דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 6 מדרגים

סגנון הבאוהאוס בבתי המגורים בישראל

בתי באוהאוס
בתי באוהאוס
עוז אלמוג
בתי באוהאוס ישנים ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב
בתי באוהאוס
בתי באוהאוס
עוז אלמוג
בתי באוהאוס ישנים ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב - אחד הבתים שופץ
בתי באוהאוס
בתי באוהאוס
עוז אלמוג
בתי באוהאוס ישנים ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב
עוז אלמוג

נוצר ב-6/2/2008

תל אביב - בירת המודרנה בארץ ישראל

רקע היסטורי

ליסוד תל אביב העברית קדם תהליך מודרניזציה בעיר-הנמל יפו. המהגרים היהודים שהגיעו אליה בראשית המאה העשרים שינו את פני העיר כולה, שהפכה לאירופאית יותר באורחות חייה ובכלל זה בסגנון המגורים. בשנת 1905 פרסם זאב סמילנסקי בעיתון העומר דו"ח על היישוב העברי ביפו, וכך כתב: "כל אלה שמכירים את יפו לפנים והיום, יודו כי הרבה תודה חייבת עיר זו ליהודים בעד שינוי צורתה, שהייתה לה לפני עשרות שנים. הגרים העברים הכניסו בה זרם של חיים חדשים והשפעתם ניכרת בכל עבר ופינה, בייחוד בחלק הצפוני של העיר. [...] בבתים רבים של תושבי המקום נקל למצוא כעת רהיטים אירופאים, ולא עוד, אלא שגם בחלק הגון מאזרחי יפו הולכים ונדחים הבגדים הפטרירכלים, ומקומם כובשים בגדי אירופה. עוד לפני עשר שנים היה קשה למצוא בין תושבי יפו לובשים כתנות וצווארונים מגהצים, אז לא נמצאה אף תכבסת אחת, וכעת יש שלש תכבסות עבריות, המספקות תמיד לבנים מגהצים לתושבי יפו, שבתוכם תופשים המשלמנים חלק נכבד. בייחוד מתפשטות תלבשות אירפה בין הדור הצעיר של אזרחי יפו." (סמילנסקי ז', "ישוב העברי ביפו על פי רשימות סטטיסטיות שנעשו בשנת תרס"ה, הוספת להעומר, א' תרס"ז, חוב' א', 1905, עמ' 16-17).

סימני שינוי נוספים, שאותם מציין סמילנסקי, היו: הופעת "המרכבות הקלות", הסרת הצעיף מעל פני הנשים, החלפת התלבושת הערבית באירופאית והתהוות מסורת הטיול לחוף הים בשבת.

בזיכרונותיהם של ראשוני תל אביב קיימות גרסאות שונות באשר לזכות הראשונים לרעיון הקמת עיר עברית בחולות לצד יפו הערבית. כיוון שמסמכים ופרוטוקולים מאותה נקודת זמן ומקום אינם בנמצא, נשארה השאלה "מי היה ההוגה הראשון" ללא תשובה חותכת.

ד"ר חיים פיירברג, מהמכון אוניברסיטת תל-אביב, המכון לחקר האנטשימיות בזמנינו באוניברסיטת תל אביב פרסם בשנת 2003 מאמר מקיף על הנושא תחת הכותרת: "הגרלת המגרשים של 'אחוזת בית': היווצרותה של מיתולוגיה עירונית" (ישראל 4, 2003, 83-109). בגליון כתב העת האינטרנטי חדשות בן עזר (מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח, גליון 451) תמצת פיירברג את התזה שלו:

"עד חגיגות היובל בשנת 1959, ציינו את הקמת תל-אביב בתאריכים שונים. ובכל זאת, בשנים האחרונות נתקבעה בתודעה הציבורית, שיום כ' בניסן תרס"ט, 11 באפריל 1909, הוא תאריך ההקמה של תל-אביב. זהו היארצייט. ביום זה קיימו חלק מחברי האגודה לבניית בתים 'אחוזת בית' הגרלה ביניהם, בה הגרילו את המגרשים עליהם ייבנו את בתיהם. חלק – בפירוש לא כולם. 41 יחידים ומשפחות, לא 60, ובוודאי שלא 66 משפחות. ההגרלה, ובעצם מיספר הגרלות שנערכו באותו המועד, התקיימה סמוך מאד לבתי נווה צדק, ולא על המגרש שבו דיזנגוף בנה את ביתו, ובוודאי שלא על שפת הים, כפי שבחגיגות הנוכחיות זועקות המודעות שמפיצה העירייה. בהגרלה השתמשו בצדפים ובחלוקי אבן, ולא בפתקים. אך לא בשביל לציין רגע היסטורי של בריאה מהחול ומקצף הגלים, אלא מפני שיוזמי ההגרלה חששו מרמאות ומהכנת פתקים מראש עם תוצאות רצויות. ולא, ככל שניתן לבדוק, ההגרלה לא צולמה!
לפני כעשור עסקתי בעריכה של ספר על אודות תל-אביב, והתגלגל לידי הפרק הדן בהגרלה. אני הכרתי עד אז את הסיפור במעומעם בלבד, אבל כשבחנתי את החומר שלפני חשתי, שההגרלה לא יכולה היתה להתקיים כמסופר בסיפורי תל-אביב. אז נכנסתי לעבי הקורה, והתחלתי ללמוד ולחקור את הנושא. את מסקנותיי פירסמתי במאמר אקדמי בכתב העת ההיסטורי של אוניברסיטת תל-אביב – 'ישראל'.

יש כאלה שקראו המאמר והפנימו את תוכנו. מדי פעם אני מתבקש לשוחח על אודותיו בפומבי. אך איני עוסק במסע צלב תל-אביבי. ראש העיירה, כך הובא לידיעתי, התבטא שאגדה טובה יש לשמר. וכהיסטוריון, אני מכיר בכוחן של אגדות ושל סיפורים יפים המסופרים בכישרון. אך גופים ציבוריים ופרטיים השוכרים את שרותיי, ומבקשים להשתמש באגדות שכאלה או אחרות, נדרשים לפחות לעשות זאת בדיעה צלולה, ומתוך ידיעה, שיש היסטוריה ויש סיפור. ואם מאמצים את הסיפור, לפחות צריך לדעת את הפער שבינו לבין מה שידוע עד כה לחוקרים".

הסגנון האירופאי האקלקטי

הגם שביקשו להקים "עיר עברית", הבינו המשתכנים הראשונים, שמלאכת הבניה לא תוכל לצאת אל הפועל על ידי יהודים בלבד.

החלטת ועד "אחוזת בית" קבעה, כי מגדל המים והגימנסיה ייבנו אך ורק בידי פועלים עבריים, ואילו בבנייה הפרטית התיר הוועד לכל אחד מהמתיישבים לברור לו את קבלניו ופועליו. ואכן, בפועל הפועלים הערביים הועדפו על פני היהודים בשל מיומנותם הרבה בהובלת חומרי בניה ואדמה (בחמורים), במלאכת סיתות אבני הכורכר, בבניית שלדי הבתים, ובעיקר בשל שכר העבודה הנמוך שביקשו (על רקע זה פרצו סכסוכים עזים בין יהודים לערבים, שהגיעו עד כדי תגרות ידיים). למעשה, ענף הבניה היה באותה עת בחזקה כמעט בלעדית של הערבים, לא רק בשל רוב מוחלט של בנאים, אלא גם משום בבנייה מקצועית של מרצפות, מדרגות, עמודים ולבנים מבטון וכן בעיבוד ובחיטוב אבני שיש - עסקו בעיקר מוסלמים ונוצרים.

היהודים עסקו בעיקר בצד האדריכלי וההנדסי של הבניין וכן במקצועות הגימור: טייחות, צבעות, זגגות ונגרות.

את הבניה בשכונות היהודיות אפיינה לראשונה בארץ חלוקה עבודה ברורה בין בעלי מקצוע (ארכיטקט, מהנדס בנין, בנאי השלד, הטייחים, הצבעים, הנגרים והזגגים) שהיא מסמני הבניה המודרנית. אחד החידושים היה שימוש במריצות העץ בעלות אופני הברזל - זאת כשיפור לדרך עבודתם של הערבים שהיו מעבירים את השקים והסלים המלאים בחול על גבי חמורים וגמלים.

גם השימוש במלט, כחומר מאחה או כחומר גלם של בלוקים ולבנים, היה בבחינת חידוש בנוף הבניה הארץ-ישראלי. חומר בנין בסיסי ששימש בבנין היה הזיפזיף (תערובת של חול וצדפים מרוסקים שנמצאה על החופים), ששימש לעשיית בלוקים או לבנים. ערבים עם גמלים ועגלונים יהודים היו מביאים את הזיפזיף משפת הים (לעתים ממקומות מרוחקים, שכן המשטרה הבריטית אסרה להוציא זיפזיף משפת הים בטענה שהדבר יוצר בורות, גורם טירדה למתרחצים, וגם מכער את הנוף), ופורקים אותו באתר הבניה. מאוחר יותר, במקום להשתמש בזיפזיף החלו מביאים אבן חצץ דקיקה ממחצבות שונות בארץ, אבל רבים עדין השתמשו בחול הזיפזיף לעשיית מרצפות ובלוקים.

בתי השכונות הראשונות בתל אביב נבנו בהשראת הבית הערבי העירוני (בעיקר היפואי) ובית הדירות הטיפוסי בוורשה או בעיר מזרח אירופאית אחרת, שמשם באו רוב בעלי הבתים.

תחילה נבנו בתים חד קומתיים וסביבם חצר גדולה ומטופחת (בתוכה נשתלו עצי פרי), אשר שיוותה להם אופי ציורי (לפי התקנות שנקבעו, הותר למשתכנים לבנות על לא יותר משליש שטח המגרש). "הבתים הקטנים היו עטורים גינות פרחים כמגבעות נשים", כתב נחום גוטמן בספרו על תל אביב בראשיתה. החצר היתה מוקפת בגדר עץ, אבן (מבלוסטרדות - עמודונים) או ברזל שהפרידה בין הבית לרחוב ובין חלקות הבתים. הבית עצמו הוגבה בכ-1 מ' ממפלס הרחוב, כאשר הכניסה היתה בדרך כלל אל מרפסת לא מקורה בחזית.

האופי הכפרי של בתי השכונה הראשונה השתנה תוך שנים ספורות בלבד, הן משום הצמיחה לגובה (רבים הוסיפו עוד קומה לבית) והן משום הסבת הקומה הראשונה מדירות לחנויות, לבתי מלאכה זעירה, לקיוסקים ולמשרדים. תהליך זה החל באופן ספונטאני, תוך חריגה מאחד מעקרונות היסוד של השכונה הראשונה של תל אביב (איסור על הפעלת חנויות ובתי עסק בתוככי השכונה), ובדיעבד קיבל את אישור העירייה שהכריזה על מספר רחובות מגורים כרחובות מסחריים.

בשנת 1924 הופיעו לראשונה בתים בני 3 קומות, שהיו מפוארים יותר מבתי "אחוזת בית". הגדילו לעשות העולים העשירים מאמריקה בבתים הגדולים, שבנו בנחלת בנימין ובאלנבי, ושנתנו את האות לבעלי הבתים האחרים לפתוח בתחרות סמויה על בניית בית יפה ומקושט ככל האפשר.

בשנות העשרים כבר נראו הרחובות הראשיים של תל אביב (הרצל, שדרות רוטשילד, נחלת בנימין ואלנבי) כרחובות אירופאים לכל דבר. הגוון האירופי ניכר גם בבניית בתים צמודים זה לזה (ללא חצרות), בני 2-3 קומות, שיצרו קיר רחוב רציף.

חיצוניותם של הבתים העירוניים הראשונים של ת"א אופיינה בארבעה מרכיבים עיקריים:

המרכיב הראשון היה מגוון גדול של סגנונות ארכיטקטוניים (בעיקר אירופאים, כמו 'רנסנס', 'פסיאודו-קלסיקה' וכו'). חוקרת הארכיטקטורה בתיה כרמיאל מציינת ש"גישה לקטנית כזו היתה שכיחה באירופה במאה ה-י"ט עד ראשית המאה העשרים. בתל אביב בלטה מגמה זו כבר משנותיה הראשונות והיא נמשכה ביתר שאת בבנייה המואצת בשנות העשרים. הסגנון הלקטני נבע בעיקר מהעובדה, שהבתים תוכננו על ידי בעליהם. הללו הושפעו מסגנון הבנייה, שרווח בארצות מוצאם (מזרח אירופה בדרך כלל), מקטלוגים אירופיים ובאופן טבעי אף מסגנון הבנייה הערבי המקומי, שהיה חלק מסביבתם היומיומית. חלקם התגוררו בבתם ערביים ביפו או ב'מנשיה', בטרם העתיקו את מגוריהם לשכונה החדשה".

