דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 8 מדרגים

נישואין וחתונה בחברה החילונית בישראל

חתן וכלה
חתן וכלה
גל קופרמן
חתן וכלה בחתונה כפרית. אווירה נינוחה ובלתי רשמית
חתן וכלה בגן אירועים
חתן וכלה בגן אירועים
גל קופרמן
החתן והכלה פוסעים במעבר החגיגי לקראת החופה. אווירה לא רשמית, ביגוד נינוח ולא מצועצע
חתן, כלה והוריהם
חתן, כלה והוריהם
גל קופרמן
תמונה מבויימת של המשפחה: הורי החתן, הורי הכלה והזוג הנישא.
חתן וכלה
חתן וכלה
גל קופרמן
תמונה מבויימת: חתן וכלה ביום נישואיהם. ביגוד רשמי. הזוג לובש לבן.
שי רודין, עוז אלמוג

נוצר ב-4/3/2008

גיל הנישואין

גיל הנישואין המותר בישראל לפי חוק הוא 17. 

גיל הנישואין הממוצע לגברים בישראל הוא 26, וגיל הנישואין הממוצע לנשים הוא 24. ממוצע זה נמוך בכשנתיים מממוצע גיל המתחתנים באירופה, דבר המלמד על המסורתיות של החברה הישראלית, שהיא אמנם חילונית ברובה, אך עדיין מנתבת את חבריה להינשא בגיל צעיר. חשוב לציין שהממוצע הארצי של גיל הנישואין נמוך מהממוצע של המגזר הצברי הלא דתי, משום שהוא כולל גם את האוכלוסיה החרדית, הדתית והמוסלמית שמתחתנת בגיל צעיר מאד.

כיום אנו עדים למגמה של דחיית גיל הנישואין במגזר הצברי. דחייה זו נובעת משורה מגוונת של סיבות:

התנסות עם מספר בני זוג

בקרב אנשי האוכלוסייה הצברית הלא דתית, השתרשה נורמה חברתית, לפיה כדאי ואף רצוי להתנסות עם מספר בני זוג לפני הנישואין. הנטייה לקיים מספר מערכות יחסים המטרימות את החתונה מובילה לדחיית גיל המתחתנים.

לגיטימציה למגורים משותפים

זוגות חילונים ומסורתיים רבים תופסים את עצמם כזוגות נשואים דה-פקטו גם לפני החתונה. זאת כיוון שכיום, אין איסור חברתי על מגורים משותפים לפני החתונה. הזוג מתגורר יחדיו, חולק את חייו וכל מה שחסר הוא רק הטבעת.

השכלה כמטרימה נישואין

ההשכלה הגבוהה הפכה לשלב כמעט מובן מאליו בחייהם של צעירים חילוניים ומסורתיים מהמעמד הבינוני ומעלה. רבים רואים את ההשכלה הגבוהה כמזמנת הכרות עם בני זוג פוטנציאליים. הבדיחה הידועה על הסטודנטית שמגיעה לעשות תואר ב"מדעי הבעל" ממחישה את הזיקה שנוצרה בין האוניברסיטה/מכללה למציאת בן/בת-זוג.
כמו כן רווחת התפישה, שכניסה לקשר של נישואין צריכה להיעשות רק לאחר מציאת עבודה מסודרת. החיים הסטודנטיאליים אינם נתפסים כיציבים - בייחוד לא במישור התעסוקתי. סטודנטים רבים עוסקים בעבודות מזדמנות וארעיות ותקופת הלימודים מלווה באי וודאות כלכלית. צעירים רבים שואפים לפיכך למסד חיי משפחה רק אחרי סיום התואר ומציאת העבודה קבועה ומכניסה.

"שטיפת המוח הרומנטית"

התפיסה לפיה ברית הנישואים חייבת להתגשם רק עם ה"אחד והיחיד" או ה"אחת והיחידה", בדומה למיתוס הרומן הרומנטי, דומיננטית ביותר היום במגזר היהודי החילוני והמסורתי. התפישה האוטופית בתחום הזוגיות מכניסה מימד של חוסר בטחון למערכות היחסים, כיוון שאנשים רבים מתלבטים האם בן/בת הזוג שלהם הם אכן הבחירה האולטימטיבית. הההתלבטות הזאת מביאה להשהיית ההחלטה בדבר הנישואין.

"פולחן הזוגיות"

העיסוק בזוגיות הפך בשנים האחרונות לדבר פולחני-כפייתי ויש שכבר כינו זאת "דת האהבה". פסיכולוגים אמנם ממליצים על בניה הדרגתית של הקשר הרומנטי, תוך מאמץ הדדי ("לעבוד על הקשר") אך התקשורת מפיצה מסר הפוך, של התאהבות ממבט ראשון. מיתוס ה"אהבה ממבט ראשון" מכניס אף הוא אלמנט של חוסר בטחון. לא אחת, בהיעדר התאהבות מיידית, נפסלים קשרים וכלל לא נשקלת אפשרות של ניסיון להיכרות מעמיקה ובניית קשר בטווח רחוק.

"חשדנות מובנית"

תכניות המציאות (ריאליטי)בטלויזיה, שנעשו בשנים האחרונות מאד פופולריות, מעבירות מסר עקיף שהאדם משול לסחורה. לפיכך עליו ללמוד לשווק עצמו בהתאם. השיווק כולל מרכיבים מניפולטיביים, כגון "לא להיות כנים עד הסוף". שם המשחק הוא למכור תדמית, כדי להשיג בחליפין את 'הסחורה' הטובה ביותר.
המחיר הוא התפתחות דור של שחקנים שמפתח תחושות של חשדנות וחוסר אמון בבן או בת הזוג. היום, גם כאשר ישנם איתותים של רגשות כנים, הצד השני נותר זהיר, מתוך הנחה שזו רק הצגה או "אהבה קצרה", כמאמר השיר. החשש המנקר שמא קיימת רמייה בבסיס הקשר, תורם להשהיית ההחלטה בדבר הנישואין. אנשים נוטים לצאת יותר זמן עם הפרטנר/ית כדי ללמוד לבטוח בו והדבר מוביל לעליית גיל המתחתנים.

הסרת הטאבו על מין לפני החתונה

בעבר יחסי מין סימלו מדרגה גבוהה של מערכת יחסים זוגית. לכן, זוגות רבים שמרו אל בתוליותם עד לחתונה או לפחות האירושין. כיום נוצרה בקרב החילונים ומסורתיים לגיטימציה למין מזדמן והסטוצים הפכו לחלק מנורמת חיים. צעירים כבר אינם מחכים להגשים את מיניותם בתוך הנישואין. להיפך, רבים רוצים לחוות כמה שיותר התנסויות מיניות, לפני שהם נשבעים אמונים לבן/בת הזוג - שבועה שתחייב אותם להיות מונוגמיים (לחדול מקשר מיני אם אחרים זולת בני זוגם).

מיתון הלחץ ההורי

הלחץ של ההורים על ילדיהם להתחתן קטן בהרבה למה שהיה מקובל בעבר. ככלל, ההורות הפכה לפלורליסטית יותר ולפחות מתערבת. הורים רבים אף מעדיפים מעודדים את ילדיהם לראות עולם, לרכוש השכלה ולהתבסס כלכלית, לפני הקמת המשפחה. רבים מפצים בכך את עצמם על 'ילדות עשוקה'. 

נורמה של מספר קטן של צאצאים

בקרב משפחות חילוניות ומסורתיות מקובל להוליד לא יותר משניים-שלושה ילדים. לכן, לא נוצר לחץ להביא ילדים בגיל צעיר. כידוע, אנשים שמעוניינים להוליד ילדים רבים מעדיפים להינשא בגיל צעיר, כדי למצות את תקופת הפריון. זו אחת הסיבות לעובדה שממוצע גיל הנישואין במגזר החרדי נמוך בהרבה מממוצע גיל הנישואין במגזר החילוני והמסורתי.

אוריינטציה קרייריסטית-קפיטליסטית

האוריינטציה הקפיטליסטית והחומרנות השליטות במגזר החילוני והמסורתי, מעודדות תפישה לפיה המשפחה מעכבת התבססות כלכלית ולכן צריך לדחות את הקמתה. התפישה הזו נכונה בעיקר ביחס לנשים. נשים שהדוחות את גיל הנישואין ואת הולדת הילד הראשון לאחר סיום התואר הראשון ו/או ההתבססות בעבודה, אכן מצליחות יותר מבחינה כלכלית. אם לילדים מתקשה בדרך כלל יותר הן למצוא מקום עבודה ולהן לפתח קריירה מכניסה.

אגוצנטריות (התמקדות בצרכי העצמי)

צעירים שגדלו בילדותם ב"עטיפת צמר גפן" של הורים מגוננים, מתקשים לפתח מיומנויות של רגישות אלטרואיסטית ויכולת לחלוק דברים עם הזולת. הם נעשים אגוצנטריים וחוששים להיכנס לקשר, המצריך ויתורים, וכושר הבלגה. אצל רבים הנישואים ניתפסים כמעין עונש המביא את החיים הטובים והחופשיים לקיצם. לכן, אם "דוחים את הקץ" ומתחתנים "ברגע האחרון" , כאשר השעון הביולוגי כבר מתקתק.

ניתוק מן המעגל החברתי הקרוב

לעתים קרובות חתונה נתפסת בקרב צעירים חילונים ומסורתיים כפרידה מן החברים הקרובים, או לפחות מההווי שאפיין אותם. זאת מכיוון שהנישואין מחייבים רמה מסוימת של התרחקות ואף ניתוק מ"קבוצת השווים" (החבר'ה). לכן, רבים דוחים את רוע הגזירה, כלומר את גיל הנישואין. זו גם הסיבה לתסמונת "חתונות השרשרת": כאשר אחד/אחת עוזב/ת הוא מאותת גם לאחרים שאפשר "לפרק את החבילה" ולהחליף את הקשר הקבוצתי בקשר זוגי.

החיבור בין בני/בת הזוג (שהוא לא פשוט) לבין קבוצת החברים הוותיקה, מאפשר להמשיך ולשמר את הקשר הקבוצתי, במתכונת קצת אחרת (קשר בין זוגות). לכן, בדרך כלל הרווקים שלא התחתנו והביאו ילדים מוצאים את עצמם מחוץ למעגל הקבוצתי.

ערכים פמיניסטיים

הגישה הפמיניסטית הביאה לכך שנשים חילוניות ומסורתיות פחות תלויות כלכלית וחברתית בבני זוגם, ועל כן מרשות לעצמן להתחתן בגיל מאוחר יותר, או לא להתחתן כלל.

חשיבות הקריירה

הקריירה תופסת מקום יותר ויותר מרכזי בחייהם של צעירים חילונים ומסורתיים. כך קורה לא אחת שהאדם "נישא לקריירה" שלו במחיר של חוסר נכונות או יכולת להשקיע אנרגיה דומה במערכת יחסים זוגית.

שכיחות מקרי הגירושין

העלייה בשיעורי הגירושין גורמת לצעירים חילוניים ומסורתיים להיסוסים במיסוד הקשר הזוגי וכתוצאה מכך לדחייה בגיל הנישואין.

השלב המקדים לחתונה

מגורים משותפים לפני החתונה

המגורים המשותפים לפני הנישואים קיבלו בעולם המערבי לגיטימציה חברתית, בעיקר משנות השבעים ואילך. גם בישראל התרחש תהליך דומה והיום התופעה נעשתה רווחת מאוד, בעיקר בקרב משפחות מהמעמד החילוני המשכיל המבוסס. העובדה שהולך וגדל מספרם של הצעירים המתגוררים היום במשותף לפני הנישואים - כמעין 'ניסוי כלים' מוקדם – משקפת מכוון נוסף את החשיבות הרבה שמיוחסת היום לאהבה במערכת היחסים הזוגית.

טקסי האירוסין

טקסי האירוסים החילוניים (שהם, בניגוד לחברות מסורתיות, מתנהלים באופן בלתי פורמלי וללא תבניות קשיחות) סיפחו בשנים האחרונות מקבץ חדש של סמלים ומנהגים, בהם אפשר למצוא הצעות נישואין 'משוגעות' ומסיבת רווקים/רווקות, והתופעה הזו מלמדת גם כן על המשמעות החדשה או לפחות המעודכנת המיוחסת לזוגיות.

שינויים במתכונת החתונות הישראלית

טקס החתונה, על שלל מנהגיו וסמליו, עבר בשני העשורים האחרונים שינויים מפליגים, המשקפים את התפתחות פולחן הזוגיות בישראל. עד סוף שנות השישים נחוגו רוב החתונות בישראל במוסדות התרבות המקומיים (בניין ההסתדרות, בית המפלגה, בית החייל וכדומה), בבתי הכנסת העירוניים או בבתים פרטיים. רק עשירים מעטים ערכו את חתונת ילדיהם בתי מלון או ב'אולמות האירועים' הספורים שהתרכזו בערים הגדולות. אולם החתונה השכיח היה צנוע בגודלו וכך גם מספר המוזמנים, בעיקר בני המשפחה הקרובים. ברוב המקומות שנחוגה בהם החתונה לא היה מטבח מקומי והמשפחה היתה שותפה בהכנת המטעמים, שחוממו על פלטות חשמליות, ובסידור המקום - הבאת כיסאות, תאורה וכדומה. 

 במחצית שנות השבעים גדל מספרם של 'אולמות האירועים' בארץ, והחגיגה בהם נעשתה שכיחה יותר. באותה תקופה התפתח אזור החתונות בתל אביב סמוך לתחנה המרכזית. גם גודל האולם הממוצע גדל בהדרגה כדי להכיל מספר גדול יותר של מוזמנים: מכ-300 בשנות השבעים עד ל-1000 מוזמנים ויותר בשנות התשעים.

בשנות השמונים, עם המהפך הכלכלי, חלה התפתחות נוספת בתרבות החגיגות המשפחתיות. הן נעשו זוהרות, ראוותניות ויקרות יותר, ונהפכו בתוך עשור ממסיבה צנועה למשתה רב-משתתפים ולאירוע קרנבלי. את המפנה בישרה אופנת 'גני האירועים' שהחלה בסוף העשור והתחרתה בהצלחה הולכת וגדלה באופנת האולמות. האולמות עדיין מהווים אכסניה פופולרית לחגיגות המשפחתיות, אך בד בבד חל גידול משמעותי במספר החגיגות הנערכות בגני אירועים הממוקמים באתרים רחבי ידיים ואקזוטיים עם דשאים, עצים ופלגי מים. השינוי החל בעיקר לאחר שהקיבוצים והמושבים נכנסו לענף. מספרם של אולמות החתונה במחצית 2002 היה 280 ומספרם של גני האירועים 220. התעשייה כולה העסיקה באותה שנה כ-40 אלף עובדים, רובם קבלני משנה: צלמים, נגנים, תקליטנים ועוד.

מאירוע משפחתי צנוע להפקה גרנדיוזית

גני האירועים פתחו פתח לשינויים בתחום האסתטיקה והאווירה של המסיבה המשפחתית: עריכת הטקס תחת כיפת השמים ופיתוח הולך וגדל של התפאורה לטקס. העיצוב האחיד של האולמות בשנות השבעים - שולחנות עגולים מכוסים מפות לבנות או אדומות, מראות על הקירות, נברשות 'קריסטל' גדולות ממדים, כיסא כלה לבן שהוצב במרכז האולם ולמרגלותיו נפרש שטיח אדום וצר שהוביל לדלת הכניסה - הוחלף בעיצוב אקלקטי ועשיר יותר. עיצוב האירוע והפקתו נעשו למעשה לחלק מהותי מכללי המשחק החדשים ומושקעת בהם מחשבה רבה. סידורי הפרחים על השולחנות ועל החופה ושל זר הכלה (המופקד ביד 'פרחניות' - מומחיות לעיצוב פרחים), הדקורציה של האתר, התאורה, מיקום החופה, המראה החיצוני של החתן והכלה (ביגוד, הנעלה, תסרוקת, איפור, זרים וכדומה), הסעתם לאירוע, טבעות הנישואין - כל אלה זוכים לתכנון מדוקדק כמו בהצגה מקצועית של הזוג ושל החברות המפיקות את האירוע, והמשפחות החוגגות נכונות לשלם עבורם ממון רב.

