דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

פרק 6: ישראליאנה ונוסטלגיה בציונות הדתית


נוצר ב-3/19/2016

התיעוד ההיסטורי של הציונות הדתית

השלמת פערים

בדומה לכל התנועות הציוניות האחרות, גם תנועת הציונות הדתית תועדה בכתובים כבר מראשיתה. עם זאת, היקף התיעוד לא התקרב לזה של התנועות הציוניות הסוציאליסטיות ושיקף את מעמדם הנחות של הדתיים הלאומיים בנרטיב הציוני ההגמוני. רק משנות השמונים ואילך הצטברה על מדף הספרים המדעי והעיוני מסה הולכת וגדלה של מאמרים וספרים שעסקו בתולדות התנועה הדתית-לאומית, גיבוריה, השקפותיה ואורחות חייה. גם ההתעניינות בדמותו, פועלו ומפעלו האינטלקטואלי של האב הרוחני של התנועה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, גברה באותם שנים והניבה ספרים ומאמרים רבים.*

בית הרב קוק

בית הרב קוק, שבו חי ופעל הרב מ-1923 ועד פטירתו ב-1935 שוכן בקומה העליונה (השנייה) ברחוב הרב קוק 9 בירושלים. הבית הוכרז על ידי המועצה לשימור אתרים כמבנה לשימור להפך למוזיאון. מוצגים בו החדר שבו למד הרב המיתולוגי, חדר האורחים, ספריית הישיבה ובית המדרש של הישיבה שהקים. בחדר הלימוד, שאסורה הכניסה אליו ואפשר רק לראותו מבחוץ, מוצגים ארון הספרים הפרטי של הרב שכולל בין השאר ספרים שקיבל בהקדשה, וכן שולחן העבודה שלו, כובע הפרווה שחבש (ספודיק) ופריטים אישיים נוספים.

בחדר האורחים, שבו קיבל הרב אנשים רבי מעלה, נותרו ארונות ובהם ספרי קודש מאוצר ספרי הרב. על קירות החדר תלויות תמונות של גדולי ישראל שהרב קוק העריך במיוחד - הגאון מווילנה, רבי שניאור זלמן מלאדי, הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרב שמואל סלנט ועוד.

במוזיאון מוצגת תערוכה היסטורית ולמבקרים במקום מוקרן סרט על חיי הרב קוק ופועלו. המבנה כולל בתוכו היום גם מרכז תיעודי שבו נמצא אוסף של כתבי הרב, לצד מסמכים, תעודות, ראיונות, חומר פדגוגי, תמונות וסרטים הקשורים בחייו.

"בית הרב" מקיים הדרכות, סיורים (בסביבת הבית) וימי עיון ומוציא לאור ספרים וכתב עת הקשורים ברב ובתלמידיו. הספרייה ובית המדרש בביתו של הרב שימשו את ישיבת "מרכז הרב" המפורסמת, עד שעברה למשכנה החדש בקריית משה בה'תשכ"ד (1964). חלק מהמסמכים ההיסטוריים הועברו לארכיון הישיבה במשכנה החדש.

פרידה סמלית מהמזרוחניק

שורשיה של הציונות הדתית מעמיקים לראשית תנועת התחיה בעם היהודי. סיעת "המזרחי" הוקמה במסגרת ההסתדרות הציונית בשנת 1902 (כסיעה של יהודים דתיים, שפעלו בתוך המנגנון החילוני) וב-1957 התאחדה עם "הפועל המזרחי" ל"מפלגה הדתית לאומית" (מפד"ל).

במשך שנים רבות ייצגה המפד"ל את הציבור הדתי הלאומי בכנסת ובממשלה עד למיזוגה בשנת 2008 בתוך מפלגת "הבית היהודי" שסימן למעשה את סופה הפוליטי. עד המהפך ב-1977 ועליית הליכוד לשלטון הייתה המפד"ל מקורבת יותר לתנועת העבודה והצטרפה לרוב הממשלות בראשות מפא"י והמערך.

זו כנראה הסיבה לכך שהנוסטלגיה הדתית-לאומית הפופולרית אינה מרחיקת היום לימים רחוקים, כלומר מעצימה זכרונות מהתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים ועוד יותר אחרי עליית הקואליזציה הימנית לשלטון.

מלבד בחוגים הליברלים, שמתרפקים על ימי הדתיות המתונה (פוליטית ודתית כאחד) ואולי גם האנמית, דומה שרוב אנשי הציונות הדתית  (בעיקר צעירים) נוטים לטשטש (או למצער לא להדגיש) את תקופת המזרחי והמפד"ל. היא נחשבת בעיני רבים לתקופה לא מזהירה - תקופה שבה לרבנים מהזרם הדתי-לאומי היה מעמד שולי, שהפוליטקאים הדתיים ניגנו כינור שני, שמפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון לא היה בגדר חלום, שלחובשי הכיפות הסרוגות לא היתה נוכחות משמעותית ביחידות הלוחמות ובקצונה הבכירה בצה"ל ובה שבאופן כללי הסטטוס "דתי" נחשב בארץ לשולי ואף נחות ביחס לסטטוס "חילוני". זו היתה תקופה שבה אנשי הכיפות הסרוגות ניסו בעיקר להתנחמד וליישר קו והיו הרבה פחות אסרטיביים, מתריסים ובולטים.

אפילו רבנים חשובים מבחינה היסטורית, כמו הרב מוהליבר, הרב מיימון והרב ריינס, וכן דמויות פוליטיות דומיננטיות כמו חיים משה שפירא, משה אונא, זרח והרפטיג, יוסף בורג, יצחק רפאל, זבולון המר, יצחק לוי, אהרון אבו-חצירה, אבנר שאקי, שאול יהלום וחנן פורת – אינן זוכות בשנים האחרונות להבלטה מיוחדת בזיכרון הקולקטיבי של הדתיים.

פה ושם נערכים ימי עיון ואזכרה לחובשי כיפות שלחמו במלחמות ישראל וליישובים דתיים שהוקמו בימי הבראשית,* אבל כאמור, עיקר גאוותו של מגזר הכיפות הסרוגות היא על התקופה שבה הם הפסיקו להתבטל בפני החילונים והחלו לייצר נוכחות תרבותית ומוקדי השפעה משמעותיים (בצבא, בתקשורת, בפוליטיקה ועוד). הבחירה בנפתלי בנט כמנהיג "הבית הלאומי" ובאיילת שקד כ"סגניתו" בהיררכיה המפלגתית משקפת את השינוי העמוק שהתרחש בציונות הדתית - שינוי שמשפיע בעקיפין על תרבות הזיכרון שלה.

ביטוי סמלי נוסף לתופעה אפשר לראות ביחס הרווח היום בקרב צעירים חובשי כיפה סרוגה כלפי המושג הסימבולי "מזרחוניק". הוא נולד במקור כביטוי גנאי של החרדים כלפי הדתיים הלאומיים, אבל היום הוא משמש בעיקר כלעג חייכני משני כיווני המפה הפוליטית: מחד, מצד הצעירים הליברלים שמבקשים להתנער מדמות של המפד"לניק עם הדובון והשפם (מעין יאצק דתי שדבק במנהגים שאבד עליהם הכלח) ומאידך מצד צעירי האגף החרד"לי שרואים בדתי של פעם "חפיפניק" בתורה ומצוות.

להלן קטעים מתוך קליפ שעוסק בדמות הישנה מנקודת מבט הומוריסטית (הופק על ידי להקת "אנדרדוס" וזכה ליותר מ-300,000 צפיות):

שפם בז', שחור או כסוף/ יש לו מקום קבוע, גם אם קצת צפוף/ הוא דור חמישי לאדמו"ר מפונוביץ' / ואצלו בסלון יש חמישים ושניים אינטש/ האם הוא לא מזרוחניק? אתה חושב?/ זה לקרוא עלון עם מוסף של נדל"ן/ זה לעשות קידוש על ליקר דובדבן/ זה לטוס לחו"ל בטיול מאורגן/ הרינג לקרדה קיגל! שני בנים ובת, וחתן עורך דין/ עושה הליכות במוצ"ש להוריד את החמין/ הוא אוכל רבנות קונה אתרוג בקופסא/ הוא קובע עיתים בלילה על הכורסא/ האם הוא לא מזרוחניק? אתה חושב? [...] יש לו עיטור מכובד מכסף על הטלית/ ויש איזה שכן בספסל, ויש לו חזות קצת תורנית/ האם הוא לא חרדלניק? אתה חושב?/ יש מצב שהוא קצת חרדלניקכן גם אני חושב! [...]

