דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 7 מדרגים

הפרבר והוילה בישראל

בית במגדים
בית במגדים
עוז אלמוג
דלת כניסה מעוצבת בהתאם לעיצוב שאר חלקי המבנה
בית במגדים
בית במגדים
עוז אלמוג
בית רב ממדי, צורה לא רגולארית
בית צמוד קרקע באשדוד
בית צמוד קרקע באשדוד
עוז אלמוג
ריבוי אלמנטים וחומרים: חיפוי אבן, טיח חלק, קרניזים, קשתות, לבני זכוכית, סורגים מסולסלים
בנה ביתך במרכז ראשון לציון
בנה ביתך במרכז ראשון לציון
עוז אלמוג
גדר גבוהה למניעת פריצות. הגדר בנויה משני חומרים שונים: אבן וברזל.
בנה ביתך בעתלית
בנה ביתך בעתלית
עוז אלמוג
חניה מקורה בקדמת הבית
בית צמוד קרקע במושב עשרת
בית צמוד קרקע במושב עשרת
עוז אלמוג
צמחיה עניפה מקיפה את הבית
עוז אלמוג

נוצר ב-6/5/2008

רקע

תהליך הפירבור (היציאה מלב העיר הגדולה אל יישובי וערי-הלוויין המקיפים אותה) במדינת ישראל, החל למעשה כבר בשנות ה-60' של המאה הקודמת, והתרכז בעיקר בגוש דן. ב-1961 הקיף אגד ערים תל-אביב-יפו את הערים חולון, גבעתיים, רמת-גן, בני ברק ואור יהודה והיישובים רמת השרון, גבעת שמואל, קריית אונו, אָזוּר ותל השומר. כעבור עשור סופחו גם בת-ים, רעננה, הרצליה, פתח תקווה, יהוד, כפר שמריהו, גני תקווה, סביון, גני יהודה, רמת אפעל, נווה מונוסון, שטח התעשייה האווירית ונמל-התעופה בלוד. אוכלוסיית אגד הערים באותה שנה (1972) מנתה כמיליון נפש, כשליש מאוכלוסיית המדינה.

מגמת הפירבור התחזקה, אם כי לא באורח משמעותי, בשנות ה-70', עם העלייה ברמת החיים של המעמד הבינוני. בסוף שנות ה-80', ובעיקר במהלך המחצית השנייה של שנות ה-90', התחוללה בישראל מהפכת הרכב הפרטי. יותר ויותר משפחות רכשו מכונית פרטית ויכלו לתכנן את המעבר מהעיר לפרבר, ללא תלות בתחבורה ציבורית. הגידול בתפרוסת שכונות בנה ביתך (ראו הרחבה בהמשך) והיישובים הקהילתיים, הביא לגידול במספר העובדים בערים הגדולות המתגוררים מחוצה להן, והאיץ בכך את מגמת הפירבור - קרי, היווצרות מה שזכה בחו"ל לכינוי "ערי שינה". שכונות של וילות וקוטג'ים עם גג רעפים אדום ופיסת דשא, צצו כפטריות אחר גשם וחוללו שינוי דרמטי בתבנית הנוף הישראלי, באזורים שבמשך שנים קפאו על שמריהם.

יישובי הכוכבים

את התנופה הגדולה לפירבור נתנה התוכנית הממשלתית של יישובי ציר הגבעות (שנודעה יותר בכינוי יישובי הכוכבים), תוכנית בעלת משמעות חברתית וגיאוגרפית מרחיקת לכת, שעיקרה הקמת יישובים קטנים ועיבוי של יישובים קיימים, לאורך הקו הירוק מוואדי ערה בצפון ועד מודיעין. התוכנית, עליה הכריז שרון בסתיו 1991, הייתה ניסיון מודע ליצירת רצף טריטוריאלי עם גושי ההתנחלויות הסמוכים, ובכך לטשטש או למחוק כליל את 'הקו הירוק'.

התוכנית המקורית כללה הקמת 12 יישובים חדשים, בהם שתי ערים גדולות - מודיעין (שנוסדה רשמית ב-1996 וכעבור שבע שנים אוחדה עם היישוב הקהילתי מכבים-רעות לעיר אחת) ועירון בוואדי ערה (תוכנית שלא יצאה אל הפועל), וכן בניית אלפי יחידות דיור באזור מודיעין וראש העין. המועצה הארצית לתיכנון ובנייה ציננה מעט את ההתלהבות, ואישרה בשלב ראשון את הקמתם של שישה יישובים קהילתיים בלבד: לפיד, מתן, אלעד (לימים, עיר דתית), צורן, בת חפר וצור יגאל. במקביל, הורחבו היישובים מכבים, רעות (שאוחדו ב-1990 למועצה מקומית אחת), קציר וחריש באזור וואדי ערה (שאוחדו ב-1992 למועצה מקומית אחת) צור נתן, נירית וכוכב יאיר. ב-1993 הוקם גם היישוב שוהם, במיקום אסטרטגי בקירבת נתב"ג.

יעדי התוכנית כפי שהוגדרו היו: יצירת רצף של יישובים יהודיים לאורך הקו הירוק ואגב כך רצף עם גושי ההתיישבות מעבר לקו הירוק, יצירת חיץ הגנתי בנוי (על-פי הדוקטרינה של יישובי-הספר), הגדלת מספר היהודים באזור 'המשולש' וואדי ערה (היעד שנקבע: כ-370 אלף תושבים יהודים), פיתוח מזרח מישור החוף כדי להקל את לחצי הפיתוח של מערב מישור החוף והיצע גדול של דיור זול יחסית לזוגות צעירים ועולים חדשים.

הפרטת המושבים

ההחלטה הגורלית השנייה עסקה בבנייה במושבים. ב-1989, בתוקף סמכותו כשר הבינוי והשיכון, העביר שרון בכנסת החלטה מהפכנית, המאפשרת לבעלים של נחלה במושב לבנות בית לבן-ממשיך על הקרקע החקלאית שלו. בפועל, נוצלה ההחלטה לצורך הפשרה ומכירה לא-חוקית של אלפי נחלות חקלאיות (כ-3000 מגרשים, לפי הערכות של בכירים בתנועת המושבים), גם למי שלא נולדו או התגוררו במושב.

לחצים שהפעילו אנשי המושבים, לצד זניחת העיסוק החקלאי כפרנסה עיקרית (מגמה שהחלה עשור ויותר קודם לכן, עקב המשבר בענף החקלאות והעדפת אורח-חיים אורבני), עודדו את המוסדות להפשיר קרקעות חקלאיות נוספות במושבים לצורך בניית אלפי יחידות דיור, קניונים ואזורי תעשייה. המושבים, בעיקר אלה שבמרכז הארץ, הפכו עד מהרה השקעה נדל"נית מפתה, ואל הוותיקים התווספה אוכלוסייה חדשה של מהגרים עירוניים, שביקשו להגשים את חלום הבית הפרטי בפרבר.

תהליך הפרטת המושבים הושלם ב-1997, כאשר משרד השיכון והבינוי העביר סידרת החלטות שהיקנו לאנשי המושבים בעלות מלאה על ביתם ועל הקרקע המקיפה אותו (השטח חולק לחמישה מגרשים לבנייה, עם היתר למכירה בשוק החופשי). בני מושבים רבים, שנקלעו לקשיים כלכליים, הפכו לבעלי אמצעים כמעט בין-לילה. מהלך זה שינה כליל את המבנה החברתי, הדמוגרפי, הפיסי והמשפטי של המושב ובישר את קיצה של צורת התיישבות ייחודית זו, שהייתה מתווי-ההיכר של המפעל הציוני.

על צמודי הקרקע במושבים היום ראו מאמר נפרד במדריך זה.

מדיניות פיזור האוכלוסין

גורם נוסף שהאיץ את מגמת הפירבור, הייתה מדיניות הממשלה ומוסדות התיכנון לצמצם את בניית צמודי-הקרקע במטרופולינים הצפופים במרכז ולמשוך מתיישבים לפריפריה. המדיניות יושמה באמצעות תוכניות מיתאר מחוזיות וארציות, כמו גם תקנות חדשות של מינהל מקרקעי ישראל, שגרמו לייקור תשומות הבנייה במרכז ולהוזלתן באזורי הפריפריה. לדוגמה: השתתפות הממשלה בעלויות הפיתוח, או תשלום על הקרקע לפי המימוש בפועל. כלומר, רוכש שבנה רק על חלק מהקרקע שרכש, שילם בהתאם.

מדיניות פיזור האוכלוסין נועדה לבלום את המגמה המדאיגה של ריכוז האוכלוסייה במרכז המדינה (מגמה שנודעה בכינוי "מדינת תל-אביב"). מומחים רבים צופים שהמשך מגמת הריכוזיות, כפי שבאה לידי ביטוי בשנים האחרונות, עלול להמיט על ישראל 'שואה אקולוגית וחברתית'. צפיפות האוכלוסין במרכז המדינה עלולה להגיע ל-850 נפש לקמ"ר, מצב ללא תקדים במדינות המערב המתועשות. המפתח הוא איכלוס הנגב, המהווה כ-60% משטחה של המדינה, אך חיים בו רק כ-8% מאוכלוסיית ישראל. לצורך זה אישרה הממשלה ב-2005 תוכנית לאומית אסטרטגית לפיתוח הנגב. התוכנית, נגב 2015, הציבה ארבעה יעדים מרכזיים ובראשם גידול של 70% באוכלוסיית חבל-הארץ הדרומי, מ-535 אלף נפשות בסוף 2003 ל-900 אלף נפשות בשנת 2015.

במקביל, איכלוס הגליל סומן אף הוא כיעד לאומי. עוד ב-1979 אישרה הממשלה תוכנית להקמת כ-30 מצפים בטווח של פחות משנה. תוכנית זו נודעה יותר בכינוי "ייהוד הגליל", כיוון שאחת ממטרותיה הלא-מוצהרות הייתה לתת מענה לרוב הערבי בגליל.

מדיניות פיזור האוכלוסין יושמה גם באמצעות הפשרת קרקעות לבנייה באזורי הפריפריה, בין היתר בעקבות לחצים שהפעילו ראשי מועצות, במטרה להעלות את הערך המוסף והדימוי של יישובם ונכסיהם ולהזרים דם חדש לעורקיו. ערים ויישובים ותיקים, כמו ראש העין, גדרה, פרדס חנה, עפולה, כרכור, קריית עקרון, בית דגן, כרמיאל, ראש פינה, בת שלמה, זיכרון יעקב, בנימינה, עתלית, רמת ישי ועוד, שסבלו מניוון פיזי ודמוגראפי מתמשך - הפכו הודות למדיניות הפשרת הקרקעות ליישובי וילות מבוקשים ומשגשגים. המחיר האטרקטיבי של הקרקע לבנייה פרטית, איפשר למשפחות צעירות רבות, מקומיות או מחוץ ליישוב, לבנות או לקנות בית פרטי בפרבר, במחיר לא גבוה בהרבה מזה של דירתם בעיר.

העובדה שבראש היישובים הללו עמדו בדרך-כלל נבחרים ילידי המקום, הקלה על התושבים לשדרג באופן משמעותי את המגורים שלהם, באמצעות תוספות לבית המקורי, ו/או בנייה בחצר הפרטית. בסופו של דבר, מעז יצא מתוק: שיכוני מצוקה מוזנחים ובעלי דימוי נחות, הפכו לשכונות צמודי-קרקע מטופחות. במילים אחרות, הפירבור בא לידי ביטוי לא רק בהקמת יישובים חדשים, אלא גם בשידרוג ומתיחת פנים ליישובים חלשים מבחינה חברתית-כלכלית. שתי דוגמאות מובהקות הן אור עקיבא (שהפכה פרבר של חדרה) ורמת ישי (לימים, פרבר צפוני של חיפה).

למעבר לפרבר נוספו גם שיקול כלכלי (השקעה לטווח ארוך) ושיקול של איכות חיים (מגורים הרחק מהרעש והזיהום העירוני, מרחב מחיה גדול לילדים). מומחים צופים התרחבות נוספת של מגמת הפירבור בשנים הקרובות, במקביל לעלייה ברמת החיים, זמינות ונוחות התחבורה הציבורית (רכבות, כבישים חדישים), הגמשת דפוסי העבודה והמעבר לעבודה מהבית.

