דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 10 מדרגים

פרק 17: הישיבה הגדולה בחינוך החרדי

ר' רוז, חנן אלפר, תמר אלמוג
 
 

נוצר ב-3/31/2008

התלמידים

הערה מקדימה: מושגים שונים הקשורים לאופן הלמידה בישיבה הוצגו בפירוט במאמר הישיבה הקטנה בחינוך החרדי. מאמר זה נכתב תוך מתן דגש לייחודיות ולשונה מהישיבה הקטנה.

מקומם ומעמדם של התלמידים

בישיבה הגדולה לומדים בני 16/17 עד הנישואים. לאחר שלש שנות 'מכינה' בישיבה הקטנה בשלים הבחורים לעלות לישיבה 'גדולה'. בישיבה הקטנה הם למדו בחברותא, אך תחת הנחיית הצוות ובמשטר נוקשה, כדי להושיב את ה'כמעט ילדים' ללמוד. 

בישיבה הגדולה יוצרים התנאים הסביבתיים אוירה בוגרת. היחס מצד הצוות שונה והמשטר כמעט ואינו קיים. התלמידים מגיעים לישיבה, ברובם הגדול, עם רצון וחשק ללמוד ולהתעלות וכמעט ואין צורך לפקח עליהם ולדאוג שכך יעשו. 

הלימוד ברובו הוא עצמאי. ה"מה"– איזו מסכת יש ללמוד. נקבע על ידי ראשי הישיבה אך את ה"איך" - סגנון הלימוד, רמתו, ומידת ההעמקה בו נקבעים על ידי הלומדים עצמם. 

זו גם התקופה בה לא רק ראשי הישיבה והר"מים הם נותני הטון בישיבה. לבחורים המובחרים משקל רב בהתוויית דרך הישיבה, בקביעת המסכת שתילמד בזמן הבא בישיבה ועוד. ראש הישיבה ילמד עמם בחברותא ויכין עמם את שיעורו הכללי. המשגיח יתייעץ עמם ויסתייע בהם בטיפולו בתלמידים צעירים. 

בתהליך של ברירה טבעית, חלקם אף "יסומנו" כ'ראשי הישיבות של הדור הבא' ושמם יהלך בכל הישיבות.

קבלת תלמידים

השאיפה להתקבל לישיבה קטנה מן השורה הראשונה היא כאין וכאפס לעומת הרצון להתקבל לישיבה גדולה מליגה א'. מלבד הרמה הלימודית והרוחנית, קיימת גם היוקרה המתבטאת באמירה "אני לומד ב'חברון" (ישיבת חברון בירושלים). 

הישיבה היא גם המקפצה לעולם השידוכים. בחור שלומד בישיבה 'נחשבת' כ'פוניבז' (בני ברק), 'חברון' או 'מיר ברכפלד' (מודיעין עילית) יהיה מבוקש יותר בשוק, וסיכוייו לזכות ב'סידור מלא' (דירה + הוצאות החתונה) גדולים. 

תקופת הרישום מתאפיינת במתח רב ובלימוד אינטנסיבי. בהגיע עת הרישום ובתאום מוקדם מגיעים הנרשמים אל הישיבות הגדולות בהם בחרו כדי להבחן על תלמודם. 

לא תמיד המתח לפני הבחינות מוצדק, כיון שפעמים רבות הרשימות סגורות כבר זמן רב לפני הרישום ובסיועם של הר"מים בישיבות הקטנות. אלו מסכמים על 'דילים' עם מנהלי הרישום בישיבות הגדולות בנוסח של "אני שולח אליך שני 'מצטיינים', ואתה בתמורה מקבל "בינוני" אחד מהישיבה שלי". הבסיס ל'דילים' אלו (שאינם קיימים באופן רשמי) הוא המרדף שמנהלות כל הישיבות אחרי תלמידים מצטיינים ובעלי ראשים טובים, כאלו שיפארו את ישיבתם. 

לרוב, המדד לקבלת בחור לישיבה הוא שמו הטוב, הווי אומר ההתמדה שלו בלימוד, הישגיו ומידותיו הטובות. יחוסו המשפחתי חשוב פחות, אך למוצאו העדתי חשיבות רבה כיון שגם הישיבות הגדולות אינן נקיות מהצבת מכסה לבחורים ספרדיים. 

כל הנ"ל נכון לגבי הישיבות הליטאיות או הספרדיות. בישיבות חסידיות השייכות לחוג מוגדר (גור, בלז וכד') המעבר מישיבה קטנה לגדולה הוא אוטומטי והבחינות הן לתפארת המליצה בלבד. 

הישיבות החסידיות הכלליות (שאינן שייכות לחסידות מוגדרת) מרשות לעצמן לדחות חלק מן הנרשמים. אופן הרישום אליהן דומה לישיבות הליטאיות למעט הבדל מהותי: ישיבות אלו אינן מתמודדות עם "מכסות" לתלמידים ספרדיים וזאת מן הסיבה הפשוטה: אין בהן בחורים יוצאי עדות המזרח (למעט בחורים מחסידות ברסלב המורכבת מיוצאי מערב ומזרח ).

"הקיבוץ" של הישיבה

שלש השנים הראשונות בישיבה מחולקות לשיעור א', שיעור ב' ושיעור ג' כש"שיעור" (או "וועד" בחלק מן הישיבות) מבטא מחזור או כיתה. לאחר שיעור / 'ועד' ג' לא עוזבים התלמידים את הישיבה שכאמור היא המסגרת המלווה אותם עד לנישואיהם, אלא ממשיכים ב'קיבוץ'. (במילרע) 

ה"קיבוץ" הוא המשכה הטבעי של הישיבה הגדולה. לאחר שלש שנות לימוד בישיבה משתייכים התלמידים ל"קיבוץ" ונחשבים כבוגרים. מעתה לא מועבר להם "שיעור יומי" (ראו להלן), והשתתפותם נדרשת רק בשיעור הכללי (ראו להלן). 

"ראש קיבוץ" הוא אחד הר"מים בישיבה, ובחלק ניכר מהן עומד ראש הישיבה עצמו. "ראש הקיבוץ" אינו מוסר שיעורים אלא "מדבר בלימוד" עם הבחורים, מעיין חברותא לעת מצוא.

בישיבה החסידית נחשב ה'קיבוץ' ל''מושב הזקנים' של הישיבה. בישיבות אלו, שהותם של בחורים בישיבה מעבר לשיעור ג' היא "טעות". היה עליהם להיות נשואים מכבר. תלמידי הקיבוץ כבר אינם מאופיינים כ"שיעור א' / ב' וכו' משום שה"שיעור", שרוב תלמידיו נישאו, כבר איבד את גיבושו ואת יחודו כקבוצה. אותם שנשארו מוגדרים כחברים ב"קיבוץ" בלבד. 

בשל גילם הבוגר ומעמדם כבחורים השקועים בעולם השידוכים עד צווארם, מתייחסת אליהם הישיבה כאל 'סרח עודף'. הם פטורים מחובת השתתפות בשיעורים וחייבים רק ב'שיעור כללי'. 

"ראש הקיבוץ" בישיבה החסידית הינו תערובת של ר"מ ושל "חבר בוגר" של התלמידים. הוא 'מדבר עמם בלימוד' ומחזיק עימם קשר חברי למחצה. 

בישיבות הליטאיות עדיין נשמרת בתקופה זו מסגרת ה"שיעור" וניתן 'למקם' בחור ע"פ השיעור / הוועד אליו הוא משתייך (ועד חמישי /ששי וכן הלאה). הלמדנים שבין חברי ה"קיבוץ" כבר מקבצים סביבם בחורים צעירים "ומדברים עמם בלימוד", ובעלי כושר הארגון שביניהם הופכים לממלאי תפקידים בישיבה כמנהלי הת"ת, אוצר הספרים, הגבאים ועוד.

"אלטערס" - זקני הקיבוץ

הן בישיבה הליטאית והן בישיבה החסידית, כותיקים וכבוגרים מעמדם של תלמידי ה'קיבוץ' מלא מכוּבָּדוּת והתלמידים הצעירים מסתכלים עליהם 'מלמטה למעלה'. 

כשהם מגיעים לפרקם (בישיבות הליטאיות, בשלב מאוחר יותר) חבריהם מתפללים, מייחלים ומצפים שימצאו את ה'בשערט' (בשערט – ביידיש, מזומן ומיועד לי ורק לי, כשהכוונה כמובן למיועד/ת) שלהם בקלות ובמהירות. 

ככל שגילו של הבחור מתקדם מתייחסים אליו צעירי הישיבה כאל 'זקן', או נכון יותר לומר "אלטער" (זקן באידיש). מעמדו של האלטער אכן גבוה והצעירים מתייחסים אליו בכבוד, אך גם בלא מעט רחמים. מדובר בבחור שלא הצליח להקים משפחה. 

בישיבות (הוותיקות בעיקר) נמצאים "עלטערס" בודדים שגילם חצה את סף הארבעים. בעלי היזמה שבהם עוזבים את הישיבה, פונים למסגרות לימודיות אחרות ומגיעים לישיבה (אם בכלל) לביקורים או ללינה. חלקם הופכים ל'רווקים נצחיים' ומשמשים כאיום סמוי על אותם המתמהמהים ב'שידוכים' ובוררים יתר על המידה. 

אנקדוטה: לפני מספר שנים הקים אחד מאותם 'רווקים מיואשים' ארגון המאחד את רווקי הישיבות. לארגון החדש הוענק השם האופטימי "ארבס" – ארגון רווקים בלי סיכוי. מלבד תחושת ה"אנחנו לא לבד" אותה מעניק הארגון לחבריו (עם חברים כנראה שהייאוש יותר נוח) עורכת ארבס 'חבורות', והתאספויות לעונג שבת הכולל עוגות, פיצוחים וכנראה שהרבה ארבס. מועמד לקבלה לארגון חייב לעמוד בשני קריטריונים: א. גילו חצה את רף העשרים וארבע. ב. הוא כבר ממש מיואש. יצויין כי מייסד הארגון פרש ממנו לאחר שמצא את זוגתו לחיים.

השתלבות תיכוניסטים דתיים "שרופים" בעולם הישיבות החרדיות

עד לפני כשני עשורים, הייתה מורכבת כל ישיבה גדולה באחוז ניכר מבוגרי ישיבות תיכוניות ש"נשרפו" והגיעו אליה. ברבים מן המקרים, לא לשמחת ואף למרות התנגדות הוריהם. מתווכי התהליך היו ר"מים "שחורים" שלימדו בישיבות התיכוניות (בתקופה זו לא היה לציבור הדתי לאומי מאגר של תלמידי חכמים שיוכל למלא תפקידים אלו) ואשר הטו את תלמידיהם לדרך זו. שלחו אותם ל"שבתות חיזוק" בישיבה ואף עודדו אותם ושמרו עמם על קשר במהלך השנים. 

הישיבות "השחורות" עצמן תמכו בתהליך ועודדו אותו. חלק מראשי הישיבות המובילים הם "נשרפים" לשעבר. 

המוביל בתחום זה היה (ונותר) הרב ברוך מרדכי אזרחי. ראש ישיבת "עטרת ישראל" בירושלים אשר הקים בשנות הששים את "מחנה בני תורה" בו נופשים בני ישיבה (כיום בעיקר בני ישיבתו: עטרת ישראל) בצוותא עם תלמידי ישיבות תיכוניות כדי להראות להם את הקסם שבלימוד גמרא בישיבה קדושה. ממחנה זה עדיין מגיעים מדי שנה עשרות תלמידים לישיבות. 

