דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

פרק 15: ישראליאנה ונוסטלגיה של עולי אתיופיה

עוז אלמוג ותמר אלמוג


נוצר ב-3/19/2016

יציאת אתיופיה

תיעוד המסע המפרך לארץ ישראל

הקליטה בישראל היתה ועודנה תהליך ארוך ומלא קשיים ואכזבות עבור העולים מאתיופיה. הממסד הדתי וחלקים נרחבים מהציבור הטילו ספק ביהדותם וסטריאוטיפים שרווחים כלפי האפריקאים בעולם המערבי דבקו בהם ואימללו אותם. והיו גם קשיי הסתגלות שקשורים בפערי תרבות: רמת השכלה נמוכה, אי ידיעת השפה העברית, הבדלי מנטליות וקשיי התאקלמות בשוק העבודה.

תהליך "הקליטה המתווכת" שהתבצע בחסות הסוכנות היהודית הקל על העולים בהבטים מסויימים והיקשה עליהם בהבטים אחרים (למשל סירבול בירוקרטי וגילויים של בורות וחוסר רגישות מצד הרשויות הקולטות).

אבל היה קושי נוסף שלא זכה לתשומת לב ראויה בציבוריות הישראלית, ושהכביד מאד על העולים מאתיופיה: חוסר ההתייחסות של החברה הישראלית לסיפור הטרגי וההירואי של מסעם לארץ ישראל.

במחקרו של גדי בן עזר (2003) רואיינו צעירים וצעירות ששרדו את המסע. המרואיינים התבקשו לספר את סיפור המסע כפי שהם זוכרים אותו מניתוח הסיפורים עלו שלוש תמות (מעין עוגנים סמליים שמייצרים נרטיב מיתולוגי לאומי):*

"התמה הראשונה היתה הזהות היהודית. החלום להגיע לציון ("ירוסאלם") הנו חלום עתיק של יהודי אתיופיה שהועבר מאב לבנו ומאם לבתה. הם האמינו שיום אחד "הזמן יגיע" והם, כמו בני ישראל בזמנו במצרים, ישובו לארץ ישראל. לכן המסע לישראל נתפס מלכתחילה כמעין אירוע ניסי.

יתר על כן, במחקרו של בן עזר הסתבר שבכל שלבי המסע, מההכנות לדרך, דרך המסע הרגלי בשבילי אתיופיה ועד השהות הארוכה בסודן, התחזקה הזהות היהודית של ההולכים והתגבשה. המסע נתפס בעיניהם כמונחה בידי האלוהים. המסר ליציאה ניתן על ידו, הוא המוביל והמנחה אותם בדרכים העקלקלות, מסייע להם בהצלה פתאומית מאויבים. בנוסף לאמונה באלוהים, התבטאה הזהות היהודית במסע בניסיון לשמור מצוות ומנהגים יהודיים (שבת, פסח, כשרות, נידה). כך, למשל, הם מספרים שוב ושוב על מקרים שהקבוצה שלהם נרדפה על ידי שודדים או חיילי הממשלה, ואף שהיו קרובים לגבול הסודני ויכלו לחצות אותו ולהימלט מרודפיהם, הם עצרו עקב כניסת השבת, וכתוצאה מכך נאסרו והוחזרו עשרות או מאות קילומטרים לאחור. רבים גם נזהרו מלהפר את כללי הטומאה ושילמו על כך מחיר יקר.

התמה השניה שדרכה ראו העולים את המסע היתה הסבל והקורבן שנדרש מהם. הם נאלצו לנוע מהר וללא הפסקה, לעתים ללא שינה, במסלולים הרריים צרים, בלילה, תוך חשש שאם לא ינועו די מהר ילכו לאיבוד. רבים נפלו ונפצעו ונאלצו להישאר מאחור ולהמתין לקרובי משפחה שיאספו אותם בחזרה לכפרם. צעירים נאלצו לתמוך במבוגרים, הורים בילדיהם. העולים עברו תקופות של מחסור חמור או מוחלט באוכל ובמים, והיה עליהם לחצות מעברי הרים גבוהים וגאיות עמוקים, נהרות זורמים ואזורים מדבריים. הם סבלו ממחלות הנפוצות באזורי שפלה, בייחוד מלריה, לאחר שירדו מההרים הגבוהים שבהם גרו. גם טפילי נהרות הציקו להם ופגעו בבריאותם. אמהות נאלצו להניק תוך כדי הליכה. העולים היו חייבים להסתתר מחיות טורפות וגם מחיילי הממשלה ומשודדי דרכים, "שיפטה", השולטים בשבילים ההרריים עקב מלחמת האזרחים המתמשכת באתיופיה. רבים נאסרו ונחקרו בעינויים קשים בדרך, הוחזרו לאחור שוב ושוב. כספם של רבים נשדד וכן בגדיהם ולעתים קרובות גם כדורי המלריה והאוכל והמים שנשאו. נערות ונשים צעירות עברו חוויות של אונס או סכנת אונס וחטיפה. יש מהן שנותרו בסודן, או הועברו כשפחות לסעודיה. בסודן, רבים חלו ומתו. בתקופה מסוימת מתו כ-15 בני אדם ביום במחנה אומרקובה.

רבים קברו בלילה, תוך נשיכת בגדם כדי שלא יישמע בכיים. רבים קברו באוהל שלהם במחנה הפליטים, וביקשו לעבור לאוהל אחר.

בנוסף, היה קיים גם הסבל הנפשי. ההולכים במסע חוו קודם כל סבל בגלל הפרידה מבני משפחה. כאב זה הועצם וקיבל פנים מיוחדות בהקשר של התרבות האתיופית, שבה אדם מנותק ממשפחתו נחשב אדם לא-שלם. אחד המאפיינים הכואבים של המסע הוא שרוב המשפחות התפרקו בדרך: קודם כל עקב הצורך לצאת בחלקי משפחה, ואחר כך עקב קשיי המסע הרגלי ותלאותיו או עקב המוות הרב, בעיקר בסודן. רבים חשו, וחלק עדיין חשים בישראל, את אשמת הניצולים שנותרו בחיים, ואשמה על כי לא קברו את קרוביהם כראוי, לפי הנוהג, תוך נתינת הכבוד לנשמת המת. היבט נוסף הוא תחושת ההשפלה והביזוי של הסבל הנפשי שקשור בחוויות טראומטיות. העולים עמדו בעת המסע במצבים של חוסר אונים ועינוי נפשי. נערות נאלצו לעמוד לפעמים במשך ימים לצפות בחבריהן או אחיהן מעונים או תלויים "הפוכים" בשמש הקופחת, כשהן סובלות סבל רגשי עצום. אחרות נאנסו ואיבדו אחר כך עניין בחייהן. נערים עברו לעתים חוויות של חוסר אונים עקב חוסר היכולת לסייע לאחיותיהם, לקרובות משפחה אחרות, ולחברות ללימודים, שהם מרגישים אחראים להם. כל אלה הביאו רבים מהצעירים והצעירות להתנסות במשברים נפשיים, שבהם שאלו עצמם שאלות נוקבות על עצם ההחלטה לצאת למסע.

התמה השלישית במסע היתה סיפור הגבורה. בתרבות האתיופית קיים המושג "גובז", שמובנו העיקרי הוא האדם הגיבור. בבסיסו מתייחס המושג ליכולתו של אדם להתמודד עם הליכה ממושכת בדרכים הרריות. הזכות לתואר "גובז" רלוונטי במיוחד למתבגרים וצעירים."

לא זו בלבד ששלוש התמות הללו לא באו לידי ביטוי בתפישה של הציבור הישראלי הוותיק את העליה מאתיופיה, אלא שרובו לא תפס את העליה מאתיופיה כסיפור של סבל, קורבן וגבורה ולמעשה כלל לא הכיר את הסיפור הטרגי (בין השאר בשל מעטה החשאיות שנפרש על המבצע בזמנו ובשל דעות קדומות). העולים עצמם התכנסו בשתיקתם והצניעו את הסיפור, הן בשם אופיים המסוגר, והן בשל הטראומה שעברו וקשיי הקליטה שהסיחו את דעתם.*

אבל חרף הטרגדיה, האוכלוסייה הוותיקה בארץ לא רק שלא פירשה את המסע מאתיופיה בפרשנות המסורתית ההירואית של העליות הקודמות, אלא למעשה טאטאה אותו והתעלמה ממנו במשך שנים רבות. במקום לראותם כאנשים שלקחו את גורלם בידיהם והוכיחו יכולת וכוחות להתארגן ולהתמודד עם קשיים עצומים במסע, ובחלקם אף להנהיג אחרים, ראתה אותם החברה הישראלית כמסכנים, חסרי אונים, רעבים ש"אנחנו הצלנו אותם". המסע שימש עבור הישראלים יותר כאישור לתפיסתם העצמית כ"מצילי היהודים בעולם", כ"גיבורים" שעשו את "אנטבה" ומבצעים דומים. גם תמונות הטלוויזיה של הרעב בסודאן מ- 1984 וסמוך לעצירת מבצע משה, חרטו בתודעה הישראלית את הדימוי של רעבים ומסכנים. זאת, למרות שבתקופת היציאה אל המסע, בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, לא היה רעב כלל באזורי היהודים.

