דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

פרק 13: דפוסי גירושין בקרב העולים מחבר המדינות

משבר בחיי הנישואין
משבר בחיי הנישואין
כתב העת "מוסקובסקיה פראבדה"
תמונת אילוסטרציה
איגור יבדוסין, עוז אלמוג, דוד פז

נוצר ב-4/17/2008

גירושין בברית-המועצות ובחבר המדינות

בברית-המועצות, בקשה לגירושין נדונה במשרד לרישום אזרחי או בבית-משפט, על-סמך הצהרה של שני בני-הזוג או של אחד מהם. אם לבני-הזוג לא היו דרישות כלכליות זה מזו, בית-המשפט היה רשאי לדון בבקשה גם בנוכחות צד אחד בלבד.

על-פי הסטטיסטיקה, בעשרים השנים האחרונות התפרקה כל משפחה שלישית בברית-המועצות. בשנת 1978 נרשמו לנישואין 2.7 מיליון זוגות, 951 אלף זוגות מהם התגרשו. שיעור הגירושין הגבוה ביותר נרשם במדינות הבאלטיות, ברוסיה ובאוקראינה - הרבה מעל זה שברפובליקות שבאסיה ובקווקז. שיעור הגירושין בקרב משפחות כפריות הינו כשליש משיעורם במשפחות עירוניות.

המשפחה היהודית שמרה על יציבות יחסית, חרף חשיפתה להשפעות הסביבה. שיעור המתגרשים בקרב יהודי רוסיה היה נמוך יותר מהממוצע הכללי, אם כי עדיין גבוה יחסית בהשוואה לחברה הישראלית. על-פי נתוני אירגון "משפחה חדשה", בשנת 2006 ישראל דורגה במקום ה-27 בעולם בשיעור הגירושין (26%). מדינות ברית-המועצות לשעבר (רוסיה, אסטוניה, אוקראינה, בלארוס, מולדובה ולאטביה) דורגו בראש עם שיעור גירושין שנע בין 43% ל-68%.

במקביל לירידה בגיל הנישואין, חלה גם ירידה בגיל הגירושין. עילות הגירושין היותר שכיחות שצוינו בשנות ה-90', ועודן שכיחות, בקרב תושבי חבר המדינות: אלכוהוליזם, בגידה ואי-התאמה אישית. המונח "אי-התאמה אישית" כלל במקרים רבים נישואי-בוסר, היעדר הכנה מראש של הצעירים לחיי זוגיות, קשיים כלכליים, קשיים בגידול ובחינוך הילדים, יחסי-מין ויחסים עם ההורים. למעט סיסמאות והצהרות, עד שנות ה-90' המאוחרות של המאה שעברה לא נעשה כמעט דבר על-מנת להכין את הצעירים לנישואין ולחיי משפחה. צעדים ראשונים לשינוי המצב נעשו משנת 1989 ואילך, כשבערים הגדולות החלו לצוץ תחנות ייעוץ משפחתי.

לגורמי הגירושין יש להוסיף גם את תנאי החיים הקשים, שהיו מנת חלקן של משפחות סובייטיות רבות בתקופת בריה"מ. בשנת 1990, לדוגמה, כ-40% מתושבי לנינגרד (סנט פטרסבורג) ומוסקבה גרו בדירות משותפות יחד עם הוריהם, בשיגרה של מריבות בלתי-פוסקות, האשמות הדדיות, חשדות וקטטות.

הדירה המשותפת (communal apartment), או בשמה העממי קַאמוּנאלקָה (komunalka), הייתה סוג של דיור ציבורי נפוץ בברית-המועצות, מאז ימי המהפכה הבולשוויקית ב-1917. אגב, הרבה מהדירות הללו היו במקור בתים מרווחים של בורגנים, שהופקעו על-ידי הקומוניסטים אחרי תפיסת השילטון. בשנות ה-60' ובשנות ה-80' בנתה המדינה, ביוזמתה, בתי דירות משותפות עבור מעמד הפועלים. בשנת 1980, לדוגמה, כ-45% מכלל הדירות בלנינגרד היו במתכונת של הקַאמוּנלקָה.

קַאמוּנאלקָה טיפוסית הייתה דירה מרווחת בת חמישה-שישה חדרים, חדר אחד לכל משפחה. הרקע לכך הייתה מצוקת הדיור בערים הגדולות, כמו גם האידיאולוגיה הסוציאליסטית המושתתת על רעיון השיתופיות והסולידאריות. לעיתים קרובות, הורים התגוררו בחדר סמוך לילדיהם, לצד משפחות נוספות ללא כל קירבה משפחתית. המטבח, השירותים, המקלחת וחדר האמבט היו משותפים לכל הדיירים. סיגנון דיור זה מזכיר את הקיבוצים הראשונים, או את החיים בפנימייה.

גם אלה שהתגוררו בדירות נפרדות, כלומר, משפחה אחת בלבד (לרוב, עדיין עם הסבא והסבתא), חיו בתנאים קשים - צפיפות (במקרים רבים, בגלל הורי הבעל או האישה שהתגורר איתם), מיכשור פרימיטיבי, מחסור מתמיד במצרכים ושעות רבות שהוקדשו להשגתם. הדיור הציבורי הנפרד הונהג החל משנות ה-70'. עד אז התגורר הפרולטריון בדירות שיתופיות. לרוב, היה צורך בהרשמה ובהמתנה ממושכת (לעיתים שנים), כדי לקבל זכאות על דירה ציבורית נפרדת.

גירושי העולים וההלכה היהודית

במדינת ישראל קיימות שתי ערכאות משפטיות, המוסמכות לטפל בנושא הגירושין לפי החלוקה הבאה: בית-דין רבני לגירושין על-פי ההלכה, ובית-משפט לענייני משפחה לזוגות המעוניינים בהליך גירושין אזרחי.

בית-הדין הרבני מוסמך לדון בנושאי נישואין או גירושין בין בני-זוג יהודים לפי ההלכה, שהם תושבי המדינה או אזרחיה. סמכות הדיון בגירושין אינה תלויה במקום בו נישאו בני-הזוג, או בדרך בה נישאו. במילים אחרות, שני בני-זוג יהודים שנישאו בנישואים אזרחיים או נישאו בחו"ל, עדיין צריכים להתגרש ברבנות.

נושאים נוספים בסמכותו של בית-הדין הרבני כוללים דמי מזונות, חלוקת רכוש, אחזקת הילדים וכדומה, ובתנאי שהצד שהגיש את תביעת הגירושין, כרך אותן כדין בכתב-התביעה. סמכותו של בית-הדין הרבני מקבילה לזו של בית המשפט לענייני משפחה.

