דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

פרק 1: תרבות הישראליאנה, הנוסטלגיה והאספנות בישראל - מבוא

מאוספיו של מיכאל לוריא
מאוספיו של מיכאל לוריא
אופק רון כרמל
אוסף המגנטים של משפחת המבורגר, חיפה
אוסף המגנטים של משפחת המבורגר, חיפה
עוז אלמוג
דירתו של ביל גרוס, רמת אביב, ת
דירתו של ביל גרוס, רמת אביב, ת"א
עוז אלמוג
מאוספיו של אריה רייכמן
מאוספיו של אריה רייכמן
עוז אלמוג
אוספים בדירתו של ירמיהו רימון
אוספים בדירתו של ירמיהו רימון
עוז אלמוג
הדי אור בקליניקת האספנות שלו
הדי אור בקליניקת האספנות שלו
עוז אלמוג
אוספים בדירתו של מיכאל לוריא
אוספים בדירתו של מיכאל לוריא
אופק רון כרמל
מאוספיו של מיכאל לוריא
מאוספיו של מיכאל לוריא
אופק רון כרמל
אוספים של הדי אור
אוספים של הדי אור
הדי אור
מוזיאון החאן בחדרה
מוזיאון החאן בחדרה
עוז אלמוג
מאוספיו של שלום צבר
מאוספיו של שלום צבר
עוז אלמוג
מאוספיו של שלום צבר
מאוספיו של שלום צבר
עוז אלמוג
מאוספיו של שלום צבר
מאוספיו של שלום צבר
עוז אלמוג
עוז אלמוג
מאוספיו של חיים גרוסמן
מאוספיו של חיים גרוסמן
עוז אלמוג
מאוספיו של חיים גרוסמן
מאוספיו של חיים גרוסמן
עוז אלמוג
מאוספיו של חיים גרוסמן
מאוספיו של חיים גרוסמן
עוז אלמוג
מאוספיו של אריה רייכמן
מאוספיו של אריה רייכמן
עוז אלמוג
עוז אלמוג


נוצר ב-10/12/2016

מחקר חיי היומיום

"אי שם עמוק בתוך תוכנו טמונים קולות וזכרונות" (אהוד מנור)

מהמאקרו למיקרו

בשלהי המאה העשרים התפתח במסגרת מדע ההיסטוריה דגש מחקרי שזכה לכינוי "מיקרו היסטוריה". יש שתיארו את הגישה הזאת כמעין מבט היסטוריוגרפי על חברה דרך חור המנעול או כתמונה בזכוכית מגדלת שמוסיפה נדבך לסיפור החברתי הגדול. המיקרו היסטוריה היא למעשה גם ההיסטוריה של חיי היומים, היסטורית החפצים והיסטוריה של התרבות פופולרית.

ייחודה של המיקרו היסטוריה היא בכתיבת הנרטיב "מלמטה" - מהפרטים הזעירים לכאורה שמרכיבים את חיי האדם – חפצים, הרגלים וכדומה. עד שנות השבעים של המאה העשרים מקובל היה לתאר במחקר ההיסטורי בעיקר מגמות ותהליכים המתרחשים בחסות השלטון המרכזי ובקרב האליטה המובילה. היסטוריה של פשוטי העם ושל סגנון החיים העממי היתה כמעט מחוץ למשקפת המחקרית. כל זה השתנה בעולם האקדמי והתקשורתי בשני העשורים האחרונים ונתן את חותמו גם על ההיסטוריוגרפיה הישראלית.*

הסיפור ההיסטורי של תופעה ספציפית נבנה מאז ומעולם באמצעות איסוף מסמכים, צילומים וחפצים, ראיונות והצלבת מידע שנאסף במחקרים קודמים. מחקר חיי היומיום והתרבות הפופולרית אינו שונה במובן זה מכל מחקר היסטורי אחר, ניזון מאותם חומרי גלם ומבוסס על אותן שיטות מחקר. עם זאת, יש בו מספר הדגשים שמייחדים אותו:

א. התמקדות בחיי הבית, המשפחה, הקהילה והיישוב.

ב. התמקדות בתקופה המודרנית (מסוף המאה ה-19 ואילך). תשומת לב מיוחדת ניתנת להיסטוריה הקרובה, כלומר לתקופת חיים שבה החוקר/ת עצמו חי או לכל היותר שניים-שלושה דורות לפניו (הורינו והורי הורינו).

ג. התמקדות באיסוף חפצים מהתקופה הנ"ל  - בעיקר חפצים לשימוש יומיומי בבית, בעבודה, בקניות, במערכת החינוך ובתרבות הפנאי. מקצת מהחפצים הם כאלה שנצרכים לרגע ונזרקים לפח, כגון כרטיסי אוטובוס, מודעות פרסומת, הוראות הפעלה של מכשירים, ברושורים, הזמנות לאירועים וכדומה.

תבנית תמונות
חפצים שימושיים במחסן האוספים של מיכאל לוריא

ד. רוב המחקרים ההיסטוריים הקלאסיים מתבססים על ארכיונים ציבוריים, שבהם נשמרו בעיקר מסמכים של תכתובת רשמית ושל אישים מרכזיים. המחקר של תרבות היומיום מבוסס על חומרים פחות רשמיים ועם גוון יותר אישי, אינטימי ואנונימי כדוגמת אלבומי תמונות של אנשים פשוטים, תכתובות פרטיות, חפצי בוידעם וכדו'.

ה. חלק גדול מהמתעדים והחוקרים של תרבות היומיום והפולקלור נמצאים מחוץ למילייה המקצועי הרשמי (האקדמי): אוצרים, סופרים, עורכים, ביוגרפים, מספרי סיפורים, בעלי תפקידים בענפי המו"לות, התקשורת, התיירות והחינוך (מדריכי טיולים וכדומה), מנהלי אתרי אינטרנט (אתרי מידע, בלוגים, דפי פייסבוק וכו') ועוד.

ו. לצד המוזיאונים הממוסדים פועלים היום אלפי אנשים שעוסקים להנאתם או למטרות מסחריות בשימור ותיעוד חפצים היסטוריים: אספנים, סוחרים, בעלי חנויות וגלריות, מוזיאונים וארכיונים מקומיים (יישובים, מקומות עבודה, בתי מכירות פומביות, גלריות, חנויות וכדו'). רבים מהאספנים מחזיקים בדירתם או בכספות פרטיות אוצרות שאינם נגישים ופתוחים לציבור הרחב. למעלה מזה, חלק עצום מהמצאי בתחום הזה נאגר לטובת שימושים אישיים - לרוב ירושה או זיכרון פרטי של אדם או משפחה – במחסן, בבוידעם, באלבומי המשפחה וכדומה. סביב החפצים הישנים, ששרדו בכל מיני דרכים, רוחשת היום תרבות תוססת שיש לה גם מאפיינים בידוריים, כלכליים, אמנותיים, חינוכיים ופוליטיים ורק קצה קציה נחשף בשנים האחרונות.

ענף הישראלינה

"אמריקנה" הוא מושג המתייחס, בפירושו הרחב ביותר, למכלול הדברים הגשמיים (חפצים, מסמכים, צילומים וכדו') או המופשטים (סמלים, מיתוסים, אסוציאציות, זיכרונות, רגישויות, סולם ערכים, דפוסי התנהגות וכדו'), המזוהים באופן מובהק ובלעדי עם התרבות האמריקאית. בהשאלה המושג "ישראליאנה" מבטא את אותו דבר רק ביחס לישראל. כל אחד מפריטי הישראליאנה הגשמיים והמופשטים אוצר בתוכו את נפש החברה הישראלית - הדנ"א התרבותי ורוח הזמן (Zeitgeist) הדורית. השיטה המקובלת ביותר לניתוח מדעי בהקשר זה היא הסמיולוגיה - חקר הסמלים ומשמעויותיהם החברתיות.

רבים נוטים להחליף בין המושג "ישראליאנה" למושג "נוסטלגיה", כיוון שאכן קיימת חפיפה לא מעטה ביניהם. למעשה הישראליאנה הוא מושג רחב, שמכיל בתוכו את המושג נוסטלגיה-ישראלית. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שהמושג ישראליאנה מכוון למאגר הפולקלור הלאומי (על חפציו, טעמיו, ריחותיו וצליליו) ואילו המושג נוסטלגיה קשור לתחושות ולרגשות שהגירויים הללו מעוררים בקרב הציבור הישראלי.

תבנית תמונות
אוספי הישראלינה כוללים מגוון רחב של חפצים

שורשי הישראליאנה נעוצים בין השאר בתרבות היודאיקה (אמנות שכוללת יצירות, אביזרים ותשמישי קדושה הקשורים לתרבות ולמסורת היהודית). עם קום המדינה, התווסף לאיסוף ולתיעוד החפצים שקשורים להוויית העם היהודי ולזיכרונותיו גם איסוף ותיעוד חפצים שקשורים לציונות ולמדינת ישראל ותושביה.

עד לפני שנים ספורות רוב מאגר הישראלינה היה בנוי על התרבות היהודית החילונית הוותיקה בארץ. הוא שיקף ותמך בהגמוניה החברתית של השכבה הזאת בארץ. רק בשנים האחרונות, בעקבות תהליך הדמוקרטיזציה שמתחולל בחברה הישראלית והתפתחות האתוס הרב תרבותי, מצטרפים לפרויקט הישראליאנה ולתרבות הנוסטלגיה המקומית מרכיבים מתרבויות ישראליות נוספות: הערבית, הדרוזית, הדתית, החרדית ותרבויות מהגרים (עולי אתיופיה, עולי ברה"מ לשעבר ועוד).

מהדרמות הגדולות לדרמות הקטנות

תרבות האיסוף, השימור והמחקר ההיסטוריוגרפי והסוציוגרפי היתה מפותחת במדינת ישראל משחר קיומה ולמעשה עוד קודם לכן (בתקופת היישוב). היא טבועה במסורת היהודית הלמדנית ארוכת השנים ובתנועה הציונית, שאימצה אתוסים מודרניים של תיעוד ומחקר לצרכים מדעיים, משפטיים, מדיניים, אמנותיים ועוד.

חקר ההיסטוריה מפותח בארץ גם משום שהאקדמיה הישראלית התברכה בהיסטוריונים רחבי אופקים ומעוף, שהניחו תשתית מדעית מתקדמת כבר מראשית דרכה.

הוא קשור גם לעובדת היותה של החברה הישראלית סקרנית, חקרנית ודמוקרטית ביסודה – חברה דינמית, המחשיבה מאוד את ערך השקיפות והנגישות הציבורית למידע.

במשך שנים רבות נעשו המחקר, התיעוד והשימור ההיסטורי של תקופת הישוב ומדינת ישראל בעיקר במסגרות האקדמיות והתמקדו באירועי מפתח (ברמת המאקרו) ובדרמות הלאומיות הגדולות שהופיעו בכותרות העיתונים ובמהדורות המרכזיות. הן התמקדו באירועים מתחום הביטחון, הפוליטיקה, הכלכלה, הבריאות והחינוך. לא ניתן משקל היסטוריוגרפי לאירועים העממיים, שיצרו את סגנון החיים הישראלי לדורותיו: הגיבורים הקטנים, ההרגלים והדפוסים המשפחתיים והקהילתיים, עולם הצריכה והבידור, המנטליות, הרגישויות האסתטיות, הטעמים, הריחות, הצבעים, החומרים המקומיים, האופנות וכדומה. כל אלה הפכו רק בשנים האחרונות למוקד עניין גובר. מה אפוא הסיבות לשינוי הזה?

א. שלב אבולוציוני חדש. ישראל התבגרה, התמסדה והיא יכולה עכשיו להתפנות לעסוק יותר ב"זוטות החיים".

ב. סוף עידן התעמולה. ההיסטוריוגרפיה הישראלית היתה במשך שנים רבות מגויסת בשירות הלאום. כאשר התרבות הלאומית נחלשה היא פינתה דרך להיסטוריוגרפיה נטרלית וביקורתית יותר, ובעיקר היסטוריוגרפיה שמתמקדת יותר באדם הפרטי, במשפחה, בקהילה ופחות במסגרות הגדולות (מדינה, תנועה, מפלגה, ארגון וכו').

ג. המהפכה הדיגיטלית. התפתחות הדיגיטציה ורשת האינטרנט יייעלה והגדילה לאין שיעור את מקורות המידע ואת הנגישות להם, ואיפשרה לגופים ואנשים פרטיים לתרום ולפתח את חקר ההיסטוריה הישראלית בתחומים נרחבים.

ד. לימוד היסטוריה בדרך יותר אטרקטיבית. בשנים האחרונות מתחזקת ההכרה שהוראת ההיסטוריה המסורתית נעשית בדרך יבשה ומיושנת, וכתוצאה מכך נוצר אנטגוניזם מובנה למקצוע החשוב. אחד האמצעים להנגיש היסטוריה לצעירים ובכלל, היא באמצעות תבלינים היסטוריוגרפיים מושכים: טיולים, סיורים, צפייה בסרטים ובתמונות, וכמובן הפקת תערוכות של חפצים היסטוריים. מאחר והישראליאנה מקיפה כל כך הרבה תחומים, היא מוצאת את ביטויה ברבים מאמצעי ההמחשה המתפתחים. כך נוצרת מערכת של היזון והפריה הדדית: חלק מאלה שנהנים מלימוד הישראליאנה מתחילים לאסוף בעצמם חפצים והופכים את ההיסטוריה לתחביב. פרויקט הישראליאנה הוא במובן זה גם סוג של היסטוריוגרפיה עממית, שצומחת מהשטח.

ה. ניחוח "פחות גברי". עם השתכללות ההיסטוריוגרפיה (יותר חוקרים, יותר כלי מחקר, יותר מקורות מידע) גדלה הרזולוציה של ההיסטוריה הישראלית והיא חודרת לתחומים שבעבר לא נחקרו: היסטוריה מגזרית, מגדרית, חומרית ועוד. יתרה מזאת, רוב ההיסטוריונים היו בעבר גברים. הם התעניינו בעיקר באירועים רועשים ובמתחים ומאבקי כוח ושליטה פוליטיים, צבאיים וכלכליים. המהפכה הפמיניסטית הצמיחה מבט "יותר נשי" על החברה, שכולל רזולוציות וזוויות חדשות. בהדרגה חדרה ההכרה שההיסטוריה של תרבות היומיום (מגורים, אופנה, משחקים, מזון, תחבורה, משפחה וכדומה) חשובה לא פחות מהיסטורית הקונפליקטים והדרמות הפוליטיות. היא בוודאי יותר "סקסית" וחייכנית ממנה.

ו. הכרה מדעית בחשיבות החומרים האודיו-ויזואליים. בעבר, צילומים היסטוריים וקלטות אודיו נחשבו לחומרי גלם היסטוריוגרפיים נחותים, שוליים (בהשוואה לחומרים טקסטואליים) ולעתים אפילו לבלתי רלוונטיים מבחינה מדעית. הדבר נבע בין השאר מכך שלאנשי-מדע "מכופתרים" לא היו כלי ניתוח וכישורים בתחום הזה, ומכך שהדפסת צילומים עלתה ממון רב. מהפכת הצילום והתיעוד הדיגיטלי, שכבשה את העולם בסערה, שינתה את המצב הזה. הקלות שבה אפשר לשמר ולהנגיש היום מידע ויזואלי (מצלמות דיגיטליות, סורקים, דואר אלקטרוני, אתרי אינטרנט רשתות חברתיות וכו') הגדילה את המודעות האקדמית לנושא ואת השימוש המדעי באמצעים אודיו-ויזואליים.

ז. התפתחות מערכת ההשכלה הגבוהה. יותר ויותר סטודנטים נדרשים לכתוב עבודות שקשורות לחברה הישראלית במגוון היבטים – מה שהגדיל את התנועה בספריות ובארכיונים ובה בעת גם את מגוון נושאי עבודות המחקר.

חהיסטוריוגרפיה מהשטח. יש הגורסים שהעיסוק בתרבות החומרית והעממית הוא סוג של "שיעור היסטורי לעמך". זו כמובן דעה קדומה שרווחה שנים בשורות האקדמיה והיום עוברת בהדרגה מהעולם. אינספור גופים ציבוריים ופרטיים תורמים היום למחקר ולתיעוד תרבות הישראליאנה, חלקם ידועים יותר וחלקם ידועים פחות. לפעמים גוף או אדם תורם בכיוון הזה מבלי שהוא בכלל מודע לתרומתו. כך לדוגמא מסעדה שמשמרת אוכל מסורתי או אספן ששומר חפצים בעלי ערך היסטורי.

ט.  התפתחות תרבות הפנאי והבידור הביאה לצמיחה גדולה של מוזיאונים, גלריות, תערוכות וחנויות, ובכלל זה כאלה שקשורים לתרבות היומיום ולתרבות החומרית. כמו כן הופקו והודפסו מאות ספרים, אלבומים וקלטות בפורמט מהודר (מוצרי מתנה), שעוסקים בנושאים היסטוריים ונוסטלגיים, והם נמכרים בהמוניהם בחנויות הספרים והדיסקים.

י. התפתחות תרבות הנוסטלגיה. בשנים האחרונות שוטף את העולם בכלל ואת ישראל בפרט גל נוסטלגי, שתורם מכיוון נוסף להתפתחות חקר תרבות היומיום ובעיקר חקר חפצים וצילומים היסטוריים.

נוסטלגיה – שורשים ומאפיינים

התחיל שלילי והפך לחיובי

נוסטלגיה (רפקת בעברית), שמורכבת מצירוף של המלים היווניות נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב וסבל) - נולדה במקור כמושג רפואי המגדיר מחלה. טבע אותו במאה ה-17 סטודנט לרפואה בשם יוהנס הופר(Johannes Hofer) . הוא ייחס את התופעה לשכירי חרב שוויצרים שבזמן שלחמו בארצות השפלה נכספו לנופי ההרים הטמירים של מולדתם. בקיצור, הם התגעגעו הביתה. מאוחר יותר שויכה "המחלה" לחיילים ומלחים שבילו תקופת ארוכות הרחק ממשפחתם. תפישת הגעגועים כמחלה נבעה מן הסתם, מהעדר ידע פסיכולוגי ומתפישה מושרשת שגבר לא אמור לגלות חולשה ומורך לב ובוודאי לא לחשוף רגשות כאב. במלחמת האזרחים האמריקאית ובתקופת מלחמות העולם השתמשו במילה נוסטלגיה לתיאור חיילים שנתקפו במלנכוליה ונטשו את שדה הקרב. מקצתם התאבדו מרוב צער, חרדות וסיוטים.

במרוצת הזמן השתנה משמעותו של המושג, והוא החל לבטא בעיקר התרפקות על העבר הקולקטיבי, תוך אידיאליזציה של ימים-עברו. אבל מבחינה סמנטית הנוסטלגיה היא הרבה יותר מזיכרון מתוק. זהו רגש המתעורר בדרך כלל, כאשר מתהווה הכרה חברתית שמשהו יסודי סביבנו השתבש. במובן זה הנוסטלגיה מבטאת גם ייאוש וכאב, על מה שנתפס (בצדק או לא בצדק) כסטייתה של החברה מדרך הישר והטוב.

חוקרי התרבות הפופולרית מייחסים למושג "נוסטלגיה" משמעות הרבה יותר ניטראלית. למעשה "נוסטלגיה" הופך בשנים האחרונות למושג נרדף לענף המתמקד בהיסטוריוגרפיה ובאתנוגרפיה של חיי היומיום, בתיעוד של התרבות החומרית ושל סגנון החיים השכיח והפופולרי.

נוסטלגיה בתקופת משבר ושינויים מהירים

הרגש הנוסטלגי צומח בתקופות של שינוי עמוק ומהיר בסגנון החיים. הרגלים שהיו מובנים מאליהם במשך שנים הופכים בהדרגה לבלתי רלוונטיים ויוצרים חוסר יציבות וחוסר וודאות. על הגל הנוסטלגי גולשים בעיקר אנשים מבוגרים. הנוסטלגיה מספקת עבורם ערסל חמים וחסר דאגות, עיר מקלט מטרדות ההווה. הסופר וחובב הנוסטלגיה דייויד סלע כתב בספרו "בשבוע הבא - אמריקה": "מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן". הזמר שלום חנוך פתח את שירו "דז'ה-וו" ברוח דומה: "אל גן העדן האבוד אני חוזר/ אל תוך השקט הקרוי - נוסטלגיה".

העיסוק בנוסטלגיה חשוב לבני האדם לא רק משום שהוא מבדר ומסייע לתיעוד העבר, אלא גם משום שהוא מעניק לנו פרופורציות נכונות יותר על הקיום האנושי. הנוסטלגיה ממחישה את העיוורון האנושי, את קוצר ההבנה הטבעי ובעיקר את התמימות, שלעולם לא נגמרת. היא גם ממחישה את זמניות הדברים – את היותנו גרגר אבק בעולם אינסופי ובזמן בלתי נגמר. מה שנראה עכשיו רלוונטי, חשוב, רציני וקבוע, לא יהיה כזה בעוד מספר דורות. היא גם ממחישה את כוחה של הטכנולוגיה והתרבות החומרית בעיצוב החברה, ערכיה וסגנון חייה.

קוצר הראיה האנושית מתחדד בעיקר בתקופה של שינויים מהירים ועמוקים. אנו חיים היום בתקופת דמדומים, שבה מסורות- מושרשות ומוסכמות-יסוד שוקעות ומוחלפות בחדשות. קשה להתנבא מה יהיה כאן אפילו בעוד עשור, כי השינויים הטכנולוגיים מוחקים במהירות נופי תרבות שלמים. מצבנו החברתי דומה במידה רבה למצבה של האנושות בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים – כאשר קטר המהפכה התעשייתית החל לנוע במלוא הקיטור קדימה (תרתי משמע). 

הופעת המכונה האוטומטית והתגבשות המטרופולין המערבי ומדינת הלאום, דחקו את העולם הכפרי-חקלאי ויצרו פרץ של רגשות נוסטלגיים למה שנראה כהולך ונעלם. היום, עם המעבר לעידן הדיגיטלי הרגש הנוסטלגי מתעורר מחדש. הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הפרידה ומהחרדות הגוברות מהלא נודע *

בבלוג של מט נובק מופיעה סדרת גלויות שצוירו ב-1900 ביוזמת מפעל גרמני לשוקולד. ציירי הגלויות ניסו לדמיין כיצד ייראו החיים בעוד 100 שנים, כלומר בשנת 2000. מסתבר שפה ושם הציירים היו ממש בכיוון (כמו תיאטרון מוקרן, צוללת, ספינות אוויר או בתים יבילים) אבל יש תחזיות שמופיעות בגלויות שעדין ממתינות למימוש – למשל, מכונה ליצירת מזג אוויר נוח.

אם התמונות הללו גורמות לכם לחייך (והן אכן משעשעות מאד), היו סמוכים ובטוחים שהדמיון המודרך שלנו - שמכתיב גם ריבים פוליטיים - יבדר עוד יותר את אלה שיתבוננו בנו בעוד מאה שנים.

החשש משגרה בחברות מהפכניות

אפשר לשער שחברות מהפכניות נוטות יותר לפתח את "תרבות הגעגוע", לא רק משום שהמיסוד המהיר הורס את הקסם הראשוני, אלא משום שהשלב המהפכני מתאפיין בסולידריות קהילתית, בגאווה משותפת ובתקווה כמעט משיחית. הנוסטלגיה היא איפה גם שלוחה של הכמיהה להאריך את האופוריה הזמנית ואת החשש מהשתלטות השגרה והשעמום, וממוֹת החזון.

מבט משועשע ומפוכח על העבר התמים

בעשורים האחרונים, כאשר הביקורתיות והציניות הפכו לחלק בלתי נפרד מתפישת העולם הרווחת, לנוסטלגיה מתלווה ארומה הומוריסטית. לא עוד התרפקות תמימה ומיוסרת על מה שהיה ולא ישוב, אלא מבט היסטורי מפוכח על עידן חביב אך נאיבי ומגוחך-משהו. המבט הנוסטלגי דומה במובן זה למבטו של האדם הבוגר על אלבום ילדותו - התבוננות שכמעט תמיד מעלה חיוך ותימהון.

העצמת העבר

הסיבות לפרץ הרגשות הנוסטלגיים אינן רק חברתיות ותרבותיות, אלא גם, ואולי בעיקר, פסיכולוגיות, והן קשורות לטבע האנושי. בני האדם נוטים לצרף זיכרונות טובים זה לזה, תוך העצמה מלאכותית של חוויות העבר. הנטייה הזאת מתעצמת עם בוא הזקנה, כאשר המוח מתחיל לעכל את העובדה המרה שלא נחיה לנצח, שהחיים ימשיכו בלעדינו ושאין אנו אלא טיפות זעירות בנהר הזמן.

במקרים רבים הגעגוע הנוסטלגי מוציא דברים מפרופורציה ומעוות את תמונות העבר. המוח מסנן את הטוב ומדחיק את הרע כדי לחזק את התחושה המדומיינת שבעבר היה לנו טוב יותר.

הערה: חשוב להפריד בין תחושת ה"געגועים הביתה" (Homesickness) לבין הרגש הנוסטלגי. ראוי גם לציין כי אדם יכול להיות נוסטלגי לאנשים ולאווירה שהייתה ולא תחזור מבלי רצון לחזור לאותה תקופה.

