהם רביץ והרב משה גפני. אך זוכה ליוקרה והשפעה גדולה לאין ערוך מכוח פוליטי זה. עם זאת לא נהנה משליטה מלאה על הציבור, במיוחד לא בעיר התורה והישיבות בני ברק, שם פועלות דמויות תורניות ליטאיות חזקות.
ירש את כס מנהיגותו של הרב אליעזר שך, שירד מהבמה בשנת 1996 ונפטר בשנת 2001. בניגוד לרב שך שמעמדו נבנה על עמדתו כראש ישיבת פוניבז' ושכינויו היה "מרן ראש הישיבה", מעמדו של הרב אלישיב נשען על יכולת הפסיקה של והוא מכונה "מרן פוסק הדור", או "מרן עמוד ההוראה".
נקודות חולשה במנהיגותו הן התחמקות, אידיאולוגית יש להדגיש, מהבעת עמדות למשל בנושאים מדיניים, או פוליטיים בוערים וכן אי נקיטת עמדה ברורה בנושאים כמו "ועדת טל" ו"הנח"ל החרדי". בנוסף, בניגוד למנהיגים אחרים של הציבור החרדי בעבר ובהווה (כגון הרב שטיינמן) הרב אלישיב לא מקדיש זמן להנהגת הציבור ומתקשה לוותר על זמן לימוד הגמרא. מספרים כי בעבר שאלה אותו רעייתו המנוחה מדוע לא יקדיש יותר זמן לשאלות הציבור והרב אלישיב השיב: "אם לא אלמד כל היום תורה לא אדע לענות לציבור תשובות נכונות".

הרב אהרון לייב שטיינמן

יליד שנת 1914, מתגורר ברחוב חזון איש 5 בבני ברק.
המנהיג הליטאי השני בחשיבותו והיחידי שבנוסף לרב אלישיב בעל השפעה מכרעת על החלטות פוליטיות. בעל מעמד על ב"עולם הישיבות" שבסיסו בבני ברק ומכונה "מרן ראש הישיבה". מותקף בחריפות על ידי חוגי הקנאים המקפידים לשרטט כתובות גראפיטי "שטיינמן = קוק". הרב שטיינמן הואשם לאורך השנים בהובלת מגמה "מתירנית" במספר תחומים: ביניהם תמיכה בחוק טל ובנח"ל החרדי, תמיכה ביציאה לעבודה, בלימודים חיצוניים ועוד.
בנושאים הרי גורל כמו המאבק החרדי נגד "אל על בשלהי 2006 ההתייעצות המכרעת היא עם ארבעה: הרב אלישיב, האדמו"ר מגור, הרב שטיינמן והאדמו"ר מבעלז.

הרב חיים קנייבסקי

יליד שנת 1928, מתגורר ברחוב רשב"ם בבני ברק.
אחת הדמויות הכי יוקרתיות בציבור החרדי בכלל ובציבור הליטאי בפרט. בנו של "הסטייפלער" הרב יעקב ישראל קנייבסקי (נפטר 1985, מי שהיה הבולט ברבנים הליטאים בדורו ונותן הגיבוי המרכזי למנהיגות הרב שך) ונשוי לבת שבע, בתו של הרב אלישיב ומי שנהנית בעצמה ממעמד של "צדיקה" יוצאת דופן ונחשבת לפלא בדמות אדמו"רית ליטאית. בסיס כוח אדיר. בשנים האחרונות חלק על עמדתו של "מורי חמי" (כפי שהוא מכנה את הרב אלישיב) במספר נקודות משמעותיות ביותר, בהן הסכסוך המר על השליטה באם הישיבות הליטאיות פוניבז'. הדבר הליטאי הכי קרוב ל"צדיק" חסידי. רבבות נכנסים אליו מידי שנה לקבלת ברכות והאמונה באיכות ברכותיו מקיפה חוגים נרחבים.

