דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 2 מדרגים

פרק 2: ישראליאנה ונוסטלגיה של ילדות ונעורים

בפלוגה בבית אשל
בפלוגה בבית אשל
רותם אברוצקי
מחברת מארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד
מחברת מארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד
קיבוץ גבעת חיים איחוד
מפגש בוגרי בית ספר גולדווסר באילת
מפגש בוגרי בית ספר גולדווסר באילת
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
משפחה אברוצקי, כפר סבא
משפחה אברוצקי, כפר סבא
רותם אברוצקי
אתר הספריה הלאומית
אתר הספריה הלאומית
שימוש הוגן
מבחר תמונות של ספרי ילדים מגוגל
מבחר תמונות של ספרי ילדים מגוגל
עוז אלמוג ותמר אלמוג


נוצר ב-3/19/2016

ילדות בראי הדורות

"כולנו חיים בגלות מהארץ האבודה של ילדותנו" (דניס פוטר)

מהו "דור"

"דור" הוא מוּשׂג סוציולוגי רוֹוֵחַ, שמשמעויותיו אינן כה חדות ובהירות כפי שרבים נוטים להניח. למעשה קיימות ארבע הגדרות יסוד שונות לַמוּשׂג.

א. הביולוגים והדמוגרפים משתמשים במושג "דור" כפשוטו, לאמור: מחזור שנתי של צאצאים (ילידי 1960, 1961, 1962 וכו'). המושג הזה הושאל גם לתיאור דורות של ציוד טכני כמו שנת ייצור של מכוניות או דגם של מחשבים וכן לתיאור שרשרת רבייה של אורגניזמים.

שיטה אחרת לקִטלוּג ביולוגי-דמוגרפי של דורות הוא הפרש השנים בין גיל הצאצאים לבין גיל-האֵם הממוצע בעת לידת הילד הראשון. לדוגמה: בשנת 2004 עמד הגיל הממוצע של נשים יהודיות בישראל, בעת לידת הילד הראשון, על 27.4 שנים, והמשמעות היא שבאותה עת התחלוּפה הדורית התרחשה פחות או יותר כל 27 שנים. ברור שככל שגיל הפריון עולה, כך מתארך זמן החיים של דור ביולוגי.

ב. פסיכולוגים ולעתים גם אנשי תקשורת טבעו במאה העשׂרים מוּשׂגי-מפתח פופולריים כגון "דור הטיפש עשׂרה" או "דור הסנדוויץ" (אנשים המטופלים בילדים והורים בעת ובעונה אחת), שמצביעים על פרק במחזור החיים של האדם. ההנחה היא שמצבנו הגופני, הנפשי והחברתי משתנה פחות או יותר מדי עשׂור (באופן המודע הן לאדם והן לסביבתו). היום, בעידן שבו ההבדלים בין הגילים אינם כה חדים כבעבר, המוּשׂגים הללו איבדו מעט מאחיזתם וקסמם, שהרי "מותר" להיות "זקן" בגיל צעיר, ובעיקר להיות צעיר גם בגיל זקן.

ג. מדעני המדינה נוטים להשתמש במושג "דור" לקִטלוּג שכבה של מנהיגים בתחומים שונים. למשל, "דור מפקדים חדש" או "משמרת צעירה של פוליטיקאים". תפיסה זו מאפיינת גם את חוקרי הספרות, הנוהגים לתור אחר קבוצה של סופרים בולטים (מנקודת מבטם ו/או מנקודת מבטו של ציבור הקוראים) הנותנים את הטון בתקופתם.

ד. בחקר הספרות והחברה נִלווֹת למוּשׂג "דור" גם משמעויות סוציולוגיות והיסטוריות. הדור נתפס בעת ובעונה אחת הן כתוצר והן כיוצר של תקופה בעלת ייחוד תרבותי. הגרמנים מכנים את הייחוד הזה "רוח הזמן" (zeitgeist). ודוק: המוּשׂג "רוח הזמן" שייך לאותם מושגים נפלאים וחשובים שקל להבינם אבל קשה מאוד להגדירם, הן באופן תיאורטי והן באופן מעשי (רוח הזמן של עידן ספציפי). באופן כללי אפשר אולי להגדיר זאת כתנאֵי המִחיָה הבסיסיים המשפיעים על דפוסי חשיבה, תודעה והתנהגות, ולהפך. לשם המחשה: המַחשֵב הדיגיטאלי יצר עולם של גירויים שהוליד "צייטגייסט" חדש – השונה בתכלית מזה של עידן המכונה המכאנית.

אחד הכלים המעניינים שצמחו בשנים האחרונות ללכידת "רוח הזמן" הם אלבומי צילומים היסטוריים - אתנוגרפיים - נוסטלגיים של חפצים, מקומות, פרסומות, מבנים ועוד, מתקופות שונות (בית-ההוצאה Taschen הוא דוגמא ידועה בתחום זה). גם הספרות היפה אוצרת בחוּבּה את רוח הזמן, אם כי בדרך אחרת ואולי מורכבת יותר מהאמנויות החזותיות, כגון הצילום, הציור והקולנוע. בעקבות התפתחות הסוציולוגיה של הלשון ודפוסי הדיבור, הפכה גם שפת הסלנג למראה מעניינת להבדלים בין דוריים ולמאפיינים דוריים של תפישות עולם וסגנון חיים.

לפני מספר שנים השיקה חברת Google כלי מעניין ל"ניטור" חודשי של רוח הזמן בכל מדינה ומדינה – אמצעי שהוא כמדומה בעצמו חלק מאותה רוח חדשה של תקופתנו. אליבא ד-Google, "רוח הזמן והדור" מגוּלמת בשאלות החיפוש (Top Gaining Queries) השכיחות ביותר לאותו חודש במנוע-החיפוש הפופולרי. זאת, מתוך הנחה, שהשאלות הללו משקפות תחומי עניין חברתיים דומיננטיים.

דור חדש הופך ל"עובדה חברתית" ומפתח זהות משותפת בדרך כלל כאשר קבוצה רחבה של יוצרים צעירים, שאינם בהכרח מוּדעים לדמיון ביניהם, מפתחת מכנה משותף ביוגרפי, ערכי ואמנותי. יצירתם המשותפת "לוכדת" ומפיצה, כמו "וירוס" חברתי, את הקוֹדים החדשים בעת התהווּתם. למעשה, המושג היותר מדויק לקבוצה מסוג זה, ולקבוצות דומות בתחומי השפעה אחרים, הוא המושג שטבע הסוציולוג הגרמני קרל מנהיים: "גרעין דורי". הגרעין הוא לִבַּת הדור – הכוח המניע את הדור כולו. תפקידו כפול: יצירת מודל-חיקוי עבור בני השכבה הדורית הרחבה (בעיקר באמצעות דמויות-מופת וגיבורי-תרבות), ועיבוד והפצה של חומרים עממיים (מהשטח) באמצעות יצירות מגוּונות (ספרות יפה ותיעודית, הצגות תיאטרון, סרטים, פזמונים, מערכונים ועוד) עד להתגבשותם לפולקלור דורי.

החוקרים העוסקים בחקר הדורות תמימי דעים כי קשה לקבוע מסמרות לחלוקת ההיסטוריה הרציפה לדורות, ועוד יותר מכך, להגדרת המאפיינים המדויקים המבחינים בין דור אחד למשנהו. עם זאת, נראה כי החלוקה הזו – גם אם היא שרירותית במידת מה – תורמת מאוד להבנת ההתפתחות ההיסטורית של תפיסות עולם וסגנונות תרבותיים ואמנותיים.

מוסכם גם על רוב החוקרים שהתודעה הדורית מעוּצבת לעיתים בפרץ געשי – על ידי אירועים חברתיים פתאומיים וטראומתיים, כגון מלחמות או משברים כלכליים. כך נוצרת תחושה של שותפות-גורל ונצרב הזיכרון הקולקטיבי.*

אולם מכנה משותף ותודעה דורית מתפתחים גם, ואולי בעיקר, באופן הדרגתי-אבולוציוני. המהפכה הדורית "השקטה" מתהווה בעיקר על ידי זרימה מתמדת של חידושים טכנולוגיים (בתחומי הכלכלה, הרפואה, הבידור וכו') ואינטלקטואליים (תיאוריות ורעיונות חדשים), הגוררים בעקבותיהם שינויים בהרגלי הצריכה, בטעם האמנותי ובתפיסות חברתיות.

כאשר נוצרת שכבה דורית מובחנת היא בדרך כלל זוכה לכינוי קליט, שהופך לתו הזהות הסוציולוגי שלה. כך למשל, "דור הבייבי-בומרס" או "דור ילדי הפרחים".*

הילדות מעצבת דור

החוויות שמעצבות דור ומבדילות אותו מדורות אחרים מתרחשות בעיקר בתקופת הילדות והנעורים. זה גם מה שיוצר את הזהות ואת הסולידריות של בני הדור, כלומר את התחושה שכולנו עוצבנו בכור היתוך חברתי תרבותי דומה. הדבר בולט במיוחד בקרב דורות שהתבגרו בתקופה של משבר או של שינוי חברתי.

חוויות הילדות השונות של הדורות השונים גם צובעות את הנוסטלגיה הדורית בצבעים שונים. למשל דור תש"ח בישראל יתגעגע לחוויית תנועת הנוער, למשחקי השכונה, לצעצועים מחומרים טבעיים (שמקצתם נעשו בעבודת יד), לריח של דיו ודבק מקמח וכדומה.

ילידי שנות ה-90 לעומת זאת יתגעגעו לתוכניות ערוץ הילדים, לבילוי בלונה פארקים עם הוריהם ולמשחקי המחשב הראשונים והמוסיקה האלקטרונית.

במאה הזאת השעון לא מתקתק, המטלפן לא מחייג, הסנדלר לא מתקן עקבים והשלטון לא מתקן עוולות. במאה הזאת אין גרעינים באבטיח, אין תאי טלפון ברחובות, אין שיוויון בקיבוצים ואין אידיאולוגיה בפוליטיקה. במאה הזאת נתעשרה העברית בביטויים כמו נשימה עצמונית, כשלון חלוץ ונבצרות מאונס. שר בלי תיק הוא מעמד נדיר ומכובד. בית הבראה נקרא צימר, בית אבות נקרא אחוזה ובית בושת – הממשלה. במאה הזאת מתבלט הדור השלישי בסלולרי ובמשפחה. הנכדים מלמדים אותנו להשתמש במחשב ובשאר אביזרי האלף השלישי. במאה הזאת כבר לא שותים גזוז, צוף , מיץ פז ומי ברז. שוטים מנהיגים את המדינה שלנו, ועוד כמה מדינות. מאירן עד קוריאה, מהודו ועד בוש. במאה הזאת, מליונים נהרגים במלחמות ומתים ברעב וממחלות. אלא שהפעם הכל מצולם ומתוקשר, מסודר ומשודר. במאה הזאת מגדלים עגבניות בטעם אננס, פלפלים בטעם תות ובידור בטעם רע. בלשון המעטה. במאה הזאת נעלמו מכונות הכתיבה, הפתיליות, הגטקעס, הצניעות והבושה. במאה הזאת יושב ראש הכנסת והסוכנות מציע לנו להצטייד בדרכון זר. פרסי או גרמני? סודני או תימני? במאה הזאת המשורר יכתוב: משיח לא בא, משיח גם לא מסַמס. במאה הזאת – המאה של נכדי – הייתי רוצה להרגיש בבית... ואינני יכול. סבא.* 

במקרים רבים החפצים שאפיינו תקופה מסוימת מהווים מעין "מתגי אסוציאציות" אינטלקטואליות ורגשיות. למשל עיתון ישן, צלחת, כוס או בגד. לכן, פעמים רבות, כשאנשים מבקרים בתערוכות של נוסטלגיה, מציפים אותם רגשות עזים. המוצגים בתערוכה לוחצים על נימי נפשם ומעלים זיכרונות מרירים-מתוקים.

דומה כי זיכרונות הילדות בתקופת המנדט וקום המדינה הם עוצמתיים במיוחד. זאת, הן משום שמדובר בתקופה מהפכנית רצופת אירועים דרמטיים והן משום שמעמדם של בית הספר, של ההורים ושל המורים באותה תקופה היה ייחודי. הזיכרונות מתקופת בית הספר ותנועות הנוער עוצמתיים בין השאר משום שרבים מהמורים והמדריכים באותה עת היו אינטלקטואלים רחבי אופקים ודמויות מופת חדורי ייעוד.

המחשה לכך אפשר למצוא בספרה של בלהה נוי "ילדי ביכורים"* שבו משקיפים מאה בוגרי החינוך הממלכתי בתקופת קום המדינה על בתי הספר היסודיים שבהם למדו. האירועים הדרמטיים של הזמן ההוא - המנדט הבריטי, מלחמת העולם והשואה, העליות ההמוניות, מלחמת השחרור ותקופת הצנע - הטביעו את חותמם על הווי בית הספר ורישומו לא פג גם לעת זקנה. הזיכרונות ממחישים את מעמדו החשוב של בית הספר באותה עת ואת השפעתו - לטוב ולרע - על עולמם של התלמידים. אלה ללא ספק זיכרונות שונים מאד מאלה של רבים מבוגרי מערכת החינוך היום - שנמצאת במשבר קשה.

סער העידן הציוני התמים והטוטאלי המה בעוז, עד שגם אנשים שלמדו במקומות שונים ובמסגרות חינוכיות שונות בארץ חוו חוויות ילדות דומות. המכנה המשותף הציוני, שאפיין את ילדותם של ישראלים שגדלו בארץ בשנות הארבעים, החמישים והשישים ושחצה מעמדות, ארצות מוצא, מקום מגורים וארץ לידה - מתואר בדברים שאמרה הסופרת נאוה סמל בהרצאת פתיחה בכנס: "ששים שנה למדינה - בסימן ילדים בישראל".*

"הרבה לפני שהגענו לעידן שבו ההפסקות הן זמן לשיטוט בפייסבוק או לכתיבת הודעות בוואטסאפ והשיעורים האהובים על הילדים הם שיעור וואטסו או קורס די.ג'יי, בית הספר היה מקום תמים יותר. הפסקות בית הספר היו הזמן לשחק בקלאס, בגומי או לשבת עם החברים ב"רחבה" של בית הספר ולדבר על הפעילות של יום שישי בתנועת הנוער או על הטיול למצדה. השיעורים האהובים עלינו היו בעיקר...ספורט ולאף אחד מאיתנו לא היה טלפון נייד, מקסימום אסימון להתקשר לאמא במקרה חירום. אחד הזיכרונות הכי גדולים של כולנו מתקופת בית הספר היה הציוד הפשוט שבו היינו משתמשים. לצד לוח גיר שהיה בכל כיתה והיינו מקשקשים עליו לפני שהמורה נכנסת עם הצלצול, היינו מסתפקים גם במחברות חומות פשוטות שהיינו עוטפים בעטיפות פלסטיק צבעוניות, עפרונות צהובים עם מחק לבן וקלמר ג'ינס. ילדים של היום לא היו מסתפקים בשלל הפשוט והתמים שלנו.
מה שבטוח, יש זיכרונות ילדות מבית הספר שלא ייעלמו אף פעם, לא משנה באיזו תקופה מדובר. גם היום ילדים וילדות מתאהבים וחווים אהבה ראשונה, הם הולכים יד ביד בפעם הראשונה בחשש, מגניבים נשיקה קטנה וראשונה כשאף אחד לא רואה."*

געגועים לחוויות הילדות

תקופת הילדות מעוררת רגשות עזים וגעגועים בקרב מרבית האנשים ממספר סיבות:

א. הזמן אינו עומד מלכת והעולם שעטף אותנו בגיל צעיר משתנה ללא הפסק. העובדה שגלגל הזמן לעולם לא ייסוב לאחור ושמה שחווינו יעלם בתהום הנשייה, יוצרת תחושה נוגה של ארעיות החיים. זאת תחושה שבאה לידי ביטוי באינספור יצירות אמנות מסוגים שונים (שירה, ספרות, ציור, תיאטרון ועוד).

"נא השׁיבו לִי ילדותי, תר השירים, גיל-עולמים, שׁדמות-זהב ושׁמי טהר, וִימות ילד, ילד תמים" (שאול טשרניחובסקי, אודיסה 1894).

"כביש ישן שביל בגן עץ ובית. אבא כאן אמא שם כאן נשארתי. מה שהייתי פעם מזמן. מה שעכשיו ילדות נשכחת." (ילדות נשכחת, יעקב גלעד)

ב. הילדות כרוכה בתמימות גדולה - סוג של עיוורון ביולוגי שמגן עלינו בתקופת עיצוב האישיות. עם ההתבגרות באה ההתפכחות הנעימה והכואבת וההגנות נחלשות. מטבע הדברים אנשים מתגעגעים לעולם המוגן והמעורסל שבו היה נעים להם לחיות.

ג. בתקופת הילדות השאיפות, הציפיות והתקוות עזות במיוחד. עם הבגרות מגיעות האכזבות וההכרה הריאליסטית שמה ששאפת אליו כבר לא יתממש. כאן גם צומחים הגעגועים לאותה תקופה אופטימית (ונאיבית בעליל) בחיינו.

ד. רמת האחריות-האישית בתקופת הילדות נמוכה יותר מתקופות מאוחרות יותר (אין עול פרנסה או אחריות על גידול הילדים) וטבעי שאנשים יתגעגעו לתקופה שבה תחושת החופש שלהם היתה גדולה יותר.

ה. ילדים מפתחים קשר עז עם הוריהם ועם בני משפחה קרובים, שחיים לצדם, דואגים להם ועוטפים אותם באהבה ללא תנאי. הגעגוע לילדות הוא במידה רבה גם געגוע למגע ולאהבה של אותם אנשים קרובים, שעם הזמן הולכים לעולמם.

"לכשתהיה ילדי לאיש גדול. אל נא תשכח ילדות ימי אתמול. את זו שאותך כה אוהבת. אמך האחת היחידה. לילות וימים היא הקריבה. ישמור אותה לעולם. ישמור אותה עדי עד."*

חשוב להדגיש שזיכרונות הילדות אינם רק חיוביים. במקרים רבים אנשים משתדלים דווקא לשכוח אירועים וחוויות טראומטיים שחוו בילדותם ובבחרותם – הן במסגרת המשפחה והן במסגרות החברתיות (כידוע, ילדים ונערים עלולים להיות אכזריים מאד זה לזה).*

המחקר הפסיכולוגי והניסיון הקליני מלמדים שהשפעתם של זיכרונות ילדות על עיצוב האישיות, ובמקרים רבים גם על קשיים שמתגלעים בחיים הבוגרים, יכולה להיות דרמטית.

"הייתה בכיתה שלנו ילדה אחת חמודה. באחד השיעורים שלחתי לה פתק. כתבתי בו שהיא מוצאת חן בעיניי והצעתי לה חברות. המורה תפסה את הפתק וקראה אותו בפני הכיתה...הפכתי לבדיחת היום. אני זוכר, כאילו זה קרה אתמול, איך צחקו עליי; רציתי שהאדמה תבלע אותי. קשה לי לתאר מה אני מרגיש – עד היום – כשאני נזכר באירוע הזה. אני כל כך שונא אותה; הרבה פעמים פינטזתי איך אני פוגש את המורה הזאת ברחוב ופשוט מחטיף לה סטירה. [...] האם יש קשר בין זיכרון רחוק זה מבית הספר היסודי לבין העובדה שהמטופל שישב מולי, גבר בגיל העמידה, חש תסכול ואכזבה מחייו וחוסר הגשמה עצמית? האם יש בחוויה המשפילה והמסרסת שהוא מתאר בעוצמה רגשית כה רבה כדי להסביר איך גבר אינטליגנטי מאד ומוכשר, מתאר את חייו כשרשרת של יוזמות בתחומים חשובים שנכשלות בזו אחר זו? זו דוגמה אחת מני רבות של זיכרונות מבית הספר שכתבו אנשים מבוגרים בשלב ההתחלתי של פסיכותרפיה. כתיבת זיכרונות ילדות בתחילת טיפול הינה כלי אבחוני וטיפולי המשמש הן כמבחן השלכתי לתיאור אישיותי והן ככלי לקביעת המוקד להתערבות הטיפולית. ניתוח זיכרונות, הן מבחינת תוכנם והן מבחינת ניסוחם, יכול לספק תובנות חשובות לתהליך הטיפולי".*

זיכרונות נעימים ועגומים מגן הילדים ובית הספר

חוויות טיפוסיות

חוויות בית הספר חקוקות בזיכרונם של רוב בני האדם, אבל דומה שבחברות אידיאולוגיות, כמו החברה הישראלית, לחוויות הללו היה תפקיד חשוב במיוחד. לא בכדי, אחד משירי הנוסטלגיה הפופולריים בתולדות המדינה עוסק בחוויית בית הספר. "שִעוּר מוֹלֶדֶת" הוא שיר געגוע שכתב עלי מוהר בשנות השבעים ללחן של אפרים שמיר. השיר נעשה לקלסיקה ישראלית ונחשב לאחד השירים המזוהים ביותר עם חווית הנוסטלגיה הציונית.* באופן פרדוכסלי אפרים שמיר כתב את הלחן למלים בפולנית, עוד טרם עלייתו לישראל. המילים המקוריות תיארו את ילדותו של שמיר בפולין ולחנו הושפע ממנגינות עממיות, ששמע בילדותו כשהיה בורח מבית הספר לכנסיה. שמיר שר אותו במבחן הבד שהיה לו ללהקת הנח"ל והתקבל לא מעט בזכות מירי אלוני שהתרשמה מהלחן. מאוחר יותר, לאחר הקמת להקת "כוורת", כתב עלי מוהר את הנוסח העברי לשיר הזה, אבל הפעם המלים התייחסו לתקופת ילדותו של מוהר בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון - אחד ממוסדות החינוך המיתולוגיים, שחינך את תלמידיו ברוח תנועת העבודה הציונית.*

זיכרונות מבית הספר הם בסופו של דבר ייחודיים לכל אחד ואחת מאתנו. אבל יש חוויות וזיכרונות טיפוסיים, שמשותפים לתלמידים רבים מדורות שונים. כך למשל, היום הראשון ללימודים; מחמאה שקיבלנו בכיתה על הצלחה, או עלבון שספגנו על כישלון; ההתאהבות והצעת החברות הראשונים; ערבי הכיתה בתקופת ההתבגרות; התחרויות הגלויות והסמויות עם החברים; הופעות והצגות ראשונות מול קהל; הטיולים השנתיים; אירועים מצחיקים ועצובים שהתרחשו בכיתה או בהפסקה; ימי זיכרון ועוד.

"לפעמים אני מבקשת מאנשים לספר חוויות מבית ספר. לעתים קרובות עולים זיכרונות ממערכת מנוכרת ואטומה, מערכת הפועלת לפי היגיון לא ברור משלה, והילד הקטן עומד ולא מבין. חוויות אלו ברורות. בית הספר הינו בראש ובראשונה מכשיר חיברות. המקום בו החברה מכשירה את הדור הבא לתפקד כאזרחים . פתאום רצונותיך, צרכיך ותחומי ההתעניינות שלך לא נחשבים, ואתה נדרש להתנהג ולהצליח. אתה נדחס לחדר צפוף, עם עוד קרוב ל- 40 ילדים, מחלק שולחן קטן עם עוד תלמיד, שבמקרים רבים לא אתה בחרת לשבת לידו. בהפסקות אתה נשפך עם נחיל תלמידים לחצר דחוסה. אין מרחב, אין אויר, אין פרטיות. בהפסקות אתה נחשף למדרג חברתי קשיח. יש כאלה שכדאי להתחבר איתם ומאחרים עליך להתרחק. יש משחקים נחשבים ואילו העיסוקים האחרים שייכים לאלה שבצד, שלא בעניינים. אתה חייב להבין את החוקים הכתובים והלא כתובים. מתי אתה ילד טוב, ובאיזה שלב הפכת למלשין? וכללי ההתנהגות בכיתה- לכל דבר צריך לבקש רשות. לקום, לזוז, לדבר, לשתות, לאכול. ואפילו לשירותים צריך לבקש רשות. ואם התפתחה ידידות בינך לבין שכנך לשולחן ואתם מפטפטים קצת- רוב הסיכויים שיפרידו בינכם. וחומר הלימודים- אתה נדרש להתעניין בתחומים שונים אך למשך זמן קצוב. ביום אחד אתה נדרש להפנות את מלוא העניין שלך להיסטוריה, אחר כך לחשבון, אחר כך לאנגלית ואחר כך לתורה. ותמיד מישהו אומר לך- אם לא תדע- לא תצליח, לא תגדל, לא תהיה לך פרנסה, משפחה. אם לא תצליח- לא תהיה בן אדם.
לילדים רבים זוהי חוויה מבלבלת, מדכאת ומפחידה. ילדים רבים נכנסים למערכת סקרנים ונלהבים ויוצאים ממנה משועממים וציניים. אבל יש גם חוויות אחרות .יש סיפורים על מורה שפתח לפניך עולם. פתאום ראית שיש היגיון וחשיבה, וזה כל כך יפה. נפתחת לרעיונות חדשים, תחומי ידע לא מוכרים. יש סיפורים על בית ספר כמקום של חלום.*

"יחפה, לבושה בגלביה ומאד מבולבלת הייתה אסתי זקהיים כנערה. המשחק היה תמיד חלק מחייה, אבל נקודת המפנה הייתה כשאביה בכה, כששיחקה את חנה סנש בהצגת בית הספר. כמה דברים שאולי לא ידעתם על אסתי הילדה.
"
המעבר מבית ספר יסודי לחטיבת הביניים בעירוני א' בתל אביב ערער אותי לחלוטין", היא נזכרת. "הייתי אאוטסיידרית, הציונים שלי התרסקו, אחי, דני, שהייתי קשורה אליו מאוד, נסע לקנדה ללמוד אמנות, וההורים שלי היו עסוקים בזוגיות שלהם. נכנסתי לגיל ההתבגרות בסערה גדולה, עזבתי את לימודי הפסנתר והבלט ועברתי לנגן בגיטרה, הסתובבתי יחפה ולבושה בגלביות".
למזלי בכיתה ח' הצטרפתי לחוג לדרמה, והוא הפך להיות ההצלה של החיים שלי. אמנם זכור לי שכבר שיחקתי מכיתה א', אבל אז הייתי ילדה שקטה, כזו שמסתתרת מתחת לשולחן ומתבוננת בעולם מלמטה. החוג לדרמה בתיכון היה מקום מפלט והזדמנות לבטא את הסערות הרגשיות שלי, והיו לי הרבה כאלה. יצחק ברקת, המורה האגדי לתיאטרון, הפך את תלמידי החוג למשפחה. פתאום השתייכתי ליחידה מובחרת והיו לי חברים מכל שכבות הגיל.
בכיתה ט', בהצגה שתלמידי החוג לתיאטרון העלו ביום השואה גילמתי את דמותה של חנה סנש. לפתע ראיתי שאבי יושב באולם ובוכה בכי תמרורים. הוא כל כך התרגש מההצגה ומהכישרון שלי, עד שאחר כך הוא ממש עטף אותי. זו הייתה נקודת מפנה בקשר שלנו."*

אחד הזיכרונות הקשים מימי בית הספר, שרבים חוו, הוא חרם כיתתי.

מיכאלה ברקו: "אני זוכרת שעשו עליי חרם בבית הספר. עד היום אני יכולה להרגיש את הכאב החד הזה, שמפלח את הנשמה. החרם התחיל ממכתב שהעברתי לחברה, ובו נכתב משהו על ילד אחר בכיתה. המורה, שתפסה אותנו מתכתבות בשיעור (היום הילדים פשוט שולחים סמסים), הקריאה אותו בקול רם. הילד שכתבתי עליו נעלב ושתי בנות החליטו להעניש אותי ולהכריז על חרם. זו הייתה תקופה נוראית. היו ילדים שחוץ מלחלוק איתי חלל בכיתה, נמנעו מכל אינטראקציה אחרת איתי. ניסו לבודד אותי לגמרי. [...]
החרם היה מהחוויות הכואבות, המביישות והפוגעניות ביותר שחוויתי. עד היום אני זוכרת את הכל לפרטי פרטים: המועקה שליוותה את ההליכה לבית הספר מדי יום, המעמסה הרגשית, התחושה הנוראית שכולם מסתכלים עלייך, מדברים עלייך, מתרחקים ממך ובורחים ממך לצד השני של בית הספר, שהרגיש לי אז בגודל של אצטדיון. אבל הוא גם לימד אותי כמה לקחים חשובים: פתאום הבחנתי בילדים וילדות אחרים שלפני כן לא עניינו אותי, ופיתחתי חברויות חדשות. הבנתי שהאשמה על דבר כזה לא יכולה ליפול על כתפיי, ובאמת כמה חודשים אחר כך שתי הבנות שארגנו עליי את החרם, עשו את זה שוב לילדה אחרת. [...] למרות שחוויתי את זה בעצמי, וכל מי שאי פעם עשו עליו חרם או גרמו לו להרגיש מנודה יספר שמדובר ללא ספק בטראומה לכל החיים – אני עדיין לא יודעת מה לעשות מול סיטואציה כזו כהורה. אולי רק לקבל את העובדה שגם חוויות קשות כאלה הן חלק מהחיים, ושלפעמים הן תורמות לתהליך הפקת הלקחים ומלמדות אותו כמה שיעורים זריזים בהתבגרות. אנחנו לא יכולים למנוע מהילד להיקלע לסיטואציה כזו, אבל אנחנו כן יכולים לגרום לו לדעת שהוא אף פעם לא לבד."*

מורה לחיים

מורים ממלאים תפקיד חשוב בביוגרפיה האישית של רבים, במיוחד כאשר מדובר במורים טובים מאד או רעים מאד. לעיתים הזיכרון של מורה שהשפיע עלינו מלווה אותנו לכל אורך חיינו, בעיקר אם היתה לו השפעה על מסלול הקריירה האישית. 