המרכיב האופייני השני היה עושר בעיטורים (תבליטים ופיתוחים), בעיקר של חזית הבית. העיטורים היו לרוב סימטריים והדגישו את קו המסד וקווי הקומות. מסגרות פתחי כניסה, עמודים (פילטרים) עם כותרות מסולסלות ומדליונים, כדי אבן ובלוסטרדות במרפסות - אלה רק מקצת העיטורים שניתן למצוא בבתים הללו, שמקצתם נשתמרו עד היום. רוב העיטורים נעשו מבטון יצוק, ולרוב חסרו את העידון של המקור האירופי, שבהשראתו נוצרו. מקצת מהפריטים יובאו מחו"ל, ומקצתם יוצר בארץ, בבית החרושת החדש שהוקם באותה תקופה על ידי המהנדס דוד ארבר. חלק מהבתים קושטו בציורי קיר ובתבליטים, שהציגו נושאים מן התנ"ך, מן המסורת היהודית, מנוף הארץ ומחיי אנשיה.

המרכיב האופייני השלישי היה שילוב בין רכיבים, השאולים ממסורת הבניה הערבית (בעיקר היפואית) לבין רכיבים, השאובים ממסורת הבניה האירופאית. שילוב זה, אשר נעשה לעתים באורח מודע - ברוח השיבה למזרח של בצלאל (ראו למשל בית ביאליק) - הקנה לימים לסגנון את הכינוי "מזרחי-עברי". הגוון המזרחי של המבנה החיצון של הבית התבטא בשילוב אלמנטים סטריאוטיפיים, כמו: כיפות, קשתות מסוגים שונים (ערבית, פרסית, ארקדה), מגדלים, צוהרים וצריחים, שניסו להדגיש את אופיים המזרחי-ציורי. הגוון המזרחי ניכר בעיקר בחלונות היפואיים שאפיונם: מלבן אופקי וגבוה עם קשת קהה בראשו, זכוכית שחולקה באופן סימטרי על ידי סרגלים למספר תאים בלתי שווים, סבכות ברזל מצויצות (שתי וערב עם קצה חץ) ותריסי רפפה מעץ עבה, שנצבע בלבן, בירוק, בחום או בכחול. היה נהוג באותה תקופה לתלות וילונות שהרוח היתה נושבת בהם ומנפחת אותם חליפות.

המרכיב האופייני הרביעי של הבתים היה המרפסות הקדמיות הפתוחות. אלה נבנו על פי רוב על גבי קונסולות (זיזים), וכללו בדרך כלל מעקה, בלוסטרדות (עמודונים), "רנסנסיות" או מעקה של פירזולי ברזל מצועצעים. המרפסות שיוו לבתים גוון ים-תיכוני, ויצרו קישור (פיזי וסמלי) - שיהיה טיפוסי לישראל במשך שנים רבות - בין הבתים לרחוב. מהרחוב הוביל שביל וגרם מדרגות (לרוב עם מעקה מפורזל) לדלת הכניסה או למרפסת הכניסה.

באשר לגג לא הונהג כלל אחיד: למקצת מהבתים היה גג רעפים ולמקצתם גג שטוח (במשך הזמן הגג שטוח הפך לדפוס המקובל). יש והגג נעטר במעקות משוננים והיה למרפסת.

הקירות החיצוניים היו עשויים מלבני סיליקט (לבני חול וסיד בצבע לבן, שנקראו על שם בית החרושת בחולות ראשון לציון, שייצר אותן גודלם היה לפי התקן הבריטי), או אבני כורכר, שטויחו בטיח סטוקו חלק בצבע לבן, בצבע אדום חרסיתי או בצבעים פסטלים.

המבנה הפנימי הטיפוסי של בתי תל אביב הראשוּנים תואר ונותח בהרחבה בעבודתה של ארנה בצר, ולהלן כמה ממרכיבי היסוד שהיא מונה: המבנה הכללי של הבית היה סימטרי - קרוב לריבוע. הדירה היתה בנויה מסכימה של חדר מרכזי גדול (ה'ליוואן'), אשר שימש כמעבר אל החדרים הסמוכים. הגישה לחדר היתה לרוב ממרפסת קטנה לא מקורה, אשר שימשה כאתנחתא לפני הכניסה מהחוץ פנימה. בחדר זה נאספו בני המשפחה ואורחיה. לצד החדר המרכזי נבנו שני זוגות חדרים: חדר הורים, חדרי ילדים וחדר עבודה (שלעתים היה בחלק מחדר המגורים). כמעט כל שני חדרים סמוכים היו קשורים ביניהם בדלת. החדרים היו גדולים מאוד וגבוהים (מידות טיפוסיות 5*5, 4*5 מ'). הדלתות רחבות וגבוהות ולעיתים נקבע אשנב מקושת מעל לדלת, לשיפור האוורור ולקישוט.

המטבח, חדר הרחצה ובית השימוש היו צמודים לבית (בחצר) והכניסה אליהם מבחוץ. המטבח היה קטן (חדר בישול בלבד) ונהגו לבשל בו בפרימוס ובפתיליה ולקרר את המזון ב"ארון אויר" ומאוחר יותר גם ב"ארון קרח". היו נוהגים לאכול על המרפסת, הצמודה אליו, או בחדר הגדול. בית השימוש וחדר הרחצה נמצאו בחצר. לבית הייתה יציאה נוספת אחורית דרך המרפסת - לחצר, ולרוב גם כניסה חיצונית לקומת מרתף.

הבתים בני ה-2-3 הקומות, שנבנו בעיר בשנות העשרים, היו מעט יותר מודרניים מהבתים החד קומתיים של "אחוזת בית". במקצתם היו המטבח, המקלחת ובית השימוש בתוך הדירה (בבתים המפוארים היה בית השימוש נפרד מהמקלחת), וזה היה אז בבחינת חידוש משמעותי. לבית הטיפוסי היו שתי מרפסות גדולות, כשאחת קרובה למטבח ומשמשת לאכילה, ולעתים  מרפסת מזוגגת. גם בבתים בני שתיים ושלוש קומות התבססה התכנית על מעבר מחדר לחדר (כל חדר מוביל לחדר אחר), אך לקראת סוף שנות העשרים החל להופיע מסדרון (לרוב צר וארוך), שניקז את כל חלקי הדירה אליו, וזאת בנוסף לדלתות שבין חדר לחדר.

לריצוף הבית נהגו להשתמש במרצפות יפואיות מעוטרות במוטיבים גיאומטריים או צמחיים במספר צבעים - כבבתים ערביים - או במרצפות זיפזיף מעורב במלט, ולעתים גם באריחי קראמיקה בסגנון 'בצלאל'. המאור בבית נוצר ממנורות נפט שחולק על ידי מובילי נפט. אלה נשאו את הנוזל במיכל גדול שהובל על ידי עגלה וסוס, והיו מכריזים על תוצרתם בצלצולי פעמון יד. עם כינונה של תחנת החשמל של רוטנברג חוברו הבתים לזרם החשמל.

הארכיטקטורה התל אביבית כמראה וזרקור של ערכים

ניתוח המשמעויות הסוציולוגית הנגזרות מצורת הבתים גופא מעלה שורה של מסקנות. המסקנה הראשונה והבולטת ביותר היא קריצת המתיישבים לאירופה. הבתים הנאיביים והרומנטיים, המקושטים בבליל של סגנונות ואלמנטים דקורטיביים, כחיקוי מוגזם של בתי הבורגנות האירופית, מעידים על רצונם העז של המתיישבים היהודים לבנות לעצמם "אירופה קטנה" או "אמריקה קטנה" בלבנט, בנוסח חלומו התמים של הרצל. בכרוז שהוציא ועד "אחוזת בית" ליהודי יפו (אשר הובא לעיל) שבו קריאה למהר ולהירשם להגרלת המגרשים, נכתב: "וכמו שהעיר ניו-יורק מסמלת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו-יורק הארצישראלית. ... נבנה את העיר בכל סידוריה ותיקוניה החדשים. בעיר זו נסדר את הרחובות בכבישים ובמדרכות, במאור חשמלי. בכל בית נכניס מים ממעייני הישועה, שיהיו זורמים אלינו על ידי צינורות כמו בכל עיר מודרנית שבאירופה וגם קנליזציה (ביוב) תסודר לבריאות העיר ותושביה."

מעניין, שהמודל ה"ניו-יורקי" עמד לנגד תושבי תל אביב ושועיה לכל אורך שנות קיומה - עד עצם ימינו אלה. מודל זה הוא שדחף במידה רבה את התפתחותה המהירה ואת היותה העיר הישראלית המובילה בתחום המודרניות, אך דומה כי הוא גם זה שיצר מתח מתמיד בין החלום המערבי לבין מימושו בפועל, והקנה לעיר את אופייה המעט פרובינציאלי, לאמור: הנטייה הנמשכת לחיקוי הכרך המערבי ובמיוחד ניו-יורק.

כך או אחרת, דומה כי אותו קומץ בתים מצודדים, שהיוו את הגרעין העירוני היהודי הראשון בארץ, קבעו את צביונן המערבי של הערים בארץ - בעיקר של תל אביב וחיפה - ואולי של ישראל כולה לדורי דורות. הגם שבתל אביב ובחיפה צמח המנגנון המפלגתי של מפלגות הפועלים והגם שלימים התמלאו שתי הערים בשיכוני פועלים פשוטים ואפורים (חיפה נתפסה שנים רבות כעיר פועלים), שתיהן (ובעיקר תל אביב) נשארו עד עצם היום הזה ערים זעיר-בורגניות - חממות של מעמד בינוני קפיטליסטי.

מאלף מבחינה סוציולוגית הוא השילוב הארכיטקטוני בין מזרח למערב - המציין גם את בתי המושבות ואת בתי השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות יפו וירושלים העתיקות. כיון שראשוני ת"א הגיעו מיפו, ניתן לפרש שילוב זה כסימן לחברה בתהליך מעבר, קרי: מחברה יהודית שנטמעה בתרבות הערבית המקומית לחברה יהודית עצמאית שהתנתקה מהמזרח והתחברה למקור האירופאי. בתי תל אביב הראשונים הם למעשה הניסיון האחרון שנעשה בארץ לשלב בין מזרח ומערב, והם גם מציינים סיומה של תקופת סימביוזה מסוימת (או לפחות דו קיום) בין ערבים ליהודים. החל משנות השלושים ילך ויגדל הנתק התרבותי בין יהודים וערבים בארץ, והוא ימצא את ביטויו בהתרחקות הגוברת משימוש ברכיבים ערביים בבניה.

כאשר דנים בהתרחקות מהמזרח חשוב לשים לב לדומיננטיות של השיקול התברואתי (הסלידה מאיכות המגורים ביפו) במערכת השיקולים להקים את העיר ת"א. ההבדל הגדול בין תרבות הדיור המודרנית, שהתפתחה בתל אביב, לבין תרבות הדיור ביפו (שקפאה על שמריה) מעיד - בדומה למושבות - על חוסר הסימטריה התרבותית בין שתי הקבוצות. מדובר בשתי תרבויות, שהגדירו מגורים ואיכות חיים בדרך שונה. כידוע, הגדרת המגורים טומנת בתוכה עולם ומלואו תרבותי (יחס לגוף, דפוסי משפחה, תפיסת הזמן, תפיסת הקרקע ועוד). היהודים המהגרים לא הסתגלו לאורח החיים הערבי, ועל כן שינו ככל שיכלו את התנאים לטובתם. 

בולט במיוחד הוא ההבדל בתפישת החיים המשפחתיים. הבית הערבי תוכנן כך שהנשים והילדים יחיו בנפרד מהגברים. בבתי תל אביב לעומת זאת, נוצרה - באמצעות החלוקה הפונקציונאלית של הבית - הפרדה אחרת, בין ילדים לבין הוריהם, שהיא אחד מסימניו של העידן המודרני המונוגמי-רומנטי. יחד עם זאת יש לשים לב לעובדה שמבנה בתי תל אביב שקף עדין כמה מהערכים של החברה היהודית המסורתית, למשל, הצורך לעבור בין חדר לחדר (לפני הופעת המסדרון) שמשמעותו היא שהפרטיות טרם הפכה באותה עת לערך מקודש.

תמימותם הציורית של בתי "תל אביב הקטנה" מלמדת על התמימות הבראשיתית שאפיינה את התקופה כולה. פרט מעניין, המלמד על אופי השכונה, מובא על ידי יצחק וקסנבוים בספרו "זמנים שלא ישובו, סיפורי נוסטלגיה" (הוא גדל כילד בתל אביב של שנות העשרים): "עד כמה שזה יישמע מוזר ולא יאומן, היה מנהג באותם הימים לא לנעול את הדירות. היו סוגרים את הדלת וזהו זה. לא היו מוכרים אז מנעולים ואיש לא החזיק בכיסו מפתח".