רבנים ליטאיים בולטים נוספים

הרב מיכל יהודה לפקוביץ', ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, מזקני חשובי הרבנים הליטאים, מבוגר בשנה מהרב שטיינמן. יליד שנת 1913.
הרב נסים קרליץ – ראש אבות בתי הדין של בני ברק
הרב דן (דון) סגל, אחיו של איש הטלוויזיה ישראל סגל,
הרב גרשון אדלשטיין ראש ישיבת פוניבז'
הרב שמואל אויערבך, ראש ישיבת "מעלות התורה" בירושלים, בנו של הרב שלמה זלמן אויערבך מהחשובים והיוקרתיים בפוסקי ההלכה בדור הקודם. ממובילי הקו האידיאולוגי הנוקשה.
הרב חיים גריינמן – גדול תלמידי החזון איש היום, כוחו קוצץ בשל מאבק שניהל נגדו הרב שך.
הרב ברוך דב פוברסקי , ראש ישיבת פוניבז'
הרב נתן צבי פינקל, ראש ישיבות מיר
הרב ברוך מרדכי אזרחי ראש ישיבת "עטרת ישראל" בירושלים.
הרב שמואל דויטש, מראשי ישיבת "קול תורה"
הרב יהודה סילמן אב בית דין בבני ברק
הרב דוד כהן ראש ישיבת "חברון"

האדמו"רים החסידיים המרכזיים ("אגודת ישראל")

האדמו"ר מגור – הרב יעקב אריה אלתר (נולד 1939 )

הדמות הרוחנית החזקה באגודת ישראל פועל יוצא של הנהגתו את החסידות הבכירה בעולם החרדי, חסידות גור. נחשב גם לבעל הון אישי עצום ונכלל ברשימת האנשים העשירים בארץ. עוסק יותר בעניינים פנים חרדיים ופחות בעניינים כלל ישראלים. נחשב לנושא ונותן קשוח במיוחד, למשל במשאים ומתנים מול הממשלה ובמשא ומתן מול חברת אל על.
נציגו הבכיר בכנסת הוא יו"ר ועדת הכספים המיתולוגי ח"כ יעקב ליצמן. האדמו"ר מגור הוא בעל הבית ומי שעל פיו יישק דבר ב"המודיע" ביטאון "אגודת ישראל", עובדה שמעצימה את כוחו הגדול ממילא.
השביעי בשושלת אדמו"רי גור ובנו של החמישי בהם ה"לב שמחה" – אחד משלושת האחים שמלכו בגור בין השנים 1948 – 1996. בן דודו הרב שאול אלתר, בנו של ה"פני מנחם" נחשב בשלב מסויים למאיים על מעמדו, אך האיום הוסר גם אם יש עדיין מי שרואים בו מועמד ודאי לירושה.
שושלת גור:
1. ה"חידושי הרי"מ", הרב יצחק מאיר אלתר (1799 – 1866).
2. ה"שפת אמת", הרב יהודה אריה לייב בן אברהם מרדכי (1847 – 1905), [נכד של 1], נעשה אדמו"ר ב1877 אחרי שרבו ר' חנוך מאלכסנדר נפטר ב1877.
3. ה"אמרי אמת", הרב אברהם מרדכי (1864 – 1948), [בן של 2].
4. ה"בית ישראל", הרב ישראל (1896 – 1977) [בן של 3, אח של 5, 6].
5. ה"לב שמחה", הרב שמחה בונם (1898 – 1992) [בן של 3, אח של 4, 6].
6. ה"פני מנחם", הרב פנחס מנחם (נפטר 1996) [בן של 3, אח של 4, 5].
7. האדמו"ר הנוכחי, הרב יעקב אריה אלתר, [בן של 5].