מסעודת מצווה לארוחת גורמה

השינוי שהתרחש בתרבות החתונה בא לידי ביטוי לא רק במיקומו, גודלו ותפאורתו של האתר שחוגגים בו אלא בשלושה תחומים חשובים נוספים: התקרובת, המוזיקה והצילומים. עד סוף שנות השמונים היה נהוג להגיש את האוכל לשולחן באירועים משפחתיים (ברית מילה, בר/בת מצוות, חתונות). עם צמיחת חברות הקייטרינג נעשה פופולרי המזנון הפתוח, שהיה פעם נחלת העשירים בלבד. בעבר הסתפקו במנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח, ואילו היום הארוחה נמשכת זמן רב ומורכבת ממנות ו'טעימות' רבות ומגוונות, לא פעם באיכות של מסעדת גורמה. גם התפריט כבר אינו שבלוני כבעבר, ותלוי בטעמם של החוגגים. במקום רבע עוף, בורקס ולפתן פירות ניתן היום לקליינטים לבחור בין תפריט חלבי, בשרי, צמחוני, דיאטטי וכדומה. המזנון הפתוח יצר גם אפשרויות חדשות בתחום האסתטיקה של המזון: ירקות מגולפים, קעריות הנראות כטנא מעורר תיאבון ועוד. גם השתייה הפכה למשתה. בעבר הרימו כוסית אחת קטנה לכבוד החתן והכלה, ואילו היום מוצע לחוגגים מזנון משקאות עשיר ואפילו בר משקאות מעוצב, ו'ברמן' המגיש מבחר קוקטיילים שאינו מבייש פאב מהודר. מלצרים לבושים מדים חגיגיים מסתובבים בין המוזמנים ומגישים משקאות וחטיפים לכל דורש. החתונה נהפכה למעשה למשתה ('פרעס' בלשון העם), שבו 'מעמיסים' על הצלחת, 'בולסים' ושותים מכל הבא ליד.

מהכליזמר לדי-ג'יי

החתונה מקבלת בשנים האחרונות אופי של מסיבה גרנדיוזית גם בזכות המוזיקה המושמעת בה. כבר בשנות השישים הופיעו באולמות להקות חתונה, אך הן היו צנועות, בנוסח הכליזמרים המסורתיים - חצוצרה, סקסופון, אקורדיון ומתופף. בשנות השבעים, עם הופעתו של ציוד ההגברה החשמלי, צמחה תעשיית זמרי החתונות (בעיקר בקרב המשפחות המזרחיות) ואחר כך גם התקליטנים. עם הזמן גדלה התזמורת והיתה בדרך כלל לחלק מאולם החתונות (לכל אולם להקה משלו). מסוף שנות השבעים כבר יכלו הלקוחות להזמין את התזמורת הרצויה להם ובהדרגה גם את השירים והמוזיקה האהובים עליהם. שנות התשעים הביאו את אופנת ה'דיסק ג'וקי' והווליום ברמקולים גדל בדציבלים רבים. שכלולי ההגברה החשמלית וההתפתחויות בטעם המוזיקלי שינו את מסורת הריקודים, שהיו מאז ומתמיד חלק מחגיגת הנישואים. ריקודי העם של העשורים הראשונים (הרבה ריקודי חסידים) הוחלפו בריקודי דיסקו עם מוזיקה מחרישת אוזניים בליווי לייזרים, תמרות עשן וזיקוקי דינור. הנפת הידיים ונענועי הבטן והישבנים, בניצוחו של ה'די ג'יי' האופנתי, נעשו אחד המרכיבים המרכזיים של האירוע. המנהג שהחתן והכלה רוקדים דיסקו במרכז נעשה גם הוא חלק אינטגרלי של המסורת החדשה. בהדרגה גם נוצרו מעין הימנוני/זמירות חתונה חילוניים (פזמונים ישראליים ולועזיים העוסקים באהבה), שהחליפו או נוספו לפזמוני החתונה היהודיים המסורתיים ('עוד ישמע בהרי יהודה, ובחוצות ירושלים' וכיוצא באלה).

מאלבום תמונוך מודבקות לקליפ דיגיטלי מבוים

מאז הולדת המצלמה היתה החתונה לאחד המוקדים החשובים ביותר של הצילום המשפחתי. עד מחצית שנות השבעים נהגו לצלם את החתן והכלה בסטודיו של צלם מקצועי ובתמונות שחור-לבן, שמצאו את דרכן אל השידה המשפחתית. התמונות היו קטנות, חזיתיות ומבוימות: החתן והכלה ובני משפחותיהם עומדים בפוזה הרצויה מול המצלמה ומציינים בחיוך שופע את הרגע המשפחתי המאושר. בשנות השישים והשבעים שולבו גם צילומי חוץ פסטורליים וקיטשיים ברפרטואר הצילום של הזוג הטרי - צילומים על רקע השקיעה, הכותל, בריכות נוי וגנים שופעי שושנים. גן צ'ארלס קלור ביפו ומלון דן כרמל בחיפה היו חביבים במיוחד על הזוגות הנישאים.

עם התפתחות הטכנולוגיה של הצילום הביתי ועם העלייה בחשיבות מסיבת החתונה עבר גם צילום החתונה שינויים מפליגים: התמונות נעשו צבעוניות ואיכותיות יותר, את האירוע צילמו לא רק הצלם המקצועי אלא גם בני המשפחה החוגגת והמוזמנים במצלמה אישית; במקום 'צילומים טבעיים', כלומר תמונה משפחתית מאורגנת, גם צילומי אקראי המביאים את רגעי ההתרגשות ואת הפכים הקטנים של החתונה: האמא המאושרת, הדודה הכועסת, הכלה הלחוצה, הילדים השובבים וכו'; במקום אלבומי התיפסונים (התמונה נתפסה באמצעות ארבעה קליפסים מכל צד), דף שחור ונייר פרגמנט, הופיעו בשוק אלבומי ענק מהודרים עם מדבקות שקופות או כיסים.

הופעת הווידיאו בסוף שנות השבעים (לפני כן היה נהוג לצלם במסרטת 8 מ"מ, ומשך כל סרט היה 4 דקות) שינתה לא רק את מסורת תיעוד החתונה אלא במידה רבה גם את אופיו של האירוע עצמו. בזכות הווידיאו נעשתה החתונה למעין הפקה של סרט משפחתי שבו מככבים בני המשפחה, המודעים להופעתם. כך יוצא שהמממנים של הסרט הם גם כוכבי הסרט וגם קהל היעד שלו. למעשה הסרט המשפחתי מתחיל במקרים רבים לפני החתונה עצמה. מפיקי הווידיאו יוצרים מעין מבוא ביוגרפי של בני הזוג מאוסף הצילומים המשפחתיים. המבוא הזה מוקרן במקרים רבים במהלך החתונה עצמה כמעין קליפ רווקות או אירוסים. רונן לייבמן, שחקר את התופעה, מצא שסרט הווידיאו הטיפוסי מנציח לכאורה אירוע 'ייחודי' בחיי הזוג אך למעשה יש לו מתכונת קבועה: ריאיון עם בני הזוג המספרים על פגישתם הראשונה, על הצעת הנישואים, פרק המוקדש לאורחים, שהוא מעין בדיקת נוכחות, פרק הריקודים ופרק החופה. יתרה מזו, האירוע ה'חד=פעמי' משכפל לדעתו את עצמו באמצעות הנוהג המקובל לשוב ולצפות בו אינספור פעמים. לטענתו, הסרט מהווה גם מעין מסע תעמולה שנועד למשוך את הצעירים למסגרת החברתית של התא המשפחתי. השימוש בגימיקים, תפאורות, אפקטים וחיתוכי עריכה יוצרים תמונה מפוארת של האירוע ומאדירים את ערכיה של הזוגיות.

פרט למזכרת היפה מהחתונה אפשר לייחס לתצלומים (הסטילס והווידיאו כאחד) כמה תפקידים נוספים בטקס האהבה והזוגיות במסגרת החתונה. הצלם עודד ברושי איתר במאמרו כמה מהם: (א) הונאה של הזיכרון. אחרי שנים נשכחים המתח והמהומה שלפני החתונה ונשארות התמונות, האיקונין של האושר; (ב) התצלומים ממלאים את התפקיד המזהה: מי בא ומי לא, מי ישב ליד מי ומי רקד עם מי, מי נהנה ומי לא - פרטים שבהמולת החגיגה קשה להבחין בהם; (ג) התצלומים משמשים הוכחה ניצחת לקיום הטקס ולחתימת חוזה הנישואים - ראיה חשובה וקבילה בבתי משפט.

לאחרונה נהפכו סרטי החתונה למתוחכמים במיוחד. התפתחות תעשיית החתונות, שיפור טכנולוגיית העריכה באמצעות מחשב והתרחבות מאגר המובטלים בקרב בוגרי בתי הספר לצילום והחוגים לקולנוע, הביאו להקמת חברות הפקה חדשות, המציעות לזוגות צעירים סרט תעודה של חתונתם ברמה של סרט אמנותי. הם 'אינם מביימים את האירוע לצורכי צילום', נכתב בכתב עת מקצועי לצילום שעסק בתופעה החדשה, 'כי אם מתעדים "פרשנות אישית מקורית" של האירוע תוך שימת דגש על תפיסת הרגע, שימור האווירה ושמירה על ספונטניות תיעודית'.

מאוריינטציה משפחתית-שבטית לאוריינטציה אינדיבידואליסטית

האפיון 'פרשנות אישית מקורית' הוא לא רק גימיק פרסומי, אלא משקף מגמה חשובה נוספת בתרבות החתונות בישראל: המעבר מאוריינטציה משפחתית-שבטית (החתונה כטקס של המשפחה המורחבת, נקודת מפגש לחיזוק קשרי הדם ולחידוד הזהות הגרעינית) לאוריינטציה אינדיבידואליסטית (החתונה כאירוע אישי של בני הזוג). יש אף חתונות שבהן האורחים מתבקשים שלא להביא את ילדיהם מנימוקים כלכליים ואחרים – תופעה מדהימה למדי על רקע חשיבותה המשפחתית של החתונה במסורת היהודית. מגמת האינדבידואליזציה של החתונה בולטת במיוחד בקרב בני השכבה היאפית, המתאמצים לתת לחתונתם חותם אישי ומקורי: הפקת הזמנות שהנוסח שלהן שנון וחברמני; בחירה באתרים לא שגרתיים למסיבה - חתונה באתרים היסטוריים ועל חוף הים, חתונה רומנטית באתרי תיירות בחו"ל, חתונה ביערות ובבתי כנסת ייחודיים וכו'. הם משקיעים ימים רבים בתכנון האווירה, צורת ההגשה ואיכות האוכל ולאחרונה גם בעיצוב אישי של טקס הקידושים: שבועת אמונים מחורזת, הקראת שירי אהבה מהקלסיקה העברית והעולמית, והפקת קליפים אודיו-ויזואליים על הזוג. זאת ועוד, השאיפה להיות מיוחד ולהפתיע את המוזמנים הצמיחה סוגה חדשה, 'חתונות נושא', המנסות לשוות לאירוע גוון תיאטרלי: חתונות בסגנון אפריקני, בסגנון אינדיאני, חתונה בסגנון מסיבת אסיד, בסגנון יוון העתיקה וכיוצא באלה.

למעשה, הולכת ומתהווה תחרות סמויה בין הזוגות היאפיים על החתונה המקורית ביותר, וחברות מסחריות רבות מנצלות זאת ומציעות לזוג החוגג אטרקציות מגוונות: תאורה גרנדיוזית, זיקוקי דינור, תפאורה תלת ממדית, מופעי לייזר, רקדניות בטן, קוסמים, ועוד. תופעה זו משקפת את העלייה ברמת החיים ואת התפתחות ההדוניזם, והיא קשורה מן הסתם גם לתחושה של מיצוי הריגושים והפלורליזציה של החברה, קרי: לגיטימציה לחרוג מהשבלוניות, להביע את חירותך ולעצב לעצמך את החיים, ובכלל זה את טקסי המעבר. היא גם מהווה מעין מניפסט של יצירתיות, אנינות טעם וחוש הומור בריא של הזוג הצעיר. אך מעל לכול, היא מבטאת את חשיבותו העולה של אתוס הזוגיות, ואת השתלטותה של 'דת האהבה'. 

העלייה בחשיבותו של טקס החתונה ובממדיה של המסיבה, לצד השפעות נוספות כמו עלייה ברמת החיים, אינדיבידואליזציה של התרבות והתחרות הבינאישית הגוברת, הולידו שלוש תופעות לוואי מעניינות (ושליליות בעליל, לפחות מנקודת המבט של רבים בישראל) הקשורות למסורת החתונה בפרט ולרוח-הזמן בכלל: ראשית, מתחים ולחצים גדולים של בני הזוג ושל משפחותיהם לפני המסיבה על רקע חילוקי דעות, היסוסים ולבטים סביב בחירת המקום, ההוצאה הכספית הגבוהה, הפקת האירוע וגיבוש רשימה מוסכמת של מוזמנים (אמנם, לחצים תמיד היו סביב החתונה אך תחושתי שהם התחזקו מאוד בשנים האחרונות, בעיקר לאור מגוון האפשרויות הגדול המוצע למתחתנים). 

כתוצאה מהלחץ הגדול המופעל על המתחתנים הפכה החתונה במקרים רבים לאירוע מלחיץ יותר משהוא משמח, ולעתים אפילו טראומתי. שנית, המודעות להוצאה הנכבדה הכרוכה באירוע תרמה לעלייה בשכיחות הצ'ק כמתנה מקובלת. ושלישית, בשל הביקוש העולה למוצרים שונים הקשורים בחתונה מתפתחת בארץ תעשייה ענפה של ספקי שירותים ומוצרים בענף החתונות. ב-1994 יצא לראשונה קטלוג מידע שנתי בתחום החתונות. הוא מציג במאות עמודי כרומו את כל המידע הדרוש לארגון החתונה. לקראת עונת החתונות של שנת 1998 יצא לאור מגזין חדש, 'חתן כלה', שלווה במסע פרסום טלוויזיוני ופרסום חוצות. באותה שנה הופיעו בשוק גם ירידי חתונות, שבהם משתתפים נציגים מתחום האירועים, בהם גני אירועים ומלונות, דוכני טעימה של שירותי קייטרינג, צלמים, תקליטנים, תצוגת אופנה של שמלות כלה ובגדי חתן, תאורנים, תפאורנים ומעצבי שולחנות ופרחים. העיתונות מקדישה כתבות רבות לנושא וגם האינטרנט גדוש באתרי מידע בנושא מסיבת הנישואים (The Wedding Channel), שכמו טקסים אחרים בתרבות החילונת התמסחרה מאוד, התבהמה ואיבדה מייחודתיותה המשפחתית והתרבותית. 

חתונות בישראל - נתונים כלליים

המניעים לנישואין 

בין המניעים לנישואין ניתן לציין אהבה, רצון להביא ילדים ורצון להתמסד. סקר של ynet משנת 2004 מלמד, כי 63% (מרבית הנשאלים) מתחתנים מתוך אהבה, 14% מתחתנים כדי להביא ילדים ו – 10% מתחתנים מתוך רצון להתמסד. נתונים אלו תקפים לגבי המגזר החילוני. 

תפישת מוסד הנישואין

בסקר של ynet משנת 2004 נבדק כיצד נתפס מוסד הנישואין: 41% השיבו, כי מוסד הנישואים נתפס בעיניהם כ"דרך הנכונה לחיות בה". 28% השיבו, כי מדובר ב"מסגרת חיים מקובלת". כך נראה, כי רוב הנשאלים רואים במוסד הנישואין מסגרת נכונה ומקובלת שהם חפצים להיכנס לתוכה. 14% מהנשאלים ענו, כי מדובר ב"מוסד רוחני". 8% רואים בנישואים "עניין טכני" ו-3% - מוסד דתי.

