דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 2 מדרגים

פרק 1: מאפייני לבוש של עולות חדשות מאתיופיה

גופיות
גופיות
דליה בר אור
סבתא ונכדה
סבתא ונכדה
אתר האגודה האתיופית
חולצת טריקו
חולצת טריקו
דליה בר אור
חולצת טריקו
חולצת טריקו
דליה בר אור
בליינש בבגד מסורתי
בליינש בבגד מסורתי
האתר של בליינש אייך
חולצה לבנה
חולצה לבנה
דליה בר אור
אישה בלבוש מסורתי
אישה בלבוש מסורתי
אראלה יריב
דליה בר אור, עוז אלמוג, תמר אלמוג


נוצר ב-5/6/2008

לבוש הנשים באתיופיה

ערך זה נכתב על בסיס תצפיות (כולל צילומים רבים באזורים עם ריכוזי אוכלוסיה אתיופית) ועל בסיס ראיונות עם צעירים ומבוגרים מהמגזר וכן מומחים לאופנה ולבוש מתחומים שונים (מעצבים, מורים לאופנה, מוכרים בחנויות הלבשה ועוד).

העולות מאתיופיה הגיעו ברובן מאזורים כפריים, שם נהגו ללבוש בגדים ארוכים כמנהג המקומיות. לבוש קצר ומודרני נחשב שם ללבוש עירוני 'פרוץ' ולא מוסרי, ויחס זה לביגוד נותר במידה רבה בעינו בקרב המבוגרים והמבוגרות בארץ.

בישראל הולכים ונעלמים הקודים המסורתיים של הלבוש. צעירות אתיופיות שנולדו וגדלו בישראל אימצו ברובן את הקודים המקובלים במגזר החילוני או הדתי והן שונות בסגנון הלבוש שלהן מהאימהות והסבתות. מספר מומחי אופנה שאיתם שוחחנו ציינו בפנינו שמתוך התרשמותם לצעירים האתיופים בישראל יש "טעם נהדר" בלבוש ורגישויות גבוהות לאסתטיקה ולהופעה חיצונית. לאחרונה מתהווה גרעין קטן של נשים צעירות ממוצא אתיופי שמשתלבות בעולם האופנה הישראלי, אם הדוגמנויות ואם כמעצבות אופנה. נראה לנו שהמגמה הזאת תלך ותתעצם.

רוב הנשים המבוגרות אינן לובשות מכנסיים, כי המסורת שהיתה נהוגה בכפרי אתיופיה מחייבת אותן ללבוש חצאיות או שמלות ארוכות. אמנם, אין איסור מפורש על לבישת מכנסיים, אולם הן נחשבות לגבריות ובלתי צנועות. הנשים המבוגרות שלובשות מכנסיים הן מיעוט מבוטל. רובן ותיקות בארץ, אינן נשואות, ובדרך כלל עצמאיות ועובדות.

גם הצעירות שעדין מצויות במרכזי קליטה וגרות במרכז או בסמוך לו, לובשות חצאיות ושמלות ולא מכנסיים, מאחר והן מצויות במסגרת חינוך דתי, ההולם בתפישתו את הרגלי הלבוש בכפרי המוצא, ונתונות עדיין לפיקוח הדוק של המבוגרים.

התקציב הנמוך העומד לרשות הצעירים, יוצר שרשרת אילוצים המכתיבה התנהגות צרכנית למודת לקחים: עם עלותם ארצה, או בתחילת התבגרותם ובחירתם העצמאית בלבוש, הם קנו בגדים זולים, בגדי באסטות. מניסיון למדו, שבגד זול בסופו של דבר מתגלה כיקר, כפי שהתבטא בחור בראיון עימנו: 'עכשיו אני מעדיף לקנות בגד מחֶברָה ('חברה' בפי הצעירים האתיופים היא מותג ישראלי כמו TNT, כאוס, פוקס). בגד מחברה הוא יותר איכותי, מחזיק מעמד זמן רב יותר. בגדים לא מחברות - מתכווצים, דוהים ומאבדים את הצורה לאחר כביסה ראשונה, ואז אתה מוכרח לקנות שוב. אם אני קונה ג'ינס מחברה, למשל 'לי קופר', הוא מחזיק טוב. מחברות אחרות הג'ינס חוזר מהכביסה (בכפר הנוער) דהוי, מכווץ, או להפך – התרחב ואיבד את הצורה'. בתקציב נמוך העומד לרשותם, מעדיפים אפוא הצעירים והצעירות כאחד להשקיע את כספם בזוג מכנסיים אחד איכותי, כדי שיחזיק מעמד בכביסות רבות ושחיקה. אחת המרואיינות שלנו שקונה בדרך כלל קסטרו וTNT תיארה זאת כך: 'אני קונה רק דברים טובים, אם יש לי כסף. אם לא – אני מסתפקת במה שיש לי משנה שעברה, עד שיהיה לי. אני מעדיפה לחכות עוד, ולא להתפשר על בגד זול במראה זול. אני משתדלת להתאים צבעים, כי זה מה שחשוב לי וגם מתאים לי המחיר".