האדמו"ר מויזניץ - הרב משה יהושע הגר

עומד בראש חסידות ענק עשירה שמרכזה בקריית ויז'ניץ בבני ברק. מכהן באדמו"רות מאז שנת 1972, לאחר פטירתו של האדמו"ר ה"אמרי חיים". בעבר שימש האדמו"ר כנשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, אך בשנים האחרונות בשל מצבו הבריאותי הרע של האדמו"ר שגילו למעלה מ90, הדמות הדומיננטית בחסידות היא בנו הרב ישראל הגר. בחצר כבר מתנהלת מלחמת ירושה מרה. לאדמו"ר שישה ילדים, ארבע בנות ושני בנים, מאבק הירושה מתנהל בין הבן הגדול הרב ישראל הגר לבין הבן הצעיר הרב מנדל הגר שבעבר סומן כיורש פוטנציאלי על רקע קרע בין אביו לאחיו, אך הקרע אוחה. שלוש מבנותיו נשואות לחתנים השולטים על ממלכות ענק, לאדמו"ר מבעלז, לאדמו"ר מסאטמר (הרב אהרון טייטלבוים) ולאדמו"ר מסקוויר, ארצות הברית. נציג ויז'ניץ בכנסת הוא חבר הכנסת הרב שמואל הלפרט.

האדמו"ר מבעלז הרב יששכר דב רוקח

זכה לכינוי "האדמו"ר הינוקא" לאחר שסומן לתפקיד כבר בגיל תשע (האדמו"ר הוא יליד שנת 1948) כשדודו האדמו"ר הרב אהרון רוקח נפטר. בחלוף תשע שנים, בהן התנהלה החסידות ללא אדמו"ר, התמנה לעמוד בראשה בפועל בשנת 1966. תחת הנהגתו השתקמה באורח פלא החסידות מוכת אימי השואה והפכה לאחת החזקות והגדולות ביותר. לרשותה עומדת מערכת כשרות, חינוך וישיבות עצמאית. מעורבותו של האדמו"ר בחיים הציבוריים בישראל מתבטאת באמצעות שליחו לכנסת ובפובליציסטיקה הפולמוסית, ח"כ הרב ישראל אייכלר.

אדמו"רים ורבנים חסידיים בולטים נוספים

האדמו"ר מצאנז
האדמו"ר מרחמסטריווקא
האדמו"ר מאמשינוב
האדמו"ר מלעלוב
האדמו"ר מצ'רנוביל
האדמו"ר מסדיגורא
האדמו"ר מבוסטון
האדמו"ר מערלוי
האדמו"ר מקארלין
האדמו"ר מבויאן
האדמו"ר מסערט ויז'ניץ
האדמו"ר מסלונים
(האדמו"ר ממודזיץ')
(האדמו"ר מאלכסנדר)

הרב שמואל הלוי וואזנר, בכיר פוסקי ההלכה החסידיים, מכונה "פוסק הדור" מחבר שו"ת "שבט הלוי".
הרב שאול אלתר
הרב משה יהודה ליב לנדא רב העיר בני ברק ואיש חסידות חב"ד.
הרב נחום רוטשטיין ראש ישיבת "נזר התורה"
הרב מרדכי אשכנזי
הרב אשר וייס

חוגי הקנאים והעדה החרדית

הרב יצחק טוביה וייס

יליד שנת 1926. גאב"ד העדה החרדית. לכאורה, מנהיגו של פלג קטן וקיצוני, אנטי ציוני. למעשה, האיש שבחתימתו יוכרעו דברים משמעותיים לגבי יחסי חילונים-דתיים, למשל, האם יתחדשו המהומות בכביש בר אילן, האם תיפסק או תימשך מחאה נגד מצעד הגאווה ועוד.
ברחוב החרדי מציינים את עוצמת הנהגתו כהפתעה, רבים חשבו כי ישמש כמעין "נשיא כבוד", אך הוא מוביל מערכות ולא מהסס להביע לעתים התנגדות להתנהגות אלימה ופרועה.

בכירי חברי בד"צ העדה החרדית

הרב משה שטרנבוך ראב"ד, הרב יעקב בלוי, הרב מאיר ברנדסדורפר והרב אברהם יצחק אולמן.

רבני בריסק

הרב דוד סולובייצ'יק, הרב מאיר סולובייצ'יק, הרב חיים סולובייצ'יק (בניו של הגרי"ז – הרב יצחק זאב סולובייציק) והאחיין הרב אברהם יהושע סולובייצ'יק (בנו של הבן הבכור של הגרי"ז, הרב יושע בער).