להלן מספר דוגמאות לערי ושכונות פרבר ישראלים:

  • יבנה, שלמרות מעמדה כעיר, יכולה בהחלט להיחשב גם כיום לפרבר דרומי של תל-אביב או ראשון לציון;
  • שוהם, יישוב פרברי מובהק, ממוקמת בין ירושלים לתל-אביב ובקרבת נמל-התעופה בן-גוריון. מערך הבנייה בשוהם תוכנן בקפידה, תוך שמירה על איזון בין צמודי-קרקע ובנייה רוויה. היישוב, שהוקם בשנת 1993, נמצא בתנופת בנייה בלתי-פוסקת. מרבית תושביו עובדים בערים הגדולות המקיפות אותו;
  • ראש העין, השוכנת מזרחית לתל-אביב, היא עיירת פרבר טיפוסית. היא הוקמה בשנת 1949 ותושביה הראשונים היו עולים יהודים מתימן. עד לתחילת שנות ה-90 הייתה אוכלוסיית העיר מורכבת מעולי תימן וצאצאיהם; באותו עשור נבנו שכונות חדשות במזרח העיר, ומשכו אליהן אלפים מהערים השכנות, תל-אביב ופתח תקווה, שחיפשו איכות חיים במרחק לא רב מהעיר הגדולה. מרבית הבתים בראש העין הם צמודי-קרקע.
  • מבשרת ציון - יישוב עירוני מערבית לירושלים, שהחל את דרכו כמעברת עולים, המשיך כיישוב כפרי וכיום הוא נחשב אזור-מגורים יוקרתי ומבוקש. במבשרת ציון ניתן למצוא ייצוג לקשת רחבה של סיגנונות בנייה, החל מבתים חד-משפחתיים ודו-משפחתיים טוריים (בעיקר במבשרת הישנה), דרך בתי "בנה ביתך" וקוטג'ים ועד וילות יוקרתיות; עתלית, מושבה ותיקה שהיתה אחד היישובים הראשונים בארץ שבהם נבנתה שכונת 'בנה ביתך'. עתלית מהווה הים פרבר אטרקטיבי של חיפה ונבנות בה שכונות חדשות של קוטג'ים וצמודי קרקע;
  • המועצה המקומית רמת ישי, פרבר צפוני של חיפה, שהוקם בשנת 1925 על-ידי קבוצת חלוצים. שנים רבות קפא היישוב על שמריו, עד לתנופת הבנייה של שנות ה-90, שבה הוקמו שתי שכונות חדשות;
  • דוגמאות אופייניות נוספות הן גבעת עדן, שכונת פרבר של זיכרון יעקב; מוצא עילית, יישוב עירוני הצופה על מורדותיה הדרומיים של ירושלים; ושכונת גבעת טל, פרבר של קריית אתא ולמעשה גם של חיפה.

את שכונות צמודי הקרקע החדשות משווקים היזמים כמו מוצר צריכה רגיל או יותר נכון חבילת נופש, כלומר עם מערכת שיווק המדברת אל לב הלקוח שחולם לגור במועדון הים התיכון, בטוסקנה או בבוורלי הילס. לכן האריזה מאד חשובה - למשל, שם השכונה המתחיל במילה "סביוני...." -  אסוציאציה ליישוב העשיר סביון. דוגמא משעשעת במיוחד היא השכונה "מליבו" בנס ציונה. השימוש בשם רומז לאתר הנופש הידוע מליבו.

הבעיות שנוצרות בשל תהליך הפירבור

בית פרטי צמוד-קרקע הוא מושא-חלומות ישראלי נפוץ. סקרים שנערכו משלהי העשור הקודם ועד לאחרונה, מצביעים על כך שרוב הישראלים חולמים על "וילה עם דשא". ברם, כמו במקומות אחרים בעולם, גם "סיפור הפרברים" הישראלי טומן בחובו השלכות רבות, גיאוגרפיות, כלכליות וחברתיות, המעוררות עניין וחילוקי-דעות כאחד. להלן אחדות מתוצאות תהליך הפירבור:
■ התפשטות הערים הגדולות תוך יצירת רצף מטרופוליני גדול (דוגמת גוש דן שהופך לעיר אחת, "מחדרה ועד גדרה", הקריות בצפון המתחברות לחיפה).
■ שינוי תוואי הנוף הטבעי, ולעיתים פגיעה בו, מעצם הקמת והרחבת היישובים (שיש הטוענים שאינם משתלבים בשטח) ותשתית הכבישים המוליכים אליהם.
■ צימצום עתודות הקרקע ובעיקר השטחים הירוקים.
■ יצירת סביבה מונוטונית (אם כי פחות אפרורית ומשמימה מזו השיכונית) - מעין פס ייצור סדרתי של 'בונבוניירות בטון' להמונים. בהקשר זה חשוב לסייג ולציין, כי לצד צמודי-הקרקע הסדרתיים גדל גם מספרם של הבתים הפרטיים, שמקצתם מרהיבים מבחינה ארכיטקטונית גם בקנה-מידה בינלאומי.
■ העמקת הפער החזותי והכלכלי בין מדינת ישראל לשכנותיה. שכונות הפרברים משדרגות את רמת ואיכות החיים בישראל לזו המקובלות במדינות המערב, שבהן הפרבר הוא דפוס מגורים דומיננטי.
■ התרחבות דפוס היוממות. רבבות תושבי הפרברים חוזרים בסוף יום-העבודה לערי-השינה שלהם ומרוקנים את הערים הגדולות בשעות הלילה.
■ תלות כמעט מוחלטת ברכב הפרטי, והפיכתה של ישראל לפקק תנועה אחד גדול. בשל מיעוט שירותי תחבורה ציבורית לשכונות פרברים רבות, הופך הרכב הפרטי אמצעי הכרחי להגעה לעבודה, לבילוי, לביקור קרובים, להסעת הילדים לבית-הספר ולחוגים, ועוד.
■ הדגשת הדחיפות של מתן פיתרונות תחבורתיים מהירים וזמינים, בעיקר תשתית מסילתית.

השלכות אלו לא נעלמו מעיניהם של מתכננים, סוציולוגים, גיאוגרפים, מומחים לתחבורה ואירגוני סביבה, המתריעים מפני נזקים הצפויים לארץ ולתושביה כתוצאה מהמשך הקמתם של יישובים פרבריים צמודי-קרקע. ואכן, בתוכנית-האב ישראל 2020, שהוכנה ב-1997 עבור משרדי הממשלה, מינהל מקרקעי ישראל וגורמים ממסדיים נוספים, נעשה ניסיון ראשון לבלום את המגמה באמצעות הטלת איסורים ומיסוי גבוה על בנייה לא-רוויה במרכז, לצד הטבות לבנייה רוויה ובפריפריה.

פרויקט "בנה ביתך" וגילגוליו

בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, רוב הבתים הפרטיים היו בחזקתם של אנשי הקיבוצים והמושבים, וכן של קבוצה זעירה מהאלפיון העליון (בשכונות-היוקרה סביון, הרצליה פיתוח, קיסריה, אפקה וצהלה, ובמספר שכונות נוספות בערים הגדולות). מאמצע שנות ה-70' ואילך החלה מגמת ירידה בהתחלות הבנייה למגורים, שנמשכה עד שלהי שנות ה-80'. הסיבות לכך היו מצב-רוח לאומי ירוד בעקבות מלחמת יום הכיפורים, עצירה זמנית בזרם העלייה, ירידה בשיעור הילודה במגזר החילוני וחוסר יציבות כלכלית. במקביל, החל תהליך הדרגתי של הפרטת הבנייה למגורים ועלייה בפעילותם של קבלנים פרטיים. השינוי התבטא בעלייה בגודל הדירה, בירידה בשיעור הבניינים רבי-קומות ובעלייה בשיעור הבתים צמודי-הקרקע.

בעקבות הקמת ממשלות האחדות (הראשונה ב-1984, השנייה ב-2001) נרשם זינוק ברמת החיים, שנבע בעיקר ממדיניות כלכלית נבונה, תהליך מואץ של הפרטת המשק, מעבר לכלכלה תחרותית ויזמית, ובהמשך, תחושת האופטימיות שהשתררה בציבור בעקבות חתימת הסכמי אוסלו (1993).

הגאות בבנייה הפרטית צמודת-הקרקע נבעה מעלייה ברמת החיים והתרחבות המעמד הבינוני, התרחבות המגזר הפרטי במשק בכלל ובענף הבנייה בפרט, חידוד הרגישות האסתטית ודירוג עולה של רמת החיים ואיכות החיים בסולם הערכים. ברם, היו לה גם סיבות פוליטיות, קרי, מספר החלטות מרחיקות-לכת של ממשלות ישראל בתחום מדיניות ההתיישבות, הבנייה והאיכלוס, עוד קודם לגאות הכלכלית.

בסוף שנות ה-70' יזמה חברת הבנייה קלָרין פרויקט שכונת וילות וקוטג'ים בחולות ראשון לציון מערב, ושמו פּוּאֵבְּלוֹ אֶסְפָּנְיוֹל ("כפר ספרדי"). הרעיון לעצב שכונת מגורים ייחודית בסיגנון ספרדי ים-תיכוני, נולד במוחם של מנהלי החברה כגימיק שיווקי. הכוונה הייתה ליצור אשליה של פסטורליות ציורית ואיכות חיים סטייל חו"ל, באמצעות חיקוי בנייה ים-תיכונית ומודלים מערביים. במבט לאחור, פואבלו אספניול בישר מגמה חדשה בתרבות המגורים, שעיקריה: הינתקות מהממסד ומארכיטקטורה השיכונית המרובעת (תרתי משמע), שבירת המונופול של העשירים על מגורים בווילה, והידוק הזיקה בין סיגנון המגורים לסמלי תדמית מעמדיים.

גורלו של פואבלו אספניול לא שפר עליו. במהלך הקמת הפרויקט נקלעה קלרין לקשיים כלכליים ופשטה את הרגל. את מקומה תפס הקבלן בעל הקרקע, שהשלים את הקמת השכונה. ואולם, הדיירים המקוריים נטשו, ואת מקומם תפסה אוכלוסייה ממעמד חברתי-כלכלי נמוך יותר.

בשלב הזה נכנסו לזירה המקומית שחקנים חדשים - הקבלנים הפרטי הטייקונים (אחד הראשונים והידועים היה אברהם גינדי, מראשון לציון). הם החלו לבנות ולשווק הציבור הרחב שכונות וילות צנועות ממדים מדגם אחד או מספר דגמים משוכפלים, ובמחירים אטרקטיביים.

באותה תקופה בא לאוויר העולם מיזם בנה ביתך, שהגה ויזם משרד השיכון: הפשרת קרקעות לבנייה פרטית-עצמאית בעיירות-פיתוח וביישובים המאופיינים באוכלוסיה 'חלשה'. השטח שנבחר הוכשר, כולל תשתיות, וחולק ליחידות-קרקע בנות חצי דונם, שהוצעו במחיר נמוך ביותר (בחלק מהמקרים, בתשלום סמלי) ובשיטת כל הקודם זוכה. לכל משתכן ניתנה החירות לתכנן ולבנות את ביתו כיד הדימיון הטובה עליו, במגבלות הנדסיות (מספר קומות, אחוז השטח הבנוי וכו') ובמגבלות תקציבו הפרטי. בפועל, הוא תיפקד כמעין קבלן, ששכר את שירותיהם של מתכננים, קבלני-מישנה ועובדים מקצועיים.

לפרויקט בנה ביתך היו שלושה יעדים מוגדרים:
■ מניעת הגירה של אוכלוסייה חזקה מבחינה חברתית-כלכלית המתגוררת ביישובים 'החלשים', באמצעות הצעה מפתה של מגרש ופיתוח במחירים אטרקטיביים (במכרזים להקצאת קרקע לבנייה ניתנה בדרך כלל עדיפות לתושבי המקום).
■ ריענון וחיזוק היישוב באמצעות משיכת אוכלוסייה צעירה ומבוססת, אשר אמורה לתרום מבחינה כלכלית וחברתית ולשפר בכך גם את תדמיתו.
■ הפרטת הבנייה כחלק מהאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית של מפלגת הליכוד, תוך ניטרול חלק ממוקדי-הכוח המסורתיים של מפלגת העבודה (חברות הבנייה שיכון עובדים וסולל בונה).