וכמו להוסיף חטא על פשע גם זהותם היהודית לא הוכרה באופן מלא והם נאלצו (ועדיין נאלצים) לעבור גיור לחומרה, הכולל הקזת דם מאיבר המין של גברים וטבילה במקווה טהרה, וטבילה בלבד של נשים.

העובדה שהחברה הישראלית לא אישרה ולא קיבלה את תפיסתם העצמית של העולים מאתיופיה בעקבות המסע, החלישה את כוחות ההתמודדות שלהם עם הסבל הרב שעברו ועם קשיי הקליטה.

רק בתקופה האחרונה, בעיקר בעקבות מחאת הארגונים החברתיים של יוצאי אתיופיה והתחזקות הרגישות הרב תרבותית, מתחילים הסיפורים לצוף על פני השטח ולחלחל לתודעה הציבורית הישראלית. אחד האירועים התרבותיים שביטא את השינוי היה הביצוע המרגש של שירו של שלמה גרוניך "המסע לארץ ישראל" עם מקהלת שבא.

במשך תקופה ארוכה העולים שתקו ושמרו את סיפור המסע והטראומות האישיות בבטן. רבים סובלים עד היום. לאחרונה החלו לצאת טיפין טיפין עדויות הן באמצעות טיפולים מקצועיים והן בעקבות החשיפה התקשורתית ויוזמות מקומיות.

כך למשל, בית אביחי העלה לאתר הבית שלו סרט וידיאו שבו במאי הסרטים דוד גברו, איש החינוך דוד מהרט ומנהלת רשת א' של קול ישראל צגה מלקו מספרים על הכמיהה העמוקה לישראל של יהודי אתיופיה ועל מסע העלייה המפרך שגבה מחירים קשים. 

הסרט "בצאת ישראל" על עולי אתיופיה דרך סודן הוקרן בפסטיבל דוקאביב 2010. בימוי ותסריט: מני אליאס, הפקה: מיכה שגריר.

יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

יום הזיכרון לנספי עליית יהודי אתיופיה (נקרא גם יום נספי סודאן) מצוין ביום ירושלים (כ"ח באייר) לזכר כ-4,000 מיהודי ביתא ישראל שמתו במהלך המסע וההמתנה לעלייה במחנות הפליטים בסודאן בזמן מבצע אחים.

האנדרטה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם ארצה

עד לשנת 2006 נערך טקס האזכרה ברמת רחל. במרס 2007 נחנכה בחלקו הדרומי של הר-הרצל האנדרטה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם ארצה (עד אז הייתה אנדרטה זמנית בשכונת הקראוונים גבעת המטוס בירושלים). בהקמת האנדרטה השתתפו המשרד לקליטת העלייה, מינהל מקרקעי ישראל, ההסתדרות הציונית העולמית ונציגי עיריית ירושלים. אגף ההנצחה של משרד הביטחון ריכז את ההיבטים הטכניים של תכנון האנדרטה ועיצובה. את האנדרטה עיצב האדריכל גבריאל קרטס, בשיתוף עם יוצרים וסופרים בני הקהילה האתיופית, שעבודותיהם שולבו בה. כמו כן שולבו באנדרטה מונולוגים שכתבו בני הקהילה, המתארים את ההווי בכפר האתיופי, את הדרך לישראל, את ההמתנה במחנות הפליטים בסודן ואת החלום על ירושלים. סביבת האנדרטה משמשת מקום התכנסות המיועד להתייחדות עם זיכרון הגבורה והאובדן של האלפים אשר נספו בדרכם לישראל.*

להבדיל מאנדרטאות אחרות הבולטות בשטח, נבנתה אנדרטה זו כאנדרטה שטוחה יחסית המשתלבת עם הסביבה, על מנת להמחיש את רעיון מקום המקלט ולדמות קבר אליו עולים לרגל.

ציון יום הזיכרון ברחבי הארץ

במספר רשויות ברחבי הארץ, בעיקר כאלה שבתוכן יש ריכוז עולי אתיופיה, מציינים את יום הזיכרון בטקס ממלכתי.

כך למשל, ב-2017 נערך טקס כזה בשכונת קריית משה בטבריה, ביוזמת פורום המנהיגות בשכונה, בראשות צביקה מזרחי ובשיתוף מחלקת הקליטה של עיריית טבריה ותנועת הנוער העובד והלומד. הטקס נערך בשני חלקים: מסכת של טקס זיכרון סטנדרטי ובחלק השני נערך טקס מסורתי אותנטי בהשתתפות בני הקהילה ושני קייסים שהגיעו במיוחד מעפולה. הטקס נערך במעמד ראש העיר יוסי בן דוד, חבר מועצת העיר והממונה על הקליטה ברוך ויצמן, יואל חדד מנהל מחלקת הקליטה, אלסה אלמו רכזת הקהילה מטעם מחלקת הקליטה, מתנדבים ובני הקהילה בטבריה. ראש העיר הבטיח במעמד החגיגי שיפעל למען הצבת אנדרטה שתנציח את זכרם של הנספים.*

טקסים דומים נערכים מדי שנה בחדרה, אשקלון, קרית מלאכי, נתניה, ראש העין, ירושלים, רחובות ביוזמת העיריות, המתנ"סים המקומיים ועמותות שונות.

תנועת הצופים המפעילה את פרויקט שב"א (שילוב בני הקהילה האתיופית) יזמה פרויקט הדרכה סביב יום הזיכרון השנתי. לצורך כך הוצאה לאור חוברת שכוללת מידע על העליה לישראל מאתיופיה, עדויות של אנשים שהשתתפו במסע, שירים ועוד. גם במחנות העולים יזמו פעולות חינוכיות שונות לציון יום הזיכרון.*

תבנית תמונות
יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

הנצחת שמות הנספים

לאורך השנים נעשו ניסיונות שונים לתעד את שמות הנספים על מנת להוסיף את השמות לאנדרטה אך עד היום לא נערך רישום כולל ומוסדר.

ב-27 בנובמבר 2011 התקבלה החלטת ממשלה מס' 3885, על הנצחת שמות הנספים והפקתו של סרט תיעודי, והחלטה משלימה מס' 4630.

ב-30 באוגוסט 2012 נחתם הסכם לפיו ממשלת ישראל תבצע את הפרויקט באמצעות ההסתדרות הציונית העולמית. מטרת הפרויקט היא איסוף מסודר של שמות כל הנספים, הנצחת שמותיהם באנדרטה מיוחדת שתוקם באתר ההנצחה ליהודי אתיופיה, שבהר הרצל, והפקת סרט תיעודי-חינוכי להנצחת המורשת של יהודי אתיופיה ועלייתם דרך סודן ארצה.

כ-1,400 שמות נאספו בפרויקט הנצחת יהודי אתיופיה שעלו לארץ דרך סודן. באמצעות פריסה רחבה של רכזים ברחבי הארץ ובאמצעות עבודת איסוף, רישום ותיעוד, רוכזו באתר אינטרנט של הסוכנות הציונות שמות הנספים. הציבור מוזמן דרך האתר לעיין ברשימת השמות ולשלוח הערות, תיקונים ותוספות.*

אפשר למצוא היום גם ביוטיוב קטעי וידאו שמנציחים את הנספים. כך למשל: נספי סודן 2016 מולאו יעקב

תיעוד, שימור ולימוד של מסורות ומנהגי יהדות אתיופיה

מאמרים וספרים

במחצית שנות השמונים, זמן קצר לאחר מבצע משה שבמסגרתו הועלו ארצה מאתיופיה כ-6,500 עולים, החלו להופיע בזה אחר זה פרסומים שעסקו בתיעוד ולימוד תרבותם ומסורתם של יהודי אתיופיה. היוזמה העיקרית לפרסומים הללו הגיעה מהג'וינט, הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה (ראויה לציון מיוחד תרומתם של דני בודובסקי, יוסף דוד וגדי בן עזר בתחום הפצת המידע על הפולקלור של יהודי אתיופיה).* המידע התרחב וגם תפוצתו גדלה מאד בעשור האחרון, בעיקר תודות להתפתחות אתרי המידע באינטרנט.

אפשר למצוא היום ברשת פרסומים רבים שעוסקים בעקיפין ובמישרין בפולקלור היהודי-אתיופי מזוויות מגוונות. הויקיפדיה התעשרה בשנים האחרונות בעשרות ערכים  שעוסקים בעקיפין ובמישרין ביהדות אתיופיה ומסורתה.