האדמו"רים מ"תולדות אהרון" ומ"תולדות אברהם יצחק"

בין סמלי הקנאות הגדולים מסומנים חסידי "ר' אהרלך" ולבוש הזברות המפורסם שלהם. הם קרויים על שם הרב אהרון ראטה, מייסד הפלג, שנפטר בשנת תש"ז (1947). לאחר פטירתו חל פילוג בין חסידיו. מן הצד האחד ניצבו חסידי "שומרי אמונים" בראשות בנו הרב אברהם חיים ראטה שבשנת 1976 עבר לבני ברק ואיבד מהילת הקנאות הירושלמית. מן הצד השני ניצבו חסידי "תולדות אהרון" בראשות חתנו הרב אברהם יצחק הכהן קאהן. האדמו"ר מתולדות אהרון נפטר בשנת תשנ"ז מה שהוביל לפילוג נוסף הפעם בתוך "תולדות אהרון". שני בניו הקימו חצרות נפרדות. "תולדות אהרון" בראשות בן האדמו"ר הצעיר הרב דוד הכהן קאהן. "תולדות אברהם יצחק" בראשות בן האדמו"ר הבכור הרב שמואל יעקב הכהן קאהן. שני האדמו"רים מוערכים מאד בחוגי הקנאים.
הרב חיים רבינוביץ' רב קהילת "משכנות הרועים"

רבנים אחרים

הרב ישראל מאיר לאו

הרב הראשי האשכנזי לשעבר, רבה הראשי של תל אביב - יפו ומי ששמו מוזכר תכופות כמועמד לתפקיד נשיא מדינת ישראל. בעבר נכתב עליו ב"מעריב": הדמות הרבנית הכי ממלכתית בישראל. דוברה הרהוט של הדת היהודית ובעל פוטנציאל כיבוי השריפות הגדול ביותר שלה בשעותיה הקשות. שולט בווירטואוזיות בשלוש שפות חשובות: עברית, אנגלית ופוליטיקלי קורקט, שרבים מהרבנים לא מכירים כלל. הדברן הכי גדול, שבאורח פלא לעולם אינו מחליק בלשונו. אם לא די בכך, הרב לאו מחזיק בביוגרפיה יהודית מפוארת: ילד קטן ניצול שואה שהגיע לארץ ישראל, למד בישיבות המובחרות קול תורה ופוניבז', ופסע במסלול הרבני עד לכס הרב הראשי. נקודות החולשה: לרב אין קהל דתי מוגדר ובנוסף יוקרתו בקרב החילונים גדולה הרבה יותר מיוקרתו בעולם התורני.

הרב יצחק דוד גרוסמן

נולד בשנת 1946 בירושלים, אב לחמישה ילדים. למד בתלמוד תורה "עץ חיים" בישיבות "פינסק קארלין" בירושלים ו"סלבודקה" בבני ברק. בגיל 22, בשנת 1968 עבר עם אשתו למגדל העמק, ב1970 נבחר לתפקיד רבה של מגדל העמק. ב1972 ייסד את רשת מוסדות "מגדל אור". עסק בפעילות קירוב והחזרה בתשובה וכונה "רב הדיסקוטקים". משנת 1987 חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. נחשב למועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי, אך סירב להציג את מועמדותו מסיבות נסתרות. זכה בפרס ישראל.

הרב שמואל רבינוביץ' רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בצד היוקרה (בעיקר אצל הציבור המסורתי) הכרוכה בתואר, מחזיק בקשרים טובים עם פוליטיקאים חילונים ובראשם שמעון פרס ומעבר לכך מתוקף תפקידו מסוגל להעניק או לשלול אישורי כניסה עם רכבים לתוך רחבת הכותל המערבי. אישורים שרבים מעוזרי בכירי האדמו"רים והרבנים צמאים להם.

