דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 2 מדרגים

פרק 15: מאפייני לבוש בקרב עולים חדשים מברית המועצות לשעבר

מעילי חורף
מעילי חורף
רוסלן בלוטין
חנות הבגדים "יוליה",שכונת הדר בחיפה
חנות הבגדים
חנות הבגדים "דיאנה" בחיפה
איגור יבדוסין
חנות הבגדים
חנות הבגדים "דיאנה" בחיפה
איגור יבדוסין
חנות הבגדים
חנות הבגדים "דיאנה" בחיפה
איגור יבדוסין
חנות הבגדים
חנות הבגדים "דיאנה" בחיפה
איגור יבדוסין
חנות הבגדים
חנות הבגדים "דיאנה" בחיפה
איגור יבדוסין
חנות הבגדים
חנות הבגדים "יוליה" בחיפה
איגור יבדוסין
חנות הבגדים
חנות הבגדים "מרינה" באור-עקיבא
איגור יבדוסין
חולצת הוואי לגבר וכובע בייסבול
חולצת הוואי לגבר וכובע בייסבול
איגור יבדוסין
חולצת טריקו ללא שרוול
חולצת טריקו ללא שרוול
צביקה הראל
שעונים מכניים לגבר
שעונים מכניים לגבר
איגור יבדוסין
חנות השעונים "וריימיאה" -ברוסית: זמן -בשכונת הדר בחיפה
ירחוני אופנה ברוסית
ירחוני אופנה ברוסית
איגור יבדוסין
המיובאים ממדינות חבר העמים
ירחוני אופנה ברוסית
ירחוני אופנה ברוסית
איגור יבדוסין
המיובאים ממדינות חבר העמים
דליה בר אור, עוז אלמוג, איגור יבדוסין, דוד פז


נוצר ב-6/11/2008

קוד הלבוש של העולים מחבר המדינות

מהפכת הלבוש בברה"מ לשעבר

קוד הלבוש בתרבות הקומוניסטית

גל העלייה הגדול לישראל שהחל בסוף שנות ה-80', עם פתיחת שערי ברית-המועצות, הקיף עולים מכל רחבי ברית-המועצות לשעבר, יהודים ולא-יהודים, אזרחי מדינות חבר העמים האירופיות, לצד עולים מהרפובליקות המוסלמיות. כל אוכלוסיה הביאה עימה את המטען התרבותי הייחודי לה, כולל מורשת לבוש וקוד מראה חיצוני. תחקיר זה מתמקד ביוצאי מדינות חבר העמים האירופיות, הן משום שהם הרוב המכריע של העולים לישראל, הן משום שהם מייצגים מגוון אופנתי עשיר בהרבה מזה של העולים מהגוש האסיאתי של ברית-המועצות לשעבר (שלהם נקדיש בעתיד ערך נפרד).

העולם המערבי יצר הפרדה בין המושגים "אופנה" ו"בגדים" עוד בתחילת המאה העשרים, וביתר שאת לאחר מלחמת-העולם השנייה. בברית-המועצות, לעומת זאת, היו בגדים כמעט אחידים לכלל האוכלוסייה; "אופנה" הייתה מושג ערטילאי, בלתי-מושג, נחלת המעטים והמיוחסים. בעידן הקומוניסטי לא הייתה "מודָה" (אופנה), רק "שְמוטְקִי" (בגדים).

מרואיינות שעד עלייתן לישראל בתחילת שנות ה-90' חיו ועבדו במוסקבה או בערים גדולות אחרות, מדווחות על קוד הלבוש הנוקשה באירגונים ובחברות שבהן עבדו. הצבעים, הגיזרה והמראה הכללי הוכתבו בדרך-כלל על-ידי הנהלת החברה:
- ההופעה הייצוגית של העובדים משרתת את המסר של החברה, ולכן עליה להיות מגוהצת, מעומלנת ומסודרת.
- בגדי-העבודה הסטנדרטיים היו חצאית או מכנסיים, חולצה וז'אקט בסיגנון קלאסי, ללא קישוטים ותוספות.
- אין לנעול סנדלים או נעלים פתוחות, אלא רק נעליים סגורות, המשדרות רצינות ואחריות.
- נשים וגברים נדרשו שלא להגיע עם מכנס ג'ינס, כי זה לא נחשב 'בגד עבודה'.

"אופנה" ו"אידיאולוגיה קומוניסטית" הם דבר והיפוכו, שני מושגים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. בברית-המועצות,
פסי-הייצור של דברי ההלבשה, כמו של שאר מוצרי הצריכה, היו בשליטה מוחלטת של המדינה. במשטר טוטאליטרי, חיי האזרחים מתנהלים על-פי השקפת העולם של המנהיג הכל-יכול. זה מתבטא בפיקוח הדוק על כל תחומי החיים, כולל החיים האינטימיים. אם היו במדינות הגוש הקומוניסטי אופנות לבוש, הן הוכתבו מלמעלה. מוצרי הטקסטיל מתוצרת המפעלים הממשלתיים בברית-המועצות, נמכרו בחנויות כל-בו גדולות שנקראו אוּנִיבֵרמָג (קיצור של Universal Magazines או "מחסני הלבשה אוניברסליים"). בתי הכל-בו לבגדים במוסקווה נקראו ZUM (צוּם- ראשי תיבות של "רשת הלבשה אוניברסלית").

בנוסף, בכל עיר ברחבי ברית-המועצות היה שוק עירוני, טולקוּצ'קָה (מהמילה Tolkat,"לדחוף"). לשווקים אלה נהרו רבבות והצפיפות הרבה ששררה בהם אילצה את הקונים לדחוף או להידחף בתור, בניסיון לשים יד על מוצר נחשק. בטולקוּצ'קָה אפשר היה לקנות זיופים למותגים תוצרת המזרח הרחוק, כמו-גם מוצרי הלבשה מערביים פשוטים וזולים, לרוב בתפירה איכותית יותר מהסחורה שנמכרה באוּנִיבֵרמָג.

מי שהרוּבֶּל היה מצוי בכיסו, רכש סחורה טובה יותר שהוברחה ממדינות מסך הברזל האחרות, ובהן צ'כוסלובקיה, בולגריה, יוגוסלביה והונגריה. מוצרי הטקסטיל שלהן היו איכותיים בהרבה מאלה של אמא רוסיה. מילת הקסם הייתה "אימפורט" (ייבוא). בברית-המועצות, כל מה שהיה מיובא - היה נחשב. לא משנה אם הבגד הגיע מווארשה או מפאריס, העיקר שהפיץ ניחוח של חו"ל. בגדים אלה נמכרו בדירות פרטיות במחירים מופקעים ולמעגל לקוחות מצומצם וסלקטיבי.

אופנת חו"ל שהוברחה באותן שנים לתוך מסך הברזל, נמכרה בחשאי, בדירות פרטיות, בפירסום ממודר מפה לאוזן. מעטים בלבד יכלו לעמוד במחיר הגבוה. הרוב נאלץ לספק את התשוקה ללבוש אופנתי על-ידי העתקת דגמים וגזרות ממגזינים כמו Burda הגרמני ותפירתם במכונת תפירה ביתית. תלמידות רכשו מיומנות בשיעורי התפירה בבית-הספר, על-מנת לתפור לעצמן ולשאר בנות המשפחה, ובכך עקפו את אמברגו האופנה הסובייטי. הרעב להלבשה מערבית היה עז, ונשים רבות השקיעו את כל משכורתן החודשית בזוג מכנסי ג'ינס אמריקאי 'אורגינלי'.

'צנזורה' של אופנה מערבית

מטבע הדברים, סוכני הקג"ב (אירגון הביון והמשטרה החשאית הידועה לשימצה) הקפידו לדכא כל 'ניסיון הפיכה' אופנתי. אינדיווידואליזם ושאיפה לביטוי עצמי לא עלו בקנה אחד עם מצע המפלגה, שחייב צייתנות עיוורת והקרבת חירות הפרט למען טובת הכלל. אחד הביטויים לכך הוא מראה חיצוני אחיד לכל, מדים אפרוריים, קודרים ונטולי לחלוחית.

חל איסור חמור על ייבוא בגדים מהמערב, והמעטים שהעזו סומנו על-ידי הקג"ב כאויבי הציבור (ראו "מרד הסטיליאגים הצעירים" בהמשך). בבתי-הספר נעשתה לתלמידים 'שטיפת-מוח' אידיאולוגית על המפלצת האימפריאליסטית המאיימת על אמא רוסיה, בין היתר בעזרת סמל הניוון והפריצות שלה, מכנסי הג'ינס. צעירות שניסו לסטות מקוד הלבוש הקומוניסטי הנוקשה, הודחו משורות הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטי). בברית-המועצות של אמצע המאה הקודמת, כל צעיר היה חייב להצטרף לתנועה זו, כתנאי לקבלת עבודה וכרטיס חבר במפלגה.

ברית-המועצות של עידן המלחמה הקרה ומסך הברזל, מנעה מאזרחיה רמת חיים גבוהה, שוק חופשי או פעילות צרכנית במושגים מערביים. בגדים מילאו פונקציה בסיסית אחת ויחידה - כיסוי הגוף. עם זאת, מתחת לפני השטח רחשו כמיהה אנושית טבעית לביטוי עצמי באמצעות הלבוש, וערגה לימי הזוהר של האימפריה הרוסית, שסגדה ליופי, להדר, לקלאסה האירופית במיטבה. לאחר קריסת הקומוניזם, צצו מחדש איפיוני המעמדות וההידור, וביתר שאת. יש הסבורים שהם משקפים עידן של דקדנס חברתי.

גל האופנה המערבית כביטוי לפֶּרֶסטרויקָה

סוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת, היו הרות-גורל עבור ברית-המועצות. הפֶּרֶסטרויקָה (ברוסית, "בנייה מחדש"), הרפורמה הכלכלית שאותה הגה ויישם מנהיג ברית-המועצות, מיכאיל גורבאצ'וב, בשנת 1987, הביאה בכנפיה שינויים מרחיקי-לכת ואי-יציבות כללית. לאחר נפילת הקומוניזם, בא נחשול אדיר של מותגים מערביים, ששטף את החברה הרוסית.

דברי הלבשה ופריטי אופנה מערביים, בהם גם כאלה שבינתיים יצאו מהאופנה, הציפו את השווקים והחנויות; חולצות טריקו ללא שרוולים; מעילי הָארינגטון (ז'אקטים קצרים בגיזרה ספורטיבית, עשויים כותנה או צמר, עם ביטנת בד ); חולצות או שמלות סטרָפְּלֶס; חצאיות ג'ינס קצרצרות מבד דנים; שעוני סווטץ' מצועצעים מתוצרת שווייץ, לצד שעוני-המחשבון של קאסיו היפאנית; מכנסי ג'ינס צמודים בגיזרת צינור; חצאיות המיני, שכבשו את נשות רוסיה למעלה מעשרים שנה אחרי ימי "לונדון התוססת" בשנות ה-60'; מכנסי בלון ("מכנסי מצנחים") שנתפרו מסיבי ניילון והיו עתירי רוכסנים; ג'ינס מעוצבים לגברים ונשים (זכות ראשונים שמורה לאחים נקש, ישראלים-לשעבר שבשנת 1978 השיקו בארצות-הברית את אופנת הג'ינס ג'ורדאש).

מתחילת שנות ה-90 התעצם נחשול מוצרי האופנה מהמערב. כעת כבר ניתן היה להשיג בחנויות ברחבי רוסיה חולצות פולו של לאקוסט, מגבעות פדורה קלאסיות, חליפות לאנשי-עסקים וחולצות פלאנל (הרוסים מאוהבים בבד זה, המיוצר מחוטי צמר רכים באריגה רפויה). באותן שנים הייתה פריחה מחודשת לבגדים בהשראה ספורטיבית ממותגי Adidas וNike. מכנסיים צמודים (טייטס) מלייקרה במגוון צבעים, היו להיט בקרב הנערות. בהמשך, תפסו את מקומם טייטס מכותנה. גם סווצ'רים,חליפות ספורט (טרנינג) וכובעי מצחיה בייסבול נהנו מביקוש.

מרד הסטיליאגים הצעירים

 חיילי הצבא האדום שחזרו הביתה מקרבות מלחמת-העולם השנייה, הביאו עימם שלל רב ממסעות ביזה שערכו בבירות אירופה - פריטי לבוש, נעליים ומגזיני אופנה מערבית. אלה היוו מוקד השראה ומודל חיקוי ראשוניים. עשור מאוחר יותר, בשלהי שנות ה-50, התפתחה בברית-המועצות תת-תרבות מחתרתית של בני-עשרה, שנודעו בכינוי סְטִילִיָאגים (Стиляги מילולית, גנדרנים, סטייליסטים, בעלי סיגנון). קבוצה זו נוצרה על רקע הדיסוננס בין חברת השפע המערבית שנחשפה במגזינים ובסרטי קולנוע מערביים שהוברחו לברית-המועצות, לבין תחושת המחנק והאפרוריות שאפפו את חיי היומיום.

המורדים הצעירים שהושפעו  מתנועת ההיפים (ילדי הפרחים) של שנות ה-60, בעטו בכל 'פרה קדושה' סובייטית: המוסיקה השבלונית, הספרות המגויסת, האופנה נטולת החיים, ההתחסדות של דור ההורים וערכי 'הצניעות' שנכפו מגבוה על אזרחי ברית-המועצות. לצורך זה הם אימצו את האופנה ואורח החיים המערביים, תוך סיכון עצמי רב. מרבית פריטי הלבוש, שהוברחו מהמערב, נמכרו בשוקי פשפשים מחתרתיים-למחצה, הבּארחולקה ("פינת השְמָטֶעס").

הם לבשו מכנסי חאקי רחבים בצבעים זוהרים, חליפות זמש וקטיפה, חולצות במגוון צבעים ביזאריים ולא-תואמים (כולל חולצות הוואי צבעוניות), מגבעות בוקרים רחבת שוליים, גרביים בצבעים פסיכודאליים ועניבות בהדפסים אבסטרקטיים. הבחורות, במכנסי צינור דקיקים (דודוצ'קה) שהבליטו את חמוקיהן, הקרינו ארוטיות חריגה בנוף הסובייטי הפוריטאני
והא-מיני של אותם ימים.

השילטונות, מצידם, עשו מאמץ בלתי-פוסק לדכא את 'מרד הנעורים' הזה, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשות משטר דיקטטורי: מעצרים, מעקב צמוד של הקג"ב, החדרת סוכנים חשאיים לשורותיהם כדי לאסוף חומר מפליל, הרחקה ממוסדות להשכלה גבוהה (בשל "עבירות משמעת והתנהגות לא הולמת"), גינויים באסיפות חברתיות ומעל דפי העיתונות הסובייטית המגויסת (כתב-העת הפוליטי "קרוקודיל" הגדיר אותם כ"אויבים" ו"מרגלים מטעם הבורגנות העולמית". אחרים הצמידו להם תווית של "שְטָאטנִיקים", היינו, בוגדים המשתפים פעולה עם אמריקה, האויבת המושבעת של ברית-המועצות. ואם לא די בכך, גם האוכלוסייה המבוגרת התייחסה אליהם בחשדנות וראתה בהם "פּוּשְטָקים" (נוער שוליים).

במקור, הלבוש נועד להתריס ולהביע מחאה על היעדר האינדיווידואליות והמרובעות של אורח החיים הסובייטי, ולא להכתיב קו אופנתי חדש. בדיעבד, הסטיליאגים היו ממבשרי מהפכת השיק והחיבה למותגים יוקרתיים של בני ברית-המועצות המתפרקת מנכסיה. העובדה שהצליחו לשרוד עד שנות ה-80', מלמדת שבעצם הרוסים תמיד שאפו להתלבש יפה ואופנתי.

מעצבי האופנה בברית-המועצות

בתקופת המשטר הקומוניסטי, שלא ממש טיפח יוזמה ומעוף, צמחו מספר מעצבים, שלדעת רבים לא נפלו ברמתם מהמאורות הגדולים. באמצע שנות ה-50 היה ויצ'סלאב זָייצֶב מעצב אופנה צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בהצטיינות. איתרע מזלו והוא נפל על חלון הזדמנויות נדיר (ההפשרה ביחסי ברית-המועצות וארצות-הברית, בתקופת שילטונו של ניקיטה חרושצ'וב): הקרמלין הטיל עליו לעצב קו של בגדי עבודה לפועלות הקולחוזים ("משק שיתופי". בהתאם לאידיאולוגיה הקומוניסטית, השילטונות כפו על האיכרים להתאחד בחוות חקלאיות שיתופיות, ולחלק את הרווחים בין החברים).

למרות המגבלות שהוטלו עליו, העז זייצב להטביע חותם של נועזות ויצירתיות. כך, למשל, הוא צייר בצבעי גואש על הוואלאניקי (מגפי לֶבֶד מסורתיים), ממש לפני תחילת התצוגה. הניסיון להפיח מעט צבע באפרוריות היומיומית היה לצנינים בעיני הקומיסארים, והקולקציה לא אושרה לייצור. צילומים מהתצוגה שנפסלה הוברחו למערב, ועוררו תגובות נלהבות. המעצב הנודע פייר קארדן הגדיר את זייצב כ"שווה בין שווים", עיתוני צרפת הכתירו אותו כ"דיור האדום". בקרמלין אהבו את זה עוד פחות ואסרו על יציאתו של זייצב למערב. אולי כפיצוי אישרו לו השילטונות, בשנת 1982, לפתוח בית אופנה משלו. זייצב פורץ-הדרך היה במשך שנים מותג האופנה הרוסי היחיד.

ולנטין יוּדָשְקין הוא כיום הוא אימפריית אופנה ועיצוב ברוסיה, החולשת על אופנה עילית ("הוט קוטור")  ואופנת יומיום, תכשיטים, בשמים וכלי קריסטל יוקרתיים. פריצתו הייתה מטאורית. מקור ההשראה לקולקציה הראשונה שלו, שהוצגה בשבוע האופנה בפאריס בשנת 1991, היו ביצי פָבֵּרזֶ'ה (יצירות אמנות יקרות-ערך שעיצב הצורף הרוסי פטר פברז'ה בין השנים 1917-1885, עבור הצארים של רוסיה. ביצי פבּרז'ה עשויות מתכות יקרות, מעוטרות באבני חן ונחשבות יצירות מופת של צורפות). ההצלחה הייתה אדירה ואחת השמלות אף נקנתה על-ידי מוזיאון הלובר בפאריס. במרוצת השנים ביסס יודשקין היהודי-רוסי את מעמדו כמעצב-על, בעזרת קולקציות מפתיעות ומרגשות.

עם נפילת הגוש המזרחי, מיהרה רוסיה לאמץ את אופנת המערב אל חיקה. מעצבי אופנה צעירים, כמו איגור צ'אפּוּרִין, אָלֶנָה אחמדוּלינה, סולטנה פרנצוּזוֹבה ועוד, החלו להטביע את חותמם. בעבורם, הקומוניזם היה מקור להשראה ולא מציאות קיומית, אבל גם להם לקח זמן להתאושש מהטראומה של התוצרת המקומית הדלה והאפרורית. כיום, תעשיית האופנה הרוסית די מבוססת, אם כי עדיין קשה להגדיר אותה כתעשייה מפותחת. "תקופת הצנע" של העידן הקומוניסטי הותירה משקעים קשים. גם כיום, הרוסים עדיין מתקשים להסתגל לחברת השפע כדבר מובן מאליו.

האופנה הרוסית בתקופתנו

מומחי אופנה ומכירות בגדים טוענים שתושבי מוסקווה הם כיום בין צרכני האופנה הגדולים בעולם. הנה כי כן, בתצוגה של דולצֶ'ה וגָבָּאנָה (צמד מעצבי-על איטלקים) שנערכה במוסקווה בשלהי 2006, נמכרו שמלות במחיר ממוצע של 10,000 דולר היישר מהמסלול וכלל לא הגיעו לאולם המכירה. חנויות מעצבי-העל המובילים מצרפת, איטליה, ארצות-הברית ויפאן - נמצאות בכל פינה.

העיתונות הבינלאומית מדווחת על "צעירות רוסיות בחצאיות מיני, גרביונים דקיקים ונעלי עקב סיכה, המדלגות ברחובות הקפואים, בקור של מינוס 30 מעלות. כנראה שרק חינוך מילדות שאומר 'היופי דורש הקרבה', יכול לשכנע אותן לעבור את הסיוט הזה כל יום מחדש בדרך לעבודה".

בעשור האחרון, קוד הלבוש נהפך להיות המפתח לקריירה ברוסיה הפוסט-סובייטית. עשרות קורסים מציעים לצעירים שאפתניים הדרכה וסדנאות כיצד נכון להתלבש בכל סיטואציה, לקראת ראיון עבודה ובמקום-העבודה עצמו. כמובן שלא כולם יכולים להרשות לעצמם סט לבוש בעלות של אלפי דולרים, אבל יש ציפייה להשקעה בפרטי מעמד מובהקים כמו תיקים, נעליים ושעונים.

קוד הלבוש - מאפיינים והשפעות

מיישרים קו עם פולחן היופי המערבי

ניתן לחלק את תולדות האופנה בישראל לשלוש תקופות עיקריות - עידן החאקי, ששלט בכיפה במשך כשלושה עשורים, משנות ה-30' ועד סוף שנות ה-60' של המאה הקודמת, עידן מהפכת הצעירים במערב, שהתחוללה אחרי מלחמת וייטנאם והטביעה את חותמה גם על הדור הצעיר בישראל, ועידן האופנה הגלובלית האקלקטית (ערב-רב של סיגנונות). הקטליזטורים היו פתיחת השוק המקומי לתחרות חופשית, חשיפה לחו"ל, דעיכת ערכי הציונות הסוציאליסטית ותחילת שידורי הערוץ המסחרי בטלוויזיה. מעמד-הביניים החדש מיתג את עצמו לדעת, כשהאופנה תופסת מקום מרכזי בהווייתו התרבותית.