אנדרדוס, הלהקה שביצעה את הפזמון הפרודי הזה, היא תופעה חברתית חשובה בפני עצמה שקשורה להתפתחות תיעוד הפולקלור הפנימי במגזר הדתי. מדובר בהרכב קומי של ארבעה צעירים* שהחל את פעילותו ביוטיוב, בשנת 2012 וכעבור שנה עבר גם להופעות בימתיות. סרטוני הקבוצה פונים בעיקר לציבור הדתי לאומי וזוכים לפופולריות עצומה.*

הפופולריות הזו נובעת מהעובדה שההרכב "מסתלבט" (בעדינות) על ההווי החדש של צעירי המגזר שעומד כניגוד סוציולוגי להווי הישן. כך למשל הם צוחקים על סצנת הדייטים והרווקות המתארכת  (היא מאפיינת את צעירי  דור ה-Y, מכל המגזרים, אבל במגזר הדתי המשמעות שלה מרחיקת לכת)* או על תופעת השו"ת SMS ב"ביצה הדתית" הירושלמית והתל אביבית.

זיכרון טראומטי

המתח ההיסטורי בין ימין לשמאל מלווה את המגזר הדתי לאומי אולי יותר מכל מגזר אחר. הם היו ועודם מוקד לביקורת קשה, איבה ואפילו שנאה מצד ישראלים מהאגף השמאלי של המפה הפוליטית, שראו ועדיין רואים ב"כיפות הסרוגות" פנטזיונרים, משיחיסטים, חסרי סובלנות, אלימים ומשביתי שלום. האיבה הזו תרמה להגדרתם העצמית של הדתיים הלאומיים ולתחושתם המתמדת כמיעוט נרדף.

רצח רבין (שנעשה בידי חובש כיפה) וההתנתקות מיישובי גוש קטיף (שכלל בעיקר תושבים דתיים) הם שני אירועים טראומטיים שחקוקים בזכרונם של רבים מאנשי "הכיפות הסרוגות". קשה להגדיר את האירועים הללו כמחוללי נוסטלגיה, כי נוסטלגיה היא בדרך געגוע לחוויות העבר, אבל הם ללא ספק תרמו לעיצוב הזכרון הקולקטיבי של המגזר.* אבל בעוד שרצח רבין טואטא מתחת לשולחן, ההתנתקות מגוש קטיף זוכה להנצחה ממסדית. 'יום גוש קטיף' נקבע ל-ז' באב - יום שבו נערכה המחאה ההמונית ('מפגן השלשלת') נגד תוכנית ההתנתקות, כשנה לפני ביצועה. לאחר ההתנתקות הופיעו יוזמות שונות (ממסדיות ומגזריות כאחד) של הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו בין השאר הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות ההיא, קריאת שמות רחובות ביישוב הקהילתי הושעיה על שם יישובי גוש קטיף והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט. ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח-2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר וארכיון. המרכז פועל מאז הקמתו באתר הקרוילות בניצנה ומציע סיורים לקהל הרחב.

באוגוסט 2008 הוקם בירושלים על ידי עמותה פרטית מוזיאון גוש קטיף. מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה 'תוכנית ההתנתקות'."

בשנת 2013 נחנך בקומפלקס בתי הכנסת של היישוב "מורשת" חלל הנצחה לישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בשנת 2015 יצא לאור שירו של יוני קמפינסקי (שהיה נער בן 17 בזמן ההתנתקות) "אמא אם הייתי יכול" (מילים: חנן בן ארי, לחן: אלנתן שלום), המתאר את כאבם של המפונים.

תשמישי קדושה וחפצים משפחתיים שעוברים בירושה

קיים קושי לאפיין את תרבות הנוסטלגיה הייחודית לחברה הדתית-לאומית משני טעמים: א. מדובר בציבור המחובר בטבורו להוויה הישראלית ולכן בעיקרו מאמץ את תרבות הנוסטלגיה הכללית בארץ. ב. הציונות הדתית אינה הומוגנית בהשקפה ובסגנון החיים ולכן התהוו בתוכה חוויות וזיכרונות מפוצלים, בהתאם לזרמים השונים.* עם זאת, אפשר בכל זאת לאתר מספר מכנים משותפים, שרווחים במגזר "הכיפות הסרוגות".

העבר בחברה הדתית נוכח ומוחשי מאד בתפילות, במצוות, בטקסים, במדרש, באגדה ובספרי המוסר והמידות. לכן, קשה למתוח בחברה הזאת קו מבדיל ברור בין עיסוק בהיסטוריה לבין עיסוק בנוסטלגיה. אבל למרות שהכול עוסקים בעבר היהודי הקולקטיבי, דומה שלנוסטלגיה היהודית-דתית יש דגש משפחתי ואינטימי מובהק יותר בהשוואה לזו החילונית. כך למשל הזיקה הרגשית מופנית בעיקר לתשמישי קדושה ולחפצים משפחתיים שעוברים בירושה מדור לדור: מחזור התפילות, ההגדה של פסח, הטלית, התפילין, השופר, הגביע לקידוש ומגדל הבשמים (להבדלה) של אבא וסבא; הפמוטות, ההינומה והמתכון לאוכל המסורתי בשבת וחגים של אימא וסבתא. גם סביב ספרי התורה התפתחה מסורת רחבה של שימור, הנצחה והעברה מדור לדור.

נוסטלגיית בני עקיבא

תנועת בני עקיבא היתה בעבר ועודנה (אף שבמידה פחותה) כור ההיתוך התרבותי של הציונות הדתית. לרבים היא היתה בית שני, שסיפק טיולים בחגים, שבתות משותפות, חברות ארוכת שנים ולעתים קשרים בין נערים ונערות באותו שבט שהובילו לקשרי נישואין. בעבר היה לתנועה אופי חלוצי-התיישבותי, ומכאן גם הקשר שלה לקיבוץ הדתי. עם הזמן חל שינוי בתפיסת עולמה של התנועה, בייחוד לאחר מלחמת ששת הימים, ויעד ההגשמה הורחב למושבים שיתופיים. במקביל הושם דגש על ערך ההתיישבות ביהודה והשומרון וחבל עזה, ולתנועה היה חלק מרכזי בהקמת ההתנחלויות בשטחים שמעבר לקו הירוק. השפעתן של ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים על תנועת בני עקיבא גברה עם הזמן, וכך גם הכיוון הפוליטי של התנועה שעבר בצורה גורפת ימינה (במועצה הארצית "עושים הגשמה" (שנת תשע"א) היה רוב במליאה הכללית להצעה שהתנועה תוכר כתנועה ימנית פוליטית). במקביל גדל הדגש על לימוד תורה וחינוך למצוות, והשירות בנח"ל במסגרת גרעיני בני עקיבא הפך לפחות אטרקטיבי. בעקבות הצלחתם של ישיבות ההסדר, המכינות הקדם צבאיות, המדרשות הגבוהות לבנות והשירות הלאומי, עבר המוקד בתנועה מהגשמה בגילאים הבוגרים לחינוך בגיל הילדות והנערות. בתחילת העשור השני של המאה ה-21 הוחלט לחזור לדרכי ההגשמה (כגון גרעיני עשייה - נח"ל, נחשון, של"פ ועוד), והורחבה בהנהלת התנועה המחלקה העוסקת בנושאי ההגשמה בגילאים הבוגרים. *

הנוסטלגיה של בוגרי בני עקיבא הוותיקים (אלה שהיו בתנועה בשנות הארבעים-שישים) קשורה בין השאר לעובדה שבאותה עת התנועה הייתה קטנה, כולם הכירו את כולם והייתה אוירה משפחתית. כיום, בגלל ההתפתחות של המגזר בכלל ובני עקיבא בפרט, הקשר בין השבטים השונים בבני עקיבא נעשה רופף יותר.

