דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

פרק 3: ישראליאנה ונוסטלגיה מוזיקלית

עוז אלמוג

 


נוצר ב-3/19/2016

מוזיקה ורגשות

כל סוגי הגירויים של מערכת החושים יכולים לעורר בנו את הרגש הנוסטלגי, אבל דומה שהגירוי המוזיקלי הוא העוצמתי מכולם. מדוע יש למוסיקה את היכולת הכה ייחודית לפרוט על מיתרי הנפש? על השאלה הזאת ניסו להשיב הוגים ומדענים משטחים שונים - החל מפילוסופים והיסטוריונים של המוזיקה וכלה בחוקרי מוח שעושים היום שימוש במיכשור חדש ובשיטות מדידה מתוחכמות.* 

הקשר בין המוזיקה לבין מערכת העצבים האנושית הוא כה מורכב שהוא מהווה היום תחום מדעי בפני עצמו שמכונה מדעי המוח הקוגניטיביים של מוסיקה (The cognitive neuroscience of music). להערכת מומחי הנוירולוגיה, כאשר אנו מקשיבים לשירים האהובים עלינו, המוח משחרר דופמין - מוליך עצבי (נוירוטרנסמיטר) של הנאה שמשתחרר גם בזמן הפעילות המינית.* 

יש חוקרים הגורסים שהמוזיקה אף יותר אמוציונלית בהשפעתה מהשפה המילולית, כלומר שיש בה יותר מידע מהסוג שמחולל שינויים ניורוכימיים. עוד הם טוענים שתינוקות תופשים את המרחב והסביבה באופן יותר פסיכדלי מכפי שאפשר להעלות על הדעת; כל החושים שלהם בגיל הינקות הם מקשה אחת; הם רואים צלילים, חשים אותם פיזית ואף מסוגלים ליצור קשרים אסוציאטיביים בין טעמים למנגינות. מסתבר שאחד מתוך 200 בני אדם ימשיכו לחוות אלמנטים מסוימים של התופעה, הנקראת סינסתזיה, ברמה פחות טוטאלית מזאת שחווים תינוקות. בין המוסיקאים אפשר למצוא זאת אצל הזמר בילי ג'ואל, הכנר יצחק פרלמן ומייסד להקת "פינק פלויד" סיד בארט.*

חוקרי מוח גילו שרוב האנשים בגיל מבוגר זוכרים באופן הכי מפורט את התקופה שבין גיל 12 לגיל 22 - תקופה שזכתה לכינוי "גבעת הנוסטלגיה" (nostalgic bulge). הזכרונות הללו כוללים גם ריגושים מוזיקליים. אם תנסו להיזכר בפזמון שהסעיר אתכם במיוחד תגלו שבדרך כלל מדובר בפזמון ששמעתם לראשונה בגיל הבחרות. מדוע זה קורה? ראשית, הגמישות הנוירולוגית שלנו ויכולת הלמידה של המוח מואצות בשנות ההתבגרות ומאטות עם הזמן. הדבר תקף גם בנוגע ליכולתנו לקלוט מוזיקה בעלת מבנה שחדש לנו. לכן גם קל יותר לילדים ונערים לקלוט שפות זרות מאשר למבוגרים. בקיצור, מה שנקלט מהר ובשלב מוקדם בחיינו נשאר במוח יותר זמן.

יתכן שיש כאן גורם אבולוציוני. הזיכרון לטווח קצר נחלש בזיקנה בעוד שהזיכרון (או לפחות המוטיביצה להעלות זיכרונות) לטווח רחוק מתחזק - זאת כדי לאפשר לזקני השבט ללמד את הצעירים מנסיונם.

יתר על כן, מאחר שחלק ניכר מרגעי ה"פעמים הראשונות" שלנו (לגימה ראשונה של בירה, נשיקה ראשונה וכדומה) מתרחשים במהלך שנות העשרה, ובליווי מוזיקה מסוג כלשהו, נוצרת במוח מעין אסוציאציה לחיים.*