הרבנים הראשיים לישראל הרב שלמה עמאר והרב יונה מצגר

מועצת גדולי תורה

חברי מועצת גדולי התורה של "דגל התורה"

 עמדה חשובה במיוחד יש לחברי מועצת גדולי התורה. בעקבות הפילוג בין "דגל התורה" הליטאית ל"אגודת ישראל" החסידית פועלות שתי מועצות גדולי תורה. גם לש"ס מועצת גדולי תורה משלה: מועצת חכמי התורה".
חברי מועצת גדולי התורה של "דגל התורה"
הרב אהרון לייב שטיינמן
הרב מיכל יהודה לפקוביץ'(פוניבז' לצעירים)
הרב נסים קרליץ (1926 –)(אב"ד בבני ברק וראש כולל חזו"א)
הרב גרשון אדלשטיין
הרב שמואל אויערבך (נולד יום כיפור תרצ"ב, 1931 )
הרב מאיר צבי ברגמן
הרב יעקב זלזניק
הרב נתן צבי פינקל
הרב חיים פנחס שיינברג
הרב נסים טולידאנו
הרב יוסף שיינר
(יש להעיר כי הרב אלישיב אינו חבר באופן רשמי במועצת גדולי התורה למרות מעמד העל שלו)
מזכיר המועצה: הרב אברהם רובינשטיין

חברי מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל"

נשיא (לא בפועל): האדמו"ר מויזניץ
חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל
האדמו"ר מגור
האדמו"ר מויזניץ
האדמו"ר מבעלז (לעתים נחשב חבר מועצת גדולי התורה של "דגל התורה" דווקא)
האדמו"ר מסדיגורא
האדמו"ר מבוסטון
האדמו"ר ממודזיץ'
האדמור מערלוי
הרב בנימין יהושע זילבר
האדמו"ר מצאנז (לא באופן רשמי לגמרי)
האדמו"ר מאלכסנדר
מזכיר המועצה: הרב יעקב וולצר 

