דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

פרק 1: תרבות הישראליאנה, הנוסטלגיה והאספנות בישראל - מבוא

מאוספיו של מיכאל לוריא
מאוספיו של מיכאל לוריא
אופק רון כרמל
אוסף המגנטים של משפחת המבורגר, חיפה
אוסף המגנטים של משפחת המבורגר, חיפה
עוז אלמוג
דירתו של ביל גרוס, רמת אביב, ת
דירתו של ביל גרוס, רמת אביב, ת"א
עוז אלמוג
מאוספיו של אריה רייכמן
מאוספיו של אריה רייכמן
עוז אלמוג
אוספים בדירתו של ירמיהו רימון
אוספים בדירתו של ירמיהו רימון
עוז אלמוג
הדי אור בקליניקת האספנות שלו
הדי אור בקליניקת האספנות שלו
עוז אלמוג
אוספים בדירתו של מיכאל לוריא
אוספים בדירתו של מיכאל לוריא
אופק רון כרמל
מאוספיו של מיכאל לוריא
מאוספיו של מיכאל לוריא
אופק רון כרמל
אוספים של הדי אור
אוספים של הדי אור
הדי אור
מוזיאון החאן בחדרה
מוזיאון החאן בחדרה
עוז אלמוג
מאוספיו של שלום צבר
מאוספיו של שלום צבר
עוז אלמוג
מאוספיו של שלום צבר
מאוספיו של שלום צבר
עוז אלמוג
מאוספיו של שלום צבר
מאוספיו של שלום צבר
עוז אלמוג
עוז אלמוג
מאוספיו של חיים גרוסמן
מאוספיו של חיים גרוסמן
עוז אלמוג
מאוספיו של חיים גרוסמן
מאוספיו של חיים גרוסמן
עוז אלמוג
מאוספיו של חיים גרוסמן
מאוספיו של חיים גרוסמן
עוז אלמוג
מאוספיו של אריה רייכמן
מאוספיו של אריה רייכמן
עוז אלמוג
עוז אלמוג


נוצר ב-10/12/2016

מחקר חיי היומיום

"אי שם עמוק בתוך תוכנו טמונים קולות וזכרונות" (אהוד מנור)

מהמאקרו למיקרו

בשלהי המאה העשרים התפתח במסגרת מדע ההיסטוריה דגש מחקרי שזכה לכינוי "מיקרו היסטוריה". יש שתיארו את הגישה הזאת כמעין מבט היסטוריוגרפי על חברה דרך חור המנעול או כתמונה בזכוכית מגדלת שמוסיפה נדבך לסיפור החברתי הגדול. המיקרו היסטוריה היא למעשה גם ההיסטוריה של חיי היומים, היסטורית החפצים והיסטוריה של התרבות פופולרית.

ייחודה של המיקרו היסטוריה היא בכתיבת הנרטיב "מלמטה" - מהפרטים הזעירים לכאורה שמרכיבים את חיי האדם – חפצים, הרגלים וכדומה. עד שנות השבעים של המאה העשרים מקובל היה לתאר במחקר ההיסטורי בעיקר מגמות ותהליכים המתרחשים בחסות השלטון המרכזי ובקרב האליטה המובילה. היסטוריה של פשוטי העם ושל סגנון החיים העממי היתה כמעט מחוץ למשקפת המחקרית. כל זה השתנה בעולם האקדמי והתקשורתי בשני העשורים האחרונים ונתן את חותמו גם על ההיסטוריוגרפיה הישראלית.*

הסיפור ההיסטורי של תופעה ספציפית נבנה מאז ומעולם באמצעות איסוף מסמכים, צילומים וחפצים, ראיונות והצלבת מידע שנאסף במחקרים קודמים. מחקר חיי היומיום והתרבות הפופולרית אינו שונה במובן זה מכל מחקר היסטורי אחר, ניזון מאותם חומרי גלם ומבוסס על אותן שיטות מחקר. עם זאת, יש בו מספר הדגשים שמייחדים אותו:

א. התמקדות בחיי הבית, המשפחה, הקהילה והיישוב.

ב. התמקדות בתקופה המודרנית (מסוף המאה ה-19 ואילך). תשומת לב מיוחדת ניתנת להיסטוריה הקרובה, כלומר לתקופת חיים שבה החוקר/ת עצמו חי או לכל היותר שניים-שלושה דורות לפניו (הורינו והורי הורינו).

ג. התמקדות באיסוף חפצים מהתקופה הנ"ל  - בעיקר חפצים לשימוש יומיומי בבית, בעבודה, בקניות, במערכת החינוך ובתרבות הפנאי. מקצת מהחפצים הם כאלה שנצרכים לרגע ונזרקים לפח, כגון כרטיסי אוטובוס, מודעות פרסומת, הוראות הפעלה של מכשירים, ברושורים, הזמנות לאירועים וכדומה.

תבנית תמונות
חפצים שימושיים במחסן האוספים של מיכאל לוריא

ד. רוב המחקרים ההיסטוריים הקלאסיים מתבססים על ארכיונים ציבוריים, שבהם נשמרו בעיקר מסמכים של תכתובת אשמית ושל אישים מרכזיים. המחקר של תרבות היומיום מבוסס על חומרים פחות רשמיים ועם גוון יותר אישי, אינטימי ואנונימי כדוגמת אלבומי תמונות של אנשים פשוטים, תכתובות פרטיות, חפצי בוידעם וכדו'.

ה. חלק גדול מהמשמרים, המתעדים והחוקרים של תרבות היומיום והפולקלור נמצאים מחוץ למילייה המקצועי הרשמי: אספנים, סוחרים, בעלי חנויות וגלריות, מוזיאונים וארכיונים מקומיים (יישובים, מקומות עבודה, בתי מכירות פומביות, גלריות, חנויות וכדו'). רבים מהם מחזיקים בדירתם או בכספות פרטיות אוצרות שאינם נגישים ופתוחים לציבור הרחב. למעלה מזה, חלק עצום מהמצאי בתחום הזה נאגר לטובת שימושים אישיים - לרוב הירושה או הזיכרון הפרטי של האדם או המשפחה – במחסן, בבוידעם, באלבומי המשפחה וכדומה. סביב החפצים הישנים, ששרדו בכל מיני דרכים, רוחשת היום תרבות תוססת שיש לה גם מאפיינים בידוריים, כלכליים, אמנותיים, חינוכיים ופוליטיים ורק קצה קציה נחשף בשנים האחרונות.

ענף הישראלינה

"אמריקנה" הוא מושג המתייחס, בפירושו הרחב ביותר, למכלול הדברים הגשמיים (חפצים, מסמכים, צילומים וכדו') או המופשטים (סמלים, מיתוסים, אסוציאציות, זיכרונות, רגישויות, סולם ערכים, דפוסי התנהגות וכדו'), המזוהים באופן מובהק ובלעדי עם התרבות האמריקאית. בהשאלה המושג "ישראליאנה" מבטא את אותו דבר רק ביחס לישראל. כל אחד מפריטי הישראליאנה הגשמיים והמופשטים אוצר בתוכו את נפש החברה הישראלית - הדנ"א התרבותי ורוח הזמן (Zeitgeist) הדורית. השיטה המקובלת ביותר לניתוח מדעי בהקשר זה היא הסמיולוגיה - חקר הסמלים ומשמעויותיהם החברתיות.

רבים נוטים להחליף בין המושג "ישראליאנה" למושג "נוסטלגיה", כיוון שאכן קיימת חפיפה לא מעטה ביניהם. למעשה הישראליאנה הוא מושג רחב, שמכיל בתוכו את המושג נוסטלגיה-ישראלית. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שהמושג ישראליאנה מכוון למאגר הפולקלור הלאומי (על חפציו, טעמיו, ריחותיו וצליליו) ואילו המושג נוסטלגיה קשור לתחושות ולרגשות שהגירויים הללו מעוררים בקרב הציבור הישראלי.

תבנית תמונות
אוספי הישראלינה כוללים מגוון רחב של חפצים

שורשי הישראליאנה נעוצים בין השאר בתרבות היודאיקה (אמנות שכוללת יצירות, אביזרים ותשמישי קדושה הקשורים לתרבות ולמסורת היהודית). עם קום המדינה, התווסף לאיסוף ולתיעוד החפצים שקשורים להוויית העם היהודי ולזיכרונותיו גם איסוף ותיעוד חפצים שקשורים לציונות ולמדינת ישראל ותושביה.

עד לפני שנים ספורות רוב מאגר הישראלינה היה בנוי על התרבות היהודית החילונית הוותיקה בארץ. הוא שיקף ותמך בהגמוניה החברתית של השכבה הזאת בארץ. רק בשנים האחרונות, בעקבות תהליך הדמוקרטיזציה שמתחולל בחברה הישראלית והתפתחות האתוס הרב תרבותי, מצטרפים לפרויקט הישראליאנה ולתרבות הנוסטלגיה המקומית מרכיבים מתרבויות ישראליות נוספות: הערבית, הדרוזית, הדתית, החרדית ותרבויות מהגרים (עולי אתיופיה, עולי ברה"מ לשעבר ועוד).

מהדרמות הגדולות לדרמות הקטנות

תרבות האיסוף, השימור והמחקר ההיסטוריוגרפי והסוציוגרפי היתה מפותחת במדינת ישראל משחר קיומה ולמעשה עוד קודם לכן (בתקופת היישוב). היא טבועה במסורת היהודית הלמדנית ארוכת השנים ובתנועה הציונית, שאימצה אתוסים מודרניים של תיעוד ומחקר לצרכים מדעיים, משפטיים, מדיניים, אמנותיים ועוד.

חקר ההיסטוריה מפותח בארץ גם משום שהאקדמיה הישראלית התברכה בהיסטוריונים רחבי אופקים ומעוף, שהניחו תשתית מדעית מתקדמת כבר מראשית דרכה.

הוא קשור גם לעובדת היותה של החברה הישראלית סקרנית, חקרנית ודמוקרטית ביסודה – חברה דינמית, המחשיבה מאוד את ערך השקיפות והנגישות הציבורית למידע.

במשך שנים רבות נעשו המחקר, התיעוד והשימור ההיסטורי של תקופת הישוב ומדינת ישראל בעיקר במסגרות האקדמיות והתמקדו באירועי מפתח (ברמת המאקרו) ובדרמות הלאומיות הגדולות שהופיעו בכותרות העיתונים ובמהדורות המרכזיות. הן התמקדו באירועים מתחום הביטחון, הפוליטיקה, הכלכלה, הבריאות והחינוך. לא ניתן משקל היסטוריוגרפי לאירועים העממיים, שיצרו את סגנון החיים הישראלי לדורותיו: הגיבורים הקטנים, ההרגלים והדפוסים המשפחתיים והקהילתיים, עולם הצריכה והבידור, המנטליות, הרגישויות האסתטיות, הטעמים, הריחות, הצבעים, החומרים המקומיים, האופנות וכדומה. כל אלה הפכו רק בשנים האחרונות למוקד עניין גובר. מה אפוא הסיבות לשינוי הזה?

א. שלב אבולוציוני חדש. ישראל התבגרה, התמסדה והיא יכולה עכשיו להתפנות לעסוק יותר ב"זוטות החיים".

ב. סוף עידן התעמולה. ההיסטוריוגרפיה הישראלית היתה במשך שנים רבות מגויסת בשירות הלאום. כאשר התרבות הלאומית נחלשה היא פינתה דרך להיסטוריוגרפיה נטרלית וביקורתית יותר, ובעיקר היסטוריוגרפיה שמתמקדת יותר באדם הפרטי, במשפחה, בקהילה ופחות במסגרות הגדולות (מדינה, תנועה, מפלגה, ארגון וכו').

ג. המהפכה הדיגיטלית. התפתחות הדיגיטציה ורשת האינטרנט יייעלה והגדילה לאין שיעור את מקורות המידע ואת הנגישות להם, ואיפשרה לגופים ואנשים פרטיים לתרום ולפתח את חקר ההיסטוריה הישראלית בתחומים נרחבים.

ד. לימוד היסטוריה בדרך יותר אטרקטיבית. בשנים האחרונות מתחזקת ההכרה שהוראת ההיסטוריה המסורתית נעשית בדרך יבשה ומיושנת, וכתוצאה מכך נוצר אנטגוניזם מובנה למקצוע החשוב. אחד האמצעים להנגיש היסטוריה לצעירים ובכלל, היא באמצעות תבלינים היסטוריוגרפיים מושכים: טיולים, סיורים, צפייה בסרטים ובתמונות, וכמובן הפקת תערוכות של חפצים היסטוריים. מאחר והישראליאנה מקיפה כל כך הרבה תחומים, היא מוצאת את ביטויה ברבים מאמצעי ההמחשה המתפתחים. כך נוצרת מערכת של היזון והפריה הדדית: חלק מאלה שנהנים מלימוד הישראליאנה מתחילים לאסוף בעצמם חפצים והופכים את ההיסטוריה לתחביב. פרויקט הישראליאנה הוא במובן זה גם סוג של היסטוריוגרפיה עממית, שצומחת מהשטח.

ה. ניחוח "פחות גברי". עם השתכללות ההיסטוריוגרפיה (יותר חוקרים, יותר כלי מחקר, יותר מקורות מידע) גדלה הרזולוציה של ההיסטוריה הישראלית והיא חודרת לתחומים שבעבר לא נחקרו: היסטוריה מגזרית, מגדרית, חומרית ועוד. יתרה מזאת, רוב ההיסטוריונים היו בעבר גברים. הם התעניינו בעיקר באירועים רועשים ובמתחים ומאבקי כוח ושליטה פוליטיים, צבאיים וכלכליים. המהפכה הפמיניסטית הצמיחה מבט "יותר נשי" על החברה, שכולל רזולוציות וזוויות חדשות. בהדרגה חדרה ההכרה שההיסטוריה של תרבות היומיום (מגורים, אופנה, משחקים, מזון, תחבורה, משפחה וכדומה) חשובה לא פחות מהיסטורית המתחים והדרמות. היא בוודאי יותר "סקסית" וחייכנית ממנה.

ו. הכרה מדעית בחשיבות החומרים האודיו-ויזואליים. בעבר, צילומים היסטוריים והקלטות אודיו נחשבו לחומרי גלם היסטוריוגרפיים נחותים (בהשוואה לחומרים טקסטואליים) ולעתים אפילו לבלתי רלוונטיים מבחינה מדעית. הדבר נבע בין השאר מכך שלאנשי-מדע "מכופתרים" לא היו כלי ניתוח וכישורים בתחום הזה, ומכך שהדפסת צילומים עלתה ממון רב. מהפכת הצילום והתיעוד הדיגיטלי, שכבשה את העולם בסערה, שינתה את המצב הזה. הקלות שבה אפשר לשמר ולהנגיש היום מידע ויזואלי (מצלמות דיגיטליות, סורקים, דואר אלקטרוני, אתרי אינטרנט רשתות חברתיות וכו') הגדילה את המודעות האקדמית לנושא ואת השימוש המדעי באמצעים אודיו-ויזואליים.

ז. התפתחות מערכת ההשכלה הגבוהה. יותר ויותר סטודנטים נדרשים לכתוב עבודות שקשורות לחברה הישראלית במגוון היבטים – מה שהגדיל את התנועה בספריות ובארכיונים ובה בעת גם את מגוון עבודות המחקר.

ח. יותר פתיחות. יש הגורסים שהעיסוק בתרבות החומרית והעממית הוא סוג של "שיעור היסטורי לעמך". זו כמובן דעה קדומה שרווחה שנים בשורות האקדמיה והיום עוברת בהדרגה מהעולם. אינספור גופים ציבוריים ופרטיים תורמים היום למחקר ולתיעוד תרבות הישראליאנה, חלקם ידועים יותר וחלקם ידועים פחות. לפעמים גוף או אדם תורם בכיוון הזה מבלי שהוא בכלל מודע לתרומתו. כך לדוגמא מסעדה שמשמרת אוכל מסורתי או אספן ששומר חפצים בעלי ערך היסטורי.

ט.  התפתחות תרבות הפנאי והבידור הביאה לצמיחה גדולה של מוזיאונים, גלריות, תערוכות וחנויות, ובכלל זה כאלה שקשורים לתרבות היומיום ולתרבות החומרית.

י. התפתחות תרבות הנוסטלגיה. בשנים האחרונות שוטף את העולם בכלל ואת ישראל בפרט גל נוסטלגי, שתורם מכיוון נוסף להתפתחות חקר תרבות היומיום ובעיקר חקר חפצים וצילומים היסטוריים.

נוסטלגיה – שורשים ומאפיינים

התחיל שלילי והפך לחיובי

נוסטלגיה (רפקת בעברית), שמורכבת מצירוף של המלים היווניות נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב וסבל) - נולדה במקור כמושג רפואי המגדיר מחלה. טבע אותו במאה ה-17 סטודנט לרפואה בשם יוהנס הופר(Johannes Hofer) . הוא ייחס את התופעה לשכירי חרב שוויצרים שבזמן שלחמו בארצות השפלה נכספו לנופי ההרים הטמירים של מולדתם. בקיצור, הם התגעגעו הביתה. מאוחר יותר שויכה "המחלה" לחיילים ומלחים שבילו תקופת ארוכות הרחק ממשפחתם. תפישת הגעגועים כמחלה נבעה מן הסתם, מהעדר ידע פסיכולוגי ומתפישה מושרשת שגבר לא אמור לגלות חולשה ומורך לב ובוודאי לא לחשוף רגשות כאב. במלחמת האזרחים האמריקאית ובתקופת מלחמות העולם השתמשו במילה נוסטלגיה לתיאור חיילים שנתקפו במלנכוליה ונטשו את שדה הקרב. מקצתם התאבדו מרוב צער, חרדות וסיוטים.

במרוצת הזמן השתנה משמעותו של המושג, והוא החל לבטא בעיקר התרפקות על העבר הקולקטיבי, תוך אידיאליזציה של ימים-עברו. אבל מבחינה סמנטית הנוסטלגיה היא הרבה יותר מזיכרון מתוק. זהו רגש המתעורר בדרך כלל, כאשר מתהווה הכרה חברתית שמשהו יסודי סביבנו השתבש. במובן זה הנוסטלגיה מבטאת גם ייאוש וכאב, על מה שנתפס (בצדק או לא בצדק) כסטייתה של החברה מדרך הישר והטוב.

חוקרי התרבות הפופולרית מייחסים למושג "נוסטלגיה" משמעות הרבה יותר ניטראלית. למעשה "נוסטלגיה" הופך בשנים האחרונות למושג נרדף לענף המתמקד בהיסטוריוגרפיה ובאתנוגרפיה של חיי היומיום, בתיעוד של התרבות החומרית ושל סגנון החיים השכיח והפופולרי.

נוסטלגיה בתקופת משבר ושינויים מהירים

הרגש הנוסטלגי צומח בתקופות של שינוי עמוק ומהיר בסגנון החיים. הרגלים שהיו מובנים מאליהם במשך שנים הופכים בהדרגה לבלתי רלוונטיים ויוצרים חוסר יציבות וחוסר וודאות. על הגל הנוסטלגי גולשים בעיקר אנשים מבוגרים. הנוסטלגיה מספקת עבורם ערסל חמים וחסר דאגות, עיר מקלט מטרדות ההווה. הסופר וחובב הנוסטלגיה דייויד סלע כתב בספרו "בשבוע הבא - אמריקה": "מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן". הזמר שלום חנוך פתח את שירו "דז'ה-וו" ברוח דומה: "אל גן העדן האבוד אני חוזר/ אל תוך השקט הקרוי - נוסטלגיה".

אין ספק שאנחנו חיים היום בתקופה מיוחדת ורגישה – תקופת דמדומים שבה מסורות-מושרשות ומוסכמות-יסוד שוקעות ומוחלפות בחדשות. קשה להתנבא מה יהיה כאן אפילו בעוד עשור, שכן השינויים הטכנולוגיים מוחקים במהירות נופי תרבות שלמים. מצבנו החברתי דומה במובן זה למצבה של האנושות בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים – כאשר קטר המהפכה התעשייתית החל לנוע במלוא הקיטור קדימה (תרתי משמע). הופעת המכונה האוטומטית והתגבשות המטרופולין המערבי ומדינת הלאום, דחקו את העולם הכפרי-חקלאי ויצרו פרץ של רגשות נוסטלגיים למה שנראה כהולך ונעלם. היום, עם המעבר לעידן הדיגיטלי הרגש הנוסטלגי מתעורר מחדש. הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הפרידה ומהחרדות הגוברות מהלא נודע *

בבלוג של מט נובק מופיעה סדרת גלויות שצוירו ב-1900 ביוזמת מפעל גרמני לשוקולד. ציירי הגלויות ניסו לדמיין כיצד ייראו החיים בעוד 100 שנים, כלומר בשנת 2000. מסתבר שפה ושם הציירים היו ממש בכיוון (כמו תיאטרון מוקרן, צוללת, ספינות אוויר או בתים יבילים) אבל יש תחזיות שמופיעות בגלויות שעדין ממתינות למימוש – למשל, מכונה ליצירת מזג אוויר נוח.

החשש משגרה בחברות מהפכניות

אפשר לשער שחברות מהפכניות נוטות יותר לפתח את "תרבות הגעגוע", לא רק משום שהמיסוד המהיר הורס את הקסם הראשוני, אלא משום שהשלב המהפכני מתאפיין בסולידריות קהילתית, בגאווה משותפת ובתקווה כמעט משיחית. הנוסטלגיה היא איפה גם שלוחה של הכמיהה להאריך את האופוריה הזמנית ואת החשש מהשתלטות השגרה והשעמום, וממוֹת החזון.

מבט משועשע ומפוכח על העבר התמים

בעשורים האחרונים, כאשר הביקורתיות והציניות הפכו לחלק בלתי נפרד מתפישת העולם הרווחת, לנוסטלגיה מתלווה ארומה הומוריסטית. לא עוד התרפקות תמימה ומיוסרת על מה שהיה ולא ישוב, אלא מבט היסטורי מפוכח על עידן חביב אך נאיבי ומגוחך-משהו. המבט הנוסטלגי דומה במובן זה למבטו של האדם הבוגר על אלבום ילדותו - התבוננות שכמעט תמיד מעלה חיוך ותימהון.

העצמת העבר

הסיבות לפרץ הרגשות הנוסטלגיים אינן רק חברתיות ותרבותיות, אלא גם, ואולי בעיקר, פסיכולוגיות, והן קשורות לטבע האנושי. בני האדם נוטים לצרף זיכרונות טובים זה לזה, תוך העצמה מלאכותית של חוויות העבר. הנטייה הזאת מתעצמת עם בוא הזקנה, כאשר המוח מתחיל לעכל את העובדה המרה שלא נחיה לנצח, שהחיים ימשיכו בלעדינו ושאין אנו אלא טיפות זעירות בנהר הזמן.

במקרים רבים הגעגוע הנוסטלגי מוציא דברים מפרופורציה ומעוות את תמונות העבר. המוח מסנן את הטוב ומדחיק את הרע כדי לחזק את התחושה המדומיינת שבעבר היה לנו טוב יותר.

הערה: חשוב להפריד בין תחושת ה"געגועים הביתה" (Homesickness) לבין הרגש הנוסטלגי. ראוי גם לציין כי אדם יכול להיות נוסטלגי לאנשים ולאווירה שהייתה ולא תחזור מבלי רצון לחזור לאותה תקופה.

"איני נוטה לגעגועים, אף שאני סבור שאני אדם רגשן. הכרתי אנשים שמתגעגעים עד כלות למשהו שהחמיצו בעבר, מפני שהיו שקועים עד עומק ליבם אז בגעגועים למשהו שקדם לו. חייהם של אלה מתבזבזים ברצף של החמצות וגעגועים.
לעיתים קרובות שואלים אותי אם אני מתגעגע לבגדד.
תשובתי היא לאו נחרץ, לא משום שלא אהבתי אותה. אדרבה, כל עוד חייתי בה הייתי קשור בה בכל נימי נפשי. היום אינני מתגעגע אליה, לפי שאני מכיר את העוולות שמעולל הזמן לאהבות ישנות. מי לא התנסה בגעגוע רומנטי לאהבה הראשונה? אלא שכולנו שוכחים שאיילת החן היא כבר קמוטת פנים, בשרה מדולדל וגבה שחוח."*

"אוי דורית! איזה אנשים שונים אנחנו!
את מתגעגעת לאנשים הפשוטים של פעם, והנה את מוצאת את עצמך מתכתבת עם טיפוס לא-פשוט של עכשיו!
את מתגעגעת ליום עבודה של אבי המשפחה, מחושך עד חושך. אינני חושב שהאבות כיום מתגעגעים לזה (בעצם, האם היום עובדים פחות?). את מתגעגעת לצעצועי הפח המתקלף, המתפרקים וחותכים אצבעות (האם הורים כיום אינם ממציאים צעצועים ומשחקים?).
את מתגעגעת לחברים הפולשים ללא התראה לביתך ולחייך, המופיעים ללא סיבה באמצע הערב, בדיוק כשאת חייבת לגמור עד מחר מאמר או מכתב או גהוץ של שבועיים, הבאים חמש דקות לפני הארוחה ומצווחים "אח איזה ריחות טובים! מה הכנתם? לא לא, אני כבר אוכל אחר כך. אני סתם אשב אתכם ואעשן סיגריה. אל תשאלי מה קרה לי. בואו תשמעו ". משפחות עליזות המופיעות באמצע הבוקר בשבת, כשעמדתם לצאת לים או סוף סוף למוזיאון. מי יתן אותם ימים של ידידות ואהבת אדם פשוטה, בטרם טלפון!
את מתגעגעת לעגלת הנפט החביבה, ואינך זוכרת כנראה את הפחים הכבדים עם הידית שחותכת את הידיים, והדולפים לך על המרפסת. ריח הנפט שמוסיפים לספונג'ה כי זה טוב לבלטות, אבל לא כל כך טוב לעיניים ולחוטם.
אני אינני מתגעגע להמתנה ארוכה בשמש (או בגשם) לאוטובוס שיגיע, לנסיעה הצפופה בעמידה, לחולצה הדביקה מזיעה. אינני מתגעגע למקרר של פעם, את בלוק הקרח שסוחבים במדרגות, את המגרה עם מי ההפשרה. לא מתגעגע לסיוד הבית כל שנתיים.
אינני מתגעגע למרגרינה של פעם שטעמה כחלב נרות. אינני מתגעגע לאור הצהוב של נורת ששים ווט. אינני מתגעגע להרתחת הכביסה על פרימוס שואג. אינני מתגעגע לניקוי העדשים מחתיכות חצץ וקש, שבכל זאת מוצאות את דרכן למרק. אינני מתגעגע לתפוחי האדמה המרוככים שהזקינו בארון הרשת. אינני מתגעגע לג'וקים במטבח. אינני מתגעגע ליוד שורף על פצע או למשחת אכטיול שחורה על הפורונקל הדו-שנתי. אינני מתגעגע לזריקות הטיפוס הנוראות, כל שנה.
אינני מתגעגע לעט-נובע הנוטף, לעפרון השורט, למחק המקרצף את הניר, למכונת הכתיבה המצלצלת עם ניר קופי וגיליונות העתקה סמרטוטיים.
אינני מתגעגע לגללי הסוסים ברחובות, ולזבובים, הזבובים, הזבובים. אינני מתגעגע לפליטיות הד.ד.ט. ולפצ'ר העשוי חוט ברזל.
אינני מתגעגע לגרבי הבד המתרפטים לחורים תוך הליכה. אינני מתגעגע לנעלי העור שחייבים לצחצח ולצחצח. הבוסטארים הכבדים שתמיד, תמיד מבצבץ בהם המסמר עוד בהתחלת הטיול. אינני מתגעגע ל'אקזמה' הריחנית שגם אבקת הטלק אינה מכניעה.  אינני מתגעגע לתרמילי החאקי עם רצועות עור המנסרות את הכתפיים. אינני מתגעגע לכובע טמבל שחויבנו לחבוש על שערנו המגרד, כי אחרת נמות ממכת שמש. אינני מתגעגע לשירי הגן האידיוטיים שנאלצנו לשיר ("פילפילון עם אף ארוך, לא ידע כיצד לדרוך"; "השפן הקטן שכח לסגור הדלת".)
אינני מתגעגע לשטיפת כלים במי ברז קפואים בחורף. אינני מתגעגע למטות עם קפיצי ברזל ולמזרוני קש כבדים כעופרת עם בור באמצע ועם פשפשים ימח שמם. אינני מתגעגע לקומקום הרותח אחרי ארבעים דקות על פתיליית הנפט. אינני מתגעגע לסכיני ג'ילט. אינני מתגעגע לתערובת הציקוריה שנקראה קפה. אינני מתגעגע ליין המתקתק שנקרא 'אליקנטה', ולמי סודה פושרים מתוך בקבוק סיפון. אינני מתגעגע לסירי האלומיניום המקומטים ולמזלגות פח המתכופפים ללא אורי גלר. 
אינני מתגעגע למקדחת היד שלוקח לה שעה לקדוח חור בפס ברזל. אינני מתגעגע לברגים שכל מברג מתחלק מהם. אינני מתתגעגע לציוד חשמל מבקליט שמסריח את הבית כל אימת שיש קצר. אינני מתגעגע לתקליטי 78 שצריך להחליף להם מחט בכל השמעה. אינני מתגעגע לטלפון השכונתי בבית המרקחת.
בקיצור, דורית, אינני מתגעגע לא לקוקו ולא לסרפן ולא לבגדי הים עד הברכיים ולא לשינלים של ימי החורף (זה היה לפני התחממות כדור הארץ). אינני מתגעגע לא לשנות השלושים ולא הארבעים ולא החמישים. אינני מתגעגע למכות בין 'המחנות העולים' והבית"רים ולא לנאומים של מפא"י ולהפגנות האחד במאי.
אינני יודע אם לקנא בך או לנוד לך, על געגועיך לאותה 'פשטות' ואותה 'צניעות'. על האושר שאבד. סיפורי אהבה וחושך. ואם להיות פשוט וכנה וקצת גס רוח - אינני מאמין כל כך לכוח זיכרונך.
מוטב לנו שנשמח ביחד שכל זה חלף ועבר, ובחסדי האל והטכנולוגיה שוב לא ישוב. אני מתגעגע להווה. כמה טוב שהוא הגיע, ושהוא כזה!"*

נוסטלגיה במסורת היהודית והישראלית

החובה היהודית לזכור

בספר קהלת נכתב: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א' – ט').

אם זה היה נכון, הנביאים לא היו זועמים, העיתונאים לא היה מקטרים, ואנחנו לא היינו מתגעגעים למה שהיה. עם ישראל הוא עם של תקווה וזיכרון: תקווה שניוושע ונחזה במהרה בימינו בגאולה שלמה, וזיכרון של "הימים ההם", שתמיד אינם כמו "הזמן הזה”. למעשה ליהודים יש חובה דתית לזכור וזוהי מצווה המייחדת את היהדות, כנאמר: 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך וייגדך זקניך ויאמרו לך' (דברים לב, ז).

העיסוק בזיכרון הוא גם חלק מתרבות הלמדנות היהודית. תלמידי הישיבות התורניות לומדים מהעבר ומנתחים את העבר כחלק מפיתוח החכמה המשותפת.

טקסי החגים כחגיגות נוסטלגיה

טקסי החגים היהודיים, המבוססים על המקרא ופרשניו, הם חגיגות נוסטלגיה משוכללות ומהנות. זהו זיכרון מהונדס של מאבקי הישרדות, ניצחונות, פרעונים ועמלקים, סוכות במדבר, מַן מהסלע והמן הרשע, מכבים, חשמונאים, מדורות, שמנים מאריכי חיים, נרות ושופרות.

געגוע מדומיין - למה שלא חווית

היהודים פיתחו דפוס מעניין ויעיל לצורך גיבושם הלאומי: געגוע למשהו שלא חווית בעצמך. הכוונה לחוויה קולקטיבית שאפשר ליטול בה חלק סמלי ורגשי באמצעות דמיון מודרך – כלומר קריאה בכתבי הקודש, כנאמר "זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ" (תהילים קמג, ה). לכאורה כולנו יצאנו ממצרים, כולנו הלכנו במדבר ארבעים שנה, כולנו נכנסנו לארץ המובטחת ולימים (ואת זה קראנו כבר בספרי הציונות, שהמשיכו במסורת היהודית) גם כולנו ייבשנו ביצות, הפרחנו את השממה ולחמנו בתש"ח.

הערה: יש הטוענים שנוסטלגיה במהותה המלאה יכולה להתקיים רק בקרב אלה שזוכרים אירועים וחוויות שהם חוו בעצמם, או באמצעות אדם קרוב ששימש עבורם "סוכן נוסטלגיה" (אב, סב, דוד וכו'). לעומתם יש התופשים את הנוסטלגיה במשמעות הרחבה והאבסטרקטית יותר. לדידם, גם געגועים קולקטיביים (שהם סוג של ערגה מצרפת) יכולים להיחשב לנוסטלגיה.

הסיפור הלאומי המתמשך

כיוון שהיהודים הם "עם הספר" הם סיגלו דפוס של תיעוד ושימור חוויות היסטוריות כבר בעת התרחשותן. אפשר לומר שהנוסטלגיה הלאומית של היהודים נוצרת "תוך כדי תנועה", ותרמיל הזיכרונות מתמלא זה אלפיים שנה.

דוגמא טובה לאוריינטציה של עיצוב זיכרון במהלך העשייה עצמה הם הקיבוצים. היו שאמרו שיותר משהקיבוצניקים התיישבו ועבדו את אדמתם הם תיעדו את עצמם לדעת, למען הדורות הבאים.

תרבות תש"ח והפלמ"ח – חוויה לאומית מעצבת וקושרת (דבק תרבותי)

תרבות תש"ח והפלמ"ח תרמה לא פחות מהתרבות הקיבוצית להתפתחות המסורת והתודעה הנוסטלגית בישראל. עוד לפני שאבירי החאקי הספיקו לערוך סיכומי ביניים כבר הופיעו יצירות נוסטלגיות מפוארות, כדוגמת ספר הפלמ"ח, "ילקוט הכזבים" ופזמונים סביב המדורה. הישראלים שרו בלהט ובגעגוע על ימים יפים שהיו, גם כשהימים הללו לא היו עדיין רחוקים ובוודאי לא כאלה יפים, כי הנוסטלגיה מלכדת וקושרת בעבותות רגשיים.

