דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 10 מדרגים

קדושים וחכמי דת בעדה הדרוזית

אנשי דת בלוויה
אנשי דת בלוויה
עותמאן לנא
אנשי דת דרוזים בלוויה של אחד מאנשי העדה
עובד מתוך הפריטים ברשימה הביבליוגרפית

נוצר ב-5/8/2008

חמשת הנביאים

הנביא הראשון - חמזה בן עלי

חמזה בן עלי היה המבשר הרביעי מבין ארבעה מבשרי הדת והגדול מכולם.
בשנת 1017 הוכרז חמזה בן עלי כאימאם (הכהן הגדול) של דת ה"מווחדון", והחל להפיץ בפומבי את תורת הדת הדרוזית. הוא שיגר איגרות למלכים ולמושלים בכל רחבי החליפות וקרא להם להצטרף לדת החדשה, והקים מוסדות דת מיוחדים ובתי-דין נפרדים למאמינים החדשים.
בשנת 1021 נעלם באופן מסתורי חמזה בן עלי, והפצת הדת הופקדה בידי השליח הבכיר בהא אל-דין. 

הדרוזים מאמינים שחמזה בן עלי הוא הדמות האחרונה שבה התגלמה ה"נפש" ("אל-עאקל"), אחד מחמשת יסודות הבריאה ("אלחדוד").
חמזה בן עלי הוא הראשון ברשימת חמשת הנביאים החשובים של הדרוזים וצבע ההיכר שלו הוא ירוק.

הנביא השני - אבו-עבדאללה מוחמד בן והב-אל-קורשי

אבו-עבדאללה מוחמד בן והב-אל-קורשי הוא השני ממבשרי הדת, אשר הנהיג את ההכנה לגילוי דת הייחוד החדשה בשנים 1010-1003.
חמזה הינחה את אבו-עבדאללה להורות למייחדים לעשות צדק ולהימנע ממעשים רעים ואף מינהו לקאדי הדרוזי הראשי. הוא הורה לו לעזור לנדכאים ולהעניש את המדכאים, ולפעול לליכוד בני העדה. הוא אף היה רשאי למנות מטיפים מטעמו.

הדרוזים מאמינים שאבו-עבדאללה הוא הדמות האחרונה בה התגלמה ה"מלה" ("אל-קלימה"), אחד מחמשת יסודות הבריאה ("אלחדוד").
אבו-עבדאללה הוא השלישי ברשימת חמשת הנביאים החשובים ביותר לדרוזים וצבע ההיכר שלו הוא צהוב.

הנביא השלישי - אבו אברהים אסמעיל בן מוחמד אל-תמימי 

אבו-אברהים אסמעיל בן מוחמד אל-תמימי, היה השלישי ממבשרי הדת, אך הראשון בחשיבותו הדתית. הוא הנהיג את התנועה בשנים 1017-1010.
לאחר שאלחאכם העניק את תואר האימאם לחמזה בן עלי והכריז על התחלת ההטפה הגלויה לדת החדשה (30 במאי 1017), היה אבו-אברהים אחד מארבעת עוזריו הקרובים של חמזה. חמזה התיר לאבו אברהים ולבהא אלדין לכתוב אגרות בנושאים הקשורים בדת הייחוד. הוא העמיד את אבו-אברהים בראש המטיפים וכלל המייחדים, והעניק לו סמכות - למנות ולהדיח מטיפים לפי שיקול דעתו.

הדרוזים מאמינים שנשמתו של אלח'דר, הוא אליהו הנביא, התגלגלה בדמותו של אבו-אברהים וכי הוא הדמות האחרונה, שבה התגלמה ה"נפש הכוללת" ("אל-נאפס אל-כליה"), אחד מחמשת יסודות הבריאה ("אלחדוד").
אבו-אברהים הוא השני ברשימת חמשת הנביאים החשובים ביותר לדרוזים וצבע ההיכר שלו הוא אדום.