תנועת הבוגרים של בני עקיבא הוקמה בשנת 2010 במטרה "לספק לכל המעוניין בכך פלטפורמה מתאימה ומסודרת, ללימוד ועשייה ערכית המתאימה לגילו". במסגרת הזאת נערכים גם אירועים נוסטלגיים מסוגים שונים (בעיקר פגישות מחזור).

באתר האינטרנט של התנועה ישנו מדור של שירי בני עקיבא לדורותיהם.

בבטאון התנועה "זרעים" התפרסמו כתבות ותמונות היסטוריות רבות שמתעדות מציאות רחוקה ומזכירות נשכחות.

במספר יישובים ברחבי הארץ הוקמו חוגי ידידים של בני עקיבא. מקצתם הוציאו חוברות זכרון שמנציחות אישים ואירועים בתנועה.

בדף הפייסבוק "בני עקיבא נוסטלגיה" מתפרסמות כתבות היסטוריות על התנועה וכן מסמכים ותמונות בעלי הקשרים היסטוריים ונוסטלגיים.

פה ושם נערכים טיולים מאורגנים של ותיקי התנועה, ששומרים על קשר מתקופת הבחרות. 

בשנים האחרונות הולכות ומתרבות פגישות מחזור של בוגרים וותיקים של שבטי התנועה ושל גרעיני הנח"ל הדתי. העיתון "מקור ראשון" מפרסם כמעט מדי שבת תמונה של פגישת מחזור כזאת, ורבים מהקוראים מחפשים שם שמות ופרצופים מוכרים.

בפגישות הללו מעלים באוב החניכים שזקנו זיכרונות של מסעות וטיולים, מחנות קיץ ובמיוחד "שבת ארגון". האירוע הזה, שנחגג פעם בשנה בסניפים, לציון יסוד התנועה, נחשב בזמנו לגולת הכותרת באירועי התנועה. הופקו סביבו מצעדי לפידים, ערבי זמר, מחזות, תערוכות של חפצים ותמונות היסטוריות ועוד. הכול כמובן סביב נושאי עוגן הקשורים לעם ישראל ולציונות, כגון הרצל, מונטיפיורי, הרב מוהליבר והרב קוק. וכשהוותיקים נפגשים כולם נזכרים בהווי ההוא ושרים ביחד את המזמורים שציינו את תקופת התום שלפני המאבקים, ההפגנות הפוליטיות, המריבות הפנימיות והמחלוקות האידיאולוגיות.

הזיכרון הזה מקבל ערך מוסף פוליטי ורגשי לנוכח הפיצול התרבותי העמוק שחוותה תנועת הכיפות הסרוגות בשנים האחרונות. שני הקטבים - החרד"לים מכאן והדתל"שים משם - מייצרים כבר חוויה מצרפת, השונה בתכלית, ברוח ובתוכן, מזו שאפיינה את הציונות הדתית הקלאסית של שנות החמישים, השישים והשבעים (בעבר לא הפרידו, למשל, בין נשים לגברים, כמקובל היום בתנועה).

"בני עקיבא של היום אינה בני עקיבא של אז, הכל משתנה, גם היא נשתנתה, ואנחנו הזקנים - לא מחוכמה אולי אבל מאין כל מוצא אחר - מצטערים על החדשות ומתגעגעים על הנושנות ומשלימים שכך דרכו של עולם."*

בדומה לחילונים, גם אצל הדתיים הלאומיים המפגשים הללו מעלים חיוך ציני-כאוב על "כמה תמימים מאוחדים ונחמדים היינו". התפישה הזו מתבטאת, בין השאר, בברכות הדדיות בסגנון ארכאי: "חבריי לדרך, בברכת תורה ועבודה!" וכאשר החבר יברך "השם עמכם", יענו לו החברים הוותיקים מיני וביי: "יברך השם", כפי שענו אז לקומונר בתנועה.

באחד המפגשים מהסוג הזה, שהתקיים באלול תשע"ב, כתבה אחת המשתתפות, אישה בשם עירית שולץ, פואמה על האירוע ומה הוא מסמל עבורה ועבור חבריה. להלן קטעים נבחרים ממנו:

"נכון שלכולכם מתחשק ממש כמוני/ להיות ליום אחד בדיוק כמו דאג וטוני?/ (זוג השחקנים המקצועי והמיומן/ שגלש אל העבר באמצעות מנהרת זמן )/ אז בואו נדמיין, נכנס למנהרה/ ונחזור אל ילדותנו במאה שעברה/ [...] פעילות ערכית בסניף בכל שלישי ושבת/ לצלילי "קדש חייך" ו"בן לוקח בת",/ אל שבתות ארגון, מסעות ומחנות,/ אל פצעי הבגרות ואהבות ראשונות,/ אל ימי "יא ווארדי איזו קציצה ",/ אל מילים כמו עוו'נטה , שאפה ופצצה,/ [...] אל הימים בהם חבר היה דבר מוחשי/ (ולא כמו היום - וירטואלי וטיפשי )/ ימי טרום הפייסבוק, האייפון, הכבלים/ כשהריגוש הכי גדול היה "הספסלים"/ אכן תקופה קסומה , מלהיבה ומסעירה/ אך האור כבר מבצבץ לו בקצה המנהרה/ ומחזיר במהירות מֵעבר בלתי נשכח/ אל הווה מתבגר שנראה בערך כך:/ עבודה ומשכנתא, חשבונות ותשלומים, ילדים מתבגרים, הורים באים בימים, תוכניות חיסכון לגיל הפרישה, שעון ביולוגי עם סוללה חלשה [...] קמטים, משקפיים וכרס קטנה, דמנציה ועוד שערה לבנה, בקיצור, אם נודה על האמת חברים, אנחנו כבר לא ממש בגיל הנעורים .../ [...] שינויים רבים עברו על כולנו/ איבדנו שני בנים מהשבט שלנו/ אחדים מאיתנו הם מנכ"לים בכירים/ יש כמה דתל"שים, יש מעט " שחורים"/ חלקנו בשכירות, אחרים בבית הקבע/ ויש רבים שעברו את קווי שישים ושבע./ ...] הכול מתקדם פתאום במהירות/ והנה אנחנו שוב בגיל ההתבגרות/ מוציאים מהבוידעם תמונות ישנות, מכתבים, תעודות וספרי זיכרונות/ הנוסטלגיה משתלטת על חיינו בעוצמה/ פותחים חשבון בפייסבוק, נכנעים לקִדמה/ כל אחד מאיתנו מול המסך שעות יושב/ והילדים כבר צועקים: "אולי די עם המחשב?"/ הם דורשים את שלהם אך קולם לא נשמע/ כי אנחנו נחושים להשלים ת'משימה/ ובמבצע בילוש מורכב ורב מערכתי/ מצליחים לשחזר את דף הקשר השבטי!/ תודה לגבי וישראל שהביאונו עד הלום/ כך הגשמתי גם אני הקטנה את החלום/ מאושרת שהצלחנו סוף סוף להיפגש/ מאחלת לנו ערב קסום ומרגש/ ולפני סיום, עוד בקשה אישית קטנה - אל תיעלמו לי שוב לעוד שלושים שנה!"

אספנות במגזר הדתי-לאומי

החוקר הפורה והבולט ביותר בתחום היסטוריית ההווי והמנהגים היהודיים שהתפתחו בארץ ישראל במאה העשרים הוא ד"ר יואל רפל. רפל נולד בשנת 1946 בקבוצת יבנה, לדב ופנינה. אביו היה פרופסור, רב וחוקר שעלה מפולין בשלהי שנות השלושים. הוא גדל בחינוך הדתי-קיבוצי הקלאסי ולימים נעשה היסטוריון פורה שידו בכל ויד כל בו. הוא הוציא לאור 25 ספרים (מקצתם תורגמו לשפות רבות)* ערך כ-80 ספרים, פרסם מאות מאמרים בעיתונות היומית ובכתבי עת, הרצה ולימד במוסדות מחקר ולימוד שונים,* הגיש תוכניות בנושא היסטוריה, נוסטלגיה ויהדות* ברדיו והנחה ערבי עיון בפורומים מגוונים. רפל הוא גם מומחה לקהילות ישראל בתפוצות ומזה עשרים שנה מדריך ומורה דרך של קבוצות לאתרים יהודיים במזרח ומערב אירופה.*

רפל הוא לא אספן במובן הרגיל של המילה, אבל הקשרים שפיתח בעבודתו עם אספנים (למשל ביל גרוס וארייה רייכמן), ליקוט המידע השקדני ויצירת החיבורים שהוא עושה, האופי האנתרופולוגי של מחקריו ההיסטוריוגרפיים (דגש על תרבות היומיום), והתוצרים האינציקלופדיים שהוא מפיק – הקינו לו מעמד של מעין אספן-על וממיין-על של התרבות היהודית-ישראלית-מסורתית.