מחקר משנת 2002 שנעשה באוניברסיטת תל-אביב מלמד, כי 55% מכלל היהודים הנשואים בישראל, מסכימים עם הטענה, לפיה אנשים נשואים מאושרים יותר מאנשים לא נשואים. בקרב המרואיינים היהודים הלא-נשואים, רק 40% הסכימו עם קביעה זו.

הלגיטימציה הגבוהה שמוסד הנישואין זוכה לה נובעת בין השאר מהמתאם הישיר שבין תפישת הנישואין לתפישת גידול הילדים. נתוני המחקר מראים, כי רק 30% מכלל היהודים בישראל סבורים כי הורה יחיד מסוגל להעניק לילדיו חינוך באותה רמה הניתנת על ידי זוג הורים.

מספר החתונות הנערכות בישראל 

מספר החתונות הנערכות בישראל נכון לשנת 2001 נע בין 30 ל – 40 אלף חתונות בשנה וקיימת מגמת עלייה שנתית של כ – 2.5%.

הכנסותיו השנתיות של ענף החתונות

הכנסותיו השנתיות של ענף החתונות נכון לשנת 2001 נעות בין – 500 מיליון דולר ל – 2 מיליארד דולר.

עלות חתונה סטנדרטית בישראל

עלות חתונה סטנדרטית בישראל נכון לשנת 2006 היא כ – 35 אלף דולר (בין 120 ל – 150 אלף שקלים), לכ-400 מוזמנים. עלות משוערת לאדם נעה בין 70 ל – 100 דולרים. בקצות הסקלה מצויות חתונות בעלות נמוכה יותר (30 אלף שקלים), לצד חתונות מפוארות שעלותן כמיליון שקלים. 

רוב החתונות בישראל מושקעות ומהוות סמל למעמד חברתי. עם זאת (ואולי בשל כך), לא מעט משפחות, שידן אינה משגת לערוך חתונה יקרה, נכנסות לחובות כדי להגשים פנטזיה של ערב נוצץ שלא ישכח לעד. במקרים רבים, החתונה משאירה זכרונות מתוקים אך לצידם גם חובות גדולים לזוג הצעיר ולמשפחתו. 

חתונות באלפיון העליון

סקר של "ידיעות אחרונות" משנת 2006 מלמד, כי עלות חתונה של האלפיון העליון סובבת סביב 300 אלף שקלים.

סה"כ הוצאות החתונה 

סקר שביצע The Marker בשנת 2007 מלמד על העלויות של המרכיבים השונים בהכנות לחתונה. בעוד שעלויות מסוימות אינן משתנות בהתאם למיקום גיאוגרפי – כמו תסרוקות, איפור, רב וכתובה – קיימים פערים ניכרים בין ת"א והמרכז לבין ירושלים. החתונות במרכז נוטות להיות יקרות יותר ותעריפים מסוימים אף מוכפלים כאשר החתונה מתקיימת במרכז, ולדוגמה – עיצוב חופות ופרחים שמחירו בירושלים מגיע ל – 2,500 שקלים יעלה בתל-אביב עד 4,000 שקלים. נראה כי בתחום אחד ירושלים יקרה יותר מן המרכז וזהו תחום המוסיקה. הזמנת תקליטן בירושלים יכולה להגיע ל – 9,000 שקלים, בעוד הזמנת תקליטן בתל-אביב והמרכז מגיעה עד 6,000 שקלים. ייתכן והריכוז של התקליטנים המצליחים במרכז גורר עלויות נסיעה לירושלים המייקרות את השירות.

עלות מרכיבי חתונה (בש"ח)
מרכיב ירושלים תל-אביב והמרכז
מחיר מנה 90-300 150-350
תקליטן 4,000-9,000 3,000-6,000
צילום 5,000-8,000 5,500-9,500
מעצבי חופות ופרחים 1,000-2,500 2,000-4,000
אטרקציות לאירוע 2,000-5,000 3,000-5,000
בגדי חתן וכלה 5,000-1,0000 7,000-15000
תסרוקות ואיפור  4,000-1,000  2,000
שונות (רב, כתובה, טיפים) 2,000 2,000

מספר האורחים הממוצע בחתונה

 

בשנת 2001 עמד מספר האורחים הממוצע בחתונה על 400 איש. רבע מתוכם הם מוזמנים של הזוג הצעיר, והיתרה הינם מוזמנים של שתי המשפחות.

שעת הגעה

במחקר שנערך בשנת 2001 נמצא כי 10% מן האורחים מגיעים בזמן, בעוד 25% מאחרים בחצי שעה, 50% מאחרים בשעה וכ-10% מאחרים ביותר משעה.

ההשקעה בעיצוב האירוע

על פי סקר של The Marker שפורסם בשנת 2007, היקף השקעה ממוצעת בעיצוב האירוע נע בין 3000 ל – 8000 ₪.

זמן היערכות לחתונה 

על פי מחקר שנעשה ב-2001, זמן היערכות לחתונה נע משלושה חודשים ועד שנה. מומחים בתחום מבחינים בין חתונות קיץ לחתונות חורף. מאחר ומרבית המתחתנים בוחרים להינשא בקיץ, ההיערכות לחתונת קיץ נעשית בין שבעה לשניים עשר חודשים טרם החתונה. בחורף, זמן ההמתנה לסגירת מקום החתונה מתקצר ונע בין שלושה לשישה חודשים. עלותן של חתונות קיץ גבוהה יותר, אך הנתון לא משפיע על שיעור המתחתנים.

עיתוי החתונה

על פי דיווחי מנהלי אולמות אירועים (בשנת 2007), היום המועדף לעריכת חתונה הוא יום חמישי, כיוון שהאורחים יכולים לחגוג עד מאוחר ואינם צריכים ללכת לעבודה למחרת.

משך חתונה

חתונה ממוצעת אורכת כחמש שעות. המוסכמה הרווחת היא שמשך החתונה מעיד על טיבה, כלומר חתונה שהאורחים נשארים בה עד שעות מאוחרות נתפסת כמוצלחת יותר.

מחיר השכרת שמלה

המחיר הממוצע להשכרת שמלת כלה  נע בין 6,500 ₪ ל – 20,000 ₪ לשמלות מעצבים. כך עולה מסקר של The Marker שפורסם בשנת 2007.

האורחים

מספרם הממוצע של מוזמנים לחתונה ישראלית עומד על 400, כאשר רבע מהם (כמאה איש) הם מוזמנים של הזוג, והיתרה – מוזמני שני הצדדים. את ריבוי האורחים ניתן לתלות במספר סיבות: א. התפישה שהזמנת מספר גדול של אורחים היא רווחית יותר לזוג (הצ'קים מכסים את ההוצאות ומעבר). ב. בישראל קיימות רשתות חברתיות ענפות, המניבות מספר מוזמנים גדול. רבים מהזוגות מזמינים את החברים שליוו אותם במסגרות שונות לאורך החיים (בית הספר, צבא, אוניברסיטה) ג. קיימת נורמה של הזמנת עמיתים לעבודה לחתונות – דבר שמסייע לבנות קשרים חברתיים. ד. רווחת התפישה שככל שישנם יותר חוגיים – כך 'שמח יותר'.

לבוש

לא רק הזוג הנישא משקיע זמן וממון בבגדי החתונה. בישראל מקובל להופיע בחתונות עם מיטב המחלצות. אורחים רבים נוהגים לרכוש בגדים חדשים טרם ההליכה לחתונה הן כדי 'לדפוק הופעה' לעיני המשפחה והחברים. החתונה היא בעצם מפגש פריודי של משפחה וחברים, שאינם נפגשים תדירות - מפגש שבו אחד בוחן ואומד את השני ('הוא נראה צעיר', 'היא ממש הזדקנה' וכו'). הלבוש החגיגי נועד גם לצורך דייטינג. החתונה נתפסת כמסיבה המונית - במה למפגש והיכרות רומנטית בין רווקים ורווקות. הלבוש החגיגי נועד כמובן גם לכבד את המזמינים. 

מסקר של חברת i-Geo שנערך בשנת 2007 עולה, ש-18.5% מקרב החרדים ו-7.40% מקרב המפרנסים קשי היום הצהירו כי יוציאו למעלה מ-3,000 שקל עבור בגד לאירוע חשוב בקרבה ראשונה. 

לעומת זאת, רק 3.9% מקבוצה המסווגת כ'קבוצת עושר והשפעה' הצהירו כי יוציאו סכום כזה על בגד לאירוע - וכרבע מהם (24%) השיבו כי ישלמו עבור בגד לאירוע עד 500 שקל. לכאורה יש בכך כדי להפתיע. בפועל ההסבר פשוט למדי: העשירים קונים בגדים חדשים כל השנה, בעוד שהעניים 'מתחדשים' רק באירועים חגיגיים ובראשם חתונות. זאת ועוד, כיוון שהחתונה נתפסת בקרב השכבה הענייה (מזמינים ומוזמנים כאחד) כאירוע שיא, חד פעמי, בחיים, הנכונות שלהם להשקיע ממון רב באירוע הזה גבוהה מהשכבה העשירה, שעבורה החתונה היא עוד מסיבה שגרתית.

שעת ומקום החתונה משליכים על האווירה ומכתיבים את קוד הלבוש של המוזמנים. קוד הלבוש בחתונות הנערכות בערב פחות פורמלי ומוקפד מהקוד הנהוג בחתונות הנערכות בערב. זאת ועוד, בקיץ קיימת נטייה להופיע בלבוש קל יותר מאשר בחורף, בשל החום הכבד המאפיין את הקיץ הישראלי (בעיקר באתרים  חתונות פתוחים).

מתנות

רקע

מומחים מסבירים, כי מתנה מקפלת בתוכה דינמיקות חברתיות רבות, כמו חיסכון מול פזרנות, קשרים חברתיים ורוח מול חומר. מתנה היא בעצם קו בלתי נראה של כמה אני רוצה לתת, כמה אני יכול לתת, כמה המקבל מצפה לקבל ממני וכמה מחויבות תיצור מתנה גדולה.

תקופת הצנע והמחסור, וכמוה גם השנים הראשונות להתאוששות, יצרו התאמה בין מתנה לצורך פונקציונאלי. אם ילד צריך חולצה חדשה פעם בשנה, אז חיברו את זה לחג או ליום ההולדת, והמתנה טענה משמעות אקסטטית ריגושית לאירוע.

כשבחרו מתנה למארחת, חיפשו שילוב בין יופי, מחיר הגיוני ופרקטיות, תוך חשיבה רבה על כך שהמתנה לא תהיה יקרה - אך תרשים את המקבלת, לא תהיה יקרה באופן שייצור מחויבות מצד המקבלת, ולא משהו אישי מדי שכופה טעם על המקבל.

עם הזמן ירדו מחירי המוצרים והייחוד שלהם כמעט ונעלם. נוצרה מעין באנליזציה של מתנות, והקנייה, כמו גם ההענקה, איבדו מהריגוש שבהן. החברה הפכה לחומרנית, והמתנות החלו להימדד בשווי חומרי ולא בערך רגשי.

לא תמיד נהגנו לפטור את הקרובים שלנו בצ'קים, תווי שי וכרטיסי כסף. בעבר נהוג היה להשקיע הרבה יותר מחשבה במציאת מתנה, על-פי האופנות ששלטו בישראל בכל תקופה נתונה.

בשנות ה-50, כשהצנע נתן אותותיו בבגדים ובמזון, נהוג היה לקיים חתונות צנועות בבית ההורים, או לכל היותר ברבנות. כך המוזמנים היחידים היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה וקומץ מוזמנים נוספים, שהביאו עמם מתנות פונקציונליות צנועות, שישמשו ויקלו את חייו של הזוג הצעיר שיוצא לדרך משותפת.

המוזמנים לחתונת קרובים או חברים יכלו לבחור בין אלבום תמונות, מגהץ, קרש גיהוץ, סט כוסות או ואזה לפרחים. בפני המוזמנים לבר המצווה של הבן דוד לא ניצבה דילמה גדולה, והאפשרויות נעו בין ספר עם מסר חינוכי לבין חולצה לבנה חגיגית. ערב חג היה מבטיח למארחת בעיקר אורחים רעבים, אשר רק לעתים היו סוחבים עמם מתנה פרודוקטיבית בסגנון ספרי הבישול של ליליאן קורנפלד, שכתבה את "מה אבשל ממנות הצנע" בהוצאת ויצ"ו.

בשנות ה-60 החל המצב הכלכלי בישראל להשתפר מעט - ייתכן שבעקבות הפיצויים שהחלו להגיע מגרמניה - וחלק מהחתונות העתיקו עצמן לאולמות אירועים. הרוקנ'רול ואלביס היו בתפקיד הדי ג'יי. הברילנטין שימש בתפקיד הג'ל, ובין ערימת המתנות ניתן היה למצוא את הסיפולוקס המיתולוגי שעבר מזוג לזוג, סירי לחץ וסט ספלי קפה. מאורחים קרובים במיוחד ניתן היה אפילו לצפות לסרוויס הכולל 24 צלחות.

בשנות ה-70 זוגות רבים יותר מצאו את עצמם יוצאים מהאולם עם מכשירי "סודה-סטרים", שתפסו את מקומו של הסיפולוקס, עם קומקומים, מערכות כלים של נעמן פורצלן, פמוטים, מפות ומפיות בד תואמות.

בשנות ה-80 ועם המעבר המוחלט לחתונות באולמות, החלה לחלחל ההכרה, כי עוגת החתונה שקיבלה את פני האורחים בכניסה לאולם, המזרקות, המראות ופירמידת כוסות השמפניה החמוצה, כרוכים בהוצאה כספית משמעותית עבור הזוג הצעיר, ולעמדת קבלת הפנים, המוכרת יותר כטקס חליפת הנשיקות עם הורי החתן והכלה, הצטרפה הסבתא, שתפקידה המרכזי היה לאסוף את הצ'קים מהאורחים, ולהטמין אותם בתיק קטיפה מרשים.

בתקופה זו החלו ההתחשבנויות שליוו כל זוג מרגע החופה ועד יום מותו. לפני כל אירוע שאליו הוזמן הזוג הוא היה מעיין ברשימת המתנות שקיבל, ומקפיד להעניק פחות או יותר את אותה מתנה. אז גם החלה החלוקה למחנות של הצד הנדיב לעומת הצד ה"חסכן".

בשנות ה-90, כשכבר היה ברור שלהביא מתנה לחתונה זו חוצפה ממדרגה ראשונה, תפסה הכספת את מקום הסבתא באזור קבלת הפנים. כך הבהירו החתן והכלה, או ליתר דיוק הוריהם, שמימנו את התפריט העשיר, כי הם מצפים למעטפה מרשרשת, ולה בלבד. גם הבנקים הפנימו את האופנה החדשה, ויצרו פנקסי המחאות מעוטרים בפרחים במיוחד לטובת אירועים.
בשנות ה-90 נפתח השוק ליבוא מסין, מחירי המוצרים צנחו והמגוון שעמד בפני הישראלים התרחב באופן דרמטי. המושגים "סרוויס" או "סט סירים לכל החיים" נכחדו מהעולם, וביקור אצל קרובים בחג היה מבטיח להם שמיכות פיקה, מגבות, מצעים צבעוניים של בנטון, פרקולטורים ושאר כלי בית.

בשנים אלו עלה קרנו של העיצוב. היו אמנם מי שעדיין חיפשו מוצר פרקטי, אך גם הם הקפידו לתת מתנות מעוצבות יותר: סטים ליין, סכינים מקצועיות, קערות הגשה, פסלים וכלים מעוצבים, מנורות שולחן ועציצים.

בתקופה הנוכחית עיקר תשומת הלב של הקונים היא על נוחות ומיתוג. אם קונים עט, אז הוא חייב להיות יקר וממותג, וכך גם מצפן, טלסקופ, אולר, פנס וכו'. המתנות הן המתנות של שנות ה-60 וה-70, אבל בגרסה יוקרתית וממותגת. החיפוש אחר הייחודיות, וכן הניסיון להמשיך לרגש את המקבלים, תרמו לא מעט להתפתחותן של חנויות כלי הבישול והאפייה המתמחות, כמו דומו או קוק סטור, ורבים קונים היום למארחת סכין בכמה מאות שקלים, מרית מסיליקון, המאפשרת להפוך את החביתה מבלי לשרוט את מחבת הטפלון, או מזלג ברביקיו אלקטרוני שיאפשר להוציא את הסטייק לפני שיהפוך לגוש פחם.