העלייה הרוסית של תחילת שנות ה-90' נקלעה, איפוא, לעין הסערה של פולחן יופי ואופנה מקומי אובססיבי. אומנם, בחודשים הראשונים להגעתם ארצה, לא עמד הלבוש בראש מעייניהם, כי היה עליהם לדאוג תחילה לצרכים קיומיים – קורת-גג, עבודה, אוכל, לימוד השפה. הם גם לא הביאו מכולות עמוסות ציוד ולבוש, בשל אילוצים כלכליים ואחרים. אך תהליך ההיטמעות וההשתלבות של המהגרים החדשים היה מהיר ביותר. הם השכילו לקרוא את שפת המקום, לפצח את קוד הלבוש. מהגר בעל חושים חדים מזהה את הדברים החשובים באמת, את סדרי-הקדימויות בסביבתו החדשה, ומתמקד בהם.

כיוון שמדובר בשיעור גבוה של מהגרים משכילים (אחוז לא מבוטל מהעולים התגורר בערים הגדולות, ונמנה עם האליטה של עולי חבר העמים) ובעלי אוריינטציה של ניידות, רבים קלטו את המסר במהירות: "כדי להצליח ולהיקלט בחברה הישראלית, מבחינה חברתית וכלכלית, עליך להיות יפה ואסטטי/ת". פולחן היופי המקומי הגיע למימדים של שטיפת-מוח ופעל היטב על הרוסים, שהיו חדורי מוטיבציה להשתלב בחברה הישראלית. יש לומר שהרוסים אימצו את הפולחן בלהיטות יתר, לעיתים בהתלהבות חסרת-רסן. הם, כמו הישראלים, שיחררו קיטור שהיה כלוא בתוכם שנים רבות.

אחרי הכל, היציאה מגבולות ברית-המועצות לשעבר, הייתה עבור רבים יציאה מאפלה לאור גדול. במולדת הישנה הם חשו מחנק, מחסור, דיכאון וקדרות, ואילו כאן קידמה אותם חברת שפע מערבית, פתוחה וססגונית. הם הגיעו לישראל ו"גילו את אמריקה", כמו שאומרים. הסכרים נפרצו בבת אחת. הם רצו לבלוע הכל ומהר, ולא אחת עשו את זה בתשוקה עזה. הלבוש נעשה מרכיב מרכזי, כיוון שאיפשר להם, אולי לראשונה בחייהם, לבטא את עצמם בחופשיות.

כאמור, תגובת-הנגד החריפה על שנות הפוריטניות והפיקוח, איבדה פה-ושם פרופורציה, והדבר התבטא בין היתר בהקצנת החושניות והארוטיות בלבוש. נשים משקיעות באביזרים נלווים ומשלימים (תיקים, תכשיטים, צעיפים, חגורות), לרוב בגווני זהב ועתירי נצנצים ופייטים , מה שאפשר לפרש כניסיון לפצות את עצמן על האפרוריות, האחידות והעגמומיות שהיו מנת-חלקן בברית-המועצות.

עולים רבים הפנימו את העובדה שפריטי לבוש רבים נושאים מטען סטיגמטי, ואם ברצונם להיטמע בסביבה החדשה עליהם להיפטר מתָגיות. לדוגמה: שעון-היד הדיגיטלי, אביזר שממנו הוקסמו עם הגיעם ארצה. כשהבינו שרבים מהישראלים הוותיקים רואים בו פריט אנכרוניסטי, מיהרו להתנער ממנו.

כשמדובר בכמיליון עולים, יש לקחת בחשבון מספר פרמטרים ובראשם חתך גילים. חלק ניכר מאוכלוסיית המהגרים מרוסיה הם צעירים, שהגיעו לכאן עם הוריהם כילדים. רבים מהם נולדו בארץ (לפי נתוני הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה, כל שנה נולדים בישראל כעשרת אלפים תינוקות להורים יוצאי מדינות חבר העמים). מטבע הדברים, צעירי המגזר הרוסי בישראל, גילאי 35-15, כמו בני-גילם במרבית המגזרים האחרים, משקיעים בחיצוניותם וצורכים אופנה הרבה יותר מהמבוגרים. הם בעלי מודעות אסטטית עמוקה ומשקיעים מחשבה, אנרגיה ומשאבים ב'לדפוק הופעה'.

האליטיזם התרבותי בלבוש העולים

התרבות הרוסית לדורותיה טיפחה גינונים אליטיסטיים מובהקים, ועולים רבים ראו עצמם כנציגי העילית האירופית. "אומנם הגעתי למזרח התיכון, אך עדיין קבוצת-הייחוס שלי היא אירופית". אחד הקודים שהביאו איתם לארץ הייתה התפיסה הרוסית-אירופית ש"הלבוש עושה את האדם" (אגב, אימרה שהושאלה ממקורות היהדות). לבוש מרושל ולא מגוהץ מעיד על כך שאתה בא מבית לא טוב. אם אתה מזניח את הופעתך החיצונית, זה אומר שאתה לא רציני, לא משכיל, לא מכובד.

שורשי התופעה נעוצים במאות הקודמות, שבהן מושא החיקוי וההערצה של הבורגנות הרוסית הייתה התרבות הצרפתית. זה התבטא במטבח, בריהוט, בעיצוב, בגינונים, בספרות, בשפה וגם בלבוש. החיידק הפרנקופילי חדר כה עמוק למחזור הדם הרוסי, עד שאפילו מאה ויותר שנות סוציאליזם וקומוניזם לא יכלו לו. לכך יש להוסיף השפעות מאוחרות של הרנסאנס האיטלקי, שבחלקו נסמך על שולחנה של הכנסייה הקתולית (האפיפיורים פרשו את חסותם על אמני רנסאנס רבים ודגולים, ואלה גמלו להם בכך שהקדישו חלק ניכר מיצירותיהם למוטיבים דתיים). הבורגנות הרוסית שאבה השראה מסיגנון הלבוש הרנסאנסי, שנע בין ארוטיקה 'קדושה' לשמרנות דתית.

עם זאת, אזרחי רוסיה הקומוניסטית לא היו אליטה מערב-אירופית, אלא אוכלוסייה דלת-אמצעים ברובה, שנכלאה שנים רבות מאחורי מסך ברזל. הם מעולם לא חיו בפאריס ולא יכלו לרכוש לעצמם גינונים בריטיים או צרפתיים. הם לא נסעו לטיולים ב"אירופה הקלאסית", ולא נחשפו בצורה אינטנסיבית לתרבות הלבוש של מערב היבשת. לכן, ההגדרה העצמית שמאפיינת רבים מקרב העולים (בעיקר בשכבה המשכילה) כאליטה אירופית אינה מדויקת.

במקרים רבים, זהו שיק חקייני  ועדיין יש בהם כמיהה עמוקה לכל מה שמפיץ ניחוח אירופי (כך על פי המרואיינים שלנו). הם מייבאים בגדים, מעילי עור, נעלי עקב ועוד ממיטב בתי-האופנה של אירופה. לא בכדי, הרבה מסעדות ובתי-עסק של עולים דוברי רוסית בישראל גם זכו לשמות אירופיים, כמו "פאריס" או "ורסל".

בחורף 2006/7 הסתמנו סדקים ראשונים בקוד הלבוש הזרוק של הישראליות, לנוכח ההגמוניה של מראה "אירופה הקלאסית", המתבסס על פריטים גבריים מובהקים: ז'אקטים וטוקסידו, חזייה גברית ומכנסי באגי גבוהי חפתים, נעלי לָכָּה ושרשראות שעון, מעוגנים בקולקציות הכי נחשבות. את מכנסי החליפה מחליפה לעיתים חצאית מחויטת מאריג זהה לזה של הז'אקט. מראה זה מוכתב על-ידי מעצבי-על בינלאומיים, רשתות אופנה בינלאומיות (זארה, מנגו) ומקומיות (קסטרו, רנואר) ומעצבי אופנה ישראלים כמו סיגל דקל, דורין פרנקפורט, ירון מינקובסקי, מירית ויינשטוק ויוסף.

לתוך הטרנד הזה נשאבת האוכלוסייה הרוסית-אירופית, בעיקר עולים מבוגרים שחיו בערים הגדולות ברוסיה, אוקראינה וליטא. קוד לבוש אלגנטי מתאים להם כמו כפפה ליד. עם זאת, לא תמיד יש כיסוי לתפישה האליטיסטית בלבוש ובכלל (כך על פי מומחי אופנה וותיקים שראיינו). לטענתם, רבים מהם עודם שבויים בדפוסי לבוש שמרניים למדי. המבוגרים מדברים גבוהה עד כמה הם מקפידים על איכות וקלאסה, אך בפועל תכולת ארון-הבגדים שלהם במקרים רבים מרובעת, כבדה, שמרנית ומיושנת למדי (במושגי האופנה המערבית). מעילי עור או פרווה מגושמים, עתירי אפליקציות ותוספות, נחשבים בעיניהם שיא האלגנטיות. גם בגדי היום-יום, ובהם חליפות ג'ינס, עמוסים לעייפה רקמות, נצנצים וניטים, ככל הנראה מתוך גישה של "כל המרבה, הרי זה משובח".

גרב פה וגרביונים שם

רבים מעולי חבר העמים הביאו איתם תפישה שמרנית מובנית, ששורשיה נעוצים בסביבת חיים סגורה ומדכאת, מעמד נחות כאזרחים במשטר דיקטטורי ומוצא יהודי שלא הקל על חייהם. כאן הם מצאו עצמם מיטלטלים בין השמרנות מהבית לפשטות והנוחות הישראלית. התוצאה: ספקטרום רחב של מראות וסיגנונות, הנכללים בהגדרת "לבוש רוסי". כמובן שהסצנה המקומית מטביעה בהם את חותמה. בהדרגה אך בעקביות, עולי חבר העמים נטמעים, לטוב ולרע, בהרגלים ובנורמות החברתיות והחזותיות של החברה הישראלית.

העולם של שנות ה-2000 הוא עולם של מהגרים, המנסים להטביע את חותמם על התרבות הקולטת, בין היתר על-ידי חשיפת לבושם המסורתי בפני האוכלוסייה המקומית. יש גם קבוצה גדלה והולכת של מעצבי-על ממדינות כמו לבנון, רוסיה, טורקיה, יוון או קפריסין, שעד לפני עשור או שניים, תעשיית האופנה העילית כלל 'לא ספרה אותן'. אלה אינם מהססים לשלב בקולקציות שלהם אלמנטים אתניים, וקוצרים תשואות. אחד מהם הוא חוסיין שָאלָאיָאן, מעצב אופנה ממוצא קפריסאי-טורקי (יליד ניקוסיה, 1970), שעשה קריירה מזהירה בבריטניה, זכה פעמיים בתואר "מעצב השנה" וב-2006 אף קיבל תואר אבירות מידי המלכה. בקולקציית 2001 שלו הוא שילב מוטיבים יווניים-קפריסאיים רבים.

העולים מחבר העמים עדיין לא הטביעו חותם משמעותי (ביחס לגודלם הדמוגרפי) על האופנה הישראלית המקומית, ובעיקר אימצו אלמנטים מהארץ ומחו"ל. אבל אפשר שבעתיד נחזה פה באלמנטים כאלה, כחלק מגל נוסטאלגיה או רטרו, או אפילו טראש. לדוגמה: מוטיבים מימי הקולחוז או הצבא האדום.

תרבות הסריגה בישראל נעלמה כמעט כליל, אבל מי ששומר על הגחלת העמומה הן לא מעט עולות מחבר העמים, בעיקר מבוגרות, שסורגות לעצמן, לילדיהן או לנכדיהן. זו דרך נעימה להעביר את הזמן ולא פחות מכך, תחליף חסכוני לפריטי לבוש יקרים. לרוב, בנותיהן ונכדותיהן אינן מגלות עניין בשימור המסורת, ואפשר לשער שהמסרגות וכדורי הצמר ייעלמו מהנוף המקומי תוך דור.

בקרב העולים והעולות יש בעלי-מקצוע בתחום התפירה והחייטות. עולים וגם ישראליות, המעדיפות בגד מחויט וייחודי לפי הזמנה, יפנו לתופרת ביתית שעליה קיבלו המלצות. בפונים גם כאלה שברשותם בגד איכותי או נוסטאלגי שהתבלה, והם מעוניינים לרעננו ולשמרו.

יזמי אופנה צעירים מנצלים את דרישות השכר הצנועות של תופרות אלו, ומעסיקים אותן כקבלניות-משנה. תופרות בעלות יוזמה וחושים מסחריים, פותחות עסק עצמאי משלהן.

אחד הסימנים המובהקים לכך ששלב חבלי הקליטה הולכים ונעלמים בהדרגה, הוא הביקורת החריפה והגלויה (לא רק בעיתונים בשפה הרוסית) שמרשה לעצמו המהגר למתוח על הסביבה הקולטת. פה ושם יש עולות ותיקות שאינן מהססות למתוח ביקורת על הרגלי הלבוש של הישראלי הממוצע, כפי שאומרת אחת המרואיינות שלנו: "בארץ הולכים עם אותם בגדים לים, לתיאטרון וגם יושבים איתם על הרצפה וברחוב. זה מעיד על היחס שלהם לבגדים. במוסקבה, בגדים זה במקום הראשון, גם אם אתה עני ואין לך כסף. כך חינכו אותנו מגיל רך... אני לא מבינה איך פה כולם לובשים סינטטי בקיץ. אני מעדיפה לא לקנות כלום, אם זה לא חומר טבעי ומתאים לזמן ולמקום".

אפרופו חבלי קליטה, החלוצים שהגיעו מרוסיה ומאוקראינה בעליות הראשונות לארץ-ישראל, בתחילת המאה הקודמת, הביאו איתם מטען תרבותי מגוון, שכלל גם פריטי לבוש. הידועה מכולם היא "החולצה הרוסית", או בשמה המקורי רוּבָּשקָה (ברוסית: חולצה או חולצה מכופתרת). "החולצה הרוסית" עשויה על-פי רוב כותנה או פשתן. הצבע השולט לבן, אם כי יש גם חולצות בתכלת או כחול. היא בעלת גיזרה חופשית, עם צווארון בסיגנון מנדריני ופתח רכיסה קדמי גבוה. הצווארון והאמרות מעוטרים ברקמה עדינה.
עם השנים הפכה הרובשקה, הנלבשת מעל המכנסיים, סימן-היכר של התנועה הקיבוצית בשנותיה הראשונות. לבשו אותה גברים ונשים כאחת, בעיקר בקבלות שבת, בימי חג ומועד, באסיפות חשובות, בערבי שירה וגם בריקודי-עם ובמופעי זמר ומחול (להקת הגבעטרון, לדוגמה).

פאר והידור נוצרי-אירופאי

יהודי ברית-המועצות אומנם לא הלכו לכנסיות, אבל חיו בסביבה נוצרית דתית וספגו את תרבות האיקונות, המקדשת פאר והידור. כנסיות רוסיות-אורתודוקסיות בארץ ובעולם, מאופיינות בעיצובים אקסטרווגנטיים, חלקם מנקרי עיניים, חלקם קיטשיים. הנטייה להידור משתקפת בדפוסי הלבוש של האוכלוסייה הנובורישית בארצות חבר העמים ואוכלוסיות דוברי הרוסית בארצות המערב, ובכלל זה ישראל. החיבה לצבעוני ולהדור קשורה גם לתפישה בסיסית של סדר ומשמעת (לבוש נקי ונאה מבטא משמעת עצמית וכבוד עצמי) ואפשר שהיא באה גם כתגובת נגד לאפרוריות ולאחידות הסובייטית.

גבר צריך להיראות כמו גבר ואישה כמו אישה

בתרבות הרוסית, שהועתקה גם לישראל, האישה מדורגת גבוה בסולם החברתי, בהחלט לא כמי שייעודה בחיים הוא לשרת את הבעל ולספק את רצונותיו. יש לכך סימוכין היסטוריים. בניגוד לדעה הרווחת, הפמיניזם החל בברית-המועצות, לא בארצות-הברית. קארל מארקס ופרידריך אנגלס, אבות הקומוניזם, ראו בשיחרור האישה חלק בלתי-נפרד מהמהפכה הסוציאליסטית. הממשלה הסובייטית בראשותו של לנין, אף קידמה ב-1920 שיוויון מלא בין המינים. נישואין, גירושין ולידות היו נתונים גם לשיקול-דעתה של האישה. אומנם, בתקופת שילטון העריצות של סטאלין בוטלו כל ההקלות, ההפלות נאסרו והילודה הוכנסה תחת פיקוח. אך בהמשך, ככל ששעון-החול הקומוניסטי הלך ואזל, מעמד הנשים הלך והשתפר.

המגזר הרוסי בישראל דוגל בשיוויוניות (זאת כמובן בהכללה רחבה מאד). יותר ויותר נשים הן מפרנסות עיקריות, ויש משפחות רבות עם שני מפרנסים. עם זאת, בתרבות הרוסית יש הפרדה ברורה בין תפישת הנשיות ותפישת הגבריות, והגישה הכללית דוגלת בשימור והדגשת ההבדלים הביולוגיים והחזותיים. גבריות, על פי תפישה זו, היא עולם בפני עצמו, וכך גם נשיות. גברים נצמדים לאלמנטים גבריים (חגורה, נעליים, כובע). לא מקובל (בעיקר בשכבה המבוגרת) שגבר רוסי יעטה על גופו פריטי לבוש נשיים ולהיפך. אצל הצעירים המגמה משתנה, בהשפעת הסביבה החילונית הוותיקה: רבים אינם בוחלים בפריט המזוהה עם נשיות, כמו חולצת שיפון-לייקרה צמודה, כדי להבליט גוף גברי דווקא.

ההבחנה המגדרית בהרכב הגרדרובה אינה פתוחה בדרך כלל לפרשנות. מאישה מצופה לרוב 'להתלבש כאישה', בצבעים עזים ורכים (לבן, קרם, זהב, ורוד, אדום, בז'), הגבר 'יתלבש כגבר' בצבעים שקטים יותר (כחול, תכלת, שחור, אפור, כחול, ירוק, סגול, חום). הרוסים אינם נוטים ללבוש בגדים שמזכירים את בני המין השני, ואינם חסידי היוניסקס חסר הזהות המינית.

המראה החיצוני כסמל מעמדי חשוב

מרואיינים רבים ציינו בפנינו כי חוק בלתי-כתוב מצווה על האישה הרוסית: "את צריכה להיות נשית, סקסית, ולכן עליך להתלבש ולהתאפר בהתאם". רובן ככולן נענות לקריאה ברצון, ולא תצאנה מהבית לפני שהתאפרו והתלבשו טיפ-טופ. "אני רוצה להיות סקסית, חשוב לי להיות יפה", הן משננות את המוטו (על פי המרואיינים). עבור הישראלים, שדימיינו את הרוסיות כבבושקות בריאות-בשר במגפי-גומי שחורים, מעילים אפרוריים, חולצה ומכנסיים רחבים ומטפחת-ראש, זו שבירת סטריאוטיפ.

עולות רבות ממדינות חבר העמים לשעבר מועסקות הן במגזר הציבורי (משרדי ממשלה, חינוך, בריאות, רווחה) והן במגזר הפרטי (שירותים, מסחר, ניהול, מזכירוּת, פקידוּת). בשני המקרים מדובר בעבודה עם קהל, ובציפייה הבסיסית להופעה חיצונית נאה, אסטטית וייצוגית. רובן משקיעות בטיפוח עצמי כחלק ממודעות עצמית לחשיבות ההופעה בציבור. הן מודעות לכך שאחד המבחנים הראשוניים והקובעים בישראל (ולמעשה בעולם המערבי כולו) הוא במקרים רבים המראה החיצוני (מה שזכה לכינוי "דיקטטורת היופי").

ברוסיה, הלבוש החורפי היה סמל סטאטוס ובידול. מעיל פרווה יוקרתי העיד על מעמדו החברתי והכלכלי של בעליו. בישראל, כידוע, החורף קצר ופרוות הן פריט לבוש מיותר ההולך ונעלם. לכן, נשים רוסיות בוחרות להתבלט ולבדל עצמן מאחרים מבחינה חיצונית, בעזרת בגדי מעצבים איכותיים, או כל פריט אופנתי שיש בו אמירה: נעלי עקב איטלקיות, בגדי עור וג'ינס צמוד (סקיני) המחמיאים לרוב לגיזרה, עגילים וטבעות זהב עם אבני חן. הן משתמשות בתכשירי איפור (לא בהכרח היקרים ביותר) להדגשת תווי הפנים, שפתון בגוונים בהירים, לָכָּה לציפורניים בגוונים כהים. צעירות רבות מורטות גבות עד כדי פס שיער דקיק, המשווה להן מראה נערי, חלק ומושך.

נערות ונשים צעירות נוטות להשקיע בהופעתן החיצונית. למעשה, רבות מיישרות קו עם המגמות המובילות בעולם האופנה המערבי. ניכרת אצלן החצנה של המימד הארוטי, כמקובל היום במגזגר החילוני הוותיק. מוכרות שראיינו טענו שרבות מהעולות מחבבות במיוחד בדים מנוקדים, מנומרים, בהדפסי פרחים וגם בגדי תחרה.

גם נשים נשואות (לפחות בשנים הראשונות לחיים במסגרת הזוגית) מקפידות על חיצוניותן, על-מנת לשמר את האינטימיות והמשיכה ההדדית. תפיסת הנשיות של עולי חבר העמים גורסת (כמובן בהכללה רחבה מאד), כי אישה צריכה לטפח את עצמה ולהתלבש באופן שידגיש את נשיותה. אחד הביטויים לכך הוא העדפה הניתנת לבגדים באדום או ורוד, צבעים הנקשרים עם הפיתוי והמסתורין הנשי (כך, על פי מוכרות שראיינו).