פרסומים של אגודות העולים

א. יוסף דוד (2014-1931) היה בקבוצת הנערים האתיופים הראשונה שבאה לישראל ב-1955 כדי ללמוד עברית - עשרות שנים לפני מבצעי העלייה. הלימודים, שהתקיימו בפנימיית כפר בתיה ברעננה, היו יוזמה של ד"ר יעקב פיטלוביץ', יהודי שנולד בסוף המאה ה-19 בפולין והקדיש את חייו לחקר יהדות אתיופיה. ב-1983 החל לעבוד בסוכנות היהודית. הוא היה מתורגמן, עסק בקליטת עלייה ופעל לגישור על פערים תרבותיים בין העולים לרשויות. ב-1988 הקים יחד עם דני בודובסקי, שהיה עובד סוציאלי במרכז קליטה באשקלון, את "ביתאצ'ין" (“ביתנו", באמהרית) – מרכז לתמיכה במשפחות עולים במצוקה ולהדרכת עובדים סוציאליים ישראלים, שביקשו לדעת איך לטפל טוב יותר בעולים מאתיופיה. החוברות שנכתבו בהדרכתו של יוסף האירו היבטים בתרבות ובחיי הדת של יהודי אתיופיה, וסייעו לקליטתם בהמשך. "לצד זאת, בהשראתו הוקם מערך גישור סכסוכים של זקני העדה (השמאגלוץ'), שפועל בתיאום עם בית הדין הרבני בירושלים. זוגות אתיופים רבים יישבו את המתחים ביניהם בסיועו. בשנות ה-90 הוסמך כטוען רבני אחרי לימודים במכון מאיר. עם השנים הוא הפך למקור ידע מרכזי לחוקרים, רבנים, “קסים" ואנשי עלייה, שנעזרו בשליטתו באמהרית, עברית וגעז – השפה בה נכתבו ספרי הקודש באתיופיה, וכן בבקיאותו בהלכות של יהודי אתיופיה ובהלכות הנהוגות בארץ. הוא כתב ספרים באמהרית על מורשת יהודי אתיופיה, יזם את הקמת בית הכנסת ליהודי אתיופיה בלוד והיה פעיל קהילתי ואיש חינוך."*

ב. האגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה (IAEJ) היא מוסד שפועל בחברה ללא כוונות רווח (מלכ"ר). מטרתה להביא לשינוי המדיניות הקיימת בתחומי החינוך, השכלה גבוהה, התעסוקה, הדיור והרווחה. הארגון הוקם בשנת 1994 על ידי בוגרי האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה שקמה ב-1974 ופוזרה ב-1993. פעילויות האגודה כוללות בין השאר העלאת נושאים הקשורים בעדה לסדר היום הציבורי, הפוליטי והתקשורתי, בדגש על המאבק בתופעת האפליה והגזענות ובקידום השיוויון.

לאגודה אתר פעיל שכולל מאגר נתונים ומחקרים צנוע על הקהילה ופרסום ניירות עמדה על מצבה בתחומים שונים.*

באתר פורסמו בעבר גם מאמרים שעוסקים בתרבות ובמסורת של יהודי אתיופיה. למשל, על אוצר הפתגמים והאימרות של יהודי אתיופיה, על מנהגים, ערכים ותפישות עולם במשפחה ובקהילה האתיופית המסורתית, על הלבוש המסורתי האתיופי ועוד.*

ג. "בהלצ'ין" ("תרבותנו") - מרכז התרבות של יהדות אתיופיה בישראל הוקם על פי החלטה של ועדת שרים בראשות שר הקליטה, במטרה לשמר ולטפח את ההיסטוריה, המורשת והתרבות של בני הקהילה היהודית האתיופית בישראל.  מרכז בהלצ'ין מורכב ממחלקות שונות הכוללות: ייעוץ משפחתי, חינוך, ספריה, גנאולוגיה (אילנות יוחסין), קבוצת פולקלור ותיעוד אורקולי.

המרכז פועל למען חשיפתה של מורשת זו לציבור הרחב ולהשתלבותה של קהילת יהודי אתיופיה בחברה הישראלית.

מאגרי מידע על ביתא ישראל

א. הספריה הוירטואלית של מט"ח העלה לרשת מידע מגוון על אורח החיים והווי הכפר באתיופיה.

ב. המרכז לתכנון לימודים של מכללת קיי בבאר שבע העלה לאתר שלו מקבץ גדול של קישורים למידע על העדה האתיופית, ובכלל זה מידע פולקלוריסטי

ג. המסורת ההלכתית של ביתא ישראל נשמרה במשך דורות רבים כתורה שבעל פה ערוכה ומגובשת לפרטי פרטים. ספרות המשנה והתלמוד והספרות הרבנית שבאה בעקבותיה אינה מוּכֶּרת לבני העדה כלל ועיקר. התמורות העצומות שעברו בני העדה מכל הבחינות עם הגעתם לישראל, גרמו לשכחה מואצת של המסורת האתיופית וסכנת שכחה רובצת עליה תדיר. מכללת אורות ישראל יזמה פרויקט תיעוד מחקר ושימור ההלכה האתיופית שנקרא לביא (לחקר ביתא ישראל - מסורת הלכה ומנהג). תיעוד ההלכה האתיופית נעשה באמצעות קיום ראיונות עם חכמי העדה. החומר שנאסף עובר בחינה מדוקדקת על ידי צוות חוקרים מתוך מגמה לזהות את מקורותיו. באתר המכללה פורסמו מבחר מאמרים במגוון נושאים ומנהלי הפרויקט יצאו בקול קורא למבקרי האתר "ליטול חלק פעיל ויצרני במיזם. לקרוא בעין ביקורתית את המאמרים ולהוסיף, כל אחד מהידע האישי שלו, הן לתיעוד ההלכה האתיופית והן לזיהוי מקורותיה".

ד. במכללה האקדמית באחווה יזמו ב-2002 הקמת מרכז משאבים למורשת יהדות אתיופיה. מטרות המרכז הן: הגברת מודעותם של הסטודנטים, מורים ותלמידים למורשת יהדות אתיופיה כתרבות ייחודית בפסיפס עדות ישראל; הקמת מסד נתונים רחב על מורשת יהדות אתיופיה ותמיכה בסטודנטים ומרצים החוקרים תחום זה; טיפוח מרכזיה פדגוגית בה יוכשרו הסטודנטים בהכנת תוכניות לימודים על חייהם  ואורחותיהם של יהודי אתיופיה מתוך תקווה שהכרת מורשת יהודי אתיופיה תעזור בשילובם של בני העדה בחברה הישראלית; פיתוח תכניות לימודים שיסייעו למורים בהוראת מורשת יהדות אתיופיה במערכת החינוך; הקמת  גשר המקשר בין סטודנטים, תלמידים ומורים מבני העליות השונות הלומדים במכללה; טיפוח והמרצת סטודנטים יוצאי אתיופיה למצוינות אקדמית ולהכרה מעמיקה עם המורשת הייחודית של עדתם. 

פרויקט ייחודי כלל איסוף של אלבומי תמונות של המסע מאתיופיה לישראל, שהביאו הסטודנטים כל אחד מבית הוריו.

כיום המרכז סגור. המבנה שהכיל את המשאבים פורק ומשמש צרכים אחרים. המוצגים עברו למרכזי מורשת אחרים ורק אלבומי התמונות נשארו בספרייה של המכללה. 

בשש מכללות נוספות ישנן תוכניות לשילובם של יוצאי אתיופיה, בהתאם לפעילות של הסטודנטים והסגל במקום. כך למשל, במכללת אורנים, ארגנו סטודנטים בני הקהילה פעילות לכלל הסטודנטים, בה הראו וסיפרו את סיפורה של התרבות האתיופית כולל מאכלים ומוסיקה. בסמינר הקיבוצים ארגנו טקס לכל הסטודנטים ביום הזכרון לנספי סודן. אירועים אלו מאורגנים ביוזמה או בשיתוף של סטודנטים בני העדה, אשר מעוניינים לחשוף את החברה הישראלית למורשת שלהם.

ה. המרכז לתכנון לימודים של מכללת קיי בבאר שבע הקים באתר המכללה מאגר מידע אינטרנטי על העדה האתיופית שכולל קישורים מגוונים.

ו. מאגר המידע האינטרנטי של "סנונית" (עמותה לקידום החינוך המתוקשב מייסודה של האונ' העברית) כולל קישורים מועילים של מידע על העדה האתיופית.

ז. במסגרת הויקיפדיה הושק מיזם לתולדות ביתא ישראל, שסוקר בהרחבה את התקופות השונות בתולדות העדה, הפולקלור והמורשת שלה. 