מסורות ואגדות
תושבי הכפר דאלית אל-כרמל מספרים שתי אגדות הקשורות למעשה נסים שחולל אבו אברהים להצלתם:
אגדת הפרש האדום. דאלית אלכרמל היתה בסוף המאה ה-19 כפר קטן, שתושביו התפרנסו מחקלאות. באחד הלילות של עונת הקציר שודדים ניסו לגנוב תבואה מהגורן, אך תושבי הכפר מיהרו למקום, הרגו שודדים אחדים והדפו את השאר.
למחרת התקיפה כנופיית השודדים את הכפר כנקמה. מספרם היה גדול עשרת מונים ממספר תושבי הכפר, שהתגוננו בחצר מקאם אבו אברהים.
גם הנשים והילדים השתתפו במערכה וקול תפילתם לנביא עלה ונשמע ביחד עם שקשוק החרבות.
לפתע הופיע פרש אדום רכוב על סוס אדום והחל להכות את התוקפים בחרבו ממנה בקעה להבת אש אדומה. התוקפים נרתעו, נסוגו מחצר המאקם במהירות הבזק ולא חזרו עוד על מעשיהם.
אגדת האיש והאש. פעם התאספו המוסלמים תושבי טירה, אום אלזינאת, איגזים ועין חוד וניסו לגרש את הדרוזים מהר הכרמל. הדרוזים היו אז מעטים מאד מול מספרם הרב של המוסלמים. התוקפים ניסו לפרוץ אל דאלית אלכרמל ולא הצליחו. בשיא התקפתם נעצרו, פנו לפתע אחורנית וחזרו על עקבותיהם.
חלפו שנים אחדות וכאשר שב השקט על כנו נפגשו כפריים דרוזים מדאלית אלכרמל עם תושבי טירה, שסיפרו להם מדוע לא פרצו אל כפרם: "כאשר התקרבנו אל מבואות הכפר, ראינו אדם בעל זקן יוצא לקראתנו ואש יוצאת ממנו. אש זו סנוורה את עינינו, עד אשר לא יכולנו להתקדם אל כפרכם ולכן חזרנו אז על עקבותינו."
הבינו כפריי דאלית אלכרמל מיד מי היה האדם בעל הזקן וכך הציל הנביא אבו אברהים את דאלית אלכרמל מאויביה. 

הנביא הרביעי - הנביא סבלאן

הדרוזים מאמינים כי סבלאן הוא סלאמה בן עבד-אל והאב יחיא, הראשון ממבשרי הדת, אשר הנהיג את ההכנה לגילוי דת הייחוד החדשה בשנים 1003-996, עם תחילת שלטונו של אלחאכם.

הדרוזים מאמינים שאבו אלח'יר הוא הדמות האחרונה שבה התגלה ה"מקדים" ("אל-סאביק"), אחד מחמשת יסודות הבריאה ("אלחדוד").
הנביא סבלאן הוא הרביעי ברשימת חמשת הנביאים החשובים ביותר לדרוזים וצבע ההיכר שלו הוא כחול.

הנביא החמישי - בהא אל-דין

בהא אל-דין עלי בן אחמד אל-סמוקי, המכונה אבו אל-חסן, נולד בכפר סמוקה שליד חלב בסוריה. בהא אלדין קיבל את דת הייחוד הדרוזית בעודו בכפרו מידי המבשרים הראשונים.
בשנת 1021 השאיר חמזה בן-עלי את בהא אלדין לעמוד בראש המייחדים, להנהיגם ולהנחותם, ולהמשיך בהטפה על פי צו מיוחד שנתן בידו. תקופת מנהיגותו של בהא אלדין הייתה הקשה והמכרעת בתולדות המייחדים. המאמינים נרדפו בידי המוסלמים והביזאנטים ונתקלו ביחס עוין מבני דתות אחרות.
בהא אלדין עמד בראש תנועת הייחוד עד לשנת 1043, ואז הסתתר בדומה לחמזה ושלושת מקורביו. עם העלמו פסקה ההטפה הדתית וננעלו שערי הכניסה לדת הייחוד הדרוזית.