מכנסיים

רוב הצעירות האתיופיות לובשות מכנסי ג'ינס (למעט בחג הסיגד), כמו מרבית הצעירים בחברה הישראלית. הג'ינס הוא בחירה נפוצה גם בבילוי בערב. האבטיפוס של מכנסי הג'ינס הוא דגם צנוע יחסית, נטול סממני עיצוב קיצוניים כגון קרעים, או ריבוי רקמות וניטים. בחירת הצבע הולמת גם היא את היחס הצנוע לביגוד, ובדרך כלל מכנסי הג'ינס בכחול אינדיגו שקט. הגם שצעירות אתיופיות רבות לובשות מכנסיים מעט נמוכי - גזרה במותניים, הן משתדלות לבחור את הדגמים שאינם מוקצנים מבין הדגמים שקיימים בשוק.

בחג 'הסגד' מקובל ללבוש לבן. אם הצעירה משתתפת באירוע החג המסורתי, התלבושת כוללת חליפת חצאית מכותנה או פשתן, עם עיטור צבעוני של פסים. לאירוע חגיגי מחוץ לחג 'הסגד', מקובלת חליפת מכנסיים כל – לבנה, בסגנון מחויט וקלאסי: מכנסי 'צינור' (בגזרה ישרה, לא הדוקה) מאריג דריל לבן, וז'אקט לבן תואם.

חולצות

נשים מבוגרות לובשות בימי הקיץ מעין תלבושת אחידה, הכוללת חולצת טי ארוכה מעל חצאית ארוכה אף היא. המראה ככלל רחב, לא צמוד, לא הדוק, ומנטרל הבלטת חמוקי הגוף . הנטייה לבגדים רחבים נובעת הן מגישה עקרונית של צניעות כללית וחוסר התבלטות, והן מהשלכה של תפישת הלבוש במולדת, שבבסיסה כריכות של אריג על הגוף בצורה נינוחה, כפי שעשוי לבוש מסורתי. 

ביומיום החולצות והחצאיות צבעוניות ואילו בשבת וימי החג הלבוש המקובל, גם בקרב גברים ובקרב צעירים, הוא לבן – צבע המסמל חגיגיות.
בהקשר זה כדאי לציין, שבעוד שבחברה החילונית הותיקה, ובעקבותיה בקבוצות חברתיות נוספות, הולכים ונעלמים, במודע ובמכוון, ההבדלים בין בגדי יום יום לבגדי חג, בחברות הקטנות, הסגורות והדתיות – הבדלים אלו נשמרים בקנאות. בגדי החג נועדו להבדיל בין קודש לחול, לחזק את האווירה המיוחדת והרגשית של האירוע, ליצור ציפייה דרוכה לטקס ולבטא את הקרבה לרוחני. אצל הקהילה האתיופית השמירה על בגדי החג ביטאה בעבר גם את השמירה על הזהות היהודית בתוך מרחב שאינו יהודי.

הבחירה בצבע הלבן לחג מאחדת את כל קצוות הקשת של האוכלוסייה האתיופית, חילוניות, דתיות, מסורתיות, מבוגרות וצעירות. על ידי בחירה בלבוש לבן, האתיופית מכבדת את החג והשבת, ומבדילה בין קודש לחול, גם אם איננה דתייה. נשים מבוגרות לובשות חולצה לבנה, בצרוף חצאית לבנה, ומעליהן הן כורכות 'נטלה' – מטפחת גדולה ולבנה מכותנה או מפשתן, המקנה למראה מראה שכבות צנוע ואחיד. כמובן שעם הזמן המנהג הזה הולך ונשחק בקרב צעירים.