המנון המחנה: "בני תורה אנחנו בנים לכל דבר / תורה את תורתנו ולנו את משמר / נפש וגוף את חובקת / דופק חיינו רק את / לתוך תוכנו חודרת / לטעת חיים לדעת." פזמון: "תורה אנו בנים לך / ברית בינינו כרותה / כל עוד אנו דבקים בך / אין אנו בני תמותה" - המתנגן בניגון רוסי עממי (מוכר כ"ילדתי מרוסיה..."), נפוץ בכל הישיבות. 

"התחרדלותו" של הציבור הדתי לאומי, והקמת ישיבות "על טהרת הקודש" בציבור זה, לצד העצמת האידיאולוגיה הייחודית הדתית - לאומית בידי ראשי ישיבות ור"מים מבית מדרשה של הציונות הדתית, הביאו להפחתה משמעותית של תהליך ה"שריפה". 

הקושי להתקבל בישיבות הקדושות המובילות, כפעל יוצא מגידולו של הציבור החרדי והלחץ להתקבל לישיבות אלו, תרמו אף הן להחלשות התהליך. 

מלבד "מחנה בני תורה" של הרב ב.מ. אזרחי (ראו לעיל), קיימות ישיבות נוספות התומכות בתהליך: כך, ישיבת "אהבת אהרון" מבני ברק, בראשה עומד הרב בצלאל אדלשטיין. ישיבה זו (החרדית למהדרין), מארחת קבוצות תיכוניסטים לשבתות מתוך מטרה להכיר להם את עולם הישיבות. 

ה"שרופים" ממשיכים אמנם בישיבות חרדיות, אך כאלה שנוצרו למענם: ישיבת עזתה שבנגב, ישיבת קרית מלאכי בראשות הרב יהודה עמית והישיבה באופקים שהקים הרב חיים קמיל זצ"ל. 

מיעוט קטן ממשיך בישיבות ליטאיות כמו 'עטרת' וחברון ו/או ישיבות פתוחות אחרות. בעבר, היוותה ישיבת 'סלבודקא' מוקד משיכה לבחורים הללו, ואלו שלמדו בה הפכו ל"חזונישניקים" (נוהגים ע"פ פסקיו המחמירים של הרב אברהם ישעיהו קרליץ, ה"חזון איש"), אך תהליך זה נעצר. 

בישיבת פוניבז' הבני ברקית לא מתקבלים יוצאי ישיבות תיכוניות בעיקרון, בשל צוואת הרב מפוניבז'. הסיבה שאסר הרב בצוואתו על קבלת יוצאי תיכונים לישיבה הייתה מספר בוגרים "שהקדיחו תבשילם" ונטשו את הישיבה לטובת האוניברסיטה.

הצוות  

ראש הישיבה

להבדיל מהישיבות הקטנות, שם ברוב המקרים ראש הישיבה הוא מעין 'פקיד' ושליחם של 'גדולי ישראל'' המתייעץ עימם על כל צעד ושעל, ראשי הישיבות הגדולות הם 'גדולים' בזכות עצמם, תלמידי חכמים, מנהיגים ואנשי מעלה. רובם הגדול מנהיגים את הישיבות בעצמם בלי להתייעץ ובלי לקבל הוראות מסמכות נוספת. 

חלקם ניצב ב'שורה הראשונה' של מנהיגי הציבור החרדי, כמו הרב אליעזר מן שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' שנחשב מנהיג הציבור הליטאי ויד רבה היתה לו גם בפוליטיקה הארצית; הרב שלמה זלמן אויירבך זצ"ל ראש ישיבת 'קול תורה' מירושלים; הרב משה פיינשטיין זצ"ל ראש ישיבת "תפארת ירושלים" מניו יורק, שהיה ממנהיגי הקהילה החרדית בארה"ב; הרב אהרון קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת לייקווד שבניו ג'רסי ועוד רבים רבים. 

חלקם של ראשי הישיבות, למרות 'גדלותם' לא השתלבו בקדמת ההנהגה של הציבור החרדי ונותרו ספונים בין כותלי הישיבה כמו הרב רוזנברג זצ"ל מ"בית מאיר" בבני ברק - השתלב בעשיה הציבורית והיה חבר מועצת גדולי התורה; הרב דוד פוברסקי זצ"ל שהיה מראשי ישיבת פוניבז', הרב גרשון אדלשטיין (כנ"ל); הרב פנחס שיינברג ראש ישיבת "תורה אור" בירושלים - שאף הוא חבר מועצת גדולי התורה; הרב שלום כהן ראש ישיבת פורת יוסף; הרב יהודה עדס ראש ישיבת קול יעקב ועוד. 

כאמור, ראש הישיבה הליטאי או הספרדי מוחזק כ'גדול', וככזה אין הוא עוסק בעניינים הטכניים של הישיבה. ברור שהוא לא ינהל משא ומתן עם ספקים אלא תפקידו יהיה רוחני בלבד. על פיו יישק דבר בישיבה והוא ינהיג את צורת וסגנון הלימוד שלה. לעיתים ישוחחו עימו התלמידים בלימוד. 

גם כשנישאים התלמידים ועוזבים את הישיבה ממשיך ראש הישיבה להיות מורה הדרך הרוחני שלהם והם רואים עצמם כתלמידיו לכל חייהם. 

בשני העשורים האחרונים הוקמו ישיבות גדולות רבות בהן ראשי הישיבה אינם בדווקא "גדולים" אלא אברכים צעירים (יותר ופחות) ששמותיהם לא היו מוכרים בעבר. חלק מישיבות אלו זכו להצלחה רבה. 

תנאי הקבלה אליהן נוקשים והן מתחרות במעמדן עם ישיבות וותיקות ובעלות שם. כך ישיבת "דרך חכמה" בירושלים, ישיבת "מיר ברכפלד" בקריית ספר ועוד. 

למעט יוצאת דופן אחת (ישיבת מיר ברכפלד) מצבן הכלכלי של ישיבות אלו קשה עד 'קשה יותר'. אין ברשותן עדיין מאגר בוגרים / תורמים ואין הם מוכרות "מעבר לים". ראשי הישיבה שלהן נאלצים להעדר לעתים קרובות מישיבתם כדי "להקיש על פתחי נדיבים" בארץ ובחו"ל.

המשגיחים

צוות 'המשגיחים' בישיבות הגדולות היה בנוי בעבר על "דמויות" - משגיחים מן הדור הקודם, שבנו את אישיותם בחממות המוסר המקוריות: קלם, מיר, סלובודקה בארופה של לפני החרבן". דמויותיהן ממשיכות להשפיע על עולם הישיבות, כיוון שהן נחשבות כדמויות לחיקוי. ספרי המוסר שלהם (לרוב, הוצאו לאחר פטירתם בידי תלמידיהם) משמשים כמורי דרך ללומדים. 

במאמר מוסגר: חלק מן הספרים שזכו לעריכה מעולה "פרצו את חומות הישיבות" והם נלמדים בחוגים "חוץ ישיבתיים" כמכונים לבעלי תשובה ואף בסמינרים לבנות (כחלק מתכנית הלימודים). 

'מכתב מאליהו' ספרו של הרב אליהו אליעזר דסלר (1892-1953), שהיה המשגיח בישיבת פונוביז' בתחילת שנות החמישים, המעביר רעיונות "גבוהים" בשפה ברורה השווה לכל נפש הפך לספר מחשבה פופולארי. כך גם 'לב אליהו' ספרו של הרב אליהו לאפיאן (1876-1970) המשגיח בישיבת "כפר חסידים". 

ספריו של רבי יחזקאל לווינשטיין "המשגיח" של ישיבת "מיר" ולאחריה כ20 שנים בישיבת "פונוביז" נשארו בין כתלי הישיבות ולא הפכו ל"עממיים".

אנקדוטה: אחת התקנות אותן התקין רבי יחזקאל לוונשטיין המשגיח בפונוביז' היה האיסור על עריכת חתונות בחודש המשפט – חודש אלול, כדי שלא להסיח את הדעת מן המשפט הקרב ובא בראש השנה. מסופר על אחד מן ה"חוצניקים" (תלמידי חו"ל) שבא בחודש אלול לקבל ברכת "צאתכם לשלום" מן המשגיח קודם נסיעתו לארצו. "המשגיח", שאימת הדין הייתה נסוכה על פניו כל השנה ובחודש אלול בפרט, הזדעזע, :"באֶלֶל" ???ׁ('אלול' בהגוי ליטאי) . "בסַבֶנה" - הרגיע התלמיד את המשגיח.

הדור השני של המשגיחים כבר הגיע גם הוא לגבורות. הרב יצחק ירוחם בורדיאנסקי מישיבת 'קול תורה' (ירושלים), הרב חיים וולקין מישיבת "עטרת ישראל" (ירושלים), הרב דב יפה מישיבת "כפר חסידים" (רכסים), הרב אורי ויסבלום מישיבת 'נחלת הלויים' (חיפה) ואחרים, נחשבים כ"דמויות" המקנות לישיבה את אפיונה על ידי ה"שיחות" (בהיכל הישיבה – מדי שבוע), ה"וועדים" (שיחה במסגרת מצומצמת לקבוצת תלמידים על פי חתך גיל / שיעור / רמה) ואישיותם. 

משגיחים אלו אינם "רודפים אחר הבחורים" ואינם משמשים כ"שוטרים". לתפקיד זה קיים בכל ישיבה "משגיחים קטנים" המכונים "מקק / או מקקים" (משגיח קטן) המשגיחים בפועל על התלמידים. 

ברוב הישיבות מוקצה לפחות משגיח קטן אחד לשיעור א', ומשגיח נוסף לשיעורים הגבוהים יותר. כלל המשגיחים בישיבות הקטנות והגדולות נועדים מדי "בין הזמנים" לימי עיון משותפים לליבון בעיות חינוכיות ואחרות בהם נתקלו במהלך השנה. 

למרות שאף ישיבה אינה מתפארת בכך, רבים מן המשגיחים נעזרים באנשי מקצוע ובפסיכולוגים מקצועיים (דתיים או היודעים כיצד לגשת אל נפשו של נער דתי בלא לפגוע בקיים), כדי לסייע לתלמידיהם לצלוח את משברי גיל ההתבגרות.

הלימודים

תכני הלימוד

בישיבה הגדולה מתמקד הלימוד בעיקר בשני סדרים (מתוך "ששת סדרי המשנה" או הש"ס), הנחשבים לקשים ביותר: סדר נשים העוסק בדיני אישות וסדר נזיקין העוסק בדיני ממונות. 

עשר מסכתות הוגדרו כחשובות וכמרכזיות מתוך שלושים ואחת המסכתות שנכתבה להן גמרא, והמכונות גם "מסכתות ישיבתיות". מסכתות אלה הן: גיטין, קידושין, כתובות, יבמות (מ"סדר נשים"), בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין (מסדר "נזיקין"), שבת ופסחים (מסדר "מועד"). 

ברוב הישיבות הגדולות ישנו מחזור של כשש שנים בו נלמדות מסכתות אלה. אך, מאחר ואין תיאום בין הישיבות על סדר הלימוד ייתכן כי תלמיד שיעבור מישיבה לאחרת ידלג על לימוד מסכת או לחילופין ילמד את אותה מסכת שנה אחר שנה. 

שיטות הלימוד

כמו בישיבה הקטנה, גם בישיבה גדולה מחולקים הלימודים כך שבסדר בוקר לומדים ב'עיון' ובסדר אחה"צ לומדים 'בקיאות'. בסדר שלישי הלימוד אינדיבידואלי ומשתנה בין הישיבות. יש שלומדים בו בקיאות ויש שלומדים בו עיון.