הדרוזים מאמינים שבהא אלדין הוא הדמות האחרונה שבה התגלה ה"בא בעקבות" ("אל-תאלי"), אחד מחמשת יסודות הבריאה ("אלחדוד").
בהא אלדין הוא החמישי ברשימת חמשת הנביאים החשובים של הדרוזים וצבע ההיכר שלו הוא לבן.

הנביא שועייב

הנביא שועייב, המזוהה כיתרו, חותנו של משה, הוא דמות מרכזית באמונה הדרוזית.

הנביא שועייב ומשה
בקוראן ובמסורות הדרוזיות נאמר, כי אלוהים שלח את הנביא שועייב אל שבטי מדיין כדי להניאם מעבודת אלילים. באותה עת בא למדיין גם משה שברח מפני המצרים, שם סייע לבנות שועיב להשקות את צאנן לאחר שהדבר נמנע מהן בידי הרועים. בעקבות זאת הוזמן משה אל אביהן שביקש להודות לו על מעשהו. היכרות זו הביאה לנישואיו של משה עם ציפורה, בתו הצעירה של שועייב.

מסורות ואגדות על מותו של הנביא שועייב
אנשי מדין. הנביא שועייב קרא לבני מדיין להאמין באל אחד ולא לרמות במידות ובמשקולות. לאחר שניסיונותיו של שועייב לתקן את דרכיהם עלו בתוהו, הורה לו אללה לעזוב את המקום, וברעידת אדמה (לפי גרסה אחרת - ברוח סערה) כילה אותם אללה, על פסליהם ועל רכושם. בשעת המאורע היפנה שועיב את ראשו לאחור והתעוור. הוא מצא מפלט במערה סמוכה לכפר חטין, ובה חי עד מותו בשיבה טובה. תלמידיו קברוהו באותו מקום והציבו מצבה על קברו.
הכשת הנחש. כאשר נפרד יתרו ממשה במדבר, לא ידע כי משה עלה לשמיים. יתרו יצא ממדיין לחפש את משה וכשהגיע לקרני חיטין עמד לנוח בצל אלון, במדרון ההר שליד המעיין. הוא היה עייף ושכב לישון ובשנתו בא נחש למקום. יתרו התעורר ודרך על הנחש, הנחש הכישו אך מת מתחת לרגלו. נכנס הארס של הנחש לגופו של יתרו והוא הרגיש שמותו קרב. מה עשה? נשען על מקלו מתחת לעץ האלון ומת עליו, זקוף בעמידה. במשך חמש עשרה שנה ניצב כך מת על מקלו וליחו לא נס, עד שהתמוטט המקל ויתרו נפל לידו ארצה. רק אז נקבר לרגלי האלון. סימני הרגל של יתרו והנחש שהכישו נשארו חקוקים בסלע עד עצם היום הזה.

הנביא אלח'אדר

הנביא אלח'אדר הוא אליהו הנביא.
הדרוזים רואים בו נביא שחולל נסים רבים, אגדות רבות נרקמו סביבו ובכולן בולטים מעשי הנסים והתערבותו הפלאית למען הדרוזים.
בסיפורי העם הדרוזיים אליהו הנביא מופיע בצורות שונות, לעתים כרואה ואינו נראה. 