"איני נוטה לגעגועים, אף שאני סבור שאני אדם רגשן. הכרתי אנשים שמתגעגעים עד כלות למשהו שהחמיצו בעבר, מפני שהיו שקועים עד עומק ליבם אז בגעגועים למשהו שקדם לו. חייהם של אלה מתבזבזים ברצף של החמצות וגעגועים.
לעיתים קרובות שואלים אותי אם אני מתגעגע לבגדד.
תשובתי היא לאו נחרץ, לא משום שלא אהבתי אותה. אדרבה, כל עוד חייתי בה הייתי קשור בה בכל נימי נפשי. היום אינני מתגעגע אליה, לפי שאני מכיר את העוולות שמעולל הזמן לאהבות ישנות. מי לא התנסה בגעגוע רומנטי לאהבה הראשונה? אלא שכולנו שוכחים שאיילת החן היא כבר קמוטת פנים, בשרה מדולדל וגבה שחוח."*

"אוי דורית! איזה אנשים שונים אנחנו!
את מתגעגעת לאנשים הפשוטים של פעם, והנה את מוצאת את עצמך מתכתבת עם טיפוס לא-פשוט של עכשיו!
את מתגעגעת ליום עבודה של אבי המשפחה, מחושך עד חושך. אינני חושב שהאבות כיום מתגעגעים לזה (בעצם, האם היום עובדים פחות?). את מתגעגעת לצעצועי הפח המתקלף, המתפרקים וחותכים אצבעות (האם הורים כיום אינם ממציאים צעצועים ומשחקים?).
את מתגעגעת לחברים הפולשים ללא התראה לביתך ולחייך, המופיעים ללא סיבה באמצע הערב, בדיוק כשאת חייבת לגמור עד מחר מאמר או מכתב או גהוץ של שבועיים, הבאים חמש דקות לפני הארוחה ומצווחים "אח איזה ריחות טובים! מה הכנתם? לא לא, אני כבר אוכל אחר כך. אני סתם אשב אתכם ואעשן סיגריה. אל תשאלי מה קרה לי. בואו תשמעו ". משפחות עליזות המופיעות באמצע הבוקר בשבת, כשעמדתם לצאת לים או סוף סוף למוזיאון. מי יתן אותם ימים של ידידות ואהבת אדם פשוטה, בטרם טלפון!
את מתגעגעת לעגלת הנפט החביבה, ואינך זוכרת כנראה את הפחים הכבדים עם הידית שחותכת את הידיים, והדולפים לך על המרפסת. ריח הנפט שמוסיפים לספונג'ה כי זה טוב לבלטות, אבל לא כל כך טוב לעיניים ולחוטם.
אני אינני מתגעגע להמתנה ארוכה בשמש (או בגשם) לאוטובוס שיגיע, לנסיעה הצפופה בעמידה, לחולצה הדביקה מזיעה. אינני מתגעגע למקרר של פעם, את בלוק הקרח שסוחבים במדרגות, את המגרה עם מי ההפשרה. לא מתגעגע לסיוד הבית כל שנתיים.
אינני מתגעגע למרגרינה של פעם שטעמה כחלב נרות. אינני מתגעגע לאור הצהוב של נורת ששים ווט. אינני מתגעגע להרתחת הכביסה על פרימוס שואג. אינני מתגעגע לניקוי העדשים מחתיכות חצץ וקש, שבכל זאת מוצאות את דרכן למרק. אינני מתגעגע לתפוחי האדמה המרוככים שהזקינו בארון הרשת. אינני מתגעגע לג'וקים במטבח. אינני מתגעגע ליוד שורף על פצע או למשחת אכטיול שחורה על הפורונקל הדו-שנתי. אינני מתגעגע לזריקות הטיפוס הנוראות, כל שנה.
אינני מתגעגע לעט-נובע הנוטף, לעפרון השורט, למחק המקרצף את הניר, למכונת הכתיבה המצלצלת עם ניר קופי וגיליונות העתקה סמרטוטיים.
אינני מתגעגע לגללי הסוסים ברחובות, ולזבובים, הזבובים, הזבובים. אינני מתגעגע לפליטיות הד.ד.ט. ולפצ'ר העשוי חוט ברזל.
אינני מתגעגע לגרבי הבד המתרפטים לחורים תוך הליכה. אינני מתגעגע לנעלי העור שחייבים לצחצח ולצחצח. הבוסטארים הכבדים שתמיד, תמיד מבצבץ בהם המסמר עוד בהתחלת הטיול. אינני מתגעגע ל'אקזמה' הריחנית שגם אבקת הטלק אינה מכניעה.  אינני מתגעגע לתרמילי החאקי עם רצועות עור המנסרות את הכתפיים. אינני מתגעגע לכובע טמבל שחויבנו לחבוש על שערנו המגרד, כי אחרת נמות ממכת שמש. אינני מתגעגע לשירי הגן האידיוטיים שנאלצנו לשיר ("פילפילון עם אף ארוך, לא ידע כיצד לדרוך"; "השפן הקטן שכח לסגור הדלת".)
אינני מתגעגע לשטיפת כלים במי ברז קפואים בחורף. אינני מתגעגע למטות עם קפיצי ברזל ולמזרוני קש כבדים כעופרת עם בור באמצע ועם פשפשים ימח שמם. אינני מתגעגע לקומקום הרותח אחרי ארבעים דקות על פתיליית הנפט. אינני מתגעגע לסכיני ג'ילט. אינני מתגעגע לתערובת הציקוריה שנקראה קפה. אינני מתגעגע ליין המתקתק שנקרא 'אליקנטה', ולמי סודה פושרים מתוך בקבוק סיפון. אינני מתגעגע לסירי האלומיניום המקומטים ולמזלגות פח המתכופפים ללא אורי גלר. 
אינני מתגעגע למקדחת היד שלוקח לה שעה לקדוח חור בפס ברזל. אינני מתגעגע לברגים שכל מברג מתחלק מהם. אינני מתתגעגע לציוד חשמל מבקליט שמסריח את הבית כל אימת שיש קצר. אינני מתגעגע לתקליטי 78 שצריך להחליף להם מחט בכל השמעה. אינני מתגעגע לטלפון השכונתי בבית המרקחת.
בקיצור, דורית, אינני מתגעגע לא לקוקו ולא לסרפן ולא לבגדי הים עד הברכיים ולא לשינלים של ימי החורף (זה היה לפני התחממות כדור הארץ). אינני מתגעגע לא לשנות השלושים ולא הארבעים ולא החמישים. אינני מתגעגע למכות בין 'המחנות העולים' והבית"רים ולא לנאומים של מפא"י ולהפגנות האחד במאי.
אינני יודע אם לקנא בך או לנוד לך, על געגועיך לאותה 'פשטות' ואותה 'צניעות'. על האושר שאבד. סיפורי אהבה וחושך. ואם להיות פשוט וכנה וקצת גס רוח - אינני מאמין כל כך לכוח זיכרונך.
מוטב לנו שנשמח ביחד שכל זה חלף ועבר, ובחסדי האל והטכנולוגיה שוב לא ישוב. אני מתגעגע להווה. כמה טוב שהוא הגיע, ושהוא כזה!"*

נוסטלגיה במסורת היהודית והישראלית

החובה היהודית לזכור

בספר קהלת נכתב: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א' – ט').

אם זה היה נכון, הנביאים לא היו זועמים, העיתונאים לא היה מקטרים, ואנחנו לא היינו מתגעגעים למה שהיה. עם ישראל הוא עם של תקווה וזיכרון: תקווה שניוושע ונחזה במהרה בימינו בגאולה שלמה, וזיכרון של "הימים ההם", שתמיד אינם כמו "הזמן הזה”. למעשה ליהודים יש חובה דתית לזכור וזוהי מצווה המייחדת את היהדות, כנאמר: 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך וייגדך זקניך ויאמרו לך' (דברים לב, ז).

העיסוק בזיכרון הוא גם חלק מתרבות הלמדנות היהודית. תלמידי הישיבות התורניות לומדים מהעבר ומנתחים את העבר כחלק מפיתוח החכמה המשותפת.

טקסי החגים כחגיגות נוסטלגיה

טקסי החגים היהודיים, המבוססים על המקרא ופרשניו, הם חגיגות נוסטלגיה משוכללות ומהנות. זהו זיכרון מהונדס של מאבקי הישרדות, ניצחונות, פרעונים ועמלקים, סוכות במדבר, מַן מהסלע והמן הרשע, מכבים, חשמונאים, מדורות, שמנים מאריכי חיים, נרות ושופרות.

געגוע מדומיין - למה שלא חווית

היהודים פיתחו דפוס מעניין ויעיל לצורך גיבושם הלאומי: געגוע למשהו שלא חווית בעצמך. הכוונה לחוויה קולקטיבית שאפשר ליטול בה חלק סמלי ורגשי באמצעות דמיון מודרך – כלומר קריאה בכתבי הקודש, כנאמר "זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ" (תהילים קמג, ה). לכאורה כולנו יצאנו ממצרים, כולנו הלכנו במדבר ארבעים שנה, כולנו נכנסנו לארץ המובטחת ולימים (ואת זה קראנו כבר בספרי הציונות, שהמשיכו במסורת היהודית) גם כולנו ייבשנו ביצות, הפרחנו את השממה ולחמנו בתש"ח.

הערה: יש הטוענים שנוסטלגיה במהותה המלאה יכולה להתקיים רק בקרב אלה שזוכרים אירועים וחוויות שהם חוו בעצמם, או באמצעות אדם קרוב ששימש עבורם "סוכן נוסטלגיה" (אב, סב, דוד וכו'). לעומתם יש התופשים את הנוסטלגיה במשמעות הרחבה והאבסטרקטית יותר. לדידם, גם געגועים קולקטיביים (שהם סוג של ערגה מצרפת) יכולים להיחשב לנוסטלגיה.

הסיפור הלאומי המתמשך

כיוון שהיהודים הם "עם הספר" הם סיגלו דפוס של תיעוד ושימור חוויות היסטוריות כבר בעת התרחשותן. אפשר לומר שהנוסטלגיה הלאומית של היהודים נוצרת "תוך כדי תנועה", ותרמיל הזיכרונות מתמלא זה אלפיים שנה.

דוגמא טובה לאוריינטציה של עיצוב זיכרון במהלך העשייה עצמה הם הקיבוצים. היו שאמרו שיותר משהקיבוצניקים התיישבו ועבדו את אדמתם הם תיעדו את עצמם לדעת, למען הדורות הבאים.

תרבות תש"ח והפלמ"ח – חוויה לאומית מעצבת וקושרת (דבק תרבותי)

תרבות תש"ח והפלמ"ח תרמה לא פחות מהתרבות הקיבוצית להתפתחות המסורת והתודעה הנוסטלגית בישראל. עוד לפני שאבירי החאקי הספיקו לערוך סיכומי ביניים כבר הופיעו יצירות נוסטלגיות מפוארות, כדוגמת ספר הפלמ"ח, "ילקוט הכזבים" ופזמונים סביב המדורה. הישראלים שרו בלהט ובגעגוע על ימים יפים שהיו, גם כשהימים הללו לא היו עדיין רחוקים ובוודאי לא כאלה יפים, כי הנוסטלגיה מלכדת וקושרת בעבותות רגשיים.

ממתי החלו לרחוש בארץ גלי הגעגועים לימים ראשונים שחלפו ואינם עוד? על כך משיב ההיסטוריון אליהו הכהן במאמרו:

"יש אומרים: החל מסוף שנות החמישים, כאשר שטף את הארץ נחשול של מופעים נוסטלגיים: הסרט "עץ או פלשתיין", שהוקרנו בו קטעים מתוך יומני קולנוע מתקופת היישוב, המופע "היה היו זמנים", וההצגה "תל אביב הקטנה", שבה הושמע לראשונה השיר "זה לא יחזור, כל זה כבר איננו."
יש הסבורים שלשיר "היו לילות", שחובר בסוף שנות השלושים, יש יד ורגל בגעגועים אל "שנות חיינו היפות ביותר."
ויש המקדימים את ראשית הנוסטלגיה הארצישראלית לשנות העשרים, כאשר החלו להרוס את בתי אחוזת בית החד קומתיים עם גגותיהם האדומים וגינותיהם הצמודות, ולהקים תחתיהם בתי קומות.
אך מי שיעלעל ביומניהם ובמכתביהם של ראשוני המתיישבים בארץ בעת החדשה, אלה שהשתקעו כאן במאה ה-19 והניחו את היסודות לכל מה שנבנה והתפתח בארץ, ייווכח לדעת כי הגעגועים לימים ראשונים החלו עוד הרבה קודם לכן - בשלהי המאה ה-19, עם התחדשות היישוב.
לא עברו אלא שנים ספורות מאז שהוקמו המושבות הראשונות, כשעוד היו בצעדיהן הראשונים, וכבר החלו יושביהן להתרפק על זוהר הימים הראשונים שדהה ועל תחושת רוממות הרוח שקהתה. עד כמה שנראה הדבר מוזר, עוד בעצם ימי העלייה הראשונה חשו אנשיה געגועים אל ראשיתה, כלומר אל ימי השיכרון והאופוריה של תקיעת היתד הראשונה שלהם בארץ.
מי לנו נאמן יותר לעדות מהמורה שמחה וילקומיץ, מנהלו הצעיר והנמרץ של בית הספר ברחובות ואחר כך של בתי הספר במטולה, בראש פינה וביפו. בסדרת מכתבים מרתקת שפרסם וילקומיץ בעיתון 'המליץ' תחת שם העט 'בן אדם', תיעד את המתרחש בארץ בשנים 1897-1898 ביד רגישה ולב אוהב, ובעברית דשנה, שכאילו נמזגה מקנקן יין משומר.
באחד ממכתביו אלה, הוא חשף ויכוח שהתנהל בין איכרי המושבות בעת שהיו מתכנסים לשיחות משותפות.
בדרך כלל, סיפר, דנו בענייני העבודה בכרמים: זיבול, חריש, גיזום והרכבה ובציר הענבים. אך מפעם לפעם צפו ועלו בפגישות האלה תחושות של געגוע אל השנים הראשונות, אל ההתחלה, ונזרקו לחלל האוויר ביטויי ערגה אל ההתלהבות הראשונית שנחלשה.*

מהכפר לעיר

שנים רבות שכנה הנוסטלגיה בעיקר באגף ההתיישבות הכפרית, שבה פותחה "תרבות המעגל". נוסטלגיה עירונית התפתחה בישראל בעיקר בשנים האחרונות. יוצאת דופן היא העיר תל אביב, בירת האמנים והבליינים העברית, שכבר מראשיתה פיתחה נוסטלגיה מקומית. "תל אביב הקטנה" היתה מושא לגעגועיהם של רבים, ומופיעה ביצירות אמנות רבות: ספרות, ציור, פיסול, תיאטרון ועוד.*

במיוחד זכורים בהקשר זה הרומן המיתולוגי של ש"י עגנון "תמול שלשום", שבו מסופר על צעיר עני שעלה לארץ ישראל במהלך העלייה השנייה, התיישב ביפו ופרק עול תורה ומצוות. בסיפור שילב עגנון סיפורים רבים שהוא שמע מתושבי יפו באותה עת והדבר משווה לספר אופי היסטוריוגרפי. מתעדים מפורסמים אחרים של ההווי התל אביבי הם שלמה שבא (בעיקר ספרו 'הו עיר הו אם'), נתן דונביץ, אליהו הכהן, וכמובן הצייר והסופר נחום גוטמן בספרו החינני והמיתולוגי "עיר קטנה ואנשים בה מעט - סיפורים ופרקי-הווי על ראשית תל אביב" (1959). סדרת הסיפורים "תמונות יפואיות" של העיתונאי מנחם תלמי, שעוסקת בהווי היפואי הגברי של שנות השבעים והשמונים, היא מופת של כתיבה אנתרופולוגית-הומוריסטית עם ניחוח נוסטלגי מובהק. מאוחר יותר עשה את זה המשורר והעיתונאי עלי מוהר בטור "מהנעשה בעירנו" (הראשון פורסם ב-1984) שנכתב בהומור העדין שייחד אותו. מוהר הרבה לעסוק בעיר תל אביב העכשווית, תוך שיבוץ זיכרונות ילדות משנות החמישים והשישים של המאה ה-20.

לאחרונה יותר יישובים ומוסדות (מועצות מקומיות, בתי ספר, כוחות הביטחון, חברות ציבוריות ופרטיות ועוד) מעצבים תרבות נוסטלגית מקומית או פנימית כחלק מהתרבות הארגונית.

תרומת הרדיו לתרבות הנוסטלגיה בישראל

ערוצי הרדיו הישראלי פיתחו לאורך השנים את ז'אנר הנוסטלגיה ומפיקים רבים יזמו סדרות היסטוריות ונוסטלגיות שעסקו בתרבות הפופולרית בישראל (רובן בתחום המוזיקה). כך למשל הסדרות ההיסטוריות שערך יואל רפל בשנות השבעים: "משוט בארץ" ו"ארץ חמדת" (400 תוכניות).

בשנים 1997-2000 שידר רפל מדי יום פינה נוסטלגית שנקראה 'המאה ה-20' והייתה מבוססת על ארכיון ההקלטות של קול ישראל (איזי מן המשיך פינה זו). ראוי גם להזכיר את פינתו הידועה של זאב ענר 'זכרונות ארץ-ישראל'; פינתו השבועית של עזריה אלון שהביאה סיפורי נוסטלגיה של ארץ ישראל; סדרת התוכניות "ישראל בת שישים - אירועים בולטים בתולדות המדינה" (2008) של אברהם בן-מלך (הסדרה זכתה בפרס רשות השידור); התוכנית "שאלה של טעם" שעשה בזמנו הפזמונאי, מבקר-התיאטרון והשדרן חיים קינן - תוכנית שבחנה, בין השאר, את תולדות הזמר העברי מראשית היישוב ואת ההיסטוריה של מחזות הזמר (היא כללה הקלטות נדירות של פזמונים, הצגות תיאטרון, קטעים דוקומנטרים ופרקי חזנות). משנת 2009 עורך ומגיש את התוכנית (שבגלגול הזה נקראת "שאלה של פעם") איזי מן. מן הוא גם מי שכתב את הספר "קול ישראל מירושלים - מדינה מאחורי המיקרופון" המתעד את תולדות השידור בארץ מ-1936. הספר ראה אור בפברואר 2008 ולווה בתקליטור "קולה של המדינה", שבו נארזו 60 קולות בולטים מתולדות המדינה.

הסופרת נתיבה בן יהודה ז"ל, פלמ"חנקית לשעבר שנודעה בחדות לשונה, בחוש ההומור המחוספס שלה ובאופייה הדוגרי, נחשבה בזמנו לאחת הדוברות הרהוטות של דור תש"ח. בשנים 1995-2009 הנחתה בן יהודה תוכנית רדיו לילית אישית בשם "נתיבה מדברת ומקשיבה".‏ התוכנית התבססה על שילוב בין שיחות עם מאזינים והשמעת פזמונים מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה (על תוכניות הנוסטלגיה ברדיו בתחום המוזיקה ראו בהרחבה בפרק נפרד). היא ביקשה מהמאזינים שעלו לשידור לספר ולדבר "רק על דברים טובים וחיוביים - בניגוד לרוב תוכניות הרדיו האחרות". התוכנית, ששודרה בימי רביעי בלילה, זכתה להצלחה מתמשכת (בחמש השנים הראשונות לשידורה של התוכנית ליווה אותה איזי מן כעורך מוסיקלי וכמגיש שותף).

משה (מושיק) טימור הוא שחקן, שדרן וקריין ישראלי מיתולוגי. מאז פרישתו הרשמית מהגשת תוכניות ברדיו, ממשיך טימור להגיש בכל יום שישי ברשת ב' את התוכנית "שישי אישי", מחצות ועד שלוש לפנות בוקר. התוכנית, שעוסקת בסיפורים ושיחות על אירועים מהעבר בארץ ובעולם (בשילוב ראיונות), זוכה לרייטינג לא מבוטל, בעיקר בקרב המאזינים שחצו את גיל ה-40. זאת, משום שהיא עשויה בטוב טעם, משודרת בקולו הנעים והחם של טימור, וצבועה בחותם ישראלי-נוסטלגי.

תוכניות נוספות עם גוון נוסטלגי משודרות בימים אלה ב"קול ישראל". כך, למשל, "ימי הרדיו" של איריס לביא, שעוסקת באנשים ואירועים היסטוריים. התוכניות שעורכת ומגישה ליאת רגב ("עוד מעט שבת" המשודרת ביום שישי ברשת ב' ו"מעבירים לראשון" המשודרת במוצאי שבת) משלבות מפעם לפעם אייטמים נוסטלגיים וישראליאנה הרלוונטית ללוח השנה.

ברשת א' מופקת מפעם לפעם שעה על נושא נוסטלגי כזה או אחר שמגיש דיוויד סלע יחד עם מיכל רמות. ראוי לציין גם את תוכניתו של יהודה עצבה בערוץ "מורשת", המתמחה בסיפורי נוסטלגיה (לעצבה יש גם אתר אינטרנט, המשלב פריטים נוסטלגיים).

אבי אתגר מארח בתוכניתו בכל שבת את מספר הסיפורים יוסי שדה. באופן כללי מספרי הסיפורים - ז'אנר בידורי שזוכה בשנים האחרונות לפופולאריות גדולה - הם חלק בלתי נפרד מסצנת הנוסטלגיה הישראלית. יוסי אלפי, איש תיאטרון, סופר, מורה ותקשורתן ישראלי, הוא הדמות המזוהה ביותר בישראל עם מספרי הסיפורים בכלל ועם סיפורי הנוסטלגיה בפרט. אלפי ייסד בשנת 1972 את התנועה לתיאטרון קהילתי בישראל, במטרה להגביר את מעורבות הקהילה בחייה בניה ובנותיה. תיאטראות קהילתיים צצו בזה אחר זה בשכונות רבות ברחבי הארץ, וענף תרבות הפנאי המקומית הלך והתרחב בהשראתו. החל משנות ה-80, השתלב אלפי בתוכניות הרדיו של קול ישראל. הוא כתב, ערך והגיש תוכניות רבות, שבהן שולבו סיפורים מרתקים ומלאי הומור. אפילו אופרה מיוחדת למספרי סיפורים ולתזמורת הוא כתב, שזכתה לשם הסמלי "חלום ציוני" (הפרמיירה של היצירה הוצגה ב-1997 בפסטיבל ישראל). תוכנית הדגל שלו הייתה "סיפורי לילה" ברשת ב', שרכשה לעצמה אלפי מאזינים נאמנים. יוסי אלפי גם יזם וייסד את פסטיבל מספרי סיפורים המתקיים בכל שנה בניהולו האמנותי (הפסטיבל הפך גם לתוכנית טלוויזיה בערוץ 2). הוא מופיע בעקביות בכל רחבי הארץ כמנחה ומספר סיפורים, מקצתם סיפורי עדות בגוון נוסטלגי.

תחנות הרדיו האזורי מחויבות על פי הרישיון שקיבלו מהרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה להעלות תכנים בתחומי המורשת, ההיסטוריה והתרבות הישראלית (הסוגה העילית של הרדיו האזורי). בפועל משודר מעט מאד בתחום הזה. המעט שקיים הוא רצף שידורי זמר עברי בערוץ 103 המשודר מדי שבת, ורצף דומה ברדיו חיפה המשודר בשישי-שבת. לעיתים נדירות מופקות גם יוזמות פרטיות קטנות של התחנות האזוריות. כך, למשל, ביום עצמאות האחרון שידר "רדיו תל אביב" (102) סדרה שנקראה "הכי ישראלי שיש". דייויד סלע כתב לטובת העניין עשרות פינות, שבהן הוקלטו אישי ציבור מתקופות היסטוריות שונות. הסדרה זכתה להצלחה לא מבוטלת, ועשרות קטעים מתוכה שובצו במהלך כל יום השידורים. אבל כצפוי, לא היה לזה המשך.

ראויה לציון גם היוזמה של קבוצת תחנות הרדיו האזוריות המאוגדות תחת אותה קורת גג (חיפה, דרום, תל אביב גלי ישראל ועוד) להקים פינה על השפה העברית הנוסטלגית. דייויד סלע הקליט באולפנים שלהן כמה עשרות פינות, אך בשל בעיות תקציב היוזמה נגנזה.

תרומת הטלוויזיה לתרבות הנוסטלגיה הישראלית

בהיותה אפיק בידור מרכזי שמלווה את החברה החל מסוף שנות השישים, תרמה הטלויזיה הישראלית, על ערוציה השונים, לתרבות הנוסטלגיה בשני אופנים משלימים: א. כמה מהתוכניות והסדרות הפופולריות ששודרו בערוצים השונים הפכו לאייקון היסטורי – חלק בלתי נפרד מהנוסטלגיה הלאומית. ב. במסגרת הטלויזיה הופקו תוכניות וסדרות תיעודיות רבות שעסקו בתרבות הפופולרית בישראל: במוזיקה, בקולנוע, באופנה, בבידור ועוד (פירוט ראו בהמשך).

"חיים שכאלה" היא תוכנית הטלויזיה המזוהה ביותר עם ז'אנר הנוסטלגיה הישראלית (היא עצמה הפכה עם הזמן לנוסטלגיה טלוויזיונית). ראשיתה בתוכנית רדיו שעלתה לאוויר ב-1966 ברשת ב', תחת הכותרת "אלה הם חייך". מנחה התוכנית והתחקירן הראשי שלה היה עמוס אטינגר, ששידר את התוכנית מדי ארבעה חודשים. בשנת 1972 הפכה תוכנית הרדיו לתוכנית טלוויזיונית בשם "חיים שכאלה", והיא שודרה במשך 30 שנה באחוזי רייטינג גבוהים במיוחד. התוכנית פרשה את סיפור חייהם של דמויות מוכרות בציבוריות הישראלית: פוליטיקאים, אנשי חינוך, צבא, תקשורת וכלכלה, אמנים, ספורטאים ועוד.*

ברוב התוכניות נהגו להפתיע את הגיבור התורן באמצעת סיפור כיסוי, שבסופו מצא את עצמו באולפן מול חבריו ומכריו שמקדמים אותו במחיאות כפיים. באולפן נאספו אנשים מתקופות שונות בחייו של גיבור התוכנית ומקצתם הוזמנו לבמה כדי לספר עליו/ה סיפורים פיקנטיים. לכל תוכנית הובא קרוב או חבר בלתי צפוי מהעבר, שאותו התבקש גיבור התוכנית לזהות על פי קול בלבד (המשפט שהפך למטבע לשון בהקשר הזה היה: "מה אומר לך הקול הבא?"). אוסף התחקירים המקיף שנערכו לצורך הפקת התוכנית, הוגש בסופה כשי-מזכרת לגיבור התוכנית.

בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 הוסב שמה של התוכנית ל"חיים שכאלה חוזרים", והתארחו בה גיבורי התוכניות בעבר. התוכנית האחרונה שודרה בשנת 2000. בשנת 2007 חזרה התוכנית ואירחה את שדרן הרדיו ומנחה השעשועון "מקבילית המוחות" יצחק שמעוני. תוכנית נוספת לכבודו של יעקב טרנר צולמה בפברואר 2011, ועוד תוכנית לכבוד מאמן הכדורגל שלמה שרף צולמה במאי 2012.

ערוץ 1 הפיק שתי סדרות היסטוריות מונומנטליות שראויות לציון בהקשר הנוסטלגי. הן עסקו אמנם בעיקר בדרמות הגדולות ובתהליכים הרחבים, אבל כללו קטעי צילום רבים שתיעדו את חיי היומיום בארץ ובתוכם גם רגעים נוסטלגיים: הסדרה "עמוד האש עסקה בתולדות הציונות. היא שודרה במשך כחמישה חודשים בחורף ואביב 1981 וזכתה לאחוזי צפייה גבוהים מאוד. "תקומה: 50 השנים הראשונות", היתה למעשה סדרת המשך ל"עמוד האש". היא שודרה בשנת 1998, לציון 50 שנה להכרזת העצמאות, וסיפרה על ההיסטוריה של מדינת ישראל. בין הנושאים שנידונו ב-22 פרקיה: העלייה לישראל, יחסי דתיים-חילוניים, תולדות המהפכים הפוליטיים והכלכליים, המלחמות, יחסי החוץ של ישראל, האינתיפאדה הראשונה, פיגועי הטרור והסכמי השלום.

להלן עוד מספר סדרות נוסטלגיה בולטות ששודרו בערוצי הטלוויזיה השונים:

"סוסיתא בחלל" היא מיני סדרה תיעודית-בידורית-בדיונית, ששודרה ב-1998. "קובי אוז הוא האסטרונאוט הציוני הראשון. עם רובוט בשם "שמעון 4", פאר התעשייה הביטחונית הישראלית, אוז תקוע בחלל בחללית מתוצרת מפעלי "סוסיתא". אמנם השיגור החגיגי של החלילית הצליח, אך היא איבדה את המסלול וקובי ושמעון נותרו אבודים בחלל. הקשר היחיד שלהם עם המציאות הוא מַקרן אשר באמצעותו הרובוט שמעון מסוגל להקרין סרטים מעברהּ של המדינה היהודית שאליה השניים אינם יכולים לשוב. באמצעות הסרטים, שמעון מצליח להפיג במעט את געגועיו של אוז לארץ, למשפחה, ולעוד דברים וסמלים המקשרים אותו לארץ. לסדרה 4 פרקים ובכל אחד מהם נישאב אל ההיסטוריה הציונית ישראלית בנושאים קלילים, כמו אהבה עברית בשחור לבן ובצבע, הידוען המקומי (סלב) לאורך השנים, ילדות ישראלית, בית ומשפחה. הנושאים מטופלים בהומור רב. קטעי הסרטים לְקוחים מארכיון הטלוויזיה החינוכית, כולל קליפים מוזיקליים וקטעים נדירים, ובכך חושפים בפנינו את ארץ ישראל וההיסטוריה התרבותית שלה, את ההֶרגלים הישראליים המצחיקים, העדות השונות, המנהגים, החרדות והשמחות, בניסוי הנועז והשאפתני הנקרא מדינת ישראל."* 

"כך היה" היא תוכנית נוסטלגיה ששודרה בשנים 2006-2012 מדי יום (בימים ראשון עד רביעי) בשעות 18:15-19:00 בערב והוגשה על ידי יגאל רביד (עורכיה היו בני עורי ונאוה אחירון). היא סקרה אירועים מרכזיים שהתרחשו באותו התאריך בשנים עברו. הוצגו בה קטעי ארכיון מהסרטייה העשירה של ערוץ 1 ורואיינו אנשים רלוונטיים, למשל כאלו שמופיעים באותם קטעים.

מדי יום שודרה בתוכנית מהדורת חדשות קצרה בהגשת דניאל פאר, שנקראה "היום לפני" ובה הוזכרו האירועים ההיסטוריים שהתרחשו באותו תאריך. כמו כן נכללה בתוכנית פינה בה אותרו קטעי ארכיון לבקשת הצופים. כעבור כשנה עברה התוכנית למתכונת שבועית שששודרה בימי שישי בשש בערב. התקיימו גם מספר משדרים מיוחדים של התוכנית במועדים אחרים, בין היתר ב-9 בפברואר 2008 מיד לאחר שסיים חיים יבין להגיש בפעם האחרונה את מהדורת "מבט", הפתיע אותו יגאל רביד בשידור חי בו נכחו מספר אנשי טלוויזיה מתחום החדשות והאקטואליה. התוכנית הוקדשה ליבין ולסיכום תקופתו ב"מבט". ב-2014, לאחר הפסקה של שנתיים, שבה התוכנית למסך

"אוצרים את המדינה" היא סדרה של 10 תוכניות ששודרה בערוץ הראשון לכבוד 60 שנה למדינת ישראל (2008). שדרן הרדיו ומגיש הטלוויזיה טל ברמן יצא למסע לאיתור חפצים וסיפורים מראשית המדינה ועד היום. בכל פרק מתלווה אליו אורח ויחד הם מחפשים ודנים בחפצים היסטוריים וסיפורים רלוונטיים : אופנה, ספורט, ילדות, אוכל, תקשורת וכו'.

ב-2010 הגיש אברי גלעד סדרת ספיישלים בשם "שחקו אותה בגדול", שהתבססה על שעשועוני עבר. "גלגל המזל", "מקבילית המוחות", "זה הסוד שלי", "עשינו עסק", "פיצוחים", "פחות או יותר", "תשע בריבוע", "שחק אותה" ו"טוטו משפחתי".

מראשית שנת 2012 משדר ערוץ 33 כל לילה - מחצות ועד שש בבוקר - תוכניות וסרטים מהארכיון הטלוויזיה ברוממה.

"פלאשבק" היא תוכנית פאנל קומית בהנחיית דורון צברי, ששודרה בערוץ החינוכית בשנת 2010. סביב השולחן יישב צברי עם שלושה פאנליסטים דעתניים (שרון קנטור, יונתן ברק, ריקי בליך, נרי ליבנה, גיל קופטש, קובי אריאלי, רבקה מיכאלי, יהודה נוריאל, שי גולדן, שרי רז), אשר "התעללו" בהומור בנוסטלגיה הישראלית - באמצעות קטעי וידאו נושנים שנשלפו מארכיוני אולפני הרצליה. הדגש בתוכנית הושם על אירועי העבר כפי שהם נראים לרבים מהישראלים היום במבט מפוכח וציני.

הבמאית ענת זלצר והעיתונאי, המנחה ואיש הטלוויזיה מודי בראון הפיקו סדרה של תוכניות היסטוריות על התפתחות ההוויה הישראלית, שהעשירו את ההיסטוריוגרפיה של חיי היומיום בישראל. הראשונה היתה הסדרה "הכל אנשים" (הטלוויזיה החינוכית, 1997) שעסקה בדמויות מרכזיות בעברו של היישוב ושל מדינת ישראל, תוך דגש על הצד האנושי והאישי; הסדרה "במדינת היהודים" (הערוץ הראשון, 2003), עסקה בתולדות ההומור הישראלי; "גיבורי תרבות", ששודרה במשך שלוש עונות (החל מ-2007) בערוץ 8 של הכבלים, שילבה את מיטב הבמאים הדוקומנטריים בארץ שיצאו לתעד יוצרים מרכזיים בתרבות המקומית: חוה אלברשטיין, עלי מוהר, יורם קניוק, אלונה פרנקל, אוהד נהרין, זובין מהטה, מאיר ויזילטר, יהודית רביץ, ועוד. בשנת 2008 יצרה זלצר וביימה את "שישים" - סדרת תעודה בת שישה פרקים. "שישים" הציגה מעין תמונה קבוצתית של דור המדינה באמצעות דיוקנם של שישה גיבורים מכל שכבות החברה. הסדרה הוליכה את הגיבורים מילדותם ועד לגיל שישים והאירה זרקור מעניין על הביוגרפיה הדורית. "תל אביב-יפו" היתה סדרה תיעודית שעסקה בתולדות תל אביב (שודרה בחודש מאי 2009 בערוץ 8 ובקיץ 2009 בערוץ 10). "הקיבוץ" (ערוץ 8, 2011) היתה סדרה תיעודית מבית היוצר שלהם שבחנה את ההיסטוריה של הקיבוצים בישראל ואת מצבם המיוחד כיום.

תוכנית היסטורית נוספת שהעשירה את תיעוד הישראלינה היא "לגעת ברוח" ששודרה במקביל בשנים ב-2002‏-2006 בערוצים 1 ו-33 של הטלוויזיה הממלכתית. מדובר בסדרת ראיונות, עם ניחוח נוסטלגי, בהנחייתו של יואב גינאי. בין המרואיינים: אהוד מנור, חיים חפר, מנחם גולן, רבקה מיכאלי, צדי צרפתי, נתן יונתן, יפה ירקוני, איקא ישראלי, עמוס קינן, דן אלמגור, עלי מוהר, חנה מרון, עוזי חיטמן, נורית הירש, רות סירקיס, יזהר אשדות, אביהו מדינה, נחום היימן, רבקה זוהר, ירדנה ארזי, עדנה לב, יורם טהרלב, חיים גורי, ורדי כהנא, קרן אן, אילנית, דוד רובינגר, נעמי רגן, נתן זך, ג'ו עמר, חיים באר, זאב רווח, ליעד שהם, אסתרית בלצן ועוד רבים.

תרומת הקולנוע לתרבות הנוסטלגיה הישראלית

הקולנוע בישראל היה אולי הענף הראשון שידע לעשות כסף מנוסטלגיה. כבר מאמצע שנות החמישים ובמהלך שנות השישים היווה הקולנוע לא רק סוכן תרבות ואינפורמציה אלא גם מקור חשוב לעוררות נוסטלגיתלא בכדי דורגה ישראל בשנים ההן כאחת משיאניות הצפייה בקולנוע ביחס למספר תושבים. בשנת 1954 הוכרזה העיר חיפה על ידי אונסק"ו כ"מחזיקת השיא העולמי של ביקורים בקולנוע" - 30 ביקורים בממוצע לאדם בשנה!

שני סרטים רבי מכר הציתו את גל הנוסטלגיה בקולנוע הישראלי לקראת סוף שנות ה-70: "אסקימו לימון" ו"הלהקה" (1978). ב"הלהקה" צפו כחצי מיליון איש ואישה. "אקסימו לימון" הוא הסרט הראשון בישראל שנחשב לסרט-פולחן (Cult Film). הצלחתו הגדולה דירבנה את יוצריו להפיק סדרת סרטי המשך: אסקימו לימון 2 - יוצאים קבוע (1979), אסקימו לימון 3 - שפשוף נעים (1981), אסקימו לימון 4 - ספיחס (1982), סבבה - סרט שאינו שייך לסדרה אך מהווה ספין-אוף ספציפי של דמותו של יוד'לה מספיחס (1983), אסקימו לימון 5 - רומן זעיר (1983), אסקימו לימון 6 - הרימו עוגן (1985), אסקימו לימון 7 - אהבה צעירה (1987), אסקימו לימון 8 - בלוז לקיץ (1988), אסקימו לימון 9 - החגיגה נמשכת (2001).

אפשר להציע מספר סיבות לפרץ הנוסטלגיה הקולנועית. אחת מהן היא הבשלתו והתפכחותו של דור המדינה (ילידי שנות ה-40-60) בעקבות משבר מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור (1969-1973), והקרע החברתי והפוליטי אחרי עליית הליכוד ב-1977. בהקשר זה ראוי לציין כי ההתפכחות הכואבת והנוסטלגיה הן שתי תופעות אחיות שמזינות זו את זו.

סרטי הבורקס זכו משנות השישים ועד שלהי שנות השבעים להצלחה עצומה בקרב הצופים בארץ, לצד ביקורת נוקבת של מבקרי הקולנוע, שהתמקדה בעיקר ברדידות התוכן וברמת ההפקה הלא מספיק מקצועית. עם התפתחות הקולנוע בארץ נעלמו הסרטים מהז'אנר הזה למספר שנים, וחזרו במפתיע בתחילת שנות האלפיים כסרטי פולחן נוסטלגיים ש"עושים שמח" (הבולטים: "משפחת צנעני", "גבעת חלפון אינה עונה", "צ'ארלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"ספר נשים").

השאלה כיצד ומדוע התרחשה התפנית המפתיעה במעמדם של סרטי הבורקס, היא סוגיה סוציולוגית מעניינת שטרם זכתה לתשובה מקיפה. אפשר שיש כאן תופעה מקבילה למה שקרה בזמנו לשירה בציבור (ראו בפרק נפרד), כלומר מעין קאמבק מחויך בסגנון ה"נונ-סנס" והסטנד אפ קומדי. יתכן שהיתה כאן גם שאיפה מודעת ובלתי מודעת לפצות על עוול שנגרם לתרבות המזרחית ואולי גם תיקון כלשהו של תרבות הנוסטלגיה הלאומית, שנצבעה עד אז בחותם אשכנזי.

ההתפתחות הטכנולוגית של קלטות הוידאו ואחר כך גם תקליטורי ה-CD וה-DVD, תרמה להעשרת מאגר הנוסטלגיה הישראלי. חנות התקליטים "האוזן השלישית" היוותה גורם חשוב בתחום הזה, כאשר הרחיבה את פעילותה ממוזיקה לסרטים. בסוף שנות ה-90, כאשר ה-DVD החל להחליף את הווידאו, הפכה "האוזן" לאחת מספריות ה-DVD הגדולות בעולם, מבחינת כמות הכותרים השונים שהיא מחזיקה (נכון לסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, כ-30 אלף כותרים שונים). היא פתחה פאב, שערך הקרנות פומביות של סרטים מאוצר הספרייה, הוציאה עיתון בשם "זהב שחור" וקיימה ערבי הרצאות והקרנות שמשכו קהל רב.

נוסטלגיה בפרסום

בשנים האחרונות גם עולם הפרסום עושה שימוש כלכלי מושכל בסמלים נוסטלגיים. כך לדוגמא, במסע הפרסום של בנק דיסקונט שולב בזמנו קטע מהסרט "השוטר אזולאי". בפרסומות של בנק הפועלים הופיעה דמותו המצוירת של "דן חסכן" (כוכב קופת החיסכון המיתולוגית). בפרסומת לבית חולים אסותא הופיעה סוזי סורפרייז (מהתוכנית "סוזי אנד ג'רי") והפרסומת לסלטי צבר התכתבה עם הסדרה החביבה "המסעדה הגדולה" בכיכובו של ז'אק כהן. בפרסומת לקופת חולים מכבי שולב ג'ינגל למשקה זיפ משנות השמונים ושתי דמויות בשם "עבר" ו"עתיד" שוחחו ביניהן. חברת כרטיסי האשראי כ.א.ל יצאה לפני מספר שנים עם מסע הפרסום "עם אחד שיר אחד" (על משקל המנון הכוכבים האמריקאים We are the World), שבו כוכבי שנות ה-80 הישראלים התאחדו לשירת צדקה בצוותא בנוסח תוכניות ערב שבת בערוץ 1.

ראשי התעשייה גם יוזמים לאחרונה קאמבק של המוצרים המיתולוגיים שיוצרו במפעליהם, תוך שימוש מושכל בגעגוע השכיח לטעמים ולריחות. כך למשל, לכבוד חגיגות השישים למדינה הוחזרו לשוק מסטיק עלמה ושוקולד "חייל-חיילת" של עלית. מעבר לסנטימנט ההיסטורי, מוצר ותיק נתפש על ידי צרכנים רבים כאיכותי יותר.

מדוע עכשיו? הסיבות לטרנד הנוסטלגיה בישראל

למרות שהנוסטלגיה צמחה יד ביד עם הציונות, ומלווה אותה מאז ועד היום, אין ספק שבשני העשורים האחרונים אנו עדים לפרץ גדול במיוחד של נוסטלגיה. יש לכך ביטויים רבים ומגוונים בתחום המחקר ההיסטורי והאתנוגרפי ובתרבות המוזיאונים והגלריות, התיירות, האספנות, האמנות, התקשורת, הצריכה והבידור. שפע של אירועי אספנות וביטויים נוסטלגיים הופיע במדיה התקשורתית, בספרות, בעולם הצריכה והבידור. השאלה המתבקשת בהקשר זה היא, מדוע עכשיו? אפשר להציע מספר סיבות סוציו-פסיכולוגיות משלימות:

סוף עידן התום

הגל הנוסטלגי, שיש בו גם סוג של חיוך והגחכה של העבר, קשור למגמה הכללית של "הסרת הקסם מהעולם" ובכלל זה הסרת הקדושה ממנהיגים, מיתוסים וחפצים.

התבגרות הדורות הראשונים של המדינה

דורות של צברים (ילידי שנות ה-30-70) חצו את גיל הארבעים (קו הרכס של אמצע החיים). הדחף הנוסטלגי, שבא עם הגיל, מקבל תמריץ כתוצאה מהתחושה שמקננת ברבים, שילדיהם ונכדיהם חיים באווירה שונה לחלוטין מזו שבה הם גדלו. בדור שלא ידע את "יוסף טרומפלדור" מתחזק אפוא הצורך לזכור ולהזכיר את העבר הקרוב - בין השאר באמצעות סיפורים ושימור חפצים.

יתר על כן, לשכבה שהגיעה לגיל העמידה יש היום ממון, ניסיון, ידע וכוח פוליטי וארגוני, שמאפשרים להם לממש "פנטזיות נוסטלגיות" ברמה האישית והמוסדית. התופעה הזאת רווחת בעולם הרחב ולא רק בישראל. רבים מבני דור "הבייבי בומרס" סיימו את המחויבויות המשפחתיות שלהם ומוצאים עצמם עם עודף כסף, שאותו הם בוחרים "לבזבז" על פריטים שמזכירים להם את נעוריהם.

משברים ברמה האישית

בתקופתנו אנשים רבים נקלעים למשבר אישי, כתוצאה מגירושין והארכת תקופת הרווקות (השיעור הולך ועולה), אכזבות (בשל ציפיות מופרזות שהתקשורת מטפחת), משברים כלכליים (חוסר יציבות תעסוקתית) וקנאה (לכולם יש ולי אין). התוצאה היא תחושה רווחת של חוסר נחת שמולידה גם געגוע לעבר.

מהפכת הדיגיטציה

מהפכת הדיגיטציה מקלה על תיעוד והפצה של חומרים נוסטלגיים גם ברמה האישית והמשפחתית. בעבר, רק מעטים יכלו להרשות לעצמם לתעד את הקן המשפחתי, כי מצלמות איכותיות עלו הון וכך גם הפיתוח. ערבי שקופיות והקרנת סרטים משפחתיים (במצלמות 8 מילימטר) נחשבו לבידור פופולרי רק בקרב השכבה המשכילה והמבוססת בישראל. היום, גם השכבות מעוטות ההכנסה יכולות להרשות לעצמן מצלמות סטילס ווידאו דיגיטליות, עם איכות תמונה גבוהה. מצלמות הסמארטפונים שהולכות ומשתכללות עומדות היום לרשות כולם במשך כל שעות היממה. כך ניתן לצלם גם תמונות וסרטונים לא מתוכננים. למעלה מזה, הסורק הביתי ומצגות הפאואר פוינט מאווררים את האלבומים המשפחתיים הדוהים. כמעט כל יום הולדת, בר/בת מצווה או חתונה, משלבים היום "פינת נוסטלגיה" המוקדשת לזיכרונות המשפחתיים. לאחרונה, גם ההוזלה המשמעותית של אמצעי ההמרה מהפורמטים הישנים (סרטי 8 מ"מ, בטה-מקס, תצלומים וכו') מזינה את הסצנה הנוסטלגית המתפתחת.

"פרויקט שורשים", שהפך נפוץ בבתי הספר במהלך שלושת העשורים האחרונים, תרם ללא ספק להתפתחות תרבות התיעוד המשפחתי והנוסטלגיה הפרטית. גם אופנת חגיגות ימי ההולדת בגיל מבוגר (בעיקר בתאריכים עגולים), ימי נישואים ואירועי פרישה, תרמה בכיוון. כדי לשמח את בעל/ת השמחה נהוג להכין לו/ה מצגת צילומי סטילס או סרט וידאו נוסטלגי. התוכנות הקלות והחינמיות הקיימות באינטרנט (למשל (My Heritage לצד התפתחות הדפוס הדיגיטאלי, מאפשרות היום לייצר ספרי זיכרונות ו"חיים שכאלה" בפורמטים מהודרים ובמחיר השווה לכל נפש.

לא אחת מפתיע לגלות עד כמה מוכשרים היו צלמי העבר ועד כמה חפצי בית יוצרו בתשומת לב ובטעם טוב. כאשר אנשים מגלים זאת נוצר בהם דחף לשתף את חבריהם בחוויה. זאת ועוד, כולם כיום רוצים להציג ולבטא את עצמם, כלומר לבנות את תדמיתם כמוצג חברתי ייחודי. תוך כדי התפתחות הפרופיל האישי הולך ומתפתח רובד חדש בהעלאת פוסטים וסטטוסים, שכולל גם צילומים אישיים נוסטלגיים. האופי "הנגיפי" של הרשתות יוצר מערכת הפצת תכנים מהירה והמונית.

אופנת הרטרו והוינטג'

"רטרו" הוא סגנון, טרנד או אופנה מיושנים שחזרו לאופנה אבל בלבוש מחודש. מקור המילה מהקידומת הלטינית "רטרו" (retro) שמשמעותה "אחורה", "הפוך" או "בתקופה האחרונה". השימוש בסגנון רטרו חדר בעשרים שנים האחרונות לתרבות הפופולרית במגוון שדות (אמנות, בידור, צריכה ועוד). במיוחד בולט השימוש ברטרו בתחום האופנה, המוזיקה והארכיטקטורה.

בישראל, כמו בכל העולם המערבי, אופנה הרטרו פורחת והיא משפיעה בעקיפין על תרבות הנוסטלגיה.

המשפחתיות הישראלית

ישראל חברה משפחתית ומבט לעבר המשותף דומה למבט לאלבום של המשפחה המורחבת.

פוליטיקה של זהויות

הזהות המגזרית והעדתית מתפתחת מאד בשנים האחרונות והיא מעוררת קבוצת שהיו עד היום בשולי החברה וחשו דחייה והשפלה להתבונן על עברן בגאווה ולפתח מסורת של שימור תרבותי.

"פתחתי דף פייסבוק משפחתי כי חשתי שנוצרה דחיפות כתוצאה מהזדקנותם של אימי ואחיה וכשהיה לי אוויר בלו"ז הצפוף שלי, חשבתי שזה ייתן להם פרספקטיבה, להסתכל אחורה, על ימים טובים יותר של בריאות. בדיעבד, התברר שזה משהו הרבה יותר גדול, משום שאל הדף הצטרפו בני דור הנינים (של סבא וסבתא שלי), בני הנינים ואפילו נכדיהם. בניתוח לאחור הבנתי שבני עדות המזרח מהדור השני והשלישי חיפשו שורשים וזהות, מקום ומקור לגאווה. תחושה שהם שייכים למשהו שורשי, למרות שכול מערכת החינוך תייגה אותה לשוליים של הציונות וקידשה את ההתיישבות העובדת ואחר כך את המתנחלים. הדורות הללו גדלו בערי הפיתוח ובספר הישראלי, כשהם על קו התפר שבין אותם שורשים שהיו להוריהם במרוקו, לבין הישראליות שלא ממש קיבלה אותם (ואף שכנראה התחושה היא סובייקטיבית - היא עדיין תחושה שמניעה את חייהם). המהומה החיובית במשפחה שנוצרה מסביב לדף הפייסבוק, פתאום עשתה סדר במשפחה, החלה למפות אותה, לתת לה שורשים כולל מעין מיתוסים משפחתיים (בן דודי אורי אזולאי ז"ל - משמש לדור הצעיר כמקור גאווה). פתאום למשפחה יש נרטיב שמעצים אותה. אני מודה שהופתעתי ממה שדף פייסבוק עשה למשפחה, אבל זה כנראה צורך שמצא אפיקים להתבטאות".* 

החתירה למשמעות קיומית ותוכן חדש

האידיאולוגיה הציונית הגיעה למשבר ולסוג של מיצוי. תחושת המשמעות שהיא העניקה מוחלפת אצל רבים בתחושה של ריקנות וחוסר טעם. התחליפים צומחים מתוך עולם התעסוקה (למשל יזמות כלכלית), המשפחה (למשל קריירה של הורות) והפנאי. העיסוק באספנות היסטורית, אמנותית ואחרת מספק לאנשים תוכן, עניין ומשמעות קיומית. הוא נעשה מעין "קריירת פנאי" - דבקות כמעט דתית באיסוף הנוסטלגי.