אוירה משפחתית זו מצאה ביטוי פיוטי בציוריו הרומנטיים-נאיביים של נחום גוטמן (שגדל בה כילד) ובעיקר בספרו הבלתי נשכח "עיר קטנה ואנשים בה מעט". גוטמן מתאר את בתי העיר כ"בתים קטנים שנחפרו בחול" או כ"צעצועים לאחר משחק". העיר החדשה מתוארת בספרו כעיירה קטנה שניטעה ב"שום מקום" בנוסח עיירות המערב הפרוע. מאיר דיזינגוף הוא השריף המקומי, ד"ר חיסין הוא רופא הקהילה (המשוטט במקרה זה על חמור ולא על סוס) והשכנים הערבים מיפו הם "המנוולים", המבקשים להשתלט על העיירה ולהרסה. 

גם מאפיין "כולנו בסיר אחד", שאפיין את תל אביב, כמו עיירות חדשות ומנותקות אחרות, לא נעלם מעיניו הבוחנות של גוטמן הילד-מבוגר: "ושקט במרחבים, כאילו חוצצים בינינו ובין העולם קירות לבד שאינם מעבירים קול. בשקט הזה קלטה האוזן כל שאון בבית מן הבתים המעטים שבסביבה. שמעתי את קול הכף הבוחשת בסיר במטבחה של הגברת זיס. ודאי התקינה את ארוחת הצהריים הצמחונית. הבתים בשכונה היו כבתי זכוכית. יכולתי לנחש מה נעשה בכל אחד מהם".

כאשר משווים בין התמונות של תל אביב בעשור הראשון לקיומה לבין תמונות העיר בשנות העשרים והשלושים, קשה שלא להבחין בבתים "המקלקלים את השורה" - בעיקר מחנות הצריפים של העולים החדשים ומאוחר יותר גם בתי הסוכנות הפשוטים והשיכונים חסרי החן וההדר. בולט במיוחד הוא הכאוס האירגוני המאפיין את בתי תל אביב המאוחרת בהשוואה לזו הבראשיתית. התמונות הללו מלמדות על חייה הקצרים של "תל אביב הקטנה" והחיננית ועל הפער שנפער במהירות בין חלומם של המייסדים (לבנות עיר יהודית בנוסח אירופאי) לבין המציאות. העובדה, שמעיר יפה וסולידית צמחה תל אביב למין גיבוב בלתי מצודד של בתים, נובעת בעיקר מקצב גידול אוכלוסין מהיר ביותר.

הנה כי כן, בשנת 1910 היו בתל אביב 300 תושבים בסך הכל. ארבע שנים אחר כך, ב-1914, גדל מספרם פי חמישה ועמד על 1,491. מלחמת העולם הקפיאה את התפתחותה של העיר. בשנת 1920 אנו מוצאים בה 2,084 תושבים, ובשנה שלאחריה 3,604 תושבים, גידול של 50% תוך שנה אחת. אבל את מה שקרה ב-1922 אין אפילו הדמיון תופש - גידול של ארבעת מונים, מספר התושבים הגיע ל-12,892! בצעדי ענק התפתחה העיר ובשש השנים, מ-1922 ל-1928, שולש מספר תושביה ל-38,000, ומספר זה הוכפל כעבור חמש שנים – 72,000 בשנת 1933. בשש עשרה השנים הבאות גדלה ב-330,000 איש עד היותה ב-1959 כרך המונה כ-400,000 נפש.

גידול האוכלוסין המהיר לא אפשר לתל אביב (כמו גם לערים ישראליות אחרות) לצמוח בהדרגה, וכידוע יופי, כמעט תמיד צומח באופן מודרג. הפער בין החזון האסתטי לבין ההתכערות, כתוצאה מהגידול המואץ ,ילווה את ישראל בכל שנות קיומה. ההבדל בין החזות של תל אביב הקטנה לבין זו המאוחרת יותר ממחיש במידה מסוימת גם את פרדוקס "המהפכה המנצחת", שהשפעתו ניכרת על החברה הישראלית בשטחים שונים. תל אביב אכן הפכה ל"עיר ואם בישראל", כפי שחזו לה מייסדיה, אבל באורח פרדוקסאלי מימוש חלום "העיר העברית" הוא גם זה, ששחק את הקסם הראשוני לשנים רבות והפך את תל אביב לעיר "ארגזים" אפורה וחסרת ברק וחן נעורים. דומה שבשנים האחרונות הדברים משתנים לטובה. 

בדומה לבתי המושבות, חשיבותם הסוציולוגית הראשונה במעלה של בתי ת"א, בעשור הראשון והשני לקיומה של העיר, היא זו הפוליטית, לאמור: עצם הצטברותם המהירה לכלל עיר יהודית-ישראלית שוקקת חיים. המיתולוגיה הציונית הבליטה את תפקידם ההיסטורי של היישובים החקלאיים, כיון שהם היוו את הביטוי האידיאולוגי הצרוף של האתוס הציוני. ירושלים זכתה למעמד מיתולוגי מקודש בשל סמליותה ההיסטורית וחשיבותה הרגשית, ואילו תל אביב ובמידת מה גם חיפה זכו למעמד נחות יותר, אולי משום שהן ביטאו גם את תהליך ההתפקרות מן האידיאה הסוציאליסטית ואת ההתכנסות לחיי היחיד (ההתברגנות וההדוניזם). 

אולם במבט לאחור, נראה כי תפקיד הערים ובעיקר תפקידה של תל אביב היה מכריע בהגשמת האוטופיה הציונית ובמימוש העצמאות המדינית. תל אביב היתה הגרעין הראשון של ממשל עצמי, ובה התרכזו הכוחות המרכזיים: הבנק הראשון, מרכזי המפלגות, הועד הפועל של ההסתדרות, מוסדותיהם של התעשיינים והסוחרים, התיאטרון, המו"לים, העיתונים היומיים, מוסדות השיווק והמשק של החקלאים ועוד. "קשה היום, במדינת ישראל" כתב העיתונאי וההיסטוריון שבתאי טבת, "להשיג את מלוא משמעותה של עיר עברית, בימי התורכים והבריטים, בעת שרוב ערבי איכלס את ארץ ישראל. ... עצם היותה עיר עברית מגובשת בסביבה עוינת, תחת שלטון מנדטורי מתנכר, הוא שהקנה לתל אביב את האמונה בשליחותה, הוא שהקנה לה גישה עצמאית. כאן חשו הכל ברקמתה של עצמאות. כאן שרתה אווירה של העזה ושל בטחון - של אי בים סוער ומנותק."

יותר מכך, עצם ריכוזם של המוני מהגרים יהודיים בטריטוריה אחת (מה שלא התאפשר בקיבוץ ובמושב) יצר מסה קריטית של מהגרים יהודיים, שהביאה למפגש רעיוני ותרבותי, והיווה את המצע לצמיחתה ולהתפשטותה של תרבות ישראלית חדשה.

ההישג הציוני סומל בתקופת היישוב בעיקר באמצעות הבלטת דמותו של האיכר החורש בשדה בספרות, בשירה ובכרזות התעמולה. הייתה זו דמות חזקה והרואית, שאותה מטפחות מהפכות לאומיות. אך דומה כי תמונת הסנדלר, האופה והחנווני בחנותם, תמונת נהג הדיליג'נס, ובעיקר תמונת הדיירים השרועים על כיסא נוח במרפסת דירתם, וצופים אל הרחוב ההומה - הן התמונות האמיתיות המשקפות את ההישג ההרואי של הציונות. היטיב לבטא זאת נחום גוטמן, כאשר תאר ב"עיר קטנה ואנשים בה מעט" את תל אביב ביום הכרזת בלפור: "ליד אחד השערים עומד ילד וכריך בידו. על המדרכה הימנית עובר זקן וטלית תחת בית שחיו, הולך מצריף בית הכנסת. אישה תולה בחצר כבסים של תינוק. הכל כרגיל. אך אינו רגיל כלל. איזה בוהק מיוחד לכל. הייתה תמונה נפוצה, באותם הימים, שתיארה את 'שיבת ציון'. מצויר בה זקן תשוש (זהו עם ישראל) יושב בין שיחי קוצים. מעליו עומדת אישה צעירה בעלת כנפיים גדולות (זו ציון), והיא מראה בימינה אל שמש עולה מעל לשדה, שבו חורשים יהודי ובנו בסוס ומחרשה. שיבת ציון נתגלתה באמת ברחוב זה - והיא אחרת, ללא כל סימני פלא ואגדה מיוחדים. הפלא, המאור והאגדה היו ספוגים בתוך המראה היום יומי."

כאשר דנים במשמעות הסוציולוגית של בתי השכונות העבריות העירוניות הראשונות, חשוב לשים לב להליך לכאורה צדדי, קרי: חלוקת המגרשים לשכונה הראשונה. מעמד הגרלת המגרשים הראשונים של תל אביב, אשר הונצח על ידי סוסקין, הפך לימים לאחת התמונות המיתולוגיות של היישוב. סוסקין שהיה בעל חוש היסטורי הדגיש בצילומו את נוכחות דיונות החול, שחיזקו את סמליות השממה, תוך שהוא מרחיק מהתמונה את הבתים הסמוכים. היום, מפרספקטיבה של זמן, דומה שניתן למצוא בתמונת ההגרלה משמעויות סוציולוגיות נוספות מעבר לאלה המיתולוגית. משמעות אחת היא האופי ההומאני של היישוב היהודי. אילן שחורי מציין כי "באסיפה הכללית של חברי 'אחוזת בית', שהתקיימה בי"א באדר תרס"ט באולם הגימנסיה 'הרצליה', התמקד הוויכוח בין הנוכחים בשאלה, כיצד יש לחלק את המגרשים בשכונה, לפי יכולת הקונה או באמצעות גורל. תוך כדי הוויכוח עלתה במלוא חריפותה הבעיה של 'עניים ועשירים' בשכונה, כשחברי האגודה מנסים לעשות כל מאמץ, כדי שלא להבליט את הבדלי המעמדות בשכונה ולא ליצור 'רחובות לעשירים ורחובות לעניים'." לבסוף הוחלט על הגרלה. 

הנה כי כן, כבר בראשיתה של תל אביב - מעוז הבורגנות והקפיטליזם היהודי בארץ - נוצרו מנגנונים של ריסון ריבודי שהשפיעו גם בהמשך על צביונה של העיר, ולמעשה גם על צביונה של ישראל כולה. יתכן שמופרז ליחס לאירוע בודד, גם אם חשוב, השלכות סוציולוגיות כה מרחיקות לכת, אך עובדה היא, שלפחות עד העשור האחרון הפער המעמדי בחברה הישראלי לא התבטא באורח מובלט (הן סמלית והן מעשית) - בהשוואה לחברות קפיטליסטיות אחרות - בתחום המגורים. 

בערים הגדולות נוצרו אמנם אזורים יוקרתיים יותר מבחינת חזות הבתים, אך במשך שנים רבות לא היו בישראל (כמעט) - רובעי עשירים סגורים עם מגרשי ענק וטירות רחבות מימדים, כפי שמקובל במדינות רבות, ובכלל זה במדינות העולם השלישי. מובן, שהדבר נובע בין היתר מהיות החברה היהודית חברה חדשה שטרם פיתחה אריסטוקרטיה ושושלות כלכליות, אך אפשר והדבר נובע גם מהרגישות היהודית להבדלי מעמדות ולסממנים של עושר מנקר עיניים, כפי שנרמז במעמד חלוקת המגרשים. השכונה הראשונה של תל אביב היא למעשה, שכונת ה"בנה ביתך" הראשונה בארץ (בהבדלים העצומים המתבקשים), ואין זה מקרה שכעבור שבעים שנה, כאשר צצו שכונות "הבנה ביתך" הישראליות החדשות, הן כללו תהליך מקדים של הגרלת מגרשים בין המשתכנים, בדיוק כמו בשכונה התל אביבית הראשונה.

ועוד באשר למשמעות הסוציולוגית של ההגרלה: בתמונת הגרלת המגרשים, שצילם סוסקין, עומדים המגרילים כגוש אחד, ומולם בצד, ממש כמו בתיאטרון, עומד אדם בודד עם מכנסיים לבנות חליפה כהה ומגבהת לבנה. מסופר כי האיש הבודד הוא מומר, שלעג למתיישבים, וצעק להם, כי בחול וללא מים לא יצלח מאוּמה. והנה, נבואתו של חוזה השחורות הסמלי התבדתה. ההבדל המדהים בין האזור החולי הבלתי מיושב הניבט מתמונתו של סוסקין (ומתמונות אחרות מאותה תקופה) לבין הרחוב הראשון של השכונה, שנבנה תוך שנה, ובוודאי לבין תמונות הרחובות התל אביביים גדושי הבתים, שנוספו שנים ספורות בלבד לאחר מועד ההקמה, מעיד יותר מכל מילה כתובה על ההישג המזהיר של היוזמה הציונית, קרי: על היכולת "להזיז דברים" ולהגשים חלומות, שנראים כחלומות באספמיא תוך זמן קצר ביותר.