במידה ואחד מבני-הזוג המבקש להתגרש אינו יהודי על-פי ההלכה, הם יכולים לפנות לבית-משפט לענייני משפחה הסמוך למקום מגוריהם. ערכאה משפטית זו, שמעמדה החוקי וסמכויותיה מקבילות לזה של בית-משפט שלום, היא בעלת הסמכות הבלעדית לדון בתובענות וסיכסוכים בין בני-זוג בעניינים שונים, כגון אבהות, אמהות, מזונות, יחסי ממון, אפוטרופסות, החזקת קטינים, אימוץ, ענייני ירושה, ועניינים נוספים המפורטים בחוק בית-המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995.

במשך שנים, זוגות עולים שאחד מהם אינו יהודי לפי ההלכה, נאלצו לעבור דרך חתחתים עד לקבלת הגט. תחילה היה עליהם להגיש בקשה לגירושים לבית-משפט העליון, ורק משם היא הועברה לבית-משפט לענייני למשפחה. במקרים מסוימים, התהליך היה מייגע וממושך, ועולים רבים נאלצו לחפש פיתרון בחו"ל. השינוי המיוחל נעשה בשנת 2005, ההליך קוצר ובקשות לגירושים אזרחיים מוגשות מאז ישירות לבית-המשפט לענייני משפחה.

לפי ראיונות שקיימנו עם עורכי-דין מהמגזר הרוסי העוסקים בתחום, הליך גירושין אזרחיים בין שני בני-זוג שאינם יהודים קצר יותר (מספר שבועות), מאשר זה של זוג שחציו יהודי לפי ההלכה (כחודש-חודשיים ממוצע). זאת, בתנאי שאיש מבני-הזוג לא מערים קשיים והגירושין נערכים בהסכמה הדדית. במקרה שאחד מבני-הזוג שאינו יהודי לא שוהה בארץ, הליך הגירושין מסתבך ועלול להימשך חודשים ארוכים, עקב הצורך לפנות לערכאות משפטיות בחו"ל.

עילות אופייניות לגירושין

על-פי-הרוב, ההחלטה להתגרש אינה תולדה של עילה אחת ויחידה, אלא מיכלול עילות, השלובות וכרוכות זו בזו. בהקשר זה יצוין, כי יש הבדלים משמעותיים בין עילות לגירושין אצל זוגות צעירים לאלו של זוגות מבוגרים. להלן כמה מהעילות הרווחות:

חוסר בשלות נפשית וחברתית

בחור ובחורה המתחתנים בגיל צעיר יחסית (תופעה רווחת בקרב העולים), חסרים במקרים רבים את הבשלות הנפשית והרגשית ההכרחית להצלחת חיי הזוגיות. מוסד הנישואין מתאפיין במחויבות, אחריות ודאגה הדדית - רכיבים המוכרים להם ברמה התיאורטית, אך לא הפרקטית.

לרוב, זוג צעיר אינו מנוסה במערכות יחסים אינטנסיביות, ובה-בעת טרם נפטר מאי-אלו תכונות 'ילדותיות', כמו אנוכיות, דחיית ביקורת, חוסר סובלנות, נטייה לנטור טינה (מתקשים לסלוח) ולהיעלב בנקל. תכונות אלו עלולות לחבל במערכת היחסים, לערער את התא המשפחתי הטרי ואף להוביל לגירושין. חיזוק לכך מספקים ממצאי מחקרים פסיכולוגיים שונים מהשנים האחרונות, המצביעים על כך שצעירים נוטים לוותר בקלות, לא מסוגלים להתמודד עם משברים בזוגיות ומעדיפים להתגרש מאשר לנסות ולאחות את השברים.

זוגות צעירים לפעמים אינם מודעים ליתרונות ההתגמשות, הפשרה והוויתור. הם עקשניים, חסרי סובלנות ורוצים שהכל יתנהל לפי תפיסת-עולמם (כפי שהורגלו בשנות רווקותם), מה שבוודאי תורם להעצמת העימותים בין בני-הזוג. לא אחת, האנוכיות, קוצר-הרוח וחוסר הבשלות הנפשית, בולמים הפגנת אמפתיה ורגישות לצרכים ולרצונות של החצי האחר.

מחקרים שונים מראים כי זוגות צעירים ובוסריים, נוטים יותר מזוגות מבוגרים ומנוסים, להשתמש בדפוסי תקשורת שליליים, כגון הטחת עלבונות והאשמות הדדית, וניסיון לחנך או למתוח ביקורת על הפרטנר. לפיכך, כאשר התקשורת הבין-זוגית משתבשת ויחסי האמון מתערערים, צפויה החרפה במערכת היחסים, משברים תכופים וסופו של דבר, גירושין.

האתוס היחידני והליברלי (חשיבות החירות האישית)

אפשר לשער כי עולי חבר העמים גם הם מושפעים מהאתוס היחידני (אינדיווידואליסטי), שהיכה שורשים במערב משנות ה-80' ואילך. תוחלת החיים ורמת החיים עלו, והצעירים של היום נהנים מהפריווילגיה של התחלות חדשות - בזוגיות כמו-גם בקריירה. החברה המודרנית הפתוחה מעניקה לפרט חופש בחירה רחב יותר, ואינה לוחצת עליו להישאר במערכת יחסים שאינה לרוחו.

כיום, זוגות צעירים שהגיעו למסקנה שהקשר ביניהם לא יעבוד, מעדיפים להתנתק כמה שיותר מהר, לפני שיסתבכו בענייני רכוש וילדים. יתר על כן, גירושין נתפסים בעיניהם כאפיזודה חולפת ופחות טראומטית מבעבר, ולכן רובם אינם מהססים לעשות את הצעד. מימד נוסף של התופעה הוא השינוי הערכי המתחולל בחברה הישראלית בשנים האחרונות, כאשר אושר אישי ומיצוי עצמי הן המטרות הראשונות במעלה, ושם התואר "גרוש" או "גרושה", חדל להיות אות קלון.

קשיים כלכליים של המשפחה הצעירה

זוגות צעירים רבים נכנסים למחויבות זוגית, בעודם סמוכים של שולחן הוריהם ובטרם התבססו כלכלית. קשיים כלכליים בשנים הראשונות לנישואין ואי-יכולתו של הבעל להבטיח קיום בכבוד למשפחתו, מזמינים מתחים ולחצים ועלולים לערער את יציבות התא המשפחתי. התרחבות המשפחה מגבירה את הלחצים על המפרנס העיקרי, שעתה עליו לספק גם את צרכי הרך הנולד.