הלימוד עצמו מתבסס על יכולתם של הלומדים להבין באופן עצמאי דף גמרא, להעלות סברות, לשאול שאלות ולתרץ תירוצים. השיעורים וה'חבורות' מכוונים את הלומדים להוסיף ולהעמיק בהבנת הגמרא. 

הלימוד ב'עיון' איטי ויסודי יותר, כשהתלמידים מעיינים גם בספרי "ראשונים" ו"אחרונים" ומנסים למצוא את דרכם שלהם בשבילי הגמרא.

שיעור יומי

בשתיים עשרה בצהריים מוסר הר"מ את השיעור היומי, בו הוא מסכם את הסוגיה הנלמדת לפי שיטות הראשונים כפי הבנתו. סגנון השיעור, אם חדשני ומבריק, אם צמוד לטקסט, אם דקדקן במילים ואם מרבה בקושיות הוא זה שיוטמע בהלך החשיבה של התלמיד לתמיד ויכוון את סגנון הלימוד שלו מכאן ואילך.

לימוד בבקיאות

הלימוד אחה"צ הוא 'בקיאות': לימוד מהיר של החומר ומתוך הגמרא בלבד, כשהמטרה היא הספק רב ורכישת ידע מקיף ככל הניתן. בדרך כלל נלמדים פרקים אחרים מאותה מסכת שנלמדת בבוקר. 

לימודי הבקיאות נעשים באופן עצמאי (כמובן שעם חברותא, כמו כל הלימוד הישיבתי), כשכל חברותא קובעת לעצמה את סגנון הלימוד, רמתו ואת ההספק. כמובן שעל פי הכישרונות בהם ניחנו זוג הלומדים.

סדר שלישי

בסדר שלישי הלימוד אינדיבידואלי ומשתנה בין הישיבות. יש שלומדים בו בקיאות ויש שלומדים בו עיון, בדרך כלל פרקים אחרים מאותה מסכת הנלמדת בבוקר. לאחר 'סדר שלישי' בחורים רבים נותרים באולם הלימוד כדי להמשיך וללמוד, לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה. כתוצאה מכך נפגע כמובן סדר הבוקר ושעת תפילת שחרית של המאחרים לעלות על יצועם מתאחרת.

שיעור כללי

אחת לשבוע מוסר ראש הישיבה 'שיעור כללי' על המסכת הנלמדת. בשונה מהר"מ (ראש ישיבה בארמית, שמשמש לתאר מורה בישיבה) ששיעורו פרטני, מקומי ועוסק בנקודה מסוימת בסוגיה, הרי שיעורו של ראש הישיבה הוא "שיעור כללי", ויש בו בדרך כלל חידוש. 

רה"י (ראש הישיבה) ישקיע את כל כח עיונו, בקיאותו, חריפותו וניסיונו רב השנים בלימוד כדי למצוא ביאור מחודש שלפיו מתבהרים פרטים רבים בסוגיה זו ובסוגיות הנוגעות לה במסכתות התלמוד, ו/או יסודות חדשים לסוגיה, ו/או תירוץ מבריק על קושיה חזקה, ו/או בירור יסודות המחלוקת בסוגיה בין פרשניה, ו/או שיוכיח כי קיימת מחלוקת בין פרשנים שונים אשר "על פניו" אין היא נראית ו/או מציאת "צושטעל" (השוואה – באידיש) בין פרשנים שבמבט ראשוני נראים כעוסקים בנושאים שונים לחלוטין. 

ישנן ישיבות בהן מרצה ראש הישיבה את שיעורו ורק לאחר מכן ניתן להקשות עליו. לרוב, השתתפותם של השומעים במהלך השיעור מעניקה לו את יחודו, כאשר ניתן להקשות / לחלוק / לפרוך את דברי מגיד השיעור בכל שלב. בדרך כלל, יהפוך השיעור לכוורת ויכוחים בעד ונגד המקשה / מגיד השיעור עד שייווצר "עמק שווה" שיאפשר את המשכת השיעור.

בפולקלור סיפורי ה'עילויים' (תלמידי ישיבה מבריקים במיוחד) חוזר על עצמו מוטיב "העילוי' שסתר את דברי ראש הישיבה וגרם לו לסגור את הגמרא ולעזוב את בית המדרש. 

בישיבות בהם מספר ראשי ישיבה (פונוביז' / חברון) – יעביר כל אחד מהם את השיעור הכללי במועד אחר (כך ב"חברון") או במיקום אחר ("חדר שיעורים" שונה). כל תלמיד "יתחבר" לסגנון המועדף עליו ו"יצביע ברגליים" בעד השיעור הכללי שלו. 

ישנם שיעורים כללים הזוכים לפופולאריות בשל תכנם וסגנון הגשתם המבריק. לשיעורים אלו ייכנסו רוב התלמידים ובמהלכם יסער ויגעש בית המדרש. שיעוריו של הרב אברהם פרבשטיין מראשי ישיבת חברון ומעורכי האנציקלופדיה התלמודית נודעו ככאלה. עובדה זו יוצרת גם מעין תחרות סמויה בין ראשי הישיבה.

מבחנים

 בחלק מהישיבות אומנם נערכים מבחנים פעם או פעמיים בשבוע, אך אלה רחוקים מלשמש כשוט ללומדים, כיון שאיש מן הצוות אינו עוקב אחר הציונים או ההישגים. למרות זאת, הכל יודעים מיהו תלמיד מצטיין ובעל 'שטייגן' (התמדה) ומיהו סתם 'בטלן' או 'כלומניק'. 

למצטיין ייגשו בשעת ה"סדר" כדי לדבר עימו בלימוד ויתייחסו למילה שלו בהערכה רבה. כמובן שגם בשוק השידוכים הוא יהיה מבוקש מאד. 

בחלק מן הישיבות מנסים לעודד את הבחורים ללמוד גם בזמנם החופשי, בעיקר בימי שישי ובמוצאי שבתות. לשם כך נערכים מבחני רשות בזמנים הנ"ל, והעוברים אותם בהצלחה זוכים במילגה צנועה. 

מבחנים נוספים נערכים על ידי ארגונים חיצוניים שונים, המעוניינים לעודד לימוד של חומר הזוכה לפחות התייחסות. דוגמא אחת הוא ארגון 'והגית', העורך מבחנים על הספר ההלכתי 'משנה ברורה'. דוגמא נוספת היא לימוד של מסכתות בעל פה בחסות ארגונים שונים.  'דרשו' (של הרב הופשטטר מקנדה) הוא הארגון המופרסם והנפוץ ביותר. אחת לחודש נערך מבחן על דפי גמרא שלמים אותם צריכים התלמידים ללמוד על פה, והעומדים במבחן בהצלחה זוכים במלגה נאה. 

לא כל ראשי הישיבות מגבים את הארגונים הנ"ל, בטענה שהתלמידים המעוניינים לזכות במלגה מזניחים את הלימוד הקבוע ועסוקים רק בשינון על פה. בישיבות אלו נאסרת ההשתתפות במבחני 'דרשו' ו'והגית'. לעומתם, קיימים כמובן ראשי הישיבות המגבים את הנ"ל בטענה שמבחנים אלו מעניקים לבחורים תמריץ לשבת וללמוד.

הדגשים לימודיים

צורת הלימוד בישיבות מתפצלת לשתי שיטות בולטות, הנקראות על שם הישיבות בהן "נולדו": שיטת פוניבז' ושיטת חברון.

שיטת פוניבז' 

בסדר 'עיון' העמקה בסוגיה היא על סמך כללים ויסודות שבונה הר"מ בשיעור היומי. הלימוד מבוסס על הנאמר בשיעור הנ"ל.

שיטת חברון 

לימוד ה'עיון' הוא עצמי והשיעור היומי בא רק כתוספת וכהשלמה ללימוד העצמי. באופן טבעי הנוכחות בשיעורים בישיבות הנוהגות על פי שיטת חברון דלה. 

למרות שהלימוד עצמאי וכמעט חסר פיקוח, הנכנס לבית המדרש "יחטוף שוק" מעוצמת ה"ריתחא דאוריתא" (להט לימוד התורה). מאות בחורים מדברים ביניהם תוך צעקות נלהבות (וחבריות), כשהם בונים מחדש את סוגיית הגמרא, ונאבקים על סברותיה. 

לאדם זר הנכנס לראשונה לבית המדרש וצופה ב"שפת הגוף" של הלומדים ( נענועים קדימה ואחורה ותנועות ידיים נסערות, כאשר כל בחור מנסה להוכיח את צדקת סברותיו) נראה הדבר כקטטה המונית. 

בפינת האולם או ליד הבימה יהיו דבוקות של בחורים סביב ה"משיב" שקועים בויכוח תלמודי עם הר"מ / המשיב או בינם לבין עצמם.

שיטת בריסק

'המוטו' של ר' חיים מבריסק בלימוד הגמרא היה: "לא להבין למה, אלא מה". ניתוח הבא להגדיר בצורה מדויקת דינים ומושגים, ועל ידי זה ל'רכך' קושיות. 

עד שהחלה שיטת 'בריסק' להתפשט, הלימוד התורני כלל לימודי בקיאות רבים והשוואת הסוגיה הנלמדת לסוגיות דומות בתלמוד, כדי להגיע לפתרונה. שיטת בריסק לעומת זאת, עוסקת בהבנת הסוגיה, יסודותיה ועקרונותיה מתוך הסוגיה הנלמדת עצמה. 

ספרו של הרמב"ם, "היד החזקה" ומסכת קדשים נלמדים אף הם בבריסק למרות שאינם עוסקים בהלכות בנות ימינו, וזאת כדי להבין את יסודות פסיקתו של הרמב"ם והרציונל שבפסיקותיו.

אבי שיטת הלימוד הליטאית היה הגאון מוילנא ששלל את הפלפול בלימוד גמרא. כשהוא מתעלם מפרשנות מאוחרת יותר של התורה התמקד הגאון בלימודו בטקסט המקורי עצמו ובפרשנות המוקדמת ביותר מימי הביניים. 

הישיבה הראשונה בה התמסדה שיטת הלימוד של הגר"א היתה ישיבת וולוז'ין (ראה הישיבות בליטא). שנוסדה על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א. 

כאשר עמדו בראשות ישיבת וולוז'ין הנצי"ב (ר' נפתלי צבי ברלין) ור' חיים סולובייצ'יק נוסדה 'שיטת בריסק'. ר' חיים פיתח את שיטת הלימוד הליטאית כמפורט לעיל ולימד את שיטתו לתלמידי הישיבה, דבר שגרם לחיכוכים בינו לבין הנצי"ב שהיה בין מתנגדי השיטה. 

כשנסגרה הישיבה עבר ר' חיים סולובייצ'יק לבריסק, שם ירש את כס הרבנות מאביו. התפשטותה של השיטה הייתה רק עניין של זמן.

ישיבת בריסק

הישיבה נמצאת בירושלים ונחשבת בעיני בני הקהילות החרדיות בחו"ל (ובפרט בארה"ב) לישיבה היוקרתית ביותר ולימודו של בחור בישיבה מעיד על מצויינותו. 

ראש הישיבה, הרב אברהם יהושוע סולובייצ'יק, נהנה מפופולאריות עצומה בין תלמידיו, בעיקר בשל הכריזמה בה ניחן. 