הראשון שהרים את הכפפה היה מאיר שטרית, אז ראש מועצה צעיר ונמרץ של העיירה יבנה. הביקוש למגרשים לבנייה היה עצום, וכלל בין השאר משפחות של טייסים ששירתו בבסיס פלמחים הסמוך. יבנה הייתה לסמל של שיקום מוצלח, עיירה מנומנמת שהפכה מוקד-משיכה אטרקטיבי.

שכונות בנה ביתך הפכו אטרקציה, הודות לשילוב בין מחיר נמוך של המגרש לבין הסיכוי הממשי לשיפור המצב הכלכלי ולמימוש חלום בית פרטי. זוגות רבים התפתו לעזוב את דירת השיכון המצומקת וליטול על עצמם חובות כבדים ומשכנתא לטובת מכלול היתרונות שסיפק הפרויקט: פרטיות מלאה, מרחב מחיה גדול (ובכלל זה גינה עם דשא), יוקרה ומעמד, התאמת הבית לצרכים התפקודיים של כל אחד מדייריו, עריכת שינויים עיצוביים בהתאם לצרכים המשתנים של המשפחה, אפשרות בנייה בשלבים, מעורבות יצירתית בתהליך התיכנון והביצוע, ועוד.

מרכיבי היסוד של דגם בנה ביתך שוכפלו בעשורים הבאים לא רק ביישובים נוספים ברחבי הארץ, אלא גם - ולמעשה בעיקר - בשכונות רבות שנבנו על-ידי קבלנים זריזים וגם שווקו על ידם, ובכלל זה שכונות קוטג'ים דו-משפחתיים. קוטג' הוא בית צמוד-קרקע בן שתי יחידות-דיור עם קיר משותף. לפעמים מדובר ברצף של עד שמונה דירות, כאשר לכל דירה כניסה נפרדת וגינה פרטית, אך לפחות קיר משותף אחד עם השכן.

יש גם דירות גן צמודות (בית דו-קומתי שבו הדירה בקומת קרקע נהנית מחצר פרטית, דיירי הקומה השנייה מסתפקים במרפסת גן). לעיתים הבניינים הם טוריים ובעלי ארבע יחידות דיור ומעלה.

סיגנון זה מטביע את חותמו על ערי-לוויין (רמת השרון, רעננה, כפר סבא, ועוד), מושבים ותיקים ומושבות (בנימינה, זיכרון יעקב ועוד), קיבוצים, עיירות (יבנה, יוקנעם, מעלות, שלומי), יישובים קהילתיים (תמרת, גבעת האלה, גבעת אבני, כוכב יאיר ועוד), יישובים מעבר לקו הירוק - ואפילו בכפרים ערביים ודרוזיים, בהם הוא דוחק בהדרגה את הבנייה הערבית המסורתית. בנה ביתך הפך למעשה אב-טיפוס של הבית הפרברי הישראלי (אף שמרבית הבתים בסיגנון הזה שוב אינם מתוכננים על-ידי דייריהם העתידיים, אלא על-ידי קבלנים פרטיים או חברות קבלניות).

חשוב לסייג: בניגוד לשכונות בנה ביתך הראשונות והאקלקטיות (כל משתכן תיכנן את ביתו כראות עיניו), השכונות החדשות שנבנו כולן או רובן על-ידי אותו קבלן, משכפלות דגם אחד או מספר דגמים. בצילום אוויר, וגם מהקרקע, הן מזכירות מגרש חניה ענק או מדף בסופרמרקט שעליו מונחות קופסאות זו לצד זו, או זו על גבי זו, בסדר מופתי. למרבה האירוניה, השכונות הללו, שנועדו במקור להגשים את חלום היציאה מהשיכון, הופכות בעצמן למעין 'שיכון וילות'. זאת, בשל המירווח הקטן בין בית לבית (לעיתים לא יותר משלושה מטרים, פחות מהמרחק המקובל בין בתים במרכז הערים) והבנייה התבניתית, שאינה מאפשרת מתן ביטוי למאוויים הארכיטקטוניים של כל דייר ודייר.

פרויקט בנה ביתך מהווה ציון-דרך חברתי וגיאוגרפי במספר היבטים:
■ האצת תהליך הפרטת הבנייה והדיור. תהליך זה הגיע לשיא ב-1997, כאשר הממשלה אישרה את המלצות דו"ח ועדת רונן לניהול קרקעות המדינה. מאז היו עוד שתי התפתחויות בנושא: ביוני 2005 אישרה הממשלה את המלצות ועדת גדיש בדבר בעלות פרטית על קרקע המדינה. ההמלצות לא יושמו, בין היתר עקב השינויים במפה הפוליטית. ביוני 2009 אימצה הממשלה החדשה את מרבית המלצות הוועדה, וכללה אותן במסגרת חוק ההסדרים.

■ קידום מגמת האינדיווידואליזציה של החברה הישראלית. המושג "בנה ביתך" מבטא הכרזת עצמאות נדל"נית ולגיטימציה ערכית שניתנה לישראלי לעצב את ביתו בעצמו, ולהגשים חלום משפחתי ואסתטי.

■ הבשורה כי וילה עם דשא שוב אינה נחלתם הבלעדית של שועי הארץ. גם שכיר או עצמאי זעיר יכולים להרשות לעצמם בית צמוד-קרקע באמצעות חסכונות, משכנתא וכו'. לפרויקט נודעת חשיבות גם ברובד הסמלי. זאת, כיוון שהבית, לצד הרכב הפרטי, נחשב בעיני ישראלים רבים להתגלמות ההצלחה בחיים.

■ תחילתו של עידן פוסט-אידיאולוגי, שבו יישום מדיניות ממשלתית (פיזור אוכלוסין) מחייב הענקת תמריץ הישגי-תועלתני (רכוש, רמת חיים, סמל מעמד) ולא רק סיסמה בנוסח "בואו להפריח את הנגב".

■ תחילתו של עידן שבו המקומי (יישוב, שכונה, רחוב) ממלא תפקיד מרכזי. במקרים רבים, דיירי השכונה מייחסים לה חשיבות גבוהה יותר מהעיר, וזהותם מתעצבת בהתאם. מצד שני, האופי השכונתי המסורתי - שהיה אופייני לישראל של שנות החמישים והשישים - הולך ונשחק. זו אינה עוד שכונה במובן של חיי רחוב תוססים ותנועה ערה של שכנים, אלא מעין עמותה שמרבית חבריה מנוכרים זה לזה.

■ בנליזציה של מותרות וצימצום הפער בסיגנון החיים בין המעמדות (התרחבות המעמד הבינוני שזהותו יותר רב-עדתית מבעבר). התהליך בתחום הדיור דומה לזה שקרה עם נכסים ושירותים אחרים דוגמת רכב פרטי, טיסות לחו"ל, בתי-מלון, מסעדות-יוקרה ועוד, שבמשך שנים היו נחלתם של העשירים בלבד, והיום הם בהישג ידם של רבים (גם בעשירונים השישי, השביעי והשמיני).

■ שיפור הדימוי האפרורי והדל והעלאת הערך של ערים קטנות ומושבים, בעיקר אלה השוכנים במרחק נסיעה לא גדול מהערים הגדולות.

■ הגדלת הדימיון בין סיגנון הבנייה הישראלי לזה של מדינות ים-תיכוניות, דוגמת יוון, ספרד ופורטוגל.

■ חיזוק עמדת המיקוח של תושבי השכונות המבוססות אל מול הרשות המקומית, הן משום שזו אוכלוסייה שמשלמת ארנונה מוגדלת, והן משום שיש להם כוח התאגדות.

בית הסוכנות המשודרג - אור עקיבא כמשל

רבים מבני מעמד הביניים החדש הגיעו לוילה משלהם לא באמצעות קניית בית בשכונה חדשה של צמודי קרקע, אלא באמצעות שדרוג הדרגתי של הבית הישן (במושב או בעיירה). לרוב זה נעשה באמצעות תוספות שונות (חוקיות ולא חוקיות) לבית המקורי, שהגדילו אותו בהדרגה מבית דירות צנוע לוילה רחבת ידיים ורגליים. הבית נשאר על כנו ואליו הוצמד מבנה חדש יותר

רוב הבתים המשודרגים הם בתי סוכנות שנבנו בשנות החמישים והשישים. תיאור מפורט של מאפייני בתי הסוכנות המקוריים, הרקע ההיסטורי שלהם וכן משמעויותיהם הסוציולוגיות ראו בערך "השיכון הישראלי" במדריך זה.

בתי הסוכנות הקטנים יחסית נבנו מקור על שטח גדול יותר מהבית. שטח זה מנוצל כיום להרחבת בניה, בעיקר ביישובים קטנים וכפריים וכן במספר שכונות עירוניות. בחלק מהמקרים הרסו את בית הסוכנות, והקימו מבנה אחר במקומו. במקרים אחרים הרחיבו את המבנה המקורי או בנו בצמוד לו בית גדול יותר מבלי לגעת במבנה המקורי. (לא פעם ממשיך המבנה המקורי לשמש את הסב או הסבתא שהתגוררו בו מלכתחילה, ואילו המבנה הגדול הנבנה בצמוד לו משמש את הדור הצעיר).

לעתים ההרחבה היא בהמשכים, בהתאם להתפתחות המצב הכלכלי של המשפחה, כך שניתן להבחין במקטעי בניה שונים כאשר כל תוספת נבנתה על פי הסגנון שהיה מקובל באותה תקופה.

הרחבת בתי הסוכנות נפוצים מאד במושבים בעיירות הפריפריה, וזאת על רקע החלטות השונות של מינהל מקרקעי ישראל שאיפשרו לתושבי המושבים להרחיב את בתיהם ולבנות על חלקות האדמה שלהם בתי מגורים לבני משפחה נוספים ואף לזרים (ראו בפרק מושבים).

סממנים חיצוניים טיפוסיים של צמודי הקרקע החדשים

 הבתים צמודי הקרקע בשכונות החדשות בפרברים ("בנה ביתך" ודומיהן) משקפים אולי יותר מכל סגנון מגורים אחר את סגנון החיים ובמשתמע גם את קוד הערכים של "מעמד הביניים החדש", משום שהם נבנו ברובם על פי תכנון של הדיירים ונועדו לענות על תפישותיהם האסתטיות על הדימוי שהם רוצים להקרין לסביבה ועל צרכיהם היומיומיים. אמנם בשכונות הבנה ביתך מתגוררת היום אוכלוסיה הטרוגנית למדי, אולם רוב תושביהן הן משפחות יהודיות ותיקות שעברו מוביליות סוציו-כלכלית בעשורים האחרונים.

גודל 

מדובר בבתים פרטיים, שנבנו על שטח ממוצע של כחצי דונם. רוב הבתים הם בני שני מפלסים (קומת קרקע שרובה מיועדת למטבח ולסאלון וקומת מגורים), מקצתם כוללים גם קומת מרתף או עלית גג (המוקדשות בדרך כלל לאחסון). הבתים מאוכלסים לרוב על ידי משפחה אחת בת 4-6 נפשות.  

מסקר של מכללת 'בילדינג' שנערך ב-1998 בקרב 2000 בעלי בתים ברחבי הארץ, שבנו את ביתם באופן עצמאי, עלה כי בכל בית שנבנה בשיטת ה'בנה ביתך' יש לפחות חריגה אחת מחוקי התכנון והבנייה. עוד עלה כי 45% מהקבלנים המבצעים בנייה בשיטת ה'בנה ביתך' אינם רשומים בהתאחדות הקבלנים.

התכנון הפנימי נקבע לעתים קרובות לאו דווקא על פי ניתוח הצרכים העכשוויים האמיתיים של המשפחה, אלא על פי החלומות  שהתגבשו תוך כדי עיון בירחוני כרומו אוו טיולים בארץ ובחו"ל. לכן, רבים מהבתים הללו 'גדולים על בעליהם' בממדיהם וכוללים קומות מרתף ענקיות, מפלסים שלא לצורך ומרפסות גן בלתי שמישות. מבחינה הזו הבית הדו מפלסי הוא ממש ניגוד לבית המגורים ההיסטורי במזרח התיכון, הצומח בהתאם לצרכים המשתנים ולגודל המשפחה.

הגודל עלול להיות לעתים לרועץ כי אלה שבונים הם בני 60-40. החדרים מתרוקנים כאשר הילדים 'עוזבים את הקן' והזוג נותר עם דירה ענקית וריקה.