מסורות ואגדות
"מלחמת השישה בשש מאות". פעם, בזמן ששלטה החרב בעולם, עברה שיירת מסחר במדבר ובראשה שישה דרוזים. שש מאות שודדים ארבו לשיירה זו בדרך, ובהגיעה למקום המארב, הותקפה על-ידם.
לאחר כמה דקות של מאבק לחיים ולמוות נשארו ששת הדרוזים במקום, והאורבים להם - מקצתם נהרגו במקום והנותרים ברחו.
כשנתפס אחד הבורחים, נשאל לפשר בריחתם המבוהלת. הוא היה נבוך ודיבורו נעתק מפיו. לבסוף נודע ממנו, שלא רק ששת הדרוזים נלחמו נגדם, אלא מישהו נוסף, מוזר במראהו, לחם לצד הדרוזים. אותו "מישהו" היה בלתי ניתן לתיאור, שכן הוא היה רואה ואינו נראה.
דמות פלא זו היא שהפילה חללים במחנה השודדים ולא נתנה להם לבצע את זממם. היא נראתה להם כברק המאיר שנעלם בין רגע. כשהדמות שלפה את חרבה ודהרה לקראתם, הכל כיוונו את חרבותיהם לכיוונה, ודומה היה, כי הנה פגעו בה. אך היה זה פרי דמיונם, שכן הדמות הייתה רואה ואינה נראית, על אנושית וערטילאית, ולא היה בכוח בן אנוש לפגוע בה.
הדרוזים מאמינים כי זו הייתה דמותו של אליהו הנביא והמעשה היה למשל בפי הדרוזים. על כן יאמרו: "יא ע'אלב אלסתה עלא אלסת מיה", כלומר, "הוי, גובר השישה על שש המאות".

 

מנהיגים וקדושים

ה"סאיס" - המנהיג הדתי

המנהיג הדתי של בית התפילה הדרוזי נקרא "סאיס" (מקביל לדרגת אימאם באסלאם) והוא מתמנה ע"י הקהילה הדתית המקומית למשך כל חייו. מחליפו אינו נקבע בירושה אלא במינוי.
מה"סאיס" נדרשת בקיאות בדת ועליו להוות באורח חייו דוגמא אישית לכל הציבור.

אל-חאכם באמר אללה

הדת הדרוזית נוסדה כתנועה דתית בתקופת הח'ליף הפאטמי במצרים אל-חאכם באמר אללה (1021-996). בשנת 1021 נעלם החליף חאכם באופן מיסתורי. לאחר פרשת העלמותו האמינו הדרוזים כי הוא מסתתר כאות מבחן לעמידתם של המאמינים וכי הוא עתיד להופיע כמשיח באחרית הימים. 
אל-חאכם הוא הדמות המקודשת ביותר לדרוזים, המאמינים כי הוא התגלמות האלוהים, האחרונה והמושלמת ביותר, וכי הופעתו על-אדמות מבטלת את כל הדתות שקדמו לו.

סת סארה

סת סארה הייתה אחת הנשים החשובות בזמן הפצת הדת הדרוזית, בתקופת מנהיגותו של בהא אל-דין. 

באותה עת ערערו שלושה מהמטיפים הראשיים של תנועת הייחוד הדרוזית על מנהיגותו של בהא אל-דין. אחד מהם, סעיד בן מסעוד, המכונה סוכין, היה המסוכן מכולם. בשנת 1026 הוא התמנה לראש התנועה בואדי אלתים, ביסס את מעמדו, הטיף למתירנות, וטען לדרגה גבוהה מזו שנקבעה לו בידי בהא אל-דין.

בהא אל-דין שלח את אל-דאעי עמאר לואדי אלתים, כדי להחזיר את הדרוזים לדרך הישר ולהכריז על הדחת הסורר מתפקידו. לאחר שנכשל אל-דאעי עמאר בתפקידו ונרצח, בהא אל-דין החליט לשגר שליח נוסף. 

הבחירה נפלה על בת אחיו, סארה. הוא בחר דווקא באשה כדי שתפנה אל הנשים באזור ואדי אלתים ותשכנען, והללו תשפענה על בעליהן.
שליחותה של סארה הוכתרה בהצלחה, תומכי סוכין נטשוהו ושבו אל האמונה האמיתית.

השיח'ים הדרוזים

השייח' צאלח ג'ליל

לפי המסורת הדרוזית, פעל בכפר יאנוח בתקופת הפצת הדת הדרוזית במאה ה-וו, שייח' מכובד ובעל מעמד, שכונה צאלח ג'ליל.
נציגי השלטון רדפו את מפיצי הדת והשייח' לבש בגדי אישה כדי שלא יזהו אותו. הוא יצא מביתו להפצת הדת עם זריחת החמה וכונה, על כן, שייח' שמס (שייח' שמש) או סת שמסה (גברת שמש).
שייח' שמס נודע ביכולתו לרפא חולים. דרוזים מיאנוח ומכפרי הסביבה באים לקברו להירפא ממחלות וכדי להתברך בבריאות טובה.