מי שעדיין מנסה לשמור על הערך הסנטימנטלי של המתנה שלו, יוכל לרכוש עבורם באינטרנט אדמה על הירח או על מאדים, כוכב על שמם, או דיל גלקטי המשלב את כל האפשרויות. אם עד לפני כמה שנים החזיק כל אולם אירועים מעין "אמבטיה" לאחסון מתנות, הרי שהיום הפך פריט זה למוצג ארכיאולוגי, וספק אם יש עוד מי שיעז להגיע עם מתנה גדולה יותר ממעטפה סטנדרטית.

הזמנה לחתונה הפכה למעין הודעת תשלום קנס, שכדי להימנע ממנו מדירים רבים את רגליהם מחתונות ומשאר אירועים בתואנות שונות. עד שלא ישתנה המצב שבו הזמנה לחתונה היא למעשה דרישת השתתפות בהוצאות בגין שמלת הכלה, החליפה, הטבעות, האיפור, התסרוקת, הלהקה, הקייטרינג, הזיקוקים והשדרוג של הסכו"ם והמפות, כדאי להמשיך להזמין מהבנק פנקסי צ'קים.

נראה שחריגה מהנהלים המקובלים תאושר לאורחים רק אם ערכה של המתנה שהביאו גבוה מכל צ'ק אופייני, וכן אם הזוג הטרי מבוסס היטב, כך שהצ'ק הניתן אינו זקוק כאוויר לנשימה. במקרים כאלה, ורק בהם, התארגנות של כמה זוגות לצורך רכישת יצירת אמנות מיוחדת, או ירח דבש בלתי נשכח באתרי ספא באיטליה, תוכל להוות חלופה הולמת לכסף.

סכומים

מזה שנים, אופנת קניית המתנות מצויה בירידה. בסקר של מעריב שפורסם בשנת 2007 נמצא כי מעל 80% מהישראלים מעדיפים להביא צ'ק כמתנה לחתונות. 

סכום הצ'ק הממוצע המתקבל בחתונות עומד על סך 352 שקלים. בישראל מעניקים סכומי כסף גבוהים יחסית, וזאת משום הסברה, שהכסף נועד להעניק לזוג התחלה טובה ולמנף אותו. משום שבישראל נהוג שההורים מממנים את חתונת ילדיהם, ההכנסות מן הצ'קים מועברות בשלמותן לזוג (כך נמצא בסקר שפורסם במעריב בשנת 2007).

גובה הסכום הניתן לזוגות נישאים בחתונתם אינו אחיד ונע (נכון ל-2007) בין 150 ל – 1000 ₪:
10% מהמוזמנים נותנים עד 150 ₪.
13% מהמוזמנים נותנים בין 150 ל – 200 ₪.
22% מהמוזמנים נותנים בין 200 ל – 300 ₪.
37% מהמוזמנים נותנים בין 300 ל – 500 ₪.

הסכומים הגבוהים מאוד, הניתנים על ידי מעל לעשרה אחוז מקרב המוזמנים, מתפלגים כדלהלן:
6% נותנים בין 500 ל – 700 ₪.
4% נותנים בין 700 ל – 1000 ₪.
3% נותנים מעל ל – 1000 ₪.

התפלגות הגילאים מלמדת, כי מבוגרים נוטים להעניק צ'קים גבוהים מצעירים. בקרב גילאי 55-64 יש אחוז גבוה יותר של אנשים המעניקים במתנה סכומים הגבוהים מ – 500 ₪.

ההכנות לחתונה

הקדמה

ההכנות לחתונה הן רבות, מצריכות זמן רב להיערכות ודורשות משאבים נפשיים וכלכליים. לרוב, הכלה המיועדת, בליווי אם, חמות או חברה טובה, עמלות מספר חודשים טרם היום המיוחל. זוגות שוויוניים עורכים חלוקת תחומי אחריות, או מנסים להפיק יחדיו את אירוע החתונה.

ההכנות לחתונה מתחילות בבחירות מקום האירוע ומתקיים סבב של מספר שבועות עד חודשים במהלכו בוחנים מקומות פוטנציאליים. לבחירה זו חשיבות מכרעת, כיוון שבדרך כלל היא זו שקובעת את תאריך החתונה.

התחומים המרכיבים את מערך הבחירות של הזוג הנישא כוללים גם בחירת תפריט, עיצוב תפאורת מקום, עיצוב שמלת כלה, עיצוב בגדי חתן, הנעלה, שירותי צילום, תאורה, איפור ועצוב שיער לכלה, מוסיקה, תכנית אמנותית, הזמנות, שירותי-בר, קניית טבעות נישואין, זר לכלה, עיצוב פרחים, עיצוב שולחנות, עיצוב חופה, בחירת כיסאות. לעתים קיימות גם הכנות משפטיות דוגמת הסכם ממון.

הסכם ממון

מקצת מהזוגות (שיעורם לא ידוע עדיין) עורכים טרם החתונה הסכם ממון המסדיר נושאים כלכליים. הסכם זה שכיח יותר בקרב המתחתנים בפעם השנייה ואילך, ונועד להבטיח את זכויות הילדים מהנישואים הקודמים נוסף על הבטחת בני הזוג וחידוד העובדה, כי בבסיס ההתקשרות עומדת אהבה ולא אינטרסים חומריים.

ההשקעה החומרית והנפשית

מראיונות עם אנשים בענף החתונות עולה שקיימים שני סוגי טיפוסי זוגות בתחום ההכנות לחתונה: הטיפוס הראשון הם הזוגות המשקיענים, המתייחסים לחתונה כאל אירוע בעל חשיבות עילאית, מתכננים כל פרט ופרט ונכונים להוציא סכומי עתק על המסיבה. לעומתם, ישנו מיעוט, הולך וגדל, של זוגות המבקרים את מסורת החתונה הישראלית ובעיקר את היציאה מהפרופורציות המאפיינת אותה לטעמם. בפועל, ההבדלים בין שני הטיפוסים ניכרים בעיקר ברמת התפישה, שכן גם בין הביקורתיים, הרוב בסופו של דבר נכנעים ולא עורכים חתונה בחוג מצומצם.

הורי הזוג

ההכנות לחתונה כמזמנות קונפליקטים משפחתיים. זוגות רבים רואים במעורבות ההורים "חומר נפץ" שללא טיפול נכון, זהיר ומלא טקט, יתפוצץ. הפתרון המוסכם על מרבית הזוגות היא לתת להורים את הכבוד המגיע להם ולהתחשב בטעמם, אך מבלי לאבד את תחושת השליטה באירוע. יחד עם הרצון לשתף את ההורים, רבים מהזוגות לוקחים על עצמם משימות הפקה רבות ומדגישים בכך את עצמאותם הזוגית ואת ההתערבות ה"מאוזנת" והמינורית של הוריהם. היבט חשוב ונוסף של המעורבות ההורית היא במימון החתונה והתשלום. ברובם המכריע של המקרים ההורים מממנים את החתונה בשלמותה או חלק נכבד מעלויותיה ועל כן הזוגות מקשרים בין המימון לצורך להתחשב בהורים.

לאחרונה נוצרה מעין חלוקת תפקידים בין זוג הצעיר להורי החתן והכלה. הראשונים אחראים על הצדדים הפורמלים של הארגון ובעיקר על הזמנת המשפחה והרב המחתן, ואילו הזוג הצעיר עוסק בתכנון המסיבה (ריקודים, מוסיקה, אוכל וכו').

בחירת מקום האירוע

שיקולים והתלבטויות

בשעה שמחפשים את המקום האידיאלי בו יתקיים הטקס, מתחשבים במספר משתנים:

נהוג לקבוע את הטקס במקום "ביניים" גיאוגרפי, כך שזמן ההגעה של בני כל צד יהיה שווה פחות או יותר.

האוכל הינו מרכיב מפתח, המנחה את הזוגות בבחירת אתר לחתונה. כאשר מוזמנים חוזרים מחתונות, הם לרוב נשאלים "איך היה האוכל?". לכן לבחירת התפריט מוקדשת מחשבה רבה. לצד בחינת סוגיות של מגוון ואיכות, יש לציין כי מרבית הזוגות מעדיפים מאכלים שיתקבלו בהבנה על-ידי האורחים. העיקרון המארגן את בחירת המאכלים הוא "מקום טוב באמצע". זהו דפוס צריכה המתרחק מהוולגרי מצד אחד ומהאליטיסטי מצד שני. המאכלים שנבחרים אינם "מתנשאים" ומתוחכמים אך גם לא עממיים. הכלל הוא להשתמש בחומרים ה"פשוטים" ביותר, שיש בהם משהו "טבעי", "כמו- איכרי", אך בגרסה יותר משוכללת, מעודנת ויקרה. התפריט העממי מוגדר באמצעות פריטים כמו ה"רבע- עוף" המיתולוגי, בורקס, פלאפל או סיגרים. תפריט מתוחכם, 'יאפי' יכלול סושי, פירות-ים, או כל פריט-מזון שנתפס כיקר ובינלאומי.
כמות האוכל היא מרכיב חשוב מאד בתרבות הישראלית. חתונה שבה מגשי האוכל רוקנו ללא שיור  נחשבת לכשלון.

התפאורה המוצעת על ידי האולם נבחנת בקפידה, בדגש על הכניסה לאולם. 

החופה המסורתית פינתה מקומה לחופה מעוצבת, הממוקמת בשטח פתוח או באולם. חופה מיוחדת ומפוארת מהווה שיקול נוסף בבחירת המקום.

זוגות רבים מתלבטים בין הגשה אישית או בוּפה (שיטת המזנון הפתוח). כיום מקובל לשלב – מזנון פתוח בשעת קבלת הפנים והגשת התקרובת לשולחנות בעת הארוחה - והדבר מקל על הבחירה.

האולמות הפופולאריים מצריכים היערכות מוקדמת רבה. לעתים הזוג מעוניין בתאריך מסוים, וייאלץ לבחור במקום פנוי לתאריך זה. ככל שההיערכות מתחילה מוקדם יותר – כך מובטח שפע של תאריכים פוטנציאליים לזוג. 

התחרות הרבה בין האולמות וגני האירועים מובילה לאינפלציה בהטבות ופיתויים לבני הזוג. מקומות מסוימים מעניקים אף ירח דבש חינם לזוג שבחר בהם.

טרם היציאה ל"שטח", נועץ הזוג הנישא בחברים ומכרים (בעיקר כאלה שכבר נישאו) ובודק מהם המקומות המומלצים. ההיוועצות בבעלי הניסיון ממקדת את הזוג במספר מקומות פוטנציאליים ובמקביל, מרחיקה אותו מאתרים בעלי שם רע.

חידושים ואופנות

נהוג לערוך את טקס החתונה באולם אירועים או בגן אירועים. בשנים האחרונות, מתחזקת המגמה (בעיקר בקרב השכבה החילונית המשכילה) לערוך את החתונות במקומות אקזוטיים: יקב, חוף הים, שמורת טבע, יערות, וכו'. המטרה להפתיע, לחדש ולהפיק אירוע בלתי נשכח. התפאורה של המקום הנבחר חשובה מאוד בהתאם למסר שרוצים לשדר – נינוחות, אריסטוקרטיות, חיבור לטבע וכדומה.

המגמה הזאת נובעת גם מהתפישה שאולמות וגני אירועים הפכו למסחריים ווולגריים והאופנה ה'בובואית' לחזור לפשוט ולראשוני. על פי תפישה זו, חתונה פשוטה, קיצית ו"אמיתית" נערכת במקום פתוח, בטבע.

ובכל זאת, בשל האקלים הישראלי, והעובדה כי מרבית החתונות נערכות בתקופת הקיץ, זוגות נוטים לשלב בין פנים לחוץ כדי להבטיח חוויה מוצלחת יותר. באופן כזה, קבלת הקהל נערכת בחוץ, במקום פסטורלי המאפשר מגע עם הטבע, בעוד הארוחה והריקודים מתקיימים במקום סגור וממוזג.

הצעקה האחרונה בקרב מארגני החתונות היא הפקת "אירועי קונספט" – בסגנונות יפני, הודי, מצרי ועוד. קיימים גם חידושים לא מבוטלים בתחום תוכנית האירוע: החל מרב מזמר ועד ללהקת בנות שמנגנות על כינורות. להיט נוסף הוא ארוחות בוקר בתום החתונה, עם סביח וג'חנון, כדי להוריד את רמת האלכוהול בדם. לרוב זה נמשך גם לאפטר פארטי עד 12:00 בצהריים.

מפיקי חתונות מקצועיים

ההכנות לחתונה נחשבות בעיקר ל"ממלכה נשית", אף שלא מעט זוגות מחלקים ביניהם תחומי אחריות. לאחרונה הולך ומתמסד מקצוע של מפיקי חתונות, ואף הדבר מייקר את החתונה רבים מעדיפים להפקיד ארגון החתונה שלהם בידי אותם מפיקים, ובכך להקטין מתחים ולהבטיח הצלחה. תפקידם של מפיקי החתונות הוא לקשר בין הזוג לבין אנשי המקצוע הקשורים בחתונה (בעלי האולמות וגני האירועים, התאורנים, הטכנאים, הקייטרינג, הדי.ג'יי, המעצבים וכו') ולפקח על ההכנות ועל הערב עצמו. הזוג אמור להגיע לחתונה כמו אל מסיבה - דרוך, נרגש אך נטול דאגות. המגמה הזאת הושפעה בין השאר מסרטה של ג'ניפר לופז "מארגנת החתונות". אגב, יש מארגנים המתמחים בחתונתם של סלבריטאים.

הזמנות החתונה

רקע

ההכנות לחתונה כוללות גם את עיצוב ההזמנות ושליחתן. ההזמנה לחתונה היא אמירה אישית, חברתית ותרבותית – בין אם מדובר בהזמנה שבלונית (כמו בהזמנות חב"ד) ובין אם מדובר בהזמנות בעיצוב אישי. ההזמנה היא חלק מקדים של טקס החתונה והיא מהווה עדות שבכתב המשלימה את האירוע. המנהג לשלוח כרטיסי הזמנה לחתונה התפתח והתרחב במקביל להתפתחות הדואר, הדפוס וגידול האוכלוסייה. בעבר, כאשר חיו היהודים בקהילות קטנות כינוס המוזמנים לחתונה נעשה על ידי הכרזה בבית הכנסת, על ידי כרוז שהודיע על האירוע, או שמש שעבר עם רשימה מבית לבית. כמו כן נשלחו מכתבי הזמנה למוזמנים, נתלו מודעות במקומות ציבוריים ופורסמו ההודעות בעיתונים. מנהג שליחת ההזמנות המודפסות בישראל מתחיל בסוף המאה ה – 19 (1890).
למרות הכניסה המסיבית של אמצעי התקשורת האלקטרוניים לכל תחומי חיינו, עדיין ההזמנה המודפסת והנשלחת בדואר היא האמצעי הכמעט בלעדי להזמין קהל לחתונה. העיצוב השונה של ההזמנות כיום מעיד על התמורות שעוברת החברה הישראלית. עלות הזמנה ממוצעת נעה מדולר ועד עשרה דולר להזמנה.

גיבושה של רשימת המוזמנים 

רשימה זו כוללת בני משפחה קרובה ורחוקה, וחברים של הזוג ושל הוריו. כמו כן המשפחות נוהגות להזמין חברים לעבודה. בהתאם לרשימה נערך סידור הישיבה של המוזמנים. כאמור, חתונה ישראלית כוללת בממוצע 400 מוזמנים, כאשר רבע מהם (כמאה איש) הם מוזמנים של הזוג, והיתרה – מוזמני שני הצדדים. בין המוזמנים נמצא בני משפחה, חברים, קולגות ממקומות העבודה והמספר הגדול מלמד על כך שחתונה היא גם צורת בילוי שכיחה בישראל וגם אמצעי לחיזוק הרישות החברתי. 