שעטנז וגודש

המרכיב החיצוני הבולט ביותר בצמודי הקרקע החדשים הוא האקלקטיות והשעטנזיות העיצובית המאפיינת אותם, הן כבתים בודדים והן כמכלול שכונתי. הם מתאפיינים באי סדר חזותי ובגיבוב של חומרים (עץ, בטון, אבן, אלומיניום, וכו') ושל סגנונות ארכיטקטוניים ומסורות בניה: מדרגות וגמלונים בסגנון ערבי, טיח בסגנון ספרדי, גג בסגנון שוויצרי, צריחים בנוסח טירות צרפת, עליות גג על פי המסורת האנגלית וכיוצא באלה. אגב, מומחים בתחום האופנה תארו תופעה דומה של שעטנז ויזואלי בלבושם של בני מעמד הביניים החדש.

קיים דמיון רב בין צמודי הקרקע החדשים בארץ לבין צמודי הקרקע החדשים בערים שונות במדינות הים התיכון. למשל בעיר פארו שבפורטוגל, שבה נבנו בתים פרטיים המאופיינים בערוב סגנונות (באהוס, ערבי מסורתי, ספרדי ועוד).

בבתים רבים מסתמנת איזו להיטות לקשט בעיטורי בטון וטיח מכל הבא ליד (הארכיטקטים מכנים זאת 'עיצוב יתר') - עד כדי גודש עיצובי והיעדר עידון (אנדר סטייטמנט' ארכיטקטוני). כך למשל בשכונה אחת ואפילו בבית אחד אפשר למצוא  ערבובייה של מצחיות בטון לחלונות, עיטורי רעפים למרפסות, חלונות 'שוקולדה', פסלי גינה, מעקות מסולסלים, צוהרים שונים, סורגים דקורטיביים, עמודים, משקופים וקשתות . 'הרעשנות' העיצובית מתבטאת לא רק במינון גבוה מאד  (ויש הגורסים גבוה מדי) של המרכיבים הדקורטיביים בבניין ובערבוב בלתי מבוקר של מרכיבים אסתטיים או פסאודו-אסתטיים, אלא גם בשילוב בין מין שאינו במינו (תופעה דומה ניכרת בתרבות המזון הישראלית - "דוחפים הכל לפיתה"). כך למשל, ניתן למצוא בתים רבים שבעליהם עיטרום באין ספור  גופי תאורה (בכניסה, בחצר, על הגג וכו'), או בתים שגם חלונותיהם ומרפסותיהם חופו רעפים אדומים (לעתים שורה אחת של רעפים מעל לחלון או דלת). 

עירוב החומרים והסגנונות המיובאים, וכן הגודש הדקורטיבי, המאפיין את הוילות החדשות, משווה להן אופי אקלקטי - קולג' של ציטוטים, חלקי-ציטוטים וסמלי סטטוס (לפחות על פי אמות מידה של האסתטיקה המערבית). היו ארכיטקטים שתארו את הבתים האלה כסימן לטעם רע, לצעקנות ולוולגריות. הבתים כונו  'סיוט', 'מגיפה', 'פרברסיה', 'בנה כפי יכולתך' ('למעשה מעל ליכולתך'), 'מימוש מדומה של סגנון חיים', 'שאננות נובורישית', 'לגור בחיק השכן ולא בחיק הטבע', 'תפוס ככל יכולתך', 'תעתועים ארכיטקטוניים', 'גיבוב דימויים', 'העתקה מכל הבא ליד', 'חיבה לבאנליות', ו'הבית הרב מיפלצתי'.

הביקורת שנמתחה על הסגנון הזה - שלא נעלם ממנה הנימה הפטרונית-אדנותית ולעתים גם ההגזמה - וכן הידיעה שעברה מפה לאוזן שהבניה העצמית אינה מורידה בהכרח את העלויות ומכניסה את המשפחה להרפתקה מורטת עצבים, הביאו לתיקון מאוחר יותר של עיקרון הבניה החופשית. שכונות חדשות - תחילה ביישובים קהילתיים ואחר כך גם בפרוורים - נבנו על פי עקרון חדש: תכנון מוקדם של מספר דגמים, שמתוכם יכול המשתכן לבחור את המתאים לו. יש שכינו את השיטה החדשה בשם הקולע 'נבנה ביתך'. כך נוצרה אחידות צורנית בין הבתים ומידה גבוהה יותר של הרמוניה סביבתית, אך בה בעת השכונה קיבלה חזות שבלונית יותר ואופי יותר 'מסחרי'. חשוב לציין שהביקורות הקשות הובעו בראשית דרכן של שכונות הבנה ביתך בישראל. מאז זרם מלט רב במערבלים ודומני שרוב המבקרים יסכימו שהארכיטקטורה הישראלית הולכת ו"נרגעת" הולכת ומתעדנת. אפשר שהדבר משקף את הנינוחות המעמדית שרוכשת לעצמה השכבה המובילית עם הזמן.

עם זאת, עדיין ניכרים, גם בצמודי הקרקע שנבנו בשנים האחרונות, כמה מהאלמנטים שתוארו לעיל ושזכו לביקורת צולבת. דומה כי הנטייה של בעלי הוילות לקישוטיות יתר ולהבלטה של מרכיבים חזוּתיים של ביתם מהווה מעין הצהרה אנטי שיכונית - בריחה מהאפרוריות האנונימית של שיכוני שנות החמישים והשישים. בחלק מהמקרים נובע הדבר מקשיי תקציב והעסקת מתכננים ומעצבים לא מיומנים.

הבית הפרטי הצבעוני, שמבנהו ההנדסי מורכב ובלתי סטנדרטי (לעתים גרנדיוזי במתכוון), הריבוי בבליטות, קטימות, שיפועים, החלונות הקשתיים - כל אלה ומרכיבים נוספים מבטאים ניגוד לסכמתיות הקובייתית והאפורה של הבית המשותף והשיכון העממי, שכולם מייחלים לברוח ממנו. 

המשקל הגבוה המיוחס לחיצוניות המבנה מצהיר גם על העצמאות והסוברניות של המשתכן החדש, שעקר מדירת השיכון (שבה גר כל חייו). הצורה הייחודית של ביתו החדש מחדדת את ההבחנה בינו לבין הבתים האחרים בסביבתו ויוצרת בכך ניגוד מוצהר לבעלות/היבלעות המשותפת, המאפיינת את דירת השיכון שבה התגורר בעבר (למרות שבשכונות שנבנו על ידי קבלן אחד שוב חוזרת הסכמתיות באופן פרדוכסלי והשכונה הופכת למעין 'שיכון של בתים פרטיים'). בעוד שדירת השיכון היא חלק מרכוש משותף, הן סמלית והן מעשית (חדר מדרגות, גג וחצר משותפים), הבית הפרטי הוא מקדשו של האינדיבידואל שזכה בפרטיות; העיצוב הייחודי של ביתו כמו מצהיר לסביבה על חופש הפעולה שניתן לבעליו, כלומר על יכולתו לעשות ברכושו (ובמשתמע בחייו) ככל העולה על רוחו. 

יתר על כן, הייחודיות העיצובית המודגשת של הבית הפרטי (המושגת, כאמור, באמצעות מבנה השלד והתוספות העיטוריות) באה להדגיש למתבונן את העובדה שהוילה - בניגוד לדירת השיכון - נתפרה לצרכיו הייחודיים ולטעמה האישי של המשפחה. מבחינה זו הבית הפרטי הרב-מפלסי מסמל גם דפוס חדש של צרכנות אישית, ההולך ומתחזק בתרבות הישראלית ובכלל: קנייה המותאמת לצרכיו האישיים ולעתים לגחמותיו של הצרכן. גודלו העצום של הבית - לעתים קרובות מעבר לצרכים הריאליים של המשפחה - מהווה גם כן, בעקיפין, הצהרה אנטי שיכונית - יציאה למרחב מהמחנק. 

מסיבות אלה שיקולי האסתטיקה גוברים לא אחת על שיקולים פרגמטיים והפונקציונאליים. בעלי הדירה מעדיפים לעתים קרובות להשקיע ביופי ובגודל גם אם אלו אינם עונים בהכרח על צרכי המגורים ואף עומדים בסתירה להם (כגון: חלוקת חדרים לא מתאימה, שימוש בחומרים שאינם מבודדי חום וכיו"ב). תופעה דומה מתגלה בתחום הלבוש המאפיין שכבה זו - כאשר השיקולים האסתטיים ("איך אני נראה)" גוברים לעתים על שיקולים פונקציונלים ("מה נוח לי").

הסימבוליזם המעמדי של הוילות החדשות בולט במיוחד על רקע השוואתן עם וילות של משפחות ישראליות עשירות וותיקות (משפחות שבהן העושר עובר בירושה). אלה וילות המוקפות בדרך כלל במגרש רחב ידיים (מדונם ומעלה); הן מצטיינות בחומרי בניה עמידים לאורך זמן (לעתים קרובות מיובאים), בגימור טוב, בסולידיות עיצובית ובקו ארכיטקטוני אחיד (תוכננו על ידי ארכיטקטים מנוסים בעלי טעם מעודן). הוילות מוסתרות לרוב בתוך צמחייה עבותה (טבעית ומלאכותית) והתחושה היא שבעלי הבתים מעונינים להצניע את עושרם מעין הרחוב. דוגמא לכך אפשר לראות בשכונת "דניה" בחיפה - אחת השכונות העשירות הראשונות בישראל.

מכאן ניתן להסיק כי קולאז' הסמלים הגדוש והצעקני של בתי ה'בנה בתך' מבטא החצנה של סמלי מעמד. על פי הספרות הסוציולוגית, תופעה זו של מינון מופרז של סמלי מעמד מאפיינת אנשים שעברו מוביליות כלכלית מהירה ('נובו ריש'). הם חשים צורך לנופף בסמלי העושר החדש כדי לאשרר הן לעצמם והן לסביבתם את הסטטוס החדש שרכשו. עבור 'המהגר' המעמדי, הבית הפרטי מהווה לא רק מכשיר ליצירת סביבת חיים חדשה, אלא לא פחות מכך מכשיר סוציאליזטורי לסיגול תדמית וזהות חדשות. הוא בונה 'כמו ההוא וההוא' כדי להיחשב 'כמו ההוא וההוא'.

גודש הסמלים, המתפרש לעתים על ידי העשירים הוותקים כוולגריות, נובע גם מחוסר הידע המאפיין את "המהגר המעמדי". ידע משני סוגים: הראשון הוא הידע שנרכש בהשכלה ובתירגול אסתטי. הטעם הקיטשי, מאפיין אדם שטרם עבר מערכת של עידונים אסתטיים וטרם רכש רגישויות של איפוק, ריסון וחוש מידה. זהו אדם המוקסם ממעמדו החדש; הוא הולך שבי אחר פסאודו-סמלים המוצעים בשוק החופשי והמוכרים לו אשליה של דימוי עשיר במחיר זול. כיוון שבישראל לא קיימת מסורת ארוכת שנים של בניה פרטית (שהיא ברוב המקומות בעולם פונקציונלית ולכן גם מעודנת), אין למעשה על מה להסתמך והבונים נאלצים פעמים רבות 'להמציא את הגלגל' בעצמם.

הידע השני שחסר ל'נובו ריש' הוא הידע המעמדי-תרבותי, אשר נרכש באמצעות אינטראקציה הדוקה ורבת שנים עם השכבה שאליה "היגר". אינטראקציה זו מאפשר לאדם להתמצא ולהטמיע את הקודים החדשים. המינון הקיטשי מופיע לפיכך אצל אדם מובילי שטרם התמקם והשריש במעמדו החדש, וכנגזר מכך טרם למד מהו המינון הרצוי של סמלי הסטטוס הנהוגים בו. על פי הסבר זה, סמלי הסטטוס האריכטקטוניים, נלמדו תחילה על ידי משתכני צמודי הקרקע החדשים (בעיקר וילות "הבנה ביתך") באופן שטחי ומיד שנייה: ז'ורנלים של מספרות ומרפאות שיניים, מוספי עיתונים תכניות טלוויזיה פופולריות וכו'. עם הזמן החלו "המהגרים" 'לדלל' ולעדן את סמלי הסטטוס שחיקו והחצינו בתקופת ההסתגלות. כיוון שרוב המשתכנים העסיקו ארכיטקטים ברמה לא גבוהה (בשל מגבלות תקציב ובשל העדר מסורת ישראלית מושרשת של ארכיטקטורה), לא היה למעשה מי שירסן את השאיפות שלהם ויעדן את המבנים.