צעירות אתיופיות לובשות חולצות ליום יום על פי הקיים בשוק ובאופנה, ועל פי יכולתן הכספית. הקיץ הישראלי החם מחייב לבוש פתוח וקל, והצעירות לבושות בהתאם: גופיות דקות בצירוף כתפיות, חולצות טי מטריקו צמוד, בעלות מחשופים אך לא בוטים מדי – כלומר מחשוף הנע בין הסקסיות לצניעות, בהתאמה ללובשת. 

תפישת הצניעות היא ממרכיבי היסוד בגישה המסורתית של נשות העדה ללבוש בכלל. אחד הפתרונות המקובלים למחשוף לא בוטה מדי הוא בדמות גופיה מעל גופיה, אם אחת מהן חשופה מדי לטעמן. לא ניתן כמעט למצוא צעירות אתיופיות בחולצות חשופות במידה ניכרת, וכן גופיות אסימטריות שמצויות לרוב בשוק לאחרונה וחושפת יותר מטפח, או מחשופי – כתפיים שמוטים. ככלל הן נראות מסודרות, מעודנות ואסתטיות במראן באופן בולט במיוחד.

צעירות המשמשות כסומכות (מטפלות במשפחות העולים - משענת חברתית לעולות החדשות, ובשפתן: 'אנחנו גב, כתף, שכל, לב...') במרכזי קליטה, בהם החינוך דתי או מסורתי, מתלבשות בצניעות המתבקשת: חולצות טי רחבות ולא צמודות, פשוטות ומחוסרות קישוטים. החולצות עשויות מטריקו כותנה או מסריגים סינתטיים, בדרך כלל נטולי הדפסות ובצבעים כהים.

נשים צעירות, אמהות לילדים קטנים, נוטות לערבב מנהגי לבוש מאתיופיה ומישראל, כשהן נותנות ביטוי הן למודרניות החדשה בה הן חיות, והן למסורת הכפרית האתיופית השמרנית בעבר הלא רחוק. גטיה בת 32, אם לחמישה ילדים קטנים, סיפרה לנו על השינויים שחלו בלבושה בין כפר הולדתה – ארמצ'וחו, לגונדר במשך 6 שנים, ועד לחיים בקרית ים, שם היא חיה כשנה וחצי: 'בכפר לבשנו שמלות ארוכות, כמו האתיופיות; בעיר הצעירים והצעירות התחילו לערבב בגדים מהכפר ומהעיר. כאן זה ממשיך'. גטיה לובשת חולצות לבנות גם ביום יום, כדי להרגיש חגיגית לא רק בחג. החולצה מסריג סינתטי צחור בעל דוגמאות סריגה מעוגלות, רפויה ולא צמודה, אותה קבלה מקרובת משפחה במרכז.

צעירות רבות (בעיקר מהשכבה הענייה יותר) מקבלות את מעט הבגדים שברשותן מקרובי משפחה ותיקים מהן בארץ. החולצות המקובלות הן חולצות הטריקו מחברות כמו קסטרו, פוקס, TNT ותמנון.  צעירות נשואות ועובדות, היכולות לרכוש בגדים במשכורתן, משקיעות בחולצות מעט יותר יקרות, ומעדיפות לקנות לעיתים רחוקות, אך את הפריטים שנראים בעיניהן איכותיים וקולעים לטעמן.

בשנים האחרונות חל תהליך ליברליזציה, וכנגזר מכך גם סקסואליזציה, של הלבוש בקרב צעירות אתיופיות. מדובר לרוב בצבריות שעברו את כל ילדותן בארץ ואימצו קודים של לבוש של חברותיהן לבית הספר, למועדון, לצבא ולאוניברסיטה. אלה צעירות שמצבן ומצב משפחותיהן הכלכלי הוטב, בעיקר בזכות היותם ותיקים בארץ באופן יחסי. בדומה לבנות גילן מעדות אחרות, גם הן מושפעות מאד מהטלוויזיה ומעולם האופנה של הפרסומות והקניונים – שבו מככבות היום צעירות שחורות רבות (בעיקר מעולם האופנה והבידור האמריקאיים). 

