דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

פרק 9: ביקוש והיצע של מגורים בקרב העולים מחבר המדינות

שכונת אורות
שכונת אורות
איגור יבדוסין
אור-עקיבא
בתים בדרום מערב נתניה
בתים בדרום מערב נתניה
רומה דניסיוק
ערך זה עובד מתוך מאמרו של אליהו בורוכוב, 'קליטת העלייה והשפעתה על ענף הבניה,' ומתוך מאמרו של שלמה חסון, 'דפוסים גיאוגרפיים של הגירה פנימית בקרב עולי ברית המועצות בראשית שנות התשעים'.

נוצר ב-3/31/2008

תנאי המגורים בברית המועצות

מרבית (כ-68%) משקי הבית של העולים (על פי נתוני העולים בגל הגדול של עד 1994) גרו בברה"מ בדירות שכורות; כ-29%- גרו בדירות בבעלות עצמית, ורק כ-3% בבתים פרטיים. 17% גרו עם ההורים, 8% גרו עם קרובי משפחה אחרים; 37% גרו בדירה בת שני חדרים ו-42% גרו בדירות בנות 3 חדרים.

נתונים אלה מתאימים לידע הכללי על תנאי המגורים שהיו בברה"מ, ואלה של המעמד הבינוני העירוני היו ירודים למדי. גודל הדירה השכיחה היה 3-2 חדרים (בשנת 1986). כ15%- מן המשפחות העירוניות גרו בדירה אחת עם משפחות אחרות, כשלרשותם מטבחים וחדרי שירותים משותפים. 38% מן הדירות שנבנו בשנים 1985-1981 היו בנות 2 חדרים ו-36% בנות 3 הדרים, והחדרים היו בדרך כלל קטנים. צפיפות המגורים הממוצעת באזורים עירוניים הייתה בשנת 1986 כ-1.6נפשות לחדר. 

שלושה סוגים של הסדרים משפטיים-מנהליים נהגו בברה"מ באשר לבעלות על הדיור:

  1. הנפוצה ביותר הייתה בעלות ציבורית. הדירות בבעלות ציבורית היו לרוב ברבי קומות, בבעלות הרשויות המקומיות או מפעלי תעשייה גדולים. שכר הדירה היה נמוך מאוד: לפי אומדנים שנערכו בברה"מ, רק כ-3% מהוצאות הדיירים נועדו לתשלום שכר דירה.
  2. בעלות קואופרטיבית (פחות מ-10%)
  3. בעלות פרטית (כ-40%). הבעלות הפרטית נפוצה בעיקר באזורים הכפריים, שלא היו בהם יהודים רבים. 

ציוני דרך בפתרון בעיית המגורים לעולים

גל העלייה מברה"מ שהחל לזרום ארצה מסוף שנת 1989, והתחזיות על היקפה, שדיברו על מיליון עולים תוך חמש שנים, העלו על סדר היום הציבורי את השאלה, היכן תמצא קורת גג לעולים.

את ההתמודדות של מדינת ישראל עם בעיית הדיור של העולים ניתן לחלק לשלושה שלבים היסטוריים:

  1. "תקופת ההלם' (מסוף שנת 1989 עד למחצית שנת 1990);
  2. שלב התכנון והביצוע המואץ (מהמחצית השנייה של שנת 1990 עד לסוף שנת 1992);
  3. צמצום הבנייה הציבורית (משנת 1993 ואילך).

"תקופת ההלם" (מסוף שנת 1989 עד למחצית שנת 1990)

עם ראשית גל העלייה מברה"מ, לא עמדו לרשות ממשלת ישראל והסוכנות היהודית יחידות דיור זמני פנויות לקליטתם של הבאים.

היצע הדיור הזמני בשוק החופשי היה מעורפל; היצע הדיור הציבורי בשכירות לא עלה על 10,000 יחידות דיור (רובו התרכז בפריפריה), והיקף הבנייה החדשה ומישכה לא ענו אפילו לביקוש מצד האוכלוסייה הוותיקה.

היערכות הממשלה והסוכנות היהודית לקליטתם של העולים בדיור הצטמצמה להמשך המדיניות שנקבעה קודם בואו של גל העלייה, ובעיקרה היא חשפה את העולים לשוק החופשי שייתן מענה לצורכי הדיור שלהם; וזאת באמצעות הסיוע הכספי שהעניקו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשנה הראשונה לעלייה (במסגרת "מסלול הקליטה הישירה") או במסגרת משכנתאות ממשלתיות לדיור עולים, המסבסדות חלק מסוים ממימון הדיור - פחות משליש עלות ההון הנדרשת לרכישת יחידת הדיור למשפחת עולים בשוק החופשי.