סרטי תעודה

ביוטיוב קיימים סרטים רבים שעוסקים בעקיפין ובמישרין בסיפורם של יהודי אתיופיה. ביניהם: מבט שני - "ירוסלם", סיפורם של יהודי אתיופיהעליה של יהודי אתיופיהעליה וקליטה של יהודי אתיופיה - מעקב במשך 7 שניםהתחלה חדשה - סרט גמרמבצע שלמה עליית יהודי אתיופיה לישראל- ארכיון צה"ל; מבצע משהסיפור העלייה- המסע מאתיופיה לישראל דרך סודןסיפורה של משפחת מתוקועליית יהודי אתיופיה בעזרת המוסדיציאת מצרים של יהודי אתיופיה.

באפריל - מאי 2017 שודרה בערוץ 1 הסדרה ירוסלם (במאי - לוי זיני מפיק : אבישי פרץ יוזם הסדרה: ניר טויב ז"ל).  הסדרה, שכוללת חמישה פרקים, מהווה תיעוד של תולדות קהילת יהודי אתיופיה והעלייה מאתיופיה החל מהקשר התנ"כי של בני העדה למלך שלמה ומלכת שבא, דרך המאבק לשמירה על יהדותם וייחודיותם לאורך מאות שנים תחת שליטים שונים, המשך במאבק על הכרה ביהדותם ושאיפתם לעלות לארץ הקודש ולירושלים. מאבק ארוך קשה ספוג בדעות קדומות, סכנות חיים, ומבצעי עלייה שבהם בסופו של דבר לקחה ממשלת ישראל אחריות ושילבה את המוסד וצה"ל כדי להביא דרך המדבר הים והאוויר אלפי עולים מעומק היערות והמדבריות של אפריקה לארץ ישראל. הסדרה הוגדרה על ידי מפיקיה כמעין "עמוד האש" של עליית יהודי אתיופיה. משתתפים בה בני הדור הראשון והשני מקרב העולים, קייסים רבנים, פעילי עלייה, אנשי מוסד ושייטת, מפקדי האניות והטייסים, מקבלי ההחלטות ורבים אחרים שסיכנו את חייהם כדי להביא את יהודי אתיופיה לארץ אבותיהם. כאן הם נדרשו להוכיח את יהדותם ולהיאבק על מקומם הלגיטימי בחברה הישראלית. הסדרה מגוללת את סיפורה של הקהילה את ייחודה, המסורת, התרבות וההיסטוריה העשירה של שבט יהודי קטן שהצליח במהלך אלפי שנים לשמור על יחודו הדתי במדינה שהייתה מהראשונות, כבר במאה הרביעית לספירה, לאמץ את הדת הנוצרית.

מורשת יהדות אתיופיה - תיירות ולימוד

עולי אתיופיה נמצאים כאן כבר שלושה עשורים, אבל רק מעטים בהציבור הישראלי מכירים את המורשת התרבותית שלהם, את הווי העדה ואת סיפור עלייתם ארצה.

בשנים האחרונות נפתחו מספר מרכזי מבקרים שפותחים צוהר להכרת התרבות היהודית-אתיופית וסיפורה. חשוב לציין שהמקומות הללו אינם מרכזי מורשת ממוסדים אלא יוזמה מקומית; למעשה, רק אחד מהם הוקם ביוזמת עיריית רמלה ובתרומה פרטית. מרכז בהלצ'ין ("תרבותנו"). מרכז המורשת הרשמי בתל אביב שהוקם בעקבות החלטת ממשלה בנושא, אינו פעיל נכון לנובמבר 2014, וחבל. 

המרכז הקהילתי ע"ש יוסי טבג'ה ברמלה

העיר רמלה מונה כ-70 אלף תושבים, מתוכם כ-30% ערבים ו70% יהודים. מתוך אוכלוסיית היהודים כ-30% הם עולים (רובם הגיעו ארצה בשני העשורים האחרונים) – מאתיופיה, בוכרה, דרום אמריקה, רוסיה ועוד.

עיריית רמלה הכירה במחוייבותה וייעודה לשמר ולטפח את תרבויות המקור של העולים, כמרכיב חשוב בתהליך האינטגרציה בעיר ובחברה הישראלית. במסמך של רשת המתנ"סים העירונית נכתב: "בחברה המתמודדת  עם שסעים ופילוגים רבים, המאפיינת את העיר רמלה, אנו רואים את ייעודנו כמערכת 'מכילה' הכוללת בתוכה חלקים גדולים ככל האפשר של מגוון התרבויות, העדות, הזרמים והמיעוטים בחברה הישראלית. אנו בונים ומחזקים את המשותף, מפגישים בין חלקי החברה השונים, ומנמיכים את חומות הבורות והחשדנות ההדדית בין הקהילות השונות ."

בעיר רמלה יש כ-500 בתי אב יוצאי אתיופיה ,כ-3,200 נפשות ומתוכם 585 משפחות שהינם תושבי שכונת וילנה-שבזי.

המרכז הקהילתי ע"ש יוסי טבג'ה לקהילת יוצאי אתיופיה ותושבי השכונה, ממוקם במרכזה של שכונת וילנה –שבזי. הוא הוקם בשנת 1998 ונקרא על שמו של יוסי טבג'ה, קצין משמר הגבול שנרצח בספטמבר 2000 בתחילת האינתיפאדה הראשונה.

המרכז משמש כמתנ"ס שבו נערכות שלל פעילויות קהילתיות לתושבי העיר, אך חדר אחד בתוכו משמש כמעין מוזיאון למורשת יהדות אתיופיה והוא כולל מגוון מוצגים מתרבות היהודים באתיופיה: כלי בישול, תמונות, לבוש מסורתי ועוד. בתיאום מראש אפשר לערוך סיור מודרך בתערוכה, לשמוע הרצאה על תולדות הקהילה או להשתתף באחת ממגוון פעילויות נוספות כמו סדנת יצירה בחימר, סדנת מוזיקה וריקוד, סדנת בישול והפעלות נוספות.

תוכניות המתנ"ס  כוללות חוגים לילדים מגיל 4 ומעלה; מועדונית עמידר – עזרה בשיעורי בית וחיזוק במקצועות הכולל פעילויות חברתיות; קורסים למבוגרים; אומנות נשים; נוער – מקום בלב (פעילויות חברתיות לחיזוק והעצמה של בני-נוער); קייטנות בחופשות ועוד. המתנ"ס כולל גם מועדון קשישים וכן גרעין קהילתי של צעירים שמארגן חגיגות חגים ואירועים קהילתיים מגוונים.

כפר אתיופי בנתניה

העיר נתניה נמצא הריכוז הגבוה ביותר של יוצאי אתיופיה בישראל (כ-12,000, המהווים כ-6% מתושבי העיר).* רבים מהם עשו דרך ארוכה, פיזית וחברתית, על מנת להיקלט בחברה הישראלית בכלל ובנתניה בפרט. בעבור לא מעט מבני העדה ובעיקר הצעירים שבהם, סיפורים על צורת חייהם העתיקה במדינה המזרח אפריקאית, הינם בגדר דמיון בלבד, שכן העובדה שנולדו במדינת ישראל, או עלו בגיל צעיר, גרמה לכך שאינם מכירים לעומק את התרבות מהם הגיעו. כדי לסגור את הפער בקרב צעירי העדה וכדי לתרום להנחלת המורשת האתיופית לחברה הישראלית כולה, החליטה עיריית נתניה בשיתוף החברה למתנ"סים על הקמת כפר אתיופי משוחזר, בשכונת קריית נורדאו בעיר (השכונה שבה הריכוז הגבוה ביותר של בני העדה בעיר). הכפר, אשר נבנה במתחם מתנ"ס "קפה לנוער", מתופעל על ידי בני נוער אתיופים בני השכונה, שעברו הכשרה על אורח החיים האתיופי במדינת המוצא, ובאמצעות הכשרה זו מעבירים את המידע הלאה אל המבקרים הרבים. עד היום ביקרו במקום אלפי אורחים, אשר עברו סדנאות בנות מספר שעות.

את הסדנאות, בנות חמש השעות, מעבירים בני הנוער הפעילים במתנ"ס. אחת מהמדריכות היא קוצ'ט אלמו בת ה-16, סיפרה בראיון עד כמה הקורס שעברה חיזק את מודעותה לגביי שורשיה: "אני נולדתי בארץ ועד גיל 11 הנושא הזה מעולם לא עניין אותי. באיזשהו שלב התחלתי להסתכל על אימא שלי מהצד והתחלתי לחשוב שאולי יש דברים שאני כן צריכה לדעת עליה ועל העבר שלי. במסגרת הפרויקט עברתי קורס שלימד אותי על החיים באתיופיה, על המאבקים של הנצרות מול היהדות, על נידוי היהודים במקום, על הכפרים והערים ועוד הרבה. פתאום הבנתי שמתי שיש לי חיכוכים עם אימא שלי זה נובע ממנטאליות שונה שהיא מגיעה ממנה".*

הכפר בנוי מחמישה 'טוקולים' (בתים אתיופיים). בכל טוקול עוברים המשתתפים פעילות אחרת בין אם זה מטבח, מגורים, בית כנסת או ביגוד. בצורה הזאת למדים האנשים על החיים באתיופיה".