"ספר השמחות-מחזור החיים היהודי" (משרד הביטחון), "קבלת שבת-שרים ומספרים ומשוחחים סביב שולחן הבית" (כנרת, זמורה ביתן); ממזרח ומים : פרקי מורשת ותרבות (משרד הביטחון, 1978); הגדה- סדר ט"ו בשבט;  וכן קובץ מאמרי החגים שהופיע באתר ב"אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית" – מהווים תיעוד מקיף של מנהגים שמאפיינים את היהודים בכלל ואת היהודים האורתודוכסים בפרט.*

לא ברור מה מספרם ושיעורם של אנשי הציונות הדתית בקהילת האספנים בארץ. אולם יש אחד ידוע ומוכר, הן בדמותו והן באוסף שלו. זהו ח"כ הכנסת לשעבר אברום בורג (בנו של יוסף בורג ,מהמנהיגים ההיסטורים הבולטים של הציונות הדתית, ומי שהיה בעברו יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות היהודית),* בורג מחזיק ברשותו אוסף מרשים של לא פחות מ-3,500 סביבונים מרחבי העולם. בחנוכה 2010 נפתחה בבית התפוצות תערוכת סביבונים שהורכבה ברובה מהאוסף הפרטי שלו. בראיון שנערך לכבוד האירוע הוא סיפר: "אחד הצעצועים היחידים שנשארו לי מילדותי זה סביבון אדום שאימא שלי נתנה לי. כשילדיי נולדו, קניתי להם סביבונים שהצטרפו לאותו סביבון. במשך השנים הצטברו בביתנו סביבונים, אבל את הילדים שלי זה כבר לא עניין, ואני תפסתי עליהם בעלות. זה הפך להיות אוסף רשמי רק ביום הולדתי ה-40. באתי הביתה וחיכתה לי שם מתנה - ארון ובו 80 סביבונים. זו היתה התרגשות עצומה, כי זו היתה הכרה שיש לי אוסף רשמי. מאותו הרגע העניין תפס תאוצה".

בהקשר לפריטי אספנות, ראוי להזכיר את ספרה החשוב ושובה הלב של תחיה ספיר, "בקרוב אצלכם: הזמנות לחתונה מארץ־ישראל מסוף המאה הי״ט ועד היום", שיצא בהוצאת מוזיאון ישראל (2007). הספר אמנם לא מתמקד רק באוכלוסיה הדתית וסוקר את התפתחות הזמנות החתונה בחברה היהודית הרחבה בארץ ישראל, אבל כיוון שרוב היהודים בארץ נוהגים בחתונתם על פי המנהג האורתודוכסי וכיוון שרוב ההזמנות הישנות באוסף של ספיר הן של הציבור הדתי – הוא מהווה בעיקר מראה לתמורות הזמן בקרב חובשי כיפות הסרוגות.

אליבא דה ספיר, ההזמנה היא למעשה מכשיר תרבותי שמטרתו, בין השאר, לקשור בין משפחות המתחתנים ובין המוזמנים. כל עוד חיו בקהילות קטנות, ההודעה על חתונה נעשתה בעל פה. המנהג לשלוח הזמנה לחתונה התפתח במקביל להתפתחות הדפוס, הדואר וגידול האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. ספיר רואה בהזמנות לחתונה טקסט היסטורי ותרבותי, ביטוי לערכים חברתיים, עמדות דתיות, העדפות אסתטיות ועוד. בעידן שבו שיעור הרווקים והמתפקרים באוכלוסיה הדתית עולה משנה לשנה, מעניין לבדוק מה השתנה אם בכלל במוסכמה הטקסית הזאת.

נוסטלגייה של בית הכנסת והשכונה

מאפיין מיוחד לציבור הדתי-לאומי הוא הקשר לשכונת המגורים ולבית הכנסת. בית הכנסת השכונתי מתפקד כמעין מרכז תרבות מקומי שבו שכנים נפגשים זה עם הזה על בסיס קבוע, חוגגים שבתות, חגים ושמחות משפחתיות ביחד ומשתתפים בניחום אבלים.

שולחן השבת והחג

תרבות האוכל בחברה הדתית לאומית היא מקור לחוויות ייחודיות ועוצמתיות שנחרטו בזכרונום של רבים. חשיבותה ועוצמתה של החוויה הקולינרית נובעות ממספר סיבות:

א. בשבתות וחגים זמני הארוחות נגזרים באופן ישיר ממועדי התפילה ומשתנים בהתאם לעונות השנה ובהתאם לסוגי התפילה. לדוגמא: ארוחת הערב ביום שישי יכולה להתאחר במספר שעות בכפוף למועד שקיעת החמה ולשעת התפילה. הסנכרון עם התפילות בבית הכנסת לצד התפילות שקשורות בארוחה (קידוש, ברכה על הלחם, ברכת המזון ועוד) מחזק את החשיבות הטקסית והרגשית של הארוחות החגיגיות.

ב. בשל הרקע המסורתי יש בארוחות הללו יסוד משפחתי מובהק. השולחן המשפחתי מתארך כדי להכיל את כל בני המשפחה המסובים סביבו.

ג. אווירת השבת והחג מיוחדת אצל משפחות דתיות בין השאר משום שכולם הולכים יחדיו לבית הכנסת וחוזרים יחדיו לביתם, ומשום שאין את ההסחות המאפיינות את החברה החילונית (בילויים מחוץ לבית, צפייה בטלוויזיה, עיסוק בסמטרפון וכדומה). כתוצאה מכך המגע המשפחתי במועדים הללו הדוק יותר וכולל בין השאר שיחות ארוכות פנים אל פנים סביב השולחן.

ד. ברוב הבתים הדתיים נהוג עדיין שאת הארוחות החגיגיות מבשלת האם (לעיתים בעזרת בנותיה). אב המשפחה, שיושב בראש השולחן, הוא זה שמקדש על היין והלחם ולכן גם זוכה לטעום ראשון מהמנות. החלוקה המגדרית המסורתית הזאת מהווה בשנים האחרונות ניגוד הולך ומעמיק לאתוס הפמיניסטי שאליו נחשפים הצעירים הדתיים (רוב האימהות הדתיות כבר לא מלמדות את בנותיהן את רזי המטבח כפי שהן למדו מאימהותיהן). לכן עבור רבים (נשים וגברים כאחד) החזרה למודל המגדרי הישן היא סוג של אתנחתא נוסטלגית. זאת ועוד, המאכלים המסורתיים לצד התפריט העשיר והייחודי של כל אם ואם (ולרוב גם של העדה) מטביעים בבני המשפחה זיכרון קולינרי ורגשי רב עוצמה.

ה. כמעט לכל עדה יש שפת מזון משלה, שכוללת בין השאר כינויי מאכלים ושמות מנהגים. הם מהווים חלק בלתי נפרד מהאירוע המשפחתי החגיגי וכנגזר מכך גם מתקבעים בזכרון.

ו.  רבים זוכרים את שולחן האוכל המשפחתי כבמה חינוכית שיצקה בהם הרגלים וערכים. למשל, בשולחן השבת והחג נהוג לאכול בנימוס, ללבוש את מיטב המחלצות ולשוחח בשפה נקייה. בעבר נהוג היה שהילדים אינם מורשם לעזוב את השולחן במהלך ארוחת השבת, אלא ברשות האב (היום המשמעת התרופפה ברוח החינוך המתירני).