בגיל 44, יום אחרי שהוענק לו פרס נובל לספרות, כתב אלבר קאמי מכתב קצר ונוגע ללב לז'רמיין לואי - המורה שלו בבית הספר העממי באלג'יר: "כששמעתי את החדשות היתה מחשבתי הראשונה, אחרי אמא, נתונה לך... לולא היד התומכת שהושטת לילד הקטן והעני שהייתי, מאומה מכל זה לא היה מתרחש. אינני מפריז בחשיבותו של הכבוד הזה, אבל זוהי לפחות הזדמנות לומר לך מה היית עבורי, ומה שהנך עדיין, ולהבטיח לך כי למרות השנים שחלפו, המלאכה שעשית ולבך הנדיב עדיין מצויים בקרבו של אחד התלמידים הקטנים שלך, שלא חדל מלהיות אסיר תודה. אני מחבק אותך בכל כוחי, אלבר קאמי".*

קבוצה של חוקרים ישראלים ניסתה לאפיין את הזיכרונות שהותירו מוריהם של צעירים בשנות השלושים לחייהם. כצפוי הסתבר שהצעירים זוכרים לטובה בעיקר מורים שנחשבו לגמישים (כלומר כאלה שניסו להתאים את הדרישות לתלמידיהם) וכן את המורים שהיו "נחמדים" אליהם (אלה שענו לכל השאלות והביעו חום אבהי/אימהי כלפיהם). במלים אחרות, עבור רבים מהצעירים בימינו תובענות, קפדנות וידע נרחב (תכונות שהוערכו בדורות קודמים) אינן נחשבות בהכרח כחיוביות.*

על מדף הספרות העברית נאספו לא מעט זיכרונות (מאמרים וספרים כאחד) שכתבו מורים – בעיקר הטובים והאהובים שבהם – על תקופת עבודתם ועל החוויות הרבות שצברו במהלך הקריירה. רבים מהזיכרונות הללו משמשים או יכולים לשמש כמדריכים רבי ערך לדורות חדשים של מורים צעירים.

ספר מעניין ומרגש של מורה שנפגשה עם תלמידיה לאחר שנות דור הוא ספרה של רינה שפירא - מי שהיתה לימים פרופסור לחינוך ולסוציולוגיה (וגם כלת פרס ישראל) - "המורה רינה אמרה שאנחנו יכולים: המסע שעשינו תלמידי ואני בשנות החמישים בדרך לישראל" (כרמל, 2011). שפירא חוזרת אל חוויות וסיפורים משנות ההוראה שלה במעברות. בספר נפרש סיפורו של מפגש קצוות-חברתי, שראשיתו בשנות החמישים, כאשר הצעירה חדורת השליחות מתל אביב, בת לבכירים במפלגת העבודה, יצאה ללמד בני עולים חדשים בגליל, בעמק ובירושלים. כעבור שישים שנה היא נפגשת עם תלמידיה לשעבר, שרובם נקלטו בארץ והצליחו בחייהם (כל אחד בתחומו). הספר מתעד את השיחות של התלמידים לשעבר עם מורתם האהובה, ועולים בו גם התסכולים והחששות שליוו אותם כילדים שנאלצו להתמודד לא רק עם קשיי הקליטה והפערים החברתיים אלא גם עם מצוקות כלכליות ומעמדיות.

לצחוק על חשבון המורים

זיכרונות נוסטלגיים מעלים במקרים רבים חיוך הן משום שתקופת הילדות קשורה בהתנהגויות מגוחכות ומביכות והן משום שעולם בית הספר רווי במעשי קונדס ובמתח מובנה בין מורים לתלמידים. כמעט כל המורים, בלי יוצא מן הכלל, מהווים מטרה לחצי לעג, בקורת וציניות. לכן, אין פלא שההומור סביב בית הספר ובעיקר סביב המורים הפך בשנים האחרונות לאחד הנושאים החביבים על אומני הסטנדאפ. להלן מבחר מייצג:

אביזרי לימוד והוראה שאינם עוד בשימוש

האסוציאציות הנוסטלגיות שקשורות לתקופת הגן ובתי הספר מתחברות בין השאר למוסכמות וחפצים שנעלמו או נעלמים בהדרגה מנוף הכיתה ובית הספר. להלן כמה מהבולטים: אגודת הבריאות הבית ספרית, אחות בית הספר, שיעור מולדת, אטלס, בדידים, בחינות סקר, בחינות סטיפנדיה, בית חינוך, בית ספר מקצועי, בית ספר עממי, גימנסיה, גלובוס, הצגת סוף שנה, הקבצות, חברת נוער, חוברות עבודה לחופש, חצי מחברת, חשבוניה, מחשב כיס, טיול שנתי, יום ספורט, יום שדה, יומן לתלמיד, ילקוט עור, כרטיס תשלומים, כרטיסיית אוכל, כריכות רקומות לספרים, לוח הכפל, לוח וגיר, לוח לתלמיד, לוח לוגריתמים, מאריך עפרון, מחברת ”לכל”, מחברת יומן, מחברת כתיבה תמה, מחברת שרטוט, מחדד סטנדרטי, מחדד סכין גילוח, מחדד עפרונות מכני, מחזק חורים, מימיה, שקית אוכל ומפית, שעוונית, מכנסי התעמלות, מכתבייה, מסדר בוקר, מסעדת בית ספר, שיעורי תזונה, מעמד לספר, מפעל מרט, מפת הארץ, מקהלה, משמרות הבטיחות ושיעורי זהירות בדרכים, תוכניות אנגלית וחשבון של הטלוויזיה הלימודית, משמרת שניה, נייר מילימטרי, נייר פרגמנט, נעלי התעמלות, נשאר כיתה, נשארים לסדר, סט שרטוט, סימנייה של פעם, ספר זיכרונות, ספרי לימוד שונים, סרגל חישוב, סרגל ללוח, סרגל עץ, עט גלובוס, עט נובע, עטיפות נייר חום, עיתון קיר, "עמוד בפינה", עפרון, עפרון צבעוני, ערב כיתה, פנקס חיסונים, פנקס קשר, פעמון בית הספר, פתק איחור, צבע גואש, צבע פסטל, קופסת קק”ל, קלמר, שבוע גדנ"ע, שדכן סיכות, שולחן כתיבה מעץ, שורון, שלום כיתה א, שמש (שרת), שעור התעמלות, שעור זמרה, שעור חלילית, שעור חקלאות, שעור ידיעת הארץ (של”ח), שעור כלכלת בית, שעור מלאכה, שעור תולדות עמנו, שעור תפירה, שעת אפס, שעת שידור, שרות לאומי, תיק התעמלות, תיקיה עם שרוך, תלבושת אחידה, תעודת תלמיד לאוטובוס, מחברות שעל עטיפתן צוירו כללי התנהגות (כמו סגירת ברז דולף, זריקת אשפה לסל - וחסל) ספסל הלימודים (מעץ).

מידע על החפצים הללו ומשמעותם, כמו גם צילומי המחשה ראו:

כמה מהפריטים הללו הפכו לימים לפריטי אספנות ומוחזקים בידי אספנים מסוגים שונים. 

בבית עתיק ביפו מחזיק גיל פנטו, אספן נוסטלגיה, מאות פריטים מארץ ישראל של פעם. לכבוד פתיחת הלימודים 2014, הוא הוציא מהבוידעם את התלבושת האחידה, הקלמר מעץ והמחברות העתיקות ויצר מפריטים באוסף שלו תערוכה שכולה זיכרונות מבית הספר. כותרתה: "חוזרים לבית הספר של פעם". בתצוגה הופיעו בין השאר תיקי בית הספר, התלבושת האחידה של "אתא", הספרים עם הכריכה בעלת הריח העתיק, חוברות העבודה לחופשת הקיץ, כצפוי כמה מהפריטים שמעוררים צער או חיוך בשל השינוי התהומי שחל בערכי החברה הישראלית. כך למשל, חוברות הצביעה לחופש המעוטרות בתלמידים עמלים על לימוד תווים, קריאת תנ"ך, או נוער שחוסך את דמי הכיס שלו בקופה המיועדת לכך). כרזה של מערכת שעות ישנה שעליה מצוירות הוראות ניקיון, המחנכות ילדים לשמירת תברואה: "מקום הפסולת בפח ולא במדרכה" "כסה פח האשפה - מנע מזון מחולדות ומזבובים". דוגמה נוספת נמצאת בספר של כיתה א' בהוצאת דביר, 1964, ובו נכתב: "הילד אליפלט בא אל החייט ועמד בדלת. ראה חייט תופר בגדים. במספרים גזיר-גזור! בחוט ומחט-תפיר תפור!". בתעודת הגמר של הילדה מלכה שולר מכיתה ד', שנת 1937, נכתב: "מפגרת בתנ"ך ובמולדת". "אם כיום היתה מורה מעיזה לכתוב זאת, היא כנראה היתה מוצאת עצמה מחוץ לכתלי בית הספר", אומר פנטו בראיון לרגל האירוע ומוסיף: "זהו אוסף זיכרונות מהמורות מפעם שהיו לי: יונה, תמר ושולמית". הקלמר עץ, המחברת וחצי, המחברות עם העטיפה האחורית של המלל החינוכי שכתוב בהן ועוד - הם רק כמה דוגמאות שמחזירות אותי אל התלמיד שהייתי פעם".*

המחברות של פעם

אנשים רבים מחזיקים ברשותם מחברות ישנות כמזכרת מבית הספר או כחלק מאוסף ארכיוני. ראוי לציין בהקשר הזה שלמחברת הישראלית הקלאסית ישנו תו זהות מובחן שנבע ממקור הייצור האחיד - מפעל "דפרון". ראשיתו של המפעל בבית מלאכה לייצור מחברות ומעטפות שהקימה משפחת דוברובסקי ב-1939 בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. משם עבר לרמת גן ולפתח תקווה ונעשה למפעל הגדול בארץ בתחומו. לימים נסחר בבורסה בתל אביב ובשיאו, בשנות ה-70 וה-80, ייצא מחברות ומוצרי נייר נוספים לאירופה ולארצות הברית. מסוף שנות ה-80 חלה ירידה במכירות בשל ייבוא מסין ומהרשות הפלסטינית ובשל המעבר לכתיבה דיגיטלית.* 

על הניסיונות לשמר את זיכרון המחברת החומה הוותיקה, שליוותה רבים בלימודי בית הספר, ראו:
סער יובלפותחים דף חדש: מחברות נייר מעוצבות ,הארץ, 16.5.2012.

מחקים

המחק צעד תמיד יד ביד עם עיפרון הרישום. לכן טבעי שעם בוא המחשב והמקלדת פחות ופחות אנשים משתמשים הן בעפרונות והן במחקים. ואולם, המחקים עדיין לא נמחקו לגמרי מהעולם, בין השאר משום שיש אנשים שאוהבים את צורתם המגוונת ואוספים אותם. אחת כזאת היא המעצבת ליאת אבדי. להלן דברים שסיפרה לנו בראיון:

"אוסף המחקים הזה הוא פרויקט בהתהוות מאז 1984, כשהייתי בת 6. זו מסורת פרטית שהחלה בצורה לא רשמית כשאמא שלי החלה לאסוף אותי ברכב מבית הספר, כאשר מדי פעם שלחה יד עם שקית חומה אל המושב האחורי. הייתי נוטלת את השקית באושר גדול ומגלה בה בכל פעם מחק אחר. לאט לאט הצטרפו עוד בני משפחה ותרמו את חלקם לאוסף. ובכל פעם שהתווסף לו מחק לא היתה מאושרת ממני. גם היום, 32 שנה אחרי, אני ממשיכה לקנות ולהרחיב את האוסף, מחנויות גאדג׳טים יוקרתיות בחו״ל ועד לחנויות הכל בדולר מקומיות.
כשאני מרוקנת את תוכן הצנצנות כדי לנקותן, אני חוזרת לנקודת ההתחלה. לאותם מחקים ראשונים שהגדירו את תחילת האוסף, אלו שקיבלתי מסבתא עליה השלום, אלו שזכיתי בהם כפרסים בהפעלות של מסיבות כיתה ביסודי. אלו שהריחו ריח של ילדות, ריח שהיה לרוב מוגדר לפי צבע (ריח סגול למשל), ריחות מתוקים כאלה. המחקים של היום חולקים כולם את אותו הריח שמקורו במפעלים הסיניים. ריח תעשייתי, לא נעים בעליל, חלק מפס יצור רחב, נטול רגש שעם השנים השתלט על ריח האוסף כולו. אני בוחנת את המחקים ורואה את האבולוציה שעברנו, מבחינה תעשייתית ותרבותית. מגלגיליות לרולרבליידס, מקסטה לאייפון, מגרמופון למסך מחשב, מארטיק פשוט לארטיק של מגנום.
האוסף הזה, שנראה ילדותי ואולי אף אובססיבי, מסמל אצלי שביל חיים בצורה הפשוטה ביותר. הוא האוסף היחידי ששרד מהימים בהם כולנו אספנו כמה אוספים. הוא מונח על מדף בסטודיו שלי כתזכורת צבעונית המורכבת מהמון רגעים וסיפורים קטנים שנאספים פה ושם על פני שלושה עשורים." 

תעודות היסטוריות של בתי ספר

בבתי ספר רבים נמצא ארכיון פנימי שכולל מסמכים וחפצים מגוונים מתולדות בית הספר. גם ברבים מארכיוני היישובים הכפריים והעירוניים שמורים מסמכים וחפצים הקשורים לגני הילדים ובתי הספר המקומיים. כך למשל תעודות ציונים, מחברות מחנך, פנקסים של רשימות תלמידים, תוכניות לימודים ומערכי שיעור, חוות דעת על התלמידים (לקראת מעבר בית ספר), עבודות גמר, מבחני סקר וחוברות מחזור.

בתי הספר הוותיקים בארץ נוטים יותר לפתח מסורת ומורשת של תיעוד והנצחה ארגונית. אחד הבולטים הוא בית הספר הריאלי העברי בחיפה. מדובר במוסד חינוכי עצמאי (וחל"ץ), שתלמידיו מתקבלים בתהליך של מיון ובחירה, נהנים ממסלול חינוך רצוף מגן ועד י"ב, ומתחנכים לאור חזון ביה"ס: "להיות מוסד חינוכי איכותי, מוביל ומתווה דרך, המכוון את תלמידיו להיות בני אדם, מעורבים ומשפיעים בחברה הישראלית".

מאז היווסדו בשנת תרע"ד (1913) על רקע "מלחמת השפות" והדרישה לייסד בית ספר ריאלי שיהיה כולו עברי – התפתח ביה"ס והפך לאחד ממוסדות החינוך המיתולוגים בישראל. בין המפעלים החינוכיים ש"נולדו" בבית הספר ואומצו על ידי משרד החינוך, ניתן למנות את ייסוד הצופים, הגדנ"ע, "השירות הלאומי", ה"מחויבות האישית", ה"חיבור השנתי", "חברת התלמידים" ומקצועות האזרחות והמזרחנות.

בוגרי ביה"ס, המונים מעל 22 אלף, מצויים בעמדות מפתח בחברה הישראלית על כל גווניה, בהם נשיא המדינה (עזר ויצמן), 39 כלות וחתני "פרס ישראל", ארבעה רמטכ"לים, שלושה שופטי בית משפט עליון, רבים וטובים בתחומי המדע, התעשייה, האמנות, התקשורת והאקדמיה. 73 עיטורים וצל"שים צבאיים הוענקו לבוגרי בית הספר במהלך השנים.

לכבוד 100 שנים להיווסדו הפיק בית הספר אלבום מהודר שסוקר את עברו. לאחרונה, בעקבות תרומה נדיבה גם הקים מוזיאון היסטורי שנועד להנציח את מורשת בית הספר ולהנחיל את ערכיו לדורות הבאים.

דוגמא נוספת הוא בית הספר לבנות על שם אוולינה דה רוטשילד, אשר פועל בירושלים החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19. בית הספר הוא מראשוני בתי הספר בירושלים לבנות דתיות של התקופה החדשה. בתקופת הזוהר שלו בראשית המאה ה-20 היה מבתי הספר החשובים בעיר והראשון שבו נערכו לימודים בשפה העברית (בעבר גם לימדו שיעורים רבים בשפה האנגלית). במלאות 160 לייסוד בית הספר, יזם מוסד יד בן צבי כנס מחקרי בינלאומי שעסק בהיסטוריה ובפולקלור של בית הספר ולווה בתערוכה על ייסודו ("מלכת ירושלים", שאצרה נירית שלו כליפא).

טקס סיום המחזור

המושג "מחזור" בהקשר הדורי מתייחס לקבוצה של תלמידים או חיילים שהתחילו את לימודיהם או את הכשרתם המקצועית באותה שנה וממשיכים ביחד עד לסיומה מקץ תקופה מסוימת.

טקס סיום הלימודים או ההכשרה מצוין לרוב במסיבת סיום. נהוג גם להפיק תמונת מחזור משותפת, שבה מופיעים התלמידים ומוריהם/מדריכיהם (מקבץ של תמונות פספורט או/ו תמונה קבוצתית). התמונה הזאת מציינת בין השאר את רגע שבירת הדיסטנס, לאמור: עכשיו כולנו ביחד, ללא מעמדות וחציצות.

חשוב לציין כי בדומה לנשף סיום התיכון, שעבר בשנים האחרונות תהליך אינפלציוני ושודרג לדרגת "הפרום" הנוצץ האמריקאי, גם ספר המחזור הבית ספרי הפך לפרויקט יומרני וראוותני. הצעירים אינם מסתפקים עוד בצילום תמונות אישיות ותמונה שכבתית שמספק בית הספר ופונים לצלם פרטי. הצילום הופך להפקה עם לוקיישנים, תלבושות ואביזרים נלווים - והמחיר בהתאם. לספר ולצילום המסורתי נוספה היום גם הפקה מקצועית של סרט מחזור (לעתים בעזרת חברה מסחרית) שמוצג במסיבת הסיום.

ספר מחזור

ספר המחזור, המחולק בטקס הפרידה מבית הספר, מהווה מאגר זיכרונות נוסטלגי של שנת הלימודים האחרונה במוסד (בעיקר בי"ב), שהיא במקרים רבים גם השנה המשמעותית ביותר של תקופת בית הספר (לצד השנה הראשונה). סיום הלימודים מהווה את סיום פרק הילדות ותחילתו של פרק חדש שנפתח בשירות הצבאי. עונת סיום הלימודים היא זמן רגשי לתלמידים, למורים ולהורים והיא עמוסה בטקסים, חגיגות, מסיבות סיום והכרעות אישיות.

ספר המחזור הוא לא רק מזכרת, אלא גם מעין חותם של זהות וסולידריות שכבתית שתישמר לשנים רבות. הוא מתעד חוויות ופנים, אוצר זיכרונות, מאיר ומחדד תוויות ומערכות יחסים. הוא גם מהווה כלי עבודה בהפקת מפגשי הבוגרים כעבור שנים רבות: רשימה של הבוגרים והמורים וכן סיפורים ותמונות היסטוריות שאפשר להיזכר בהם ולהתרפק עליהם.

בשנים האחרונות מופקים בישראל ספרי מחזור מהודרים במיוחד. זאת בשל האמצעים הדיגיטליים וכניסת חברות מסחריות ונותני שירותים לתחום. אנשי המקצוע מלווים את תהליך ההפקה שלב אחר שלב, מייעצים בגיבוש הקונספט ומספקים שירות צילום, עיצוב גרפי ועריכה מקצועיים. חלק מהספרים עובר היום לפורמט של אתר אינטרנט שמאפשר דינמיקה של פורומים והעלאת חומרים מודולרית.

שושלת יוחסין משפחתית

גנאלוגיה ישראלית

בשנים האחרונות קיימת פריחה בחקר המשפחה היהודית והישראלית. משפחות רבות מתעניינות בשורשיהן ההיסטוריים, מכינות עץ משפחתי ויוזמות מפגש בין דורי מורחב.

יותר ויותר מחקרים מדעיים מתפרסמים בנושא שורשי המשפחה וארגונים שונים - כמו מוזיאונים וארכיונים - מציעים ימי עיון, כנסים וסדנאות של מחקר ותיעוד בעל פה. כך למשל, המכון ליהדות זמננו ומכון מגיד ללימודי המשך באוניברסיטה העברית מפעילים מזה מספר שנים קורס לתיעוד בעל פה. הקורס מעניק הכשרה מקצועית בעריכת ראיונות, בעיבודם ובשימורם והוא מיועד לאנשים האוספים תיעוד בעל פה בתחומים שונים ובעיקר בתחום המשפחה והגנאלוגיה.

חברת myheritage מפעילה בשנים האחרונות אתר לגילוי, שימור ושיתוף ההיסטוריה המשפחתית. על פי פרסומיה מיליוני משפחות ברחבי העולם משתמשות בשירותי החברה (כולל טכנולוגיה ישראלית מתקדמת ובדיקות DNA) כדי ליצור את אילנות היוחסין שלהן, ולגלות תגליות מיידיות ומשמעותיות על אבותיהן ואימהותיהן. האתר זמין כיום ביותר מ-40 שפות.

הספרייה הלאומית מתמסרת ברצון לקהל הגדל והולך, שמבקש להיעזר באוצרותיה כדי לגלות שורשים משפחתיים וקהילתיים. לאחרונה, החלה הספרייה להפעיל שירות גנאלוגי, פרי יוזמה של המכון הבינלאומי לגנאלוגיה יהודית ומרכז פאול יעקבי בירושלים. השירות מתקיים בשיתוף העמותה למחקר גנאלוגי בישראל והעמותה הישראלית לחקר שורשי המשפחה.

הארכיון הציוני מפעיל מזה מספר שנים קורס "לחקר המשפחה" שמטרתו "להציג בפני התלמידים את עושר המקורות לחקר המשפחה במוסדות השונים ובמרחבי האינטרנט, להקנות למשתתפים את המיומנות לחקור את שורשי משפחתם, ולהתחיל לבנות את עץ המשפחה שלהם. המיזם נערך בשיתוף ארכיון יד ושם, הספרייה הלאומית והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

"העמותה הישראלית לחקר שורשי המשפחה" נוסדה בשנת 1983 בירושלים. בין מטרותיה "לשמש במת מחקר ודיון לחוקרי שורשי המשפחה, להנגיש את שפע המידע הגנאלוגי הקיים בישראל לחוקרים בארץ ובחו"ל, להרחיב את היקף הידע ואת נקודות המבט הסוציולוגיות וההיסטוריות בקרב החוקרים והמתעניינים בחקר שורשי המשפחה היהודית." העמותה יוזמת הרצאות, סיורים, ימי עיון, כנסים והדפסת כתב עת ("שרשת הדורות") שכולל מאמרים וכתבות המקיפים את כל הגנאלוגיה היהודית.
לעמותה סניפים פעילים: ירושלים, תל אביב ("דן"), באר שבע, ראשון לציון, פתח תקווה והסביבה, רעננה (השרון), חיפה וטבעון ("שורשיםבגליל"). בקרוב יפתח סניף בקעת הנדיב.

בכל הסניפים מתקיימות פגישות, בדרך כלל אחת לחודש, שבהן ניתנות הרצאות מגוונות הקשורות לחקר תולדות המשפחה היהודית בארץ ובתפוצות. בין הנושאים שבהן עוסקות ההרצאות: מקור שמות משפחה אשכנזים וספרדיים; הדמוגרפיה של העם היהודי (הגירות ונדודים); שימור זיכרון המשפחות והעיירות שנכחדו בשואה; כלים ומקורות ארכיונים לחיפוש ולמחקר גנאלוגי; מקורות מקוונים באינטרנט; הדרכה בבניית אילנות יוחסין והעלאתם לרשת.

ב-2014 נערך הכנס הראשון בארץ לחקר שורשי משפחה בישראל. הרצאות הכנס עסקו במגוון נושאים, כגון שושלות ירושלמיות, אצולה ספרדית ואשכנזית, תוכנות לבניית עץ משפחתי, לוחות זיכרון, הנצחה והקדשה בבתי כנסת ומוסדות ציבור, אלבומי תמונות משפחתיים כמשאב בחקר הקהילות ועוד.

עבודת שורשים

"עבודת שורשים" הוא שמו של פרויקט שנתי המוטל בדרך כלל על תלמידי כיתות ז' בחטיבות הביניים בישראל. הוא נועד לאפשר לצעירים להתחבר לשורשים המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים שלהם ולאמן אותם בתחקיר ובארגון מידע. הפרויקט מורכב על-פי-רוב מבניית עץ יוחסין משפחתי ורישום קורות בני המשפחה באמצעות ראיונות, איסוף תמונות, מסמכים וחפצים. מטרה נלווית היא לעודד את בני המשפחה ששמרו שתיקה ביחס לעברם (למשל ניצולי שואה או מהגרים שעברו חוויות קשות) להיפתח ולספר לנכדיהם את אשר עברו.

נהוג שכל בני המשפחה נרתמים כדי לעזור בהכנת העבודה, שמסייעת למשפחה לתעד ולשמר את עברה המשותף. כך נוצר מעין הפנינג משפחתי שגם מחזק את הקשרים בין בית הספר לבין משפחות התלמידים.

עבודת שורשים כוללת בדרך כלל את הפרקים הבאים:

  • הקדשה.
  • שמות פרטיים ושם משפחה: מקור השם של כותב העבודה ובני משפחתו והמשמעות שלהם, מקור שם המשפחה, עברות שם המשפחה.
  • כותב העבודה: מיום הולדתו, כולל תמונות ומסמכים מלווים.
  • ההורים: היכן נולדו, תאריך לידה, סיפורי ילדות, כיצד נפגשו, עיסוקים, תחביבים.
  • אחים ואחיות: תאריכי לידה, כישורים, תחביבים.
  • סבים וסבתות: תאריכי לידה וארצות מוצא, עלייה לארץ, היכן נפגשו, עיסוקים, תחביבים.
  • חיי היומיום בבית המשפחה: תחביבים משפחתיים, סדר יום, בילוי פנאי.
  • חג ומועד בבית המשפחה: מנהגים מיוחדים, חגים, ימי הולדת, טיולים משפחתיים.
  • עץ משפחתי: שרטוט אילן היוחסין המשפחתי.

לאחרונה יצא מוזיאון הילדים הישראלי בחולון ביוזמה שכותרתה "דיאלוג עם הזמן". מדובר בתערוכה שמלווה את תהליך עבודת השורשים.

בית התפוצות, מוזיאון העם היהודי, מקיים מעל לעשרים שנה, תחרות בין-לאומית בה משתתפים תלמידים ובני נוער מישראל ומרחבי העולם. התחרות מזמינה את התלמידים ליצור מוצג אמנותי-חזותי שקשור בסיפור המשפחתי שלהם. היא מבוססת על תהליך הלמידה המתקיים בבתי הספר בשנת בר מצווה/בת מצווה (כיתות ו'-ח').

החופש הגדול

החופש הגדול הוא השם הישראלי לחופשת הקיץ המסיימת את שנת הלימודים במוסדות החינוך.* במאמרו "קיצור תולדות החופש הגדול", שסוקר את השורשים וההתפתחות של מסורת החופש הגדול בישראל, כותב רועי מנדל:

"מקור החופש הגדול בחודשי הקיץ באירופה, תקופת הקציר בחודשים הללו הצריכה ידיים עובדות והתלמידים נדרשו לצאת לשטח ולעבוד בקציר יחד עם הוריהם. פרידריך הגדול, שהיה הראשון להנהיג בפרוסיה חינוך לאומי, הפך את החופשה לרשמית. החינוך העברי, שהתבסס ברובו על עולים מאירופה, נשען על כללי החינוך האירופי. בראשית החינוך העברי בארץ ישראל, נועדה החופשה לאותה המטרה – עבודת הקציר. [...] כמובן שככל שהתפתחה החקלאות ועמה גם ההתקדמות הטכנולוגית, הצורך בידיים עובדות הלך וקטן. [...] האזכור הידוע הראשון לסידור אחיד של מועדי החופשות לכל בתי הספר העבריים בארץ ישראל (להוציא מוסדות חרדיים או בתי ספר של חברות פילנתרופיות שפעלו בארץ), היה באסיפה הכללית של הסתדרות המורים שהתקיימה בגדרה בשנת 1904. [...] מאז ועד היום השתנו כללי המשחק. כוח עבודה זול מהשטחים ומחו"ל וטכנולוגיה מתקדמת החליפו את התלמידים בעבודת האדמה. מזגנים מצננים את מרבית הכיתות בארץ בטמפרטורה של 25 מעלות בממוצע. ועדיין, חופשת הקיץ נותרה כשהייתה, בזמן שעוד משהו השתנה – רצונם של ההורים, שרק לפני 100 שנה היו זקוקים לילדיהם בקיץ, בחזרתם לספסל הלימודים מהר ככל שניתן".*

חוויות החופש הגדול נחרטו בזיכרונם של ילדים, מורים וגם הורים ורבים מתרפקים עליהם ברגש נוסטלגי.