ניתן להסביר את נטייתן של נשים להתגרש בשל מצוקה כלכלית בכך, שכיום, יותר ויותר נשים יוצאות לשוק העבודה, הן יותר עצמאיות מבחינה כלכלית ומסוגלות לקיים את עצמן בכבוד, ללא תלות בבעל.

חשוב לציין כי שורשי העצמאות הכלכלית של הנשים, מקורם בברית-המועצות ומאוחר יותר במדינות חבר העמים. שיעור הגירושין שם הוא מהגבוהים בעולם המערבי, בין היתר עקב מסורת ארוכת-שנים של שיוויון מגדרי בתחום התעסוקה. נשים במדינות חבר העמים רגילות לצאת לשוק העבודה מגיל צעיר, להגיע לעצמאות כלכלית, לנהל את משק-הבית ובמקרים מסוימים אף להשתכר יותר מבעליהן.

עילות הקשורות לילדים או רכוש

זוגות צעירים שעדיין לא הביאו ילד לעולם, נוטים להתגרש ביתר קלות, כיוון שהם פטורים מהשלכות המהלך על הילדים והתפתחותם, כמו-גם מהצורך לשלם דמי מזונות. גירושין בגיל צעיר גם אינם כרוכים בוויכוחים על רכוש משותף, כיוון שלרוב לא נצבר רכוש רב בפרק-חיים קצר יחסית.

חוסר נכונות להשתתף בנטל המשפחתי

חוסר נכונות של הבעל לחלוק עם זוגתו את הנטל המשפחתי, מהווה עוד עילה שכיחה לגירושין. הבעל מתחמק ממחויבותו הזוגית, אינו מגלה נכונות לשותפות בחיי היומיום, מטיל את רוב העול על האישה ובכך גורם לה להרגיש כי מערכת היחסים אינה שיוויונית.

במשפחות של עולים מקובלת אומנם חלוקת תפקידים ברורה והיררכית - הבעל הוא המפרנס הראשי, האישה עובדת וגם מטפלת בבית ובילדים - אך יש ציפייה לסיוע של הבעל במקצת מהמטלות, למשל בחינוך הילדים. התחמקותו מנשיאה בעול מזמינה משברים בחיי הזוגיות.

נישואים פיקטיביים ללא אהבה

גירושין בגיל צעיר עשויים להיות גם תוצאה של התפכחות ואכזבה מנישואי בוסר, שלא היו מאחוריהם רגשות חיבה ואהבה עמוקים, אלא שיקולים זרים, כגון רצון לשפר מצב כלכלי על-ידי נישואים לבן-זוג מבוסס, לחץ מצד ההורים או הסביבה למסד את היחסים וכדומה. כאשר נישואין מסוג זה עולים על שירטון, בני-הזוג מבינים בדיעבד את גודל הטעות שעשו, ומעדיפים להתגרש ולפתוח דף חדש בחיים.

יש גם נישואים פיקטיביים בגיל צעיר, אשר מתפרקים לאחר שהמטרה הושגה. לדוגמה: פטור משירות חובה בצה"ל (אישה נשואה אינה חייבת בשירות צבאי), קבלת אזרחות ישראלית (נישואים לבן-זוג הזכאי לאזרחות מתוקף חוק השבות) והיכולת לחיות ולעבוד בארץ (רבים מאזרחי מדינות חבר העמים בוחרים בדרך זו, כדי לשפר את רמת-החיים שלהם).

הריון לא-מתוכנן מהווה עילה נוספת לנישואים ולגירושים בגיל צעיר. הזוג ממהר למסד את הקשר כדי שלא תדבק באישה הסטיגמה של אם חד-הורית, כמו-גם מתוך רצון לתת לגיטימציה לתינוק שייוולד.

גירושין פונקציונאליים

משיחות שערכנו עם משפטנים ומומחים לענייני רווחה, עולה כי מקרי גירושין רבים בקרב עולי חבר העמים הם "על הנייר" בלבד, ומטרתם לזָכּות את האישה בהטבות והנחות מהמדינה והמוסדות השונים כאם חד-הורית (קיצבאות, הנחות במס הכנסה, סיבסוד מעונות-יום לילדים, הלוואות מוגדלות לשיכון ציבורי, סיוע בשכר דירה וקבלת משכנתאות ועוד). בפועל, רבות מהן ממשיכות לחיות עם אבי ילדיהן באותה דירה ולקיים מערכת זוגית לכל דבר.

עילות הקשורות לטראומת ההגירה

העולים שהגיעו מחבר המדינות בשנות ה-90', כמו כל מהגר העוקר מבית-הגידול הטבעי שלו לסביבה
חדשה ולרוב זרה, עברו תהליך קשה, לעיתים טראומטי. הטלטלה האישית והצורך להסתגל במהירות לסיגנון-חיים חדש ושונה, השליכו גם על התא המשפחתי ותיפקודו. 

תהליך ההגירה כרוך באובדן הזהות החברתית הקודמת ובהסתגלות לנורמות, מנהגים, מסגרות וקודים חברתיים ותרבותיים שאינם מוכרים. לרוב, המפגש מלחיץ ומייצר מתחים וחרדות. זהו תהליך אינטנסיבי ודרמטי, אשר עלול להציף בעיות ומחלוקות ישנות או רדומות של הזוג, ולהערים אותן על הקשיים הקיימים בלאו הכי של התאקלמות בסביבה חדשה.

בתגובה להתרסקות הסדר הישן, עלול הביטחון העצמי להתערער ובעקבותיו, יתפתחו תחושות קשות של דיכאון, בילבול ומועקה נפשית. תופעות-לוואי צפויות, כגון כעס ועצבנות, מופנות לעיתים כלפי בני-המשפחה האחרים ומחוללות משברים בחיי הזוגיות.

בדרך כלל, אחרי הרגיעה היחסית לצורך הסתגלות בתקופה הראשונה שלאחר ההגירה, במשפחות רבות באה תקופה סוערת, רוויית קונפליקטים וקשיים והאיזון המשפחתי נוטה להתערער. המטלה העיקרית היא לגבש זהות משפחתית מחודשת ולהתאימה לסביבה החדשה.