חשוב להעיר: שאלת הכישורים וההשכלה של הארכיטקטים הישראלים (כקבוצה) היא שאלה מורכבת שהדיון בה (אם הוא בכלל אפשרי) חורג מיריעתו של מאמר זה. נסתפק בדבריו הנוקבים של מי שהיה במשך שנים רבות אחד מעמודי הטווח של מורי הפקולטה לארכיטקטורה שבטכניון (הדברים נכתבו בשלהי שנות השמונים): 'בציבור האדריכלים ובציבור הרחב, כמו גם בקרב מורי הטכניון, יש הסכמה כללית שתוכנית הלימודים בבתי הספר לאדריכלות היא לקויה, ואופי ההוראה לאדריכלים והכשרתם יצר ציבור מקצועי שרמת ידיעותיו נמוכה, דרכי החשיבה שלו בלתי רציונאליות והרגשת היעוד החברתי שלו מועטת. האדריכל הישראלי של היום מצטיין באגוצנטריות, בעיסוק בצורה יותר מאשר בתוכן, בביטוי מאוויו האישיים יותר מאשר במתן שירות לציבור. הוא ממלא תפקיד של דקורטור חברתי יותר משהוא מעצב את הסביבה לרווות הציבור'. 

גם השילוב של ה'פסאודו חומר' מקנה לוילה הישראלית אופי של פסאודו-עושר ופסאודו כפריות - משל ארכיטקטוני על מדינה נובו-רישית, המסתפקת עדיין ב'תחליפים'. 

ללהיטות שמגלים דיירי או קבלני הדגם הרב מפלסי לקישוטיות יתר יש מן הסתם גם הבט פסיכולוגי. במקרים רבים מדובר בדיירים, שעבורם זו הפעם הראשונה שבה הם רוכשים בית פרטי. במסגרת זו מנסים הדיירים החדשים למצות את הרכישה עד תום ולמקסם את ההזדמנות - וזאת על ידי אבזור ועיצוב הבית במירב האמצעים והסמלים העומדים לרשותם.

הדייר החדש דומה מבחינה זו לילד שממלא לעצמו את שקית יום-ההולדת מכל הבא ליד ואוכל בפה מלא את כל הטוב שהונח לפניו (אחד ממבקרי הארכיטקטורה כינה את וילת ה'בנה ביתך': 'ארמון חול של ילד משחק'). זהו השיכרון של האדם המובילי שידו משגת בבת אחת את החלום והוא איננו יכול לוותר על כל המטעמים החדשים שמצא: עץ ואלומיניום וגג רעפים ועלית גג ומטבח גדול ושלושה חדרי שירותים, וג'קוזי וגינה. דפוס ה'תפוס ככל יכולתך' בתחום הבניה עולה בקנה אחד עם תופעה ישראלית אחרת המדווחת בשנים האחרונות שוב ושוב בתקשורת: נוהגי 'התפוס ככל יכולתך' במלונות בארץ ובחו"ל. את צלחת האכילה וגם את הכרס ממלאים מכל טוב, עד להאבסה, מתוך איזה בולמוס של אפשרות חדשה למימוש יצרים. ושוב: גם נוהג זה הולך ומתעדן עם השנים, ככל שהבילוי בבית מלון ובמסעדות נעשים אירועים שגרתיים.

הגודש העיצובי, האקלקטיות והיעדר האחידות אינם נעצרים רק בעיצוב הבתים הפרטיים. מבט חטוף לבתי הקברות בארץ מגלה כי קברים ומצבות הפכו למיני אחוזות של ממש, עם אבנים מסוגים וצבעים שונים, גדלים גרנדיוזיים, איתורים וכיתובים צעקניים ומלאי קלישאות. כמו בבתים בפרויקט "בנה ביתך" גם המצבות נבנות כאחוזות של ממש (מיני ממלכה פרטית) ללא כפיפות לכללים, ללא אחידות, ללא התחשבות בסביבה הקרובה והרחוקה, תוך חוסר עידון וחוסר איפוק בבחינת "מה שיותר - יותר יפה".

חומרי הבניה הישראליים

הגם שכמה מהמבקרים תארו את סגנון ה'בנה ביתך' כ'חוסר סגנון', דומה כי דווקא חוסר העקביות בין מרכיביו של כל בית בנפרד ובין אחד למשנהו יוצרת מעין קו סגנוני מאחד. קו זה מתחדד על ידי מספר חומרי בניה טיפוסיים המופיעים ברוב הבתים. ביניהם אפשר למנות את האלומיניום הלבן או החום הצבוע בצבע אפוקסי בתנור, עץ האורן מצופה הלכה, הטיח החלק/מחוספס, כיסוי הסיד הסינטטי ('סופרקריל' ו'טמבורטקסט'), מרצפות השיש במידות 30X30 ס"מ, אריחי הקרמיקה הצבעוניים, רעפי הבטון האדומים ומשטחי הגרנוליט הדוקרניים.  לאחרונה האבן הופכת יותר ויותר פופולארית בישראל (המחירים יורדים והמגוון גדל), ובתים רבים מחפים את הקירות או את הגדרות באבן.

יש לציין כי רוב המרכיבים הקישוטיים (משקופים, תריסים וכו') עשויים מחומרים זולים יחסית (זאת בהשוואה למקובל בבתים פרטיים בארצות המערב) והם נבנו מלכתחילה על ידי היצרן כחיקוי לחומרים ולאלמנטים ארכיטקטוניים מסורתיים יקרים יותר, המאפיינים בתי עשירים בחו"ל. כך למשל, עץ האורן או ציפוי הפורניר הצבוע בלכה כהה, נועד לחקות עצים טבעיים יקרים יותר, כמו אלון וטיק המאופיינים בגוון טבעי עמוק. האלומיניום מחקה לעתים קרובות פלדה ומתכת, הבונומייט מחקה אבנים מסותתות, הקרמיקה מחקה פסיפסים עתיקים,רעפי הבטון הצבועים אדום מהווים חיקוי לרעפי החרס השרופים וה'משתלבות' של אקרשטיין מחקות את פסיפס האבנים הטבעיות של רחובות אירופה העתיקים.

שבירת הקופסה

המבנה ההנדסי של השלד, המאפיין את צמודי הקרקע החדשים, גם הוא אקלקטי בטבעו. רק מיעוט זניח מהבתים נבנה כקופסה פשוטה בנוסח הישן. הרוב המכריע של הבתים תוכנן כצורות גיאומטריות בלתי רגולריות, לעתים מורכבות, אך מגושמות בקומפוזיציה.

שבירת המבנה הקופסתי מושגת במקרים רבים, הן על ידי יצירת דרוג בין חלקי הבית, המקנה לו צורה של צבר-מרובעים בגדלים שונים, או על ידי שבירה מכוונת של המבנה המרובע על ידי בלטים, קטימות, מרפסות, פרגולות, גגונים ואלמנטים פיסוליים או פסאודו-פסוליים אחרים.

נטייתו של הנובו ריש להחצין את סמלי המעמד מהווה הסבר לצורה האנטי-רגולריות של השלד (מבנים רב קובייתיים, אלמנטים פיסוליים וכו') ולעתים קרובות גם לתחכומו הבלתי הכרחי של הגג (גגות כנפיים, גגות דאון כפול, צפור או אוהל, גגות פלחי מניפה וכו'). תחכומו כביכול של הבית נועד להצהיר על תחכומו של בעליו ועל היותו חלק מתרבות המערב האולטרה מודרנית.

יתכן שהרהבתנות של הוילות החדשות קשורה גם למאפיין ישראלי רחב יותר של שחצנות וחוסר איפוק. זהו הדחף להתרברב בפני החברים, להרשים את הסובבים ולהפגין השג (לרוב כלכלי) שהושג זה כבר - תכונה שבאה לידי ביטוי באימרה הישראלית העממית 'לרוץ לספר לחבר'ה'. הדייר החדש כמו מאותת לסביבתו: 'בואו וראו את ה"בונבוניירה" שקניתי לעצמי, את עושרי החדש'.

צבעוניות

בשנים האחרונות (בעיקר החל מאמצע שנות התשעים) נעשה מקובל לצבוע את הקירות החיצוניים של הבית בצבעים שאינם לבן. 

תופעה זו התפתחה בין היתר הודות לפיתוח טכנולוגי של חברות הצבעים בארץ, המאפשרות באמצעות מחשב ליצור מגוון רחב מאד של גוונים לפי טעמו האישי של כל אחד ואחד. כיום שכיחים בשכונות צמודי הקרקע בתים בצבעים שונים (בעיקר בגווני פסטל)לצד בתים הצבועים בלבן.

ריבוי חלונות ופתחים

הבתים מאופיינים בריבוי חלונות בגדלים שונים ובתצורות שונות - החל מצוהר וכלה בחלון-דלת

החלון זוכה בדרך כלל לתשומת לב עיצובית מיוחדת. הדבר מתבטא בחומרי העץ והאלומיניום המבליטים אותו על הרקע הכללי, בצורה המקושתת, בסוג הזכוכית, בקרניז המסוכך מעליו ובעיטורים סביבו. 

בדרך כלל מורכבים החלונות משלושה חלקים: תריס, רשת, וזכוכית שהורכבו על פרופילי אלומיניום במגוון צבעים. בשנות השמונים הגוונים הפופולריים היו: לבן, חום, ברונזה וזהב. בחלק מהבתים בסלון הרכיבו חלונות עץ שחולקו לקוביות (חלונות "שוקולדה"), כדי לחדד את האופי הכפרי של הבית. בשנות התשעים התווספו צבעים כגון: טורקיז, כחול, צהוב, ירוק, אדום וכד'. הדגם הנפוץ ביותר היה חלונות נגררים שהורכבו על מסילות, חלקם נגררו לתוך "כיס" בקיר שהסתיר את כנפי הזכוכית ואיפשר איוורור מקסימלי. חלקם נגררו במסילות מקבילות, כך שהתאפשר איוורור רק במחצית פתח החלון. היו נפוצים למדי גם פתחים מקושתים, אשר הורכבו בעצם מחלון מרובע ומעליו חלק מעוגל שיוצר את הקשת. החלק המעוגל קיבל לעיתים זיגוג של זכוכית צבעונית. באופן דומה תוכננה ועוצבה  דלת היציאה מן הסלון אל רחבת האירוח החיצוני הצמודה לסלון.

דלת כניסה מהודרת

דלת הכניסה דקורטיבית היא אחד הסממנים המובהקים של הבניה צמודת הקרקע. במרבית הבתים לא תימצא דלת פשוטה(פלדת או רב-בריח) כי אם דלת מעוצבת המשווה לכניסה מראה יוקרתי ועשיר וכמו משדרת "כאן הכניסה לארמון שהמשפחה בנתה לעצמה". דלת הכניסה הינה גם אחד הפריטים, בהם נבדלים הבתים אלו מאלה. לרוב לא יימצאו שני בתים (לפחות לא בתים סמוכים) עם אותו סוג דלת. 

המפעל הישראלי הראשון שהקים קו ייצור לדלתות מהודרות היה מפעל 'חמדיה'. אחריו הוקמו מפעלים רבים והיום דלתות רבות מיובאות מחו"ל בדוגמאות מגוונות. היום אפשר למצוא בשוק גם אינספור שילובים, הכוללים בין השאר לבני זכוכית וחומרים אחרים. יש לציין שגם מידותיה של הדלת גדלות עם השנים, והדבר מעיד על מודעות אסתטית גוברת ועל רמה כלכלית עולה.

ההשקעה בעיצוב הדלת משלימה את ההשקעה בעיצוב רחבת הכניסה (ריצוף, עמודים, מדרגות, תאורה וכו'). בשנים האחרונות אף החלה להינתן תשומת לב מיוחדת לשער הכניסה, ויש המזמינים מראש שער בעיצוב ייחודי.

גג רעפים

גג הרעפים האדומות הרב שיפועי, מהווה תו הכר חשוב נוסף של הבית הפרטי הרב מפלסי (על פי הסקר: 60% מיחידות הדיור בפרויקט 'בנה ביתך' ו-38% מהקוטג'ים בישראל היו ב-1988 עם גג רעפים). 