"חודשים יולי אוגוסט הם קסם, כשאתה ילד, אתה רק מחכה לחודשים האלה, ללכת עם אמא ואבא לבריכה, לישון אצל סבתא, לישון אצל בני הדודים, בקיצור, כיף אדיר. לי בתור ילדה זה היה חלום אחד גדול, זה לבלות אצל סבתא בימי הקיץ, זה ללכת לבריכה השכונתית [....] הכיף האמיתי היה תמיד אחרי הצהריים, תמיד ירדנו למטה, עם כל החברים, אני הלכתי לחברות שלי שבאותו הבניין, משחקות במשחקי קופסא כמו מונופול, טרוויה. החלק שהכי אהבתי בקיץ זה ללכת עם ההורים לעבודה שלהם, אמא שלי תפרה כיסויים לרכב, ושם זה היה כמו בקייטנה, זה תמיד היה כיף אדיר. [...] כל שנה ההורים שלי היו קונים כרטיסים לבריכה העירונית, והיינו מבלים כל הבני דודים באותה הבריכה כמעט כל השבוע. זה היה הכי כיף בעולם. עושים כיף אדיר בבריכה, שוחים, משתוללים, אוכלים חטיפים, פירות, חוזרים הבייתה אוכלים ארוחת צהריים ואז כולם נוחתים ישר למיטה ולישון."*

הנוסטלגיה צפה גם בגלל ההבדלים העמוקים בין אווירת החופש בימים עברו לבין האווירה היום - כפי שהטיבה לתאר זאת אילה רז (בבלוג שלה):

הילדים של קיץ 2013 שונים לגמרי מהילדים שחיו בארץ הזאת במחצית השניה של המאה הקודמת, (כן. אני יודעת שגם הארץ הזאת שונה לגמרי). 'החופש הגדול' של אז, היה באמת חופש במלוא מובן המילה. הילדים היו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, וגם האימהות נהנו מחופש (כן. שמעתם טוב. אתם לא מדמיינים בגלל החום).
בואו נחזור אחורה בזמן ונביט על החופש הגדול בתקופה שבה אני הייתי ילדה. למרות שלא הלכנו לבית הספר, התעוררנו בבוקר (ולא בצהריים כמו היום) שתינו את הקקאו אחרי שהורדנו את הקרום (אסור להגיד פיכסה על אוכל) ועפנו החוצה. אם לא יצאנו מהבית בזמן, כי אז קרוב לוודאי שאחד מילדי השכונה היה נוקש בדלת וקורא לנו כי המשחק כבר מתחיל. המילה 'שכונה' קיפלה בתוכה הווי שלם של חברת ילדים, שיצרו היררכיה טבעית והצליחו לפתור הרבה סכסוכים ואי הבנות ביניהם מבלי להזדקק לעזרת המבוגרים. נכון שהיו סכסוכים שהסתיימו בפתרון דחוק כמו 'אני חייב לך מכות' אבל ככל שאני זוכרת, לא כל החובות הללו נפדו.
עולם הילדות שלי היה נטול טלוויזיה וגדוש במשחקי ילדים, בפעילויות וביצירה ורוב המשחקים של אז לא עלו כסף. קפצנו ב'קלאס' על משבצות שאותן ציירנו בגיר על המדרכה, תפסנו בזריזות חמש אבנים, דילגנו על חבל, קפצנו זה על זה ב'סמל' (בטבריה קראו לזה 'חמור חדש'), וגם שיחקנו 'עמודו', 'מחבואים' ו'תופסת'. הבנים קלעו בלורות (או ג'ולות או בנדורות) ל'מור' משולש שאותו חרטו בעזרת מקל על האדמה הקשה ואחר כך תחבו את הבלורות שהרוויחו לכיסים העמוקים שהשתלשלו ממכנסי החאקי הקצרים.
היו גם משחקי כדור כמו 'מחניים' ו'חצי מחניים' ונערכו גם מלחמות בין שכונות, שיצרו גיבוש הדוק בין כל ילדי השכונה. לפעמים שיחקנו בדומינו, במשחקי רביעיות כמו 'ספרן' ובמיוחד אהבנו משחקי לוח כמו 'ריכוז'. בכל השכונה שלנו היה רק ילד אחד שהיה לו 'ריכוז' (זה עלה המון כסף במונחים של אז) והיינו מתאספים אצלו, בבית או בחצר, קונים את עזה, חברון וירושלים בכסף מנייר, מעמידים שם בית או מלון ולפעמים ממשיכים את המשחק למחרת, כי אימא בדיוק קראה לנו לארוחת ערב לפני שהמשחק הסתיים.
האמהות, שרובן לא עבדו אז, נהנו מסדר יום נינוח, כי הילדים, המושבתים מלימודים, לא רבצו מולן כל היום עם הנדנוד המעיק 'משעמם לי'. האמהות ראו בחופש הגדול את הילדים בבוקר- לפני צאתם למשחקים בשכונה, בצהריים- לארוחה חפוזה ובערב, עלה בידן רק בקושי, אחרי הרבה בקשות וקריאות רמות- להכניס את הילדים הביתה. הן לא דאגו לילדים שנעלמו ליום שלם, כי תחושת הביטחון הייתה מוחלטת.
כשאני הייתי ילדה, לרוב הילדים בגילי לא הייתה סבתא. הדור שלי, היה הדור הראשון לתקומה, והסבתות של רוב הילדים בדורי נספו בשואה. לי היו שתי סבתות, ושתיהן נולדו בפלסטינה א"י, ולכן הייתי יוצאת דופן. אבל הסבתות שלי לא גויסו לשמור עלי בחופש הגדול כי לא היה בכך צורך.
ובמפנה חד, נעבור לילדים של קיץ 2013. הם מתעוררים בצהריים, מכיוון שהלכו לישון בחצות או מאוחר יותר, רובצים כמה שעות מול הטלוויזיה, ובאיזה שהוא שלב מתחילים להשתעמם. מכיוון שאמא בעבודה, סבתא נקראת אל הדגל. סבתא של היום צריכה להיות מכונת הפתעות בלתי נדלית, כי את הסרט בתלת מימד- הנכדים כבר ראו, לקנות להם משחק- זה לא ביג דיל, המבורגר- זה לא בריא, בשמש אסור להיות, במוזיאון משעמם ו…טוב שיש אייפד ואפשר לשחק נגדם 'פרוט נינג'ה' או 'אנגרי בירדס' וגם 'טאקי' הולך, אבל רק בתנאי שהם מנצחים…
רק תשוו את זה לתענוגות הקיץ הכי גדולים שהיו לנו כילדים: ללכת עם אמא לים- היה חוויה מרגשת, תירס- היה מעדן מלכים, ארטיק קרח- היה פינוק אמיתי וכרטיס לקולנוע- היה חלום רטוב.
ולמרות שאני יודעת היטב שהדשא של השכן לא באמת ירוק יותר, ולמרות שאני מודעת לעובדה שהנוסטלגיה צובעת את הכול בצבע וורוד עז, אני מסתכנת כאן בקביעה אנכרוניסטית ואומרת שהחופש הגדול של בני דורי וגם של דור ילדי, היה הרבה יותר מעניין מזה של ילדי קיץ 2013.

בשנת 2003 הקדיש מוסף השבת של ידיעות אחרונות סדרת כתבות על חוויות החופש הגדול שנצרבו בזיכרון כמה מכתביו הבולטים של העיתון. הכתבה נפתחה במלים הבאות: "עמוק בפנים, תמיד ידענו שהחופש הגדול שלנו היה ארוך יותר, נהדר יותר, הרפתקני יותר ומרגש פי אלף מהחופש של ילדים אחרים. נכון, בסוף גם אנחנו בהינו מול הטלוויזיה הלימודית ואכלנו שוקו-ולחמנייה בקייטנה העירונית, אבל בשאר הזמן עשינו דברים גזעיים לגמרי".

בין שאר הזיכרונות שצוינו במוסף המיוחד הופיעו הבאים: נופש באכזיב (ממלכתו של "משוגע אחד, אלי אביבי, שכל הבוהמה מסתובבת אצלו בלי בגדים ושזה חרפה"); האיסורים שגזרו ההורים ("אסור מים אחרי פירות, אסור אבטיח לפני בריכה, אסור להיכנס למים מיד אחרי האוכל, אסור להביא זפת הביתה מן הים" ועוד); בית ההבראה ההסתדרותי (חוויה שלה זכו רק הפרוטקציונרים של האצולה הפרולטרית); הג'מבורי (מחנה הצופים הגדול, אליו מגיעים שבטים מכל רחבי הארץ); היום האחרון
של החופש (" זמן להרהורים. זמן לחרטות, זמן להבנה שלא הספקנו כלום מכל מה שחשבנו שנספיק"); חוברת לחופש ("כי אין טוב בלי רע"); הטיול המשפחתי (לרוב לגליל); חופשה על הקרח (ההצגה הכי טובה במעט השעות שמכבי תל אביב הותירה לציבור חובבני הסללום בארץ באולם יד אליהו); הטלוויזיה הלימודית ("לימודית - לא חינוכית - והיה לה לוח משדרים – לא סתם שידורים"; לונה פארק )"התגשמות כל החלומות, ההזיות והשאיפות הכי מתוקות – ולו ליום אחד בשנה, ולו לכמה שעות"); לשבת על הברזלים "מ-ש-ע-מם. השעות הארוכות האלה שבהן העולם מתעלף וכולם נשרכים בכפכפי אצבע הקרויים משום מה נעלי אילת, וכולם מגיעים אל המרכז המסחרי, שם לפחות יש ברזלים ועליהם אפשר לשבת"); נווה-ים ("המון סלעים. המון אנשים. המון ילדים. החוף הכי רחב באזור עתלית"); סיני ("שארם א-שייח' הייתה אופירה, נואייבה הייתה נביעות, טאבה הייתה בסבבה והבדואים היו מכניסי אורחים, אלא מה"); עיר הנוער ("הייתה שם מוסיקת פופ רעשנית, כמו שחיים יבין נהג לדווח, מרוצי קארטינג ויותר מדי שיער ארוך שלא חפפו אותו"); משחקי כדור (כדורסל, סטנגות, שערים קטנים, 'פינות' (על קצה המדרכה) ומטקות).*

בשל אורכה הגדול, הן הורים והן ילדיהם מתלבטים כיצד להעביר בנעימים את חופשת הקיץ.* עם השנים נוצרו פתרונות קלאסיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמסורת הישראלית. כך למשל, הקייטנות (עם השוקו והלחמניה) והחוגים. 

תנועות נוער רבות נוהגות לערוך בחופשה מחנות קיץ וקורסים בני כמה ימים. כיוון שמדובר בחוויה שמנתקת את הנערים והנערות מהבית (לעתים בפעם הראשונה) היא הותירה חותם בזיכרונם של רבים.

בקיבוצים ובמושבים היו לחוויות החופש הגדול ניואנסים שקשורים בתרבות ההתיישבות העובדת. על הייחודיות הזאת אפשר לקרוא בבלוג של עינת אמיתי "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים".

בני נוער רבים מנצלים את החופש הגדול לעבודה בשכר - שגם היא חוויה בתולית שנחרטה בזיכרון של רבים.* 

עד שנת 2011 נהוג היה לסיים את חופשת הקיץ ב-31 באוגוסט. ביוני 2011 החליט שר החינוך, גדעון סער, לקצר את החופש הגדול בחמישה ימים כך שסיומו יהיה ב-26 באוגוסט (במקביל להעברת חמשת הימים המבוטלים אל חופשי השנה - שלושה בין סוכות ליום כיפור, יום אחד לפני חנוכה ויום אחד לפני פסח).

בשנים האחרונות נשמעת ביקורת שלילית של הורים המתקשים להעסיק את ילדיהם במהלך החופש הגדול. לא זו בלבד שהחופשה מפריעה לעבודתם, הקייטנות, החוגים והבילויים הבלתי נגמרים סוחטים מהם סכומי עתק. אפשר שגם הביקורת הזו היא מסימני התקופה הלחוצה וההדוניסטית שבה אנו חיים, שמייצרת געגועים לעידן רגוע יותר וצנוע יותר.

"בשבוע שעבר שמעתי בחדשות על בית ספר יסודי פרטי שהחליט על דעת עצמו לקצר את החופש הגדול לחודש. שמעתם??? בעיני, זו כפירה בעיקר ופגיעה אנושה בהנאה הגדולה של הילדים. אני למשל, חייתי כל השנה בשביל להגיע לחופש הגדול. לולי ידעתי שמצפים לי חודשיים כאלה, אולי הייתי מבצעת התאבדות חרקירי בחדר המנהלת כבר בראשית שנת הלימודים. ובשבילי, בין השאר, החופש הגדול היה קייטנות. בחודש הראשון של החופש תמיד שלחו אותי לקייטנה. אמי ניסתה להיפטר ככה גם מאחי ומאחיותיי, אבל הם לא גילו מי-יודע-מה רצון ללכת לקייטנה, אז היא ירדה מהם. אבל משום מה אני הסכמתי. כנראה שגם אני רציתי להיפטר מהבית, אחרת אין דרך להסביר את הסכמתי. [...] וכך אימא שלי זכתה להיפטר ממני עד ארבע אחר הצהריים. וגם היו הסעות הלוך ושוב, וזה גם היה מסובסד ושווה לכל כיס כמעט. והעיקר, אני זוכרת שנורא נהניתי".*

חווית הבריכה

הבילוי בבריכה הציבורית נחשב במשך שנים ארוכות לכיף הגדול ביותר של עונת החופש הגדול והוא נחרט בזיכרונם של רבים.

"היא היתה חלק מנוף ילדותו של כל ילד עירוני בלי פרוטקציה בקיבוץ: הבריכה העירונית - בור מים תכול בניחוח כלור, מוקף דשא מצהיב, שלוש מקפצות וקיוסק, שאליו מגיעים באוטובוס קיצי מזיע, נכנסים עם כרטיסייה קצת מרופטת ומעבירים בוקר של התרוצצות ושחייה פלוס קרטיב לימון. האדריכל צבי אפרת טען כי הבריכות העירוניות שימשו "מעין הטרוטופיה - מקום של אחרות בתוך העיר, שהיו בו טקסים של חניכה והתבגרות מינית ופרפורמנס והופעה חשפנית בציבור. אלה היו מעין חופים אלטרנטיוויים, מקום שבו ילדים ונוער היו חושפים את גופם בפרהסיה ובודקים זה את זה, מעין אתר התבגרות ציבורי של ילדים ונוער". הברכות הציבוריות, שהיו חלק בלתי נפרד מהמרחב, וכמו מוסדות ציבוריים אחרים בעידן ההפרטה הולכות ונעלמות ממנו".*

בראשית היו בישראל בריכות ציבוריות בסיסיות ששרתו בעיקר אוכלוסיה יהודית-עירונית קטנה. אחר כך הגיעו אלה הגדולות יותר בקיבוצים שתרמו לתדמיתם של הקיבוצניקים כאצולת היישוב. בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הופיעו הבריכות הפרטיות, בבתי המתעשרים, בקנטרי קלאבים, במלונות הפאר ובמועדוני הספא. הן סימנו את העליה ברמת החיים ואת הפרטת הישראליות. ומעל לכל, הן ביטאו את תהליך הבנליזציה או הטריוויאליזציה של המותרות שנמשך עד ימינו.*

בעקבות העליה ברמת החיים בריכות רבות בארץ נותרו עזובות וחרבות, כמעין אנדרטה עצובה לתקופה שהיתה ולא תשוב. רק פה ושם נעשים שחזורים שמנסים להשיב עטרה ליושנה. כך למשל, בבריכת רמב"ם בגבעתיים - הבריכה הציבורית הראשונה בארץ (נחנכה ב-1933). במשך שנים לטשו בעלי עניין נדל"ני את עיניהם למקום בתקווה לבנות במקומה בנייני מגורים מהודרים. עיריית גבעתיים התנגדה לכך בעקביות, בין השאר בשל הערך ההיסטורי והחינוכי של הבריכה. זאת למרות הפיתוי הפיננסי. אבל עם הזמן הידרדרה רמת התחזוקה של הבריכה הוותיקה ורבים מתושבי העיר הדירו ממנה את רגליהם. בעקבות כך החליטה העירייה בשנת 2009 על מכרז חדש להפעלת הבריכה, לאחר שיפוצה.* אבל כאמור, מדובר בפרויקט יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. רוב הבריכות מהסוג הזה נעלמות מחיינו.

תערוכת "גלי כיאט", שהוצגה באוקטובר 2014 בגלריה "החדש והרע" בעיר התחתית בחיפה, דנה בהיעלמותן של הבריכות הציבוריות - ובכלל זה גם הבריכות המיתולוגיות של שנות החמישים והשישים (למשל, הבריכה בשכונת בת גלים בחיפה, בריכת גלי גיל ברמת גן ובריכת גלית בשכונת יד אליהו בתל אביב) ומשרטטת כמה מציוני הדרך בסיפור הבריכות הציבוריות בישראל. צמד האמנים, שי־לי עוזיאל וטמיר ליכטנברג, בשיתוף נטלי לוין, המשמשת לרוב גם כאוצרת הגלריה, הסבו את חלל הגלריה לבריכה גדולה, מעין מיצב ציבורי בחלל אמנותי המבקש לדמות פינת טבע בתוך הכאוס של העיר התחתית. בברושור שליווה את התערוכה כתבה לוין על שתי הבריכות הציבוריות המיתולוגיות של העיר, שהיו ואינן: בריכת הקזינו בבת גלים שהוקמה בשנות ה-30 לצד חוף הרחצה העירוני, עד שנזנחה בשנות ה-70, ובריכת הפועל שנחנכה בסוף שנות ה-40 ופעלה בשכונת הדר עד שנת 2007 כמועדון שכונתי עירוני. "מאז לא נותרו בחיפה בריכות ציבוריות, כשלמעשה כיום, כל הבריכות בעיר הן בבעלות פרטית ונגישות רק לבעלי אמצעים”.*

אח פגישה שכזאת!

פגישת מחזור נוסטלגית

אין כמעט בית ספר בישראל שבוגריו לא קיימו בזמן כלשהו פגישת מחזור נוסטלגית שבה נזכרים ביחד בעבר ובודקים מה עלה בגורלו של כל אחד ואחת מהבוגרים (כמעט תמיד יש הפתעות לטובה ולרעה). מפגשי המחזור הצבאיים שכיחים פחות מאלה של בתי הספר וברוב המקרים מדובר במפגש של חיילים קרביים שצברו חוויות עזות בטירונות, בשירות הסדיר ובשירות המילואים (כולל קרבות).

פגישות מחזור נעשו פופולריות מאד בשנים האחרונות, בין השאר משום שדורות המדינה (ילידי שנות הארבעים, החמישים והשישים) הגיעו לגיל העמידה, שבו הם יכולים להשקיף על חייהם ממקום בוגר ובשל, ולהתחיל בסיכומי ביניים.

אחד האתגרים הגדולים בארגון פגישות כאלו הוא מציאת כל בוגרי המחזור או המחזורים כדי להזמינם למפגש, אחרי שהקשר עמם נותק למשך שנים רבות. לעתים, בשל המספר הגדול של הבוגרים קשה גם לזכור את מי צריך לחפש. תמונת המחזור וספר המחזור מסייעים באיתור הבוגרים ומקובל גם לפרסם מודעות בעיתונות. כיום הפייסבוק מהווה כלי יעיל וזריז במציאה וביצירת קשר לצורך ארגון פגישת מחזור ולמעשה גם למתיחתה על אש קטנה באופן וירטואלי.

היוזמה לפגישה כמו גם ארגונה בפועל נעשה לרוב על ידי אחד הבוגרים/בוגרות או על ידי קבוצה קטנה מבני המחזור, שמוכשרים בארגון אירועים ושפרץ הנוסטלגיה תקף אותם בעוצמה. תמיד גם ימצא לאירוע המנחה הכריזמטי, "המעודדים" והנואמים המתאימים.

"לפני כמה חודשים החלה להתארגן בפייסבוק מסיבת המחזור הגדולה של כל התל אביבים ילידי 62′, השנתון שלי, שתתקיים בסוף השבוע הקרוב. כל יום, ככל שיותר פרצופים ותמונות צצו שם, אני מודה שהפאסון שלי לא עמד בכל השמאלץ הזה והנוסטלגיה הזו פרטה לי בנעימות על מיתרי הרגש. הזיכרון החלוד עבר שיוף ואפילו שכולנו מבוגרים ולפעמים בקושי מזהים, הסיטואציות מהילדות עלו לתודעה בבהירות וראינו שוב את עצמנו ואת האחרים כילדים שהיינו פעם. רותי פורטרפליך – שהתגייסה לעזור בארגון האירוע הענק ומככבת בכתבה שעשו על האירוע ב”יומן שישי” – היא ילדה שהיתה איתי בכיתה וכך גם תמי ואפרת ושני ויואב ואדם ורונית ואודי. [...] המנהלת לאה היתה סופר מפחידה ובלהה הסגנית היתה המאמא המנחמת. התלבושת האחידה הפרחונית זוהתה כבר אז כמופת של טעם רע, כך גם נעלי המגפר שקנינו כל שנה בחנות הקבועה בבן יהודה-נורדאו. המורה לזמרה ניסים ורסנו לימד אותנו שירים שלא שמענו בחיים (מה יפית עמק נוי…) והתעקש שנכתוב את המילים בפנקס ייעודי קטן ומקושט, המורה לציור תמרי, סוג של בן גוריון שחור שיער שקישט את קיר הכניסה א-לה מירו, ממש עודד אותנו לצייר, חכמוב המורה להתעמלות הכריח אותנו ללכת על הקורה, ובשיעורי כלכלת בית (כן, היה שם מטבח וגם חדר אוכל) למדנו להכין את דיפ הגורמה החדשני גבינה עם זיתים מגורדים. בחצר האחורית, אחרי הקלאס, הבנות הלכו לרקום בצריף של מלאכת יד והבנים פנו לחדר הנגרות, ולא היה לנו מושג מה הם עושים שם. אחר כך נפגשנו ליד הברזיות, וכשהתחילו החיזורים משחק התופסת הפופולרי שהמצאנו היה “חטיפת מטוס סבנה”. [...] אני רק מתחילה לגרד תמונות מתחתית הזיכרון המאד סלקטיבי והגרוע שלי. כל כך הרבה נערם עליו מאז ובכל זאת הילדות יושבת שם חזק מאד. גם כשאני מגיעה היום לבקר את ההורים, מחפשת נואשות איפה לחנות את האוטו, אני עוברת באותו מסלול. במקום שמות רחובות עוברים לי בראש שמות של ילדים: אולי ימצא מקום ברחוב של ריבה ותרי, והנה אני עוברת את הבית של גילי טנצר ואולי ברחוב של נעמה פאר וסבי, והנה אני כבר עושה סיבוב גדול, עוברת ליד הבית של המורה אורה ומגיעה שוב לצומת של ז’בוטינסקי-בן יהודה, רק כדי לגלות שעל הבית של אפרת מתנוסס שלט “למכירה”. מסיבת ה-50 הזו תנער בוודאי עוד אבק ותגלה לנו מי היינו ומי חשבו שאנחנו. אז מי בא?"*

"שמתי לב שנהיה טרנד כזה של מסיבות מחזור של קשישים בני ארבעים פלוס. בני החמישים מכל התיכונים בתל אביב התכנסו ליד הים, ועכשיו אנחנו, אלה שגדלו לאורם, אחים גדולים ונערצים, ופתאום גילינו שהשלט עם המספר העגול הולך ומתקרב במהירות. לא מבינה איך, הטרנד הזה הגיע גם אלי. מה קשור, מה? בטח טעות. מישהו עוד ישלם על זה. בכל מקרה, הפייסבוק התמלא תמונות מגן חובה ובי”ס יסודי בשחור לבן, משהו שנראה כמו מהמאה הקודמת. אה, זה באמת היה במאה הקודמת: ילדים חמודים יושבים שורות שורות, עם מורות שנראות כמו מורות, מסתכלים קדימה אל המצלמה במבט ששואל – מה וודי אלן היה אומר שאהיה, כשאגדל? התמונות האלה מוכרות לי כמו החריצים של קמטי הצחוק (ככה קוראים לזה, לא?) – אני מכירה חלק מהילדים, לא זוכרת אחרים, לא זיהיתי את מנכ”לית בנק לאומי, למרות שידעתי שהיא הילדה שהרגיזה אותי באיזו קבלת שבת ובגללה לא אכלתי את העוגה עד שהיא לא סיימה את שלה, כי גם אני יודעת מה זה להיות אמביציוזית. עובדה, תראו איפה היא עכשיו ואיפה אני."*

רוב מפגשי המחזור מתקיימים בבתי הספר או בבסיס שבהם למדו/התאמנו/שירתו הבוגרים, בחצר גדולה של אחד הבוגרים או בגן אירועים שנשכר במיוחד למטרה זו. המפגש בבית הספר או הבסיס מבטיח אווירה מיוחדת כי קל יותר להתחבר לחוויות העבר במקום שבו הן התרחשו. כל פינה יכולה להזכיר אירוע, שיחה, אולי התאהבות ראשונה וכמה אכזבות.

ריגושים ואכזבות

הציפיה למפגש החגיגי מעלה רגשות מעורבים. מצד אחד הסקרנות וההתרגשות לפגוש חברים ישנים, להתעדכן בגורל אלה שהכרת בראשית דרכם, ולהשוות הצלחות וכישלונות. מצד שני החשש להתקל שוב במישהו שגרם לך מפח נפש (לרוב זה מלך או מלכת הכיתה) להיראות "זקן מדי" ולאכזב אנשים שתלו בך תקוות.

לרבים יש דילמה אמיתית אם להשתתף בכלל במפגש המחזור. עולות שאלות כגון: האם לא עדיף להשאיר את הזיכרונות במגירה סגורה?; שמא המפגש המחודש יגרום לאכזבה (פער בין הזיכרון לבין המציאות) ויערער את הזהות העצמית. וכמובן קיים גם החשש להיות תחת זכוכית מגדלת ולהיבחן על ידי עשרות עיניים. רבים גם חשים שחייהם לא הטיבו עימם ומתביישים לספר על כישלונות, בעיקר לחברים שכן הצליחו.

"כמה מאיתנו ישבו וחלמו על פגישת מחזור עם חברי הילדות שלו מבית הספר היסודי? כמה מאיתנו חולמים לראות מה יצא מהיורם, מלכת הכיתה והחנון של הכיתה? מי לא קיווה בסתר ליבו לפגוש את זו שאהב בסתר ולראות שסך הכל הוא לא הפסיד מי יודע מה, או להוכיח לה שהיא הפסידה בגדול?
וזאת מבלי להזכיר את כל אותם הנכשלים בכיתה, שהפכו לעתירי ממון לעומת אלו שגרפו מאיות ומנהלים חיים בינוניים. טעם הניצחון הזה גורם לרבים לפנטז על פגישת מחזור. המפגש המחודש מעלה זיכרונות שמאיימים להישכח, וכאלו שייזכרו לעד. פתאום, לערב אחד, הווי בית הספר חוזר ועולה, והמילה חבר'ה קמה לתחייה. וההתרגשות? היא, כמו ביום הראשון ללימודים, בכיתה א'."*

"אחת השאלות הגורליות היא כמובן מה ללבוש לאירוע שכזה, פגישת מחזור. [...] מה לעזאזל ללבוש? איך אני אשדר שאני כבר מודעת לגילי אבל לא נכנעת למה שהוא כביכול מחייב? האם אני רוצה שיראו שעשיתי משהו עם החיים שלי, בקיצור, הוואינאס – מתאים לא או לא? אני בטוחה שהמנכל”ית לא מתחבטת בשאלות כאלה. מצד שני, היא לא למדה איתנו ביסודי, אז לעולם לא אדע, היא לא הגיעה. [...] אני משערת שפעם היו בודקים בפגישות מחזור מי נשוי ומי לא, מי עשיר ומי לא. היום עניין הנישואים הוא באמת לא מעניין, ורק מנכ”לית בנק אחת הייתה בינינו בגן חובה. אז מה נשאר לבדוק? מי עובד בכלל ומתפרנס בכבוד ומי לא. מי שיחק אותה, וידע לנתב את חייו למקום של שקט כלשהו, לפחות כלכלי, ומנהל חיים של “בוגר”, ומי מחכה שהחיים יתחילו כבר ושנהיה כבר גדולים."*

פסיכולוגים ואנתרופולוגים מעידים שאירוע המפגש מתחיל לרוב בשלב הגישושים. הכל בודקים היכן הם ממוקמים על מנעד הזיהוי – כלומר, מי מזהה אותם ואת מי הם מזהים. ברגע ששלב הזיהוי מסתיים, המפגש עובר למעין תהליך של חזרה בזמן. האירוע עשוי להיראות במבנהו בדיוק כמו בתקופת התיכון, רק עם אנשים מבוגרים יותר. אותן חבורות ואותה דינמיקה חברתית והיררכית כמו פעם. למשל, שתי החברות הטובות שיסתופפו לרכל יחד, שני הגברברים שיתחרו ביניהם על תשומת הלב, והבדרן הכיתתי, שתמיד יידע לזרוק את הבדיחה המצחיקה ולהפיג את המתח. כמו בכל מקום שבו מתרחשת דינמיקה חברתית, גם במפגשי המחזור יש המגלים יותר אקטיביות ויוזמה, פותחים בשיחות ומחליפים מספרי טלפון, ויש כאלה שתופסים מקום בצד, מתבוננים וממתינים שמישהו ייגש וידובב אותם.*

אנשים יוצאים מפגישת המחזור ברגשות שונים ומעורבים – ולעיתים ממש מנוגדים. מצד אחד אופוריה ותחושה של מפגש משפחתי מרומם, שגם סוגר פינות רגשיות ומשלים מעגלים. מצד שני תחושות של אכזבה וכעס.

הפקה גרנדיוזית

פגישות המחזור הנוסטלגיות הפכו בשנים האחרונות למסיבה המופקת בקפידה ובהשקעה מרובה. רבים מארגנים מראש אירוע חוויתי, שכולל בין השאר מופעי סטנד אפ ושירה בציבור. בכל שנה נולדים גימיקים חדשים, כגון השמעת מוזיקת רקע מימי הילדות, הבאת המחנכת האהובה, הצגת סרטון וידיאו עם דרישת שלום מהחברים שגרים מעבר לים, שיחזור תמונת המחזור הישנה, ישיבה משותפת על פי הטורים, כמו בכיתה ההיא ועוד. המהדרים מארגנים משחקי חברה שמבוססים על איסוף נתונים מעניינים על הבוגרים. בדרך זו מתוודעים היכן כל אחד גר, כמה ילדים נולדו לו, האם ומתי התגרש, במה ההיא עוסקת, מי חזר בתשובה, למי יש יותר מתואר אחד וכיוצא באלה.

חברות מסחריות רוכבות היום על הטרנד ומציעות לקהל הרחב מגוון שירותי הפקה: החל מאיסוף חומרי ארכיון דרך אספקת צלם, קייטרינג, די ג'יי ובר משקאות, ועד להפקת סרטון "מגניב" ועמוד בפייסבוק שמלווה את האירוע לפניו ואחריו. יש חברות שמציעות גם מזכרות ייחודיות מהערב הבלתי נשכח. למשל, עמדת צילום שמספקת לנוכחים מזכרת של תמונות סלפי על מגנט.

"בבוקר שלאחר פגישת המחזור, וכצפוי במקרים שבהם האדרנלין גואה בעורקיי, הקצתי מלילה קצר במיוחד. המפגש עם כל האנשים והשמחה המרגשת שחווינו בשעות שבהן בילינו יחד מצאה אותי כמו אחרי פריקה של כמה בקבוקי אלכוהול. כמי שיזמה, ארגנה והוציאה לפועל, התחושות שלי היו עצומות. חשתי אושר עילאי לגעת שוב ברגעים של פיסות חיים, שנטמנו אי שם בשקיות קשורות ולא קיבלו במשך שנים רבות קרן אור מהשמש."* 

הרחבת המסורת

יש שמביאים למפגש המחזור גם תלמידים או חיילים שלומדים או משרתים כיום באותו גוף או מוסד של בני המחזור הוותיקים.

אם עד לפני מספר שנים רוב פגישות המחזור נועדו למפגשים של תלמידים וחניכים לשעבר, בשנים האחרונות מופקים יותר ויותר מפגשי מחזור של מורים מדריכים ומפקדים לשעבר.