תיעוד וזיכרון בישיבות ובאולפנות הדתיות

תנועת הציונות הדתית מקדישה בשנים האחרונות זמן ומשאבים לתיעוד הישיבות הגדולות והחשובות (הידועות ביותר הן ישיבת כפר הראה, ישיבת נחלים, ישיבת נתיב מאיר וישיבת מרכז הרב) באמצעות אלבומי זיכרון מהודרים. כך לדוגמה, ישיבת "כרם ביבנה" הפיקה אלבום מהודר על תולדותיה במלאות לה שישים שנה.

חשוב לציין כי בניגוד למגזר החרדי, שבו הישיבות הגדולות והחשובות ממשיכות לשמור על מעמדן, אצל הדתיים הלאומיים רוב הישיבות הוותיקות דעכו או התחדשו והשתנו (הדוגמא הטובה ביותר היא ישיבת כפר הרואה שכמעט פסקה מלהתקיים ורק לאחרונה התחדשה). אחת הסיבות לתופעה היא העובדה שהיום פחות מקובל במגזר לשלוח את הבן לפנימיה מרוחקת (רוב הישיבות הוותיקות היו בתנאי פנימיה). גם המגוון גדל ואיתו הפיצול הפנים מגזרי שמכתיב ישיבות בגוונים אידיאולוגיים רבים.

ישיבת מרכז הרב נחשבת עד היום למרכזית ולידועה בציבור הישראלי בכלל ובמגזר הדתי בפרט. זאת הן בשל הילתם של הרבנים קוק (האב והבן שהקים את הישיבה הציונית הראשונה בארץ ישראל) והן משום שמנהיגי המגזר וגדולי התורה בתוכו לדורותיהם התחנכו בה: ראשי ישיבות, רבני ערים ויישובים וגם לא מעט מחנכים בישיבות ההסדר ובישיבות התיכוניות.* ממילא גם היתה לישיבה דומיננטיות בעיצוב דמותו והשקפת עולמו של עולם התורה הציוני-דתי. הרב קוק כינה אותה בשם היומרני "הישיבה המרכזית העולמית", מתוך רצון לראות בה מודל לתפישה חדשה לעולם הישיבות כולו: שילוב של לימודי התלמוד המסורתיים, עם שיעורים במחשבת ישראל (שכונו "שיעורי אמונה"), תנ"ך ואפילו היסטוריה יהודית, ידיעת הארץ וכתיבה ספרותית (שלושת האחרונים לא מומשו בסופו של דבר). רק אחרי מותו של המייסד, ב-1935, היא כונתה על שמו, "מרכז הרב"..*

ב-1982, אחרי פטירתו של הרב צבי יהודה קוק, חל עימות היסטורי בין ראש הישיבה החדש, הרב אברהם שפירא (שכיהן גם כרב ראשי), לבין תלמידו הקרוב של הרב קוק, הרב צבי טאו. טענת אנשי טאו היתה ששפירא, שבא מרקע חרדי וזיקתו לישיבה נבעה מנישואיו עם בת למשפחת קוק, מרוקן את הישיבה מאופיה התיאולוגי המיוחד והופך אותה לעוד ישיבה מן המניין. העימות הפך לפיצול פורמלי ב-1997, לאחר ששפירא הכניס לישיבה מכון להכשרת מורים, שטאו ומקורביו ראו בו "צלם בהיכל" (בהיותו מכניס תפישות פדגוגיות אקדמיות ו"נכריות"). טאו ואנשיו הקימו את ישיבת "הר המור", שנחשבת לישיבה המרכזית של הפלג החרד"לי בציונות הדתית.

בישיבת מרכז הרב קיים היום ארכיון שכולל מסמכים ותמונות הקשורים לישיבה ולרב אברהם יצחק הכהן קוק .

ישיבת כרם ביבנה נחשבת לישיבת ההסדר הותיקה והראשונה,* ומטבע הדברים נוצרו סביבה יוזמות של תיעוד, הנצחה והווי נוסטלגי. כך למשל הופק ספר יובל לתולדותיה הכולל 800 עמודים ו-1600 תמונות.

בציונות הדתית לא נוצרה מסורת מאורגנת של מפגשי מחזור ואירועי נוסטלגיה סביב הישיבות. לפיכך כל ישיבה וישיבה יוצרת את מסורת הזיכרון הייחודית לה, אם בכלל. מטבע הדברים הישיבות הגדולות והוותיקות בולטות בארגון מפגשים כאלה. כך למשל, לישיבת אור עציון, שהונהגה על ידי הרב חיים דרוקמן, יש ארגון בוגרים שפועל בתחום שימור הקשרים בין הבוגרים. סרט יוטיוב הנציח ברשת את מפגש הבוגרים של אור עציון משנת 1983. בשנת 2012, במלאות 35 שנה לישיבה נערך כנס בוגרים מרגש של הישיבה, שזכה אף הוא לתיעוד מצולם.

בישיבת הר ציון התגבשה מסורת מיוחדת שבה הילדים והנכדים של בוגרי הישיבה שמגיעים לגיל מצוות (13) מוזמנים יחד עם הוריהם ליום "לימודי וחוויתי" בישיבה. ארגון בוגרי הישיבה מקיים מפעם לפעם ימי לימוד בישיבה ואירועים למשפחות, ומוציא לאור ביטאון תורני.

באולפנות לנשים מתקיימים מדי פעם מפגשי בוגרות – בעיקר באולפנות הוותיקות והידועות כמו אולפנת אמנה בכפר סבא (נוסדה בשנת תשכ"ד) או אולפנת בהרן בגדרה (נוסדה בשנות השמונים).

נוסטלגיית ההתנחלויות

מפעל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק מזוהה עם המגזר הדתי לאומי ומהווה אחד מעוגני הזיכרון ההיסטורי של אנשי המגזר. רבים מהדתיים הלאומיים חיים ביהודה ושומרון במסגרות חברתיות קהילתיות הדוקות ואין כמעט דתי בארץ שאין לו קרוב משפחה או חבר שמתגורר בהתנחלות כזו או אחר.

ראשוני המתנחלים, שחיו בתנאי מחייה קשים ונאלצו גם לנהל מאבקים פוליטיים לא קלים, גיבשו תודעה דורית חזקה וזיכרון נוסטלגי משותף. אמנם לא נוצרו בקרבם יורצייטים היסטוריים סדורים, אבל מפגשי רעים להעלאת זכרונות משותפים, מתקיימים מפעם לפעם.

מעטים מראשוני המתנחלים פרסמו זכרונות (מאמרים או ספרים) על אותה תקופה סוערת ומעצבת.* 

תנועת גוש אמונים שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים היא התנועה המזוהה ביותר עם המגזר הדתי לאומי בכלל ומפעל ההתנחלויות בפרט. המנהיג הרוחני של התנועה היה הרב צבי יהודה קוק ז"ל, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלאחר משבר מלחמת יום הכיפורים עודד את תלמידיו לפעול לחיזוק מפעל ההתיישבות ולהקמת התנחלויות בכל חלקי "ארץ ישראל השלמה", ובפרט ביהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני.

היישובים שיצרו את המיתוסים המכוננים של התנועה הם עופרה, בית אל, אילון מורה וחברון. סבסטיה הוא ככל הנראה המקום מזוהה יותר עם המאבק להתיישבות ביהודה בשומרון (שנמשך עד ימינו). כזכור, ב-25 ביולי עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת מן הימין, לתחנת הרכבת הנטושה ליד הכפר הערבי סבסטיה. הממשלה הורתה לפנותם ולאחר שסרבו בתוקף הם פונו בכוח על ידי כוחות צה"ל. בסופו של דבר, הושגה פשרה שבה הוסכם שהמתנחלים יעבור למחנה הצבאי הסמוך "קדום", שלימים הפך ליישוב קדומים. עוד קודם לכן ניתן לאנשי התנועה להתיישב גם ביישוב עפרה שממוקמת במורדות הר בעל חצור וצפונית לרמאללה.