בכל הקשור לשמירה על מסורת ומנהגים עתיקים הרי ש"בריסק" (הליטאית) היא חסידות לכל דבר. מהותה של ישיבת בריסק היא "העתקת השמועה" משנים עברו. ראש הישיבה הנוכחי (הרב א"י סולובייצ'יק) אינו מחדש דבר בזכות עצמו, אלא מלמד את שלמדו אבותיו. הציניקנים טוענים כי כאשר הרב אברהם יהושוע סולוביצ'יק מתעטש בשעת השיעור, הוא עושה זאת כיון ש"אבא עליו השלום התעטש בנקודה זו ממש".

חתירתה חסרת הפשרות של בריסק לאמת הביאה אותה גם להתנגדות קנאית לציונות. הרב מבריסק התנגד להצטרפותם של החרדים לפוליטיקה ו"חסידיו" אינם משתתפים בבחירות לכנסת ואינם מזוהים עם שום מפלגה. בנוסף, עד היום לא נהנים מוסדות בריסק (כעיקרון ומתוך בחירה) מתמיכה ממשלתית כלשהי.

הפנימייה

בניגוד לישיבות הקטנות, בהן רק לישיבות חסידיות או מעטות ליטאיות יש פנימייה, הישיבות הגדולות כולן מחזיקות בפנימייה. 

הישיבות, רובן ככולן, משתדלות להעניק לתלמידים תנאים נאותים ונוחות מירבית (כמובן ללא 'מותרות'), אך בסופו של דבר את רמת הפנימייה תקבע רמתה הכלכלית של הישיבה והוותק שלה (כשהתנאים מחמירים ככל שגיל הישיבה עולה). 

בישיבת פוניבז', שמבני הפנימייה שלה בני עשרות שנים, ממוקמים השירותים והמקלחות בסוף המסדרון, החדרים ישנים והמיטות ראו כמה וכמה דורות של בחורים. לעומתה, ישיבת מיר ברכפלד שבמודיעין עילית נבנתה רק לפני שנים ספורות בסטנדרטים גבוהים ביותר וברמה המזכירה יותר בית הארחה מאשר פנימייה. עד לאחרונה ממש הייתה מיר ברכפלד חריגה גם בשאר התנאים הפיזיים שהעניקה לבחורים, שכללו ארוחות עשירות (מספר סוגי גבינות, בשר בכל יום), 'קעמפים' (מחנות קיץ. הכינוי נלקח ממחנות הקיץ לתלמידי החינוך החרדי בארצות הברית) ברמה גבוהה מהמקובל ועוד. לאחרונה מצבה הכלכלי של הישיבה השתווה למצבן של שאר הישיבות וכך גם התנאים הניתנים לתלמידים.

הריהוט בפנימיה

הריהוט בפנימייה הישיבתית בסיסי למדי: מיטת סוכנות וארון לכל בחור (במקרים רבים במשותף עם בחור נוסף). עד כאן הדמיון בין חדרי הפנימייה, ומכאן ואלך נתון ריהוטם ואיבזורם של החדרים בידי הדיירים הצעירים: מאוורר מעל המיטה (בירושלים רק פנימיות מעטות ממוזגות, בבני ברק רובן הגדול – תוצאה של מזג האוויר), מערכת סטריאו, טוסטר, מיקרוגל ואפילו כיריים חשמליות לסעודות לילה חפוזות. שידות עץ שונות ומשונות "עבודת יד" או יד שניה, כולן אגב עוברות בירושה לחבריו הצעירים של בעל הרהיט העוזב את הישיבה לטובת ביתו הפרטי. 

בחלק מן הישיבות אין פיקוח על הנעשה בחדרים והבחורים יכולים להכניס כל העולה על דעתם (חברון) ובחלק אחר יש ביקורי צוות קבועים שאמורים למנוע הכנסת חומרי קריאה אסורים, שמיעת רדיו וכיו"ב. 

כראוי לבחורים בוגרים אין פיקוח על שעת השינה, שעת כיבוי האורות נקבעת על ידי חברי החדר.

לפירוט נוסף ראו 'פנימיה' בישיבה קטנה

ימי חג ומועד

שבת

להבדיל מן האוירה השבתית החמה בישיבות הקטנות בהן נערכת "שבת ישיבתית" אחת למספר שבתות, שבהן מתאמצים הכל כדי ליצור 'אווירה שבתית', הרי שבישיבות הגדולות נכנס העניין לשגרה. 

סעודות השבת נערכות בזריזות ובלא שירה רבה. ישנם שלחנות המסיימים מוקדם את סעודת השבת וישנם המאריכים בישיבה ובשירת זמירות השבת. 

בין תפילת קבלת שבת לתפילת ערבית מוסר ראש הישיבה שיעור, וכן בסעודה שלישית נמסר שיעור על ידי אחד מהצוות. 

בשבתות החורף נערך סדר לימוד לאחר סעודת הלילה, ובשבתות הקיץ לאחר סעודת היום. 

לפירוט נוסף ראו 'שבת' בישיבה קטנה

הימים הנוראים

אלול  

במשך חודש אלול ניתן לחוש באווירת 'יום הדין' באוויר הישיבות. התלמידים, שאך לפני ימים ספורים שבו מחופשת 'בין הזמנים' עתירת הטיולים, שקועים כל כולם בלימוד ובצבירת זכויות לקראת ראש השנה. 

הבחורים נשארים בישיבה, מתמידים בלימודם. יש המקבלים על עצמם 'תענית דיבור' (הימנעות מכל דיבור זולת דברי תורה ותפילות), מרבים בלימוד מוסר, עורכים חשבון נפש ומאריכים בתפילה. 

ארוחותיהם מתקצרות, הם נשארים ערים עד השעות הקטנות של הלילה וממעטים בשיחות בטלות. הכל כדי להיות מוכנים יותר ל"משפט" ולצבור לקראתו זכויות רבות ככל האפשר. 

כתרומה לאווירה מתנוססים על דלתות הישיבות פתקים ובהם "עצות לזכות בים הדין" וכדומה, חתומות ע"י המזכים / המעוררים.
 
שיחות מוסר המדגישות את חשיבות ימים אלו לבניין עולמו הרוחני של התלמיד, נמסרות על ידי ראשי הישיבות והמשגיחים.

ראש השנה

ראש השנה בישיבה הגדולה, הוא מושג בפני עצמו. מלבד "אווירת אלול" הרצינית' תופס מקום נכבד יופי התפילות. תפילות החג נאמרות על ידי "בעל תפילה" ומלוות בניגונים מרגשים. (להבדיל מ"חזן" שזהו מקצועו הרי ש"בעל תפילה" הוא יהודי המוכר כ"ירא שמיים" והעונה על התנאים הנדרשים בהלכה: לב נשבר. יראת שמיים ועוד. בעל התפילה אמור להיות בעל קול ערב והיכול "להעלות" עמו את המתפללים אל עומק הבנת מלות התפילה המרגשות). לעיתים פורץ בעל התפילה בבכי, מה שמגביר את אווירת כובד הראש והימים הנוראים. כך, כל ישיבה והנוסח שלה. 

לפני תקיעת שופר נושא ראש הישיבה דרשה המעוררת את הנוכחים לתשובה. 

גם בנוסח התפילה (והכוונה היא לניגונים ולא לטקסט...) חיה וקיימת ההפרדה בין נוסח פוניבז' לנוסח חברון. נוסח התפילה מוטמע בדמם של בני הישיבה וגם לאחר חתונתם לכשיקימו הם מניינים של "יוצאי ישיבת פונוביז' / חברון", הם יעתיקו אליו את נוסח התפילה שהיה נהוג בישיבתם בלי לשנות קוצו של יו"ד. 

ישיבות "צעירות" מאמצות בהתאם את נוסח התפילה של ראש הישיבה. גם אלו שהקימו ישיבה בעצמם העתיקו את הנוסח הוותיק לישיבה החדשה שלהם, וכך נוצר בעולם הישיבות ובתי הכנסת המושג "נוסח פוניבז'" או "נוסח חברון".

בעיית מקום ב'ימים הנוראים'

ב'ימים הנוראים' מתמודדים בישיבות עם בעיית מקום חמורה. תלמידי הישיבה זכאים באופן אוטומטי למקום בבית המדרש, ואליהם מצטרפים נשואים טריים בוגרי הישיבה המבקשים לטעום מאווירת "אלול בישיבה". אך מה לעשות, וההיכל צר מלהכיל את כולם? כאן נכנסים החוקים והכללים שאמורים לעשות מעט סדר בזירה: בוגר הישיבה שמתפלל בה בקביעות במשך כל השנה זכאי למקום גם בימים הנוראים. הוא ואשתו. בוגר המתגורר מחוץ לעיר אך מתמיד ורוכש מקום בכל שנה זכאי להמשיך את הרצף – "חזקה". בכל שנה זוכה הבוגר למקום בשורה אחורית יותר מזו בה ישב בשנה שעברה מתוך הנחה שבתוך שנים ספורות יעזוב את היכל הישיבה ויתפלל בבתי כנסת אחרים. 

מובן שהכללים ה"חד משמעיים" הללו מעוגלים ועוברים שינויים ניכרים כאשר מדובר בבעל קשרים במקומות הנכונים. "מיוחס" שכזה יכול להתברג במקום טוב ב"מזרח" (בקדמת האולם, בסמוך לבעל התפילה). 

כאשר מתפלל וותיק ובעל חזקה הולך לעולמו ומפנה את מקומו, עובר המקום בירושה לילדיו, או במקרים אחרים זכאי בעל חזקה להעביר את חזקתו לאדם אחר. 

מחירי המקומות בהיכלי הישיבות (למתפללים שאינם תלמידים בישיבה) נעים באזור המאה וחמישים שקלים, ומהתשלום הזה לא פטורים גם בעלי החזקות הוותיקים ביותר.

עשרת ימי תשובה 

הנאמר לעיל לגבי חודש אלול, נכון גם לעשרת ימי תשובה או "הימים הנוראים" – עשרת הימים שבין ראש השנה, הוא יום הדין, לבין יום הכיפורים – יום חתימת הדין. כיון שעשרת הימים הללו הם האפשרות האחרונה לצבור זכויות ולזכות בשנה טובה מנצלים אותם התלמידים בכל כוחם ללימוד, תפילה וחזרה בתשובה. במשך הימים הללו (ובמשך כל חודש אלול) לא נוסעים התלמידים לביתם גם בשבתות. 

יום הכיפורים

שיאם של עשרת ימי התשובה הוא יום הכיפורים. התפילות המיוחדות ליום זה כ"כל נדרי" (בכניסת יום הכיפורים) "נעילה" (הנאמרת עם ערב, לקראת סיומו של הצום), כמו שאר התפילות הנאמרות בכל בית כנסת, מקבלות "ערך מוסף" בישיבה כאשר מאות בחורים המבטאים באמצעות אותן מילים ואותם ניגונים את רגשותיהם האישיים ו"בעל תפילה" מנווט, מתזמן ו"מעלה" את תפילתם. 

לצום הפיזי כמעט ואין משמעות ואין הוא משמש כנושא שיחה. ככלל, היממה הישיבתית של יום כיפור, מאז כניסת הצום ועד יציאתו, למעט כשעה של הפסקת צהרים, מתרכזת בתפילות היום ובמשמעותו הרוחנית. בחלק מן הישיבות נאמרת "שיחה" של ראש הישיבה או המשגיח לפני תפילת "כל נדרי" ו/או לפני תפילת נעילה. 