ניתן לחזות בלבושן המשוחרר והעדכני במקומות הבילוי ובעיקר במועדונים. החולצות פתוחות ועמוקות מחשופים, הצבעוניות חוגגת על פי תכתיבי האופנה, ומידת הצניעות מתמוססת בהתאם. יחד עם זאת, ניכרת עדיין שמירה על אסתטיקה ועל מידתיות ברמת החשיפה. הצבע הלבן עדיין חביב ביותר על צעירות הקהילה, אולם כצבע משני. באתר Club Info מצטלמות צעירות אלו בלבוש פתוח, גופיות ומחוכי- סטרפלס, בתסרוקות מוחלקות - סלסול, ובצבעי בלונד, כשאת התמונה משלימות נשיקות צרפתיות כמקובל. יחד עם זאת, ולמרות החשיפה הניכרת, אין סימנים של וולגאריות או גסות זולה. 

מגמת הליברליות והעדכניות מושפעת בי השאר ממספר ממנהיגות דעה אתיופיות שצמחו בעולם האופנה (פרסומת, תחרויות מלכות יופי) ובעיקר בעולם התקשורת. אלה מכתיבות קודים יאפים של לבוש מעודכן ואופנתי ללא מגבלות. הסלבריטאיות האתיופיות תרמו גם לחיזוק הדימוי העצמי של הצעירות האתיופיות כיפות וסקסיות, בבחינת: 'אם היא נחשבת ליפה, חתיכה, ואסרטיבית גם אני יכולה'.

גלימות, שמלות וחצאיות

נשים אתיופיות מבוגרות לובשות לעתים שמלות, חצאיות וגלימות המזוהות עם הלבוש הנשי המסורתי במקום המוצא. בישראל המערבית לבוש עם זיהוי מגדרי מובהק הוא נחלת מגזרים דתיים ומסורתיים. ציבור הנשים החילוניות מעדיפות ללבוש מכנסיים בדרך כלל. העדה האתיופית נעה בהדרגה מהקוטב המסורתי-שמרני אל עבר הקוטב הטרנדי-ליברלי והדבר משתקף בזניחת השמלות לטובת מכנסיים כלבוש מוסכם, תקני ונוח בקרב הנשים. 

שמלה ליום יום היא הבגד הרצוי ביותר לאישה האתיופית המבוגרת, לצד הצירוף של חצאית וחולצה. השמלה מתאפיינת במראה מרווח, רופף ולא צמוד, עשויה מאריג ולא מסריג, כדי לא ליצור הבלטת אברי הגוף ולשמור על ידי כך על צניעות מאופקת. 

אריגי השמלה בדרך כלל מעוטרים בהדפסים קטנים כהים, החוזרים על עצמם במבנה ובמקצב קבועים (repeat), על רקע בהיר יותר. בדרך כלל האריגים מתאפיינים בצבעוניות שקטה. בחירה זו מתקשרת לאסתטיקה האפריקאית במובנה הרחב: המוטיבים לקוחים מצורות סכמאטיות המצויות בטבע, כמו עלים ופרחים מעולם הצומח, ומצבעוניות הקשורה לצבעי קרקע, אבנים וצמחיה. המחשופים צנועים, השרוולים באורך הנע בין המרפק לפרק כף היד. קפלים באזור הבטן מאפשרים הרחבת השמלה והימנעות ממראה הדוק וצמוד, או הבלטת אברים.

הפתח העליון בשמלה מאפשר הכנסת הראש בצורה נוחה, ואינו מתפקד כמוטיב עיצובי אלא פונקציונאלי לחלוטין. אישה אתיופית מבוגרת לא תלבש בדרך כלל שמלות העשויות מסריג, מאחר והסריגים, בעיקר הזולים שביניהם, נצמדים לגוף ומשדרים לתפישתן מראה חצוף וזול (כך נאמר לנו בראיונות).