לעיתים קרובות, המשפחות יוצרות בתוכן סוג של פיצול, חלוקה תת-מודעת בין התפקידים המעשיים והרגשיים: בן-משפחה אחד מתמודד בפועל עם הסביבה החדשה, עוסק בניהול משק-הבית, גידול הילדים וטיפול בצרכים מיידיים (סידור עניינים בבנק, קשר עם רשויות ומוסדות, עריכת קניות וכדומה) ואילו השני טרוד ברגשות לגבי ההווה והעבר (מתגעגע למולדת, מקטר על החיים הקשים ואי-היכולת להסתדר בישראל, חרד לפרנסת המשפחה).

חלוקת תפקידים זו נסבלת, כל עוד אינה חורגת מגבולות הסביר. אך כשהיא הופכת דפוס התנהגות מקובע, ובן-הזוג השקוע בצד הרגשי ממאן להשתתף במאמץ המשפחתי ויוצר בכך עומס על האחר, עלולים להיווצר משברים.

רמת הסתגלות שונה של בני-הזוג

מחקרים שונים מראים כי נשים מהגרות מסתגלות מהר מגברים מהגרים לחברה החדשה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה מעשית, ופותחות פער על בעליהן שנשארים תקועים מאחור. לרוב, עולות ממדינות חבר העמים לומדות את השפה ביתר קלות ומהירות ויוצאות מוקדם יותר לשוק העבודה. יש לכך שתי סיבות עיקריות: מחויבות לילדיהן ונכונות להתפשר על תעסוקה נמוכת הכנסה וסטאטוס, שאין לה כל קשר עם השכלתן והכשרתן המקורית.

אין זה נדיר להיתקל בעולות משכילות, חלקן בעלות תואר אקדמי וניסיון במקצועות חופשיים במולדתן, העובדות כאן בעבודות לא-מקצועיות כמו זבנות, ניקיון, סיעוד, מזכירות ופקידות. הן נוטלות על עצמן עול כפול של עבודה בחוץ ותחזוקת משק-הבית (טיפול בילדים, כביסה, בישול, ניקיון, טיפול בהורים זקנים), בציפייה ובהנחה כי זהו שלב זמני עד שהבעל יסיים את ההשתלמויות המקצועיות ויוכל לחזור ולעסוק במקצועו המקורי (במקרים מסוימים, מטרת הלימודים היא לאשש את הדיפלומות שלו מברית-המועצות).
לרוב, לאחר שהבעל מסתדר ומתחיל לעבוד, מגיע תור האישה לצאת ללימודים. אך יש בעלים שנוטים
לשכוח את הקורבן שהקריבה זוגתם למענם על מזבח הקריירה שלהם, ומטרפדים את מאמציה ללמוד
ולהתקדם. תחושת התיסכול וחוסר ההוגנות עלולה לדרדר את מערכת היחסים לסידרה של האשמות הדדיות, ומשם ועד לגט הדרך קצרה.

מאבק ההישרדות היומיומי בחודשים או בשנים הראשונות (עבודות מזדמנות וקשות מבחינה פיזית, לימודים והוכחת השכלה מקצועית), עלול אף הוא לדלל את הכוחות הנדרשים להשקעה בזוגיות ולהעמיק את הקרע בין בני-הזוג.

התמכרויות ואלימות פיזית ומילולית

חלק ניכר מהעולים (בעיקר אלו שעלו בגיל מבוגר יחסית, מעל 35 שנה) לא הצליחו להשתלב בעיסוקם המקורי, ולממש בכך את הפוטנציאל המקצועי שלהם.

מחקרים מראים כי אצל עולים רבים, בעיקר גברים, קיימת זיקה הדוקה בין הערכה עצמית וסטאטוס מקצועי. בברית-המועצות, היוקרה המקצועית העניקה לגברים תחושת חשיבות חברתית, גיבתה את זהותם המגדרית כ'גברים' הנושאים בעול פרנסת המשפחה, כמו גם את מעמדם הבכיר כמקבלי ההחלטות בתא המשפחתי. כל אלו התערערו עקב קשיי הקליטה והשינויים בחלוקת התפקידים המסורתית (הנשים הפכו, הודות להתאקלמותן המהירה, מפרנסות עיקריות ונציגות המשפחה מול הרשויות והמוסדות).

חבלי הקליטה וקשיי ההסתגלות, הניתוק מסביבה חברתית תומכת ומעודדת ואובדן המעמד המקצועי והחברתי הקודם, מצטברים יחד למטען שלילי כבד ומערערים את הביטחון וההערכה העצמית של הגברים. הם אינם מסוגלים להתמודד עם השינויים ולהשלים עם המציאות, ולרוב מצפים ליתר תמיכה והבנה מצד בת-הזוג.

לשינויים ולקשיי ההסתגלות יש תופעות-לוואי קשות: דיכאון, תחושת ניכור, מרירות, תיסכול ומתח נפשי. במקרים רבים, הגברים העולים נמנעים ממתן ביטוי חיצוני לתיסכולם (העומד בסתירה לקוד הגברי שעליו חונכו). בהיעדר שסתומים חיצוניים לשיחרור לחצים, הם פורקים את זעמם על בת-זוגם. התקפות הזעם עשויות להתבטא בוויכוחים קולניים, הטחת עלבונות, מריבות ולעיתים אף אלימות פיזית ומילולית כלפי בני-המשפחה האחרים.

במקרים רבים, המתח הנפשי ותחושת חוסר האונים הנלווים לאובדן המעמד החברתי, כמו גם לקשיי תעסוקה, מעודדים התמכרויות והרגלים מזיקים כמו אלכוהוליזם וסמים. אלה מלבים עוד יותר את המתחים, הופכים את החיים המשותפים לסיוט ולרוב מסתיימים בגירושין.

קשיים כלכליים וחומריים

משפחות רבות של עולים אשר חיו ברווחה יחסית במדינות המוצא, נתקלו כאן בקשיים, משברים כלכליים ובעיות בדיור. אפשר להניח כי מצוקה כלכלית, אבטלה ממושכת, היעדר ביטחון ויציבות תעסוקתית ואי-יכולתו של הבעל לפרנס את משפחתו בכבוד, מחוללים ויכוחים ומהווים עילה לגירושין.

מחלוקת סביב מניעי ההגירה

עצם העלייה משמשת לעיתים זרז לגירושין עוד לפני ההגעה לישראל, כאשר אחד מבני-הזוג להוט להגר, בעוד האחר מתנגד לכך. כך קורה שבמקרים רבים, הבעל או האישה מגיעים לכאן בעל-כורחם.