הסבר נוסף שמציעים החוקרים לתופעה הוא הורמון האוקסיטוצין. זהו הורמון שאחראי הן לרגש האימהי והן לרגש הרומנטי ומופיע בכמויות גדולות בגילאי 12-22. מסתבר שהוא מקבע זיכרונות של אירועים שקורים בזמן הפרשתו, תוך שהוא מוחק זיכרונות קודמים. החוקרים משערים שתפקידו הביולוגי הוא לגרום לנו לרצות לעזוב את בית הורינו ברמה הרגשית, כלומר להימשך תחילה לחברתם של קבוצת החברים ואחר כך גם לבני/בנות זוג. החוויות הרגשיות ביחד עם "האחרים המשמעותיים" החדשים שלנו, ובכלל זה גם שמיעת מוזיקה יחדיו, מקבלות בשלב הזה תפקיד משמעותי בחיינו ונצרבות בזיכרון.*

כיוון שצעירים מאזינים לא רק למוזיקה שלהם אלא גם לזו שהוריהם משמיעים בבית, הם מקבעים גם את המוזיקה הזו בזיכרונם ומצרפים אותה למאגר הנוסטלגי שלהם. במובן זה "הגבעה הנוסטלגית" של ההורים משפיעה על ה"גבעה הנוסטלגית" של ילדיהם.

לכאורה בני אדם היו אמורים להתרפק על מוזיקה קצבית ושמחה, שתשפר להם את מצב הרוח. בפועל, כשמדובר בנוסטלגיה, אנשים נמשכים לרוב דווקא למוזיקה נוגה (מלנכולית). חוקרי המוח תולים את ההסבר לתופעה בהורמון המכונה פרולקטין.* מסתבר שכאשר עצוב לנו הגוף מפריש את ההורמון הזה משום שהוא מקנה תחושה של נחמה. זה מעין עצב-מתוק או עצב מדומה שמערסל את הנפש בנעימות. הוא דומה במובן זה לאנדרופינים המופרשים במוח בזמן כאב (יש המכנים את האנדורפינים "מפתחות לגן עדן" בשל יכולתם לשלוט בהנאה ובכאב ובשל פעולתם, שדומה לזו של סמים).

אפשר שהמשיכה הנוסטלגית למוזיקה נוגה קשורה גם בהנאה שגורמים לנו זיכרונות העבר - הנאה שכמעט תמיד מהולה גם בסבל קל (כמו בתבשיל חמוץ מתוק או בבירה מרירה).

ארכיוני מוזיקה עברית

מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספריה הלאומית

הספרייה הלאומית כוללת מחלקה למוזיקה שאוספת, מתעדת, משמרת ומנגישה לציבור חומרים מגוונים הקשורים למוזיקה היהודית והישראלית שנוצרה בתקופת היישוב והמדינה. על אלה נמנים ספרים, תווים, הקלטות וידאו ואודיו (תקליטים, תקליטורים, קלטות, ועוד), טיוטות של יצירות, רשימות מחקר, מכתבים, תמונות, תעודות, מודעות, תכניות, קטעי עיתונים, הקלטות פרטיות ועוד.

"ארכיון הצליל", שמהווה חלק ממחלקת המוזיקה של הספרייה, כולל את המספר הגדול ביותר בעולם של הקלטות של מוזיקה ישראלית ויהודית בארץ ובעולם (הקריטריון הוא כל חומר קולי שהופץ ברבים בהיקף של מעל 50 עותקים). מרבית ההקלטות המסחריות בארכיון זה נרכשו או נתרמו לספרייה וחלקן התקבל מתוקף חוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים של כל ספר וחומר סאונד חדש) התשס"א-2000.* חלק מההקלטות בארכיון הן כאלה שנעשו באולפן או בבית וחלקן כאלה שנעשו בזמן אירוע חי. הארכיון מכיל גם הקלטות שנעשו על ידי "קול ישראל" וכן כ-250 ארכיונים אישיים הכוללים כתבי יד, מסמכים, פרטיטורות וספרי תווים של יוצרים ישראלים בולטים* לצד מודעות ותכניות, ביקורות וצילומים. בנוסף, שמורים בארכיון הקלטות מוזיקה נדירות של עדות וקהילות יהודיות ולא יהודיות החיות בישראל (כולל ערבים, שומרונים, קראים ועוד).

רוב ארכיוני החוקרים המצויים במחלקת המוזיקה של הספריה הלאומית מתמקדים במוזיקה ארץ-ישראלית וישראלית 'עברית', אבל יש בתוכם גם המתייחסים למוסיקה אתנית אחרת, כגון ארכיונה של חוקרת המוסיקה הארץ-ישראלית אדית גרזון-קיווי, שעסקה בכל ענפי המוסיקה המקומית בראשית המאה הקודמת, ובתוך אלה גם במוסיקה הבדווית.