לרוב, נשים בגיל העמידה פחות פרובוקטיביות מנשים צעירות, אם כי גם הן אינן מתנזרות מבגדים אירוטיים, דוגמת חלק עליון שקוף, שמלות קצרות או שילוב של מכנס ג'ינס ונעלי עקב גבוה.

'זרוק' לא במקומותנו

לילידי הארץ אין מורשת ארוכת ימים של לבוש חגיגי. הם גדלו במעטפת נטולת פורמליזם, ששורשיה יונקים מדמות הצבר, שנות החאקי, הקיבוץ וכור ההיתוך הצבאי. מבוגרים רבים אינם יודעים איך לקשור עניבה כהלכה, והפעם האחרונה שלבשו חליפה, הם מודים בחצי פה, הייתה בחתונתם.

העולים מחבר העמים אולי הסתגלו למנטליות הצברית, אבל לחלוטין לא אימצו אותה ללא סייג. הם הביאו מורשת אירופית סולידית וקלאסית, המדרגת הופעה חיצונית "מסודרת" בראש סולם הקדימויות. הם מתלבשים בקפידה לאירועים חגיגיים, בין אם זו יציאה למסעדה, חתונה, יום-הולדת או קונצרט - נעלי סירה מצופות לָכָּה, חליפה ועניבה, שמלות מלמלה. דברים שלא רואים בארץ, פריטים שמבטאים חיבה עזה ליופי הדור.

האמור לעיל נכון בעיקר לדור המבוגר. הצעירים נחשפו פחות לתרבות האירופית. עם זאת, המושג "מראה זרוק" כמעט ולא קיים בלקסיקון שלהם (זה עלה במספר ראיונות). כן לבוש חושפני, אבל לא ניו-אייג', לא שאנטי, לא שיער מדובלל, לא שרוואלים. הקטע ההיפי לא ממש מדבר אליהם. גם אם פה-ושם יש הבלחה היפית, זה יתבטא מקסימום בקוקו קלוע, ולרוב לא בג'ינס קרוע (כמובן שתמיד יש יוצאים מן הכלל).

כשיוצאים לבלות מתלבשים הדור

עולי חבר העמים צופים בערוצי טלוויזיה רוסיים, נחשפים לתרבות הזוהר והצריכה (מוסקווה הפכה אחת הערים הנחשקות והנוצצות בעולם, גם בתחום האופנה העילית) ורבים משתוקקים לחקות. צעירות ומבוגרות רבות שואבות רעיונות מערוץ האופנה וממגזיני נשים ואופנה, המצורפים מדי שבוע לעיתונות הרוסית בישראל וזו המיובאת ממדינות חבר העמים. יש גם מגזין אופנה עצמאי, מהודר ויוקרתי, Zuza, שהחל לצאת לאור ב-2006.

העולים גם מרבים לבלות, ותרבות הבילוי משמשת קטליזטור לתרבות הלבוש. כשיוצאים מהבית לבלות, צריכים גם להתלבש בהתאם. במועדונים רוסיים מכובדים, בעיקר לאוכלוסיה המבוגרת, לא יעלה על הדעת לבוא בהופעה מרושלת. שומר-הסף ינפנף אותם בנימוס תקיף אם לא יתאימו למראה האלגנטי שנדרש על ידי קוד האופנה (dress code) של אותו המועדון.

המבוגרים, גילאי 55-35, נחשבים צרכני קולטורה נלהבים. כחובבי תיאטרון, באלט ומופעי קרקס הם נחשפים לתפאורות ולתלבושות פומפוזיות, גדולות מהחיים, ולעתים מושפעים מהן. נשים רבות, לדוגמה, מחקות את הבלרינות ואוספות את שיערן כמותן במופעי תרבות מיובאים. צעירים רבים מדירים רגליהם במודע מאירועי תרבות אלו, ומעדיפים להתחבר לסצנת חיי הלילה הישראלית הרגילה.

לבוש פשוט ואנכרוניסטי כסממן של קשיי הסתגלות

העלייה הרוסית הביאה לישראל לא מעט מבוגרים ללא מקצוע, או יכולת להתקבל כאן לעבודה. הם אינם שולטים בשפה, מצבם הכלכלי רע, המימשק שלהם עם הסביבה מינימלי. רמת הניידות שלהם מוגבלת. חלקם לא עובדים, או מועסקים בעבודות מזדמנות (ניקיון, תחזוקה, אבטחה). הם לא זקוקים ללבוש מיוחד לעבודה, ליציאות המעטות שלהם בערבים הם  שומרים במלתחה גם פריט לבוש חגיגי מיוחד (חליפה, חולצה, מכנסיים) , אותו ילבשו לכבוד יציאה לאירוע ציבורי חשוב (קונצרט, חגיגה משפחתית).

ניתן למצוא אצלם מאפיינים רבים יותר של הלבשת מעמד נמוך, כי בשל מצבם הכלכלי הם נאלצים לקנות חיקויים, סחורה לא איכותית, פריטי לבוש סוג ב'.

קל לזהותם באמצעות 'צרימות', כפי שמכנים זאת מומחי האופנה (חוסר-התאמה בין פריטי הלבוש השונים): מבוגר שנועל נעלי התעמלות (סניקרס), או חובש כובע בייסבול. מבוגר קונה חולצה זולה, מכנסיים או נעליים, במקרים רבים ללא התאמה לפריטים האחרים בארון הבגדים שלו (במילא, יש לו מעט פריטים בשל מצבו/ה הכלכלי הרעוע). מה שמאפיין רבים זו מלתחה של פעם. קסקט, צעיף, סנדלים, פריטים זולים שלא צריך טביעת-עין של מומחה על-מנת לפענח את מוצאו ומצבו הכלכלי של הלובש.

בקרב האוכלוסייה החילונית הוותיקה התקבעה סטיגמה של "תיק רוסי", "נעליים וסנדלים רוסיות". שמות נרדפים למוצרים יד שנייה, חיקויים, פריטים זולים. "אתה נראה לי כמו רוסי", אומרים על מי שלבושו דל, לא איכותי וחסר טעם.

ואכן, לרבים מהם אין מיומנות אופנתית שיש לצעירים. במשפחות שבהן הדור הצעיר גר עם המבוגרים, עשויה להיות השפעה מסוימת על טעמם. למרות הכל, הם אוהבים להתלבש ולהיראות מסודרים ונקיים. גם המבוגרים דלי-האמצעים יעשו מאמץ לרכוש פריט לבוש חדש אחד לחפות, בין אם כובע, נעליים, או חולצה.

איכות עדיפה על כמות

סוציולוגים וחוקרי שוק העוקבים אחר התנהגות המגזר הרוסי בישראל, סברו כי הצורך להסתגל לחברה החדשה, כמו-גם 'המורשת' הקומוניסטית, יעודדו תרבות של קניית בגדים בשוק, או בגדים יד שנייה. להפתעתם, נוכחו לדעת שרוסים רבים יעדיפו לקנות זוג אחד של נעליים יקרות (איטלקיות לצורך העניין), ולא ארבעה זוגות נעליים פשוטות בשוק. הנשים הרוסיות ישימו כסף בצד, יחסכו בדברים אחרים אך ויקנו את הקרם הטוב ביותר לעור ואת השמלה הכי יפה והתיק הכי אלגנטי (כמובן שזו הכללה בלבד, והיא נכונה בעיקר לשכבות היותר מבוססות). 

סדר עדיפויות  זה, שאינו אופייני לאנשים במעמד כלכלי נמוך, זוהה על-ידי משרדי פירסום וסקרי-שוק. הסתבר שיש מאחוריו מידה רבה של רציונליות. קודם כל, אם אתה לובש זול, זה מקרין על הדימוי שלך. לכן, אם אתה חפץ לשווק את עצמך, עדיף שתשקיע בנעלי שיק ולא בפריט נחות ודל.

מחקרים שנעשו בקרב עולי ברית-המועצות לשעבר, העלו כי השיקול השכלי (עלות מול תועלת, איכות ועמידות המוצר וכדומה) גובר אצלם בדרך כלל על הרגש. אומנם מפתה יותר לקנות ארבעה זוגות נעליים זולות ולא זוג אחד יקר, אך אלה מתבלים מהר יותר. למעלה מזה, נעל או בגד איכותיים, יוצרים דימוי חיובי יותר ומקלים במקרים רבים על השתלבות ומוביליות חברתית.

עוד התברר שהעולים עורכים בדרך כלל סקר-שוק יסודי לפני כל קנייה, ונעזרים בכלים שיפוטיים המאפיינים שכבות משכילות. הם אינם נוטים ליפול (לפחות כמו האוכלוסיה הוותיקה) בפח של פירסומות מניפולטיביות. שיקולים לטווח ארוך מנחים אותם גם בקניית בגדים.

הופעה חיצונית כמשאב חברתי

רבים מהעולים מזכירים בחזותם את הגויים בארצות מוצאם, תוצאה של נישואי תערובת, סביבת חיים משותפת, הטמעת דפוסי דיבור ושפת-גוף. נתונים אלה מחדדים את זהותם המובחנת. עם זאת, רבים מהמורים שאיתם שוחחנו מודים, שהיום יותר ויותר קשה להבחין בין עולה לוותיק והדבר מקל על תהליך הקליטה (בשונה מהקשיים שבהם נתקלים לא אחת עולי אתיופיה, בשל חזותם השונה).

מראה חיצוני מצודד עשוי לפצות לעתים על חסרים אחרים, כמו שליטה בשפה או כישורים מקצועיים. בחברה המערבית הסוגדת ליופי, וגם בישראל, יופי חיצוני (ובעיקר חזות אירופאית) הוא כרטיס כניסה מוכח להרבה מעגלים חברתיים. חברות או עסקים.

אפליה על בסיס מראה חיצוני היא עובדה קיימת, גם אם רבים לא יודו בכך.  יופי פותח דלתות בתקשורת, בעולם העסקים ועוד. צעירות רוסיות רבות הפנימו את המסר, והפכו את יופיין למשאב חברתי שמפלס דרך.

סטיגמת "נערות הליווי הרוסיות"

הסוגייה החברתית הטעונה של נערות הליווי אינה יורדת מהכותרות. מבחינה מספרית, הן בטלות בשישים באוכלוסייה הרוסית בישראל. עם זאת, נראה שהסטיגמה נדבקת כמעט לכל צעירה רוסייה נאה וחטובה. הדברים הגיעו לידי כך, שנשים רוסיות רבות מתנזרות מכל גילוי פומבי של ארוטיות, מחשש שישייכו אותן לקבוצה מפוקפקת זו (כך עלה מהראיונות). הן לובשות בגדים שמסתירים את גופן, כמו אפודה או חולצה רכוסה

אפשר שזו גם אחת הסיבות לכך, שיותר ויותר עולות מעדיפות קשר אינטימי וזוגיות עם גברים מאותו מוצא (נישואים אינדוגמיים שכיחים בקרב המגזר). על פי המרואיינים שלנו, 'האשם' העיקרי הוא "זן שכיח" של גברים ישראלים, שסימני-ההיכר שלו הם מאצ'ואיזם, בוטות וגסות-רוח מובנית. הם נותנים פרשנות מעוותת לקוד הארוטי הנשי, ויוצאים מתוך הנחה שאם בחורה לבושה סקסי וחושפני, מאופרת בצבעים עזים ומקרינה חושניות, היא בהכרח גם קלה להשגה. לכן הם מרשים לעצמם לגעת, להטריד, להציע הצעות מגונות ובדרך גם לנבל את הפה. אמירה מקוממת בנוסח "כל הרוסיות זונות!" נשמעת יותר ויותר בשנים האחרונות, ומשמשת זרז לדיונים ציבוריים סוערים.

תרבות הפאנק והמראה הגותי

חלק מהעולים הצעירים, בעיקר גילאי 16-15, שלא הצליחו להשתלב בחברה הישראלית, מאמצים סממנים של תרבות פאנקיסטית או גותית. הרקע לכך הוא חיפוש משמעות וביטוי עצמי, לעיתים גם מחאה, אל מול תחושות הניכור והתלישות שהם חשים.

פּאנקיזם (Punk, באנגלית "פרחח", אדם נחות או חסר ערך) היא תנועת מחאה של צעירים בריטים ממעמד חברתי נמוך, שנולדה בשנות ה-70' בלונדון. הם השתמשו במוסיקה ובהופעה חיצונית בוטה וכביכול לוחמנית, כדי להתריס נגד הממסד הבריטי בפרט (המדיניות הכלכלית של ממשלת תאצ'ר, שגרמה לשיעורי אבטלה גבוהים בקרב הצעירים) והנורמות המקובלות בחברה המערבית בכלל.

מההיבט האופנתי, מחוללי הפאנק באנגליה היו המפיק המוסיקלי מלקולם מקלארן (המנהל האמנותי של להקת הפאנק האגדית Sex Pistols) וחברתו, מעצבת-האופנה המרדנית ויויאן ווסטווד. השניים פתחו בלונדון ב-1970 את חנות האופנה והמוסיקה Let it Rock ועם השנים הפכו לאימפריית אופנה. ווסטווד אוחזת מזה שנים בתואר מעצבת-על.

'המדים הרשמיים' כללו מכנסיים ומעילים מעור או דמוי עור, מעילים כבדים (Rocker jacket וברוסית "קאסוחה", בגד המדיף גבריות וקשיחות), נעליים צבאיות בעלות סוליה עבה, מגפיים, עגילים ונזמים. בימי חול הם מסתובבים בלבוש נוח: טי-שרט פשוטה (לרוב בשחור), ג'ינס ונעלי ספורט או סניקרס.

תת-התרבות הגותית היא קבוצה של אנשים, לרוב צעירים, המתרפקים על התרבות הגותית הרומנטית מהמאה
ה-19, וביתר שאת על מוסיקת רוק כבד גותית, שפרחה בשנות ה-80 של המאה הקודמת. התנועה הגותית המודרנית הפכה אף היא סוג של מרד נעורים, המתבטא בעיקר בסיגנון הלבוש, המשרה אווירה אפלה ומורבידית עם קריצה לסרטי אימה ישנים, לפאנק ולאופנה הוויקטוריאנית.

אופנת הלבוש הגותית מושתתת בעיקר על צבעים כהים (שחור ואדום כהה) ובדי תחרה, ויניל וקטיפה. גלימות ומחוכים לצד ג'ינסים, והכל בשחור. השיער בדרך כלל צבוע שחור, אדום או פלטינה, אך גם בצבעים עזים או תוספות שיער צבעוניות. האיפור כבד וקודר בהתאמה (שפתון כהה ואייליינר שחור). קעקועים ופירסינג נפוצים בקרב חסידי הזרם הגותי. יש המסתפקים בתכשיטים בצבע כסף או שחור, שהפופולאריים הם הפֶּנטָגרָם (כוכב מחומש שמיוחסות לו תכונות מאגיות) והאנח' המצרי.

סטריאוטיפים של "המראה הרוסי"

במרוצת השנים התהוו בקרב האוכלוסיה הישראלית הוותיקה סטריאוטיפים של הופעה חיצונית אופיינית לעולים ממדינות חבר העמים. להלן אחדים מהם:
- רוסי הוא אחד שמסתובב ברחוב עם טרנינג;
- רוסי הוא אחד שנועל סנדלים עם גרביים;
- רוסי הוא אדם שמכנסיו משוכים מעל קו המותניים;
- רוסייה היא אישה שיוצאת לרחוב בסתם יום של חול על נעלי עקב גבוה;
- רוסייה היא אישה שמתאפרת בכבדות גם כשהיא הולכת למכולת או לדואר;

איפיונים אלה, יש לציין, אינם תלושים לחלוטין מהמציאות. עולים רבים נראים ברחוב במכנסיים וחולצות ספורט, ובחורף בחליפות טרנינג (לרוב אימוניות מזויפות עם לוגואים של מותגים בינלאומיים כמו אדידס, נייקי או דיאדורה). לא מעט גברים מבוגרים אכן גורבים גרביים ומעליהם סנדלים (ראו לעיל התייחסותנו בעניין זה).  אולם, כמו בכל הכללות סטריאוטיפיות הן לוקות בהכללת יתר ומוסרות מידע שקרי לגבי רוב המגזר. אדרבא, מתוך תצפיות וראיונות עולה שדווקא מדובר במגזר עם רגישות גבוהה מאד לאופנה והופעה חיצונית, הסתגלות מהירה לקודים המקומיים, ושונות לא מבוטל בין השכבות הפנים מגזריות (וותיקים מול חדשים, מבוגרים מול צעירים, עניים מול מבוססים ועוד).

סיכום - שלושה סגנונות לבוש בקרב העולים

לסיכום ניתן לומר, כי אחד הדברים שמאפיינים את הלבוש של עולי חבר העמים כיום, 15 שנה אחרי, הוא שכבר אין
כל-כך איפיון. ככל שהם יותר שנים בארץ, כך מיטשטשים והולכים סימני-ההיכר 'הרוסיים'. עם זאת, עדיין ניתן לאתר שלושה סגנונות לבוש עיקריים, המאפיינים את עולי חבר העמים:

1. לבוש המזוהה כ"רוסי" לכל דבר ועניין, ללא מאמץ לטשטש עקבות. נפוץ בעיקר במובלעות של עולים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, מבוגרים ופנסיונרים. הם עדיין מתרפקים על האופנה הסובייטית והמזרח-אירופית מהשנים שלפני נפילת הגוש הקומוניסטי (טקסטיל זול שייבאה ברית-המועצות בשנות ה-80' מצ'כוסלובקיה, וייטנאם, סין, בולגריה ויוגוסלביה).

אופנה מקומית עכשווית לא מדברת אליהם. הם מעדיפים את הפרקטי, המוכר והנוח. קונים מכנסיים, סנדלים, חולצות פסים וחולצות משבצות בחנויות המייבאות דברי הלבשה מטורקיה וממזרח אירופה. לעיתים אלו חנויות יד שנייה שמציעות סחורה דהויה. ברוב המקרים, מדובר בצרימות אופנתיות: סנדלים עם גרביים, סנדלים וחצאית, מעיל טרנינג ושורטס בקיץ.

2. לבוש אופנתי ישראלי ללא סממנים מזרח-אירופיים, הנטמע בסצנה המקומית. קהל-הצרכנים העיקרי שלו הם צעירים בג'ינס וטי-שרט, שמתלבשים במותגי אופנה ישראלים ובינלאומיים (זארה, FOX ,H&O, קסטרו, אירית, מתאים לי, עונות, הוניגמן, רנואר, לי קופר, JET ועוד). הצעירים מתעדכנים בצעקה האופנתית האחרונה באמצעות MTV וערוצים דומים, מאמצים סיגנון ספורט-אלגנט ואוהבים חולצות רוגבי ופוטר-פולו. הצעירות מגל העלייה של 1990, שהוריהן התערו במעמד הביניים הישראלי המבוסס בערים הגדולות, מתלבשות ממש כמו בנות-גילן הישראליות ומפנות עורף לדפוסי הלבוש של סצנת 'המועדונים הרוסיים'.

3. לבוש אופנתי קוסמופוליטי המנסה לאמץ טרנדים אירופיים. המאמץ להקרין שיק ואנינות-טעם, מתנגש לעיתים עם אלמנטים של קיטש וחשיפת-יתר.

סיגנון הלבוש של מהגרים הוא, במידה רבה, ברומטר של רמת היקלטותם במולדת החדשה. העולים הצעירים, שלא לדבר על הדור השני שנולד בישראל, מתכתבים ללא קושי עם תרבות הלבוש המקומית. יתירה מזו, הם מנסים להוליך מגמות אופנתיות חדשות (תופעה שכיחה בקרב אוכלוסיות מהגרים, לאחר שהתבססו במולדת החדשה). רבים מבני הדור הצעיר ששירתו בצבא, אינם מזדהים עם ההיבדלות התרבותית הרוסית, הניכרת לעתים בלבוש. מרואיינת צעירה התבוננה בסידרת צילומים שעשינו בחנויות אופנה הנחשבות 'בון טון' רוסי מקומי, הביעה סלידה מהמאפיינים הנשיים (מנומר, מנוקד, מוזהב ומנצנץ) והעירה: "זה כל-כך רוסי!"

המבוגרים יותר, בני גיל העמידה והקשישים, מוגבלים מבחינה כלכלית ואינם יכולים להרשות לעצמם להיות בררניים. הם קונים בגדים ואריגים זולים בשווקים, או בחנויות הלבשה מיוחדות לפלח-שוק זה. סיגנון הלבוש שלהם סגור, כבד, שמרני, מיושן. הצבעים נייטרליים (חום, אפור, שחור), העיצובים שבלוניים (משבצות, פסים).

פה-ושם ניכר רצון לאמץ דפוסי לבוש של 'המקומיים', להתחבר לחוסר הפורמאליות הישראלית. אפשר לראות מבוגרים במכנסיים קצרים ומעליהם חולצת משבצות 'קיבוצניקית' (אם כי יש זקנים המקפידים לתחוב את החולצה לתוך המכנסיים, כי זה משווה להם חזות יותר מכובדת). מעטים בלבד יאמצו סממנים צעירים כמו חולצת טריקו.

כאמור, הנחת-היסוד של העולים היא, כי הלבוש צריך לכבד את האדם. לכן גברים יקפידו על הופעה חיצונית מסודרת, עם חגורת עור המופקדת על הסדר והאירגון. האוכלוסייה הזקנה פחות מקפידה. אצלם לא נדיר לראות חולצה שאינה מכופתרת כהלכה, או שמוטה ברישול מעל המכנסיים. יש הרואים בכך שדר מצוקה תת-מודע של עוני ובדידות.

החיבה לצבעוני וההדור קשורה גם לתפישה בסיסית של סדר ומשמעת ואפשר היא באה גם כתגובת נגד לאפרוריות ואחידות הסובייטית.