גג הרעפים האדום מהווה ניגוד לגג החלק של השיכון ויוצר בכך הצהרה (יש הגורסים 'רעשנית' משהו) של בעלות פרטית. הדייר כמו מסמן לעצמו ולסביבתו את הדף החדש שפתח בחייו - את המעבר מהיותו חלק מציבור רחב (מעט אנונימי) המאכלס את מאות אלפי הדירות הדומות זו לזו, להיותו אדם פרטי בעל רכוש נדל"ני פרטי, סגנון וטעם מובחנים, כלומר חבר חדש בשכבה המבוססת. למעשה, תיכנון הבית מהווה עבור חלק גדול מהמשתכנים הזדמנות ראשוּנה לחשוב במונחים של אסטטיקה ארכיטקטונית ואף להגדיר את זהותם במונחים האלה. הגג מסמל כמובן גם את הכפריות, המנוגדת לחיים בעיר, ובעקיפין את רמת החיים החדשה. 

לעתים הגג עצמו בנוי בצורה מרחבית "רב-פיאתית", היוצרת תחושה של מספר גגות-רעפים (להבדיל מגג משולש אחד). צורה זו משווה לבית דימוי של טירה עם צריחים וכיפות, העולה בקנה אחד עם הנטייה לעיצוביות יתר  של הנובו ריש.

בשנים האחרונות נשו שכיחים גגות רעפים בצבעים לא שגרתיים, כגון גג רעפים ירוק או אפור. בחלק מהבתים נעשה שילוב של גג שטוח (בדרך כלל עם קרניז) וגג רעפים.

כיום מקובל גם לבנות רעפים כחיפוי לחלונות (לא כחלק רציף מהגג). בניה זו משווה לבית דימוי של מצחיה. לעתים נובעת צורת בניה זו מאילוצי תכנון ובניה ובעיקר מהצורך להיעתר לדרישות רשויות התכנון להקצות שטח מינימאלי לרעפים.

גימור לא מושלם, בלאי גבוה ותחזוקה שטחית

רוב הוילות נראות מטופחות למדי, אך מבט מקרוב מגלה לעתים קרובות גימור רשלני. ההתבלות המהירה של המעטה החיצוני היא תולדה של חומרים בעלי מקדם בלאי גבוה, היעדר תרבות מפותחת של תחזוק (הנחוצה בעיקר באזורים ימיים) וחוסר חשיבה לטווח ארוך (תופעה הבאה לידי ביטוי גם בשטחי חיים אחרים, למשל בתחום האוברדרפט). סיבה אחרת היא העסקת קבלנים מזדמנים בתנאי שכר לא גבוהים. זאת, בשל הלחץ התקציבי המאפיין משפחה הבונה לעצמה לראשונה בחייה בית פרטי. הלחץ הפיננסי דוחף את בעלי הבתים לחסוך בגימור (לרוב המשפחה נאלצת לחרוג, על כורחה, מהתקציב הראשוני שקבעה לעצמה).

לעתים המחסור בתקציב מאלץ את בעלי הבתים לבנות בהמשכים, בשלב הראשון נבנה שלד הקומה הראשונה, ובשלבים מאוחרים יותר הגינה והתוספות (מרפסות, קומות נוספות וכו').

בקרב השכבה המבוססת יותר (אשר שוכרת את שירותיהם של אנשי מקצוע מיומנים, החל באדריכלים, דרך הקבלנים וכלה במתכנני הגינה ובגננים) תופעת הבלאי, ליקוי התחזוקה והגימור הרשלני נפוצים פחות. רבים מחליפים את הטיח המסורתי בציפוי אבן עמיד ולא מתלכך. זאת ועוד, כדי למנוע היווצרות שכבת בוץ ורטיבות על הקיר מניחים  שטיח אבן החוצץ בין תחתית הקיר החיצוני של הבית לבין הגינה. .

חצר וגינה פרטית

רוב המשתכנים/קבלנים נוטים לנצל את מירב אחוזי הבניה ומשאירים לעצמם מינימום חצר ומקסימום בית. במקרים רבים אין מסתפקים בשטח המותר לבנייה וממציאים 'קומבינות' ארכיטקטוניות (מעין מרפסות, תוספות ופיתולים וכו') שנועדו לנצל מקסימום שטח במינימום ארנונה. 

הגינה היא ללא ספק מרכיב מרכזי בבית, הן כסמל סטטוס והן כמקום בילוי, התרגעות ואירוח. פריחתה, תרתי משמע, של הגינה הישראלית הובילה להתפתחות גדולה בענף המשתלות בארץ בשני העשורים האחרונים. מספרן ושטחן גדל, מצאי הצמחים ורהיטי הגינה בהן גדל והתגוון, והן הפכו למוקד חשוב של בילוי משפחתי בעיקר בסופי שבוע ובחגים.

המגורים באזורים בעלי אופי כפרי יותר (בפרברי הערים וביישובים הפריפריאלים), הגינה הצמודה, האופי הקהילתי הסגור של היישוב (כבישים צרים ובידוד יחסי משכונות אחרות) וסמלי הכפריות (חלונות עץ, גגות רעפים וכו') מרמזים לכאורה על מגמה אנטי אורבנית ואולי גם על חתירה לערכים אקולוגיים. אך במקרים רבים זוהי כפריות רק למראית עין. העובדה שרבים מהתושבים מעסיקים גננים בשכר, שרק מעט עצי פרי ניטעו בחצרות הפרטיות, ששטח הבניה מנוצל לרוב עד המקסימום על חשבון הגינה, ושרחובות השכונות  לא תמיד טובלים בירק ציבורי - כל אלה מרמזים על כך שהכפריות היא לעתים בעיקר מסמל סטטוס סגנוני - אוסף של דימויים. עם זאת, סיור ברחבי הארץ מגלה שמודעות לגינון הפרטי והסביבתי עלתה מאד בשנים האחרונות.

במרבית הבתים קיימת חצר. החצרות כוללות בדרך כלל חלקת דשא קטנה ושנים שלושה עצי נוי. בארץ שכיחה החיבה לצמחייה ים-תיכונית, ובעיקר לזית, גפן, אלון, רימון, ברוש לימוני פיקוס השדרה ועצי הדר. כמו כן שכיחים בגינה שיחים ומסלעה מלאכותית. היו ארכיטקטים שלעגו לתופעה הזו והשיוו אותה לאגרטל של חנות פרחים או לאדנית בדירת השיכון.

בשנים האחרונות יש עדנה לעצי הדקל, בגלל שזהו עץ מאד ציורי ופיסולי ובגלל שהוא גדל מהר ומאפשר הגעה לגינה שלמה וירוקה בזמן קצר . מאותה סיבה הפך שיח "ציפור גן עדן בנניי" לפופולרי בגינות הפרטיות.

יש אשר מוסיפים בגינה או בסמוך לה עציצים ואדניות, ככל הנראה שאריות מהרגלי הדיור בשיכון או בבניינים המשותפים, בהם לא היתה גינה פרטית לכל דייר.

הטפטפות (פטנט ישראלי משנת 1969 ששינה את פני החקלאות העולמית), הן חלק בלתי נפרד מהגינה הישראלית וכך גם מערכות הישיבה לגינה. בעבר הסתפקו במערכות הלבנות/אפורות של מפעל 'כתר פלסטיק'. היום המצאי (כולל המיובא) מרשים.

גם פרגולות העץ המסורגות הצבועות בלכה חומה, הן סממן שכיח בגינות. 

החצר הקדמית והאחורית מקושרות זו לזו בדרך כלל על ידי שביל של אריחי בטון, קוביות 'אקרשטיין' או יציקת גרנוליט. 

בדומה לעיצוב הבית גם הגינות גדושות בדרך כלל בקישוטים, ונראות פעמים רבות כקולאז' של פריטים שנלקחו מהגורן ומהיקב - החל מכדים דמויי חרס וכלה בחיקויי פסלים, הנמכרים במשתלות.
 

עם זאת, בשנים האחרונות גם הגינה הישראלית הטיפוסית הולכת ומתעדנת. המראה נעשה  יותר שקט, וניכרת התאמה גדולה יותר בין מרכיבי הגינה (צמחים, ערוגות, ריהוט וכו'). המצב הכלכלי המשופר של חלק ניכר ממעמד הביניים מאפשר לרבים לשכור את שירותיהם של אנשי מקצוע, והדבר ניכר בבתים ובחצרות סביבם.

רחבת אירוח

קיים דמיון ניכר בין הבתים - בדפוסי ארגון החצר ובסמלים האסתטיים השכיחים בה. 

רוב החצרות כוללות רחבת אירוח מאריחי בטון צבוע, אבן טבעית ותעשייתית, או גרנוליט, המהווה בדרך כלל המשך רציף של הסלון. רחבה זו יוצאת בדרך כלל מהסלון ולעתים קרובות עם גג פרגולה (מעץ או מאותו חומר שבו נבנה הבית). 

רוב דיירי צמודי הקרקע מייחסים לרחבה זו חשיבות רבה, והיא עשויה לשקף את נטייתו של הישראלי המצוי לארח בלארג'. ה'מנגל' ו'הפיצוחים' 'בויתו' למרפסת או לרחבת הבית (רבים בונים בחצרם מתקן מיוחד לצלייה). על רחבה זו נערכים בקיץ רוב המפגשים בין בני המשפחה המורחבת וחברים.
 
יש אשר מסבים את רחבת החניה לרחבת אירוח מקורה, ומציבים בה שולחן אוכל או אביזרי אחרים, כמו ספסל, שולחן ביליארד וכדומה.

סימון טריטוריה ותיחום

תיחום הגבולות בין הבתים הוא בדרך כלל ברור וחד. אדם שהתבסס כלכלית נוטה להסתגר, מקים חומות מהסביבה החיצונית באמצעות גדרות גבוהות, שער ברזל, יצירת מרחב סטרילי (לעתים באמצעות כלב בחצר) ואינטרקום חיצוני. מלבד ההסתגרות משמשים פריטים אלו כאמצעי הגנה מפני פריצות אשר הולכות ומתרבות בשנים האחרונות. עקב כך אנו עדים לאחרונה לתופעה שבעלי בתים מגביהים את הגדרות והשערים לגובה רב ואף מעסיקים את שירותיה של חברת אבטחה.

בית פרטי ללא גדר הוא מחזה נדיר ביותר בשכונות הבניה צמודת הקרקע (להוציא מושבים). הפרדת המגרשים בולטת לעין לא רק בשל קיום הגדרות הגבוהות, אלא גם בשל השונות הרבה הקיימת בין גדרות החזית של כל בית ובית (גדר אבנים בבית אחד  נדבקת לגדר טיח של הבית הסמוך, וזו צמודה לגדר לגדר חיה בבית השכן וכך הלאה). למעשה, קשה למצוא שני בתים עוקבים אשר גדר החזית משותפת לשניהם. איש בגדרו ובחלקתו הקטנה יחיה. 

מאפיין טיפוסי למרבית הגדרות בשכונות "בנה ביתך" הוא שילוב של שני סגנונות לפחות על כל גדר: גדר חיה הבנויה על גדר אבן, גדר אבנים הנדבקת לגדר טיח, גדר סורגים המוקממת על גדר אבן, גדר חיה המוקמת על גדר בטון וכו'. במקרים מסויימים ניתן למצוא גדר המורכבת משלושה סגנונות שונים. עם זאת עדיין ברוב הבתים הגדר היא מסגנון אחד (בדרך כלל אותו סגנון של קיר הבית).

באמצעות הקפת ביתם בגדר בולטת מדגישים בעלי הבית הפרטי את הטריטוריה הפרטית ומאשררים לעצמם ולסביבתם את גודל הנכס שרכשו בפעם הראשונה בחייהם. יש בגידור גם משום הצהרה על היותם בעלי בית פרטי משלהם השונה מהבתים של אחרים. תופעה זו אפשרית פחות בשכונות קבלניות שנבנו על פי שטנץ (אם כי גם בהן הדיירים מוסיפים תוספות משלהם שיוצרות ייחוד). אפשר והגידור מבטא גם מידה מסוימת של חוסר בטחון וחשש המאפיין אדם שמצא אוצר (בית ומגרש) ומתקשה לעכל שזה אכן שלו. כאמור, בישובים החקלאיים אין מקובל לגדר את השטח, שכן מדובר בשטחים נרחבים ואין חשש שמא בהיעדר גידור יילקחו מבעל החלקה פיסות אדמה שישפיעו על בעלותו ושליטתו בקרקע.