את הטוקול החמישי הקדישו במתנ"ס לזכרו של אבי עזרא, חניך המתנ"ס ובן הקהילה האתיופית, אשר נהרג בעזה לפני כארבע שנים. פעילותו הרבה בשכונה ובמתנ"ס הפכה אותו למוכר ואהוב, ועל כן הוחלט לקרוא לכפר על שמו.

מטרה נוספת של  הקמת הכפר היא יצירת תחושת זהות וגאווה של בני הנוער האתיופיים עם התרבות ממנה משפחתם מגיעה, אולם כבר לאחר חודש של פעילות, ניכר היה כי הכפר הפך יעד אטרקטיבי גם לבוגרי הקהילה האתיופית. "המטרה הראשונית באמת הייתה ליצור לצעירים פה בשכונה מעין גאוות יחידה", אמר דורון אריה, מנהל המחלקה לנוער וקהילה ברשת המתנ"סים בנתניה. "שירגישו גאים בתרבות שלהם ושיילכו זקופים. היום אתם כבר יכולים לראות אנשים מבוגרים שמגיעים לכפר ויושבים על הספסלים שעה וחוזרים הביתה, זה דבר שהיה חסר להם ופתאום יש להם אפשרות לחוות את זה שוב. בכלל, ההיענות בשכונה לפרויקט הזה היא מדהימה, ואת כל הביגוד והכלים האותנטיים מביאים ההורים של הילדים, שגם מלמדים אותם כיצד יש להשתמש בהם וכיצד יש להכין את מאכלי העדה, זה פשוט הופך לאט לאט לפרויקט גדול ורחב יותר".*

אתכלית – מיזם חקלאות ומורשת בקריית גת

רקע לפרויקט

עם העלייה ארצה התערערה המשענת שהעניקה הקהילה המסורתית לחבריה. העולים נאלצו לנהל מאבק קיום יומיומי מול האתגרים החדשים ונפגעה היכולת לנהל חיי קהילה בריאים, חלה ירידה בביטחון העצמי ובגאוות היחידה. בנוסף, החשיפה לתרבות מערבית והישגית גרמה לבני הנוער לזלזל בהוריהם חסרי ההשכלה, מעמד המבוגר התערער והפער הבין דורי הלך והעצים.

עמותת "הנני" קמה בשנת 2005 כיוזמה של צעירים יוצאי אתיופיה, אשר כאבו את מצבה של הקהילה. הם החליטו לפעול למען חיזוק והעצמת הקהילה ושילובה באופן מיטבי בחברה הישראלית מתוך כבוד וחיבור למסורת שהביאה איתם המבוגרים. כיום העמותה מפעילה 9 גרעינים קהילתיים ליוצאי אתיופיה ברחבי הארץ: קריית גת, נתיבות, אופקים, קריית מלאכי, רמלה, נתניה, רחובות, אשקלון ושדרות.

הגרעינים הקהילתיים מורכבים מקבוצות צעירים מוכשרים (בוגרי צבא, אקדמאיים, אנשי חינוך, בעלי מקצועות חופשיים וכו') אשר בוחרים לקחת אחריות חברתית ובמקום לברוח לאזורים מבוססים, הם הגרעינים מעדיפים דווקא לשוב אל השכונות המוחלשות ולהתגורר בהם כקהילה מגובשת.

חברי הגרעין הינם חלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית, הם מגבשים סביבם חזרה את הקהילה שהתפרקה, מהווים מודל לחיקוי עבור בני הנוער וכתובת לכלל בני הקהילה.

במסמך "אני מאמין" של הפרויקט הוגדרו מטרות העמותה כדלהלן:

  1. יצירת וביסוס איתנות משפחתית.
  2. בניה ופיתוח של קהילה משימתית, יוצרת, מתפתחת ובעלת השפעה במעגלים מתרחבים.
  3. פיתוח בתי מדרש העוסקים בחיזוק הזהות הייחודית של הקהילה ובתרומתה לחברה הישראלית.
  4. פיתוח ועיצוב תודעת יזמות ויצירה.
  5.  פיתוח צוותי משימה יישוביים הפועלים על פי עקרונות התפיסה המערכתית.
  6. קידום איתנות פיננסית בת-קיימא של העמותה, יצירה וניהול שותפויות בעלות ערך לכל השותפים.

חברי הגרעינים מעודדים יוזמות העולות מתושבי השכונה ומסייעים למימושם. הקו המנחה הוא פיתוח יוזמה ויצירתיות, בניית הזהות האישית, חיזוק מורשת יהודי אתיופיה וחיבור לחברה הישראלית מתוך מקום של עוצמה ונתינה.

דוגמאות לתכניות הפועלות בגרעינים ברחבי הארץ:

ילדים ונוער: מנהיגות צעירה, תנועות נוער, תכניות לשיפור הישגים לימודיים, חוגי סיירות, קולנוער.

צעירים ומשפחות: גיבוש גרעין קהילתי, חוגי הורים וילדים, העצמת נשים, מרכז קיימות שכונתית, סדנאות זוגיות, סיירות הורים, בית מדרש קהילתי, תכניות לסטודנטים והכוונה תעסוקתית.

מבוגרים: חקלאות קהילתית למבוגרים, חוות התבלינים, ועדי בתים, גינות קהילתיות, מענה קהילתי למבוגרים, תכנית תיעוד סיפורי חיים של המבוגרים ע"י בני נוער ועוד. *

המיזם

בשנת 2009 , בפאתי קרית גת, הוקם ע"י עמותת "הנני" מיזם של חקלאות קהילתית/חברתית עבור מבוגרים בני הקהילה האתיופית. החווה שהוקמה בסיוע משרד החקלאות, בשטחי מו"פ לכיש, נועדה להעניק למבוגרים יוצאי אתיופיה תעסוקה בחקלאות, תחום בו יש להם ידע מסורתי וחיבור טבעי.

על הרקע של הפרויקט סיפר משה סלומון, מנהל עמותת "הנני": "בהיותי רב בית הכנסת בשכונה, רציתי לפעול לחיזוק מניין המתפללים המתקיים כל יום בחמש וחצי בבוקר. פניתי לאחד המבוגרים שאני מכיר ומעריך ושאלתי אותו למה הוא לא מגיע לתפילה בבוקר. ציפיתי שיגיד שהוא עייף, שאין לו כח וכו'. דבר לא הכין אותי לתשובתו הכנה והנוקבת: "כבוד הרב, גם ככה אני קם בבוקר ולא יודע מה אני הולך לעשות עד שהיום הזה ייגמר. אתה רוצה שאני אוסיף עוד כמה שעות לסבל הזה?? כל שעה שאני קם מאוחר יותר היא פחות שעה שצריך להעביר בחוסר מעש עד סוף היום...".
התשובה הזו שלו מלווה אותי עד היום, והיא זו שעוררה אותנו בגרעין לחשיבה מחודשת ויצירתית על מצב המבוגרים בני הקהילה, אותם מבוגרים שהיו עמודי התווך של המשפחה באתיופיה. כיום משתתפים כ-70 מבוגרים בתכנית החקלאות הקהילתית שלנו בקרית גת (וכ-100 נוספים ביישובים אחרים בהם פועלת התכנית), ומי שקם מוקדם יכול לראות אותם צועדים במרץ כבר לפנות בוקר בדרכם לשטח החקלאי... המבוגרים מספרים על שיפור במצב הבריאותי, בביטחון העצמי ובחיי המשפחה והזוגיות. פתאום יש סיבה לקום בבוקר..."*

ואכן החווה ממלאת את יעודה באופן מרגש וכבר הביאה להקמת חווה נוספת בפרדס חנה כרכור על פי אותו מודל. היא מחזירה לזקני העדה את היכולת להביא תועלת כלכלית לבית בדמות ירקות ותבלינים מפרי עמלם. החווה, לצד מגוון של פעילויות, אירועים וסדנאות להעצמה אישית וגיבוש קהילתי, סייעו באופן גורף וחד משמעי בהחזרת כבודם העצמי של משתתפי התכנית ובשיפור מעמדם במשפחה ובקהילה.

במהלך שנים מעטות התרחב הפרויקט במקביל לפעילות בחווה החקלאית, והחל משנת 2011 פועל במתחם מיזם עסקי- חברתי בשם "אתכלית – כפר ביתא ישראל" העוסק בתחום התיירות החינוכית והתיירות החקלאית ומהווה חממה למיזמים חברתיים-עסקיים של בני הקהילה.