בחודשים הראשונים לשנת 1990 היה עדיין בארץ מלאי גדול של דירות פנויות להשכרה, והעולים לא התקשו למצוא להם מגורים.

תוך מספר חודשים התמלא חלק ניכר מן הדירות שבמרכז הארץ, ועולים רבים החלו לפנות גם אל ערי הפיתוח, בדרום ובצפון.

כתוצאה מכך, תוך זמן קצר התרחשה עלייה ניכרת הן בשכר הדירה והן במחירי הדירות, ובמיוחד של דירות קטנות וזולות בערי הפיתוח המרוחקות. בכמה מערים אלה (כמו צפת, אופקים ודימונה) היה מלאי של דירות ריקות שמחיריהן היו נמוכים מאוד, וגל העלייה נתן להן בבת-אחת ערך כלכלי של ממש.

חלק מעליית מחירי הדירות התרחש למעשה, עוד קודם בואו של גל העלייה ארצה: מאז ראשית שנת 1989 החלו להתפרסם בעיתונות ידיעות על כך שמספר העולים מברה"מ עומד לגדול במידה רבה, ולידיעות אלה הייתה השפעה מהירה על מחירי הדירות ושכר הדירה.

במהלך שנת 1989 עלה מדד שכר הדירה ב-28% בקירוב, ומחירי הדירות בבעלות – ב-35% ועד יוני 1990 הייתה עלייה נוספת של כ-5% במדד שכר הדירה ושל 14% במחירי דירות בבעלות.

העלייה התלולה במחירי שכר הדירה הטילה נטל כלכלי גדול על ציבור שוכרי הדירות הוותיקים, שגרו בשכירות קודם תחילתו של גל העלייה; ובעיקר זוגות צעירים, מעוטי יכולת, שהתגוררו בשכירות בערים קטנות בערי פיתוח ובשכונות זולות בשולי הערים הגדולות, ששכר הדירה בהן בשנים 1988-1987 היה נמוך מאוד.

במקומות מסוימים עלה שכר הדירה במשך שנת 1989 ובראשית שנת 1990 בשיעורים תלולים מאוד, למשל בשכונות דרום תל-אביב-קריית-שלום, נווה-עופר (תל-כביר), יפו ג ויפו ד - עלה שכר הדירה עד 150%.

תהליכים דומים התרחשו בערי פיתוח כמו כרמיאל ונצרת עילית בבאר-שבע, וכן ביישובים כמו לוד ורמלה. העלייה התלולה במחירים חוללה גל של מחאות קולניות של זוגות צעירים וחסרי דיור אחרים, שהקימו בקיץ 1990 אוהלים בגינות ציבוריות במרכזי הערים.

גל המחאה התחיל ביישובים ככרמיאל ובאר-שבע, ועד מהרה הגיע למרכזי הערים הגדולות, תל-אביב וירושלים. אוהלים כאלה הוקמו בתל-אביב, בבאר-שבע, בחולון, בכפר-סבא, ברחובות, בראשון-לציון ובנתניה.

המחאות זכו לדיווח נרחב בתקשורת, ועד מהרה נמצאו פוליטיקאים שאימצו את מצוקת הדיור כנושא למאבק פוליטי. ואמנם פוליטיקאים מכל המפלגות הבינו את האיום הטמון במצוקת הדיור, והחלו להפעיל לחץ על הממשלה למצוא לה פתרון.

במשך המחצית הראשונה של שנת 1990 לא קיבלה הממשלה החלטות הולמות לממדי האתגר שעמד בפניה. תקציב המדינה לשנת הכספים 1990 (החל באחד באפריל 1990) הוכן על יסוד הנחה, שבמשך השנה יגיעו 40,000 עולים. אמנם הצעת התקציב הוכנה בחודשים האחרונים של שנת 1989, אבל כבר אז היה ידוע שמספר העולים יהיה גדול בהרבה. בדיעבד נודע כי עוד ביולי 1989 הניח ראש לשכת הקשר (שהיה הגורם המוסמך ובעל המידע הרב ביותר על הנעשה בברה"מ) על שולחן הממשלה מסמך, ובו הערכה כי בשנת 1990 יגיעו לישראל מברה"מ לא פחות מ-100,000 עולים.