מאפייני לבוש שכיחים של העולים החדשים 

הערה מקדימה*

חולצות

חולצות מבוגרים

חולצת כותונת מאריג דיולן חלק, מפוספס או משובץ, היא לרוב הפייבוריטית בקרב העולים המבוגרים (מעל גיל 50). בראייתם, זהו פריט לבוש קלאסי המסמל סדר, אחריות, ייצוגיות ומכובדות. בנוסף, ההילה השמרנית האופפת אותה נתפסת כמסמנת את מידת רצינותו של הלובש.

על פי המרואיינים שלנ, מילת המפתח בגישתם של בני המעמד המשכיל, גברים ונשים כאחד, ללבוש בכלל וחולצות בפרט, היא "אלגנטי". הם מתקשים להתחבר למושג "ספורט אלגנט", שהוא לדעתם המצאה ישראלית, ומותחים גבולות ברורים בין מראה ספורטיבי לאלגנטי: המראה האלגנטי מחייב חולצת כותונת עם כפתורים, מאריג ותפירה איכותיים, תמיד נקייה ומגוהצת. המראה הספורטיבי, לעומת זאת, מוגבל למתחם הביתי, לחדר הכושר, לג'וגינג או ריצה בחיק הטבע. מבוגרים בעלי מקצועות חופשיים מקפידים מאוד על הפרדה זו.

צבעי החולצה המועדפים הם ממשפחת הפסטלים העדינים (תכלת, בז' או לבן), לעיתים בדוגמת משבצות או פסים, לעיתים חלקות. נדיר למצוא אצלם חריגות מהמראה הקלאסי. 

רבים אוהבים ללבוש טי-שירט בגרסתה כגופייה ללא שרוולים. גופייה זו אשר קיבלה תאוצה בקרב נערים מתבגרים בעולם כולו כשג'יימס דין, אייקון אמריקאי מובהק, הפכה בעולם המערבי לסמל המאצ'ו המיוסר של שנות ה-50. ייתכן כי הגברים המבוגרים הלובשים אותה היום מתחברים לחופש, לשחרור והמרדנות בפורמליזם ובכבדות אשר גופיה זו משדרת. סיבה נוספת היא שהחולצה מאוד מתאימה לאקלים הישראלי החם והיבש ומאפשרת "אוורור".

בחורף, המבוגרים נוטים ללבוש סוודר מעל החולצה המכופתרת, שילוב המשווה חזות מכובדת ואלגנטית. לרוב, הסוודר מותאם על-ידי האישה לצבע לחולצה שמתחת.

גברים משכילים ממעמד בינוני-גבוה שומרים בקנאות על איכות, כמאפיין-על של תרבות הלבוש האירופית הקלאסית אותה ינקו בצעירותם. רבים מהמרואיינים חשים כי העלייה הרוסית נדחתה במידה זו או אחרת על-ידי החברה הישראלית, ובתגובה לכך החלה להקיף עצמה בחומות תרבותיות. שני הביטויים המובהקים של 'גטו' תרבותי זה, לתפיסתם, הם שמרנות מופגנת ומוקפדת בלבוש, כמו-גם שימור שפת-האם וחוסר נכונות ללמוד או להשתמש בשפה העברית בגיל מבוגר.

בעלי היכולת מוכנים לשלם 200 עד 300 שקלים לחולצת אריג של פולגת, ולא להתפשר על חולצה כמעט זהה של קסטרו, בחצי המחיר. לטענתם, הם מסוגלים להבחין באיכות הירודה של המותג הזול יותר. אך טענה זו אינה תואמת את המציאות. שכן, שני המותגים מיוצרים במתפרות במזרח הרחוק, ורק עין של מומחה מסוגלת למצוא את ההבדלים, אם יש כאלה בכלל. הקנאות לאיכות הבד והתפירה כופה עליהם נוקשות ומרחב תימרון אפסי. לחולצת הכותונת מותאמת בדרך כלל עניבה, גם ביומיום.

המבוגרים שוחרי הסטייל מתהדרים בחולצת אריג שחורה, מכנסיים שחורים ועניבה, ובכך מבדלים עצמם מכלל החברה הגברית הרוסית, שבעיניה, החולצה 'הנכונה' היא בצבעי תכלת, אפור,בורדו, ירקרק או לבן. חולצת אריג איכותית בשחור, מחברת אותם לבוהמה הרוסית בעידן מסך הברזל, שהתרפקה על הבוהמה הפריסאית של ערב מלחמת-העולם השנייה. חבריה היו משוררים, ציירים, אמנים וקולנוענים שיצרו אמנות בעלת ציביון אפלולי וקודר (לדוגמה, גל סרטי הקולנוע בסיגנון film noir).

חולצות צעירים

צעירי המגזר הרוסי נמנים בחלקם הגדול עם המעמד הבינוני החדש (ראו חלוקה פנים מגזרית במדריך זה). הם מתלבשים בסיגנון חושפני ולעתים חקייני (הגדרה של מומחי האופנה שראיינו), המאפיין רבים בישראל. היאפים והמשכילים בני המעמד הבינוני-גבוה מתונים מעט יותר, ולבושם משדר נינוחות, ניקיון ונגיעות אופנתיות קלות. חולצות הכותונת שלהם מעודכנות, והם נוטים חיבה למראה מקומט ומפוספס בעדינות. טי-שרט איכותי לא יידחה על הסף. 

חולצות 'שוות' בהדפסים צבעוניים  הם קונים בזארה, Pull & Bear, חנויות הגולשים, קסטרו, TNT ופוקס. רמת המחירים אינה גבוהה מדי עבורם: 119-49 שקלים לטי-שרט איכותי בקייץ, יקר מעט יותר לדגמי החורף. עיצוב הטי-שרט מתמקד בטקסטיל, כשהגיזרה העכשווית צרה וקצרה יחסית, למעט דגמים חדשים הגולשים עד הירכיים, בדומה לטרנד החולצות הארוכות והטוניקות של הנשים.

פסים (לרוחב  ולאורך) נחשבים מוטיב אופנתי עוצמתי. בקולקציית 2007 הם באים בגווני אפור חם וקר, וחומים למיניהם. צבע נוסף ויוצא-דופן הוא ירוק, שמפגין נוכחות גם באופנת נשים.

מוטיבים אופנתיים נוספים שעלו בראיונות: איורי מפלצות וחיות בסיגנון קומיקס ילדותי כביכול; הדפסי מכונות מעידן המהפכה התעשייתית; מוטיבים מסרטי המערב הפרוע, בליווי טקסטים מטושטשים או מחוקים חלקית; מוטיבים 'נשיים' כמו לבבות, מתורגמים ללב עולה בלהבות, איתות לכך שמראה היוניסקס צובר תאוצה.

בתוך הקבוצה היאפית יש תת-קבוצה של צעירים ב"מראה הגותי". שיערם משוח בצבעים עזים, עורם גדוש קעקועים ולבושם עמוס לעייפה ניטים, שרשראות מתכת, גולגולות ועצמות.

על פי המרואינים שלנו, רוב צעירי המגזר הרוסי אוהבים את הטי-שרט שלהם בשחור לבן או בגווני אפור למיניהם, רצוי מאוד בתוספת לוגו של להקות רוק כבד מיתולוגיות (Black Sabbath ,AC/DC , Iron Maiden, ואחרות) שפרחו, וחלקם אף גוועו, בשנות ה-80' של המאה הקודמת. הבחירה בחולצת-טי עם סמלי הלהקה נועדה להצהיר לסביבה את האלטרנטיביות שלהם כלפי העולם וסלידתם ממוזיקת ותרבות המיניסטרים.  פס-הייצור מנפיק גם חולצות-טי הנראות כביכול משומשות ודהויות (מין היפוך אמנותי), טרנד שנולד לפני מספר שנים בתעשיית הג'ינס. 

חולצות טי שרט אהובות נוספות הן חולצות בסגנון אופנת הרחוב (סטריט וור) המדמה קעקועים על טי-שירט וג'ינסים. החולצות לגברים כוללות קרעים מיוחדים, ניטים ומוטיבים הנעים בין הלוחמני לקיטשי: דרקונים וגולגולות או לבבות ופרחים. חלק מהחולצות הן בעלות קימוט, חלקן פולו או לייקרה צמודות לגוף, במגוון צבעים פסיכדליים או נקיים.

למרות ההדפסים, הפייטים וההתחכמויות של היום ,טי שירט חלקות בצבעים אחידים ובמראה ספורטיבי עדיין חיונית בכל ארון. לטרנד העל-זמני קהל יעד מסור בקרב העולים שממשיך לשמור על הגחלת. מספר מצומצם של רשתות אופנה ממשיכות להוביל את המגמה בגאווה ומעניקות לחובבי הטי שירט האחידות את צרכיהם באדיקות.חולצות הטי בצבע אחיד אינן יקרות בדרך כלל, דבר אשר לרוב מאפשר רכישה של מספר חולצות טי במספר צבעים.

בנוסף לסוגיית המחיר, למראה החולצה הקלאסי בצבע אחיד יתרונות רבים: בדי הטריקו לרוב נעימים למגע ומתאימים למזג האוויר הקייצי והלח, השילובים רבים ומגוונים, וטי-שירט חלקה לעולם תתאים לכל בגד תחתון חלק או בעל טקסטורה עליזה ככל שתהיה. המראה האחיד גם נותן כבוד לשחקנים נוספים במלתחה, האקססוריז על סוגיהם : משרשראות ועד לחגורות גבוהות או נמוכות. למתלבש בעל סגנון לבוש קלאסי וסולידי, טי שירט חלקה בלוק מעט צמוד מבטיחה מצב של מינימום טעויות בלוק ובשילובי הבגדים.

על פי הראיונות (בעיקר עם מוכרים בחנויות), הצעירים במגזר מחבבים במיוחד חולצות לקוסט במגוון רחב של צבעים, בשרוול קצר ובשרוול ארוך. בחורף הבחורים הצעירים מעדיפים סוודר-סריג בגווני אפור או לבן כמו גם חולצות פולו וחולצות אלגנט בשרוול ארוך.

כשהצעירים יוצאים לבלות במועדונים, הם אינם בוחלים בחולצות צמודות לגוף, חושפניות וקיטשיות

מכנסיים

מכנסי היומיום של גבר עולה מבוגר הם לרוב מאריג יציב ולא דק - טרילין, דריל, גברדין פוליאסטר לקיץ, צמר עם תערובות סינטטיות לחורף. הגיזרה קלאסית, קפל או שניים בחזית, לא צמודים ולא הדוקים. מראה צמוד נתפס בדרך כלל בעיני הרוסי המבוגר כהמוני, גס או זול. המכנסיים באורך הקרסוליים, מכסים מעט את הרווח שבין הנעליים לחפתים. למכנסיים כיסים פנימיים בצדדים ולולאות להשחלת חגורה צרה (לא יותר מ-4 סנטימטרים). לרוב, זו תהיה חגורת עור בעלת אבזם מתכת, שמרני ולא צעקני. 

מכנסי האיכות המועדפים הם מתוצרת Dockers, Daniel hechter, בגיר, פולגת, או זארה. המכנסיים החגיגיים של הגבר הרוסי העירוני יהיו תמיד בשחור. רבים לובשים מכנסים שחורים גם בימי חול.

מכנסי ג'ינס ליומיום גם הם באים בחשבון, בעיקר לעולים ותיקים מבוגרים שהסתגלו לסטנדרטים של הלבוש הגברי המקומי. גם אז, המכנסיים בגיזרה בסיסית של five pocket 501, בצבעי כחול לא עונתי, מהמודלים הקלאסיים ש לLee או Levi's. המהדרים לא מסתפקים בג'ינס המזוהה עם הדור הצעיר, אלא ישקיעו במכנסי ג'ינס של פייר קארדן, המזוהה עם איכות ושמרנות.

הג'ינס הוא מוצר גברי במהותו. אומנם נעשתה כברת-דרך ארוכה מאז הימים הראשונים, שבהם נתפרו ממנו מכנסיים למחפשי הזהב בקליפורניה, אך עדיין מדובר באריג גס, עבה ומחוספס. עבור הרוסים, מכנסי ג'ינס מקרינים דימוי גברי קשוח. בימים שבהם ברית-המועצות דיכאה כל סממן קפיטליסטי, היה הג'ינס מושא חלומותיו של כל צעיר סובייטי, המייצג הרשמי של אמריקה החופשית. אחרי קריסת מסך הברזל, הוצף השוק הרוסי בחיקויים של מותגי ג'ינס מערביים מהמזרח הרחוק (בעיקר מסין, וייטנאם והונג-קונג) וכל האוכלוסייה, מזקן ועד טף, מיהרה להגשים את החלום.

הצעירים הרוסים נבדלים מאוד בלבושם מהמבוגרים. לגבי דידם, מכנסי ג'ינס הם הרבה מעבר לסתם עוד פריט לבוש. זוהי אמירה חשובה, מעין שבועת אמונים לעולם המערבי. בעידן הקומוניסטי, ג'ינס אורגינלי מתוצרת ארצות-הברית סימל עבור רוסים רבים חופש ונעורים. זוג מכנסיים כאלו עלה משכורת חודשית, מה שלא הרתיע רבים לרכוש אותם, תוך סיכון עצמי רב. הרעב לג'ינס ולכל מה שהוא מסמל, לא איבד מעוצמתו עד היום.

בני-התשחורת בקיאים במילון המונחים המגדירים את העולם בג'ינס, החל בניואנסים בצבע, בפרטים, בגיזרה ובצללית וכלה בסוגי התיפורים והשיפשופים. מכנסי הג'ינס הם המרכיב הראשי בארון הבגדים שלהם, לימי חול ולאירועים חגיגיים גם יחד, ובמובן זה הם אינם שונים כהוא-זה ממרבית בני-גילם הישראלים. 

הג'ינסים הנחשבים הם של דיזל (ברמות הגבוהות), לי קופר, זארה, Pull & Bear (ברמות הבינוניות), קסטרו, פוקס, TNT Kenvelo,, ועוד. במובן זה, הדור הצעיר של עולי חבר העמים נטמע בקבוצה הולכת וגדלה בחברה הישראלית, המעמד הבינוני החדש, שעוקב בדריכות אחר כל עידכון של יצרניות האופנה הגדולות, ולרוב גם מאמץ אותו.

גזרות המכנסיים, כמו אצל הצעירות, צרות וצמודות לרגליים במראה skinny . חגורת המותניים גבהה מעט, יחסית למפלס שלפני שנה-שנתיים, אך לא במידה כזו שתחסום חשיפה יזומה של הלבוש התחתון מעבר לקו החגורה. בחודשי האביב יש פריחה של מכנסיים באורך הברכיים, בשלל גזרות, נפחים ורחבים; מכנסי דגמ"ח בקשת של גוונים ניטראליים; מכנסי גולשים (מתוצרת No fear, Billabbong ועוד), ולאחרונה גם סרבלים שמוטי-כתפיות.

בגדי הילדים כמעט תמיד נקיים ומסודרים (כך התרשמנו מתצפיות). בראיונת עם עולים נאמר לנו שגם ילד למשפחת קשת-יום ילבש בגדים נקיים ולא קרועים או בלויים, כי הוריו אינם רוצים להסגיר את מצבם הכלכלי הקשה. הילדים לובשים מכנסיים קצרים ונוחים בעלי מראה ספורטיבי, שמאפשרים להם להשתולל ולהוציא אנרגיה. באירועים חגיגיים מלבישים אותם במכנסיים ארוכים ואלגנטיים, כמו של אבא. גם מכנסיהם מצוידים בחגורה לתמיכה ולאסטטיות.

אגב, יש צעירים מקרב עולי חבר העמים שאימצו לעצמם את "אופנת הרחוב" (streetwear) מארה"ב - פריטי לבוש רחבים במיוחד (גדולים בשתי מידות לפחות ממידות-הגוף האמיתיות) המטשטשים לחלוטין את קווי-המיתאר של הגוף. מלתחת הרחוב כוללת חגורות ומכנסיים בסיגנון הצבא האמריקני, מגבעות רחבות שוליים, חולצות בהדפסים פסיכודליים או בציורי גרפיטי, חולצות כפתורים רפויות, גופיות לבנות, ג'ינסים משופשפים, מטולאים ועתירי קרעים באזור הברכיים והישבן, כובעי מצחייה (בייסבול) צבעוניים, סניקרס מעוצבות, כובעי גרב, סיכות דש צבעוניות, טבעות - והכל בקווים אסימטריים ובגוונים עליזים.

מקור השראה קרוב היא מוסיקת הראפ ותרבות הלבוש שהתפתחה סביבה. זמר הראפ הרוסי דֶצֶל, לדוגמה, הוא מודל לחיקוי גם עבור הצעירים בישראל.

ז'אקטים, מעילים וחליפות

ברוסיה, עושרו של אדם נמדד על-פי איכות, הידור ועובי מעילי הפרווה שלו. אין פלא שהעולים התקשו להיפרד, ערב עזיבתם את מולדתם, מאותו סמל מעמדי. ואכן, רבים מהם דחסו למטען הבגדים את מעילי וכובעי הפרווה, רק כדי לגלות, לדאבון-הלב, כי במדינה ים-תיכונית חמה כמו ישראל לא יהיה להם כל שימוש.

כתחליף-פרווה אימצו לעצמם המבוגרים מעילי פליז ומעילי עור לרוב בחום או שחור. הגיזרה החביבה עליהם: מעיל עור מנופח במקצת, בגובה המותניים, עם דשי שרוולים ושוליים מהודקים בגומי עבה.

ישראלים רבים מתקשים לחיות בשלום עם 'תלבושת אחידה' במקום-העבודה, מרגישים עצמם 'מחופשים' או 'חנוטים'. לעומתם, עולי חבר העמים (בעיקר השכבה המבוגרת) חשים נוח בחליפה או בלבוש אחיד, כי כך הורגלו בארצות-מוצאם. גברים רבים מהמעמד הבינוני-גבוה מאמצים קוד לבוש ברור לעבודה וליומיום: חליפת מכנסיים מאותו אריג, או ז'אקט תואם מעל חולצה ומכנסיים. לגבי דידם, לבוש זה מאותת על רצינות, אחריות, סדר ושייכות למגזר עובדי השירותים, המסחר והניהול.

מבוגרים בעלי אמצעים נוטים לקנת את החליפה שלהם בפולגת, בגיר, או ונדום. אניני-הטעם ירכשו חליפה מחויטת איכותית של מותג אופנה בינלאומי (פייר קארדן, ראלף לורן). צעירים יקנו בעיקר ז'אקט עור של זארה, Pull & Bear או ז'אקט ג'ינס של לי קופר או ליוויי'ס. יש המצטיידים בז'אקט מחויט ומהוגן, לרוב בכחול כהה ושמרני, והמסוגננים שבהם - בשחור. ככלל, צעירים במקצועות חופשיים יעדיפו ז'אקט בעיצוב נועז ופחות שמרני.

פריט פופולארי בקרב גברים עולים בגיל העמידה הוא וֶסְט (מעיל עליון קצר ללא שרוולים), לרוב בצבעי אפור, שחור או כחול כהה. חלקם מאמצים וֶסְט עתיר כיסים ("וסט צלמים") מעור או ג'ינס.

עולים מבוגרים שלא ממש מתכתבים עם הצעקה האחרונה באופנה, לובשים "חליפות סובייטית" מזרח אירופאית , שהביאו איתם מהמולדת הישנה. חלק ניכר מהגרדרובה המוגדרת "לבוש רוסי", מקורו במה שהם הצליחו לדחוס למזוודות ערב העלייה.

הלבשה תחתונה וביתית

בלילות הקרים, המבוגרים מתכרבלים בפיג'אמת טריקו או פלאנל, או בחליפת טרנינג (לרוב בכחול כהה). הם מעדיפים את הפיג'אמה שלהם בצבעים בהירים (לבן, בז', תכלת). בלילות הקייץ החמים הם מסתפקים בטי-שרט ומכנסי טרנינג.

הצעירים נוהגים ככל בני-גילם הישראלים: טרנינג שני חלקים בחורף, תחתוני בוקסר או תחתוני טנגה בקיץ, ללא חלק עליון. בני המעמד החברתי-כלכלי הגבוה, לובשים בבית חלוק משי צבעוני. אנשים מן השורה ילבשו בגדים פחות מהודרים, ועם זאת נקיים ולא בלויים.

ממוכרים שראיינו עולה כי יוצאי חבר העמים לובשים תחתונים ככל הגברים בחברה הישראלית, ובכך אינם שונים מהמגזרים האחרים בישראל. המבוגרים מעדיפים תחתונים במראה שמרני יותר, בצבעים כהים או בלבן. הצעירים קונים תחתונים צבעוניים יותר, עם הדפסים, דמויות של גיבורי-על וכיתובים שונים.

רמת המחירים נקבעת על-פי זהות היצרן (מותג או ייצור עממי) ומקום המכירה. בשוק רמלה-לוד, לדוגמה, מוכרים תחתוני בוקסר או מיני ב-10 שקלים. ברשתות נמכרים תחתוני מותג (מאצ'תונים של דלתא, לדוגמה) ב-45 עד 65 שקלים לפריט.

גברים מבוגרים וצעירים לובשים לעתים בביתם את חולצת ה" טיילניאשקה" (Telnyashka מרוסית בגד גוף). טיילניאשקה זוהי חולצה מכותנה רכה עם פסים כחולים לרוחבה ושרוול ארוך, שהייתה מזוהה בעיקר כמדי חיל הים הרוסי והפכה לפריט אופנתי לבית בשנות ה80 בקרב כל האוכלוסייה בבריה"מ.