ממתי החלו לרחוש בארץ גלי הגעגועים לימים ראשונים שחלפו ואינם עוד? על כך משיב ההיסטוריון אליהו הכהן במאמרו:

"יש אומרים: החל מסוף שנות החמישים, כאשר שטף את הארץ נחשול של מופעים נוסטלגיים: הסרט "עץ או פלשתיין", שהוקרנו בו קטעים מתוך יומני קולנוע מתקופת היישוב, המופע "היה היו זמנים", וההצגה "תל אביב הקטנה", שבה הושמע לראשונה השיר "זה לא יחזור, כל זה כבר איננו."
יש הסבורים שלשיר "היו לילות", שחובר בסוף שנות השלושים, יש יד ורגל בגעגועים אל "שנות חיינו היפות ביותר."
ויש המקדימים את ראשית הנוסטלגיה הארצישראלית לשנות העשרים, כאשר החלו להרוס את בתי אחוזת בית החד קומתיים עם גגותיהם האדומים וגינותיהם הצמודות, ולהקים תחתיהם בתי קומות.
אך מי שיעלעל ביומניהם ובמכתביהם של ראשוני המתיישבים בארץ בעת החדשה, אלה שהשתקעו כאן במאה ה-19 והניחו את היסודות לכל מה שנבנה והתפתח בארץ, ייווכח לדעת כי הגעגועים לימים ראשונים החלו עוד הרבה קודם לכן - בשלהי המאה ה-19, עם התחדשות היישוב.
לא עברו אלא שנים ספורות מאז שהוקמו המושבות הראשונות, כשעוד היו בצעדיהן הראשונים, וכבר החלו יושביהן להתרפק על זוהר הימים הראשונים שדהה ועל תחושת רוממות הרוח שקהתה. עד כמה שנראה הדבר מוזר, עוד בעצם ימי העלייה הראשונה חשו אנשיה געגועים אל ראשיתה, כלומר אל ימי השיכרון והאופוריה של תקיעת היתד הראשונה שלהם בארץ.
מי לנו נאמן יותר לעדות מהמורה שמחה וילקומיץ, מנהלו הצעיר והנמרץ של בית הספר ברחובות ואחר כך של בתי הספר במטולה, בראש פינה וביפו. בסדרת מכתבים מרתקת שפרסם וילקומיץ בעיתון 'המליץ' תחת שם העט 'בן אדם', תיעד את המתרחש בארץ בשנים 1897-1898 ביד רגישה ולב אוהב, ובעברית דשנה, שכאילו נמזגה מקנקן יין משומר.
באחד ממכתביו אלה, הוא חשף ויכוח שהתנהל בין איכרי המושבות בעת שהיו מתכנסים לשיחות משותפות.
בדרך כלל, סיפר, דנו בענייני העבודה בכרמים: זיבול, חריש, גיזום והרכבה ובציר הענבים. אך מפעם לפעם צפו ועלו בפגישות האלה תחושות של געגוע אל השנים הראשונות, אל ההתחלה, ונזרקו לחלל האוויר ביטויי ערגה אל ההתלהבות הראשונית שנחלשה.*

מהכפר לעיר

שנים רבות שכנה הנוסטלגיה בעיקר באגף ההתיישבות הכפרית, שבה פותחה "תרבות המעגל". נוסטלגיה עירונית התפתחה בישראל בעיקר בשנים האחרונות. יוצאת דופן היא העיר תל אביב, בירת האמנים והבליינים העברית, שכבר מראשיתה פיתחה נוסטלגיה מקומית. "תל אביב הקטנה" היתה מושא לגעגועיהם של רבים, ומופיעה ביצירות אמנות רבות: ספרות, ציור, פיסול, תיאטרון ועוד.*

במיוחד זכורים בהקשר זה הרומן המיתולוגי של ש"י עגנון "תמול שלשום", שבו מסופר על צעיר עני שעלה לארץ ישראל במהלך העלייה השנייה, התיישב ביפו ופרק עול תורה ומצוות. בסיפור שילב עגנון סיפורים רבים שהוא שמע מתושבי יפו באותה עת והדבר משווה לספר אופי היסטוריוגרפי. מתעדים מפורסמים אחרים של ההווי התל אביבי הם שלמה שבא (בעיקר ספרו 'הו עיר הו אם'), נתן דונביץ, אליהו הכהן, וכמובן הצייר והסופר נחום גוטמן בספרו החינני והמיתולוגי "עיר קטנה ואנשים בה מעט - סיפורים ופרקי-הווי על ראשית תל אביב" (1959). סדרת הסיפורים "תמונות יפואיות" של העיתונאי מנחם תלמי, שעוסקת בהווי היפואי הגברי של שנות השבעים והשמונים, היא מופת של כתיבה אנתרופולוגית-הומוריסטית עם ניחוח נוסטלגי מובהק. מאוחר יותר עשה את זה המשורר והעיתונאי עלי מוהר בטור "מהנעשה בעירנו" (הראשון פורסם ב-1984) שנכתב בהומור העדין שייחד אותו. מוהר הרבה לעסוק בעיר תל אביב העכשווית, תוך שיבוץ זיכרונות ילדות משנות החמישים והשישים של המאה ה-20.

לאחרונה יותר יישובים ומוסדות (מועצות מקומיות, בתי ספר, כוחות הביטחון, חברות ציבוריות ופרטיות ועוד) מעצבים תרבות נוסטלגית מקומית או פנימית כחלק מהתרבות הארגונית.

תרומת הרדיו לתרבות הנוסטלגיה בישראל

ערוצי הרדיו הישראלי פיתחו לאורך השנים את ז'אנר הנוסטלגיה ומפיקים רבים יזמו סדרות היסטוריות ונוסטלגיות שעסקו בתרבות הפופולרית בישראל (רובן בתחום המוזיקה). כך למשל הסדרות ההיסטוריות שערך יואל רפל בשנות השבעים: "משוט בארץ" ו"ארץ חמדת" (400 תוכניות).

בשנים 1997-2000 שידר רפל מדי יום פינה נוסטלגית שנקראה 'המאה ה-20' והייתה מבוססת על ארכיון ההקלטות של קול ישראל (איזי מן המשיך פינה זו). ראוי גם להזכיר את פינתו הידועה של זאב ענר 'זכרונות ארץ-ישראל'; פינתו השבועית של עזריה אלון שהביאה סיפורי נוסטלגיה של ארץ ישראל; סדרת התוכניות "ישראל בת שישים - אירועים בולטים בתולדות המדינה" (2008) של אברהם בן-מלך (הסדרה זכתה בפרס רשות השידור); התוכנית "שאלה של טעם" שעשה בזמנו הפזמונאי, מבקר-התיאטרון והשדרן חיים קינן - תוכנית שבחנה, בין השאר, את תולדות הזמר העברי מראשית היישוב ואת ההיסטוריה של מחזות הזמר (היא כללה הקלטות נדירות של פזמונים, הצגות תיאטרון, קטעים דוקומנטרים ופרקי חזנות). משנת 2009 עורך ומגיש את התוכנית (שבגלגול הזה נקראת "שאלה של פעם") איזי מן. מן הוא גם מי שכתב את הספר "קול ישראל מירושלים - מדינה מאחורי המיקרופון" המתעד את תולדות השידור בארץ מ-1936. הספר ראה אור בפברואר 2008 ולווה בתקליטור "קולה של המדינה", שבו נארזו 60 קולות בולטים מתולדות המדינה.

הסופרת נתיבה בן יהודה ז"ל, פלמ"חנקית לשעבר שנודעה בחדות לשונה, בחוש ההומור המחוספס שלה ובאופייה הדוגרי, נחשבה בזמנו לאחת הדוברות הרהוטות של דור תש"ח. בשנים 1995-2009 הנחתה בן יהודה תוכנית רדיו לילית אישית בשם "נתיבה מדברת ומקשיבה".‏ התוכנית התבססה על שילוב בין שיחות עם מאזינים והשמעת פזמונים מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה (על תוכניות הנוסטלגיה ברדיו בתחום המוזיקה ראו בהרחבה בפרק נפרד). היא ביקשה מהמאזינים שעלו לשידור לספר ולדבר "רק על דברים טובים וחיוביים - בניגוד לרוב תוכניות הרדיו האחרות". התוכנית, ששודרה בימי רביעי בלילה, זכתה להצלחה מתמשכת (בחמש השנים הראשונות לשידורה של התוכנית ליווה אותה איזי מן כעורך מוסיקלי וכמגיש שותף).

משה (מושיק) טימור הוא שחקן, שדרן וקריין ישראלי מיתולוגי. מאז פרישתו הרשמית מהגשת תוכניות ברדיו, ממשיך טימור להגיש בכל יום שישי ברשת ב' את התוכנית "שישי אישי", מחצות ועד שלוש לפנות בוקר. התוכנית, שעוסקת בסיפורים ושיחות על אירועים מהעבר בארץ ובעולם (בשילוב ראיונות), זוכה לרייטינג לא מבוטל, בעיקר בקרב המאזינים שחצו את גיל ה-40. זאת, משום שהיא עשויה בטוב טעם, משודרת בקולו הנעים והחם של טימור, וצבועה בחותם ישראלי-נוסטלגי.

תוכניות נוספות עם גוון נוסטלגי משודרות בימים אלה ב"קול ישראל". כך, למשל, "ימי הרדיו" של איריס לביא, שעוסקת באנשים ואירועים היסטוריים. התוכניות שעורכת ומגישה ליאת רגב ("עוד מעט שבת" המשודרת ביום שישי ברשת ב' ו"מעבירים לראשון" המשודרת במוצאי שבת) משלבות מפעם לפעם אייטמים נוסטלגיים וישראליאנה הרלוונטית ללוח השנה.

ברשת א' מופקת מפעם לפעם שעה על נושא נוסטלגי כזה או אחר שמגיש דיוויד סלע יחד עם מיכל רמות. ראוי לציין גם את תוכניתו של יהודה עצבה בערוץ "מורשת", המתמחה בסיפורי נוסטלגיה (לעצבה יש גם אתר אינטרנט, המשלב פריטים נוסטלגיים).

אבי אתגר מארח בתוכניתו בכל שבת את מספר הסיפורים יוסי שדה. באופן כללי מספרי הסיפורים - ז'אנר בידורי שזוכה בשנים האחרונות לפופולאריות גדולה - הם חלק בלתי נפרד מסצנת הנוסטלגיה הישראלית. יוסי אלפי, איש תיאטרון, סופר, מורה ותקשורתן ישראלי, הוא הדמות המזוהה ביותר בישראל עם מספרי הסיפורים בכלל ועם סיפורי הנוסטלגיה בפרט. אלפי ייסד בשנת 1972 את התנועה לתיאטרון קהילתי בישראל, במטרה להגביר את מעורבות הקהילה בחייה בניה ובנותיה. תיאטראות קהילתיים צצו בזה אחר זה בשכונות רבות ברחבי הארץ, וענף תרבות הפנאי המקומית הלך והתרחב בהשראתו. החל משנות ה-80, השתלב אלפי בתוכניות הרדיו של קול ישראל. הוא כתב, ערך והגיש תוכניות רבות, שבהן שולבו סיפורים מרתקים ומלאי הומור. אפילו אופרה מיוחדת למספרי סיפורים ולתזמורת הוא כתב, שזכתה לשם הסמלי "חלום ציוני" (הפרמיירה של היצירה הוצגה ב-1997 בפסטיבל ישראל). תוכנית הדגל שלו הייתה "סיפורי לילה" ברשת ב', שרכשה לעצמה אלפי מאזינים נאמנים. יוסי אלפי גם יזם וייסד את פסטיבל מספרי סיפורים המתקיים בכל שנה בניהולו האמנותי (הפסטיבל הפך גם לתוכנית טלוויזיה בערוץ 2). הוא מופיע בעקביות בכל רחבי הארץ כמנחה ומספר סיפורים, מקצתם סיפורי עדות בגוון נוסטלגי.

תחנות הרדיו האזורי מחויבות על פי הרישיון שקיבלו מהרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה להעלות תכנים בתחומי המורשת, ההיסטוריה והתרבות הישראלית (הסוגה העילית של הרדיו האזורי). בפועל משודר מעט מאד בתחום הזה. המעט שקיים הוא רצף שידורי זמר עברי בערוץ 103 המשודר מדי שבת, ורצף דומה ברדיו חיפה המשודר בשישי-שבת. לעיתים נדירות מופקות גם יוזמות פרטיות קטנות של התחנות האזוריות. כך, למשל, ביום עצמאות האחרון שידר "רדיו תל אביב" (102) סדרה שנקראה "הכי ישראלי שיש". דייויד סלע כתב לטובת העניין עשרות פינות, שבהן הוקלטו אישי ציבור מתקופות היסטוריות שונות. הסדרה זכתה להצלחה לא מבוטלת, ועשרות קטעים מתוכה שובצו במהלך כל יום השידורים. אבל כצפוי, לא היה לזה המשך.

ראויה לציון גם היוזמה של קבוצת תחנות הרדיו האזוריות המאוגדות תחת אותה קורת גג (חיפה, דרום, תל אביב גלי ישראל ועוד) להקים פינה על השפה העברית הנוסטלגית. דייויד סלע הקליט באולפנים שלהן כמה עשרות פינות, אך בשל בעיות תקציב היוזמה נגנזה.

תרומת הטלוויזיה לתרבות הנוסטלגיה הישראלית

בהיותה אפיק בידור מרכזי שמלווה את החברה החל מסוף שנות השישים, תרמה הטלויזיה הישראלית, על ערוציה השונים, לתרבות הנוסטלגיה בשני אופנים משלימים: א. כמה מהתוכניות והסדרות הפופולריות ששודרו בערוצים השונים הפכו לאייקון היסטורי – חלק בלתי נפרד מהנוסטלגיה הלאומית. ב. במסגרת הטלויזיה הופקו תוכניות וסדרות תיעודיות רבות שעסקו בתרבות הפופולרית בישראל: במוזיקה, בקולנוע, באופנה, בבידור ועוד (פירוט ראו בהמשך).

"חיים שכאלה" היא תוכנית הטלויזיה המזוהה ביותר עם ז'אנר הנוסטלגיה הישראלית (היא עצמה הפכה עם הזמן לנוסטלגיה טלוויזיונית). ראשיתה בתוכנית רדיו שעלתה לאוויר ב-1966 ברשת ב', תחת הכותרת "אלה הם חייך". מנחה התוכנית והתחקירן הראשי שלה היה עמוס אטינגר, ששידר את התוכנית מדי ארבעה חודשים. בשנת 1972 הפכה תוכנית הרדיו לתוכנית טלוויזיונית בשם "חיים שכאלה", והיא שודרה במשך 30 שנה באחוזי רייטינג גבוהים במיוחד. התוכנית פרשה את סיפור חייהם של דמויות מוכרות בציבוריות הישראלית: פוליטיקאים, אנשי חינוך, צבא, תקשורת וכלכלה, אמנים, ספורטאים ועוד.*

ברוב התוכניות נהגו להפתיע את הגיבור התורן באמצעת סיפור כיסוי, שבסופו מצא את עצמו באולפן מול חבריו ומכריו שמקדמים אותו במחיאות כפיים. באולפן נאספו אנשים מתקופות שונות בחייו של גיבור התוכנית ומקצתם הוזמנו לבמה כדי לספר עליו/ה סיפורים פיקנטיים. לכל תוכנית הובא קרוב או חבר בלתי צפוי מהעבר, שאותו התבקש גיבור התוכנית לזהות על פי קול בלבד (המשפט שהפך למטבע לשון בהקשר הזה היה: "מה אומר לך הקול הבא?"). אוסף התחקירים המקיף שנערכו לצורך הפקת התוכנית, הוגש בסופה כשי-מזכרת לגיבור התוכנית.

בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 הוסב שמה של התוכנית ל"חיים שכאלה חוזרים", והתארחו בה גיבורי התוכניות בעבר. התוכנית האחרונה שודרה בשנת 2000. בשנת 2007 חזרה התוכנית ואירחה את שדרן הרדיו ומנחה השעשועון "מקבילית המוחות" יצחק שמעוני. תוכנית נוספת לכבודו של יעקב טרנר צולמה בפברואר 2011, ועוד תוכנית לכבוד מאמן הכדורגל שלמה שרף צולמה במאי 2012.

ערוץ 1 הפיק שתי סדרות היסטוריות מונומנטליות שראויות לציון בהקשר הנוסטלגי. הן עסקו אמנם בעיקר בדרמות הגדולות ובתהליכים הרחבים, אבל כללו קטעי צילום רבים שתיעדו את חיי היומיום בארץ ובתוכם גם רגעים נוסטלגיים: הסדרה "עמוד האש עסקה בתולדות הציונות. היא שודרה במשך כחמישה חודשים בחורף ואביב 1981 וזכתה לאחוזי צפייה גבוהים מאוד. "תקומה: 50 השנים הראשונות", היתה למעשה סדרת המשך ל"עמוד האש". היא שודרה בשנת 1998, לציון 50 שנה להכרזת העצמאות, וסיפרה על ההיסטוריה של מדינת ישראל. בין הנושאים שנידונו ב-22 פרקיה: העלייה לישראל, יחסי דתיים-חילוניים, תולדות המהפכים הפוליטיים והכלכליים, המלחמות, יחסי החוץ של ישראל, האינתיפאדה הראשונה, פיגועי הטרור והסכמי השלום.

להלן עוד מספר סדרות נוסטלגיה בולטות ששודרו בערוצי הטלוויזיה השונים:

"סוסיתא בחלל" היא מיני סדרה תיעודית-בידורית-בדיונית, ששודרה ב-1998. "קובי אוז הוא האסטרונאוט הציוני הראשון. עם רובוט בשם "שמעון 4", פאר התעשייה הביטחונית הישראלית, אוז תקוע בחלל בחללית מתוצרת מפעלי "סוסיתא". אמנם השיגור החגיגי של החלילית הצליח, אך היא איבדה את המסלול וקובי ושמעון נותרו אבודים בחלל. הקשר היחיד שלהם עם המציאות הוא מַקרן אשר באמצעותו הרובוט שמעון מסוגל להקרין סרטים מעברהּ של המדינה היהודית שאליה השניים אינם יכולים לשוב. באמצעות הסרטים, שמעון מצליח להפיג במעט את געגועיו של אוז לארץ, למשפחה, ולעוד דברים וסמלים המקשרים אותו לארץ. לסדרה 4 פרקים ובכל אחד מהם נישאב אל ההיסטוריה הציונית ישראלית בנושאים קלילים, כמו אהבה עברית בשחור לבן ובצבע, הידוען המקומי (סלב) לאורך השנים, ילדות ישראלית, בית ומשפחה. הנושאים מטופלים בהומור רב. קטעי הסרטים לְקוחים מארכיון הטלוויזיה החינוכית, כולל קליפים מוזיקליים וקטעים נדירים, ובכך חושפים בפנינו את ארץ ישראל וההיסטוריה התרבותית שלה, את ההֶרגלים הישראליים המצחיקים, העדות השונות, המנהגים, החרדות והשמחות, בניסוי הנועז והשאפתני הנקרא מדינת ישראל."* 

"כך היה" היא תוכנית נוסטלגיה ששודרה בשנים 2006-2012 מדי יום (בימים ראשון עד רביעי) בשעות 18:15-19:00 בערב והוגשה על ידי יגאל רביד (עורכיה היו בני עורי ונאוה אחירון). היא סקרה אירועים מרכזיים שהתרחשו באותו התאריך בשנים עברו. הוצגו בה קטעי ארכיון מהסרטייה העשירה של ערוץ 1 ורואיינו אנשים רלוונטיים, למשל כאלו שמופיעים באותם קטעים.

מדי יום שודרה בתוכנית מהדורת חדשות קצרה בהגשת דניאל פאר, שנקראה "היום לפני" ובה הוזכרו האירועים ההיסטוריים שהתרחשו באותו תאריך. כמו כן נכללה בתוכנית פינה בה אותרו קטעי ארכיון לבקשת הצופים. כעבור כשנה עברה התוכנית למתכונת שבועית שששודרה בימי שישי בשש בערב. התקיימו גם מספר משדרים מיוחדים של התוכנית במועדים אחרים, בין היתר ב-9 בפברואר 2008 מיד לאחר שסיים חיים יבין להגיש בפעם האחרונה את מהדורת "מבט", הפתיע אותו יגאל רביד בשידור חי בו נכחו מספר אנשי טלוויזיה מתחום החדשות והאקטואליה. התוכנית הוקדשה ליבין ולסיכום תקופתו ב"מבט". ב-2014, לאחר הפסקה של שנתיים, שבה התוכנית למסך

"אוצרים את המדינה" היא סדרה של 10 תוכניות ששודרה בערוץ הראשון לכבוד 60 שנה למדינת ישראל (2008). שדרן הרדיו ומגיש הטלוויזיה טל ברמן יצא למסע לאיתור חפצים וסיפורים מראשית המדינה ועד היום. בכל פרק מתלווה אליו אורח ויחד הם מחפשים ודנים בחפצים היסטוריים וסיפורים רלוונטיים : אופנה, ספורט, ילדות, אוכל, תקשורת וכו'.

ב-2010 הגיש אברי גלעד סדרת ספיישלים בשם "שחקו אותה בגדול", שהתבססה על שעשועוני עבר. "גלגל המזל", "מקבילית המוחות", "זה הסוד שלי", "עשינו עסק", "פיצוחים", "פחות או יותר", "תשע בריבוע", "שחק אותה" ו"טוטו משפחתי".

מראשית שנת 2012 משדר ערוץ 33 כל לילה - מחצות ועד שש בבוקר - תוכניות וסרטים מהארכיון הטלוויזיה ברוממה.

"פלאשבק" היא תוכנית פאנל קומית בהנחיית דורון צברי, ששודרה בערוץ החינוכית בשנת 2010. סביב השולחן יישב צברי עם שלושה פאנליסטים דעתניים (שרון קנטור, יונתן ברק, ריקי בליך, נרי ליבנה, גיל קופטש, קובי אריאלי, רבקה מיכאלי, יהודה נוריאל, שי גולדן, שרי רז), אשר "התעללו" בהומור בנוסטלגיה הישראלית - באמצעות קטעי וידאו נושנים שנשלפו מארכיוני אולפני הרצליה. הדגש בתוכנית הושם על אירועי העבר כפי שהם נראים לרבים מהישראלים היום במבט מפוכח וציני.

הבמאית ענת זלצר והעיתונאי, המנחה ואיש הטלוויזיה מודי בראון הפיקו סדרה של תוכניות היסטוריות על התפתחות ההוויה הישראלית, שהעשירו את ההיסטוריוגרפיה של חיי היומיום בישראל. הראשונה היתה הסדרה "הכל אנשים" (הטלוויזיה החינוכית, 1997) שעסקה בדמויות מרכזיות בעברו של היישוב ושל מדינת ישראל, תוך דגש על הצד האנושי והאישי; הסדרה "במדינת היהודים" (הערוץ הראשון, 2003), עסקה בתולדות ההומור הישראלי; "גיבורי תרבות", ששודרה במשך שלוש עונות (החל מ-2007) בערוץ 8 של הכבלים, שילבה את מיטב הבמאים הדוקומנטריים בארץ שיצאו לתעד יוצרים מרכזיים בתרבות המקומית: חוה אלברשטיין, עלי מוהר, יורם קניוק, אלונה פרנקל, אוהד נהרין, זובין מהטה, מאיר ויזילטר, יהודית רביץ, ועוד. בשנת 2008 יצרה זלצר וביימה את "שישים" - סדרת תעודה בת שישה פרקים. "שישים" הציגה מעין תמונה קבוצתית של דור המדינה באמצעות דיוקנם של שישה גיבורים מכל שכבות החברה. הסדרה הוליכה את הגיבורים מילדותם ועד לגיל שישים והאירה זרקור מעניין על הביוגרפיה הדורית. "תל אביב-יפו" היתה סדרה תיעודית שעסקה בתולדות תל אביב (שודרה בחודש מאי 2009 בערוץ 8 ובקיץ 2009 בערוץ 10). "הקיבוץ" (ערוץ 8, 2011) היתה סדרה תיעודית מבית היוצר שלהם שבחנה את ההיסטוריה של הקיבוצים בישראל ואת מצבם המיוחד כיום.

תוכנית היסטורית נוספת שהעשירה את תיעוד הישראלינה היא "לגעת ברוח" ששודרה במקביל בשנים ב-2002‏-2006 בערוצים 1 ו-33 של הטלוויזיה הממלכתית. מדובר בסדרת ראיונות, עם ניחוח נוסטלגי, בהנחייתו של יואב גינאי. בין המרואיינים: אהוד מנור, חיים חפר, מנחם גולן, רבקה מיכאלי, צדי צרפתי, נתן יונתן, יפה ירקוני, איקא ישראלי, עמוס קינן, דן אלמגור, עלי מוהר, חנה מרון, עוזי חיטמן, נורית הירש, רות סירקיס, יזהר אשדות, אביהו מדינה, נחום היימן, רבקה זוהר, ירדנה ארזי, עדנה לב, יורם טהרלב, חיים גורי, ורדי כהנא, קרן אן, אילנית, דוד רובינגר, נעמי רגן, נתן זך, ג'ו עמר, חיים באר, זאב רווח, ליעד שהם, אסתרית בלצן ועוד רבים.

תרומת הקולנוע לתרבות הנוסטלגיה הישראלית

הקולנוע בישראל היה אולי הענף הראשון שידע לעשות כסף מנוסטלגיה. כבר מאמצע שנות החמישים ובמהלך שנות השישים היווה הקולנוע לא רק סוכן תרבות ואינפורמציה אלא גם מקור חשוב לעוררות נוסטלגיתלא בכדי דורגה ישראל בשנים ההן כאחת משיאניות הצפייה בקולנוע ביחס למספר תושבים. בשנת 1954 הוכרזה העיר חיפה על ידי אונסק"ו כ"מחזיקת השיא העולמי של ביקורים בקולנוע" - 30 ביקורים בממוצע לאדם בשנה!

שני סרטים רבי מכר הציתו את גל הנוסטלגיה בקולנוע הישראלי לקראת סוף שנות ה-70: "אסקימו לימון" ו"הלהקה" (1978). ב"הלהקה" צפו כחצי מיליון איש ואישה. "אקסימו לימון" הוא הסרט הראשון בישראל שנחשב לסרט-פולחן (Cult Film). הצלחתו הגדולה דירבנה את יוצריו להפיק סדרת סרטי המשך: אסקימו לימון 2 - יוצאים קבוע (1979), אסקימו לימון 3 - שפשוף נעים (1981), אסקימו לימון 4 - ספיחס (1982), סבבה - סרט שאינו שייך לסדרה אך מהווה ספין-אוף ספציפי של דמותו של יוד'לה מספיחס (1983), אסקימו לימון 5 - רומן זעיר (1983), אסקימו לימון 6 - הרימו עוגן (1985), אסקימו לימון 7 - אהבה צעירה (1987), אסקימו לימון 8 - בלוז לקיץ (1988), אסקימו לימון 9 - החגיגה נמשכת (2001).

אפשר להציע מספר סיבות לפרץ הנוסטלגיה הקולנועית. אחת מהן היא הבשלתו והתפכחותו של דור המדינה (ילידי שנות ה-40-60) בעקבות משבר מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור (1969-1973), והקרע החברתי והפוליטי אחרי עליית הליכוד ב-1977. בהקשר זה ראוי לציין כי ההתפכחות הכואבת והנוסטלגיה הן שתי תופעות אחיות שמזינות זו את זו.

סרטי הבורקס זכו משנות השישים ועד שלהי שנות השבעים להצלחה עצומה בקרב הצופים בארץ, לצד ביקורת נוקבת של מבקרי הקולנוע, שהתמקדה בעיקר ברדידות התוכן וברמת ההפקה הלא מספיק מקצועית. עם התפתחות הקולנוע בארץ נעלמו הסרטים מהז'אנר הזה למספר שנים, וחזרו במפתיע בתחילת שנות האלפיים כסרטי פולחן נוסטלגיים ש"עושים שמח" (הבולטים: "משפחת צנעני", "גבעת חלפון אינה עונה", "צ'ארלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"ספר נשים").

השאלה כיצד ומדוע התרחשה התפנית המפתיעה במעמדם של סרטי הבורקס, היא סוגיה סוציולוגית מעניינת שטרם זכתה לתשובה מקיפה. אפשר שיש כאן תופעה מקבילה למה שקרה בזמנו לשירה בציבור (ראו בפרק נפרד), כלומר מעין קאמבק מחויך בסגנון ה"נונ-סנס" והסטנד אפ קומדי. יתכן שהיתה כאן גם שאיפה מודעת ובלתי מודעת לפצות על עוול שנגרם לתרבות המזרחית ואולי גם תיקון כלשהו של תרבות הנוסטלגיה הלאומית, שנצבעה עד אז בחותם אשכנזי.

ההתפתחות הטכנולוגית של קלטות הוידאו ואחר כך גם תקליטורי ה-CD וה-DVD, תרמה להעשרת מאגר הנוסטלגיה הישראלי. חנות התקליטים "האוזן השלישית" היוותה גורם חשוב בתחום הזה, כאשר הרחיבה את פעילותה ממוזיקה לסרטים. בסוף שנות ה-90, כאשר ה-DVD החל להחליף את הווידאו, הפכה "האוזן" לאחת מספריות ה-DVD הגדולות בעולם, מבחינת כמות הכותרים השונים שהיא מחזיקה (נכון לסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, כ-30 אלף כותרים שונים). היא פתחה פאב, שערך הקרנות פומביות של סרטים מאוצר הספרייה, הוציאה עיתון בשם "זהב שחור" וקיימה ערבי הרצאות והקרנות שמשכו קהל רב.

נוסטלגיה בפרסום

בשנים האחרונות גם עולם הפרסום עושה שימוש כלכלי מושכל בסמלים נוסטלגיים. כך לדוגמא, במסע הפרסום של בנק דיסקונט שולב בזמנו קטע מהסרט "השוטר אזולאי". בפרסומות של בנק הפועלים הופיעה דמותו המצוירת של "דן חסכן" (כוכב קופת החיסכון המיתולוגית). בפרסומת לבית חולים אסותא הופיעה סוזי סורפרייז (מהתוכנית "סוזי אנד ג'רי") והפרסומת לסלטי צבר התכתבה עם הסדרה החביבה "המסעדה הגדולה" בכיכובו של ז'אק כהן. בפרסומת לקופת חולים מכבי שולב ג'ינגל למשקה זיפ משנות השמונים ושתי דמויות בשם "עבר" ו"עתיד" שוחחו ביניהן. חברת כרטיסי האשראי כ.א.ל יצאה לפני מספר שנים עם מסע הפרסום "עם אחד שיר אחד" (על משקל המנון הכוכבים האמריקאים We are the World), שבו כוכבי שנות ה-80 הישראלים התאחדו לשירת צדקה בצוותא בנוסח תוכניות ערב שבת בערוץ 1.

ראשי התעשייה גם יוזמים לאחרונה קאמבק של המוצרים המיתולוגיים שיוצרו במפעליהם, תוך שימוש מושכל בגעגוע השכיח לטעמים ולריחות. כך למשל, לכבוד חגיגות השישים למדינה הוחזרו לשוק מסטיק עלמה ושוקולד "חייל-חיילת" של עלית. מעבר לסנטימנט ההיסטורי, מוצר ותיק נתפש על ידי צרכנים רבים כאיכותי יותר.

מדוע עכשיו? הסיבות לטרנד הנוסטלגיה בישראל

למרות שהנוסטלגיה צמחה יד ביד עם הציונות, ומלווה אותה מאז ועד היום, אין ספק שבשני העשורים האחרונים אנו עדים לפרץ גדול במיוחד של נוסטלגיה. יש לכך ביטויים רבים ומגוונים בתחום המחקר ההיסטורי והאתנוגרפי ובתרבות המוזיאונים והגלריות, התיירות, האספנות, האמנות, התקשורת, הצריכה והבידור. שפע של אירועי אספנות וביטויים נוסטלגיים הופיע במדיה התקשורתית, בספרות, בעולם הצריכה והבידור. השאלה המתבקשת בהקשר זה היא, מדוע עכשיו? אפשר להציע מספר סיבות סוציו-פסיכולוגיות משלימות:

סוף עידן התום

הגל הנוסטלגי, שיש בו גם סוג של חיוך והגחכה של העבר, קשור למגמה הכללית של "הסרת הקסם מהעולם" ובכלל זה הסרת הקדושה ממנהיגים, מיתוסים וחפצים.

התבגרות הדורות הראשונים של המדינה

דורות של צברים (ילידי שנות ה-30-70) חצו את גיל הארבעים (קו הרכס של אמצע החיים). הדחף הנוסטלגי, שבא עם הגיל, מקבל תמריץ כתוצאה מהתחושה שמקננת ברבים, שילדיהם ונכדיהם חיים באווירה שונה לחלוטין מזו שבה הם גדלו. בדור שלא ידע את "יוסף טרומפלדור" מתחזק אפוא הצורך לזכור ולהזכיר את העבר הקרוב - בין השאר באמצעות סיפורים ושימור חפצים.

יתר על כן, לשכבה שהגיעה לגיל העמידה יש היום ממון, ניסיון, ידע וכוח פוליטי וארגוני, שמאפשרים להם לממש "פנטזיות נוסטלגיות" ברמה האישית והמוסדית. התופעה הזאת רווחת בעולם הרחב ולא רק בישראל. רבים מבני דור "הבייבי בומרס" סיימו את המחויבויות המשפחתיות שלהם ומוצאים עצמם עם עודף כסף, שאותו הם בוחרים "לבזבז" על פריטים שמזכירים להם את נעוריהם.

משברים ברמה האישית

בתקופתנו אנשים רבים נקלעים למשבר אישי, כתוצאה מגירושין והארכת תקופת הרווקות (השיעור הולך ועולה), אכזבות (בשל ציפיות מופרזות שהתקשורת מטפחת), משברים כלכליים (חוסר יציבות תעסוקתית) וקנאה (לכולם יש ולי אין). התוצאה היא תחושה רווחת של חוסר נחת שמולידה גם געגוע לעבר.

מהפכת הדיגיטציה

מהפכת הדיגיטציה מקלה על תיעוד והפצה של חומרים נוסטלגיים גם ברמה האישית והמשפחתית. בעבר, רק מעטים יכלו להרשות לעצמם לתעד את הקן המשפחתי, כי מצלמות איכותיות עלו הון וכך גם הפיתוח. ערבי שקופיות והקרנת סרטים משפחתיים (במצלמות 8 מילימטר) נחשבו לבידור פופולרי רק בקרב השכבה המשכילה והמבוססת בישראל. היום, גם השכבות מעוטות ההכנסה יכולות להרשות לעצמן מצלמות סטילס ווידאו דיגיטליות, עם איכות תמונה גבוהה. מצלמות הסמארטפונים שהולכות ומשתכללות עומדות היום לרשות כולם במשך כל שעות היממה. כך ניתן לצלם גם תמונות וסרטונים לא מתוכננים. למעלה מזה, הסורק הביתי ומצגות הפאואר פוינט מאווררים את האלבומים המשפחתיים הדוהים. כמעט כל יום הולדת, בר/בת מצווה או חתונה, משלבים היום "פינת נוסטלגיה" המוקדשת לזיכרונות המשפחתיים. לאחרונה, גם ההוזלה המשמעותית של אמצעי ההמרה מהפורמטים הישנים (סרטי 8 מ"מ, בטה-מקס, תצלומים וכו') מזינה את הסצנה הנוסטלגית המתפתחת.

"פרויקט שורשים", שהפך נפוץ בבתי הספר במהלך שלושת העשורים האחרונים, תרם ללא ספק להתפתחות תרבות התיעוד המשפחתי והנוסטלגיה הפרטית. גם אופנת חגיגות ימי ההולדת בגיל מבוגר (בעיקר בתאריכים עגולים), ימי נישואים ואירועי פרישה, תרמה בכיוון. כדי לשמח את בעל/ת השמחה נהוג להכין לו/ה מצגת צילומי סטילס או סרט וידאו נוסטלגי. התוכנות הקלות והחינמיות הקיימות באינטרנט (למשל (My Heritage לצד התפתחות הדפוס הדיגיטאלי, מאפשרות היום לייצר ספרי זיכרונות ו"חיים שכאלה" בפורמטים מהודרים ובמחיר השווה לכל נפש.

לא אחת מפתיע לגלות עד כמה מוכשרים היו צלמי העבר ועד כמה חפצי בית יוצרו בתשומת לב ובטעם טוב. כאשר אנשים מגלים זאת נוצר בהם דחף לשתף את חבריהם בחוויה. זאת ועוד, כולם כיום רוצים להציג ולבטא את עצמם, כלומר לבנות את תדמיתם כמוצג חברתי ייחודי. תוך כדי התפתחות הפרופיל האישי הולך ומתפתח רובד חדש בהעלאת פוסטים וסטטוסים, שכולל גם צילומים אישיים נוסטלגיים. האופי "הנגיפי" של הרשתות יוצר מערכת הפצת תכנים מהירה והמונית.