מקובל כי קודם תפילת 'נעילה' מקבלים על עצמם המתפללים (בכל בית כנסת) "קבלות טובות". בישיבה יהיה ל"קבלות" אלו אופי מיוחד כהקפדה על תפילה, סדרי לימוד מחוץ למסגרת הישיבה, שמירת הלשון ועוד.

עם צאת החג, שוברים התלמידים את הצום בן היממה וממהרים לנסוע לביתם, לחגוג את חג הסוכות שיגיע בעוד שלשה ימים, ואת החופש הבא איתו.

שמחת בית השואבה

 במהלך החופשה, יחזרו (חלק מן) התלמידים ל"שמחת בית השואבה" הנערכת במהלך "חול המועד סוכות". השמחה נערכת לרוב בישיבה. 

אם הישיבה מרוחקת (ממרכז הארץ) תשכור ההנהלה אולם ובו תיערך השמחה. תזמורת (כפי תקציב הישיבה) תנעים את הערב ותקפיץ את הרוקדים, לעיני אימותיהם, אחיותיהם ותושבות האזור הצופות מעזרת הנשים.

שמחת תורה

לקראת חג שמחת תורה שבים תלמידי הישיבות הליטאיות לישיבה לחגוג את החג. שלא כנהוג בבתי הכנסת, בהם מוכרים את ההקפות והכיבודים (הזכות לרקוד עם ספר תורה) תמורת תרומה לבית הכנסת, מתקיימת בישיבות "מכירה פומבית" של דפי גמרא אותם מתחייבים ה"קונים" ללמוד עד ל"שמחת תורה" בשנה הבאה. המחיר עשוי להאמיר עד למעלה מאלף דפים.

"שמחת תורה" הוא כמעט החג היחיד בו נפתחת הישיבה לציבור הרחב, היכול להשתתף בהקפות ובשמחת התורה בישיבה. אברכים הגרים בשכנות יגיעו לישיבה עם ילדיהם כדי לראות כיצד רוקדים עם התורה. בוגרים יכתתו רגליהם ממרחק כדי להשתתף בהקפות ואף עזרת הנשים תהיה מלאה מפה לפה בבנות האזור, הצופות בשמחה. ישנן ישיבות אליהן יגיעו הבנות מכל רחבי העיר וישנן הפחות פופולאריות .

לאחר סיום ההקפות מלווים התלמידים את ראש הישיבה לביתו תוך שירה וריקודים, מחזה מרהיב המריץ את תושבי השכונה לחלונות.

עם צאת החג שבים התלמידים לביתם להמשך החופשה – עד ראש חודש חשוון.

הישיבות החסידיות סוגרות בתקופת החגים את שעריהן והתלמידים נוסעים להתפלל ולחגוג עם האדמו"ר.

פורים

בליל פורים נערכת בישיבה מסיבת "שמחת פורים", שאינה דומה לכל מסיבה הנערכת במהלך השנה. תזמורת (של תלמידי הישיבה או חיצונית) מרקידה את הבחורים עד לשעות הקטנות. דברי הגמרא: "חייב אדם להתבשם בפורים עד שלא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי" (" מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – מגילה ז' ע"ב) מתקיימים בהידור. מאחר ורוב התלמידים אינם רגילים בשתייה, אחוז השיכורים גבוה. חלקם משתטים, אך המובחרים שבהם יעסקו בדברי תורה גם בעת שיכרותם. 

בחלק מן הישיבות מתקיימת דרשת ה"פורים רב" (רב של פורים). לתפקיד הנכבד נבחר תלמיד חריף, בעל כשרון חיקוי ויכולת עמידה בפני קהל. הנבחר יתחפש ל"רב" (ואף ישתדל להדמות לראש הישיבה). המלבוש שיעטה על עצמו יהיה רחוק מהמלבוש הרבני או האדמו"רי הקלאסי. חלוק אמבטיה יתפוס את מקומו של הפראק, כובע מגוחך ועוד. בהגיע העת, יעלה "הרב" אל הדוכן, כאשר כל בני הישיבה מצטופפים סביבו והוא מוסר את דרשתו הנקטעת ללא הפסק בפרצי צחוק של הקהל. על בניין הדרשה עמל צוות כותבים במהלך החודש האחרון והיא עוסקת בנעשה בישיבה ומשלבת אירועים אלו במדרשים / פרושים מן התלמוד שלרוב הוצאו מהקשרם המקורי ו"תורגמו" לאירועי הישיבה הרלוונטיים. 

למרות שהדרשה בנויה על "קודים פנימיים" אותם מבינים לעמקם רק תלמידי הישיבה, רבים מחוץ לישיבה מגיעים כדי לשמוע, ליהנות ואף 'לצחוק במקומות הנכונים...' 

כרקע לדרשה, מתפרסם "עיתון קיר" בו מנותחים קטעי עיתונות שהוצאו מהקשרם ו/או תמונות שעברו עריכת מחשב הנוגעים לצוות הישיבה ולאירועים הפנימיים בה. 

הצגת ה"פורים רב" המפורסמת ביותר היא של ישיבת 'חברון' שבירושלים.

תומכי תורה (ת"ת) - קרנות הצדקה של הבחורים

את יום הפורים מנצלים בחורי הישיבות לאיסוף כספים עבור אוצר הספרים של הישיבה ועבור הת"ת (תומכי תורה). אלה הן קרנות צדקה שמוקמות על ידי הבחורים למען הבחורים. הת"ת מארגן מכירת ביגוד במחיר הקרן, נותן הלוואות ומענקים לחתנים ובמקרים קשים של מצוקה כלכלית אף מסייע כספית למשפחת הבחור. מקור המימון העיקרי של הת"ת היא המגבית השנתית בפורים.

איסוף כספים ביום בו ארנקי 'הגבירים' פתוחים לכל דורש ( "אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט יד ליטול, נותנים לו" ( קיצור ש"ע קמב'- ג') אינה משימה של מה בכך, והיא דורשת היערכות זמן רב מראש. 

בישיבות וותיקות קיימת רשימה של בוגרי הישיבה לדורותיהם ומשפחותיהם, אל רובם יגיעו המתרימים כבר כשבוע לפני חג הפורים. הבוגרים מצפים מדי שנה לביקור זה, מתעניינים "מה חדש בישיבה", "שיעוריו של איזה ר"מ עמוסים ביותר" וכו'. את התרומה הם יתנו כזכות שלהם להשתתף באחזקת ת"ת הישיבה. 

בישיבות צעירות המשימה העיקרית היא השגת שמות נדבנים פוטנציאלים. חלק מן הכתובות מופיעות ברשימות משנים עברו ואחרות מושגות בדרכים מדרכים שונות. בישיבות אלו ישתמשו בגימיקים כגון תחפושת אחידה על פי נושא, חולצות מודפסות עם לוגו הישיבה, כובעים יחודיים ועוד. תופעה זו, שאפיינה בעבר את הישיבות החסידיות, חדרה בעשור האחרון לרוב הישיבות הליטאיות. עם זאת, הוותיקות שבהן נותרו עם הגישה ה"מכובדת" ונעדרת הגימיקים לתורמיהם.
 
עם ארגון רשימת התורמים זוכים ל"רגעים של תהילה" סוג מיוחד של "עילויים". אלו תלמידים מן המניין, לעיתים מוכרים מכבר כ"עילויים" (בבית המדרש) ולעיתים זוהי "התגלותם". הם התמחו (כמעט תמיד) בכוחות עצמם או בלימוד עצמי מתוך ספרים בתוכנות "אקסל" ו"אקסס"."פריקים" אלו מפגינים את כוחם בארגון רשימות תורמים על פי פילוחים שונים. ובהכנת רשימות יעד לכל קבוצת בחורים היוצאת להתרמה. 

ביום הפורים עוברים הבחורים בין בתי התורמים, משכנעים את בעל הממון לתרום לישיבתם, כשהוא מנסה 'להתעלל' בהם בדרכים שונות, להוציא מהם דברי תורה ולכבדם ביי"ש (יין שרף). הבחורים נכנעים לכל שיגעונותיו של התורם הפוטנציאלי, העיקר שיצאו ממנו בסכום נאה. מיותר לציין שלאחר סבב שתייה שכזה במספר בתים, רבים מהם אינם צלולים לחלוטין בסוף יום הפורים. 

את הסבב בין בתי הנדיבים עורכים הבחורים במכוניות שכורות הנהוגות על ידי אחד מהם. בשנים האחרונות, כשבישיבות רבות נאסר להוציא רשיונות נהיגה, וכן כשהמודעות לסכנה שבנהיגה תחת השפעת אלכוהול עלתה, שוכרים הבחורים רכב עם נהג מקצועי.

בין הזמנים

זו תקופת הטיולים והחילוצים הגדולה של בני הישיבות. אלו ממלאים בהמוניהם את מסלולי ההליכה השונים מהצפון ועד הדרום, חורשים את הארץ בטרמפים וברגליהם מקצה לקצה ומשחררים בכך את המתח הרב שנצבר בתקופת ה'זמן'. 

בדרך כלל מתוכננים הטיולים הללו באחריות רבה תוך שמירת כל כללי הבטיחות, אך מיעוט של בחורים לא אחראיים ומספר רב של תאונות יצר לבחורי הישיבות שם של הרפתקנים ומטיילים חסרי אחריות. 

ריבוי האסונות בימי 'בין הזמנים' גרם לכך שבישיבות הליטאיות הוציאו ראשי הישיבה איסור גורף על הוצאת רשיונות נהיגה ונסיעה בטרמפים (להוציא ישיבות בודדות כמו ישיבת 'חברון'). בישיבות החסידיות אסורה הוצאת רשיון נהיגה במשנה תוקף, עוד מימים ימימה.

בישיבות חסידיות רבות בוטלו ימי 'בין הזמנים' או צומצמו למינימום אפשרי. במקום יציאה לחופש מחליפים ראשי הישיבה את מקום הלימוד עם ישיבה אחרת, וזאת כדי לשנות מעט את האווירה. בישיבות חסידיות בהן מונהג בין הזמנים מצומצם עורכת הישיבה בימים אלו 'קמפ' לתלמידים (ראו להלן). הדוגמה הבולטת לכך היא חסידות גור. בטיול שערכה הישיבה טבעו למוות ארבעה בחורים, ומאז מבוטלים ימי 'בין הזמנים' בישיבות החסידות.

למרות הקריאות בעיתונות החרדית (שהפכה בשנים האחרונות ל"מובילה" של נושאי קונצנזוס בציבור החרדי), בתיווכם של עסקנים ובוחשים בקדירה, לאחר כל אסון "לבטל את בין הזמנים", הרי שראשי הישיבות והמשגיחים נוהגים לצטט את דברי הרב ש"ך שהתבטא לאחר שהציגו בפניו את ההכרח "לבטל את בין הזמנים": "אם אין בין הזמנים – אין זמן"!

מחנות הקיץ כ"בין הזמנים" ממוסד

חלוץ ה'קעמפים' (מחנות הקיץ) בארץ היה הרב ברוך מרדכי אזרחי, ראש ישיבת 'עטרת', שהקים את "מחנה בני תורה". 

מטרתו של המחנה היתה לקרב 'תיכוניסטים' (דתיים) לעולם הישיבות, תוך שילוב של לימוד תורה עם 'כיף'. 'המנון' המחנה "בני תורה אנחנו" התפרסם מאד והפך ללהיט לא רק של בני הישיבות, אלא גם של בנות הסמינרים.