לאחרונה מתרבים גם מה שאפשר לכנות "מיני מפגשי מחזור": מפגשים בהיקף מצומצם יותר (מעין אדווה אחרי המפגש הגדול) בימי הולדת "עגולים" או כשחברה או חבר חוזרים ארצה משהות ארוכה.

אהלן אנשים,
תזכורת :)
חיפשנו סיבה למסיבה.....
אנו מארגנים מפגש חברי ילדות לכבודה של XXXX, חברתנו אשר מגיעה לביקור מולדת .
נתונים כדלקמן, בבקשה הכניסו ליומן.
מיקום: נפגשים לכבוד ביקורה של XXX בארץ ביום שישי ה- 26/7 בשעה 11:00 אצל XXX רחוב XXXX
תקרובת: כל אחד מאיתנו יביא עימו משהו לאכול ולשתות.
אופציות: ירקות חתוכים, פשטידה, סלט, מיני דברי מאפה, מיני כריכים, עוגיות, עוגה,פירות וכיו"ב. שתיה קלה, בירה קרה, יין אדום וכיו"ב.
דגש על אוכל בריא:) אשר מתאים לבראנצ'
העברת קשר: בבקשה השיבו לי האם קבלתם את ההזמנה?
האם תוכלו להביא כיבוד ?
לידיעה, XXXX אחראית על שתיה חמה ובית חם (חומרי קפה וחלב) ואני על כלים חד פעמיים ומצב רוח :)
תיעוד בסמרטפון ומצלמה ,יתקבל בברכה.
ו... לא בטוח שיש לי אימייל של כולם, לדוגמה של XXXX חסר לי...
תוכלו להעביר ולכתב אותי ?
יהיה כיף!
מצפות לראותכן , XXX (הזמנה של בוגרי בית ספר גולדווסר באילת, מחזור 1978)

כפרים עירוניים

שיר השכונה

השכונה העירונית שהתפתחה במאות השנים האחרונות החליפה במידה רבה את הכפרים בעידן הקדום. ככל שהעיר המודרנית התפתחה והתרחבה כך הצביון האורבני - המסחרי, המהיר והמנוכר - דחק את הצביון הכפרי-קהילתי-משפחתי של העיר הישנה. אלה שהספיקו לגדול בילדותם בשכונות מהדגם הישן, נוצרים את ההווי המיוחד שאפיין אותן כחלק מזיכרון ילדותם. גם בישראל אנשים מעל גיל 50 נושאים בערגה את זיכרון השיכונים, הבתים המשותפים והשכונות הקטנות שבהם גדלו. 

שני פזמוני זמר של להקת התרנגולים, שהפכו לקלאסיקה ישראלית, מזוהים במיוחד עם הווי השכונה של פעם: "שיר השכונה" (מילים: חיים חפר לחן: סשה ארגוב) ו"פנס בודד" (מילים: חיים גורי לחן סשה ארגוב).

"שיר השכונה" הוא שיר-מערכון שבוצע לראשונה ב-1963 בתוכנית השנייה של להקת התרנגולים. השיר זכה להצלחה רבה, למרות אורכו הבלתי שגרתי (מעל שש דקות), והיה לשיר השנה במצעד הפזמונים העברי השנתי. מילות השיר מתובלות בביטויים משפת הילדים השכונתית - מה שנחשב כחידוש באותה תקופה פוריטנית ומליצית: "מסובבת את התחת"; "בן-גוריון בלע סבון"; "לדה-גול יש אף גדול"; "אן דן דינו"; "אָסוּמַנְיָה אַבּוּדַנְיָה"; "לא רוצים לישון רוצים להשתגע" ועוד.

"פנס בודד" נכתב לתכניתה הראשונה של להקת "הגשש החיוור" בראשית שנות ה-60. מילותיו המרגשות ומנגינתו הנוגה מהווים קפסולה של רגשות נוסטלגיים, שהרעידה ועדיין מרעידה נפשות רבות. היא מזכירה ימים אחרים לאלה שגדלו בתקופת הפנסים הבודדים, משחקי המחבואים, ארוחות הערב המשפחתיות, ועקרות הבית שמשכיבות את ילדיהם מוקדם לישון:

"היה היה פנס בודד בקצה שכונה/ ושם עשנתי לי סיגרה אחרונה/ וזיכרונות עבר הציתו בי אשם/ לפני שובי לשמלותיה ולשם/ ובעודי הוזה לאורך השנים/ וכבר פניה נשקפים מחלונים: נו הכנס כבר, בוא הביתה, מאוחר - נלך מיד לישון, צריך לקום מחר."

פזמונה הידוע של להקת תמוז (משנות השבעים) "פנס הרחוב" הוא מעין מטאפורה סמלית לשינויים שעברה השכונה הישראלית מאז ועד היום: "פנס רחוב כיבה עצמו לדעת כי בלי חשמל הוא לא מצא שום טעם".

פזמון נוסטלגי נוסף, שנעשה מזוהה במיוחד עם השחקן, הזמר, הליריקן והבמאי יוסי בנאי הוא השיר "אני וסימון ומואיז הקטן". הוא מבטא את רגש הנוסטלגיה של בנאי ושל רבים כמותו לשכונה הירושלמית העממית, עם המראות, הריחות, הצבעים והחוויות, שהיו ונמוגו, הן משום שהילדים ההם הזדקנו והן משום שהשכונה מהדגם ההוא עברה מהעולם.

בשנים האחרונות הולכים ונוספים למאגר הזמר העברי פזמונים שעוסקים בנוסטלגיה לילדות בכלל ולהווי השכונה בפרט.

השכונה בקולנוע ובטלוויזיה

עולם הקולנוע והטלוויזיה הישראלי מלא וגדוש בחומרים תיעודיים - אמנותיים והיסטוריים - של הווי שכונות. אבל דומה ש"שכונת חיים" היא זו המקושרת ביותר בתודעה הציבורית בארץ עם התופעה. הסדרה נכתבה על ידי יוסי אלפי, ובוימה בידי עליק ותיקאי וחיים שירן* שמצאו השראה לסדרה משיטוטיהם בשכונת התקווה בתל אביב.

הסדרה תיארה מעין שכונה עממית טיפוסית, על שלל המקומות והדמויות האופייניים: המתנ"ס, סניף הדואר, הקיוסק, השוטר המקומי והכבאי.

כמו רבות מתכניות ערוץ החינוכית בשנות השבעים, גם "שכונת חיים" הפכה לסדרת קאלט והצמיחה כוכבים רבים. ביניהם ששון גבאי בתפקיד מדריך הנוער ועפרה חזה שהופיעה בפעם הראשונה בטלוויזיה.

סוד קסמה וייחודה של הסדרה, שזכתה לפופולריות רבה בקרב הצופים הצעירים והפכה לימים לזיכרון ילדות עבור דור שלם, טמון בין השאר באומץ הרב שהפגינו יוצריה. הם נתנו במה לתרבות המזרחית, שהיתה אז בצל האשכנזית, וטיפלו בצורה ישירה בנושאים חברתיים טעונים, כגון אינטגרציה וסטראוטיפים עדתיים.
להלן קישור לפרקי הסדרה, שמהווים היום מאגר נוסטלגי.

השכונה בספרות המחקרית, בפרוזה ובספרי הזיכרונות

בשנים האחרונות מתרבים המחקרים המדעיים שעוסקים בהוויה המקומית-ישראלית לגווניה. בין השאר מתפרסמים מאמרים וספרים על שכונות ותיקות בערים הגדולות. דוגמא אחת מיני רבות הוא הספר "מקור חיים: סיפורה של שכונה בדרומה של ירושלים: היסטוריה, אתרים, אישים ומסלול סיורים" (יוסי שפנייר, אייל מירון, ראובן גפני, יד יצחק בן צבי, 2015). בספר נפרשים קורותיה של שכונת מקור חיים: מייסודה בראשית תקופת המנדט כשכונה דתית בעלת אופי כפרי, המצויה בקצה הדרומי של העיר; דרך התקופות השקטות שידעה השכונה לקראת מלחמת העצמאות ובמהלכה; ועד לעשרות השנים האחרונות, בעקבות השינויים שהתחוללו בה ובסביבתה, והמאבק לשימורה כשכונת מגורים המצויה בשולי אזור התעשייה תלפיות.

כיוון שישראל היא חברת מהגרים, רבים בה ספרי הזיכרונות של מהגרים. הם כותבים על העיירה היהודית בגולה, על המעברות של שנות החמישים ועל הכפרים והעיירות שבהם התיישבו עם הגיעם ארצה. בין הסופרים, שכתבו סיפורים נוסטלגיים משובחים, אפשר למנות את: אליעזר שמאלי ("סיפורים וציפורים"), בנימין טנא ("בצילו של עץ הערמון"); נורית זרחי ("ילדת חוץ"); אהרון מגד ("אהבת נעורים"); משה בן שאול ("הסיפור על הסיפור על צ'ופצ'ה"); עמוס עוז ("סומכי", "פנתר במרתף", "סיפור על אהבה וחושך"); אוריאל אופק ("מעבר לגבעת הלוויתן").

הווי השכונה של פעם הוא מוטיב שכיח בספרות העולמית ובכלל זה גם הישראלית. במיוחד שכיחה הכתיבה על מחוזות ילדות בשכונות העוני הצנועות, שבהן כל אחד ידע הכל על שכניו ונפגש עמם לעתים תכופות בחצרות, בכיכרות, בצמתי רחוב ובבתי התפילה. כך למשל, השכונות כרם אברהם ותל-ארזה, מחוזות ילדותו ומושא כתיבתו של עמוס עוז, או שכונות גאולה ומאה שערים, המתוארות בשפה עשירה בספריהם של חיים באר ודן בניה סרי. 

בבית הסופר בתל-אביב נערך בשנת 2006 ערב שנשא את הכותרת 'סיפור הפרברים'. הסופרים אורציון ישי ועוזיאל חזן והמשוררת כרמלה בן ישי סיפרו לקהל על דיוקנן של השכונות שעליהן כתבו בספריהם: 'אוהל משה' ו'מחנה ישראל' בירושלים, ונווה צדק בתל-אביב.

הסופר בן-ציון יהושע, מנחה האירוע, שתיאר ברומנים שלו את שכונת הבוכרים, סיכם:

"החיים האמיתיים מתרחשים בפרברים, במקומות הסמויים מן העין. שם קמו בשנות היישוב שכונות חצר, שבהן חיו בתוך קהילה. אז עוד לא היו שיכונים, אז אנשים חיו באמת זה ליד זה, זה בתוך זה. גם אני גדלתי בשכונת חצר בירושלים, שכונת בתי סיידוף. כולם גרו אז בתנאי מחסור, בבתים קטנים. ולכן הילדים היו בחצר כל הזמן. שם התנהלו החיים האמיתיים ליד בורות המים. לכל שכונה יש זהות משלה. כאשר שואלים ירושלמי איפה הוא גר הוא מציין את עירו אך גם את השכונה שבה הוא גר. אם אתה אומר "נחלאות", "רחביה", "קטמון", "אבו בסל", השם נושא עמו ארומה מיוחדת. השכונה שלך מאפיינת אותך. אמור לי מהי שכונתך ואומר לך מי אתה. בלכתך בשכונות הישנות של ירושלים אתה מגלה שם מוזיאון אתנוגרפי של עדות ותת עדות. מתברר שכור ההיתוך לא מחק הכל. הדור השני והשלישי מחפשים שם את העבר הקהילתי. ובלכתך בנחלאות בירושלים, מתברר לך שאין בית כנסת ליהודי פרס. יש בית כנסת ליזדים, לשירזים ולטהרנים. וכך אין בית כנסת של תורכים. יש בית כנסת של ג'רמוקלים, של דיארבכרלים ושל אורפלים. ולכורדים יש בית כנסת לבראשים ויש – לעמדים. עדיין נשמרות הזהויות התת עדתיות."*

המחשה לדברים שלעיל אפשר למצוא בקובץ הסיפורים של פנינה מלך "פלורנטין, פלורנטין שלי" (הוצאת טרקלין עקד, 2008). סיפורי שכונת המהגרים התל אביבית רבת הקסם עוברים דרך זיכרונותיה של גיבורת הספר. היא "מטיילת" עם הקוראים לאורכו של רחוב ילדותה ומשתפת אותם בחוויות השונות שעברה כילדה.

בשנים האחרונות מתפרסמים גם לא מעט ספרי זיכרונות אישיים שמהווים באופן ישיר ועקיף גם ספרי זיכרונות יישוביים. כך למשל ספרו של דויד סלע "בשבוע הבא אמריקה" (יניר, 2004), ספרו של יצחק קרונזון "כי מנגד תראה" (עם עובד, 2011) - שניהם מתארים ילדות חיפאית; ספרו של שמעון גפן, "כך היינו מסיפורי שמעון גפן" (הוצאת בוק סטודיו, 2011). במיוחד ראוי לציון בהקשר זה ספרה של שרית לוי ישי "מלכת היופי של ירושלים" (מודן, 2013). מדובר בסאגה רחבת יריעה שמתחילה בתחילת המאה ה־20 ונגמרת בתחילת שנות ה־70, המביאה את סיפורה של משפחת ארמוזה הירושלמית, משפחה ספניולית אסלית שהוטלה עליה קללה: בנות המשפחה זה ארבעה דורות נשואות לבעלים שלא אוהבים אותן. הספר זכה לפופולריות עצומה. הכל החל מביקורת של הסופרת עטרה אופק, שמיד עם צאת הספר הגדירה אותו באתר "מרמלדה" כ"הפתעת השנה, אם לא העשור". בהמשך עיתון "הארץ" הגדיר את הספר כ"תופעת השנה", שצעד למעלה מ־40 שבועות ברציפות ברשימת רבי המכר של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ומכר מעל 70 אלף עותקים – מספר שסופרים יכולים בדרך כלל רק לחלום עליו. הספר הצליח כל כך עד שנוצרה סביבו תעשייה שלמה שכוללת, בין השאר, הרצאות בספריות ובקניונים וסיורים בירושלים. 

מחוזות ילדות באינטרנט

האינטרנט מכיל היום אינספור סיפורים על מחוזות ילדות - בעיקר בבלוגים, בפייסבוק ובאתרים פרטיים וציבוריים. כך למשל: על שכונת בת גלים בחיפה; על שכונת רמת אביב (ראה גם כאן) ושכונת נווה שאנן בתל אביב; על שכונת כיסופים בכפר סבא; רחובות; על שכונות ימין משה וממילא בירושלים.

באתר הנוסטלגיה און ליין מוקדש חלק נרחב להווי השכונתי של פעם: בפרק שנקרא "בשכונה" ובפרק שנקרא "השכונה שלי".

יוזמות עירוניות

רוב העיריות והמועצות המקומית מנציחים היום מייסדי שכונות, בדרכים שונות: שלטים, אנדרטות, ערבי זיכרון ועוד.

ערים ויישובים רבים מתחזקים היום גם אתר אינטרנט פעיל שכולל בתוכו בין השאר מדורי נוסטלגיה מסוגים שונים. אפשר למצוא בהם סיפורי חיים, תעודות ותמונות היסטוריות ומידע מגוון על הוויי השכונות הוותיקות. כך למשל באתר של עכו או באתר של כפר ורדים.

ב-2007 הפיק מוזיאון העיר נתניה תערוכת רחוב היסטורית שכותרתה "פעם אצלנו בשכונה". מטרת התערוכה היתה לתעד את הווי החיים והאירועים המכוננים בחיי השכונות הנתניתיות, כמו גם את הדמויות המיוחדות, מנהיגי השכונה, מוסדותיה ונופיה. מטרה נוספת היתה לעודד את התושבים "להוציא מ'הבוידם' את זיכרונותיהם ולהביאם למוזיאון לצורך תיעוד".* לצורך זה פתח המוזיאון קורס שסייע לתושבים לתעד את שכונתם. עבודות הגמר הוצגו בתערוכה. במסגרת התערוכה קושטו שלוש שכונות בעיר - דורה, ותיקים ועין התכלת - בכרזות ענק שכללו צילומים היסטוריים. את התערוכה ליוו סיורים מודרכים על ידי המתעדים המקומיים.

היוזמות השונות של נוסטלגיה עירונית-שכונתית לא מגיעות רק מהכיוון של העיריות אלא גם מזה של תושבים מקומיים ועמותות התנדבותיות. כך לדוגמא בקרית חיים הוקמה עמותה שמטפחת אתר נוסטלגי בשם "בני קריית ים לדורותיהם". דוגמא נוספת היא יוצאי שכונת בבלי בתל אביב שהקימו אתר נוסטלגי בשם Bavlihood

סיורי שכונות

מוסדות ציבוריים שונים (למשל, יד בן צבי בירושלים) לצד מדריכים פרטיים (מבין הבולטים אפשר לציין את יוסי גולדברג ואילן שחורי בתל אביב) מציעים היום לקהל הרחב סיורים בשכונות וותיקות בערים הגדולות. לרוב מדובר בשכונות עם אווירה קהילתית-כפרית שנוצרה בעיקר בשל הארכיטקטורה החמה והנעימה (בתי אבן ישנים), החנויות הקטנות הישנות, ולעתים גם המסעדות המקומיות עם האוכל הביתי. במיוחד זוכים לפופולריות הסיורים המודרכים בתל אביב ובירושלים. כך למשל הסיורים לשכונות צפון תל אביב, ולשכונת נווה צדק בדרום העיר, לעג'מי ביפו ולנחלאות ורחביה בירושלים.

במסגרת פסטיבל "לילה לבן" מתקיימים בתל אביב מדי שנה סיורי ישראליאנה ונוסטלגיה עירוניים שמושכים מאות תיירים.

עמותת 'רחובות העיר ימלאו' (מלכ"ר שהוקם "מתוך אהבה גדולה לירושלים") פועלת כבר שנים בתחום התיירות והסיורים באגן העיר העתיקה בירושלים. היא מציעה לקהל הרחב (באתר שלה) מבחר של סיורים לקבוצות, למשפחות, למוסדות חינוך, לוועדי-עובדים, לחגיגות בר/בת מצווה, לאגודות סטודנטים, ועוד.

אתר נוסף שמציע סיורים כאלה בעיר הבירה הוא All about Jerusalem

משפחה באלבום

מהפכת הדפוס ועוד יותר הצילום שינו את דפוסי הזיכרון וההנצחה של המין האנושי ללא הכר. המצלמה הביתית ורשם-הקול אפשרו לאדם הפרטי ומשפחתו לאחסן את זיכרונותיהם ולהנגישם בדרך מוחשית מאי פעם. לראשונה נוצר מעין ארכיון ביתי שיכול להכיל לא רק מכתבים מצהיבים, אלא גם תמונות בשחור לבן ואחר כך בצבע (לעתים גם סרטים וקטעי וידאו שצולמו במסרטות ביתיות).*

המצלמה הדיגיטלית ועוד יותר הסמרטפון שינו את כללי המשחק והפכו את הצילום האישי לאחת התופעות החשובות ביותר בעידן הנוכחי. רבים מאלבומי המשפחה הישנים אוחסנו במגירות והארונות, נותרו מיותמים, העלו אבק והתבלו.

לעתים קשה להאמין עד כמה המציאות משתנה לנגד עינינו בקצב מסחרר. הרי בעבר הלא רחוק הלכנו בהתרגשות לחנות הצילום לאסוף את התמונות המודפסות. היום איש לא זקוק לפיתוח פילם והזיכרון הויזואלי הפך לדיסק קשיח שמתמלא יותר מהר משהוא מתרוקן. השאלה מה בוררים ומוחקים מהמאגר נעשתה קשה יותר מהשאלה מה מצלמים. כאשר התמונות נשלחות בזמן אמת לבני משפחה ולחברים גם הישיבה המשותפת סביב האלבום נעשתה מיותרת. אחד הגולשים באתר מוטק'ה (לבני גיל העמידה) העיר בצער: "נדמה שלעיתים הסלפי הרג את הרגע. את הזיכרון אנחנו סופרים היום בג'יגות ולא בחוויות."*

בעידן הטלפונים החכמים עם המצלמות המצויינות, וגם קצת לפניהם, כולנו, מצלמים, את הילדים, החברים, הארוחות, הטיולים, רגעים שאנחנו בוחרים לתעד.
השנים עוברות, הילדים גדלים, התמונות נאספות, אנו מגבים במחשב, אבל...אלבומים אין!
הורינו עוד הקפידו לצלם, להדפיס ולערוך אלבומים,
פעם לכל ילד, היה אלבום. היום, הכל נמצא על המחשב, בענן .
רגעי הכיף, החוויות הספונטניות מהיומיום, הצילומים היפים שצילמנו, הטיולים היפים שעשינו וממשיכים לעשות כל הזמן, מתועדים, מאוחסנים, ואיש אינו צופה בהם יותר.

אחד מתווי ההיכר של אלבומי המשפחה הישנים הן התמונות בשחור לבן שחוברו לדפי האלבום באמצעות מדבקות כיסים משולשות וכוסו בנייר פרגמנט ששמר על התמונה מפני שריטות ובלאי. מצד אחד התמונות הללו (שהיום נחשבות לווינטג') שרדו את תלאות הזמן יותר מתמונות הצבע, שגווניהם נוטים לדהות (הכימיקלים שבדפי הפלסטיק גורמים להרס התמונות). מצד שני, הן ערפלו במידת מה את תמונת המציאות ואולי גם יצרו איזה חיץ תודעתי בין המתבונן לתמונה המצולמת. מאמרה של אילה רז "העולם בשחור לבן" דן בהיבטים שונים של תופעה זו.

מומחים מעריכים כי משפחה ממוצעת בארה"ב (שכוללת גם את האזרחים הותיקים) מחזיקה ברשותה יותר מ-3,000 תמונות אלבום מהדגם הישן.* אפשר לשער שבישראל המצב דומה. רבים מתמודדים היום עם השאלה כיצד לשמר את התמונות הללו לאורך זמן. טכנולגיית הסריקה מאפשרת המרה של טקסטים ותמונות מודפסות לפורמט הדיגיטלי. רבים עושים זאת באמצעות הסורק הביתי או המשרדי שברשותם (מחירם ירד פלאים בשנים האחרונות) ויש בשוק גם חברות שמציעות שירותי סריקה, עיבוד וארגון תמונות בעלויות משתנות (הסיפור לא פשוט בהיבט הטכני כי האלבומים עם כיסויי הניילון הדביק מקשים על חילוץ התמונות).

כמה פעמים אמרתם לעצמכם שהנה, הגיע הזמן לסדר את המגירה (או הארגז, או הארון במחסן), עם כל תמונות והמסמכים המשפחתיים. כן, ופעם גם נסדר את זה באלבום ואולי אפילו נסרוק למחשב. אבל, הזמן הזה, לא מגיע. תמיד יש משהו חשוב יותר, דחוף יותר, והתמונות נשארות שם, לבד בחושך… עכשיו יש לכם הזדמנות לגלות מה מסתתר שם. ביחד נפתח, נמיין, נקרא, נגלה, נסרוק ונתקן אם צריך. כל תמונה והסיפור שאיתה, כך יבנה סיפור המשפחה. וכמובן נשמור – גם ברשת וגם על דיסק, במספר העותקים שתרצו. בסופו של התהליך תקבלו – דיסק, בכמה עותקים שתרצו, ובו תיקיות המחולקות לפי נושאים או זמנים – עם תמונות ומסמכיםסרוקים. ארכיון ברשת עם כל התמונות והמסמכים – בפיקאסה או פייסבוק או כל מקום שתרצו. ואפשר גם להוסיף גם –הדפסת אלבום משפחתי אמיתי, אילן יוחסין, לוח שנה-לעולם עם אירועים משפחתיים ועוד."*

ב-2015 הושקה אפליקציה בשם פוטומיין  שמאפשרת לצלם דפי אלבום בסמארטפון, וכך ללכוד מספר תמונות בבת אחת. הטכנולוגיה יודעת "לחתוך" ולבודד את התמונות מהרקע, כך שתישמרנה בנפרד. התוצאה: בתוך מספר דקות אפשר להמיר אלבום שלם לתמונות דיגיטליות ולשתף בפייסבוק, באינסטגרם או בווטסאפ.

חשוב לציין שהדיגיטציה לא הרגה לגמרי את האלבומים הישנים. בשוק פועלים היום אמנים וחברות שמציעים ללקוחותיהם אלבומי תמונות בסגנון ישן כמעין מחווה רומנטית ואסתטית לימים עברו.

בשנים האחרונות הולכת ומשתכללת טכנולוגיית מחשב שמסוגלת לתקן ולשחזר תמונות וסרטים ביתיים ישנים. הטכנולוגיה הזאת, שיכולה גם לצבוע תמונות שחור לבן בצבעים (השחזור נאמן לנוף המצולם באופן מדהים), משדרגת את הערך ההיסטוריוגרפי והאמנותי של התמונות.

לאחרונה אף נוצר טרנד משעשע שבו אנשים מבוגרים משחזרים באופן פיזי תמונת ילדות (עושים את אותה הפוזה למצלמה באותם לוקיישנים שבהן צולמה התמונה במקור).

"אני משוגעת על תמונות ישנות. כשאני רואה תמונה ישנה, אני מיד חושבת איך אפשר היה לשחזר אותה היום ואיפה, בעצם, היו ההבדלים. אני מדמיינת איך המצולמים היו מרגישים ונראים אם היו יוצרים שחזור שכזה." אירנה ורנינג, צלמת ארגנטינאית מוערכת, שמשחזרת תמונות ילדות ישנות של אנשים שונים במסגרת פרויקט צילום בשם "בחזרה לעתיד".*

ישראל הנגלית לעין

בשנת יובל המאה לתל אביב הגה מכון יד בן צבי מיזם קהילתי חלוצי ליצירת מאגר חזותי מקומי מאלבומים פרטיים. המיזם, שזכה לכינוי 'העיר הנגלית לעין', נעשה בשיתוף פעולה עם עיריית תל אביב והמרכזים הקהילתיים בעיר. במסגרתו יצאו תושבים (מתנדבים, שעברו הכשרה מתאימה) לאתר ולתעד (באמצעות סריקה) תמונות מאלבומי משפחות. בשנת 2011 התרחב המיזם לכל רחבי הארץ ושמו עודכן ל'ישראל הנגלית לעין' (הוא פועל במסגרת פרויקט תמ"ר של משרד ראש הממשלה). בספטמבר 2012  הושק אתר אינטרנט שמרכז את האלבומים המתועדים. עם הזמן נוסף למיזם התיעודי מרכיב נוסף: תוכנית סיורים שכותרתה 'מבקרים ומסיירים ברחבי ישראל נגלית לעין'. מטרתה להוסיף עוד נדבך לשיתוף האוכלוסיה בתיעוד עצמה. ההכנסות מהסיורים (הראשונים נערכו בראש העין, ירוחם ועתלית), נועדו למימון פעילותם של מרכזי התיעוד. להלן קטעים מהפרסום:

"אוצרות העבר נמצאים בכל בית: באלבום התמונות, בשקיות המסמכים, בצרור מזכרות. תושבי הארץ הם שותפים בתולדותיה, ואלבום התמונות הפרטי משקף את מסלולי החיים בארץ וסיפוריהם ואת הקהילות המגוונות: בעיירות הפיתוח, בכפרים, בהתיישבות העובדת ובערים. [...] לאחר שנים אחדות של תיעוד וגילוי ברחבי הארץ אנו מבקשים לשתף את הקהל הרחב בחוויה של גילוי ארץ לא נודעת ביישובי הארץ להתארח ולפגוש את תושביהם במסלולי סיור ומפגשים, בנתיב התמונות והאלבומים מהעבר וההווה."

סרטים ביתיים

בבתים רבים שמורים סרטי חובבים אשר צולמו במסרטות פילם ביתיות (8 מ"מ, סופר 8, 16 מ"מ). רבים מהם נשכחים, מתבלים ומחכים לגאולה.

בשנים האחרונות מגלים הארכיונים את כוחו של התיעוד האישי בתהליך ההיסטוריוגרפי. אחת התוצאות היא איסוף סרטים ביתיים לצורך תיעוד, שימור והנגשה. עד כדי כך חדרה ההכרה בחשיבות האיתור והשימור של החומר הזה שמאז 2003 נחגג בעולם בכל סוף אוקטובר ה-Home Movie Day.

גם בישראל ניכרת המגמה ולא אחת מתגלים בהררי הפילם שנאספו אוצרות אודיו ויזואליים של ממש. ב-2016, כחלק מאירוע "יום הסרט הביתי", הזמין הסינמטק בירושלים את הציבור להביא סרטים ביתיים להקרנה ולספר עליבם במסגרת אירוע לקהל הרחב. זאת בליווי מוסיקה חיה. לכבוד האירוע יזם הסינמטק גם הקרנת סרטים ביתיים מאוסף הארכיון הישראלי לסרטים.

משחקי ילדות

זיכרון המשחקים

משחקי הילדות עומדים במוקד תרבות הישראליאנה והנוסטלגיה משלושה טעמים משלימים:

א. כל ילד חווה בילדות את חווית המשחק לבדו ועם בני גילו, שהיא חשובה להתפתחותו הפיזיולוגית, הנפשית והחברתית.* המשחקים הללו, שרובם נולדו עם המהפכה התעשייתית, חשובים גם לפיתוח הקשר בין בני המשפחה הגרעינית (הורים, אחים וסבים).

ב. עולם המשחקים משקף את הפער התהומי בין חווית הילדות של פעם לחווית הילדות בימינו – כיוון שהיום עולם המשחקים מבוסס על טכנולוגיית המחשב. כך למשל, כמעט כל ילד שנולד לפני שנות השמונים, חווה איסוף כלשהו: גולות, גרעיני משמש (גוגואים), קלפים, עטיפות מסטיק, זיכרונות (בספרי הזיכרונות), בולים, פרחים מיובשים ועוד. עולם המחשב כמעט העלים מהנוף החברתי את אוספי הילדות הללו. היום נותרו הורים וסבים מעטים, שמלמדים את ילדיהם ונכדיהם משחקי ילדות "של פעם". זאת הן כדי לחבר את הצאצאים לעולם הילדות שלהם והן כדי לחזק את הקשר בין הסב/סבתא לנכדו/ה.