העובדה שבעלי הבתים הראשונים היו רגישים לפערים מעמדיים מעידה על רגישות חברתית אך בוודאי לא על דפוסים של סוציאליזם שוויוני. אדרבא, הבתים המרווחים, המטופחים והמסוגננים מעידים על הפער שהיה קיים בארץ כבר משחר ההתיישבות הציונית בין האתוס הרשמי (שעוצב על ידי מפלגות הפועלים) לבין המציאות הפרוזאית, שבה חיה בערים רוב אוכלוסיית היישוב היהודי. פער זה - שזכה לאחרונה לתיאור מפורט במחקרים שונים - מצא את ביטויו לא רק בבתי המגורים, כי אם גם בכמה ממבני הציבור שהוקמו באותה תקופה ע"י ההסתדרות, המעוצבים בסגנון הלקטני-המפואר של הבתים הפרטיים. כך, לדוגמא, בנק הפועלים, בית הפועלים, והקלניקה הראשונה של קופת חולים.

המעיין בספרי ההיסטוריה, שנלמדו בבתי הספר הישראלים (לפחות עד שנות השבעים), עשוי לקבל את הרושם המוטעה, שהוויית החיים בתקופת היישוב היא כולה הוויה חלוצית של התיישבות חקלאית והגנה (וזה אכן היה הרושם שקיבלו התלמידים הישראלים מזה דורות). תמונות הערים הצעירות מאותה תקופה, הניבטות מצילומיו של סוסקין - התמונות שלא קישטו ברובן את ספרי הלימוד ואלבומי ההיסטוריה הישראלים הרשמיים עד שנות השבעים - מלמדות על מציאות מעט שונה - הרבה פחות סטריאוטיפית. 

לא זו בלבד שהבתים המהודרים ממחישים כיצד הצליח המיתוס החלוצי-סגפני לחיות בלבבות המהגרים היהודיים בכפיפה אחת עם מציאות עירונית-קפיטליסטית שונה (ואף מנוגדת) בתכלית, אלא שהם ממחישים את החסינות המיתולוגית, שלה זכו רבים ממנהיגינו. הנה כי כן, אנשים כמו מאיר דיזינגוף, משה שרת, ח"נ ביאליק, אליהו גולומב או פנחס רוטנברג, אשר כתבו, נאמו והטיפו לכיבוש הארץ ולהפרחת השממה, תוך שהם מלהיבים המוני חסידים, חיו בעצמם חיים בורגניים ענוגים בבתי עיר מהודרים. 

הסתירה הזאת, שבין המציאות ההיסטורית-ההרואית, שעוצבה בדמיון הישראלים מזה דורות לבין התמונה האמיתית, הנשקפת מהתצלומים, מדגימה עד כמה הצליח המנגנון הציוני לעצב בתודעת הישראלים במשך שנים רבות מציאות היסטורית חד ממדית.

גם המהירות בה צמחו בתי המסחר בעיר מלמדת משהו על הניגוד שבין האידיאה הסוציאל ציונית של עבודת הכפיים לבין הנטייה המסורתית (לפחות על פי המוסכמה העממית) של היהודי "לגלגל כספים" ו"לעשות עסקים". הנה כי כן, למרות שמייסדי השכונה הראשונה של תל אביב התכוונו שהיא תשמש למגורים בלבד, ללא בתי עסק (ואף קבעו זאת בתקנות), כבר שנה אחרי בנית הבתים ב-1910 נבנה הקיוסק הראשון, והוא בולט על החול כמו תפאורה בסרט של פליני. הקיוסק הזה, שהונצח בתמונתו של סוסקין, מזכיר את הבדיחה הידועה על שני יהודים, שנקלעו לאי בודד, פתחו כל אחד חנות מכולת, ומכרו זה לזה בהקפה.

הבניה העירונית החופשית בתל אביב (ולמעשה גם בחיפה) לא רק ביטאה אלא גם קידמה בפועל באותם ימים את היוזמה החופשית ובכך גם את הרוח הדמוקרטיות. בכך היא היוותה מעין משקל נגד ליישובים החקלאיים, שבהם נכפה על האדם צורת מגורים שהיא ביסודה אנטי-דמוקרטית. "חירותו של הפרט" - כותבים עורכי 'חמישים שנות תל אביב - אלבום יובל' - "לא שימשה בתל אביב אפילו נושא לויכוח. כה מובנת מאליה היתה. חירות זו, כעיר עצמה, נולדה מהרוח, שעל אשיותיה נבנתה עוצמתה. תל אביב לא הייתה 'אדומה' ולא 'שחורה', לא פועלית ולא בורגנית, לא שמאלית ולא ימנית - כל אלה שימשו בה זה ליד זה תוך חירות גמורה".

דמוקרטיה צמחה מאז ומעולם בערים הגדולות, שכן רק במקום, שבו הפיקוח על הפרט נמוך, במקום שנוצרות ההזדמנויות לאנונימיות ולמפגש בין תרבויות ורעיונות, יכולה הדמוקרטיה לפרוח. ומכאן, שלא יהיה זה מופרז לטעון שללא הבניה החופשית בתל אביב ספק, אם היתה צומחת הדמוקרטיה הישראלית.

כאשר דנים במשמעות המיתולוגית של הקמת תל אביב והשכונות היהודיות בחיפה, יש לבחון מרכיב אידיאולוגי, שמשמעותו הובנה בדרך אחת בלבד, בהשפעת התעמולה הציונית. הכוונה לשאיפה להקים עיר חדשה על טהרת היהודים. הביטוי השגור, המבטא שאיפה זו, הוא הביטוי "עיר עברית" או "שכונה עברית", שהיה שגור בפי המייסדים. 

בכרוז, שהוציא ועד "אחוזת בית" לפני ההגרלה, נכתב: "מקומו (של השכונה) צריך להיות בקרבת יפו, ויהוה את העיר העברית הראשונה בה יגורו עברים במאה אחוזים: בה ידברו עברית, בה ישמרו על טהרה ועל הניקיון, ולא נלך בדרכי הגויים". מייסדי העיר אינם מציינים במפורש, שערבים לא יוכלו לבנות את ביתם בעיר החדשה, אך הכוונה (וגם המציאות בשטח) ברורים למדי. נכון שהמושג "עברי" ביטא גם הצהרת עצמאות (התנתקות מתלות בגויים), וייתכן בהחלט, שמגמת הבידול (exlusion) הייתה חיונית למהגרים היהודיים לצרכים של התארגנות כלכלית, ביטחונית ותרבותית. אך כאשר דנים באפיון הדמוקרטי של היישוב היהודי בארץ ושל החברה הישראלית, יש לקחת בחשבון גם תופעה זו (האנטי דמוקרטית במובהק) כחלק מהדיון. יתר על כן, במשך שנים רבות נטו בישראל להדגיש את רצונם של הערבים להקיא את המהגרים היהודיים מארצם. דחיקת הערבים מהיישובים העירוניים היהודים החדשים מעידה גם על התהליך ההפוך.

בונים על הכרמל

תיכנונה האורבני של חיפה נחשב ליוצא-דופן הן בשל תוואי-השטח שלה (המבנה הטופוגרפי של הר הכרמל, שעליו ולמרגלותיו שוכנת העיר), והן בשל אירועים היסטוריים והמאבק בין שתי התנועות הלאומיות, הציונית והערבית, שאיכלסו ומאכלסות את העיר עד היום.

בראשית שנות ה-90' של המאה התשע-עשרה החלו התושבים היהודים שהתגוררו בעיר העתיקה של חיפה לצאת בהדרגה לאזורים נוספים במרחב. תנופת הפיתוח החלה כיוזמה של אגודת אחים, קבוצת יהודים אמידים שביקשו להקים שכונה עברית מחוץ לתחומי העיר התחתית. בסוף 1909 נחנכו חמשת הבתים הראשונים של שכונת הרצליה בהדר הכרמל, שאליה נוספה ב-1912 גם שכונת הטכניקום. הבתים נבנו בסיגנון לקטני - גגות רעפים, מגדלונים, חלונות קשתיים, מרפסות עם כרכובים מקושטים, ועוד.

בשנות ה-20 של המאה הקודמת החלה ההתפתחות של שכונות מגורים יהודיות לכיוון מערב ובמעלה הכרמל. באותן שנים הכין מתכנן-הערים הבריטי פטריק גדס תוכנית־אב עבור מספר אזורים בכרמל. סיגנון הבנייה שאיפיין את חיפה בשנות ה־20 היה שילוב של מוטיבים ים-תיכוניים עם סיגנון הבנייה הבינלאומי. האדריכל המזוהה עם סיגנון זה הוא אלכסנדר ברוולד. שכונת הדר הכרמל הוקמה כעיר גנים, על-פי תוכניתו של האדריכל ריכרד קאופמן משנת 1922, נועדה להוות אזור מגורים והשכלה, ללא אזורי מסחר. השכונה התפתחה והתרחבה עם הזמן, והפכה ללב העירוני התוסס של חיפה המודרנית.

ירושלים הבנויה

רוב המבנים המונומנטליים בארץ-ישראל, שנבנו במרוצת השנים על-ידי בני מעצמות אירופיות שונות, מרוכזים בירושלים. בניינים רבים בעיר הם העתק או חיקוי של בניינים אירופיים. ריבוי מבני הדת ושלל הסיגנונות הארכיטקטוניים משווה לירושלים אופי דתי וקוסמופוליטי, המייחד אותה מאז ועד היום מערי ישראל האחרות.

תנופת הבנייה המסיבית ביותר הייתה בתקופת המנדט הבריטי. הבריטים, בנאים בני בנאים, הותירו אחריהם כמה שכיות-חמדה ארכיטקטוניות מרהיבות עין. ירושלים גם חבה חוב היסטורי למושל הבריטי הראשון שלה, רונלד סטורס, שבשנות העשרים חוקק את תקנת הבנייה באבן (התקפה עד עצם היום הזה) והגן בכך על ציביונה ויופייה הנדיר של העיר. הארכיטקטים הבריטים היו גם הראשונים שניסו לשלב מוטיבים מזרחיים ומערביים. המורשת הארכיטקטונית שהשאירו הבריטים, יושמה בבנייה הפרטית בירושלים שנים אחרי סיום המנדט.

סיפור הבנייה היהודית העצמאית בירושלים החל במחצית המאה ה-19. במהלך רוב שנות שילטון האימפריה העות'מאנית בירושלים, השתרעה העיר על השטח המתוחם שבין חומות העיר העתיקה בלבד, בו הצטופפו מוסלמים, יהודים ונוצרים. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעות לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שפעלו שם.

הלחץ והמצוקה בתוככי העיר העתיקה, שהתבטאו בצפיפות, מחלות, יוקר מחיה ודמי שכירות גבוהים, הביאו להתפשטות אורבנית של מבנים, דרכים ושכונות מגורים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה. התהליך היה כה אינטנסיבי, עד כי בתוך פחות מחמישים שנה הוטה מרכז הכובד העירוני בירושלים אל 'העיר החדשה' שמחוץ לחומות. הבנייה היהודית הושפעה מזהות הנדבנים, הבונים וקהילת המתיישבים ולכן המבנים היו מגוונים בחזותם ובמבנה הפנימי שלהם. המשותף היו השימוש באבן ירושלמית, השילוב בין סיגנון בנייה ערבית מסורתית (לדוגמה, תקרות גבוהות) למודלים אירופיים (כגון גג רעפים) וקשר מובהק בין הבתים, בין אם ביצירת 'שרשרת דירות' צמודות זו לזו, או בהקמת 'שכונת חצר' סגורה - שנועדה לבטא את הממד הקהילתי.

השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות הייתה משכנות שאננים, פרי יוזמה של הנדיב היהודי-בריטי, סר משה מונטיפיורי. השכונה, שנחנכה בשנת 1860, הייתה למעשה מבנה ארוך אחד של בתים טוריים, 16 דירות מרווחות יחסית במושגי אותם ימים, שלכל אחת מהן חלקת אדמה קטנטנה. עד 1914 הוקמו ב'עיר החדשה' כשבעים שכונות יהודיות נוספות - בעיקר לאורך ציר רחוב מאה שערים ודרך יפו - שהתמזגו יחד ויצרו גוש התיישבותי רצוף מסביב לעיר העתיקה מצפון וממערב. העיר העתיקה התרוקנה בהדרגה מתושביה היהודים, ועד סוף השילטון העות'מאני כבר ישב הרוב המוחלט של יהודי ירושלים בשכונות שמחוץ לחומה.

שכונה ירושלמית בעלת חשיבות ייחודית הייתה המושבה הגרמנית, שנבנתה בסוף המאה ה-19 על-ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים באזור עמק רפאים. הבתים עוצבו במתכונת כפר גרמני טיפוסי - אך נבנו בחומרים מקומיים (אבן ירושלמית במקום עץ ולבנים). מרביתם דו-קומתיים, מיעוטם חד-קומתיים עם גגות רעפים.