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אטינגר ש', תולדות עם ישראל בעת החדשה, 1969.
  • אטקס עמנואל, יחיד בדורו – הגאון מוילנא דמות ודימוי, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ח.
  • אטקס עמנואל, שיטתו ופועלו של ר' חיים מוולוז'ין כתגובת החברה המתנגדת לחסידות.
  • בן חיים אבישי, איש ההשקפה – האידיאולוגיה החרדית על פי הרב שך, מוזאיקה - המרכז לחקר דת , חברה ומדינה, 2004. 
  • אילן שחר, חרדים בע"מ, כתר, 2000.
  • בראון בני, דעת – תורה ואמונת חכמים בהגות החרדית, עבודת גמר לתואר שני בחוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ו.
  • בראון בני, החזון איש – הלכה אמונה וחברה בפסקיו הבולטים בארץ ישראל (תרצ"ג – תשי"ד), עבודה  לשם קבלת תואר "דוקטור", האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ג.
  • ברויאר מ' (עורך), תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה, רעיונותיה, אוניברסיטת בר אילן, תשמ"ז.
  • ברטל ישראל, גלות בארץ – יישוב ארץ ישראל בטרם ציונות, קובץ מחקרים ומסות, הספריה הציונית, תשנ"ה.
  • דותן ש', פולמוס החלוקה, ירושלים תש"מ.
  • הורוביץ מ', הרב שך- שהמפתח בידו (ביוגרפיה), 1989.
  • ירון צבי, משנתו של הרב קוק, תשל"ד.
  • כהן יחזקאל, גיוס כהלכה – על שחרור תלמידי ישיבות מצה"ל, נאמני תורה ועבודה – הקיבוץ הדתי, תשנ"ג.
  • כ"ץ יעקב, ההלכה במיצר – מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, מאגנס, תשנ"ב.
  • כ"ץ יעקב, הלכה וקבלה – מחקרים בתולדות דת ישראל על מדוריה וזיקתה החברתית, תשמ"ד.
  • כ"ץ יעקב, בין יהודים לגויים, 1999.
  • כ"ץ יעקב, מסורת ומשבר, תשי"ח.
  • לוז אהוד, מקבילים נפגשים, ספריית אפקים, עם עובד, 1985.
  • לוי אמנון, החרדים, 1988.
  • ניר יואל, אריה דרעי – העלייה, המשבר, הכאב, 1999.
  • סמט משה, החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה, מרכז דינור, תשס"ה.
  • פרידמן מנחם, החברה החרדית, מקורות מגמות ותהליכים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1991.
  • פרידמן מנחם, "חברה ודת" האורטודוקסיה הלא ציונית בארץ ישראל, , יד בן צבי.
  • פרידמן מנחם, חברה במשבר לגיטימציה, הישוב הישן האשכנזי 1900 – 1917.
  • רביצקי אביעזר, הקץ המגולה ומדינת היהודים, 1994.
  • שבייד אליעזר, היהדות והתרבות החילונית – פרקי עיון בהגות היהודית של המאה העשרים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"א.
  • שבייד אליעזר, בין חורבן לישועה – תגובות של הגות חרדית לשואה בזמנה, תשנ"ד.
  • שוורץ דב, אתגר ומשבר בחוג הרב קוק, תשס"א.
  • שלמון יוסף, דת וציונות – עימותים ראשונים, הספריה הציונית, תש"ן.
  • שטמפפר שאול, התהוותה של הישיבה הליטאית, תשנ"ה.
  • אלחנן יואל, דת הציונות, תשס"ג.
  • גיטלין א', יהדות התורה והמדינה, מערכת הקול, תשי"ט.
  • הכהן י"מ (החפץ חיים), כל כתבי חפץ חיים השלם א' – ד', תש"ן.
  • וינמן צבי, מקטוביץ' עד ה' באייר – פרקים בתולדות היהדות החרדית ואגודת ישראל ובמשנתן – פרספקטיבות חדשות, תשנ"ה.
  • וולף י"א, התקופה ובעיותיה, תשמ"ג.
  • וסרמן א"ב, קובץ מאמרים ואגרות מהגה"ק רבי אלחנן בונם וסרמן זצוק"ל הי"ד, תשס"א.
  • חזון איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ), קובץ אגרות מרן ה’חזון איש’ א'-ג', תש"ן.
  • חזון איש, אמונה וביטחון, בני ברק תשנ"ז.
  • חזון איש, ספר חזון איש, חלק יורה דעה, תשנ"א.