השמלה נקראת באמהרית 'קֶמיס' (במקביל למלה בערבית שמשמעותה אף היא שמלה, ונהגית 'קָמיס'). ה'קֶמיס' מאפיינת את הנשים הכפריות, בעוד שהעירוניות מהודרות יותר, ולובשות 'שִבְשֶבו'. שמלת ה 'שִבְשֶבו' הדוקה יותר לגוף באזור המותניים ויותר עשירה בבד, המונח בקפלים רחבים מסביב לבטן. שרווליה ארוכים והיא מגיעה עד מתחת לברכיים. בשוליה פס אריג מסוגנן, המעיד על מעמדה הגבוה יותר של הלובשת, מודעותה הגבוהה יותר למראהה החיצוני, עירוניותה ועושרה היחסי.

מערכת הלבוש של האישה הכפרית (באתיופיה) מורכבת משלושה פריטים: 'קֶמיס' - גלימה, "מקנט" - אבנט, ו'נטלה' או 'גדמיה'- מעטפת לכתפיים. כל מערכת הלבוש עשויה בד ארוג ביד. 

הגלימה - "הקמיס" - לבנה ועשויה משתי שכבות בד המחוברות אחת לשנייה. על הגלימה ישנה רקמה בצבע שחור, ירוק ואדום, לאורך הציר המרכזי של הגלימה מקדימה ומסתיימת ב"מסקל" - דגם מסוגנן של צלב. דוגמא זו מופיעה גם במרכז הגב. לאורך שולי הגלימה האחוריים ישנה שזירה בפס אריג ירוק או אדום. 

השמלה לחג למבוגרות מתאפיינת במראה גלאביה לבנה בגזרת 'שק' ישרה וארוכה, בעלת פתח חריץ בחזית מבסיס הצוואר, המעוטר ברקמה צבעונית בעבודת יד. דוגמת הרקמה חוזרת על המוטיבים שלה גם בשולי השרוולים, שאורכם נע בין המרפק לפרק כף היד. 

"אג'גה" היא סוג אחר של גלימה, בעלת שרוולים צמודים. על השרוול ישנה רקמת פסים סיבובית מן המרפק לאמה.

"המקנט" - האבנט, נכרך למותנים ושוליו מפוספסים ומשונצים המשתלשלים מלפנים. "המקנט" מסמל את צניעותה של האישה ואישה שנתפסת בלעדיו ננזפת.

ה"נטלה" או ה"גדמיה" - מעטפת הכתפיים, עוטפת כמעט את כל הגוף, והיא נלבשת הן על ידי האישה והן על ידי הגבר (היום רואים זאת פחות ופחות בישראל). הנטלה עשויה שכבת בד אחת, ואילו הגדמיה עשויה שתי שכבות בד המחוברות זו לזו בקצה. זוהי מטפחת גדולה מאוד וצבעונית, אותה כורכת האתיופית, בדרך כלל המבוגרת, על בגדיה. באירועים חגיגיים הנטלה בצבע לבן. בקצה הנטלה פסים צבעוניים, שאופן הנחתם ומיקומם משמעותי: אם הלובשת מצויה באבל, היא מניחה את הנטלה על גופה כך שהפסים כלפי מטה, בקרבת הרגלים. בהעדר נטלה בתקופת האבל, אישה אתיופית (וגם גבר) הופכים את חולצתם הרגילה כך שיעידו על האבל שהם שרויים בו.

במקומות המודרניים יותר באתיופיה, היה נהוג מערכת הלבוש העירונית המורכבת מה 'שִבְשֶבו' וה 'כּוּתָה'. ה'כּוּתָה' היא גלימה חגיגית גם לגברים וגם לנשים. מתאפיינת ברקמה מיוחדת בשוליה. גלימה זו היא פריט מסורתי המאפיין את הלובשים המבוגרים בעדה. לעיתים הכותה גזורה כגלימה, ולעיתים היא מטפחת ענקית ולבנה, שבשוליה רקמה זהה לרקמת השמלה מתחתיהה"כותה" היא מעטפת עשויה שכבת בד אחת ומעוטרת בשוליה בפס אריג הזהה לזה המעטר את השמלה.

בחגים ובשבתות גם הצעירות האתיופיות לובשות לעתים את שמלות המסורתיות (תופעה זו הולכת ונעלמת בשנים האחרונות מהנוף). חלקן מוותר עליהן ומעדיפות לשלב בגדים לבנים מודרניים, על פי רוב צירוף של חצאית וחולצה.