אופנת הרטרו והוינטג'

"רטרו" הוא סגנון, טרנד או אופנה מיושנים שחזרו לאופנה אבל בלבוש מחודש. מקור המילה מהקידומת הלטינית "רטרו" (retro) שמשמעותה "אחורה", "הפוך" או "בתקופה האחרונה". השימוש בסגנון רטרו חדר בעשרים שנים האחרונות לתרבות הפופולרית במגוון שדות (אמנות, בידור, צריכה ועוד). במיוחד בולט השימוש ברטרו בתחום האופנה, המוזיקה והארכיטקטורה.

בישראל, כמו בכל העולם המערבי, אופנה הרטרו פורחת והיא משפיעה בעקיפין על תרבות הנוסטלגיה.

המשפחתיות הישראלית

ישראל חברה משפחתית ומבט לעבר המשותף דומה למבט לאלבום של המשפחה המורחבת.

פוליטיקה של זהויות

הזהות המגזרית והעדתית מתפתחת מאד בשנים האחרונות והיא מעוררת קבוצת שהיו עד היום בשולי החברה וחשו דחייה והשפלה להתבונן על עברן בגאווה ולפתח מסורת של שימור תרבותי.

"פתחתי דף פייסבוק משפחתי כי חשתי שנוצרה דחיפות כתוצאה מהזדקנותם של אימי ואחיה וכשהיה לי אוויר בלו"ז הצפוף שלי, חשבתי שזה ייתן להם פרספקטיבה, להסתכל אחורה, על ימים טובים יותר של בריאות. בדיעבד, התברר שזה משהו הרבה יותר גדול, משום שאל הדף הצטרפו בני דור הנינים (של סבא וסבתא שלי), בני הנינים ואפילו נכדיהם. בניתוח לאחור הבנתי שבני עדות המזרח מהדור השני והשלישי חיפשו שורשים וזהות, מקום ומקור לגאווה. תחושה שהם שייכים למשהו שורשי, למרות שכול מערכת החינוך תייגה אותה לשוליים של הציונות וקידשה את ההתיישבות העובדת ואחר כך את המתנחלים. הדורות הללו גדלו בערי הפיתוח ובספר הישראלי, כשהם על קו התפר שבין אותם שורשים שהיו להוריהם במרוקו, לבין הישראליות שלא ממש קיבלה אותם (ואף שכנראה התחושה היא סובייקטיבית - היא עדיין תחושה שמניעה את חייהם). המהומה החיובית במשפחה שנוצרה מסביב לדף הפייסבוק, פתאום עשתה סדר במשפחה, החלה למפות אותה, לתת לה שורשים כולל מעין מיתוסים משפחתיים (בן דודי אורי אזולאי ז"ל - משמש לדור הצעיר כמקור גאווה). פתאום למשפחה יש נרטיב שמעצים אותה. אני מודה שהופתעתי ממה שדף פייסבוק עשה למשפחה, אבל זה כנראה צורך שמצא אפיקים להתבטאות".* 

החתירה למשמעות קיומית ותוכן חדש

האידיאולוגיה הציונית הגיעה למשבר ולסוג של מיצוי. תחושת המשמעות שהיא העניקה מוחלפת אצל רבים בתחושה של ריקנות וחוסר טעם. התחליפים צומחים מתוך עולם התעסוקה (למשל יזמות כלכלית), המשפחה (למשל קריירה של הורות) והפנאי. העיסוק באספנות היסטורית, אמנותית ואחרת מספק לאנשים תוכן, עניין ומשמעות קיומית. הוא נעשה מעין "קריירת פנאי" - דבקות כמעט דתית באיסוף הנוסטלגי.

עידן הפייסבוק והאינסטגרם

הישראלים אוהבים לצ'זבט (לדבר על עצמם ועל עברם) ובעידן התקשורת זה קל ונעים מתמיד.

ביקורת חברתית-פוליטית

רבים מבני הדורות הוותיקים בישראל (מעל גיל 50) חשים שמדינת ישראל התקלקלה במהלך השנים האחרונות מסיבות מגוונות (כלכליות, פוליטיות, דתיות, דמוגרפיות ועוד) והם חשים געגוע ל"ארץ ישראל היפה" של פעם. מטבע הדברים התחושה הזו מוטה וכוללת "רעשים" אידיאולוגיים, גיליים, ואחרים. הד לאותה "נוסטלגיה אידיאולוגית" אפשר למצוא בעיקר ברשתות החברתיות. להלן מספר דוגמאות:

יורם טהר לב חידש את מילות שירו : קום והתהלך בארץ (הופץ בדוא"ל(
קום והתהלך בארץ
סע בוולבו החדיש
וודאי תפגוש בדרך
איזה ג'יפ עם נובוריש.

התבונן בכל דרכיה -
כל מטע , שדה וגן,
אל תשכח כי זאת הארץ
היא בסך הכל נדל"ן.
כל קיבוץ היום זה קניון
כל מושב - מרכז קניות,
כל חורשה - חניון לרכב,
כל בוסתן - אולם שמחות.

מן הטרקטור החורש
רק נשאר הטרקטורון
וחזה של דוגמנית
זה היום נקרא חזון!

קום והתעלף בארץ
אל תהיה כל כך לחוץ
אם בבית שבנית
אומרים לך: תצא בחוץ!
אם בהר חצבת אבן
ובניין חדש נחנך
את הכל אחי בנית
בשביל נחמן - נח- נח- נחס

זאת הארץ בה הרמנו
גם חומה וגם מגדל
אך היום צריך ויאגרה
כדי לזקוף - את המורל.
פעם בערה האש בלבבות היהודים
אך היום האש במנגל
הלבבות - על שיפודים!
אז קום והתעלף בארץ .

 

"מַגָּשׁ הַכֶּסֶף" אוֹ "מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף", חָרוּזִים לְיוֹם הָעַצְמָאוּת הַ-59 - פראפראזה צינית של דן זמיר על שירו המיתולוגי של נתן אלתרמן "מגש הכסף"

וְהָאָרֶץ תִּשְׁבֹּת, כְּמוֹ הָיְתָה רַק חוֹתֶמֶת
לְאֵין סְפוֹר מֶחְדָּלִים וּמִקְרִים מְשֻׁנִּים
וּמְדִינָה בְּטֵרוּף בִּכְבֵדוּת מִתְּנַשֶּׁמֶת,
מְלַקֶּקֶת פְצַעֵי לְבָנוֹן הַשֵּׁנִי.

בִּיבֶיהָ פְּתוּחִים וְזוֹרְמִים כְּמוֹ נָהָר,
אֵין מִי שֶׁיָּקוּם וְיִשְׁאַל עַל שׁוּם מָה,
וְאִישׁ לֹא זוֹכֵר נַעֲרָה וְגַם נַעַר
שֶׁשִּׁמְּשׁוּ לָהּ מַגָּשׁ עֵת הָפְכָה לְאֻמָּה.

הַשָּׁמִיר וְהַשַּׁיִת כְּבָר מִזְּמַן לֹא שׁוּלַיִם,
רִגּוּשֶיהָ זוֹלִים וְדַרְכָּהּ תִּשְׁתַּבֵּשׁ,
עֲרָכֵיהָ שָׁקְעוּ כְּמוֹ טָבְעוּ הֵם בַּמַּיִם
וְהוֹתִירוּ סְבִיבָם מִין דִּכְדּוּךְ מְיָאֵשׁ.

וּכְּשֶדּוֹר הַנְּפִילִים מְחַפֵּשׂ לוֹ מַרְגּוֹעַ,
שָׁאַלְנוּ, בִּכְאֵב, אֶת שׁוּרַת הַיְּרוּיִים:
לוּ נִתַּן לַעֲצֹר אֶת הַזְּמַן לִבְלִי נוֹעַ,
לְקָּרְבָּן שֶׁכָּזֶה יוֹרְשֵׁיכֶם רְאוּיִים?

דּוֹמְמִים הַקְּבָרִים, לֹא חוֹזֵר שׁוּב הַקֶּסֶם,
רַק רָאשֵׁי הַבְּרוֹשִׁים עוֹד בָּרוּחַ נָדִים.
בַּמַּגָּשׁ הַיָּשָׁן נֶעֱרָם לוֹ הַכֶּסֶף
וּפָנַיִךְ שֻׁנּוּ, מְדִינַת הַיְּהוּדִים.
וְכֹל הַפּוֹקֵד מִשְּׁכָּבְכֶם כָּךְ שׁוֹאֵל:
מָה הַפֶּרֶק הַבָּא בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל?

התפייסות עם העבר

תרבות הזעם, הביקורת והציניות, שהחלה להתפתח בארץ אחרי מלחמת יום כיפור, פינתה דרך עם הזמן לגישה יותר מפויסת ומאוזנת. התהליך החברתי הזה דומה לשינוי הטיפוסי שעוברים בני אדם ברמה האישית. בגיל הנעורים הנטייה היא למרוד בסמכות המחנכים. רק לאחר שמקימים משפחה, מתיישבים לבטח ומתמסדים, אפשר להתבונן בהורים המזדקנים במבט אמפטי יותר ולהתפייס באופן כללי עם העבר. במלים אחרות, ההתבגרות הקולקטיבית, ממש כמו זו האישית, מייצרת פרספקטיבה ומקלה על הסליחה והקבלה ("היינו תמימים ועיוורים, אבל היה בזה גם יופי"). הנוסטלגיה הציונית היא איפה סוג של השלמה מחודשת עם תרבות שנדחתה בעידן "ההתבגרות הלאומית". יש גם את ההשפעה הנשית הגוברת על התרבות הישראלית (פחות התמקדות באירועים "הגדולים" (מאבקים, מלחמות, משברים) ויותר ב"דברים הקטנים" (חיי היומיום).

אופנת מפגשי המחזור

אופנת מפגשי המחזור, שצוברת בשנים האחרונות תאוצה גדולה, מקדמת בעקיפין את תרבות הנוסטלגיה בארץ. מי שהאיץ מאד את התפשטות התופעה בארץ הם האתר "חבר'ה" (מאפר לגולשים למצוא ולתקשר עם חברים מהעבר) והאתר "מוטק'ה" (במת מידע ושיח לאנשי גיל הזהב). בדף השער של "חבר'ה" נכתב: "זוכר את יוסי מהמסייעת? זוכר את יעל מהצופים? זוכר את עלון מי"ב שנייה? עכשיו הזמן לפגוש אותם שוב! אתר חבר'ה מזמין אותך לאתר את כל ידידך מהעבר, לעדכן ולהתעדכן, לראות תמונות, להחליף חוויות... ואולי גם לארגן פגישת מחזור".

העלייה ברגישות ובמודעות האסתטית

הכמיהה לנוסטלגיה קשורה גם לסוג של התבגרות אסתטית שעוברת על חברת החאקי הישראלית. הישראלים ראו עולם, צברו רכוש ונכסים, הרחיבו את הדירות ושיפרו את ידיעותיהם ואת רגישותם האסתטית. לכן, הביקוש למוצרים בעלי ערך אמנותי עולה. השינוי הזה ניכר גם בתרבות המרחבית. יותר ראשי ערים מקדישים כספים ומחשבה לשימור, שיפוץ ושחזור נכסי תרבות בסביבה העירונית (בתים, כיכרות, פסלים וכו'). המושבה הגרמנית בחיפה, מתחם התחנה ומתחם שרונה בתל אביב, המושבה הגרמנית בירושלים, הרחוב הראשי בראש פינה ובזיכרון יעקב – הן דוגמאות מייצגות. כמובן שישראל עדיין רחוקה מאד מאירופה, בכל הקשור לרגישות ההיסטורית והאסתטית למרחב הציבורי, אבל אנחנו משתפרים עם הזמן.

התפתחות תודעת שימור אתרי מורשת

בשנת 1959 נהרס מבנה הגימנסיה הרצליה במטרה לבנות במקום את מגדל שלום (שהיה אז המגדל הגבוה בארץ). הריסתו של האתר ההיסטורי הסמלי, לצד הרס  מבנים נוספים בעלי חשיבות היסטורית, הוביל להתעוררות הציבורית לשימורם של מבנים היסטוריים. בשנת 1978 חוקקה הכנסת את חוק העתיקות, שהיה המשך לחוק המנדטורי על שמירת העתיקות בארץ. אך החוק היה תקף לעתיקות ואתרים היסטוריים שנבנו עד לשנת 1700 בלבד. מבנים ואתרים שנבנו לאחר מכן לא זכו להגנה חוקתית.

מצב זה החל להשתנות עם הקמתה ב-1984 של "המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל" - עמותה הפועלת להצלה ולשימור של בתים ואתרים היסטוריים. מפגשה הראשון של המועצה לשימור נערך בירושלים בהשתתפות נשיא המדינה (חיים הרצוג) שר החינוך והתרבות (יצחק נבון) ושר הקליטה (אהרן אוזן). במגילת היסוד שכתב אליהו הכהן צוינו האתרים בהם תעסוק המועצה, ביניהם: מקומות בהן התרחשו פעולות חשובות בין 1700 ל-1948, בתים בהם התקיים טקס היסטורי חשוב או התגוררה אישיות חשובה, בתים בעלי ייחוד אדריכלי, שרידים של טכנולוגיה וסביבות בעלות מרקם ייחודי כבתי ספר וחוות.

המועצה, שסיסמתה "לגעת בעבר ולשמרו למחר", פעלה עד 2008 במסגרת החברה להגנת הטבע ומאז היא פועלת כגוף עצמאי. במהלך שנות פעילותה שימרה והגנה המועצה על אתרי מורשת רבים ברחבי ארץ. עם זאת, יזמים רבים המשיכו להתעלם מהחוק ולעצום עיניים מקוד השימור, הן משום קשיי האכיפה והן משום שהשתלם להם לשלם קנס ובלבד שהמבנה "המטריד" ייהרס ויפנה את מקומו לשועלי נדל"ן.

שינוי משמעותי בתחום זה התחולל במרץ 2009, כאשר בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה פסק פסיקה תקדימית, על פיה אדם שהרס מבנה לשימור בבת גלים ייאלץ לשלם את הקנס הגבוה, ובמקביל לבנות את הבית מחדש בתוך שנה.‏‏‏

המודעות הגוברת ליופיים ולחשיבותם ההיסטורית של מבנים ישנים ועתיקים הצמיחה התאגדויות ופעילויות שונות בתחום התיעוד והשימור הארכיטקטוני – של יחידים וקבוצות בישראל.

"אורזים" את העבר

מדינת ישראל, כמו כל המדינות האחרות בעולם, עוברת בשנים האחרונות שינוי מהיר. תמורות דמוגרפיות, כלכליות, טכנולוגיות, אידיאולוגיות ופוליטיות, משנות את כללי המשחק ויוצרות רוח זמן (Zeitgeist) חדשה בתכלית (ובעקבות זאת גם פער דורות משמעותי). כתוצאה מכך מתחזק הדחף לסיכומים היסטוריים. תרבות הנוסטלגיה היא חלק ממגמת הסיכומים ש"אורזים” את העבר הקרוב כדי לפתוח דף חדש. היא גם חלק מההשלמה השמחה המהולה בעצב שמה שהיה לא יהיה ושהדורות הצעירים יחיו בעולם שונה בתכלית מזה של הוריהם והורי הוריהם.

החזקנו מעמד והגענו לחגיגה,
אלו שנולדו לפני שבעים שנה.
נולדנו לפני מלחמת העולם השניה,
עוד לפני שקמה המדינה.

לפני הטלויזיה, הפקס והגלולה,
לפני האנטיביוטיקה ועדשות המגע.
לפני המזון הקפוא וצילומי המסמכים,
לפני מדיח הכלים והסדינים החשמליים,
לפני שהאדם צעד על הירח ונגע בכוכבים.

לפני ששברו את מהירות הקול והורידו גשם מעננים,
לפני המחשב המרכזי והמחשבים האישיים.
לפני הטלפונים האלחוטיים והסלולריים.

נולדנו לפני שבעים שנה,
ומאז הכל בעולם השתנה.
מעבד תמלילים עוד לא היה,
העתקים עשינו עם נייר העתקה,
בקושי המציאו את מכונת הכתיבה.

מחשבותינו רשמנו בכתיבה תמה,
ומכתב שלחנו עם בול ומעטפה.
שבבים היו משהו שניתזו מעצים בעת הכריתה,
חומרה – פני המורה שכעסה,
ולא היתה קיימת כלל התוכנה.

נולדנו רק לפני שבעים שנה,
וראו איך כל העולם השתנה.
שעון קיבלנו לבר-המצוה,
לבשנו סרפנים, חולצות רוסיות ושמלות עם שרוכים.

הבנות הלכו עם נעלי סירה,
הבנים לא ענדו עגיל וכתובת קעקע.
הסתפרנו אצל הספר – ולא מעצב שיער,
שחקנו "סוס ארוך","חבל"," אמת וחובה".
רקדנו ריקודי עם בערבי שישי בתנועה,
ובחופשות יצאנו למחנות עבודה.

חיינו לפני שחרור האשה,
ובכל זאת לבנות היה חלק שווה בעשיה.
נשאנו תחילה ורק אחר כך חיינו ביחד,
אמצעי מניעה לא היו, עשינו זאת בפחד.
ומה שייוולד, בן אן בת, יכולנו רק לנחש,
נולדנו רק… לפני שבעים שנה.

בשעות הפנאי קראנו ספרים,
טלויזיה לא היתה, נפגשנו עם חברים.
אהבנו הטבע, עשינו טיולים,
באופניים שלנו ואח"כ במכונית של אחרים.

לאמריקה הגענו (אם בכלל) בשבועיים הפלגה.
מכונת כביסה היתה אגדה,
מיקרוגל לא היה לחימום הארוחה.
מקרר עבד על קרח, מקפיא לא היה,
קניות עשינו בצרכניה.

קניון היה ואדי עמוק ומרשים,
רשת שמשה להגנה מפני יתושים.
"
גראס" היה דשא באנגלית,
"
רוק" היה הנוזל שבפה.[...]

נולדנו רק לפני שבעים שנה,
וכל העולם השתנה. [...]*

"הילדים של מחר לא יענדו שעונים, לא יידעו שנירוונה היתה פעם להקת רוק, וקיים סיכוי גדול שרבים מהם יתמהו על כך שפעם הכינו שיעורי בית עם דבר מוזר שנקרא עט ומחברת. כך, לפחות, עולה מהרשימה השנתית של בלויט קולג' שנועדה לסייע למורים להבין את ההקשרים התרבותיים של היום. מגזין "טיים" הוסיף לרשימה עוד כמה חוויות שחלפו מהעולם ושהילדים של מחר לא יזכו להכיר.

פילם של מצלמות. במצלמות של פעם, אלו שהגיעו עם פילם, היה צריך להתרכז לפני כל צילום. מכיוון ששילמנו על 24 תמונות או 36 תמונות, ואי אפשר היה לתקן ולצלם מחדש. המצלמות הדיגיטליות של היום, לעומת זאת, הן לוח חלק אינסופי, שמספר התמונות שאפשר לקחת בו אינו מוגבל ושגיאות נמחקות בלחיצת כפתור. למעשה, המצלמות רק הולכות ונהיות יעילות ופרקטיות יותר עם הזמן.
אכן, הסתיימו הימים שבהם שמענו את צליל הסרט חוזר לאחור במצלמה, ונגמרו להם ההליכה למעבדת הצילומים וההמתנה לגלות איך יצאו התמונות. במקרה זה, ההווה בהחלט עדיף על העבר.

טלפון קווי. לפני המצאת הטלפונים הסלולריים, המסרונים והמסנג'ר, היו טלפונים קווים – אפילו כאלו בעלי חוגה. אך הטלפונים הסלולריים שינו הכל. מחקר שפורסם בפברואר מצא ש-41% מבני דור ה-Y לא מחזיקים בטלפון קווי, לעומת 13% מדור הבייבי בומרס שמחזיקים בטלפון סלולרי בלבד.
המחקר גם מצא ש-83% מדור ה-Y ישנים כשהטלפון הסלולרי בסמוך אליהם. תופעת לוואי נוספת היא היעלמותם של הטלפונים הציבוריים ושל המזכירות האלקטרוניות. ההמתנה ליד הטלפון חלפה לה מהעולם. למעשה, עבור רוב הצעירים הסיבה היחידה להחזיק גם בטלפון קווי היא אם הקליטה בבית גרועה.

ספרים. המהפך שחל על ספרים ועל אופן הקריאה שלנו היה מדהים בעיקר הודות לאינטרנט. הרעיון לרכוש אנציקלופדיה עם אין ספור כרכים עבור סכום לא זול כמעט ולא נתפס בעידן הוויקפדיה (שלא לדבר על ההתיישנות של המילונים שאוספים אבק על המדפים מאז המצאת בדיקת האיות במחשב).
אבל לא רק הספרים הלימודיים נותרים מיותמים על המדפים. מסתבר שיותר ויותר אנשים מעדיפים לקרוא ספרים אלקטרוניים, כשהקיץ, לראשונה, מכירות הגרסאות האלקטרוניות עוקפות את אלו של הספרים בכריכה קשה. האייפד צפוי לאתגר אף יותר את הכהונה לאורך 600 שנה של הספרים הפיסיים.

ללכת לאיבוד. הימים שבהם עצרנו בצד וביקשנו הוראות הגעה חלפו עברו להם. מכשירי הסמארטפון מקלים כל כך על החיים, כיום אינספור אפליקציות משתמשות בטכנולוגיית GPS כדי למצוא את המיקום שבו אנו נמצאים ולכוון אותנו ליעד הרצוי בקלות ובדיוק. אמנם המעבר בנקודה אחת לשנייה הפכה להיות קלה ופשוטה אך פירוש הדבר שהימים שבהם נתקלנו פתאום במשהו חדש ומסעיר בעודנו אבודים ככל הנראה הסתיימו.
מה שעצוב בטכנולוגיה הזו זה שחלפו הימים שבהם אפשר היה לעבור בטעות על ידי מסעדה חדשה ולהיכנס בספונטניות לנסות אותה (כיום, במכשירי הסמארטפון יש גם אפליקציות של ביקורות מסעדות שהורסות את ההפתעה שבהגעה למסעדה חדשה).

ווקמנים. פעם, כשהעולם עוד היה אנלוגי, הקשבנו לקסטות ונשאנו בגאווה טייפים ניידים. הווקמנים של אתמול נתפסו כחסרי תחליף, ואפשרו לנו להסתובב עם הקסטות שהכנו בעצמנו בכל מקום. אך לאט לאט אבד קיסמו. קודם הגיע הדיסקמן, ואז האייפוד. אוצר מילים שלם התפתח בעניין: MP3, אייטונס, ולפני שהספקנו ללחוץ על כפתור הסטופ, מילים כמו רווינד (rewind) איבדו את המשמעות שלהן.

צ'כוסלובקיה. צ'כוסלובקיה נתפסת עכשיו כמקום מרוחק, ושמה בקושי מתגלגל על הלשון. הילדים של היום כבר לא יכירו את קבוצת הכדורגל המוצלחת שלך, לא יזכרו את ימי מסך הברזל, לא יכירו את ההרגשה כשהקרב על הדמוקרטיה הסתיים לבסוף, ובוודאי לא יתאבלו על הלאומיות האתניות שב-1993 הובילה לחלוקה שלך. הם פשוט יבקרו בפראג, ינסו לקרוא את מילן קונדרה וישתו את כל הבירה הזולה שלך.

ארנולד שוורצנגר, המחסל (טרמינייטור). לפני שנבחר לתפקיד מושל קליפורניה ב-2003, לארנולד שוורצנגר היתה היסטוריה ארוכה של דמויות שריריות, קשוחות ומסוכנות – לפחות על המסך. הפוליטיקאי שנולד באוסטריה החל כמפתח גוף ואף זכה ארבע פעמים בתואר מר יוניברס. הוא זכה לתהילה בתפקיד המחסל, ואף כיכב בלהיטים קונן הברברי ושקרים אמיתיים. אז הוא החליט לעבור לפוליטיקה, מלבד להופעת האורח הקצרה שלו בסרטו של סילבסטר סטלונה "בלתי נשכחים", זה הארנולד היחיד שהילדים יכירו. פוליטקאי."*

מקדם מכירות מוצלח

ההתחברות לנוסטלגיה היא עיסוק בהתרגשות, ורגשות הם כידוע מקדם מכירות מוצלח. לכן זה טבעי שבעולם של קווי יצור המוניים ויזמות פרטית, הנוסטלגיה תהפוך לתעשייה משגשגת. זה קיים בכל העולם וגם אצלנו, בפרט שהישראלים נוטים להיות מאוהבים בעצמם.

התפתחות כלכלת הצריכה, השפע והיזמות הולידה אינספור יוזמות מסחריות, שמנצלות בתחכום את רגשות הגאווה, הבדידות, ו"הביחדנס" הישראליים. על מדפי החנויות עולים בשנים האחרונות אינספור מוצרי נוסטלגיה, רטרו ווינטאז' והביקוש רק הולך וגדל: רהיטים, כלי בית, חפצי אמנות, אלבומי צילום, וידאו, דיסקים ועוד.

הבהרה: אופנת הרטרו מחקה את העבר, בעיקר באמצעות שילובים בפריטים עכשוויים. לעומת זאת, אופנת הוינטאז' עושה שימוש מחודש בחפצים ישנים (בגדים, כלים וכו'), שנשכחו בקרן זווית.

"לעתים נקרים בדרכנו מכרים משכבר ולפעמים אנחנו פוגשים אותם בהתכנסויות מחזור של בית הספר או תנועת הנוער. אבל בדרך כלל אין לזה המשכיות.
אתם מוזמנים לשחזר את התקופות של פעם ולהחליף חוויות עם מי שהיו אז חלק חשוב מחייכם. לשם כך נקים עבורכם קבוצות חברתיות של נוסטלגיה, שבהן תוכלו לשתף מחוויותיכם – במלל, בתמונות, בסרטוני וידיאו. כך תוכלו ליזום ולהקים קבוצה, להזמין אליה חברים ומכרים בהווה ובעבר, וכולכם תוכלו להחליף זיכרונות, חוויות, תמונות, וכמובן גם ליזום ביניכם מפגשים."* 

בשנים האחרונות עולה בעקביות מספרן של הגלריות של ענתיקות ווינטג' שמתמחות במוצרי נוסטלגיה ויד שניה: בגדים, אביזרים, מוצרים לבית, רהיטים, תמונות ועוד.

גם אירועי בידור נוסטלגיים מופקים יותר ויותר בשנים האחרונות: ירידים, פסטיבלים, ימי שוק ועוד.

"תרפפו, פסטיבל נוסטלגיה ישראלית", התקיים בין התאריכים 21-19 באוגוסט 2014 במתחם התחנה הראשונה בירושלים. "האירוע נועד לאפשר למבקרים לצאת למסע בזמן דרך התרבות, המוזיקה, הקולנוע והקולינריה. הכניסה חופשית. הפסטיבל תרפפו כלל מופעים מוזיקליים, מיצגים חיים של בעלי מקצוע נשכחים, מנות נוסטלגיות שיוצעו במסעדות, תערוכת צעצועי ילדים, גלריית "תרפפו שלי" בה יוכלו המבקרים להיחשף להתפתחות הטכנולוגית של המוצרים שיש בכל בית (מטלפון חוגה לאייפון, מהגרמופון לאייפוד, ממכונת הכתיבה למייל) ועוד.  בנוסף, מחלק עיתונים הסתובב בין המבקרים וחילק את מהדורת תרפפו הנוסטלגית, בעמדת הצלמנייה ניתן היה לצלם ולהעלות תמונות לפייסבוק, הסוסיתא סיפרה את סיפורה למבקרים ותכניות העבר של כל הזמנים הוצאו מהבוידעם והוקרנו על מסך ענק."* 

הכמיהה למוצרים בלתי מתכלים ולקצב חיים איטי יותר

ישראל, כמו כל המדינות בעולם, עוברת תיעוש מהיר ורוב המוצרים בשוק הם בעלי תוחלת חיים קצרה. לרבים נמאס מהתחלופה המהירה (שהיא גם ניצול מסחרי) והם מתגעגעים למוצרים של פעם, שהיו איכותיים והחזיקו מעמד שנים ארוכות.

רבים גם מתגעגעים לעולם פחות תזזיתי ויותר רגוע, שבו אפשר היה לנמנם ב"שלף שטונדה", לקרוא ספרים ולהפריד בין עבודה לבית.

לסבתא שלי, שנולדה בטבריה בעשור האחרון של המאה ה-19 היה תמיד זמן בשפע. קשה לי להבין היום איך נשאר לה זמן פנוי כאשר לא עמדו לרשותה לא מכונת כביסה ולא מדיח כלים, לא מקרר חשמלי ובטח שלא מיקרוגל. היא הלכה ברגל לכל מקום, את ארוחת הצהריים שלה היא בישלה מדי יום ביומו על פתיליה, את הירקות והפירות קנתה בשוק, את העוגות אפתה בסיר-פלא שהונח על פרימוס, ואת עוגת ה'לקח' בטעם של עוד, הקציפה במזלג, כי אפילו מטרפה ידנית לא הייתה לה[...]
לסבתא שלי היה זמן בשפע בשביל לתפור לי שמלות במכונת תפירה 'זינגר' ידנית, לרקום לי חולצות, לסרוג לי אפודות צבעוניות  וגם לסרוג רדידי צמר מחממים לכל הנשים במשפחה. היה לה גם זמן לספר סיפורים על מה שהיה פעם, לאפות עוגיות אניס קטנות ופריכות, לרקוח ריבת ורדים, ועוד נשאר לה זמן לפטפט עם השכנות בחצר ולשמוע את הרכילויות האחרונות בשכונה.
לא היו לה אלפי חברים בפייסבוק, כמו שיש לי, אלא רק שתי חברות אמתיות  ובחדשות היא לא התעדכנה, כמוני, עם כל צפצוף מעצבן בסמרטפון, אלא הסתפקה בעדכון שבועי, מדי שבת, כשהתארחה אצל אחד מילדיה.  היא הייתה אישה משכילה. שלטה בערבית, בעברית, בספניולית (לאדינו) ובצרפתית, קראה הרבה וגם כתבה מכתבים לקרובי משפחה רחוקים וקרובים.
כיום, כשאני כבר סבתא לנכדים, אני מתקשה להבין איך לסבתא שלי היה תמיד זמן פנוי ולי- אף פעם אין. הרי אני מצוידת במכונת כביסה, מדיח כלים, מיקרוגל, אופה-לחם, טוסטר, מערבל, קוצץ ומה לא. אני מזמינה באינטרנט משלוחים מהסופר מבלי לקום מהכיסא. מזמינה בטלפון ארוחה שמגיעה תוך חצי שעה עם שליח עד לבית, או שולפת ארוחה קפואה ומפשירה תוך דקות במיקרו.[...]
ואני חושבת לעצמי איך ייתכן שכל חידושי הטכנולוגיה שהיו אמורים לספק לי שפע של זמן פנוי- מצמצמים יותר ויותר את הזמן הפנוי שנותר לי? איך זה שעם כל כך הרבה עזרים טכנולוגיים שאמורים להוסיף לי שלוות נפש- סבלנותי הולכת ומתקצרת?[...]
לפעמים כשאני תוהה על משמעות הזמן ההולך ומתקצר בחיינו, אני מתגעגעת מאוד לתחושת הזמן הנינוחה של פעם שעליה כתב אהוד מנור  (שהיה בן כתתי במגמה הספרותית בביה"ס הריאלי) " הכל זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר".
כשאני  חושבת על כל הזמן הפנוי שהיה לסבתא שלי מול  קמצוץ הזמן הפנוי שיש לי היום, שגם הוא הולך ומצטמצם – אני רוצה לצעוק: די! מספיק! תרגיעו! תנו לי קצת שלווה. כמה שעות של שקט. שיחה רגועה בבית קפה מבלי לבדוק פידים ואימיילים ומבלי לענות לסלולרי.  ארוחה שלא מופסקת באמצע בגלל טלפון או סמס. טיול נינוח ברחוב ללא צורך למלא איזו משימה הכרחית או איזו שליחות דחופה.
אני לא רוצה יותר לרוץ. לא רוצה ששליחי פיצה על קטנוע יהיו מעורבים בתאונות דרכים מכיוון שהם התחייבו להגיע אלי תוך חצי שעה. לא רוצה אינטרנט בקצב של 100 מגה. לא רוצה אפליקציה מדהימה שתחסוך לי זמן. לא רוצה שהעולם ידהר בקצב מטורף שמכפיל את עצמו מידי יום ביומו.
די. מספיק. האטו את הקצב. תנו לי זמן לנשום. זמן לחלום. עצרו את העולם! אני רוצה לרדת!!!*

פריחת בתי הכנסת הקהילתיים

בישראל פזורים לא פחות מ-15,000 בתי כנסת. רבים מהם - בעיקר הקטנים - מכילים פריטים היסטוריים ונוסטלגיים של קהילות ישראל השונות. למשל ספרי תורה שהובאו ארצה (ריכוז גדול של ספרי תורה מתימן נמצא בבתי הכנסת בראש העין), פרוכות (מסך המכסה את ארון הקודש בבית כנסת), סידורי תפילה, רהיטים ישנים ועוד.

תבנית תמונות
בית כנסת אוהל משה בראש העין

הצעירים מגלים את הנוסטלגיה

במשך שנים זוהתה האספנות והנוסטלגיה בעיקר עם השכבה המבוגרת יותר. אולם, לאחרונה יותר ויותר צעירים נשבו בקסם הישן והחלו להתמחות בתחום, כחלק מתחביב מתגמל. מקצתם מקדישים מזמנם לחקר נושא נוסטלגי ספציפי ומגיעים עם רעיון ("פרזנטציה") למנהלי המוזיאונים. אלה שוקלים את ההצעה ובמידה והרעיון מתאים הם שוכרים את שירותי המציע, שהופך להיות אוצר/ת התערוכה. שתי דוגמאות בולטות הן גיא רז, צלם וחוקר צילום, שאצר מספר תערוכות של צילום ישראלי היסטורי, וערן ליטוין, עורך ומגיש ברשת ב' של "קול ישראל", שהפיק ואצר מספר תערוכות נוסטלגיות.

הדור הצעיר מתחבר במיוחד לנוסטלגיה העדתית, שמקשרת אותו עם המסורת הנכחדת של סבא וסבתא ומאפשרת לו לייצר אמירה פוליטית (קריאה לשוויון ולהכרה ברב תרבותיות).

גם באינטרנט רואים יותר ויותר צעירים שמצטרפים לגל הנוסטלגי. דייויד סלע מספר על עליה מתמדת בשיעור הצעירים הפונים לאתר "נוסטלגיה אונליין" בהנהלתו. זאת ועוד, יותר ויותר אספנים צעירים מנהלים דפי פייסבוק, פורומים ובלוגים הקשורים לנוסטלגיה צעירה, לאמור: פריטים היסטוריים, ששייכים להיסטוריה היותר קרובה (לפני 1-3 עשורים). התופעה הזאת קשורה קודם כל לקצב השינוי התזזיתי של ימינו. הנה כי כן, עוד לפני שסגנון חיים אחד מתמסד וכבר מחליף אותו חדש. כך קורה שאנשים צעירים נעשים "זקנים" מבחינת אורח החיים שלהם בתוך זמן שהולך ומתקצר. הטכנולוגיה החדשה פשוט דוחקת לאחור במהירות הולכת וגדלה את החוויות שעיצבו את עולמם. כך קמו אתרי נוסטלגיה העוסקים למשל במשחקי מחשב ובתקליטים ודיסקים.

המשיכה לנוסטלגיה באה גם כתוצאה מהעייפות והשחיקה מהחיים באוקיינוס הדיגיטלי. צעירים מחפשים היום עוגן של יציבות והחיבור לעבר מייצר את זה.