שייח' מוחמד אבו הלאל


אל-שייח' אל-פאדל הוא כינויו של שייח' מוחמד אבו הלאל, הנחשב לאחד מגדולי אנשי הדת הדרוזים בכל הדורות.

הוא נולד בשנת 1577 בכפר אלשעירה שממערב לחרמון, למד בדמשק וחי בכפר כוכבא שבוואדי אלתים.
הוא התייתם בילדותו ובצעירותו היה רועה צאן. משבגר הקדיש עצמו ללימודי דת ונהג באורח חיים סגפני: לבש בגדים עשויים מבד גס, חרש את שדהו בידיו וזרע בו שעורה. בכל אשר הלך נטל עמו את מזונו, שמא ייכשל באכילת דבר מה שהושג בדרך לא נאותה. הוא אף חיבר שירי דת סגפניים העוסקים בעבודת הבורא.

בצוואתו ביקש השיח' להיקבר באדמת פלחה, כדי שלא יישאר שריד לקברו. כן ביקש שדבר מותו לא יפורסם ושלא יינשאו עליו הספדים אך בני דורו לא יכלו לקיים את משאלתו, בשל מעמדו וחשיבותו.

מקובל לראות בו את המנהיג הדתי שגיבש רבות מן ההלכות המעשיות בדת הדרוזית, כגון איסור האוכל בלוויות, כללי התנהגות בחברה ועוד.

שייח' עלי פארס 

שיח' עלי פארס נמנה עם אנשי הדת הבולטים בקרב הדרוזים.

עלי פארס נולד בכפר ירכא בשנת 1704 או 1708. כבר בצעירותו בלטה נטייתו ללימודי דת, להתבודדות ולסגפנות, ושמו נישא בפי כל. חכמי דת דרוזים ותלמידי דת מארץ-ישראל, סוריה ולבנון פקדו את ביתו לעתים קרובות.
שייח' עלי פארס חי ביושר ובצניעות, וכל ימיו נמנע מלהתבלט או לחתור למעמד דתי או חברתי כלשהו.
הוא עסק בשירה דתית וחיבר שירים רבים בשבח אללה ונביאיו. אחד הנושאים המרכזיים בשירתו הוא בקשת מחילה וכפרה מאללה על החטאים. היה לו כתב יד מרשים והוא נודע כקליגרף מעולה.

שייח' עלי פארס נפטר בשנת 1753 תוך כדי תפילה, בעת ששהה בחברת כמה אנשי דת. הוא נקבר סמוך לח'לווה הקטנה שבה בילה את מרבית ימיו.

מסורות ואגדות
המערה.
בהגיעו לגיל עשרים החליט שייח' עלי פארס להתבודד במשך 46 ימים רצופים במערה קטנה ממזרח לג'וליס. בעת שהתבודד משפחת טריף מג'וליס דאגה לכל מחסורו. באחד הימים אמר השייח', שהוא מקווה כי יבוא יום ולא יצטרכו עוד להביא לו מים. למחרת החלו מים לטפטף מתקרת המערה והשייח' הרווה בהם את צימאונו.

התפילה בח'לווה. השייח' נהג להתבודד בח'לווה שעות רבות בכל יום. בכדי שלא תיפול עליו תרדמה, שתמנע ממנו להתפלל, הוא כרך חבל לצווארו, העבירו דרך גלגלת שתלה על תקרת הח'לווה ובקצה קשר אבן. בכל פעם שנרדם וראשו נטה הצידה, הוא התעורר בשל לחץ החבל בצווארו. כך ניצל את כל שעות היום לתפילה.