ג. בשנים האחרונות התפתח דיון פדגוגי מעניין סביב סוגיית היעלמותם של המשחקים הגשמיים (בשל המהפכה הדיגיטלית). אנשים מתלבטים האם ואיזה מיומנויות קוגניטיביות ומוטוריות נחלשות כתוצאה מהיעלמותם של משחקים אלה מעולמם של הילדים. כך למשל "ים יבשה" ו"דוקים", "כסאות מוסיקליים" או "גולות" שתרגלו דורות של ילדים בקשר יד-עין.

אנשים מתגעגעים היום למשחקי הילדות המכניים של פעם גם משום שהמשחקים ההם הצריכו קומוניקציית פנים אל פנים וכישורים חברתיים משוכללים, בעוד שהמשחקים הממוחשבים של היום נועדו בעיקר לאדם היחיד או לקבוצה וירטואלית.

עולם המשחקים כולל חמש קטגוריות עיקריות: משחקי שכונה ובית ספר; משחקי מסיבות; משחקים ביתיים וחינוכיים (משחקי קופסה, קלפי חידות וכדומה); אוספים שילדים נהגו לקנות בדמי כיס (לרוב צורפו לממתקים) והחליפו ביניהם; צעצועים שונים; משחקי מחשב.

משחקי שכונה, תנועה ובית ספר

אחד מזיכרונות הילדות החזקים, המשותפים לרבים, הם משחקי הילדות בשכונה (מקצתם שוחקו גם בהפסקות בבית הספר ובמסגרת תנועות הנוער). המחקר הפסיכולוגי מלמד שתפקידם של המשחקים הללו בעיצוב הזהות העצמית והמוטיבציות הפנימיות חשוב מאד. במסגרת המשחק השכונתי הילד והילדה לומדים את מגבלות הכוח, את כללי המוסר ואת תפקידה של ההיררכיה החברתית. רבים ממשחקי השכונה של פעם גם נבנו בצוותא על ידי הצעירים והוריהם ולכן פיתחו יצירתיות,שיתופיות וחוש טכני.

משחקי השכונה, בית הספר ותנועות הנוער שהתקבעו במיוחד בזיכרון הקולקטיבי הישראלי והפכו לחלק מהישראליאנה הם: חמש/שבע אבנים; חמש מקלות; שבע על הקיר; הפיכות; קרב תרנגולים; גע גע; משיכת חבל; המלך אמר/הרצל אמר; חם קר; שלום אדוני המלך; מחבואים; הגשר מזהב; בן לוקח בת; יש לנו תיש; אצבע שחורה; מדרכות; מחניים; סטנגה; פורפרה; עמודו; קפיצה בחבל; דג מלוח; גולות; ים יבשה; גומי; גולות; גוגואים (אג'ואים); חממות; מדרכות; תופסת; מסירות; מחבואים; חבל; קלאס; קפיצה בגומי; איקס-מיקס-דריקס; כדור הקפה; שלום אדוני המלך, פרה עיוורת; חיי שרה; שני דגלים; הקפות; סימני דרך; שוטרים וגנבים; כדור רשת; קדרים-באים.

מידע מקיף על אותם משחקים, שמקצתם עדיין משוחקים ומקצתם נעלמו מנוף ילדי ישראל, אפשר למצוא במגוון רחב של מקורות מודפסים ואינטרנטיים. למשל:

  • ספרו של דייויד סלע "אמת או חובה - משחקי הילדות שאהבנו".*
  • ספרם של יאיר גלילי, אברהם זוכמן, רונה כהן, אורית רמתי, "משחקים של פעם - 60 שנות משחק".*
  • ספרה של עדי יפת פוקס "משחקי הילדוּת שלנו".* 
  • הקטגוריה משחקי ילדים בויקיפדיה, שכוללת ערכים על משחקי ילדות מכל הסוגים.
  • מאמרו של צורי שמר " מצאו את ההבדלים: משחקי הילדים של אז והיום".*        
  • קטעי וידאו שונים באינטרנט. למשל "משחקי ילדים - הופ! ילדות ישראלית" או "צעצועים ומשחקי ילדים של פעם".

בשנים האחרונות צצו יזמים שמעניקים למשחקי השכונה של פעם חיים מחודשים, אבל הפעם ללא השכונה הפיזית - כלומר כיוזמות פדגוגיות ומסחריות.

כך למשל, ביולי 2013 נפתח בפארק האטרקציות "באלגן" בקיבוץ יגור מתחם משחקי ילדות עם משחקים של פעם: תופסת, קפיצת חבל, תפסוני, גולות ועוד.

לאחרונה הופיעו ברחבי הארץ גם חוגי משחקים המיועדים לאוכלוסיה המבוגרת. כך למשל, קבוצה של "משוגעים לדבר" מתכנסת מדי יום חמישי בגן מאיר בתל אביב למשחקי קלאס, קפיצה בחבל, מחניים ושאר משחקי ילדות. עודד קורתי, ממייסדי היוזמה, סיפר בראיון לעיתון הארץ: "הכל התחיל מזה שאני הייתי מדריך בפנימייה וארגנתי משחקים לילדים. עם הזמן שמתי לב שאני נהנה לשחק בהם בעצמי, וחשבתי שזה יכול להיות נחמד לארגן משחקים למבוגרים. קניתי משחקים ב-200 שקל והזמנתי אנשים לבוא לשחק איתי. בהתחלה הגיעו 20 איש ורובם חשבו שזה טיפשי. כיום יש לנו ברשימת התפוצה 900 איש, וכל יום חמישי המקום מלא מפה לפה. אנשים נהנים לשחק ולהרגיש קצת ילדותיים. בלי לחשוב אם מה שאנחנו עושים מקובל חברתית או לא. פשוט לשחק, וזה עובד. מגיעים אלינו מכל קצוות הקשת: עורכי דין וסטודנטים, נהגים ופקידים. כולם רוצים להוציא החוצה את הילד שבהם".* 

משחקי מסיבות

אחיהם הקטנים של משחקי השכונה הם משחקי המסיבות, שהיו לב האירוע בימי הולדת ובערבי כיתה (כסאות מוסיקליים, אמת או חובה, חבילה עוברת, קרב כריות, קרב תרנגולים ועוד). מצד אחד, המשחקים מהדגם הזה הולכים ונעלמים מעולמם של הילדים. מצד שני, לאחרונה נערכת להם מעין הנשמה מסחרית מלאכותית באמצעות סדנאות למבוגרים.

משחקים ביתיים וחינוכיים

משחקי קופסה התפתחו לכדי תחביב מודרני-פדגוגי עם המהפכה התעשייתית וגם בימינו מיוצרים מדי שנה מאות משחקים חדשים. 

קיימים סוגים שונים של משחקי קופסה: משחקי לוח, משחקי קלפים, משחקי רביעיה, משחקי קוביות, משחקי מלחמה ועוד. מקצתם מבוססים על אסטרטגיה ומקצתם על מזל (לעיתים יש שילוב ביניהם - כמו למשל בדמקה). המשחקים מגוונים ברמת הקושי: יש הכוללים חוקים פשוטים ויש הכוללים חוקים מסובכים, שדורשים גם תהליך של אימון, שכלול ולמידה.

מטרתם של רוב המשחקים היא לנצח את שאר השחקנים (בקרב מוחות), אבל יש גם משחקים שבהם כל השחקנים פועלים למען הגשמת מטרה משותפת וניצחון משותף.

תעשיית משחקי הקופסה הציוניים קמה בשנות העשרים של המאה העשרים. יצרניה היו עולים יהודים שהגיעו בעיקר מפולין ומרכז אירופה. המשחקים הראשונים עוצבו ברוח המסורת היהודית* והושפעו ממודלים גרמניים.

בשנות השלושים והארבעים* פעלו בארץ מספר יצרנים של משחקי קופסה לילדים ובראשם בנימין ברלוי - חלוץ תעשיית המשחקים בארץ ישראל.

"המקור למשחקים רבים ששווקו בחנויות בארץ היה חנותו של ברלוי, "ספרות", ברחוב אלנבי 57 בתל אביב. בקומות העליונות של החנות פעל בשנות הארבעים והחמישים בית מלאכה לייצור המשחקים. לאחר מותו ניהל את החנות בנו, מרדכי-אבא "אבוסיק" ברלוי, שעסק בעיקר במכירת מכשירי כתיבה וציוד משרדי. ב-1977 נמכרה החנות והפכה לחנות הלבשה. תכולת הקומה השנייה – חלקי משחקים, אריזות ריקות ודוגמאות הדפסה – פונתה במשאיות לתעשיית מחזור נייר בחדרה; מוצרים שהיו שלמים נמכרו לסוחרים בשוק בצלאל בתל אביב. במרתף ביתו של בנימין ברלוי ברחוב פרנקפורט בתל אביב נשמרה יתרת האוסף – קטלוגים מאוירים של משחקים, דוגמאות הדפסה של אריזות ולוחות משחק, איורים, דוגמאות של משחקים מיובאים וחומרים שונים הקשורים לתהליך הייצור וההפקה של המשחקים. משם אסף את המשחקים האמן דוד טרטקובר."*

אחרי קום המדינה גדל מספר היצרנים של משחקי הלוח והקופסה כאשר המרכזי שביניהם היה "הוצאת עמרנה" (תל עמרנה - מקום בו נתגלו פפירוסים - נתן, ברוח התקופה, את ההשראה לשם ההוצאה התנ"כי – ציוני). ההוצאה פעלה בשנות החמישים והשישים – ובשנות השבעים שינתה את שמה ל"משחקי הגל החדש".

משחקי הקופסה באותה עת היו רוויים במסרים אידיאולוגיים גלויים וסמויים שהיוו חלק בלתי נפרד ממנגנון התעמולה הציוני. הערכים המרכזיים שנלמדו באמצעותם היו אהבת ומולדת והוקרת העם היהודי. 

מקום חשוב היה גם למשחקי הרביעיות שרובם נועדו למטרות השכלה בתחומי דעת מגוונים - גיאוגרפיה, היסטוריה, בוטניקה, אמנות, יהדות ועוד. להלן מספר דוגמאות בולטות שמצאנו בארכיון מרגלית עקביא: פרחי ארץ ישראל (הוצאת פלפוט, הרצליה); הטכנאי הצעיר (הוצאת ברלוי , תל אביב), הדחליל (בר לוי), עולם החי (ברלוי), זוגות (הוצאת דעת), גן החיות (הוצאת ולטר קצנברגר, תל אביב), גיאוגרפיה (הוצאת ד. גלבוע), גן צמחים (ברלוי), דגלי העולם – אסיה (הוצאת החיים), חיות הבר (ללא פרטים), מטוסים (ללא פרטים), משחק זוגות – שניים מי יודע (מסורת, ירושלים), מטוסי חיל האוויר הישראלי (ללא פרטים), נופי הארץ (הוצאת חבקוק, ירושלים), מלך הפלאפל (הוצאת קודקוד).

החל בשנות השמונים נחלשה הפופולריות של משחקי הקופסה, הן בשל היחלשות האידיאליזם הציוני והן בשל כניסתם של משחקי המחשב לשוק. אבל גם בתקופה זו המשיך זרם דק של יבוא וייצור מקומי של משחקים וצעצועים, שמקצתם הפכו למותג תרבות ולימים גם לחפצי אספנות. למשל, רמי קוב או טאקי.

הבולטת מבין היצרנים והיבואנים משנות השמונים ואילך היא חברת "למדע תעשיות קלות בע"מ". היא הוקמה בשנת 1978 על ידי אפרים הרצנו, מפתח משחק הרמיקוב (שהוא המשחק הנמכר ביותר בעולם לאחר מונופול ושבץ-נא) וכיום היא מנוהלת על ידי ילדיו, מיכה ומריאנה הרצנו. החברה פועלת תחת המותג "קודקוד משחקי חברה בינלאומיים" ולה מפעל בערד שבו מועסקים 150 עובדים. יותר מ-90% מתוצרת המפעל מיועדת לייצוא (למעל 50 מדינות). קודקוד היא הזכיינית לשיווק משחקי הסברו בישראל וביניהם: מונופול, סיכון והרמז.

כיום מספקים משחקי הקופסה מראה מבדחת לרוח הזמן ובעיקר לעידן נטול ספקות. חריג בהקשר זה וזכור לרבים, כמשחק משעשע ומהנה מאד בתוך ים הרצינות, הוא "חבילה הגיעה". אפרים קישון, שיצר את המשחק ברוח ההומורסקות שפרסם בעיתונים ובספרים, הוביל את המשתתפים ב"מסע הייסורים" בנבכי הבירוקרטיה הישראלית - מסע שכל אזרח הגון היה חייב לעבור באותה עת, במטרה לשחרר חבילה מן המכס. היום השירות הישראלי השתפר, אבל הטרטורים לא פגו. לכן, אפשר לשער שבעתיד הלא רחוק יצוץ משחק מחשב חדש, המדמה את דרך הייסורים שעוברים בשנים האחרונות מנויי הסלולרי בישראל.

גם המבוגרים משחקים

בעבר הייתה מקובלת הבחנה חדה בין משחקי ילדים למשחקי מבוגרים, בין משחקי גברים למשחקי נשים, ובין עבודה לפנאי. מאדם מבוגר לא היה מצופה לשחק, בעיקר לא בשעות העבודה. אבל בימינו ההבחנות הללו עוברות בהדרגה מהעולם. באופן כללי, החציצה בין ילדות לבגרות ובין פנאי לעבודה נעשתה מטושטשת מתמיד. כולם נהנים לשחק, בכל הגילים, בכל המשחקים ובכל המצבים. הסרת הסטיגמות על משחקים חברתיים ושבירת ההבחנות הגילאיות נובעת הן מתהליך הדמוקרטיזציה שעוברת החברה המערבית והן מהתפתחות תרבות הפנאי והעליה בתוחלת החיים. בשנים האחרונות גדל באופן משמעותי הזמן המוקדש לבילויים, ואנשים מחפשים למלא את שעות הפנאי שלהם ולגוונן ככל האפשר. אם בעבר המבוגרים התייחסו למשחקים כאל בזבוז זמן ועיסוק ילדותי, כיום הדבר נתפש כפעילות חברתית לגיטימית ומהנה. עד כדי כך, שיש מועדוני מבוגרים ברחבי הארץ שמציעים פעילות של משחקי ילדות למבוגרים. לצד ברידג' ושחמט גם "שבץ נא", "מונופול", "רמיקוב" ומשחקי קופסה אחרים.

גם המשבר הכלכלי משפיע. בעקבות המשבר העולמי של השנים האחרונות דווח על תופעה חברתית המכונה בשם Cocooning מלשון Cocoon – (קליפת הגולם, פקעת). אנשים רבים נאלצים לשהות זמן רב יותר במסגרת הזמן הפנוי שלהם בבתיהם, בשל הירידה באפשרויות הכלכליות להוציא כסף על בילוי בחוץ (נסיעות, בתי מלון וכו'). מומחים משערים שהתופעה הזו גרמה לעלייה משמעותית במכירות של משחקים, ובכלל זה משחקי קופסה וותיקים.

גל השיבה אל המשחקים בעלי האופי המסורתי מחזיר לזירה גם את ממציאי הצעצועים בכל רחבי העולם, שנדחקו לפינה על ידי טכנאי האלקטרוניקה. ובתחום הזה, ישראל נחשבת למעצמה, בזכות שורה של המצאות שהתברגו בקדמת התעשייה, עד כדי כך שמשחקים כמו "רמיקוב", "נחש מי" ו"בול פגיעה" נאמרים בנשימה אחת עם "מונופול" ו"סקרבל". "בעיני האסברו העולמית, נחשבת ישראל למעצמת ממציאים", אומרת רוני גלבוע, מנהלת השיווק של האסברו (Hasbro) ישראל, חברת הצעצועים והמשחקים השנייה בגודלה בעולם. בחברה-הבת טייגר, שנרכשה לאחרונה על-ידי האסברו, רשומות לא פחות מ-30 המצאות ישראליות. מספר עצום בהשוואה לגודל האוכלוסייה."*

אחד היצרנים הישראלים הבולטים בתחום הוא חיים שפיר. את הקריירה שלו בעולם המשחקים החל בשנת 1977. לאחר כשנתיים בלבד כמהנדס מכונות, עזב שפיר את עבודתו כשכיר וחבר אל ידידו הנגר אבי ינאי וביחד התחילו השניים ליצור צעצועי עץ. לאחר כשנה הוא הבין שמצא את ייעודו בענף הצעצועים אבל החליט לעזוב את תחום העץ ולעבור למשחקי קופסה. הוא הקים עם אשתו חברה בשם "משחקי שפיר" שמשווקת היום מיליוני משחקים ברחבי העולם.

תערוכות נוסטלגיות של משחקים 

התערוכה הראשונה שהציגה משחקי קופסה ישראלים עלתה במוזיאון ארץ ישראל ב-1999. היא התמקדה במשחקים משנות השלושים והארבעים של הוצאת ברלוי, שנכללו באוסף הגדול של המעצב דויד טרטקובר (שגם אצר את התערוכה). את התערוכה ליווה ספר קטלוגי ובו אוסף מאמרים שניתחו את התופעה מזוויות שונות.*

במרץ 2001 נחנך בחולון מוזיאון ילדים חדש שהיווה ציון דרך בתולדות תרבות הישראלינה. שבע שנים לאחר הקמתו, בחופשת הפסח של שנת 2008, נפתחה במוזיאון (במסגרת הפסטיבל "כשהיינו ילדים"), תערוכת משחקי ילדות נוסטלגיים. הפסטיבל, שיועד לילדים מגיל ארבע, הציע למבקרים הזדמנות לחוות את ההיסטוריה של הפנאי ומשחקי הילדים, ולהבין בדרכי שעשוע את הדומה והשונה בדפוסי המשחק בעבר ובהווה. המשחקים שהוצגו בתערוכה נאספו במהלך שנה שלמה על ידי הדר שירן (המנהלת הפדגוגית של המוזאון) מאספני ישראלינה, ממחסנים ישנים ומאנשים פרטיים שהסכימו להיפרד לתקופת הפסטיבל מחפצים בעלי משמעות נוסטלגית וערך סנטימנטלי.

מתחם הפסטיבל חולק למתחמי נושא: גיבורי הילדות של פעם, טיול בארץ, מסביב לעולם, אז בבית הספר, הבית, הרחוב ובדרך אל הים, חגינו על כתפינו. במתחמים התקיימו מגוון רחב של פעילויות: שעות סיפור, סדנאות יצירה מגוונות וייחודיות כמו הלבשת בובות נייר בתלבושות עמים, רקמה, בניית דגמים של קיבוץ, בניית מטוסים מקיפולי נייר, שחזור משחקי קופסה מוגדלים מתוך התצוגה ועוד.

אחד התורמים הראשיים לתערוכה הזאת היה אספן הצעצועים ומשחקי הילדות ירון גאייר (יליד 1966). גאייר עובד לפרנסתו במפעל משפחתי המייצר מפוחים. ב-2003 הוא החליט "לעשות משהו למען הנפש". תחילה החל לאסוף צעצועים מכל העולם ועד מהרה התמקד בישראליים. תוך זמן קצר יחסית צבר מאות פריטים, בהם, מלבד צעצועים, גם שלטי פרסום, קופסאות פח, כרזות ומזכרות לתיירים. רבים מהפריטים נרכשו באתר ebay כיוון שבשנות ה-60 הן היו להיט בקרב תיירים יהודיים. גאייר הקים הוצאת ספרים פרטית כדי לפתח את תחום הידע הקשור באספנות הצעצועים וב-2008 הוציא ספר על ייצור הבובות במפעל הפלסטיק מאייר בפתח תקוה בשנות ה-50. בספר מוצגים כמאה צילומי בובות, מתוארכים וממוספרים, לטובת אספנים אחרים. "יש אספנים שלא אוהבים להראות את האוסף" הוא אומר. "אני אוהב שגם משחקים בו. כשלצעצוע יש שריטות והוא לא מושלם ערכו עולה בעיני, כי זה סימן שפעם הוא שימח ילד". צעצועים עם שריטה ונוסטלגיה. עכבר העיר.*

ד"ר חיים גרוסמן שתרם מהאוסף והידע שלו לתערוכה אמר בראיון לרגל הפתיחה: "הילדים במדינת ישראל הצעירה שימשו סוכני תרבות. הם נשאו על כתפיהם את העולם האידאי הציוני, שהתבטא, בין היתר, בקלפים של חגי ישראל, במשחקים על אתרים בארץ, בטיולים המדומיינים על גבי לוחות משחק ובאיסוף תרומות לקק"ל. לילדים היו משימות, למשל לשלוח ליהודים בגולה איגרות "פרח מילדי המדינה", שבהן פרח שהיה צריך לקטוף ולעמול כדי לייבשו. הופעלנו כילדים. שידרו לנו שאנחנו בני מזל, כי אנחנו במדינת ישראל. העולם שלנו כילדים היה ברור הרבה יותר מהעולם הפוסט מודרני של היום. זה היה עולם של שחור ולבן שבו יודעים מי הרעים ומי הטובים. המושגים הללו הונחלו דרך משחקי קופסה בעקבות ספרים קלאסיים, כמו 'חסמב"ה', 'שמונה בעקבות אחד' ו'עזית הכלבה הצנחנית'. בעולם המדומיין של הספרים ומשחקי הילדים עסקו במשחקי בילוש וריגול שבהם מגנים על המדינה. התפישה של המבוגרים - לא רק של ארגונים ממסדיים כמו קק"ל, אלא גם של יצרני צעצועים פרטיים - היתה שעם ילדים לא משחקים, אלא צריך להראות להם דברים כהווייתם. אפשר להתווכח בשאלה אם זה היה טוב או רע. גם לגבי הידע הנחוץ לילדים, התפישה היתה ברורה. ילדים אספו קלפים של ארצות ויבשות כדי להדביק באלבומים, וקנו מסטיקים כדי לאסוף את העטיפות שעליהן דמויות גיבורים - ביאליק, הרצל, ז'בוטינסקי. באמצעות לוח משחק שיש לנוע עליו, למדו על מלחמות ישראל. עם הנחיתה על הירח, בשנות ה-60, התחילה התייחסות לחו"ל ולחלל החיצון במשחקי קופסה, קלפים של דגלים ויבוא וייצור של צעצועי פח."*

ביולי 2013 נפתחה במוזיאון אוצרות בחומה בעכו העתיקה תערוכה שהציגה אוסף של משחקי קופסה וצעצועים משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 (רוב המוצגים היו מהאוסף של מיכאל לוריא). הביקור הומלץ להורים, סבים וילדים. בתוכניית התערוכה, שלוותה בפעילות לילדים, נכתב: "דרך התערוכה שבים המבקרים לתקופה שבה החברים למשחק היו בשר ודם ולא דמויות וירטואליות". "מעניין לראות את מפת ארץ ישראל כיצד היא משתנה ממשחק למשחק", אמרת אוצרת המוזיאון סיסי רודן, "המפות היו גורם חשוב כי זו הייתה הדרך היחידה (עדיין לא היה את גוגל) להכיר את הארץ והעולם".

במאי 2014 נפתחה בגלריה העירונית בבית 'יד לבנים' ברעננה תערוכה שכותרתה "שם המשחק: עמרנה" (האוצרת: אורנה פיכמן). התערוכה הציגה אוסף מרשים של למעלה מ-60 משחקי קופסה מישראל משנות החמישים עד השבעים. התכנים, הגרפיקה והעיצוב הדגימו לא רק את עולם המשחקים של פעם אלא גם את אופייה של הילדות הישראלית בעידן התום. את בניית התערוכה ליווה היועץ האקדמי ד"ר חיים גרוסמן, שהיה הרוח החיה באיסוף החומרים ובכתיבת הקטלוג.

בינואר 2015 נפתחה במוזיאון אוצרות בחומה בעכו, תערוכה שזכתה לכותרת "דרכים וגלגלים–תערוכת משחקי ילדים של פעם" (אוצרות רחל ארבל ומיכל מזרחי). התערוכה הציגה משחקי ילדים פופולאריים מהשנים שקדמו להקמת המדינה מהאוסף של מיכאל לוריא. בנוסף, הוצגו בתערוכה גם משחקי ילדים על גלגלים כמו קורקינט, מכוניות תוצרת בית שהורכבו מגרוטאות ומפח, ומכוניות בדגמים יצוקים שברובם יובאו מאירופה וארה"ב. בתוכניית התערוכה נכתב: " התערוכה דרכים וגלגלים–משחקי ילדים של פעם, מנסה לשקף את רוח התקופה שקדמה להקמת המדינה ושנותיה הראשונות בהן משחקי ילדים שיקפו את החלום הציוני ועד משחקים שיוצרו בשנות ה-70 בהם בלטו הנאות החיים, הבילויים והקניית מידע על העולם. בשנים שקדמו להקמת המדינה נועדו רבים מהמשחקים לחזק את התודעה הלאומית ואחד המשחקים הבולטים באותה התקופה היה טיול בארץ, שחזר ויוצר במהלך השנים בגרסאות שונות. משחקי הילדים בתערוכה מבקשים לחזור לתקופה נוסטלגית בה ילדים עוד נהנו להזיז דמויות קטנות שהתקדמו באיטיות ואת האהבה הישנה למשחק בצוותא. יצרני המשחקים של פעם הבטיחו למשחקים גם מעלות חינוכיות חשובות."

אספני משחקים

משחקי הקופסה מהווים פריט אספני בכל העולם, והם חביבים במיוחד על אספני הישראליאנה בארץ. הבולטים ביניהם הם חיים גרוסמן, אריה רייכמן, מיכאל לוריא, חגי מרום, ירון גאייר וגדי כפיר.

המרכז החינוכי למשחקים בישראל

"המרכז החינוכי למשחקים בישראל" נוסד ב-1981 על ידי מרגלית ספיר עקביא – ספורטאית ומורה לחינוך גופני. היא נולדה בשנת 1918, וב-1924, כשהייתה בת שש, עלתה לארץ מפולין (באונייה שבה הגיע גם המשורר ח. נ ביאליק). כבר מילדותה אהבה משחקים וספורט. בשנות ה-30 הייתה חברה בנבחרת האתלטיקה של ארץ ישראל המנדטורית ובמקביל עבדה כמורה להתעמלות. ספרה הראשון "משחקים לתלמידים", ובו כ-60 משחקי קריאה וכתיבה, חשבון, ידיעת הארץ, טבע, היסטוריה ועברית, יצא לאור בשנת תש"א-1941 ומאז הפכה ל"כוהנת הגדולה" של משחקים פדגוגיים בארץ. במרוצת חצי מאה פרסמה עקביא עוד 17 ספרים בנושא משחקים, שניים מהם עם בעלה אוריאל. בהקדמה לספרה השני, "ילקוט משחקים", כתב יוסף מיוחס, מנהל לשכת הנוער במחלקת החינוך של הוועד הלאומי, כי ראוי שילדים ישחקו במשחקיה של עקביא, היודעת "ליצור מצב רוח מרומם ולהפוך את המוני הילדים המשתתפים במשחק לחברה מלוכדת, שמחה, מתפרצת, ואף על פי כן מרוסנת".* בשנות ה-60 כתבה עקביא בהזמנת צה"ל ספר ובו משחקי חברה לגיבוש יחידתי. באותה תקופה שידרה ב"קול ישראל" תוכניות על משחקים, חידונים ובילוי חברתי. ב-1972 הציעה משחקי חברה בתוכנית "למשפחה" בטלוויזיה הישראלית בערבית.

מרגלית עקביא שימשה כמזכ"לית של "המרכז החינוכי למשחקים בישראל" שקיים חוגים וסדנאות, בהן סדנאות לקשישים שלמדו לשחק עם נכדיהם. עם השנים נאגרו במרכז (ברחוב התבור בתל אביב) מאות משחקי קופסה וקלפים. עקביא נפטרה בשנת 2001 ואת ניהול המרכז לקחה על עצמה במסירות הלנה קלינג. המרכז הזה שימש בסוף ימיו בעיקר כארכיון מלא וגדוש של משחקי קופסה ישראליים, החל מתקופת היישוב ועד ימינו.

הביקור בארכיון העניק כניסה למנהרת זמן - ימים שבהם על המדפים בדירות רבות בארץ שכנו אחר כבוד אנציקלופדית מכלל, מילון עברי של אבן שושן, ולפחות משחק קופסה אחד שקיבלנו ליום הולדת או בר מצווה.

ב-2011 סגרה עיריית תל אביב את מרכז המשחקים, והפריטים ההיסטוריים הועברו לאחסון ב"בית אריאלה".

ספרים על משחקי ילדות

בשנים האחרונות פורסם מידע רב, עובדתי (חוקי המשחקים ואופן המשחק) ופרשני כאחד, על אותם משחקי ילדות שעברו מהעולם. להלן כמה מהלקסיקונים והספרים העיקריים בתחום זה:

"הי דרומה! – משחקי הקופסה של פעם" (ד"ר חיים גרוסמן, הוצאת מרום – תרבות ישראלית, 2013). "הי דרומה" הוא שמו של אחד המשחקים שיצאו בראשית ימי המדינה. הוא התבסס על קריאתו של בן גוריון לנוער ללכת ליישב את הנגב. "מרום תרבות ישראלית" – היא הוצאה של המעצב חגי מרום, שמתמחה בהפקת ספרי אספנות, רטרו ונוסטלגיה ארץ-ישראלית.

בספר נסקרים מיטב המשחקים שבהם שיחקו ילדים מימי קום המדינה ועד לפני 30 שנה, מלווים בתמונות צבעוניות של לוחות משחק, קופסאות וקלפי משחק - ובין לבין מובאים קטעים מתוך דפי ההוראות כיצד לשחק, שקריאתם המחודשת מעלה חיוך.