הסיפור ההיסטורי של סבסטיה טומן בחובו במידה רבה את המתווה הטיפוסי של מפעל ההתיישבות כולו של הימין הדתי: הצלחת אנשי גוש אמונים להקים התיישבות יהודית בשומרון, תוך קביעת עובדות בשטח חרף אי-תמיכה או תמיכה בעצימת עינים מצד הממשלה. המתווה הזה הביא בסופו של דבר (בעיקר אחרי עליית הליכוד לשלטון ואיתו גם שינוי היחס למתנחלים) למדיניות ממשלתית יזומה של הקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון (בעיקר יישובים עירוניים דוגמת אריאל, מעלה אדומים וביתר עלית). גם דפוס עקיפת החוק והקומבינות שמאחורי הקלעים (לטובת השגת המטרה) אופייני למפעל ההתיישבות הזה עד ימינו.

בדצמבר 2015 פרסם העיתון מקור ראשון כתבה נרחבת על האירוע המכונן של סבסטיה שכותרתה: "40 שנה לתמונת הריקוד בסבסטיה: מה עבר עלינו?".* הופיעו בה זכרונותיהם של האנשים שנטלו חלק אקטיבי באירוע. כך למשל, אהרון דומב, מי שהיה לימים מנכ"ל מועצת יש"ע, דובר המועצה ומנכ"ל משרד התיירות, כתב:

"הייתי רק בשנה הראשונה בישיבת ההסדר בקריית־ארבע, וכבר אז למדתי את הכלל "עת לעשות", בשעה שקיבלנו הוראה לעבור עם הגמרות לסבסטיה. שיטת חומה ומגדל עבדה גם כאן. באישון לילה נאמר לנו שקבלן יצא מתל־אביב עם מבנים טרומיים, והגיע עד כקילומטר מסבסטיה. מיד התארגנו בחוליות של שלושה־ארבעה אנשים ויצאנו לקראתו. המטען הכבד פורק, ואנו נושאים אותו על הכתפיים בשירה וריקודים. שבת התקרבה, ואני בבגדי חול, מכיוון שתכננתי לחזור באותו יום לחיפה. קיבלתי חולצה לבנה מחבר לשיעור, אבל מידותיה הקטנות לגופי גרמו לכך שהיא לא הייתה מכופתרת. שבת חנוכה עברה עלינו בסבסטיה, מלאה בשמחת חיים ורוויה במתח לקראת הפינוי הצפוי. כאשר הרב לוינגר וחנן פורת הודיעו לציבור במקום שממשלת ישראל החליטה להקים יישוב יהודי בשומרון, יצאנו בשירה וריקודים כמו בתיאורי המחולות מהכרזת המדינה. רגעי ההצלחה בסבסטיה נטעו בנו את התחושה שכל העם איתנו. הגרעין המגובש, המלוכד והתוסס יצא בשירה וריקודים להתבסס במחנה קדום, ואנו ליווינו אותו ושהינו יחד עמו כחצי שנה. שם קיבלתי דוגמה אישית לנחישות, מסירות, דבקות במטרה, ומעל הכול - אהבת הארץ. למאבקים השונים מתחת לפני השטח - בין המסכימים לפשרת מחנה קדום לבין המתנגדים - לא הייתי מודע כלל. נחשפתי אליהם רק שנים לאחר מכן."

בכתבה פורסם שוב הצילום האיקוני של משה מילנר, שבו נראים חנן פורת ז"ל ומשה לוינגר ז"ל, ממנהיגיו הבולטים של מפעל ההתנחלות, נישאים על כתפי הפעילים בסבסטיה, באותו יום היסטורי.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 חדלה תנועת גוש אמונים להתקיים כגוף רשמי, אך רבים מחבריה השתלבו במפלגות ימין שונות כגון התחייה, המפד"ל ומולדת והקימו ארגונים פוליטיים והתיישבותיים כמו מועצת יש"ע. רוחה של התנועה משפיעה עד היום על המגזר כולו, אף שבמהלך השנים המגזר הדתי השתנה במובנים רבים  (כולל תהליכי הקצנה פוליטית ודתית מצד אחד וליברליזציה מצד שני).

ההיסטוריה של גוש אמונים ושל ההתנחלות ביהודה ושומרון זכתה בשלושת העשורים האחרונים לתיעוד מאסיבי בספרות המדעית והעיונית ובמאמרי עיתונות רבים,* אבל באופן תמוה המתנחלים עצמם מיעטו לתעד את עצמם והם ממעטים עד היום בפיתוח תרבות נוסטלגית בתחום ההתיישבותי.

אפשר לייחס לתופעה מספר סיבות: א. מבחינת המחנה הדתי-לאומי, המאבק עדיין בעיצומו ולכן אין זמן ומקום לנוסטלגיה. ב. יש שיאמרו שמפעל ההתנחלות לא נחל הצלחה – לפחות לא בקנה מידה של חזונם וציפיותיהם של החלוצים והמייסדים. רוב הציבור הישראלי מדיר עצמו מהשטחים שמעבר לקו הירוק וחלקים נרחבים בתוכו תופשים את ההתנחלויות בעיניים שליליות. אפשר והדימוי השלילי מקשה על פיתוח תרבות נוסטלגית רחבה ועל תמידה ממסדית. ג. המחנה הדתי-לאומי מפוצל ושסוע מתמיד. החרד"לים קרובים ברוחם לחרדים ואפשר שגם זה יוצר סוג של רתיעה בתחום פיתוח התרבות הנוסטלגית. ד. רבים מהמתיישבים ביהודה ושומרון הם צעירים בגילם ולכן פחות מחוברים לזכרונות הישנים.

עם זאת, לאחרונה הופיעו ניצנים של בניית מסורת נוסטלגית סביב מפעל ההתנחלויות. הנה כי כן, היישוב אלון מורה מקיים מדי ארבע שנים מסע מסורתי בעקבות ראשי ההתיישבות בשומרון. באיסרו חג שבועות, שחל ביוני 2015, לרגל 40 שנה לראשית ההתנחלות הדתית בשומרון, יצאו כמאה בני נוער מלווים בהורים ובתושבי הישוב למסע ייחודי אשר החל בהר הזיתים, המשיך לעבר תחנת עפרה ומשם לנווה צוף. לאחר מכן עצרו המשתתפים בישוב קדומים ומשם המשיכו לישורת האחרונה ולשיאו של המסע - טקס שמונה העליות בתחנת הרכבת העתיקה בסבסטיה. התרגשות גדולה ניכרה בדבריהם של בני קצובר והרב מנחם פליקס אשר מתגוררים עד היום בישוב אלון מורה. הם התכבדו בהדלקת משואות כהוקרה לחלוציותם.* סרט המתעד את האירוע הועלה ביוטיוב.

בדצמבר אותה שנה, פקדו את תחנת הרכבת בסבסטיה מאות אנשים מתנועת "נחלה" (תנועה הפועלת לחיזוק הדרישה לבניית ישובים חדשים ביו"ש) יחד עם כמה מראשוני המתנחלים, ובראשם דניאלה וייס. בין הצעירים שנשארו ללון במקום היו גם 25 מצאצאי הרב לוינגר ז"ל שהשתייך גם הוא לגרעין שלפני 40 שנה עלה שוב ושוב לסבסטיה והוביל את הדרישה מול הממשלה לבנייה ביו"ש.