בשנים 1988-1989 הוחל בבניית 20,000 דירות לשנה – מספר שלא ענה על הדרישות שחייבו בניית 67,000 יחידות דיור לפחות. אף שהתחלות הבנייה נמשכו בקצב איטי, התנגדו פקידי האוצר להגדיל את מעורבות הממשלה בפעילות ענף הבנייה, וזאת על אף דרישתם של אנשי משרד הבינוי והשיכון לאפשר להם לתת לקבלני הבנייה "הבטחות רכישה", על מנת להמריץ ולהגדיל את קצב התחלות הבנייה.

שרי הממשלה, רובם ככולם, היו עסוקים במשך המחצית הראשונה של שנת 1990 במשבר ממושך שהתחולל בקואליציה הממשלתית, שראשיתו בפירוק הקואליציה של מפלגת העבודה עם הליכוד והמשכו בהקמת קואליציה צרה בראשות הליכוד.

בינתיים התגבר זרם העולים: בחמישה החודשים הראשונים של שנת 1990 הגיעו 46,000 עולים, בחודש יוני עלו 12,000, בחודש יולי 16,000 ובאוגוסט - 18,000 עולים.

הציפיות להתעצמותו של גל העלייה הלכו וגברו. החל בחודש יוני 1990, ובמשך חודשי הקיץ והסתיו, עוררו ההפגנות והמחאות הקולניות בדבר מצוקת הדיור את דעת הקהל, ויצרו לחץ ציבורי על הממשלה לנקוט פעולות נמרצות להקלת המצוקה. הצעדים שנקטה הממשלה נועדו להגביר את הבנייה על ידי מעורבות ממשלתית ולהגדיל את היצע הדירות.

שלב התכנון והביצוע המואץ (מהמחצית השנייה של שנת 1990 עד לסוף שנת 1992)

החל מהמחצית השנה של שנת 1990 חלה נסיגה של השלטון המרכזי ממדיניות הליברליזציה והפחתת ההסתמכות על מנגנוני השוק החופשי בתחום הדיור לעולים, אשר אפיינה את שנות השמונים.
בשלב זה ניכר מעבר למעורבות ישירה של השלטון המרכזי בתכנון, בסטנדרטיזציה, במימון ובאספקה ישירה של דיור לעולים, בעיקר לאחר שלב הקליטה הראשונית (במסלול הקליטה הישירה), אך במידה מסוימת אף בשלב זה.

הצעד המרכזי שנועד להקל על מצוקת הדיור הראשוני הזמני, היה החלטת הממשלה, באוגוסט 1990, לרכוש 5,000 קרוואנים לעולים, ולהציבם באתרים שונים ברחבי הארץ. ובדצמבר 1990 - 22,000 מגורונים.

שטחם הממוצע של הקרוואנים היה כ-46 מ"ר, ושל המגורונים כ-23 מ"ר. עד סוף 1992 הוצבו באתרים כ-6,000 קרוואנים וכ-19,000 מגורונים.

עד סוף שנת 1992 אוכלסו כל הקרוואנים כמעט, ורק כ-70% מן המגורונים, ובאתרי הדיור שניהלה חברת עמידר התגוררו 35,564 נפש.

באתרי הדיור הזמני נקבע שכר הדירה על סמך סולם של תשע רמות, בהתאם לתנאי השוק, מיקום היישוב וגובה שכר הדירה באזור, והוא נע בין 612 ש"ח לקרוואן ו410 ש"ח למגורון ברמה העליונה לבין 156 ש"ח לקרוואן ו102 ש"ח למגורון ברמה התחתונה.

מאז שנת 1993 פעל משרד הבינוי והשיכון לפינוי אתרי הדיור הזמני ולהעברת תושביהם לדיור אחר, אם בשכירות ואם ברכישה; בסוף שנת 1996 עדיין נשארו באתרים כ-1,800 קרוואנים מאוכלסים וכ-10,000 מגורונים.

כצעד משלים בתחום הפתרונות לטווח הקצר, אישרה הממשלה ביוני ובאוגוסט 1990 רכישה של 9,000 בתים מוכנים מחומרים קלים, בעיקר עץ (לעומת הבנייה המקובלת בארץ), כדי לספק פתרונות דיור מהירים לצרכים, שנראו אז גדולים ביותר. כל יחידת דיור השתרעה על כ-60 מ"ר. כ-50% מן הבתים הקלים הוקמו בנגב.