בארכיון הצליל מצויות גם הקלטות של קטעי תפילה, זמירות, טקסים, שירי-עם ומוסיקה אומנותית בהיקף של רבבות שעות הקלטה. הקלטות חדשות מצטרפות למאגר כל הזמן. הן נעשות במהלך אירועים ברחבי הארץ, בפגישות יזומות בבתיהם של מרואיינים, ובמעבדת הצליל של הארכיון. כמו כן נאספים ארכיונים של חוקרי מוזיקה יהודית ואספנים שהלכו לעולמם (מוזיקה חסידית, שירת לדינו ועוד). אלה כוללים רשימות וסיכומים, טיוטות, תדפיסים, הקלטות שדה, תווים, צילומים וכיו"ב שהצטברו ברשותם במהלך עבודתם המוזיקולוגית. הארכיון גם אוסף את יצירותיהם של מלחינים יהודיים – בדפוס ובצליל – במהדורות ובביצועים שונים.

הספרייה הלאומית אינה מסתפקת באיסוף ושימור, ושוקדת על פתיחת האוצרות המוזיקליים לציבור הרחב. מרגע שהם מגיעים למחלקה ועד שהם זמינים לציבור, עוברים החומרים מסלול ארוך שמתחיל בקִטלוג ומִפתוח, ומסתיים בהשאלה, בהצעה לעיון באולם הקריאה ובהצגה באתר האינטרנט. כמו כן, נערכים קונצרטים שמוקדשים למלחין או לנושא מסוים וימי עיון וסמינרים בנושאי הזמר העברי והמוזיקה הישראלית.*

ארכיון סרטיית קול ישראל בירושלים

"קול ישראל" הוא הגוף הציבורי שמאגד את שידורי הרדיו הממלכתי של מדינת ישראל (מתוקף חוק רשות השידור). בניין התחנה בירושלים נמצא ברחוב הלני המלכה ובנייני התחנה בתל אביב נמצאים בקריה, סמוך למתחם שרונה. הבסיס להקמת "קול ישראל" היה הרדיו המחתרתי של ארגון ההגנה - "קול ישראל" (שהחל את דרכו ברחוב בן יהודה בתל אביב במרץ 1940) ותחנת "קול ירושלים" שפתחה את שידורה במרץ 1936. בשנות המדינה הראשונות פעלה התחנה במסגרת משרד ראש הממשלה והשידור הראשון שלה היה שידור הכרזת העצמאות.*

ארכיון "קול ישראל" בירושלים כולל חומרים (כ-70,000 שעות החל משנת 1936) שהשתמרו מתוכניות מוזיקה מכל הסוגים: אקטואליה, תרבות, יצירה, חדשות, תכניות מלל ואירוח, ספיישלים, וכן הקלטות היסטוריות של אירועים שונים והקלטות מראשית שנותיה של המדינה. למרבה הצער, חלק גדול מהשידורים של שנות הארבעים והחמישים נעלם ובכלל זה המדור המיתולוגי ל"חיפוש קרובים".

ב-2010, לאחר תקופה של משא ומתן, נחתם חוזה בין ארכיון קול ישראל לבין מכון היודאיקה של אוניברסיטת הרווארד שבו הוסכם כי הארכיון יעבור תהליך של דיגיטציה. את ההמרה תבצע חברת דנטק בע"מ, קבלנית משנה של הרווארד, על פי מאפיינים שתקבע רשות השידור. עוד הוסכם כי אוניברסיטת הרווארד תשמור עותק דיגיטלי של חומרי הארכיונים לשם שימוש במחקרים אקדמיים ולשימור בארכיון היודאיקה שלה.*

קול ישראל מפעילה כיום אתר אינטרנט בשם 'אוצר הזמר העברי' אשר הוקם ע"י צוות מחלקת המוזיקה וצוות הארכיון של קול ישראל. 

ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014, שכולל פרק המורה על סגירת רשות השידור, ובכלל זה סגירת "קול ישראל" ובמקביל, פתיחת גוף משדר חדש שבו ימשיך ויתקיים השידור הציבורי.* עדיין לא ברור מה יעלה בגורל הארכיון.