חלוקת הזמנות

אחד הפרויקטים המרכזיים הנכללים בתחום ההכנות לחתונה הינה חלוקת ההזמנות. זוגות רבים נוהגים לחלק באופן אישי כמות גדולה של הזמנות לבני משפחותיהם ולחבריהם במקום לשלחן בדואר. חלוקת ההזמנות הפכה למסורת המבטאת את הגשר בין היותך פרט להיותך חלק מזוג. הזוג מגיע יחדיו אל בתי המוזמנים ועורך "הופעת בכורה" בתור זוג ממוסד.

ביגוד החתן והכלה

שמלות כלה - סגנונות נפוצים

 לקסיקון התעשייה שהכלות מאמצות עם הזמן, מבחין בין שני מודלים עיקריים של שמלות כלה: הפשוט והמתוחכם. בקבוצת השמלות ה"פשוטות" (לעתים מכונות "שמלות-ערב") ניתן למצוא שמלות העוקבות אחר קווי הגוף, חלקן צמודות וחלקן "חופשיות", בדרך- כלל הן ארוכות, לעתים שקופות או עם תחרה, ללא תחתוניות וקונסטרוקציות. זוהי השמלה המתוארת על-ידי הכלות כ"טבעית", "קלאסית", "שאינה- תחפושת", "נשפכת", "נופלת", "נוחה", "צנועה", "חלקה", "נקייה" ו"זורמת".
שמלות מתוחכמות הן שמלות מסוג הקרינולינה. הכוונה לשמלה ארוכה, הדוקה בחזה ובמותניים, ושופעת בד הגולש מהמותניים לעבר חלקו התחתון של הגוף. שמלה זו משלבת בדרך-כלל סוגים רבים של בדים ועיטורים ומתוארת כ"מפוארת", "ויקטוריאנית", "אקסטרווגנטית", "קצפתית", "נפוחה", "נסיכית", "כלתית". 

בסלוני הכלות ובמגזינים לכלות אפשר למצוא ז'אנרים נוספים, כמו שמלת ה"בובה" (קצרה, שרוולים תפוחים, סרטים וקישורים) או ה"כפרית" (עתירת תחרות, שכבות, שרוולים ארוכים ועיטורים מן הטבע), וגם בתוך כל אחת משתי קבוצות-הגזרות שתוארו יש ניואנסים, חריגות ומיני "הכלאות" (כמו הקרינולינה הלא-נפוחה, בה בחרה אחת הכלות).

למרות זאת, ועל- אף האפשרות הפתוחה בפני הכלה לעצב שמלה כיד הדמיון הטובה עליה (אף כי התעריף ל"עיצוב אישי" גבוה בדרך-כלל מתעריף ההשכרה), החיפוש המדוקדק אחר השמלה האחת שתביע את ייחודה של הכלה, מניב בסופו של דבר "שמלות-מדים". רוב היצרנים פועלים גם הם בתוך המסגרת הזו, וחלקם אף מגדירים את זהותם המקצועית לפי הסגנון בו הם מתמחים. שתי האופציות - "השמלות הפשוטות" וה"קרינולינות" - הן הבולטות והנפוצות ביותר, ורוב הכלות מתאימות את עצמן לאחת משתיהן.

עיצוב שמלת כלה

עיצוב השמלה מתחיל בדרך-כלל כחצי שנה מראש וכולל כשלוש-ארבע מדידות. התהליך מושלם בדרך-כלל כשבוע לפני החתונה. על חשיבות שמלת הכלה מעידה העובדה שבשנים האחרונות נוצר מתחם גיאוגרפי בתל-אביב שמוקדש להלבשת המתחתנים באזור צפון רחוב דיזנגוף. שם מרוכזים, לנוחות הכלה העתידית, נותני שירותים רבים דוגמת חנויות שמלות, מוצרי ושירותי איפור, הלבשה תחתונה, הנעלה, מניקור ועסקים דומים שמזינים זה את זה. בחירת השמלה היא טקס צריכה משפחתי, המנוהל בעיקר על-ידי נשים. ההבדל בין בגדי החתן לבגדי הכלה, נעוץ בעובדה, שהשמלה נתפסת כטריטוריה-נשית סגורה-הרמטית. כמו כן בניגוד לחד-פעמיותה של שמלת הכלה, בגדי החתן נתפשים כשימושיים בעתיד. הכלות נמנעו על-פי-רוב מלתאר את השמלה באוזני החתן (תופעה שהוסברה בדרך-כלל, כציות למנהג, שמקורו, אגב, אינו עברי), וקבוצת המלווים של הכלה בסלון הכלה כוללת בדרך כלל נשים בלבד. מרבית הכלות בישראל נוהגות לבחור שמלה כאשר הן מלוות באמן.

עלויות

סקר כלכלני CIA מקבוצת גאן שוקי הון שנערך ב-2006, מלמד כי ההוצאות על שמלות הכלה בארץ מוערכות בכ-200 מיליון שקל בשנה, והמחירים להשכרת שמלה של מעצב ידוע לערב נעים בין 6,500 שקל לבין 20 אלף שקל.
שוק שמלות הכלה בישראל מחוסן מפני מיתון, והכלה ובנות משפחתה נכונות להשקיע בשמלות ללא קשר למצב הכלכלי הפרטי ו/או מצב המשק.

מדוע שמלה לבנה?

נהוג, שהכלה לובשת ביום חופתה שמלה לבנה, סמל לטוהר: כי נמחלו עוונותיה ביום זה ועתה היא טהורה מחטאיה. ויש מי שהסבירו, כי מקור המנהג שבנות ישראל היו יוצאות בכלי לבן (בגדים לבנים) שאולים בימי ט"ו באב ויום הכיפורים, "שלא לבייש את מי שאין לה". כי כשהכלה לובשת שמלת כלולות , אין להסיק מכך על מצבה הכלכלי אם ענייה היא או עשירה וכך לא תתביישנה אלה שאין להן.

סלון כלות

סלון הכלות הוא אחת מזירות הלחץ העיקריות לפני החתונה. פמליה משפחתית-נשית המלווה את הכלה לחיפושים המייגעים אחר השמלה ולמדידות המלחיצות שבאות אחר כך, היא מחזה שכיח. הצרכניות מגיעות לסלון הכלות בדבוקות של קרובי משפחה. המלווה החשובה ביותר היא האם, ורוב הכלות הגיעו לכל אחד משלבי הקניה והמדידות השונות עם אימן. נראה שחלק אינטגרלי מתהליך הקניה של שמלת כלה הוא הצמד אם-בת, המאפשר לשתיהן לעבור יחדיו את החוויה. 

אחת הדרכים העיקריות של האמהות להפגין דומיננטיות, היא מעורבות בפרטים הקטנים ביותר של מראה הכלה ושמלתה כמו מספר הקפלים בחצאית או גובה עקב הנעליים. אחרי האם, הדמות החשובה בתהליך בחירת ורכישת השמלה היא האחות, אחריה חברה, חותנת הרבה פחות, ואילו גברים (אב, חתן, ידיד) נדחקים לתחתית טבלת סיכויי ההצטרפות לאקט קניית השמלה. גברים לא מעורבים בבחירה, ואם כן, לפי הסדר הבא: חתן, ידיד, אבא.

קריטריונים לבחירת שמלת כלה

שמלת הכלה היא במה חשובה לביטויי העדפת "פשטות" ו"אלגנטיות". קיימים שני "כללים" שמכתיבים את בחירת שמלת הכלה: ראשית, על השמלה להיות חגיגית, להשרות זוהר מיוחד ויוצא דופן על הכלה. ההכרחי שנית, על השמלה המציגה את גוף הכלה לראווה להוות שיקוף טבעי, מדויק ותמציתי - גם אם חגיגי ויוצא דופן - של אישיותה ופנימיותה, אף יותר מכל בגד יומיומי. 

לא פעם כלות מתארות את השמלה שמצאו או השמלה שהן מחפשות כ"זה ממש אני", ואילו שמלה שלא באה בחשבון או שהבחירה בה מפתיעה, מוגדרת כ"זה ממש לא אני". עיקר החשיבות בהתאמה בין השמלה לכלה והכלה לשמלה. הכלה מחפשת שמלה שתוכל להרגיש בה טבעית ו"היא עצמה", בניגוד לתחושת הזיוף המתעוררת משמלת-תחפושת. מבחינה זו, על-אף הקלישאה המתארת את שמלת-הכלה כ"תחפושת ליום אחד", למרות שתהליך החיפוש כולל מדידות של שמלות שלא באות בחשבון כי "הן לא אני", ברובם המכריע של המקרים השמלה הסופית נבחרת בדיוק בזכות כושרה להשרות את הרגשת האותנטיות המיוחלת. השמלה והמראה הכללי אמורים להיות "נקיים", "פשוטים" ו"טבעיים".

בהקשר זה חשוב ההבדל שנמצא בין תל-אביב לשאר הערים ולפריפריה. בתל-אביב הכלות רוכשות את השמלה ואת טיפולי היופי במקומות נפרדים. בפריפריה כלות מעדיפות סלונים המשלבים שמלות, תסרוקות,טיפולי יופי, איפור וג'קוזי. ה"ספר הקבוע", או – טוב יותר - ללא ספר כלל - הם סמני תחכום, בניגוד להפרזה הוולגרית וחסרת הטעם שבהליכה למכון כולל.

בדומה, חלק מהכלות מתייחסות לסיטואציית הבחירה ומעדיפות שמלה שלא מסלון כלות גדול ומפואר אלא מ"חנות קטנה" או "תופרת". השוני באווירה נובע מהבדלים כמותיים ולא איכותיים, שכן גם תופרות או חנויות קטנות מתמחות בשמלות כלה אך בהיקפים מצומצמים יחסית לסלוני הכלות המפוארים.

זר כלה

מומחים בענף טוענים שהאופנה העכשווית היא זרים נשפכים כאשר הדגש הוא על האורך, וחלקם נוטים להגיע עד לרצפה. ישנה דרישה גם לקישוטי גוף על המחוך, והכלות הנועזות מבקשות צמידי רגל. שילובים של פרחים בתוך השיער מאוד פופולאריים, תוך ייעוץ עם מעצב השיער. הצבעים האהודים הם פוקסיה, בורגנדי וצהוב. סוגי הפרחים המועדפים הם ורדי גינה גדולים, שיש להם ריח משכר והם יפים כאשר הם בשיא פריחתם, ואפונה ריחנית.

ביגוד חתנים 


ביגוד החתן נחשב למשני ביחס לשמלת הכלה, אך כיום בעידן המטרוסקסואליות חתנים החלו לשים דגש על לבושם מתוך רצון להרשים ולהיענות לצו האופנה. סגנון לבושם נע מהמראה האופנתי של המאה ה-18, וכולל שכבות ומלמלות לצד עניבות, ועד למראה האופנתי לפי הגזרות העכשוויות. המחירים נעים בין 3,500 שקל לבין 7,000 שקל, לפי מורכבות הבגד. בניגוד לכלה שבוחרת את שמלתה בלי להיעזר בחתן, חתנים נוהגים לבחור את חליפת הנישואין עם בת זוגם. כמו כן, להבדיל משמלת הכלה שהינה חד-פעמית, חליפת החתן נבחרת מתוך רצון שתשמש את הלובש גם בעתיד, באירועים רשמיים נוספים.
החשיבות הגוברת שגברים ישראליים מעניקים לחליפת החתן באה לידי ביטוי במספרם הגדל של מעצבי חליפות החתן ושל הרשתות המציעות בגדים לחתנים.

לא רק אופנת סגל מתמחה בייצור חליפות, אלא גם מעצבי האופנה מוטי חסון, מישל שאטו, ירון מינקובסקי, גרשון ברם, לבנה כהן ואחרים.

רכישת טבעות נישואין 

המוסכמה הרווחת היא שעל טבעת הנישואין להיות עשויה מחומר אחד (זהב צהוב, לבן או כסף) וללא ערבוב חומרים. עליה להיות חלקה לגמרי בלי שיבוץ של אבנים או יהלומים. הסיבה לכך, היא שעל פי המקורות, לא מקדשים בטבעת נישואין משובצת באבני חן, כדי שהכלה לא תעניק חשיבות יתר לערכה החומרי של הטבעת ו"תסתנוור" מהאבן היקרה. ערכה העיקרי של הטבעת הוא במטרתה - הקידושין.
בדרך כלל קונים טבעת נשואים שעשויה מזהב צהוב, למרות שטבעות מזהב לבן הפכו לאופנתיות בישראל ורבים בוחרים בהן על פני טבעת הזהב המסורתית. 

מחיר טבעת נישואין ממוצעת נע בין 1000 ל - 800 ש"ח, ומשקלה כ-6 גרם (נכון ל-2007). טבעות הנישואין הפכו למעוצבות ומושקעות ובני הזוג מגיעים היום ביחד לרכוש את הטבעת. אפשרות נוספת, היא לעצב טבעות אישיות לחתן ולכלה וכך יש לזוג טבעות ייחודיות בעיצוב אישי, מטאפורה לקשר הנדיר.

מסורת עריכת הדיאטות

לא ניתן להתעלם ממסורת עריכת הדיאטות טרם החתונה שנעשתה רווחת בשנים האחרונות. בני הזוג ולעתים בני המשפחה הקרובה נכנסים ל"משטר אכילה" במטרה להיראות זוהרים ורזים ביום חתונתם. התכלית הנוספת, היא האפשרות להרחיב את אפשרויות הביגוד לקראת המאורע.

 שיער ואיפור 

על פי מומחים בתחום, האופנה הבולטת כיום לכלות היא שיער אסוף, בהתאם לאופנת הריקודים הקלאסיים שהפכה לדומיננטית בישראל, למן עלייתה של התכנית רוקדים עם כוכבים בשנת 2006. המראה הזוהר של האוסקר גם הוא מתווה סגנונות עיצוב שיער קלאסיים. 

מראה השיער האסוף מתמיין לכמה ז'אנרים – המראה הנקי, המראה הרומנטי והמראה הקלאסי.
בתחום השיער הפזור ניתן להבחין בשיער גלי, רך וקלאסי. מקצת מן הכלות משלבות בחתונתן שתי תסרוקות, כאשר עד החופה הן מופיעות בשיער אסוף ואילו אחריה, בתסרוקת פזורה.

באשר לאיפור, המראה הנפוץ הוא העדין, הטבעי והשזוף. המייק אפ מאוד עדין, והדגש הוא באזור העיניים. אם המראה הוא תיאטרלי, העיניים מודגשות באיפור מעושן יותר והדגש הוא על העין בלבד.

האוכל המוגש בחתונה

תפריט

יש מקום להניח שבכל החתונות בישראל מוגשת אותה כמות מזון, אך ההבדלים מתבטאים בעיקר בסוג הדקורציה ("אותנטית", "כפרית" ועוד), בחומרים (שמן זית לעומת מיונז, עשבי תיבול טריים לעומת תבלינים יבשים) ובמגוון המנות. בחתונות המעמד הבינוני-גבוה מגוון המנות בדרך- כלל מצומצם יותר מאשר בחתונות ממוצעות ומטה. התפריט הטיפוסי חייב לכלול מנות בשריות (בדרך-כלל שתיים), מנת דגים, ירקות טריים ומנת תוספת חמה (בדרך-כלל תפוחי אדמה, אורז או פסטה). לחם מוגש תמיד. תפריט "פשוט" לדוגמה: רוסטביף, ריזוטו עם פטריות, תפו"א, דג סלמון, סלט אחד (סוגי חסות שונים ברוטב ויניגרד או סלט עגבניות שרי), מנת ירקות מבושלים ולחם "בוטיק", בדרך- כלל חי. 