אולם, הגברת היצע הדיור הזמני לעולים בשלב הקליטה הראשונית, אשר נבעה מהחלטות הממשלה, לא אפשרה אלא פסק זמן קצר למקבלי ההחלטות בשלטון המרכזי; פסק זמן זה נועד להתארגנות למתן פתרונות קבע לעולים, אשר יאפשרו לפנות את מלאי הדיור הזמני ולהעמידו למען קליטתם הראשונית של העולים הנוספים, שהמשיכו להגיע.

הציפיות כי הקבלנים הפועלים בשוק החופשי ירחיבו מצדם את הבנייה בעקבות גל העלייה לא התממשו בראשית שנת 1990, וזאת עקב גורמי סיכון ואי ודאות רבים אשר היו כרוכים בהכרעה מעין זו: אי ודאות לגבי ממדי העלייה; אי ודאות לגבי מועד הגעת העולים לשוק הדירות; אי ודאות לגבי מאפייני הביקוש - גודל הדירה והאזור; אי ודאות לגבי מדיניות משרד השיכון (ביקוש לבנייה ארעית מול ביקוש לבניית קבע).

לכל אלה נוספת התנהגות זהירה במיוחד של הקבלנים, בעקבות פשיטות רגל של קבלנים בעבר, לאחר תקופות של זעזועים בביקוש. הפתרון העיקרי לבעיית אי הוודאות טמון היה בהתחייבות מצד משרד השיכון, שתינתן ליזמים מקומיים וזרים כאחד, כי ירכוש את הדירות שייבנו אם הן לא תימכרנה בשוק החופשי. רק לאחר הקמת הממשלה החדשה בראשות הליכוד, ביוני 1990, ומינויו של אריאל שרון לשר הבינוי והשיכון, ולאחר החרפת משבר השיכון והדיו בתודעת הציבור, קיבל משרד השיכון סמכות לתת לקבלנים "הבטחות רכישה".

נוסף על הבטחות הרכישה, דרש שר השיכון להתחיל ב"בנייה תקציבית", כלומר להזמין בנייה אצל קבלנים על חשבון תקציב המדינה ובאחריות מלאה של המדינה - וקיבל רשות לכך. ההשפעה של הבטחות הרכישה על היקף התחלות הבנייה ניכרה כבר במחצית השנייה של שנת 1990, ומספר הדירות שבנייתן החלה בשנה זו גדל והגיע 42,000-, לעומת כ-20,000 בשנה הקודמת. בשנת 1991, הוכפל שוב מספר התחלות הבנייה והגיע לכ-83,000.

בשנת 1990 התעורר בציבור דיון, האם ענף הבנייה יכול להגדיל את תפוקתו בממדים המתבקשים עקב הגידול בעלייה. היו שפקפקו בכושרו של הענף להגדיל במהירות את תפוקתו, אך בדיעבד התברר שהענף הכפיל אותה תוך תקופה קצרה: תפוקת הענף כשהיא נמדדת על פי הערך הכספי של ההשקעה בבנייה למגורים הגיעה בשנת 1992 לפי שניים מן התפוקה בשנת 1989, ולפי שלושה - כשהיא נמדדת לפי מספר הדירות שבנייתן הסתיימה.

מגמת גידול זו לא הייתה רק פועל יוצא מ"הבטחות רכישה" מצד הממשלה, אלא גם מצעדים נוספים, שנועדו להתגבר על הגבלות גדולות ששררו בענף, הגבלות שמנעו בעבר את מימוש הפוטנציאל הגלום בו. אלה הצעדים שננקטו:

א. הגדלת היצע הקרקעות לבניה. באמצע שנת 1992 החליטה מועצת מינהל מקרקעי ישראל (החלטה 533) להגדיל מאוד את התמורה הכספית שתישאר בידי אותם חקלאים שיסבו קרקעות חקלאיות לבנייה למגורים, או לשימושים מסחריים, וזאת על ידי כך שבידי החקלאים תישארנה חלק מן הזכויות על הקרקע (או חלק משווין), בייעוד החדש.