ארכיון המוזיקה הישראלית באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים

האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים מייחסת חשיבות גדולה לשימור והנחלה של המוזיקה העברית לדורותיה. במחלקה לזימרה קלאסית מקפידים על שיעורים שבהם נלמד רפרטואר קבוע של יוצרים עבריים קלאסיים, כמו סשה ארגוב, משה וילנסקי ומרדכי זעירא.

ארכיון המוזיקה הישראלית של האקדמיה נוסד ב-1988 ע"י קלוד אברבנאל (1924 – 2012), מי שכיהן אז כמנהל ספריית האקדמיה. הארכיון מכיל מידע מקיף בנושא המוזיקה הישראלית והחיים המוזיקליים בישראל בכלל ובירושלים בפרט מתקופת היישוב ועד ימינו: מאמרים, פרטיטורות, כתבי יד, כרזות, תוכניות והזמנות של אירועים מוזיקליים, מכתבים, תמונות ומסמכים של מוזיקאים ישראלים, כתבי עת וספרים (רובם נכתבו ע"י מוזיקולוגים ישראלים) ועוד. 

כמו רבים מהארכיונים בארץ גם הארכיון הזה סובל מקשיי תקציב ומחסור בכוח אדם – מה שמונע קיטלוג והנגשה של חומרים רבים לציבור הרחב. מאז פרישתו הסופית של קלוד אברבנאל בשנת 2004, לא הוכנסו לאוסף חומרים נוספים זולת תווים מודפסים וספרים (שהם אינם חומרי ארכיון במובן הקלאסי של המילה).*

המרכז למוזיקה יהודית בבית התפוצות

המרכז למוזיקה יהודית ע"ש פהר במוזיאון בית התפוצות נוסד בשנת 1982. הוא עוסק בשימור, בהקלטה ובהפצה של מוזיקה יהודית בכל הסגנונות ומכל המקומות בעולם. באוסף כ-7,500 הקלטות ומאגר מידע ממוחשב המאפשר חיפוש לפי מלחין/ה, משורר/ת, מבצע/ת, או סגנון מוסיקלי.

האוסף כולל שלוש קטגוריות עיקריות: מוזיקה ליטורגית – פיוטי בית-כנסת בעברית ובארמית, קריאה בתורה, תפילות; מוזיקה פארא-ליטורגית – שירי קודש ששרו בבית, בשבת, בחגים, בברית-מילה, בנישואין או באבלותשירים מחיי היומיום – לרוב כאלה שהושרו על ידי נשים,* חלקם בעברית, אך רובם בלשונות התפוצות (יידיש, לדינו, ערבית, גז, ג'והורי ועוד)*. בעת ביקור במוזיאון אפשר להאזין להקלטות ולצפות בקטעי וידאו.

המרכז גם מארח קונצרטים ומפיק הקלטות. עד כה הופקו 25 תקליטורים וקלטות, בהם מגוון רחב של מוזיקה יהודית, כגון שירה מסורתית של יהודי מרוקו, תימן, בומבי וספרד; צליליהן שהותירו אחריהן קהילות יהודיות שחרבו בשואה, יצירות חסידיות ויצירות של מלחינים יהודיים.

אחת היוזמות החשובות של המרכז הוא פרויקט שמשמר מוזיקה יהודית שלא הוקלטה קודם לכן. לצורך כך יזם המרכז כ-30 הפקות מוזיקליות שבהן הוקלטו על ידי זמרים נבחרים שירים מסורתיים שלולא הפרויקט הזה היו הולכים לאיבוד.

תבנית תמונות
המרכז למוזיקה יהודית ע"ש פהר בבית התפוצות

רבים מהמבקרים במרכז המוזיקה מבקשים לשמוע שיר ישן מבית אבא ואימא או סבא וסבתא. לא נדיר שהשירים הללו מעוררים בשומעים געגועים עזים והדמעות זולגות.