צבי אלימלך, נכדו של הרב, הסביר את התגייסותה של המשפחה לאירוע הסמלי: "זה באמת לא עניין פשוט. לא כל מנהיג זוכה לכך שצאצאיו ילכו אחר המורשת שלו באופן כ"כ גורף. לא הרבה אנשים יודעים אבל זו הייתה הצוואה של סבא, לפני שהוא נפטר. הוא בכה 3 שעות וקרא: "מי ישמור על ארץ ישראל". לבסוף הוא קרא לבנו הבכור לפני מותו וציווה עלינו לעזור לדניאלה וויס ולהקים ישובים חדשים בארץ ישראל. אנחנו כמשפחה נרתמנו לנושא, 3 דורות בנים נכדים ונינים. מי בעליות לקרקע ומי בסיוע מבחוץ. הנושא של ארץ ישראל הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו כמשפחה וכפרטים".*

מוקדם יותר, לפני אותה עלייה, קיימה מועצה אזורית שומרון בתחנת הרכבת בסבסטיה את ארוע הדלקת נר שמיני של חנוכה. ראש המועצה יוסי דגן אמר בנאומו באירוע: "קיבלנו מראשי המתיישבים ירושה: 400,000 תושבים. אנחנו מתחייבים להגיע למיליון איש תוך שני עשורים. מה שהתחיל לפני ארבעים שנים, אנחנו ממשיכים בכל הכוח בתנופת ההתיישבות- זה התפקיד ההיסטורי שלנו" דגן התייחס גם לגירוש ב 2005 באומרו " אנחנו עוד נחזור בע"ה לכל אותם יישובים בצפון השומרון שמהם גורשנו: חומש, שא -נור, גנים וכדים".*

באפריל 2016, במקביל להקמת מוזיאון התיישבות חדש בשומרון, נערך אירוע היסטורי נוסטלגי נוסף בתחנת הרכבת בסבסטיה. לצד קטעי וידאו נדירים מהעליות הראשונות לסבסטיה, תמונות ומסמכים רבים, הוצגה במקום תערוכה ייחודית על מורשת צפון השומרון, שבה נחשפו פריטים מארכיונו של האלוף משה (בריל) בר כוכבא ז"ל - מי שפיקד על הקרב המפורסם בעמק דותן במלחמת ששת הימים. כמו כן הוצגו בתערוכה פנקסי הרכזים של הרב יהודה חזני ז"ל, מראשי גוש אמונים, ושוחזר "מחנה המתנחלים" של גרעין אלון מורה. אחד הפריטים ההיסטוריים שהוצגו בתערוכה היה טנדר הוויליס FC-150 המפורסם של מאיר הר ציון ז"ל, עמו הוביל הלוחם האגדי של יחידה 101 את שיירות המתיישבים למבצעי העליות וביניהן גם לתחנת הרכבת סבסטיה. את האירוע אירגנה המועצה האיזורית שומרון יחד עם ארגון "חומש תחילה" והמרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון. לקהל המבקרים (רובם ככולם אנשי הכיפות הסרוגות) הוצע מגוון אטרקיות: טיול ריינג'רים על מסילת הרכבת הטורקית, סדנאות יצירה, סיורים מודרכים בידי ותיקי ההתיישבות, דוכני אוכל, פינות ישיבה ומשחקים לילדים.*

חייבים לציין שהמיעוט היחסי של המשתתפים באירועים הללו (בהשוואה לכלל המגזר שמונה קרוב ל-800,000 נפש), וההומוגניות הדמוגרפית היחסית שלהם (רוב החוגגים באים מקרב ציבור המתנחלים), מעלים סימן שאלה לגבי הצלחתה של החברה הדתית לאומית להנחיל את מפעל ההתנחלויות בלב הציבור הישראלי הרחב ולמסד מורשת נוסטלגית סביבו. ימים יגידו.

דומה כי מתרבים הסימנים לכך שגם בחלקים נרחבים במגזר הדתי לאומי חדרה ההכרה שההתיישבות ביהודה ושומרון הגיעה למיצוי הפוטנציאל הן בשל הבעיות הפוליטיות והבטחוניות שנוצרו סביבה והן משום שחלקים נרחבים בציבורי הישראלי (אולי אפילו רוב) אינם רואים בה יעד לאומי חשוב. באופן כללי החברה הישראלית נעשתה חומרנית והיא מוכוונת יותר להגשמה של יעדים אישיים (קריירה, זוגיות, הורות, רווחה כלכלית) ופחות להגשמת יעדים קולקטיביים (בנוסח הפטריוטי הישן).

זו גם אחת הסיבות להתפתחות החלופה האידיאולוגית להתיישבות ביהודה ושומרון: התיישבות של גרעינים צעירים באזורי הפריפריה בתוך הקו הירוק, ובעיקר בשכונות מוחלשות בערים. התופעה הזו החלה כבר לפני למעלה מ-30 שנה אבל צברה תנופה בשנים האחרונות. בינתיים התרבדו זכרונות נוסטלגיים סביב המפעל המיוחד והחשוב הזה, שמשתלב עם האג'נדה הקהילתית והסוציאלית שתופסת תאוצה בכלל החברה הישראלית.*

יום ירושלים

יום ירושלים הוא יום חג לאומי הנחגג בישראל בכ"ח באייר (מ"ג בעומר) לציון איחוד העיר ירושלים תחת ריבונות ישראלית בכ"ח באייר התשכ"ז, לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. היום נקבע על ידי הכנסת ב"חוק יום ירושלים". ביום ירושלים נערכים טקסים חגיגיים בירושלים ומחוצה לה וכן טקסי זיכרון ממלכתיים לחללים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים. במקביל נערך ביום הזה טקס  הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לציון.

יום ירושלים נעשה מזוהה במיוחד עם המגזר הדתי לאומי ממספר סיבות:

א. הציונות הדתית, בהשראת הרב קוק, ראתה במלחמת ששת הימים בכלל ובכיבוש המקומות הקדושים בפרט, סימן לאתחלתא דגאולה.

ב. בשנת 1968 ביקשו צעירי המפד"ל לערוך עצרת חגיגית גדולה לכבוד יום ירושלים הראשון ברחבת הכותל המערבי, אך נתקלו בהתנגדות מצד ממשלת ישראל. בסופו של דבר העצרת התקיימה בהיקף נרחב בסמוך לעיר העתיקה ובהשתתפות הרב הראשי לישראל, איסר יהודה אונטרמן. האירוע הזה טען את יום ירושלים (מבחינת הציונות הדתית) בסמליות של  מאבק ונחישות מול התנגדות ממשלת השמאל - סמליות שקשורה ל זהותם של הדתיים הלאומיים מאז ועד היום.

ג. מי שיזם את מיסודו הממלכתי של יום ירושלים באמצעות חקיקה  (חוק יום ירושלים, התשנ"ח-1998) היה חבר הכנסת חנן פורת מהמפד"ל שהביא את הצעת החוק בזו הלשון: "עם מלאת 30 שנה לשיחרורה ולאיחודה מחדש של ירושלים בירת ישראל, יש מקום להציג זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל אשר שב לארצו, הקים את מדינתו והכריז על ירושלים כבירתו הנצחית."*

ד. בערב יום ירושלים מתקיימת מדי שנה עצרת גדולה בישיבת מרכז הרב, בהשתתפות רבנים ואישי ציבור מחוגי הציבור הדתי לאומי. על פי רוב מגיעים לעצרת הזאת ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת והרמטכ"ל. לאחר חצות הלילה מתקיימת צעדה מהישיבה אל הכותל המערבי. המסורת הזאת יצרה מעין מפגן הזדהות והערכה לבני הציונות הדתית.

ה. האירוע המרכזי של יום ירושלים במגזר הדתי לאומי הוא ריקוד הדגלים,* שמתקיים בשעות אחר הצהרים. עשרות אלפי אנשים, רובם בני נוער מן הציונות הדתית מכל רחבי הארץ, משתתפים בתהלוכה ובריקודים הללו. התהלוכה יוצאת ממרכז העיר (גן סאקר וגן העצמאות) ומסתיימת בכותל המערבי.

ו. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר הלל ומזמורי תודה ביום ירושלים (זאת, בניגוד לבתי הכנסת החרדיים שמתעלמים מהיום הזה).

מן הראוי לציין שבאתר הספרייה הלאומית התפרסמו תמונות ומסמכים היסטוריים הקשורים ליום ירושלים ויש בהם לא מעט נוסטלגיה היסטורית.

מרכז סיור ולימוד שומרון

ב-2007 החלה תנועת המטיילים לחזור לשומרון ולבקעת הירדן. הראשונים ליוזמה היו שרה קורלק, נתנאל אלינסון ומאיר ברויאר.

מאז צמחו שני מרכזים לסיורים מודרכים - אחד באלון מורה והשני בשבי שומרון. ב-2015, לאחר תהליך של צמיחה והבנה שעדיף מקום אחד גדול ומיקצועי על פני מספר בינוניים, אוחדו מרכזי הסיור של השומרון למרכז אחד בשם "מרכז סיור ולימוד שומרון" שנמצא במדרשת שומרון. המוסד מגדיר עצמו כ"בית מיקצועי ללימוד והכרת ההר המרכזי ובקעת הירדן, להדרכת מטיילים ולאירוח".