נדיר למצוא צעירות הלובשות שמלות אתיופיות מסורתיות ביום יום, אלא אם כן השמלות ככלל מהוות פריט אופנתי בן זמננו. הן לובשות את השמלה המסורתית בימי חג בזמן פגישות משפחתיות, כדי לכבד את המבוגרים בעדה ובמשפחה.

צעירות אתיופיות בערים הגדולות ובעיקר בתל אביב, המעורות בקודים הישראלים, לובשות שמלות אופנתיות, כמו רוב הצעירות הישראליות. לאחרונה נראו שמלות אריג בהירות בעלות כתפיות דקיקות בדוגמאות פרחים. 

לאחרונה זוכה החצאית לפריחה אופנתית תרתי משמע: מגוון גדול של צלליות, אורכים, חומרים, הדפסים, צבעים וטקסטורות מאפשרים בחירה אישית העונה כמעט לכל הטעמים וההעדפות. בזכות המבחר הגדול בשוק, הצעירות  יכולות למצוא את החצאית המתאימה להן הן בסגנון והן ברמת המחירים.

ז'קטים, מעילים וחליפות

נשים מבוגרות בעדה אינן לובשות חליפות, שכן הן נחשבות לבוש מערבי מחד, ולבוש גברי מאידך. ניתן למצוא נשים אתיופיות מבוגרות הלובשות חליפת חצאית או מכנסיים רק בקרב הנשים שעלו לארץ לפני עשור או שניים, לרוב כאלה האוחזות בתפקידים ציבוריים. גם אז החליפה בסיסית, פשוטה ולא ממותגת או מעודכנת בהכרח.

סגנית ראש המועצה של קריית מלאכי, הגב' בֵלֵיינֶש אייך, לובשת ז'אקטים אופנתיים, אולם מקפידה גם לשלב בלבושה בגדי מסורת וחג, על מנת להשאיר את המורשת האתיופית בתודעת הציבור מתוך רגשי כבוד למקורות העדה ולזהותה. כאשר בֵלֵיינֶש מצטלמת לעיתונות, היא מקפידה על לבוש המשלב ז'אקט בצבעים סולידיים ונקיים, בדרך כלל בצבע טבעי או כהה ורשמי – כחול ושחור.

בגלריית התמונות של בֵלֵיינֶש, מופיעות, יחד עם זאת, תמונות מהווי היום – יום, כשהיא מדגימה בגד מסורתי ארוך ולבן

באתר שהקימה, ניתן לחזות בעשרות תמונות ולקרוא רבות על פועלה לקידום העדה.

צעירות  בז'אקט או בחליפה הן בדרך כלל בעלות מעמד ציבורי ומקפידות לשדר הופעה אסרטיבית ועדכנית. כך, למשל, השחקנית והזמרת מסקי שברו, הדוגמנית אסתי ממו, מהרטה מתוכנית 'השגריר' או כברה קסיי מהפרויקט של עידן רייכל. יש לזכור שמראה החליפה הגברית המחויטת לנשים הוא המראה המעודכן ביותר בלבוש בחורף 2006/7, הן בצרוף חצאית והן בצרוף מכנסיים צמודים מאריגים מהקלאסיקה האנגלית: אריג צמר ותערובות בפסי סיכה, במשבצות באריגת prince of Wales , באריגת ז'אקארד ממשי, או מטוויד אנגלי.

הנעלה

רוב הנעלים נקנות בשווקי רמלה ולוד, או בחנויות הלא ממותגות, בהן ניתן למצוא נעליים במחירים זולים יותר. 

הצעירות במצב כלכלי טוב יותר, מרבות לקנות ברשת TO GO, שיש בה מבחר גדול של נעלים אופנתיות ברמת מחירים סבירה. ברשת מתקיימים כמעט תמיד מבצעים נוחים, כך שניתן למצוא 2 זוגות נעליים במחיר של 160 – 200 ₪.

תכשיטים

תכשיטים הם מוצר מותרות מובהק, בעיקר כשהם עשויים מתכות יקרות, או משובצים באבנים יקרות. בנות העדה ככלל אינן משופעות בכסף, וניכר עליהן שאינן עמוסות תכשיטי יוקרה. תכשיטיהן קטנים, עדינים ומנימליסטים.