הנעלה

נעליים

גברים נועלים לעבודה וליומיום בעיקר נעליים בעיצוב אלגנטי, בצבעי שחור או חום. על פי המרואיינים שלנו, יש העדפה ברורה לנעלי עור, כיוון שהן נוחות ואיכותיות יותר. לרוב, אלו נעליים בקשירת שרוכים, אך יש גם עם סגירת רוכסן. הם מקפידים לצחצח את הנעליים בבוקר, לפני היציאה לעבודה, וכמובן, לפני יציאה לבילוי, לפגישת עסקים או לאירוע חברתי.

מהראיונות עולה כי עולי חבר העמים רוחשים חיבה לנעליים מעט יותר מצועצעות מהמקובל בארץ, בעיקר נעליים לאירועים. כאן השיק מגיע באוקטן גבוה: נעליים מבריקות, נעליים קלועות, נעליים מחוררות בתבנית מסוימת, צבעים לא-סטנדרטיים (בז', חום ערמון) וגם עקב גבוה יותר, החביב בעיקר על עולי קווקז.

המבוגרים מוקסמים מנעלי ספורט New Balance לבנות או צבעוניות, בין היתר כי הם חשים בהן צעירים. הם לא ינעלו סניקרס (נעלי התעמלות מבד), כי זה לא מכובד. בארון הנעליים שלהם יש גם נעלי עור איכותיות ונעלי סירה שחורות, עמומות או מצופות לָכָּה.

נעלי ספורט מיועדות (אצל השכבה המבוגרת והענייה יותר) בעיקר לטיולים ולפיקניקים בסופי-שבוע ובחגים, לא לשימוש יומיומי. עולי חבר העמים המבוגרים אינם מייחסים חשיבות מוגזמת לפירמה (אגב, גישה אופיינית למבוגרים בכלל). הצעירים דווקא כן. להם חשוב לנעול מותג בינלאומי ידוע, דוגמת נייק, אדידס, פּוּמָה או ניו בּאלאנס.

בקייץ נועלים נעליים מאווררות יותר, עם פתחים, אך עדיין אלגנטיות. לים הולכים עם כפכפי גומי או סנדלים, כמו הישראלים הוותיקים. המבוגרים, בעיקר בני המעמד הבינוני-נמוך, מרבים לנעול סנדלים מעל גרביים, מנהג שהביאו מהמולדת הישנה. הגרביים הגנו מפני שינוי פתאומי במזג האוויר, ובנוסף, הסתירו את אצבעות הרגליים (מחזה לא מכובד, לדעתם). לאחרונה נראה כי מנהג זה הולך ונעלם.

בארון הנעליים של המבוגרים אפשר למצוא גם סנדלים מתוצרת מזרח-אירופית. צבעם חום בהיר, הם סגורים חלקית בחזיתם ומשדרים "מראה גלותי" (כך הגדירו זאת חלק מהמרואיינים). הם לא מתרגשים מהדימוי האופנתי. מבחינתם, הסנדלים הם קונטרה ראויה לפורמליזם התרבותי ולערדלי החורף הרוסי. סנדלים, חולצות ללא כתפיות וחולצות הוואי – מלתחת נופש קלאסית – נותנים להם תחושה של חופשת קייץ מתמשכת.

ילדים קטנים נועלים בקייץ סנדלים, בחורף נעלי ספורט, נעליים סגורות ולעיתים מגפי גומי , כמו ברוסיה.

גרביים

המבוגרים גורבים  בדרך כלל גרביים דקים ואיכותיים, בצבעים תואמים לנעליהם האלגנטיות. גרבי ספורט כמעט ולא נמצאים במגירות שלהם, משום שרוב הזמן הם נועלים נעלי-עור אלגנטיות, וזה לא מסתדר עם גרב עבה.

לעומתם, הצעירים, הנעולים רוב הזמן בנעלי ספורט אופנתיות, הם דווקא צרכנים כבדים של גרבי ספורט. לאירועים חגיגיים במיוחד, גם הם יגרבו גרבי כותנה איכותיים.

נדיר לראות מבוגר בנעלי עור שחורות, או במכנסיים שחורים, שמתחתיהם מציצים גרבי ספורט לבנים. בעיניהם, אין מראה צורם יותר משילוב של נעליים או מכנסיים שחורים וגרביים לבנים. אי לכך יקפידו לשמור במגירה שלהם גבריים בצבע שחור או לפחות כהה.

לרוב, גרבי ספורט גם אינם מהודקים בחוזקה לשוקיים, ויש להם נטייה לגלוש במורד הקרסול. מראה זה עומד בסתירה לתפישת הלבוש המובנית של סדר ואירגון. לכן, הם מקפידים לקנות גרביים גמישים (סריג המשלב כותנה ולייקרה) הלופתים לפיתה עזה את השוֹק.

תכשיטים

רוב הגברים הנשואים עונדים דרך קבע את טבעת הנישואין שלהם, טבעת דקה, עשויה זהב לבן ובעיצוב בסיסי. יש שיענדו לצווארם שרשרת זהב צהוב  או כסף דקיקה, כביטוי לטיפוח עצמי ומצב כלכלי ("יש לי כסף"). צמידים, המקובלים בעדות אחרות ("גורמטים") אינם מקובלים במגזר דוברי הרוסית. יש המקפידים גם לענוד על השרשרת סמל דתי כמו מגן דוד ליהודים או צלב קטן לנוצרים.

קשישים שלחמו בשורות הצבא הרוסי במלחמת-העולם השנייה, שומרים בקנאות על אותות ההצטיינות והמדליות שקיבלו. לקראת כל אירוע חגיגי רלוונטי (ובמיוחד ביום השנה לציון המלחמה,ה-9 במאי, לדוגמה ), הם לובשים חג ועונדים בגאווה את המדליות על הז'אקט וצועדים עימם בגאון ברחבי העיר בתהלוכות החגיגיות לכבוד המועד.

בעבר נהגו לרכוס את דשי החולצה החגיגית בחפתי מתכת מסוגננים ומעוטרים באבן-חן. היום זה כבר לא באופנה.

אביזרים ותוספות

חגורות

חגורה מהווה חלק בלתי-נפרד מהמכנסיים. כמעט ולא ניתן להיתקל במבוגר ללא חגורה, פריט המשדר גבריות, משמעת וסדר. ללבוש חגיגי מותאמת חגורת-עור יפה במיוחד, עם אבזם מתכת נוצץ ובולט לעין. ביומיום, המכנסיים נתמכים בחגורה פשוטה יותר, פחות חגיגית.

הצעירים כורכים חגורות-עור שחורות ואופנתיות סביב הג'ינס שלהם. גם בקבוצת-הגיל הזו, חגורה היא אביזר פופולרי.

צעיפים

צעיפים הם פריט נדיר במלתחה הגברית, בעיקר של המבוגרים. גופם הורגל לקור הרוסי העז של כמה מעלות מתחת לאפס, כך שהם מתמודדים בקלות עם החורף הישראלי גם בלי צעיף.

עניבות

הישראלי הממוצע איננו חסיד העניבות, וזה בלשון המעטה, אלא אם כן הוא שייך לאירגון המאמץ קוד לבוש מערבי, או נמנה עם הרובד העליון של אנשי הצווארון הלבן. שאלו ישראלי מזדמן ברחוב מתי ענב עניבה לאחרונה, וכל הסיכויים שיענה ללא שמץ של מבוכה או היסוס: בחתונה שלי!

אצל עולי חבר העמים, בעיקר היותר מבוגרים, התמונה והגישה שונות לחלוטין. הם רואים בעניבה חלק אינטגראלי ממערכת הלבוש התקנית - מכנסיים מחויטים, חולצת אריג מכופתרת עם שרוול קצר או ארוך. 

המבוגרים, לרוב אלה שחיו בצעירותם בערים הגדולות, משמרים בכך את קוד הלבוש הרווח במקום-עבודתם במולדת הישנה. אחרים, שבאותם ימים לא היו עדיין בכוח-העבודה, ראו את אביהם עונב מדי בוקר לפני צאתו לעבודה, או בערב לפני צאתו לבילוי. הם הפנימו, תירגלו והתמחו לרמה כזו שהם מסוגלים לקשור עניבה גם מתוך שינה. עבורם זהו פריט לבוש מובן מאליו, המשדר רצינות, מקצועיות וסמכות. זה שהישראלים נרתעים מקשר עם העניבה, אין בו כדי לרפות את ידיהם.

ומה עם ילדיהם, בני הדור הצעיר? אלה נולדו לתוך מציאות ישראלית מיוזעת, הרואה בעניבה נטע זר, שאינו שייך לשיגרת החיים החונקת גם בלאו הכי. עבורם, עניבה היא סתם עוד פריט אופנתי, שאותו עונדים כשמתחשק, או כשיש אירועים חגיגיים מחייבים.

כפפות

העולים מחבר העמים הביאו איתם כפפות עבות, חלקן עשויות עור וחלקן פרווה. כאן לא נמצא להן שימוש, הן בגלל האקלים החם רוב ימות השנה והחורף הקצר (שמבחינת טמפרטורות ממוצעות, מזכיר להם את הקייץ הרוסי). בשורה התחתונה: הכפפות נותרו פריט נוסטאלגי בלבד.

משקפיים

על פי המרואיינים שלנו, בקרב הרוסים יש מוּדעוּת גבוהה לנושא הראייה, ולכן בדרך כלל הם לא יקנו משקפי-ראייה בשוק, אלא רק אצל אופטיקאי מוסמך, שהתאים להם את המספר המדויק. המודעות האופנתית נמוכה בהרבה. רוב המבוגרים מרכיבים משקפי-ראייה גדולים ולא מעוצבים, שעדשותיהם מכסות כשליש מהפרצוף.

בכל הנוגע למשקפי-שמש, הם עושים לעצמם הנחות (כך עלה בראיונות), אולי משום שאינם מודעים די הצורך לנזקי החשיפה לשמש. ניתן לומר שיש זילזול מסוים בנושא. את משקפי-השמש שלהם הם קונים בעיקר בדוכנים זולים בשוק או בקניון, והדבר היחיד שהם בודקים זו כהות העדשות. מבחינת עיצוב, הם מעדיפים משקפיים גדולים (דוגמת "משקפי הטייסים") ולא ממש אופנתיים.

שעונים

שעונים קורצים לכל האוכלוסיה. אבל במוחם של עולי מדינות חבר העמים עדיין צרוב זיכרון החיים תחת משטר קומוניסטי, שבו יכלו רק לחלום על שעון-יד מותגי עם שיק. לכן, אחד הדברים הראשונים שרכשו לעצם רבים עם הגיעם ארצה, היה שעון-יד דיגיטלי (לרוב ממותג casio) . כעבור זמן לא רב, כשקלטו ששעון זה מהווה אלמנט סטיגמטי בעיני הישראלים, הם נפטרו ממנו.

גם הגברים וגם הנשים עונדים שעונים; אלה של הגברים בדרך כלל גדולים יותר ופחות מעודנים. הרוב עונדים שעון מחוגים פשוט (לרוב ללא תאריך), לא יקר במיוחד ובעיצוב אחיד פחות או יותר: לוח מחוגים עגול, רצועת עור או חומר דמוי עור. יש כאלה ששעון אחד מלווה אותם כל החיים. חסידי הגאדג'טים הטכנולוגיים יעדיפו שעון עתיר פונקציות (תאריך, מחשבון, עמידות למים וכדומה). רבים עונדים שעון מצופה כסף או זהב, בעיצוב מצועצע וכבד. השוק מוצף בחיקויים ובתחליפים זולים לשעוני-היוקרה (שעון שמחירו 1,500 דולר ומעלה), ולעולים רבים (בעיקר מבוגרים מהשכבות העניות) אין בעיה עם זה (גם אין באפשרותם לרכוש שעון יקר). 

רבים אוהבים לקנות חיקויים של המותגים של שעוני היוקרה: קרטיה, רולקס, פטק פיליפ, אומגה, טאג הוייר, ברייטלינג וסקטור.

כללית, לטענת מומחי האופנה שראיינו, עולים רבים עדיין לא הטמיעו את הגישה של "פחות זה יותר" (Less is more). הדבר בא לידי ביטוי גם בחיבתם לשעונים מצועצעים, עם אבזמים בולטים, רצועות עור צבעוניות, לוח ספרות ומחוגים בעיצובים מצועצעים משהו, אבני-חן משובצות ועוד.

תיקים ואביזרים נלווים

רבים מהעולים המבוגרים להוטים אחר תיקי-כיס למותניים (פאוצ'ים) בפרט ותיקים מסוגים שונים בכלל, שלא היו בנמצא בברית-המועצות. נתון זה, בנוסף לתפיסת-העולם הפונקציונלית והפרקטית  (עולים חדשים נזקקים למספר רב של תעודות ומסמכים זמינים, כשהם יוצאים מהבית), מסבירים את הפופולאריות הרבה של הפאוצ'ים והתיקים בקרבם.

רבים מהעולים המבוגרים בני המעמד הנמוך מסתובבים עם שקיות פלסטיק או ניילון של חנויות שונות לאו דווקא עם קניות מהחנות עצמה אלא ככלי נוח, עמיד ושימושי לשאת עימו דברים. לכן רבים מקפידים לשמור על השקיות לאחר הקניה ולא להשליכם מיד לפח כמו האוכלוסייה הותיקה.

מקל הליכה משמש בעיקר גברים קשישים, אם כי פה ושם ניתן לראות גם קשישות. מעבר לייעודו הפרקטי, מקל ההליכה אפוף בתרבות הרוסית הילה של הדרת-כבוד ואצילות.

מאפייני לבוש שכיחים של העולות החדשות  

הערה מקדימה*

מכנסיים

מכנסי מבוגרות

"כשהגעתי לארץ ב-1993, כל הנשים לבשו פה טייטס. הייתי בשוֹק. זה משהו שאני לא יכולה לקבל", אומרת אחת המרואיינות, דוקטור לחינוך. "גם אם עכשיו יגידו לי שזה הדבר הכי אופנתי, אני לא אלבש טייטס. זה צמוד וזול, סינטטי ומלא גבשושיות. אנשים כאן לא משתמשים במראה, לובשים מה שאופנתי, למרות שברוב המקרים זה לא מתאים להם".

מבוגרות משכילות ממעמד חברתי-כלכלי בינוני עד גבוה, נוטות להשקיע משאבים ותשומת-לב בקניית דברי הלבשה ליומיום, כאילו מדובר בלבוש ערב חגיגי. פריטי הלבוש חייבים להיות איכותיים, עשויים מבדים טבעיים עם 'מפל' בד יציב ולא "סמרטוטי" ובעלי גימורים מוקפדים. מסיבה זו הן קונות מספר קטן של זוגות מכנסיים, ובלבד שיהיו באיכות הנכונה. בדיקה שערכנו בחנויות בהן קונות הרוסיות המבוגרות, העלתה פער לא קטן בין הציפיות לבין איכות המוצרים בפועל.

עבור המבוגרות, מכנסיים הם במקרים רבים ביטוי לחופש (כך על פי מספר מרואיינים). ברוסיה, לא היה מקובל שנשים מבוגרות תלבשנה מכנסיים, מאחר וזה פריט לבוש המזוהה עם גבריות,רק הנשים הצעירות לבשו מכנסיים לעבודה, היות ולא פעם עבדו בעבודות שנחשבו ל"גבריות" למשל, כפועלות יצור בתעשייה הכבדה. בישראל הן רואות בלבישת המכנסיים סוג של אמירה חברתית המדגישה את השוויון האמיתי בין המינים . פרט לכך, הן לא מתלהבות מסיגנון הלבוש של הישראלית הממוצעת, ונאחזות בהרגלים שהביאו מהבית. 

מכנסי נשים איכותיים ליומיום הם לרוב מאריגים יציבים, כמו גברדין, דריל כותנה או צמר בחורף, עם תערובות סינטטיות להקניית מראה מגוהץ ומחויט, בגיזרה ישרה או מתרחבת מעט, מונחים היטב על הגוף, אך לא הדוקים מדי. אין כאן חידושי אופנה מסעירים, אלא יותר קלאסיקה של גזרות, צלליות וחומרים: גיזרה ישרה, כיסי-צד פנימיים פונקציונליים, רוכסן וכפתור בחזית. גם הצבעים שמרניים ומאופקים: שחור, כחול כהה, חומים למיניהם וגווני שמנת ניטראליים. טרנד אופנתי שאותו מאמצות הרוסיות לאחרונה הוא בד הטוויד לחליפות מכנסיים, בד יציב באיכות מחויטת המאפיינים חליפות גברים. 

בחנות הלנקה, אחת הפופולאריות בשכונת הדר בחיפה, מצאנו דגמי מכנסיים מאריג דריל בצבע כחול/שחור כהה, עם חגורה וקפל-אמצע מגוהץ, כנדרש ממראה מכובד וסימטרי. מכנסי הג'ינס שלובשת הלנקה הם בכחול קלאסי, בגיזרת 5 pocket, מאובזרים בחגורת מותניים בשחור עם אבזם מתכת כסוף ואופנתי, מודל חיקוי ללקוחותיה. סוג אחר הם מכנסיים דמויי-עור מסוגננים כמכנסי ג'ינס, בעלי תיפורים כפולים. מכנסיים לקיץ עשויים תערובת של דריל כותנה וסיבים סינטטיים (להקניית 'מפל' בד טוב), או פשתן המנדף זיעה ברמה טובה. גזרות המכנסיים ישרות, לא צמודות ומחמיאות גם במידות גדולות. 

חנות הלבשת הנשים דיאנה בשכונת הדר בחיפה, שלקוחותיה הם ממעמד חברתי-כלכלי בינוני עד נמוך, מציעה מגוון זוגות מכנסיים המייצגים את גלריית הטעמים של העולה המבוגרת: מכנסי סאטן בוהק מרובי כיסים, ניטים וחיתוכים גיאומטריים סתמיים; מכנסי טייטס בהדפס חייתי (ספק נמר, ספק ג'ירפה); ג'ינס עם דוגמת טוויטי ענקית בניטים מוזהבים, ועוד. שלל הדוגמאות מסגיר סיגנון קיטשי וצעקני (על-פי אמות המידה של מעצבי האופנה), חושפני והדוק, ש'נותן בראש' עם מוטיבים מכל הבא ליד: גולגולת שודד-ים מצופה זירקונים (יהלומים מלאכותיים) זוהרים, דמויות קומיקס אמריקאי מוזהבות מכף רגל ועד ראש, שפנפנות פלייבוי מנצנצות, ראש נמר בחזית הבגד, סמלילים (לוגואים) גדולי-מימדים ועוד.

מבוגרות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך מחבבות מכנסי ג'ינס עם גומי במותניים, או ג'ינס מעוטרים ברקמות תעשייתיות. האיכות הירודה של הבדים, הגימור והתפירה, מתבטאת גם במחיר הזול: 60-40 שקלים לזוג (כל המחירים בתחקיר זה נכונים לשנת 2007). מכנסיים כאלה נמכרים בשוק רמלה-לוד, בחנויות בהדר בחיפה, בשוק הכרמל בתל-אביב ועוד.

מכנסי צעירות

לא ערכנו מחקר סטטיסטי, אבל על פניו נראה שרוב הצעירות לובשות ביומיום מכנסי ג'ינס או מכנסי דריל כותנה בתוספת לייקרה, בעיקר בשחור או בצבעים נייטרליים (גווני אפור ובז'). הצעירות המשכילות המתגוררות במטרופולינים הגדולים מעודכנות היטב בחידושי האופנה ומאמצות אותם כמו שאר בנות-גילן, אך במראה מעודן יותר (כך לכל הפחות טענו מספר מוכרות שראיינו). הפייבוריטים הם ג'ינסים של קסטרו, זארה, לי קופר, TNT, ליווייס ופוקס. עבור חלקן, מכנסי ג'ינס בצירוף חולצה חגיגית, זו בהחלט אופציה ראויה ליציאה בערב.

קולקציית 2007 הגביהה מעט את מפלס המותניים. המראה צר וצמוד בסיגנון skinny, כלומר, מכנסי 'עור שני'. האפקט מושג באמצעות שילוב סיבי לייקרה באריג הכותנה היציב יחסית. מפלס המותניים מוגבה בהדרגה, על-מנת להרגיל את הלקוחות לגזרות המעודכנות בקצב המתאים.

עם זאת, השינוי בחלוקת פרופורציות הגוף לא התקבל לרוב בהתלהבות אצל הצעירים, שהם כוח-הקנייה הגדול ביותר (כך נטען בראיונות). בעקבות זאת, נוצר מצב שבו שוק המכנסיים בכלל ומכנסי הג'ינס בפרט מציע שלל גזרות, ובלבד שהלקוחות הקבועים לא יערקו למתחרה. ההיצע כולל מכנסי ג'ינס מקוצרים מעט מתחת לירך (שהיו פופולאריים בשנות ה-70'), מכנסי שלושת-רבעי ומכנסי דגמ"ח קצרים.

הילדות לובשות גם חצאיות וגם מכנסיים. בגילאי שלוש עד שש, הן מתגנדרות בשמלות או בחצאיות צבעוניות ומצועצעות. מגיל שבע והלאה, הן כבר לובשות מכנסיים. אלה יכולים להיות טייטס צמודים, מכנסיים אלגנטיים או ג'ינס אופנתי. 

מכנסיים חגיגיים

מכנסיים לאירועים חגיגיים עבור נשות המגזר הרוסי, צעירות כמבוגרות, אמורים להיות מונחים היטב על הגוף, אך לא הדוקים מדי. הגזרות קלאסיות ושמרניות וכך גם הצבעים. באירועים חגיגיים, יש העדפה מובהקת לשחור. חשוב להן להיראות מסודרות, להפגין קלאסה ולנער מעליהן את דימוי 'הפְרֵחָה הרוסית', שישראלים מסוימים מנסים להדביק להן.