  • טיטלבוים יואל (הרבי מסאטמר), ספר ויואל משה, ברוקלין, תש"ס.
  • כהן ש', פאר הדור – פרקים ממסכת חייו ויצירתו של גאון דורנו מרן רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל בעל "חזון איש", תשל"ג.
  • כשר מנחם מ', התקופה הגדולה, תשס"א.
  • מלר שמעון יוסף, הרב מבריסק, תשס"ג.
  • סופר משה, שו"ת חת"ם סופר.
  • סורסקי אהרון, ה’חזון איש’ בדורותיו, תשמ"ד.
  • סורסקי אהרון, אור אלחנן – סיפור חייו וקצות דרכיו של רבינו הגאון והקדוש רבי אלחנן בונם ווסרמו הי"ד, תשנ"ח.
  • סולצקי א"י, שיבת ציון – קובץ מאמרי גאוני הדור בשבח ישוב ארץ ישראל. מבוא הערות ומפתחות – יוסף שלמון, מרכז דינור ואוניברסיטת בן גוריון, תשנ"ח.
  • פרוש מנחם, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות א- ו, תשס"א.
  • קול ש', אחד בדורו- קורות חייו ומאבקו של ר' יוסף שלמה כהנמן, תש"ל.
  • שך אליעזר מנחם, מכתבים ומאמרים א' – ו' תשמ"ח - תשנ"ח.
  • שך אליעזר מנחם, הדרכה לבן הישיבה – מכתבים ומאמרים, תשנ"ג.
  • שך אליעזר מנחם, בזאת אני בוטח - אגרות ומאמרים על תקופת הימים ומאורעותיה, מהדורה שנייה – מורחבת, תשנ"ח.
  • שך אליעזר מנחם, המלך המשפט – שיחות ומאמרים בענייני אלול והימים הנוראים, מהדורה שנייה – מורחבת, תשנ"ח.
  • שך אליעזר מנחם, אבי עזרי – ביאורים בענינים שונים לפי סדר הרמב"ם, תש"מ.
  • שך אליעזר מנחם, הגדה של פסח – אבי עזרי - ממאמרי רבן של ישראל מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך שליט"א, הכהן ולך ש"מ (עורך), תשנ"ו.
  • שך אליעזר מנחם, מראש אמנה – פרקי מחשבה ומוסר על סדר פרשיות התורה, ברגמן י"ק (עורך), תש"ס.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • אטקס עמנואל, "הגר"א וראשית ההתנגדות לחסידות", תמורות בהיסטוריה היהודית החדשה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1987, 439.
  • אטינגר ש', "היהודים בצבת ההשכלה", זמנים 3, 1980, 48.
  • אליאב ב, "מפלגות הציונות הדתית, אגו"י ופאג"י, הישוב בימי הבית הלאומי, כתר, 1976, 270.
  • אלמוג שמואל, ריינהרץ יהודה ושפירא אניטה, ציונות ודת, מרכז זלמן שז"ר, 1994.
  • בראון בני, "מהתבדלות פוליטית להתבצרות תרבותית", שני עברי הגשר – דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, בר און מ' וצמרת צ' (עורכים), תשס"ב, 364.
  • ברויאר מ', "שיטת תורה עם דרך ארץ במשנתו של ר' שמשון רפאל הירש", המעין ט' (א-ב), תשכ"ט.
  • ברטל ישראל, "זכרון יעקב לר' יעקב ליפשיץ – היסטוריוגרפיה אורתודוקסית?", מלאת, מחקרי האוניברסיטה הפתוחה בתולדות ישראל ותרבותו, ב', תשמ"ד, 414.
  • ברטל ישראל, "'ישוב ישן' ו'ישוב חדש' – הדימוי והמציאות", קתדרה, 2, תשל"ז, 3.
  • דורון גדעון וקוק רבקה, "דת והפוליטיקה של ההכללה – הצלחת המפלגות החרדיות", הבחירות בישראל 1996, אריאן א' ושמיר מ' (עורכים), המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  • סמט משה, "היהדות החרדית בזמן החדש", מהלכים, א', תשכ"ט, 29.
  • סמט משה, "האורתודוקסיה", כיוונים 36, תשמ"ז, 99.
  • פישר שלמה, "החרדים מן השלום", תיאוריה וביקורת 9, עמ' 233.
  • פרידמן מנחם, "ואלה תולדות הסטטוס קוו – דת ומדינה בישראל", המעבר מיישוב למדינה 1947 – 1949 – רציפות ותמורות, פילובסקי ו' (עורכת), אוניברסיטת חיפה, תשל"ח, 47.
  • שלמון יוסף, "הציונות הדתית ומתנגדיה", זמנים, תמוז תשמ"ד.
  • הכהן א"ל, "קיצור תולדות חייו", בתוך: כל כתבי חפץ חיים השלם ג', תש"ן.