המיזם נתמך על ידי מספר שותפים, פרטיים כמו גם ארגונים ציבוריים ולאומיים. ניתן למנות בהם את הסוכנות היהודית, החטיבה להתיישבות, קק"ל, משרד החקלאות, קרן וואהל, קרן הברון דה הירש, ועוד. הפרויקט שואף להפוך "לאחת מהאטרקציות המיוחדות ומעוררות ההשראה ביותר בצפון הנגב ולארח כ- 12 אלף מבקרים מדי שנה, מהארץ ומהעולם. בתוך עשור". הפרויקט מתוכנן להגיע לעצמאות כלכלית ולהיות חופשי מתמיכות חיצוניות.

נכון להיום מבקרים באתכלית – כפר ביתא ישראל למעלה מ-4000 מבקרים בשנה, שנהנים מסיורים בחווה החקלאית וממגוון סדנאות העשרה חווייתיות שמועברות על ידי מדריכים בני הקהילה האתיופית. הפעילויות כוללות בין השאר: בנייה בבוץ, כתיבה באמהרית, בישול אתיופי (הכנה של אינג'רה וטעימות של דאבו, תבלין הצ'או המסורתי, אפיית פיתות על תנור עצים ועוד), סיפורים אישיים (עם אחד מוותיקי העליה) מהמסע לארץ, יצירה בחמר, סדנת הדלקת אש קדומה (לפני המצאת הגפרורים), סדנה להכנת כלי בית מסורתיים, בנייה בבוץ, עבודה חווייתית בחקלאות (עבודה משותפת עם החקלאים מפרויקט "שורשים" לשיפור פני החווה, לעבודות חקלאיות שונות ולעיבוד הקרקע) ועוד.  

הסדנאות והפעילויות ניתנים לקבוצות מכל הארץ ומכל גווני האוכלוסייה ואף לקבוצות של תיירים מחו"ל, וישנה גם תכנית פעילויות מיוחדת המתאימה באופן ממוקד לדור הצעיר של בני הקהילה האתיופית. באביב 2014 נערך במקום ביקור של למעלה מ- 350 בני נוער יוצאי אתיופיה מכל רחבי הארץ, שהגיעו ליום שלם ( 7 שעות) של

פעילויות וסדנאות. בני הנוער עברו בין תחנות שונות שכולן התמקדו בהעצמה של הזהות האתיופית, מתוך חיבור לעושר התרבותי העצום שלה. התגובות הנרגשות של המשתתפים היו מעל ומעבר לציפיות והתחושה של כל מי שלקח חלק באירוע הייתה שהחוויה הצליחה לחולל שינוי מהותי ועמוק בתפיסתם של אותם צעירים את עצמם ואת שורשיהם.

תכנית מרגשת נוספת שעומדת על הפרק כחלק מהמיזם הכולל היא הקמתו של מרכז זיכרון חווייתי, שיפאר ויחזיר לחיים את המסע הרגלי האפי שעשו 20 אלף היהודים מאתיופיה לסודן ולישראל בתחילת שנות ה- 80 . וכן ינציח את זכרם של בני הקהילה הרבים שאבדו בדרך הקשה והמסוכנת. המרכז נמצא בשלבי תכנון ועלותו המוערכת עומדת על 10 מיליון ₪.

מרכז שבו בנים – בית יהדות אתיופיה בבאר שבע

מרכז "שבו בנים בית יהדות אתיופיה" הוא מרכז קהילתי ורוחני למען יהודי אתיופיה שמנוהל על ידי עמותת בית הכנסת "שבו בנים". המרכז הוקם בשנת 1992 ביוזמה משותפת של עיריית באר שבע הסוכנות היהודית לא"י, קרן היסוד לישראל, קרן סאקט"א-רש"י, קהילות יוצאי אתיופיה בעיר באר שבע ובאדיבותו של מר אלברט פון שפרינגר וידידי ישראל משווצרייה וגרמניה.*

המרכז עובד בשיתוף פעולה עם אגף הרווחה בב"ש, וגם היום מקיים פעילות לרווחת בני הקהילה מבוגרים וצעירים.

מטרות המרכז הן כדלהלן:

  • מתן שירותים קהילתיים לבני הקהילה האתיופית בבאר שבע.
  • שימור המורשת והמסורת האתיופית וטיפוח הזיקה של בני הדור הצעיר אליה.*
  • מתן מענה לצרכים  הייחודיים של בני הקהילה במישור התרבותי, החינוכי והרוחני.
  • קידום בני הקהילה וסיוע בשילובם בחברה הישראלית.
  • טיפוח מאגר מתנדבים והקמת שיתופי פעולה עם ארגוני מתנדבים, סטודנטים, קרנות ובתי עסק מקומיים לסיוע בקידום מטרות העמותה.
  • הפעלת אולם שמחות עבור הקהילה המקומית.*

במרכז יש היום בית כנסת, מקווה טהרה, אולם אירועים, גן ילדים, חדר מחשבים ומספר חדרי פעילות. פעילות המרכז כוללת:

  • מסיבות ואירועים ייחודיים לבני הקהילה; חוגי העשרה וקורסים לילדים, נוער ומבוגרים;
  • מעון יום בפיקוח משרד הכלכלה ורשת מעונות יום נאות מרגלית;
  • מרכז קדרות וקרמיקה שהוקם בסיוע עמותת יחדיו. במקום מתקיימים חוגי קרמיקה ופיסול המשלבים בין מוטיבים אתניים של הקהילה לבין מוטיבים עדכניים. כמו כן, מציע המרכז עבודות אתיופיות ייחודיות למכירה.
  • פעילות העשרה להורים וילדים המופעלת על ידי פרויקט פאקט של הג'וינט והמחלקה לעבודה סוציאלית קהילתית בעיריית באר שבע. הפעילות כוללת שעת משחק חופשי והכנת שעורי בית, וחוגים שונים, כגון: חוג חיות, חוג יצירה וחוג מוסיקה.

המרכז, בשיתוף המחלקה לעבודה סוציאלית קהילתית בעיריית באר שבע, מפעיל במקום גם מועדון נשים רוקמות.

במקום מופעל גם מרכז הגישור שנותן שירותי גישור בחינם  ע"י חבר העמותה הרב אברהם מהרי שליט"א, אשר כתב ב' חיבורים העוסקים בתחום הגישור והוסמך לגשר בכל סוגי הגישור; בהתאם לתוכנית ועדת גדות ומשרד המשפטים – מטעם קבוצת גבים, וסיים לגשר בהצלחה סכסוכים רבים ושונים.  

במרכז מתקיימים סיורים וסדנאות לקבוצות להכרת התרבות והמורשת האתיופית.

לפני עשור הוקם במרכז חדר מורשת יהדות אתיופיה, בו מוצגים פריטים מסורתיים מהווי יהדות אתיופיה – ציורים, פסלים, כלי נגינה ועוד. היוזמת של חדר המורשת והרוח החיה סביב הקמתו היא ראומה טשרניחובסקי, שאספה פריטים שונים מבני הקהילה בעיר. בשל בעיות תקציביות חדר המורשת אינו פתוח ביומיום, ונפתח בעיקר לקבוצות בתיאום מראש.

שיחזור כפר אתיופי בכפר הנוער "מאיר שפיה"

רבים מתלמידי הכפר הינם צעירים ממוצא אתיופי. במהלך השנים, בהם התחנכו צעירים בני העדה עלה בהם ובמוריהם הצורך בחיזוק הקשר עם עברם המסורתי. הצוות החינוכי של הכפר החליט לבנות כפר אתיופי אותנטי במתחם המשק הלימודי. תהליך הבנייה, מתחילתו ועד סופו, נעשה על-ידי תלמידים ומורים מתנדבים מהכפר. מאחר ומדובר במבנים כפריים נעשה מאמץ לשמור על אותנטיות וחיבור לטבע באמצעות שימוש בחומרים טבעיים בלבד -  כאלה המצויים בקרבת מקום: קנים, כפות תמרים, ענפים, אבנים ועוד.

בכפר הנוער מתקיימות פעילויות חברתית וחינוכית נוספות במטרה להעמיק את ההיכרות והזיקה לעברה של העדה האתיופית, כגון נסיעה למוזיאון האתיופי ברמלה, שיחות עם קייסים מהעדה ועוד.

מרכז המורשת האתיופית בעפולה

מזה שנים רבות מבקשים זקני העדה מעיריית עפולה ומגורמים אחרים להקים עבורם מרכז שבו יוכלו להביא לידי ביטוי ולשמר את תרבותם רבת השנים, האומנות והיצירה האמנותית כמו גם את המסורות והמנהגים החברתיים והדתיים.