צעירות יאפיות רבות מהמגזר הרוסי, כמו בנות-גילן הישראליות, לובשות מכנסי ג'ינס מעודכנים לאירועים חגיגיים, תוך הקפדה על שיק אלגנטי, קלאסי ומעודן. הן נמשכות לג'ינסים מקושטים ברקמות וניטים, בין היתר מתוך נוסטאלגיה (זה מזכיר להן עבודות יד של אמא או סבתא).

אטרקציה אופנתית נוספת הם מכנסי הבאגי הרחבים בעלי החפתים הגבוהים, בסיגנון אופנת הגנגסטרים האמריקנים של שנות החמישים. יש גם "מראה גותי" החביב על מקצת הצעירים ממוצא רוסי: חולצה לבנה בעלת צווארון גבוה וסגור, המעוטרת בכיווצי תחרה וסרטי קטיפה שחורים. הזמרת נינט שיווקה אותו להמונים, כשעלתה לבמת גמר כוכב נולד עם מכנסי ג'ינס באורך הברכיים, חולצה סגורה וגבוהת-צווארון, ומעיל עליון צמוד לחזה ומתרחב בשוליו לשובל ארוך ונגרר.

בלייניות צעירות במועדוני המגזר, רובן ממעמד חברתי-כלכלי בינוני/נמוך, מנסות למשוך תשומת-לב במראה הפרובוקטיבי: מכנסיים נמוכי-מותניים, צמודים לירכיים ובעלי צללית הדוקה; חלק עליון (לרוב גופייה) חושפני, חסכני בבד, צמוד וסקסי עד בוטות (מושג שחזר על עצמו בראיונות); איפור כבד, נוצץ ועמוס. צעירות אלו משקיעות את מרבית משכורתן החודשית בבגדים, איפור ועיצוב שיער. הן מסתערות על כל טרנד עונתי, בין אם הוא הולם אותן או לא. מעת לעת נצפות גם נשים מבוגרות בהופעה פרובוקטיבית זו, ולא מתרגשות מכך שהמראה רחוק מלהחמיא להן (לפחות על פי המומחים שרואיינו למאמר זה).

חולצות

חולצות ליומיום

נשים מבוגרות מעדיפות חולצות המשדרות מכובדוּת. הפייבוריטית שלהן היא חולצת אריג מכופתרת, בעלת צווארון ושרוולים ארוכים בחורף, או קצרים בקיץ. איכות הבד חשובה ביותר, והן משתדלות לרכוש חולצות מחומרים טבעיים או מתערובות של חומרים טבעיים וסינטטיים, המבטיחים מראה מגוהץ ומסודר.

מרבית המרואיינות דירגו את איכות הבד כמרכיב ראשון במעלה, עוד משנות צעירותן ברוסיה. לטענתן, עוני אינו תירוץ להתלבש גרוע; דלי-האמצעים קנו מעט, אבל איכותי. המרואיינות המבוגרות העידו, כי הבגדים נמצאים בראש סדר העדיפויות של כל אישה רוסיה, תוצאה של חינוך לתרבות לבוש מוקפדת. בימי חול הן לובשות חולצות אריג מכופתרות בצבעוניות שקטה והרמונית, המשתלבות עם הקונספט השמרני והלוּק של מדים רשמיים.

נראה כי נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך נאלצות להתפשר על חולצות סריג זולות באיכות ירודה, המתבטאת בבלאי מהיר, חוטים הנפרמים בחיכוך עם חפץ בולט, ברק מלאכותי וחזק של פני הבד, צבעוניות דהויה, גימורים לא מתאימים ותפירה מרושלת. הן נמכרות בחנויות הלבשה עממיות, או בשוק רמלה-לוד, במחירים בין 40-20 שקלים. בחנויות הנ"ל ניתן להשיג חולצות יקרות ו'חגיגיות' מעט יותר - חולצות אריג בעלות צווארון, שרוולים ורכיסת כפתורים. חלקן בהדפסים רעשניים וגדולים, חלקן חלקות. טווח המחירים נע בין 40 ל-60 שקלים.

צעירות מהמגזר בוחרות את החולצות האופנתיות שלהן, לפי אותם קריטריונים של בנות-גילן הישראליות. מרבית 'הסחורה' על המדפים הן חולצות סריג העשויות תערובות סינטטיות, כותנה, צמר ולייקרה. המחירים ברשתות נעים בין 139-69 שקלים. חולצת סריג משי, בעלת שרוולים קצרים, עולה 190 שקלים. בצד ערימות הסריגים הנפוצים והזולים יחסית, יש חולצות אריג מושקעות יותר, בעלות צווארון, שרוולים וכפתורים בחזית. טווח המחירים: 280-139 שקלים.

חולצות חגיגיות

רוב החולצות החגיגיות למבוגרות, הן חולצות סאטן מכופתרות בעלות צווארון ושרוולים. הן משופעות בעיטורי פרווה, ניטים ונצנצים, בבחינת "כל המרבה הרי זה משובח". מבוגרות נועזות יותר תלבשנה חולצת מעטפת מאריג סאטן בוהק, עתירת ווֹלָאנים (בעברית, מכווצת, כיווץ בד) בשולי המחשופים.

סוג אחר הן חולצות עשויות סריג דק מכותנה מעורבת בלייקרה, מודפסות בססגוניות, או סריגים סינטטיים בדוגמאות פסים בעלי מחשופים עמוקים. להשלמת המראה - גופיה תחתונה תואמת, שבחזיתה אבני-חן מלאכותיות ותוספות תחרה, המציצות מבעד למחשוף העמוק. המראה הסופי עשיר, כבד ועמוס.

האופנתיות ביותר בנישה זו הן חולצות הסרוגות בטכניקה של תחרת קרושֶה, עם דוגמאות של פרחים, עלים ולולאות. כפתורי החולצה עשויים אבני זכוכית, ותורמים למראה ערב נוצץ ועשיר. חולצה כזאת נלבשת בדרך כלל מעל גופיה, המציצה מבעד לחרירי התחרה.

חצאיות ושמלות

חצאיות למבוגרות ולצעירות

עבור נשים שגדלו בתרבות הרוסית, מבוגרות, חצאית הנה פריט לבוש חשוב, המשדר נשיות. לרוב צבעה כהה ואורכה מגיע אל מתחת לברך. חצאית בתוספת ז'אקט תואם מהווה מערכת לבוש רשמית ותקנית לעבודה וליום-יום.

חצאיות ליומיום וגם לערב עשו קפיצת מדרגה למראה מחויט, אירופי, בגזרות צמודות ובמותניים גבוהות. הן גזורות מאריגים כמו טוויד ודומיו, שבימים כתיקונם משמשים לחליפות מחויטות. במקור היה זה סיגנון אירופי-אמריקני שמרני משנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. מבוגרות וצעירות מאמצות אותו מראה, בהבדל אחד - חצאיותיהן של הצעירות קצרות בהרבה.

בשנים האחרונות אנו עדים למגמה גוברת והולכת בקרב מבוגרות משכילות ממעמד בינוני-גבוה, של העדפת מכנסיים על חצאיות. הנוחות היאפית-אמריקאית דוחקת את ההידור האירופי-שמרני שהיה חביב עליהן, ועודנו משפיע על טעמן הבסיסי בלבוש. אשת-עסקים נראית טוב בחליפת מכנסיים מאשר בחליפת חצאית, מה גם שלאחרונה נדבק לחליפה הזאת דימוי חרדי-דתי.

הצעירות לובשות חצאיות צבעוניות ואופנתיות. אין אורך חצאית סטנדרטי, וזה נקבע בהתאם לטעמה האישי של הבחורה. דקות-הגיזרה והחטובות לובשות גם חצאיות קצרות בגיזרת בלון או קפלים; המבוגרות לא תעזנה. לתפישתן, חצאיות אלו 'מעוצבות' מדי, 'משוגעות' מדי. הן גם חוששות שחצאית כזו תגרום להן להיראות שמנות, מגושמות ולא נשיות.

שמלות ליומיום ולעבודה

השמלות עשו קאמבק לאחרונה, עם שובו של המראה האירופי המהודר למוקד סצנת האופנה העולמית וגם הישראלית. מטבע הדברים, רשתות אופנה בינלאומיות כמו זארה ומנגו, שעיצוביהן מגיעים מספרד והן משקפות הלכי-רוח מערביים, נהנות כאן מפופולאריות רבה ומטביעות את חותמן על תרבות הלבוש המקומית.

השמלה האופנתית ליום-יום מתאפיינת במראה רטרו סבתאי משהו, החביב על הצעירות דווקא: שמלת שמיזיה (בצרפתית, חולצה נשית) הגזורה כחולצה גברית ארוכה בעלת צווארון וכפתורים. האריגים מודפסים בדפוסי רטרו; הדוגמאות הקטנות (מכונות "דוגמאות סבתא") חוזרות על עצמן בצפיפות משתנה. האלמנט שמצעיר את המראה הוא אורכה הקצרצר של השמלה.

המבוגרות מחבבות גם טוניקות, ואפשר להבין למה: טוניקה היא לבוש רפוי ורחב שמסתיר תחתיו עודפי שומן, במידה ויש כאלה. המבחר העומד לרשותן כולל טוניקות צבעוניות (עם רקמה ופאייטים), טוניקות חלקות בשרוול קצר או טוניקות גופיה. נשים ש'אין להן מה להסתיר' (הגדרה של המרואיינות שלנו), לובשות חולצות בטן וחושפות כתפיים, גב ורגליים (רבות מהן מתגאות ברגליים חטובות).

לימי הקייץ החמים, ולשימוש ביתי בלבד, יש שמלות רחבות וצבעוניות בגיזרה פשוטה. הן עשויות בד אוורירי ונוחות מאוד לעבודות הניקיון והבישול.

שמלות חגיגיות

הבחירה האולטימטיבית של היאפיות הרוסיות, צעירות ומבוגרות, ליציאה בערב ולאירועים חגיגיים, היא השמלה השחורה הקטנה (גם אם לעיתים היא גדולה וארוכה). פריט אופנה זה, פרי מוחה הקודח של המעצבת הצרפתיה האגדית קוקו שאנל בתחילת המאה הקודמת, מסתמן והולך כנקודת-המִמשק של נשות העולם.

לטענת המרואיינים, אצל העולות, השחור מנצנץ יותר, הדוק יותר, חושפני יותר ועתיר קישוטים. מילת המפתח לשמלה טובה היא דרמה, שאותה מספקים במקרה זה בדי תחרה אלסטית נצמדים לגוף, מחשופים נדיבים בגב בנוסף למיפתח חזה עמוק, פאייטים, חרוזים מנצנצים ואבני סבארובסקי לרוב.

אחד האלמנטים היותר משפיעים על סטייל שמלות הערב, הוא הריקוד הלאטיני, טרנד עולמי ששטף גם את ישראל. רקדנים ורקדניות רבים ילידי רוסיה, ספגו שם את תרבות המחול הקלאסי והגיעו לדרגת כוכבי-על בבתי-הספר לריקוד בארץ. שתי תוכניות הטלוויזיה עתירות הרייטינג רוקדים עם כוכבים ונולד לרקוד (הערוץ השני, משנת 2005 ואילך), הביאו להם חשיפת שיא ותשואות סוערות על ביצועיהם.

הריקוד הלאטיני נוטף חושניות, ארוטיות, חושפנות ודראמה, וכך גם השמלות המחקות סיגנון זה. הן בנויות על תשתית אלסטית, ונצמדות לגוף גם בתנועה סוערת. יש בדים בצבע הגוף, היוצרים אשליה של עירום זוהר. אבני-חן נוצצות מודבקות על הבד ותורמות את חלקן לחגיגה הצבעונית.

ז'אקטים מעילים וחליפות לנשים

ברוסיה, התהדרו בעלות האמצעים במעילי פרווה עבים וארוכים, עד הקרסוליים, עם כובע פרווה וכפפות תואמים. גם מעילי עור ארוכים עד הקרסוליים, פריט אלגנטי וחביב עליהן, נמצאו במלתחה. כאן הן לובשות מעילי עור קצרים יותר, אך גם מעילי-רוח נפוחים במקצת, שמזכירים גזרות של מעילי פרווה.

מלתחת בגדי העבודה והיומיום של נשים בגיל העמידה מהמעמד הבינוני-גבוה, מצייתת לקוד לבוש ברור ביותר: חליפת מכנסיים או חצאית מאותו אריג, או לחלופין ז'אקט תואם מעל חולצה ומכנסיים או חצאית. סֶט זה משדר רצינות, אחריות ומשמעת פנימית, מעין מדים לא-רשמיים של נשים עובדות במגזר השירותים, המסחר והניהול.

נשים 'מלאות' עשויות לרכוש חליפות מכנסיים או חצאית בנסיעותיהן לאירופה. בראיונות עלה כי מותג חביב עליהן הוא רשת האופנה האוסטרית Bonita (לא להתבלבל עם מותג ישראלי בשם זהה, הפונה לצעירות), שסניפיה פרוסים גם ברחבי גרמניה. הרשת מתמחה במידות גדולות, איכות הבדים גבוהה וכך גם התפירה והגימורים. אחת המרואיינות התנדבה להסביר: "אנחנו הרוסיות מאוד אוהבות להתגנדר. לבוש כסמל סטאטוס זה הדבר חשוב בעינינו... תמיד כשאני בחו"ל, אני לא מוותרת על ביקור בחנות של בוניטה".

ז'אקטים ומעילים במידות גדולות אפשר גם להשיג בארץ, ברשתות פולגת, קרייזי ליין, מתאים לי (ML) ואחרות. איכות המוצרים אינה נופלת מזו של בוניטה האוסטרית, אך רוסיות שיכולות להרשות לעצמן יעדיפו תוצרת חוץ, אולי כתגובה
תת-מודעת לעידן הווטו הקומוניסטי. רשמית, הן מביעות חוסר שביעות-רצון מ'הסחורה' המקומית ומותחות ביקורת על העיצוב והאיכות.

בשנים האחרונות נפתחו בארץ מספר חנויות הלבשה, המייבאות מאירופה פריטים החביבים על העולות המבוגרות. אחת מהן, הלנקה בשכונת הדר בחיפה, מייבאת בגדים מבריטניה, אוסטריה, צרפת ואיטליה. בחנות שלל ז'אקטים מחומרים שונים - עור טבעי ומלאכותי, פרוות מלאכותיות, אריגים משובצי נוצות, רקמות והדפסים. על הקולבים תולים מקטורנים עטורי צווארון פרווה בשלל צבעי העונה, מצמר או תערובות צמר וסינטטי, מעור או דמוי עור, עם רוכסנים וניטים, או בתוספת נוצות ועיטורי פרווה. מאפיין עיצובי בולט במיוחד הוא עומס הפרטים. יש גם ז'אקט ג'ינס מועשר, שבגירסה הרוסית נוספו לו חוטי זהב שזורים שתי וערב.

רוב הז'אקטים נחשבים "בגדי ערב", וחלקם הקטן לשימוש יומיומי. נשים ממעמד חברתי-כלכלי גבוה, מרשות לעצמן לקנות מספר ז'אקטים בעונה, במחיר של 550 שקלים בממוצע לפריט.

רבות מהעולות המבוגרות קונות בדים ותופרות בבית חליפות ומקטורנים באיכות מעולה, תוצאת הידע והמיומנות שרכשו בשיעורי התפירה בבית-הספר. אחת המרואיינות, מהנדסת אוניות ילידת אוקראינה, מעידה על עצמה שהמקטורנים שהיא תופרת לא היו מביישים את מיטב הסלונים.

בצד המיומנות בולטות ההססנות, השמרנות וחוסר ההעזה העיצובית (כך על פי מומחי האופנה שראיינו). פריטי הלבוש שיוצאים ממכונת התפירה הביתית, לעתים משעממים וחסרי מעוף בכל הנוגע לסוג הבד, הצבע והגיזרה. זוהי המורשת של חוברות בורדה הגרמניות, האורים-ותומים של נשות רוסיה הקומוניסטית. אגב, בורדה נהנתה מביקוש גם בישראל של שנות הששים והשבעים, אך קרנה ירדה במקביל להתפתחותה של תעשיית האופנה המקומית, בשל העובדה שהדגמים לתפירה עצמית הציעו בגדים ולא אופנה.

הצעירות לובשות ז'אקט ג'ינס, (לטענת המרואיינים: פריט חובה במלתחה שלהן), מתוצרת אחד המותגים הידועים (קסטרו, פוקס, רנואר, מנגו, זארה, לי קופר, ליווייס ודיזל). יש צעירות המפנקות את עצמן במקטורן קורדרוי, או צמר ותערובותיו ופרווה סינתטית, על-פי הקיים ברשתות. צעירים וצעירות לובשים לאירועים מעילי עור אלגנטיים. ביומיום נראה אותם במעילי-רוח ישראליים טיפוסיים.

הלבשה תחתונה וביתית

מהראיונות שערכנו עולה שהמבוגרות שומרות אמונים למסורת בגדי הלילה האירופיים. כותונת לילה, חלוק-בית ליום-יום וחלוק לשבת, הם פריטי לבוש חשובים במלתחה. מטרתם ליצור בידול בין מה שלובשים בין כותלי הבית, לבגדים שאיתם יוצאים החוצה. 

מהראיונות עולה עוד כי עולות רבות מקפידות על כותונת-לילה לחורף עשויה פלאנל, וכמוה גם פיג'אמה, שחולצתה גזורה ככותונת גברית בעלת כפתור בחזית, צווארון ושרוולים ארוכים. מחיר ממוצע: כ-50 שקלים. כותונת לפיג'אמה קייצית עשויה אריג כותנה דק, או אריג סאטן מבריק ברמות שונות. מחירה: 30-20 שקלים.

השוק מוצף בכותנות-לילה ושני חלקים, בצבעוניות ססגונית, מתוצרת סין. איכות התפירה הגרועה אומנם השתפרה מעט, אך עדיין רחוקה מלהשביע רצון. לאיכות הירודה הכללית תורמים הבד הסינטטי (יוצר חשמל סטאטי לא-נעים למגע), הצבעוניות הרועשת ודוגמאות התחרה הגסות. רמת המחירים נמוכה בהתאם, בין 50-20 שקלים לפריט.

מנגד, חברות ישראליות (דלתא, גיבור סברינה) ובינלאומיות (טריומף, לה פרלה, Victoria's Secret ועוד), מציעות מלתחת לילה איכותית לקהל צרכניות איכותי ובעל אמצעים. המחירים נעים בין 160-80 שקלים לפריטים מקולקציות קודמות, 480-120 שקלים ויותר לפריטים מקולקציית 2007.

הצעירות מרשות לעצמן כותונת בייבי דול חושפנית, סקסית ונשית. גם המבוגרות אינן נרתעות מלבוש לילה סקסי ומפתה, שלדעתן מקנה ביטחון עצמי (כך על פי מוכרות שרואיינו על ידינו). מכאן החשיבות שהן מייחסות לבגדי השינה, הרבה יותר מהצעירות שנתוניהן הטבעיים משחקים לטובתן, עם או בלי כתונת-לילה סקסית.

מרבית המרואיינות התקשו להבין את 'הראש' של הישראליות, ש"נכנסות למיטה עם טי-שרט דהויה מימי הצבא". לדעתן, גישה זו מבטאת זילזול עצמי, ויותר מכך - זילזול בבן-הזוג. כותונת-הלילה הסקסית ממלאת תפקיד חשוב בוויסות הטמפרטורה של מערכת היחסים הזוגית-אינטימית. לשיטתן, כל אישה רוצה למצוא חן בעיני הגבר שלה. הן משבחות את החינוך לנשיות שקיבלו מאמותיהן (להתגנדר, להבליט את החמוקיים, לטפח את הלבוש וכיוצא באלה). מכאן ששיקולי הבחירה של פריטי לבוש בכלל ובגדי לילה בפרט, נעים סביב שאלת המפתח: "האם זה ימצא חן בעיניו או לא?" 

חזיות צבעוניות בטווח מחירים של 20-10 שקלים (נכון ל-2007), הן הפריט הנמכר ביותר בחנויות ההלבשה התחתונה. החזיות עשויות חומרים סינטטיים ומעוטרות בתחרה זולה. איכות התפירה והגימורים בינוניים ומטה. סימן ההיכר שלהן הוא הבוהק העז של האריג. מרבית הקונות הן בנות המעמד הבינוני, אבל לדברי מוכרת שאיתה שוחחנו, גם קליינטיות מהעשירון העליון פוקדות את החנות. ההסבר שלהן פשוט: למה לקנות חזייה איכותית אחת ב-450 שקלים, אם אפשר לקנות חמש במאה, ולהחליף בתדירות גבוהה? יש, כמובן, לא מעט משכילות מהמעמד הבינוני-גבוה, שאינן מתפשרות על איכות.

מבוגרות שתקציבן מוגבל מתלבטות בין מחירי-העתק של החזיות והתחתונים האיכותיים, לבין התשוקה לתחתונים סקסיים של מותג מוביל. אלה, לתפישתן, מחזקים את הביטחון העצמי, גורמים לאישה להרגיש שהיא 'שווה'. לא יעלה על דעתן לקנות תחתונים בעשרה שקלים (זה ציטוט מילה במילה מפי אחת המרואיינות). איך פותרים את הדילמה? העולים הגו רעיון: יש מספר סוחרי הלבשה שמחזיקים מלאי של חזיות תחתונים ומחוכים איכותיים (לדוגמה, של חברת טריומף) מעונות קודמות. מה שעלה שנה קודם לכן 300 שקלים, נמכר היום ב-90 שקלים.

כללית, נשים בגילאי הביניים (30 עד 50) נוטות לחזיות בסיגנון תחרה סקסי, בטווח מחירים של 200-100 שקלים לפריט. הצעירות (גילאי 30-20) אוהבות יותר חזיות מעוטרות בציורים, עם מרכיב כותנה או מיקרו-פייבר. החברות בעלות הנוכחות הגבוהה ביותר במגזר הרוסי הן אינטימה וטריומף.