תופעת הגידור הישראלי היא מעניינת על רקע העובדה שבמקומות רבים בעולם (למשל בארה"ב) לא רק שלא נהוג לגדר אלא שלעתים קיים אף חוק האוסר על הגידור בין חלקות הבתים הפרטיים. דומה כי הגידור, ובעיקר גדר החזית - השונה בגובהה ובצורתה מבית לבית - מרמז גם על האגוצנטריזם הישראלי ועל ההבחנה הברורה (הערכית) שעושה הישראלי בין רשות היחיד לרשות הרבים. תופעה זו באה לידי ביטוי לא רק בתרבות הדיור.

מעניין להתבונן במאמץ הגידור מפרספקטיבה של שכנות. לכאורה לפנינו תופעה של התבדלות או הסתגרות. אולם, זה אינו עולה בקנה אחד עם היחסים הפתוחים והישירים שבהם מצטיינים הישראלים בכלל ואנשי מעמד הביניים החדש בפרט. הישראלי הממוצע לא רק משוחח תכופות עם שכנו אלא בקיא בדרך כלל בפרטים הקטנים של חיי האחרון. יש אפוא לפרש את ההפרדה הברורה בין הנחלות השכנות באמצעות גדר, במונחים אחרים. דומה שהגידור מהוה גם כלי להקטנת חיכוכים אפשריים. החברה הישראלית, שניטרלה גינונים של נימוס, כבוד ואדיבות, חסרה כלי הגנה של פלישה לתחום היחיד. הישראלי, על פי הסבר זה, איננו יוצר מרחב פתוח בינו לבין שכנו, כיוון שמרחב כזה פותח פתח לחודרנות ולחיכוכים (למשל על רקע הצצה בוטה או מיקום ה'מנגל'). הוא מגדר את עצמו כדי להגן על פרטיותו ולבודד את עצמו מנקודות חיכוך בלתי רצויות עם שכנו-חברו. 

חניה פרטית

בבתים צמודי הקרקע מוקצה שטח מיוחד לחניה בקדמת הבית. לרוב מדובר בשטח בגודל של רכב, תחום בשער, מרוצף בגרנוליט, באבני אקרשטיין או קרקמיקה. לעתים החניה מקורה. 

בעלי בתים רבים מעדיפים שלא להחנות את רכבם בחניה המקורה, אלא לנצל את שטחה לרחבת אירוח או להגדלת רחבת הכניסה. את הרכב הם מחנים ברחוב - סמוך לבית מגוריהם

בבתים הגדולים יותר קיימת רחבת חניה גדולה יותר המיועדת ליותר ממכונית אחת (למשפחה או לאורחים).

מבנה פנימי של הדירה הטיפוסית

מלבד מאפייניהם החיצוניים של הבתים צמודי הקרקע, ניתן לאתר ברבים מהבתים מאפיינים טיפוסיים שחוזרים על עצמם גם במבנהו הפנימי של הבית - בחלוקה לחדרים ולמפלסים ולפונקציות שמיוחסות לכל חלל:

  • בחלק ניכר מהבתים משתרע הבית על יותר מקומה אחת. סה"כ השטח הבנוי הממוצע בבתים מסוג זה הוא כ-250 מ"ר.
     
  • קומת הכניסה כוללת בדרך כלל את אזור הכניסה  - ליד הדלת הראשית, מצוי אזור הכניסה לבית אשר אינו מופרד מהחלקים הציבוריים, אלא מהווה שטח פנוי בגודל של כ - 1.5-2 מ"ר. אזור הכניסה מוגבה במקרים רבים בשתיים עד שלוש מדרגות מעל הסלון, וכאשר שטחו קטן, הכניסה לבית יוצרת תחושה של שחקן העומד על במה מול קהל היושב נמוך יותר על הכורסאות בסלון. 
     
  • קומה ראשונה - הקומה הראשונה כוללת לרוב את פונקציות המגורים הבאות:

    סלון - ממדיו כ- 30 מ"ר. הסלון משמש לאירוח ולבילוי בני המשפחה.

    מטבח - ממדיו כ-15מ"ר. המטבח משמש לבישול, לאכילה, לאיחסון כלי בישול ואכילה ולאיחסון מצרכי מזון.

    פינת אוכל - משתרעת בדרך כלל על כ-5-7 מ"ר. בפינה זו מקובל לאכול את ארוחות השבת והחג.

    שרותי אורחים  - כ- 2 מ"ר. פונקציה שלא היתה קיימת עד שנות השמונים.

    חדר מגורים - בחלק מהבתים צמודי הקרקע אחד מחדרי המגורים (בדרך כלל של הילד הבכור) נמצא אף הוא בקומת הקרקע.  
      
  • קומת שניה - קומת המגורים. קומה זו כוללת בדרך כלל את החללים הבאים:

    חדרי ילדים - כ- 11 מ"ר כל אחד. הם משמשים לשינה, לאירוח, למשחק בילוי ולימוד. 

    חדר רחצה (כולל שירותים) - כ- 7 מ"ר.

    חדר משפחה - כ- 13 מ"ר. פירוט ראו להלן.

    מרפסת כביסה - כ- 4 מ"ר. משמשת לכביסה, איחסון חומרי ניקוי ואביזרי ניקוי, אחסון כביסה מלוכלכת וכו'.

    יחידת הורים - יחידת ההורים, שנמצאת לעיתים במפלס נפרד, כוללת חדר שינה (כ- 16מ"ר), חדר ארונות (כ-4 מ"ר) במקום ארון הקיר ובמקרים רבים גם חדר רחצה ( כ-7 מ"ר). 

האקלקטיות שתוארה ביחס לחיצוניות הבתים תופסת מקום נכבד ביותר גם במבנה הפנימי שלהם. למשפחות אשר זה עתה עזבו את דירתם בבנין המשותף חשוב לחוות את החופש שבתכנון (כאשר לא מדובר בבית שנבנה מראש על ידי קבלן). הרצון לחטוף מכל הבא ליד משפיע במקרים רבים על שיקולי התכנון. דיירי הבתים החדשים לא מסתפקים במקרים רבים במדרגות הקיימות באזור הכניסה לבית ("המפלס הייצוגי" – החלק הציבורי של הבית ) ורבים מגביהים את הבית במספר מדרגות אל מעל לקרקע הקומות. לשם כך הומצאו המפלסים היוצרים שוני בגובה בתוך חללי הבית. ברוב הבתים רצפת הסלון נמצאה בגובה נמוך יותר (2-3 מדרגות) מרצפת הכניסה.

קירות מעוגלים או קטומים שכיחים בחדרים רבים בבית.

חדר השינה של ההורים מוגדר כיחידה נפרדת, כמעין סוויטה במלון. לצד החדר עצמו נבנים בדרך כלל חדר ארונות.

בשנות השמונים החל להשתנות היחס אל חדר הרחצה. בדומה לסלון הוא הפך למוקד של השקעה ורושם. בבתים צמודי הקרקע נבנה חדר שירותים מיוחד לאורחים, ואילו חדרי הרחצה והשירתים של הדיירים מוקמו בקומת המגורים ושימשו את בני הבית בלבד. תפקיד היסטורי בשינוי דמותם של חדרי הרחצה והשירותים נודע למפעל 'נגב קרמיקה' אשר החל לייצר ב-1985 אריחי קרמיקה לריצוף וחיפוי ברמה איטלקית ובמחיר סביר. בה בעת עלה והתגוון מצאי האמבטיות והכיורים והופיעו חנויות בוטיק וסלוני ענק המתמחים בכלי אינסטלציה.

בכל בית מצויים היום, לפחות, שני חדרי רחצה. האחד מיועד לילדים ונמצא בסמיכות לחדריהם, והשני מיועד להורים ומהווה חלק מיחידת ההורים (יחד עם חדר השינה וחדר הארונות).

בסוף שנות השמונים גדל שטח חדר הילדים לכדי 11-12 מ"ר. בפועל השיפור המרחבי היה רב יותר מכיוון שבכל חדר גר בדרך כלל רק ילד אחד - זאת, בניגוד למגורים של 2-3 ילדים בחדר אחד, שהיו נהוגים בעבר. 

בהתאם להגדרה ולתפישת האדריכל, קבלן או בעלי הבית, ממוקם החדר, המכונה היום 'חדר משפחה', באזור חדרי השינה, ו'פינת הטלוויזיה' מוקמת לרוב קרוב לסלון הרשמי. בכל מקרה התיפקוד זהה – מקום בו בני המשפחה מתכנסים בעיקר לשם צפיה בטלוויזיה, כולל זלילת חטיפים וארוחות קלות. בדרך זו של הפרדת הבילוי המשפחתי מאזור האירוח הרשמי של הבית, נשמר הסלון הרשמי במצב ייצוגי כל הזמן. 

 הווילות בשכונות היוקרה

יש בישראל מספר מצומצם של שכונות יוקרה, המזוהות עם עשירי המדינה. הוותיקות הן הרצליה פיתוח, סביון, קיסריה, כפר שמריהו, דניה (חיפה) ואבן יהודה. דגם מעניין הוא ארסוף, יישוב סגור הממוקם על צוק מערבית לקיבוץ שפיים, והנחשב ליישוב היקר ביותר בישראל. ניתן לומר שארסוף משקף מגמה חדשה של חציצה גיאוגרפית וחברתית בין האלפיון העליון לשאר האוכלוסייה - מעין אי של יוקרה, המחדד את הקיטוב בחברה הישראלית.

חלק מהווילות בשכונות וביישובים העשירים ברחבי הארץ מתאפיין במספר אלמנטים, המבדילים אותן מצמודי-הקרקע ביישובים הקהילתיים, במושבים ובעיירות:
■ תיכנון של משרד אדריכלים מוביל וביצוע של חברה קבלנית בעלת מוניטין, מה שמבטיח עיצוב ברמה בינלאומית, חומרים איכותיים ורמת גימור גבוהה.
■ הווילות שונות זו מזו בגודלן, בעיצובן ובחזותן. בניגוד לשכונות בנה ביתך, בהן רבים מהבתים נבנו על-פי דגם אחד או מספר דגמים של הקבלן, בשכונת היוקרה כל אחד מתכנן ומעצב את הווילה שלו (יחד עם האדריכל ששכר) לפי טעמו וצרכיו.
■ וילה בשכונת יוקרה גדולה במידה ניכרת מבית צמוד-קרקע סטנדרטי. שטח המגרש הוא דונם ויותר, והשטח הבנוי מתחיל, לרוב, ב-300 מ"ר. וילות בנות עשרה חדרים אינן חיזיון נדיר.
■ המרווח בין הווילות גדול יחסית, מה שתורם לתחושת הפרטיות של דייריהן.
■ במקצת מהווילות, בעיקר אלו המשתרעות על שטח-קרקע רחב, יש בריכת שחייה פרטית, שנחשבת בארץ ובעולם סמל סטאטוס.
■ אמצעי אבטחה והגנה (גדרות גבוהות, מצלמות אינטרקום, שער חשמלי, שירותי אבטחה היקפית) נפוצים מאוד בשכונות אלו.
■ פיתוח סביבתי ברמה גבוהה: אוכלוסיית שכונות היוקרה משלמת מיסים גבוהים בהרבה מהממוצע, מה שמאפשר לרשות המקומית הקצאת משאבים רבים יותר לטיפוח המרחב הציבורי באזור (ניקיון, גינון, שילוט וכו').

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אלתרמן נתן, הטור השביעי 4, הקיבוץ המאוחד.
  • קונדור יעקב, כלכלת ישראל, שוקן, 1984.
  • אלחנני אבא, האדריכלות הישראלית במאה ה- 20, 1998. 
  • אלמוג עוז, פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית, אוניברסיטת חיפה/זמורה-ביתן, 2004.
  • מלמן יוסי, הישראלים החדשים - מבט אישי על חברה בשינוי, שוקן, 1993.
  • Charlotte&Peter Fiell, Industrial Design A-Z, Taschen, Italy (2000).