במרכז קיימים גם פריטים נדירים בעלי ערך סנטימנטלי. כך למשל הקלטה נדירה של רבי דוד בוזגלו - פייטן ממרוקו, אשר לא הרשה להקליט את זמרותיו. יוצאי מרוקו מתרגשים כל פעם מחדש למשמע קולו. אורית עוזיאל, ממנהלות המרכז, מספרת על תופעה מוזרה בהקשר זה: מבקרים רבים סיפרו לה שר' דוד בוזגלו התארח בביתם והם הכירוהו היטב. הדבר נשמע לה מוזר. הכיצד לכל כך הרבה אנשים היה קשר אישי איתו. התעלומה נפתרה כאשר התברר לה שרבי דוד היה מקיים מעין סדנאות אומן (בלשוננו היום) והיה עובר ממקום למקום במרוקו כדי ללמד את הפיוטים המסורתיים. לא פלא אפוא שרבים הכירוהו באופן אישי ולכן גם כל כך מתרגשים למשמע ההקלטה הנדירה של קולו.

דוגמאות נוספות להקלטות נדירות שנמצאות בארכיון הן: ההקלטה של שירת בתי הכנסת הרפורמים בברלין; הקלטת מוזיקה עברית של יהודי הודו "בני ישראל" (בומביי) והקלטה של חזני הקהילה היהודית בהולנד, אשר נספו בשואה בסוביבור.

לאחרונה נשמעו טענות של מבקרים בבית התפוצות על חוסר איזון כביכול בין השימור של המורשת המוזיקלית של יהודי אשכנז לעומת שימור המורשת המוזיקלית של יהודי ארצות ערב. עוזיאל מציינת שמי שהקים את המרכז וניהל אותו במשך שנים הוא ד"ר אבנר בהט - אתנו-מוזיקולוג, שהתמחה במוזיקה של יהודי תימן (הוא אף פרסם ב-2006 עם אשתו - נעמי בהט-רצון - ספר בשם "יענו בקול שירים: שירי הדיואן של יהודי מרכז תימן", שיצא ביחד עם שני תקליטורים בסדרה "אנתולוגיה של מסורות מוזיקה בישראל"). קשה אפוא לחשוד בו באפליה מכוונת. להערכתה, הסיבה האמיתית לחוסר האיזון היא הקצב השונה של ההתפתחות הטכנולוגית במדינות המערב בהשוואה לזו שבמדינות המזרח. בעוד שחזן או משוררים בוורשה או ברלין יכלו להקליט את עצמם בקלות באמצעות מקלטים חשמליים, בארצות ערב זה היה כמעט בלתי אפשרי. לראייה היא מציינת שקיימת במרכז הקלטה משנות ה-20 מעיראק, שהתאפשרה בגלל השליטה הבריטית באזור באותה תקופה, שהביאה למדינה טכנולוגיות מודרניות של הקלטה.

ספריית המוזיקה של אוניברסיטת תל אביב

ספריית המוזיקה ע"ש מרק גרינשטיין באוניברסיטת תל אביב (חלק מביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה) משרתת את המורים והתלמידים של בית הספר. אוסף הספרייה כולל כ-35,000 תווים ופרטיטורות,12,000  תקליטורים, 2000 תקליטים,500  קלטות וידאו, DVD 100, וכ-20 כתבי עת.

תבנית תמונות
הספריה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב

שירה בציבור

שירי ארץ ישראל

מוזיקולוגים שחקרו את שורשי הזמר העברי הקלאסי (או בשמו היותר מוכר "שירי ארץ ישראל") הצביעו על מגוון רחב של השפעות: חסידיות, מזרח-אירופאיות, ים-תיכוניות, אמריקאיות ועוד.* אבל הזמר העברי הוא יותר מסך כל השפעותיו ואפשר לזהות בו עוד מספר מאפייני יסוד שנתנו לו את ייחודו:

א. מתכונת מערבית מודרנית. מבחינת הסולמות, המלודיות הטיפוסיות, המהלכים ההרמוניים, המקצבים, העיבוד והתזמור - הזמר העברי שייך למשפחת המוסיקה המערבית המודרנית. אמנם מספר פזמונים שנכנסו לקנון הישראלי הולחנו בהשראת המוזיקה הערבית (בעיקר דבקות בדואיות), אבל גם הם הותאמו ברובם לאוזן המערבית.

ב. מורכבות ותחכום. אין לדעת כיצד ומדוע התקבץ במדינת ישראל מספר יוצא דופן של יוצרי מוסיקה כישרוניים, שהביאו לעולם יצירות מונומנטאליות. יש הגורסים למשל שאלכסנדר סשה ארגוב אינו נופל מהמלחין האגדי אנטוניו קרלוס ג'ובים (Antônio Carlos Jobim‏). כשם שג'ובים וחבריו מיתגו את הבוסה נובה (Bossa Nova) הברזילאית, ארגוב וחבריו מיתגו את הזמר העברי. אז מדוע ז'ובים מוכר בעולם וארגוב מוכר רק לישראלים? דומה כי התשובה לשאלה זו אינה מצויה בתחום המוסיקה, אלא יותר בתחום הסוציולוגיה (האופן שבה הופצו לחנים במאה העשרים).