עם הזמן בנו יזמים ערבים אמידים בתי-מגורים בסמוך לאלה של הטמפלרים. הבתים הערביים ננטשו במלחמת העצמאות, ולאחר הקמת המדינה יושבו בהם עולים חדשים.

התפתחות סגנון הבאוהאוס

פתרון למצוקת הדיור

בשנות השלושים, עם התבססות שלטון המנדט בארץ והגאות החדשה בהגירה (גל "העליה החמישית"), חלה האצה משמעותית בתהליך העיור של שלוש הערים הגדולות בארץ. השינוי הבולט היה בתחום המסחר והתעשייה. הקמת תחנות הכוח החשמליות בתל אביב (ב-1923) ובחיפה וטבריה (ב-1925), בנית הנמל העמוק בחיפה, הקמת בתי הזיקוק בעמק זבולון וחיבורם אל צינור הנפט מעירק, ופתוח רשת הרכבות והכבישים - כל אלה ועוד יצרו תנופת פיתוח ושינו את פלשתינה מארץ חקלאית דלה לארץ מודרנית הכוללת מפעלי תעשיה ומלאכה, וביניהם עשרות בתי חרושת גדולים מצוידים במכונות חדישות.

השינוי שחל באופי הערים בתקופה זו נבע לא רק מכמות המהגרים הגדולה שנוספה לערים (העליה החמישית מנתה קרוב לרבע מיליון מהגרים יהודים) אלא גם מהרכבה הדמוגרפי ואופיה התרבותי הייחודי של העליה החמישית. רק מיעוט מבין העולים הגיע מרוסיה, והחל משנת 1933 עלה באורח ניכר אחוז המהגרים מגרמניה שהיוו בסופו של דבר למעלה מרבע מעולי העלייה החמישית כולה.

בניגוד לגלי הגירה קודמים, חלק ניכר מעולי העליה החמישית היו בעלי אמצעים כלכליים, שאיפשרו להם לקנות דירה, לבנות בית חדש ולהקים עסקים זעירים. גם בחלוקתם לפי מקצועות הם נבדלו מעליות קודמות: עולים רבים היו בעלי מקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, אדריכלים ואנשי מדע. רבים היו בעלי השכלה מקצועית יסודית, בקיאים במסחר ובתעשיה והצטיינו בחוש ארגון וסדר. הרקע הבורגני-אירופאי של העולים ייבא ארצה תרבות של אנינות טעם והרחיב את קשת הצרכים של האזרח העירוני בארץ (למשל בתחום הבידור).

גלי העליה ההגירה בשנות העשרים והשלושים, שהכפילו ושלשו את כמות התושבים בערים הגדולות - יצרו מצוקה הולכת וגדלה של דיור. סקר של תושבים ודירות בתל אביב שנערך על ידי עירית תל אביב ב-1925 מעניק המחשה של תנאי הצפיפות ששררו בעיר באותה תקופה עוד טרם גל העליה החמישית). הסקר מצא בתל אביב 34,220 תושבים, כ-77% מתוכם גרו בבתים, כ-22% בצריפים וכאחוז אחד באוהלים ובסוכות. הדירות בנות חדר אחד היוו יותר ממחצית הדירות (52.2%), והדירות בנות 2 חדרים היוו 28.8%, כלומר אחוז הדירות הקטנות בתל אביב עמד על 81% מכלל הדירות. בדירות גדולות יותר גרו 2 ואף 3 משפחות באותה דירה, כשלכל משפחה חדר ואילו השירותים והמטבח משותפים לכולם. הצפיפות עמדה בממוצע על 2.3 נפשות לחדר, פי 2 מזו שהיתה מקובלת באותה תקופה בערי אירופה.

מצוקת הדיור נבעה לא רק ממחסור בדירות, אלא גם מגובה שכר הדירה, אשר הביא משפחות רבות להצטמצם בדירה צרה של חדר אחד או להתגורר בחדר אחד בתוך דירה גדולה לצד משפחות נוספות. גם המחסור בקרקע תרם לתופעה זו, שכן בעקבותיו עלה ערך הקרקע ל-30 ואף ל-50 אחוז מערך ההשקעות בבניה. יוקר המחיה הגיע למימדים כאלה ששכר הדירה בלע בממוצע 25 אחוז מהכנסתו של פועל ובדרגות הנמוכות הגיעו ההוצאות של השכר הדירה ל-40 אחוז ואף למעלה מזה.

אימוץ שיטת הבניה המודרנית

מצוקת הדיור חייבה מציאת פתרונות דיור מהירים, זולים ועמידים, שכן היה ברור למוסדות הלאומיים והעירוניים שהאוהלים והצריפים הם פתרונות דחק זמניים. הפתרון הטבעי היה אימוץ שיטת הבניה המודרנית וההמונית של בתים משותפים, שהתפתחה במערב עשר שנים קודם לכן. שיטה זו התבססה על בנית שלד של יציקות בטון מזוין ובלוקים, והיא איפשרה בניה מהירה (סדרתית) של בתי קומות פשוטים עם מספר דירות וחדר מדרגות משותף. שיטה זו התאימה לתנאי הארץ משום שהיא היתה זולה יותר, משום שהיא שיחררה - לפחות באופן חלקי - את היהודים מהתלות בערבים (כל ענף הבניה מאבן, המחצבות, ההובלה, הסיתות והבניה היה אז בידיים ערביות ואילו תעשיית המלט החול, החצץ והלבנים היו בידיים יהודיים), ואיפשרה הכשרה מהירה של עולים למקצוע הבניה (כוח האדם שהיה נחוץ ליציקה ולטפסנות).

היזמים

ארבעה יזמים עיקריים פעלו באותה עת בשטח:

  1. בעלי מגרשים: מרביתם היו בעלי אמצעים לא גדולים, שהבית היה עבורם עסק רווחי והבטחת פרנסה לעת זקנה. הם בנו בסגנון הארכיטקטורה המודרנית שהיתה אופנתית כדי להעלות את יוקרת הבניין. 
  2. קואופרטיבים קטנים: קבוצת אנשים, בדרך כלל ממקום עבודה משותף (עובדי בנק אפ"ק, עובדי קק"ל וכדו') שאמצעיהם הספיקו להם לבניית דירה לעצמם. הם התאגדו יחד בקואופרטיב לצורך הבית שנבנה על קרקע משותפת ובו דירה לכל משפחה (בדרך כלל בת 3 חדרים). 
  3. חברת שכון עובדים: חברה זו, שהיתה שייכת להסתדרות, הקימה את מעונות העובדים - 394 יחידות דיור בסך הכל בתחום תל אביב. 
  4. העירייה: אחרי מלחמת העולם השנייה התיר המנדט לעירייה ליזום בנייה במימון ממשלתי לחיילים משוחררים ולעולים פוליטיים מאירופה - בצורת שכונות של יחידות דיור מינימאליות, ואף פחות מכך: דירות של 2 חדרים לשתי משפחות או דירות בנות 3 חדרים למשפחה + 2 רווקים.

הסגנון הבינלאומי הופך למותג תרבות ותקופה

לא רק שיטת הבניה המודרנית אומצה בארץ, אלא גם הסגנון הארכיטקטוני שנילווה לה. סגנון זה - אשר כונה בשם "הבאוהאוס" (על שם בית הספר הגרמני לעיצוב, אשר פיתח אותו) או לחילופין בשמות "האדריכלות החדשה" ו"האדריכלות הבינלאומית" - מזוהה יותר מכל עם האדריכל הגרמני וולטר גרופיוס והאדריכל הצרפתי-שווצרי לה קורבוזייה. אנשי תנועת "הבאוהאוס" הושפעו מהתעשייה הממוכנת ומהטכנולוגיה המודרנית. הם נוכחו שאניות, מכונות כתיבה ומטוסים נבנו ללא תוספת קישוטית, ולא ראו סיבה מדוע בניינים יראו אחרת.

לה קורבוזייה קבע שיש לתכנן בית כאילו הוא מכונה שחיים בה. הסיסמה שהנחתה את אדריכלי הבאוהאוס היתה: "פחות זה יותר", (מינימליזם) כלומר קו פשוט, נקי ופונקציונלי. 

סיגנון זה, שכונה גם "הסיגנון הבינלאומי", הטביע את חותמו בשנות השלושים והארבעים בעיקר על בתי-דירות פרטיים בשלוש הערים הגדולות. בשנת 2003 הוכרזה "העיר הלבנה" של תל-אביב על-ידי UNESCO (אירגון החינוך, התרבות והמדע של האו"ם) כאתר מורשת עולמית, בזכות מאות ואלפי הבתים והמבנים בסיגנון זה המרוכזים בה (למעלה מ-4000 מבנים). בהכרזה צוינו ארבעה ריכוזים עיקריים: האזור שבין שדרות בן-גוריון בצפון, שדרות ח"ן במזרח ורובע לב תל-אביב בדרום; שדרות רוטשילד וסביבותיה; אזור כיכר ביאליק והשטח שמצפון לשדרות בן-גוריון, בואכה נחל הירקון.

בחיפה אפשר למצוא ריכוזי בתים רבים בסיגנון זה, בשכונות אחוזה, נווה שאנן וזיו, שנבנו על הכרמל.

גם לירושלים הגיע הבאוהאוס באותה עת. בשנות ה-20 של המאה הקודמת הוקמו במערב העיר ובדרומה שכונות הגנים תלפיות, בית הכרם, רחביה, בית וגן וקריית משה, לפי התפישה הבריטית המודרנית: בתים חד-קומתיים עם גינה צמודה, שדרות-גן עם צמחיית נוי. השכונות הללו, מרווחות בהרבה מהשכונות היהודיות המסורתיות, בישרו את התרחקות האוכלוסיה היהודית מהעיר העתיקה ורחוב יפו. עם הזמן נבנו בתים בני 2-3 קומות בסגנון הבאוהאוס. השילוב של הסגנון הזה עם האבן הירושלמית יצר בתים יפיפיים שמשווים לשכונות הללו אופי מיוחד.

הריכוז הגדול ביותר של בתים בסגנון זה מצוי בשכונת רחביה. השכונה הוקמה בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת על-ידי חברת הכשרת היישוב, ששכרה את שירותיו של האדריכל היהודי-גרמני, ריכרד קאופמן. זה תיכנן אותה כשכונת גנים בהשראת עיר הגנים האירופית, תוך יישום עקרונות הסיגנון הבינלאומי שרווח באותה עת בארץ-ישראל.

בשלב הראשון תוכננה רחביה א', ובהמשך נבנו עוד ארבע הרחבות לשכונה. על-פי התקנות המקוריות של ועד השכונה, הותר לפתוח בתי מסחר רק בשני הרחובות הראשיים שבפאתי השכונה, וזאת כדי לשוות לה אופי פסטורלי. הרחובות שנועדו למעבר כלי-רכב היו צרים כדי שלא יהפכו לסואנים מדי, ואילו השדרה הירוקה החוצה את השכונה מצפון לדרום ונועדה להולכי-רגל ולמטיילים, היא רחבה יחסית. רחביה, הקרובה למרכזיה התרבותיים והמסחריים של עיר הבירה, נחשבת כיום לשכונה יוקרתית.

מודל הבאוהאוס השפיע גם על שיכוני הפועלים שהקימה חברת נווה עובד בערים ובפרברים, ומעונות העובדים, שהוקמו בערים הגדולות ובפרברים על-ידי חברת הבנייה ההסתדרותית שיכון. חברה זו התמקדה בשני סוגי בתים: האחד, בית-מגורים חד-קומתי על מגרש של חצי דונם, עם גינה קטנה צמודה. השני, מעונות עובדים, או בלוק מגורים. רעיון זה נולד לאחר שבית צמוד-קרקע לכל פועל התגלה כלא-מעשי, עקב המחסור בקרקע עירונית והעלייה החדה והמתמדת במחירה. בשנים 1932-1937 נבנו כ-800 יחידות דיור במעונות עובדים, מחציתן בתל-אביב והיתר ברמת-גן, ירושלים, חיפה, קריית עבודה (שכונה בחולון) וקריית חיים. 
 
את התפשטות סגנון הבאוהאוס בשנות השלושים והארבעים בארץ יש לזקוף לא רק למצוקת הדיור, אלא גם להתפתחות, התרחבות והתמסדות ענף האדריכלות בארץ. בשנות העשרים הוקמה הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון (בראש הפקולטה לארכיטקטורה בשנותיה הראשונות עמד אלכסנדר ברוואלד שגם תיכנן את בנין הטכניון. את מקומו החליף ב1931 יוחנן רטנר) וב-1922 נוסדה אגודת האינג'נרים והארכיטקטים במטרה לפעול לקידום ענייניהם ושמירת זכויותיהם של הארכיטקטים והמהנדסים בארץ. האגודה שלחה נציגים לוועדות המקומיות, אירגנה תחרויות לתכנון (התחרות היוקרתית ביותר נערכה ב"יריד המזרח" - תערוכה מסחרית שהפכה תוך זמן קצר מיריד צנוע למכשיר חשוב לביטוי אדריכלי ולמשאת נפשו של כל אדריכל בעל יומרות) והוציאה לאור כתבי עת מקצועיים בתחום הבניה והאדריכלות ("ידיעות אגודת הארכיטקטים והאינג'נרים בא"י", "הבונים" ו"הקבלן והבונה").