רוסיות מבוגרות מחזיקות בבית מבחר של תחתונים, רובם ככולם במחירים סבירים: תחתוני תחרה, תחתונים נוחים, תחתון מכווץ בטן. הצעירות החטובות מרשות לעצמן גם חוטיני.

הגופיות חדלו לשמש בגד תחתון בלבד, והן מתפקדות כיום כחולצה אופנתית לכל דבר. מכנסונים, ג'ינס צמוד או חצאית מיני, שמעליהם מונחת גופייה בשחור תחרה או רקמה מחוררת, מייצרים שילוב מנצח לכל יציאה.

בסצנת המועדונים מככבת הגופייה החושפנית והסקסית. היא עשויה בד לייקרה הנצמד לקימורים, מכסה טפח ומגלה טפחיים ואינה מותירה מקום רב לדימיון. יש לציין שלא רק צעירות לובשות גופיות אלו במועדונים, אלא גם מבוגרות. במקרה שלהן, תחושת אי-הנוחות מועצמת.

הנעלה

נעליים

בישראל, נשים מהמעמד החילוני הוותיק-המשכיל והמבוסס, לא נטו בעבר חיבה יתירה לנעלי עקב, בעיקר לא לעקבים גבוהים ודקיקים. שורשי הריחוק נעוצים באתוס תנועות הנוער, הנעלת היוניסקס של הקיבוצים (אותם סנדלים תנ"כיים לחברים ולחברות), השירות הצבאי ("נעלי גולדה" חדגוניות ונמוכות עקב), האקלים הים-תיכוני, חשש מפרשנות מוטעית של הסביבה (אישה בנעלי עקב גבוהות עלולה להצטייר בעיני גברים מסוימים כמופקרת, על גבול הזנותית) - וגם שיקולי נוחות שגברו על תכתיבים אסטטיים. רק 'פולניות' שמרו על הגחלת, וגם זה בעירבון מוגבל.

המצב שונה לחלוטין אצל העולות. עבורן, נעלי עקב הן חלק מתפישת הנשיות הכוללת. נשים שרואיינו לתחקיר זה הבהירו, כי כל נערה 'מחונכת' רוכשת את מיומנות הטיפוף על עקבים מאמה, ומי שלא - כנראה שאיננה מחונכת. לשאלה היכן עובר הגבול בין עקבים גבוהים, בריאות ונוחות, השיבו כי כל אישה מגדירה לעצמה את הגבול הפרטי שלה. לדבריהן, אם חשוב לאישה איך היא נראית, היא תדחיק שיקולי נוחות או בריאות. עובדה, אפילו ברוסיה של סוף המאה הקודמת נעלו אמותיהן נעלי עקב וגרבו גרביונים, גם בעיצומו של הקיץ ("אישה אמיתית, אפילו אם חם לה, לא תרשה לעצמה ללכת ברגליים חשופות", כדברי אחת המרואיינות).

תפישה זו מבטאת את ההבדל המהותי בין העולות לוותיקות. הוותיקות (בעיקר המבוגרות) נוטות להציב הנוחות כשיקול ראשון במעלה בבחירת פריטי הלבוש שלה. רבות מהעולות, לעומת זאת מגדירות את העקבים כמרכיב לבוש שבא להדגיש הדר ונשיות. 

עקב גבוה ודק ברב העולות הוא חיזיון נפרץ במקום-העבודה (כמובן, בתפקידים שלא מחייבים עמידה ממושכת על הרגליים) ובעיקר באירועים חגיגיים. נשים מכל קבוצות-הגיל נועלות נעלי עקב, בגלל הנופך האלגנטי שהן משוות למראה הכללי. צבע הנעליים מותאם בדרך כלל ללבוש.

לטענת המוכרות שראיינו, לרוב, העקב בגובה בינוני, לא גבוה במיוחד. נשים צעירות יגיעו לאירועים על נעלי עקב גבוהות ודקות במיוחד ("עקב סטילטו" או עקב סיכה), גם אם ממש קשה לרקוד בהן. הן מוכנות לסבול אי-נוחות למשך מספר שעות, ובלבד שייראו נשיות וסקסיות בעיני הגבר שלהן בפרט, והסביבה הגברית בכלל. נעלי הערב הנחשקות ביותר בעיני בנות המעמד הבינוני, הן נעלי שפיץ ארוך בעלות עקבי סיכה גבוהים ורצועות תמיכה דקיקות.

חלק מרשות לעצמן לצעוד על גבול ההרפתקנות והארוטיות, באמצעות נעלי עקב גבוהות במיוחד (15 סנטימטרים!), או נעליים המעוטרות בפיסות פרווה, פומפונים, פפיונים, פרפרים, סרטים, אבני חן מלאכותיות ולוגואים מוזהבים. כל המרכיבים הם "בהגזמה" (כך על פי ניסוח אחת המרואיינות שלנו): הכי גבוהים שיש, החרטומים הכי ארוכים ומחודדים, התוספות הכי נוצצות. הן משדרות לסביבתן: "אני קְלוּבָאיָה" (ברוסית, מגניבה, גזעית המקבילה של cool).

היופי עולה לעתים קרובות בממון רב. זוג נעלי עקב גבוה מפלסטיק שקוף, המצופות אבני-חן מלאכותיות (זירקונים) מלפנים ומאחור, כולל שרשרת עם 'יהלום' המחוברת לאבזם, נמכר ב-580 שקלים. נעליים בעלות עקבים נמוכים יותר, תוספות ונוצצים צנועים יותר נמכרות ב-250 שקלים.

נשים המחשיבות עצמן אלגנטיות נוטות לנעליים במראה נקי יותר, אך עדיין בעלות עקבים גבוהים. ההעדפה היא לנעלי עור, המזוהות עם יוקרה. מי שידה אינה משגת, תקנה נעל דמוית-עור (בדרך כלל ויניל מבריק, שבאופן פרדוקסלי משדר ההיפך מיוקרה).

המבוגרות נועלות בדרך כלל נעליים שטוחות ובקייץ סנדלים פתוחים, שאינם חושפים את אצבעות הרגליים (כי זה נחשב לא מכובד).
הצעירות המצייתות לכל צו אופנה, עוברות יותר ויותר לסנדלים אלגנטיים פתוחים וכפכפים אופנתיים (שכמובן, מתאימים לאקלים הישראלי). נעל חושפת אצבעות מחייבת פדיקור לאצבעות הרגליים, כולל לָק.

מגפיים

על פי המרואיינים שלנו, המגפיים הנחשקים ביותר הם מגפיים גבוהים, המטפסים לכיוון הברכיים ונשענים על עקבי סיכה גבוהים. החומרים הם עור ודמוי עור, בשילובים של סריג סינטטי עבה, בדרך כלל שחור, אריגים צבעוניים ו/או עורות בעיבודים שונים, ותוספות כגון שרשראות זירקונים מלופפות.

צעירות משכילות יעדיפו מגפיים נוחים בסיגנון בוקרים, בעלי עקבים בינוניים עד גבוהים, אך רחבים ויציבים יותר. הצבעים המועדפים הם בקשת גווני החום, בתוספת רצועות, אבזמים ושנצים בטקסטורות שונות ובגוונים דומים לזה של המגפיים.

כפכפים ונעלי בית

מבוגרות משכילות רבות מצביעות ברגליים נגד כפכפים, נעלי ספורט, ובכלל, נעליים בעלות סוליות שטוחות. לגבי דידן, אלה פריטים נטולי נשיות וסקסיות, ולפיכך מיותרים. הן מטופפות על סנדלי-עור אלגנטיים בעלי עקב גבוה, המשדרים לוּק סקסי וזוהר, אך דוחות על הסף סנדלי בריאות (כמו אלה של חברת טבע נאות, לדוגמה), הנחשבים בעיניהן גבריים ונטולי עידון נשי.

החריג היחיד הם כפכפי הקרוקס. חלק מהמרואיינות המבוגרות, המקפידות על הופעה טיפ-טופ, בגדים איכותיים ותכשיטים בסטייל, הודו שלא יכלו לעמוד בפני הקסם של נעלי הגומי המוקצף והצטיידו במספר זוגות. ההסבר לכך נעוץ אולי בעובדה שנעלי קרוקס מוצעות בשלל צבעים מרהיבים, וניתן לקשט אותן באבני-חן ובאפליקציות. אין לשלול על הסף הסבר נוסף: גם האישה המשכילה, האלגנטית והמקובעת ביותר, נוטה לעיתים ליישר קו עם האופנה הרווחת במקומותיה.

מרבית הצעירות משוחררות מהעכבות של אמותיהן או אחיותיהן הבוגרות, ונועלות סנדלים שטוחים, כפכפים אופנתיים, או קרוקס, כל אחת לפי יכולתה וטעמה האישי.

המרחב הביתי המוגן הינו ממלכה פרטית, מחוץ לתחום לעיניים זרות. כאן אפשר להשתחרר מכללי ההופעה הנוקשים, ללבוש בגד קל ואווירי, טרנינג או נעלי-בית נוחות. "אני רוצה להגיע הביתה ולזרוק את העצמות שלי", אומר פיתגם רוסי ידוע בשבח הנינוחות שהבית מציע לאחר יום עבודה מעייף. למפלט הזה מתאימים כל סוגי נעלי-הבית הקיימים בשוק, כפוף לשיקולי טעם אישי ומחיר.

גרביים וגרביונים

עולות חבר העמים, שנחשפו כאן לתרבות הכושר והג'וגינג, מסכימות בדרך כלל כי גרבי ספורט עבים יפים לפעילות בחדר הכושר, לצעדה היומית ותו לא. שימוש יומיומי שוטף לא יעלה על הדעת. גרביים אמיתיים לנשים אמיתיות הם גרביונים שקופים, המבליטים רגליים חטובות שמסתיימות בנעלי עקב. לבוש נשי אמור להיות בראש ובראשונה סקסי, וגרבי ניילון, על-פי תפישתן, עושים את העבודה על הצד הטוב ביותר.
המבוגרות גורבות גרבי ניילון דקיקים ואיכותיים, שמותאמים לנעליהן האלגנטיות. הצבעים המועדפים: חום, בז' ושחור. הצעירות גורבות פעמים רבות גרבי ספורט דקים וצבעוניים מתחת למגוון הנעליים האופנתיות שלהן.

תכשיטים

העולות תופסות תכשיטים כחלק אינטגרלי מזהותן הנשית, מרכיב חובה בהופעה החיצונית. על פי המרואיינים שלנו, לרוב, התכשיטים עדינים, בעיצוב שמרני משהו (לא אתני, לא ניו אייג'). לאירועים חגיגיים הן יענדו ענק פנינים לצווארן, כביטוי אולטימטיבי כמעט לאלגנטיות, יופי ועידון נשי. בעבר, פנינים היו תכשיט מבוקש אצל נשות ישראל. כיום, צבריות צעירות רבות חושבות שזה פָּאסֶה.

בתיבת התכשיטים של עולות רבות, בעיקר מהמעמד המשכיל והמבוסס, שכיחים צמידים, ענקים, טבעות ועגילי זהב או פלטינה, שתי מתכות המזוהות עם יופי תקני, יוקרה ואלגנטיות.

יש טבעות שעוברות בירושה מדור לדור, מאם לבת. לרוב, אלו טבעות זהב צהוב משובצות באבן-חן. העגילים, גם הם לרוב מזהב צהוב, לא צמודים לאוזן, אלא תלויים על התנוך המחורר. בדרך כלל יש התאמה בין אבני-החן המשובצות בעגילים ובטבעות. צמידים הן עונדות, אבל לא לעיתים מזומנות.

נשים מבוגרות מרבות לענוד סיכת-נוי על דש מעילן או שמלתן, בעיקר באירועים חגיגיים. הסיכות עשויות מתכת רגילה. בעלות האמצעים ישקיעו סכום נכבד בסיכה יוקרתית, מזהב לדוגמה.

בריכוזים הגדולים של האוכלוסייה הרוסית בישראל יש לא מעט חנויות תכשיטים, רובן בבעלות גרוזינית. הן מציעות זיכוי על תכשיט שנקנה, או החלפתו בתכשיט חדש. בשנים האחרונות גם נפתחו חנויות ודוכנים רבים לממכר תכשיטים זולים יחסית (בעיקר סיכות שיער), גדולים וצעקניים משהו. את אבני החן והמתכות היקרות מחליפים זכוכית ופלסטיק. צעירות ישראליות, עולות וצבריות כאחת, לרוב מהמעמד הבינוני ומטה, לא עומדות בפיתוי וקונות מלאי תכשיטים במחירים עממיים.

אביזרים ותוספות

חגורות

בד בבד עם העלאת קו המותניים למיקומו הטבעי בתעשיית המכנסיים, חזרה חגורת העור או דמוי-העור למרכז הבמה. נשים רבות קושרות למותניהן חגורות נוצצות ועבות, באירועים חגיגיים או ביציאה לבילוי. חלק עושות זאת על-מנת להדגיש את המותניים, וחלק על-מנת לטשטש קטעים 'בעייתיים'. את החגורה החגיגית הן יכולות לבחור מתוך מגוון עשיר של עיצובים ואבזמים. ביומיום, חגורת-עור היא תוסף הכרחי למכנסיים האלגנטיים או לג'ינס.

בעבר, נשים נעזרו בחגורה דקה על-מנת להדק את החצאית, שלתוכה תחבו את החולצה. סיגנון זה יצא מהאופנה.

הצעירות מהדקות את המכנס האלגנטי בחגורת מתכת מסוגננת. ביומיום, עומד לרשותן מבחר חגורות אופנתיות המותאמות לג'ינסים, כמו אלו של הצעירים. 

החגורות רחבות, צבעוניות ומאובזרות מתמיד: ניטים לרוב, צבעים זוהרים ושיבוצי אבנים ונצנצים, פיסות עור נחש או תנין, ושילוב לוגואים וסמלים מכל הבא ליד.

צעיפים

ברוסיה הקרה, הן כרכו לצווארן צעיפי צמר עבים. כאן אין צורך בכך, והתחליף הוא מטפחת-ראש צבעונית ליופי ולקישוט. בד המטפחת דק ואוורירי, והצבעים מותאמים לבגד שלובשת האישה. המבוגרות עשויות להתעטף בצעיפים שהביאו מהמולדת הישנה. לרשות הצעירים עומד מבחר עשיר של צעיפים הודיים ססגוניים, או צעיפים סרוגים.

כפפות

העולים מחבר העמים הביאו איתם כפפות עבות, חלקן עור וחלקן פרווה. כאן לא נמצא להן שימוש, הן בגלל האקלים החם רוב ימות השנה והחורף הקצר (שמבחינת טמפרטורות ממוצעות, מזכיר להם את הסתיו הרוסי). בשורה התחתונה: הכפפות נותרו פריט נוסטאלגי בלבד להוציא את הצעירות אשר לובשות כפפות אופנתיות עם פתחי אצבע.

משקפיים

משקפי-הראייה של הנשים עדינים וקטנים יותר מאלה של הגברים. לרוב, הן יבחרו מסגרת המחמיאה לצורת הפנים. גם משקפי-השמש שלהן עדינים ולא מגושמים - כך על פי המרואיינים שלנו.

טיפולים וניתוחים קוסמטיים

אין בידינו נתונים מוסמכים על תופעת הניתוחים קוסמטיים בקרב העולים מחבר העמים, אך משיחות עם פלסטיקאים עולה, כי מימדיה קטנים בהשוואה לאלו של האוכלוסייה היהודית הוותיקה. אפשר והדבר נובע מהעלות הגבוהה של הניתוחים ומהתפישה החשדנית והרציונאלית יותר (בבחינת, מה זה באמת יועיל לי?).

איפור

על פי המרואיינות שלנו, "רוסיה המכבדת את עצמה" לא תצא מהבית לא מאופרת, כי איפור נחשב מרכיב מרכזי בתו התקן של המראה הנשי המושלם. ורבות מהעולות הן הצעירים והמבוגרות מחזיקות על בסיס קבוע בסט של איפור בתוך תיקן. 

בטיפוח ובאיפור, ממש כמו בלבוש, נקודת-המוצא היא השאיפה להיראות נשית ומכובדת. הנטייה היא לפעמים לאיפור כבד (מסקרה, מייק אפ, גבות מעוצבות, עינים וריסים תחומות בעיפרון שחור). הן מעודכנות בכל תכשיר איפור חדש בשוק, אך לרוב שומרים אמונים לאיפור האישי המודגש: אייליינר שחור, שפתון בצבעים עזים, מסקרה שמאריכה ומעגלת ריסים, פודרה וסומק ללחיים (צבריות נמנעות מכך), צלליות בצבעי ורוד וסגול עזים.

מתוך הראיונות עלה כי נשים רבות ממוצא רוסי מתחילות להתאפר בגיל צעיר יחסית, 14-13, בין היסודי לחטיבת הביניים. בנות שמשתתפות בחוגי ריקוד, בעיקר ריקודים סלוניים-לאטיניים, מתוודעות לאיפור כבר בגיל חמש-שש, במסגרת הופעותיהן בפני קהל. מכאן ועד לאיפור ביומיום, הדרך קצרה. בכיתות הגבוהות בתיכון, הן מאפרות עיניים, שפתיים ולחיים. בערב, לאחר הסרת האיפור, הן מורחות מסיכת פנים ללילה. מי שזיהתה את הטרנד הייתה חברת הקוסמטיקה של פנינה רוזנבלום, שהשיקה בשנת 2005 קו מוצרי איפור לילדות (שפתונים שקופים, סומק, צלליות ועוד). המוצרים משווקים בערכות קטנות ונמכרים במחירים עממיים, בין היתר ברשת סופר-פארם.

אם לדייק, הצעדים הראשונים נעשו כבר בתחילת העשור הקודם, עם עליית המעמד הבינוני החדש והתבססותם הכלכלית של עולי חבר העמים בפריפריה ובערים הגדולות. חברות איפור וקוסמטיקה שזיהו את הפוטנציאל, הציעו קורסים מזורזים להכשרת דיילות מכירה וקוסמטיקאיות. נרשמו עולות שהתקשו למצוא תעסוקה במקצוען, אך לא נרתעו מלנסות את מזלן בעבודה חדשה, שלא בהכרח הבטיחה פרנסה בכבוד.

תכשירי קוסמטיקה לכל הגילים נמכרים ברשתות כגון סופר-פארם, המעסיקות מספר לא מבוטל של דיילות מכירה דוברות רוסית. אלו משרות על הלקוחות הדוברות את שפתן תחושת נינוחות וביטחון, שהן תדענה להתאים להן את התכשירים הנכונים ולא סתם למכור להן 'חתול בשק'. יש הקונות את מוצרי האיפור שלהן בחברות הפצה, אצל קוסמטיקאיות פרטיות או אפילו בשוק. 

מניקור-פדיקור

בימים של אמא רוסיה בנו את המולדת ולא עסקו בזוטות כמו בניית ציפורניים מלאכותיות. בשנים הראשונות להגעתן ארצה, כשנחשפו לשלל הטיפולים הקוסמטיים, הן לא ממש התלהבו מבנייה או הדבקת ציפורניים. לאחרונה, כשבניית ציפורניים נכנסה לאופנה, גם הן הולכות עם הזרם. לשירותן עומדים שירותי קוסמטיקאיות ובונות ציפורניים, שהחלו את דרכן בפינת טיפוח קטנה וצנועה במספרה המקומית, והתרחבו לחדרי טיפולים וקוסמטיקה. .

סל הטיפולים כולל מניקור, פרנץ' מניקור (ציפורניים מרובעות בקצותיהן ולרוב עמוסות בתוספות), לָק בהרכבי צבעים שונים, ובעיקר קישוטים ותכשיטים לציפורניים. מדובר בהדבקת אבנים מנצנצות, חירור הציפורניים המלאכותיות והשחלת 'עגילים', שרשראות מתכת דקיקות ושאר קישוטים. המוטיבים העיקריים הם לבבות, פרחים, נצנצים ופנינים מלאכותיות.

קעקועים

כתובות קעקע נתפסות כקישוט-גוף גברי מובהק. מסורתית, הן מזוהות עם גברים מסוקסים, ימאים וטיפוסים מפוקפקים. כל זה נחלת העבר. כיום, כתובות קעקע נחשבות טרנד אופנתי, שאותו מאמצות לא מעט נשים ונערות. צעירות רוסיות נוהגות כבנות-גילן הישראליות, ומקעקעות על עורן דגמים עדינים וקטנים - לבבות, פרחים, פרפרים, קופידונים, פיות מכונפות, שם האהוב וכיוצא באלו אייקונים רומנטיים. פה-ושם יש חריגים, בדמות קעקועים גדולים של בעלי-חיים, שאינם בדיוק חיות-מחמד (דרקונים, עקרבים, חתולי-בר).

צעירות רוסיות, כמו אחיותיהן הצבריות, מקעקעות כמעט על "כל חלקה טובה" בגופן: הגב התחתון, כל הגב, הזרוע, העורף, הבטן התחתונה (קצת מתחת או מעל לטבור).

מקצת מהגברים המקועקעים המבוגרים, קעקעו את גופם בזמן השירות הצבאי. אחדים (שיעור אפסי וזניח באוכלוסיה הישראלית) קעקעו בעת השהות בכלא. ברוסיה ואוקראינה הקעקוע שימש מעין "כרטיס ביקור" פלילי, ובו פרטים אודות הכנופייה בכלא שאליה משתייך המקועקע, סוג הפשע שביצע, התנהגותו (אכזרית או טובת-לב), מעמדו בכלא ובהיררכיית עולם הפשע. בעולם הפשע הרוסי יש מעל שלושת אלפים קעקועים שונים, ולכל אחד משמעות משלו.