ב. זירוז הליכי התכנון. הכוונה במיוחד לחוק "הליכי תכנון (הוראת שעה), 1990". חוק זה, שנועד לזרז את אישור התוכניות לבניית בנייני מגורים לעולים, ביטל למעשה את הליכי התכנון התקינים, המבוססים על בקרה ציבורית ומקצועית של התוכניות המוצעות; הוא ביטל את האפשרות המעשית לערער על החלטות הוועדה, שיש בה רוב לנציגי משרדי הממשלה; בוועדות המיוחדות (הול"ל) לא היו נציגי ציבור ואנשי מקצוע בלתי תלויים, וכתולדה מכך אישרו הוועדות כל הצעה כמעט שהובאה לפניהן ,כולל הצעות שהיו בעלות שגיאות תכנוניות חמורות (כמו למשל הקמת שכונות מגורים ליד אגני חמצון ושפכים פתוחים, בסמוך לתוואי המראת מטוסים וליד מחצבות).

ג. הפשרת קרקע חקלאית. צעד נוסף שננקט (יש האומרים בפזיזות), היה הפשרת קרקעות חקלאיות, כלומר, שינוי הייעוד של קרקעות חקלאיות והסבתן לבנייה. עד סוף שנת 1993 הופשרו דרך ועדות הול"ל שטחי חקלאות בהיקף של 80,000 דונם, ודרך הוועדות הרגילות עוד כ-38,000 דונם.

ביישובים מסוימים איפשרה ההפשרה בנייה שהגדילה את אוכלוסיית היישוב ב-50% עד 100%; זהו גידול ששינה את כל המערך העירוני של היישוב.

ד. גיוס עובדים. תנאי יסודי להגברת התפוקה בענף הבנייה היה הגדלת מספר העובדים בו בכ-20 עד 40 אלף איש. לשם כך נדרשו מערכות הכשרה ותמריצים לעובדים ישראלים, ומתן רישיונות לייבוא עובדים זרים, נוסף על עובדי השטחים. צעדים אלה הובילו לגידול מספר המועסקים בענף תוך שנתיים בכ-52 אלף.

רוב הגידול (כ-35 אלף) התבטא בעובדים ישראלים ומיעוטו - בעובדים מן השטחים (כ-17 אלף). בשנים 1994-1993 ירד מספר העובדים מן השטחים ירידה תלולה עקב מדיניות הסגר, ואת מקומם בענף הבניין תפסו עובדים זרים; בראשית שנת 1995 הגיע מספרם ל-44,000 עובדים.

ה. קיצור משך הבניה. על מנת לקצר את זמן הבנייה, הציע משרד הבינוי והשיכון מענקי זירוז לקבלני בניין, שבנו במסגרת הפרוגראמה של המשרד. המענקים נעו בין 30,000 ש"ח ליחידת דיור, שהקבלן הצליח לסיימה תוך 7 חודשים, ל-4,000 ש"ח ליחידת דיור בבנייה הציבורית שבנייתה הושלמה תוך 15 חודשים. משך זמן הבנייה התקצר מאוד – מ-26 חודשים בממוצע לדירה בבנייה הציבורית שנגמרה בשנת 1990, ל-12 חודשים בשנת 1991. אחרי שנת 1992, חזר והתארך משך הבנייה בבנייה הציבורית משום שלא ניתנו הבטחות רכישה ומענקי זירוז ובשנת 1995 הוא הגיע ל-24 חודשים.

לצמצום משך הבנייה תרמו טכנולוגיות בנייה חדשות, אשר אומצו על ידי היזמים בשוק הבנייה וכן חברות קבלניות מחוץ לארץ אשר נכנסו לשוק הישראלי.

צמצום הבנייה הציבורית (משנת 1993 ואילך)

החל בחודשים יוני-יולי 1991, הסתמנה ירידה במספר העולים מברה"מ. השתקפות הירידה במספר העולים טושטשה עקב עליית כ-14,000 עולים מאתיופיה בחודש מאי, וגל עלייה זה גרם לניצול מרבי של אפשרויות השיכון הארעי.

מרבית העולים שוכנו בבתי מלון שנשכרו במיוחד והפכו למעונות עולים מאולתרים, במחנות קרוואנים ובמגורונים. בקיץ 1991 התברר שהעלייה מברה"מ פוחתת; ואכן בשנת 1992, הגיעו כ-77,000 עולים בסך הכול (מתוכם כ-65,000 מברה"מ).