בראיון לעיתון הארץ אמר גרוסמן: "אם אתה רוצה לדעת מה חשבו מבוגרים, לך לתרבות של ילדים, כי שם, ללא כחל ושרק ועם הרבה שחור-לבן, אפשר לראות מה חשבו ומה היה חשוב. בתחום של תרבות החפצים, המון דברים נעשו ונמוגו. לכן חשוב להעלות הכל על הכתב. המבוגרים של היום גדלו על זה כילדים. בן גוריון הלך, אנחנו לא, וההמשך ידוע. במפת המשחק מצויר רק הנגב, כי זה מה שהיה חשוב לעניין. ניכרת השפעה ממסדית על נושאי המשחקים. בתקופה ההיא מה שהממסד שידר כחשוב נקלט בציבוריות בלי ביקורת, ושוכפל בכיתה, בפוסטר של קק"ל, במשחק הקופסה ואיפה לא. הספר הזה מבוסס על מחקר של עשור, שבמסגרתו נפגשתי עם כל יצרני המשחקים, דיברתי אתם על המשחקים שייצרו והמניעים ליצירתם. במקרה הזה, לשאלה 'מה חשב המשורר' יש תשובה קלה: בדרך כלל הוא לא חשב. [...] המבט שלי בספר על המשחקים הוא מחויך ונעים, הוא נובע מהמוצרים עצמם ומהדברים שהוצגו בהם. החברה הישראלית של שנות ה-60 אהבה חיילים בטירוף, נקודה. [...] כשאתה מסתכל על זה היום אפשר לומר שהיתה פה חברה מגויסת מיליטריסטית, אבל זה לא נתפש ככה אז. [...] בקריאה נכונה, גם במשחקי המלחמה וגם במשחקי הבנקים ישנה ביקורת. במשחק ‘חבילה הגיעה’ אפרים קישון מתח ביקורת על הביורוקרטיה של אותם הימים. אך הילד לא הבין אותה, הוא פשוט שיחק, עבר בין המשרדים השונים במטרה להעביר את החבילה. התמונה של קישון מופיעה על קופסת המשחק, כי הוא היה מגה סלבריטי. [...] הערבי הוא נוכח-נפקד במשחקים. במשחקי הגיאוגרפיה הדגש הוא כמובן על העשייה הציונית והמרחב הציוני, ויש בו הטיות אידיאולוגיות ברורות. תל חי, עם פסל האריה, היא בגודל של ירושלים במפת המשחק. מייצר המשחק מבקש להנחיל לילדים שזה הסיפור החשוב בעיניו. מציגים מרחב של עבר הירדן המערבי, עשיר ותוסס, ובעבר הירדן המזרחי כמעט אין שום דבר, אין אנשים, זו שממה. מרחב של אתנוצנטריות היסטרית, עם שמים מאוד מאוד כחולים, אופטימיות רבה. אבל זה לא רע לגדול ככה, מתוך ידיעה שיהיה טוב. [...] היום כל משחק כזה היה מעורר ביקורת, בניגוד לתקופה שבה הם יצאו והתקבלו כראויים ומובנים מאליהם. המשחקים האלה יצאו בתקופה של קונצנזוס רחב, עד ל-1973. זאת התקופה שגדלתי בה, ויש הרבה דברים שהייתי רוצה שיחזרו, בראש ובראשונה האופטימיות. האמנו שיהיה טוב. הישגי המדינה הופיעו ביומני הקולנוע. איך אפשר שלא להתגעגע לזה? לאהבת מולדת אמיתית שיכולה לחבר יהודי כמוני, שהוא גם שמאלני וגם אוהב את ארץ ישראל. היום אם אתה אוהב את ארץ ישראל ככה אתה יהודי לאומני. יכולה להיות לי ביקורת רבה על מה שקורה פה, אבל אני מוצא את עצמי נוסע בארץ ומרגיש – היא שלי. דחפו לנו את זה לראש גם דרך המשחקים האלה, ובאמצעות הממסד בכל הרמות שלו. בימים ההם רצו להנחיל ידע, חינוך, אידיאות, היום אין לאף אחד בשום רמה לא חזון ולא רצון להנחיל. לא הממשלה, לא מערכת החינוך. כל אחד רוצה לגמור את היום בשלום ושלא יתבעו אותו אחר כך. שום דבר הוא לא קונצנזוס היום”.*

"מסטיק של פעם" (ד"ר חיים גרוסמן, הוצאת מרום – תרבות ישראלית) מתעד את אחד התחביבים החשובים והאהובים ביותר בעולם הילדות של שנות ה-50-70. כאספן של פריטי ישראליאנה, נוהג גרוסמן לשוטט בשוקי פשפשים כדי לדוג "מציאות". באחד מימי שישי, לפני למעלה מעשור, בשעה ארבע לפנות בבוקר, בעודו מטייל בשוק הפשפשים ביפו, עיניו נתקלו במחברת עמודים רגילה שבה ילד אלמוני הדביק עטיפות של מסטיקים וסידר אותם לפי נושאים: שחקני כדורגל, גיבורי ארצנו, ארצות ודגלים, סיפורי ילדים ועוד. בסך הכל כ-1,400 עטיפות. עבור האוצר הבלום הזה שילם גרוסמן למוכר סכום מגוחך של 400 ₪. * 

גם האוסף הזה משקף - בתוכנו ובצורתו - עולם מושגים שלם, כי בעידן הציוני, אפילו עטיפות מסטיק היוו סוכני אידיאולוגיה. הן העבירו לצעירים מידע סלקטיבי וסימנו סדרי חשיבויות. עדות משעשעת לשינויים התרבותיים שעברנו מאז מופיעה בספר בפרק שמוקדש לעטיפות של "בזוקה". מסתבר שבעתידות המקומיות של המסטיק המיתולוגי ההבטחה להגיע לירח עד גיל 21 הוחלפה בהבטחה בנוסח: "עד גיל 21 תגיע להודו". גם הדמויות על עטיפות המסטיקים שהנפיקו הפירמות הישראליות השתנו. מי יעלה על הדעת בימינו לייצר עטיפות מדמויות של שחקני קולנוע וחיילים בצבא המולדת. למעשה, רוב המסטיקים שאנו לועסים היום, אינם עטופים כלל בנייר, ורוב המותגים הנמכרים בארץ מיובאים מחו"ל.

"ציונות ומשחקי קופסה 1900–1948" (גדי כפיר, יד בן צבי, 2016). ב-1929 יצא לאור בתל אביב משחק ילדים שנקרא "אעברה־נא בארץ". "מטרת המשחק היתה לעבור בין יישובים רבים ברחבי הארץ, 'לגאול את אדמתם' במקרה הצורך, להגיע אל פסגת החרמון ולתקוע שם את הדגל העברי. כך ביקשו ממפתחי המשחק ללמד את הילדים על הזיקה בין הארץ כולה להיסטוריה היהודית. כל משתתף נדרש לבחור באחת הדמויות הבאות: חלוץ מרוסיה, חסיד מפולין, פרדסן מאמריקה, סוחר מספרד ופועל מתימן - כולם יהודים. מגרש המשחקים היה מפה מאוירת של 'ארץ ישראל השלמה' פרי מכחולו של הצייר נחום גוטמן. המשתתפים הטילו קובייה, בתורות, והתקדמו יישוב אחר יישוב, לפי ההנחיות. כללי המשחק היו פשוטים: 'אם הגיע התייר אל מקום ההולך ונבנה בימינו על ידי היהודים - הוא מקבל כסף; אולם אם הגיע למקום שעומד בשיממונו ומחכה לגאולה ולבניין - שם מפסיד'.
לפני כמה שנים נתקל גדי כפיר, תושב רמת השרון בן 76, במשחק הנדיר הזה בלונדון, בביתו של רופא יהודי שאוסף משחקים היסטוריים. כפיר, מהנדס מומחה למכונות אריזה, שמאז יציאתו לפנסיה חוקר את תרבות המשחקים בארץ ישראל המנדטורית, נשאב מאותו הרגע לארכיונים ולמוזיאונים, בניסיון להבין מה ניתן ללמוד ממשחק ילדים בן 85 שנה על שורשי הסכסוך הערבי־ישראלי ועל התנועה הציונית." התוצאה בלוג בנושא והספר "ציונות ומשחקי קופסה 1900–1948", שאותו כתב בהנחיית פרופ' משה צוקרמן מאוניברסיטת תל אביב. הספר מתעד עשרות משחקים שקק"ל היתה מעורבת בהכנתם. לצד פרקים על משחקי חגים ושבת, ידע, בנייה וקלפים".*

גם האינטרנט מלא במידע על משחקי הקופסה של פעם. כך למשל, במאמריו של אלי אשד באתר "יקום תרבות" וכן באתר "נוסטלגיה און ליין" של דיויד סלע (בין השאר מופיע בו מאמר נרחב של ד"ר חיים גרוסמן, שסוקר את תרבות משחקי הקופסה בשנים המעצבות בישראל).

משחקי מחשב

משחקי מחשב (תוכנות שמותקנות על המחשב האישי ומופעלות על ידי מקלדת ועכבר) וכן קונסולות משחק ממוחשבות (מופעלות על ידי מכשיר אלקטרוני חיצוני שכולל גם ידיות) הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמם של ילדים ומבוגרים רק בעשורים האחרונים של המאה העשרים. בשוק קיימים סוגי משחק שונים: משחקי קלפים, משחקי הרפתקאות, משחקי אסטרטגיה, משחקי תפקידים, משחקי פעולה (כולל ירי מסוגים שונים), משחקי סימולציה (למשל שליטה בכלי טיס), משחקי נהיגה, משחקי ספורט ומשחקי רשת.

עד תחילת שנות השמונים מרבית המשחקים נותרו טקסטואליים והציגו לעתים גרפיקה מבוססת תווי ASCII. לאחר מפלה כלכלית קלה באמצע שנות השמונים (שפגעה בעיקר במשחקי הווידאו), עברו משחקי המחשב להציג גרפיקה לא-טקסטואלית - תחילה בשני צבעים (ירוק/שחור או לבן/שחור), ואחר כך ב-16 צבעים עד לספקטרום המלא המוכר כיום, שיצא תחת השם SVGA.

לצד השיפורים הגרפיים שודרג גם הממשק: במקום שורת הפקודה נכנס השימוש בעכבר ובג'ויסטיק. בעשור הראשון של המאה ה-21, עם התפתחותו של מסך המגע, הפכו טלפונים חכמים ומחשבי לוח לפלטפורמות פופולריות למשחקי מחשב.

באינטרנט מתפרסם מידע רב ומגוון, באנגלית ובעברית על משחקי מחשב נוסטלגיים שהפכו לטרנד אספני גדול (בעולם וגם בישראל). למשל המשחקים פק-מן, סים-סיטי ובאמפי.

להלן דוגמאות:

רשתות הצעצועים זיהו את הצורך הגובר במשחקי מחשב למבוגרים והן מציעות כיום מגוון של פעילויות ומשחקי ילדות שמתאימים למפגשים חברתיים. כך למשל, חברת "קודקוד" השיקה לפני מספר שנים את סדרת משחקי הטלוויזיהPlug&Play , המבוססת על משחקים פשוטים ואהובים משנות ה-80. בסדרה הוצעו חמישה דגמים: "מר פאקמן", "גברת פאקמן", "דיסני", "ספיידרמן" ו"בוב ספוג". כיצד משחקים בפועל? מחברים את הג'ויסטיק לטלוויזיה ומתחילים. מטבע הדברים למשחק הזה אין את היכולת ואת היומרה להתחרות בגאדג'טים של היום. הוא איטי ומשעמם אחרי כמה דקות. גם התצוגה קטנה ומחייבת ישיבה בקרבת המסך. אבל הנוסטלגיה, הו הנוסטלגיה.....

מזכרות ילדות

עטיפות מסטיק

מימי המדינה הראשונים פעלו בשוק כמה יצרנים של מסטיק לילדים שאימצו קו דידקטי וטיפחו את הגאווה הלאומית. על מאפייניהם הוויזואליים והתוכניים ראו: חיים גרוסמן, מסטיק עברי, איכה?*

"אוסף של בנים. הממתק העיקרי של אז היה מסטיק, ולכל מסטיק היתה עטיפה. היצרנים היו מושכים אותנו לרכוש את המסטיקים על ידי יצור עטיפות אטרקטיביות של שחקני כדורגל, שחקני קולנוע ועוד.
היו משחקים על העטיפות האלה. שניים היו מתיישבים על הרצפה, מניחים ביניהם עטיפות מסטיק ומכים בעוז עם כף יד פרושה על יד העטיפה, במטרה לגרום לה לקפץ מהדף האוויר ולהתהפך. אם הצלחת להפוך את עטיפת המסטיק של חברך - העטיפה היא שלך. אם נכשלת - התור עובר לחברך, וכך הלאה."*

"זרעים של מסטיק" היא אחת היצירות האהובות ביותר על הורים וילדים זה קרוב לחמישים שנה. ראשיתה כמחזמר שהועלה בקיבוץ בית אלפא. את המחזה והשירים כתבה לאה נאור והלחנים חוברו על-ידי נחום היימן. עד מהרה הפך המחזמר לספר, שהופיע בספריית פועלים בשנת 1966 וזכה להצלחה רבה.

על הולדת היצירה והספר מספרת לאה נאור: "זרעים של מסטיק הייתה היצירה הראשונה שכתבתי לילדים, וכמו הרבה דברים טובים שקרו לי - זה היה במקרה. יום אחד בא לבקרנו חבר טוב שלנו, נחום היימן (נחצ'ה), שהיה אז חבר קיבוץ בית אלפא, וכבר הלחין שירים ראשונים ל'גבעתרון'. הוא ביקש ממני שיר שיתאים למסיבת סוף השנה בבית הספר שבו שימש מורה למוסיקה. נתתי לו שיר, ולאחר מכן עוד שיר ועוד שיר, וכך זה צמח והיה למחזמר שלם. ההצלחה הייתה גדולה, וילדי בית אלפא הוזמנו להקליט את השירים ב'קול ישראל' בירושלים, ומכאן זה התגלגל במהירות לספר ולתקליט. גם עתה, שנים רבות לאחר שזרעתי את "זרעים של מסטיק" בשדה ספרות הילדים העברית, אני זוכרת באהבה כל מילה בשירים, ושומרת רגשות חמים לידידיי הטובים מאז: נחום היימן ודליה פרידלנד, שותפיי ליצירה. וכמובן גם לילדי בית אלפא שכבר מזמן אינם עוד ילדים".

בשנת 1989 ראתה אור גרסה נוספת שלו, שצוירה על-ידי אלונה פרנקל, ולאחר שהביקוש עלה על ההיצע פורסמה מהדורה חדשה של הספר הקלאסי, והפעם בליווי ציוריה של ולי מינצי.

לצד הספר הופיעו במהלך השנים תקליט (1967) בביצוע דליה פרידלנד וילדי קיבוץ בית אלפא, וקלטת וידאו בביצוע דפנה דקל וילדים (2005). שניהם הודפסו מאוחר יותר גם בדיסק.

שירי המחזמר, המכונסים כולם בספר, ביניהם "אדון חרדון המפוזר", זרעים של מסטיק", "הכול קרה בגלל רותי", "מי אכל את הירח" – הם משירי הילדים המוּשרים ביותר בארץ. המחזמר זרעים של מסטיק הועלה מספר פעמים על בימות התיאטרון והמוסיקה הקלה, ולאחרונה הוא מוצג על בימת תיאטרון בית לסין."* 

פרסים

"היו כל מיני סוגים של "פרסים" שהיו מצורפים למוצרים, בדרך כלל למוצרי מתיקה לילדים. קראנו לזה - "פרא-סים". אלו היו תמונות מבריקות צבעוניות, לרוב תמונות של מלאכים או פרחים וכדומה. היתה הררכיה של תמונות, לפי מידת נדירותן, והיו סדרות שלמות, בנושאים שונים כגון מלאכים, או נסיכות ובהן תמונות גדולות בגודל דף מחברת - מרגשות ויפהפיות. כמובן שלמלכת הכיתה היו הכי הרבה תמונות, וכולן רצו להחליף אתה. זה היה עיסוק מאד מרכזי בהפסקות ביה"ס, ונתן תחושה של עולם אחר, קסום, בו כל הילדים יפים ועשירים."* 

אלבומי קלפים (מדבקות)

כבר בשנות השלושים של המאה העשרים שווקו על ידי חברות מסחריות קלפי תמונות שנועדו לאיסוף של ילדים. הם תרגלו סוג של חליפין כלכלי ובניית אוסף. הסדרות כונו "קלפים" (בלשון הילדים "קלא-פים") ומקצתם הודבקו באלבום מיוחד (תחילה בשחור לבן ואחר כך בצבע) שסופק על ידי החברות. האלבומים שיצאו לאור בתקופה הראשונה היו, לפי סדר הופעתם:
''משמר וספורט'' (הקלפים היו בקופסאות סיגריות ''דובק''. הקלפים חולקו לשלושה נושאים: משמר הארץ, ספורט בארץ, כיבוש הארץ (הבריטים אסרו את הפצתם של חלק מהקלפים מסדרה זו); ''הבימה העברית''; ''דברי ימי ישראל'' (הקלפים היו בקופסאות סיגריות בהוצאת דפוס הארץ); ''יהודים מפורסמים בעולם''; ''אנשי שם יהודיים''; :זקני האומה'' (הוצאת קדם).

בשנות ה-50 הפיצה חברת "ארטיק קרטיב" אלבום לאיסוף תמונות של אמצעי לחימה. בשנות השישים והשבעים התעצם הטרנד ובשוק הופיעו סדרות קלפים רבות סביב נושאים מגוונים. אם בשנים הראשונות האוסף שימש בעיקר כמקדם חינוכי, עתה השיקול היה בעיקר מסחרי והנושאים בהתאם (למשל אוספים סביב כוכבי ספורט, קולנוע וטלוויזיה). הקלפים נמכרו בקיוסקים בתוך שקיות אטומות - שלושה קלפים בכל שקית. אלה הנדירים הודפסו בכמות מינימלית בלבד, אם בכלל – זאת כדי לעודד את הקניה וההחלפה בין הילדים. לאלה שהצליחו למלא אלבום שלם (והם היו מעטים) הובטחו פרסים כגון אופניים, גלובוס או קלמר מעץ.

אלבומי "העולם המופלא" יצאו בשנות השבעים על ידי חברת נירם, מיסודו של גרשון כהן, שייבאה את הרעיון מפנמה והתאימה אותו ליצור ושיווק בארץ. במהלך שנות השבעים יצאו לאור חמישה אלבומים שכל אחד מהם עסק בנושא אחר: (1) העולם המופלא (2) חי וצומח (3) וולט דיסני (4) עמים וארצות (5) עולם ומלואו.

המסורת המשיכה גם בשנות השמונים עם אלבומים של "אלופי ההיאבקות" (שיצא בעקבות שגעון משפחת ואן אריק), "הפיראטים" (כרטיסים מצוירים שעניינם תולדות הפיראטיות ביבשה ובים), "טרזן" (המדבקות של סדרת האנימציה); אלבום מדבקות מאויר בנושא האינדיאנים, תרבותם ומלחמותיהם (Chezi), אלבומי כוח המחץ, חבורת הזבל, רובוטריקים, מפלצות הפחד, ספייס ג'ם, היפה והחיה (ועוד של דיסני), מלחמת המפרץ, קלסטרון המוטרפים, גרוזל- מפלצות הפלורוסנט ואלבומים נוספים של אנימציה יפנית. ב-2011 הגיע לעולם האלבומים גם שגעון הדרדסים.

היום מהווים הקלפים מכל הסוגים פריט אספני פופולרי.

גולות

במשך שנים רבות המשחק הפופולרי ביותר בתחום משחקי החצר היה הגולות הצבעוניות מזכוכית – ששימשו למשחקי ילדים מגוונים וליצירת אוספים (הילדים נהגו להחליף ביניהם גולות). הגולות נרכשו בקיוסקים בחבילות המאופיינות במראה טיפוסי ונחלקו לסוגים שונים בעלי שמות עממיים כגון: חלנגית, פצוצה, מעושנת, פרפרית, ראסית, בומבילה, קטינה, נחשית ועוד. הגולות הארוזות והנמכרות בחבילה נבדלו זו מזו בעיצובן האישי המקרי. הגולה הגדולה בעלת ערך רב משום ששטח החתך שלה להתנגשות עם גולות אחרות גדול, ומשחקי הגולות מבוססים רובם ככולם על התנגשות מכוונת בין גולות (היו סגנונות שונים של אחיזה ויריית הגולה באמצעות אצבעות היד).

בובות

איסוף בובות הוא אחד התחביבים הפופולריים בעולם. מגוון סוגי הבובות והמטרות שלטובתן יוצרו הוא גדול. יש כאלה שיוצרו בתוצרת עצמית (הנדירות יותר) וכאלה שיוצרו במכונה אוטומטית (לצריכה המונית); יש המיועדות למשחקי ילדים שונים ויש המיועדות לתיאטרון או לקישוט הבית. גם החומרים הם אינסופיים: בד, עץ, ברזל, נייר, פלסטיק, ויניל, זכוכית, פורצלן ועוד. יש בובות שגופן מלא ויש כאלה שמורכבות מראש בלבד או עם גוף ללא ידיים ורגליים.

בשוק האספנות קיימים אוספי בובות שכוללים פריטים נדירים ויקרים – בעיקר בובות שיוצרו בעותקים מוגבלים (200-2000 עותקים), בתקופות קדומות וששימשו אנשים מפורסמים. רובן נעשו ביד אמן, והצריכו מיומנות של פסל, צייר, מהנדס ולעיתים גם מעצב אופנה, רוקמת ותופרת. מחירי המכירה שלהן יכולים להגיע לעשרות ואפילו מאות אלפי דולרים.

יש אמנים רבים וחברות העוסקים בייצור של בובות אספנות. כמו כל פריט אספני אחר, כאשר הבובה נחשבת לנדירה מצורפת לה תעודה המאשרת את מקורה ואת ערכה הכספי.

יש אספנים שמחזיקים את הבובות שלהם בארגז או סתם על מדף ויש ששומרים אותן בתוך ויטרינה.

בובות מדגמים שונים הן פריטים אהובים ופופולריים באוספי היודאיקה והישראלינה. זאת משום שבובות רבות שיוצרו בישראל בתקופת היישוב וקום המדינה כללו סמלים לאומיים. הן קישטו בתים רבים בישראל בשנות החמישים והשישים והיוו מזכרת תיירותית פופולרית. הדמויות של הבובות היו סטירואטיפיות בסגנון הקיטש הלאומי שרווח אז, כגון חלוצים וחלוצות, קיבוצניקים, חסידים, עולים מגלויות שונות, וכמובן חיילים וחיילות. והיו גם בובות של גיבורים לאומיים כמו משה דיין, בן גוריון וגולדה מאיר. בובות של ערבים היו אז גם חלק מהאינוונטר והן שיקפו את התפישה הנאיבית והסטריאוטיפים של ערביי הארץ.

דמויות של בובות חביבות במיוחד באותם ימים היו דמות הצבר ("שרוליק") והצברית – גיבורי האומה הצעירים ("מגש הכסף"), שסביב דמותם וסגנון חייהם התהווה פולקלור ופולחן לאומי נרחב.

החברות הבולטות שפעלו אז בתחום ייצור ושווק הבובות היו חברת "המשקם", שהעסיקה לאורך עשרות שנים אוכלוסיית נכים ומוגבלים, והחברות "מאיר", "ויצ"ו", "משכית", "צברה" ו"פיזנטי", ומאוחר יותר גם חברות "פופי" ו"ישראדול".

סביב חגיגות יובל ה-50 למדינה הופיע גל נוסטלגי שכלל בין השאר ייצור מחודש של "ישראליק", הקיבוצניק והחייל כבובות קישוט – בעיקר לצורכי תיירות (מדובר בבובות עשויות פלסטיק קשיח שיוצרו בסין ויובאו לארץ על ידי חברת "ארט"). אבל הפעם מדובר היה בעיקר בקוריוז משועשע. שהרי הבובות הלאומיות נעלמו מנוף הבתים יחד עם האידיאליזם התמים של פעם.

בראשית המילניום החדש גבר העניין האספני ב"בובות הלאומיות". האספן וההיסטוריון הבולט בתחום זה הוא ד"ר חיים גרוסמן. ב-2003 פרסם גרוסמן מאמר נרחב על הנושא תחת הכותרת "בובה של ארץ מולדת" בכתב העת "פנים" (של הסתדרות המורים).*

כעבור שבע שנים, בשנת 2010 יצא לאור ספרם של חיים גרוסמן וירון גאיר "בובה של ארץ מולדת: סיפור תעשיית ייצור בובות הלאום בארץ ישראל (תל אביב: אתנחתא). הספר סוקר את תעשיית בובות הלאומים לאורך 90 שנה, החל משנות העשרים של המאה הקודמת בישוב החדש דרך הקמת המדינה ועד ימינו. בספר, שמאויר בעשרות תמונות, מוצגים סיפורם האישי של האמנים העיקריים לצד שורה של יצרנים.

בשנת 2011 פתח מוזיאון ארץ ישראל תערוכה שעסקה ב"בובות לאום" שיוצרו בארץ בשנים 1980-1920. אוצרת התערוכה, ד"ר שלי שנהב, ציינה כי "הבובות השונות והמגוונות מבטאות יחס משתנה ומורכב לסמלים, לערכים ולמיתוסים הקשורים בנושאי לאומיות, אתניות, זהות ישראלית, כור היתוך, רב-תרבותיות ועוד. התבוננות בבובות לאום במדינות שונות בעולם מגלה כי הן בדרך כלל בבואה קבועה ומייצגת, מעין תמצות של הדימוי הלאומי."

צעצועים

בתקופת המנדט וראשית המדינה רק מתי מעט יכלו להרשות לעצמן לקנות לילדיהם צעצועים. גם אותם ילדים פריבילגיים, שקיבלו מתנות בימי הולדת ובחגים, החזיקו במעט צעצועים, רובם זולים ופשוטים. ילדים ונערים רבים בנו את צעצועיהם במו ידיהם, או בעזרת הוריהם - משאריות חומרי בניין, אשפה תעשייתית (למשל מיסבי מכונית או חלקי גומי) ואשפה ביתית (למשל בקבוקים או קופסאות) וחומרים מהטבע (בלוטים, אצטרובלים, ענפי עצים ועוד).

עד שנות השמונים לא היו בארץ חנויות רבות לצעצועי ילדים (את המעטות בערים הגדולות כולם הכירו). היצע הצעצועים השתנה ללא הכר החל משנות השמונים עם פתיחת השוק ליבוא והעליה ברמת החיים. הגעתה של רשת הצעצועים הגדולה בעולם, "טויס אר אס", לישראל בשנת 1995 היוותה ציון דרך מעשי וסמלי בשינוי מקומם של הצעצועים בעולמנו – ממוצר מותרות למוצר השווה לכל (או רוב) נפש (נכון לשנת 2014 פועלים בישראל 25 סניפים של רשת "טויס אר אס").

היום, בעידן המחשב והסמרטפון, רוב הצעצועים הם אלקטרוניים. זו גם אחת הסיבות להתפתחות הגדולה שחלה בתחום התיעוד והאספנות של צעצועים ישנים.

אתר נוסטלגיה און ליין כולל פרק על צעצועים נוסטלגיים ובו מידע ותמונות על כמה מהצעצועים שהיו פופולריים בארץ בשנות החמישים, השישים והשבעים. למשל, דגמי מכוניות ומטוסים, אופניים בני שלושה גלגלים, אקדח גומיות, אקדח פקקים, אקדח תפוחי אדמה, בבושקה, בובת סמרטוטים, דובי, הגה צעצוע, טיק-טק, פנס קסם, יויו, נחום תקום, סוס נדנדה.

אספנים רבים בישראל מחזיקים ברשותם צעצועים היסטוריים מסוגים שונים. מקצת מהאוספים משמשים לקישוט הבית (בשל יופיים האמנותי) ומקצתם נשמרים בארגזים ובמחסנים.

קשה להעריך מי האספן הישראלי הגדול מכולם בתחום זה, אבל אפשר לשער שמיכאל לוריא, חיים גרוסמן וארייה רייכמן צועדים בראש הרשימה - בעיקר בתחום צעצועי הפח, שנחשבים לפופולריים מבין הצעצועים ההיסטוריים.

עד מלחמת העולם השנייה פעלה במערב אירופה תעשייה ענפה של צעצועי פח. היום מרבית הצעצועים בסגנון הזה מגיעים מיפן ומסין. צעצועי פח היסטוריים נסחרים בימינו במחירים גבוהים שמקצתם מתקרבים למחירים של יצירות אמנות.

אחת הסוגיות שאיתן מתחבטים אספני הצעצועים היא כיצד לתארך את הפריט שברשותם ועוד יותר כיצד לוודא שלא מדובר בחיקוי (בהעדר חותמת או ציון אחר). הסוגיה מחריפה בשל העובדה שהיום תעשיית צעצועי הרטרו מפותחת מאד ובשוק נמכרים זיופים רבים.

כמו בכל תחום אספנות אחר, גם בתחום הצעצועים האספנים נעזרים ברמזים ובניסיון מצטבר כדי לזהות את הפריט שברשותם. כך למשל, כאשר מופיעה על הצעצוע תווית מס קניה, ניתן להסיק שהפריט יוצר ונמכר בארץ בשנות החמישים והשישים. לעיתים גם חלודה עשויה לרמז על תאריך הייצור.

אספני צעצועים רבים לומדים על זהות הפריטים שברשותם או על כאלה שבדעתם להשיג מתוך ספרים וקטלוגים ישנים (סוג הפריט, שנת ייצורו, הכמויות שהונפקו וכו'). יש שמשיגים מידע עקיף מתוך תמונות של ילדים משחקים, שמצאו באלבומי משפחה ישנים. 

מחירו של צעצוע אספני נקבע על פי גילו ונדירותו. ככל שיוצרו כמויות קטנות יותר כך המחיר עולה (קיימים קטלוגים המפלחים תנודות מחירים של בתי מכירות פומביות בכל שנה). לעתים פערי המחיר (שיכולים להיות גדולים) בין צעצוע לצעצוע נובעים מהידע של הסוחר (לא כולם יודעים מה בדיוק יש להם בידיים). באופן כללי, כמו בהרבה פריטי אספנות אחרים, מחירי הצעצועים ההיסטוריים משתנים חליפות – בהתאם לסוחר, לקונה, לצורך של הסוחר בתזרים מזומנים, לשעת היום (בערב קיימת נטייה "לסגור את הבסטה") וכמובן בטרנדים בשוק האספנות ובכלכלה. ההבדל במחירים תלוי גם במצב הפיזי של החפץ. מטבע הדברים צעצוע משומש שווה פחות מצעצוע חדש מהקופסה (מינט).

פאזלים

פאזל (בעברית: תַּצְרֵף) הוא משחק לוח חידה דו-ממדי או תלת-ממדי המורכב מחלקים קטנים אשר מתחברים אחד לשני. פאזלים דו-ממדיים יוצרים תמונה שהיא ציור או תצלום. רוב הפאזלים הם תמונות נוף, מבנים או ציורים של ציירים מפורסמים. פאזלים תלת ממדיים עשויים מגוף גאומטרי המחולק לחלקים קטנים. הגוף עשוי להיות מבנה ארכיטקטוני, כלי רכב או כדור.