ראש העיר יצחק מירון, שבעבר הקים מתחם פתוח לאירועים חברתיים עבור העדה, החליט "להרים את הכפפה" ויחד עם חבר מועצת העיר גדעון פורת החלו לפעול על מנת להגשים את משאלתם של זקני העדה - מרכז מורשת של הקהילה בעיר. התכנון של המרכז הוכן ע"י האדריכל איתי זהבי, בשיתוף פעולה עם נציגי העדה שנתנו את בירכתם לתוכנית והכנתה הושלמה בינואר 2016.  עלותו של הקמת מרכז המורשת מוערכת בכ- 4.5 מליון שקלים שרובו אמור להגיע מתרומות והתוכנית להשלים את הקמתו ב-2018.*

מרכז המורשת האתיופית בקריית ים

שישה אחוזים מתושבי קריית ים הם עולים יוצאי אתיופיה וצאצאיהם – רובם וותיקים שעלו ארצה בשנות השמונים והתשעים. הנדבנית בטי שנבאום שנשבתה בקסם העד החליטה להקים בשיתוף פעולה עם עיריית קרית ים מרכז מורשת ליהדות אתיופיה. המרכז החל להיבנות ב-2010 ונפתח לפעילות ב-2012 ברח', סמוך לחוף קריית ים.

מטרות המרכז הן סיוע לאוכלוסיה האתיופית הוותיקה (פעילויות רווחה והעשרה) ו"שימור המורשת של יהדות אתיופיה והנחלתה לדורות הבאים" לדור הצעיר ולדורות הבאים.

כיום המרכז מפעיל פעילויות, לכול הגילאים משעות הבוקר ועד שעות הערב, בתחומים מגוונים – החל מארוחות משותפות וסנדאות תרבותית ועד העשרה לימודית.

כדי לממש את חזון המקימים הוחלט להקים במרכז מעין מוזיאון מורשת שיעסוק בתיעוד ולימוד של הווי יהודי אתיופיה. לצורך כך נרכשו חפצים מסורתיים על ידי אגודת "קדימה מדע" ובסיוע העירייה. כמו כן נוצר קשר  עם אחד היבואנים של סחורות מאתיופיה לישראל כדי שייסע בהבאת חפצים מסורתיים מאתיופיה לישראל.

כמ כן הוחל בפרויקט תיעוד של סיפורים שעוברו מדור לדור (על החיים באתיופיה ועל המסע לארץ ישראל) באמצעות ראיונות עם קייסים וזקני העדה.

עקב בעיות תקציב וכוח אדם המוזיאון עדיין לא הוקם והפריטים שנרכשו ונאספו (יצירות אמנות, בגדים מסורתיים, כלי חרס, כלים חקלאיים כלי נגינה ועוד) שמורים בינתיים במחסנים. גם ההקלטות שנאספו עדיין לא תומללו.*

בעיות התקציב באות לידי ביטוי גם בהזנחת המבנה החיצוני והגינה שמסביב.

"מבשלות דיאלוג" במגדל העמק

בעיירה הצפונית מגדל העמק צמחה ב-2009 יוזמה מקומית ייחודית ומקסימה. קבוצה מתושבות וותיקות של העיר שנולדו בארץ לקחה תחת חסותה קבוצה של עולות מאתיופיה – אף הן תושבות העיר. הנשים נפגשות ביחד מדי שבועיים במועדון ויצו ללימודי עברית ולפעילויות נוספות של העשרה הדדית. את הפרויקט יזמה ומנהלת יהודית יניב שגם העניקה לו את שמו המקורי - "מבשלות דיאלוג".

בתחילת הדרך הפרויקט זכה לסיוע העירייה (אגף הרווחה, היחידה לפיתוח קהילתי, היחידה להתנדבות, המרכז לפיתוח הון אנושי צעירים, האגף לחינוך והמתנ"ס העירוני) ובהמשך נאלצו הנשים לגייס תמיכה ממקורות נוספים (עמיגור, מכללת עמק יזרעאל ותרומות של מבקרים במקום).

התוכנית פועלת ברציפות מ-2009 וכוללת (נכון ל2016) 25 נשים. שיאו של הפרויקט היה ב-2015 במסע משותף לאתיופיה.

בראיון עם יהודית יניב (יוזמת ומנהלת הפרויקט) היא מספרת: "כל שנה שמנו לעצמנו מטרות אשר התפתחו והעמיקו במהלך השנים. כל צעד וכל התפתחות בקצב המתאים לצרכי ורחשיי משתתפות הקבוצה. בשנה הראשונה הושם דגש על החיבור התרבותי וההכרות הבינאישית דרך האוכל: הכרת מרכיבי האוכל של התרבויות השונות, סיפורי אוכל, הכנת חוברת מתכונים בין-תרבותית.  בשנה השנייה הועמקה ההיכרות האישית דרך מפגשים זוגיים (אישה אתיופית ואישה פרנג'ית) שלא בשעות הפעילות הרגילות. במפגשים אלה סייעה הוותיקה לחברתה בהכרות והתמודדות עם התרבות, השפה, נושאי חינוך ואקטואליה.
בשנה השלישית יצאה הקבוצה לקהילה וחשפה את התרבות והמורשת האתיופית לתושבי העיר בשני אופנים: פעילות אחת התקיימה לדור הצעיר בבתי הספר – יום פעילות חוויתי וסיומו במסיבה אחת גדולה. פעילות שניה – יצירת סיפורי חיים לגיל הבכיר -  יצאו לבתיהן של קשישות בעיר, זוגות של נשים (אתיופית וותיקה), לספר את סיפור חייהן ולתעד אותו בספר וחגיגה משפחתית גדולה.
עם הזמן הלכה והתרחבה הפעילות הקהילתית והאישית, בד בבד עם העמקת הקשר הבינאישי שבא לידי ביטוי בהמשכיות וברציפות של הקבוצה.
בשנה השישית הושם דגש על פעילות הקבוצה בכוחות עצמיים כשהרציונאל היה להעצים את הנשים האתיופיות והוותיקות ולאפשר להן להביא לידי ביטוי את הכוחות הפנימיים שלהן תוך לקיחת אחריות אישית וקבוצתית.
המסע לאתיופיה שערכנו בשנה שעברה חשף למעשה את הרקמה האנושית המופלאה והייחודית של קבוצה זו, העמיק את הקשרים ואת ההבנה הבין תרבותית והעיקר מהווה מודל לשילוב רב תרבותי במגדל העמק ובארץ כולה.
בשנה השביעית, אחרי חווית השיא נוצר צורך לדיון וחיפוש מעמיק כיצד למנף ולקדם את משמעות הקבוצה (קיומה והמשכה היו וודאיים וברורים). תוצר מדיון זה הוא פיתוח תוכנית חדשה "תיירות בדיאלוג" שבה נחשפת פעילות הקבוצה באופנים שונים לקהל הרחב."

מרכז גרמאצ'ין (באמהרית: הגאווה שלנו) בבית שאן

חווה אלמו, הקימה בבית שאן מרכז מבקרים שמגולל את סיפורה של העדה האתיופית, אך חלק גדול מחוויית המפגש עם המקום טמון בחווה עצמה ובסיפור העלייה האישי שלה. חווה עלתה לישראל בגיל 10 לבדה וסיפורה מלווה בצלילים, אמנות ופולקלור ומתובל בטעמים.

במרכז הקטן, הפועל בחצר ביתה, אפשר ללמוד על מנהגי העדה, להשתתף בטקס קפה מסורתי, להתכבד במאכלים אתיופיים, להשתתף בסדנאות שונות (פיסול בחימר, קליעת צמות, קליעת סלים, הכנת בובות ומשחקי ילדות מאתיופיה, אפיית לחם דבו, הכנת אינג'ירה) ולהתרשם מהאסתטיקה של המקום – המבנה המיוחד, ציורי הקיר המתארים את החיים בכפר יהודי באתיופיה, הכלים המסורתיים וחפצי האמנות. חווה היא מנחת קבוצות בוגרת מכון אדלר ואשת חינוך.

מברהטיי (האור שלי באמהרית) – חוויה אתיופית בקיבוץ עברון

יוניי סקיבה, מנחת קבוצות ומטפלת בפסיכודרמה הקימה את בית מברהטיי (פרשו בעברית "האור שלי") בקיבוץ עברון בגליל המערבי. יוניי עלתה מאתיופיה בילדותה בסוף שנות ה-70, והמבנה שבו היא מקיימת את הפעילויות מ-2008 הוא בית גוג'ו מסורתי מבוץ וקש – שכמוהו פזורים בכפרי אתיופיה. אפשר לשמוע במקום הרצאות או להשתתף בפעילות חווייתית להכרת הווי הקהילה – הערכים, המנהגים, הטקסים, הכיסופים לישראל, אימהות בכפר האתיופי וכמובן סיפור העלייה עצמו.