שייח' אבו אל-סראיא ע'נאים בן מוחמד

שייח' אבו אל-סראיא ע'נאים בן מוחמד, תושב כפר ירכא, היה ממפיצי הדת הדרוזית במערב הגליל העליון במאה ה-וו.
הוא נודע כאדם הגון וישר, שנהג להיפגש עם חמישה שייח'ים אחרים מכפרי הסביבה ב"חוות השייח'ים", תחת עצי זית עתיקים שבקרבת הכפרים מימאס ובוויכאת (ליד אבו סנאן).
שייח' אבו אל-סראיא נפטר בירכא ונקבר שם.

שייח' אמין טריף

שייח' אמין טריף היה סמכות רוחנית עליונה בעדה הדרוזית בישראל. הוא שימש כראשה הרוחני של העדה במשך 65 שנים (1993-1928) ושילב מנהיגות דתית ופוליטית כאחד.

יש לו חלק נכבד בכינון היחסים הטובים של הדרוזים עם הישוב היהודי בארץ. בשנת 1956 פסק על החלת חוק שרות חובה בצה"ל של הדרוזים בישראל, למעט הדתיים שביניהם.
שיח' אמין פנה לממשלת ישראל להכיר בדרוזים כעדה עצמאית, והשיג את מבוקשו בשנת 1957. בשנת 1961 התקינה הממשלה תקנות בדבר הקמת מועצה דתית לעדה הדרוזית בראשותו.

ב-1990 הוענק לו פרס ישראל על "מנהיגות רוחנית מופלאה, המתמשך למעלה מ-60 שנה, שבהן גיבש עדה, שבניה מיישמים תפיסת עולם ודרך חיים, שעליהם גאוות העם והמדינה. הוא משמש מופת ודוגמא אישית לבני עדתו ולחברה הישראלית".

שיח' אמין נפטר ב-2.10.1993. בקרב מאמיניו הוא נחשב לצדיק ולקדוש ורבים ראו בו דמות עם ניצוץ נבואי.
בצוואתו קבע, כי ההנהגה הרוחנית של העדה תעבור אחרי מותו לנכדו, מוופק טריף.
במסע ההלוויה השתתפו עשרות אלפי דרוזים שהגיעו מהארץ ומחוצה לה, וכן ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, נשיא בית המשפט העליון, שרים, ח"כים, הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה ואח"מים נוספים.

שייח' צאלח אבו מלח

שייח' צאלח אבו מלח, ממשפחת עאמר מפקיעין, היה מאנשי הדת הדרוזים הדגולים בדורם בארץ-ישראל.

שייח' צאלח נולד בפקיעין בשנת 1820 בקירוב והתחנך על ערכי הדת בבית מסורתי.
שייח' צאלח לא השלים עם דרך התנהגותם של חלק מאנשי הדת בפקיעין ועבר להתגורר בכסרא הסמוכה, שם עסק בהוראת עקרונות הדת לילדי הכפר. אף שלא היו לו בנים, ניתן לו הכינוי אבו חסן לאות כבוד והערכה.
הוא ניהל אורח חיים חסידי, היה בקי גדול בתורת הנסתר, ונחשב לקדוש.

שייח' צאלח נפטר בשנת 1906 וההלוויה ההמונית שנערכה לו הפכה כמעט למריבה גדולה בין אנשי פקיעין לאנשי כסרא. כל צד רצה שהשייח' יקבר בכפרו. בסופו של דבר הוחלט שהשייח' יקבר בפקיעין ומקלו ישמר בכסרא. הוא נקבר בבית הקברות הדרוזי בפקיעין.

מסורות ואגדות
אגדת "קבר השייח' המרפא". איש שלא היה מבני עדתו של השייח' נפל למשכב. כל מאמצי הרופאים לרפאו עלו בתוהו. ידו שותקה, צווארו נתאבן לפתע וכולם היו בטוחים שסופו קרב. שכן שבא לבקרו אמר לו: "מדוע לא תפנה לקבר השייח'? אולי ירפא אותך?". "ידם של הרופאים קצרה מלהושיעני, ואיך יושיע הקבר?" השיב החולה.
"נסה, הרי לא תפסיד כלום. אדרבא, סבורני שתירפא אם רק תאמין", נענה.
שלושה ימים תמימים ישב ליד הקבר. עם חשכה היה מדליק נרות ומתפלל. הוא המשיך להתפלל כל הלילה ועם בוקר שב לביתו. בלילה השלישי נפלה עליו תרדמה. כשהתעורר בבוקר הניע את צווארו ואת ידו והשיתוק חלף. מאז ועד היום מדליק האיש נרות ליד קבר השייח'. 