את מקומם של האבנים היקרות, הזהב והפלטינה תופסים חרוזי עץ, פלאסטיק וזכוכית, בסגנון אתני על פי האופנה בשווקים. הצעירות המבוססות יותר ובעלות היכולת מתהדרות בתכשיטי זהב צנועים ועדינים. מבין המתכות, הנפוץ ביותר הוא הכסף, בעיקר בשל מחירו הנמוך.

באתיופיה, האישה הכפרית אשר מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה להתקשט בתכשיטי זהב -  היתה מתקשטת בתכשיטים עשויים כסף ומתכות אחרות. 

ה"סנקאדרי" - מורכב משני תליונים חלולים: מלבן וטרפז. אחד התליונים תלוי מאחור ואחד מלפנים. הם מחוברים זה לזה בשמונה שרשרות כסף, ארבע מכל צד. דוגמת תכשיט זה הוא כדוגמת הרקמה המופיעה בחלק מהשמלות. 

הנשים נהגו לענוד גם צמיד מכסף. הצמיד היה עגול, רחב ובעל פתח. את הצמידים ענדו על כל אחת מהידיים. תכשיט נוסף היא טבעת מכסף או מזהב ללא דגם. 

רוב הנשים ענדו שתי שרשרות - אחת מכסף ואחת מחרוזים ירוקים וכחולים.

תכשיטים "מאגיים"

לבתולות אסור היה באתיופיה לענוד תכשיטים, כדי לא למשוך גברים, אך ישנם תכשיטים המותרים לענידה בכל גיל, ואלו תכשיטים בעלי סגולה מאגית:

"זגול" - שרשרת עשויה שבלולים זעירים

"דבה" - טבעת זכוכית כחולה

"כתם" - קמע עטור עשוי חרוזים רבי- גוונים בצורת מרובע או עיגול. לילדות מותר אף לענוד מחרוזת העשויה חרוזי זכוכית צבעוניים בדרך כלל ירוק או כחול.

תכשיטים המייצגים מצב אישי

תכשיטיה של האישה מייצגים את מצבה האישי . ישנם שלושה תכשיטים עיקריים אשר מסמלים זאת:

"בר אנקות" - מטבע כסף אשר תלוי על שרוך. ניתן לכלה לאחר שהמשפחות החליטו על קיום הנישואין . המטבע ניתן לכלה על - ידי אבי החתן והוא מסמל את ארוסי הנערה.

"גותצ'ה" - עגילים קמורים ובקודקודם כדורים זעירים. הם מזכירים כיפת כנסיה. עגילים אלו מסמלים נישואין בטקס דתי והם ניתנים על-ידי החתן לכלה כשהוא מגיע לכפרה לקחת אותה אל כפרו .

"דרי" - מחרוזת ארוכה שעשויה משלוש שרשרות כסף הניתנת לאישה לאחר שילדה שלושה ילדים. 

תכשיטים נוספים

פרט לגותצ'ה נוהגת האישה לענוד על אחת מאוזניה עגיל דמוי סלסלה שבמרכזו אבן כחולה. 

התליונים מושחלים על מחרוזות מחרוזים כחולים או על חוטי כותנה כחולים. חוץ מתליון ה"בר אנקות", מקובלים גם תליון עגול מזהב שנענד סמוך לצוואר. חוץ מה"דרי" מקובלת גם מחרוזת מחרוזי כסף. 

מחרוזת פחות מקובלת היא "אלסם". זוהי מחרוזת העשויה מתליונים חלולים רבים בעלי צורות גיאומטריות המחוברים זה לזה. המחרוזת ארוכה ומגיעה עד מתחת לחזה. 

קעקועים בעדה האתיופית

מקצת מנשים מבוגרות בעדה האתיופיות מגיעות לארץ עם קעקועים כנהוג באתיופיה.

על פי המסורת באתיופיה הנשים מכחילות את חניכיהם ומקעקעות מחרוזות "טוקוראת" על הצוואר ועל הזרועות. את הקעקוע והכחלת החניכים עושים על-ידי דקירות המקום שרוצים לקעקע עד זוב דם. את חומר הקעקוע עושים מהפחם שדבק בפירים ומאפר מדורה. את התערובת הזאת מורחים על הפצעים הפתוחים ודוקרים שוב ושוב עד שהחומר חודר פנימה. כאשר הפצעים מגלידים נשאר קעקוע בצבע שחור.