עידן הפייסבוק והאינסטגרם

הישראלים אוהבים לצ'זבט (לדבר על עצמם ועל עברם) ובעידן התקשורת זה קל ונעים מתמיד.

ביקורת חברתית-פוליטית

רבים מבני הדורות הוותיקים בישראל (מעל גיל 50) חשים שמדינת ישראל התקלקלה במהלך השנים האחרונות מסיבות מגוונות (כלכליות, פוליטיות, דתיות, דמוגרפיות ועוד) והם חשים געגוע ל"ארץ ישראל היפה" של פעם. מטבע הדברים התחושה הזו מוטה וכוללת "רעשים" אידיאולוגיים, גיליים, ואחרים. הד לאותה "נוסטלגיה אידיאולוגית" אפשר למצוא בעיקר ברשתות החברתיות. להלן מספר דוגמאות:

יורם טהר לב חידש את מילות שירו : קום והתהלך בארץ (הופץ בדוא"ל(
קום והתהלך בארץ
סע בוולבו החדיש
וודאי תפגוש בדרך
איזה ג'יפ עם נובוריש.

התבונן בכל דרכיה -
כל מטע , שדה וגן,
אל תשכח כי זאת הארץ
היא בסך הכל נדל"ן.
כל קיבוץ היום זה קניון
כל מושב - מרכז קניות,
כל חורשה - חניון לרכב,
כל בוסתן - אולם שמחות.

מן הטרקטור החורש
רק נשאר הטרקטורון
וחזה של דוגמנית
זה היום נקרא חזון!

קום והתעלף בארץ
אל תהיה כל כך לחוץ
אם בבית שבנית
אומרים לך: תצא בחוץ!
אם בהר חצבת אבן
ובניין חדש נחנך
את הכל אחי בנית
בשביל נחמן - נח- נח- נחס

זאת הארץ בה הרמנו
גם חומה וגם מגדל
אך היום צריך ויאגרה
כדי לזקוף - את המורל.
פעם בערה האש בלבבות היהודים
אך היום האש במנגל
הלבבות - על שיפודים!
אז קום והתעלף בארץ .

"מַגָּשׁ הַכֶּסֶף" אוֹ "מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף", חָרוּזִים לְיוֹם הָעַצְמָאוּת הַ-59 - פראפראזה צינית של דן זמיר על שירו המיתולוגי של נתן אלתרמן "מגש הכסף"

וְהָאָרֶץ תִּשְׁבֹּת, כְּמוֹ הָיְתָה רַק חוֹתֶמֶת
לְאֵין סְפוֹר מֶחְדָּלִים וּמִקְרִים מְשֻׁנִּים
וּמְדִינָה בְּטֵרוּף בִּכְבֵדוּת מִתְּנַשֶּׁמֶת,
מְלַקֶּקֶת פְצַעֵי לְבָנוֹן הַשֵּׁנִי.

בִּיבֶיהָ פְּתוּחִים וְזוֹרְמִים כְּמוֹ נָהָר,
אֵין מִי שֶׁיָּקוּם וְיִשְׁאַל עַל שׁוּם מָה,
וְאִישׁ לֹא זוֹכֵר נַעֲרָה וְגַם נַעַר
שֶׁשִּׁמְּשׁוּ לָהּ מַגָּשׁ עֵת הָפְכָה לְאֻמָּה.

הַשָּׁמִיר וְהַשַּׁיִת כְּבָר מִזְּמַן לֹא שׁוּלַיִם,
רִגּוּשֶיהָ זוֹלִים וְדַרְכָּהּ תִּשְׁתַּבֵּשׁ,
עֲרָכֵיהָ שָׁקְעוּ כְּמוֹ טָבְעוּ הֵם בַּמַּיִם
וְהוֹתִירוּ סְבִיבָם מִין דִּכְדּוּךְ מְיָאֵשׁ.

וּכְּשֶדּוֹר הַנְּפִילִים מְחַפֵּשׂ לוֹ מַרְגּוֹעַ,
שָׁאַלְנוּ, בִּכְאֵב, אֶת שׁוּרַת הַיְּרוּיִים:
לוּ נִתַּן לַעֲצֹר אֶת הַזְּמַן לִבְלִי נוֹעַ,
לְקָּרְבָּן שֶׁכָּזֶה יוֹרְשֵׁיכֶם רְאוּיִים?

דּוֹמְמִים הַקְּבָרִים, לֹא חוֹזֵר שׁוּב הַקֶּסֶם,
רַק רָאשֵׁי הַבְּרוֹשִׁים עוֹד בָּרוּחַ נָדִים.
בַּמַּגָּשׁ הַיָּשָׁן נֶעֱרָם לוֹ הַכֶּסֶף
וּפָנַיִךְ שֻׁנּוּ, מְדִינַת הַיְּהוּדִים.
וְכֹל הַפּוֹקֵד מִשְּׁכָּבְכֶם כָּךְ שׁוֹאֵל:
מָה הַפֶּרֶק הַבָּא בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל?

התפייסות עם העבר

תרבות הזעם, הביקורת והציניות, שהחלה להתפתח בארץ אחרי מלחמת יום כיפור, פינתה דרך עם הזמן לגישה יותר מפויסת ומאוזנת. התהליך החברתי הזה דומה לשינוי הטיפוסי שעוברים בני אדם ברמה האישית. בגיל הנעורים הנטייה היא למרוד בסמכות המחנכים. רק לאחר שמקימים משפחה, מתיישבים לבטח ומתמסדים, אפשר להתבונן בהורים המזדקנים במבט אמפטי יותר ולהתפייס באופן כללי עם העבר. במלים אחרות, ההתבגרות הקולקטיבית, ממש כמו זו האישית, מייצרת פרספקטיבה ומקלה על הסליחה והקבלה ("היינו תמימים ועיוורים, אבל היה בזה גם יופי"). הנוסטלגיה הציונית היא איפה סוג של השלמה מחודשת עם תרבות שנדחתה בעידן "ההתבגרות הלאומית". יש גם את ההשפעה הנשית הגוברת על התרבות הישראלית (פחות התמקדות באירועים "הגדולים" (מאבקים, מלחמות, משברים) ויותר ב"דברים הקטנים" (חיי היומיום).

אופנת מפגשי המחזור

אופנת מפגשי המחזור, שצוברת בשנים האחרונות תאוצה גדולה, מקדמת בעקיפין את תרבות הנוסטלגיה בארץ. מי שהאיץ מאד את התפשטות התופעה בארץ הם האתר "חבר'ה" (מאפר לגולשים למצוא ולתקשר עם חברים מהעבר) והאתר "מוטק'ה" (במת מידע ושיח לאנשי גיל הזהב). בדף השער של "חבר'ה" נכתב: "זוכר את יוסי מהמסייעת? זוכר את יעל מהצופים? זוכר את עלון מי"ב שנייה? עכשיו הזמן לפגוש אותם שוב! אתר חבר'ה מזמין אותך לאתר את כל ידידך מהעבר, לעדכן ולהתעדכן, לראות תמונות, להחליף חוויות... ואולי גם לארגן פגישת מחזור".

העלייה ברגישות ובמודעות האסתטית

הכמיהה לנוסטלגיה קשורה גם לסוג של התבגרות אסתטית שעוברת על חברת החאקי הישראלית. הישראלים ראו עולם, צברו רכוש ונכסים, הרחיבו את הדירות ושיפרו את ידיעותיהם ואת רגישותם האסתטית. לכן, הביקוש למוצרים בעלי ערך אמנותי עולה. השינוי הזה ניכר גם בתרבות המרחבית. יותר ראשי ערים מקדישים כספים ומחשבה לשימור, שיפוץ ושחזור נכסי תרבות בסביבה העירונית (בתים, כיכרות, פסלים וכו'). המושבה הגרמנית בחיפה, מתחם התחנה ומתחם שרונה בתל אביב, המושבה הגרמנית בירושלים, הרחוב הראשי בראש פינה ובזיכרון יעקב – הן דוגמאות מייצגות. כמובן שישראל עדיין רחוקה מאד מאירופה, בכל הקשור לרגישות ההיסטורית והאסתטית למרחב הציבורי, אבל אנחנו משתפרים עם הזמן.

התפתחות תודעת שימור אתרי מורשת

בשנת 1959 נהרס מבנה הגימנסיה הרצליה במטרה לבנות במקום את מגדל שלום (שהיה אז המגדל הגבוה בארץ). הריסתו של האתר ההיסטורי הסמלי, לצד הרס  מבנים נוספים בעלי חשיבות היסטורית, הוביל להתעוררות הציבורית לשימורם של מבנים היסטוריים. בשנת 1978 חוקקה הכנסת את חוק העתיקות, שהיה המשך לחוק המנדטורי על שמירת העתיקות בארץ. אך החוק היה תקף לעתיקות ואתרים היסטוריים שנבנו עד לשנת 1700 בלבד. מבנים ואתרים שנבנו לאחר מכן לא זכו להגנה חוקתית.

מצב זה החל להשתנות עם הקמתה ב-1984 של "המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל" - עמותה הפועלת להצלה ולשימור של בתים ואתרים היסטוריים. מפגשה הראשון של המועצה לשימור נערך בירושלים בהשתתפות נשיא המדינה (חיים הרצוג) שר החינוך והתרבות (יצחק נבון) ושר הקליטה (אהרן אוזן). במגילת היסוד שכתב אליהו הכהן צוינו האתרים בהם תעסוק המועצה, ביניהם: מקומות בהן התרחשו פעולות חשובות בין 1700 ל-1948, בתים בהם התקיים טקס היסטורי חשוב או התגוררה אישיות חשובה, בתים בעלי ייחוד אדריכלי, שרידים של טכנולוגיה וסביבות בעלות מרקם ייחודי כבתי ספר וחוות.

המועצה, שסיסמתה "לגעת בעבר ולשמרו למחר", פעלה עד 2008 במסגרת החברה להגנת הטבע ומאז היא פועלת כגוף עצמאי. במהלך שנות פעילותה שימרה והגנה המועצה על אתרי מורשת רבים ברחבי ארץ. עם זאת, יזמים רבים המשיכו להתעלם מהחוק ולעצום עיניים מקוד השימור, הן משום קשיי האכיפה והן משום שהשתלם להם לשלם קנס ובלבד שהמבנה "המטריד" ייהרס ויפנה את מקומו לשועלי נדל"ן.

שינוי משמעותי בתחום זה התחולל במרץ 2009, כאשר בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה פסק פסיקה תקדימית, על פיה אדם שהרס מבנה לשימור בבת גלים ייאלץ לשלם את הקנס הגבוה, ובמקביל לבנות את הבית מחדש בתוך שנה.‏‏‏

המודעות הגוברת ליופיים ולחשיבותם ההיסטורית של מבנים ישנים ועתיקים הצמיחה התאגדויות ופעילויות שונות בתחום התיעוד והשימור הארכיטקטוני – של יחידים וקבוצות בישראל.

"אורזים" את העבר

מדינת ישראל, כמו כל המדינות האחרות בעולם, עוברת בשנים האחרונות שינוי מהיר. תמורות דמוגרפיות, כלכליות, טכנולוגיות, אידיאולוגיות ופוליטיות, משנות את כללי המשחק ויוצרות רוח זמן (Zeitgeist) חדשה בתכלית (ובעקבות זאת גם פער דורות משמעותי). כתוצאה מכך מתחזק הדחף לסיכומים היסטוריים. תרבות הנוסטלגיה היא חלק ממגמת הסיכומים ש"אורזים” את העבר הקרוב כדי לפתוח דף חדש. היא גם חלק מההשלמה השמחה המהולה בעצב שמה שהיה לא יהיה ושהדורות הצעירים יחיו בעולם שונה בתכלית מזה של הוריהם והורי הוריהם.

החזקנו מעמד והגענו לחגיגה,
אלו שנולדו לפני שבעים שנה.
נולדנו לפני מלחמת העולם השניה,
עוד לפני שקמה המדינה.

לפני הטלויזיה, הפקס והגלולה,
לפני האנטיביוטיקה ועדשות המגע.
לפני המזון הקפוא וצילומי המסמכים,
לפני מדיח הכלים והסדינים החשמליים,
לפני שהאדם צעד על הירח ונגע בכוכבים.

לפני ששברו את מהירות הקול והורידו גשם מעננים,
לפני המחשב המרכזי והמחשבים האישיים.
לפני הטלפונים האלחוטיים והסלולריים.

נולדנו לפני שבעים שנה,
ומאז הכל בעולם השתנה.
מעבד תמלילים עוד לא היה,
העתקים עשינו עם נייר העתקה,
בקושי המציאו את מכונת הכתיבה.

מחשבותינו רשמנו בכתיבה תמה,
ומכתב שלחנו עם בול ומעטפה.
שבבים היו משהו שניתזו מעצים בעת הכריתה,
חומרה – פני המורה שכעסה,
ולא היתה קיימת כלל התוכנה.

נולדנו רק לפני שבעים שנה,
וראו איך כל העולם השתנה.
שעון קיבלנו לבר-המצוה,
לבשנו סרפנים, חולצות רוסיות ושמלות עם שרוכים.

הבנות הלכו עם נעלי סירה,
הבנים לא ענדו עגיל וכתובת קעקע.
הסתפרנו אצל הספר – ולא מעצב שיער,
שחקנו "סוס ארוך","חבל"," אמת וחובה".
רקדנו ריקודי עם בערבי שישי בתנועה,
ובחופשות יצאנו למחנות עבודה.

חיינו לפני שחרור האשה,
ובכל זאת לבנות היה חלק שווה בעשיה.
נשאנו תחילה ורק אחר כך חיינו ביחד,
אמצעי מניעה לא היו, עשינו זאת בפחד.
ומה שייוולד, בן אן בת, יכולנו רק לנחש,
נולדנו רק… לפני שבעים שנה.

בשעות הפנאי קראנו ספרים,
טלויזיה לא היתה, נפגשנו עם חברים.
אהבנו הטבע, עשינו טיולים,
באופניים שלנו ואח"כ במכונית של אחרים.

לאמריקה הגענו (אם בכלל) בשבועיים הפלגה.
מכונת כביסה היתה אגדה,
מיקרוגל לא היה לחימום הארוחה.
מקרר עבד על קרח, מקפיא לא היה,
קניות עשינו בצרכניה.

קניון היה ואדי עמוק ומרשים,
רשת שמשה להגנה מפני יתושים.
"
גראס" היה דשא באנגלית,
"
רוק" היה הנוזל שבפה.[...]

נולדנו רק לפני שבעים שנה,
וכל העולם השתנה. [...]*

"הילדים של מחר לא יענדו שעונים, לא יידעו שנירוונה היתה פעם להקת רוק, וקיים סיכוי גדול שרבים מהם יתמהו על כך שפעם הכינו שיעורי בית עם דבר מוזר שנקרא עט ומחברת. כך, לפחות, עולה מהרשימה השנתית של בלויט קולג' שנועדה לסייע למורים להבין את ההקשרים התרבותיים של היום. מגזין "טיים" הוסיף לרשימה עוד כמה חוויות שחלפו מהעולם ושהילדים של מחר לא יזכו להכיר.

פילם של מצלמות. במצלמות של פעם, אלו שהגיעו עם פילם, היה צריך להתרכז לפני כל צילום. מכיוון ששילמנו על 24 תמונות או 36 תמונות, ואי אפשר היה לתקן ולצלם מחדש. המצלמות הדיגיטליות של היום, לעומת זאת, הן לוח חלק אינסופי, שמספר התמונות שאפשר לקחת בו אינו מוגבל ושגיאות נמחקות בלחיצת כפתור. למעשה, המצלמות רק הולכות ונהיות יעילות ופרקטיות יותר עם הזמן.
אכן, הסתיימו הימים שבהם שמענו את צליל הסרט חוזר לאחור במצלמה, ונגמרו להם ההליכה למעבדת הצילומים וההמתנה לגלות איך יצאו התמונות. במקרה זה, ההווה בהחלט עדיף על העבר.

טלפון קווי. לפני המצאת הטלפונים הסלולריים, המסרונים והמסנג'ר, היו טלפונים קווים – אפילו כאלו בעלי חוגה. אך הטלפונים הסלולריים שינו הכל. מחקר שפורסם בפברואר מצא ש-41% מבני דור ה-Y לא מחזיקים בטלפון קווי, לעומת 13% מדור הבייבי בומרס שמחזיקים בטלפון סלולרי בלבד.
המחקר גם מצא ש-83% מדור ה-Y ישנים כשהטלפון הסלולרי בסמוך אליהם. תופעת לוואי נוספת היא היעלמותם של הטלפונים הציבוריים ושל המזכירות האלקטרוניות. ההמתנה ליד הטלפון חלפה לה מהעולם. למעשה, עבור רוב הצעירים הסיבה היחידה להחזיק גם בטלפון קווי היא אם הקליטה בבית גרועה.

ספרים. המהפך שחל על ספרים ועל אופן הקריאה שלנו היה מדהים בעיקר הודות לאינטרנט. הרעיון לרכוש אנציקלופדיה עם אין ספור כרכים עבור סכום לא זול כמעט ולא נתפס בעידן הוויקפדיה (שלא לדבר על ההתיישנות של המילונים שאוספים אבק על המדפים מאז המצאת בדיקת האיות במחשב).
אבל לא רק הספרים הלימודיים נותרים מיותמים על המדפים. מסתבר שיותר ויותר אנשים מעדיפים לקרוא ספרים אלקטרוניים, כשהקיץ, לראשונה, מכירות הגרסאות האלקטרוניות עוקפות את אלו של הספרים בכריכה קשה. האייפד צפוי לאתגר אף יותר את הכהונה לאורך 600 שנה של הספרים הפיסיים.

ללכת לאיבוד. הימים שבהם עצרנו בצד וביקשנו הוראות הגעה חלפו עברו להם. מכשירי הסמארטפון מקלים כל כך על החיים, כיום אינספור אפליקציות משתמשות בטכנולוגיית GPS כדי למצוא את המיקום שבו אנו נמצאים ולכוון אותנו ליעד הרצוי בקלות ובדיוק. אמנם המעבר בנקודה אחת לשנייה הפכה להיות קלה ופשוטה אך פירוש הדבר שהימים שבהם נתקלנו פתאום במשהו חדש ומסעיר בעודנו אבודים ככל הנראה הסתיימו.
מה שעצוב בטכנולוגיה הזו זה שחלפו הימים שבהם אפשר היה לעבור בטעות על ידי מסעדה חדשה ולהיכנס בספונטניות לנסות אותה (כיום, במכשירי הסמארטפון יש גם אפליקציות של ביקורות מסעדות שהורסות את ההפתעה שבהגעה למסעדה חדשה).

ווקמנים. פעם, כשהעולם עוד היה אנלוגי, הקשבנו לקסטות ונשאנו בגאווה טייפים ניידים. הווקמנים של אתמול נתפסו כחסרי תחליף, ואפשרו לנו להסתובב עם הקסטות שהכנו בעצמנו בכל מקום. אך לאט לאט אבד קיסמו. קודם הגיע הדיסקמן, ואז האייפוד. אוצר מילים שלם התפתח בעניין: MP3, אייטונס, ולפני שהספקנו ללחוץ על כפתור הסטופ, מילים כמו רווינד (rewind) איבדו את המשמעות שלהן.

צ'כוסלובקיה. צ'כוסלובקיה נתפסת עכשיו כמקום מרוחק, ושמה בקושי מתגלגל על הלשון. הילדים של היום כבר לא יכירו את קבוצת הכדורגל המוצלחת שלך, לא יזכרו את ימי מסך הברזל, לא יכירו את ההרגשה כשהקרב על הדמוקרטיה הסתיים לבסוף, ובוודאי לא יתאבלו על הלאומיות האתניות שב-1993 הובילה לחלוקה שלך. הם פשוט יבקרו בפראג, ינסו לקרוא את מילן קונדרה וישתו את כל הבירה הזולה שלך.

ארנולד שוורצנגר, המחסל (טרמינייטור). לפני שנבחר לתפקיד מושל קליפורניה ב-2003, לארנולד שוורצנגר היתה היסטוריה ארוכה של דמויות שריריות, קשוחות ומסוכנות – לפחות על המסך. הפוליטיקאי שנולד באוסטריה החל כמפתח גוף ואף זכה ארבע פעמים בתואר מר יוניברס. הוא זכה לתהילה בתפקיד המחסל, ואף כיכב בלהיטים קונן הברברי ושקרים אמיתיים. אז הוא החליט לעבור לפוליטיקה, מלבד להופעת האורח הקצרה שלו בסרטו של סילבסטר סטלונה "בלתי נשכחים", זה הארנולד היחיד שהילדים יכירו. פוליטקאי."*

מקדם מכירות מוצלח

ההתחברות לנוסטלגיה היא עיסוק בהתרגשות, ורגשות הם כידוע מקדם מכירות מוצלח. לכן זה טבעי שבעולם של קווי יצור המוניים ויזמות פרטית, הנוסטלגיה תהפוך לתעשייה משגשגת. זה קיים בכל העולם וגם אצלנו, בפרט שהישראלים נוטים להיות מאוהבים בעצמם.

התפתחות כלכלת הצריכה, השפע והיזמות הולידה אינספור יוזמות מסחריות, שמנצלות בתחכום את רגשות הגאווה, הבדידות, ו"הביחדנס" הישראליים. על מדפי החנויות עולים בשנים האחרונות אינספור מוצרי נוסטלגיה, רטרו ווינטאז' והביקוש רק הולך וגדל: רהיטים, כלי בית, חפצי אמנות, אלבומי צילום, וידאו, דיסקים ועוד.

הבהרה: אופנת הרטרו מחקה את העבר, בעיקר באמצעות שילובים בפריטים עכשוויים. לעומת זאת, אופנת הוינטאז' עושה שימוש מחודש בחפצים ישנים (בגדים, כלים וכו'), שנשכחו בקרן זווית.

"לעתים נקרים בדרכנו מכרים משכבר ולפעמים אנחנו פוגשים אותם בהתכנסויות מחזור של בית הספר או תנועת הנוער. אבל בדרך כלל אין לזה המשכיות.
אתם מוזמנים לשחזר את התקופות של פעם ולהחליף חוויות עם מי שהיו אז חלק חשוב מחייכם. לשם כך נקים עבורכם קבוצות חברתיות של נוסטלגיה, שבהן תוכלו לשתף מחוויותיכם – במלל, בתמונות, בסרטוני וידיאו. כך תוכלו ליזום ולהקים קבוצה, להזמין אליה חברים ומכרים בהווה ובעבר, וכולכם תוכלו להחליף זיכרונות, חוויות, תמונות, וכמובן גם ליזום ביניכם מפגשים."* 

בשנים האחרונות עולה בעקביות מספרן של הגלריות של ענתיקות ווינטג' שמתמחות במוצרי נוסטלגיה ויד שניה: בגדים, אביזרים, מוצרים לבית, רהיטים, תמונות ועוד.

גם אירועי בידור נוסטלגיים מופקים יותר ויותר בשנים האחרונות: ירידים, פסטיבלים, ימי שוק ועוד.

"תרפפו, פסטיבל נוסטלגיה ישראלית", התקיים בין התאריכים 21-19 באוגוסט 2014 במתחם התחנה הראשונה בירושלים. "האירוע נועד לאפשר למבקרים לצאת למסע בזמן דרך התרבות, המוזיקה, הקולנוע והקולינריה. הכניסה חופשית. הפסטיבל תרפפו כלל מופעים מוזיקליים, מיצגים חיים של בעלי מקצוע נשכחים, מנות נוסטלגיות שיוצעו במסעדות, תערוכת צעצועי ילדים, גלריית "תרפפו שלי" בה יוכלו המבקרים להיחשף להתפתחות הטכנולוגית של המוצרים שיש בכל בית (מטלפון חוגה לאייפון, מהגרמופון לאייפוד, ממכונת הכתיבה למייל) ועוד.  בנוסף, מחלק עיתונים הסתובב בין המבקרים וחילק את מהדורת תרפפו הנוסטלגית, בעמדת הצלמנייה ניתן היה לצלם ולהעלות תמונות לפייסבוק, הסוסיתא סיפרה את סיפורה למבקרים ותכניות העבר של כל הזמנים הוצאו מהבוידעם והוקרנו על מסך ענק."* 

הכמיהה למוצרים בלתי מתכלים ולקצב חיים איטי יותר

ישראל, כמו כל המדינות בעולם, עוברת תיעוש מהיר ורוב המוצרים בשוק הם בעלי תוחלת חיים קצרה. לרבים נמאס מהתחלופה המהירה (שהיא גם ניצול מסחרי) והם מתגעגעים למוצרים של פעם, שהיו איכותיים והחזיקו מעמד שנים ארוכות.

רבים גם מתגעגעים לעולם פחות תזזיתי ויותר רגוע, שבו אפשר היה לנמנם ב"שלף שטונדה", לקרוא ספרים ולהפריד בין עבודה לבית.