שייח' סלמאן אסעד אלמן

שייח' סלמאן אסעד אלמן נולד בכפר כסרא בשנת 1884.
הוא עסק ברפואה אלטרנטיבית והמונים פקדו את ביתו לאחר שהתפרסם כמרפא. ביתו הפך למקום עליה לרגל לקבלת ברכה, עצה ומזור.

הוא נפטר ביוני 1979 בהיותו בן 95. כאות הערכה לפועלו הוחלט לקוברו בח'לווה של הכפר, סמוך לביתו.
קברו נחשב כמקום קדוש בעיני התושבים. הם באים למקום בעתות שמחה ואבל, ומניחים תכשיטים (בעיקר צמידים) על הקבר.

שייח' ח'ליל טאפש

ח'ליל טאפש היה שייח' ממשפחה ענייה בכפר סמיע. הוא היה איש דת רב פעלים שברכתו שרתה על רבים, ואנשי דת מסוריה ולבנון באו להיוועץ בו.

הוא טמון בחצר הח'לווה של הכפר סמיע, ח'לווה אשר נקראת על שמו.

בתו של שייח' ח'ליל טאפש, המכונה אם נסיב, נחשבה לסמכות דתית בכירה בכפרה, ואחראית על ניהול ההקדשים בכפר סמיע. היא שימשה בתפקיד סאיס, עמדה בראש הח'לווה ופסקה בענייני דת. 

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע 

  • גרנות יגאל, הדרוזים, משרד החינוך והתרבות, 1982.
  • דנה נסים, הדרוזים: עדה ומסורת, משרד הדתות - המחלקה לענייני דרוזים, 1974.
  • מעדי כמאל, "האשה הדרוזית", הדרוזים, נסים דנה (עורך), אוניברסיטת בר-אילן, 1998, 113-112, 115.
  • פאלח סלמאן, הדרוזים במזרח התיכון, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2000.
  • פלאח סלמאן ושנהר עליזה, סיפורי-עם דרוזיים: שלושים אגדות ומעשיות רשומות בישראל מן המסורת שבעל-פה, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית ירושלים, 1978. 

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • אביבי שמעון, "הדרוזים בישראל ומקומותיהם הקדושים", אריאל - כתב עת לידיעת ארץ-ישראל , מארס 2000, 142.
  • פירו קייס, "זהות הדרוזים – היבט היסטורי", הדרוזים בישראל - יום עיון שנערך באוניברסיטת חיפה, ט' באייר תשמ"ב, 2.5.1982, המרכז היהודי-ערבי, המכון לחקר במזרח התיכון.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2007). דרוזים. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 14:57, דצמבר 22, 2007.

כתבות ומאמרים בעיתונות

ראיונות

  • ראיון עם נביל נסר אלדין, רכז המורשת הדרוזית בדלית אל-כרמל.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על קדושים וחכמי דת בעדה הדרוזית (6)

    blcskkkx

    1
    יום חמישי א' באייר תשע"ז 27 באפריל 2017

    blcskkkx

    sample@email.tst
    1
    יום חמישי א' באייר תשע"ז 27 באפריל 2017

    torhgaqs

    1
    יום חמישי א' באייר תשע"ז 27 באפריל 2017

    torhgaqs

    sample@email.tst
    1
    יום חמישי א' באייר תשע"ז 27 באפריל 2017

    אבי פרץ

    avipe@walla.co.il
    תודה רבה
    יום רביעי י"ט בניסן תשע"ה 8 באפריל 2015

    אבי פרץ

    avipe@walla.co.il
    תודה רבה
    יום רביעי י"ט בניסן תשע"ה 8 באפריל 2015

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.