הוויכוחים סביב התועלת שבהגירה צפים ומתלהטים, כאשר בני-הזוג נתקלים בקשיי הקליטה הראשונים. או-אז, זה שנאנס לעלות פותח פה ומאשים את האחר בכל - קשיי ההתאקלמות, תנאי הדיור הקשים, בעיות התעסוקה, מצוקה חברתית של הילדים, ניתוק ובידוד חברתי וכיוצא באלה.

במקרים אחרים, זה שלא רצה להגר, או שנפגע יותר מהעלייה (אובדן מעמד מקצועי, לדוגמה), נתקף געגועים ורוצה לחזור למולדת. הזוג מתגרש והחצי הפגוע חוזר לארץ-המוצא בחבר העמים, או מהגר לארצות קולטות הגירה, כמו ארצות-הברית או קנדה.

חיים במסגרת של משק-בית רב-דורי

עולים נשואים רבים נוהגים (או נאלצים) לחיות תחת אותה קורת-גג עם הוריהם הזקנים (הורי הבעל או האישה). זה המצב בשנים הראשונות לעלייתם, או עד שהם מתבססים כלכלית ועוברים להתגורר בדירה נפרדת. לנוהג זה יש מספר סיבות:

אילוצים כלכליים

עולים רבים מביאים איתם רכוש או הון דל מכדי לרכוש דירה משלהם. בלית ברירה, הם נאלצים לשכור דירה משותפת עם ההורים כדי לחסוך בהוצאות הדיור, עד שיסתדרו בעבודה וירכשו דירה משלהם. לעיתים, הילדים רוכשים דירה וההורה הגימלאי, שזכאי לסיוע בשכר דירה, עובר להתגורר אצלם ותורם את הסיוע וההטבות שהוא מקבל. יש עולים גימלאים הנוטים לגור עם ילדיהם בדירה חדשה, ובכך לאחד את המשכנתאות של שני משקי-הבית.

מגורים משותפים של הורים וילדים נשואים באותה דירה

מגורים משותפים של הורים וילדים נשואים באותה דירה, היו תופעה נפוצה בברית-המועצות ולאחר מכן, במדינות חבר העמים. זאת, מפאת יוקר הדיור, המחסור בדיור ציבורי והאישורים המיוחדים לרכישת דירה בתקופת השילטון הקומוניסטי, שלא ניתנו לכל דורש.

זקני המשפחה ברוסיה נהנו ממעמד מכובד. הם ריכזו בידיהם את הכוח הכלכלי של המשפחה, ולרוב השתכרו הרבה יותר מילדיהם, בשל שנות הוותק שצברו (מדובר בעיקר בבעלי מקצועות טכניים, מורים ורופאים). היו הורים שעבדו, בעוד ילדיהם משלימים את השכלתם או עושים את צעדיהם הראשונים במקום-העבודה. זאת ועוד, הדירה הציבורית המשותפת נרשמה במסמכים הרשמיים כשייכת להורים, ואילו ילדם ובן/בת-זוגו נרשמו כדיירי-משנה ללא זכויות וחזקה על הנכס. כלומר, בעלי-הבית האמיתיים היו ההורים ולא בני-הזוג. לעיתים קרובות הם קיבלו על עצמם את האחריות לגידולם ולחינוכם של הנכדים. מנהג זה נמשך גם בארץ, כאשר הסבא והסבתא מטפלים ודואגים לנכדים, בשעה שההורים נמצאים בעבודה.

לחיים של שלושה דורות תחת אותה-קורת גג, יש השלכות גם על שיעורי הגירושין של העולים:
* החיים המשותפים והנטייה להסתמך על ההורים, מטשטשים את תחומי המחויבות המשפחתית. עקב כך, הורים צעירים אינם מודעים לעיתים לאחריותם ולא נערכים להתמודד באופן עצמאי עם קשיים בחייהם. כאשר הם עולים לארץ בלי ההורים וללא יכולת להתמודד ולקחת אחריות, הלחץ והמתחים של הקליטה מכריעים אותם והם נשברים בקלות ומפרקים את חיי הנישואין.

* ההורים המבוגרים מאבדים בישראל את עצמאותם ומעמדם הבכיר בתא המשפחתי והופכים תלויים בילדיהם, הלומדים את השפה העברית מהר יותר ומתמצאים ביתר קלות בסביבה החדשה. תלות זו גורמת להם לחוש חסרי אונים, מושפלים ומנותקים. הם פורקים את התיסכול במריבות עם ילדם או עם בן/בת-זוגו. אלה, מצידם, מתחילים לזלזל במעמדם ולא חוששים להתעמת איתם ואף להטיח בהם עלבונות, גם במחיר העכרת האווירה בבית.

* הורים מבוגרים נוטים לחדור לחייהם של בני-הזוג, מתוך אמונה שהם יודעים טוב יותר. הם מתערבים בחינוך הילדים ובהחלטות המשפחה, ומנסים להכתיב כללי התנהגות לפי תפיסת-עולמם. יש הורים המרחיקים לכת ומותחים ביקורת קשה על תיפקוד חתנם או כלתם (לדוגמה, הסבתא נוזפת בחתנה על כך שאינו נוטל חלק במטלות הביתיות וזורק הכל על כתפי אישתו). לרוב, הננזף אינו אוהב, בלשון המעטה, את ההתערבות הגסה. בן-הזוג האחר מוצא עצמו לעיתים בין הפטיש והסדן. מצד אחד, הוא מכבד את הוריו ומנסה לגונן עליהם. מצד שני, עליו לצדד בשותפתו לחיים. ברוב המקרים, עימותים מסוג זה מובילים למשקעים קשים בין בני-הזוג.

* מגורים של שלושה דורות בדירה אחת, לרוב בתנאי צפיפות קשים, מדכאים כל שביב של אינטימיות בין בני-הזוג. נוכחותם המתמדת של ההורים בדירה יוצרת תחושה מעיקה של עין מפקחת, המפריעה להם להתנהל בחופשיות בביתם ומגבירה את המתח הכללי.

* העולים שזה מקרוב באו מתגוררים לרוב בדירות קטנות וצפופות, ולכן החיכוך הבלתי-נמנע עם הורי
בן-הזוג הופך עניין שבשיגרה. סיר-הלחץ החברתי הזה מתפרץ, במוקדם או במאוחר, וגורר אולטימטום של הפרטנר: "או הם או אני!" דרישה מסוג זה מנוגדת למחויבות המסורתית של עולי רוסיה להוריהם, והתוצאה - עוד ועוד מתחים וסיכסוכים.