אחרי הבחירות בשנת 1992 והקמת ממשלה חדשה בראשות מפלגת העבודה, צומצמה מאוד הבנייה הציבורית: הממשלה החדשה החליטה תחילה על הפסקה לאלתר של הבנייה הציבורית בשטחי יהודה ושומרון, ואחר כך (בראשית 1993) על הפסקת הבנייה הציבורית.

לדעת כלכלני האוצר, היה בסוף שנת 1992, היצע של 40,000 דירות מיותרות שהמדינה התחייבה ברכישתן מידי קבלנים, על פי הבטחות הרכישה שניתנו בשנים 1990 ה-1991.

עד סוף שנת 1993 רכשה המדינה כ-40,000 דירות (כ-22,000 עקב מימוש הבטחות רכישה, וכ-18,000 מן הבנייה התקציבית הישירה), ועד סוף שנת 1995 נמכרו כ-25,000 מדירות אלה, וכ-10,000 אחרות הועברו להשכרה על ידי חברות שיכון ציבוריות.

בעקבות ההפסקה המוחלטת של הבנייה הציבורית, ירדו התחלות הבנייה בשנת 1993 בכ-10,000 יחידות דיור. לעומת זאת, הגיעה באותה שנה לשיא רכישת הדירות על ידי העולים שהגיעו ארצה כשנים 1991-1990, ובשוק הדיור הורגש מחסור, שהביא מצדו להתחדשות עליית מחירי הדירות. מגמת הירידה במחירים, שניכרה ברביע האחרון של שנת 1991 וברביע הראשון של 1992, התחלפה במגמת עלייה: במהלך שנת 1992 עלה מדד מחירי הדירות ב-3.4% אולם המדד עלה תלולות במהלך שנת 1993 - ב-3.25.6%.

שיקולים של בחירת מקום המגורים הראשון

שיקולים של בחירת מקום המגורים בקרב מהגרים בעולם

דפוסי בחירת מקום המגורים על ידי מהגרים הם תהליך מתמשך ובו תחנות רבות. התהליך מתחיל בהגירה, נמשך בבחירה ראשונה של מקום המגורים בארץ החדשה (השתקעות ראשונית), ועשוי להימשך בתנועת הגירה פנימית בתוך הארץ הקולטת. ניכרים הבדלים מהותיים בין השלבים השונים בתהליך.

השלב הראשון, העלייה, עומד בסימן הדחייה מארץ המוצא, במהלכו, בחירותיו של העולה מושפעות ממדיניות הגירה ואילוצים בין-לאומיים, שמעצבים את יעד ההגירה והמשיכה של ארץ היעד.

השלב השני, ההשתקעות הראשונית, בנוי בעיקר מידע ראשוני לגבי אתר ההשתקעות בארץ היעד.

בשלב השלישי, הגירה פנימית, העולה עצמו בוחר בעצמו את יישובי היעד והעדפותיו נובעות מצרכיו, טעמו ותכונותיו הייחודיים. בשלב זה, בשונה משלבים מוקדמים יותר, יש לעולה כבר היכרות בלתי אמצעית עם הארץ החדשה וההזדמנויות שמציעים מקומות שונים, ולרשותו מידע רב יותר לגבי אופיים של מקומות.

המהגר המגיע לארץ חדשה בוחר את מקום המגורים הראשון במצב של חוסר ודאות רב. אין הוא מכיר את השפה, המידע שעומד לרשותו על אודות ההזדמנויות בארץ החדשה ועל אופי המקומות מועט, וקשריו עם הציבור הוותיק מוגבלים.

על מנת לצמצם את אי הוודאות, המהגר נוטה להשתקע - עם הגיעו לארץ חדשה - בסמוך לריכוזים קיימים של מהגרים. השתקעות זו מעניקה למהגר תחושה של קהילתיות וזהות, ומפחיתה את המצוקות החברתיות והפסיכולוגיות הכרוכות בהגירה בעיקר עקב קיום רשתות חברתיות של חברים ומכרים בארץ הקולטת. רשתות אלה ממלאות תפקיד חשוב בשלב ההשתקעות הראשונית בארץ החדשה: הן מסייעות ברכישת דירה, במציאת מקום עבודה ובאספקת צרכים שונים של המהגר, ובעצם קיומן מוליכות לריכוז גיאוגרפי של המהגרים.

מספר חוקרים, מצאו כי הריכוזים הגדולים של המהגרים בעולם מצויים בערים הגדולות. ערים אלה מעניקות למהגרים שפע של הזדמנויות תעסוקתיות בשלב הקליטה הראשונית, ומאפשרות מציאת מקומות דיור זולים ברבעים המתבלים של העיר.