לסבתא שלי, שנולדה בטבריה בעשור האחרון של המאה ה-19 היה תמיד זמן בשפע. קשה לי להבין היום איך נשאר לה זמן פנוי כאשר לא עמדו לרשותה לא מכונת כביסה ולא מדיח כלים, לא מקרר חשמלי ובטח שלא מיקרוגל. היא הלכה ברגל לכל מקום, את ארוחת הצהריים שלה היא בישלה מדי יום ביומו על פתיליה, את הירקות והפירות קנתה בשוק, את העוגות אפתה בסיר-פלא שהונח על פרימוס, ואת עוגת ה'לקח' בטעם של עוד, הקציפה במזלג, כי אפילו מטרפה ידנית לא הייתה לה[...]
לסבתא שלי היה זמן בשפע בשביל לתפור לי שמלות במכונת תפירה 'זינגר' ידנית, לרקום לי חולצות, לסרוג לי אפודות צבעוניות  וגם לסרוג רדידי צמר מחממים לכל הנשים במשפחה. היה לה גם זמן לספר סיפורים על מה שהיה פעם, לאפות עוגיות אניס קטנות ופריכות, לרקוח ריבת ורדים, ועוד נשאר לה זמן לפטפט עם השכנות בחצר ולשמוע את הרכילויות האחרונות בשכונה.
לא היו לה אלפי חברים בפייסבוק, כמו שיש לי, אלא רק שתי חברות אמתיות  ובחדשות היא לא התעדכנה, כמוני, עם כל צפצוף מעצבן בסמרטפון, אלא הסתפקה בעדכון שבועי, מדי שבת, כשהתארחה אצל אחד מילדיה.  היא הייתה אישה משכילה. שלטה בערבית, בעברית, בספניולית (לאדינו) ובצרפתית, קראה הרבה וגם כתבה מכתבים לקרובי משפחה רחוקים וקרובים.
כיום, כשאני כבר סבתא לנכדים, אני מתקשה להבין איך לסבתא שלי היה תמיד זמן פנוי ולי- אף פעם אין. הרי אני מצוידת במכונת כביסה, מדיח כלים, מיקרוגל, אופה-לחם, טוסטר, מערבל, קוצץ ומה לא. אני מזמינה באינטרנט משלוחים מהסופר מבלי לקום מהכיסא. מזמינה בטלפון ארוחה שמגיעה תוך חצי שעה עם שליח עד לבית, או שולפת ארוחה קפואה ומפשירה תוך דקות במיקרו.[...]
ואני חושבת לעצמי איך ייתכן שכל חידושי הטכנולוגיה שהיו אמורים לספק לי שפע של זמן פנוי- מצמצמים יותר ויותר את הזמן הפנוי שנותר לי? איך זה שעם כל כך הרבה עזרים טכנולוגיים שאמורים להוסיף לי שלוות נפש- סבלנותי הולכת ומתקצרת?[...]
לפעמים כשאני תוהה על משמעות הזמן ההולך ומתקצר בחיינו, אני מתגעגעת מאוד לתחושת הזמן הנינוחה של פעם שעליה כתב אהוד מנור  (שהיה בן כתתי במגמה הספרותית בביה"ס הריאלי) " הכל זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר".
כשאני  חושבת על כל הזמן הפנוי שהיה לסבתא שלי מול  קמצוץ הזמן הפנוי שיש לי היום, שגם הוא הולך ומצטמצם – אני רוצה לצעוק: די! מספיק! תרגיעו! תנו לי קצת שלווה. כמה שעות של שקט. שיחה רגועה בבית קפה מבלי לבדוק פידים ואימיילים ומבלי לענות לסלולרי.  ארוחה שלא מופסקת באמצע בגלל טלפון או סמס. טיול נינוח ברחוב ללא צורך למלא איזו משימה הכרחית או איזו שליחות דחופה.
אני לא רוצה יותר לרוץ. לא רוצה ששליחי פיצה על קטנוע יהיו מעורבים בתאונות דרכים מכיוון שהם התחייבו להגיע אלי תוך חצי שעה. לא רוצה אינטרנט בקצב של 100 מגה. לא רוצה אפליקציה מדהימה שתחסוך לי זמן. לא רוצה שהעולם ידהר בקצב מטורף שמכפיל את עצמו מידי יום ביומו.
די. מספיק. האטו את הקצב. תנו לי זמן לנשום. זמן לחלום. עצרו את העולם! אני רוצה לרדת!!!*

פריחת בתי הכנסת הקהילתיים

בישראל פזורים לא פחות מ-15,000 בתי כנסת. רבים מהם - בעיקר הקטנים - מכילים פריטים היסטוריים ונוסטלגיים של קהילות ישראל השונות. למשל ספרי תורה שהובאו ארצה (ריכוז גדול של ספרי תורה מתימן נמצא בבתי הכנסת בראש העין), פרוכות (מסך המכסה את ארון הקודש בבית כנסת), סידורי תפילה, רהיטים ישנים ועוד.

תבנית תמונות
בית כנסת אוהל משה בראש העין

הצעירים מגלים את הנוסטלגיה

במשך שנים זוהתה האספנות והנוסטלגיה בעיקר עם השכבה המבוגרת יותר. אולם, לאחרונה יותר ויותר צעירים נשבו בקסם הישן והחלו להתמחות בתחום, כחלק מתחביב מתגמל. מקצתם מקדישים מזמנם לחקר נושא נוסטלגי ספציפי ומגיעים עם רעיון ("פרזנטציה") למנהלי המוזיאונים. אלה שוקלים את ההצעה ובמידה והרעיון מתאים הם שוכרים את שירותי המציע, שהופך להיות אוצר/ת התערוכה. שתי דוגמאות בולטות הן גיא רז, צלם וחוקר צילום, שאצר מספר תערוכות של צילום ישראלי היסטורי, וערן ליטוין, עורך ומגיש ברשת ב' של "קול ישראל", שהפיק ואצר מספר תערוכות נוסטלגיות.

הדור הצעיר מתחבר במיוחד לנוסטלגיה העדתית, שמקשרת אותו עם המסורת הנכחדת של סבא וסבתא ומאפשרת לו לייצר אמירה פוליטית (קריאה לשוויון ולהכרה ברב תרבותיות).

גם באינטרנט רואים יותר ויותר צעירים שמצטרפים לגל הנוסטלגי. דייויד סלע מספר על עליה מתמדת בשיעור הצעירים הפונים לאתר "נוסטלגיה אונליין" בהנהלתו. זאת ועוד, יותר ויותר אספנים צעירים מנהלים דפי פייסבוק, פורומים ובלוגים הקשורים לנוסטלגיה צעירה, לאמור: פריטים היסטוריים, ששייכים להיסטוריה היותר קרובה (לפני 1-3 עשורים). התופעה הזאת קשורה קודם כל לקצב השינוי התזזיתי של ימינו. הנה כי כן, עוד לפני שסגנון חיים אחד מתמסד וכבר מחליף אותו חדש. כך קורה שאנשים צעירים נעשים "זקנים" מבחינת אורח החיים שלהם בתוך זמן שהולך ומתקצר. הטכנולוגיה החדשה פשוט דוחקת לאחור במהירות הולכת וגדלה את החוויות שעיצבו את עולמם. כך קמו אתרי נוסטלגיה העוסקים למשל במשחקי מחשב ובתקליטים ודיסקים.

המשיכה לנוסטלגיה באה גם כתוצאה מהעייפות והשחיקה מהחיים באוקיינוס הדיגיטלי. צעירים מחפשים היום עוגן של יציבות והחיבור לעבר מייצר את זה.

הרצון להיות "מג-ניבים" משחק גם הוא תפקיד. יש צעירים שמוצאים בעיסוק בנוסטלגיה פן יוצא דופן המבליט את הייחודיות שלהם במרחב העדרי. מקצתם חשים בוז לחיים העכשוויים, על הווייתם השטחית, ומוצאים את האפיק שלהם להביע מחאה בדרך של היקשרות לערכי נוסטלגיה וסממניה. דוגמא לכך היא המשיכה לפוסטרים של צ'ה גווארה, לספרים ישנים, לתקליטים ודיסקים (בעיקר של רוק כבד) וללבוש וינטג'.

נוסטלגיה לשונית

לפופולאריות גדולה ולהצלחה מסחרית לא מבוטלת זכו בעשורים האחרונים מילוני הסלנג העברי והם תרמו מכיוון נוסף להתפתחות תרבות הנוסטלגיה בארץ. מי שפתח במסורת הנוסטלגיה הלשונית היו דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה."מילון עולמי לעברית מדוברת" (1972), וכעבור עשר שנים יצא לאור כרך ההמשך "מילון אחול-מניוקי לעברית מדוברת", שבו אוסף נרחב נוסף של מונחי סלנג עבריים. הספרים הללו זכו בזמנו לפופולאריות עצומה והעלו את הסלנג העברי על במת התרבות הפופולארית.

העיתונאי והלשונאי רוביק רוזנטל הלך באותה "נתיבה" והרחיב את תחום הלשון-והחברה בישראל באמצעות הטורים הפופולאריים שלו ב"מעריב" ובספריו הלקטניים והפרשניים ("הזירה הלשונית - דיוקן העברית הישראלית", "חדוות הלשון - שיחות על העברית הישראלית", "מילון הסלנג המקיף, הלקסיקון של החיים").

גם ספרי המקום והלקסיקונים התרבותיים שהוציאו לאור קיבוצים רבים (בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת) תרמו להתפתחות השדה. 

כל אלה השפיעו לטובה לא רק על התפתחות חקר הסלנג והאטימולוגיה של העברית החדשה, אלא גם על מה שאפשר לכנות "נוסטלגיה לשונית". בהקשר זה אפשר לציין גם את ספרו של עוז אלמוג "תת תרבות גלי צה"ל - תרבות בני הנוער בקיבוץ בראי שפתם" (1992), ואת ספרו של דייויד סלע "אבא שלך לא זגג- סלנג בניחוח נוסטלגי" (2007).

לאחרונה הופיעו ספרים ומאמרים שונים שנוגעים גם בעגה של קהילות ישראל בארץ ובחו"ל ומספרים את סיפורן התרבותי בראי הלשון העממית. כך למשל, "מילון בן יהודה שטראסה - ייקית מדוברת בארץ ישראל בעריכת נורית כרמל (ידיעות ספרים, 2012). המילון הזה הוא תוצר של פרויקט קהילתי ייחודי שיזם ארגון יוצאי מרכז אירופה - ארגון צאצאי הייקים בישראל. במסגרתו נאספו מעל 1000 מילים וביטויים והשתתפו בו רבים מבני קהילת הייקים בארץ. האוסף הלשוני נערך בפורמט אלבומי והוא מלווה בפרסומות נוסטלגיות שיצרו טובי המעצבים של שנות ה- 30 ושפורסמו אז בידיעון התאחדות עולי מרכז אירופה.

אספנות

מסורת האספנות בעולם

הדחף לאסוף חפצים ולשמרם מובנה בנפש האדם ולכן אפשר לשער שאוספים מסוגים שונים לוקטו ונשמרו כבר משחר האנושות. עם זאת, איסוף שיטתי ומאורגן החל להתפתח רק עם התפתחות האמנות והמדע המודרניים שהצמיחו בין השאר את האיציקלופדיות, הספריות והמוזיאונים. כבר בתקופת הרנסאנס באירופה נוצר "חדר פלאות"  (ויש שתרגמו כ"חדר המוזריות, או "חדר הקוריוזים") – אוסף של פריטים שנאספו מעולם הטבע, הגאולוגיה, האתנוגרפיה, הארכיאולוגיה ואמנות. אלה היו אוספים שבבעלות מונרכים, בני אצולה ואחר כך גם סוחרים וחוקרים. חדרי הפלאות שיקפו את הגיוון והעושר באמנות ומדע הרנסאנס, החתירה להרחבת הידע, ותגליותיהם של מגלי הארצות. הם שימשו גם כסמל סטטוס לעושר הכלכלי והאינטלקטואלי של בעליהם.

בעקבות המהפכה התעשייתית והתפתחות מדינת הלאום גדלו מספר וסוגי האוספים ויצאו מחזקתם הבלעדית של הכנסיה והמלכים ועברו למוסדות המדינה (מוזיאונים, אוניבסיטאות וכו'). גם רמת התיעוד והשימור עלתה במהירות מסחררת (בעקבות מהפכת ההשכלה) וכן מסורת התצוגה וההנגשה לציבור (ספרים, צילומים, שרטוטים, מוזיאונים, חנויות וכדומה). התפתחות התעשייה המודרנית והערים הגדולות הצמיחה אינספור מוצרים ואיתם גם סוחרים וקונים שהפכו את האיסוף למקצוע ותחביב.

תבנית תמונות
אוספים קטנים בסלון של משפחת נחום

מגוון תחומי האספנות בעולם הוא כמעט אין סופי וכך גם הפריטים שמכיל כל אוסף. קיימים אוספים נדירים, יצירתיים, מפתיעים ואף אזוטריים, ולצדם כאלה שכיחים ובנאליים יותר כגון: בולים, מטבעות, שטרות, כרטיסי חיוג או חתימות. נדירות הפריט, הפיקנטיות והערך ההיסטורי והכלכלי שלו (למשל החומר שממנו הוא נעשה או המיומנות שנדרשה לייצורו) קובעים את שוויו, שעשוי להגיע למחירים גבוהים. פרטי אספנות מחליפים ידיים בשוק תוסס (לרוב כזה שנסתר מעיני רוב הציבור) ונתונים לתנודות של הצע וביקוש.

בדרך כלל דווקא הממד המפתיע והמוזר באוסף הוא אחד מסודות קסמו. הוא מעיד בין השאר על יצירתיות האספן ולעתים גם על חוש ההומור שלו.* כך למשל, אדוארדו פלורס מטורינו, איטליה, אוסף שלטי "נא לא להפריע", מהסוג שתולים על דלת חדר המלון. את השלט הראשון אסף פלורס בעת טיול בפקיסטן. כעבור 20 שנה האוסף כלל כבר 8,711 שלטים. אבל עד כמה שזה ישמע מוזר אפילו בישראל הקטנה יש אנשים שמחזיקים באופן דומה.

בראיון לכתבה שעסקה באספנות נשאל רון מירב, מומחה בהדברת ספרים ואספן: מה האוסף המוזר ביותר שנתקלת בו? זו היתה תשובתו:
"כשאני אגיד לך - אתה בטח תחשוב 'מה זה החרטא הזה, איזה שטויות', אבל יש לי ידידה מבוגרת שאוספת מכסים של ביובים. היא לא יכולה כמובן לאסוף אותם פיזית, אז היא מצלמת אותם ושומרת את התמונות. סע לזכרון יעקב, ותראה הטבעות של אשכולות ענבים ביציקות הברזל - ההקשר ברור, וזו אמנות. במתחם התחנה בתל אביב מכסי הביוב מזכירים עץ תמר, ובאמת יש באזור דקלים. בשדרות רוטשילד מוטבעים על מכסי הביוב, השנים בהן הם יוצרו. בברצלונה החליטו לייצג את בעלי המלאכה הוותיקים, על גבי המכסים. זו היסטוריה יפה שלא נשחקת. צריך רק לשים לב.

"לי יש אוסף מעניין, של שלטי 'נא לא להפריע' מבתי מלון. כל חבר שנוסע למקום כלשהו - מביא לי שלט כזה, והיום האוסף מונה כמה מאות פריטים. זה אוסף מאוד משעשע. גיסתי למשל הביאה לי שלט ממלון בתאילנד, שמורכב בעצם משקית בד עם חול, וכשהשלט לא תלוי - הוא יכול לשמש כמעצור לדלת. בבדיקה הבטחונית בשדה התעופה היו בטוחים שיש שם סמים ועיכבו אותה, ומאז היא נשבעה שיותר לא תביא לי דברים מחו"ל. [...] במלון אחר בארץ, מהצד השני של השלט שבדרך כלל מתייחס לניקיון של החדר - רשום 'מיץ לימון'. באותו מלון, אם אתה שם את הפתק הזה בלילה עם הכיתוב 'מיץ לימון' - אתה מקבל בבוקר כוס מיץ לימון לשתיה, מכיוון שהם מאמינים שזה בריא. זה משעשע בטירוף, והדברים ההזויים האלה הם החלק המעניין של האיסוף."* 

 

תבנית תמונות

לעיתים האוסף הוא בינלאומי (איסוף מרחבי העולם) ולעיתים הוא מקומי. אוספים מקומיים עשויים להוות חלון ראווה חשוב וססגוני להיסטוריה ולסוציולוגיה של התרבות המקומית – ולכן הם מככבים בחנויות, גלריות, מוזיאונים ותערוכות.

רוב האוספים בעולם כוללים חפצים, תמונות וצילומים מתחום האמנות, הילדות, חפצי הבית והנוי, התעמולה והבידור.

ממתי חפצים הופכים לאוסף ואיסוף לאספנות

אין כמעט אדם שלא אסף משהו בימי חייו. לעיתים אנשים אוספים דברים מבלי שהם אפילו מודעים לאיסוף. רבים אספו בעבר (בעיקר בילדות) והפסיקו ואחרים נעשו לאספנים בשלב מאוחר יותר בחייהם מסיבות שונות. רוב האספנים יוצרים את האוסף שברשום בכוחות עצמם – עקב בצד אגודל. אבל יש כאלה שהאוסף כולו או רובו נקנה מאספן אחר. לעיתים זו דרך להתחיל אוסף חדש: קונים ואחר כך מגדילים בהתמדה.

תבנית תמונות
אוסף המגנטים של משפחת המבורגר בחיפה

מאיזו נקודה הופכים מספר חפצים לאוסף מקצועי וממתי אדם שאסף כמה פריטים יכול להיחשב כאספן? לשאלה הסוציולוגית המעניינת הזו אין כמובן תשובה חדה. אפשר שהתשובה הפשוטה והנכונה ביותר לשאלה הזו היא ההגדרה הסובייקטיבית של כל אדם. כלומר, מקבץ פריטים הופך לאוסף ואדם נעשה לאספן אם הוא מגדיר עצמו ככזה. עם זאת, ההיגיון והניסיון בשטח מלמדים שאפשר לסמן מספר קריטריונים משלימים להגדרה סוציולוגית של אוסף ואספן:

א. לפריטים שנאגרו יש מכנה משותף תוכני כלשהו.

ב. קיימת מודעות של האספן למכנה המשותף הזה.

ג. מספרם של הפריטים גדול מספיק כדי שייחשבו (לפחות למראית עין) לקבוצה. בדרך כלל זה קורה כאשר הם ממלאים מגירה, קופסה או ארגז.

ד. האספן מחזיק בידע על הפריטים שאסף שהוא גדול מהידע המצוי בידי רוב האנשים.

ה. הפריטים שנאספו מעלים באספן התרגשות ותחושת סיפוק בעצם השגתם.

ו. קיים באספן דחף להשקיע (חומרית ונפשית) באיסוף ולהרחיב את האוסף.

ז. לאספן יש קושי גדול לוותר על האוסף שלו/ה.

תבנית תמונות
מחסן האוספים והקליניקה של הדי אור ביפו

רמות איסוף

את הפעילות האספנית ואת האספנים עצמם אפשר למיין לארבעה דרגות/רמות סכמטיות (מטבע הדברים, ההבדלים בין הרמות השונות אינם חדים ולכן אספנים רבים יושבים בתפר שבין רמה לרמה):

רמה ראשונה: אנשים שמחזיקים בדירתם חפץ כלשהו (או מספר קטן של חפצים) שיש לו ערך היסטורי או נוסטלגי. לרוב מדובר בחפץ אמנותי או בחפץ אישי/משפחתי שנשמר מטעמים סנטימנטליים, הועבר בירושה או נקנה בחנות. זה עדיין לא אוסף במובן הרגיל, אבל מבטא גרעין אספני, לאמור: חיבה לחפצים ישנים, עניין בעבר, אוריינטצית שימור וכדומה.

רמה שנייה: אנשים שמקשטים את ביתם (לרוב סלון הדירה) בענתיקות או בחפצי וינטג' בעלי ערך אסתטי. במקרים רבים מקבץ הקישוטים (על הקירות והמדפים) הופך לסוג של אוסף ביתי צנוע שמתרחב עם הזמן ויוצר אווירת גלרייה.

רמה שלישית: אנשים שמחזיקים ברשותם אוסף קטן או בינוני בתחום תוכן אחד או במספר תחומים. לרוב מדובר באוספים שהחלו להתגבש בתקופת הילדות (למשל, פוגים, טלכרטים, קופסאות גפרורים, בולים, בובות וכדומה) או באוספים שהוריהם הורישו להם. רוב האוספים מהסוג הזה הם "אוספים פאסיביים", כלומר כאלה שנשמרים במחסן, בארון, במזוודה או במגירה מבלי שיורחבו. מקצתם גדלים בעצלתיים בעקבות טיולים (בארץ ובחו"ל), ביקורים בחנויות או באמצעות מתנות של בני משפחה ומכרים.

רמה רביעית: אנשים שאיסוף חפצים הוא עבורם תחביב. לעיתים מדובר בתחום איסוף אחד ולפעמים במספר תחומים. בתוך הקטגוריה הזאת אפשר למיין שני סוגי אספנים: א. כאלה שהאוספים הם אישיים, כלומר קשורים לחוויות פרטיות. למשל איסוף כרטיסים למופעים שבהם צפו או מדליות בתחרויות שבהם השתתפו. גם טיפוח מכונית ישנה ואהובה נכלל בקטגוריה הזו. ב. איסוף כללי, ללא קשר עם החוויות האישיות של האספן.

רמה חמישית: אנשים שהאיסוף מהווה חלק מהותי מתרבות הפנאי שלהם. הם קוראים חומר רלוונטי ומפתחים עם הזמן מומחיות בנושא וכן קשרים עם חובבים מתחומם. לאספנים מהסוג הזה יש יחס חם להיסטוריוגרפיה, לשימור ולפולקלור. הם נהנים מביקור בגלריות ומוזיאונים, חנויות עתיקות ויד שניה ומהרצאות בנושא. רבים מהם מבלים בגלישה לאתרי אספנות כדי לקרוא ולהחליף דעות ומידע עם קולגות. מקצתם חברים באגודות ועמותות שמתגבשות סביב תחום העניין שלהם ושותפים בפעילות הסדירה שלהן (מפגשים, תערוכות, טיולים ועוד). הם מגדילים ומשכללים את האוספים שלהם בהתמדה, הן באמצעות חליפין והן באמצעות קנייה (לרוב מדובר בסכומים צנועים).
כאשר מדובר באוספים עם הבטים טכניים (מכוניות, מצלמות, מכונות וכו') - האספנים הם לרוב בעלי מיומנות ונסיון הנדסי ועוסקים בשיחזור, שיקום ותחזוקה של פריטי האוסף.

רמה שישית: אספנים שעבורם האיסוף הוא הרבה יותר מתחביב. העיסוק בו שואב לתוכו, מספק לחייהם עניין ומשמעות עמוקה ולרוב גם גורם להוצאות כספיות גבוהות. האיסוף האינטנסיבי (ולרוב גם הכפייתי) תובע מהם לא רק זמן וממון, אלא גם מקום. האוספים צומחים וצומחים, משתלטים בהדרגה על מרחב המחייה שלהם ושל בני משפחתם והופכים עם הזמן ללב הדירה (מה שמקומם עליהם לא אחת את בנות הזוג והילדים). מה שמתחיל כקלסרים, ארגזים וחבילות שאופסנו בחדר העבודה, במחסן או בבודיעם מתחיל לנדוד לחדרים נוספים ובסוף משתלט גם על הסאלון (בתהליך של"כיבוש זוחל"). יש אספנים שנאלצים לשכור כספות בבנקים (זה משרת אותם גם בהבט הבטחוני) או חללים במחסנים ציבוריים, כדי להחזיק את האוספים שברשותם.

תבנית תמונות
דירתו של האספן פרופ' שאול לדני

בברנז'ת האספנות "המקצועית" נהוג לחלק את האספנים לשני סוגים: הסוג הראשון הם "החובבנים": מדובר בלקטנים ואגרנים, ללא נושא איסוף מוגדר ותָחום. כל דבר כשר לאיסוף, ללא ידע מעמיק, ללא שיטתיות, ללא סדרי עדיפויות. הם רוכשים את מה שמזדמן בדרכם והאוסף שלהם הופך למעין "חור שחור", שבו כל מה שמגיע לרדיוס של כוח המשיכה נשאב פנימה. היפוכו של הראשון הוא האספן המקצועי והשיטתי: יש לו תחומי איסוף מוגדרים, לפי נושאים, הוא בעל ידע נרחב בנושא האיסוף, לומד את החומר באמצעות קריאה, הרצאות ומסעות, בורר בין עיקר לטפל ומשתדל לשתף בממצאיו קהל נרחב ככל האפשר.

תבנית תמונות
האספן אריה רייכמן בדירתו

בתוך הקבוצה השניה ישנה צמרת קטנה של אספני-על ששמם ידוע לרבים (בעיקר בעלי גלריות, אוצרי תערוכות, מורי דרך, ארכיונאים ואספנים אחרים) והם מכירים זה את זה (ראו להלן "ברוני הישראליאנה"). אלה אנשים שמזוהים עם אספנותם משום שהם ברשותם מגוון רחב של אוספים ופריטים, חלקם נדירים. בישראל מדובר בעיקר באספני ישראליאנה או באספני אמנות. הם מצטיינים בתשוקה אדירה לאספנות ובידע רב. חלקם שומרים על דיסקרטיות ולא נוטים לשתף את הציבור (הם חוששים מגניבות, נזהרים לנקר עיניים ולעיתים גם נבוכים מהאובססייה האישית), וחלקם נכונים להציג את אוספיהם ולסייע ביד נדיבה לגופים ציבוריים ולאנשי מקצוע מתוך הנאה ותחושת שליחות (הבולטים בתרומה לציבור הישראלי הם: הדי אור, ירי רימון, חיים גרוסמן, אריה רייכמן, דוד טרטקובר, ביל גרוס שאול לדני ומיכאל לוריא).

יש אספני-על שמתעניינים בעיקר במלאכת האיסוף ופחות בסיפור ההיסטורי סביב כל פריט ופריט שאספו. למען האמת, מבחינה מעשית כאשר אתה אספן גדול קשה להקדיש זמן לתחקיר מקיף כזה. לעומתם יש אספנים שמקדישים שעות על גבי שעות לקיטלוג הפריט שברשותם, להתחקות אחר הרקע שלו ולעיתים גם לניתוח סוציולוגי של הקשרים תרבותיים. מקצתם אף נהנים לפרסם את ממצאיהם ברבים (מאמרים, ספרים, דפי פייסבוק, בלוגים, אתרי אספנות). האספנים הללו מהווים אוצר בלום עבור היסטוריונים מקצועיים, בתי מכירות ומוזיאונים.