* נשים רבות נאלצות להתמודד עם שורה של מטלות - טיפול בבעל, בילדים, בהורים הזקנים (חלקם חולים ומוגבלים) שגרים עימם תחת אותה קורת-גג. זאת, בנוסף למאבק ההישרדות היומיומי, הכרוך לעיתים במאמץ פיזי לא מבוטל (עבודות ניקיון וסיעוד). העומס השוחק עלול להעמיק את האכזבה מבן-הזוג שלא תורם את חלקו, ומתנכר לכובד האחריות המוטל על כתפיה.

מחלוקת סביב גידול הילדים

מקרה אופייני להמחשה: זוג הורים עלה לישראל עם בנם היחיד, במטרה להבטיח לו השכלה ותנאי חיים טובים משהיו להם. המתבגר עובר תהליך קשה של קליטה והסתגלות. הוריו, המתמודדים עם בעיות קיומיות, אינם מסוגלים לעזור ולהיות קשובים למצוקותיו. הנער מבין ששום תועלת לא תצמח לו מהוריו, ומתנתק מהם. ההורים המתוסכלים מאשימים זה את זו בכישלון, וחשים שאין עוד טעם להמשיך ולקיים את המסגרת המשפחתית.

רתיעה מעצמאות האישה

במשפחות עולים רבות, בעיקר יוצאי הרפובליקות האיסלאמיות של ברית-המועצות לשעבר, רווח דפוס פטריארכאלי ומסורתי ופחות שיוויוני בהשוואה לחברה הישראלית. הבעל עבד מחוץ לבית, כילכל את משפחתו והיה הדמות הדומיננטית בה, בעוד רעייתו מילאה את חובותיה כעקרת-בית, אשת איש ואם לילדיה. במשפחות אלו, חלק מהבעלים לא משלימים עם כך שרעייתם יוצאת לשוק העבודה בארץ, ומנהלת אורח-חיים עצמאי. התוצאה: ויכוחים ומריבות.

תרבות ארוטית

בראיונות שערכנו חזרה שוב ושוב הטענה שלבוש חושפני, המקובל במגזר דוברי הרוסית (בעיקר בקרב נשים צעירות), מעורר לא אחת מתחים בין בני זוג. זאת, משום שהוא חושף את הנשים "למבטי גברים" ומזמין כביכול פלירטוטים. אגב, תופעה דומה קיימת גם במגזר הצברי-חילוני הוותיק.

אידיאליזציה של הרומנטיקה

בקרב דוברי הרוסית רווחת נטייה לאידיאליזציה של האהבה הרומנטית ולסגידה לפולחן הזוגיות. צעיר וצעירה מאוהבים נוטים להעלים עין ממגרעות האהוב או האהובה, וחשים שמצאו את בן-הזוג המושלם. תקופת ההתאהבות מאופיינת הרבה פעמים בחיזורים נלהבים, ריגושים עוצמתיים ("פרפרים בבטן"), התרוממות-רוח ופעימות לב מואצות לקראת כל מפגש. זו הסיבה לכך שנאהבים רבים נוטים למסד את הקשר ביניהם כעבור זמן קצר, מבלי לתת את הדעת על היום שאחרי החתונה.

ככל שחולף הזמן במוסד הנישואין, כך הולכת ונחלשת האידיאליזציה של תקופת ההתאהבות. בני-הזוג מתפכחים ומתחילים להבין כי זוגיות היא הרבה יותר מרצף של ריגושים רומנטיים. זוגות רבים מתמודדים עם מציאות אפרורית, לחלוטין לא רומנטית, שעלולה להעמיק את האכזבה מהשותף לחיים בפרט וממוסד הנישואין בכלל. הנחיתה על קרקע המציאות קשה במיוחד עבור זוגות שלא התנסו במגורים משותפים לפני החתונה, או מי שהחליטו להינשא לאחר היכרות קצרה.

היעדר מסגרות תומכות

המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות זילזל בכל מה שקשור לתחום הפרט ולבעיות אישיות, בנימוק שמדובר בפרקטיקה מנוונת ובורגנית. מצד האזרחים, הרתיעה מעירוב גורמים חיצוניים בבעיות משפחתיות, נבעה מחשדנות כללית ואי-אמון בגורמים ובגופים ממסדיים באשר הם, כמו-גם מהסגירות האופיינית לחיים בברית-המועצות.

עם 'מטען' אידיאולוגי כזה, יש לשער שעולי חבר העמים לא מיהרו להיחשף למנגנונים השונים של פיתרון עימותים ומשברים במשפחה, ובהם ייעוץ זוגי, מיני ונפשי. ככלל, העולים לא נוטים לפנות לקבלת עזרה בתחומים אישיים, וממשיכים לנהוג על-פי הדפוס המקובל במולדת הישנה: אם הקשר הזוגי מתחיל לקרטע, אין צורך 'לעבוד' עליו או לפנות לייעוץ מקצועי חיצוני. מנסים לפתור את הבעיה בין כותלי התא המשפחתי, ואם זה לא מסתדר, שוקלים לפרק את החבילה.

פנייה לייעוץ זוגי נתפסת בעיני העולים כהודאה בכישלון. בציבור הרוסי רווחת התפיסה שטיפול פסיכולוגי, הוא מוצא אחרון למשבר או טראומה חמורים ביותר. במקרים אחרים, פנייה מרצון לגורמים טיפוליים חיצוניים, אינה מקובלת.

מוסד משפחה לא מוגן בארץ-המוצא

בעיני עולים רבים, הליך הגירושין נראה תופעה טבעית ומתבקשת ולא צעד חריג. יש להבין זאת על רקע הנורמות שרווחו בברית-המועצות לשעבר ובמדינות חבר העמים. שם, כמעט ולא נבנו חומות-מגן סביב מוסד המשפחה. גירושין שימשו, ומשמשים, אמצעי נוח וזמין לפירוק נישואים שלא הצליחו. זוגות מתחתנים ברוסיה לא בהכרח רואים בברית הנישואים חוזה כובל לכל החיים, אם כי הם טורחים לציין זאת ברמה ההצהרתית.

מוסד הגירושין ברוסיה נהנה מלגיטימציה ציבורית ומוסרית ונתפס כהליך שכיח ומקובל, עד כדי כך שאחד מכל ארבעה זוגות ברוסיה מתגרש (נכון ל-2007. השיעור הגבוה ביותר בעולם המערבי). אפשר לטעון ששכיחות הגירושין היא תוצא של היעדר תרבות-נגד, שהייתה מצננת אולי את הלהיטות להיפרד.