הרצון להיות "מג-ניבים" משחק גם הוא תפקיד. יש צעירים שמוצאים בעיסוק בנוסטלגיה פן יוצא דופן המבליט את הייחודיות שלהם במרחב העדרי. מקצתם חשים בוז לחיים העכשוויים, על הווייתם השטחית, ומוצאים את האפיק שלהם להביע מחאה בדרך של היקשרות לערכי נוסטלגיה וסממניה. דוגמא לכך היא המשיכה לפוסטרים של צ'ה גווארה, לספרים ישנים, לתקליטים ודיסקים (בעיקר של רוק כבד) וללבוש וינטג'.

נוסטלגיה לשונית

לפופולאריות גדולה ולהצלחה מסחרית לא מבוטלת זכו בעשורים האחרונים מילוני הסלנג העברי והם תרמו מכיוון נוסף להתפתחות תרבות הנוסטלגיה בארץ. מי שפתח במסורת הנוסטלגיה הלשונית היו דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה."מילון עולמי לעברית מדוברת" (1972), וכעבור עשר שנים יצא לאור כרך ההמשך "מילון אחול-מניוקי לעברית מדוברת", שבו אוסף נרחב נוסף של מונחי סלנג עבריים. הספרים הללו זכו בזמנו לפופולאריות עצומה והעלו את הסלנג העברי על במת התרבות הפופולארית.

העיתונאי והלשונאי רוביק רוזנטל הלך באותה "נתיבה" והרחיב את תחום הלשון-והחברה בישראל באמצעות הטורים הפופולאריים שלו ב"מעריב" ובספריו הלקטניים והפרשניים ("הזירה הלשונית - דיוקן העברית הישראלית", "חדוות הלשון - שיחות על העברית הישראלית", "מילון הסלנג המקיף, הלקסיקון של החיים").

כל אלה השפיעו לטובה לא רק על התפתחות חקר הסלנג והאטימולוגיה של העברית החדשה, אלא גם על מה שאפשר לכנות "נוסטלגיה לשונית". בהקשר זה אפשר לציין גם את ספרו של עוז אלמוג "תת תרבות גלי צה"ל - תרבות בני הנוער בקיבוץ בראי שפתם" (1992), ואת ספרו של דייויד סלע "אבא שלך לא זגג- סלנג בניחוח נוסטלגי" (2007).

לאחרונה הופיעו ספרים ומאמרים שונים שנוגעים גם בעגה של קהילות ישראל בארץ ובחו"ל ומספרים את סיפורן התרבותי בראי הלשון העממית. כך למשל, "מילון בן יהודה שטראסה - ייקית מדוברת בארץ ישראל בעריכת נורית כרמל (ידיעות ספרים, 2012). המילון הזה הוא תוצר של פרויקט קהילתי ייחודי שיזם ארגון יוצאי מרכז אירופה - ארגון צאצאי הייקים בישראל. במסגרתו נאספו מעל 1000 מילים וביטויים והשתתפו בו רבים מבני קהילת הייקים בארץ. האוסף הלשוני נערך בפורמט אלבומי והוא מלווה בפרסומות נוסטלגיות שיצרו טובי המעצבים של שנות ה- 30 ושפורסמו אז בידיעון התאחדות עולי מרכז אירופה.

אספנות

מסורת האספנות בעולם

הדחף לאסוף חפצים ולשמרם מובנה בנפש האדם ולכן אפשר לשער שאוספים מסוגים שונים לוקטו ונשמרו כבר משחר האנושות. עם זאת, איסוף שיטתי ומאורגן החל להתפתח רק עם התפתחות האמנות והמדע המודרניים שהצמיחו בין השאר את האיציקלופדיות, הספריות והמוזיאונים. כבר בתקופת הרנסאנס באירופה נוצר "חדר פלאות"  (ויש שתרגמו כ"חדר המוזריות, או "חדר הקוריוזים") – אוסף של פריטים שנאספו מעולם הטבע, הגאולוגיה, האתנוגרפיה, הארכיאולוגיה ואמנות. אלה היו אוספים שבבעלות מונרכים, בני אצולה ואחר כך גם סוחרים וחוקרים. חדרי הפלאות שיקפו את הגיוון והעושר באמנות ומדע הרנסאנס, החתירה להרחבת הידע, ותגליותיהם של מגלי הארצות. הם שימשו גם כסמל סטטוס לעושר הכלכלי והאינטלקטואלי של בעליהם.

בעקבות המהפכה התעשייתית והתפתחות מדינת הלאום גדלו מספר וסוגי האוספים ויצאו מחזקתם הבלעדית של הכנסיה והמלכים ועברו למוסדות המדינה (מוזיאונים, אוניבסיטאות וכו'). גם רמת התיעוד והשימור עלתה במהירות מסחררת (בעקבות מהפכת ההשכלה) וכן מסורת התצוגה וההנגשה לציבור (ספרים, צילומים, שרטוטים, מוזיאונים, חנויות וכדומה). התפתחות התעשייה המודרנית והערים הגדולות הצמיחה אינספור מוצרים ואיתם גם סוחרים וקונים שהפכו את האיסוף למקצוע ותחביב.

תבנית תמונות
אוספים קטנים בסלון של משפחת נחום

מגוון תחומי האספנות בעולם הוא כמעט אין סופי וכך גם הפריטים שמכיל כל אוסף. קיימים אוספים נדירים, יצירתיים, מפתיעים ואף אזוטריים, ולצדם כאלה שכיחים ובנאליים יותר כגון: בולים, מטבעות, שטרות, כרטיסי חיוג או חתימות. נדירות הפריט, הפיקנטיות והערך ההיסטורי והכלכלי שלו (למשל החומר שממנו הוא נעשה או המיומנות שנדרשה לייצורו) קובעים את שוויו, שעשוי להגיע למחירים גבוהים. פרטי אספנות מחליפים ידיים בשוק תוסס (לרוב כזה שנסתר מעיני רוב הציבור) ונתונים לתנודות של הצע וביקוש.

תבנית תמונות

לעיתים האוסף הוא בינלאומי (איסוף מרחבי העולם) ולעיתים הוא מקומי. אוספים מקומיים עשויים להוות חלון ראווה חשוב וססגוני להיסטוריה ולסוציולוגיה של התרבות המקומית – ולכן הם מככבים בחנויות, גלריות, מוזיאונים ותערוכות.

רוב האוספים בעולם כוללים חפצים, תמונות וצילומים מתחום האמנות, הילדות, חפצי הבית והנוי, התעמולה והבידור.

ממתי חפצים הופכים לאוסף ואיסוף לאספנות

אין כמעט אדם שלא אסף משהו בימי חייו. לעיתים אנשים אוספים דברים מבלי שהם אפילו מודעים לאיסוף. רבים אספו בעבר (בעיקר בילדות) והפסיקו ואחרים נעשו לאספנים בשלב מאוחר יותר בחייהם מסיבות שונות. רוב האספנים יוצרים את האוסף שברשום בכוחות עצמם – עקב בצד אגודל. אבל יש כאלה שהאוסף כולו או רובו נקנה מאספן אחר. לעיתים זו דרך להתחיל אוסף חדש: קונים ואחר כך מגדילים בהתמדה.

תבנית תמונות
אוסף המגנטים של משפחת המבורגר בחיפה

מאיזו נקודה הופכים מספר חפצים לאוסף מקצועי וממתי אדם שאסף כמה פריטים יכול להיחשב כאספן? לשאלה הסוציולוגית המעניינת הזו אין כמובן תשובה חדה. אפשר שהתשובה הפשוטה והנכונה ביותר לשאלה הזו היא ההגדרה הסובייקטיבית של כל אדם. כלומר, מקבץ פריטים הופך לאוסף ואדם נעשה לאספן אם הוא מגדיר עצמו ככזה. עם זאת, ההיגיון והניסיון בשטח מלמדים שאפשר לסמן מספר קריטריונים משלימים להגדרה סוציולוגית של אוסף ואספן:

א. לפריטים שנאגרו יש מכנה משותף תוכני כלשהו.

ב. קיימת מודעות של האספן למכנה המשותף הזה.

ג. מספרם של הפריטים גדול מספיק כדי שייחשבו (לפחות למראית עין) לקבוצה. בדרך כלל זה קורה כאשר הם ממלאים מגירה, קופסה או ארגז.

ד. האספן מחזיק בידע על הפריטים שאסף שהוא גדול מהידע המצוי בידי רוב האנשים.

ה. הפריטים שנאספו מעלים באספן התרגשות ותחושת סיפוק בעצם השגתם.

ו. קיים באספן דחף להרחיב את האוסף.

ז. לאספן יש קושי גדול לוותר על האוסף שלו/ה.

תבנית תמונות
מחסן האוספים והקליניקה של הדי אור ביפו

רמות איסוף

את הפעילות האספנית ואת האספנים עצמם אפשר למיין לארבעה דרגות/רמות סכמטיות (מטבע הדברים, ההבדלים בין הרמות השונות אינם חדים ולכן אספנים רבים יושבים בתפר שבין רמה לרמה):

רמה ראשונה: אנשים שמחזיקים בדירתם חפץ כלשהו (או מספר קטן של חפצים) שיש לו ערך היסטורי או נוסטלגי. לרוב מדובר בחפץ אמנותי או בחפץ אישי/משפחתי שנשמר מטעמים סנטימנטליים, הועבר בירושה או נקנה בחנות. זה עדיין לא אוסף במובן הרגיל, אבל מבטא גרעין אספני, לאמור: חיבה לחפצים ישנים, עניין בעבר, אוריינטצית שימור וכדומה.

רמה שנייה: אנשים שמקשטים את ביתם (לרוב סאלון הדירה) בענתיקות או בחפצי וינטג' בעלי ערך אסתטי. במקרים רבים מקבץ הקישוטים (על הקירות והמדפים) הופך לסוג של אוסף ביתי צנוע שמתרחב עם הזמן ויוצר אווירת גלרייה.

רמה שלישית: אנשים שמחזיקים ברשותם אוסף קטן או בינוני בתחום תוכן אחד או במספר תחומים. לרוב מדובר באוספים שהחלו להתגבש בתקופת הילדות (למשל, פוגים, טלכרטים, קופסאות גפרורים, בולים, בובות וכדומה) או באוספים שהוריהם הורישו להם. רוב האוספים מהסוג הזה הם "אוספים פאסיביים", כלומר כאלה שנשמרים במחסן, בארון, במזוודה או במגירה מבלי שיורחבו. מקצתם גדלים בעצלתיים בעקבות טיולים (בארץ ובחו"ל), ביקורים בחנויות או באמצעות מתנות של בני משפחה ומכרים.

רמה רביעית: אנשים שאיסוף חפצים הוא עבורם תחביב. לעיתים מדובר בתחום איסוף אחד ולפעמים במספר תחומים. בתוך הקטגוריה הזאת אפשר למיין שני סוגי אספנים: א. כאלה שהאוספים הם אישיים, כלומר קשורים לחוויות פרטיות. למשל איסוף כרטיסים למופעים שבהם צפו או מדליות בתחרויות שבהם השתתפו. גם טיפוח מכונית ישנה ואהובה נכלל בקטגוריה הזו. ב. איסוף כללי, ללא קשר עם החוויות האישיות של האספן.

רמה חמישית: אנשים שהאיסוף מהווה חלק מהותי מתרבות הפנאי שלהם. הם קוראים חומר רלוונטי ומפתחים עם הזמן מומחיות בנושא וכן קשרים עם חובבים מתחומם. לאספנים מהסוג הזה יש יחס חם להיסטוריוגרפיה, לשימור ולפולקלור. הם נהנים מביקור בגלריות ומוזיאונים, חנויות עתיקות ויד שניה ומהרצאות בנושא. רבים מהם מבלים בגלישה לאתרי אספנות כדי לקרוא ולהחליף דעות ומידע עם קולגות. מקצתם חברים באגודות ועמותות שמתגבשות סביב תחום העניין שלהם ושותפים בפעילות הסדירה שלהן (מפגשים, תערוכות, טיולים ועוד). הם מגדילים ומשכללים את האוספים שלהם בהתמדה, הן באמצעות חליפין והן באמצעות קנייה (לרוב מדובר בסכומים צנועים).
כאשר מדובר באוספים עם הבטים טכניים (מכוניות, מצלמות, מכונות וכו') - האספנים הם לרוב בעלי מיומנות ונסיון הנדסי ועוסקים בשיחזור, שיקום ותחזוקה של פריטי האוסף.

רמה שישית: אספנים שעבורם האיסוף הוא הרבה יותר מתחביב. העיסוק בו שואב לתוכו, מספק לחייהם עניין ומשמעות עמוקה ולרוב גם גורם להוצאות כספיות גבוהות. האיסוף האינטנסיבי (ולרוב גם הכפייתי) תובע מהם לא רק זמן וממון, אלא גם מקום. האוספים צומחים וצומחים, משתלטים בהדרגה על מרחב המחייה שלהם ושל בני משפחתם והופכים עם הזמן ללב הדירה (מה שמקומם עליהם לא אחת את בנות הזוג והילדים). מה שמתחיל כקלסרים, ארגזים וחבילות שאופסנו בחדר העבודה, במחסן או בבודיעם מתחיל לנדוד לחדרים נוספים ובסוף משתלט גם על הסאלון (בתהליך של"כיבוש זוחל"). יש אספנים שנאלצים לשכור כספות בבנקים (זה משרת אותם גם בהבט הבטחוני) או חללים במחסנים ציבוריים, כדי להחזיק את האוספים שברשותם.

תבנית תמונות
דירתו של האספן פרופ' שאול לדני

בברנז'ת האספנות "המקצועית" נהוג לחלק את האספנים לשני סוגים: הסוג הראשון הם "החובבנים": מדובר בלקטנים ואגרנים, ללא נושא איסוף מוגדר ותָחום. כל דבר כשר לאיסוף, ללא ידע מעמיק, ללא שיטתיות, ללא סדרי עדיפויות. הם רוכשים את מה שמזדמן בדרכם והאוסף שלהם הופך למעין "חור שחור", שבו כל מה שמגיע לרדיוס של כוח המשיכה נשאב פנימה. היפוכו של הראשון הוא האספן המקצועי והשיטתי: יש לו תחומי איסוף מוגדרים, לפי נושאים, הוא בעל ידע נרחב בנושא האיסוף, לומד את החומר באמצעות קריאה, הרצאות ומסעות, בורר בין עיקר לטפל ומשתדל לשתף בממצאיו קהל נרחב ככל האפשר.

תבנית תמונות
האספן אריה רייכמן בדירתו

בתוך הקבוצה השניה ישנה צמרת קטנה של אספני-על ששמם ידוע לרבים (בעיקר בעלי גלריות, אוצרי תערוכות, מורי דרך, ארכיונאים ואספנים אחרים) והם מכירים זה את זה (ראו להלן "ברוני הישראליאנה"). אלה אנשים שמזוהים עם אספנותם משום שהם ברשותם מגוון רחב של אוספים ופריטים, חלקם נדירים. בישראל מדובר בעיקר באספני ישראליאנה או באספני אמנות. הם מצטיינים בתשוקה אדירה לאספנות ובידע רב. חלקם שומרים על דיסקרטיות ולא נוטים לשתף את הציבור (הם חוששים מגניבות, נזהרים לנקר עיניים ולעיתים גם נבוכים מהאובססייה האישית), וחלקם נכונים להציג את אוספיהם ולסייע ביד נדיבה לגופים ציבוריים ולאנשי מקצוע מתוך הנאה ותחושת שליחות (הבולטים בתרומה לציבור הישראלי הם: הדי אור, ירי רימון, חיים גרוסמן, אריה רייכמן, דוד טרטקובר, ביל גרוס שאול לדני ומיכאל לוריא).

יש אספני-על שמתעניינים בעיקר במלאכת האיסוף ופחות בסיפור ההיסטורי סביב כל פריט ופריט שאספו. למען האמת, מבחינה מעשית כאשר אתה אספן גדול קשה להקדיש זמן לתחקיר מקיף כזה. לעומתם יש אספנים שמקדישים שעות על גבי שעות לקיטלוג הפריט שברשותם, להתחקות אחר הרקע שלו ולעיתים גם לניתוח סוציולוגי של הקשרים תרבותיים. מקצתם אף נהנים לפרסם את ממצאיהם ברבים (מאמרים, ספרים, דפי פייסבוק, בלוגים, אתרי אספנות). האספנים הללו מהווים אוצר בלום עבור היסטוריונים מקצועיים, בתי מכירות ומוזיאונים.

יש תחרות לא קטנה בין האספנים הגדולים אבל גם חיבה והערכה הדדית. לא אחת הם מוכרים אחד לשני אוספים או חלקי אוספים.

תבנית תמונות
בדירתו של האספן חיים גרוסמן

האם יש לאוסף סוף?

רוב האספנים יענו לשאלה הזאת בשלילה. איסוף הוא תהליך מתמשך שלרוב לא מסתיים, בעיקר כשמדובר באוספים גדולים שכוללים פריטים היסטוריים נדירים. תמיד יש מה לחפש, במה להתעדכן ומה להוסיף. עם זאת, אספן מנוסה יודע מתי הוא מתקרב לקצה החבית. זה קורה בדרך כלל כאשר קשה מאד למצוא פריטים חדשים. זאת ועוד, כל אספן יודע לספר על רגע של תחושת רוויה ודהיית הקסם והריגוש. זה בדרך כלל הרגע שבו עוברים להקמת אוסף חדש.

באופן מוזר וכמעט אבסורדי, חלק גדול מהאספנים (ללא מחקר שיטתי, קשה לדעת מה שיעורם) אינו מוטרד במיוחד באשר לגורלו של האוסף לאחר מותו. מראיונות שערכתי, קיבלתי את התחושה שהם משדרים: האוסף חשוב לי כל עוד אני קיים. רבים מבינים (וגם הזכירו זאת בראיונות) שקיים סיכוי גדול שבני משפחתם ויורשיהם לא ירצו להחזיק באוספים שלהם. זאת הן בשל חוסר עניין והן משום שחסרה ליורשים ההבנה אודות היקפו, ערכו ההיסטורי ושוויו של האוסף. אספנים שהזדקנו יודעים (באופן מודע או בלתי מודע) שהאוספים שפיתחו עלולים ללכת לטמיון (בפינוי דירות) אחרי מותם, או להימכר לכל דורש (בפועל זה גם מה שבדרך כלל קורה). ברוב המקרים ההנחיות ליורשים נכתבות במסמך הירושה, כדי להפיק את המירב מהמכירה.
לעיתים, בעיקר כשמדובר באוסף בעל ערך כספי גבוה, האספן המזדקן מוכר את האוספים שלו או תורם אותם לגופים ציבוריים.

תבנית תמונות
מסמכים מאוסף חיפה של
ירי רימון שנמכר ב-2017 למוזיאון חיפה

מכנים משותפים לאוספים מקצועיים

באופן כללי כמעט כל דבר ששימש אותנו מהווה פוטנציאל לאוסף כלשהו. עם זאת, קיימים בכל זאת מספר מכנים משותפים בולטים לאוספים השונים:

א. אוספים רבים מורכבים מחפץ שיוצר במגוון ווריאציות: בעיצובים גרפים, צבעים וגדלים שונים, על ידי יצרנים שונים ומשנות ייצור שונות. למשל מחזיקי מפתחות, גפרורים, חנוכיות וכדומה.

ב. החפץ האספני שייך לרוב למגוון חפצים המייצגים באופן סמלי ומעשי עולם תוכן היסטורי ("משפחה של חפצים"). למשל אוסף סביב אישיות ציבורית (לדוגמא הרצל), אירוע היסטורי (לדוגמא הסכם שלום עם ירדן) או מלאכה (לדוגמא רוקחות).

ג. חפץ אספני הוא במקרים רבים נדיר (אין רבים כמוהו, אם בכלל) משום שמעטים כדוגמתו יוצרו, או שנעשה בעבודת יד. נדירותם של חפצי האספנות נובעת גם מארעיותם והתכלותם המהירה. הם משתייכים לקטגוריה המכונה אֵפֵמֵרָה. המושג אֵפֵמֵרָה (Ephemera)  מתייחס ליצירות כתובות או מודפסות שאינן מיועדות להישמר. מקור המילה בשפה היוונית ופירושה "בשביל יום", כלומר חומר שנועד לשימוש ליום אחד בלבד, ומיועד להיות מושלך לפח. דוגמאות לסוגי אפמרה הם: מודעות, פשקווילים, כרטיסי ביקור, כרטיסי ברכה, מכתבים, סטיקרים, כרטיסי אוטובוס, עלונים, גלויות, פוסטרים ועוד. בעבר, חומרי אפמרה נאספו בעיקר על ידי אנשים פרטיים שפיתחו אוספים, לעתים אזוטריים. בשנים האחרונות מקדישים ספריות וארכיונים מאמצים רבים לאיסוף אפמרה, מתוך הבנה שחומרים אלו משמרים ומספרים את ההיסטוריה היומיומית.*

ד. חפץ אספני לרוב מספר סיפור היסטורי או ממחיש תופעה חברתית חשובה ומסקרנת. במקרים רבים מדובר בחפץ עם סיפור פיקנטי (למשל, פריט לבוש של סלבריטאי או פתק שהוחלף באירוע חשוב).

ה. החפץ האספני משקף לרוב תקופה שמעוררת רגשות עזים - חיוביים או שליליים. למשל, כלי נשק ששימש לוחמים בעת קרב או בגדים של מנהיג דוגל שהלך לעולמו.

ו. רבים מחפצי האספנות מעוררים חיוך או גיחוך בשל מרחק הזמן. למשל, כרזות של תעמולה נאיביות, או הוראות הפעלה של מכשיר שעבר מהעולם.

ז. לחפצי אספנות רבים יש ערך אסתטי ייחודי. למשל, חפצים שימושיים שאוירו בגרפיקה של טרום עידן המחשב (לדוגמא, קופסאות גפרורים), בגדים או כובעים שנתפרו בעבודת יד, או חפצי נוי שנעשו בידי חרשים-אמנים ולא באמצעות מכונות של פס ייצור המוני.

ח. חפץ אספני הוא במקרים רבים כזה שהיה טרוויאלי (בעל משמעות זניחה) בעת צריכתו ולכן רוב האנשים לא נתנו את הדעת עליו ועל צריכתו ועל כן מופתעים מהשתמרותו (החפץ הוא סוג של צילום מצב או הקפאה בזמן. כך למשל, כרטיס אוטובוס או פתק הצבעה לקלפי.

ט. לא מעט חפצי אספנות הם מה שמכונה בשפה עממית שמונצעץ ופיצ'פקעס, כלומר חפצי אווירה, דברים קטנים שאדם קונה לאו דווקא בשביל להשתמש בהם, אלא יותר בשביל להיות מוקף בהם וליהנות במחיצתם.

י. צילומים ותמונות מכל סוג הם פוטנציאל אספני. מקובל להפריד בין אוספים של אמנות עילית, שמוחזקים בידי סוחרים ובעלי ממון, לבין אוספים של אמנות עממית שבה מחזיקים האספנים הרגילים. כשמדובר באמנות העממית, סוג הקסם של היצירות הוא במקרים רבים דווקא בקיטש ובשמלץ שהם מבטאים.

יא. אוספים רבים מורכבים ממזכרות מסוגים שונים. מקצתם נקנו בדוכנים וחנויות המיועדים לתיירים ומקצתם הוענקו לאדם או למשפחה כתשורה (למשל בביקור ביתי או בחגיגה משפחתית). בעבר תעשיית המזכרות היתה מפותחת מאד וכלל אינספור מוצרים: מפות, מוצרי פוקלור ואמנות עממית, גלויות, ספלים, צלחות, כובעים מגנטים, מינאטורות, חולצות טי, מגבות סינרים, צעיפים ועוד. כולם חפצים זולים יחסית שקל לשאתם במזוודה.

אנשים אוספים לכל אורך חייהם מזכרות מאירועים ומאנשים שהיו חשובים להם, כגון תמונות, בגדים ומכתבים. ענף גדול של איסוף מזכרות מכונה "ממורביליה". הכוונה למזכרות מאירועים כגון חגיגות משפחתיות מלחמות, תחרויות ספורט או מופעי בידור (כרטיס כניסה, תוכניה, סיכות בגד, פוסטרים). 

יב. חלק גדול, אם לא הגדול ביותר, מהאוספים בעולם נע סביב הזהות הלאומית והמקומית. זו אחת הדרכים שבה אנשים מתחברים לעברם הקולקטיבי, משמרים ומנחילים אותו לדורות הבאים. העיסוק בלאומיות פופולרי גם משום שהתמימות והטוטאליות שעולם הפטריוטיזם שיקף במאה ה-20 (בדומה לעולם הדתי) מהווה ניגוד תהומי לעולם הציני של המאה ה-21 ומעלה חיוך. 

תבנית תמונות
מחסן האוספים בחצר של מיכאל לוריא

המוטיבציה לאסוף

מהו המניע שגורם לאנשים מסוימים להקדיש חלק עצום מזמנם, מרצם וכספם בדיבוק משונה לכאורה של איסוף פריטים? 

דחף אנושי כפייתי שמעודן

איסוף חפצים הוא צורך אנושי בסיסי, שלפעמים הופך לדחף כפייתי ורכושני שיוצא משליטה. רוב האספנים מעדנים את דחפיהם, והאיסוף עבורם הוא בדרך כלל תחביב אמנותי ואינטלקטואלי מקסים ומתגמל מאד. אחד מהאספנים הגדולים בארץ אמר: "תראה לי עוד עיסוק בעולם שבו פריט שעולה 5 ₪ מעורר כזאת תחושת אושר".

חשוב להבחין היטב בין אגרנות לבין אספנות. אגרנות כפייתית היא סוג של הפרעה נפשית הגורמת ללוקים בה לאגור ולאסוף באופן אובססיבי חפצים ופריטים שונים, שאין בהם שימוש כגון עיתונים, דברי דואר, בקבוקי שתייה, שקיות ניילון, קופסאות וחפצים אחרים שאנשים נפטרים מהם. האגרנות מהסוג הזה כרוכה בלא מעט קשיים וסבל עבור האנשים הסובלים מהבעיה, ולעיתים מביאה לניתוק מוחלט של הלוקים במחלה הזאת מסביבתם הקרובה.*

ב-30 במאי 2010 התקיים במוזיאון חיפה לאמנות (רח' שבתאי לוי) יום עיון מטעם האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה שכותרתו: "מבט פסיכואנליטי על אספנות ויצירה". בין המרצים נמנו פסיכולוגים קלינים ופסיכיטארים, אמנים ואוצרים.

תחושה של שליטה

המחקר הפסיכולוגי מצא כי אנשים אוספים בין היתר בשל הצורך האנושי בהשגת תחושת שליטה בעולם שמפצה על חסכים רגשיים וחוסר וודאות.

הסחת דעת

האספנות מהווה עיסוק תובעני ששואב את האדם לתוכו, ובדומה לעיסוקים סוחפים אחרים גם כאן היא משרתת לעיתים צורך בהסחת דעת ומביאה מזור לצער וכאב. כך למשל, רבים מתחילים לאסוף אחרי מות קרובים ומכרים.

יצר האספנות מכיל בתוכו גם זיקה עמוקה לתרבות שיצרה את פרטי האוסף וגעגוע שצופן בחובו ערגה לתמים, לאיכותי, לאנושי ולחד פעמי. לפעמים, זוהי פשוט בריחה מהיום יום לעולם האתמול המוגן, לבועה הפרטית.

הקושי להיפרד

לעיתים האספנות נובעת מהקושי להיפרד – בעיקר מתקופת ילדות ומקרובי משפחה שהיו ואינם. דוגמא קיצונית לכך הוא פועל הטקסטיל לשעבר בשם ג'ון קולינגווד, שמתגורר בעיירה ווסט ברידג'פורד שבמחוז נוטינגהאמשייר באנגליה. אמנם כבר עברו שישה עשורים מאז שאותם מכשירים יוצרו, אבל הפנסיונר שנולד ב-1934 לא מתכוון להתעדכן ומעדיף להמשיך את חייו עם המקרר הישן משנות ה-60 ועם שאר הפריטים העתיקים. קולינגווד סיפר ל"דיילי מייל" כי "אם ההורים שלי היו נכנסים היום למטבח הם היו אומרים ששום דבר לא השתנה, זה נשאר אותו דבר בדיוק". הוריו של הקשיש רכשו את הבית ב-1925 וסיור בתוכו מגלה כי כמעט דבר לא השתנה מאז שההורים מתו, לפני 50 שנה. "יש לי עדיין את התנור של אימא, אני זוכר את הארוחות המדהימות שיצאו ממנו כשהייתי צעיר יותר. המקרר משנת 65' עדיין עובד. אני מרוצה מזה שהבית שלי מזדקן יחד איתי. אני לא רוצה לשנות כלום, אני רוצה לשמור על הכול בדיוק כפי שהוא עכשיו ואיך שההורים שלי והאחים שלי השאירו אותו".*

תבנית תמונות
זיכרון מאבא על הקיר

איסוף זיכרונות

אנשים אוספים כדי להיזכר ולחיות מחדש את עברם. האוספים נולדים מתוך רצון עז לחזור לעבר ולהתרפק עליו. אספנים רבים לא תמיד מודעים לאותו רגע נפשי מכונן שיצק בהם את הדחף לאסוף. זה יכול להיות חוויה עוצמתית עם ההורים או המורים או אפילו ספר שקראו או הצגה שראו.

איסוף חפצים בעלי ערך, הוא גם אמצעי לליקוט מזכרות לכל אורך החיים ובמובן זה הוא מוסיף להם ערך אינטלקטואלי ורגשי. הוא הופך כל טיול לחוויה של גילוי (חיפוש "מציאות"), מחדד את החושים, טווה קשרים מפתיעים, מחבר בין קבוצות ואנשים ומוסיף לחיים ממד של משמעות וחיוניות. הוא גם תורם לשימור הזיכרון הפרטי והקולקטיבי ולבניית הזהות ברמה האישית והלאומית. כאשר אדם אוסף משהו בדרכו, הוא זוכר טוב יותר את חווית הדרך.

היסטוריונים חובבים

אספנות היא במידה רבה שילוב בין חיבה להיסטוריה וחיבה לחפצים. הנוסטלגיה זקוקה לאספנים והאספנים זקוקים לנוסטלגיה היסטורית. אבל בניגוד להיסטוריונים, שסוקרים מסמכי מקור (בעיקר פרוטוקולים) ומסכמים את ממצאיהם במאמר או בספר, האספנים קשורים (באופן רגשי ואינטלקטואלי כאחד) דווקא ל"חומר הגלם" ההיסטורי המוחשי, בין אם זה מסמך ובין אם זה מוצר חומרי אחר מהעבר. מדובר בחפצים מרגשים בעלי אפקט נכיחה. זה משהו (כמו כרטיס אוטובוס) שמישהו בעבר החזיק ביד. בניגוד להיסטוריונים, שמנתחים אירועים, תהליכים והשפעות חברתיות, חוקרי הנוסטלגיה מעניקים תשומת לב לפריט הבודד ופחות להכללה הרחבה.

אבל אין זה אומר, כמובן, שהאספנים שקועים באיסוף נטו, שנועד להעשיר את הקולקציה. רבים מהם, הפכו עם הזמן להיסטוריונים וסוציולוגים דגולים. האספן הוא בעצם סוג של בלש, התר אחר אוצרות חבויים ומרכיב פאזל היסטורי מרסיסי מידע. לעתים קרובות, הסיפור שמאחורי החפץ חשוב לא פחות מהערך הנוסטלגי שלו.

להשלים את הפאזל ולכבוש עוד פסגה

יש באספנות גם את הטעם המשכר של הגילוי או של פתרון חידה. אספנים רבים מעידים שהצורך להשלים את החלק החסר בפאזל הוא אחד המניעים החזקים לתחביב הזה (לכן אוסף שנקנה מאספן אחר ולא נאסף באופן עצמאי - מרגש הרבה פחות). הוא מזכיר את הדחף התחרותי של מטפסי ההרים לכבוש עוד פסגה, שהוא לעיתים מטורף, ולרוב אצילי. ג'ורג' מאלורי, מטפס ההרים האגדי, שעמד בראש משלחת המחקר הבריטית השלישית לאוורסט, הסביר את תשוקתו לכבוש הרים גבוהים ברגליו (שגם הביאה למותו) באמרה הפשוטה והסמלית "כי הם שם". גם האספן מחפש את הפריט הנוסף "כי הוא שם" ובמקרים רבים זה חיפוש שאינו מסתיים.

ילדות נצחית

יש הטוענים שאספנים הם סוג של ילדים שלא התבגרו וגם לא יתבגרו. הם חולמים להיות אינדיאנה ג'ונס, במסע אחר האוצר האבוד, ולהגדיל את האוצרות שלהם עד אין קץ. אפשר שהדבר מתבטא גם בדחף (הילדותי בעליל) להחזיק בפריט אספני שאין לאחרים. רבים מהאספנים שרואיינו למחקר זה העידו על עצמם ועל חבריהם כמי שסובלים "משריטה ילדותית" – אבל כזו שהם משלימים איתה ואפילו למדו לאהוב אותה.

האוסף כסמל סטטוס חברתי

האספנות היא כלי חברתי נפלא. מעבר לקשר עם אספנים אחרים, רבים מגייסים את סביבתם כדי לתמוך, לסייע ולאסוף עבורם.* במקרים רבים האספנות היא אמצעי יעיל לקבלת תשומת לב ("תראו כמה ייחודי אני") וכבוד ולהיחלצות מהבדידות. האספן שמקיף את עצמו בחפצים יפים וייחודיים מרגיש פחות בודד וחסר ערך. לעיתים (בעיקר אצל אספנים "כבדים") האוסף מהווה נכס ייקר ערך בשל ייחודיותו וחינניותו. אנשים חשובים באים לראות את האוספים שלהם, להתייעץ ולעיתים גם לשאול חפצים לספרים ותערוכות. הם גם זוכים להערכה על הצלחתם באיסוף דברים נדירים (רבים משאילים פרטים מהאוסף שלהם לטובת תערוכות במוזיאונים ובגלריות, לטובת כתבות וסרטים בתקשורת ולטובת המדע).

האוסף מקנה גאווה עצמית ותחושה של ייחודיות לאספן גם משום שיש בו מרכיב אלטרואיסטי - הצלת חפצים היסטוריים מכליה. אספנים רבים חיים בתחושה של שליחות חברתית. הם אומרים לעצמם: "אני משמר ביוזמתי את מה שאחרים זורקים ומזניחים".

סקרנות, השכלה וחוש אסתטי

אספנות מביאה לידי ביטוי מגוון רחב של תכונות אנושיות נאצלות. כך למשל, הסקרנות לגלות דברים חדשים, השאיפה להשכיל, לחקור וללמד אחרים, החתירה לשלמות (פרפקציוניזם), חוש אסתטי מפותח ואהבת אדם (אמפתיה אנושית). רוב האספנים ניחנו גם בכושר מיקוח ובחוש אבחנה בפרטים.

האספנות כציד

אספנים מעידים על כך שגילוי וקניית חפץ אספני דומה מאד לציד או דיג, למציאת אוצרות טבע (כמו זהב) או לגילוי ארצות/צמחים/חיות מסוג חדש. אתה יוצא לתור בשדות הציד (לרוב בשווקים) ומקווה לעלות ברשת או בחכה דג שמן. כאשר צדים התחושה היא של אופוריה.

יש אספנים המתארים את פעולת הרכישה כפרץ של אדרנלין, בדומה לאדם שזכה זה עתה בפיס. אחרים מדמים את ההתרגשות הזאת כזהה לעוררות מינית.