תפריט נוסף יכול לכלול דג (סלמון טרי מושחם, מוגש עם סלמון סקין ובצל ירוק בליווי סלסלת מלפפונים, מרק (מרק קרם גזר וחלב קוקוס מוגש עם קריספ בטטה בנגיעת קרמל וקציפת אניס), סושי, מנה מרוקאית (אוסובוקו טלה בציר יין אדום, עגבניות ורוזמרין, על מצע קוסקוס, פירות יבשים ותערובת ירקות שורש), מנה צרפתית (אסקלופ כבד אווז מושחם בגריל על מדליון תפוח עץ בחמאת וניל ובריטוש תאנים קלוי)".

סקר משנת 2007, שבוצע על ידי The Marker, מלמד כי עלות מנה נעה מ 150 ועד 360 ש"ח בתל-אביב והמרכז ומ - 90 עד 300 ש"ח בירושלים.

תפריט טעימות

תפריט הטעימות הוא הדבר הנפוץ במרבית החתונות המתקיימות כיום. פחות עומס על הצלחות, יותר מנות קטנות ועדינות בצלחות קטנות, שיחייבו את האורח לגשת כמה פעמים לעמדת המזון. כל מנה מעוצבת ומלאת טעמים.

הרעיון שעומד מאחורי תפריט הטעימות, הוא לאפשר לאורח להתחבר לאוכל בצורה מדויקת יותר ולא בדרך של בופה, שעליו מעמיסים מכל הבא ליד. בכל עמדת אוכל יש מנה עיקרית אחת ותוספת, והאורחים יכולים לבחון את עמדות ההגשה ויטעמו לפי הרצון האישי שלהם.

קינוחים

כוסות קטנות תפסו את מקומן של הצלוחיות בתחום הקינוחים. גם פה מדובר במנות אישיות, מעוצבות ועדינות. המינימליזם וריבוי הטעמים הן מילות המפתח. בנוסף, יש דגש רחב על המתאבנים: במקום הארבעה המסורתיים נוטים היום להגיש עשרה מתאבנים במגשים מעוצבים על גופי תאורה, והמראה מרשים במיוחד.

מוסיקה

זוגות נוהגים לבחור היום את המוסיקה שתושמע בחתונה ביחד עם התקליטן וקיימת חשיבות רבה לשיר המלווה את כניסת הכלה לחופה וכן לשיר הראשון המושמע לאחריה. לשיר זה נודעת בדרך כל משמעות עבור בני הזוג ולעתים מדובר בשיר שבני הזוג רקדו לראשונה. המוסיקה המושמעת מלמדת לא רק על טעמם האישי של בני הזוג, אלא גם על עדתם. נהוג לשלב בקרב עדות מסוימות שירים ממסורת העדה.

מומחים גורסים שהזמרת המושמעת ביותר בחתונות היא שרית חדד. לאחרונה (2007), למרות היותו שיר פרידה, "ואת" של הראל סקעת הוא הלהיט הכי חם בחתונות (כפי שבעבר היה "פרפקט דיי" של לו ריד).

אופנה בולטת היא הבאת די.ג'יי מוכר מארצות הברית או מאירופה למסיבות החתונה שנערכות לאחר החופה. מבלי, כמובן, לזלזל במקומיים, ובראשם עופר נסים, רונן גוטמן, אסי קוז'אק, סהר זנגלביץ' וטל כהן שנחשבים לפופולאריים ביותר.

באשר להזמנתן של להקות וצוותי הווי ובידור - מומחים בענף המוסיקה אומרים שעידן להקות החתונה משנות ה-80 נעלם כמעט לחלוטין. זאת, כיוון שהמטרה היא להרקיד את הקהל כמה שיותר שעות – ומכאן ההעדפה המוחלטת להזמין די גיי'.

סקר של  The Marker משנת 2007, מגלה שעלות תקליטן ממוצעת נעה מ - 4000 ועד 9000 ש"ח בירושלים, והיא נמוכה יותר בתל-אביב, בה עלות תקליטן נעה בין 3000 ל - 6000 ש"ח.

עיצוב

אירועי החתונות הפכו היום למגוונים יותר בהיבטי הכלים, הבדים והטקסטורות. הזהב שולט בכיפה, יחד עם סגנון הפרחים של לורה אשלי. למעשה, אין גבול לדמיון ואפשר להציע כמה וכמה דרכי עיצוב, אבל לאחרונה המראה הנקי הוא הפופולארי, והירידה לפרטים הקטנים באיכות וברמה הגבוהות ביותר היא המענה לדרישת הזוגות.

תחומי עיצוב החתונה נרחבים ונוגעים לעיצוב מקום החתונה – בדגש על הכניסה, אתר החופה, עיצוב מתחם הריקודים וכן – עיצוב השולחנות, עיצוב סידורי הפרחים במקום ועיצוב מתחם המזון.

צילום

צלם החתונה, שנבחר בקפידה, אחראי על הזיכרונות, שיוותרו למתחתנים ולקרוביהם מהחתונה. צלם חתונה טוב ידע כיצד לתפוס את הרגעים החשובים והמרגשים ביותר, את האנשים החשובים לחתן והכלה ואת השמחה של החתונה, וזאת מבלי להפריע למתחתנים ולמוזמנים יתר על המידה. טרם החתונה, נוהג הזוג להיפגש עם צלמים שונים ולהתרשם מסגנונות הצילום השונים עד לבחירתו של הצלם המתאים ביותר.

ניתן להבחין בסגנונות שונים של צילום חתונה, מהצילום המעוצב בו מועמדים כל המצולמים לתמונה חזותית (הצלם האקטיבי), ועד הצילום התיעודי שאינו מתערב בסביבה אלא רק מתעד אותה (הצלם הפסיבי).

המהפכה הדיגיטאלית מזמנת תוספות רבות לאלבום התמונות המסורתי הניתן לזוג הנישא. זוגות בוחרים לקבל מן הצלם אלבומים דיגיטאליים הנבנים בדומה לספר בעל כריכה מעוצבת. התמונות באלבומים עוברות עריכה בתוכנת הפוטושופ והתמונות המתקבלות אינן נופלות מתמונות פרסומת. כמו כן צלמי החתונה עורכים סרט DVD אשר מחליף את קלטות הוידאו משנות השמונים והתשעים. 

תופעה אחרת שתפסה מקום של כבוד בשנים האחרונות היא המצלמות החד-פעמיות שמונחות על השולחנות לטובת האורחים, שלוקחים אותן הביתה למזכרת אחרי שהצטלמו.
לאחר החתונה, חלק מן הזוגות נעזרים בתמונות הדיגיטליות ובונים אתר חתונה באינטרנט. כך לזוג ולאורחים נותרת מזכרת מהאירוע.
עלות צילום חתונה נעה מ – 3,500 ועד 10,000 ₪.

המתנות והצילומים הם מזכרות החתונה לזוג ואילו האורחים זוכים גם כן למזכרת חומרית. מתן מזכרות לאורחים הינה מסורת רבת שנים. ההוצאה על מזכרות לאורחים נעה בין 1,200 ל-10,000 שקל ל-400 אורחים. קיימים זוגות הבוחרים בסלסלות קטנות עם סוכריות, שוקולדים, חמסות ופרח לכל אורח, כשההוצאה הממוצעת עומדת על 5-3 ש"ח לאדם. זוגות אחרים מחלקים לאורחים בקבוק יין עם כיתוב אישי.

הערב שלפני החתונה

בשנים האחרונות התמסדו שני דפוסים מקובלים בערב של לפני החתונה: ישנם זוגות השוכרים חדר או צימר ומבלים בו את ליל רווקותם האחרון. לעומת, ישנם זוגות שנפרדים בערב זה, והכלה לנה בבית משפחתה או במחיצת חברות.

מסיבת רווקים/ רווקות 

מספר ימים לפני החתונה נהוג לערוך מסיבת רווקים לחתן ומסיבת רווקות לכלה. זהו מנהג אמריקאי במקור, שחלחל לחברה הישראלית והפך למסורת. כל אחד מבני הזוג מתכנס עם חבריו הטובים, בבית או מחוצה לו, וחוגג את יום רווקותו האחרון. תכנון המסיבה הינו באחריות החברה הטובה (של הכלה) והחבר הטוב (של החתן). יש מסיבות שנערכות בבית (אצל הכלה/החתן או הוריהם, בבית של אחד המשתתפים, או אם אין בנמצא מקום גדול מספיק ויש תקציב, ניתן לשכור מקום), וישנן מסיבות חוץ. ניתן לערוך מסיבה בפאב/מועדון, או בספא רגוע. ניתן גם לערוך את המסיבה במקום פתוח, כגון חוף הים או פארק ציבורי.

הכנות הלכתיות

רישום נישואין ברבנות


הגיל המותר לנישואין על פי החוק הוא 17 שנים. חתן או כלה שטרם מלאו להם 17 שנים, נדרשים להביא אישור מבית משפט מחוזי המתיר להם להינשא.
על בני זוג הבאים להירשם לנישואין, להופיע בלשכת רישום נישואין במועצה הדתית הקרובה למקום מגוריהם בין שלושה חודשים ל- 45 יום לפני מועד הנישואין. רשם הנישואין ימלא את פרטי בני הזוג בתיק הנישואין ויפנה את הכלה לרבנית, לשיחה ולקביעת תאריך הנישואין.

עדים


על כל אחד מבני הזוג להביא שני עדים יהודיים (גברים), שאינם קרובים לחתן ולכלה ואינם קרובים זה לזה, המכירים את בני הזוג וביכולתם להעיד שבני הזוג הינם רווקים ושאין מניעה להשיאם כדת משה וישראל.
עדים המכירים את שני בני הזוג וביכולתם להעיד שבני הזוג העומדים להינשא הינם רווקים ושאין מניעה להשיאם כדת משה וישראל יכולים להעיד על החתן והכלה גם יחד.

טבילה במקווה

אודות המקווה

המקווה דומה מאד לבריכת שחייה קטנה. ממדיו בדרך כלל כשני מטרים מרובעים וגובה המים מגיע עד כמטר. כדי ליצור גישה נוחה יש מדרגות המוליכות לתוך מי המקווה עד קרקעיתו. בצידו של המקווה יש חור קטן בקוטר של ס"מ והוא נותן לבריכה זו מעמד של מקווה. מעבר לחור הזה יש בריכה קטנה (בור) המלאה מי גשמים טבעיים (במקרים מיוחדים אפשר להשתמש במי מעיין או במים שנמסו משלג או מקרח). כמות המים של בור המים היא 40 סאה (19 ליטר מים).
 
הבור עצמו אינו משמש לטבילה, כיון שקשה להחליף את מימיו. לכן משמש הוא מקור חיבור לבריכה אחרת המחוברת אליו על ידי החור ומשווה לבריכה מעמד של מקווה. הבריכה מחוברת לאספקת המים הרגילה מן הברז, את מימיה אפשר להחליף בכל עת שרוצים. ברגע שהבריכה מתמלאת במים רגילים פותחים את החור הסגור בשסתום, ומימי הבור משיקים למימי הבריכה והופכים להיות כבריכה אחת, אף-על-פי שלא רואים כלל וכלל את הבור ומימיו.

בשעת טבילה האישה צריכה להימצא כולה בתוך המים - ושהמים יכסוה מכף רגל עד ראש. אסור ששיערה אחת תישאר בחוץ. לכן יש להיכנס לתוך המקווה ולעמוד על קרקעיתו. הידיים פשוטות ואינן צמודות לגוף, והרגליים מרוחקות זו מזו. כמו כן אין לקפוץ את אגרופי היד כדי שהמים יגיעו לכל מקום בגוף, טובלים בכפיפה חופשית בבת אחת את כל הגוף. בעת טבילתה תשגיח הממונה על המקווה, שתהא הטבילה כהלכתה. לאחר הטבילה האשה מוציאה את ראשה מן המים ומברכת: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה.לאחר הברכה היא טובלת פעם שנייה.

בערב שלפני החתונה נוהגות כלות ללכת לטבול במקווה. בעדות המזרח נוהגות הכלות לבוא מלוות בנשות המשפחה ובחברות, החוגגות עמן את ליל טבילתן בשירים, בריקודים ובמטעמים.

הרעיון הניצב מאחורי הטבילה 

המסורת מביטה על המחזוריות שבגוף האישה כעל תהליך של התחדשות ובריאה מתמשכת. מדי חודש בחודשו גוף האישה מתכונן לקלוט לתוכו חיים חדשים, ונוצרת בו מעין בריאה. הדימום הווסתי מחזיר את הגלגל לאחור והטבילה במים, המסמלים חיים וצמיחה, מטהרת את האישה ומכינה אותה אל גלגל המחזוריות הבא. במי המקווה נכרכים כמה דימויים סמליים; המקווה נמשל לעולם שקודם הבריאה: כפי שבריאת העולם נעשתה מתוך עולם שכולו מים, כך טובלת האישה מדי חודש בחודשו במי גשמים טבעיים וחוזרת בכך אל מקורה הטהור והראשוני ואל סמליותו של גן העדן. המקווה נמשל גם לרחם ומימיו למי השפיר: כשם שהתינוק יוצא מרחם אימו והוא טהור, טבעי ומוכן לקראת חוויות, התחדשות ויצירה, כך האישה הטובלת בכל חודש בלא כל חציצה בינה ובין המים יוצאת מהמקווה טהורה, מחודשת ורעננה. דימוי זה רלוונטי שבעתיים כאשר מדובר בטבילתה של כלה, הפותחת בחיים חדשים ומשותפים עם בן זוגה. המסורת רואה בהצלחתו של הקשר הזוגי בריאה מקורית.

הטבילה שלפני החופה מסמלת את הלידה מחדש של החתן והכלה כזוג, את השינוי המתחולל בחייהם ואת היצירה החדשה והמשותפת שהם מביאים לעולם. היטהרות הכלה כחלק מן ההכנה לקראת המפגש עם בן זוגה מסמלת גם זיכרון לאומי-היסטורי: לפני מעמד הר סיני, מפגש האיחוד הגדול בין האל לעמו, נצטוו ישראל להתקדש, להיטהר ולהקפיד על פרישות. הכנות אלו הן שיצרו את עוצמתו של המפגש שבא לאחריהן. סמליותם של מי המקווה כמאפייני נשיות וחיים, זוכה בשנים האחרונות לעדנה מחודשת ומשתלבת בתפיסות פמיניסטיות, טבעיות והוליסטיות ביחס לגוף ולפריון.

שבת חתן / שבת כלה

בעדות המזרח נהוג, שהחתן עולה לתורה בשבת שלאחר החתונה, בדרך כלל לעליית "מפטיר", ומתכבד לקרוא את ההפטרה (יש אף עדות, שבהן נוהגים להמטיר סוכריות על החתן). לאחר התפילה עורכים קידוש לכבוד החתן והכלה.

בעדות אשכנז נהוג, שהחתן עולה לתורה בשבת שלפני החתונה ל"מפטיר" ו"ההפטרה", ולאחר עלייתו, הנשים משליכות סוכריות על החתן, וילדי בית הכנסת אוספים אותן. לאחר התפילה עושים קידוש ובו נהוג שרב בית הכנסת מברך את החתן, והחתן משיב לו בדרשה. 

לפי מנהג אשכנז, אין הכלה מתראה עם החתן לפני החתונה. יש הנוהגים שלא להתראות מהשבת שלפני החתונה או אף שבוע שלם ויותר קודם החתונה. משום כך אין הכלה מופיעה בבית הכנסת בשבת החתן, אלא נשארת בבית, וחברותיה סועדות עימה. שבת זו נקראת בפי העם "שבת כלה", משום כבוד הכלה, שחברותיה נמצאות עמה לשמחה.

שלבי המסיבה וטקס ברית הנישואין

שלב קבלת- הפנים


לפני החופה נערכת "קבלת- פנים" (בעגת השדה), בדרך-כלל באזור הקרוב ביותר לחניה או לכניסה לאירוע, על דשא מטופח, וסמוך לבר המשקאות. בישראל השתרש המנהג שעם ההגעה לאתר החתונה, מקבל האורח  כרטיס הנושא את שמו ואת מקום הישיבה שנועד לו. האופנה האחרונה היא שהכרטיס נשלף מתוך כוס ייןהזוג הנישא והוריו מקדמים לשלום את פני האורחים באירוע. האורחים מגישים את מתנותיהם עם כניסתם לאתר.