התרכזות המהגרים בערים הגדולות משפיעה על אופי העיר. ניו-יורק וערים גדולות אחרות במערב אירופה היו דועכות מבחינה דמוגרפית וכלכלית ללא הזרם המתמיד של המהגרים. בחלק מהערים הגדולות באירופה מהווים המהגרים בין 10% ל20%- מכלל האוכלוסייה. המהגרים מספקים לערים שבהן הם משתקעים את כוח העבודה הזול לשירותים היצרניים ולמפעלי התיירות, ומבטיחים באורח זה את תפקודה היעיל של העיר הגדולה בעידן הבתר-תעשייתי.

במשך הזמן, עם התערות המהגר בארץ הקולטת והסתגלותו לחברה שמסביבו, הוא נוטה ליצור קשרים חדשים, לרכוש מיומנויות חדשות ומידע רחב יותר על ההזדמנויות בארץ הקולטת, ובעקבות כך - לשנות את מקום מגוריו על ידי הגירה פנימית. מהגרים שזה מקרוב הגיעו לארץ חדשה נוטים להיות ניידים מאוד מבחינה גיאוגרפית, ומידת ניידותם עולה על זו של האוכלוסייה הוותיקה. הניידות הגיאוגרפית הגבוהה היא עדות לתהליך ההסתגלות של המהגר לחברה ולארץ הקולטת.

המניע העיקרי אינו כלכלי אלא חברתי. גם בשלב ההגירה הפנימית, עצם ההגירה ובחירת המקום נובעת מרצון המהגר להפחית את הקשיים החברתיים והפסיכולוגיים, הכרוכים בהגירה הבין-לאומית, באמצעות התמקמות ליד קרובים וידידים.

שיקולים של בחירת מקום המגורים של העולים בראשית גל ההגירה לארץ

במחקר שנעשה בשנת 1992 עלה כי מרבית התושבים בחרו, את מקום המגורים לפי מידת הקרבה לקרובים וידידים היכולים לספק ביטחון חברתי בשלב הראשוני של הקליטה. עם זאת, הסתמה כבר אז ירידה ברורה בחשיבות גורם זה במהלך הזמן. ככל שהוותק גדל, החשיבות של קרבה לקרובים וידידים בבחירת מקום המגורים הולכת ופוחתת. במקביל עולה החשיבות של גורמי תעסוקה ודיור. במילים אחרות, עם התמתנות החשיבות של קרבה לקרובים וידידים, הולכת וגוברת החשיבות של הזדמנויות כלכליות, בין אם הזדמנויות דיור או הזדמנויות תעסוקה.

נראה כי במעבר משלב העלייה וההשתקעות הראשונה לשלב ההגירה הפנימית, העולה הופך מאדם המחפש ביטחון חברתי לאדם המחפש הזדמנויות כלכליות. לגורמים אלו יתרונות בתחומי ההוצאה והחיסכון לטווח הקצר, ולעתים גם לטווח הארוך. ההשקעה בדירה זולה, שתניב תשואה גבוהה בטווח הארוך, עשויה להיות שוות ערך לחיסכון הנצבר במשך שנים רבות של עבודה, ואף לעלות עליו, וגם החיסכון בשכר דירה מהווה הזדמנות כלכלית בלתי מבוטלת.

שיקולים נוספים המנחים את העולים בבחירת מקום מגורים (על פי שיחות שערכנו עם אנשים בענף) הם: קרבה לצמתים ראשיות; קרבה לכלי תחבורה (ע"מ להגיע למקומות עבודה); ישנה חשיבות רבה להימצאותם של גני משחקים בקרבת מקום המגורים. הורים ובעיקר הסבתות מרבים לטייל עם הילדים הקטנים ומכאן החשיבות למקום מוסדר ונוח לבילוי זמן בחוץ. זה גם מאפשר לזקנים שאינם עובדים להיפגש זה עם זה.

חוקרים מצביעים על שוני גדול בין דגם התנהגות המהגרים בישראל לבין דגמי ההתנהגות של מהגרים במקומות אחרים. הממצאים ממקומות אחרים בעולם המפותח מלמדים, כי גם המניע העיקרי להגירה הפנימית של מהגרים, הוא הרצון לגור ליד קרובים וידידים. לעומת זאת יורדת בארץ חשיבות המניע הפסיכולוגי-החברתי בשלב ההגירה הפנימית, ועולה החשיבות של המניע הכלכלי.