התרומה הצילומית של אשר קורלק

מעטים מראשוני המתנחלים הבינו את המשמעות העצומה שטמונה בתהליך ובמאבק הקשה שהחלו בו. הם עסקו בעשייה בשטח ולכן גם לא פיתחו תודעה של הנצחה ויזואלית או אחרת.

בשלהי 2016, במלאות ארבעים שנה לעלייה לקרקע בקדומים, נבר הצלם אשר קורלק בארכיונו הפרטי והעמיד לרשות היישוב ומארגני החגיגות את ה"אוצר" שברשותו - אלפי פריימים שתיעדו את המאבק "לחידוש הישוב היהודי בשומרון" (על השיר המוכר "נתתי לה חיי" ערכו מחלקת התרבות של היישב פזמון המתאר את ההסטוריה המתחדשת של קדומים בליווי תמונות שראו אור לראשונה מארכיון התמונות של אשר קורלק. המבצעים היו תושבי קדומים).

קורלק אינו צלם במקצועו אלא מהנדס מכונות ובעל מפעל לתכנון וייצור מכונות ומערכות לנפוי, שנוע ואחסון חומרי תפזורת, כגון:  קמחים, אבקות, גרעינים וכימיקלים כמו גם מטחנות רייחים וציוד נילווה.

הוא נולד בתש"ח בהונגריה להורים ניצולי שואה, עלה ארצה איתם בגיל שנה וגדל בגבעתיים. אביו הקים מפעל קטן לייצור מכונות לטחנות קמח ואשר ובניו, (דור שלישי שגרים ביישוב איתמר) הרחיבו את המפעל המשפחתי, באזור התעשיה ברקן.

אבל למרות שהצילום היה לו רק תחביב בזכות חוש לקומפוזציה ובעיקר טיימינג מוצלח ובזכות העובדה שנכח באירועים ההיסטוריים הוא הפך למנציח הויזואלי הגדול של מפעל ההתנחלויות.

אל תחביב התיעוד הגיע קורלק בימיו הראשונים של היישוב אלון מורה לאחר סבסטיה ופשרת קדום (ששמעון פרס תמך בה ורבין נאלץ להסכים לה).

הוא ואשתו רבקה היו המשפחה ה-15 ברשימת המשפחות של ההתנחלות החדשה. בעקבות המאבקים הדרמטיים, ההפגנות והצעדות, רכש קורלק מצלמה טובה והחל לצלם באופן אינטנסיבי - בעיקר טקסים ביישובים, בגנים, בבתי הספר ובשמחות משפחתיות וקהילתיות.

גרעין אלון מורה קבע לו כמשימה לתעד לא רק את היישוב שלו אלא את כלל היישובים בשומרון, וכך לדבריו הפכו כולם ל"ת.פ. צילומי של אשר קורלק". *

בריאיון ל"מקור ראשון" הוא סיפר: "יום אחד פנו אליי מגוש אמונים וביקשו שאארגן בשבילם תמונות של ההתיישבות בשומרון, באופן דחוף. באותם ימים, ימי הפילמים, פתוח תמונות לקח זמן, וחשבתי איפה אוכל להדפיס אותן במהירות המרבית.  הגעתי למסקנה שבמערכות העיתונים זה אפשרי. הלכתי לשעיה סגל שצילם עבור מעריב, והוא ייעץ לי לפנות לסוכנות צילום פרטית כדי להדפיס. לא היו אז הרבה סוכנויות, ואני כבר הכרתי חלק גדול מהצלמים שהגיעו לצעדות של סבסטיה ולשאר האירועים הגדולים. פניתי אל סוכנות הצילום והידיעות IPPA בתל-אביב, שכבר לא קיימת היום, וכך זה בעצם התחיל. דן הדני, הבעלים של י.פ.פ.א. הדריך ולימד אותי מה נדרש בצילום עיתונות. צלם את זה, צלם ככה,תכנן את את ה"פרים" בצורה  כזו, תתמקד בדמויות החשובות וכו'. אהבתי את זה, וצילמתי המון תמונות בלעדיות. בכל פעם שהיו לי תמונות טובות, הייתי מביא אותן אל הסוכנות והם הפיצו הלאה. אני מניח שהם עשו עליי כסף לא רע במהלך השנים".*

עם הזמן צבר קורלק שם בברנג'ה כ"צלם של ההתנחלויות" ותצלומיו פורסמו בעיתונות הישראלית (דבר, מעריב, ג'רוזלם פוסט, ערוץ 1 ועוד) ובמדיה הבינלאומית (הניו-יורק טיימס, ה"דר שפיגל", בי-בי-סי, סוכנות  IPPA ועוד), כולל תמונות שער בעמודי חדשות ומוספים.

לתמונותיו היתה לא רק חשיבות היסטורית אלא גם הסברתית גדול משום שלא היו בשטח צלמים רבים שתיעדו את האוכלוסיה היהודית בשטחים. יתר על כן, לרוב צלמי העיתונים היתה תפישה פוליטית עוינת למתנחלים ונטיה להביא צילומים מזוית המציגה אותם באור שלילי. הצילומים של קורלק מזווית פרו-מתנחלית, איזנו במידת מה את "התמונה" שהתקבלה בעיתונות הכללית.

יתר על כן, היות ותהליך הפקת העיתון לפני העידן הדיגיטלי, היה ארוך יותר ולחוץ בזמנים, קורלק נדרש לספק לתמונות הנבחרות, כותרות, הסברים ודברי רקע. בדרך זו הוא הצליח כדבריו "להעביר חומר ללא צנזורה עוינת....". *

התחושה שלו באותם ימים וגם עכשיו מפרספקטיבה של זמן היא שהוא זכה להימנות על חבורה קטנה ואיכותית של חלוצים שחוללו מהפכה - הן במעמד הציונות הדתית בציבוריות הישראלית והן במפה הפוליטית וההתיישבותית בישראל.

גם תמונות חשובות מפינוי ימית רשומות על שמו (כולל התמונה על כריכת ספרו של חגי סגל "ימית, סוף: המאבק לעצירת הנסיגה בסיני").

בסיום הריאיון ב"מקור ראשון" נשאל קורלק על ידי הכתבת: "מה אתה מרגיש כשאתה רואה היום את ההתיישבות בשומרון?" על כך השיב:

"זה מדהים. לא חלמנו שנצליח עד כדי כך. אין בעל הנס מכיר בנִסו, וזה נס אדיר. לפני ארבעים שנה הייתי מגיע בערב מירושלים לקדומים, וחוץ מעפרה לא היה שום אור, עד אלון-מורה. היינו נוסעים בדרך מפותלת, עוברים דרך שכם, חושך מוחלט. הייתי רואה את ההרים החשופים, החשוכים, ואומר לעצמי: וואו, בכמה מקומות כאן אפשר להתיישב. כשנוסעים שם היום, רואים שהכול התגשם. כל ההרים הללו מיושבים, מוארים, בנויים. פשוט מדהים בעיניי לראות איך החלום התממש. חלמנו שתהיה התיישבות רצופה מאלון-מורה עד קדומים, שתקיף את שכם מדרום לאורך "ציר דניאלה" שנפרץ בזמנה ובהתעקשותה.  לדור שלכם יש עוד מה לעשות בעניין הזה.(גילוי נאות, הכתבת, הודיה חזוני-כריש,היא דור שני למתישבי קדומים ובתו של מייסד "מקור ראשון" מייקל כריש ז"ל) יצרנו מהפך אדיר בדעת הקהל הישראלית, אבל בגלל המעטה הפוליטי שתמיד היה לדברים, הסיפור המלא של תחילת ההתיישבות ביו"ש,ושל האנשים שעשו זאת, עדיין לא סופר. זה לא שאנחנו צריכים הכרה, אבל חשוב שהדור השני לפחות יידע איך ומה היה. אני מרגיש שלא מספיק יודעים. אולי התמונות שיתפרסמו עכשיו הן צעד ראשון בכיוון".*

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.