מי אמר שאין אלוהים?
מי אמר שאין מזל בחיים?
מי אמר שאין שוק פשפשים טוב?
אז כל אלו שאמרו זאת לא יודעים מאומה !!!!
אז היום 36 קופסאות סיגריות ישראליות רובם מפלסטינה וכן מאות עטיפות נייר של סיגריות מסין / הונג קונג / תיאלנד או השד יודע מהיכן הגיעו לרשותי.
הקופסאות הישראליות שחלקם מוצגות כאן בחלקם הגדול לא ראיתי בימי חיי.
סוף שבוע מהנה.*

כיוון שמדובר במעין ציד היא נוטעת באספנים תחושה של ייחודיות, לאמור: יש לי עין חדה להבחין במשהו שאחרים לא הבחינו ולהבין משהו שאחרים לא הבינו. המיקוח עם המוכר (שבמקרים רבים כלל לא מבין שבידיו אוצר) מחזק את התחושה הזאת.

שלי גדול יותר

המוזיאולוגית  האנגליה סוזאן פירס* סיפרה על אספן ספרים עתיקים, שהתהדר בספר עתיק נדיר במיוחד. יום אחד נודע לו שקיים עוד ספר תאום לשלו. הוא עשה מאמצים כבירים לשכנע את הבעלים, איזה לורד זקן, שימכור לו את הספר. מסע השכנועים נמשך זמן רב ודרש גיוס של הרבה מאוד כסף. לבסוף צלחה דרכו, אבל ברגע שהעסקה הסתיימה, השליך הקונה את הספר לאש ואמר: עכשיו בעולם כולו רק לי יהיה העותק היחיד של הספר הזה.

אף שידוע שיכולת ההבחנה הויזואלית משוכללת יותר בקרב נשים ולמרות שהן חובבות אביזרים ( ,(accessoriesמשום מה רוב האספנים בעולם הם ממין זכר (זאת השערה שעדיין טעונה הוכחה סטטיסטית). אולי זה קשור לאגו הגברי ("האוסף שלי גדול יותר") ואולי לדחף התחרותי הטבוע בגברים ובכמיהתם לכוח ולשליטה. על אודות המשולש הרומנטי של "אספן- אוסף-אשתו" הוצעו תילי תילים של תיאוריות. נשים רבות סובלות מהתחביב של בעליהן ולא אחת מתגלעים מחלוקות וריבים סביב בעיית המקום בדירה וההוצאות הכספיות המופרזות (בעיקר כשמדובר בדברים שנקנים ללא תועלת ממשית, זולת בעלות עליהם). יש מקרים (נדירים) בהן הנשים "נדלקות" על האוסף ומסייעות באיסוף. במקרה כזה האספנות עשויה לחבר ולהדק את הקשרים בין בני הזוג.

ההיבט הכלכלי

כל אספן יודה שהאיסוף הבלתי נגמר גוזל זמן, אנרגיה וכסף. יש בארץ אספנים שהוציאו יותר ממיליון דולר על התחביב היקר. במקרים רבים, פריטים שנקנו בהון תועפות מושלכים לארגז במחסן ומצטרפים לעוד אלפי פריטים שדינם זהה. כלומר, החוויה היא במקרים רבים בעצם הרכישה. לא אחת, הקרובים ובני המשפחה משלמים מחיר יקר - נפשי וחומרי - על האוסף של האדם שחי איתם. זה קורה בעיקר כאשר האיסוף משתלט על האספן ובמקרים רבים גם על ביתו (תולים חפצים בכל מקום אפשרי וסותמים מדפים ומגירות). זמן קצר לאחר פטירתו של אחד האספנים הבכירים בארץ סיפרה לי אשתו שאחד הדברים הראשונים שהתחשק לה לעשות הוא להשליך את אוסף העיתונים ועוד כמה "זבלים" שאגר באחד מחדרי הבית. מצד אחד נחרדתי, מצד שני הבנתי אותה. לא קל לחיות בחברת אספן ובבית של אספנים.

מומחים יודעים לספר שאספנות מתחילה להיות מסוכנת כשהמחיר שמשלמים עבור קניית האוסף הופך להיות יקר מדי, או שהוא משתלט על חיי האספן, משפחתו וסביבתו ובמקרים רבים יוצר מתחים פנימיים.

אספנים מעטים מטפחים את האוספים שלהם גם למטרות כלכליות (מסחר). בארץ התחום הזה קצת פחות מפותח, משום שלא התהוותה כאן תרבות של מכירות עצמיות .("Garage Sale") עם זאת, יש לא מעט אוספים ישראליים שערכם הכספי גבוה ומקצתם נמכרים בבתי מכירות פומביות שהתרבו בשנים האחרונות. רוב האספנים לא נוטים למכור פריטים מהאוסף שלהם וחוששים מאד שאחרי לכתם בדרך כל בשר, האוספים ילכו לאיבוד.

בהקשר זה נעיר שאספנים שמוכרים מוצרים עתיקים ויד שניה באופן קבוע ולמטרות רווח (לא כדי להעשיר אוספים אחרים) נחשבים על ידי מקצת מהאספנים לסוג של בוגדים או חלשי אופי. התפיסה הרווחת היא שהאוסף הוא "קדוש" וצריך להימנע מלהפוך אותו למשהו עסקי, אלא אם כן אתה סוחר שזה מקצוע.

מאפייני האוסף המקצועי

כיצד נולד אוסף?

לפעמים אוסף מתחיל ממש באקראי. מרווין גולדמן, עורך דין יהודי מניו יורק, שמחזיק באוסף הגדול ביותר של פריטי "אל על", סיפר פעם שהאוסף שלו התחיל כאשר עבר ליד סניף החברה בעיר והבחין בפרטים שונים שנזרקו לאשפה. כיהודי וציוני גאה הוא לא יכול היה שלא להציל כמה מהם מכליה. מאז הוא לא מפסיק להציל.

בניית אוסף פרטי מצריכה שלושה מרכיבים משלימים: ידע בתחום, נגישות (לאוספים, סוחרים, ירידים, אתרים באינטרנט, אספנים אחרים, תערוכות בינלאומיות וכו') ומשאבים. ככל שבעל האוסף עשיר יותר, כך קל לו יותר לבנות אוסף גדול ומשמעותי. לכן, מעטים הם האספנים המשתייכים למעמדות הנמוכים. במקרים רבים נדרשים גם משאבי כוח אדם וזמן, שגם הם קשורים למעמדו הסוציו-אקונומי של האדם.

אוסף נבנה בתהליך אבולוציוני, ובדומה לאהדה לקבוצת ספורט הוא בדרך כלל קשור בזיקה כלשהי לקרוב משפחה. ד"ר ירמיהו (ירי) רימון, מגדולי האספנים בישראל, סיפר כיצד החל להתגבש האוסף שלו. אביו היה מהנדס, שבנה מספר בניינים בחיפה, במלחמת העולם השנייה. כאשר פסקה הבנייה, החל האב לאסוף חפצי אמנות היסטוריים. הוא לקח אתו את בנו להרצאות, מוזיאונים וחנויות ענתיקות. האהבה הזאת הוטבעה בנפשו של הינוקא והפכה לימים לתחביב גדול. רימון החל לטפח את אוסף הבולים של אשתו, אך כיוון שאיסוף בולים לא היה מספיק ייחודי ומאתגר עבורו, הוא עבר בהדרגה לאיסוף פריטים הקשורים בתולדות הדואר הארצישראלי. כך הגיע לספרים עתיקים של ארץ ישראל שהובילוהו גם לגלויות. היום הוא מחזיק ברשותו גלויות ותמונות נדירות, כמו גם ספרי תיירות עתיקים, שבדפיהם נשתמרו פרחים מיובשים. עם הזמן למד שהאספנות מספקת אינספור אנקדוטות משעשעות, שמהוות חומר גלם נהדר להרצאות. כך למשל, הוא גילה שאמן הגלויות ואן דה-וילדה  ,(Van De Wilde)מי שאייר גלויות של הנוף החיפאי, רשם באחד המסמכים שחיפה היא "כפר מטונף עם אנשים כל כך עצלנים שהם מעדיפים למות בטינופת מאשר לנקות ולרצף את הרחובות".

מה אוספים?

אומרים שיש אספנים בעולם כמעט לכל דבר. לא אחת מפתיע לגלות מה אנשים בוחרים לאסוף ומאילו מניעים (לעיתים כלל אין מניע גלוי). הרעיונות לאוסף יכולים להיות ביזארים לחלוטין ובמקרים רבים גם מאד, משעשעים, יצירתיים ומעוררי השראה.

תבנית תמונות
אוסף נרות נשמה של פרופ'
שלום צבר

למעשה קיימות שתי גישות עיקריות לאיסוף חפצים. גישה אחת גורסת שכדאי לאסוף רק חפצים שיש להם ערך היסטורי בולט (למשל, חפץ שקשור באירוע או באישיות היסטורית) או ערך אסתטי (חפצים יפים לעין ו/או נדירים). הגישה השניה גורסת שאפשר ורצוי לאסוף מכל הבא ליד (במגבלת המקום והיכולת). על פי גישה זו אין טעם לברור, הן משום שכל חפץ שיוצר בידי אדם מהווה חלק מההיסטוריה החברתית ומשקף את נשמת התרבות, והן משום שאין לדעת מה יהיה בעתיד חשוב ובעל ערך. למעשה לעיתים קרובות דווקא החפץ הטרוויאלי והבאנלי מגלם סיפור היסטורי חשוב. בישראל קיימים מעט אספנים שקרובים לגישה השניה. אחד הגדולים הוא מיכאל לוריא. הוא מחזיק ברשותו אוסף ישראליאנה עשיר (ולעתים המשעשע) שכולל בין השאר מברשות שיניים, מסרקים, מסמרים וברגים, שקעי חשמל, בתי מנורות, מברשות בגדים, קולבים, מספריים, סבונים, מתלי כביסה ומטאטאים.

תבנית תמונות
אוספים מוזרים במחסן האוספים של מיכאל לוריא

הסכנה בגישה הזו היא נפילה לבור האגרנות והעדר הבחנה בין עיקר לתפל. יתר על כן, בעולם מגה-תעשייתי, שבו מיוצרים מדי שנייה מליוני מוצרים, בלתי אפשרי לשמר את הכל. עם זאת, עדיין השאלה: מה ראוי לשימור נותרת בעינה ומוכרעת על פי ההגיון והרגש של האספן.

האוספים המעניינים ביותר הם גם המפתיעים ביותר. כך למשל בעולם קיימת אגודה עולמית של אספני שקיות הקאה המחולקות חינם במטוסים (גם בישראל יש אספן כזה). אחת הישראליות שראיינו לצורך מחקר זה אוספת שלטי Do not Disturb מבתי מלון שבהם ביקרה. האוסף הזה ללא ספק משקף את תשוקתה ואהבתה לטיולים ברחבי העולם. מסופר על ישראלית שאוספת עטיפות של קרמבו. מעניין איזה זיכרון זה מחדד אצלה ואיזה צורך פסיכולוגי זה משרת. יש כאלה שאוספים מודעות-אבל מצחיקות - כלומר כאלה שנפלה בהן טעות או שניסוחן מביך. בעלה של אחת האספניות טען שיש בה יצר מורבידי כלשהו. קשה להאמין אבל בישראל פועלת אגודת אספני אצבעונים שבה 45 חברים (יש להם אפילו עיתון שנקרא "על האצבע"). כרמלה זק היא יו"ר האגודה ובביתה מוצג לראווה אוסף מרשים של 1,350 אצבעונים "שלכל אחד מהם יש סיפור". מעניין אם בעלה קורא לה "אצבעונית המפקדת", על משקל הפזמון הידוע "במדינת הגמדים". ד"ר רימון סיפר שהאוסף הביזארי ביותר שראה מאודו הוא צנצנות עומדות במדפים. הן נועדו לאסוף את הטיפות הגשם הראשונות בעיר צפת בכל שנה ושנה.

מטבע הדברים האוספים הפרטיים הם של פריטים קטנים, לעתים מיניאטוריים. את החפצים הגדולים אוספת בדרך כלל המדינה, או המיליונרים: מטוסים, טנקים, כלי רכב וכדומה.

אף שמגוון הפריטים שאנשים אוספים הוא עצום, יש כאלה הזוכים לפופולאריות גדולה יותר. למשל, בולים, שטרות, גפרורים, שעונים, מטבעות, כלי נשק, כלי רכב, מיניאטורות, כרטיסים מסוגים שונים, עטים, אולרים וסכינים, מציתים, גלויות, בובות, פרסומות, מפיות ועטיפות מסוגים שונים (מסטיקים פופולאריים במיוחד), ריהוט וחפצי נוי עתיקים, ספרים, צילומים, ציורים, כרזות, פסלים ותמונות, צעצועים ומשחקים, דרגות סמלים ותווי יחידה צבאיים, מקטרות, מאפרות, כוסות בירה, שקיות תה, מותגים, ספרי זיכרונות, משחקים, תכשיטים, כלי עבודה, כפיות, קופסאות שונות (גפרורים, סיגריות וכו'), גלויות, ספרים מסוגים שונים, אריזות, מפתחות ומנעולים, מחזיקי מפתחות, סיכות מסוגים שונים, מצתים, אבנים ומינרלים שונים, מקלות הליכה, כוסות וכוסיות, צלחות וכלי בית אחרים, בקבוקים ובקבוקונים, הזמנות לאירועים חגיגיים (חתונות, ימי הולדת, מסיבות וכו'), חתימות, דגמי הרכבה מסוגים שונים (מטוסים, אוניות, מכוניות וכדומה), פריטים הקשורים בידוענים, וכמובן צמחים ותבלינים.

תהליך האיסוף

לאחר שהתקבלה ההחלטה על נושא האוסף עומדות בפני האספן/נית שלוש שיטות להרחיב את האוסף: לקנות, לקבל מתנות ולשנורר – כלומר, לספר לכל העולם על האוסף ולא להפסיק לנדנד. בשלב הבא ישנו הקטלוג ולבסוף ההתמקצעות והניסיון שמועבר לאספנים נוספים.

רבים מהאספנים מלקטים את חפצי האוספים שלהם ללא כל תשלום. הם נוברים בערמות אשפה ועזבונות שנקרים בדרכם ברחוב, או מגיעים למקום שבו מפנים דירה (לרוב אחרי מות בעלי הדירה). לעתים השמועה על פינוי דירה של אדם חשוב עוברת מפה לאוזן וצריך למהר להגיע לפני שהחפצים יושלכו לעד או שמישהו אחר ישים את ידו על האוצרות הנסתרים.

הודות לפופולאריות הגדלה של חפצים ישנים ועתיקים, יותר ויותר אנשים מבינים את החשיבות של החפצים שברשותם או כאלה שירשו ונזהרים מלהיפטר מהם. במקום לזרוק את החפצים לפח, הם הולכים ומבצעים הערכת שווי בחנות או אצל מומחים.

רכישת עתיקות, מוצרי וינטג' וחפצי אספנות נעשית במספר מקומות טיפוסיים: שווקי פשפשים קבועים וארעיים, חנויות ענתיקות וחפצי וינטג' ויד שניה, סוחרי עתיקות, בתי מכירות פומביות, אתרי אספנות באינטרנט ובאתר המכירות הגדול eBay. *

נכון לדצמבר 2008, רשומים ב-eBay  כמאתיים חמישים מיליון משתמשים מכל רחבי העולם. בכל יום מוצעים למכירה ב-eBay עשרות מיליוני פריטים. באתר ניתן למצוא מגוון רחב מאוד של פריטים ושירותים, מפריטי אספנות ועד פריטים לשימוש יומיומי כגון מכוניות, ביגוד, ספרים, תכשיטים, דיסקים ומכשירי חשמל. המוצרים מוצעים למכירה במכירה פומבית או במחיר קבוע מראש הידוע כ-Buy-it-now. האתר מציע מגוון כלים ושירותים המאפשרים למשתמשים רשומים באתר לקנות ולמכור. בין השירותים הללו מוצעים גם שירותי תשלום מקוון (דרך אתר חברת PayPal אשר נרכשה על ידי eBay בשנת 2002 ולאחר מכן הפכה להיות חברה עצמאית) ועצות על סחר בטוח ברשת.

רבים מהאספנים מבלים שעות בגלישה באינטרנט כדי למצוא "מציאות" אבל מראיונות עולה שההנאה הגדולה ביותר מופקת דווקא מהמגע עם הסוחר בשוק. רבים קושרים קשרי ידידות עם בעל החנות או בעל הדוכן בשוק, שמקצתם בעלי ידע רב בתחום ונוהגים לסייע במציאת חפצים עבור לקוחותיהם.

לכל חנות ולכל מוכר עתיקות יש מעין אישיות משל עצמם. במקרים רבים יש להם גם תחומי התמחות מקצועית, בין אם זה עתיקות מאירופה או בין אם זה עתיקות ארץ ישראל (פלשתינה).

בשוק האספנות פועלים קבוצה של סוחרי אספנות (מספרם אינו ידוע) שזהותם ידועה בעיקר לאספנים שקונים מהם את הסחורה. הסוחרים הללו משיגים את מרכולתם בעיקר באמצעות קנייה מושכלת בשווקים פשפשים (בארץ ובחו"ל), פנוי תכולת דירות, פינוי ירושה ועיזבונות או קניית תכולת דירות.

תבנית תמונות
מודעת פינוי תכולת דירה, תל אביב

במקרים רבים המפנים אינם מודעים לאוצרות שהותירו אחריהם קרובי משפחה שנפטרו או שאין להם את הזמן, האנרגיה והממון להתעסק בזה (בעיקר אחרי האבל והפרידה הכואבים).

מעטים מהסוחרים מפרסמים את עצמם ברשת האינטרנט כדי לצוד לקוחות. כך למשל, האתר "יוסף האוסף" שכולל גם מידע רב ערך על עולם האספנות והמסחר בחפצים היסטוריים.

המסחר נעשה ברובו באופן דיסקרטי ומתוך אמון הדדי. הסוחרים יודעים בדרך כלל מה אפשר להציע לאספן כזה או אחר (כולל את הנקודות הרגישות אצלו/ה) ובאיזה מחיר, ואילו האספנים הוותיקים והגדולים יודעים פחות או יותר כמה כדאי להשקיע בחפצים המוצעים למכירה.

תבנית תמונות
משא ומתן בין סוחר עתיקות לאספן

כאשר נמצא פריט מעניין הסוחרים מביאים אותו לאספן פוטנציאלי. המחיר תלוי בגורמים רבים ששני הצדדים מכירים, אבל עדיין כמו בכל משא ומתן, יש את ההפתעות והנעלמים (לטוב ולרע).

אחסון ותצוגת האוסף

רבים מניחים שאספנים זקוקים למרחב גדול לאחסון והצגה של פריטי האוסף שלהם. אבל הנסיון מלמד שהאהבה שלהם לקטלוג, סידור וארגון, מקלה עליהם לשמור ולנהל את האוסף הפרטי במרחבים מצומצמים. יש אוספים של עשרות אלפי פריטים שמרוכזים בפינות צדדיות במחסן הביתי או בחדרי עבודה זעירים. בתי אספנים רבים מלאים עד אפס מקום במדפים ושידות שבהם דחוסים בארגזים אוצרות אספנות עצומים.

תבנית תמונות
אוספים מקוטלגים בדירתו של אריה רייכמן

סמוך למותו שלח לנו האספן חיים שטייר ז"ל רשימה "חלקית" של האוספים שברשותו. היא כללה, בין השאר את הקטגוריות הבאות: אופנה, אישים, אלבומים, אמנות, אמצעי תשלום, אריזות ותוויות למוצרי צריכה, בולאות, גלויות מהעולם (מ-1900 וראשית המאה), גלויות מהארץ (מתחילת המאה ועד היום), גפרורים, הגדות לפסח, הזמנות לאירועים משפחתיים ואחרים, הרצל, חגי ישראל, חוברות ומגאזינים שונים, חיפה, חפצים, פריטים ואריזות לחגים, יודאיקה, יינות, יום העצמאות, כלי כתיבה ושירטוט, כרזות (אישים בתולדות היישוב, תיאטרון, אירועים עירוניים, קולנוע מהארץ והעולם ועוד), כרטיסי טלכארד, כרטיסי ברכה לאירועים אישיים ומשפחתיים, כרטיסי ביקור, כרטיסי כניסה למופעים, לוחות שנה, מודעות פוליטיות ואחרות, מחדדים, מחזיקי מפתחות, מטבעות, עטיפות מסטיקים, מעטפות דואר, מפות המדינה וחיפה, משחקים וצעצועים, ניירות מכתבים וכרטיסי ביקור, סביבונים, סטיקרים, סיכות ומדליונים, ספרים עתיקים, פסלוני ראשים, צה"ל, קישוטי יום עצמאות, קק''ל וקרן היסוד, שירונים, שנות טובות, שקיות נשיאה, שקיות סוכר, תעמולת בחירות, תקליטים, ישראליאנה (חפצים שמייצגים את ההוויה הישראלית), כולל פריטי דפוס (שנות טובות, גלויות, מסמכים ועוד), חפצים כמו: סיכות ומדליונים, מאפרות, צלחות לתלייה (רבין, דיין), קופסאות ולוחיות עץ זית בעבודת בצלאל, מחזיקי מפתחות, מטבעות ושטרי כסף, מנורות, פסלוני גבס (הרצל, ביאליק) ועוד.

הרשימה הזאת ממחישה את הפער בין גודל האוספים (לעתים מאות אלפי פריטים) לבין המרחב הזעיר שבו הם מאוחסנים. לעתים (כמו במקרה של חיים שטיר ז"ל) מדובר בחדר עבודה זעיר בדירה בבית משותף. זהו חדר שהאוספים שאוחסנו בו אצרו את תמצית הציונות, או יותר נכון את הביטוי התמים, העממי והוויזואלי שלה.

רוב אספני הישראליאנה הגדולים מקשטים את השידות, המדפים וקירות ביתם בחפצי אספנות ונוסטלגיה; אבל בניגוד למה שלכאורה היה מצופה מהם, הקישוט מהווה לרוב מטרה שולית. למרות שברשותם פריטים מרהיבים ביופיים ואף מרגשים  (כרזות, צילומים, ציורים וכו') הם מעדיפים בדרך כלל לשמור את רוב האוספים שלהם במגרות ובקופסאות מוגנות. זאת ממספר סיבות: א. האסתטיקה אינה נמצאת במקום הראשון בסולם הערכים שלהם (הראייה, שפעמים רבות הם מוותרים על נוחות ועל יופייה של הדירה לטובת החפצים הדחוסים בכל פינה ב. קשה לבחור מתוך המבחר. ג. האחסון המסודר מאשר לשמר את האוספים טוב יותר (בקלסים עם חיטוי וכו') ד. קיימים שיקולי בטחון להצפין את האוספים. ישנם יוצאים מן הכלל, כמו הדי אור וביל גרוס, שהיקדשו מחשבה רבה לתצוגת האוספים שלהם בדירה (למשל, באמצעות ויטרינות נאות) ובכך הפכו אותן למעין מוזיאון קטן.

תבנית תמונות
קישוטי ישראליאנה בדירתו של אריה רייכמן

תבנית תמונות
אוספים בדירתו של הדי אור

הנגשה לציבור

אוספים פרטיים, בעלי ערך אסתטי, רגשי וסמלי, הופיעו כבר בעת העתיקה, אבל הם היו של מנהיגים בלבד. כידוע, הפרעונים נקברו עם אוסף חפציהם האישיים שנועד לשקף את חייהם. כאשר נפתחו הקברים התגלתה תמונה מרהיבה של תרבות המלוכה במצרים העתיקה. בתקופת הרנסנס והעת החדשה החזיקו מלכי אירופה חדרי אוצרות משלהם, שאחר כך שימשו כבסיס למוזיאונים המודרניים. הלובר בפריז הוא דוגמא מוכרת. והיו גם אוספים של אנשים פרטיים אמידים שנהפכו לימים למוזיאונים פרטיים. למשל, ג'יי. פי מורגן בניו יורק. האוספים הללו נחשבים היום לנכסי תרבות חשובים מאד.

רבים מהאספנים מקימים מערכת אינטימית עם פריטי האוסף שלהם, ולעתים קרובות מסרבים לחשוף את כל הפריטים בו ואף לצלמם לטובת הציבור הרחב.

בישראל יש מעט אספנים שהפכו את האוסף שלהם למוזיאון ציבורי. כך למשל, "אוצרות בחומה" בעכו שהוקם על ידי האספנים דן הורטמן מכפר ורדים ומיכאל לוריא מכורזים; ינקלס' שטעטל בכפר חסידים שהוקם על ידי האספן גדי יעקב; והמרכז למורשת עממית בכפר שעב שהוקם על ידי האספן ד"ר עיסא חג'אג'.

תבנית תמונות
מוזיאון אוצרות בחומה, עכו

תבנית תמונות
המרכז למורשת עממית בכפר שעב

מעט יותר אספנים הפכו את האוסף שלהם לחנות-גלרייה. הרוב שומרים את אוצרותיהם לעצמם ולחברים קרובים, ורק מדי פעם משחררים פריטים מעניינים ויקרי ערך לציבור הרחב (לרוב הם תורמים לתערוכות נושאיות). המידע על האוספים הללו עובר מפה לאוזן, ובסופו של דבר מוצא את דרכו לספריות ולמוזיאונים הציבוריים. כך, למשל, יואליש קרויס, דובר 'העדה החרדית' במאה שערים, תרם לאתר הספרייה הלאומית בירושלים קרוב ל-14,000 פשקווילים מתוך הארכיון הענק שבידיו (כ-20,000 פשקווילים). חודשים רבים עמל קרויס על סריקת מאות הפשקווילים באמצעות מכשור מיוחד שקיבל מהספרייה הלאומית. הערה: הסריקה הדיגיטלית, שהשתכללה בשנים האחרונות, מאפשרת היום להנגיש אוספים פרטיים לציבור הרחב. האוסף הגדול שברשות קרויס הועלה לאתר הספריה הלאומית כשהוא מחולק לנושאים. כך, למשל: "זעקת השבת-כביש בר אילן", "עמנואל", "פלאפונים כשרים", "בחירות לכנסת בשנת תשמ"ט, "פאה נוכרית".

כמה מהאספנים הגדולים בארץ מנגישים חומר חשוב לציבור באמצעות הוצאה לאור של ספרים (לרוב במימון עצמי), פרסום כתבות במדיה התקשורתית (עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט) וכן תרומה של פריטים מהאוספים שלהם לתערוכות. כך למשל, ירון גאייר הוציא לאור שני ספרים בתחום הבובות הארץ ישראליות. הראשון בשת"פ עם האספן ד"ר חיים גרוסמן (ראו להלן) והשני במימון משפחת מאיר, בעלת מגדל שלום בזמנו, שהייתה גם הבעלים של בית חרושת לבובות. גרוסמן הוציא לאור מספר ספרים ברוח נוסטלגית, על נושאים מגוונים: מסטיקים, משחקי קופסא ועוד. המלונאי ד"ר פדרו זוניגה אסף תוויות-מדבקה למזוודות שייצרו בזמנו בתי מלון בארץ. מכאן גלש למחקר בן עשר שנים שפורסם בספר בן שני כרכים (900 עמודים) על תעשיית המלונאות בארץ ישראל.

האספן הדי אור סייע במימון קטלוג לתערוכה של שנות טובות שיצא כספר, וכמו כן הוציא לאור ספר, בשותפות עם חיים גרוסמן, על המפעל ח.מזרחי המיתולוגי (הספר נקרא "ח. מזרחי - פורצלן לעניים"). מדובר ביצרן פסלי גבס צבעוניים, שבשנות החמישים והשישים קישטו דירות רבות בישראל (יוצרו מעל למאה דוגמאות שונות). כאשר יצא הספר לאור נשאל הדי אור* "מי קונה ספרים כאלה?" אור השיב כך: "לפני כשנתיים, כאשר התחלתי לנסות לקבל מידע מחבריי האספנים על מזרחי הנ"ל, כל אחד נתן לי תשובה אחרת. רק על דבר אחד הם הסכימו: שהמפעל היה בשכונת התקווה בתל אביב. כאשר סיפרתי לד"ר גרוסמן על כך שבכוונתי לחקור אודות חיים מזרחי (אז לא ידעתי אפילו שקוראים לו חיים), הוא תמה: 'בשביל מה לך, הרי יש עוד כל כך הרבה נושאים יותר חשובים'. השבתי לו שטרומפלדור היה חשוב, הל"ה היו חשובים וגם מישהו שעשה יציקות גבס בשנות החמישים, ושלא יודעים עליו כלום, חשוב. התחלתי את התחקיר רק בידיעה מה הכתובת וזהו. שנתיים אחר כך כמעט הכל התגלה. כן, אתה צודק, אין סיכוי שנושא אזוטרי זה יחזיר את ההשקעה. זה בסדר. ידעתי זאת, והרצון להוציא ולתעד היה חזק מההשקעה האישית שלי, שלא תוחזר לעולם (לא רק הוצאות הדלק עבור נסיעות לכל רחבי הארץ ולצילומים, אלא גם הזמן ואפילו הוצאות הדפוס). אני טוען שכל אספן, שמחזיק בידע כלשהו, חייב לעשות מעשה, ולתעד את אוספו לדורות הבאים". התשובה הזו בעיני היא תמצית השליחות, התשוקה והקסם שבאספנות.

האספן הישראלי

לי כל גל נושא מזכרת

מה מייחד את האספנים והאוספים בישראל? אין ספק שקודם כל האתוס הציוני והישראלי, וכל מה שקשור בזה. אין כמעט אוסף פרטי בישראל שלא מתחבר לסיפור האידיאולוגי הדרמטי שהתפתח כאן במהלך המאה שנים האחרונות.

אצל אספנים ישראלים רבים, גם כאשר שהאוסף הוא בעל אופי יותר אוניברסאלי, למשל איסוף כוסות או בולים, כמעט תמיד אפשר למצוא בין פריטיו כאלה שרלוונטיים לתרבות הציונית והישראלית.

בשליחות האומה

כאמור, האספנות הממוסדת היא התשתית להתגבשות המדע, החינוך והתעשייה המודרנית. היא הניחה את התשתית להופעת הגלריות, המוזיאונים והארכיונים הציבוריים.

למרות חשיבותם של אוספי הישראליאנה, ממשלת ישראל מקציבה מעט מאד כסף לנושא. גם מוסדות המדע בישראל אינם לוקחים אחריות כוללת (ארגונית, תקציבית ומדעית) בתחום השימור ותיעוד הישראליאנה ונוטים לנער חוצנם מהמשימות הללו. הנה כי כן, מעולם לא נעשה סקר מקיף על אוספים ואספנות בישראל והתוצאה היא שאלפי פריטים היסטוריים חשובים מתכלים והולכים לאיבוד ורובם כלל אינם מקוטלגים ומונגשים לציבור הרחב. גם כאשר כבר נעשה ניסיון חלוצי לשימור בתחום הזה, כמו למשל בארכיון האופנה והטקסטיל במכללת שנקר, זה מבוצע טלאי על טלאי, בעצלתיים ותחת מחסור תקציבי חמור. נכון שמכוני מחקר ומוסדות מדעיים חדלו לראות בתרבות היומיום נושא נאיבי, דביק ואזוטרי ומבינים את חשיבותו ההיסטורית, אולם עדיין מדובר בשדה מחקר שהוא בחיתוליו. המצב מדאיג במיוחד בתחום שימור התמונות והסרטים. חומר ויזואלי עצום ורב ערך (צילומי סטילס, סרטים, ווידאו) כבר הלך לאיבוד לעד, למשל בארכיון הטלוויזיה החינוכית ובארכיון הטלוויזיה ברוממה, ואין מושיע.

המוזיאונים הציבוריים נעזרים באספנים הפרטיים בהקמת תערוכות מתחלפות, משום שלרוב המוסדות הללו אין אוספי נוסטלגיה וישראליאנה קבועים משל עצמם. גם הרעיון להקים מוזיאון נוסטלגיה, שעלה מספר פעמים, רחוק ממימוש. המוזיאונים חדלו לאסוף/לרכוש פריטי ישראליאנה בגלל חוסר מקום וקשיי תקציב. המצב הזה הוביל לכך שחלק גדול מהפריטים ההיסטוריים של ישראל נמצאים היום בחזקתם של האספנים - ברצונם יאפשרו תערוכות וברצונם יסרבו.

העובדה שמעולם לא נערך מחקר שיטתי של אספנים ואוספים פרטיים מחדדת את אוזלת ידו של הממסד הישראלי, שאינו משקיע די מחשבה ומשאבים בתיעוד והנגשת ההיסטוריה של התרבות הפופולארית בישראל. בהעדר איסוף מסודר, כפי שקיים למשל בארה"ב, אנו עלולים לאבד נכסי תרבות חשובים ולמצוא עצמנו עומדים מול "חורים" בהיסטוריוגרפיה הישראלית.

למרבה המזל צמחו לנו אספנים אידיאליסטים. יותר משהם מלקטים לעצמם "סמרטוטים" או חפצים ישנים, הם מלקטים עבורנו רסיסי תרבות, שמרכיבים את הפאזל הגדול של התרבות הישראלית לדורותיה.

"ברוני הישראליאנה"

אספנות היא נושא אדיר מימדים ובישראל יש מגוון גדול של אספנים מקצועיים ברמה עולמית. הוותיקים מעריכים שבישראל פועלים כ-100 אספנים ברמה גבוהה מאד ועוד רבים אחרים בדרגות שונות. השמות המוכרים יותר, כלומר אותם ברוני "ישראליאנה" שעבורם אספנות היא מקצוע יותר מתחביב, להלן השמות העיקריים: מיכאל לוריא, ד"ר חיים גרוסמן, אריה רייכמן, דויד טרטקובר, צבי האוזנר, ד"ר ירי רימון, עוזי מנוסי, הדי אור, יענקלה איתן, יורם לוביאניקר, משה רימר, אהרון פרקש, מיכה ריס, גדעון שמיר, פרופ' שלום צבר, חיים שטייר ז"ל, יורם שמיר, אלי אביבי, רוני דואק, אבירם פז, משה רומם, עמוס רביד, דני מנוסיס, דליה שטיינר, ירון גאייר, זיו גורה, ישראל בן סיני,  בועז קרצ'מר, מיקי אנגל, יאיר הראל, דרור ברק, מודי ברכה, פרופ' שאול לדני, גיל רובין, שלמה פרידמן, שלמה ויטנברג, שמעון פוטרמן אילן רוט, גבי דברה, ביל גרוס.

תבנית תמונות
אוספים בדירתו של פרופ' שלום צבר

אספנים מחו"ל, יהודים ולא יהודים, מחזיקים בפריטי ישראליאנה מסוגים שונים. בדרך כלל מדובר באוספים גדולים, שהפריטים מישראל מהווים חלק מפריטים ממדינות ברחבי העולם. למשל אוספים של קופסאות גפרורים או סיגריות, מחזיקי מפתחות, קלפים ועוד. כמה מהם (למשל, דייויד מטלאו אספן פריטי הרצל) נחשבים לאספנים "כבדים" בתחומם.

הגידול במספר האספנים וחובבי הישראליאנה, לצד התפתחות המחקר המדעי בתחום תרבות היומיום והפולקלור היהודי והישראלי, הביאו לגידול מצאי הספרים והמאמרים העיוניים והמדעיים שעוסקים בנושא. מדענים מקצועיים וחוקרים חובבים עוסקים בנושאים פיקנטיים, משעשעים ומאד ויזואליים שמושכים קהל קוראים רחב.

מבין הכותבים הפוריים בתחום נזכיר את אריה רייכמן (הוא החזיק במשך תקופה ארוכה טור קבוע במעריב על אספנות), דויד טרטקובר, חיים גרוסמן, שלום צבר, נורית כנען-קידר, יואל רפל, מרדכי נאור, אליק מישורי, מעוז עזריהו, אלי אשד, מוקי צור, רוביק רוזנטל, איילה רז, אלי אשד, זאב ברקן, נורית שלו-כליפא, דייויד סלע ועוז אלמוג.