צ'קים מופקדים בידי האבות או האחים, או משולשלים לכספת מיוחדת. גם למתנות-חפץ יש כלי קיבול מיוחד: עגלה דקורטיבית או סל-קש גדול. המשפחה הקרובה והחברים, לעתים מצרפים גם מתנות מקוריות המעידות על ההכרות האינטימית עם הזוג ומקפלות איחולים וברכות – ולדוגמה: מפת שבילים המטאפורית למסע אליו יוצא הזוג, דברי מתיקה כדי שתהיה לזוג התחלה מתוקה, אלבומים אישיים ועבודות יד. כמו כן מקובל להעניק חפצי יודאיקה דוגמת פמוטים וכוסות יין מכסף. 

זהו השלב בו החתן והכלה (אוחזת זר, ללא הינומה) מסתובבים בנפרד בין האורחים הרבים שנאספים. המלצרים מגישים לאורחים מתאבנים (מגבינה, סיגרים מרוקאיים ודג-מלוח, דרך מאפים למיניהם, ועד סושי, פטריות-ממולאות או "שישליק" ירקות קטן). לעתים מוקם מזנון מתאבנים. בכל החתונות יש בר משקאות-חריפים שפתוח מתחילת האירוע וברמן המוזג משקאות לאורחים לפי טעמם. על הבר מונחים בדרך-כלל כלי-הגשה ובהם דגים מלוחים, זיתים, בוטנים או שקדים, וירקות חתוכים. בשלב זה מקבלים האורחים את הפתק המכיל את מקום מושבם באירוע.
יש לציין, כי כיום זוגות רבים מעדיפים להגיע במה שקרוי "כניסה מרשימה": רק כאשר כלל האורחים מגיעים ומתיישבים, הזוג הנישא נכנס למקום החתונה וזוכה לתשואות. הכלה מתיישבת על כסא מפואר, והאורחים מברכים אותה ומתרשמים מיופייה.

שלב החופה

הטקס - כמעט תמיד כולל חופה מסורתית. נהוג לקיימו  כ- 60 עד 90 דקות לאחר השעה הנקובה בהזמנה לחתונה, כנראה כדי להבטיח את נוכחות הרב ו/או מרבית האורחים בטקס.

מיקום חופה

החופה ממוקמת במקום בולט בגן כגון גבעה, גשר מעל לאגם מלאכותי, מפלס גבוה המשקיף לים, אמצע אמפיתיאטרון קטן או על חוף-הים לצד האתר. היא תמיד "מעוצבת" ומקושטת בפרחים, בדים או חפצים דקורטיביים שונים. במהלך הטקס, שאורך כרבע-שעה, האורחים נאספים קרוב לחופה. לאחר שהחתן שובר את הכוס מושמע "שיר החופה", שנקבע בתיאום מראש עם התקליטן והטקס מסתיים. בשלב זה האורחים (חברים קרובים, קרובי משפחה) "עולים לרגל" אל בני הזוג וההורים שעדיין עומדים מתחת לחופה, מברכים, מחבקים ומנשקים אותם. אחר כך האורחים מתפזרים לאזור האוכל.

מנהגי חופה בהתאם להלכה

החופה היא שירת חיי המשפחה. כמו מילה בשיר, האוצרת בתוכה תכנים רבים, כך כל מעשה ודיבור שבחופה גדוש בתכנים ובמשמעויות. המבנה ההלכתי של הנישואין ושלל המנהגים הקשורים בו, תואמים את השלבים שאותם עוברים בני הזוג ומשפחותיהם. השורשים מהם צמחו החתן והכלה, מלווים אותם אל חופתם: הדורות הקודמים, ההורים, המשפחה והציבור הרחב. בחופה אנו רואים את כל אלה, מתבוננים באהבה ובברכה בבני הזוג המתפתחים מילדות לבגרות; מלווים את חבלי הפרדה מבית ההורים, ואת התרקמות האהבה והדבקות בין בני הזוג. סיפוק ושמחה ממלאים את הלב למראה בני הזוג הקושרים ביניהם קשר שהולך וחזק, עד להיותו עובדה של קבע. הבניין שנוצר עומד בפני עצמו, אך מרובים הם החוטים הקושרים אותו לסביבתו. ברכות הכול מלוות את הזוג ההולך לדרך משלו, לבניית בית שיעמוד לדורות. 'והיו לבשר אחד'.

שושבינים 

לפי הנהוג, מלווים ההורים את בניהם אל החופה. ליווי זה מבטא את המשכיותם של הדורות. כך היא דרך העולם, בתחילה מלווים ההורים את ילדיהם, עד שהם גדלים ויוצאים לדרכם שלהם.יתכן שהליכת ההורים עם בניהם לחופה מבטאת לא רק את הליווי שנתנו לבניהם עד היום, אלא גם את הסכמתם ונתינת ברכתם לנישואין עצמם.

נרות 

נהגו להדליק אבוקות או נרות בזמן החופה. נרות אלו, מזכירים את הברקים במעמד הר סיני. היום נוהגים שההורים מחזיקים בידיהם נרות בדרכם לחופה - כביכול מאירים הם את הדרך להם ולבניהם; מעבירים מסורת דורות קודמים לדורות הבאים.

הינומה

במקומות רבים נהגו שהחופה היא צעיף או טלית בהם מכסים את החתן והכלה. משמעותו של מנהג זה ברורה: איש ואשה תחת כסות אחת, אלה הם נישואין. לפי המנהג האשכנזי, טרם החופה החתן הולך אל הכלה, כשהוא מלווה בשושביניו, ומכסה את ראשה ופניה בהינומה. הקדמת כיסוי ראשה של הכלה לחופה, יכול להתפרש כחלק מסיפור היווצרות הזוג. ההליכה של החתן אל הכלה וכיסוי ראשה הם מעין חיזור. החתן מגיע אל הכלה, מסמן אותה ומבדיל אותה משאר הנשים. כאומר: אנא, היי לי לאשה, אל תתני עינייך באחר! לפי המנהג שהחתן והכלה אינם נפגשים בשבוע שלפני החתונה, רגע המפגש הראשון בין החתן לכלה הוא מהרגעים המרגשים ביותר בחתונה. רגש זה מסמל את חיבוטי הנפש של יצירת הקשר.

כיסוי ראש הכלה בהינומה הוא מעין נטילת רשות שלפני הקידושין. כאמור, הליכת החתן אל הכלה מסמלת את ההליכה אל החיזור הראשון שהחתן מחזר אחרי כלתו. בהליכה זו מלווה החתן על ידי הוריו. ההורים הם שמביאים את בנם אל הרגע הגדול בו הוא מבקש את ידיה של כלתו. רגע מרגש הוא הרגע בו עוזב החתן את ידי הוריו כאשר הוא ניגש לכסות את ראשה של הכלה. ברגע זה עוזב החתן את הידיים שהוליכו אותו עד כאן, ומתחיל לפלס את דרכו העצמאית.

הדרך אל החופה

לפי המנהג, החתן והכלה אינם באים ביחד אל החופה. הדבר מדגיש את העובדה שבשלב זה לא באו בני הזוג עדיין בברית הנישואין. שני רווקים מגיעים לחופה והם עתידים לצאת ממנה כמשפחה מאוחדת. החתן ומלוויו הולכים אל החופה לפני הכלה. שני צדדים להליכה קודם לכלה: מצד אחד החתן מקדים, כביכול חשוב הוא יותר. מצד שני בין הליכת החתן לחופה לבין הליכתה של הכלה ישנה הפסקה מסוימת. בהפסקה זו החתן הוא שצריך להמתין לתשובת הכלה: האם תענה לחיזוריו ותבוא - או שמא תמאן? בואה של הכלה אל החופה הוא אישור לכך שהיא מסכימה להינשא. הזמן שבין בוא החתן אל החופה לבואה של הכלה הוא בעל משמעות דרמטית: הוא מסמל את ההתלבטות, את הצורך להכריע ולבחור לחיות דווקא עם בן או בת הזוג הנבחרת. רק עם בוא הכלה והתייצבותה לצד החתן, אנו יודעים שהיא נענתה להזמנתו והיא מוכנה להינשא לו. גורליות הרגע הזה מודגשת על ידי חתנים וכלות רבים המנצלים את הזמן עד להגעתם לחופה לשם תפילה לה'. נתחברו תפילות רבות המיועדות לרגע זה.

החופה 

לפי רוב המנהגים, נעשים הקידושין, או לפחות שבע ברכות הנישואין מתחת לארבעה כלונסאות שעליהן פרוס בד, ולזה קוראים חופה. החופה היא לכל הפחות כיסוי על ראשם של החתן והכלה. הסבר זה אינו מבאר את המבנה של החופה - את ארבעת הכלונסאות הנוספים על הבד. אנו למדים שהחופה היא מעין 'בית', לתוכו נכנסים בני הזוג, או לתוכו מכניס החתן את הכלה. ראייה זו של משמעות החופה, מעמיקה את משמעות ההליכה לחופה. לאחר שהחתן ביקש את ידי הכלה, מראה החתן שכוונתו 'רצינית' - לשם נישואין: בהליכתו לחופה, בהתייצבותו תחתיה ובציפייתו להיענות הכלה לחיזוריו."נקבה תסובב גבר " - מנהג האשכנזים, שעם בוא הכלה אל החופה היא מקיפה את החתן שבע הקפות.

העמידה תחת החופה

לאחר ההקפות, עומדים החתן והכלה זה לצדו של זה, ההורים עומדים לצידם, ומסדר הקידושין עומד לפניהם כשפניו אל בני הזוג. צורת עמידה זו מבטאת את התרכזות כל הנוכחים בזוג ובמעשה הקידושין העומד להיעשות. האופן בו עומדת המשפחה מבטא סדר משפחתי חדש. משפחות החתן והכלה מלווים את המשפחה החדשה הנוצרת. שוב אין ההורים עומדים בצדו של כל אחד מילדיהם בנפרד, אלא בצדם של שניהם ביחד. כל זוג הורים מקבל אל תוך משפחתו את בן זוגו של בנם או בתם. מאידך, מבטאים בני הזוג העומדים ביחד את התרקמות התא המשפחתי. כעת הם עומדים בפני עצמם, ואין עמידה זו תלויה בהורים העומדים לצידם. הרב מסדר הקידושין עומד לפני החתן והכלה ומשפחותיהם כמורה את דרכם, בתקווה שיבחרו בדרך הטובה אותה הוא מסמל.

אירוסין ונישואין

בחתונה שני שלבים: הקידושין (= נתינת הטבעת מיד החתן ליד הכלה לשם קידושין), והנישואין (=סיום תהליך ההתקשרות בין החתן והכלה, התחלת החיים המשותפים). בלשון התורה נקראים הקידושין בשם אירוסין (שלא כבלשון ימינו).

ברכת האירוסין 

לאחר שתם שלב החיזור ההדדי, החתן ביקש את ידה של הכלה והיא נענתה לו, מגיעים הקידושין. הרגע שלפני הקידושין-האירוסין הוא מהרגעים המרגשים ביותר בחופה, רגע לפני שהקשר בין בני הזוג הופך למחייב.

ברכה על הכוס

נהגו לברך את ברכת האירוסין על כוס של יין. כוס במקרא היא סמל לגורל האדם. כוס הברכה נועדה לסמל ברכה והצלחה שישרו בחיי בני הזוג. הציבור הנוכח בחתונה מאחל ומברך את הזוג עוד קודם שקידש החתן את כלתו, שיזכו למלא את מעשיהם וחייהם במעשים מבורכים, וברכת ה' תשרה עליהם. אפשר שלכן נוהגים שהרב מסדר הקידושין הוא שמברך ברכת האירוסין על הכוס. הרב מבטא את ברכתו של הציבור, ועוד מעלה יש בו שברכתו ברכת תלמיד חכם. משמעות נוספת בכוס הברכה היא מנקודת מבטם של בני הזוג: כוס הברכה אינה מסמלת גורל עיוור שאינו תלוי באדם, אלא את מעשי האדם, את האופן בו בחר הוא לעצב את חייו. רגע לפני הקידושין, משמשת כוס הברכה מעין הצהרה של בני הזוג, שכל ימיהם יפעלו כך שכוסם המשותפת - חייהם המשותפים יהיו טובים ומבורכים ודרכם תהיה ישרה ורצויה בעיני אלוהים ואדם. לפי הנהוג על ידי רבים ממסדרי החופות, מסדר הקידושין נותן לחתן לטעום מכוס היין, ואח"כ נותן את הכוס לאם הכלה על מנת שתתן לכלה לשתות. בצורה זו נרמז בעדינות שבני הזוג אינם נשואים עדיין, על כן לא נותן החתן עצמו את הכוס לכלה.

הטבעת - איחוד המשפחה

ברוב העדות נהגו מימי הראשונים לקדש בטבעת. הטבעת היא מעין כיסוי שנוסף על ההינומה, החופה, והקפות הכלה את החתן. אף הטבעת מקיפה את הכלה באופן סמלי. יש הרואים בטבעת סמל להיותו של הזוג טבעת או חוליה אחת בשרשרת הדורות.בחז"ל מצאנו שטבעת משמשת לחבר שני דברים כאחד, כמו שמצאנו במשכן שלכל שני קרשים הייתה טבעת מלמעלה לחברם יחד וכן בטבעת החושן והאפוד. הטבעת מסמלת את איחוד רצונותיו ושאיפותיו של הזוג לבניין אחד שלם. 

קידושין 

המושג קידושין מבטא את האמור לעיל: בני הזוג יוצרים הויה חדשה. השותפות ביצירה חדשה זו, יש בה התרוממות רוח; תחושה של מגע עם הנצח. למעלה בקודש מבטא מושג הקדושה את הידיעה שבנישואין מעורבת השכינה.

קריאת הכתובה ומסירתה

בין הקידושין לשבע הברכות, נוהגים להקריא את הכתובה. הכתובה מסמלת תפיסת חיים אופיינית למערכת ההלכתית. ההלכה אינה מסתפקת ברעיונות יפים, אלא מעגנת את חיי האדם במסגרת חוקית ברורה. אחד החידושים המרכזיים בנישואין על פני צורות זוגיות אחרות, הוא המחויבות. במחויבות ישנו עומק של קשר שאינו קיים בלעדיה. תפיסה זו של מחויבות מבוטאת על ידי הכתובה. קריאת הכתובה ומסירתה באות מתוך החוויה המרוממת ומתוך ההתרגשות שבקידושין. הן מבטאות זוגיות בעלת עצמה גדולה עד כדי רצון לקבוע מערכת מחויבויות שאין לסור מהן, מתוך הבנה שנישואין באים לידי ביטוי בהרבה מעשים והתחייבויות בחיי היום-יום. המעשים הקטנים הנעשים בכל יום, מקבלים משמעות עמוקה מתוך היותם חלק מכלל חיי הנישואין.

רק לעתים נדירות תובעת האישה את כתובתה (כלומר, את הסכום לו התחייב הבעל). על פי פסיקת בתי המשפט הכתובה מהוה מסמך משפטי מחייב, אך מאחר ומקור החיוב לכתוב כתובה הוא בדין הדתי, הרי שעצם החבות תידון על פי כללי המשפט העברי. למרות שהכתובה היא מסמך מחייב, לא ניתן לתובעה אם רשום בה סכום בלתי ריאלי, כזה שהבעל אינו יכול לעמוד בו. גם סכום קטן מדי אינו חוקי. חתנים רבים מתלוצצים במהלך קביעת הסכום בכתובה, ונוקבים בסכום של מיליון דולר, פאי כפול מאות אלפי שקלים, או עשרה גמלים. התלוצצות זו נובעת מן המבוכה שחשים בני הזוג, כאשר בא החתן לנקוב, כביכול, את שוויה של הכלה בעיניו, ומהתעלמות ממחשבות על גרושים ערב טקס הנישואים. קושי דומה חווים זוגות השוקלים הסכם ממון (הסכם טרום נישואים). אותה מבוכה מביאה רבנים רבים להימנע מלנקוב בסכום המדויק בפומבי. במקום אומר הרב "כך וכך שקלים".