מאמצע שנות העשרים ואילך גדל באופן משמעותי מספר האדריכלים בארץ. מקצתם היו בוגרי המחזורים הראשונים של הטכניון ומקצתם רכשו את השכלתם באירופה ושבו ארצה בתום הלימודים. אליהם הצטרפו ארכיטקטים יהודים שהגיעו ארצה במסגרת העלייה הרביעית והחמישית. הפעילות הגוברת בשטח הבניה יצרה תסיסה מקצועית שהתבטאה בריבוי הולך וגובר של מאמרים (בעיתונות היומית והמקצועית, בסמינרים ודיונים שנערכו בטכניון ובאגודת הארכיטקטים והמהנדסים ובקבוצות מפגש בלתי פורמאליות של בעלי מקצוע). בתחילת שנות השלושים היתה תל אביב נושאת הדגל של הארכיטקטורה בארץ.

בחירתם של הארכיטקטים הישראלים - בעיקר אלה המובילים בתחום שאת בתיהם חיקו האחרים - בסגנון הבינלאומי (תוך התאמתו לתנאים המקומיים) נבעה משלושה גורמים עיקריים:

ראשית, ההשכלה שרכשו בבתי הספר המתקדמים באירופה - בעיקר בגרמניה ובאוסטריה והקשר ההדוק שהם קיימו עם המתקדמים בין הארכיטקטים באירופה (על פי הנתונים שנבדקו ביחידה לתיעוד הארכיטקטורה בטכניון נמצא, שרבע מן הארכיטקטים הפעילים בארץ בשנים 1918-1948 למדו בגרמניה. למעשה אפשר לשייך למושפעים מהזרם אוונגרדי הגרמני גם את בוגרי הטכניון בתקופה זו. יסוד הטכניון, שפת הלימוד, שיטות ההוראה והדמויות הבולטות בהוראה ובחוגים המקצועיים היו קשורים ישירות לזרם זה. למעשה באם נצרף לבוגרי בתי הספר בגרמניה את אלה שלמדו בווינה ואת אלה שלמדו בארץ, בטכניון, בתקופה הרלוונטית, נוכל להסיק ששני שלישים מן הארכיטקטים הפעילים בשנות השלושים והארבעים היו תוצר הזרם האוונגרדי הגרמני של הארכיטקטורה המודרנית, או מושפעים ממנו ישירות. 

העובדה שהאדריכלים פעלו במדינה חדשה משוחררת ממסורת ומחוגים שמרניים עוינים הקלה על אימוץ הסגנון החדש עד כדי הפיכת תל אביב באותה תקופה לעיר בעלת הריכוז הגבוה ביותר של בתי בהואוס בעולם (והיא עניינה לפיכך את החוגים המקצועיים בעולם).

שנית, את המעבר לבניית בתי בבטון יש לראות גם בהקשר הבריטי. אנגליה היא הארץ הראשונה בה התחוללה המהפכה התעשייתית (בסוף המאה ה-18). שם גם נולדו רוב הרעיונות ונחקקו רוב חוקי העידן החדש. באנגליה גם הוקמו שכונות, יחידות מגורים ושיכונים אשר שימשו כדגם והתייחסות ליתר ארצות המערב. בנית בתי הבטון של הבהואוס נתקבלה בעין יפה על ידי הבריטים כיון שהיא תאמה את המסורת הבריטית של תיעוש וקידמה ואת מדיניות הפיתוח הכלכלי שבה נהגו בכל הקולוניות.

אורנה בצר, שחקרה את התפתחות סגנון הבאוהאוס, מציינת שרבים מבין המתכננים החלו עבודתם בשטח כבנאים וחלקם היו 'אינג'ינרים' בטרם או במקביל להיותם ארכיטקטים. עובדות אלה הקנו להם הבנה וקשר חזק אל הבניין בשטח, הכרת חומרים, פרטים ובעיות המתעוררות בעת הבנייה. רבים מהם שימשו גם 'בונה אחראי' - שהוא הסמכות המפקחת על הבניה בשטח. רוב הבנאים היו יהודים עולים חדשים וחדשים במקצוע הבניה.

בניית הבנין נעשתה בעיקר בעבודת כפיים: ערבול הבטון במקום על ידי מערבל - ידני או בעזרת כלי ערבוב בתוך 'אמבטיית פח'. העלאת הבטון לגובה הבניין נעשתה בכמויות קטנות בידיים - בדליים, בגרירה על משטח משופע או על ידי מעלית ידנית. הקירות היו עשויים לבני צמנט שעל פי רוב נוצקו במקום סמוך לאתר - ואף הם הועלו לבנין באותה דרך. המחסור במכשור יעיל ומתקדם היה אחד הגורמים לבניה, הנמוכה בארץ וגם בתל אביב. נבנו בתים בני 3-4 קומות בלבד.

שלישית, סגנון "הבאוהאוס" המינימליסטי, הפונקציונלי והאלגנטי הלם את רוח הקידמה והחילוניות שנשבו בארץ, את השאיפה לפתוח דף יהודי חדש וליצור תרבות מקורית במולדת החדשה, וכן את אתוס היעילות, האסקטיות, והדמוקרטיות של הסוציאליזם הציוני. התאמתו הסמלית עלתה בקנה אחד עם התאמתו הפונקציונאלית לאקלים הים תיכוני של מישור החוף. בתי הבאוהאוס התאימו גם ליכולתו הכלכלית המוגבלת של המעמד הבורגני החדש בארץ, לניסיונם הצעיר של הפועלים היהודים בעבודת בנין, למצאי חומרי הגלם המקומיים (חול רב ומיעוט מחצבות) ולצרכי האכלוס הדחופים של היישוב היהודי. כל אלה הביאו להתפשטותו המהירה בשנות השלושים והארבעים, בעיקר בתל אביב ובחיפה. תל אביב של שנות ה-30 היתה העיר הראשונה בעולם שנבנתה כמעט כולה בסגנון הבאוהאוס והיא הכילה באותה תקופה את ריכוז בתי הבאוהאוס הגדול בעולם. היא אף זכתה לכינוי "עיר של מרפסות". 

מאפייני יסוד של סגנון הבאוהאוס בישראל

צורה כללית

בית הדירות הטיפוסי של הבאוהאוס הוא בנין בן 3-4 קומות (ברחובות הראשיים התנשאו בתי הבאוהאוס לגובה של 14 מטרים). מיעוט היו בני 5 קומות, ובכל קומה נבנו שתי דירות לא זהות מבחינת גודלן. מקצת מהבתים נבנו על עמודים, על מנת לאפשר זרימת בריזה מן הים. התצורה המלבנית ישרת הזווית והאופקית של השלד ושל החלונות והמרפסות, מהווה את אחד מתווי-ההיכר הבולטים של סגנון הבאוהאוס. הבית מצטיין לרוב בחלוקה סימטרית של פתחים ומעל לכל ביחסים פרופורציוניים "נכונים" (על פי קנה מידה של "יחס הזהב") של גובה רוחב ומיקום בין מרכיביו הגיאומטריים (המבנה כולו, החלונות, המרפסות, המעקות וכו'). הפרופורציות הנכונות נעימות לעין ויש רבים הסוברים שהן שהעניקו לבתים את החן המפורסם שלהם.

סגנון הבאוהאוס מצטיין במה שהארכיטקטים מכנים "קו נקי": הקירות החיצוניים והפנימיים חסרי עיטורים, בגיאומטריה ישרת זווית - מה שמשווה לבנין אופי "חשוף" וקליל - ים תיכוני בעליל. בבתים רבים ניתן למצוא פרגולות וגגוני בטון בכניסה, בחלונות ובגג ואלה מהווים מעין עיטור קל.

רוב בתי הבאוהאוס נבנו - כחלק מתכנון כולל של רחוב או שכונה - בטורים, כאשר נשמר ביניהם רווח לא גדול, זאת מתוך שאיפה לנצל את מרבית השטח ולאפשר חדירת קרני שמש. כך נוצרו רצף של שטח עירוני בנוי המורכב מוריאציות ארכיטקטוניות על אותו סגנון בניה. השוֹנוּת בין הבתים התבטאה בעיקר בגודל המבנה, במידות הפתחים, בפרזולים ובחלוקה הפנימית של הדירות. ההתאמה הסגנונית בין הבתים, תוך שמירה על ייחודיותו הארכיטקטונית של כל בית ובית, יצרה חוט מקשר אסתטי (ובעליל גם רעיוני וקהילתי) בין הבתים ודייריהם, וחיזקה את האופי החינני, הצנוע והלא-צעקני, שהבתים מקרינים עד עצם היום הזה. 

חומרי בנין

בבתי הבאוהאוס ניכרת הנטיה להשתמש בחומרים מקומיים. שימוש נרחב בבטון ובלבני בטון, ציפוי בטיח חלק, מסויד לבן. חלונות ודלתות עץ, שימוש חלקי בפרופילי פלדה (בעיקר בחלונות חדרי מדרגות ובמעקות). שימוש רב בזכוכית. הברזל שימש גם בפרטים שונים כמו מעקות במרפסת ובחדרי מדרגות - בפרופילים בחתך עגול או ריבועי וכמובן כזיון לבטון, בנוסף לפרופילי הברזל בתקרות.

עץ שימש לנגרות הפתחים - דלתות וחלונות. בשנות השלושים גדלו המפתחים ועימם פרופילי העץ של חלון הזכוכית. התרבו חלונות נגררים - זה על זה ולתוך הקיר. כאן גם נוצר תריס הגלילה מעץ שהביא אתו פתרונות שונים ומקוריים בעיצוב החזיתות: בליטות מקומיות או קטעי קיר שלמים עם נישות פנימיות.

חומר המילוי המקובל היה לבני סיליקט (ובשנת 1921 אף הוקם בתל אביב בית חרושת ליצור לבני סילקט) או בלוקים, ונהוג היה לחפות את הבית בטיח בטון וסיד (לבן בוהק עד קרם בהיר) בעלי עמידות גבוהה. הגוון הבהיר של הבתים הקנה לימים לסגנונם את השם "האדריכלות הלבנה".

מאוחר יותר החלו לטייח בטיח עם טקסטורה שכונה "שפריץ". הטיח השכיח היה הטיח הרחוץ, או הטיח המגורד שנקראו בגרמנית טיח "וושפוץ" או טיח "קרצפוץ". טכניקת הטיח הגרמני יובאה ע"י המהנדס והארכיטקט עמנואל (אמיל) טיינר. טיינר היה ציוני שעלה ארצה ב1920 מצ'כיה (אמו היתה מגרמניה וזו היתה השפה עליה גדל). טכניקת הטיח היתה חלק מהידע הרב שהביא עימו מצ'כיה ואשר יושם תחילה בתל אביב ואחר כך גם ברחובות. חשוב לציין שטיינר היה ממציא, איש רב כישרונות ורעיונות, הן בתחום הבניין (למשל פתרונות יצירתיים לקבלת ארבעה כיווני אויר ואור לחדרים) והן בתחומים נוספים (חממות, ממטרות טפטפות ועוד). בין השאר הוא פיתח טיח-חוץ מיוחד, המבוסס על צדפים גרוסים עם חומר מילוט שאין יודעים עד היום מה מרכיביו (הסוד אבד עמו אחרי מותו). הטיח היה יפהפה כי היה בעל צבעים טבעיים, חזק מאד (לא ניתן היה לקדוח בו אלא עם מקדח בטון) ועמיד מאד (קירות חוץ שכוסו בטיח זה לא התקלפו מאז היווצרם, כמעט מאה שנה).

בירושלים ובמספר מקומות נוספים נהגו לצפות את שלד הבטון באבן. השימוש החדש בשלד בטון מזוין (אשר ביטל את תפקידו של קיר האבנים כקיר תומך), וכן הבנייה התעשייתית בתבניות עץ שמולאו בבטון צמיג שהתקשה במהירות, אפשרו לאדריכל גמישות גדולה בתכנון, והולידה וריאציות גיאומטריות רבות על אותו מוטיב סגנוני.

אלמנטים טיפוסיים

החלונות

בתי הבאוהאוס מתאפיינים בין היתר בחלונותיהם המלבניים הגדולים. חלונותיו גדולים (חלונות פס אופקי או סרט, המשוקעים בתוך מסגרת בטון).