"מחנה בני תורה" עשה היסטוריה לא רק בהמנונו, אלא בהחדרת רעיון הנופש הממוסד לישיבות בארץ (בחו"ל היה הדבר מקובל מזה שנים). תחילה היו אלו הישיבות החסידיות שחיקו את רעיון ה'קעמפ', ובהמשך הלכו בעקבותיהן כלל הישיבות הליטאיות, שראשיהן ראו בקעמפ פתרון לשוטטות הרת האסון (הן סכנת המוות בטיולים והן "הסכנה הרוחנית" שבבטלה) של תלמידיהן. 

כאמור, בישיבות החסידיות מסתכם הקעמפ בחילופי מקום עם ישיבה אחרת, אך בישיבות הליטאיות מדובר במלאכת מחשבת של ממש, ימים גדושים באטרקציות תורניות וגשמיות כאחד, עד לעייפה. 

בדרך כלל נפתח הקעמפ בטיול גדול ומרשים, ממנו ממשיכים הבחורים לאכסניה שתארח אותם בשאר ימי המחנה. 

היום נפתח בתפילה ובלימוד תורה, אך בהמשך מרובות תוכניות החולין': ספורט, תחרויות שח, מופעי טלפתיה ואומנים שונים והלהיט החדש: סימפוזיונים בנושאי אקטואליה בהשתתפות עיתונאים, חברי כנסת חרדים ובעלי דעה חרדים. כל אלו לצד הרצאות של טובי המרצים והרבנים.
 
קיום הקעמפ, אורך החיים שלו ורמת התוכניות תלויה ברמתה הכלכלית של הישיבה. בישיבות מבוססות נערכים הקעמפים בכפרי נופש בעלי רמה טובה, הטיולים והאטרקציות בהתאם וכן רמת המרצים. בישיבות חלשות כלכלית מוותרת ההנהלה על הקעמפ ומסתפקת בטיול מאורגן ומתוכנן היטב. 

התלמידים משלמים עבור הקעמפ או הטיול, אך תשלום זה הוא סמלי בלבד ואין בו כדי לכסות על ההוצאות. לרוב, יגוייסו תורמים מיוחדים לכסוי עלויות 'הקעמפ'.

סוגים שונים של ישיבות

בעוד שבישיבות החסידיות הקו החינוכי הכללי של הישיבה נע בין 'שמרני' ל'שמרני מאד', דבר שמתבטא בצורת הלבוש ובשמירת המנהגים העתיקים (שאינם מלמדים תמיד על מידת יראת השמים של הבחור), הרי שבישיבות הליטאיות קשת הגוונים של הבחורים רחבה הרבה יותר. היא נעה בין הלומדים בישיבות הסגורות (תלמידי ישיבות אלו מכונים גם "צוּלים" או "צוּלניקים" = ראשי תבות של "צדיק ורע לו") ועד ל"פתוחות מאד".

 ישיבות 'סגורות'

בישיבות הסגורות דוגמת 'תפרח' (בראשות הרב אביעזר פילץ) או 'חדרה' תופסת האופנה מקום שולי ביותר. הלבוש הקלאסי 'שחור לבן' מורכב מפריטים פשוטים וזולים שנקנים בת"ת של הישיבה או בצרכניות הלבשה. שימוש ב'אפטר שייב', דאודורנטים ובשמים כמעט ולא קיים. 

בחלק מן הישיבות תיאסר קריאת עיתונים (חרדיים) ואפילו שמיעת מוזיקה שלא בראש חודש (בישיבת תפרח, חלק מן התלמידים נוהגים כך כמנהג אבלות על חורבן בית המקדש). אחוז הבחורים שאינם מתגלחים – גבוה מאד (לא דבר מצוי מאד אצל הליטאים). 

ישיבות 'פתוחות'

בישיבות הפתוחות שונה תמונת המצב לחלוטין, אך כאמור גם לפתיחות גוונים רבים, והם נעים בין ישיבת 'חברון' שנחשבת ל'פתוחה - מתונה' (בשל גודלה העצום יש בה כל סוגי הבחורים) לישיבת 'עטרת ישראל' בראשות הרב ברוך מרדכי אזרחי הנחשבת לפתוחה ביותר. 

הבחורים בישיבות הללו לבושים גם הם בלבוש ה'שחור לבן' הקלאסי (יש ותמצא חולצת פסים תכלת על לבן, אך לא יותר מזה), אך בניגוד לחבריהם ה'סגורים' מורכב לבושם ממיטב המותגים: הילפיגר, פולו ונוטיקה. הם משתמשים ב'אפטר שייב', דאודורנטים ובשמים מהחברות היקרות ביותר, ואת קניותיהם הם מבצעים בת"ת של הישיבה שבהתאם לביקוש מביא את מותגי היוקרה הללו או בחנויות יוקרה חרדיות (המהדרין מארגנים יבוא אישי מחו"ל). 

קריאת עיתונים מותרת, והעיתון הנפוץ והחביב ביותר על בני הישיבות הוא 'בקהילה' (כנראה שהרבה גם בזכות מחירו הזול – 6 ₪ על שלושת חלקיו), אך בישיבות הפתוחות ניתן למצוא גם את 'בשבע' הד"לי (דתי לאומי) ו/או עיתונים שלא עוברים כל ביקורת. שמיעת רדיו בחדרי חדרים גם היא מצויה. 

הישיבה בה למד הבחור תלווה אותו לאורך חייו כתואר האומר מי הוא ומה סגנונו. כשילבינו שערותיו הוא עדיין יהיה 'חברונר' או 'פונוביז'ר'. לא נדיר לשמוע שדכן אומר: "תראה, נכון שהבחור לומד ב'תפרח', אבל האבא 'חברונר' ולכן הבית שם 'פתוח'"

מעורבות ציבורית של התלמידים

התפיסה הרואה בבחורי ישיבה כאלה השקועים בעולמה של תורה ואינם יודעים מימינם ומשמאלם מהנעשה בעולם – מוטעית. חלק גדול מתלמידי הישיבות שקועים אכן בתלמודם, אך ישנם רבים, בעיקר בישיבות (הליטאיות) הפתוחות יותר הערים לנעשה במדינה, חשים עצמם כחלק ממנה ומעורים נפשית בכל תהליך העובר על החברה הישראלית. 

מעורבות פוליטית

רבים מהם מעורים בפוליטיקה הכלל ישראלית ולא רק בזו החרדית. הם עוקבים אחר החדשות, מפרשנים אותם, מבקרים את חברי הכנסת (בעיקר נציגי המפלגות החרדיות), מנתחים את מהלכיהם הפוליטיים ומתעמתים עימם בסימפוזיונים אליהם הם מוזמנים. מיעוט קטן אף מצטרף אל "מפלגות חילוניות"  (בעיקר אל ה"ליכוד"), ולמרות הביקורת הפנים חרדית על תופעה זו, ניתן לראות "פנים חרדיות" בכינוסי מפלגות ובוועידות למיניהן. 

תקופת בחירות נוסכת בבני הישיבות מרץ מחודש. מדי ערב בחירות מפרסמים גדולי ישראל 'קריאת קודש' הקוראת לבוא ולהצביע למען המפלגה הנכונה (כמובן יהדות התורה או ש"ס, על פי המוצא העדתי) ולפעול למענה. 

בחורי הישיבות בעלי הדם החם מעוניינים אכן לצאת ולעבוד למען 'המטרה הקדושה', אך כל ראשי הישיבות מגבילים את העבודה ליום הבחירות בלבד, והבחורים נאלצים להסתפק בוויכוחים סוערים ובספקולציות שונות ומשונות. 

ביום הבחירות עובדים תלמידי הישיבות מצאת החמה ועד צאת הנשמה למען המפלגה אליה הם משתייכים (כאמור יהדות התורה או ש"ס), מאושרים כשצברה מספר נאה של מנדטים ומתעצבים אם להיפך. 

שירות בצה"ל

הקמפיינים העונתיים הקוראים לגיוסם של בני הישיבות אינם "עוברים מעל לראשם" של תלמידי הישיבות. הם מודעים היטב לתדמיתם הרעועה בציבור הרחב (כמו לתדמיתו הגרועה של הציבור החרדי כולו). כמיעוט, יפתחו חלקם תחושת נרדפות, העולם כולו נגדנו, רודפים אותנו כי מקנאים בנו, כי "הם" נגד לימוד התורה ועוד (העיתונות החרדית הפופוליסטית תומכת בתפיסה זאת). 

חלקם רואים את התמונה באופן מאוזן יותר. הם מבינים את הדרישה החילונית להשתתף בנשיאה בנטל, אך הם גם יודעים מנקודת מבטם כי הם הם המגינים האמיתיים על עם ישראל. כי אלמלא ציבור לומדי התורה לא היה קיום ל"כבשה אחת בין שבעים זאבים", וכי למרות הצורך ב"השתדלות כדרך הטבע" – מערכות צבא וממשל, הרי שלימוד התורה הוא הערובה היחידה להמשך קיומו של העם. על הטענה: "ומה נעשה אם כולם ילמדו תורה"? תשובתם (על פי דברי התלמוד במסכת קידושין פב ע"ב) : ומה יהיה אם יהיו כולם עורכי דין / מנקי רחובות (כלומר: ישנה ברירה טבעית של הראויים לכל מלאכה ועל אחת כמה וכמה למטלת לימוד התורה שאינה קלה). 

בשנות הששים, עת הוקמה מסגרת "הנח"ל החרדי" לבני ישיבות, נשלחו לשם על ידי ראשי הישיבות בחורים שעל פי נתוניהם לא היו מתאימים ללימוד בישיבה. מסגרת זו גוועה במהלך שנות השבעים. בגלגולו הנוכחי (משנת 2002) הנח"ל החרדי הוא כתובת בעיקר ל"שבבניקים" חרדיים וישנה התנגדות גורפת לשליחת בחורים למסגרת זו. 

בעת מלחמה, מוכרז "גיוס" גם בישיבות. נערכות תפילות לשלום החיילים (גם אם בנוסח ה"מי שברך" הרגיל ולא בנוסח ה"מי שברך לחיילי צה"ל" המחודש) ונאמרים פרקי תהילים להצלחתם. ראשי הישיבה והמשגיחים בשיחותיהם קוראים לבני הישיבה להתחזק בלימודם ובתפילתם כדי שזכויות אלו יעמדו ללוחמים לנצח במערכה.

'שידוך' של תלמידי הישיבה

ההבדל הניכר ביותר בין הישיבות הליטאיות לישיבות החסידיות הוא בשידוכים. שני עולמות ושתי גישות.

שידוכים בישיבה החסידית

עזרת חתנים

בישיבות החסידיות, עת מגיע הבחור לפרקו, עומדים לימינו מוסדות החסידות ומושיטים לו עזרה כלכלית בצורת הלוואה ו/או מענק נישואים. בחסידויות שונות (כמו ויז'ניץ) עזרה זו מותנית בסכום גבוה אותו חייב הבחור לגייס במהלך תקופת לימודיו בישיבה לטובת הקרן. ככאלו שתורתם אומנותם לא עומדות ברירות רבות בפני הבחורים, והם מסתובבים בין 'שטיבלאך' שונים ומתדפקים על דלתות הבתים בתקווה להשיג מתת יד נדיבה.

בהיותו בן שמונה עשרה נכנס העלם החסידי לעולם השידוכים (כמאמר המשנה "בן שמונה עשרה לחופה", אבות). הוריו מקבלים את ההצעות, מבררים על המועמדות ומעדכנים אותו רק כשמשהו 'מתחמם'. גם אז הוא לא יספר דבר לחבריו, וכמו ילד טוב הוא יחכה לטלפון מאביו או מאמו שיודיעו לו מתי אביה של המועמדת מעוניין לפגוש בו. 