לפי הסבר אחד, השוני האמור נעוץ בממדים הגיאוגרפיים של הארץ: העולה המעתיק את מקום מגוריו לשולי המטרופולין, או אף לשולי הארץ, יכול לקדם את האינטרסים הכלכליים שלו תוך שמירה על קשר עם קרובים וידידים, לפי הסבר אחר, ייתכן שהדבר מעיד על התערות מהירה בארץ, שבמהלכה פוחת הצורך להישאר ליד קרובים וידידים.

הסבר נוסף הוא העובדה שבתרבות הרוסית הקשר הראשוני הוא בעיקר עם המשפחה הגרעינית ומספר חברים ולא עם קהילה רחבה יותר (למשל, השכונה).

שינוי מקום המגורים אחרי שלב הקליטה

 מחקרים שנעשו בשנים הראשונות של ההגירה מברה"מ הראו שמרבית העולים משנים את מקום מגוריהם בתום תקופה קצרה. כך למשל, במשך ארבע השנים שנבחנו (1994-1990) למעלה ממחצית העולים (53%) שינו את מקום מגוריהם. משמעות הדבר, כי כ-12% מהעולים העתיקו את מקום מגוריהם מדי שנה בשנה. זהו אחוז גבוה לעומת ממדי ההגירה הפנימית בקרב האוכלוסייה היהודית הוותיקה, המגיעים ל-4% לערך בשיעור שנתי.

תנועת הגירה גבוהה במיוחד נרשמה במחוז יהודה ושומרון: רוב המתיישבים הראשונים מקרב העולים עזבו את המחוז, אך במקומם נכנס מספר כמעט כפול של מהגרים עולים, ומכאן שנרשם מאזן הגירה חיובי במחוז זה.

תנועות הגירה נמוכות נרשמו במחוז הדרום, כלומר, העולים שהגיעו למחוז זה נוטים להישאר בו בשיעור גבוה יחסית.

מדוע משנים העולים את מקום מגוריהם? נראה שההשתתפות הערה של העולים בהגירה הפנימית מעידה על הארעיות של מקום המגורים הראשון, ועל הנטייה ליצור, במשך הזמן, התאמה טובה יותר בין תכונות העולה וצרכיו לבין מקום המגורים במרחב.

כמו כן, מקור הארעיות נעוץ ככל הנראה גם בעובדה, שרוב העולים מתגוררים בשכירות בשלב ההשתקעות הראשונית, ולכן קל להם באופן יחסי להינתק ממקום המגורים הראשון ולעבור למקום מגורים אחר.

סיבה נוספת להגירה הפנימית הגבוהה בשנים הראשונות שלאחר העלייה הוא המידע המצומצם שיש לעולים על ההזדמנויות הכלכליות, בשלב ההשתקעות הראשון. ניתן אפוא לסכם ולומר, כפי שמציעה התיאוריה בתחום, כי מקום ההשתקעות הראשון הוא בדרך כלל מקום מגורים ארעי לגבי חלק ניכר מכלל העולים.

המסקנה המתבקשת היא שיישוב ההשתקעות הראשון אינו מתאים לחלק גדול יחסית מהעולים, והם נוטים אפוא להגר בשיעורים גבוהים יחסית לאלה של האוכלוסייה הוותיקה.

עם זאת, עם רכישת הדירה וההיחשפות למידע על מרחב ההזדמנויות, הצטמצמו שיעורי ההגירה הפנימית בקרב העולים, ומומחים צופים שבעתיד הם יגיע לממדים הקרובים לאלה המקובלים בקרב האוכלוסייה הוותיקה.

ביביליוגרפיה

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • בורוכוב אליהו, "קליטת העלייה והשפעתה על ענף הבניה", דיוקנה של עלייה-תהליכי קליטתם של עולי ברית המועצות לשעבר 1990-1995, סיקרון משה ולשם אלעזר (עורכים), י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1998.
  • חסון שלמה, 'דפוסים גיאוגרפיים של הגירה פנימית בקרב עולי ברית המועצות בראשית שנות התשעים', דיוקנה של עלייה-תהליכי קליטתם של עולי ברית המועצות לשעבר 1990-1995, סיקרון משה ולשם אלעזר (עורכים), י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1998.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.