פרסומים מקצועיים מדעיים ודוחו"ת

  • הועדה לגבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות בראשותו של השופט צבי א' טל, דו"ח הועדה, אפריל 2000.

מילונים אנציקלופקיות ולקסיקונים

  • הרצברג א', "הרפורמה", בתוך: "שנוי ומסורת", האנציקלופדיה העברית, י-ם ת"א, תשמ"ה, כרך ל"ב, עמ' 187 – 191.
  • סמט משה ורוזנר, ש', "אורתודוכסיה", בתוך: "שנוי ומסורת", האנציקלופדיה העברית, י-ם ת"א, תשמ"ה, כרך ל"ב, עמ' 193 – 199.

אתרי אינטרנט

  • אתר הכנסת, תאריך כניסה: 24 באפריל 2008.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • פולק אורי, "פרויקט מיוחד לחג: משב"קים", שעה טובה, 31.5.2006.
  • קאהן בצלאל, "איפה הם היום?" יתד נאמן, מוסף חול המועד סוכות, תשס"ז.
  • "המושכים בחוטים", בקהילה - מוסף "קולות", י"ג תשרי תשס"ד.
  • ליפקין בנימין (עורך), "אושפיזין – מוסף מיוחד, נאמני ביתם של גדולי ישראל", בקהילה, סוכות תשס"ד.
  • הורוויץ יצחק (עורך), "גביר לאחיך – אילי ההון של עולם התורה - מוסף מיוחד", בקהילה, סוכות תשס"ז.
  • בן חיים אבישי, "מלחמה כוללת", מעריב - מוסף סופשבוע, 5.3.2004
  • בן חיים אבישי ושרון רועי, "עשרים הרבנים החשובים בישראל", מעריב - מוסף סופשבוע, 12.8.2000.
  • בן חיים אבישי, "כניסת השבת - לשפוך את המים עם התינוק", מעריב, 28.11.2003.
  • בן חיים אבישי, "כניסת השבת – הכרך החמישי של 'שולחן ערוך'", מעריב, 18.4.2003.
  • ידיעות שונות שהתפרסמו בעיתונים הבאים:
    בקהילה, שבועון עצמאי.
    החומה, עלון, קובץ מאמרים לחיזוק הדת – פנימי לחברי נטורי קרתא.
    המודיע, בטאון אגודת ישראל העולמית, עיתון יומי.
    המחנה החרדי, בטאון חסידות בעלז, עיתון שבועי.
    העדה, ביטאון העדה החרדית.
    יום ליום, שבועון, ביטאון תנועת ש"ס.
    יתד נאמן, עיתון יומי, ביטאון 'דגל התורה'.
    משפחה, שבועון עצמאי.
    קו עיתונות דתית, רשת מקומונים חרדית.
    שעה טובה, שבועון עצמאי.

שונות

  • שך אליעזר מנחם, "דברים חוצבים להבות אש - שנשא רבינו הגדול לוחם מלחמת ה' רשכבה"ג הגרא"מ שך שליט"א", קונטרס תעמולה של דגל התורה לקראת הבחירות לכנסת, בני ברק תשמ"ט.
  • שך, אליעזר מנחם, "דברי חיזוק והתעוררות מאת מרן הגרא"מ שך שליט"א", קונטרס פולמוסי של חב"ד, האגודה להרמת קרן התורה וחכמיה, תשנ"ב.
  • "נחפשה דרכינו – בירור דברים בענייני השעה", קונטרס מאת אנשי ש"ס כנגד הרב שך, ירושלים תשנ"ה.
  • "המשפיעים – 100 החרדים המשפיעים בישראל 2006 תשס"ו", חוברת מיוחדת בהוצאת 'פרסום בולטון פוטנציאל', מאי 2006.

  1. הפרק 'מפלגות חרדיות בעבר' עובד מתוך הערכים 'אגודת ישראל', 'החזית הדתית המאוחדת' ו'דגל התורה' - בויקיפדיה.  חזרה
  2. הפרק 'מפלגות חרדיות בעבר' עובד מתוך הערכים 'אגודת ישראל', 'החזית הדתית המאוחדת' ו'דגל התורה' - בויקיפדיה.  חזרה

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על זרמים ומנהיגות פוליטית בחברה החרדית (2)

    מערכת

    תוקן. תודה רבה
    יום שישי כ"ח באייר תשס"ט 22 במאי 2009

    גבי

    יש טעות בקטע האדמו''ר מבעלז הוא נתמנה להנהיג בשנת 1966 תשכ''ו ולא כמו שנכתב בשנת 1996
    יום חמישי כ"ז באייר תשס"ט 21 במאי 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.