מרפסת הוורנדה

מרפסת Verandah היא מרפסת רחבה ושקועה חלקה או כולה בבנין. היא שונה ממרפסת הבלקון Balcony שהיא צרה עד 1.20 ובנויה כזיז בולט מהקיר. מרפסת הוורנדה, אשר כונתה בפי כל גזוזטרה, היא המרכיב הארכיטקטוני הייצוגי ביותר של הבאוהאוס בישראל - כה ייצוגי עד כי תל אביב של שנות ה-30 כונתה "עיר של מרפסות". חלק מהמרפסות היו ישרות הזווית וחלקן מעגליות, והן הזכירו בצורתן האמבטית סיפון של אניה.
לעתים נבנו "סינורים" מעל המרפסת.
בחלק מהבתים נבנו מרפסות פינתיות ששברו את פינת הבית (יצרו ריש) ויצרו בכך קישור בין חזיתות הבית ובין הבית לבית השכן. כה חיונית נתפסה המרפסת עד כי בדירות הרגילות בנות 2-4 חדרים, היו לרוב שתי מרפסות ולעיתים שלוש וגם בדירות בנות חדר אחד היתה מרפסת. למרפסות היו מספר תפקידים משלימים:

  • מקום מאוורר, לשהיה, להסבה ולהינפשות בשעות הערב, ובמידה שמוצל גם בשעות החום של היום. 
  • אזור שרות ואחסון למטבח. 
  • אזור המאפשר תצפית על הרחוב (מעין "יציע" הצופה לתהלוכה שלמטה) ובכך קושר את הבית עם הרחוב והשכונה. 
  • שמירה על אקלים נוח בדירה: פתח גדול המסייע לאיוורור הבית, הצללה על קירות ופתחים. 
  • אלמנט עיצובי בחזית הבניין 
  • הגדלה ריאלית של שטח הדירה, שלא על חשבון אחוזי הבניה המותרים בחוק (המרפסת לא נחשבה כשטח בנוי על פי התקנות).

חדר מדרגות

חדר המדרגות הפנימי המרווח, ובו מדרגות רתומות לקיר, מהווה אף הוא את אחד מתווי הזיהוי החשובים של בתי הבאוהאוס. העליה לכל קומה היתה בדרך כלל בגרם מדרגות אחד (בכיוון הנגדי לגרם המדרגות הקודם) שהסתיים בפודסט (רחבת כניסה אופקית) שהוביל לפתחי הדירות שבקומה. בחלק מהבתים היו גרמי המדרגות צמודים זה לזה ובחלק אחר הפריד ביניהם חלל לכל גובה הבית, שדרכו יכולת להשקיף מלמעלה על העולים במעלה המדרגות.
בתקרת הפודסט העליון נפתח צוהר עם סוגר ברזל, וניתן היה להגיע דרכו (באמצעות סולם) אל הגג.
חדר המדרגות - שהיה כאמור אלמנט נפרד מהדירות - נחשב בדרך כלל על ידי הקבלן ועל ידי הדיירים לחלק חשוב מהרכוש המשותף ולמרכיב ייצוגי, והוא נבנה בקפידה וטופח בהתאם. המדרגות נוצקו ולוטשו במקום בידי רצף מומחה (דבר שהקנה להן ברק ועמידות רבה). הקירות המשיקים למדרגות חופו עד גובה המותניים באבני שיש או בציפוי בטון טרצו (כדי למנוע לכלכוך). המעקה היה עשוי מנחושת יצוקה או צינורות ברזל מאסיביים והוא עוצב בפשטות (עם מיעוט פרזולים) אך בדרך מהוקצעת ואנינה - כמיטב המסורת האירופית - על ידי חרש אומן. חדר המדרגות הואר ואוורר באמצעות חלונות צוהר עגולים (כצוהרי האניות) או ריבועיים (עם סוגר "קיפ"), ובמקרים רבים גם בחלון-חרך ארוך (שנקרא "טרמומטר") עם זגוגית דקורטיבית. החלון עבר לכל גובה הקומות והיווה ברוב המקרים את האלמנט האנכי היחידי בבניין.
בבתים רבים נבנה בשטח הפודסט שבחדר המדרגות חדר כביסה ללא או עם הרחבה קטנה.

גג שטוח

הגג השטוח, שנאטם בזפת וסויד בסיד לבן, אף הוא אלמנט טיפוסי לבתי הבאהוס. הגג שימש לעתים כגן צמחים, כמרפסת גדולה (לעתים נבנתה על הגג פרגולה/סולריום מקורות בטון שנועדה לבילוי בשעות הערב), או חצר סגורה מוגבהת. הגג החלק היווה מעין אנטי תזה לגג הרעפים המסורתי באירופה.

בחלק מהבתים נבנה חדר כביסה קטן על הגג ולצידו מתקן לתליית כבסים - זאת חרף האיסור בתקנות. חדר זה שימש כעבור זמן פתח לבניית דירה נוספת על הגג באופן בלתי חוקי. בשנות הארבעים, בשל מצוקת הדיור הותרה תוספת הבניה באופן חוקי. בבתים רבים נוצק כרכוב דק כחלק מסיומת הגג, והוא נועד להגן על החזיתות מזלג של מי גשמים ולהעניק לבית גימור נאה. מי הגשמים נוקזו במרזבים פנימיים (עם היציקה) וחיצוניים.

הכניסה לבית

הכניסה לבית נבנתה לרוב על ידי בעל הבית בתום הבניה, ובבנייני איכות עוצבה על ידי הארכיטקט בדומה למעקות המרפסות. הכניסה לבית נעשתה דרך מעבר בקומת העמודים ובמקרים שבהם לא היתה קומת עמודים - דרך שביל כניסה בצד הבניין.
בחלק מהבתים יוחסה לכניסה חשיבות רבה, שטחה הוגדל, והוצבו בה אביזרים שונים, כגון: ספסל, עציץ, מראה וכדומה.

גדר

הגדר המקורית הנפוצה נבנתה בחלקה התחתון לבנים וטויחה, ומעליה נבנו מעקה ברזל, צינורות אופקיים או שכבת רשת. בחלק מהבתים נבנה שער מסוגנן כחלק אינטגראלי מהגדר.

המבנה הפנימי של הדירה

גם המבנה הפנימי של הדירה היה טיפוסי לרוב הבתים. הדגש שניתן בתכנון היה על ניצול מקסימאלי ופונקציונאלי של שטח הדירה ועל פשטות בעיצוב החלל (חדר מלבני לרוב ללא נישות). רוב הדירות כללו 1-3.5 חדרי מגורים בגדלים לא אחידים. מידותיו של הסלון, שנוצל ברוב הבתים גם לשינה ואכילה, לא עלו בהרבה (אם בכלל) על מידותיהם של יתר חדרי הבית. רוב הדירות - בעיקר אלה שנבנו בשנות השלושים המאוחרות ושנות הארבעים - כללו חדר רחצה קטן שכלל בדרך כלל בית-שימוש ואמבט. המטבח היה קטן - כ-5 מ"ר- ונדחסו בו בדוחק כיריים, ארון קרח, ארונות קיר ושולחן אכילה (המידות הקטנות יצרו בבתים רבים דפוס של אכילה בתורות - קודם הילדים ואחר כך ההורים). חדרי המגורים והמטבח נפתחו אל חדר הכניסה או אל ההול המרכזי - שקישר בין החדרים והפך לאחד מתווי-ההכר הפנימיים של בתי שנות השלושים והארבעים. הרצפות כוסו במרצפות שהיו תרכובות של מלט וחצץ דק ברבועים קטנים.

הדירות בבתי הבאוהאוס, שנבנו בשנות השלושים, היו נמוכות בהשוואה לדירות שנבנו בשנות העשרים, וגובהן נע בין 3.25-4 מ'(לעומת 3.60-4 מ' בדירות בשנות ה-20). הסיבה לכך היתה בעיקרה כלכלית (חיסכון בחומרי בניה ובמקום), אף כי גם לנוהגי המגורים באירופה - שבה צמח הבאוהאוס היה גם כן השפעה כלשהו.

מרפסת מול מרפסת

בתי הבאוהאוס היוו את התשתית הסגנונית והערכית להיווצרות הבית המשותף, שהפך לימים לבית הטיפוסי של המעמד הבינוני בישראל, ולהתפתחות ההוויה העירונית, הפתוחה, המוחצנת, הלבבית והקולנית של "מרפסת מול מרפסת". המרפסת הפתוחה יצרה דיאלוג קולני בין יושבי המרפסות לבין האנשים ברחוב (קריאתה של האם לילדיה - "רק עוד רגע אמא" - לשוב הביתה הפכה ברבות הזמן לפולקלור ישראלי) ובין דיירי הקומות השונות והבניינים הסמוכים. בערבים נהגו להתכנס בני המשפחה וחבריהם במרפסות הבתים לארוחות, לוויכוחים לוהטים, לרכילויות קטנות למשחקי קלפים וקובייה. 
בבתי הבאוהאוס התפתחה לראשונה גם מסורת 'הרמונט' הישראלית, שעליה כתב אלתרמן ב'טור השביעי': 'מסיידים, מנקים, מזיזים שולחנות,/ מהפכים במגרות, בתיקים שמים עין./ הה, עונת הסיוד, היפה בעונות!' 
 
הבתים שנבנו בשנות העשרים והשלושים שינו את דמות הרחוב הישראלי, שכן הם כללו חצר אשר הפרידה בין הבתים ושברה בכך את קיר הרחוב הרציף של ראשית ההתיישבות העירונית. מתקופה זו ואילך הפכה העיר הישראלית מעיר של רחובות לעיר של שכונות, ובאופן פרדוכסלי דווקא התרחקה מאופיו של המטרופולין האירופאי. 

במבט לאחור אפשר לומר שבאותה מידה בתי הבאוהאוס יצרו זהות דיפרנציאלית שונה מהבניה בארץ ובכך יצרו גם מעין גרעין לזהות לאומית. העיר העברית סומנה בבתים חדשים שיצרו סביבה חדשה, וסביבה חדשה עוזרת ליצירת זהות חדשה. 

החזרת העטרה הירושלמית ליושנה

עד ראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, נטו המתכננים להתעלם מן האתרים והמבנים הארכיטקטוניים-היסטוריים שמחוץ לחומות. הסיבה המרכזית לכך הייתה שמרבית השכונות המסורתיות התנוונו והלכו, עקב הבנייה הצפופה והגבוהה שחנקה אותן. למרבה המזל, שרידותה של האבן הירושלמית, שמרה על חלק גדול מהבתים והקלה על מלאכת השיקום והשיחזור שלהם.

אחדות מהשכונות, בהן משכנות שאננים ונחלת שבעה, שוקמו לצרכי מסחר או תרבות והפכו מוקדי משיכה. בשכונות אחרות, דוגמת זיכרון משה ואוהל משה, חל תהליך איטי של כניסת אוכלוסייה חזקה ומבוססת, המשפצת בתים במצב גרוע למטרת מגורים או השקעה.

אחת ההצלחות בתחום זה היא המושבה הגרמנית, שהוזכרה לעיל. בשנות ה-60 וה-70 נבנו במושבה בתי-דירות בסיגנון הישראלי המקובל של אותם זמנים, שלא הוסיפו לה חן רב. אולם, החל משנות ה-80, עם התפתחות מודעות השימור, נבנו כל המבנים החדשים במושבה בסיגנון התואם את רוחה המקורי: בנייה נמוכה, גגות רעפים, חלונות מקושתים, דגש על חצרות וגינון, וכדומה. כך נשמר אופייה המיוחד, כמעין כפר אירופי בלב ירושלים, בו שזורים אלמנטים מקומיים. בתי המושבה הגרמנית השפיעו על הארכיטקטורה של הבתים הפרטיים בירושלים גם בהמשך הדרך, ויצרו מודל ירושלמי של בית, שהוא שילוב בין מסורת ערבית למודלים אירופיים.

השקיעה והרנסאנס של הבאוהאוס

עם קום המדינה הוטבעו שכיות החמדה הארכיטקטוניות של ראשית היישוב היהודי העירוני בים השיכונים האפורים, ובחלוף השנים רבים מהבתים נמחו ללא שיור (בתי אחוזת בית נהרסו ברובם כבר בתוך שלושה עשורים מהיווסדם), ואלה, שנותרו על כנם, איבדו מזוהרם וחינניותם והפכו לבתים בלויים ומרופטים, שזקנתם מביישת את נעוריהם.

בתים נאים אלה לא שומרו במשך השנים על ידי בעליהם או על ידי העיריה, בשל הבהילות הביטחונית והכלכלית, שבה היו שרויים היהודים. סיבה נוספת היא מעמדה הנמוך של תרבות האסתטיקה - בעיקר אסתטיקת הדיור - בסדר העדיפויות של החברה הישראלית.