יש תחרות לא קטנה בין האספנים הגדולים אבל גם חיבה והערכה הדדית. לא אחת הם מוכרים אחד לשני אוספים או חלקי אוספים.

תבנית תמונות
בדירתו של האספן חיים גרוסמן

האם יש לאוסף סוף?

רוב האספנים יענו לשאלה הזאת בשלילה. איסוף הוא תהליך מתמשך שלרוב לא מסתיים, בעיקר כשמדובר באוספים גדולים שכוללים פריטים היסטוריים נדירים. תמיד יש מה לחפש, במה להתעדכן ומה להוסיף. עם זאת, אספן מנוסה יודע מתי הוא מתקרב לקצה החבית. זה קורה בדרך כלל כאשר קשה מאד למצוא פריטים חדשים. זאת ועוד, כל אספן יודע לספר על רגע של תחושת רוויה ודהיית הקסם והריגוש. זה בדרך כלל הרגע שבו עוברים להקמת אוסף חדש.

באופן מוזר וכמעט אבסורדי, חלק גדול מהאספנים (ללא מחקר שיטתי, קשה לדעת מה שיעורם) אינו מוטרד במיוחד באשר לגורלו של האוסף לאחר מותו. מראיונות שערכתי, קיבלתי את התחושה שהם משדרים: האוסף חשוב לי כל עוד אני קיים. רבים מבינים (וגם הזכירו זאת בראיונות) שקיים סיכוי גדול שבני משפחתם ויורשיהם לא ירצו להחזיק באוספים שלהם. זאת הן בשל חוסר עניין והן משום שחסרה ליורשים ההבנה אודות היקפו, ערכו ההיסטורי ושוויו של האוסף. אספנים שהזדקנו יודעים (באופן מודע או בלתי מודע) שהאוספים שפיתחו עלולים ללכת לטמיון (בפינוי דירות) אחרי מותם, או להימכר לכל דורש (בפועל זה גם מה שבדרך כלל קורה). ברוב המקרים ההנחיות ליורשים נכתבות במסמך הירושה, כדי להפיק את המירב מהמכירה.
לעיתים, בעיקר כשמדובר באוסף בעל ערך כספי גבוה, האספן המזדקן מוכר את האוספים שלו או תורם אותם לגופים ציבוריים.

תבנית תמונות
מסמכים מאוסף חיפה של
ירי רימון שנמכר ב-2017 למוזיאון חיפה

מכנים משותפים לאוספים מקצועיים

באופן כללי כמעט כל דבר ששימש אותנו מהווה פוטנציאל לאוסף כלשהו. עם זאת, קיימים בכל זאת מספר מכנים משותפים בולטים לאוספים השונים:

א. אוספים רבים מורכבים מחפץ שיוצר במגוון ווריאציות: בעיצובים גרפים, צבעים וגדלים שונים, על ידי יצרנים שונים ומשנות ייצור שונות. למשל מחזיקי מפתחות, גפרורים, חנוכיות וכדומה.

ב. החפץ האספני שייך לרוב למגוון חפצים המייצגים באופן סמלי ומעשי עולם תוכן היסטורי ("משפחה של חפצים"). למשל אוסף סביב אישיות ציבורית (לדוגמא הרצל), אירוע היסטורי (לדוגמא הסכם שלום עם ירדן) או מלאכה (לדוגמא רוקחות).

ג. חפץ אספני הוא במקרים רבים נדיר (אין רבים כמוהו, אם בכלל) משום שמעטים כדוגמתו יוצרו, או שנעשה בעבודת יד. נדירותם של חפצי האספנות נובעת גם מארעיותם והתכלותם המהירה. הם משתייכים לקטגוריה המכונה אֵפֵמֵרָה. המושג אֵפֵמֵרָה (Ephemera)  מתייחס ליצירות כתובות או מודפסות שאינן מיועדות להישמר. מקור המילה בשפה היוונית ופירושה "בשביל יום", כלומר חומר שנועד לשימוש ליום אחד בלבד, ומיועד להיות מושלך לפח. דוגמאות לסוגי אפמרה הם: מודעות, פשקווילים, כרטיסי ביקור, כרטיסי ברכה, מכתבים, סטיקרים, כרטיסי אוטובוס, עלונים, גלויות, פוסטרים ועוד. בעבר, חומרי אפמרה נאספו בעיקר על ידי אנשים פרטיים שפיתחו אוספים, לעתים אזוטריים. בשנים האחרונות מקדישים ספריות וארכיונים מאמצים רבים לאיסוף אפמרה, מתוך הבנה שחומרים אלו משמרים ומספרים את ההיסטוריה היומיומית.*

ד. חפץ אספני לרוב מספר סיפור היסטורי או ממחיש תופעה חברתית חשובה ומסקרנת. במקרים רבים מדובר בחפץ עם סיפור פיקנטי (למשל, פריט לבוש של סלבריטאי או פתק שהוחלף באירוע חשוב).

ה. החפץ האספני משקף לרוב תקופה שמעוררת רגשות עזים - חיוביים או שליליים. למשל, כלי נשק ששימש לוחמים בעת קרב או בגדים של מנהיג דוגל שהלך לעולמו.

ו. רבים מחפצי האספנות מעוררים חיוך או גיחוך בשל מרחק הזמן. למשל, כרזות של תעמולה נאיביות, או הוראות הפעלה של מכשיר שעבר מהעולם.

ז. לחפצי אספנות רבים יש ערך אסתטי ייחודי. למשל, חפצים שימושיים שאוירו בגרפיקה של טרום עידן המחשב (לדוגמא, קופסאות גפרורים), בגדים או כובעים שנתפרו בעבודת יד, או חפצי נוי שנעשו בידי חרשים-אמנים ולא באמצעות מכונות של פס ייצור המוני.

ח. חפץ אספני הוא במקרים רבים כזה שהיה טרוויאלי (בעל משמעות זניחה) בעת צריכתו ולכן רוב האנשים לא נתנו את הדעת עליו ועל צריכתו ועל כן מופתעים מהשתמרותו (החפץ הוא סוג של צילום מצב או הקפאה בזמן. כך למשל, כרטיס אוטובוס או פתק הצבעה לקלפי.

ט. לא מעט חפצי אספנות הם מה שמכונה בשפה עממית שמונצעץ ופיצ'פקעס, כלומר חפצי אווירה, דברים קטנים שאדם קונה לאו דווקא בשביל להשתמש בהם, אלא יותר בשביל להיות מוקף בהם וליהנות במחיצתם.

י. צילומים ותמונות מכל סוג הם פוטנציאל אספני. מקובל להפריד בין אוספים של אמנות עילית, שמוחזקים בידי סוחרים ובעלי ממון, לבין אוספים של אמנות עממית שבה מחזיקים האספנים הרגילים. כשמדובר באמנות העממית, סוג הקסם של היצירות הוא במקרים רבים דווקא בקיטש ובשמלץ שהם מבטאים.

יא. אוספים רבים מורכבים ממזכרות מסוגים שונים. מקצתם נקנו בדוכנים וחנויות המיועדים לתיירים ומקצתם הוענקו לאדם או למשפחה כתשורה (למשל בביקור ביתי או בחגיגה משפחתית). בעבר תעשיית המזכרות היתה מפותחת מאד וכלל אינספור מוצרים: מפות, מוצרי פוקלור ואמנות עממית, גלויות, ספלים, צלחות, כובעים מגנטים, מינאטורות, חולצות טי, מגבות סינרים, צעיפים ועוד. כולם חפצים זולים יחסית שקל לשאתם במזוודה.

אנשים אוספים לכל אורך חייהם מזכרות מאירועים ומאנשים שהיו חשובים להם, כגון תמונות, בגדים ומכתבים. ענף גדול של איסוף מזכרות מכונה "ממורביליה". הכוונה למזכרות מאירועים כגון חגיגות משפחתיות מלחמות, תחרויות ספורט או מופעי בידור (כרטיס כניסה, תוכניה, סיכות בגד, פוסטרים). 

יב. חלק גדול, אם לא הגדול ביותר, מהאוספים בעולם נע סביב הזהות הלאומית והמקומית. זו אחת הדרכים שבה אנשים מתחברים לעברם הקולקטיבי, משמרים ומנחילים אותו לדורות הבאים. העיסוק בלאומיות פופולרי גם משום שהתמימות והטוטאליות שעולם הפטריוטיזם שיקף במאה ה-20 (בדומה לעולם הדתי) מהווה ניגוד תהומי לעולם הציני של המאה ה-21 ומעלה חיוך. 

תבנית תמונות
מחסן האוספים בחצר של מיכאל לוריא

שווי האוסף

כמו כל מוצר אחר בשוק הסחורות גם לפריט אספנות קיים שווי שמוגדר על ידי שילוב של מספר גורמים: הערך החומרי והאסתטי שלו (למשל טבעת עשויה כסף); מצבו (נשמר בשלמותו או עם חסרים ופגמים); המיומנות שנדרשה כדי להפיקו (למשל על ידי אמן או מכונה אוטומטית); המחיר ששולם עבורו; נדירותו (מספר העותקים ששרדו בעולם); חשיבותו ההיסטורית (למשל מסמך של אירוע דרמטי); הפיקנטיות שלו; חשיבותו של הפריט באוסף של הקונה (אספנים ישלמו מחיר גבוה במידה ומדובר בפריט שהם חיפשו זמן רב ובוודאי כזה שמשלים סדרה)* ותנודות של ביקוש והיצע בשוק האספנות. התנודות הללו קשורות למגמות חברתיות ולעיתים גם לטרנדים אופנתיים.

רוב האספנים אינם קונים את הפריטים מתוך מחשבה "כיצד אוכל להרויח מהקנייה", משום שהדחף הוא בעיקרו רגשי. האספנים הכבדים יותר קונים "מציאות" לא רק בשווקים (רובם מכירים שווקים בחו"ל ומדי פעם קופצים לבקר), אלא גם במכירות פומביות ומסוחרים. רובם ככולם של סוחרי העתיקות והאספנות בארץ שומרים על פרופיל נמוך ונזהרים מלהיחשף ולחשוף את לקוחותיהם. זאת הן משום שאספנים רבים שומרים על דיסקרטיות והן משום שהמכירה גמישה מטבעה ומתנהלת בתנאים של אינטימיות, חוסר וודאות ומיקוח. לרוב האספנים הגדולים יש קשרים רבי שנים עם מספר סוחרים שמכירים אותם ויודעים איזה פריטים ידברו על לבם. על אף שהמשא והמתן מתוח, יש בין הצדדים כבוד הדדי וקודים של יושר, אמינות ואמון (לרוב העסקה לא כוללת זכרון דברים ומקדמה). סוחר עם שם טוב הוא כזה שהאספן יודע שהוא יציע מחיר הגיוני ולא ילך במקביל למספר אספנים כדי לתמרן אותם. אם סוחר נתפס בקלקלתו הוא יאבד את הלקוח.

האספנים הגדולים הם עתירי נסיון ובעלי ידע רב ויודעים פחות או יותר מה המחיר ההגיוני לקניית פריט כזה או אחר. באותה מידה סוחרים טובים ומנוסים ניחנים בחוש פסיכולוגי ויודעים מתי האספן נלהב במיוחד לקנות את הפריט (ולכן גם לשלם סכום גבוה).

חשוב לציין כי הפריט שהושג במחיר היקר ביותר באוסף הוא לא תמיד בהכרח הפריט החשוב ביותר בתוכו. כאמור קיימות סיבות מגוונות לשווי של הפריט בעיני האספנים והן תלויות בעיקר באישיות האספן ובנסיבות.

אספן ישראלי בריאיון איתנו: "הפריט הכי יקר בכל האוספים שלי הוא ספר הטיסה של המטוס שהבריח אייכמן מארגנטינה לישראל. הוא ניתן לי במתנה. ערכו לא יסולא בפז. כבר סרבתי להצעות של אלפי דולרים לרכוש אותו. כדי לבטח אותו לתערוכה דרשתי מאה וחמישים אלף דולר".

רבים מהאוספים איבדו בשנים האחרונות את ערכם הכספי בשל חוסר עניין שמגלים הצעירים בהיסטוריה בכלל ובחפצים ישנים בפרט (מי שגדלו בעידן הצריכה ההמונית והדיגיטלית). כך לדוגמא, מחיר הגלויות ההיסטוריות צנח באופן משמעותי בשנים האחרונות וכך גם הבולים. יתר על כן, התפתחות האינטרנט חשפה מאות אלפי אוספים ואספנים ובמקרים רבים הורידה את רמת הנדירות של פריטים.

רוב האספנים אינם אוהבים לדון בשאלה אודות שווי הפריטים באוספים שלהם ובוודאי לא לשתף אחרים. רבים אף מתקוממים לשאלה "כמה זה עלה לכם", הן משום שהם חשים מבוכה על הממון הרב שהשקיעו והן משום שקשה לאמוד את ערכם של פריטים שנאספו או נקנו בשל ערכם הרגשי ולאו דווקא בשל ערכם החומרי.

אספנים רבים גם אינם זוכרים (ולעתים אינם רוצים לזכור) כמה עלה פריט כזה או אחר או כמה הוא שווה היום בשוק. כאשר נשאל הדי אור בראיון "כמה שווה האוסף שלך" הוא ענה בכעס: "כל כך רואים שאתה לא אספן, זה פשוט לא ייאמן שאתה שואל אותי שאלה שכזו. אין לי מושג כמה זה שווה, אני יודע שתמורת מיליון דולר אני לא אמכור את האוסף, זה ממש לא חשוב לי כמה זה שווה. זה שלי, עבדתי בשביל זה מעל ל-25 שנה, השגתי את זה, ואין לאוסף כזה מחיר."*

אספן אחר מפורום האספנים של תפוז חיזק את ידיו של אור והוסיף: "איך אפשר לאמוד אוסף? מי יודע ומבין כמה שעות הושקעו רק במרדף אחר הפריט? מחיר הפריט לרוב ממש זניח ביחס להשקעה שהיתה באיתורו והובלתו למדף בבית. כמה כסף שילמת רק למשקל עודף? כמה כסף שילמת רק למשלוחי דואר? כמה קילומטרים מיותרים עשית בתיקווה שאולי ימצא החסר באוספך?"

המוטיבציה לאסוף

מהו המניע שגורם לאנשים מסוימים להקדיש חלק עצום מזמנם, מרצם וכספם בדיבוק משונה לכאורה של איסוף פריטים? 

דחף אנושי כפייתי שמעודן

איסוף חפצים הוא צורך אנושי בסיסי, שלפעמים הופך לדחף כפייתי ורכושני שיוצא משליטה. רוב האספנים מעדנים את דחפיהם, והאיסוף עבורם הוא בדרך כלל תחביב אמנותי ואינטלקטואלי מקסים ומתגמל מאד. אחד מהאספנים הגדולים בארץ אמר: "תראה לי עוד עיסוק בעולם שבו פריט שעולה 5 ₪ מעורר כזאת תחושת אושר".

חשוב להבחין היטב בין אגרנות לבין אספנות. אגרנות כפייתית היא סוג של הפרעה נפשית הגורמת ללוקים בה לאגור ולאסוף באופן אובססיבי חפצים ופריטים שונים, שאין בהם שימוש, ולרוב כאלה שאנשים נפטרים מהם. האגרנות מהסוג הזה כרוכה בלא מעט קשיים וסבל עבור האנשים הלוקים בה, ולעיתים מביאה לניתוק מוחלט שלהם מסביבתם הקרובה..

באתר האינטרנט של "מרכז המידע הישראלי לאגרנים כפייתיים" נכתב: "אגרנות כפייתית בצורתה הראשונית כוללת אגירה כפייתית של כל סוגי החפצים מבלי להבחין בין סוג החפץ, המשקל שלו, רמת הניקיון שלו, החומר ממנו הוא עשוי וכדומה. אגרנים כפייתיים נוטים לאגור עיתונים, ספרים, בגדים, בקבוקים, גרוטאות, קופסאות שימורים, קרטונים, לוחות עץ, מוצרי חשמל שבורים, בובות בלויות ולמעשה כל סוג של חפץ שאפשר למצוא בפח אשפה שכונתי. את החפצים אוספים אותם אגרנים כפייתיים מכל מקום אפשרי, והם אינם ממתינים להיתקלות שלהם באותם חפצים, אלא הולכים לחפש חפצים לאיסוף באופן יזום, לרבות חיטוט בפחי אשפה, מעבר כביש במיוחד כדי לאסוף חפץ שזיהו מרחוק וכל פעולה יזומה הנדרשת מהם לצורך השגת חפצים ואיסופם אל ביתם. כשהחפצים מגיעים סוף סוף הביתה, הנחתם בבית יכולה להתבצע בצורה מסודרת או ללא שום סדר. אגרנים כפייתיים מסויימים אוגרים את חפציהם בארגזים ושקים, גם אם ארגזים ושקים אלו ממלאים את כל חלל הבית. אגרנים כפייתיים אחרים אוגרים את החפצים בערימות ערימות בכל רחבי הבית, בין שערימות אלה מסודרות באופן מסויים על פי סוג החפץ למשל, ובין שהן פשוט ערימות פסולת ללא שום סדר. במצב זה, לא ירחק הרגע שבו הבית יהפוך למלכודת תברואתית עם מפגעי סרחון, מזיקים ונגעים מכל הסוגים והמינים, אך עבור האגרן הכפייתי החי באותה דירה אין לכך שום משמעות, כל עוד החפצים שהוא כל כך קשור אליהם רגשית, נמצאים לידו."

חייבים לציין שאין בדיוק קו שחוצץ בין אספנות לאגרנות ומדובר בעצם ברצף שבקצהו האחד ההתנהגות נורמלית ובריאה ובקצהו השני הפרעה פתולוגית המופיעה בספרי הסיווג הפסיכיאטריים.* לא מעט אספנים יושבים על קו התפר האפור שבין שתי הנטיות הללו שקשורות זו בזו. הם אמנם לא אוספים פסולת ומייצרים מפגעי תברואה וסירחון, אבל אוגרים אלפי חפצים בארגזים שממלאים את הדירה והחצר בכל חלל ונישה אפשריים, ולכן גם גובים מחיר של צפיפות ודוחק בתחום המגורים. התופעה הזו עלולה להיראות לאדם מבחוץ מוזרה ואף חולנית, על רקע העובדה שרוב פריטי האוספים אינם מהווים אמצעי דקורציה של הקן המשפחתי ורובם נותרים בתוך האריזות כאבן שאין לה הופכין. אגב, לא מעט אספנים שבדירתם ביקרנו סיפרו שקרה להם לא אחת שהם רכשו פריט אספני כלשהו מבלי שזכרו שבעצם כבר יש להם אחד כזה באוסף.* למעשה עבור אספנים רבים אין לשימוש הפונקציונלי של האוספים שלהם שום משמעות זולת עצם השגתם. הם פשוט נהנים שהחפצים שהם אוהבים וקשורים אליהם רגשית נמצאים בחזקתם ולידם.

באתר "יוסף האוסף – ירושות, אוספים, תכולות" ניתנו מספר קריטריונים חשובים לצורך הבדלה בין אספנות לאגרנות (על בסיס נסיונו העשיר של מפנה דירות וסוחר חפצים וותיק). האספנות עוברת לתחום האגרנות כאשר:

א. היא פוגעת ביכולת התפקוד היומיומית ואינה עוד רק תחביב (שאפשר גם להתבדח עליו).

ב. האספן מאבד שליטה על האיסוף (לא ניתנת לעצירה) ונזקק לסיוע מקצועי בדמות פינוי תכולת דירה או התערבות אחרת.

ג. האספן חווה קושי מתמשך להשליך או להיפרד מחפצים אישיים וזאת מתוך דחף פנימי להציל אותם או מפחד ממצוקה שתתלווה להשלכתם.

ד. האספן מעמיס חפצים על הדירה באופן קיצוני ביותר. כלומר כאשר הם פולשים למרחב הפרטי ללא סדר וארגון ומקשים על התזוזה בתוך הבית.

ה. קיים אצל האספן קושי פרידה מהחפצים ללא קשר לערכם (אגרנים אוספים לרוב גם אשפה).

ו. האספן מתקשה להחזיק במקום עבודה, לקיים קשרים אנושיים ולשמור על קשרי משפחה נורמליים.*

ראוי להזכיר כי ב-30 במאי 2010 התקיים במוזיאון חיפה לאמנות (רח' שבתאי לוי) יום עיון מטעם האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה שכותרתו: "מבט פסיכואנליטי על אספנות ויצירה". בין המרצים נמנו פסיכולוגים קלינים ופסיכיטארים, אמנים ואוצרים.

תחושה של שליטה

המחקר הפסיכולוגי מצא כי אנשים אוספים בין היתר בשל הצורך האנושי בהשגת תחושת שליטה בעולם שמפצה על חסכים רגשיים וחוסר וודאות.

הסחת דעת

האספנות מהווה עיסוק תובעני ששואב את האדם לתוכו, ובדומה לעיסוקים סוחפים אחרים גם כאן היא משרתת לעיתים צורך בהסחת דעת ומביאה מזור לצער וכאב. כך למשל, רבים מתחילים לאסוף אחרי מות קרובים ומכרים, כמעין תהליך תירפויטי.

יצר האספנות מכיל בתוכו גם זיקה עמוקה לתרבות שיצרה את פרטי האוסף וגעגוע שצופן בחובו ערגה לתמים, לאיכותי, לאנושי ולחד פעמי. לפעמים, זוהי פשוט בריחה מהיום יום לעולם האתמול המוגן, לבועה הפרטית.

לפנסיונרים ולסינגלים העיסוק בחפצים הוא מזור לבדידות ולשעמום. הוא שואב אותך פנימה לתוך בועה, מספק ענייין וריגוש מתמיד.

הקושי להיפרד

לעיתים האספנות נובעת מהקושי להיפרד – בעיקר מתקופת ילדות ומקרובי משפחה שהיו ואינם. דוגמא קיצונית לכך הוא פועל הטקסטיל לשעבר בשם ג'ון קולינגווד, שמתגורר בעיירה ווסט ברידג'פורד שבמחוז נוטינגהאמשייר באנגליה. אמנם כבר עברו שישה עשורים מאז שאותם מכשירים יוצרו, אבל הפנסיונר שנולד ב-1934 לא מתכוון להתעדכן ומעדיף להמשיך את חייו עם המקרר הישן משנות ה-60 ועם שאר הפריטים העתיקים. קולינגווד סיפר ל"דיילי מייל" כי "אם ההורים שלי היו נכנסים היום למטבח הם היו אומרים ששום דבר לא השתנה, זה נשאר אותו דבר בדיוק". הוריו של הקשיש רכשו את הבית ב-1925 וסיור בתוכו מגלה כי כמעט דבר לא השתנה מאז שההורים מתו, לפני 50 שנה. "יש לי עדיין את התנור של אימא, אני זוכר את הארוחות המדהימות שיצאו ממנו כשהייתי צעיר יותר. המקרר משנת 65' עדיין עובד. אני מרוצה מזה שהבית שלי מזדקן יחד איתי. אני לא רוצה לשנות כלום, אני רוצה לשמור על הכול בדיוק כפי שהוא עכשיו ואיך שההורים שלי והאחים שלי השאירו אותו".*

תבנית תמונות
זיכרון מאבא על הקיר

איסוף זיכרונות

אספנים ואוספים נולדים במקרים רבים בשל געגוע, כלומר כדי להיזכר, להתרפק על העבר ולחיות אותו מחדש.

כיוון שרוב האספנים הם גברים וכיוון שדמות האב חשובה ודומינניות בחיי כולנו, רבים מהאספנים מושפעים מיצר האספנות של אביהם. יצר האיסוף ובמקרים רבים גם סוג האוסף עובר בירושה מאב לבנו, בדומה מעט לאהדה לקבוצת ספורט.

ד"ר ירמיהו (ירי) רימון, מגדולי האספנים בישראל, סיפר כיצד החל להתגבש האוסף שלו. אביו היה מהנדס, שבנה מספר בניינים בחיפה במלחמת העולם השנייה. כאשר פסקה הבנייה, החל האב לאסוף חפצי אמנות היסטוריים. הוא לקח אתו את בנו להרצאות, מוזיאונים וחנויות ענתיקות. האהבה הזאת הוטבעה בנפשו של הינוקא והפכה לימים לתחביב גדול. רימון החל לטפח את אוסף הבולים של אשתו, אך כיוון שאיסוף בולים לא היה מספיק ייחודי ומאתגר עבורו, הוא עבר בהדרגה לאיסוף פריטים הקשורים בתולדות הדואר הארצישראלי. כך הגיע לספרים עתיקים של ארץ ישראל שהובילוהו גם לגלויות. היום הוא מחזיק ברשותו גלויות ותמונות נדירות, כמו גם ספרי תיירות עתיקים, שבדפיהם נשתמרו פרחים מיובשים. עם הזמן למד שהאספנות מספקת אינספור אנקדוטות משעשעות, שמהוות חומר גלם נהדר להרצאות. כך למשל, הוא גילה שאמן הגלויות ואן דה-וילדה  ,(Van De Wilde)מי שאייר גלויות של הנוף החיפאי, רשם באחד המסמכים שחיפה היא "כפר מטונף עם אנשים כל כך עצלנים שהם מעדיפים למות בטינופת מאשר לנקות ולרצף את הרחובות".