תבנית תמונות
בדירתו של האספן ירי רימון

אגודות אספנים

אחת האינדיקציות לפופולאריות העולה של חפצי היומיום כפרטי אספנות היא העובדה שקמו להם אינספור אגודות ברחבי העולם. בישראל פועלות לא פחות מחמש אגודות לנוּמִיסְמָטִיקָה (Numisma), כלומר איסוף וחקר מטבעות ושטרות כסף, מדליות ועיטורים, ניירות ערך ושטרי חוב (עמותת אספני שטרות ומטבעות בישראל, מועדון נומיסמטי ת"א, החברה הנומיסמטית לישראל, עמותת ראשל"צ לאספנות, מועדון אספנים אשדוד), ושלוש אגודות עוסקות באיסוף בולים (עמותה תל אביב לבולאות, עמותת ראשל"צ לאספנות, מועדון אספנים אשדוד).
הערה: המקום היחיד בעולם שבו הונפקו בולים בשלוש שפות רשמיות הוא פלסטין. אלו גם הבולים היחידים שלא הונפקו בסדרות חדשות, ונבנו על ארבעה דגמים בצבעים שונים שהנפיקה ממשלת המנדט (מסגד עומר, קבר רחל, מגדל דוד, טבריה).

לא פחות משבע אגודות ישראליות עוסקות באספנות רכב קלאסי: מועדון ה-5, ארגון אספני הרכב הארצישראלים, מועדון הדה שבו הישראלי, מועדון החיפושיות הישראלי, מועדון האופנועים הישראלי, מועדון סובארו קלאסי, מועדון Fuel Slut Israel - סניף של מועדון רכבים אמריקאים מפלורידה. חלק מהמועדונים הללו חברים בארגונים בינלאומיים, כגון FIVA - "Internationale Fédérationdes Véhicules Anciens”

אספני הרכב ברחבי העולם לא רק קונים ומשפצים מכוניות ישנות, אלא גם מעצבים חדשות בסגנון הרטרו, כלומר יוצרים משהו חדש, כמחווה לעבר. מעצב הרכב דורי רגב, שעבד בשירות מאזדה ביפן וכיום בעל הסטודיו לעיצוב Lool, מונה שלושה מנגנונים של רטרו בתחום הרכב: א. הארכת חייה של מכונית מסוימת באמצעים שונים. ב. יצירת מכונית חדשה, המבוססת על אלמנטים עיצוביים מתקופה אחרת. ג. עשייה אלטרנטיבית, או "קאסטום" (Custom). הכוונה היא לחובבי מכוניות ואופנועים שלוקחים כלי רכב מודרני ומוסיפים לו מאפיינים עתיקים.

יש אגודות בארץ ובעולם ששמן ועיסוקן מעלה חיוך של חיבה ואולי גם תמיהה. כך למשל, מועדון העט הישראלי, עמותת אספני נשק קר, אתנוגרפי והיסטורי, עמותת אספני וקוראי קומיקס בישראל, וכמובן אגודת אספני האצבעונים בישראל, שהוזכרה לעיל.

אגודות ומועדוני אספנים הן סיפור סוציולוגי מעניין, שמפתה תמיד לחקור. רבות מהאגודות הללו מתנהלות כמו מסדר סגור או כמועדון חברים אקסקלוסיבי, עם חוקים, היררכיה, מתחים, קנאות, פרגונים ואהבות - ללא ספק חומרים לסרט דרמטי. מצד שני, לא מעט אספנים וותיקים בארץ מקיימים קשרי אחווה מקצועית ומזינים זה את זה במידע.

תבנית תמונות
מפגש אספנים בדירתו של אריה רייכמן

אירועי אספנות

מספר וסוג האירועים הקשורים באספנות עלה בשנים האחרונות בעולם באופן משמעותי. מדי שנה מתקיימים אלפי אירועים כאלה: מפגשי אספנים, תצוגות, פסטיבלים, סיורים מודרכים, ימי עיון וכנסים, ימי שוק ומכירות. גם בארץ ניכרת מגמה דומה.

פסטיבל האספנות הבינלאומי הראשון בישראל התקיים בחול המועד פסח 2002 בכרמיאל. המטרה היתה (על פי הודעת המארגנים) "לאחד את האספנים ולאפשר לציבור הרחב ליהנות מאוספיהם הססגוניים. למרות המצב הביטחוני ותנאי מזג האוויר הקשים ששררו בשלושת ימי הפסטיבל, פקדו אותו לא פחות מ-10,000 מבקרים. עשרות אספנים ביקשו להשתתף בפסטיבל והמפיקים בחרו מהמגוון העצום כמה בולטים ומעניינים במיוחד. ביום הראשון הגיעה לפסטיבל שיירת רכבי אספנות ממועדון הדה-שבו ומועדון החיפושיות, שהיו בדרכם לטיול בצפון. במהלך הפסטיבל נערך סימפוזיון עם מיטב המרצים בתחום והתקיימו פעילויות לכל המשפחה, סדנאות יצירה, מופעי חוצות, יריד החלפות ועוד."

מפגש גדול מאוד של אספנים מכל הארץ בתחומים מגוונים (מטבעות, שטרות, בולים, טלכרטים, מדליות ועוד) התקיים ברובע י' באשדוד בנובמבר 2014.

לצד המפגשים הקבועים של אגודות האספנות (רכב, מטבעות, בולים ועוד) מתקיימים בשנים האחרונות בארץ יותר ויותר אירועים שקשורים בעולם הנוסטלגיה, הישראליאנה והאספנות.

אחד האירועים המיוחדים, הוא מפגש אספנים שנתי אקסלוסיבי (למוזמנים בלבד שרובם אספנים "כבדים" ווותיקים, שמכירים זה את זו) לזכרו של האספן בני תמרי ז"ל שנפטר בדמי ימיו מסרטן (בן 41).  היוזמים והמפיקים של המפגש הזה, שנערך מאז 2012, הם האספנים הדי אור ויורם לוביאנקר. המפגש נערך על גג דירתו של יורם לוביאנקר בנמל תל אביב. הוא כולל הרצאות בנושאי אספנות, וכן מפגש חברים לתחביב באוירה חופשית ללא מסחר.

תבנית תמונות
מפגש אספנים לזכרו של בני תמרי ז"ל בדירתו של יורם לוביאנקר

חנויות ושווקים שבהם נמכרים פריטי אספנות

בשנות השבעים היתה פריחה לחנויות אוספים באירופה ובארה"ב (בעיקר בולים, מטבעות וצעצועים חשמליים). אבל בשנים האחרונות סוג החנויות הללו הולך ונעלם מהמפה העולמית. בישראל כמעט ואין עוד חנויות המתמחות באוספים ספציפיים, ורוב חנויות הווינטג' והנוסטלגיה עוסקות במכירה וקניה של ענתיקות מכל הסוגים ללא התמחות. להלן כמה מהבולטות:" היה היה", "לוני וינטג", "הקואופרטיב", "מאז ולתמיד", "פלורנטו", "רפאל", "בולים, מטבעות, שטרות", "פלשתינה א"י", "נעמי יד שניה" - ירושלים, "מילנה" - ירושלים, "הסליק" - חיפה, "דה ז'ה וו" - חיפה, "פנינה" - חיפה, "גבריאלה יד שניה" - חיפה, "תרפ"פו" - יקנעם, "ימי בנימינה" - בנימינה, "יענקל'ס שטעטל" - כפר חסידים, "מטמונים" (מטבן של אהר'לה ומיכל בלומברג) - מכמנים, "חנות האוסף" -קיבוץ משמרות, "תיבת האוצרות" - כפר יונה, "רק שניה" - גדרה, "בית העתיקות של גידי" - גבעתיים, "המיוחדת" - רמת גן, "וינטאג'" - רעננה, "הפשפשוק" - פתח תקווה, "רטרו וינטג'" - קרית חיים, "אין שניה לה" - כפר יחזקאל; "שוני" - ראשון לציון, "מלבי" - עכו, "סיבוב שני" - כפר סבא "סיפורי בגדים" - פרדס חנה-כרכור, "מיקשומשיו" - פרדס חנה-כרכור, "פיציפקעס" - מושב צרופה.

אתרי אינטרנט לממכר מוצרי וינטג' וענתיקות בישראל

אינספור מוצרי וינטג' וענתיקות מחו"ל ומישראל נמכרים באופן קבוע באתרי אספנות ויד שניה באינטרנט.

האתרים הללו מהווים מקום מפגש וירטואלי לאספנים מתחומים וגילים שונים ומאפשרים לקשור קשרים מקצועיים וחברתיים. קיימים גם פורומים להחלפת מידע ודעות, רובם אנונימיים. פורום האספנים של תפוז שונה בכך שהחשיפה היא חלק מכללי המשחק. עם זאת, טבעי שרוב האספנים, קל וחומר האספנים "הכבדים", מעדיפים חליפין יותר אישי ודיסקרטי על פני במות ציבוריות. מקצתם אף נזהרים מלחשוף את האוסף שלהם ברבים.

אתרי יד שניה באינטרנט בעברית (בעיקר (yad2) מציעים לגולש אינספור פריטים מגוונים: כלים עתיקים, בולים, מצלמות, מכשירי רדיו, שעונים, ריהוט עתיק, פטיפונים וטייפים, תקליטים, מכונות כתיבה, כרטיסי חיוג ועוד. כמו כן, גלריות רבות ברחבי הארץ מציגות למכירה (בין השאר באמצעות פרסום באינטרנט) ענתיקות מסוגים שונים, פריטי אספנות ולעתים אוספים שלמים יקרי ערך.

אתרי (פורומים) השיח והמכירות הישראליים המרכזיים ברשת בתחום זה הם:

קולקט-אמנות/אספנות

תפוז - פורום אוספים ואספנות

אספנט (אתר האספנים(

אספן ישראלי - אתר המכירות המוביל לאספנות

פורום אספנות באתר  fxp

פרש אספנות

ארץ ישראל של פעם

רגעים היסטוריים

פשפשוק - אספנות

את הדף המקורי בשם "לוח פשפשוק" פתח אהוד פורת בשנת 2012. היעוד המקורי היה פרסום של חפצי אספנות, אך במהרה הדף הפך ללוח שוקק שמתפרסמים בה כל סוגי המוצרים. ב-2016 הוא החליט "שהגיע הזמן לאחד את כל קהילת האספנים בארץ לקורת גג אחת ופתח את "פשפשוק אספנות".

אסף ישראליאנה

"אוסף מזה שנים רבות ישראליאנה ופלסטיאנה בלבד עם דגש על שלטי פח ופטרוליאנה. יש לכם פחי שמן, דלק ונפט ישנים? אני הכתובת שלכם! מידי פעם, מספר פריטים כפולים או שכבר לא מתאימים לאוסף יוצאו כאן למכירה אבל אם לא כתוב אחרת, המוצרים שאני מעלה אינם למכירה."

nana10 - אוספים ואספנות

פרויקט אגורה - מערכת שיתוף החפצים הראשונה בעולם

מוסדות ציבוריים לאיסוף והפצת מידע בישראל

להלן נסקור את סוכני האיסוף והפצת המידע המוסדיים העיקריים בתחום הישראליאנה (ההוויה הישראלית), האפמרה (מוצרים שלא נועדו להישמר), הנוסטלגיה ותרבות היומיום בישראל.

האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע

האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע הוא עמותה מקצועית שבה חברים מנהלי ארכיונים, ארכיונאים, מנהלי רשומות, עובדי גנזכים וכן עובדים בתחום השימור והשיקום של חומר ארכיוני. מדובר באנשי מקצוע מרשויות מקומיות, עירוניות, חברות פרטיות, קואופרטיבים ועוד. סך הכל חברים באיגוד כ-450 אנשי מקצוע. האיגוד מספק לחבריו מידע, סיורים, פעילויות, חומר פרסומי וימי עיון, באמצעות אתר אינטרנט  ודף פייסבוק לחברים.

תבנית תמונות
השתלמות במסגרת כנס איגוד הארכיונים

ארכיוני המוסדות הלאומיים, המדינה והתנועות הגדולות

מדינת ישראל משופעת בארכיונים ציבוריים המשמרים אינספור פריטים חזותיים מעניינים ופיקנטיים: ספרים וכתבי עת ישנים, כרזות, מודעות, פרסומות, לוחות שנה, מכתבים, כרוזים, קטעי עיתונות, בולים, מפות, פרסומים רשמיים של משרדי ממשלה וגופים ציבוריים אחרים, ומעל לכל צילומים וסרטים.

המהפכה הדיגיטלית והגישה הרב ממדית להיסטוריוגרפיה, מייצרות זרם הולך וגדל של תערוכות ואלבומים של חומרים חזותיים, הפותחים עבורנו צוהר לעולם שבעבר היה בעיקר מדומיין. בראש רשימת המאגרים של חומר חזותי היסטורי (שהוא הבסיס לנוסטלגיה הישראלית) עומדים הארכיונים הממלכתיים הגדולים (כולם נמצאים בירושלים): ארכיון המדינה (גנזך המדינה), הארכיון הציוני המרכזי, בית הספרים הלאומי (הספריה הלאומית, ארכיון הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), לשכת העיתונות הממשלתית (אוסף התצלומים הלאומי) והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.

ארכיונים אלה מכילים עשרות קילומטרים של מדפים עם חומרים היסטוריים יקרי ערך שהשאירו אחריהם מושלי פלשתינה-א"י (השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי), מוסדות הקהילה הערבית בארץ ישראל, מוסדות התנועה הציונית, הקרן הקימת לישראל, קרן היסוד, ארגוני היישוב היהודי בתקופת המנדט, משרדיה השונים של ממשלת ישראל וכן גופים מסחריים שונים שפעלו כאן לאורך השנים.

בארכיונים הללו מופקדים גם עשרות ארכיונים פרטיים שכוללים תיעוד אור-קולי מגוון ועשיר: תצלומים, נגטיבים, סרטים, יומני חדשות והקלטות שמע, פריטים מוזיאליים וממוביליה (סמלים, מדליות, ציורים, פסלים, תשמישי קדושה, דגלים, חותמות ועוד), שלרובם ערך נוסטלגי מובהק.

כל הגופים שהוזכרו לעיל סובלים ממצוקה תקציבית ומתמודדים באופן קבוע עם הדילמה מה לרכוש ומה להנגיש.*

אוסף התצלומים הלאומי

אוסף התצלומים הלאומי, שמוחזק ומנוהל על ידי לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ), הוא המאגר החזותי הגדול בישראל. הארכיון כולל מאות אלפי תשלילים (קשה לכמת במדויק, כי תלוי מה סופרים: פריימים, סרטים שלמים, נגטיבים בפורמטים שונים וכד'). התמונות והסרטים צולמו מתקופת היישוב ועד ימינו על ידי מגוון רחב של צלמים מקצועיים, בתוכם כמה מהבולטים והפוריים בתולדות הצילום הארץ-ישראלי, כגון זולטן קלוגר, הנס פין, משה פרידן, דוד אלדן, פריץ כהן, משה מילנר ויעקב סער.

מתוך המצאי הזה, שגדל כל שנה באלפי תמונות, נבחרו כחצי מיליון צילומים, המאוגדים בקלסרים בתוך הארכיון. מתוך הצילומים המאוגדים בקלסרים נבחרו, נסרקו ואורכבו עד כה (לאחר עריכה מקצועית קפדנית) כמאה וחמישים אלף צילומים בפורמט דיגיטלי. התמונות נגישות לציבור הגולשים באתר הלע"מ.

בשנת 2011 החליטה ממשלת ישראל להנגיש את הצילומים של לע"מ בחינם כדי "לעודד  תלמידים, סטודנטים  ואת  הציבור  הרחב להיחשף לתיעוד מרתק של מדינת ישראל, ובכך להגביר את הקשר שבינם לבין  מורשת ישראל, ההיסטוריה  של  עם  ישראל  וארץ ישראל וערכים ישראליים ויהודיים, ומתוך ראייה כי  לתמונות מתוך ההיסטוריה של מדינת  ישראל ישנו  ערך  הסברתי, ערכי וחינוכי ראשון במעלה".* להחלטה התקדימית והחשובה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת על כל תרבות הנגשת החומר הויזואלי ההיסטורי של ישראל.

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית, הצטרפה גם כן ליוזמה להנגיש חומר ויזואלי לציבור. הפרויקט הראשון בתחום דיגיטציה של אוספי צילומים שבוצע במסגרת הספריה היה של האוסף של זאב אלכסנדרוביץ' (מונה כ-15 אלף צילומים, מרביתם צולמו בשנות השלושים בארץ ישראל). זהו אוסף הצילומים הראשון שהוקדש לצלם בודד ושהועלה לאתר הספרייה הלאומית. ראשית הפרויקט ב-2007 והנגשתו לקהל הרחב היתה רק בספטמבר 2010 (בשנת 2009 הציגה הספריה תערוכה של צילומיו של אלכסנדרוביץ' ונלווה לה קטלוג שנמכר בחנויות הספרים). האוסף נגיש במלואו דרך אתר הספרייה והעבודה עליו נמשכת כל העת - בעיקר בשיפור ההנגשה הגרפית ודיוק הקטלוג. יש לאוסף גם דף בפייסבוק.

ארכיוני תנועות העבודה וההתיישבות העובדת

ארכיון יד טבנקין ברמת אפעל, ארכיון יד יערי בגבעת חביבה, ארכיון המכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ (ע"ש פנחס לבון) בתל אביב וארכיון מפלגת העבודה בבית ברל טומנים בחובם חומרי ויזואליה מגוונים המתעדים בעיקר את תולדות תנועות הפועלים וההתיישבות העובדת: "החלוץ", תנועת העבודה, ההסתדרות ומפעליה, המרכז החקלאי, קיבוצים, מושבים ותנועות נוער סוציאליסטיות.

ארכיוני כוח המגן

הארכיון לתולדות ההגנה בתל אביב, אוצר תמונות הפלמ"ח (במוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב) וארכיון צה"ל ומערכת הביטחון בתל השומר (במסגרת הארכיון נמצאים גם ארכיונים טרום צה"ליים "הארכיון לתולדות ההגנה", הפלמ"ח והלח"י) מתעדים בעיקר את כוח המגן העברי לדורותיו, אבל יש בהם גם לא מעט חומר אתנוגרפי ונוסטלגי הקשור לנופי אדם וטבע בארץ ישראל ולפולקלור ישראלי רחב.

יד בן צבי

ארכיון יד בן צבי בירושלים עוסק משנת 2000 בתיעוד של אלבומים ואוספים המצויים ברשות אנשים פרטיים ומוסדות, בעיקר בהיבט הוויזואלי ובהקשר לתולדות ארץ ישראל ויישובה (לא רק יהודים). המוסד הוותיק והחשוב הזה הספיק לתעד עד היום מאות אלבומים ואוספים וקרוב ל-100 אלף תמונות. רובם מקוטלגים ברמת פירוט משתנה. במהלך השנים יזם יד בן צבי פרויקט חריג ופיקנטי של תיעוד אלבומים משפחתיים בבתי דיור מוגן בירושלים (הם שימשו בסיס לתערוכה בשנת 2007).

בשנת 2009 הוביל יד בן צבי מיזם בשם 'העיר הנגלית לעין' - לתיעוד אלבומים משפחתיים המצויים ברשות תושבי תל אביב והנוגעים לתולדות העיר (בשיתוף עם מנהלת שנת המאה והעירייה). בעקבות הצלחת הפרויקט הוא אומץ על ידי משרד ראש הממשלה והרעיון הורחב לרמה הארצית ושמו שונה ל'ישראל הנגלית לעין'. ביישובים המשתתפים מוקמים מרכזי תיעוד והתוצרים מועלים לאתר המיזם, כאשר לכל יישוב מוקדש חלק נפרד. עד כה עלו כבר למעלה מעשרת אלפים תמונות במסגרת הפרויקט. בשנה הראשונה לקחו חלק בפרויקט ראש העין, קרית שמונה, ירוחם ושדרות וברבות השנים הצטרפו לפרויקט רשויות מוניציפאליות נוספות.

אגף המדיה בספרייה של אוניברסיטת חיפה

באגף המדיה של ספריית האוניברסיטה סורקים, מקטלגים ומעלים לאינטרנט אלפי צילומים היסטוריים שנתרמים מאוספים ציבוריים ופרטיים. בשנים האחרונות הפכה יוזמה זו לגורם חשוב בתיעוד הויזואליה הישראלית ופעילותה מתרחבת עם הזמן.

מוזיאונים וארכיונים של יישובים

מוזיאונים, ספריות וארכיונים מקומיים מהווים מכרות הנוסטלגיה העיקריים של חומר ויזואלי ואפשר למצוא בהם אוצרות של ממש: אינספור פריטי אפמרה, ספרים, גזרי עיתונים, מסמכים, מפות כרזות וצילומים היסטוריים ממתינים לאספן או מדען שיגאל אותם מאבק ובליה ויציג אותם לראווה בתערוכה או אלבום מהודר.

רוב הארכיונים הבינוניים והקטנים בישראל שייכים לערים, לקיבוצים ולמושבים הפזורים ברחבי הארץ. מקצתם מטופחים ומקצתם סובלים מהזנחה ושכחה – בהתאם לתקציב הרשות המקומית, להנהגת המקום ולפעילים בשטח. כל הארכיונים הנ"ל הם אדמיניסטרטיביים במהותם ושואבים את החומרים שלהם מהגוף השלטוני המקומי. אבל יש בהם גם תיקים המכילים אוספים פרטיים של אזרחים ויוזמות מקומיות בתחום התיעוד והצילום.

תבנית תמונות
תיקים ומסמכים ב
ארכיון מוזיאון החאן בחדרה

מקצת מהארכיונים מתפקדים גם כמוזיאונים עירוניים ולהיפך. הגדולים שביניהם מחזיקים מחלקה לרסטורצייה, כספות וחדרי בטחון מאובטחים (לאוספים יקרים). להלן הרשימה: המוזיאון לתולדות חולון, מוזיאון המושבה במזכרת בתיה, חדר ראשונים - מוזיאון לתולדות רעננה, מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון ראשון לציון, מוזיאון רמלה, בית ליברמן - המוזיאון לתולדות העיר נהריה, מוזיאון המושבה כפר תבור, מוזיאון העירוני - בית שאן, מוזיאון לתולדות קריית שמונה, מוזיאון אשדוד ע"ש קורין ממן.

תבנית תמונות
עבודת רסטורציה בארכיון מוזיאון חיפה

לאחרונה הוחל בתהליך דיגיטציה של חלק מהארכיונים (בתוכנת "קיסופט") והדבר מקל באופן משמעותי על קבלת חומרים, מגן על המסמכים ועל תמונות מקוריות ומייעל את הנגשת החומר לציבור. חלק מהארכיונים מפרסמים מעת לעת ידיעות וסיכומים לטובת הציבור הרחב.

מנהלי הארכיונים המקומיים הם לרוב אנשים חדורי שליחות, סקרנות, התלהבות ואהבת ארץ ישראל. רבים יוזמים סיורים, הרצאות ותערוכות לאנשי היישוב ולציבור הרחב. כך למשל, נינה רודין, שניהלה במשך שנים את מוזיאון החאן לתולדות חדרה, נהגה לערוך חידונים מעניינים ומשעשעים לקבוצות מבקרים על תפקידם של חפצים שונים שאינם בשימוש עוד. השיטה הדידקטית הזו מצליחה לקרב את הצופים לתחומי האספנות והיסטוריית התרבות החומרית בא"י.

תבנית תמונות
חידון חפצים במוזיאון החאן בחדרה

ארכיון כפר-ויתקין יזם בשנת 2013 את "חודש הארכיון" שבמסגרתו הוקמה תערוכה בבית יד לבנים הסמוך לו. בתערוכה הוצגו תמונות היסטוריות של בני המקום לצד אביזרי הבית והחקלאות ששימשו בעבר את דור מייסדי הכפר: ה-D.J הראשון, הרדיו הראשון, הטייפ הראשון ועוד.

רוב הארכיונים יוזמים פניות לאזרחי היישוב בבקשה לתרום חומרים היסטוריים פרטיים לטובת המוזיאון (בעיקר לאחר מות בן/בת משפחה). הם גם יוזמים פרוייקטים עירוניים של תיעוד, שימור והפצת מידע למוסדות חינוך ולציבור הרחב.

תבנית תמונות
מיזם של מוזיאון ראשון לציון לאיתור, איסוף ושימור חומרים היסטוריים

תודעת השימור ביישובים גדלה מאד בשנים האחרונות, אך עדיין קיים מחסור בתקציב ובכוח אדם. התוצאה היא שלא מעט חומרים בעלי ערך היסטורי מתכלים ומושמדים לשווא. מטבע הדברים הארכיונים העשירים והמסודרים ביותר הם של תל אביב, חיפה וירושלים, אבל לא אחת מתגלים אוצרות (מסמך מרגש או צילום מפתיע) דווקא בארכיונים שוליים ונדחים. מי שעבד בארכיונים הללו מכיר את התחושה הבלשית והארכיאולוגית המתלווה לחוויית החיפוש והנבירה בתיקים ובסלילים.

הארכיונים היישוביים משתדלים להרחיב את הקשרים שלהם אם האוכלוסיה המקומית, הן כדי לאסוף חומרים והן כדי לתרום להעשרת הקהילה. מנהלי ארכיונים חרוצים שומרים יד על הדופק ומשתדלים ככל יכולתם להיות יצירתיים כדי להציל חומרים מכלייה, בעיקר לנוכח קשיי התקציב וכוח האדם וכן חוסר המודעות השימור שעדיין רווחת הן בקרב תושבים והן בקרב המנהיגות המקומית. גם אינטרסים פוליטיים מתנגשים ומאבקי פנימיים בתוך היישוב מסבכת לא אחת את עבודת צוותי הארכיונים.

"אופיים של האוספים שלנו נקבע בדרך כלל על ידי נסיבות חיינו. אם אני בוחנת את המצב בשטח, בעיקר בקרב המוזיאונים הלוקאליים, אני מגלה כי בסדר העדיפות הראשון שלנו,  אנו נוקטים בגישה פרקטית לאיסוף. במרבית המקרים מדובר על פעולת הצלה, שמוכתבת על ידי לחצים. חצר חקלאית שחייבים לפנות מהר כי הולכים לבנות שם בית קומות, בית דפוס שהחליף בעלים, בית שיורשים ממהרים להרוס וצריך לפנות את תכולתו בדחיפות. מי שעוסק בעניין כל כך הרבה שנים כמוני, מכיר את זה שמטלפנים הביתה בערב ואומרים: "מחר בבוקר את חייבת לקחת. לפני 20 שנה פינו בית בחדרה, בעקבות מותה של בעלת הבית הערירית, שהסתבר שהייתה אספנית כפייתית. 50 שנה היא אספה עיתונים ומה לא, לא זרקה שום דבר. בשביל להיכנס לבית היה צריך לשים מסיכה על הפנים, זה היה דבר נורא. גילינו שם פסנתר עמידה מלא פיתוחים, יפהפיים, שהוסתרו על ידי עיתונים שהיא הדביקה עליו מכל הצדדים. בילדותה היא ניגנה מאוד יפה על פסנתר, זה היה ידוע בחדרה. ודודתה המפורסמת,  (לא אגלה מי) שנכחה במקום, הביעה באזניי משאלה שהפסנתר הזה יעבור למוזיאון "החאן" בחדרה. למוזיאון שלנו אין טנדר זמין ואין סבלים. עד שהצלחתי לארגן מהמתנדבים שלנו, קבלן בנין שגמר את יום העבודה שלו והיה מוכן שהטנדר שלו יבוא ויעמיס את זה, הפסנתר כבר  לא היה. הוא נלקח על ידי קבלן הפינוי. בסופו של דבר, בדרך לא דרך הוא הגיע לאחד מבתי הספר בעיר והוא מונח שם באחורי במה באולם, ככלי אין חפץ בו. למותר להגיד שהם לא רוצים להיפרד ממנו ואני לא כל כך מנהלת מלחמה על זה, יש לי מספיק מלחמות אחרות לנהל. אגב, היום לא הייתי מסתפקת בהבטחה בעל-פה של קרוב משפחה. עברנו כברת דרך מאז. עם כל הרצון לאמץ גישה סיסטמטית של סדרי עדיפויות, המציאות שלנו יוצרת אילוצים בלתי סלקטיביים בעליל. בגלל תופעות היעדר מקום פיזי, שמאפיין חלק גדול של המוזיאונים, רבים מאיתנו יכולים לאסוף רק חפצים קטני ממדים. אם לא נקח בחשבון את עין שמר או יפעת, מה מוזיאונים קטנים יכולים לעשות עם משדדות ועם מתלמות ומאלמות ועוד כלי עבודה ענקיים? בשנה הראשונה לקיומנו, כשהיינו טירונים לגמרי, הציעו לי טרקטור זחליל קטן משנת 1947. לא היה לי מקום ולא לקחתי אותו. שנים אחר כך, נוצר כבר מקום, היה גן ואפשר היה להציג אותו, אבל הוא כבר לא היה זמין. בסוגריים אני מוכרחה להעיר כי דווקא בנושא הזה (ומכירים את זה היטב חבריי מהמוזיאונים הלוקאלים שיושבים פה), אנחנו הולכים לא אחת בין הטיפות של שיקולים פוליטיים ומקצועיים. כי המרכיב הקהילתי במוזיאונים מהסוג שלנו הוא חזק מאוד. בעמותות ובהנהלות הציבוריות שלנו יושבים נציגי השלטון המקומי ו/או נציגי ציבור ממונים, שהם לא אחת מאוד אינטרסנטים. לכן עלול להיווצר מצב שמנהלים ואוצרים של מוזיאון יהיו חשופים ללחצים פוליטיים או כלכליים, שיקרינו על שיקוליהם המקצועיים.  וגם על זה יש לי סיפור : הנשיא הרצוג ורעייתו אורה ביקרו אותנו, לפני 20 וכמה שנים. לפני הביקור התכוננו וראינו שהסבא וסבתא של אורה הרצוג היו מראשוני חדרה, הם היו שנה אחת במקום ואחר כך, בגלל המלריה הם עזבו. הסבא היה נגר. וכשהם באו, הראינו להם מסמכים. אורה הייתה מאושרת. אחרי שבוע קיבלנו שתי מעטפות ענקיות עם תמונות של הסבא והסבתא ומכתב נילווה עם דרישה שנתלה אותם במקום מרכזי במוזיאון. זה היה מאוד קשה. התלבטנו הרבה מאוד, ואז ענינו תשובה אדיבה אך תקיפה, שהדבר בלתי אפשרי כי הוא נוגד את מדיניות התצוגה שלנו. לימים הסתבר שהסירוב הזה שלנו סגר בפנינו ערוץ מסוים של תמיכה כספית."

המאפיין המובהק של האוספים הישוביים הוא הרב תחומיות שלהם.  הם מייצגים מגוון עשיר של חומרים, סגנונות, שימושים, מקורות ובעלויות. לכן דווקא אנחנו נדרשים לעמוד באתגרים קשים במיוחד בתחומי מחקר, תחזוקה, שימור, איחסון, תצוגה. ניהול האוספים   שלנו מהווה פרקטיקה מאוד בעייתית. הוא דורש מאתנו מגוון רחב של ידע , שבהרבה מאוד מקרים לוקה בחסר.

לסיום, סיפור שממחיש החלק המרגש בעבודתנו: המתנדבת שלנו ציפורה אבטליון ז"ל, צלצלה אלי יום אחד בהיסוס ושאלה: "יש לי שטיח קיר, שאני מאוד מתלבטת אם למסור לכם אותו, אני בטוחה שהוא צריך להיות אצלכם אבל אני לא יודעת אם אתם רוצים לקחת אותו". ביקשתי לראות. למחרת היא באה עם שטיח רקום בגודל מטר וחצי על ארבעים ס"מ ומספרת לי סיפור. היא ואמה , במקור מפולניה ,הצליחו לשרוד את השואה במחבוא באיזה שהוא בור. אחרי המלחמה האב לא היה כבר, הדודה לא הייתה כבר, המשפחה לא הייתה. שתיהן  חזרו לכפר הולדתן  ובאו לבית המשפחה. דפקו בדלת וביקשו להיכנס.(אתם מכירים סיפורים כאלה). באי רצון נתנו להן להיכנס. והיה שם השטיח הזה תלוי כפי שהיה כשהן עזבו את הבית. זה היה שטיח שהדודה שנספתה בשואה רקמה. זה סוג של גובלן, היא רקמה את זה כמתנת נישואין לאמא של ציפורה. האמא , גברת קלב אמרה: "אנחנו לא באנו לקחת לכם את הבית .אנחנו רק רוצות את השטיח הזה"., הפולנים נרגעו ונתנו להן את השטיח. הן עלו ארצה,עברו גם את חווית קפריסין. עשרות שנים הוא היה תלוי בחדר השינה של ציפי בחדרה.

וציפי אומרת לי: "אני עכשיו מרגישה שאני צריכה לתת לכם את זה". אמרתי לה:" ציפי, זו מורשת משפחתית. למה את נותנת לי דבר כל כך אישי?" היא ענתה: "כשאני באתי ארצה ולא ידעתי עברית ואתם כולכם הייתם חבורה כזאת בטוחה בעצמה, עבורכם הייתי "פליטה".לקח לי המון זמן להרגיש את עצמי שייכת".ציפי התנדבה אצלנו בארכיון. היא תימללה זיכרונות של אנשים שהקלטנו באודיו. והיא הוסיפה: "בעזרת המוזיאון ובעזרת הזיכרונות שתימללתי, הרגשתי מרגע לרגע איך אני יותר ויותר ישראלית וחדרתית ושיש לי זהות יותר ברורה, אז אני חושבת שהשטיח הזה צריך להיות אצלכם"."*

מוזיאונים כלליים

המוזיאונים ברחבי הארץ – בעיקר הגדולים והוותיקים - מחזיקים ארכיונים של חפצים ותמונות, מקצתם במצב של חוסר טיפול ואף הזנחה. האוסף העשיר ביותר נמצא במוזיאון ישראל בירושלים ומונה כ-170,000 כותרים בשפות שונות (הוא נגיש דרך האינטרנט). האגף לאמנות ותרבות יהודית של המוזיאון אוֹצֵר מגוון חפצי קודש וחול של קהילות ישראל ברחבי העולם מימי־הביניים ועד ימינו אלה. המחלקה לצילום וזכויות יוצרים של מוזיאון ישראל מחזיקה מאגר תצלומים איכותיים של מוצגים מתוך אוסף המוזיאון ומציעה אותם ליוצרים בתחומי החינוך, ההוצאה לאור, הפרסום, הווידיאו  והעיצוב.

מוזיאונים וגלריות נוסטלגיים ואתנוגרפים

בתחום הישראליאנה, נוסטלגיה ואתנוגרפיית היומיום אפשר לזהות ארבעה סוגי מוזיאונים וגלריות:

1. מוזיאונים בינוניים וגדולים, שמרבים לשלב תערוכות נוסטלגיה בנושאים מגוונים. הבולטים בתחום זה הם מוזיאון ארץ ישראל; מוזיאון תל אביב לאמנות; מוזיאון ישראל בירושלים; מוזיאון העיר חיפה; מוזיאון ראשון לציון; המוזיאון לתולדות חולון; המוזיאון לתולדות קריית שמונה; מוזיאון תנועת השומר הצעיר - יד יערי; מוזיאון אשדוד ע"ש קורין ממן; המוזיאון למורשת עדות ישראל בלוד; והמוזיאון הישראלי במרכז יצחק רבין.