ג. שירי משוררים. שפת הפזמונים בז'אנר הזה היא עברית-ישראלית ורמת הביטוי ועושר הלשון בה גבוהים במיוחד. למעשה, עד שלהי שנות השבעים רוב הפזמונים הקנונים הולחנו למלים של טובי משוררי ישראל. אפילו בשנות השמונים, כאשר בנוף הזמר העברי הופיעו לראשונה כוכבי פופ עצמאים, שכתבו, הלחינו וביצעו את פזמוניהם, וכאשר העברית במוסיקה הישראלית נעשתה דיבורית יותר - רמת הביטוי בפזמוני הזמר נשארה גבוהה והעבירה רעיונות מורכבים.

ד. ניגון צברי. המבטא (הגייה), האינטונציה והפיסוק (Phrasing) של מבצעי הזמר העברי הם ישראלים מקומיים ומושפעים מהניב הדיבורי השליט, שיש לו ניגון טבעי (לכל שפה בעולם יש ניגון משלה, הצובע גם את הזמר המקומי). אגב, אפשר לשער שאחד הגורמים המרכזיים להפיכתם של זמרי-על כמו אריק איינשטיין, שלום חנוך ושלמה ארצי לאייקונים לאומיים, הוא המבטא והפיסוק המאוד צבריים שלהם, שנרכשו בקיבוץ, בתנועת הנוער ובצבא.

ה. אווירה אֵלֶגִית (תוגה). הזמר העברי כולל לא מעט פזמונים קצביים ומקפיצים, אבל רוב הפזמונים הקלאסיים במוסיקה הישראלית הם בלדות שקטות ונוגות (בדומה להמנון הלאומי), העוסקות בגעגועים, הקרבה, חברות, תקווה ואהבה (תחילה בעיקר למדינה ואחר כך בעיקר לאנשים בשר ודם).

ו. שירי מולדת. רבות נכתב על תפקידו החשוב של הזמר העברי ביצירה ובהפצה של הסנטימנט הציוני. כיוון "ששירי ארץ ישראל" נעשו לחלק בלתי נפרד מטקסי הזיכרון הישראלים, הם יצרו מעין כפתור רגשי של עצב מתוק בנפשם של היהודים דוברי העברית. במובנים סוציולוגים שירי ארץ ישראל תפקדו בזירה הציבורית כ"מזמורי התפילה" ("אנעים זמירות ושירים אארוג" חילוני) של דת הלאום הציונית.* זו גם אחת הסיבות לכך שההנאה ששואבים ישראלים רבים משירה בציבור (אחת המסורות המזוהות ביותר עם ההוויה הציונית) היא לא רק מוסיקלית-אסתטית, אלא גם הנאה נוסטלגית, הקשורה בזיכרונות ימי התום - עידן של לכידות, אחדות והיעדר ספקות.

ז. דוגריות מוסיקלית. הגוון הצלילי הדומיננטי בזמר הישראלי הוא אקוסטי. גם כאשר הקלידים האלקטרונים החליפו את האקורדיון, והגיטרה חושמלה, נותר ברוב הפזמונים הקנונים חותם "הבלורית והחאקי" של הלהקות הצבאיות. התופעה בולטת במיוחד בפזמונים של שני המלחינים-זמרים-מעבדים המצליחים בתולדות המדינה: שלום חנוך ושלמה ארצי. אפשר לקרוא לזה "הצליל הדוגרי" או "צליל המדורה".