תור הזהב של הפאזלים בעולם המערבי הגיע בין השנים 1920-1930, כאשר חברות בבריטניה ובארצות הברית יצרו מגוון רחב של פאזלים, שיטות ההובלה השתכללו ופותחו שיטות מכירה חדשות. לישראל הגיע התחביב באיחור רב, הן בשל הניתוק הגיאוגרפי והכלכלי והן משום שמדובר בתחביב יקר, שלא התאים לחברת צנע. הפריחה של הפאזלים בישראל התרחשה בשנות השישים והשבעים כחלק מהצמיחה הכלכלית והתפתחות תרבות טיפוח הילד.

הפאזלים שרדו את הזמן בין השאר משום שבניגוד למשחקי קופסה, הם פחות מתחרים עם משחקי המחשב. זאת, בשל גודלם והחשיבות החומרית, האסתטית והתלת ממדית שלהם. החברה הישראלית "גאיה משחקי חשיבה" הוקמה ב-1997 ע"י אלי בגו מתוך אהבה למשחקים ולפאזלים. שנים של תחביב הולידו אוסף גדול ומרשים של משחקי חשיבה וקשרים עם אספני פאזלים וממציאים. כעבור 20 שנה לגאיה כבר היו 6 חנויות: בתל אביב ובירושלים, בנוסף למשרדים וחנות מפעל הממוקמים באזור התעשייה נוף הארץ סמוך לראש העין.

"אני זוכר כיצד בילדותי אהבתי להרכיב אותם לבד או בקבוצה. התחלנו במסגרת ומשם המשכנו, לעיתים נעזרים בתמונה על הקופסא. כשסיימנו היה תמיד אפשר לפרק ולהעביר הלאה לשכנים ולחברים. משך זמן ההרכבה דרש המון סבלנות, אבל פעם היה לנו המון זמן פנוי והאמת שזה היה דיי מהנה ואפילו מרגיע. הרבה זמן לא ישבתי להרכיב פאזל וחבל." *

עד לפני כמה שנים מדפי הפאזלים פנו בעיקר לילדים והציעו פאזלים של עד 500 חלקים. בשנים האחרונות כבשו הפאזלים למבוגרים את המדפים, מדובר במגוון פאזלים של אלפי חלקים, עם גימיקים כמו ריחות, תמונות תלת ממדיות או פרווה. ביוני 2007 הגיע לישראל הפאזל הגדול בעולם - 24 אלף חלקים. על הביקוש הגובר אפשר ללמוד מרשת פאזלנד, שקמה ב-2006 ותוך שנה פתחה שש חנויות בארץ.

רבים ממרכיבי הפאזלים נפגשים באליפות שנתית, שמארגן אתר הפאזלים הישראלי (puzzles.co.il). רבים מהם חברים גם בפורום פאזלים בתפוז (שמונה עשרות חברים קבועים ועוד עשרות משתתפים פעילים פחות). בין המשתתפים בדיונים האלה אפשר למצוא מגוון אנשים ובהם תלמידי תיכון, חיילים, סטודנטים, מורים, אנשי היי-טק, אנשי עסקים ופנסיונרים, שהמאחד ביניהם הוא התשוקה לפאזלים.*

פוגים

פוגים הוא משחק ילדים שמקורו בהוואי. מקור השם הוא במשקה שנקרא Passion Fruit, Orange, Guava (או בראשי תיבות POG) שמכסי הבקבוקים שלו היוו את דסקיות המשחק. הוא נוצר בשנות ה-30 של המאה ה-20 ובראשית שנות ה-90 שוב הפך לפופולרי בארצות הברית. מטרת המשחק היא איסוף דסקיות קרטון מאוירות (הפוגים). השחקנים מניחים ערימת דסקיות על משטח מאוזן. לפי תור, באמצעות הטלת "פצץ" (דיסקית פלסטיק), מנסה כל שחקן להפוך מספר רב ככל הניתן של פוגים. הפוגים שהתהפכו הופכים לרכושו של השחקן שהפכם.

כל פוג שייך לסדרה בהתאם לצבע המסגרת שלו ("הסדרה האדומה", "הסדרה הכחולה", "הסדרה הכתומה" וכו'). יש סדרות הנחשבות יוקרתיות מאחרות. הפוגים ה"שווים" ביותר נקראים "ג'וקר".

משחק הפוגים הישראלי כלל 1030 דיסקיות קרטון. הוא שווק על ידי נ.ב. שיווק אלבומים בע"מ ונמכר בין השנים 1994-1996. בתוכנית "זהו זה!" הופק פרק על הפוגים בדצמבר 1994.

כיוון שעל כל פוג יש ציור, הפך המשחק גם לאמצעי שיווקי. כך למשל חברות כמו "סונול" ותוכניות טלוויזיה כדוגמת "הקומדי סטור" ו"הופה היי" הפיקו פוגים המפרסמים אותן. כמו כן, הופקו פוגים של "מייטי מורפין פאוור ריינג'רס" שיוצרו ושווקו בין השנים 1994-1995 וכללו 110 דסקיות קרטון. מדובר בשילוב של תחביב איסוף, משחק, מיומנות ומזל.

את מקומם של הפוגים ירשו הפליקים שהיו דסקיות מתכת ("יו-גי-הו!" ו"גיבורי מארוול").*

ניתן להתרשם מדוגמאות של פוגים באוסף הפוגים של דדי כהן

טמגוצ'י

טָמָגוֹצִ'י ("ביצה בתוך שעון" ביפנית) הוא צעצוע דיגיטלי שכולל שלושה כפתורים ופותח ביפן ב-1996. הרעיון הוא "לגדל" (על הצג) יצור דיגיטלי שזקוק למזון, לחינוך, לניקיון, לחיבה ולבריאות (הצרכים משתנים בהתאם למכשיר). הטמגוצ'י יכול להיות דרקון, ילד, כלב, ציפור וכו'.

כאשר הטמגוצ'י לא מקבל את צרכיו (על ידי הבעלים שלו) הוא מצפצף. אם בכל זאת הוא לא מטופל, הוא עשוי למות, אך אז ניתן "להקים אותו לתחיה" וליצור דמות דיגיטלית חדשה.

עם השנים חלה ירידה בפופולריות של הטמגוצ'י, אך ייצורו עדיין נמשך. נכון לשנת 2009 יצאו 44 גרסאות של המשחק.*

רובוטריקים

רובוטריקים (Transformers, בתרגום חופשי: "משני צורה") יוצרו תחילה על ידי חברת הצעצועים היפנית טאקארה טומי ומאוחר יותר הייצור הורחב בידי חברת הסברו האמריקאית לליין של צעצועים ולסדרות אנימציה. סדרת האנימציה, ששודרה לראשונה ב-1984, התמקדה ברובוטים חייזרים משני צורה שעסוקים בשמירה על השלום. הפופולריות של הסדרה הולידה קו ייצור נלווה של חוברות קומיקס, משחקי מחשב וסרטי קולנוע.* 

זיכרונות הילדות של ישראלים רבים נקשרו ברובוטריקים, שהיו מלהיטי הטלוויזיה הגדולים בישראל. ילדים רבים גם קנו בובות של כוכבי הסדרה: מגהטרון, סאונדווייב, לסטארסקרים, אופטימוס פריים ואחרים.

עיתונות ילדים

עיתון ילדים כשלוחה מפלגתית

עיתונות הילדים העברית, שצמחה בארץ בתקופת היישוב וקום המדינה, היוותה כלי מרכזי בחינוכם ועיצובם של דורות של צברים.* רובם היו ילדים ממשפחות חילוניות ומשכילות, שעבורם חווית קריאת עיתון הילדים מילאה תפקיד בידורי חשוב.

הפריחה הגדולה של עיתונות הילדים בארץ התרחשה בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, בין השאר משום שהם הודפסו בידי העיתונות המפלגתית: 'דבר לילדים' (1936-1985) השתייך ליומון 'דבר', שהיה עיתון ההסתדרות ולמעשה של מפא"י; 'משמר לילדים' (1945-1985 )היה זרוע של 'על-המשמר', שהיה עיתונה של מפ"ם; 'הצופה לילדים' (תש"ז-תשכ"ד) היה ענף של 'הצופה', עיתונה של תנועת המזרחי; ו'הבוקר לילדים' (1943-1948) יצא מבית הדפוס של 'הבוקר', עיתון 'הציונים הכלליים'. גם תנועות פוליטיות קטנות יותר הוציאו לאור עיתון ילדים בצמוד לעיתון המבוגרים המפלגתי. כך למשל, עיתונה של המפלגה הקומוניסטית הוציא לאור את 'קול העם לילדים' (1955-1956) ועיתונה של אגודת ישראל — את 'המודיע הצעיר' (1952-1959).

בעשור הראשון למדינה הייתה עיתונות הילדים העברית בשיאה ומילאה תפקיד חשוב בעולמם של ילדים רבים. את הפופולאריות שלה אפשר להשוות רק לזו של הטלוויזיה והמחשב בימינו, אך בניגוד להן, לא דבקו בה דימויים שליליים, להיפך: היא נהנתה מדימוי אליטיסטי, ולא בכדי. עיתוני הילדים הביאו לקוראיהם את הסלתה והשמנה של יצירות התרבות והאמנות: שירים, סיפורים, רשימות ואיורים של מיטב היוצרים והאומנים של התקופה ומידע במגוון רחב של תחומים ועניינים (מדע, פוליטיקה, אמנות ועוד).

זו גם הסיבה שרבים רואים בעיתונות הילדים הישנה מרכיב חשוב בתרבות הישראליאנה - ביטוי לעולם מושגים כה שונה מהיום בתחום תפישת הילדות, החינוך והבידור.

דגימות של עיתוני ילדים שהופיעו בארץ אפשר למצוא באתר "עיתונות ילדים של פעם" של הספרייה הלאומית. גיליונות של מקצת מהעיתונים אפשר למצוא בספריות ברחבי הארץ וכן אצל אספנים רבים.

העידן שבו לא האכילו ילדים ג'נק פוד רוחני

דבר לילדים היה השבועון הפופולרי ביותר מבין עיתוני הילדים. עורכו הראשון ומעצב דמותו היה יצחק יציב, שאף פרסם בו מדור שבועי קבוע בשם "במעגל הימים", שהביא לילדים את אירועי השעה בלשון בהירה. המאייר הקבוע של השבועון היה הצייר נחום גוטמן, שאף פרסם בו בהמשכים רבים מסיפוריו בטרם יצאו לאור כספרים, לרבות ספרו הידוע "בארץ לובנגולו מלך זולו".

בשבועון הופיעו סדרות קומיקס מצוירות על ידי הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, כדוגמת עלילותיהם של "אוּרי מוּרי" ו"אורי כדורי".

ב"דבר לילדים" הוצג הווי חייהם של ילדי האליטה האשכנזית (בדגש על ההתיישבות העובדת) באותה התקופה, והופיעו בו מדורים שונים (ייעוץ, טבע, לימודים ועוד). כמו כן, פורסמו בו שירים וסיפורים מפרי עטם של מיטב המשוררים והסופרים הישראלים בזמנו: אליעזר שמאלי, מרים ילן-שטקליס, ימימה טשרנוביץ', לאה גולדברג, אנדה עמיר-פינקרפלד, לוין קיפניס, פניה ברגשטיין, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ודבורה בן-נר, וכן מפרי עטם של משוררים וסופרים יהודים מהתפוצות. בשנת 1985 התאחד השבועון עם שבועוני הילדים "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" לשבועון בשם "כֻּלָּנוּ", בעריכת דוד פאיאנס. האיחוד שם למעשה קץ לאופיו הישן של העיתון ובישר עידן חדש של ילדות ישראלית.

את גיליונות העיתון אפשר למצוא היום בארכיון העבודה (מכון לבון) ובחנויות לספרים משומשים. ​לרגל יום העצמאות ה-64 העלתה הספרייה הלאומית לאתר האינטרנט שלה את כל הגיליונות של דבר לילדים שראו אור בשנת תש"ח.

בשנת 2015 הוצגה במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב התערוכה "דבר לילדים: לגדל קורא חושב". התערוכה הנוסטלגית והספר שנלווה לה (עורכת ואוצרת: מוניקה לביא. הוצאת מוזיאון נחום גוטמן), חשפו את הפער התהומי (במובנים רבים) בין החינוך שספג הצבר בתקופה המעצבת של המדינה לבין החינוך שסופגים הפוסט-צברים היום במערכות החינוך.

הארץ שלנו היה שבועון לילדים שהתפרסם בישראל מ־31 בינואר 1951 ועד 1985. השבועון, בבעלות משפחת שוקן, כוון לילדים בגילאי תשע עד שלוש עשרה, וכלל סיפורים, שירים, מאמרים וכן כתבות שהוכנו על ידי "עיתונאים קטנים" (ע"קים) של השבועון. הוא היה לכאורה עיתון בלתי פוליטי, אבל בפועל הוא שיקף את תפישת העולם של עיתון הארץ ויועד בעיקר ל"אצולת היישוב" העירונית, כלומר לבורגנות הציונית החדשה.

אחד הקווים שאפיינו את "הארץ שלנו" היה שיתוף הקורא באופן פעיל בפעולותיו של העיתון. פרט לרשימות פרי עטם של העיתונאים הצעירים, עודד העיתון ויכוחים בנושאים שונים מעל גבי העיתון, כתיבה על תצפיות טבע באזור המגורים, עידוד התכתבויות וביקורים הדדיים עם 'ילדי מיעוטים' ועוד.

סיפורים, שירים ופזמונים לגיל הרך ולבני נוער

מגן גני ועד הילדה הכי יפה בגן

ספרות ילדים היא ז'אנר כתיבה מודרני המיועד לצעירים בגיל הינקות ועד ראשית גיל ההתבגרות.* היא מתאפיינת בשפה פשוטה ונגישה, בכתיבה על נושאים הקרובים לעולם הילד ובמסרים חינוכיים מסוגים שונים (עידוד הסקרנות, הקניית ידע על העולם, העשרת השפה והדמיון, אימוץ ערכים ואידיאולוגיה). השינויים בסגנון, במבחר המילים, בנושאים ובעניינים שהועלו בספרות הילדים משקפים את התמורות הגדולות שהתרחשו בארץ ישראל ובמדינת ישראל. זו גם הסיבה לחשיבותה הסוציולוגית כמראה לרוח הזמן והמקום.

בתקופת תחיית הלשון העברית, משנפתחו בתי ספר חדשים בגולה ובארץ ישראל, קמו הוצאות ספרים חדשות, כמו תושיה, מוריה ואמנות, שהוציאו לאור מאות ספרים וחוברות לילדים ולנוער, ובהן שירים עבריים של גדולי תחיית הלשון העברית (זלמן שניאור, יעקב פיכמן, חיים נחמן ביאליק ועוד). חלק מהפריטים הללו הפכו עם השנים לפריטי אספנות (בעיקר עותקים ראשונים וחתומים).

עם צמיחת דורות של ילידי הארץ ששפתם עברית חל גידול ניכר במספר ומגוון ספרי הילדים והנוער שהוצאו לאור בישראל. דור חדש של סופרים ומשוררים, שראה את ייעודו בהעשרת עולמם של הילדים ובחינוכם, הפיק מסה יוצאת דופן של ספרי איכות. בין השמות הבולטים אפשר להזכיר את אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לוין קיפניס, אליעזר שמאלי, יעקב חורגין, נחום גוטמן, ימימה אבידר טשרנוביץ', אוריאל אופק, עודד בורלא, אהרון זאב, יגאל מוסינזון, מרים ילן שטקליס, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג ואנדה עמיר פינקרפלד.

אנשים רבים שגדלו בארץ בשנות החמישים, השישים והשבעים זוכרים את הסיפורים והשירים שהוקראו להם בבית, בגן הילדים ובבית הספר, כמו גם את ספרי הנעורים שהם קראו, כאחת החוויות המעצבות והמענגות של תקופת ההתבגרות.

מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 ספרות הילדים והנוער היא אחד הענפים היצירתיים, הפעילים והפוריים ביותר בישראל. מדי יום יוצא לאור בממוצע ספר חדש אחד לבני הנעורים. יותר מ-50 בתי הוצאה מדפיסים ספרי ילדים ונוער, וברבים מהם יש מחלקות וספריות מיוחדות וכן עורכים מיוחדים המטפלים אך ורק בז'אנר הזה.* ובכל זאת, תרבות ספרות הילדים הישראלית השתנתה עם השנים ללא הכר, מכמה סיבות:
א. ספרי הילדים השתנו בתוכנם ובסגנונם. עידן "האני" יצר דגש על ספרים חייכניים ושובבים יותר, הרבה פחות דידקטיים ואידיאולוגיים ובעיקר על האינדיבידואל במקום הקולקטיב. את המהפך חולל דור חדש של סופרים ומשוררים לילדים שראה במעבר ה"פיידוצנטרי" (הילד במרכז) שליחות. מבין הבולטים אפשר להזכיר את ע' הלל, נורית זרחי, יהונתן גפן, יהודה אטלס, לאה נאור, דויד גרוסמן, מרים רות, אלונה פרנקל, חיה שנהב, מיריק שניר, שלומית כהן-אסיף, תרצה אתר, דתיה בן דור, איטו אבירם, אפרים סידון, מאיר שלו, סמדר שיר, גלילה רון פדר עמית ועוד.

ב. ספרות הילדים נדחקה יותר ויותר מפני המדיום הדיגיטלי: תחילה ערוצי הילדים והנוער, אחר כך קלטות הוידאו ובהמשך עולם המחשב האישי והסלולרי. השינוי הזה השפיע גם על עיצוב ספרי הילדים של היום, שנעשה בדגש חזותי בולט.

ג. בבתי הספר החלו להמעיט ולעיתים חדלו ממש ללמד קלאסיקות של ספרות ושירה עברית ואיתם גם קלאסיקות של שירי ילדים. בשנת 2007 החליט משרד החינוך לתקן את המצב. יעל שי, המפקחת הארצית על החינוך המוסיקלי, שלחה ל-10,000 גני ילדים ברחבי הארץ רשימה מומלצת של שירי ילדים: שירי משוררים ידועים וחביבים, שירי חג ומועד ושירים ליום חול, שדורות של ילדים גדלו עליהם ומכירים אותם בעל פה.* אבל כצפוי היוזמה עוררה מחלוקת ועם הזמן גם איבדה מומנטום.

החזרה לקופיקו

ובכל זאת, לאחרונה מסתמן גל נוסטלגי בז'אנר הזה, כלומר "חזרה לטקסטים קלאסיים מכוננים, לעתים בצירוף מתיחת פנים הכוללת איורים חדשים. מגוון ספרים קלאסיים, ובהם ״נסים ונפלאות״ של לאה גולדברג (הקיבוץ המאוחד) ו״יוסי ילד שלי מוצלח״ של ע. הלל (עם עובד) יצאו בשנים האחרונות במהדורות חדשות, מלווים באיורים חדשים. * קלאסיקות אחרות, ובהן ״איה פלוטו״ ו״דירה להשכיר״ של גולדברג, "אליעזר והגזר" של לוין קיפניס, "גן גורים" של רפאל ספורטה, "דודי שמחה" של ע. הלל, "הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן, "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, ״מעשה בחמישה בלונים״ ו״תירס חם״ של מרים רות, ״סיר הסירים״ של אלונה פרנקל ו״מיץ פטל״ של חיה שנהב - עדיין מצויות בבתים רבים, ובוודאי בכל חנות ספרים, והן זמינות לרוב במהדורה דומה מאוד למהדורה המקורית של הספר."

מומחים תולים את התופעה בנטייה של ההורים בני הדור הנוכחי להביא לילדיהם את מה שהם בעצמם קראו. אפשר שיש כאן גם ביטוי להתפכחות מהחינוך הפיידוצנטרי חסר הגבולות וחזרה מבוקרת למודלים חינוכיים של פעם. אפשר שיש כאן גם כמיהה לאיכותי (למשל מבחינה לשונית) שאמורה לאזן את כל צריכת הג'נק פוד הרוחני.

החזרה הנוסטלגית לספרות ושירת הילדים של פעם קשורה מן הסתם גם להיבטים המשעשעים והמגוחכים שאפיינו אותה כגון, השפה הנמלצת מדי, הרצינות התהומית והעדר הציניות, הדידקטיות הכמעט דתית וכו'. קריאה מחודשת של שירי ערש או סדרות קלאסיות כמו קופיקו, צ'יפופו, דנידין הרואה ואינו נראה, הספורטאים הצעירים, עוז יעוז, עזית הכלבה הצנחנית, חסמב"ה - מגלה עולם מוגן ונאיבי עם תקוות נוגות ללב שעם הזמן התנפצו לרסיסים.

לעתים דווקא הגיחוך והנאיביות הזאת יוצרת קמבקים מתוקשרים לספרי הילדים הקלאסיים. כך קרה למשל לסדרת "קופיקו" (סדרת ילדים שהפכה למותג ישראליאנה), שחגגה 60 שנה להולדתה באמצעות הוצאת ספר חדש ומעודכן (ברוח הזמן), הפקת שני מחזות ותוכנית בכיכובו, ואפילו ראיון באולפן ynet שבו "הוא משוחח בגילוי לב על היחסים הרגישים עם אברום ושושנה, ומחמיא לבן הדוד האהוב צ'יפופו".

האימא של קופיקו - תמר בורנשטיין לזר - היא בת דור שלישי למשפחת חלוצים ממייסדי מושב עין גנים, מהמחנכות המיתולוגיות בבית הספר גורדון בעיר. בקריירה הארוכה שלה היא כתבה יותר מ-200 ספרים, בהם "גבעת הכלניות", "לילי הרועה", ו"אגדת החצב", אבל סדרת קופיקו הכניסה אותה לכל חדר ילדים.

תמר בורשטיין לזר: "קופיקו הוא פשוט ישראלי. הוא בא לישראל, הוא חי את האווירה כאן בחברת הילדים, ראה מה הם עושים ואיך הם חיים, כמו החבר'ה אצלנו בעין גנים, שסבא שלי ייסד כמושב הראשון בארץ. השתמשתי בו בכיתה כמורה כי רציתי שהילדים יתחילו לקרוא. הוא דיבר אל הלב של הילדים והם ראו שזה לא נורא לקרוא ספרים. למעשה הוא פתח להם את הצוהר לעולם הקריאה. הוא לא עושה מעשי שובבות שפוגעים במישהו. זה רק להצחקה, למצב רוח טוב".  

עדי בנימינוב, במאי סדרת הטלוויזיה שהתבססה על הספר: "אולי הוא בא למלא את מקומו של גיבור-העל שאין לנו, כמו סופרמן וספיידרמן. הוא מדבר בשפה שלנו, ובשונה מגיבורי-על אחרים הוא לא בא להציל את העולם. הוא בא להציל את עולמו ואת עולם הילדים מתחלואי המשפחה והחברה, מהדברים הקטנים, היומיומיים, החברתיים, המשפחתיים. בסדרה יש שינוי מהדמות שתמר כתבה בספרים: מעבר לזה שהיה שובב, הוא היה יותר פטריוט ישראלי. הנושאים שהיא טיפלה בהם היו מאוד פטריוטיים. היום הוא יותר משפחתי". במילים אחרות: קופיקו עבר אותו תהליך שעברה החברה הישראלית. פעם הוא היה מצטרף למעגלי הרוקדים בחגיגות יום העצמאות; בהמשך הצמיח קרומים בין האצבעות לצורך נפנופי מנגל באי תנועה.

התסריטאי חנן פלד: "אני לא חושב שיש מדינה בעולם שיכולה להבין את הפרק הזה חוץ מישראל. הסדרה הפכה יותר אוניברסלית, אבל מה שהופך את הסדרה לכזו שמחזיקה כל כך הרבה זמן וקוסמת לילדים זו הדמות: הילד האנרכיסט שאינו מושפע משום חוקים חברתיים ותמיד מנצח את עולם המבוגרים. זה אלמנט שכל ילד יכול להתחבר אליו. נושאי הפרקים בהחלט לקוחים מהמציאות הישראלית, אבל אנחנו שומרים על כך שהם יהיו רלוונטיים גם למקומות אחרים".*

לעתים החזרה לספר ילדים פופולרי שנעלם מהאופק מחזירה לתודעה עולם שלם של זיכרונות ואסוציאציות. הנה כי כן, לפני כ-50 שנים יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר שנקרא "הרפתקה במדבר". כתבה אותו לאה גולדברג והוא לווה בצילומים של חוה ריבקין-ברק. הספר היה חלק מסדרה שהציגה ילדים במקומות שונים בעולם (נוריקו סאן הילדה מיפן, אלה קארי מלפלנד וכו'). ב-2015 יצא סרטה של דבורית שרגל: איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שנה אחר כך (2016) חזר אל הספר "הרפתקה במדבר" פרופסור גיא בר-עוז מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה - הפעם מזווית אחרת. כזכור, הספר מתאר הרפתקאות של ילדים מקיבוץ רביבים באתר הארכיאולוגי עבדת. יש בו תמונות של החפירה באתר, כולל תמונות מהווי החפירה והשחזור של האתר. הסיפור מהול באתוס הציוני שאפיין את התקופה. בר-עוז יזם יום עיון סביב הספר הזה בלווי תערוכת תמונות (בשיתוף פעולה עם ספריית האוניברסיטה). התערוכה כללה תמונות של הצלמת חנה רבקין מהארכיון הציוני בירושלים, כולל חומר מעניין שלא ראה אור קודם לכן.

ספרות זולה שנעשתה ייקרת ערך

ספרי ילדים מכל הז'אנרים נמצאים בספריות עירוניות, במוסדות להשכלה גבוהה, בחנויות ספרים משומשים ואצל אספנים. אוסף גדול במיוחד נמצא באגף של ספריית יונס וסוראיה נזריאן באוניברסיטת חיפה (מוכר גם כספריית הילדים). הוא נוסד בשנת 1982 כיוזמה של פרופ' אירן סבר ומתעדכן באופן שוטף. נכון ל-2012 כולל האוסף כ-20,000 ספרי קריאה ומידע לילדים בעברית וכ-2,000 בערבית.

ז'אנר אספני ונוסטלגי בפני עצמו הוא ספרות הנעורים העממית ("זולה") – סדרות הרפתקאות ומתח כגון ביל קרטר, רינגו ופטריק קים, סדרות מדע בדיוני וסדרות סקס ואירוטיקה כמו הסטלאגים.

המתעד והפרשן הגדול ביותר של הז'אנר הזה הוא אלי אשד שפרסם מאמרים וספרים על הנושא: מדע בדיוני עברי מקורי (1999); ביבליוגרפיה של כלל היצירות העבריות המקוריות של מדע בדיוני מ-1892 – 1998; טרזן בארץ הקודש: גלגוליו של מלך הקופים בשפה העברית (הוצאת טרזן ושות' 1999); ברוכים הבאים לסטלג 13 (2000); מטרזן ועד זבנג: הסיפור של הספרות הפופולרית העברית (הוצאת בבל, 2001).

גם סביב הקומיקס הישראלי צומחת בשנים האחרונות תרבות של ישראליאנה, נוסטלגיה ואספנות. כך למשל ספרם של אורי פינק ואלי אשד - הגולם: סיפורו של קומיקס ישראלי (עם אורי פינק, הוצאת מודן, 2003). הספר מתאר את ההיסטוריה של סדרת קומיקס פיקטיבית על עלילות צמד גיבורי על, הגולם ולילית, בשירות מדינת ישראל לאורך חצי מאה. הסדרה התפרסמה גם באתר ynet באנגלית.

יונתן הקטן מסרב להזדקן

פזמוני ילדות הם ז'אנר ישראלי פופולרי מאד בישראל מאז ועד היום. למעשה זה אחד מתחומי היצירה הבודדים שמתרחב עם הזמן באופן מודולרי. כלומר, למאגר הקנוני נוספים עוד ועוד פזמונים אהובים שאינם דוחקים ומשכיחים את הקודמים אלא מוסיפים עליהם. כך קורה שילדים שנולדים היום מאזינים ולומדים לשיר פזמונים מכל התקופות. מ"יונתן הקטן", "דני גיבור", "קן לציפור", "האוטו שלנו גדול וירוק" ו"הפרח לפרפר", דרך "אלוהים שלי רציתי שתדע" ועד ל"הילדה הכי יפה בגן", "גברת עם סלים" ו"אין אין אין בלי עוגה".

מצאי פזמוני הילדים גדול היום מאי פעם - ממארזי תקליטורים של קלאסיקה ישראלית, שנמכרים בחנויות המוזיקה והצעצועים ועד לאתרים שמציעים אוספים מכל הסוגים והמינים.

כך למשל: "מאה שירים ראשונים", "מחרוזת שירי הילדים האהובים ביותר מתוך הופ! ילדות ישראלית".

עבור ילדים ישראל חילונים, שגדלו בארץ בשנות השבעים והשמונים, הפסטיבלים לשירי ילדים והפסטיגלים הם נוסטלגיה עתירת זיכרונות ילדות.

לי כל גל נושא מזכרת מהפסטיגל

בתקופה בה התקיימו הפסטיבלים באופן רציף שווק האירוע גם באמצעות דיסק תואם. בשנות ה-90 יצא אוסף שירי הפסטיבלים בשלושה תקליטורים ובשנת 2006 יצא די.וי.די עם מיטב שירי הפסטיבלים עד אותה שנה.

בשנת 2012 הוציאה חברת התקליטים ויזארט בע"מ את כל האלבומים המקוריים של פסטיבלי הילדים משנות ה-70 וה-80 (פסטיבלים 1 עד 17) על גבי תקליטורים.

משנת 1984 מצולם הפסטיגל ומשודר בטלוויזיה. בעבר דאג הערוץ הראשון לזכויות השידור, אך החל משנת 1993 ערוץ 2 משדר אותם. בנוסף, המופעים יוצאים על קלטות וידאו ומשנת 2002 גם על DVD. שירי המופע יוצאים על גבי תקליטורים ובעבר גם על גבי קלטות.

הערך המסחרי של הפסטיבל היה ועודנו עצום. בעבר שווקו גם מוצרים נלווים לפסטיבל, כגון קופסה וקלפים, תחפושות לפורים, בקבוקי מים מינרלים, תלבושות של הפסטיגל ועוד.