בשלב זה, בדרך כלל, החברים בישיבה כבר מודעים לכך ש'משהו קורה', מהסיבות הבאות: (א) הוריה של המוצעת התקשרו לטלפון הציבורי בישיבה ו'ביררו' על הבחור אצל קורבן מזדמן שהרים את הטלפון. (ב) הבחור עצמו נרגש ולא מרוכז, הוא 'מזנק' בכל פעם שהטלפון מצלצל. (ג) הבחור לבוש 'טוב' (ההורים דואגים להלביש את הבחור היטב, לקראת כניסתו לעולם השידוכים). (ד) הבחור מחפש מקלחת (שכזכור לא פעילה בישיבה חסידית). (ה) הבחור נעלם מ'הסדר' בשעות לא שעות. 

לעיתים, נכנס אביה של המועמדת לאולם הישיבה ומבקש לראות את 'התכשיט' המוצע בשעת לימודו. מנהג עתיק זה מהווה כר נרחב לתעלולים מתעלולים שונים כמו הצגת בחור אחר, ובפרט שכרגע האחר נראה כיושב ולומד בעוד שהמבורר שקוע בשינה עמוקה.

כשהשידוך נגמר בשעה טובה ומוצלחת עולים חבריו של החתן ל'וורט' (באידיש "מילה". ובהקשר זה: הסכם. זהו סיכום ראשוני בין הורי הזוג הצעיר על השתתפותם בשידוך הנרקם. בשלב ה"וורט" עדיין לא נעשה "קניין" ולא נכתב שטר "תנאים". הוורט למעשה מקדים את הארוסין). 

ה'וורט' נערך לרוב בביתה של הכלה, לאחר טקס מוקדם אצל האדמו"ר. החברים של החתן מגיעים כדי לאחל לו מזל טוב (ולספר לו עד כמה המליצו טוב בעדו וסייעו לסגירת השידוך). ברכת ה"מזל טוב" נאמרת אגב לחיצות ידיים נרגשות אך ללא נשיקות (אצל החסידים לא מקובלות נשיקות בין חברים). 

למחרת הוורט, כשיגיע החתן הטרי לישיבה יערכו לו חבריו "סמטוכה".

הסמטוכה

ה'סמטוכה' היא קבלת הפנים שעורכים החברים לחתן לאחר ארוסיו. זו מִינִי מסיבה של כחצי שעה הנערכת בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה או בשעות הצהרים למחרת האירוסין, עם הגיעו של החתן לישיבה. 

החברים מתקבצים לחדרו, שרים ושמחים בשמחתו. גם "גרעמן" (חרוזים בניגון) העוסקים בחתן, מעלותיו ו"מעלותיו" יאמרו על ידי חבריו מלווים בפרצי צחוק. 

מקובל, שהחתן מחלק סיגריות לחבריו, אך בשנים האחרונות כשהמאבק נגד עישון צבר תאוצה הפסיקו בישיבות רבות את הנוהג והחתן מחלק סוכריות.

התנאים

מספר ימים לאחר הוורט נערכת מסיבת ה'תנאים' – חתימה על הסכם האירוסים בין החתן לכלה. מקובל שבשעת הסעודה נושא אחד מצוות הישיבה דברים בשבחו של החתן ובשבח למדנותו המופלגת. 

לאחר סיום החגיגות חוזר החתן לישיבה. אין לו כל קשר עם כלתו (אותה פגש לכל היותר ארבע פעמים). אמו עורכת את הקניות וההכנות, ולחתן עצמו 'מפריעים' רק כדי למדוד קאפטן (מעיל ארוך) ושטריימל. בקיצור, כולו "שקוע בלימוד התורה" (גם את המתנות לכלה קונה אמו של הבחור, פעמים רבות אף ללא ידיעתו).

הכנותיו לחתונה מסתכמות בהליכה למדריך חתנים שמלמדו הלכות אישות והלכות הבית, ובביקורים בבתי רבנים לקבלת ברכה. 

השבת האחרונה בישיבה מוקדשת לשהות אחרונה עם החברים, לעיתים בישיבה עצמה ולעיתים במקום מרוחק כקבר רשב"י במירון.

שבת אויפרוף

לשבת העליה לתורה של החתן (השבת שלפני מועד החתונה) מגיעים חבריו הקרובים. מתפקידם לשמח את החתן, לשיר וליצור 'אוירה' בשעת הסעודות החגיגיות. בשבת בבוקר הם מלווים אותו לבית הכנסת תוך שירת ניגון עתיק המקובל מימים ימימה.

החתונה

במידת ההשתתפות של חברי החתן בחתונה קיימים הבדלים בין החסידויות השונות. יש שבהן בחורים שעדיין לא נישאו לא משתתפים בחתונה כלל (גור, בלז, ביאלא) ובחסידויות אחרות השתתפותם מלאה. 

לפני החופה נערכת לחברים 'קבלת פנים'. הם יושבים עם החתן סביב שולחנות ערוכים, שרים שירי רגש ושירי 'הימים הנוראים'. (מובא במדרש (שמואל יג): "כל הנושא אשה – עוונותיו נמחלים" ועל כן, עבור החתן והכלה יום החופה הוא כיום כיפורים. שניהם מתענים ביום החופה). החתן לובש "קיטל" (מלבוש לבן המיוחד ליום כיפור ) ואף נותנים לו 'קוויטלאך', כמו לאדמו"ר, כדי שיזכיר את שמם מתחת לחופה ("קוויטלך" - באידיש: פיתקאות – כינוי לדף אותו מגיש החסיד לרבו ובו נרשם שמו (ושם אמו) לצד בעייתו כדי שהרבי יתפלל עליו) . בחסידויות בהן לא מקובל שחברים נשארים לחופה חוזרים הבחורים לישיבה מיד לאחר קבלת הפנים.

'שידוך' בישיבה הליטאית

למרות יוצאי דופן בכל מחזור המתארסים להפתעת חבריהם כבר ב"ועד רביעי", הרי שהלגיטימיות לעבור לשלב השידוכים ניתנת רק בשנת הלימודים החמישית בישיבה הגדולה. בשנה זו עובר "הועד" שינוי מבני, ובסיומה חלק גדול מחבריו מאורסים. "עד לועד חמישי" – כך מקובל ברוב מוחלט של הישיבות הליטאיות – "אין מתעסקים בשידוכים". 

ירידת גיל הנישואים בחברה החרדית אף גרמה לראשי ישיבות רבים לקבוע איסור מפורש על "התעסקות בשידוכים" קודם לועד חמישי. בישיבת "אור ישראל" בפתח תקוה ובישיבות נוספות, יודע כל בחור כי אם יתארס הוא קודם לשנה זו – יסולק מן הישיבה! 

הגישה בישיבות הליטאיות לנושא השידוכים פתוחה בהרבה מזו של הישיבות החסידיות. בעוד שבחסידיות הבחורים כמעט ולא משוחחים בנושא אחד עם השני (לכל היותר ברמה העקרונית או ברמת שמות משפחה של מוצעות בלבד), בליטאיות 'שידוכים' הם בהחלט נושא לשיחה. כמובן שכל ישיבה ורמת הפתיחות (או המודרניות' שלה) שלה. יש שבהן בחורים החוזרים מפגישה יספרו חוויות לחברי החדר ושמות בחורות יהוו נושא לשיחה ולניתוח. באחרות אומנם לא יזכירו שמות של בחורות אך יספרו חוויות. 

לאחר האירוסים (וזה המקום לציין שצורת הבירורים, הוורט והתנאים שווה אצל חסידים וליטאים) נפגשים החתן והכלה באופן קבוע ואף יוצאים לקניות משותפות. בישיבות היותר מודרניות יתייעץ החתן עם חבריו אלו מתנות כדאי לקנות ואיפה. בישיבות הסגורות אין זה נושא לשיחה. 

לימוד הילכות אישות והליכות הבית

ברוב הישיבות נערכים שיעורים משותפים לחתנים ללימוד הלכות אישות לפרטיהם ולקבלת הדרכה ב'הליכות הבית'. אנקדוטה היתולית ידועה משיעורים אלו מספרת על המשגיח שהאריך בדברים על החובה להבין לליבה של האשה ולהזהר שלא לצערה (כדוגמא) ולפסוע בחדר שזה עתה עמלה על שטיפתו... בחלק אחר של שיעורו התייחס המשגיח לחובה להכיר בהבדל המהותי בין גבר לאשה. ו"כאשר האשה נבהלת ממקק, אין ללגלג עליה אלא לטפל בבעיה..." בנקודה זו העלה אחד החתנים את השאלה: "כיצד לנהוג במקרה בו הופיע מקק. רעייתו בהיסטריה אך החדר טרם נוגב והמעבר בו אסור.... 

את ה"הדרכה המעשית" ישמע כל חתן בנפרד ובסמוך יותר לחתונתו ממדריך / חבר המתמחה בהדרכת נושא זה. 

החתונה

השתתפות החברים בחתונה – מותנית. בחורים מובילים ו/או מקובלים חברתית יזכו להשתתפות מלאה. לעומתם ישנם בחורים המוגדרים כ"מת מצווה" (מונח הלכתי המתאר מצב בו חובה על כל אדם לעזוב את עיסוקיו ולימודו ולטפל בקבורתו של אדם שמת ואין לו קרובים). אל חתונתם נערך "גיוס חרום" של תלמידים (גם מוועדים צעירים יותר) כדי "להציל את המצב" ולשמח את החתן ביום חופתו. 

כאשר החתונה נערכת בעיר שונה ממיקומה של הישיבה (כדוגמא: חתונה של בחור מ"חברון" הנערכת בבני ברק) יצא מן הישיבה אוטובוס מוזמן ובו חבריו של החתן. רובם חברי הוועד שלו אך יהיו בם גם צעירים יותר ומבוגרים מן החתן. 

כאשר החתונה נערכת באותה עיר (כדוגמא: חתונה של בחור מ"חברון" הנערכת בירושלים) יגיעו לחופה חבריו הקרובים בלבד של החתן. רוב הישיבה תגיע לאחר "סדר שלישי" (באזור השעה 22:00) וריקודיהם ישמחו את החתן ויקנו לחתונה את אופיה הישיבתי. 

לשבת אויפרוף ולשבת שבע ברכות מוזמנים החברים הטובים.

פילוג בישיבה

בישיבה גדולה לומדים מאות ואפילו אלפי תלמידים ושמה הטוב מפורסם בכל העולם, אך לעיתים מתרחש סכסוך בין שני ראשי ישיבה או בין שני ר"מים מובילים. סכסוך שכזה מוביל פעמים רבות לפיצול הישיבה לשניים או לקריסתה. 

הסיבות לכך מגוונות: העובדה שראש ישיבה ליטאי מוחזק כ'גדול' גורמת לרבים לטעון לתואר ולחתור למעמד הנכסף. אלו יכולים להיות שני ראשי ישיבה שלא מסתדרים בכתר אחד, או בניהם שמצפים לירושה. לעיתים המאבק הוא בשל סיבות מכובדות יותר, כמו וויכוח חינוכי עקרוני בין שני ר"מים או ראשי ישיבה. 

המאבק, שבתחילה מתנהל בין הניצים ומקורביהם, גולש חיש קל אל התלמידים, ואלו מתפצלים לקבוצות תמיכה. אם תחילה המלחמה שקטה ומתבטאת בעיקר בכניסה או באי כניסה לשיעוריו של ראש הישיבה או הר"מ "היריב", הרי שמהר מאד היא גולשת לפסים "מעשיים" יותר הכוללים קריאות בוז אל הצד שכנגד ומכאן הדרך למכות ולזריקת ביצים קצרה. 