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • "הבניה הפרטית והציבורית", שנתון הממשלה, תשכ"ג, 314.
  • בנין ודיור, 9-8, 1986.
  • רביד משה, "הרהורים אדריכלים על נושא 'בנה ביתך"', בבניה 52, אפריל 1986.
  • קון מיכאל, 'סגנון ישראלי באדריכלות?' מבנים 45, 1986, 58.
  • רותם נתי, "בית ישראלי, גיבוב דימויים, חלומות ומיתוסים", בית 25, 1986, 5.
  • שנער עמי, "הבית כאן ועכשיו", בית 22.
  • דשא ניצה, "חברה סלונית", בנין ודיור 32, 1994, 55.
  • שמשי ציונה, "הלוק והטרנד - בתים או אדריכלות של קופירייטרים", אדריכלות ישראלית 42, אוגוסט 2000, 72.
  • אותות 74, מאי 1986, 25.
  • אותות 103, ינואר 1989, 45.
  • אותות 231, נובמבר 1999, 39.
  • אותות 202, מאי 1997, 45.
  • רזיאל יפה, "פינת המשפחה", הורים וילדים 64, 1993, 44.
  • בן ארצי י', "החוזים והתכניות לבניית בתים ואורוות בזכרון יעקב (1883-1885) - ניתוח גיאוגרפי-היסטורי", קתדרה 29, 1983, 62.
  • ביגר גדעון וליפשיץ נילי, "השימוש בעץ בבניית מבני מושבות העליה הראשונה", אופקים בגאוגרפיה 33-43, 1992, 43.
  • בן אריה י', "הבטים גיאוגרפים בראשית התפתחותן של המושבות העבריות בארץ ישראל", ספר העליה הראשונה, אליאב מ' (עורך), תשמ"ב.
  • קולת י', "העליה הראשונה", ספר העליה הראשונה, אליאב מ' (עורך), תשמ"ב, 337.
  • מאור אלה, הצעה לתכנון בית כפרי, גבעת אלה – יישוב קהילתי, חוברת הצעות לבינוי, 9.5.1984.
  • ג.י.א. אדריכלים, "בית מטיפוס צבר", הצעה לתכנון בית כפרי, גבעת אלה – יישוב קהילתי, חוברת הצעות לבינוי, 9.5.1984.
  • כרמי רם ושנער עמי,  א-א  - ביטאון אגודת האדריכלים ומתכנני ערים בישראל, נובמבר 1984.
  • סדרת כתבות ב-סטודיו 28, דצמבר 1991.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • האנציקלופדיה העברית, כרך מילואים, מדינת ישראל, 711, ערך "בניה", "לוח 1: התחלות בניה בשח לפי ייעוד 1955-1990".

פרסומים מדעיים מקצועיים ודוחו"ת

  • ברנד הרי, רוט יעקב, אבלסון רבקה, גלילי עמי, ואורצקי אלי, בדיקת מפעל 'בנה בתך' - דו"ח מסכם, משרד הבינוי והשיכון - אגף הפרוגרמות - היחידה לתכנון ערים, אוקטובר 1982.
  • וולף יאיר ורוזן אל, ההתיישבות הקהילתית בישראל סקר נתונים ורמת שביעות רצון, מרץ 1993, 6-31.
  • קלוש רחל ולו-יון יוברט, "השפעת מדיניות ההפרטה על שוק הדיור", הוצג בכנס האגודה הגיאוגרפית הישראלית, חיפה, ניסן תשנ"ה, אפריל 1995.
  • גלילי עמי ווולפסון מקס, מגמות נבחרות בהתפתחות הבניה למגורים בכלל וצמודי קרקע בפרט, משרד הבינוי והשיכון - היחידה לבינוי ערים ירושלים, 18 בדצמבר 1987.
  • אבלסון רבקה, אורצקי אלי וגלילי עמי, מפעל 'בנה בתך', מדינת ישראל - משרד הבנוי והשכון - אגף הפרוגרמות, אדר תשמ"ב מרץ, 1982.
  • גינזברג גרשוני וצמח מינה, טיפוסי בניה צמודת קרקע ובניה רוויה - מחקר השוואתי, ספרית משרד השיכון, 1988.
  • משרד השיכון, מפעל בנה ביתך - המלצות למדיניות המשרד, משרד הבינוי והשיכון-אגף הפרוגרמות החי' לתכנון ערים 2.12.81.
  • הלשכה המרכזית לסטטסיטיקה, מפקד האוכלוסין והדיור 1995.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • תוכנית המתאר הארצית לתפרוסת גיאוגרפית, תמ"א 35, 1995.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • מירובסקי אריק, "'הכפר' בגבעתיים: המיתון לא השפיע, סימני הצמיחה הביאו לעליית מחירים של 10%", הארץ, מוסף נדל"ן, נובמבר 2004.
  • מירובסקי אריק, " הדשא של הרצליה הירוקה הצהיב", הארץ, מוסף נדל"ן, מארס 2005.
  • מירובסקי אריק, "שכונת דניה בחיפה: ירידות מחירים של כ-30% מתחילת העשור", הארץ, מוסף נדל"ן, יוני 2005.
  • מירובסקי אריק, "הדירות הגדולות והחדשות תורמות ליציבות במחירים", הארץ, מוסף נדל"ן, מאי 2005.
  • מירובסקי אריק, "קרית טבעון הוותיקה - המחירים ירדו בשיעור מתון יחסית לאזור", הארץ, מוסף נדל"ן, נובמבר 2004.
  • מירובסקי אריק, "גיוון הוא שם המשחק - בדירות, במחירים ובגילאי התושבים", הארץ, מוסף נדל"ן, דצמבר 2004.
  • מירובסקי אריק, "מבשרת ציון המיתון דילג על הדירות והגיע ישר לווילות", הארץ, מוסף נדל"ן, אפריל 2005.
  • תמוז בנימין, הארץ, 30.9.1966.
  • טבת שבתי, הארץ, 15.4.1966.
  • אזרחי יהודה, מעריב, 26.8.1966.
  • "איך לשפר את פני ערינו", מעריב, סדרת כתבות נובמבר 1975.
  • מירובסקי אריק , "גבעת האירוסים בנס ציונה: הסנטוריום ובעיית החניה לא הורידו את המחירים", הארץ, מוסף נדל"ן, אוקטובר 2004.
  • מירובסקי אריק, "במיתון ובצמיחה, סביון אדישה", הארץ, מוסף נדל"ן, יוני 2005.
  • מירובסקי אריק, "תל מונד: המחירים חוזרים לימי השיא", הארץ, מוסף נדל"ן,18.2.2005.
  • פטרסבורג עופר, "שנתו היפה של אקרשטיין", ידיעות אחרונות, ממון, 10.11.1998, 6.
  • ביאור חיים, "בין אבוג'ה לתל אביב: אדריכלות מודרנית ועתידית בישראל", על המשמר, 22.1.1982, 8.
  • שטרנהל זיוה, "אדריכלות המנותקת מסגנונות הגולה", הארץ, 18.7.1982, 8.
  • סמט גדעון, "הארכיטקטורה: משהו זז", הארץ, 23.11.1984, 11.
  • אלחנני אבא, "בחיפוש אחר הזהות; אדריכלות ישראלית", דבר, 17.10.1986, 9.
  • גושן ערי, "אדריכלות שחסר לה בורג", מעריב, 7.7.1989, 3.
  • זנדברג אסתר, "הפנטסיה הספרדית", הארץ, מוסף יום העצמאות, 9.5.2000, 10.
  • מרגלית טליה, "חלום על בית עם גינה", הארץ , 14.4.1995, ב6.
  • לוי גדעון, "החברה תדאג להתקנת הג'קוזי בקוטג'", מוסף הארץ, 20.4.1995, 16-14.
  • פטרסבורג עופר, "אדם בתוך עצמו הוא גר", ידיעות אחרונות, זמנים מודרניים, 10.6.1997, 26.
  • סיני רות "נרקיס פינת כלנית", הארץ, מוסף יום העצמאות, 20.4.1999, 47.
  • מאור זיו, "כל הארץ כוכבים", הארץ, מוסף יום העצמאות, 20.4.1999, 42.
  • פלטי מיכל, "אנשים אוהבים הרבה בית", הארץ, מוסף יום העצמאות, 20.4.1999, 34.
  • "מה ישראלי, בעצם", הארץ, מוסף יום העצמאות, 29.4.1998, 84-86, 92-93.
  • ריילי מירי, "סקר: 45% מקבלני בנה ביתך", הארץ, נדל"ן, 28.6.1998, 1.
  • זנדברג אסתר, "כל ברוש לימוני הוא מלך", הארץ, מוסף יום העצמאות, 20.4.1999, 47.
  • לברטוב מיכל, "איך אומרים סלון בעברית", מוסף הארץ, 18.4.1997, 24.
  • פטרסבורג עופר, "כאן ביתי אל מול בריכה", ידיעות אחרונות, זמנים מודרניים, 15.10.1997, 10.
  • צבי גילת, '10 דברים מקודשים לחברה הישראלית - גינה צמודה', מעריב, מוסף עצמאות, 20.4.1999, 29.
  • מורגשנטרן רונית, "השממה פרחה ואיתה גם מחירי הדירות", הארץ, נדל"ן, 3.5.1998, 14.
  • אסתר זנדברג, 'מי יבנה בית', הארץ גלריה, 29.6.2000, ד1
  • ג'ובאני ג'וזף, 'שוברים את הכלים; חדשנות נועזת בארכיטקטורה', מוסף הארץ, 29.7.1988, 24.
  • יהב גליה, "הפרבר הפך לסוג של פרברסיה", שישי, תקשורת/תרבות, 17.7.1995, 5.
  • לברטוב מיכל, "מהמטבח לחדר השינה בשלושה צעדים", הארץ, מוסף יום העצמאות, 18.4.1997, 24.
  • יגיל רן, "היום פולה היתה רוצה יותר", מעריב, מגזין חג מיוחד, 16.4.2002, 4. 

שונות

  • בונים ארץ - בניה ונדל"ן, מוסף פרסומי מיוחד לקוראי ידיעות אחרונות, 12.7.1999, 7

אתרי אינטרנט


מילות מפתח

ערים | אוכלוסייה | רמת-חיים | בנה-ביתך | ערי-שינה | יישוב | רצף-טריטוריאלי | נדלן | איכלוס | קרקעות | איכות-חיים | הפרטת-משק | טייקון | בעלות-פרטית | מעמדות | בית-פרטי | שכונת-יוקרה

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על הפרבר והוילה בישראל (6)

    לילך

    שלום אני עוברת על הספרים שמופיעים במקורות מחפשת מידע אודות "בנה ביתך" חיפשתי ב"הישראלים החדשים מבט אישי על חברה בשינוי" של יוסי מלמן וחיפשתי ב"פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית" של עוז אלמוג (המחבר הנ"ל) ולא מצאתי מאום בדבר "בנה ביתך", חשוב לציין כי מקורות אלו מצויים גם בויקיפדיה תחת ערך "בנה ביתך" מישהו יכול הסביר את פשר הדבר. תודה רבה. לילך
    יום חמישי ג' בניסן תשע"ז 30 במרץ 2017

    מעין

    האמת שהנושא די מיושן כבר. ואני חושבת שישנן מגמות חדשות שיותר ניתן להקדיש להן תשומת לב. נושא חם ועכשווי בהקשר יכול להיות התייקרות המשכנתא והקטנת גובה סכום ההלוואות לרכישת דירה.
    שבת כ"ט בחשון תשע"א 6 בנובמבר 2010

    מערכת

    בקרוב נעלה עם ערך מתוקן. בכל מקרה נודה לך אם תוכלי לציין היכן מופיעות השגיאות בטקסט כדי שנתקן בהקדם.
    יום חמישי ו' בשבט תש"ע 21 בינואר 2010

    אנגה

    מעניין, אך רצוף בשגיאות כתיב מביכות
    יום שני ג' בשבט תש"ע 18 בינואר 2010

    ללא שם

    מחבר מאמר יקר,
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    תגובת המערכת

    תודה על ההערה. יש בהחלט מקום להוסיף את המידע הזה, שכן זו תופעה שבאמת ייחודית רק ליישובים הקהילתיים ולמעשה רק לחלק קטן מהם. ברוב צמודי הקרקע, גם ביישובים הקהילתיים יש הפרדה ברורה בין הגינות, בין השאר באמצעות גדר
    יום ראשון כ"ח בשבט תשס"ט 22 בפברואר 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.