משיחות עם מקעקעים עולה כי הקעקועים מרוכזים בגפיים העליונות (גב כף-היד, הזרוע, פרקי האצבעות, הגב, העורף, החזה והכתפיים), אך גם בחלקי-גוף, פחות שיגרתיים במגזר, כמו כף-הרגל או הגולגולת. חשוב לציין, כי פרט לשפת הסימנים של הקעקועים, גם למיקומם יש חשיבות. קעקוע בזרוע נועד להגדיש את הכוח הפיזי של המקועקע, קעקוע באזור הלב, מדגיש את האלמנט הרגשי והרומנטי (לרוב יהיה זה שם של בחורה אהובה או קבוצת כדורגל אהודה). לרוב, צבע הקעקועים הוא כחול-תכלת (בגלל הביצוע המרושל והבלתי-מקצועי בברית-המועצות), לעיתים שחור, אך פה-ושם יש גם קעקועים צבעוניים.

חיילים בצבא הרוסי (ובעבר, ותיקי הצבא האדום) קעקעו את ראשי-התיבות של החיל או האזור שבו שירתו וכן מאפיין של החיל (קעקוע עוגן פופולארי בקרב מי ששירתו בחיל הים). מעטים חורתים על בשרם את שם אימם, אהבת נעוריהם או אישה אהובה.

בקרב הצעירים במגזר הרוסי, גוברת בשנים האחרונות המשיכה לקעקועים (בדומה למגזר החילוני הוותיק). עלפי ראיונות שערכנו עם מקעקעים, מה שמייחד חלק מהם מהמקועקע הישראלי המצוי, זו ההגזמה והבוטות - קעקועים פרובוקטיביים יותר, גדולים יותר מבחינת השטח שהם תופסים, בעלי קווי-מיתאר חדים יותר; צבעים אפלים (אדום ושחור); מוטיבים המבטאים אגרסיה וארוטיות (בחורות עירומות, גולגולות, לשונות אש, מפלצות ודמויות שטניות, חיות טרף או חיות מסוכנות, כגון נחש, נמר, נץ, עטלף, דרקון, עקרב, אריה, זאב, כלב בולדוג).

הטרנד מתחבר עם החיבה שרוחשים מקצת מהצעירים הרוסים לתרבות הגותית, עם נגיעות קלות של סאדו-מאזו והתרפקות על מיסטיקה מזרח-אירופית אפלה (דרקולה, אותיות בגופָן גותי, עורבים, צלבים). התופעה עדיין לא נחקרה, אך אפשר להעלות השערות אודות מקורותיה: 
- התרפקות על גבריות מחוספסת, ארוטיות, כמו-גם קיטש ודראמה - מרכיבים שכיחים בתרבות הרוסית.
- אמירה חברתית בנוסח: "אנחנו הולכים עד הסוף, ללא עכבות" (בניגוד לצברים, שקעקועיהם מרוככים יותר).
- יצירת סמלים של תרבות אנטי וניכור, המהווים התרסה ומחאה נגד התרבות המקומית, המימסד הישראלי ואפילו היהדות (שימוש במוטיבים נוצריים).
- מרד נעורים המבטא חופש ולעתים התרסה מול המבוגרים  ("מותר לי לעשות עם הגוף שלי מה שאני רוצה").

מאפייני שיער וכיסויי ראש 

כובעי נשים

נשות חבר העמים המבוגרות מודעות לנזקי השמש, ומקפידות לחבוש כובע לפני היציאה לרחוב, שפת הים, לטיול, לפיקניק וכדומה. לרוב הן יחבשו כובע קש אופנתי, מאוורר ומעוטר בסרט או קישוט אחר. שולי הכובע רחבים במיוחד, על-מנת להגן על כל שטח הפנים. יש מבוגרות המסתפקות במצחייה בלבד, המהודקת לראשן ברצועה רחבה.

כיסוי-ראש נוסף החביב על המבוגרות הוא "כובע פנמה", במקור מגבעת קש איכותי המיוצרת בדרום אמריקה, בעיקר באקוודור. כאן מדובר בתחליפים זולים יותר (כותנה או חומר סינטטי דמוי קש). יש החובשות כובע רחב תיתורה מצויץ, פריט חריג בנוף המקומי, אבל שכיח בארצות-הברית ובאירופה.

הצעירות כמעט ואינן לובשות כובעים למעט כובעי מצחייה אופנתיים.

כובעי גברים

כובע נחשב בברה"מ לשעבר פריט-לבוש אירופי טיפוסי, חלק בלתי-נפרד מהלוק הגברי. הכובע משלים את המראה מכף-רגל ועד ראש, ומשווה חזות מסודרת ומאורגנת. במדינות חבר העמים חבשו כובעי פרווה להגנה מפני הקור, כאן רבים חובשים כובעי מצחייה להגנה מפני קרני השמש. גברים בגיל העמידה מרבים להעביר את זמנם הפנוי בשפת הים, ורבים מקפידים להצטייד בכיסוי ראש מתאים. כך גם כשיוצאים לפיקניק או לצעדה רגלית בשעות היום. לעיתים, גברים מבוגרים יוצאים לעבודה בשעות הבוקר וכובע מצחייה לראשם, כי כיסוי ראש מפיח בהם תחושת רשמיות, אולי אף שייכות. זאת, מעבר לתועלת המעשית שיש לכובע, במקרה שהחובש עובד במפעל ונחשף למזהמים שונים, גיצים או קרני השמש.

הזקנים מוקסמים מכובע הבייסבול, שמסמל בעיניהם את הקפיטליזם והחופש האמריקני במיטבו. הם רואים בו תחליף ראוי לבֶּרֶט (כומתה, כובע עגול ללא מצחיה) או לקָסקֶט (kepka) שנהגו לחבוש ברוסיה, כמו-גם הגנה מנזקי החשיפה לשמש הישראלית הקופחת. יש בהם הטוענים, כי כובע הבייסבול מהווה השלמה מכובדת ושִיקית להופעה הכללית. לאוכלוסיה הענייה, הכובע הצבעוני והאופנתי, שידם משגת לקנות, מהווה מעין פיצוי על הבגדים הפשוטים.

הצעירים כלל אינם מעלים על הדעת לחבוש בֶּרֶט (המתקשר בתודעתם עם תרבות הפרולטריון), אם כי אפשר לשער שבעתיד הלא-רחוק הוא יזכה לעדנה כפריט שיקי. כבר עכשיו נראים ניצנים ראשונים לכך.

עיצוב וטיפוח שיער בקרב נשים

לטענת מומחי אופנה מקומיים, הישראלית הממוצעת נוטה להזניח את חיצוניותה מסביבות גיל שלושים, לאחר שנישאה והקימה משפחה. התפישה הרווחת לטענתם היא שחשוב להיראות יפה ומטופחת, עד שמתברגנים ומסתדרים בחיים. לאחר מכן, אפשר "לחפף במקום לחפוף". האירופיות קיבלו חינוך שונה לאסתטיקה, שעיקרו טיפוח בלי קשר לגיל או למצב משפחתי. על פי המומחים שראיינו, רובן ככולן מקפידות על שיער מסודר, מסורק, צבוע (בהתאם לגיל) ומעוצב לפי טעמן האישי. נדיר להיתקל ברוסייה, צעירה או מבוגרת, ששיערה מוזנח או סתור. כולן משקיעות זמן, מאמץ וחומרים בטיפוח מחלפותיהן, בין אם זה פֶן, מוס, ספריי לשיער או כל תכשיר אחר.

כעיקרון, אין 'תספורת רוסית' אופיינית, והנטייה היא ללכת עם צו האופנה. עם זאת, יש מומחים הטוענים כי נשים רוסיות אינן משנות את תספורתן חדשות לבקרים, בכפוף לאופנה העולמית. ההסבר לכך הוא חשיבה שכלתנית שאומרת , "אני בוחרת את עיצוב השיער המתאים לי ולא את מה שמכתיבה האופנה".

על פי ספרים שראיינו, נשות המגזר נוטות להעדיף שיער פזור על שיער אסוף בקוקו. בעולם המושגים של הצעירות, שיער פזור מזוהה עם נשיות וסקסיות, בעוד אשר שיער אסוף מזוהה עם פעילות גופנית. חשיבות ההופעה הנשית היא בראש דאגותיהן, פשוטו כמשמעו, גם אם שיער פזור אינו התסרוקת האולטימטיבית לקייץ הישראלי.

יש הקפדה על טיפוח השיער וביקורים תכופים אצל הספר, בעיקר בקרב המבוגרות. הן עושות פן, מחדשות צבע, מנפחות שיער ומרססות ספריי לחיזוק. "המראה המנופח" היה פופולארי בישראל בשנות ה-70', ונעלם מאז. בעיני העולות המבוגרות, רעמת שיער נפוחה מחדדת את ההבדלים בין המינים ומדגישה נשיות.

צעירות רוסיות רבות נולדו עם שיער חלק טבעי, והן מעדיפות אותו כך, למרות הפופולאריות הגואה של שיער מתולתל וגלי בשוק המקומי. אפשר שבתת-מודע שלהן, תלתלים מתקשרים עם אי-סדר והיעדר משמעת. עם זאת, אפשר לראות נשים בגיל הביניים ב"תספורת קוצים" ( ספייקי), שבעיניהן מבטאת ליטוש וארוטיות ומקרינה ביטחון עצמי.

מבוגרות ששיערן ארוך במיוחד קולעות אותו לצמה, או אוספות ומהדקות בסיכת-ראש - ביטוי לסדר, אחריות, משמעת, ניקיון ולעיתים גם סקס-אפיל. בעלות "הטעם הטוב" (הגדרה של אחת המרואיינות) מצטיידות בסיכות-ראש מסוגננות, התואמות את הבגד שהן לובשות.  לאירועים חגיגיים (כמו ימי הולדת או הליכה לקונצרט) תדאגנה לעצב תסרוקת מעצבת אצל הספרית.

נשות המגזר הצעירות נוטות להעדיף שיער פזור על שיער אסוף בקוקו. בעולם המושגים של הצעירות, שיער פזור מזוהה עם נשיות וסקסיות, בעוד אשר שיער אסוף מזוהה עם פעילות גופנית. חשיבות ההופעה הנשית היא בראש דאגותיהן, פשוטו כמשמעו, גם אם שיער פזור אינו התסרוקת הנוחה לקיץ הישראלי.

רוב הנשים במגזר מאמצוות לעצמן סַפָּר או סַפָּרית-בית משלהן, תרתי משמע (כי לרוב מדובר בבעלי-מקצוע המקבלים קהל בביתם). זה נוח, זה אינטימי (אפשר לרכל תוך כדי העבודה) וזה גם משתלם. ספרי-הבית גובים מחיר נמוך הרבה מאשר במספרות או בסלונים יוקרתיים לעיצוב שיער.

נשים מבוגרות, ובעיקר צעירות, ממעמד כלכלי בינוני ומעלה, יעדיפו ללכת למעצב שיער מקצועי, שיעשה להן תספורת אופנתית.

מקצת מהצעירות במגזר הרוסי מעצבות את שיערן במראה הפאנקיסטי או הגותי. להערכתנו, זהו מהלך מחושב שתכליתו למשוך תשומת-לב מיידית במאמץ לא גדול, להפגין אומץ ונועזות, ולהתקבל לחברה הישראלית, שלרוב נועלת את שעריה בפני העולה והשונה.

צביעת שיער

בניגוד לגברים, נשים ששיערן מתחיל להאפיר או להלבין עם הגיל, ממהרות לצבוע (כך עלה מהראיונות). בדרך כלל, יהיה זה צבע שיערן הטבעי (בלונד, חום, שחור) אך גם אדום. מעטות יבחרו צבע שיער חריג ובולט, כמו כתום, סגול או בורדו. המבוגרות נוטות לעשות גוונים ו'פסים'  (פסי צבע בשיער) ואוהבות להתחדש. הצעירות ובנות גיל הביניים  עשויות לצבוע את שיערן בבלונד פלטינה (מקרין יוקרה), שחור כהה או גוון אדמדם, צבעים המתחברים לאיפיונים נשיים.

עיצוב שיער לילדות

ילדות קטנות רוצות שיער ארוך, אך כדי שזה לא יפריע להן בבית-הספר, אִמָן תדאג לקלוע אותו לצמות או לקוקיות, ולהדק בגומיות מעוטרות או בסרט לבן (бантик,באנט ברוסית) הדומה לזה שנהגו לעטות תלמידי ביה"ס בבריה"מ.

תוספות שיער

מקובלות בעיקר בקרב נשות השכבה האמידה, ולאירועים מיוחדים. מי שעוד משתמשות בתוספות שיער הן רקדניות במופעי בידור.

הסרת שיער

מהראיונות שערכנו מסתבר שמדובר תחום שכמעט ולא היה מוכר במולדת הישנה. במזג האוויר הקר עד קפוא לא חשפו רגליים, לא הלכו עם גופיות חושפות בתי-שחי שעירים, ולעיתים רחוקות ירדו לשפת-הים. בישראל, הסיפור שונה. האקלים החם כופה לבוש קל וקצרצר. מכיוון שהעולות הן בעלות מוּדעוּת אסטטית גבוהה, הן החלו להסיר שיער מכל איבר שנחשף לעין הציבורית. תחילה השתמשו בסכין גילוח ובהמשך אימצו שיטות מתקדמות (אפילציה, לייזר), ממש כמו אחיותיהן הצבריות. לטיפול יופי זה אין גיל. גם צעירות וגם מבוגרות מסירות בדרך כלל שיער (כך עלה בראיונות).

גבות

ברוסיה הקרה, כולם התכרבלו בכובעים, צעיפים ומעילים ובקושי ראו את הפנים. בארץ, השכבות הנ"ל נשרו והפרצוף כולו נחשף. מהראיונות עולה כי צעירות ומבוגרות כאחת מעצבות ומסדרות גבות באותה מידה של להיטות ודבקות.

עיצוב וטיפוח שיער בקרב גברים

תספורת

ככלל, שיער ארוך ומדובלל לגברים לא מקובל בתרבות הרוסית, בשל הסטיגמות שדבקו בו (היפי, זרוק, מרושל, מלוכלך). הרוב המכריע של המבוגרים הם חסידי התספורת הקצרה ("חיתוך מספריים"), שלדעתם מקנה להם חזות אלגנטית, מסודרת ומכובדת.

שיער קצוץ משדר גם גבריות וקשיחות, בסיגנון 'הבריגדות' ברוסיה של תחילת שנות ה-90', שהיו מושא הערצה. הבריגדות (או גם ברוסית בְּרָאטְקי, "אחים") היו כנופיות של ביריונים צעירים בשירות הפשע המאורגן, אשר שיגשג בוואקום השילטוני שלאחר התפרקות ברית-המועצות ב-1991. למרבה ההפתעה, במקום להוקיע, החברה הרוסית אימצה אותם בחום והפכה אותם לגיבורי תרבות עממיים.

לרוב, התסרוקות הקצרות לא מצריכות שימוש בתכשירים לחיזוק ולייצוב השיער. רבים מהמבוגרים נוהגים לשאת איתם מסרק קטן בכיס החולצה, על-מנת לסדר את שיערם אם התבדר ברוח.

גם הצעירים מסתפרים קצר, אך יש בהם כאלה המחקים טרנד מתפשט בקרב בני-גילם הישראלים, לגדל שיער ולאסוף אותו בגומייה ("זנב סוס"). מקורות השפעה נוספים הם כדורגלנים מפורסמים (דוגמת רונאלדיניו הברזילאי, שהסמל המסחרי שלו הוא הקוקו), כוכבי סרטי פעולה וזמרי רוק ופופ רוסים המגדלים שיער ארוך. BI-2 ו-Kipelov הן שתי להקות רוק רוסיות, שגרירות של סיגנון רוק השיער (hair rock), שלהן מעריצים רבים בישראל.

"רוק השיער" הוא הסיגנון הראוותני והגנדרני ביותר של מוזיקת הרוק. שורשיו בשנות ה-80' במערב, ונציגיו היו חברי עשרות להקות רוק שהשקיעו בהופעתם החיצונית לא פחות (ואולי יותר) מאשר במוסיקה שלהם: גידלו שיער ארוך, התאפרו, קיעקעו את גופם, לבשו בגדים ססגוניים, חולצות מנומרות, מכנסי עור וכרכו בנדנות צבעוניות לראשם. מהר מאוד דבקה בהם תדמית "הילדים הרעים", המורדים במוסכמות. הם כינסו תחת כנפיהם כל מה שנחשב לא-חינוכי או לא-מוסרי, מסיגריות, אלכוהול, ניבול פה, מיניות מוחצנת, זילזול בלימודים ועד שימוש בסמים.

פה ושם ניתן לראות גם עולים מבוגרים מגודלי שיער, אולי כמחווה נוסטאלגית לשנות נעוריהם האבודות בברית-המועצות. בשנות ה-70' של המאה הקודמת הם היו בני-גילם ומעריציהם-בסתר של כוכבי להקות הרוק הכבד האמריקניות, מגודלי השיער. הרצון לחקות את המראה הבוהמייני-רוקיסטי של אלילי-נעוריהם היה אצור בקרבם שנים רבות, והמתין להזדמנות הראשונה על-מנת  לפרוץ החוצה. זה מזכיר מעט את דמות האב מגודל-השיער בסידרת הדראמה הישראלית "מרחק נגיעה" (הערוץ השני, 2007), שברוסיה היה רופא וכאן עבד למחייתו כאיש אבטחה בקניון.

כיוון שלא מדובר בתספורת אופנתית מורכבת, מבוגרים רבים מניחים לבת-זוגם לספר אותם בבית. זה נוח, מהיר וזמין וזה גם לא עולה כסף. לכל האחרים, יש מספרות רוסיות המציעות את שירותיהן במחירים עממיים.

צביעת שיער

על פי ראיונות עם ספרים, גברים עולים אינם נוהגים לצבוע את שיערם, גם אם זרקה בו שיבה (כך הדבר גם לגבי רוב האוכלוסיה הוותיקה בישראל). פאות הלחיים הן חלק מהמראה הגברי הכולל. גם אותן, כמו את השיער לרוב לא צובעים.

זקן, שפם וגילוח

גידול זקן או שפם אינו שכיח ככל הנראה (לא בדקנו באופן אמפירי) בקרב יוצאי מדינות חבר העמים האירופיות, שהתגוררו בערים הגדולות אם כי אם כי ישנם גברים שמשאירים שפם הנושא בעיניהם דמות גברית מכובדת . זקן אצל מבוגר מסמל גיל מופלג. מתוך התרשמות בלבד נראה לנו שצעירים ממוצא רוסי אינם מרבים לגדל זקן, ואלה שכן עושים זאת, יגדלו "זקנקן צרפתי" (זיפים המעטרים את השפה העליונה והסנטר) מעוצב ומטופח. כנ"ל גם לגבי שפם, השכיח יותר בקרב אוכלוסיית הרפובליקות של מזרח רוסיה.

גבר רוסי "המכבד את עצמו", לא ייצא מפתח הבית עם זיפים. מבחינתו, זה כמו לצאת ללא מכנסיים (כך עלה בראיונות).

ביביליוגרפיה

כתבות ומאמרים בעיתונות

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • Wikipedia contributors (2007) 1980s_in_fashion . Wikipedia The free encyclopedia, retrieved at 12:53, 5 September 2007 (ויקיפדיה אנגלית - ערך : אופנת שנות ה-80)
  • Wikipedia contributors (2007) 1990s_in_fashion. Wikipedia The free encyclopedia, retrieved at 09:36, 5 September 2007 (ויקיפדיה אנגלית - ערך : אופנת שנות ה-90)
  • Wikipedia contributors (2007) Punk fashion. Wikipedia The free encyclopedia, retrieved at 09:13, 5 September 2007 (ויקיפדיה אנגלית - ערך : אופנת הפאנק)
  • Cообщества Википедия на русском языке (2007) Стиля́ги, Википедия Cвободная энциклопедия, Последнее изменение этой страницы: 08:12, 7 ноября 2007. (ויקיפדיה רוסיה - ערך : סטיליאגים).
  • Criminal tattoo. (2008, April 6). In Wikipedia, The Free Encyclopedia. Retrieved 15:10, April 9, 2008. 
  •  Sleeveless shirt. (2008, April 9). In Wikipedia, The Free Encyclopedia. Retrieved 15:14, April 9, 2008,.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). חולצה רוסית. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 23:19, מרץ 20, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). פאנק (Punk). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 11:33, מרץ 26, 2008.

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם בעלת חנות הבגדים "הלנקה" בשכונת הדר בחיפה, 2007. 
  • ראיון עם בעלי החנות "דודה שרה" בשכונת הדר בחיפה, המייבאת בגדים מטורקיה, 2007.
  • ראיון עם בלה ורותם שפירא, סטודנטיות לפסיכולוגיה וקרימינולוגיה במכללת עמק יזרעאל, 2007. 
  • ראיון עם דר' אנה אוסמולובסקי, דוקטור לחינוך, מתמחה בפילוסופיה של החינוך ובשיטות הוראה לשוניות, 2007.
  • ראיון עם טטיאנה דארק, עצמאית, בעלת חנות אופטיקה וחובבת אופנה, 2007.
  • ראיון עם יאנה קפליוביץ', מעצבת אופנה, בוגרת האקדמיה לעיצוב ולחינוך "ויצו" בחיפה, 2007.
  • ראיון עם נטליה קפליוביץ', עצמאית, מיצאת ומשווקת צעצועים לחו"ל, 2007.
  • ראיון עם מיכאל קפליוביץ', רופא קרדיולוג בבית החולים רמב"ם בחיפה, 2007.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מאפייני לבוש בקרב עולים חדשים מברית המועצות לשעבר (1)

    מירי גרינמן

    yair.grenman@gmail.com
    מדוייק מצחיק רציני ובעיקר אחד המאמרים הטובים שקראתי
    יום רביעי ט' בטבת תשע"ה 31 בדצמבר 2014

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.