רוב האספנים הגדולים אוצרים בזכרונם אינספור חוויות וסיפורים פיקנטיים על הפריטים שהגיעו לידם. מסתבר שכאשר אתה מוכוון מטרה ומלא תשוקה החפצים כבר מוצאים אותך. ד"ר רימון מספר שכאשר שהה בשבתון באוסטרליה ביקר יום אחד ביריד עתיקות בסידני. כיוון שגלויות הן אהבתו הגדולה הוא עבר מדוכן לדוכן ושאל האם למישהו יש גלויות מארץ הקודש. למרבה ההפתעה אחד מסוחרי הבולים הזמין אותו לביתו כדי להציג לו חבילה שרכש בזמנו בפרוטות ממנזר. הסתבר שאחד הנזירים במקום עבד בזמנו במעבדת הצילום של "המושבה האמריקאית" ברושלים ולאחר מותו נמכר אוסף הבולים שלו לסוחר ההוא. הבונוס היה חבילה של 150 גלויות שהסתתרה בתוך קופסת הבולים והועברה לסוחר בחינם. למרבה השמחה לא המנזר ולא הסוחר היו מודעים לגודל האוצר שברשותם. הן נמכרו לירי במחיר מציאה של 5 דולר לגלויה.

סיפור פיקנטי נוסף שמספר רימון הוא על תערוכת בולים בפריז שבה ביקר לפני שנים רבות. הוא נעצר ליד אחד הדוכנים ושאל את הסוחר אם יש לו גלויות מארץ ישראל. בצירוף מקרים מוזר עמד ליד הסוחר לבנוני שסיפר לירי שהוא מחזיק ברשותו אוסף של 1500 גלויות כאלה, שאותן רכש בלבנון במגוון חנויות מזכרות. ושוב, גם כאן האוצר נקנה במחיר מציאה.

איסוף חפצים בעלי ערך, הוא למעשה אמצעי לליקוט מזכרות אישיות לכל אורך החיים ובמובן זה הוא מוסיף להם ערך אינטלקטואלי ורגשי. הוא הופך כל טיול לחוויה של גילוי (חיפוש "מציאות"), מחדד את החושים, טווה קשרים מפתיעים, מחבר בין קבוצות ואנשים ומוסיף לחיים ממד של משמעות וחיוניות. הוא גם תורם לשימור הזיכרון הפרטי והקולקטיבי ולבניית הזהות ברמה האישית והלאומית. כאשר אדם אוסף משהו בדרכו, הוא זוכר טוב יותר את חוויות הדרכים שמרכיבות את סיפור חייו.

בהקשר זה אפשר להעיר כי בעידן מצלמת הסמרטפון, הצילום הספונטני (כולל הסלפי) נוצר בין השאר מהדחף האספני של שימור זיכרונות והארכת הרגע. במובן זה הוא מחליף את דפוס האספנות הישן ואולי גם ממית אותו.

היסטוריונים חובבים

אספנות היא במידה רבה שילוב בין חיבה להיסטוריה וחיבה לחפצים. הנוסטלגיה זקוקה לאספנים והאספנים זקוקים לנוסטלגיה היסטורית. אבל בניגוד להיסטוריונים, שסוקרים מסמכי מקור (בעיקר פרוטוקולים) ומסכמים את ממצאיהם במאמר או בספר, האספנים קשורים (באופן רגשי ואינטלקטואלי כאחד) דווקא ל"חומר הגלם" ההיסטורי המוחשי, בין אם זה מסמך ובין אם זה מוצר חומרי אחר מהעבר. מדובר בחפצים מרגשים בעלי אפקט נכיחה. זה משהו (כמו כרטיס אוטובוס) שמישהו בעבר החזיק ביד. בניגוד להיסטוריונים, שמנתחים אירועים, תהליכים והשפעות חברתיות, חוקרי הנוסטלגיה מעניקים תשומת לב לפריט הבודד ופחות להכללה הרחבה.

אבל אין זה אומר, כמובן, שהאספנים שקועים באיסוף נטו, שנועד להעשיר את הקולקציה. רבים מהם הפכו עם הזמן להיסטוריונים וסוציולוגים דגולים. האספן הוא בעצם סוג של מדען, התר אחר אוצרות חבויים ומרכיב פאזל היסטורי מרסיסי מידע. לעתים קרובות, הסיפור שמאחורי החפץ חשוב לא פחות מהערך הנוסטלגי שלו.

אספנים רבים מתארים את החיפוש אחרי פריטים חדשים לאוסף ואת ההתחקות אחר הרקע של הפריטים שברשותם כמעין חווית בלשות. הדבר מאפיין במיוחד את האספנים המשכילים וחובבי המדע שאוהבים לקרוא חומר היסטורי ולהבין לעומק את החפצים הנדירים שברשותם. ואכן, לעתים פיענוח הסיפור של פריט אחד טומן בחובות פיצוח של תופעה רחבה בהרבה. דוגמא מלבבת יש בסיפור שמביא האספן הדי אור על סיכת "אות הצמח" מתש"ז.

"אני שמעתי את הסיפור על סיכה זו כבר לפני מספר שנים. ואת הסיפור מאחורי הסיפור וגם ראיתי סיכה זו באחת התערוכות של לדני באוניברסיטת בן גוריון.
בסיכה כתוב אות הצמח תשז (ברור שהתשז למרות שאין גרשיים - " - הכוונה לשנת תש"ז 1946-1947), מצויירים שלושה פרחים / צמחים המתארים 3 עונות בארץ - החצב המבשר את בוא הסתיו, את הכלנית שנמצאת אצלנו באמצע החורף והן את החרצית/סביון שנמצאת באביב. כמו כן אם תשימו לב מצד ימין ושמאל יש את האותיות "ש" ומצידו השני "ק". כלומר יצור של קרצמר !!!!

ועכשיו לסיפור של פרופסור שאול לדני.
באחד הימים בביקור בשוק (כמעט כל יום שישי שאין צעדה הוא בשוק) שאול מצא סיכה שרשום עליה אות הצמח תשז (זהה לסיכה הזו). לא הכיר לא ידע וקנה (כמו רובנו). ועכשיו התחיל בתהליך זיהוי ואיתור משמעות הסיכה.
שאול הכיר את אות הספורט (עדין מכיר ועדין ממשיך בגיל 78 להשתתף בצעדות בארץ ובעולם !!!!  בשנים טובות שאול עושה בצעידה יותר קילומטרז ממה שאני עושה באוטו !!!!) ולא הכיר את אות הצמח. רצה לדעת לאיזה אירוע הסמל נעשה, מי עשה, מדוע וכו.
הרים טלפון לפרופסור משה פינטוס שיצא לגימלאות מהפקולטה לחקלאות ברחובות ובזמנו כתב ספר על ההיסטוריה של המחקר החקלאי בארץ ישראל. לא הכיר ולא ידע וגם חיפש בירחון השדה מאותה תקופה ולא מצא. פינטוס הפנה את שאול לאחר.

שאול פנה לד"ר נעמי לוין בוטנאית וכנ"ל התשובה היתה זהה. והופנה לאחר.

משם פנה שאול לדר' דובי סיטון איש צמחי הרפואה ותלמידו של פרופסור זייציק מהאוניברסטיה העברית והופנה לאחר והופנה לאחר ....

כמאתיים וחמישים !!!!!!!!!!!! שיחות טלפון פרופסור שאול לדני קיים !!!!!!!!!!! 250 !!!!!!!!!!!

בזמנו כששאול סיפר לי על כך נשמע לי מטורף (ועדין נשמע לי מטורף) אבל כאשר אני עשיתי מחקר על מזרחי (פורצלן לעניים) (לא עושה השוואה. לחלוטין לא) והתברר לי כי שלום מזרחי נפטר וכי לבנו קוראים ברוך גם אני הרמתי טלפונים הזויים במקצת לאנשים בארץ שקוראים להם ברוך מזרחי ושאלתי אם הם הבנים של שלום מזרחי. אז נראה לי כי שאול היה שפוי !!!!!!!!

בסופו של תהליך של כמאתים וחמישים שיחות לאנשים שעסקו בשנים הללו בבוטניקה, חינוך ארכיון וכו פרופסור שאול לדני הגיע לאדם בשם אוריה בן-ישראל. בשיחת הטלפון אוריה זה ענה: אני מכיר את העובדות. "אות הצמח" הוא אות משלים ל"אות הספורט" שיזם מורה הטבע יהונתן אגוזי בבית החינוך בגבעתיים. כמו כן אוריה ידע כי אגוזי כתב רשימה על המבצע בירחון אורים שהיה הירחון לפני הד החינוך של הסתדרות המורים.

לאחר שיחה זו שאול איתר את הטלפון של יהונתן אגוזי והתקשר מידית אליו. יהונתן אגוזי הופתע מהשיחה שמישהו מתעניין כשישים שנה לאחר שפעל לעשיית יוזמה חינוכית זו. הוא סיפר כי כמורה לטבע בבית ספר בורוכוב בגבעתיים רצה להנחיל לתלמידים בקיאות בהכרת צמחי ארץ ישראל. על פי הדוגמה של מבחני הכושר והענקת "אות הספורט". הוא הגה רעיון של עריכת מבחנים לזיהוי צמחים והענקת האות ("אות הצמח") למצליחים במבחן. כמו באות הספורט הדרישות לא היו יותר מדי גבוהות. מערכת המבחנים שהוכנה דרשה ידיעה מינימלית שהלכה וגברה עם גיל התלמיד. בכיתה ג היו התלמידים צריכים לזהות 30 צמחים. בכיתה ד 40 צמחים עד 120 צמחים בכיתה י"ב..

את המבצע הוא התחיל בבית ספרו בשנת תש"ו לאחר אירגון תערוכת פרחים שבסיומה תחרות זיהוי. הוא עיצב את הסמל עם חצב כלנית וסביון כמאפיינים של פרחי בר בשלוש עונות. והזמין אישית את יצור הסמל בבית היציקה של קרצמר בירושלים.

על הסיכה הראשונה היה מוטבע תש"ו. ושנה אחרי כן ה"ו" הוחלפה ב"ז". בתש"ח היה צריך כבר לבצע שטנץ חדש ולכן עשה ללא ציון השנה.

לאחר בדיקה נוספת שאול מצא בעזרת הספרנית אורה כהן מבית ברל את הכתבה מבחן אות הצמח בבית הספר בשכונת בורוכוב. הכתבה תומכת בסיפור של יונתן אגוזי אבל מוסיפה פרטים שבמרחק השנים כנראה נשכחו.

בכתבה החתומה על ידי חנה נמליך, יצחק אריאל ויהונתן אגוזי נאמר כי הרעיון על עריכת "אות הצמח" בדומה למבחן "אות הספורט" הוצע שנתיים לפני כן ע"י זאב ורלינסקי וכי בתש"ו, על פי יוזמה של חנה נמליך, קבלו על עצמם מחנכים ומורים לטבע להפעיל את מערכת ההדרכה ומבחן "אות הצמח". המערכת כללה הדרכה, כרטיסיות, טיול בוטני, תערוכה ובסופה מבחן. שאול גם איתר ילד (בעזרתו של חברנו דובוש ז"ל) אשר השתתף כתלמיד במבחן.

לא יאומן.

והנה אתמול הזדמן לי לרכוש את אות הצמח והיום אני יכול לומר כי אני בעליו הגאה של אות הצמח לאחר שיש לי אות הספורט גם כן.

סמל מקסים. לדעתי. וסיפור עוד יותר מקסים.  כל הכבוד.

יש וההתחקות אחר סיפורו של חפץ היסטורי מוביל לסיפור אנושי-משפחתי מרגש. כך לדוגמא קופסת גפרורים מלפני 100 שנה חיברה קצוות סיפור היסטורי. נכדתו של אליהו גמבש, שנפל בשבי הבריטים בסיום מלחמת העולם הראשונה, חיפשה במשך עשרות שנים את מי שדאג לו - חייל יהודי בצבא הממלכה. בזכות הקופסה שנתן לו בסיום המלחמה, התאפשר לה לפגוש את בתו. אז גם התברר כי במשך שנים גרו בשכנות בתל אביב מבלי לדעת זאת.* 

לעתים מסע הבלשות סביב החפצים מקבל אופי של שליחות חברתית. דוגמא יפה ומעניינת לכך אפשר למצוא באוסף כלי הכסף המיוחד של ד"ר עופר ריינהורן, וטרינר, מורה לביולוגיה ומחנך בבית הספר ליאו בק, תושב מושב רם־און שבעמק יזרעאל. ריינהורן החליט לאסוף פרטי יודאיקה מחיי היומיום כדי "להנציח את החיים, לא את המוות, ולנסות לשחזר בעזרת האוסף את חייהן של קהילות יהודיות שנעלמו מן העולם למען עתיד עברנו".* 

להשלים את הפאזל ולכבוש עוד פסגה

יש באספנות גם את הטעם המשכר של הגילוי או של פתרון חידה. אספנים רבים מעידים שהצורך להשלים את החלק החסר בפאזל הוא אחד המניעים החזקים לתחביב הזה (לכן אוסף שנקנה מאספן אחר ולא נאסף באופן עצמאי - מרגש הרבה פחות). הוא מזכיר את הדחף התחרותי של מטפסי ההרים לכבוש עוד פסגה, שהוא לעיתים מטורף, ולרוב אצילי. ג'ורג' מאלורי, מטפס ההרים האגדי, שעמד בראש משלחת המחקר הבריטית השלישית לאוורסט, הסביר את תשוקתו לכבוש הרים גבוהים ברגליו (שגם הביאה למותו) באמרה הפשוטה והסמלית "כי הם שם". גם האספן מחפש את הפריט הנוסף "כי הוא שם" ובמקרים רבים זה חיפוש שאינו מסתיים.

ילדות נצחית

יש הטוענים שאספנים הם סוג של ילדים שלא התבגרו וגם לא יתבגרו. הם חולמים להיות אינדיאנה ג'ונס, במסע אחר האוצר האבוד, ולהגדיל את האוצרות שלהם עד אין קץ. אפשר שהדבר מתבטא גם בדחף (הילדותי בעליל) להחזיק בפריט אספני שאין לאחרים. רבים מהאספנים שרואיינו למחקר זה העידו על עצמם ועל חבריהם כמי שסובלים "משריטה ילדותית" – אבל כזו שהם משלימים איתה ואפילו למדו לאהוב אותה.

גלעד אוחנה, מנהל פורום אספנות ואוספים בתפוז: "מי שמסתכל עלינו מבחוץ חושב שאנחנו לא נורמלים, אבל עבורנו כל האחרים הם לא נורמלים".* 

להציל את פינוקיו

בסיפור הילדים הקלאסי "פינוקיו: הרפתקאותיה של בובת עץ", נגר זקן ומרושש בורא בובת עץ שהופכת לבנו המאומץ. במידה מסויימת הסיפור הזה ממחיש בין השאר את כמיהתו של האדם להחיות את צעצועיו (מוטיב שבא לידי ביטוי בספרים וסרטים נוספים) ואולי בעקיפין גם לשמר או להחיות את נשמת המתים. גם הדחף האספני מבטא אולי את הכמיהה לחיי נצח. אם נשמור על חפצים אולי נשמר גם את נשמת האנשים (והחברה) שהחזיקו בהם.

אספנות היא אולי גם סוג עקיף של אלטרואיזם. האספן אמנם מציל מכלייה חפצים דוממים, אבל באופן סמלי הוא גואל אותם משכחה ומוות ועל כל פנים בורא בהם ייחוד. הדחף הזה מתגבר בעולם של מוצרים חד פעמיים שיוצרו בפס ייצור המוני ומשדרים ניכור וחוסר ערך.

"בובה, קופסה, דיסק, תיק, מכונית, בקבוק, ספר - אנחנו מוקפים בהם, פרסומות מרצדות מזמינות אותנו לרכוש עוד כמותם, יש לנו הרבה מהם - חפצים. סליחה, לא חפצים - מוצרים. שיוצרו מתישהו, ככל הנראה במפעל, עמדו דום במרווחים שווים והגיחו לאוויר העולם על פס נע. בחברה של שפע וצריכה בלתי פוסקת, אין כבר ערך אמיתי לבובה ספציפית בחנות או לקופסה מעוטרת - עד שפריט בר מזל מגיע לידיו של אדם שמעניק לו משמעות חדשה והופך אותו לחלק מהאוסף הפרטי שלו. "פריט אספנות" זה התואר המכובד ביותר שחפץ יכול להתהדר בו. אם לפני כן היית סתם מכונית צעצוע או אפילו עטיפה זניחה של שוקולד – מהרגע שנכנסת לביתו של חובב האספנות יש לך פוטנציאל להפוך לאמנותית, ובבוא הזמן ליקרת ערך. סלב של עולם החפצים."*

האיסוף כביטוי של אהבה, השקעה ויציבות

בעולם מנוכר שבו מערכות יחסים נעשות כה ארעיות, רבים מחפשים עוגנים של יציבות נפשית. יתכן שזו אחת הסיבות לפופולריות הגוברת של הקעקועים - איור רגשי שנשאר איתך בכל מקום ולכל החיים. פריטי האוסף אמנם לא מדברים עם האספן אבל הם משוחחים איתו באופן סמלי - הופכות לסוג של השקעה מתמדת' בדומה לטיפול בחיות מחמד. "כל אחד יכול להיות אספן, פשוט צריך למצוא את הדבר הנכון שרוצים להשקיע בו", אומרת רומי ניקול שניידר (28), אספנית, מעצבת גרפית וצלמת ישראלית המתגוררת בלונדון.*

דייויד סלע בתשובה לשאלה: מה לדעתך גורם לאנשים לאהוב כל כך נוסטלגיה?
"העולם הדיגיטלי שבו אנחנו חיים עכשיו הביא לנו רווחה, קידמה ויכולת לתקשר באופן מיידי, אבל כל אלה לא הפכו אותנו למאושרים יותר, אלא למנוכרים יותר. זה מעורר געגועים לתקופות אחרות. יש סברה שאפילו ההקצנה בפוליטיקה העולמית מושפעת מהנוסטלגיה: אנשים מעוניינים לחזור לזמנים שבהם מנהיגים היו חזקים ודברים היו ברורים, וזה משפיע על הבחירות שלהם".*

הגעוגעים והכמיהה לעולם פשוט, יציב ומשרה בטחון יותר מחוזקים וממונפים בשנים האחרונות באופן מסחרי על ידי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה ומעצבים את תרבות הנוסטלגיה בכל העולם. יותר ויותר סרטים וסדרות מעמידים במרכזם את הנוסטלגיה ומקצתם זוכים לפופולריות עצומה. כך למשל, הסדרה המצליחה כמו "מאד מן" שמחזירה את הצופים לסיקסטיז, הסדרה "Stranger Things" שמחזירה את הצופים לאייטיז, ולהיט הנוער התורן, "13 סיבות", שמזכיר לבני דור ה-Y שאפילו הווקמן שליווה את ילדותם הוא כבר היסטוריה ונוסטלגיה.

הסדרות הנוסטלגיות מתקנות לעיתים גם עוול היסטורי של הדרה. דוגמא טובה היא הסדרה הישראלית המצליחה "שנות השמונים".

האוסף כסמל סטטוס חברתי

האספנות היא כלי חברתי נפלא. מעבר לקשר עם אספנים אחרים, רבים מגייסים את סביבתם כדי לתמוך, לסייע ולאסוף עבורם. במקרים רבים האספנות היא אמצעי יעיל לקבלת תשומת לב ("תראו כמה ייחודי אני") וכבוד ולהיחלצות מהבדידות. האספן שמקיף את עצמו בחפצים יפים וייחודיים מרגיש פחות בודד וחסר ערך. לעיתים (בעיקר אצל אספנים "כבדים") האוסף מהווה נכס יקר ערך בשל ייחודיותו וחינניותו. אנשים חשובים באים לראות את האוספים שלהם, להתייעץ ולעיתים גם לשאול חפצים לטובת תערוכות במוזיאונים ובגלריות, כתבות וסרטים בתקשורת ולטובת המדע. האספנים גם זוכים להערכה על הצלחתם באיסוף דברים נדירים. 

גלעד אוחנה, מנהל פורום אספנות ואוספים בתפוז: "אוסף כרטיסי הביקור שלי התחיל מזה ששכבו לי בארנק כמה כרטיסים ששימשו אותי באפן פרקטי. לאט לאט הנפח והכמות שלהם הלכו וגדלו, עד שפתאום זה הפך לאוסף שהתחלתי לסדר בשקיות מיוחדות. עם הזמן הבנתי שזה בסיס נהדר להכיר אנשים רבים שמתעניינים באותו נושא כמוני. כיום הפורום שלנו עומד על כ-50 אספנים קבועים שנעים בין גילאי עשרה לשבעים פלוס ולא רק שאנחנו עסוקים בדיונים שקשורים באוספים, בהשגת פריטים לעצמנו ולאחרים ובהערכת פריטים, אנחנו גם שמחים לקלוט עוד ועוד משוגעים לדבר".* 

האוסף מקנה גאווה עצמית ותחושה של ייחודיות לאספן גם משום שיש בו מרכיב אלטרואיסטי - הצלת חפצים היסטוריים מכליה. אספנים רבים חיים בתחושה של שליחות חברתית. הם אומרים לעצמם: "אני משמר ביוזמתי את מה שאחרים זורקים ומזניחים".

יש פסיכולוגים הסבורים שאספנות היא סוג של רכושנות, שמפצה על חסרים וחסכים - בעיקר בקרב גברים. האוסף מטפח את האגו  משום שהוא יוצר תחושה פנימית של משהו ששייך רק לי או למעטים בלבד. האיסוף גם מייצר הצלחה אישית, שנגישה לרבים. לעיתים היא מפצה על תחושה של מפח נפש ואכזבה במישור האישי - מודעת ולא מודעת. במובן זה היא דומה במעט להערצה לכוכבי ספורט, כוכבי קולנוע ולסבריטאים מעולם הבידור.

סקרנות, השכלה ורגישות אסתטית

אספנות מביאה לידי ביטוי מגוון רחב של תכונות אנושיות נאצלות. כך למשל, הסקרנות לגלות דברים חדשים, השאיפה להשכיל, לחקור וללמד אחרים, החתירה לשלמות (פרפקציוניזם), חוש אסתטי מפותח ואהבת אדם (אמפתיה אנושית). רוב האספנים ניחנו גם בכושר מיקוח ובחוש אבחנה בפרטים.

חווית הצייד

יצר האספנות הוא ללא ספק אינסטינקט אנושי הישרדותי – שריד לתקופה הטרום חקלאית, שבה בני אדם היו ציידים-לקטים, אספו צמחים, שורשים וזרעים לאכילה מהיד לפה וצדו חיות למאכל.

אספנים רבים מעידים על כך שגילוי וקניית חפץ אספני דומה מאד לציד או דיג, למציאת אוצרות טבע (כמו זהב) או לגילוי ארצות/צמחים/חיות מסוג חדש. אתה יוצא לתור בשדות הציד (לרוב בשווקים) ומקווה לעלות ברשת או בחכה דג שמן. כאשר צדים התחושה היא של אופוריה.

יש אספנים המתארים את פעולת הרכישה כפרץ של אדרנלין, בדומה לאדם שזכה זה עתה בפיס. אחרים מדמים את ההתרגשות הזאת כזהה לעוררות מינית.

מי אמר שאין אלוהים?
מי אמר שאין מזל בחיים?
מי אמר שאין שוק פשפשים טוב?
אז כל אלו שאמרו זאת לא יודעים מאומה !!!!
אז היום 36 קופסאות סיגריות ישראליות רובם מפלסטינה וכן מאות עטיפות נייר של סיגריות מסין / הונג קונג / תיאלנד או השד יודע מהיכן הגיעו לרשותי.
הקופסאות הישראליות שחלקם מוצגות כאן בחלקם הגדול לא ראיתי בימי חיי.
סוף שבוע מהנה.*

חווית הצייד מושגת גם משום שאספנים מיומנים יודעים לאתר פריטים היסטוריים (בשוק הפשפשים או בפינוי דירות) שערכם האמיתי אינו ידוע למוכרים. כך אפשר למצוא "מציאות".*

כיוון שמדובר במעין ציד היא נוטעת באספנים תחושה של ייחודיות, לאמור: יש לי עין חדה להבחין במשהו שאחרים לא הבחינו ולהבין משהו שאחרים לא הבינו. המיקוח עם המוכר (שבמקרים רבים כלל לא מבין שבידיו אוצר) מחזק את התחושה הזאת.

שליחות פטריוטית

רוב האספנים, שאוספיהם קשורים בתרבות ובזהות המקומית (ואלה רוב האספנים בישראל), הם אנשים חדורי אהבת מולדת וגאווה לאומית. אצל רבים מהם (בעיקר האספנים המבוגרים בארץ) הילדות האישית קשורה בתודעה לרגעים המרגשים (קשים ושמחים כאחד) בתולדות המדינה.

ד"ר ירי רימון, אספן מסמכים וצילומים היסטוריים בראיון איתנו: "בכל פעם שאני קונה משהו חדש אני מדפדף בקודמים. למשל הכותרות. זה עבורי ראי להיסטוריה. זה מעניק לי תחושה שאני חי מחדש. הייתי בן 15 ביום החלטת המדינה, חשתי את ההתרגשות. ברור שלמי שחווה באופן אישי את האירועים, איסוף הפריטים יותר משמעותי. הדור הצעיר לוקח דברים כמובנים מאליהם. אבל אני יודע מה נאלצנו לעשות כדי להגיע למה שהגענו. אני בן דור שזוכר היטב את השנים הראשונות של המדינה. אני משמר את האירוע המכונן הגדול ביותר, המרתק ביותר שקרה לעם היהודי מזה אלפיים שנה. היתה לי זכות ענקית לחיות בתקופה הזאת. האוספים מזכירים לי את הדרמות הגדולות שליוו את חיינו."