2. מוזיאונים תמטיים, כלומר כאלה שעוסקים בנושא מוגדר בחיי היומיום בישראל. מקצתם נסקרו בספרה של ד"ר נירית שלו כליפא "מטמוני הארץ :מסע אל אוצרות נעלמים", 2006 (ספרה החשוב כולל גם סקירה של אוספים ואספנים בישראל). הבולטים בתחום זה הם: הארכיון והמוזיאון לתיאטרון; המוזיאון למיסים; אתר הפרדסנות ע"ש מינקוב; מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל; המוזיאון לדואר ולבולאות; מוזיאון היהלומים; מוזיאון דגון; מוזיאון הרכב ההיסטורי של "אגד"; מוזיאון רכבת ישראל; מוזיאון הרכב ע"ש קרן סהר; המוזיאון לתולדות המחשב האישי בישראל; מוזיאון חיל האוויר; מוזיאון ההעפלה וחיל היים בחיפה; מוזיאון חיל השריון בלטרון; בית התותחן בזיכרון יעקב; אוסף המכוניות בתפן; אוסף הטרקטורים ותולדות המיכון החקלאי בארץ ישראל; הרצלילינבלום-מוזיאון לבנקאות ונוסטלגיה תל-אביבית; בית העוגנים - מוזיאון הדייג בכנרת; מוזיאון האופניים בעמק חפר.

3. מוזיאונים המתמקדים בתקופת היישוב והמדינה ונושאים אופי אתנוגרפי ולרוב גם יותר אקלקטי. במוזיאונים הללו אפשר למצוא בעיקר "חפצי בוידעם" ואוספים פרטיים מסוגים שונים. הבולטים בתחום הזה הם: בית ראשונים בנס ציונה; החצר הישנה; בית המאירי בצפת; מוזיאון המושבה במזכרת בתיה; מוזיאון הסליק במכון איילון ברחובות; מוזיאון חצר היישוב בעיר העתיקה, מוזיאון לתולדות גדרה והבילויים; מוזיאון נחום גוטמן; מרכז המבקרים מקווה ישראל; בית אהרונסון ומוזיאון ניל"י; הסליק בנהלל; מוזיאון "החאן" לתולדות חדרה; מוזיאון ג’וערה; מוזיאון העלייה הראשונה בזיכרון יעקב; בית אהרונסון-מוזיאן ניל"י בזיכרון יעקב; בית האיכר; בית הרופא ובית ראשונים; המוזיאון לראשית ההתיישבות ביפעת; חוות דוברובין; חצר כנרת; מוזיאון המושבה כפר תבור; מוזיאון חצר תל-חי; מוזיאון כינרת; בית האוצרות בקיבוץ גבעת ברנר; מוזיאון הסנדלרייה בכפר מסריק; מוזיאוני החפצים הנוסטלגיים של מודי ברכה בקיבוץ מעגן מיכאל; ומוזיאון האוסף של דרור ברק בקיבוץ יפעת.

מקצתם של המוזיאונים הללו הוקמו ביוזמת מוסדות ציבוריים ומקצתם ביוזמת אספנים פרטיים חדורי מרץ והתלהבות. המוזיאון האתנוגרפי והנוסטלגי המרשים בארץ, ולדעתי גם מהיפים בעולם, הוא "אוצרות בחומה" בעכו העתיקה. הוא מכונה גם "המרכז לאתנוגרפיה ופולקלור של עכו והגליל". הסיפור מאחורי המוזיאון הזה מיוחד ומרגש, ובמובנים רבים משקף את מאפייני תחום האספנות בארץ.

"אוצרות בחומה" ממוקם "בבורג' אל קומנדר", אשר בפינה הצפון-מזרחית שבחומת עכו העתיקה. השילוב בין מבנה לבירינט (בעבר מחנה צבא תורכי), המשוקע בחומות אבנים עתיקות, לבין תצוגות נוסטלגיות - יוצר אווירה קסומה. היוזמה להקמת המוזיאון היתה של מיכאל לוריא ודן הורטמן - שני אספנים שחיפשו אתר מתאים לתצוגת האוספים הענקיים שלהם. רשות העתיקות, החברה לפיתוח עכו, עיריית עכו והרשות לפיתוח הגליל, הקצו להם את המקום וסייעו בהקמת המוזיאון, אבל ללא הנחישות, הנדיבות והיוזמה של השניים (וכמובן נדבנים שונים שתרמו מכספם), הפרויקט לא היה קורם עור וגידים. חלל המוזיאון מחולק לשני אגפים: האחד מדמה שוק מהמאה ה-19 ובו "חנויות" של בעלי מלאכה שונים, עם כלי העבודה האותנטיים: כובען, רצען, קולעת הסלים, הצורף, הרוקח ועוד. האגף השני, מוקדש לאספנים ואוספים מסוגים שונים (מנעולים, פעמונים, כלי קודש, עששיות, משקלים ועוד). באחד מחללי האגף הזה, המכונה "הבוידעם", הוצבה ויטרינה גדולה עם פריטי ישראליאניה קלאסיים (בולים, בקבוקים, משחקים, קופסאות גפרורים ועוד).

4. מוזיאונים או מרכזים אתניים, המנציחים תרבות ומסורת של מהגרים שעלו ארצה במסגרת גלי העלייה השונים (בעיקר גל העלייה ההמונית לאחר קום המדינה). כך למשל, המרכז למורשת תימן בראש העין, המוזיאון למורשת יהדות הודו בדימונה, המרכז למורשת יהדות בבל והמרכז למורשת יהדות לוב באור יהודה, המוזיאון ליהדות חבאן במושב ברקת (בביתה של כרמלה מעטוף) ועוד. ראוי לציין שבישראל פועלות אגודות (התאחדויות) ועמותות רבות של מהגרים מארצות מוצא מגוונות. רובן מארגנות פעילויות נוסטלגיות מסוגים שונים (ערבי הווי, טיולי שורשים וכו') ומקצתן גם מוציאות מעת לעת חוברות, ספרים וכתבי עת העוסקים בפולקלור ומסורת עדתית, ומפעילות אתרי אינטרנט שמרכזים ומפיצים עדכונים וחומרים נוסטלגיים.

מוזיאונים נושאיים

את כלל המוזיאונים בישראל אפשר למיין לקטגוריות נושאיות נוספות שמכתיבות גם את סוג התערוכות והמוצגים בתחום האתנוגרפיה ותרבות היומיום בישראל:

1. מוזיאונים של אישים

מוזיאון בית אברהם קריניצי, בית הרב קוק, בית זיבנברג, מוזיאון הצייר משה קסטל, בית המאירי, בית ש"י עגנון, מוזיאון הרצל, בית דונדיקוב - רחובות, בית דיזנגוף, בית ביאליק, בית בן גוריון, בית חיים ויצמן - רחובות, בית יוסף באו, בית ראובן, בית רוקח, בית שלום עליכם, מוזיאון הרב מוהליבר, מוזיאון ז’בוטינסקי, בית טרומפלדור, צריף בן-גוריון, מרכז מבקרים רמון, בית דונדיקוב - רחובות, בית דוד פלומבו.

2. מוזיאונים של הלאומיות היהודית והציונות

מוזיאון ישראל, יד ושם, מוזיאון ארצות המקרא, בית הפקידות, בית לוחמי הגטאות, בית ראשונים (הרצליה), היכל העצמאות (ישראל), מגדל דוד, אריאל - המרכז לתולדות ירושלים, עיר דוד, מוזיאון חברון, בימי בית ראשון, יד בן-צבי, דגם ירושלים בימי בית שני, הגן הארכיאולוגי - מרכז דוידסון, המגדל הישראלי, טחנת הרוח - ימין משה, מוזיאון וואהל לארכיאולוגיה, מנהרת הכותל, מוזיאון יהדות איטליה ע"ש א.ש.נכון, מרכז מורשת מנחם בגין, מרתף השואה, עיר דוד, "היד לאיש הספורט היהודי", בית התנ’’ך, בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן, בית ראשונים בנס ציונה, החצר הישנה, היכל העצמאות (בית דיזנגוף), המוזיאון הארכיאולוגי לתולדות כפר-סבא, מוזיאון "מועצת העם ומנהלתה", מוזיאון הארכיאולוגי "בית מרים", מוזיאון לתולדות גדרה והבילויים, מוזיאון קדם לארכיאולוגיה, מרכז המבקרים מקוה ישראל, בית אהרונסון ומוזיאון ניל"י, בית חנה סנש, בית טרזין, המוזיאון לפרהסטוריה ע"ש שטקליס, מוזיאון העלייה הראשונה, מוזיאון עתיקות קיסריה קיבוץ שדות ים, מוזיאון תנועת השומר הצעיר - יד יערי, מחנה המעצר למעפילים, בית הרופא ובית ראשונים, המוזיאון הארכיאולוגי בקיבוץ עין דור, המוזיאון לעתיקות חצור, חוות דוברובין, חצר כנרת, מוזיאון אולמות האבירים, מוזיאון בית השומר, מוזיאון חומה ומגדל - קיבוץ ניר דוד, מוזיאון חניתה, מוזיאון חצר תל-חי, מוזיאון כינרת, מוזיאון לארכיאולוגיה אזורית וים-תיכונית, מוזיאון לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון, מוזיאון עתיקות הגולן, מרכז המבקרים של המושבה הטמפלרית, פארק קצרין העתיקה, פארק קצרין העתיקה, מרכז המבקרים של המושבה הטמפלרית, מחנה המעצר למעפילים בעתלית, טיילת החומות, טחנת הרוח - ימין משה, חצר כנרת, המוזיאון לעתיקות חצור, חוות דוברובין,  דגם ירושלים בימי בית שני.

3. מוזיאונים של פולקלור, מסורת ודת

מוזיאון תנועת השומר הצעיר - יד יערי, מוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש יצחק קפלן, המוזיאון הפתוח תפן, הארכיון והמוזיאון לתיאטרון, המוזיאון הארמני, המוזיאון היווני אורתודוכסי, המוזיאון למיסים, מוזיאון בית טיכו- אוסף מנורות חנוכה, מוזיאון הבית השרוף (בית קתרוס), המוזיאון הפרנציסקאני, מוזיאון האיסלאם בהר הבית, מוזיאון לאמנות האסלאם - יד ל.א.מאיר, מוזיאון לאמנות יהודית בהיכל שלמה (על שם וולפסון), מוזיאון רוקפלר, מוזיאון של כלי נגינה, "המוזיאון הישראלי" במרכז יצחק רבין, אתר הפרדסנות ע"ש מינקוב, המוזיאון לדואר ולבולאות, המוזיאון למורשת יהדות בבל, המוזיאון למורשת עדות ישראל, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב, התערוכה לחינוך גופני ולספורט בישראל, מוזיאון היהלומים, מוזיאון הרכב ההיסטורי של "אגד", מוזיאון הרכב ע"ש קרן סהר, מוזיאון לאמנות המזרח הרחוק ע"ש יחיאל נהרי, מוזיאון ספורט מכבי ע"ש פייר גילדסגיים, "אוצרות בחומה" מרכז לאתנוגרפיה ופולקלור של עכו והגליל, אלבאדיה - המרכז למורשת הבדואית, בית פישר, מוזיאון בובות, מוזיאון דגון, מוזיאון הכט, מוזיאון המזגגה – נחשולים,  מוזיאון לתעשיית השמנים בארץ, מוזיאון ראלי, מוזיאון רכבת ישראל, בית האכר, המוזיאון לראשית ההתיישבות יפעת, בית העוגנים - מוזיאון הדייג בכנרת, המוזיאון האזורי לטבע - בית אוסישקין, המוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית, חמאם אל באשה (החמאם התורכי), מוזיאון אדם בגליל - בית יגאל אלון, מוזיאון התרבות הירמוכית, תיבת הנגינה של זמי, מוזיאון "בית הסופר" קיבוץ אלמוג, מוזיאון באר של אברהם, מרכז אלון - מוזיאון לתרבות הבדווים, מרכז המבקרים ערד, מרכז המבקרים קרלסברג, עקרון הפלשתית, מרכז המבקרים קרלסברג, מרכז המבקרים ערד, מרכז המבקרים מקוה ישראל, מוזיאון תל-אביב לאמנות, מוזיאון של כלי נגינה, מוזיאון דגון, מוזיאון התהילים, מוזיאון הנגב, חמאם אל באשה (החמאם התורכי), המוזיאון למיסים, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, המוזיאון היווני אורתודוכסי, המוזיאון הארמני,הארכיון והמוזיאון לתיאטרון, "אוצרות בחומה" מרכז לאתנוגרפיה ופולקלור של עכו והגליל, מוזיאון ספורט מכבי ע"ש פייר גילדסגיים, מוזיאון הרכב ע"ש קרן סהר, מוזיאון הילדים הישראלי, חולון, מוזיאון היהלומים.

4. מוזיאונים של מדע ואמנות

מוזיאון המדע על שם בלומפילד, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה, מוזיאון הטבע, מוזיאון הזכוכית ערד, מוזיאון זואולוגי - גן דולפינים אילת, מוזיאון האדם והסביבה בפתח - תקוה, מוזיאון האדם והחי, מוזיאון האדם הקדמון, מוזיאון נחום גוטמן,  מוזיאון אילנה גור, גלריה לאומנות תומס למאי, המוזיאון הימי הלאומי, המוזיאון לתולדות המחשב האישי בישראל, מוזיאון רמת-גן לאמנות רוסית ע"ש מריה ומיכאל צטלין, מוזיאון וילפריד ישראל, מוזיאון חיפה לאמנות, קסטרא - מרכז תרבות אמנויות ויצירה, אלסראיא – גלריה לתרבות ואומנות, המשכן לאמנות עין חרוד, פארק המצפה התת-ימי, חלונות שאגל, חווידע, רחובות, חווידע, קרית גת, חווידע, בת ים, המשכן לאמנות עין חרוד,המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, מדעטק - מוזיאון המדע חיפה, מוזיאן המדע ירושלים, המוזיאון לפרהסטוריה ע"ש שטקליס, המוזיאון הפתוח תפן, המוזיאון הפתוח גן התעשייה עומר, המוזיאון הפתוח לצילום, המוזיאון הימי הלאומי, המוזיאון הגיאולוגי ע"ש זיוה בלקין רמת השרון, המוזיאון הארכיאולוגי לתולדות כפר-סבא, המוזיאון הארכיאולוגי בקיבוץ עין דור, המוזיאון האזורי לטבע - בית אוסישקין, המוזאון לתרבות הפלשתים ע"ש קורין ממן, גן הפסלים בלבון, גן המדע ע"ש קלור, הגן הבוטני הירושלמי והאוניברסיטאי, הגן הארכיאולוגי - מרכז דוידסון, הגלריה העירונית לאמנות - רחובות, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, המוזיאון הלאומי למדע,  טכנולוגיה וחלל, גלריה - קפה גלריה לאומנות עיצוב החומר, גלריית שהם, גלריית בית הגפן, גלריה קולוסאום, גלריה לאומנות תומס למאי, גלריה טל בכפר ורדים, גלריה גבו, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו, בית האמנים ע"ש שאגאל, בית האמנים חדרה, בית האכר, בית האומנים - תל-אביב, בית האומנים - ירושלים, בית גורדון מוזיאון לטבע, חקלאות וידע בקעת כינרות, בית גבריאל בכנרת, קסטרא - מרכז תרבות אמנויות ויצירה, מוזיאון לארכיאולוגיה אזורית וים-תיכונית, מוזיאון הארכיאולוגי בית מרים.

5. מוזיאונים של צבא ובטחון

בישראל פועלים כמה עשרות מוזאונים היסטוריים שעוסקים בצבא, בטחון ומלחמות. רבים מהם כוללים גם מרכיב של הנצחה לנופלים (חדר הנצחה או פינת הנצחה). מוזאון ההגנה הוקם בשנות החמישים של המאה העשרים. ואולם רק אחרי עליית הליכוד לשלטון, במהפך הפוליטי של שנת 1977, החלו להנציח באופן רשמי גם את ארגוני האצ"ל והלח"י, והחל תהליך מואץ של הקמת מוזאונים ואתרי הנצחה המוקדשים לארגונים אלו.*

"במקרים רבים היו יוזמי ההקמה של המוזאונים יוצאי הארגונים הצבאיים או היחידות עצמם, שביקשו להנציח את פועלם. בכמה מוזאונים היו חברי הארגונים אחראים לתוכן התצוגה, לעיצובה ולניהול המוזאון בכלל, וברוב המקרים הם נותרו מעורבים בניהול המוזאון, ועד היום הם מתנדבים בו כמדריכים או כמרצים. כמו כן, במהלך השנים מאז הקמתם שימשו המוזאונים הצבאיים גם מקום מפגש ליוצאי הארגונים והיחידות הצבאיות, לאחר שאלו פעלו במרץ להקמתם.*

להלן המוזיאונים העיקריים:

מוזיאון בית הפלמ"ח, מוזיאון השריון, מוזיאון אסירי המחתרות, מוזיאון גבעת התחמושת, מוזיאון יום אחד אחרון, מוזיאון השפלה, המוזיאון לתולדות גוש עציון, מוזיאון "ההגנה" ע"ש אליהו גולומב, מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל, מוזיאון האצ"ל, מוזיאון האצ"ל בתש"ח ע"ש עמיחי פאגלין, מוזיאון הגדודים העבריים, מוזיאון לחי ע"ש אברהם שטרן, מוזיאון חוסמסה - יד להגנה, מכון איילון - גבעת הקיבוצים, הסליק בנהלל, מוזיאון ג’וערה, מוזיאון ההעפלה וחיל הים, אתר הנצחה ומוזיאון גולני, גשר הישנה ומוזיאון הקרבות, בית חיים שטורמן, מוזיאון אסירי המחתרות, מוזיאון חיל האוויר, מוזיאון יד מרדכי, מוזיאון חצר תל חי, בית חטיבת גבעתי, המוזיאון הפתוח - קיבוץ נגבה, מוזיאון ללחימת גבורה לזכרו של דויד מודריק, מוזיאון מצפה רביבים ע"ש יוסף וייץ, מעוז מול עזה, גשר הישנה ומוזיאון הקרבות, הסליק בנהלל.

תערוכות ישראליאנה במוזיאונים וגלריות

תערוכות ישראליאנה זוכות לפופולאריות רבה ומקרבות את ההיסטוריה היהודית והישראלית להמונים. אוצרי המוזיאונים מנגישים בשנים האחרונות לציבור הרחב גם אוספים של אספנים פרטיים והדבר מחזק את הפן האישי-אינטימי. לתערוכות אלה יש כוח משיכה מיוחד, כיוון שהן יוצרות חיבור רגשי עם הצופה. אנשים מתבוננים במוצגים ואומרים לעצמם: "כזה היה לי בצעירותי, או בבית אמי וסבתי". התחרות העזה בין המוזיאונים והגלריות על לבם של המבקרים, מולידה בשנים האחרונות יותר ויותר תערוכות מסוג זה.

מי שעלה לראשונה על הנוסחה היה מוזיאון תל אביב לאמנות. תערוכות כגון "הרצל בפרופיל: דיוקן בנימין-זאב הרצל באמנות השימושית" (1978) שאצר דויד טרטקובר ו"העיר הלבנה" (1984) שאצר מיכאל לוין, נתנו את הטון, ואז הגיע הקרשנדו (מבחינת תהודה ומספר מבקרים) - התערוכה "לחיות עם החלום" (1989) שאצרה בתיה דונר (הקטלוג שלה נחשב עד היום לפריט מבוקש מאד).

עם הזמן הפך הז'נאר הזה למקובל ופופולרי גם במוזיאונים אחרים - בעיקר תערוכות הקשורות לכרזות היסטוריות ובאופן כללי למנגנון התעמולה והחינוך רב-האנפין של הציונות. רוב התערוכות כללו ספר אלבומי נלווה עם איורים, צילומים ומאמרי פרשנות.

להלן רשימה חלקית משני העשורים האחרונים: התערוכה הבינלאומית לכרזות: [ביתן] הלנה רובינשטיין, תל אביב 1993; הצגה ראשונה: כרזות קולנוע, תל אביב, שנות השלושים - אוסף ארנון מילצ’ן לכרזות קולנוע, הארכיון הישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים (1995); תוצרת הארץ 1923-‏1948 (מוזיאון ישראל, 1997); תעמולה וחזון (מוזיאון ישראל, 1998); גרפיקה עברית – סטודיו האחים שמיר (מוזיאון תל אביב לאומנות, 1999); זכות הצעקה – כרזות 1 במאי (גלריה פרקש, 2003); אומרים שהיה פה (האקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו-חיפה, 2004); ארץ חפץ - אומנות ועיצוב במתכת בשני העשורים הראשונים למדינה (מוזיאון ארץ ישראל, 2005); ההסתדרות עם המדינה לאורך כל הדרך (אתר מכון לבון, 2006); לידת העכשיו - העשור השני (מוזיאון אשדוד לאמנות, 2008); כרזות יום העצמאות (נמל התעופה בן-גוריון, 2008); אשת חיל מי ימצא - דימויי נשים לוחמות בשנות הקמת המדינה (מוזיאון הנגב לאמנות, 2008); ציוני דרך - כרזות מאוסף ציונות 2000 ( מתחם ציונות 2000, 2008); תצוגת קבע של שטרות ומטבעות (מוזיאון בנק ישראל, 2009); אישה עבריה - אל הדגל! (מוזיאון ארץ ישראל, 2010), 90 שנות חזון - כרזות קרן היסוד (נמל התעופה בן-גוריון, 2010); לא רק סמל – סמל המדינה בקריקטורה (המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, 2011); כרזות קק"ל מאז ועד היום (אתר eyarok, 2011); המדינה, זה אני - ביקור בארכיון מפא"י (גלריית החלל, 2011).

בשנים האחרונות נטל את הבכורה מוזיאון ארץ ישראל, שהקים קו תערוכות נוסטלגיה בנושאים מגוונים: מכונות אספרסו; בתי קפה של תל אביב; גן החיות של תל אביב; יש אליפות - 100 שנות כדורגל ישראלי; מפעל הטקסטיל אתא, יריד המזרח, מזכרות ("בובה של מולדת"); משחקי קופסא (של בר-לוי), פשקווילים – מודעות קיר וכרזות פולמוס; אבני דרך בתולדות הדואר של א"י; ארץ חפץ - כלים חפצי חן ויודאיקה בעיקר מאוסף של ויקי בן ציוני ז"ל (עם קטלוג מרהיב שמשמש "תנ"ך" לאספני ישראלינה עד היום); דגלים של שמחת תורה; הגמל המעופף, 85 שנים של תערוכות וירידים בתל אביב; גימנסיית הרצליה ועוד.

לצד המוזיאונים הגדולים קמו והתפתחו בשנים האחרונות מוזיאונים קטנים יותר, שמעלים תערוכות הקשורות בעקיפין ובמישרין לתרבות הנוסטלגיה הישראלית. רבים מהמוזיאונים מתמחים בתרבות היומיום בתקופת היישוב וקום המדינה (בידור, מגורים, לבוש, שירות צבאי, תקשורת, תחבורה מסחר וכדומה).

ארכיוני ארגונים וחברות

לא מעט ארגונים ומוסדות ציבוריים ופרטיים מחזיקים ברשותם ארכיונים היסטוריים ובהם אוצרות ישראליאנה ונוסטלגיה. כך למשל, חברת-החשמל, אגד, אל-על, צים, ושטראוס. רוב הארכיונים הללו אינם ממוינים וממופתחים כראוי ומקצתם אינם משמרים את החומר באופן מקצועי. רבים גם אינם נגישים לציבור הרחב והכניסה אליהם תלויה ברצונם הטוב של מנהלי החברה.

בשנים האחרונות התחזקה המודעות ההיסטורית והנוסטלגית של החברות הוותיקות ומקצתן החלו להוציא ספרי נוסטלגיה המסכמים שנות פעילות ענפה. רבים מהם נכתבים על ידי וותיקי הארגון ומוצאים לאור בחגיגה נוסטלגית ראויה. כך למשל מע"ץ, צים, רשת, גלי צה"ל, חברת חשמל, אל על, תלמה, אסם, תנובה, שטראוס ועוד. חברות רבות גם מוסיפות לאתר האינטרנט שלהן לינקים של מידע היסטורי וצילומים נוסטלגיים מתולדות החברה.

ארכיוני עיתונות, רדיו וטלוויזיה

קטעי עיתונות בעלי ערך נוסטלגי לצד תמונות סטילס של אירועים חדשותיים שוטפים אגורים במערכות העיתונים בישראל - ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ, ישראל היום, ג'רוסלם פוסט והעיתונים בשפות אחרות (ערבית, רוסית וכו'). מקצתם מונגשים גם באינטרנט לציבור הרחב (בתשלום או בחינם). המאגר העשיר והממוין ביותר נמצא בשרתי העיתון ידיעות אחרונות, אבל בינתיים הוא אינו נגיש לציבור הרחב אלא לאנשי מערכת העיתון בלבד. קטעי עיתונות (כולל עיתונים שנסגרו) וצילומים חדשותיים מוצעים לציבור הרחב גם בבית אריאלה בתל אביב ובספריות של האוניברסיטאות הגדולות.

בספריה הלאומית אגורים רוב העיתונים החשובים שיצאו ויוצאים לאור בעברית, משלהי המאה התשעה עשרה ועד ימינו (הפועל הצעיר, דואר היום, הלבנון, החבצלת, המצפה,  המזרחי,  חרות,  המליץ  הצפירה,  הזמן,  דבר,  הצבי,  המגיד, הארץ, דבר, מעריב, ידיעות אחרונות, על המשמר, הצופה ועוד). נכללים במאגר הזה לא רק היומונים הגדולים או כתבי העת, אלא גם פרסומים אחרים שהופיעו יותר מפעם אחת - עלונים אזוטריים של קבוצות שוליים, עלוני פרשת שבוע, עיתונים שהתקיימו זמן קצר מאוד, עיתוני ילדים ונוער, עלוני בתי ספר, עיתוני מפלגות, עלוני סטודנטים, תכניות של פסטיבלים, מתנ"סים. לאחרונה הונגשו החומרים הללו באינטרנט - באתר שנקרא "עיתונות יהודית היסטורית" - פרי שיתוף פעולה בין הצוות של פרויקט הדיגיטציה של אוניברסיטת תל-אביב לבין הספרייה הלאומית. הגרסאות האלקטרוניות של העיתונים מאפשרות צפייה במראם המקורי וחיפוש בכל המלל שפורסם בעיתון לאורך שנות הופעתו.

ארכיוני סרטים

שימור סרטים וקטעי וידיאו הוא מורכב ויקר יותר משימור תמונות סטילס וכתוצאה מכך הלכו לאיבוד במהלך השנים עשרות אלפי חומרים חשובים ויקרי ערך. האובדן הזה נובע גם מחוסר מודעות ורשלנות ארגונית וממגבלות תקציביות. אך למרות המחסור והכשלים, מדינת ישראל עדיין משופעת בסרטים תיעודיים נפלאים, עם קטעי נוסטלגיה מרגשים.

בשנים האחרונות עוברים רוב הארכיונים לסרטים בישראל תהליכי דיגיטציה (כולל הנגשת החומרים באינטרנט), בהיקף וקצב משתנים, וכולם ללא יוצא מן הכלל סובלים ממחסור קריטי בכוח אדם ובתקציבים. המחסור גובה מחיר כבד ברמת השימור ומפעם לפעם נשמע קול זעקה ומושמעות הבטחות, שלרוב לא ממומשות. בישראל פועלים מאות מתנדבים שמסייעים במיפוי, איסוף, קטלוג, סריקה, דיגיטציה והנגשה של החומרים הארכיונים, אבל תרומתם החשובה רחוקה מלענות על הצרכים ולא מתקרבת למה שנעשה היום באירופה.

הקולנוע הישראלי המקורי מהווה מאגר עצום של נוסטלגיה ישראלית, לא רק משום שסרטים רבים הפכו לחלק מהפולקלור שלנו, אלא גם משום שהם צופנים בחובם חומר ויזואלי המתעד תרבות חומרית (מכוניות, בתים, לבוש, וכו') ושפה (סלנג, בדיחות, קללות וכו'). סרטי המקור הישראליים נשמרים ומונגשים לקהל הרחב באמצעות הספריות האוניברסיטאיות, בתי הספר לקולנוע והסינמטקים.

חוק הקולנוע מ-1999 קובע כי כל סרט הנתמך על ידי אחת הקרנות בישראל חייב להפקיד עותק אחד בארכיון הסרטים הישראלי.

הארכיון הישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים הוא המוסד הגדול והעיקרי בישראל האחראי על איסופם ושימורם של סרטי מקור של הקולנוע הישראלי. זהו ארכיון הסרטים הגדול ביותר במזרח התיכון, ובין נכסיו מצויים כ-30,000 עותקי הקרנה לסרטים ישראליים וזרים, 20,000 קלטות וידאו ואלפי נגטיבים של יצירות הקולנוע הישראלי.

הארכיון כולל סרטים קצרים ובאורך מלא, דוקומנטרי, עלילתי, סרטי סטודנטים, סרטים היסטוריים, טריילרים, סרטים מקוריים ועותקים, ישראלים ובינ"ל. הארכיון משמר את כל מה שמיוצר בארץ בתמיכת קרנות או גופים שמקבלים מימון ממשלתי, סרטים בינ"ל המופצים בישראל וסרטים של ארכיונים אחרים המאוחסנים לשימור בארכיון הסינמטק: סרטי התיישבות ועליה, יצירה ישראלית מקורית בתחומים שונים, סרטי שואה, פרסומות משנות ה-30 והלאה, הפקות עצמאיות ("אינדי") ועוד. הבולטים ביותר – אוסף אקסלרוד של סרטים היסטוריים, אוסף לוחמי הגטאות של סרטי שואה ועדויות ניצולים וארכיון מיכה שגריר. הארכיון מחזיק באוצרות שערכם לא יסולא בפז, כמו קטעי הצילום הנדירים של חלוצי הקולנוע האחים לומייר מצרפת, המתארים את נופי ירושלים, יפו ובית לחם (1896). הקטעים האלה, שלכדו חלוצי הקולנוע במצלמתם לפני 120 שנה, נחשבים עד היום לסרט הראשון שנעשה בפלשתינה. טווח השנים שמכסה האינוונטר הוא מתחילת המאה ה-20 ועד היום.

הספרייה לקולנוע בסינמטק בתל אביב (הארכיון לקולנוע) מרכזת את כמות המידע הגדולה ביותר בארץ לנושאי הקולנוע הישראלי והקולנוע העולמי. ניתן לצפות בה בסרטים נדירים ומכוננים מתוך אוסף כולל של 40 אלף סרטים בעמדות צפייה אישיות וזוגיות.

ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג בירושלים מכיל אלפי סרטים (מאסטרים, חומרי גלם וסרטים אישיים), עשרות אלפי מסמכים ואלפי תמונות סטילס מההיסטוריה של העם היהודי בישראל ובתפוצות בין השנים 1911 ועד סוף שנות ה-60. הסרטים מתארים את ההתיישבות בארץ, שלטון המנדט, הפלמ"ח וההגנה, ארגון השומר, העליות לישראל לפני ואחרי קום המדינה, ההיסטוריה של ת"א, קהילות ישראל השונות לאורך השנים, סרטים מקוריים מהשואה, משפט אייכמן, אמנים ישראלים, עצמאות ישראל, פולקלור, נופי הארץ, כיבוש הביצות והשממה, ועוד. בארכיון מאוחסנים גם סרטים שהופקדו ע"י גופים ואנשים פרטיים לצורך שימור ושיקום.

שירות הסרטים הישראלי (בירושלים) הוקם בשנת 1956 כיחידת הפקה ממשלתית במטרה לתת שירותי הפקה עבור משרדי הממשלה ומוסדות הציבור וכן כדי לפתח עשייה דוקומנטרית מקורית בנושאי חברה, תרבות, אמנות והיסטוריה יהודית וישראלית. מאז הקמתו הפיק השירות כ- 4000 סרטים עבור משרד הממשלה השונים: סרטי מרכז ההסברה, סרטי הדרכה, תשדירים ופרסומות, סרטים דוקומנטריים ועוד. כיום, שירות הסרטים מהווה ארכיון לכל ההפקות הנ"ל.

ארכיון האולפנים המאוחדים בהרצליה אגורים יומני "גבע" ו"יומני כרמל" משנותיה הראשונות של המדינה ועד שנות ה-70, סרטים תיעודיים (גם חומרי גלם) שהופקו ע"י אולפני הרצליה. בחומרים ישנו תיעוד של החיים היומיומיים בישראל, המלחמות והאישים שעשו את ההיסטוריה, העלייה, ההתיישבות, התרבות והאומנות הישראלית.

ארכיון הסרטים של רשות השידור (הערוץ הראשון) בירושלים, שאותו מנהלת מזה שנים רבות הגב' בילי סגל, כולל עשרות אלפי סרטים וקלטות וידאו המכילים את כל הפקות המקור של הטלוויזיה הישראלית בשפות עברית, ערבית ואנגלית. האוספים כוללים את כל הז'אנרים הקיימים: תרבות ומוסיקה, בידור, ספורט, תכניות דת, תכניות ילדים, כל תכניות האקטואליה, מדע ורפואה, שעשועונים, תכניות ארוח ואולפן, ספיישלים, דוקומנטרי ועוד. התכניות הנשמרות הינן לאחר עריכה כפי ששודרו. במקרים מיוחדים נשמרים גם חומרי גלם. למרבה הצער החומרים מונגשים בחלקם לציבור רק באמצעות תשלום (עלויות לא מבוטלות). בשל ליקויים ארגונים מתמשכים, קוצר ראיה והעדר תקציבים ותמיכה ממשלתית, סבל הארכיון הזה מהתבלות ואף כלייה של חומר ארכיוני חשוב וייחודי. כך הלכה לאיבוד חלק מתרבות הנוסטלגיה הויזואלית של החברה הישראלית בשנות השישים, השבעים והשמונים.

ארכיון הטלוויזיה החינוכית הישראלית ברמת אביב כולל את כל החומרים שהופקו ע"י הערוץ הזה החל בשנת 1966: מלחמת ששת הימים, תכניות לימוד (אנגלית, חשבון, ספרות, היסטוריה, ועוד), תכניות ילדים ונוער (זהו זה, פרפר נחמד, החדר של חני, בלי סודות, רגע עם דודלי, מה פתאום/קישקשתא, ציפיטפוט, הילדים משכונת חיים), מגזינים חדשותיים ואקטואליה (תיק תקשורת, ערב חדש), תכניות תרבות, אומנות ופנאי (בתיה עוזיאל, סיר פלא), דרמות, דוקומנטרי, אירוח ואולפן. גם הארכיון הזה סבל מהזנחה קשה וחומרים חשובים מתוכו הלכו לאיבוד לתמיד.

זכייני הטלוויזיה בישראל, בעבר ובהווה, ומקצת מחברות ההפקה הגדולות, שומרים ארכיונים היסטוריים, שלמרבה הצער אינם פתוחים לציבור הרחב. הם כוללים אוצר בלום של חדשות ואקטואליה, סרטים, דרמות וטלנובלות, קומדיות, שעשועונים, תכניות תרבות ואומנות, פולקלור, יצירות מקור ודוקומנטריות רבות. ארכיון טלעד נמצא בירושלים וארכיון YES – טלוויזיה בלוויין בכפר סבא. בתל אביב נמצאים - ארכיוני קשת, רשת וערוץ 10 (הארכיונים של הערוץ נפרדים לתוכניות ולחדשות) וארכיון JCS הפקות (מקבוצת JCS אולפני הבירה). ארכיון חברת החדשות הישראלית בע"מ (ערוץ 2) נמצא בנווה אילן. ארכיון yes הטלוויזיה בלוויין בדצמבר 2005 התאגדה חבורה של יוצרים ואנשי מקצוע וייסדה את הפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי בישראל. התגייסות זו נועדה להציל את החומרים הארכיוניים האודיו-ויזואליים מסכנת כליה ומחיקה, מתוך הבנה כי ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת, והזיכרון הקולקטיבי והפרטי שלנו – המוטבע בפילם, בווידיאו, בתצלומים ובהקלטות קול – הולך ומתכלה כל עוד קיימת בארץ תפיסה מיושנת ואנלוגית של שימור. הפורום מקדם חקיקת חוקים בתחום השימור האודיו-ויזואלי, חלוקת פרסים ופעילויות רבות נוספות.