בשנת 2010 התקיים בערוץ הילדים מופע חגיגי לרגל 30 שנים לפסטיגל, בו התבקש הקהל לבחור את השיר הטוב ביותר בכל הזמנים. השיר "הדרך אל הכפר", אותו שרה במקור רבקה זוהר בפסטיגל 1985, זכה במקום הראשון.

פזמוני ילדות אהובים מכל השנים הם סחורה מבוקשת מאד עד ימינו.

ילדות בקיבוץ

ילדי הקיבוצים שנולדו בשנות הארבעים, החמישים והשישים זכו לחווית ילדות עזה ושונה מאוד מזו של ילדי הערים. על ייחודיותו של מרחב המחיה הקיבוצי ביחס לעיר ועל השוני בין ילד עיר וילד כפר (קיבוץ ובמובנים מסוימים גם מושב) כתבה שולי גלנץ (באתר Saloona):

" [...] אודה בגילוי לב, שכילדה עירונית שגדלה בינות למעברי החצייה וחדרי המדרגות, ילדות בקיבוץ נראתה לי אז כגן העדן בהתגשמותו, בכל אופן עבור ילדים. [...] באותה תקופה להיות עירוני הייתה פחיתות כבוד של ממש. פגם שיש להסתירו. מול הקיבוצניק הלא חומרני, האדיש, והלא מתלהב בעליל, היודע כל על הדרך, להבדיל בין חרצית כחלילית לכרכומית ננסית. המאפיינים החיצוניים הקלו על הזיהוי והצביעו על השונות. [...] מבעד לעיניי ילדה בת עשר, לפסוע יחפה בשבילי הקיבוץ הייתה התגלמות החופש המוחלט. אין כבישים, אין הורים בשטח, אין מי שיגיד מה מותר ומה אסור או צריך לבקש ממנו רשות, הכל פתוח, ירוק, המגע הנעים עצמו של כף הרגל היחפה על השביל, רק לא להידרס על ידי איזו קלנועית. [...] גן העדן הזה כלל גם בריכה מדהימה ביופייה וארטיקים בדרך אליה עם תלושים, וכמובן חברת ילדים זמינה בכל מקום ובכל זמן. אין צורך לתאם מראש ולבקש רשות של ההורים. תמיד הייתי נפעמת מחוסר הפחד והיראה של ילדי הקיבוץ מהוריהם, כפי שלי היה עם הורי. הילדים באו ל”חדר” (כך מכונה הבית בקיבוץ) ויצאו מה”חדר” כרצונם, ואפילו לא נאלצו להסתובב עם מפתח וגומי על הצוואר. ובעיקר ענו בטון נרגן “אוף אמא די כבר”, למעשה, בדיוק כמו הבת שלי היום.
[...] חדר האוכל היה עולם בפני עצמו. עם המבחר הגסטרונומי שהיה עומד לראווה ממש כמו צימר על בסיס יומי. הייתי מוקסמת מאיך זורקים כל כך בקלות אוכל לפח, לא בדיוק לפח כי אם ל”כולבויניק” שהיה סופג הכל, כיאה לשמו. [...] אבל יותר מכל הייתי מסתכלת בעיניים כלות על עצמאותם המוקדמת של בני הנוער, שבגיל 13 כבר גרו במעין בית נוער משותף וישבו שעות מדוכאים ביחד על המיטה, אחרי המקלחת המפורסמת של הקיבוץ, כיאה לגילם."*

"חינוך משותף" היא שיטה חינוכית שבה התחנכו הילדים בקיבוץ בתקופה שבין שנות ה-20 של המאה העשרים ועד סוף שנות ה-80. עיקרון מרכזי בחינוך המשותף הוא החינוך הבלתי-סלקטיבי: כל ילדי הקיבוץ ללא יוצא מן הכלל נהנו מהזכות ללמוד 12 שנות לימוד. לא היו מבחנים ולא נרשמו ציונים, והתלמידים אף לא נגשו לבחינות הבגרות.

בית הילדים היה שייך לקבוצת ילדים, כולם בסביבות אותו הגיל ולהם מטפלת קבועה שהייתה מעין אם בית. מבנה בית הילדים כלל חדר אוכל, כיתה, חדרי שינה (3-4 ילדים בכל חדר) ומקלחת. בכיתות היסוד - עד גיל 12 - התקלחו בנות ובנים ביחד. בחלק מהקיבוצים היו חדרי השינה משותפים לבנות ובנים עד סוף כיתה י"ב.

ילדי הקיבוץ גרו בבית הילדים ושהו בו במשך רוב שעות היום. שם הם ישנו, אכלו את ארוחותיהם, התקלחו ולמדו. לשם הגיעו הבגדים הנקיים שלהם ממחסן הבגדים (שבקיבוצי הקיבוץ הארצי נקרא קומונה) ומשם נשלחו הבגדים והמצעים המלוכלכים בשקים למכבסה הקיבוצית. רק את שעות אחר הצהרים בילו בחדר ההורים. בלילה ישנו הילדים בחדריהם שבבית הילדים. על הלינה המשותפת בקיבוץ ראו בויקיפדיה וכן במאמרם של תמר פסו ומייק לבנה הלינה המשותפת בקיבוץ (אנשים ישראל, המדריך לחברה הישראלית, 2008).

מאמרים וספרים רבים עסקו בחינוך הקיבוצי מנקודות מבט מגוונות והם כוללים גם זיכרונות אישיים. כך לדוגמא ספרה של רבקה לבקוביץ, עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית שנולדה בקיבוץ ואף גידלה בו את ילדיה, "שני בתים לחלום: ילדות ואימהות בקיבוץ, שלושה דורות " (כרמל, 2007). מה חוו הילדים שגדלו בשיטת החינוך המשותף והלינה המשותפת בקיבוץ? כיצד חוו האימהות את גידול ילדיהן? במה השפיעו שיטת החינוך והחברה הסובבת על בניית הזהות האימהית? האם נפגמה "חוויית הבית" עקב הפיצול בין שני הבתים? סוגיות אלו ואחרות נבחנות לאורך שלושה דורות בקיבוץ.*

התחזקות הנטייה האינדיבידואליסטית בקיבוץ בכלל ובחינוך הקיבוצי בפרט, כניסת בחינות הבגרות למוסדות החינוך הקיבוציים, עזיבת בני קיבוץ רבים, הזדקנות החברה הקיבוצית, ההפרטה שחלה ברבים מהקיבוצים, הדרישה להשכלה גבוהה, הירידה בדומיננטיות של החקלאות - תהליכים אלה גרמו לקולקטיביזם לפנות את מקומו לטובת האינדיבידואליזם. בני הקיבוצים שהתבגרו לא רצו שילדיהם יתחנכו באותה דרך שבה הם גודלו. בשנת 1997 ביטל אחרון הקיבוצים (ברעם) את הלינה המשותפת ובכך גווע למעשה החינוך המשותף.

ובכל זאת, רבים שגדלו בשיטה הזאת מביטים עליה בנוסטלגיה ומתגעגעים לאותה ילדות קיבוצית, שהיתה שונה מכל מה שידע המין האנושי עד אז.

בתהליך ההיחלשות וההתפכחות האידיאולוגית שחל בקיבוצים בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת (שהיה חלק מהתמורה הכוללת באידיאליזם הציוני), רוב אלה שחקרו וניתחו את החינוך הקיבוצי עשו זאת מנקודת מבט ביקורתית ואף זועמת. עם הזמן התרכך הטון והועלו גם טיעונים כבדי משקל בזכות שיטת בית הילדים והלינה המשותפת שעברה מהעולם. יתכן והיא עוד תחזור בשינויים כאלה או אחרים.

"הקיבוץ בראשיתו היה חברה חלוצית, המגויסת למשימות לאומיות. האמהות והאבות הצעירים, היו עסוקים - יומם ולילה - בהקמת מדינה ובמלחמה על קיומה. לא היה סיכוי למאבק שלהם ללא נכונותם להקריב הכל. [...] היחידה המשפחתית החלוצית, לא הייתה פנוייה ולא היתה בנוייה להתמסר לילדים.כפי שנכתב בשיר איתו הרדימו אותנו: "למה זה יחרוש בלילה ואותי לא יישן, אדמתי, בני, אין פנאי לה, נומה בן נומה בן." [...] מציאות החיים הכתיבה את אופן הטיפול בילדים, לא פחות מרעיונות החינוך הנאורים. [...] כשאני נזכרת בכפר שבו גדלתי, בכפר גלעדי של ילדותי, – המשפט הזה, במידה רבה מאוד מבטא את תחושותיי בו כילדה. [...] השילוב הקשה שהתקיים בחצר הקיבוצית: של העדר דור סבים בוגר ומנוסה שידריך את ההורים הטריים, יחד עם סביבה פיזית רבת סכנות לילדים, המאיימת גם במחלות קטלניות, ואיתם חולשת המשפחה, שתארתי, הפך את אנשי הרפואה לאורים ותומים של גידול התינוקות והפעוטות. [...] אמי, אשר ילדה וגידלה עשרה תינוקות, סיפרה לי, שעד היום יש לה חלום-סיוט חוזר, על תינוק ששכחה באיזה מקום, והיא יודעת שהוא מחכה לה, שתבוא להניק אותו. [...] במבט לאחור קל לבקר את החינוך הקיבוצי קשה יותר להבין אותו, ועוד יותר קשה, אך חשוב, ליטול קורה מבין עינינו, ולהודות בכך שרוב ההורים הצעירים בימינו, השותפים לביקורת על החינוך הקיבוצי של אותם ימים, נוהגים כיום, לאפסן ילדים מגיל חודשים ספורים, במוסדות חינוך מנוכרים, כשילדיהם פוגשים את הוריהם המותשים – להשכבה בלבד, כי ההורים של היום מוכנים להקריב כמעט הכל, למען מה? לנו היו שעות אחה"צ עם הורינו - ובהמשך מוסדה בקיבוץ גם שעת האהבה, במשך היום. כל מי, שמבקרים וכואבים את החסר של הדרכה הורית בימינו, יכולים לראות בקיבוץ, דוגמא לחברה שלוקחת אחריות קולקטיבית על חינוך הילדים. אני מציעה לראות בשיטה הסדורה של החינוך הקיבוצי, החלוצי, מקור השראה ומורה נבוכים, למחנכי דורנו. לא, אין צורך לחזור לשם כך ללינה המשותפת, הנסיבות שדרשו זאת אז, השתנו, אך ראוי מאוד בעיניי, לבחור שוב בחינוך כמשימה החלוצית של התנועה הקיבוצית, במאה השנים הבאות."*

תיעוד זיכרונות מהקיבוץ

על המדף אפשר למצוא היום שפע של ספרי זיכרונות שמתעדים את הילדים בקיבוץ ואת החינוך הקיבוצי. למשל :

  • הביתה מאת אסף ענברי, ידיעות ספרים, 2009.
  • היינו העתיד מאת יעל נאמן, אחוזת בית, 2011.
  • מסע ליד חנה מאת כרמית גיא, עם עובד, 1992.
  • מעוז חייו - סיפור חייהם של חיה ודודו אפל מאת שלומי רוזנפלד, הוצאת משפחת אפל, 2016.
  • נעמה אורברךאיך עושה ילדה, שוקן 2004.
  • ארבע אחרי הצהריים מאת נועה זית (בת-קיבוץ גשר(, הוצאת מטר, 2008.

בשנים האחרונות הופקו גם סרטים חשובים וקטעי וידיאו שעוסקים בחינוך הקיבוצי. מבין המבחר ראוי להזכיר במיוחד את:

גם התיאטרון עסק בתופעה בהקשרים שונים. כך למשל, ביולי 2009 עלה בתיאטרון צוותא המופע הקומי "כי אמיתית היא" מאת רוני ברודצקי וניבה דלומי. גיבורת ההצגה יוצאת למסע זיכרונות אל עברה כילדת קיבוץ בחברת הילדים ונזכרת בחוויות המתוקות-מרירות שעברה בה. מסע הזיכרונות מלווה בדילמות שונות הצצות ועולות בעולם המבוגרים המקביל, המלווה את התפוררותה של המסגרת הקיבוצית. ההצגה בנויה מקולאז' מגוון של תמונות תוך שילוב שירים אופייניים לתקופה והתייחסות למאפייני הישראליות. לקהל יש הזדמנות לקחת חלק פעיל בהצגה, באמצעות שירה בציבור בתחילתה ובסופה.

האינטרנט ובעיקר אתרי הקיבוצים כולל מגוון רחב של מאמרים וכתבות שעוסקים בילדות הקיבוצית. כך למשל, בקיבוץ בית השיטה ובקיבוץ דליה.

המוסד החינוכי שבקיבוץ גן-שמואל העלה לאוויר אתר אינטרנט חדש וייחודי. מעצבי האתר ביקשו להתמודד עם הסוגיה כיצד להנגיש את החומר הרב, שהוא בעל ערך היסטורי וסנטימנטלי, לקהל הרחב, כך שיוכל לראות, להיזכר, ואף לחלוק בסיפורים ובחוויות מהעבר. הפתרון היה בהפיכתו לאתר חי ואינטראקטיבי. האתר כולל ציר זמן, תגיות (נושאים), דף הקבוצה, דף החניך, דף מחנכים ואנשי 'חבר העובדים'. מספר חודשים לאחר עלייתו לאוויר דיווחו עורכי האתר שכבר הוזנו בו 2,345 תמונות, 14 סרטונים, מידע על 1,425 חניכים ואנשים שעבדו במוסד, 60 קבוצות, 1,045 דפים.

מספר ישראל רפפורט, ממנהלי האתר (לשעבר עורך אתר הקיבוצים): "הרבה שאלות ואתגר גדול הציב הפרויקט הזה מה גם שצריך לכוון לכל הגילאים, לכל ה'מוסדניקים' והעובדים לדורותיהם. הקמנו אתר שהוא גם ספר מחזור מאורגן לפי הקבוצות, גם ארכיון וגם רשת חברתית פעילה בה יכולים החברים לא רק לצפות אלא גם להגיב, לתרום לתוכן בכתיבה והעלאת תמונות וסרטים".

במוזיאון עין שמר ובמוזיאון ביפעת נבנו אגפים המוקדשים לתיעוד חוויות הילדות בקיבוץ. בקיבוץ אפק הקימו מוזיאון המוקדש לאורח חיי הילדים שגדלו בקיבוץ בחינוך המשותף, שמבוסס על מוצגים ותמונות מארכיון הקיבוץ. 

בית הארחה "בית וקיט" בקיבוץ לוחמי הגטאות מזמין מטיילים למסלול טיול נוסטלגי בשבילי הקיבוץ. לאורך המסלול מזכירים אנקדוטות מהחיים במקומות שהיו ואינם או בכאלה שהשתנו (בתי הילדים, חדר האוכל, המוזיאון, האטלייה, הרפת ועוד).

התערוכה "שי לילדינו - תרבות לילדים בקיבוצים" עלתה בספטמבר 2012 בגלריית עין חרוד (אוצרת: עינת אמיתי). התערוכה והספר שנלווה לה משרטטים תרבות פנימית עשירה לילדים שגדלו והתחנכו בקיבוצים. כלולים בתרבות זו רעיונות בתחומי האדריכלות, הקשר אל הטבע, חצר הגרוטאות, האמנות, המשחק והצעצוע, הספרות, התיאטרון, הבובטרון, הקולנוע והחג.

האוסף "ילדות יחפה", שהפיקה עינת אמיתי, מורכב מארבעה דיסקים שכוללים 14 סיפורים ו-36 שירים שנאספו על פי עדותה: "לפי אהבה אישית וזיכרונות פרטיים שלי. את הסיפורים אספתי מספרים שהיו לי בבית ומספרים שמצאתי אצל חנצ'ה בספריה של גשר. את השירים אספתי בעזרתה של תלמה נשיא מהארכיון ביד יערי, מנבירה בזיכרון שלי ושל הקרובים לי על שירים ששמעו בילדותם, מהפרוייקט האדיר של זמרשת ומאוסף התקליטים והדיסקים הפרטיים שלי. את האוסף מלווים כמה דברים מוחשיים. הראשון הוא מין נסיון נוסטלגי לשוות לדיסקים מראה של תקליטי ויניל (ספריי צבע שחור עושה עבודה מצויינת!), והשני הוא שכל דיסק סומן בעיגול צבע התואם לצבע של פתקי הכביסה של בתי הילדים. כל דיסק "נכנס" למעטפה המסומנת בפתק הכביסה התואם (מאחורי הדיסק). את שני אלה לא אביא לכאן. בתוך המארז נמצאת חוברת עם פרטי הסיפורים והשירים. לפי רעיון שהגה יובל דניאלי מארכיון יד יערי, בחוברת ישנם גם 14 ציורים של שערי משמר לילדים. על שער האוסף מופיע קטע מתוך חיתוך נייר של אראלה הורביץ. הצבע הירוק שנבחר למארז כולו יובן אולי רק על ידי בני קיבוץ גשר: זהו הצבע של קירות חדר האוכל של גשר... " טעימות מהחוברות נמצאות בבלוג שלה.

ילדות בתקופת השואה

על פי נתוני הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, בשנת 2015 חיו בישראל כ- 189,000 ניצולי שואה. ביוני 2014 עדכנה הרשות לזכויות ניצולי השואה בדיון בכנסת, כי לאחר שגובשה הרשימה הלאומית קיימת ברשותה כעת רשימה של כ- 200 אלף ניצולי שואה; נתון זה תואם את ההערכות של הקרן משנים קודמות. כשני שליש מתוכם הן נשים, וכ-45,000 מהם חיים מתחת לקו העוני (הכנסה של מתחת ל- 3000 ₪ לפי הביטוח הלאומי). הם סובלים מבעיות רפואיות – פיזיות ונפשיות, שהן תוצר ישיר מהילדות בתקופת השואה. בעיות אלה מלוות אותם במהלך כל חייהם, פוגעות בשלוותם ומתגברות עם השנים. כ- 40 ניצולי שואה נפטרים מידי יום, כ- 1200 מדי חודש, וכ- 14,200 נפטרים מדי שנה. במקביל, ישנן אוכלוסיות חדשות של ניצולי שואה המוכרים על ידי מדינת ישראל וועידת התביעות כזכאים לסיוע. למרות זאת, 2015 היתה השנה הראשונה בה מספר הניצולים ירד עקב תמותה גוברת (למרות ההכרה באוכלוסיות חדשות בישראל). ניצולי השואה הולכים ומזדקנים והגיל הממוצע שלהם עולה. על פי נתוני הקרן ונתוני מכון ברוקדייל לשנת 2013 , כ- 65% מהניצולים הנזקקים לסיוע הינם מעל גיל 80, 40% מהניצולים מעל גיל 86, כ- 13% מתוכם בני 90 ומעלה.*

כמיליון וחצי מתוך ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה היו ילדים. ילדים תמימים וחסרי ישע, שלא הספיקו לממש את חלומותיהם ואת תקוותיהם לעתיד. הם נרדפו, עונו וחוו חוויות טראומטיות שהדעת מתקשה לקלוט.*

תקופת השואה גזלה מהילדים את ילדותם. הם נאלצו להתבגר מהר מהצפוי, לקבל אחריות על עצמם ולעיתים גם על הוריהם וקרוביהם ולהתמודד בעצמם עם המצוקות שכפתה עליהם המלחמה.

עשרות עדויות מצויות במאגרי יד ושם ובמאמרים וספרים שפורסמו על הנושא. כך למשל, בקובץ "ילדי המלחמה, 1944-1948 - ילדים מספרים על השואה" (ערך חנן אלשטיין) שראה אור ב-2014 (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים). הספר מאגד 55 עדויות של ילדים ששרדו את המלחמה ולוקטו מתוך מאות עדויות שנשמרו בארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. העדויות מזעזעות. הילדים מספרים על ההיטלטלות ממקום למקום, על המוות והרצח בכל מקום שיפנו (לעתים ממש לנגד עיניהם), על משפחתם שנכחדה והגעגועים להורים ולקרובים ועל הצורך להישרד יומיום בכל דרך אפשרית (כולל אכילת שלג וחלקי בעלי חיים לא נודעים).*

הסמל והמיתוס של אנה פרנק

על עולמם של ילדים בשואה אפשר ללמוד ממכתבים ששלחו למשפחותיהם מהגטאות וממחנות הריכוז. רבים נאספו ותורגמו על ידי מכון יד ושם בירושלים. גם היומנים האישיים וספרי הזיכרונות שנכתבו בזמן השואה ואחריה מהווים כלי תיעודי בעל חשיבות גדולה בשחזור ובהבנה של עולמם של ילדי התקופה ההיא.

מקצת מהנערים והנערות ששרדו את השואה החלו לכתוב רשימות או קטעי יומן עוד בימי המלחמה. אחרים החלו לכתוב מיד לאחריה בבתי ילדים במחנות הפליטים או בארץ ישראל. לרבים לקח זמן רב עד שהיו מסוגלים לאסוף את עצמם לכתוב על החוויות הקשות שעברו. לעתים משפחתו של הניצול/ה מוציאה לאור ספר זיכרונות לזכרו/ה, שכולל גם זיכרונות ילדות שהותיר/ה אחריו/ה.*

ד"ר אמונה נחמני גפני, שחקרה את ספרי הזיכרונות של מי שהיו ילדים בתקופת השואה (במיוחד את אלו שנכתבו בשנים האחרונות), מצאה כי רבים התלבטו והתחבטו אם לכתוב במשך רוב חייהם. הכתיבה דרשה מהם כוחות נפש והתמודדות רגשית קשה ולכן רובם בחרו לדחותה. רק לעת זקנה הם החלו לכתוב, בין השאר כהצהרה של ניצחון או התבגרות וגם כדחף להנציח את סיפורם ולהורישו לצאצאיהם.

היומן המפורסם ביותר מתקופת השואה הוא יומנה של אנה פרנק, שתיאר את חייה של נערה החיה בדירת מסתור עם בני משפחתה ובני משפחה נוספת באמסטרדם. פרנק הייתה בת 13 כשנכנסה למחבוא ובת 16 כשנספתה במחנה הכפייה ברגן בלזן, חודשים ספורים לפני תום המלחמה. מותה והיומן הנפלא שהותירה אחריה קיבעו אותה בתודעה הקולקטיבית העולמית כנערה מתבגרת נצחית. רציחתה בידי הנאצים, כמו רציחתם של מאות אלפי ילדים ונערים חסרי ישע, סימלה את פסגת הרשע.

תערוכות ומיזמים חינוכיים

כחלק ממחויבותו של מוסד יד ושם לשמר את זיכרון השואה, שומר המוסד גם אלפי חפצים של הנספים והניצולים ששרדו. ביניהם חפצים אישיים או חפצים ששמשו משפחות או קהילות. רק חלק קטן מאוסף החפצים מוצג בתערוכת הקבע במוזיאון ההיסטורי לתולדות השואה ביד ושם. חלק מוצג גם בתערוכה וירטואלית באתר המוסד.

מוזיאון "יד לילד" בלוחמי הגטאות מוקדש לסיפור גורלם של הילדים היהודיים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בשלהי 2013 נפתחה בחלל התערוכות המתחלפות תערוכה בשם "כאן התחילה ילדותי", שעסקה בגורלם של הילדים עם סיום המלחמה ולאחריה: "ילדים שאיבדו את הוריהם ואת ביתם; שאיבדו במלחמה ערכי מוסר והם מתקשים לחזור לחיים נורמאליים; ילדים שחיו בזהות שאולה אצל משפחות נוצריות ובמנזרים, ילדים אשר התקשו לחזור אל זהותם היהודית וסוגיות נוספות המעמיקות את ההבנה שהשחרור לא היה סופו של מאבק ההישרדות."

גדעון רפאל בן מיכאל, עורך הביטאון "פורום שמירת זיכרון השואה", הוציא מספר גיליונות שקשורים בזיכרונות של ילדים שעברו את השואה. בפתח הגיליון שיצא ב-2007 כתב:

"זה למעלה משלוש שנים אני חוקר נושאים רבים מהשואה וכתוצאה מכך אני נחשף לעשרות ספרים הנמצאים בספריות ובעדויות רבות הנמצאות במאגר ארכיון "יד ושם". כתוצאה מחשיפה זו, הגעתי לספרי עדות, יומנים ועדויות על ילדים ומתבגרים בשואה.
שנים רבות עסקתי בנושאי החינוך לערכים וגם בהנחלת תודעת השואה לתלמידים וזאת במסגרת תפקידיי במערכת החינוך. כאמור, אני מקדיש את עיתותיי לחקר השואה ולהנחלת זיכרון השואה בעיקר לבני נוער וילדים.
כאשר עיינתי בסיפור עדותיהם של ניצולי השואה המספרים על ילדותם והתבגרותם בתוככי התופת, חשבתי שמן הראוי לחשוף את סיפוריהם. [...] ככל שהתעמקתי בתכני העדויות, עמדתי משתאה נוכח גבורתם של הילדים והמתבגרים, כיצד חשו אחריות ומחויבות לגורל הוריהם ואחיהם וכיצד התמודדו עם סבלותיהם האישיים ועם מלחמת הקיום-ההישרדות. [...] צירפתי לביטאון תמונות המבטאות את אימי הפחד הנסוכים על פני הילדים ואופן הישרדותם. מהתמונה המצ"ב הנמצאת ב"אלבום אושוויץ", הוצאת "יד ושם", נוכל לראות את מבטיהם הנוגים וסימני השאלה הנסוכים על פניהם של נשים וילדים הצועדים על ה"רמפה" ליד הרכבת שהביאה אותם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. תמונה זו, מבטאת בעיניי את הטרגדיה האיומה של אותם ילדים ואימותיהם שלא זכו להינצל ונרצחו בתאי הגזים באושוויץ.*

מזה שנים רבות עורך ומגיש איזי מן פינות ותוכניות מיוחדות ליום הזיכרון לשואה ולגבורה וליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מן תיעד עשרות ניצולי שואה שסיפרו על הילדות בשואה, דרכי המחבוא שלהם, השתתפותם בפעילות הפרטיזנים, ציד נאצים, חסידי אומות העולם ועוד.

פרויקט ייחודי שיזם הארכיון הציוני בירושלים זכה לכותרת "ילדי הבי.בי.סי." ב 1945 שידר ה BBC שמות ופרטים של 45 ילדים, ניצולי שואה שנותרו לבד, המחפשים את קרובי משפחתם. ב-2012 יצא צוות ה BBC יחד עם הצלב האדום לאתרם. לשידור המקורי אפשר להקשיב באתר ההיסטורי של ה-BBC

באתר מוזיאון השואה בוושינגטון ניתן לקרוא פרטים על המבצע לאיתור ילדי שואה, שנמשך כבר כמה שנים. ב-2015, 70 שנה לאותו שידור של ה-BBC, התבקש הארכיון הציוני לעזור ולאתר שישה שבמהלך השנים לא אותרו. האיתור נעשה בעזרת בוגרי קורס המבוא לחקר המשפחה, המתקיים בארכיון הציוני, ובעזרת מתנדבים רבים נוספים החברים בקבוצה זו. ב-19 במרץ 2015 נערך בארכיון בירושלים יום עיון לסיכום הפרויקט, ובמסגרתו התקיים מפגש של משפחות ילדי ה BBC שאותרו עם המאתרים. תיקים אישיים שאותרו בארכיון הציוני הוצגו בספריה לבני המשפחות.

ילדי הניצולים

בשלושת העשורים האחרונים גדל העניין הציבורי והמחקרי במה שזכה לכינוי "הדור השני לשואה". בהקשר זה עלו שאלות כגון: האם טראומה נפשית שחווה הורה יכולה לעבור לילדיו אף שלא היו נוכחים בעת הטראומה? המחקר הפסיכולוגי נותן מענה חיובי לשאלה הזו. כלומר ילדותם של רבים מבניהם ובנותיהם של ניצולי השואה הושפעה מהטראומה של הוריהם באופן מודע ובלתי מודע. תופעות דומות של העברת ביטויי טראומה מדור הורים לדור הילדים נמצאו גם אצל ילדיהם של חיילים אמריקאים משוחררים אשר שירתו במלחמת וייטנאם.*

ילדות בחברה הערבית

רבות כבר נכתב על המקום השולי שמייחדות האמנות והתקשורת ההגמונית בישראל למגזרי החברה הישראלית שאינם יהודים חילונים. למעשה רוב הציבור הישראלי אינו מכיר אלמנטים בסיסיים של מסורת וסגנון חיים הרווחים במגזר החרדי, הדתי-לאומי, האתיופי והרוסי. בעיקר הוא חסר ידע על המגזרים דוברי הערבית - הדרוזי והערבי מוסלמי/נוצרי/בדואי. ילדות בחברה הדוברת ערבית בארץ כוללת אינספור מרכיבים ייחודיים ומעניינים שמחכים למחקר ותיעוד מקיפים. הם קשורים למסורות דתיות, עדתיות ומקומיות, לחיים בבועה גיאוגרפית ותרבותית, לאופי החיים החמולאי והפטריארכלי, וכמובן גם למתח, הניכור והעוינות המלווים את היחסים בין יהודים לערבים. 

הספר ילדוּת בחברה הערבית בישראל - סוגיות חינוכיות ומחקריות, בעריכת גילה רוסו-צימט, מרגלית זיו ואפנאן מסארוה-סרור (2015) הוא הראשון שעוסק בסוגיה מנקודת מבט מחקרית. הספר, שיצא לאור בערבית ועברית, מאגד בתוכו מאמרים עיוניים ומחקריים על ילדוּת בחברה הערבית בישראל. המאמרים בספר, שנכתבו על ידי אנשי מקצוע ממגוון רחב של דיסציפלינות אקדמיות וממוסדות אקדמיים שונים, בוחנים מנקודות מבט היסטוריות ועכשוויות מרכיבים הקשורים בילדים ובילדות בתרבות האסלאם ובחברה הערבית בישראל. הספר נוגע בהתפתחות השפה, בהתפתחות המוזיקה, בחיי הילדים בגיל הרך, ביחסי הורים וילדים ובהדרכה בגני ילדים.

ועדיין יש מקום לעוד ועוד מאמרים, ספרים וסרטים שיעסקו בילדות בחברה דוברת הערבית בישראל, בתקופות שונות, על כל הייחודיות שקשורה לחוויה הזאת.

ביביליוגרפיה

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על ישראליאנה ונוסטלגיה של ילדות ונעורים (1)

    נירה

    מרתק. הוסיף לי המון. תודה!
    יום ראשון ו' בניסן תשע"ז 2 באפריל 2017

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.