הכתובה כיום

כיום הולכת ומתרוקנת הכתובה מתוכנה כמסמך משפטי, בשל שינוי סדרי החיים וכן לאור המהפיכה הפמיניסטית שמסרבת לראות את היחס לנשים כאל קניין או מוצר בר-קיימא. חוק יחסי ממון בין בני זוג (תשל"ג) קובע, כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקחת איתו בשעת פרידה את כל הנכסים שהביא עימו לקשר. בנוסף, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית הנכסים שהצטברו במהלך הקשר המשותף.

הכתובה הרפורמית שונה מן הכתובה המסורתית. לדעת חילונים רבים, הכתובה המסורתית היא למעשה שטר קניין של הכלה, המבטיח לה זכויות כלכליות עם מות בעלה, כי על פי הטקס המסורתי הכלה למעשה מועברת מידי אביה לידי בעלה. בעידן המודרני, הדוגל בשוויוניות בין בני הזוג, ההתיחסות לכלה כקניין איה קבילה עוד. הכתובה הרפורמית שוויונית יותר מהכתובה האורתודוכסית ומופיעים בה ניסוחים הדדיים, המתייחסים לנושאים שבני הזוג רוצים לאפיין בחייהם המשותפים.
 
בכתובה הם יכולים לומר על אילו ערכים הנישואים שלהם מושתתים – חברות ואחווה, למשל – ולכתוב כיצד הם רוצים שביתם העתידי ייראה. להבדיל מין הכתובה המסורתית,שתכניה אינם עדכניים, ואינם מתאימים לחיים המודרניים, לפי תפיסתם של הזוגות הצעירים שנישאים כיום, הכתובה הרפורמית מדברת הרבה יותר לבני הזוג של היום. כמו כן, ניסוח הכתובה על ידי בני הזוג מעמיד אותם בפני שאלות עמוקות יותר, ומחייב אותם לבצע הגדרה אמיתית של יחסיהם – זאת להבדיל מהכתובה המסורתית, שבה הכל מוכתב ואינו ניתן לשינוי או להגדרה מחדש.

בטקסי חתונה של התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמים) ושל הזרם הקונסרבטיבי מקובל לשנות את הדגש בכתובה. הכתובה הופכת להיות מסמך המעוצב ומתוכנן על ידי שני בני הזוג בפיקוח הרב. במסמך מצהירים שני בני הזוג באופן שוויוני על אהבתם,על כוונתם להקים בית יהודי ועל העקרונות שינחו את חייהם. כתובה זו כתובה עברית בדרך כלל, בניגוד לכתובה המסורתית שרובה ארמית.

ברכת 'שהחיינו' - פריסת טלית 

לפי רוב מנהגי הספרדים נוהג החתן להתעטף בטלית חדשה תחת החופה ולברך ברכת שהחיינו. לכיסוי הטלית ישנן משמעויות רבות. לפי חלק ממנהגי הספרדים, טלית זו היא החופה, ואין צורך לפרוס חופה נוספת על גבי הטלית. הטלית מבטאת נטילת אחריות על חיי בני הזוג.

בזה 'התאזנו' הקפות החתן והכלה זו בזו. החתן - בפריסת ההינומה ובנתינת הטבעת, והכלה - בהקפת החתן ובטלית. בכנפות הטלית מצויה הציצית, שמטרתה היא להזכיר לאדם שלא ילך אחרי יצריו. כשם שבכיסוי ההינומה חיזר החתן אחר הכלה ואמר לה שלא תיתן עיניה באחר, כך בנתינת הטלית אומרת הכלה לחתן שיהיה נאמן רק לה. משמעות נוספת של פריסת בגד על החתן והכלה היא איחוד בין איש לאשה - המכוסים בבגד אחד. כיסוי זה מאחד ביניהם וגם מפריד בינם לבין שאר הציבור. על פי הסברים אלה מובן מדוע נהגו לברך 'שהחיינו' על טלית. הטלית מסמלת איחוד ומחויבות, וקשורה באופן עמוק לאיחודם של בני הזוג. ברכת 'שהחיינו' מבליטה את ממד החידוש שבאיחוד זה.

שבע ברכות הנישואין וכוס הברכה

חז"ל תיקנו שבע ברכות בשעת הכנסת הכלה לבית החתן. ברכה זו נאמרת על כוס יין. בימינו נוהגים לברך את שבע הברכות מתחת לחופה. שבע הברכות מבטאות עניינים רבים. מוטיב בולט בשבע הברכות הוא המעבר מהכלל אל הפרט. מבריאת העולם, יצירת אדם הראשון וגאולת ישראל, עד לשמחת החתן והכלה העומדים לפנינו. בשבע הברכות אנו מסתכלים בין השאר גם על העתיד: על הדורות העתידים לצאת מהמשפחה המוקמת לפנינו, על התקוות הרבות שאנו תולים בהם ועל הציפייה לשמחה הגדולה שתבוא עם התגשמות תקוות אלה.

שבירת הכוס

נוהגים לשבור כוס לאחר הקידושין, לפני שבע ברכות הנישואין. לפי המנהג המקובל, נוהגים לשבור כוס לאחר קריאת שבע הברכות (בסיומו של הטקס). מפורסם ההסבר הקושר את שבירת הכוס לחורבן ירושלים. על פי דרכנו, אף שבירת הכוס היא חלק מ'סיפור' הנישואין, והיא קשורה לחייהם של בני הזוג. שבירת כוס עשויה לסמל את המוחלטות של המעשה הקודם - מעשה הקידושין. כוס נשברת מסמלת מעשה שאין להשיבו. אפשר לראות בשבירת הכוס פרק נוסף בהתקרבות הכלה והחתן זה לזה. לאחר החיזור ההדדי, ולאחר שמקצת המחיצות בין החתן והכלה נפרצו בהקפת הכלה את החתן, מסמלת הכוס עוד מחיצה המפרידה בין בני הזוג. שבירת מחיצה זו על ידי החתן, משלימה את שבירת החומות שנרמזה בהקפת הכלה את החתן.

לאחר החופה

בתום טהזוג הולך לדרכו ללא ליווי ההורים. החתן והכלה עומדים כזוג בוגר העומד על רגליו שלו. בשלב זה של החתונה אף ליווי ציבור המשתתפים בחתונה, אינו מדגיש את משקלו ורצינותו של האירוע ולא את משא הדורות, אלא את השמחה על הנישואין הנשלמים והולכים. מטרת המשתתפים כאן היא לשמח את החתן ואת הכלה. מתוך שמחה זו, הולכים החתן והכלה (לפי המנהג האשכנזי) לחדר הייחוד, בו יושלמו הנישואין. הליכת החתן והכלה ביחד, מודגשת על ידי המנהג ללכת אל חדר הייחוד יד ביד.

שלב האוכל

אזור האכילה ממוקם בחלק אחר של הגן, קרוב לרחבת הריקודים. השולחנות עגולים, מכוסים במפות-בד, כסאות-העץ מתקפלים. המפות ומפיות הבד בחתונות הנחשבות לאלגנטיות וליקרות ביותר לבנות או בצבעים בהירים, מבדים איכותיים ולא סינתטיים. הסכו"ם תמיד ערוך, וכוסיות היין וכוסות השתייה כבר מונחות על השולחן, אך בחתונות ה"יותר אלגנטיות" הסכו"ם כבד, לעתים עשוי כסף, והעריכה מקצוענית, לפי כללי הדקורום המסדירים, למשל, מרחקים בין כלי הסכו"ם. רק בחתונות בהן האוכל מוגש לסועדים על-ידי מלצרים, פריטי מזון מונחים מראש על השולחן (כמו לחם וקעריות סלטים).

בשלב האוכל מושמעת מוסיקה פופולארית רוגעת והחתן והכלה "מתערבבים" בין אורחיהם. האורחים קמים למזנונים המפוזרים באזור האכילה ובוחרים את המנות המועדפות עליהם. המנות החמות מוגשות תמיד על- ידי מלצרים העומדים במקום, והסלטים בשירות עצמי. על המזנונים ניצבות צלחות-אוכל, בר- סלטים ובר מנות חמות. גם כאן לדקורציה יש משמעות, ויש עיצובי מזנון הנחשבים נכונים יותר ופחות. כל מזנון כולל בדרך-כלל סידור-פרחים "טבעי" או פריטים דקורטיביים כמו כדים, נרות, עששיות וכדומה. יש דגש על כלי ההגשה: בחתונות של חברת הקייטרינג "פוד-ארט", הנחשבות מהיפות ביותר בארץ, האוכל מוגש בדרך-כלל בכלי-עץ גדולים ו"פרימיטיביים" עם "טקסטורה" ובכלי קרמיקה גדולים ולבנים בעלי חזות "נקייה". בחתונות ממוצעות יותר האוכל מוגש בכלי נירוסטה גדולים ומעוצבים, המיועדים לשמור על חום המנה.

בזמן הארוחה מתקיים מופע הכולל ריקוד או שירה ולעתים שילוב של השניים. התכנית האמנותית מהווה חלק חשוב של החתונה וזוגות רבים שואפים להזמין לחתונתם זמר מוכר, בעיקר בעל זיקה לשירי חתונה. בנוסף, נהוג להעלות לבמה נציג של הכלה ונציג של החתן ואלו נושאים נאומי-ברכה העוסקים באישיותו של כל אחד מבני הזוג ומספרים את סיפור היכרותם. הנאומים מוקראים, מוצגים לעתים על ידי מצגת, ולעתים אף נציג מהמשפחה או מחבריהם של בני הזוג שר להם שיר. התכנית האמנותית המוצגת מטעם חברי הזוג  או בני משפחה קרובים היא בעלת אופי הומוריסטי ומבדר.
בזמן הארוחה החתן והכלה מסתובבים בין שולחנות המסובים ומשוחחים עם האורחים. זוגות רבים נוהגים בזמן זה להחליף את בגדיהם לבגדים נוחים יותר, לקראת שלב הריקודים. ישנן כלות שמחליפות שמלת כלה אחת באחרת.

שלב הריקודים

לב מסיבת החתונה, מתחיל כ- 45 עד 60 דקות לאחר תחילת הארוחה ונמשך עד סוף האירוע. הראשונים לעלות על רחבת הריקודים הם החתן והכלה, חברים של בני הזוג וקרובי משפחה צעירים. בהמשך מצטרפים שאר האורחים: ילדים, צעירים ומבוגרים. ככל שנוקפות השעות המבוגרים נוטשים את הרחבה, ההולכת ו"נשלטת" על-ידי הצעירים. אז משתנה גם המוסיקה מלהיטי קיץ, סמבה ושירי דיסקו נוסטלגיים המקובלים על כולם, למוסיקת ריקודים עדכנית וקצבית כגון האוס וטראנס.

שלב הריקודים הוא שלב המאחד בין כלל המוזמנים, אשר רוקדים עם החתן והכלה ברחבת הריקודים. הזוג הנישא רוקד במרכז הבמה והוא מוקף על ידי האורחים. בדרך כלל, החברים הקרובים נשארים לרקוד עם הזוג גם כשמרבית האורחים עוזבים. זהו סמל לחברות שנשארת "עד הסוף". הריקוד הראשון שמור לזוג הצעיר, וזהו הסלואו הראשון שלהם כבעל ואשה. ישנם זוגות שלוקחים שיעורי ריקוד במיוחד לפני המאורע, וכך הם מפגינים ריקוד מקצועי. חשיבות הריקוד הראשון, בדומה לרצון להפגין כישורי ריקוד מרשימים על רחבת הריקודים, הם תוצר של תכנית הריקודים הפופולארית "נולד לרקוד" שעלתה לאקרנים בשנת 2005.

שלב הקינוחים

שלב הגשת הקינוחים אינו מובחן אלא מתרחש במהלך מסיבת הריקודים. רוב מנות האוכל פונו (בדרך-כלל משאירים עוד מזנון אוכל אחד לטובת המאחרים/הרעבים), ובמקומן הוצבו הקינוחים: קפה ללא חלב (רוב החתונות כשרות, לאו דווקא בגלל העדפה של הזוגות אלא יותר בגלל חוקי הכשרות הממלכתיים), פירות-העונה (אבטיח, מלון, ענבים, דובדבנים ולעתים סברס, תאנים ופירות אקזוטיים), עוגות (בדרך-כלל פרווה),מאפים מתוקים ולעתים גלידות או מיני סורבט. גם כאן ההבדלים בין החתונות לא מתבטאים בכמות האוכל הכללית אלא באיכות. רוב החתונות בהן צפיתי כללו קינוחים כמו קפה אספרסו, סורבה מנגו/תות טבעי, עוגת שוקולד "טהור" (ללא חלב), מרציפנים עשויים עבודת-יד, עוגת טארט-טאטן. בחתונות ה"נמוכות" יותר הוגש קפה שחור בספלים, גלידות פרווה, סלט פירות ממותק.

ירח הדבש

מרבית הזוגות נוסעים לאחר חתונתם לחופשה בארץ או בחו"ל. חופשה זו מכונה ירח דבש. ישנם זוגות הבוחרים בירח דבש קצר, אותו הם חוגגים במסגרתו של טיול רומנטי ליעד קרוב, דוגמת בירה אירופאית. זוגות אחרים יוצאים לירח דבש ארוך במטרה לערוך טיול מושקע במיוחד שייזכר לתמיד. יעדים פופולאריים לירח דבש ארוך הם: תאילנד, קניה, לה פלמה, איי סיישל, סאמוס, כרתים, זנזיבר, סרי לנקה והפיליפינים.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע 

  • אלמוג עוז, פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית, אוניברסיטת חיפה/זמורה-ביתן, 2004.
  • ספיר תחיה, מערכת סימנים והקשרם התרבותי בכרטיסי הזמנה לחתונה בארץ-ישראל מתחילת המאה ועד ימינו, עבודת גמר לתואר מוסמך במדעי הרוח, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1998.
  • קפלן דנה, חתונות המעמד הבינוני-גבוה בישראל. ייצור תרבות, רפרטוארים וטעמים, עבודת גמר לקראת התואר מוסמך אוניברסיטה, אוניברסיטת תל-אביב, 2001.
  • ריינשטיין זיו, "כרטיס ביקור לאהבה" : הצגת העצמי באתרי שידוכים באינטרנט, עבודת גמר לקראת התואר "מוסמך אוניברסיטה" - MA באוניברסיטת תל-אביב, 2006.  

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • ארד נורית, "לפני החופה", ידיעות אחרונות - צרכנות, 28.4.1999, 11.
  • גולן שיר-לי, "אהבה בחיבור מהיר", ידיעות אחרונות, 12.11.2006, 16.
  • גרוס יעל,  "כמה שווה שמחה", מעריב - עסקים, 12.4.2006, 4. 
  • לוין רון, "לדפוק חתונה", מעריב, 14.5.2006, 2.
  • לינדר-גנץ רוני, "שמלת כלה מירושלים, די.ג'יי מתל אביב", The Marker, 11.4.2007, 23.
  • לינדר-גנץ, רוני,  "רשתות האופנה הישראליות יכולות להיות מרוצות: רוב הישראליות קונות אופנה ישראלית-קסטרו, פוקס וגולף". הארץ The Marker, 31.5.2007.,  
  • נחשוני קובי, "80%: חתונה רק עם רב אורתודוכסי", YNET, 3.5.2007.  
  • קדוש נורית, "מהצנע לשפע", מעריב - עסקים, 12.4.2006, 2.
  • קורן גאיה,  "חתונת הכסף", ידיעות אחרונות, 16.5.2006, 14

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2007). תנועת נוער. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:03, נובמבר 26, 2007.
  • תורמי ויקיפדיה (2007). Windows Live Messenger. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:49, דצמבר 14, 2007.
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ICQ. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 15:02, דצמבר 16, 2007.

אתרי אינטרנט

שונות

  • מכון "גאוקרטוגרפיה", סקר עבור רשת האופנה "תמנון".

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על נישואין וחתונה בחברה החילונית בישראל (1)

    אורטל

    Yona.ortal@gmail.com
    יום חמישי כ"ז בחשון תשע"ה 20 בנובמבר 2014

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.