ערבי שירה בתרבות הישראלית 

ישראל התברכה בעשרות פזמונים קנוניים שעיצבו את התודעה והזיקה הלאומית של אזרחיה היהודים. כאמור, מסורת הזמר העברי התפתחה כחלק בלתי נפרד מהתרבות הציונית והיוותה רכיב מרכזי בתוכה.* שירי ארץ ישראל הפיצו את הבשורה הלאומית החדשה והיו לדבק המלכד בתקופת היישוב וראשית המדינה (שנות החמישים והשישים).* ככל שהחברה הישראלית התבגרה והתמסדה, ככל שהיא נעשתה פחות תמימה ויותר ביקורתית, מסוכסכת וצינית כך איבדו"שירי ארץ ישראל" את עוצמתם האידיאליסטית-המלכדת. במגביל הם גם התמסחרו וקסמם הראשוני הולך ונשחק מרוב שימוש. ועדיין, מסורת הזמר העברי ממשיכה להיות העוגן המרכזי בתרבות הנוסטלגיה הישראלית. ישראלים רבים "משוגעים" על שירה בציבור (מושג שקשה לתרגמו במדויק לשפה אחרת) ונהנים לשיר בכל הזדמנות. 

הפזמון "היו זמנים", בביצוע הצ'יזבטרון, שנחשב לאחד מפזמוני היסוד של הזמר העברי, ניבא במידה מסוימת את תרבות הנוסטלגיה הישראלית. זאת על אף שנכתב בשנה הראשונה של המדינה (על ידי חיים חפר). כבר אז דובר על "היום שבו נשב אל מול האח" ונזכר בדברים הנפלאים שקרו לנו (חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, טוען שכבר בשירו של יעקב אורלנד "היו לילות", שנכתב עשר שנים קודם ל"היו זמנים", יש את הנימה הזאת, למשל במלים: "אי אנה זה הלך לו ולא שב"). מאז הפך ז'אנר הנוסטלגיה לאחד החשובים בזמר העברי. כך למשל, בפזמונים "זה לא יחזור" (חיים חפר), "ילדות נשכחת" (יעקב גלעד), "גן השקמים" (יצחק יצחקי), "תנו לנו יד ונלך" (צביקה זליקוביץ) "איפה הן הבחורות ההן" (יוסי גמזו), "יכול להיות שזה נגמר" (יהונתן גפן), "אהבת ציון" (יורם טהרלב), "שיעור מולדת" (עלי מוהר) "ארץ הצבר" (עוזי חיטמן), "הפשטות ההיא" (עוזי חיטמן) ו"מלח הארץ" (עוזי חיטמן).

מסורת השירה בציבור של זמר עברי התפתחה כבר בתקופת העלייה הראשונה ונעשתה למנהג ציוני רווח (לצד ריקודי עם) החל משנות העשרים של המאה הקודמת. קהילות החלוצים בקיבוצים, במושבים ובגדודי העבודה, נהגו להתכנס לזמרה משותפת בעיקר באירועים חגיגיים - בדומה לעדת חסידים בבית הכנסת. מלחינים בני המקום (דוגמת מרדכי זעירא ודניאל סמבורסקי) לימדו את קהלם לשיר את פיזמוניהם החדשים כשהם חוזרים על שורות הפזמון. עם הזמן התמסדה גם מסורת השירונים, שדמו לסידורי תפילה.

בני דור תש"ח שיכללו את מסורת השירה בציבור במסגרת תנועות הנוער והמחתרות הצבאיות והפכו אותה לחלק מרכזי מההוויה הצברית-ילידית בארץ ישראל. רבים מהמשוררים והמלחינים בני הדור הזה – חיים חפר, חיים גורי סשה ארגוב, משה וילנסקי, גיל אלדמע ואחרים - תרמו פזמונים למאגר, שרבים מהם הפכו כמעט באופן מיידי לקלאסיקה ישראלית.

לכל ישראלי מוכר הרגע שבו האומה מתאחדת ומתגייסת באופן סולידרי: במועדים של אבל והנצחה, בחגים, במלחמות ובזמני חירום. כבר בראשית דרכם, שיחקו שידורי המוסיקה העברית בתחנות הרדיו הממלכתיות תפקיד מרכזי בהסדרת "הזמן הלאומי".* חשיבותם היתה גדולה במיוחד ביצירת אווירת הקדושה, העצב והסולידריות בימי הזיכרון לחללי צה"ל. 

ערבי שירה בציבור נעשו פופולריים במיוחד בתרבות הבידור הישראלית (בעיקר בחוגים האשכנזיים) בשנות השישים והשבעים, בין השאר בזכות מנחי זמר מיומנים שהנהיגו את קהלם בליווי אקורדיון ומקרן שקפים (או שירונים מודפסים).

עם הזמן הודפסו באופן מסחרי שירונים ואונתולוג