את החניכיים היו מקעקעים ליופי וגם כתרופה לכאב חניכיים, את ה"טוקוראת" מקעקעים ליופי בלבד, ולכן רק לאישה נשואה מותר לקעקע אותן ואילו נערה לא נשואה שתעשה זאת תחשב מופקרת.

אשת הקייס המכובדת בנשים מקעקעת "טוקוראת"  גם בפניה, בקשתות מעוגלות מתחת לעפעפיים התחתונות. זוהי מעין העצמה של העיניים, ראי הנפש.

מטבע הדברים מסורת זו עוברת מהעולם בקרב יוצאי אתיופיה בישראל. מה שיעור המקעקעים בקרב הצעירים מיוצאי אתיופיה (במכוני קעקועים בארץ)? שאלה מעניינת שאין לנו בינתיים עליה תשובה.

ביביליוגרפיה

מרואיינים
עופר ירושלמי, מנהל ימין אורד
ברנו מקונן אבבה יאסו, ימין אורד
גטנט קסה, ימין אורד
ליאורה רותם, מנהלת אולפנים, מרכז קליטה ספיר
אבי סנבטו
מלי סהלו
שמחה אברה
אביבה אברה
גטיה וזמנה

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מאפייני לבוש של עולות חדשות מאתיופיה (4)

    איוב מקונן

    צריך לפתח מחזירים בתשובה אתיופים עם מוסדות
    יום חמישי י"ט בתמוז תשע"א 21 ביולי 2011

    יאמרט אושאטה

    כל מילה בסלע
    יום חמישי י"ט בתמוז תשע"א 21 ביולי 2011

    יהודי

    לצערנו ,אנשי התאוה השמאלנים בדרך כלל,שיסו את העדה היפה והרגועה בטבעיותה{לפני שבירת המשמעת בארץ שעם הקשיים והרוע הרגיל הובילה למה שהובילה} בממסד הדתי שלאחר 2000 שנה היה צריך עפי הלכה ולא אימרי בטן של אדם שחי 70 90 שנה למצוא פתרון הלכתי ניצחי תורני,לכל מיני בעיות.נכון הרב עובדיה והרב שפירא פסקו וקבעו דברים חד משמעית,אך צריך לא "לדפוק" את הדורות הבאים של הצאצאים בעדה כלפי שאר דעות חשובות לפחות מבחינה אוכלוסאית.תוסיפו לזה צרות עין וסתם רוע של ילדים ובעיות גזעניות של כל מיני אשכנזים שלא התגברו על עצמם{שטותם}.בנוסף יש מקום בבית ספר כדי לא להוריד רמה לא לקבל כמות גדולה של אוכלוסיה "}חלשה" זמנית מאיזה עדה שתהיה. באו הכלבים השמאלנים שכל מה שמענין אותם בחיים זה לשנוא דתיים ולהתלונן ולהרוס כי הרי הם לא מאמינים ,ושיסו את העדה בממסד הדתי רבני על מנת להפוך אותם ל"ישראלים" כמוהם קרי חילוניות שכל מה שמענין אותם זה לא ירושליים שמאוד ענינה את האתיופים,אלא תאות ולשנוא חרדים ןכו. כל זה גרם שהיום רואים כמיות של בנות אתיפיות שאם לא הולכות עם ערבים בנגב[חלק נרצחו או נאנסו או הופרדו בערמה ממשפחותהם הבוחות]הם הולכות כמעט ערומות ובחיים חילוניים לגמרי.בעוד האמהות שלהם לבושות מכף רגל ועד ראש ונשאר רק לבכות על ההפסד.במיוחד גל הדוגמנית האתיפיות המהממות,והרקדניות והזמרות.איזה חיי קודש היו להם כאן אם היו הולכים במסגרת ההאומה,במקום בתרבות הזבלה החילונית הזנותית הממהירה והממאירה שגררו אותם לשם ממש כואב וחבל. צריך לעודד את חזרת הצניעות בעדה ולא להתפאר בזמרות ובפרט בדוגמניות שלך תדעו לאן ידרדרו עוד בחשיפת גופם
    יום חמישי י"ט בתמוז תשע"א 21 ביולי 2011

    ללא שם

    יום ראשון כ"ג ב אדר א תשע"א 27 בפברואר 2011

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.