מריבה שכזו גורמת לתלמידים שכל חפצם הוא "ללמוד בשקט" לחפש לעצמם מקום לימודים חלופי וממילא לבריחת "ראשים טובים" מהישיבה, בה נותרים חובבי אקשן שונים. פיצול הישיבה או סגירתה הוא עניין של זמן.

בישיבות חסידיות קורה פיצול שכזה על רקע חילופי אדמו"רים. בדרך כלל החיכוכים והמריבות על רקע הירושה מתנהלים במשך שנים ארוכות מתחת לפני הקרקע, ועם פטירתו של האדמו"ר או הידרדרות חריפה במצבו הבריאותי והמנטלי פורצים במלוא עוזם (המריבות נפוצות כשאין לאדמו"ר בנים אלא חתנים בלבד או אחיינים, כשלא ברור שהירושה אכן עוברת לבן הבכור). 

כשפורץ הסכסוך לאור הוא מביא לתוצאות מעשיות מיד וללא עכבות. הצד השולט בישיבה מפטר את אנשי הצוות השייכים לצד היריב, והתלמידים מסלקים את חבריהם המשתייכים אף הם לצד ה"לא נכון".
תוך זמן קצר יקים הצד היריב ישיבה ומוסדות נפרדים והסערה תשכך.

נוער שוליים של הישיבה

הלימודים בישיבה קשים ומלחיצים מאד, ולא כל בחור מסוגל או בעל יכולת שכלית לשבת וללמוד. בחברה המעודדת הישגים לימודיים, ומודדת אדם על פי מידת הצלחתו בלימודים (התורניים כמובן) מצבם של בעלי הראשים המעט יותר חלשים או של אותם ה"יושבים על קוצים" עגום. 

באופן טבעי, נערים אלו שאין להם חשק ללמוד אינם עומדים בסדרי הזמן של הישיבה, מפטפטים בשעת הסדר ופוזלים אל הרחוב המציע להם אטרקציות המעניינות אותם יותר מדף גמרא. הם זוכים לביקורת קשה מצוות הישיבה. גם חבריהם לישיבה לא מעריכים אותם במיוחד, מה ש"תורם רבות" לדימויים העצמי הנמוך. מכאן הדרך להתדרדרות אל הרחוב והשפעותיו השליליות – קצרה. 

בעבר הלא רחוק הייתה תופעה זו של "נוער שוליים" מודחקת מסדר היום הציבורי, וההורים ניסו להתמודד עם הילד הבעייתי בכוחות עצמם. ההדחקה הזאת נעשתה כיון שההורים ראו בילד הנכשל כישלון אישי בחינוך שהעניקו לו, וחששו שמכריהם יסיקו מכך על חינוך שאר ילדיהם. 

הראשון שהעלה את הנושא הכאוב על סדר היום הציבורי היה הרב יחיאל יעקובסון מזכרון יעקב, אשר פרסם (לפני כחמש עשרה שנים) חוברת בשם "אל תחטאו בילד". החוברת כללה הדרכה מפורטת כיצד למנוע את התדרדרות הנוער לרחוב. 

במקביל, נכנסו אישי ציבור נוספים לעובי הקורה ומסגרות לטיפול ב'נוער נושר' החלו לקום.

לב שומע

בארגון החרדי "לב לאחים" הבינו כי היפלטותם של נערים רבים מהמסגרת הישיבתית הייתה יכולה להימנע אילו הייתה אוזן קשבת למצוקותיהם ולב מבין את קשייהם. לשם כך הוקם קו חם אשר אליו יכולים בני נוער הנתונים במצוקה או בהתלבטות קשה להתקשר ולהתייעץ, כמובן ללא צורך להזדהות. 

מעבר לקו יושבים בעלי נסיון ואנשי מקצוע המנסים להעניק לעומד מולם את העצות הטובות ביותר שניתן לתת לבעייתו.

חונכים

מספר הישיבות ומספר תלמידי הישיבות נמצא בגידול מתמיד, לעומת מספר אנשי הצוות שנותר ללא שינוי. היחס לכל תלמיד הוא כמובן פחות אישי, וניתן בעיקר ל"בעלי מרפקים" ונוכחות. תלמידים "אפורים" יותר מוצאים עצמם נתונים בצל ובתחושה קשה שהצוות בישיבה "לא ממש סופר אותם". 

הפיתרון המסתמן ברבות מן הישיבות החסידיות הוא "חונכים" שמתפקידם ללמוד עם הבחורים "האפורים" ולהוות בשבילם חברים בוגרים. לשוחח עימם, להקשיב ללבטיהם ולהעניק להם את התחושה ש"מישהו שם עליהם". 

ארגון "חיים של תורה" המשתייך לחסידות 'בלז' מוביל בתחום זה של הכשרת אברכים כחונכים ובשידוכם לתלמידים הזקוקים לליווי הנ"ל.

ישיבות ל'נושרים'

המסגרת הישיבתית הרגילה ודרישותיה המחמירות לא מתאימה לכל בחור, והיא סובלת מאחוזי נשירה גבוהים. ה'נושרים' (המכונים גם "שבאבניקים", / "הבן החמישי" (הביטוי הוטבע והתקבל בשיח הציבורי לפני מספר שנים על ידי השבועון "משפחה" שהעז לפתוח דיון ציבורי בנושא הנשירה מן הישיבות. כאשר "הבן החמישי" הוא כמובן אותו בן שאינו מוזכר בין ארבעת הבנים בהגדה של פסח אך הוא חי וקיים ובעייתו טעונה התייחסות ופיתרון) התקשו להשתלב במסגרות אחרות דתיות פחות ואפילו חילוניות בשל רמת לימודי החול הנמוכה שלהם (או בשל חוסר יכולתם לשבת וללמוד). 

כך הם מצאו עצמם דחויים הן מהחברה החרדית (המתקשה להשלים עם חריגות בכלל ועם נטישה של עולם התורה בפרט) והן מהחברה החילונית, ללא מסגרת תומכת ופעמים רבות אף ללא משפחה תומכת. מכאן ועד להתדרדרות "לשאול תחתיות" קצרה הדרך. 

הראשון שהרים את הכפפה והקים מסגרת ישיבתית תומכת לנערים אלו היה הרב משה גולדשטיין שהקים את ישיבת 'שערי יושר' ב1982. 

בתחילת דרכה, יועדה הישיבה לחוזרים בתשובה ולחוזרים בשאלה שעוד ניתן היה להחזירם בתשובה. עם התגברות בעיית הנשירה מהישיבות החרדיות הסטנדרטיות, שינתה הישיבה פניה והפכה לישיבה המטפלת בנוער נושר. 

הישיבה קצרה הצלחות רבות בהחזרת הנושרים למוטב (כשאין הכוונה לאוהלה של תורה, אלא להקמת בית חרדי / דתי יציב) והרב גולדשטיין קנה לעצמו שם בטיפול בבחורים טרם נשירתם. 

כחלק מהווי הישיבה, חלק מהתלמידים עוסקים במוזיקה חסידית ובהנפקת אלבומים, וחלקם אף השתתפו בהפקת אחד מאלבומי מרדכי בן דוד ("גדול הזמר החסידי"). 

בעקבות הרב גולדשטיין צעדו הרב צבי גרינבוים שהקים את ישיבת "דרך ה'" והרב חייקל מילצקי שהקים את ישיבת "רש"י". 

למרות שלכל אחד מראשי הישיבות הנ"ל דרך ייחודית בה הוא בוחר לטפל בתלמידיו, הרי שניתן למצוא מספר קווים מקבילים בין הישיבות: (א) בכולן מספר התלמידים לא גדול (הן בשל הצורך להעניק יחס אישי לכל בחור, והן בשל עלות האחזקה הגבוהה של ישיבה שכזו). (ב) בכולן ראש הישיבה הוא מעין דמות אב, והנערים חפצים בקרבתו. (ג) מקום רב ניתן לגיבוש החברתי ולתחושת ה"ביחד". (ד) סדרי הלימוד קצרים מאשר בישיבות רגילות, והבחורים מתוגמלים על השתתפות והספק בפרסים יקרי ערך ואפילו בטיולים משותפים עם הצוות בחו"ל.

ישיבות "מחסה לשפנים"

 בסולם הדרגות של עולם הישיבות, דרגה אחת מעל ה"ישיבות לנושרים" נמצאות הישיבות שזכו לכינוי המשפיל משהו: ישיבות "מחסה לשפנים". 

תלמידי הישיבות הנ"ל אינם מסוגלים "לשבת וללמוד" את הלימוד הישיבתי הרגיל, שכאמור הוא קשה, מלחיץ וסוחט. גם המסגרת הישיבתית הסטנדרטית על לוח הזמנים הצפוף שאינו מאפשר התאווררות אינה מתאימה להם. מאידך, בחורים אלו מגיעים מ"בתים טובים". הם אינם מסתובבים ברחובות, אינם נחשבים כ"מקולקלים" או "שבאבניקים" ומקפידים על שמירת מצוות. 

עבורם הוקמו מסגרות פחות לוחצות. הלימודים מתפרסים על פני פחות שעות מאשר בישיבות אחרות, מותר להם והם אף מעודדים לחלץ עצמות ולהשתעשע במשחקי כדור, לעיתים הם אפילו עובדים בחלק מהיום. 

ישיבות "מחסה לשפנים" מפורסמות: ישיבת "מאורות התורה" בטלז סטון" – קרית יערים, בראשות הרב גריינמן, ישיבת 'ראדין' בנתניה, ישיבה נוספת במושב 'בני ראם' (בחורי הישיבה אף עובדים מעט במשקי המושב) ועוד ישיבות קטנות יותר.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

כתבות ומאמרים בכתבי עת

  • "נוער שוליים", שערים, 2005.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • אודנהיימר מיכה, "המהפכה של בריסק", הארץ, 27.1.2005.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2007). תלמוד תורה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 16:13, ספטמבר 29, 2007.
  • תורמי ויקיפדיה (2007). שיטת בריסק. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:18, דצמבר 6, 2007.
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ישיבת שערי יושר (ירושלים). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 19:23, נובמבר 27, 2007.
  • תורמי ויקיפדיה (2007). זמן (ישיבות). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 21:20, אוקטובר 13, 2007.

ראיונות

  •  ראיון עם יח"מ, תלמיד ישיבה, ירושלים.
  • ראיון עם אמ"ט, בוגר ישיבת פוניבז', בני ברק.
  • ראיון עם אצ"ה, בוגר ישיבת 'חברון', ירושלים.
  • ראיון עם צ"א, בוגר ישיבת 'קול תורה', אלעד.
  • ראיון עם י"ר, בוגר ישיבת "נזר התורה", אלעד. 

מילות מפתח

ישיבה-גדולה | ר"מ | ראש-ישיבה | אברך | ליטאים | חסידים | ספרדים

הערות שוליים

    הפרק הבא

    פרק 18: הישיבות של חב"ד

    עריכה:  תמר אלמוג

    צפה בתגובות  תגובות על הישיבה הגדולה בחינוך החרדי (1)

    JimmiXzSq

    jimos45812rt1@hotmail.com
    lfLAmt http://www.LnAJ7K8QSpkiStk3sLL0hQP6MO2wQ8gO.com
    יום חמישי כ"ב באייר תשע"ז 18 במאי 2017

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.