סיבות כלליות

החלטה על גירושין עשויה לנבוע מבעיות בזוגיות, האופייניות גם למגזרים אחרים בחברה הישראלית: קשיים בתיפקוד המיני; הפרעה נפשית או מוגבלות גופנית של אחד מבני-הזוג; קמצנות או בזבזנות קיצונית; שתלטנות או תלות-יתר של אחד מבני-הזוג באחר וכמובן בגידות. יש שהמניע לבגידה הוא ניסיון לפצות את האגו על תיסכולים מיניים ורגשיים בחיי הזוגיות, אמצעי לשבור את שיגרת הנישואין ולעיתים נקמנות בפרטנר.

מאפיינים הייחודיים לגירושי העולים

יוזמה של הליך הגירושין

סקרים שונים שבדקו את הליכי הגירושין בקרב העולים מחבר העמים, העלו ממצאים מעניינים. עד גיל 50, מרבית היוזמות לגירושין הן מצד הנשים. ניתן להסביר זאת בנטייתן לבחון את הזוגיות שלהן תחת זכוכית מגדלת, ולנטוש מערכת יחסים שאינה מספקת אותם. מגיל 50, דהיינו אמצע החיים, היוזמה לגירושין עוברת לגברים. ניתן לפרש זאת על רקע הנסיבות המשתנות: הילדים כבר גדלו ועזבו את הקן המשפחתי, אין צורך לשלם דמי מזונות או לחשוש מהנזק הנפשי שעלול להיגרם לילדים כתוצאה מפירוד ההורים.

גירושין מאוחרים

הגדרת גירושין מאוחרים מתייחסת לסיום מערכת היחסים הזוגית, כאשר ילדי הזוג הם מעל גיל 18. לפי נתונים סטטיסטיים, כשליש מהגברים והנשים המתגרשים בישראל הם בני 45 ומעלה. 

הסיבות לגירושין מאוחרים

* דחיית הגירושין לגיל מבוגר מחשש לפגיעה בילדים או בהורים המבוגרים. במרבית המקרים, גירושין מאוחרים אינם תולדה של משבר אמון פתאומי, אלא סופו של תהליך ארוך, שמימושו נדחה בגלל החשש מפגיעה בילדים הצעירים ו/או בהורים המבוגרים של בני-הזוג. זוגות רבים שאינם מאושרים בנישואיהם, נשארים ביחד מחשש שמשבר הגירושין יותיר צלקות עמוקות בנפשם הרכה של ילדיהם. חלקם נפרדים רק לאחר שהילד האחרון עזב את הבית, וזה קורה בגיל מבוגר למדי.

* דחיית הגירושין בגלל חשש משינוי. פעמים רבות אחד מבני-הזוג, או שניהם גם יחד, חוששים מהשינויים שיבואו בעקבות פירוק מסגרת הנישואין. למרות רצונם להיפרד, הם מהססים לעשות את הצעד. מעבר לפגיעה האפשרית בילדיהם ו/או בהוריהם המבוגרים, הם חוששים ממצוקה כלכלית שאליה הם עלולים להיקלע, מקושי למצוא בן/בת-זוג חדשים, מתחושת כישלון אישי וכדומה.

* משבר אמצע החיים. אנשים בגיל העמידה מודעים יותר ויותר לשעון-החול האוזל של חייהם. הם חווים את מה שנקרא בספרות המקצועית, "משבר אמצע החיים". זאת, יחד עם העלייה בתוחלת החיים והרצון הכללי לשפר את איכות החיים, מגבירים את החשק של גילאי 55-45 למצות את החיים, בין היתר על-ידי התנסות במערכת זוגית חדשה, בתקווה שתהיה מספקת יותר מקודמתה.

* משבר בזוגיות בגיל מבוגר בגלל התרוקנות הקן. אחרון הילדים עוזב את הבית, וההורים נשארים לבד עם עצמם. זוגות שלא השכילו לפתח במשך השנים מערכת יחסים מגוונת ומספקת, שאינה תלויה בהורותם, עלולים להיקלע לתחושת ריקנות ושיממון, כמו-גם להצפת בעיות בזוגיות, שאותן הדחיקו עד כה. לכן, אנשים בעשור החמישי או השישי לחייהם, שהמכנה המשותף היחיד שלהם עם בן/בת-זוגם הוא קורת-גג וילדים משותפים, עשויים להעדיף את ניתוק הקשר על-פני הישארות במסגרת ריקה מתוכן.

השפעת הגירושין המאוחרים על בני-הזוג

מצד אחד, גירושין בגיל מבוגר עשויים להיות קלים יותר עבור בני-הזוג, מהסיבות הבאות:
* שאלת הילדים איננה על הפרק. אין צורך לקבוע משמרות, הסדר ביקורים או תשלום מזונות עבורם.
* תהליך הכנה ממושך. בניגוד לגירושין טראומטיים על רקע של משבר אמון (בגידה, לדוגמה), בגירושין מאוחרים מדובר לרוב בשנים של התלבטויות והכנות נפשיות ואחרות לפרידה.
* מבחינה כלכלית נוח יותר. במקרים רבים של גירושין בגיל מתקדם (מעל 50), בני-הזוג הם בעלי אמצעים כלכליים סבירים עד גבוהים, ולכן הגירושין אינם כרוכים בבעיה כלכלית. לרוב, יש לכל אחד מהם יכולת לרכוש דירה נפרדת ולקיים את עצמו בכבוד.