עד שנות השמונים נטו להקל ראש בייחוד הארכיטקטוני של בתי הבאוהאוס, והתוצאה הייתה הזנחה ובלאי מואץ. ואז, בעקבות ספרים ותערוכות שהוקדשו לסיגנון בנייה זה, כמו גם הביקוש הגובר לדיור בתל-אביב והתחזקות הרגישות האסתטית בכלל ובבנייה בפרט, הייתה לבאוהאוס עדנה. יותר ויותר בעלי בתים השקיעו בשיפוצים ובהרחבה, ומחירי השכירות או המכירה האמירו.

הערגה לבתים הללו ולקסם שלהם נובעת, בין השאר, מהעובדה, שהם הבתים האחרונים שנבנו בארץ על ידי בנאים, שהם גם אמנים, ועל כן הפכו גם לנכס אסתטי ולסמל של מסורת ותקופה. זו תקופה שבה האמנות לא הייתה עדין מתועשת, וחייבה עבודה איטית של ידיים מיומנות ושל מסורת מקצועית, העוברת מדור לדור בירושה. הבתים הללו הם בעצם מעין אנדרטות לעולם הולך ונעלם.

בתי הבאוהאוס נחשבים היום לפריט היסטורי ובאזורים מסוימים (שדרות רוטשילד בתל-אביב, לדוגמה) האמיר שוויים באופן ניכר.

עם זאת, עדיין קיימים בתים רבים בחיפה, בתל-אביב ובערים נוספות הסובלים מהזנחה והידרדרות, הן בשל חוסר מודעות של הרשויות המקומיות והן משום שבבתים הללו גרות היום אוכלוסיות חלשות מבחינה כלכלית (עולים, סטודנטים, חרדים וכדומה), רבים בשכירות, חלקם אף בדמי מפתח. במקרים רבים, ההזנחה נובעת מסירובם של בעלי הדירות להשתתף בעלויות השיפוץ.

היום יש בארץ מספר קטן של שכונות שבהן שולט סגנון הבאוהוס. הבולטות הן מרכז הכרמל, אחוזה ונווה שאנן בחיפה, ורחביה בירושלים. מקצת מהבתים בהן התשמרו היטב בשל מיקומן של השכונות ומצבן הכלכלי של בעליהן ומקצתם שופצו בשנים האחרונות. השכונות הללו נחשבות ליוקרתיות ומבוקשות משום שהן מקרינות אירופאיות נינוחה ויפות מראה.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אריכא י' (עורך), 60 שנה לעיר תל אביב - מקראה היסטורית ספרותית, 1969.
  • בצר ארנה, בתי דירות בתל אביב בשנות השלושים - התפתחות, תכנון ועיצוב, חיבור על מחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבלת מיגסטר במדעים בארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון, 1984.
  • גוטמן נחום, עיר קטנה ואנשים בה מעט, עם עובד ודביר, תשי"ט.
  • גורי חיים, דפים ירושלמיים, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח.
  • וקסנבוים יצחק, זמנים שלא ישובו..- סיפורי נוסטלגיה, טפר הוצאה לאור, 1994.
  • זבה רחל, צבע בארכיטקטורה, הטכניון, חיפה, 1993.
  • טבת שבתי, טורנובסקי ולטר, פלאי ברכה וקליר מתתיהו, חמישים שנות תל אביב - אלבום יובל, מסדה בע"מ, תשי"ט.
  • יודפת א', יחסי יהודים וערבים בראשיתה של תל אביב 1909-1929, הציונות ג', תשל"ב.
  • יערי א', זכרונות ארץ ישראל, תש"ז.
  • לוין מיכאל, עיר לבנה - אדריכלות הסגנון הבינלאומי בישראל, מוזיאון תל אביב, 1984.
  • לונץ א"מ, ירושלים בארבעים שנה האחרונות, לוח א"י לשנת תרע"ד, 1913.
  • סוסנובסקי סילבינה, התפתחות הארכיטקטורה המודרנית בחיפה בשנים 1920-1940: תכנון מרכזי המסחר, חיבור לשמם מלוי חלקי של הדרישות לקבלת התואר מגיסטר למדעים בארכיטקטורה ובנוי ערים, הטכניון, 1983.
  • פינס יחיאל מיכל, בנין הארץ א-ב, דביר, תרצ"ט.
  • רופין ארתור, שלושים שנות בניין בארץ ישראל, שוקן, תרצ"ז.
  • שוארץ ק', האמנות היהודית החדשה בארץ ישראל, 1941.
  • שחורי אילן, חלום שהפך לכרך - תל אביב, לידה וצמיחה: העיר שהולידה מדינה, אביבים בע"מ, 1990.
  • תמוז בנימין (עורך), אמנות ישראל, מסדה, 1963.
  • בנהם רינר, ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון -הלכה ועצוב, דביר, תשל"ח.
  • פחטר שלום, על דרכי התיישבותנו העירונית, דפוס ספר, תרצ"ח.
  • בצר ארנה, בתי דירות בתל אביב בשנות השלושים - התפתחות, תכנון ועיצוב, חיבור לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבלת מיגסטר במדעים בארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון, 1984.
  • מצגר סמוק ניצה, בתים מן החול - אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל אביב 1931-1948, משרד הבטחון, 1994.
  • קאופמן ר', 20 שנות בניה, 1940.
  • אגודת המהנדסים, עשרים שנות בניה, התיישבות, שיכון ומוסדות ציבור הפועלים, אגודת המהנדסים, האדריכלים והמודדים בארץ-ישראל, 1940.
  • שחם נתן, לב תל אביב, עם עובד, 1996.
  • טל דובי והרמתי מוני, קו האופק - תל אביב, משרד הבטחון, 1990.
  • שיפמן י' (עורך). ספר השנה לבניין, מסחר ותעשייה, תרצ"ה.
  • ביין אלכס, תולדות ההתיישבות הציונית מתקופת הרצל עד ימינו, מהדורה רביעית, מסדה, 1970.
  • קון מיכאל, אדם בונה ביתו - חופש או כפיה בשיכון, הקיבוץ המאוחד, 1989.
  • לבון זליג, קורת גג, עם עובד - תרבות וחינוך, 1974.
  • פראוור י' ואחימאיר א' (עורכים), עשרים שנה בירושלים, משרד הבטחון ומכון ירושלים לחקר ישראל, 1988.
  • ברונו צבי, שפה מודרנית לאדריכלות, מסדה, 1984.
  • ביגר גדעון, הסגנון הבינלאומי בארכיטקטורה של בתי תל אביב, אריאל.
  • סילבינה סוסנובסקי, התפתחות הארכיטקטורה המודרנית בחיפה בשנים 1920-1940: תכנון מרכזי המסחר, חיבור לשמם מלוי חלקי של הדרישות לקבלת התואר מגיסטר למדעים בארכיטקטורה ובנוי ערים, הטכניון, 1983.
  • ביגר גדעון, מושבת כתר או בית לאומי - השפעת השלטון הבריטי על ארץ ישראל, 1917-1930, יד יצחק בן צבי, 1983. 
  • גלעד דוד ואביצור שמואל, ההסטוריה של ארץ ישראל - ארץ ישראל בתקופת המנדאט והבית הלאומי, 1990.
  • גנין צבי, קרית חיים (ארלוזרוב) - נסיון באוטופיה עירונית, 1933-1983, מלוא, 1984.
  • ברייצר איריס, שכונות עובדים - ניסויים בעיצוב נוף עירוני על ידי אידיאולוגיה חברתית בארץ-ישראל של תקופת המנדט, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1982.
  • גרנות אברהם, בשדות הבניין, מוסד ביאליק, תשי"ב.
  • הסוכנות היהודית לארץ-ישראל - המכון לחקר הכלכלה, בעיות השיכון בארץ-ישראל, דפוס הארץ, 1938.
  • גורי חיים, דפים ירושלמיים, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח.
  • לבון זליג, קורת גג, עם עובד - תרבות וחינוך, 1974.
  • איש שלום מרדכי, בסוד חוצבים ובונים: אוטוביוגראפיה, אגודת שלם, תשמ"ט.
  • Herbert Gilbert & Sosnovsky Silvina, Bauhaus on the Carmel and the Crossroads of Empire - Architecture and Planning in Haifa During the British Mandate, Jerusalem, 1993.
  • Masterman E. W. G. Hygiene and Disease in Palestine in Modern and Biblical Times, London.
  • Murray J. Handbook for Travellers in Syria and Palestine, London, 1872.
  • Rupin A. Three Decades of Palestine, Jerusalem, 1936.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  •  לוין מיכאל, "האדריכלים שהביאו את הבאוהאוס לישראל", קו: כתב עת לאמנות 2, 1981.
  • קולקה גילה, "האקלקטיות התל אביבית", אדריכלות ישראלית, מרץ 1991.
  • אלחנני אבא, "פרקים בתולדות האדריכלות בארץ ישראל בעת החדשה", תוי 25-26, 1988, 3.
  • שרון א' ותומרקין י', "בזכות קנה המידה (יגאל תומרקין מראיין את האדריכל אריה שרון על הבאוהאוס והתפתחות האדריכלות בארץ)", קו: כתב עת לאמנות 2, ינואר 1981, 80.
  • שרון א', "האדריכלות הישראלית במבחן השייכות לארץ", פרוזה 66-67, 1983, 58.
  • הבנין - עתון לאדרכילות ולבנין ערים, אוגוסט 1937.
  • סמוק ניצה, "הסגנון הבינלאומי בתל אביב", אדריכלות ישראלית, מרץ 1991.
  • אלחנני אבא, "קאופמן", תוי יא, קיץ 1972, 3.
  • ביגר גדעון, "שכונות הגנים - תכנונן והתפתחותן בראשית השלטון הבריטי, 1917-1925", קתדרה 6, טבת תשל"ח, 108.
  • השמשוני אביב, "אדריכלות", אמנות ישראל, בנימין תמוז (עורך), מסדה, 1963, 213.
  • לוין מיכאל, "האדריכלים שהביאו את הבאוהאוס לישראל", קו: כתב עת לאמנות 2, ינואר 1981, 65.
  • לוין מיכאל, "מזרח או מערב - אדריכלות בישראל, 1902-1933", שנות העשרים באמנות ישראל, מאר שפס, מאירה יגיד ואלן גינתון (עורכים), 1982, 219.
  • לוין מיכאל, "ראשי פרקים למגמות הצמיחה וההתגבשות של אמנות ואדריכלות מקומית בארץ-ישראל", קתדרה 16, תמוז תש"ם, 194.
  • כץ יוסף, "חברת אחוזת בית, 1906-1909 - הנחת היסודות להקמתה של תל אביב", קתדר, 33, תשרי תשמ"ה, 161.
  • כץ יוסף, "דיפוזיה של רעיון אורבני - שכונת 'תל אביב' כמודל לתוכניות להקמת פרברים מודרניים בארץ-ישראל", אופקים בגיאוגרפיה 11-12, 1984, 108.
  • כץ יוסף, "הקמתה וראשיתה של שכונת 'הרצליה' - השכונה העברית הראשונה על הכרמל", אופקים בגיאוגרפיה 9, 1983, 49.
  • גילבר הרברט וסוסנובסקי סילבינה, "התפתחותה של חיפה 1918-1948 - תכנון וארכיטקטורה", עידן 12: חיפה בהתפתחותה 1918-1948, ירושלים 1989, 47.
  • Amiran D. H. K. & Shahar A. "Estimates of the Urban Population of Palestine in the Second Half of the Ninteenth Century", Israel Exploration Journal, 10, 1969, pp. 181-183).

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • האנציקלופדיה העברית, תש"ז, כרך ו', 900.
  • שץ תמר, מאדמה עד תפוח זהב: מילון דימויים ארץ ישראלי משנות השלושים והארבעים, מוזיאון ישראל, 1992. 
  • תורמי ויקיפדיה (2008). באוהאוס. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:37, אפריל 24, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). אדריכלות מודרנית. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 11:49, מרץ 25, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). הסגנון הבינלאומי. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:22, אפריל 26, 2008.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • בר קדמא עמנואל, "על הבאוהוס", ידיעות אחרונות, 7 ימים, 30.5.1980, 20.
  • ברזילי י', "על מוסדי יפו", העולם, 30.4.1912, 9.

אתרי אינטרנט

  • אתר white-city, תאריך כניסה: 1 במאי 2008.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על סגנון הבאוהאוס בבתי המגורים בישראל (5)

    pxnouhoe

    1
    יום רביעי ל' בניסן תשע"ז 26 באפריל 2017

    pxnouhoe

    sample@email.tst
    1
    יום רביעי ל' בניסן תשע"ז 26 באפריל 2017

    mfmlxmbv

    1
    יום רביעי ל' בניסן תשע"ז 26 באפריל 2017

    mfmlxmbv

    sample@email.tst
    1
    יום רביעי ל' בניסן תשע"ז 26 באפריל 2017

    ענת

    כמה מדהימים המבנים האלו הפזורים ברחבי הארץ ובמיוחד בתל אביב.
    יום שלישי ב' בכסלו תשע"א 9 בנובמבר 2010

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.