אנשים פרטיים גם עוסקים בשימור סרטים היסטוריים ברמות שונות של התמסרות ומקצועיות. כך למשל, הבימאי, היוצר וחוקר הקולנוע אבישי כפיר חשף ותיעד ב-2011 את אוסף הסרטים הפרטי של פרד (אפרים) מונוסון. מונוסון (באנגלית: Fred Monosson‏; 1892 - 1972) היה תעשיין, נדבן ופעיל ציוני יהודי-אמריקאי מבוסטון, ארצות הברית, שיזם והקים את היישוב נוה מונוסון. מונוסון נהג לצלם במצלמת הקולנוע הצבעונית שלו את מסעותיו ברחבי הארץ והעולם. לאחר שנים רבות נתגלה ארכיון הסרטים שלו (למעלה מ 30 שעות) בבית בנו, ומהסרטים שבו הוכן סרט "אני הייתי שם בצבע" של הבמאי אבישי כפיר, שהוקרן בערוץ הראשון במסגרת סדרת התעודה "הסיפור האמיתי". מדובר בסרטים נדירים בצבע של תקופה שהיתה מוכרת לנו בעיקר מתמונות וסרטי שחור לבן.

מפעם לפעם מתגלים בבוידעם של צלם פלוני או אלמוני אוסף סרטים נשכח שמרגש את הציבור. בשוק הישראלי פועלות היום מספר חברות מסחריות המתמחות בשיקום, שחזור וסריקה מקצועית של תמונות וסרטים היסטוריים. הדבר מעודד אנשים שצילמו בעבר סרטי ביתיים ואחרים, להחיות את האוצרות שאופסנו בדירתם. מקצת מהחומרים הללו נשלחים על ידי יורשי הצלם, כחלק ממסע שורשים והנצחת קרובי המשפחה ולעתים גם כמקור הכנסה.

גדול משמרי הקולנוע הישראלי הוא ללא ספק יעקב גרוס. כבר בשנות השבעים החל לעסוק בשימור ושחזור של סרטי ארכיון. הוא חשף את עבודתו של אבי הסרט העברי יעקב בן דב, טיפל בשימורם ורישומם של אוספים וסרטי ארכיון רבים, בהם אוסף "אגא" של ברוך אגדתי, אוסף סרטי "כרמל-פילם" של נתן אקסלרוד ואוסף סרטי "מולדת" של ירושלים סגל. כן עסק בשחזורם של סרטים שנעלמו וסרטים קצרים רבים. גרוס משמש יועץ בתחום התיעוד הוויזואלי של ישראל ותרם עד כה במישרין ובעקיפין לעשרות פרויקטים בנושאי הקולנוע הציוני בארץ-ישראל ובמדינת ישראל. כיוצר סרטים, ביים והפיק גרוס כ-30 סרטי תעודה, חלקם עבור הערוץ השני, שירות הסרטים הישראלי, האוניברסיטה העברית, מוזיאונים, מרכז ההסברה ומשרד החוץ, וחלקם כסרטי ארכיון במסגרת פרויקטים מיוחדים של הארכיון הישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים ושל ארכיון שפילברג באוניברסיטה העברית: "אבי הסרט העברי", "חולמים ומגשימים", "בונים ולוחמים", "יופי של מולדת", "חיי היהודים בארץ-ישראל", "זיכרונות בשחור-לבן", "שוב זורחת שמש", "חלום ומעשה", "נשיא ומאמין", "ירושלים מהסרטים", "במבט לאחור", "ילדי העצמאות", "ציוניוני הדרך" (סדרה של 50 סרטונים בשנת היובל), "יש מלך בירושלים", "בורוכוב – השכונה מעבר לוואדי", "אגדה בחולות" ועוד. לאחר פטירת אביו, החל יעקב גרוס לאסוף ולרכז את מורשתו הקולנועית, ועד כה הוציא לאור תשעה קבצי DVD של כ-60 סרטים מתוך כ-120 עבודותיו. ב-2001 הוא קיבל אות הוקרה ופרס על תרומתו לקולנוע היהודי והישראלי מטעם סינמטק ירושלים, וב-2008 זכה בפרס מפעל חיים של פסטיבל הקולנוע ירושלים והפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי בישראל. גרוס מנגיש סרטים היסטוריים ונוסטלגיים לציבור הרחב בין השאר באמצעות יוטיוב ("הערוץ של יעקב גרוס- פילמוגרפיה ישראלית") – אתר שבו אפשר למצוא אינספור סרטי נוסטלגיה מסוגים שונים.

אתר האינטרנט "בית הסרט העברי". האתר עוסק על פי הגדרתו "בתקופה המוקדמת בתולדות הסרט העברי בארץ ישראל, בתולדות הקולנוע היהודי המוקדם ובתחום הקולנוע והיסטוריית הקולנוע בכלל".  יוזם האתר הוא היסטוריון הקולנוע יעקב הלחמי, בנו של במאי הסרט העברי הראשון "עודד הנודד", חיים דב הלחמי. מערכת האתר מנסה ליצור "בית ומקום מפגש לגולשים, מתעניינים וחובבי קולנוע ולאפשר הפריה הדדית, חילופי דעות והעשרת המידע העומד לרשות הציבור". כדי להרחיב את הנגישות גם למתעניינים בחו"ל כולל האתר חלק אנגלי בשם Israeli Film המציג תכנים הנוגעים לקולנוע יהודי וישראלי באנגלית.

ארכיונים בחו"ל

צלמים בני לאומים שונים (בעיקר בריטים, צרפתים, איטלקים ואמריקאים) צילמו לאורך מאה וחמישים השנים האחרונות את חבל הארץ הזה למטרות דתיות, אמנותיות, מדעיות, פוליטיות כלכליות ותיירותיות. חלק גדול מהתמונות שלהם השתמר בארכיונים פרטיים וציבוריים בחו"ל. למשל בספריית הקונגרס האמריקאי, בארכיון הלאומי הבריטי, בארכיון הלאומי הגרמני ובארכיון הוותיקן.

בשנים האחרונות מתגלים יותר ויותר אוספים כאלה במדינות שונות, והם מעשירים את מגוון החומר ההיסטורי החזותי על ישראל. כך למשל, אוסף הצילומים של העיתוןLife , אוסף פליקס בונפיס, אוסף האחים זנגאקי, אוסף אדית ואריק מטסון - מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית בירושלים ואוסף Underwood& Underwood   מאוסטרליה.

גם ארכיונים יהודים ברחבי העולם מחזיקים בחומר ויזואלי היסטורי חשוב ועשיר. כך למשל הארכיון היהודי האמריקאי וארכיון הקונגרס היהודי הקנדי.

פרויקט הרווארד

מחלקת היודאיקה של אוניברסיטת הרווארד בארה"ב סורקת מזה מספר שנים חומר יהודי מכל רחבי העולם, ומחזיקה באוסף עצום של ישראליאנה, כולל ספרים, ציורים, כרזות, סרטים ועוד. בשנת 2007 נוצר שיתוף פעולה ייחודי בין המחלקה הזו לבין בית יגאל אלון שליד קיבוץ גינוסר. הוחלט על דיגיטציה משותפת של הארכיונים המקומיים (קיבוצים, מושבים, ערים ועיירות) באזור הגליל וסוכם כי בתמורה למימון הפרויקט (איסוף החומר בפורמט ישן, סריקתו והפיכתו למדיה דיגיטלית) יישמר עותק מכל התמונות שיסרקו בספריית האוניברסיטה בבוסטון.

בעבודת נמלים של עשרות גנזיות וגנזים (כך נקראים עובדי הארכיון), שגויסו למלאכה, נוצר קשר עם בעלי האוספים הפרטים. התמונות הישנות והניירות המצהיבים מועברים לסריקה בטכניקות מתקדמות, מתוך כוונה להשיק בסוף התהליך אתר אינטרנט, שינגיש תמונות, סרטים, קלטות ועוד פיסות היסטוריה ממאות ארכיונים לציבור הרחב. העבודה המאומצת הניבה עד כה דיגיטציה של מיליוני תמונות ואלפי שעות אודיו ווידאו מעשרות ארכיונים ברחבי הצפון. רבים רואים ביוזמה של הרווארד מפעל הצלה לאומי חשוב. אחרים רואים בזה הוכחה נוספת להזנחה מתמשכת של המורשת הלאומית מצד הממשלה ומוסדות המדע בישראל.

לקסיקונים מרכזיים של תרבות חיי היומיום בישראל

קיימים שני סוגי מיונים של ערכים ומילות מפתח שקשורים בתרבות היומיום הישראלית: הראשון - מיון כרונולוגי (בהתאם לתאריך נקוב ניתן לדעת מה התרחש והתחדש באותו מועד). השני – מילת מפתח של אירוע או חפץ שעליו מסופק מידע. רוב המידע מרוכז בלקסיקונים אלבומיים, באתרי מידע באינטרנט (בעיקר ויקיפדיה) ובכתבות עיתונאיות (בעיקר כתבות שמסכמות תקופה או סוקרות התפתחות של תחומים מסוימים). קיימים לקסיקונים אקלקטיים, שכוללים בתוכם מגוון רחב של ערכי ישראליאנה ולקסיקונים נושאיים, למשל כאלה שעוסקים בתרבות האוכל, המגורים או האופנה.

תופעת המיון, הקטלוג והתיעוד של התרבות החומרית התפתחה מאוד בעקבות חגיגות החמישים למדינת ישראל, משום שנוצרה אז מוטיבציה כללית לסכם. זו היתה גם תקופה של התהוות התרבות הפוסט לאומית (הביקורתית והנוסטלגית בעליל) ותקופה שבה חלה התפתחות מהירה בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו. עם הזמן הצטרפה לחגיגה גם רשת האינטרנט. להלן הלקסיקונים העיקריים.

ויקיפדיה

ויקיפדיה העברית – מיזם שהושק ב-8 ביולי 2003, היא הגרסה העברית של אנציקלופדיית האינטרנט החופשית "ויקיפדיה", המנוהלת ומתופעלת בידי קרן ויקימדיה.

בדומה לוויקיפדיה בשפות אחרות, גם בוויקיפדיה העברית הגולשים יכולים להשתתף בכתיבה ובעריכה. ויקיפדיה העברית מתאפיינת במספר משתתפים גבוה יחסית למספר דוברי השפה במספר עריכות גבוה ובהשתתפות ערה בדיונים הנערכים בדפי השיחה של הערכים. מנוע החיפוש גוגל נותן לוויקיפדיה העברית, בדרך כלל, מקום גבוה ברשימת תוצאות החיפוש של מילים בעברית, וממנו מגיעים אליה רוב המבקרים.

הרזולוציה של הויקיפדיה הלכה וגדלה עם השנים ונכון ל-31 באוקטובר 2016 הוא כולל 197,274 ערכים. רבים מהם עוסקים בעקיפין או במישרין בישראליאנה. לעיתים ויקיפדיה ממיינת אותם לקטגוריות לנוחות הגולשים. לדוגמא "אוכל רחוב ישראלי", שכולל את הערכים מעורב ירושלמי, סביח, פלאפל ושווארמה.

חמישים לישראל

לכבוד חגיגות החמישים למדינת ישראל יצאו לאור מספר לקסיקונים שמרכזים אירועים חשובים שהשפיעו על חיי הישראלים. ייחודם בכך שהם אינם מתארים רק את האירועים הגדולים בביטחון ובפוליטיקה, כפי שהיה מקובל בספרי היסטוריה עד אז, אלא מכל ההווי הישראלי, כולל בתחומי הכלכלה, הבילוי, האמנות ועוד.

חמישים לישראל הוא ספר בפורמט אלבומי שיצא לאור בשנת 1997, לקראת שנת היובל למדינת ישראל, ובו מובאים בקצרה אירועים מרכזיים שאירעו במדינה או שהשפיעו עליה, מקום המדינה (1948) ועד שנת החמישים (1998).* הספר ערוך כך שכל שנה מתפרסת על פני ארבעה עמודים, ובהם מתומצתים האירועים של אותה שנה לפי הסדר הכרונולוגי. האירועים החשובים בולטים יותר ומלווים בצילומים. אף על פי שחלק מן האירועים אינו שייך למדינה, כדוגמת מות הנסיכה דיאנה, נכללו גם הם בספר כיוון שהשפיעו על הלך הרוח בישראל באופן קיצוני.

ספר בסגנון זה יצא גם בהוצאת ידיעות אחרונות ובעריכתו של ניסים משעל הנקרא "ואלה שנות 50 למדינת ישראל", וכן בשנת 2008 יצא ספר המשך הגולל עשר שנים נוספות הנקרא "ישראל 60".

איפה היינו ומה עשינו

ב-1996 יצא לאור ספרם של דוד טרטקובר ואמנון דנקנר "איפה היינו ומה עשינו, אוצר שנות החמישים והשישים" (הוצאת כתר). טרטקובר (טרטה, בפי חבריו), הוא מראשוני המעצבים המקצועיים בישראל ואחד מהאבות המייסדים של ענף הנוסטלגיה החזותית בארץ. הוא גם הדמות החשובה ביותר בהנגשת החומר הזה לציבור הרחב. כבר בשלהי שנות השבעים יזם טרטקובר והפיק תערוכות ואלבומים, שהיו מבוססים על האוסף הפרטי שלו, המונה אלפי כרזות פרסום ותעמולה שנוצרו בישראל מתחילת שנות העשרים, משחקי ילדים, אריזות של מוצרים וארכיונים של יוצרים בתחום הגרפיקה השימושית. הוא הוציא לאור ספרים על כרטיסי ברכה לשנה החדשה (1977), על דמות החלוץ באמנות ישראל (1982), על אמנות פופולארית תוצרת ישראל (1984) ועל מגילת העצמאות (1988). החבירה שלו לאמנון דנקנר דמתה באפקט שלה (מעצב ואספן מכאן, וכותב מוכשר משם) לחבירה של נתיבה בן יהודה לדן בן אמוץ, בפרויקט הסלנג משותף שלהם (ראו להלן).

הספר נכתב בהומור אמפאטי ופטריוטי, ברוח הנוסטלגיה הישראלית, ועוצב בסגנון אלבומי מהודר, שהיה אז בבחינת חידוש בשוק הספרים. הוא הכיל תמונות ואיורים צבעוניים, שנאספו מעיתונים וכתבי עת, אריזות ועטיפות מזון, פריטי משחקים לילדים, בולים ומעטפות דואר, גלויות, סמלים, לוגואים וכרזות. המסר והשפה שיקפו את רוח הזמן התמימה והמגויסת. המתכונת היתה לקסיקאלית, קרי: מונחים ומושגים מחיי היומיום, המלווים בביטויים לשוניים שהיו שגורים באותם ימים רחוקים. בהקדמה ללקסיקון כתבו השניים: הספר משקף "את תמונת עולמם של ילדים ונערים עירוניים, שהתפלחו (=התגנבו) לבתי קולנוע, אספו עטיפות של מסטיקים, שיחקו בגולות, סטנגה וחמש אבנים, קראו באדיקות את ה"הארץ שלנו", הלכו לקייטנות קיץ, החליפו ספרים בספריות השאלה פרטיות, שמעו הרבה רדיו, היו חניכים של תנועות נוער, הושקו בשמן דגים ושמעו אזהרות קודרות מפי הוריהם בדבר הסכנות הטמונות ברוח פרצים..." (עמ' 7).

האלבום שהפך לרב מכר (הוא מהספרים הבודדים הנמצאים על מדף חנויות הספרים כבר 16 שנים ברציפות), היווה השראה לאלבומים רבים נוספים שיצאו במתכונת דומה, סביב נושאים מגוונים; מקצתם אלבומים שהופקו על ידי ארגונים ממסדיים (כמו בית התפוצות או מוזיאון ישראל) ומקצתם אלבומים שהופקו על ידי אספני ישראליאנה באופן פרטי.

מדורים וכתבות נוסטלגיה ותרבות היומיום באינטרנט

בשלהי שנות התשעים רכבה גם העיתונות על הגל העממי והוציאה מפעם לפעם - לרוב לרגל החגים - כתבות ומוספי נוסטלגיה. כך למשל, "מעריב" הפיק מוסף נוסטלגי של שנות השבעים, שכלל ערכים כגון "נעלי פלטפורמה", משחק המחשב "אטרי", פוסטרים של הצייר איישר, והמשקה הקל "זיפ". "ידיעות אחרונות" הפיק את מוסף שנות השמונים, שכלל ערכים, כגון מכונית "סובארו", תקליטי עופרה חזה והקלפים של "חבורת הזבל". המסורת הזאת לא נפסקה בימינו, וכלי התקשורת הישראלים יוזמים מעת לעת, בעיתונות המודפסת ובאינטרנט, פרויקטים נוסטלגיים. כך למשל, באתר מעריב nrg פורסם לאחרונה הפרויקט "סמלים ישראלים", שכלל כתבות על חפצים, אירועים ומקומות בעלי ערך נוסטלגי, כגון קרטיב לימון, המושבה בנימינה וחוף הים הישראלי. אתר ynet מחזיק מדור נוסטלגיה מיוחד בשם "במנהרת הזמן", שבו מתפרסמות כתבות המתמקדות בהיסטורי של חיי היומיום בישראל.

כשבגרוש היה חור - מדור בYnet של צבי לביא. לביא (נולד ב-1 בינואר 1937) הוא עיתונאי ישראלי, אשר כיום משמש ככתב, פרשן ובעל טור באתר החדשות ynet. בשנת 1953 החל לעבוד במערכת תל אביב של העיתון "זמנים" שיצא לאור בירושלים. ב-1954 החל את שירות החובה בצה"ל ככתב צבאי בדו-שבועון הצבאי לנוער "במחנה גדנ"ע". לקראת סוף שירותו סופח ליחידת דובר צה"ל, ככתב צבאי במבצע קדש. במלחמת ששת הימים ליווה ככתב במילואים את אוגדת פלד הצפונית. ב-1957, לאחר שחרורו מצה"ל, החל לעבוד בעיתון "מעריב". במשך 35 שנה שימש במגוון תפקידי כתיבה ועריכה. בין תפקידיו: כתב באזורי הנגב והגליל, ובירושלים; אחראי על סיקור רשות השידור (במסגרת זו סיקר את הקמתה של הטלוויזיה הישראלית והיה מבקר הטלוויזיה הראשון של העיתון); כתב ופרשן פוליטי; כתב פרלמנטרי; ראש המשרד האירופי של העיתון בלונדון; עורך המקומון הירושלמי הראשון של מעריב; עורך המוסף השבועי "סופשבוע"; עורך המוסף היומי וכותב מאמרים ראשיים כסגן ראש מערכת החדשות. בין השנים 75-77 יצא לחופשה מ"מעריב" וחזר לצה"ל כסגן קצין חינוך פיקודי של פיקוד המרכז.

במקביל לעבודתו במעריב, מילא מגוון תפקידים בכלי תקשורת נוספים: כתב ועורך ביומן החדשות ויומן השבוע ב"קול ישראל"; עורך בתוכנית חדשות שבועית לצעירים בערוץ הראשון; כתב "במחנה", עורך חדשות ותוכניות ומגיש תוכנית הבוקר "707" בגלי צה"ל, במסגרת שירות מילואים; עורך כתב עת של חיל המודיעין "חמנית"; ועורך כתב העת "הגיל החדש" – רבעון לענייני פרישה וזקנה. לביא  גם חיבר וערך מספר ספרים אוביוגרפיים והיסטוריים הקשורים לחברה הישראלית והוא גם עוסק בצילום מקצועי ומציג בתערוכות

ב-1992 פרש מ"מעריב" ועבד תקופה קצרה כיועץ לענייני חוץ של שר הכלכלה והתכנון שמעון שטרית. ב-1993 חזר לעיתונות ככתב פרלמנטרי ופוליטי ובעל טור בעיתון העסקים "גלובס" במשך 13 שנים. ב-2006 התמנה לכתב ופרשן כלכלי בכנסת של אתר האינטרנט ynet, תפקיד אותו הוא ממלא עד היום. כחלק מהמדור הוא מפרסם מפעם לפעם מאמרים הקשורים להיסטוריה של חיי היומיום בישראל - בעיקר בתחום הכלכלי.

השבוע לפני - מדור בYnet של ירון דרוקמן. כותרתו: "להיזכר בסיפורים הגדולים של המדינה, ללמוד עוד פרט שלא ידענו, לצחוק מהפרסומות של פעם, להבין שאולי כלום לא באמת השתנה. ירון דרוקמן מביא פנינים מהארכיון".דרוקמן הוא עורך בכיר ו-ותיק בדסק החדשות. הוא צבר ניסיון רב בשנים האחרונות בריכוז כל מיזמי האקטואליה הכרוכים בארגון, ותמצות מסדי נתונים ובכלל זה: דו"חות מבקר המדינה, דו"חות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרויקטים לקסיקונים, תחקירים וכדומה. ב-2012 מונה דרוקמן לעורך האינציקלופדיה של ynet במקביל לעבודתו בדסק החדשות של האתר, כראש דסק בכיר. ב-2015 הוא מונה לערוך את הערוץ המחשבים באתר ובמקביל גם את מדור הדעות.

כך ראינוב-3 באוגוסט 2012 הושק באתר וואלה מדור חדש בשם "כך ראינו", שמציג קטעי סרטים ביתיים נדירים מראשית שנותיה של המדינה. מאלטלנה וגירוש הפליטים ועד לצילומים מרתקים ואישיים של משפחת דיין (פירוט ראו בהמשך). המדור פעל כחצי שנה והסתיים בכתבת פרידה..

ynet  תש"ח: לחיות מחדש את הקמת המדינה. בפרויקט היסטורי בטוויטר חזר בשנת 2014 ynet אחורה בזמן לימי הקמת המדינה, מכ"ט בנובמבר ועד ה' באייר תש"ח, אז הכריז דוד בן גוריון על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדי יום מצייץ החשבון ynet1948 , כביכול בזמן אמת, דיווחים שוטפים מהנעשה בארץ ומחוצה לה. לפרויקט נרתמו כמה ארכיונים, בהם ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ארכיון המדינה, ארכיון הג'וינט והארכיון הציוני, שתרמו חומרים יוצאי דופן של הרגעים הדרמטיים ביותר בימי הקמת המדינה.

רשת האינטרנט בעברית משופעת היום בתצלומים וסרטים היסטוריים, שמהווים מקור בלתי נדלה לקטעי נוסטלגיה ברמה המקומית והארצית. אפשר למצוא אותם באמצעות מנועי החיפוש השונים (למשל גוגל תמונות), הלקסיקונים המקוונים (למשל פיקיויקי) ומדורי הצילום והנוסטלגיה של אתרי החדשות (למשל, ynet, אנרג'י, וואלה ונענע) ומעל לכל אתרי הוידאו (בעיקר youtube). 

ז'אנר שנעשה פופולרי במסגרת המסורת הזאת הוא "אז והיום" כלומר השוואה בין צילומים היסטוריים של מקומות ומבנים לבין צילומים של אותם מקומות כפי שהם נראים היום. ז'אנר אחר (המקובל בעיקר בפייסבוק) הוא חידוני תמונות, בהם הגולשים מתבקשים לזהות את המקום המופיע בתמונה ההיסטורית.

"מלך הנוסטלגיה" הישראלית האינטרנטית ובכלל הוא ללא ספק דייויד סלע. לפני כ-11 שנים הוא הקים במימון עצמי מיזם אינטרנטי חשוב (ללא כוונת רווח), בשם "נוסטלגיה אונליין - שימור המורשת הישראלית". האתר, שאותו מפעיל סלע עם צוות מתנדבים, משמש אבן שואבת לכל מי שעוסק בתחומי הזיכרון הקולקטיבי ושימור המורשת הציונית והישראלית במאה השנים האחרונות. הוא כולל עשרות אלפי ערכים, תמונות, מצגות, קטעי וידאו ודימויים ויזואליים שונים. סביב האתר נוצרו פרויקטים ותוכניות מגוונות בתחום שימור המורשת הישראלית, בהם: מרכז מידע לגולש, מגזין בשם "כובע טמבל", המופץ חינם ל-146,000 מנויים, רדיו נוסטלגיה (תחנת רדיו המשדרת 24 שעות ביממה מוזיקה עברית נוסטלגית, בשילוב תכנים קצרים מההיסטוריה הישראלית) ועוד. למרבה הצער סלע הוא פרש בודד ומנסה לעשות את הבלתי אפשרי (בהצלחה לא מבוטלת, אבל עם תקציב מוגבל המגיע כולו ממקורות עצמאיים ללא סיוע ממשלתי), כלומר את מה שהרשויות הישראליות היו צריכות לעשות בעצמן. לא זו בלבד שהוא אינו זוכה לתמיכה משום גוף מוסדי, אלא שפעמים רבות הוא נאלץ להיאבק עם גופים ציבוריים שמסרבים לשתף אותו וגופים פרטיים אחרים בנכסי התרבות שהם מחזיקים במימון הציבור (ספריות, ארכיונים וכדומה).

האתר "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית," שאותו הקימו פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג בשנת 2008 (האתר פועל בחסות מוסד שמואל נאמן למדיניות לאומית בטכניון וקתדרת אונסק"ו למחקר ולימוד תרבויות באינטרנט באוניברסיטת חיפה), מתמקד אמנם בתרבות הישראלית העכשווית, אבל כולל גם מדור בשם "ישראליאנה", שמפרסם צילומים היסטוריים מתרבות היומיום הישראלית (מקצתם תיעוד דיגיטלי של ארכיונים). "אנשים ישראל" מכיל גם סקירות היסטוריות וסוציולוגיות רחבות היקף על תרבות הנסיעה לחו"ל, הטלפונים, המכוניות, הלבוש, הקניות, הפנאי, האוכל ועוד. לאחרונה הקימו הזוג אלמוג באחת המבואות הראשיות של אוניברסיטת חיפה גלרייה דיגיטאלית בשם "הרוח הישראלית" (שמונה מסכי HD) המתמחה בצילום שעוסק בחברה הישראלית, ובכלל זה צילום של אוספי ישראליאנה.

דף הפייסבוק נוסטלגיה - דברים של פעם. בפרטים על הדף נכתב: "אחחחחח איפה הימים... דרדסים, זיפ, בלי סודות, מסטיק עלמה. לכולנו יש דברים של פעם שמעוררים בנו זיכרונות ילדות. כאן תוכלו לחלוק את הדברים שלכם עם כולם, ולראות את הדברים שאנו מעלים! שירים, תכניות טלויזיה, מוצרים, כוכבים ובקיצור - כל מה שמעלה נשכחות."

פייסבוק הכריזה ב-2015 על תוספת יומית חדשה לפיד: "On This Day", שתיידע את המשתמשים מה הם עשו היום לפני מספר שנים. האפליקציה מאפשרת לחברי הרשת להגיע לתמונות וסטטוסים ישנים ללא מאמץ. בהכרזה של פייסבוק על התוספת, מסר מנהל המוצר ג'ונתן גלר: "אנשים נוטים לדפדף אחרונה בפיד הפרטי שלהם, בחיפוש אחר זכרונות, תמונות ישנות ופוסטים. מתשאול שערכנו בקרב משתמשים, רבים מהם הביעו רצון לדפדף אחורה בזמן באופן פשוט יותר". מי שמודאג מהצפה של זכרונות כואבים, תמונות של אקסים ופוסטים שליליים יכול להסיר דאגה מליבו - התוספת מכוונת להציף זכרונות חיוביים בלבד, ולהתעלם מפוסטים בנוגע למערכות יחסים קודמות.  אפליקציית "Timehop" שמספקת את אותו הפטנט בדיוק בפלטפורמות רחבות יותר (גם בטוויטר ובאינסטגרם), הרבה לפני שחשבו עליו בפייסבוק, דווקא רואה בהעתקה של הרשת החברתית מחמאה. "זה רק מדגיש שאנחנו עושים משהו ממש חשוב", אמר מייסד האפליקציה ג'ונתן וגנר ל"דיילי דוט". "אם פייסבוק לא מתחרה בך כנראה שאתה עושה משהו לא מספיק טוב. אנחנו רק מתחזקים מהמהלך החדש שמדגיש שלאנשים חשוב לראות גם תוכן ישן בפיד שלהם. אנחנו פועלים ביותר רשתות חברתיות ומספקים למשתמשים שלנו חוויה נוסטלגית רחבה יותר, כך שאנחנו לא מודאגים".*

בעיית זכויות היוצרים

חשוב לציין כי אחד הקשיים והמכשולים הגדולים בהנגשת חומר ויזואלי לציבור הרחב באינטרנט הוא חוסר הוודאות סביב זכויות היוצרים. התפתחות האינטרנט יצרה מצב חדש ומורכב בהיבט המוסרי והמשפטי. קלות הגניבות והעתקות של חומרים דיגיטליים מצד אחד ועיקרון חופש המידע וההשכלה מצד שני יצרו התנגשות מסובכת, שמעוררת בשנים האחרונות פולמוס משפטי ומדעי.

הפתרון המקובל להתנגשות הזאת הוא מה שמכונה "שימוש הוגן". זהו עיקרון משפטי המאפשר לאזן בין הצורך להגן על זכות היוצרים מצד אחד לבין זכות המשתמשים מצד שני. אין דרך פשוטה לקבוע מהו שימוש הוגן ביצירה. סעיף 19 לחוק זכות יוצרים תשס"ח – 2007 ) מספק מסגרת בלבד לבחינת הנסיבות בהן שימוש ייחשב הוגן. זכויות המשתמשים המעוגנות בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים אינן מהוות רשימה סגורה. את זכויות המשתמשים לא ניתן לפרט ברשימה פרטנית ומדויקת. בית המשפט העליון פסק לאחרונה לקולה בעניין "השימוש ההוגן", כלומר הגמיש את הזכות להשתמש בחומרים דיגיטליים באינטרנט. הפסיקה הזאת חשובה ומועילה, על רקע הנטייה הגוברת של "פירטים משפטיים" לתבוע גולשים בשל בצע כסף. לאחרונה פרסמה הפרופסור למשפטים ניבה אלקין (מומחית לדיני זכויות יוצרים) מאמר נרחב המפרט את עקרונות הפעולה בתחום "השימוש ההוגן" ביצירות לצרכי הוראה ומחקר (בגיבוש עקרונות הפעולה נטלו חלק גם מלמ"ד ומיט"ל). העקרונות נועדו לסייע למוסדות האקדמיים בישראל להגיע להכרעה במקרים קונקרטיים: האם שימוש כלשהו הינו הוגן ועל כן מותר על פי החוק. עם זאת, המצב רחוק עדיין מפתרון. הכיוון הכללי המסתמן הוא ההכרה שבעולם הדיגיטלי והגלובלי מוטב להקטין עד למינימום, אם בכלל, את ההגנה על יצירות שפורסמו באינטרנט. זאת, כיוון שבמילא אנשים מעתיקים זה מזה ומפיצים זה לזה מידע. אפשר לצפות איפוא שבעתיד הלא רחוק רוב החומרים החזותיים שנמצאים בארכיונים השונים יעלו לאינטרנט, פתוחים לציבור הרחב.

מפעל המורשת הלאומית

בשנת 2010 יזם צבי האוזר, מזכיר הממשלה ואספן נלהב, "תוכנית להעצמת תשתיות מורשת לאומית" (תמ"ר). במסגרת התוכנית הוקם אגף מיוחד במשרד ראש הממשלה בנושא והוקצו מאות מיליוני שקלים מתקציב הממשלה וכספי תרומות לשיקום ושחזור אתרים בעלי חשיבות היסטורית, יהודית וציונית בישראל. עד כה אושרו פעולות בעלות כוללת של עשרות מיליוני שקלים שיושקעו בעשרות אתרים ובהם תל שילה, הרודיון, תל ערד, צריף יצחק בן צבי, תחנת הקמח של מונטיפיורי בירושלים, בית העצמאות בתל אביב וכן במיזמים דיגיטליים של הנגשה ברשת.

בדצמבר 2012 אישרה ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים את הנושא המרכזי לשנת העצמאות ה-65 של מדינת ישראל - "שנת המורשת הלאומית". הנושא נבחר כדי "להציב את העיסוק בהיסטוריה ובתרבות הישראלית במקום הראוי להן - מרכז תשומת הלב הציבורית - ולשרת אינטרס ציבורי ראשון במעלה". לצורך קידום הנושא הוכנה תוכנית פעולה מתוקצבת.

אחד ממרכיבי תמ"ר (לימים קיבל את השם "ציוני דרך") כולל מיזם משותף של משרד ראש הממשלה, גנזך המדינה, הספריה הלאומית והאיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע שכותרתו רא"י - פרויקט רשת ארכיוני ישראל). מדובר בפרויקט יומרני וחשוב, השואף "להוציא את הארכיון מן הארכיון", כלומר ליצור פורטל אינטרנט נגיש לקהל הרחב, שבו יתאפשר לחפש בכשלושים ארכיונים שונים. השאיפה היא הן לאפשר חיפוש במספר ארכיונים במקביל, והן ליצור תשתית לאומית לניהול ולשימור דיגיטלי ופיזי של מידע ארכיוני, וכן לפקח על הקצאת המשאבים לדיגיטציה של הארכיונים בישראל. התהליך כולל סקר ומיפוי ארכיונים בישראל, כתיבת סטנדרטים מדעיים משפטיים וארגוניים, הקמת תשתיות של תמיכה וניהול, רישום וקטלוג החומר  (Meta Data) והקמת מסד מידע ותוכנת אחזור וחיפוש. כצפוי, בינתיים התוכנית מתנהלת בעצלתיים והמטרות רחוקות עוד מהשגה.

מפעל המורשת העולמי מינרווה

יוזמות דומות של הנגשת חומר ויזואלי באינטרנט קיימות ברחבי העולם ובעיקר באירופה, בהבדל אחד: שם התקציבים המודעות והיעילות גדולים יותר. פרויקט השימור והדיגיטציה הגדול בעולם מתנהל תחת גוף המכונה "מינרווה" .(Minerva) מטרותיו לשפר נגישות למקורות מידע, לחבר רשתות ופורטלים במדינות השונות ולקדם מחקר ותיעוד תרבותי באמצעות האינטרנט. מקור הפרויקט בהתכנסות ארצות האיחוד האירופאי בשנת 2000 שהניבה החלטה לייצר פלטפורמה נוחה ויעילה לחברה אזרחית טובה יותר. מינרווה לא תחמה את עצמה לאיחוד ולכן נוספו גם ישראל ורוסיה ומזרח אירופה. את ישראל מייצגת הסוכנות היהודית כנראה בעקבות קשרים אישיים, ללא ייצוג מדיני רשמי.

"מינרווה" כבר הניבה מיזמי משנה בתחום הדיגיטציה החזותית. למשל "מיכאל" (Multilingual Inventory of Cultural Heritage in Europe) - מעין דפי זהב עם לינקים לאוספים דיגיטליים שקיימים בארץ ובעולם (הזכיין בארץ הוא הספריה הלאומית); אירופיאנה (Europeana – The European Library)  - מכשיר לחיפוש רב לשוני בכל הספריות הלאומיות שנמצאות במערכת. אתנה-מינרווה (Athena Minerva)  - מכשיר לחיפוש רב לשוני בכל הספריות הלאומיות שנמצאות ברשת. European Film Gateway - מרכז סרטים,  תמונות וטקסטים מארכיוני צילומים. האתרים הללו, לצד אתרי אספנים פרטיים (למשל Magnom Internet Commons - קואופרטיב של צלמים המוכרים תמונות למוזיאונים ולגלריות) כוללים גם חומר ויזואלי - היסטורי של צלמים אירופאים שביקרו בארץ ישראל במהלך הדורות.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.