תחושת הגאווה והשליחות מתעצמות בפרט בקרב האספנים שמשקיעים ממון ואנרגיה בהצלת הפריטים ההיסטוריים מכליה, כלומר: רכישתם, קטלוגם (כולל איתור מידע היסטוריוגרפי רב ערך), שיקומם ושימורם. הם אומרים לעצמם: "אני משמר ביוזמתי את מה שאחרים זורקים ומזניחים".

ד"ר ירי רימון, אספן מסמכים וצילומים היסטוריים בראיון איתנו: "אני חש שאני מציל דברים מאבדון, במקום שהדברים ילכו לזבל ויעלמו הם מגיעים אלי. אני משקיע שעות ארוכות בתיקון ובשחזור של פריטי נייר שקניתי. לא אחת מגיעות חוברות עם סיכות חלודות. אני מוציא ומתקן את הקרעים, מיישר ותופר את השדרה במו ידיי. ואם צריך אני מתקן בטייפ ארכיבי נטול חומצה.
לעיתים אני נעזר במעבדות לשיקום נייר וכריכות, כדוגמת מעבדת מקמנוס ברשפון או במעבדה לשימור של מוזיאון ארץ ישראל.
באלבומי האיסוף שלי אני מצמיד אטיקטות של מידע על המוצג ולעיתים כותב מספר מלים בעיפרון. כלומר אני עובד כהיסטוריון לכל דבר.
אני מוכן לשלם לעיתים מאות דולרים על מכתב או כרזה שאלמלא השגתי אותם ספק אם היו יודעים עליה בארץ. הרי חלק מהפריטים ההיסטוריים הישראלים נמכרים לאספנים בחו"ל.
המוסדות שלנו כל כך מוגבלים מבחינת היקף כוח האדם והכסף שזה שערורייה. לכן אנשים כמוני חשובים.
היתה לי דילמה לא קטנה כאשר מכרתי אוספים שלי למוזיאונים בארץ (זה נעשה ממש לאחרונה, לעת זקנה). זה לא עניין שגרתי שאספן גדול מוכר אוסף שכה יקר לו. אני מחזיק אוספים בגלל העניין והרגש. אבל אני לא יכול להשאיר לילדות ולנכדות שלי רק ניירות. אני צריך להשאיר גם משאבים. זה לא אותו דבר כשאספן מוכר אוסף או כשיורשים מוכרים אוסף. ההחלטה הגיעה לבשלות לפני שנתיים כשנשבר לי פרק הירך. זה היה סימפטום שלא לעולם חוסן. עד אז התייחסתי לקיום שלי ולאוספים כדבר מתמשך. אבל אז הבנתי שהגיע הזמן להחזיר ציוד. עשיתי ויתורים גדולים מבחינה כלכלית כדי שזה יגיע למוזיאונים וישרת את הציבור."  

האספן מיכאל לוריא לשאלת עיתונאית על מקור האוספים שלו: "הסתובבתי בכפרים דרוזיים וקניתי מהם הרבה, קשה לך לדמיין כמה. הרבה אלפים". בעולמו של לוריא, ללקט, לנכס ולאגור פריטים של ערבים מתוך תחושת שליחות לאומית - זהו שם המשחק. פרסי, טורקי, סורי, פלסטיני, הכל כשר. "אלו דברים שהולכים ונעלמים וקשה להשיג אותם. את האוסף הזה התחלתי לפני 30 שנה, ראיתי דברים מידלדלים מול העיניים. אני מעריך במיוחד כלים מחומרים מתכלים, שלא שורדים. כלי עץ כאלה הם יקרים, עצים מסוימים הם נדירים. את הרוב אספתי מהכפרים בגליל ובצפון הארץ. הקומקומים שלי רובם מתוצרת דמשק", אמר, ומיהר להציג את הפרסי עם הארובה שלו. "הבעיה היא שערבים לא יודעים לשמור. הכל נהרס אצלם. הם כפריים, זו לא תרבות של אנגליה. הם לא מטפלים בשום דבר. אין דבר כזה שם. זו תרבות".*

שלי גדול יותר

המוזיאולוגית  האנגליה סוזאן פירס* סיפרה על אספן ספרים עתיקים, שהתהדר בספר עתיק נדיר במיוחד. יום אחד נודע לו שקיים עוד ספר תאום לשלו. הוא עשה מאמצים כבירים לשכנע את הבעלים, איזה לורד זקן, שימכור לו את הספר. מסע השכנועים נמשך זמן רב ודרש גיוס של הרבה מאוד כסף. לבסוף צלחה דרכו, אבל ברגע שהעסקה הסתיימה, השליך הקונה את הספר לאש ואמר: עכשיו בעולם כולו רק לי יהיה העותק היחיד של הספר הזה.

אף שידוע שיכולת ההבחנה הויזואלית משוכללת יותר בקרב נשים ולמרות שהן חובבות אביזרים ( ,(accessoriesמשום מה רוב האספנים בעולם הם ממין זכר (זאת השערה שעדיין טעונה הוכחה סטטיסטית). אולי זה קשור לאגו הגברי ("האוסף שלי גדול יותר") ואולי לדחף התחרותי הטבוע בגברים ובכמיהתם לכוח ולשליטה. על אודות המשולש הרומנטי של "אספן- אוסף-אשתו" הוצעו תילי תילים של תיאוריות. נשים רבות סובלות מהתחביב של בעליהן ולא אחת מתגלעים מחלוקות וריבים סביב בעיית המקום בדירה וההוצאות הכספיות המופרזות (בעיקר כשמדובר בדברים שנקנים ללא תועלת ממשית, זולת בעלות עליהם). יש מקרים (נדירים) בהן הנשים "נדלקות" על האוסף ומסייעות באיסוף. במקרה כזה האספנות עשויה לחבר ולהדק את הקשרים בין בני הזוג.

המחיר הכלכלי

כל אספן יודה שהאיסוף הבלתי נגמר גוזל זמן, אנרגיה וכסף. יש בארץ אספנים שהוציאו סכומים נכבדים על התחביב היקר. הם לא בהכרח אנשים אמידים וההשקעה במקרים רבים באה על חשבון חסכונות. במקרים רבים, פריטים שנקנו בהון תועפות מושלכים לארגז במחסן ומצטרפים לעוד אלפי פריטים שדינם זהה. כלומר, החוויה היא במקרים רבים בעצם הרכישה. לא אחת, הקרובים ובני המשפחה משלמים מחיר יקר - נפשי וחומרי - על האוסף של האדם שחי איתם. זה קורה בעיקר כאשר האיסוף משתלט על האספן ובמקרים רבים גם על ביתו (תולים חפצים בכל מקום אפשרי וסותמים מדפים ומגירות). זמן קצר לאחר פטירתו של אחד האספנים הבכירים בארץ סיפרה לי אשתו שאחד הדברים הראשונים שהתחשק לה לעשות הוא להשליך את אוסף העיתונים ועוד כמה "זבלים" שאגר באחד מחדרי הבית. מצד אחד נחרדתי, מצד שני הבנתי אותה. לא קל לחיות בחברת אספן ובבית של אספנים.

מומחים יודעים לספר שאספנות מתחילה להיות מסוכנת כשהמחיר שמשלמים עבור קניית האוסף הופך להיות יקר מדי, או שהוא משתלט על חיי האספן, משפחתו וסביבתו ובמקרים רבים יוצר מתחים פנימיים.

אספנים מעטים מטפחים את האוספים שלהם גם למטרות כלכליות (מסחר). בארץ התחום הזה קצת פחות מפותח, משום שלא התהוותה כאן תרבות של מכירות עצמיות .("Garage Sale") עם זאת, יש לא מעט אוספים ישראליים שערכם הכספי גבוה ומקצתם נמכרים בבתי מכירות פומביות שהתרבו בשנים האחרונות. רוב האספנים לא נוטים למכור פריטים מהאוסף שלהם וחוששים מאד שאחרי לכתם בדרך כל בשר, האוספים ילכו לאיבוד.

בהקשר זה נעיר שאספנים שמוכרים מוצרים עתיקים ויד שניה באופן קבוע ולמטרות רווח (לא כדי להעשיר אוספים אחרים) נחשבים על ידי מקצת מהאספנים לסוג של בוגדים או חלשי אופי. התפיסה הרווחת היא שהאוסף הוא "קדוש" וצריך להימנע מלהפוך אותו למשהו עסקי, אלא אם כן אתה סוחר שזה מקצוע.

הסיבה לאיסוף כתעלומה פסיכולוגית וסוציולוגית

רוב האספנים לא מודעים לאותו רגע נפשי מכונן שיצק בהם את הדחף לאסוף. זה יכול להיות חוויה עוצמתית בילדות (לרוב עם ההורים, המורים, האחים והחברים) או אפילו ספר שקראו או הצגה שראו. יש פסיכולוגים שמזהים בין דחף האספנות לבין מחסור חומרי או רגשי כלשהו בתקופת המעצבת של הילדות.

לעיתים זה מגיע בשלב מאוחר יותר בחיים - למשל, בשל העיסוק מקצועי. כך לדוגמא מעצבים גרפים שאוספים כרזות וגלויות או בעלי מסעדות שאוספים תפריטים ומתכונים. דוגמא ססגונית היא של אשר דיין וצביקה טויטו שאוספים במשותף (שותפות די נדירה בעולם האיסוף) ציורים שצויירו על גבסי קיבוע רפואיים. ב-1987 החלו השניים לעבוד כגבסים במחלקה האורתופדית בבית החולים הדסה עין-כרם. בראיון לכתבה ב-Ynet הם סיפרו: "כשראינו כמה גבסים מצוירים מונחים בחדר הגבס, עלה הרעיון ליצור אוסף, והתחלנו לשמור כל גבס מצויר שהורד ממטופל במרפאה. כך הצטברו מאות פריטים, ואת אותו אוסף יצרנו במקביל גם במרפאת ילדים. האוסף מוצג דרך קבע במחלקה בוויטרינה בקצה המסדרון, ומעורר התלהבות רבה בקרב המטופלים והמבקרים, שבאים במיוחד להתרשם ממנו ולצלם".*

לעיתים כישרון מיוחד או תחביב מולידים אספנות שקשורה בתחביב הזה. למשל, אדם שחובב צילום שנדלק על איסוף מצלמות.

לא אחת תהינו מה משך פלוני או אלמוני לאיסוף ועוד יותר דווקא לאוסף כזה ולא אחר. התהיה הזאת מקבילה לתהיה שעולה לא אחת לגבי זוגיות: מדוע פלוני התאהב דווקא באלמונית.

השאלה הזאת מתחדדת במיוחד לנוכח העובדה שרבים מהאוספים הם איזוטריים ולאספן עצמו כלל לא ברורה הסיבה. האיסוף הוא במובן זה מן מבחן רורשך, שמספק לא יותר מרמזים על אישיותו של האספן, דימויו העצמי ודחפיו הפנימיים. דוגמא מעניינת הוא האספן מאיר פילבסקי מי שנודע כבלש פרטי רב מעללים (לשעבר בעל חברת חקירות וריגול עסקי), אדם ססגוני ("בלגניסט" כהגדרתו) וידידו הקרוב של ראש הממשלה יצחק רבין המנוח.* כך הוא מתאר את עצמו בבלוג האישי:

חוקר פרטי מפורסם. אב גאה לחמישה, גרוש (לא גאה) משתיים ופרוד מהשלישית. שותה ומעשן חרף הסטוריה רפואית. מצב כלכלי על הפנים. לא שידוך טוב. לא צעיר אבל מתנהג ככזה. שילוב של הומור ועומק חשיבה. "גוד קומפני" בכלל. נולדתי בתל אביב, את מרבית שנותי העברתי בעיר הקודש רמת גן, ביליתי 10 שנים בגלות בהוד השרון וחזרתי לתל אביב. אב גאה ל-5: הדס (33), מיקה (24), רונה (21), נמרוד (18) וחגי (11). העברתי זמן איכות ב"תיכון קלעי" בגבעתיים, בעיקר על מגרש הכדורסל ו"המכתש". התנדבתי ליחידה קרבית וחרף פציעה קשה במהלך צניחה, המשכתי לשרת בה בסדיר ובמילואים, זכיתי להשתתף ב-4 מלחמות, תמיד בקו הראשון, והשתחררתי רק בגיל 57. בגיל צעיר התמזל מזלי להתמנות למנהל קבוצת הכדורגל של "הפועל רמת גן" (20 שנה מאוחר יותר גם בזבזתי שנה כ"יו"ר הפועל תל אביב"), ניסיתי מזלי כקבלן לעבודות עפר בסיני וכסטודנט למשפטים עד שבחרתי להקים משרד לחקירות פרטיות, אותו אני מנהל עד היום, למעלה מ-40 שנה ואשר על הצלחותיו המקצועיות ניתן לכתוב ספר עב כרס, שאולי חלקו ייכתב, לא כאן. במהלך השנים התחתנתי 3 פעמים, נולדו לי 5 ילדים והתגרשתי פעמיים וחצי. השקעתי מאמצים רבים בנסיון (שהצליח) להחזיר את רבין למרכז הבמה הפוליטית, מצצתי (גם בהצלחה) לשמעון פרס את הדם, אבל עשיתי גם פדיחה גדולה כשתמכתי באהוד ברק מן היום הראשון עד שהבנתי מי האיש. בדרך הייתי מעורב בחקירות פוליטיות רבות שכבר נכנסו לפולקלור ונמלטתי מ"מפלגת העבודה" בעקבות "מפקד הארגזים" של עמיר פרץ. סירבתי לתפקידים וטובות הנאה שונות ורק מינוי אחד הסכמתי לקבל, דירקטור ב"מפעל הפיס" שם ניהלתי מערכה עיקשת (וכמובן מוצלחת) כנגד משכורות העתק של המנהלים דאז ובהמשך ניהלתי את פרוייקט "קזינו פיס" שניסה להקים קזינו חוקי במצפה רמון, נסיון שהוכשל ע"י פוליטיקאים מושחתים וגורמים מפוקפקים. גם נושא זה שווה ספר, שאולי ייכתב. אגב ספרים, אני חוזר ודוחה הצעות לכתוב את זכרונותי, שעשויים לעורר רעש גדול, משתי סיבות: על חלק מהדברים מסיבות אתיות ובעיקר כי ספרים כותבים "מי שהיו" ואילו אני עדיין חי ובועט, אפילו חזק."* 

פילבסקי (יליד 1943) אוסף עטים ועפרונות של בתי מלון. ברשותו למעלה מ- 9000 פריטים וזה ככל הנראה האוסף הגדול ביותר בעולם מסוגו. לדבריו האוסף החל בשנת 2000. "עברתי מלון מלון בכל עיר שהייתי ועשרות חברים הביאו לי. אבל מרבית העטים הגיעו לאחר שאספתי אלפי כתובות מייל ושלחתי עשרות אלפי בקשות באמצעות המייל. המון בתי מלון מכל העולם שלחו לי את העטים בדואר מבלי לבקש תמורה! יש באוסף מעט פריטים מישראל, אולי 100."*

זה מכתב שאני שולח בדרך כלל למלונות:

Dear Sir/Madam,

Thanks for the hotel's information.
Really hope to visit your place in the near future.
Thank you very much for the beautiful pen for my collection.
With your help I'll have the biggest collection in the world of hotel's pens and pencils, right now more than 8000.

YOU MADE MY DAY.

If you like to see the pictures of the collection please e-mail me to:
MeirPalevsky@gmail.com
Or Npalevsky@yahoo.com

Best regards
Meir Palevsky
A.M.N.
P.O.Box 1363
Hod-HaSharon 45112
Israel.

ניסינו לברר איתו מה דחף אותו לאיסוף המוזר והחינני הזה. שאלנו אותו: "אולי דרך האיסוף אתה עורך סוג של טיול בעולם. אולי כל עט או עיפרון שקיבלת הוא סוג של שהות בבית מלון שבו אמנם לא ממש היית, אבל בכל זאת סוג של ביקור. אתה גם מדגיש שזה האוסף הכי גדול בעולם. אולי גם כאן טמון איזה מפתח לאיסוף. כי בחרת תחום לא שגרתי שבו אתה יכול להיות מספר אחד בעולם. להיות יחיד ומיוחד. לכבוש סוג של פסגה. מעניין אם יש דרך כלשהי לקשר בין המקצוע שלך כבלש לבין תחום האיסוף הזה. אולי זה היכולת שלך לשים לב לפרטים קטנים. כמו שרלוק הולמס שמפענח את התעלומה באמצעות הקשב המיוחד שלו לפריטים הקטנים שאנשים לא שמים לב אליהם".

וכך השיב פילבסקי: "צר לי לאכזב אתכם. אני לא טיפוס של תייר וברוב המקרים הייתי במקומות שהעבודה לקחה אותי. כשהתחלתי לאסוף לא היה לי מושג אם גם אחרים אוספים. הסתבר לי שאין אספנים בסדר הגודל שלי וזה קרה במקרה. עובדה היא שלא ביקשתי הכרה מ"גינס"."*

מאפייני האוסף המקצועי

כיצד נולד אוסף?

אוסף מתחיל במקרים רבים ממש באקראי.* מרווין גולדמן, עורך דין יהודי מניו יורק, שמחזיק באוסף הגדול ביותר של פריטי "אל על", סיפר פעם שהאוסף שלו התחיל כאשר עבר ליד סניף החברה בעיר והבחין בפרטים שונים שנזרקו לאשפה. כיהודי וציוני גאה הוא לא יכול היה שלא להציל כמה מהם מכליה. מאז הוא לא מפסיק להציל.

יש מקרים שבהם הדחף לאסוף מגיע פתאום, כמו הארה מדעית ואמנותית. אספן עטים אמר לנו "אין לי חולשה למכשירי כתיבה. יום אחד בא לי הרעיון וזהו." אבל בדרך כלל קיימות ארבע נקודות מפנה (Tipping Point) בקריירת האיסוף. הנקודה הראשונה היא ההחלטה לשמור פריט שהיה ברשותך ושנועד במקור להיזרק לפח. הנקודה השניה היא שלפריט הזה מצטרפים פריטים נוספים כדוגמתו שמקנים לאגירה זהות ומשמעות. הנקודה השלישית היא המעבר לאיסוף שיטתי, עקבי ואקטיבי יותר - כלומר לא רק שמירה של פריטים מסוג כלשהו שנקרו על דרכך אלא יוזמות איסוף כגון הודעה לקרובים וחברים שישמרו לך פריטים, החלפה עם אספן אחר, קניית פריטים והצטרפות לקבוצת אספנים. אגב, בהקשר זה עולה נקודה מעניינת: האם קניית אוסף שאסף מישהו אחר הופכת אותך לאספן. רוב האספנים ישיבו על השאלה הזאת בחיוב בשני תנאים: א. כאשר קניית האוסף מצטרפת לאוסף דומה קיים (כלומר מרחיבה אותו). ב. כאשר האוסף שנקנה מורחב על ידי הקונה. נקודת המפנה הרביעית בקריירת האיסוף היא המעבר מאוסף קטן לאוסף גדול.

האספן הדי אור עשה בהקשר זה הבחנה מעניינת בין מה שהוא מכנה "לא אוסף" לבין "אוסף":

"יש לי מספר רב של מה שאני מכנה "לא אוסף". אלו פריטים היסטוריים שמרגשים אותי פחות מאלה של האוספים העיקריים, אבל עדיין יש לי רצון עז להיות בעליהם. לרוב מדובר באוספים קטנים יחסית בהשוואה לאלה שמחזיקים אספנים אחרים בארץ ובעולם. כלומר אלה אוספים בעדיפות משנית. אני אוסף את הפריטים הללו בחדווה, אבל הם לא כאלה שאהיה מוכן להשקיע ממון רב, זמן ואנרגיה בכדי להשיגם או בכדי להשיג מידע עליהם. לכן אני מכנה אותם בצחוק "לא אוסף".
אני יודע שכמה מחבריי לתחביב מתנגדים להגדרה הזו ומעדיפים הגדרה יותר "שמרנית", כגון "אוסף על הדרך" או "אוסף משני". אבל כיוון שאני הוא זה שאוסף את הפריטים, ממיין אותם, משמר אותם, מפענח את מקורם ומקטלג אותם - אני זכאי לקרוא להם כראות עיני. ואני אוהב את ההגדרה. גם ידידי המלומד, פרופ' עוז אלמוג, אוהב את ההגדרה החיננית הזאת.
ה"לא אוספים שלי" כוללים מגוון קטגוריות ונושאים: צים, סכיני גילוח, מסטיקים, תחבורה, מזון, מטבח, יפה ירקוני, טקסטיל, אריזות קרטון מתעשיית המזון בארץ, בנקים, פנקסים, תמונות, שירונים, תעודות של בתי ספר, תוכניות של הצגות, לוחות שנה, בקבוקי שתיה קלה ועוד נושאים רבים ומשונים."*

מה אוספים?

אומרים שיש אספנים בעולם כמעט לכל דבר. לא אחת מפתיע לגלות מה אנשים בוחרים לאסוף ומאילו מניעים (לעיתים כלל אין מניע גלוי). הרעיונות לאוסף יכולים להיות ביזארים לחלוטין ובמקרים רבים גם מאד, משעשעים, יצירתיים ומעוררי השראה.

תבנית תמונות
אוסף נרות נשמה של פרופ'
שלום צבר

למעשה קיימות שתי גישות עיקריות לאיסוף חפצים. גישה אחת גורסת שכדאי לאסוף רק חפצים שיש להם ערך היסטורי בולט (למשל, חפץ שקשור באירוע או באישיות היסטורית) או ערך אסתטי (חפצים יפים לעין ו/או נדירים). הגישה השניה גורסת שאפשר ורצוי לאסוף מכל הבא ליד (במגבלת המקום והיכולת). על פי גישה זו אין טעם לברור, הן משום שכל חפץ שיוצר בידי אדם מהווה חלק מההיסטוריה החברתית ומשקף את נשמת התרבות, והן משום שאין לדעת מה יהיה בעתיד חשוב ובעל ערך. למעשה לעיתים קרובות דווקא החפץ הטרוויאלי והבאנלי מגלם סיפור היסטורי חשוב. בישראל קיימים מעט אספנים שקרובים לגישה השניה. אחד הגדולים הוא מיכאל לוריא. הוא מחזיק ברשותו אוסף ישראליאנה עשיר (ולעתים המשעשע) שכולל בין השאר מברשות שיניים, מסרקים, מסמרים וברגים, שקעי חשמל, בתי מנורות, מברשות בגדים, קולבים, מספריים, סבונים, מתלי כביסה ומטאטאים.

תבנית תמונות
אוספים מוזרים במחסן האוספים של מיכאל לוריא

הסכנה בגישה הזו היא נפילה לבור האגרנות והעדר הבחנה בין עיקר לתפל. יתר על כן, בעולם מגה-תעשייתי, שבו מיוצרים מדי שנייה מליוני מוצרים, בלתי אפשרי לשמר את הכל. עם זאת, עדיין השאלה: מה ראוי לשימור נותרת בעינה ומוכרעת על פי ההגיון והרגש של האספן.

האוספים המעניינים ביותר הם גם המפתיעים ביותר. כך למשל בעולם קיימת אגודה עולמית של אספני שקיות הקאה המחולקות חינם במטוסים (גם בישראל יש אספן כזה). אחת הישראליות שראיינו לצורך מחקר זה אוספת שלטי Do not Disturb מבתי מלון שבהם ביקרה. האוסף הזה ללא ספק משקף את תשוקתה ואהבתה לטיולים ברחבי העולם. מסופר על ישראלית שאוספת עטיפות של קרמבו. מעניין איזה זיכרון זה מחדד אצלה ואיזה צורך פסיכולוגי זה משרת. יש כאלה שאוספים מודעות-אבל מצחיקות - כלומר כאלה שנפלה בהן טעות או שניסוחן מביך. בעלה של אחת האספניות טען שיש בה יצר מורבידי כלשהו. קשה להאמין אבל בישראל פועלת אגודת אספני אצבעונים שבה 45 חברים (יש להם אפילו עיתון שנקרא "על האצבע"). כרמלה זק היא יו"ר האגודה ובביתה מוצג לראווה אוסף מרשים של 1,350 אצבעונים "שלכל אחד מהם יש סיפור". מעניין אם בעלה קורא לה "אצבעונית המפקדת", על משקל הפזמון הידוע "במדינת הגמדים". ד"ר רימון סיפר שהאוסף הביזארי ביותר שראה מאודו הוא צנצנות עומדות במדפים. הן נועדו לאסוף את הטיפות הגשם הראשונות בעיר צפת בכל שנה ושנה.

מטבע הדברים האוספים הפרטיים הם של פריטים קטנים, לעתים מיניאטוריים. את החפצים הגדולים אוספת בדרך כלל המדינה, או המיליונרים: מטוסים, טנקים, כלי רכב וכדומה.

אף שמגוון הפריטים שאנשים אוספים הוא עצום, יש כאלה הזוכים לפופולאריות גדולה יותר. למשל, בולים, שטרות, גפרורים, שעונים, מטבעות, כלי נשק, כלי רכב, מיניאטורות, כרטיסים מסוגים שונים, עטים, אולרים וסכינים, מציתים, גלויות, בובות, פרסומות, מפיות ועטיפות מסוגים שונים (מסטיקים פופולאריים במיוחד), ריהוט וחפצי נוי עתיקים, ספרים, צילומים, ציורים, כרזות, פסלים ותמונות, צעצועים ומשחקים, דרגות סמלים ותווי יחידה צבאיים, מקטרות, מאפרות, כוסות בירה, שקיות תה, מותגים, ספרי זיכרונות, משחקים, תכשיטים, כלי עבודה, כפיות, קופסאות שונות (גפרורים, סיגריות