מצד שני, גירושין מאוחרים עלולים להיות קשים יותר עבור בני-הזוג, מהסיבות הבאות:
* היסטוריה משותפת ארוכה. קל יותר לפרק את החבילה אחרי תקופת חיים משותפים קצרה יחסית. אנשים פחות נקשרים, פחות משקיעים מעצמם, פחות תלויים אחד בשני. אך כשבני-זוג עושים יחד כברת-דרך ארוכה, הפגיעה הרגשית שחווה הצד 'הנעזב' עלולה להיות קשה. הוא חש עלבון צורב, בבחינת "הכושי עשה את שלו - הכושי יכול ללכת". הפגיעה כואבת עוד יותר, כאשר הרקע לפרידה היא אהבה חדשה וצעירה של יוזם המהלך.
* חשש משינויים. צעירים ערוכים לשינויים יותר מאשר מבוגרים. גבר או אישה שמוצאים עצמם בוקר בהיר אחד לבד, לאחר שנים רבות של זוגיות, חווים טראומה קשה גם אם הזוגיות לא הייתה מוצלחת במיוחד. לכן, מבוגרים יותר מצפים שהנישואין יימשכו לנצח, גם בתוך מערכת לא-מספקת, ובלבד שלא ייאלצו לעשות שינוי.
* גורם ההפתעה. למרות שלכאורה בן-הזוג הנעזב אינו אמור להיות מופתע ממהלך הסיום של מערכת יחסים כושלת, קורה שהחלטת הפרטנר תופסת אותו בהפתעה (הוא "נרדם בשמירה"), או שהצעד ננקט עקב משבר אמון פתאומי. חוויית ההפתעה אחרי שנים רבות של חיים ביחד, עלולה להיות קשה ביותר.
* חשש מבדידות. על סף הגיל השלישי צצות דאגות ומחשבות על מחלות, זיקנה וצורך בעזרה הדדית. הילדים בונים את חייהם בנפרד, וקשה להסתמך עליהם בשעת מצוקה. לפיכך, תחושת הבדידות הנלווית לפרידה, מעיקה ביותר.
* קשיים כלכליים. יש מקרים שבהם בני-הזוג צריכים לתמוך בהורים קשישים ו/או בילדים הלומדים לימודים גבוהים. כמו כן, אישה שלא עבדה במהלך שנות נישואיה ואין לה מקצוע, עלולה להיקלע לאחר הגירושין למצוקה כלכלית.
* קושי למצוא פרטנר מתאים. ככל שהאדם מבוגר יותר, כך קשה לו יותר למצוא פרטנר פנוי מתאים. מצבן של נשים בגיל העמידה פחות טוב מזה של גברים, והסיכוי שלהן למצוא בן-זוג חדש וראוי נמוכים, כי המבחר מצומצם ולא אטרקטיבי. לרוב, לגברים בגיל העמידה קל יותר למצוא אישה פנויה בגילם, ולעיתים אף צעירה מהם.

השפעת הגירושין המאוחרים על הילדים

גירושין במשפחה פוגעים בילדים בכל גיל. בדרך כלל, הבוגרים יתמודדו טוב יותר עם הסיטואציה מאשר אחיהם צעירים. ככל שהילדים צעירים יותר, כך הם רגישים ופגיעים יותר ועלולים לחוות את הגירושין בצורה טראומטית יותר. 

גירושין עלולים לערער את תחושת הביטחון הבסיסית, התפישות החברתיות וההסתגלות החברתית של הילדים הצעירים, להשליך על הישגיהם בלימודים ועוד. לעומתם, ילדים גדולים תלויים פחות בהוריהם ויש להם עולם חברתי משלהם. מכיוון שהם כבר עם רגל אחת בחוץ, הם תופסים את הגירושין כהחלטה של ההורים, שאינה נוגעת להם במיוחד. 

ילדים גדולים יכולים להפעיל גם את השכל הישר ולהבין את הרקע לגירושין. לרוב, נערים ונערות בני
18-17 ומעלה כבר מנוסים במערכת יחסים זוגית, ולכן קל להם יותר להבין את מורכבות היחסים בין הוריהם והקשיים הכרוכים בה. הם מתבוננים בהוריהם כשני בני-אדם שנקלעו למצוקה. הם יקבלו את עובדת הגירושין בהבנה, בייחוד אם שני ההורים שלמים עם המהלך.

ביביליוגרפיה

מאמרים בכתבי עת ובספרים 

  • Ben-David, A., Lavee, Y. Migration and marital distress: The case of Soviet immigrants. Journal of Divorce and Remarriage, 21 (3/4), 1994, 133-146.
  • חיים עמית, "גירושין מאוחרים והשפעותיהם על בני הזוג ועל ילדיהם הבוגרים", הורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997. התפרסם גם באתר : http://www.hebpsy.net/amit 
  • אוריצקי, יפים, המשפחה הסובייטית, בתוך: תמונות מחיי ברית-המועצות. חומר רקע על המשפחה, החינוך, העבודה, הבריאות והחברה בברית-המועצות. ערכה: יוליה מירסקי, ג'וינט, ירושלים, 1994. 

    ספרי עיון ומדע

  • מירסקי, יוליה. "ישראלים: סיפורי הגירה".  צבעוני, ירושלים, 2005.

    מרואיינים

    עו"ד לאוניד ברקמן – מתמחה בהליכי גירושין אזרחיים.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על דפוסי גירושין בקרב העולים מחבר המדינות (5)

    רות חתן

    r0546585403@gmail.com
    שלום רב! שמי רות חתן ואני כותבת עבודה סמינריונית שחלק ממנה מתאר את הגנום הרוסי. באחד הפרקים הראשונים של סדרה "עולים דוברי הרוסית" דובר על סגנונות החיים בקרב עולים חבר העמים. אך הקישור לפרק זה לא מוביל לאף מקום ודף האינטרנט נעלם. אני רוצה להסתמך על מספר נקודות, שמציין מאמר זה, אך לא מצליחה למוצא אותו כעת באינטרנט ובאף מקום אחר. אשמח אם תוכלו להפנות אותי למקום, בו אוכל למצוא את המאמר זה. תודה מראש רות חתן
    יום רביעי י"ג באב תשע"ו 17 באוגוסט 2016

    ריטה

    מאמר מרתק, מפורט וקולע. גם בתור ילידת התרבות הרוסית, המאמר הצליח לחדש לי דברים מסויימים.
    יום שישי כ"א בחשון תשע"ב 18 בנובמבר 2011

    מיכלי

    http://www.mitgarshot.co.il/ מוזמנות להיכנס
    יום חמישי י"א באב תשע"א 11 באוגוסט 2011

    ללא שם

    אני רוצה להסב את תשומת לבכם לסעיף תחת הכותרת "עילות לגירושין במגזר דוברי הרוסית", תת כותרת: "תרבות ארוטית". "התרבות הרוסית מתאפיינת ברמה גבוהה של ארוטיות והחצנת המיניות. הדבר נכון במיוחד לנשים. עולות חבר העמים נוהגות להדגיש את הסקסאפיל שלהן בעזרת טיפוח עצמי ולבוש חושפני, הגולש לעיתים אל סף ההתערטלות בפומבי (אקסהיביציוניזם)".
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    מערכת

    לבוש חושפני אכן שכיח בקרב נשים במגזר דוברי הרוסית. תובנה זו לא עלתה בסקרים, אך היא שבה וחזרה בשכיחות גבוהה אצל מרואיינים ומרואיינות. עם זאת, אנו מסכימים שהניסוח אינו מוצלח בלשון המעטה ומודים לך שהסבת את תשומת לבנו לכך. שינינו בהתאם.
    יום שישי י"א בתשרי תשס"ט 10 באוקטובר 2008

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.