למבקרים מוצע גם להשתתף בטקס הקפה ("הבונה"), לרקוד, לבשל ולאכול אוכל אתיופי מסורתי. עוד נערכות במקום סדנאות העצמה לנשים וסדנאות מגוונות נוספות. יוניי שמה דגש על חשיבות האינטראקציה הבין-תרבותית, הקבלה והכבוד לתרבות האחר, כפי שמתבטא למשל בפעילות שהיא עורכת לכבוד חג הסיגד במכללת עמק יזרעאל, בהשתתפות סטודנטים יהודים, נוצרים ומוסלמים. הפעילות לקבוצות בלבד (מבוגרים, בני נוער ומעגלי נשים) ומחייבת תיאום מראש.

על המקום בערוץ האתיופי

המרכז למורשת יהדות אתיופיה – מיזם בבניה

הרעיון לבנות מרכז תרבות ממלכתי ליהדות אתיופיה עלה כבר בשנות השמונים אבל רק במחצית שנות התשעים, בעקבות לחץ של כל הארגונים שפועלים למען יהודי אתיופיה, התקבלה בממשלה החלטה להקים מוסד כזה. כצפוי במקומותינו ההחלטה לא מומשה במשך שנים ארוכות.

רק בשנת 2012 חוקקה הממשלה את חוק הקמתו של תאגיד ממלכתי שיקרא "המרכז למורשת יהדות אתיופיה" (תשע"ב 2012). בתהליך ההקמה שותפים ארגונים ופעילים חברתיים, חברי כנסת, וגופים ממלכתיים נוספים.

מטרת המרכז לשמש ארכיון להנצחת מורשתה ותרבותה של יהדות אתיופיה, וכן כמכון מחקר ולימוד של יהדות אתיופיה לדורותיה.

מיד עם כניסת החוק לספר החוקים של מדינת ישראל, נבחרה מועצה, אשר בראשה עומדת ד"ר שמחה גתהון, וכן הוקמה מועצה ציבורית על ידי שרת התרבות והספורט, המורכבת מנציגי משרדי ממשלה רלוונטיים למרכז, לצד נציגי ארגונים חברתיים. המועצה הציבורית של המרכז בחרה מנכ"ל למרכז (דני אדמסו) וכן בעלי תפקידים נוספים.

אגב, בעבר עלתה יוזמה מצד פעילים בארגוני העולים מאתיופיה להקים את מוזיאון ליהודי אתיופיה בגונדר ובחבל תגרייה בשיתוף פעולה עם שגרירות אתיופיה בישראל. בינתיים היוזמה לא יצאה לפועל.

צעירי העדה חוזרים לשורשים

רבים מהצעירים האתיופים עשו הכל כדי להיטמע בחברה הישראלית ובתרבות הישראלית הפופולרית. אחד האמצעים לכך היה דחייה של תרבות המקור, מתוך תקווה שהדבר יסייע להם להיחשב כישראלים לכל דבר.

הם העדיפו את המסורת המקומית על פני המנהגים הישנים (דפוסי זוגיות וחתונה, לבוש אוכל וכו'), דיברו ביניהם עברית בלבד ואספו חוויות ישראליות מעצבות וסמלי סטטוס יוקרתיים (שירות צבאי איכותי, תואר אוניברסיטאי).

הנתק הרגשי והלשוני עם ההורים יצר גם נתק רגשי שפגע בשימור נכסי המסורת של הקהילה האתיופית (מנהגים, ניבים, פתגמים, סיפורים), בעיקר לנוכח העובדה שחלק גדול מהמוסכמות והמנהגים הועברו מדור לדור בעל פה ולא באמצעות הדפוס.

אבל לאחרונה, אחרי שנים של שכחה והשכחה, חל מפנה ויותר ויותר צעירים ממוצא אתיופי חוזרים לשורשים ומפריחים מחדש את המסורת האתיופית שנדחקה לקרן זוית. הדבר מתבטא במגוון רחב של תופעות: התפתחות של חובבי מוזיקה או קולנוע אתיופי, התפתחות הומור פנימי שמובסס גם על אסוציאציות תרבותיות,* פתיחת מסעדות של מאכלי העדה, פתיחת קורסים לאמהרית ובתי ספר לריקוד מסורתי שאליהם נשלחים ילדים קטנים כדי ללמוד לרקוד "כמו שסבא וסבתא רקדו", ויש צעירים שאפילו לומדים להיות קייסים – כוהני דת אתיופים מסורתיים, שהרבנות בישראל אינה מקבלת את סמכותם הרבנית כבר עשרות שנים.

צעירים רבים גם בוחרים היום להתחתן בטקס המסורתי האתיופי, ולא ברבנות (זו שממילא הטילה כל השנים ספק ביהדותם) או לשלב רכיבים מסורתיים בטקס הסטנדרטי. למשל חידוש טקס הקשרה.

רבים גם חוזרים לשם האתיופי המקורי שניתן להם לפני שהרשויות שינו אותו עם הגעתם ארצה.

אמיה טגה, שחקן מכבי נתניה בכדורגל, שנקרא אמיר לפני שחזר לשם המקורי, הקפיד להעלות את מצוקת האתיופים לסדר היום ולאחרונה אף נקנס על ידי ההתאחדות אחרי שלבש על כר הדשא חולצה שקראה לשחרורו של אברה מנגיסטו משבי חמאס בעזה ולחקירת מותו של יוסף סלמסה, שהוכה על ידי שוטרים. טגה, שמעבר למצפון ואג'נדה גם מצטיין במחוות יצירתיות, שילם במחאה את מלוא הקנס, בסכום 750 שקל, במטבעות של עשר אגורות.

"יש דור שהתחנך וגדל פה ומכיר את המערכת והוא לא מוכן יותר לספוג מכות של גזענות. אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום", אומרת מיכל אברה, "החזרה אל השמות המקוריים היא אמירה שאין פה יותר שולט ונשלט, אנחנו אדונים לעצמנו ומחליטים מה טוב לנו. אתם תצטרכו לשבור את השיניים. המחאה פתחה פצעים, אבל היא גרמה להתעוררות של כל מה שהיה חבוי וסגור, כל מה שהיה לנו קשה להוציא מול החברה הישראלית המאוד אגרסיבית".*

לתופעה הזאת מספר סיבות:

א. חרף המאמצים וההצלחות רבים מהצעירים חשים עדיין מנוכרים ודחויים, כלויים בתוך תדמית סטריאוטיפית שקשה להיפטר ממנה. התחושה הזאת תרמה לדחף שנוצר בהם לטפח זהות אתנית משל עצמם וגאווה אתנית. התחושה ש"אין אפשר וגם לא צריך לברוח מעצמך ומעברך".

ב. צעירים רבים נולדו וגדלו בישראל, ספגו חוויות מעצבות וסמלי סטטוס יוקרתיים והם חשים היום מספיק בטוחים בעצמם ובאזרחותם כדי לחזור לשורשים  ולהפסיק את ההסתתרות וההדחקה שנכפו עליהם באופן עקיף וישיר.

ג. המחאות הגדולות של השנים האחרונות הובילו למודעות עצמית גבוהה יותר בקרב צעירים, להכרה בכוח החברתי הטמון בשונות ובביחד (תחושת שותפות עמוקה) ובצורך לחקור את השורשים ואת התרבות שממנה באו. זה החל ב-2012, בעקבות סירוב של ועדי הבתים בקרית מלאכי למכור דירות למשפחות ממוצא אתיופי והגיע לשיאו במחאת 2015. לרשתות החברתיות היתה תרומה מכרעת בהבט הזה. לפני המחאה ואחריה נוצר שיח ער בפייסבוק שחיזק מודעות והעצמה מגזרית. כך למשל במסגרת דף הפייסבוק החברתי 'אוטופיה שלי'.

"רבים בבית הספר שלי לא ידעו שאני חצי אתיופית והמחאה נתנה לי את האומץ להיחשף. התחלתי לחקור את החלק הזה בזהות שלי, העברתי בבית הספר שיעור על התרבות של העדה שלי, סיפרתי את הסיפור של המשפחה שלי. הפסקתי להתבייש. הפסקתי להחליק את השיער ולפחד מהשמש, התחלתי ללבוש קצת מהבגדים המסורתיים של סבתא שלי. אני מוזיקאית, סקסופוניסטית, וקודם לכן לא אהבתי מוזיקה אתיופית; בשנה האחרונה זה השתנה".

[...] אסרס (מימין), אזנהו וצגהון ברוך. אנשים לא הבינו למה הפגינו, עכשיו מבינים "מה התשובה? זה פשוט", מסביר לי אבישי צגהון ברוך, "ילד שעלה מאתיופיה בגיל שנתיים, אין לו מושג מה זה אתיופיה, רק מסיפורים ואולי מהטלוויזיה. הוא לא מכיר את השפה, את התרבות. הוא גדל בחברה ישראלית עד שיום אחד הוא סופג דחייה ושומע את המלה 'כושי'. אז הוא מרגיש בפעם הראשונה בחיים שלו תלוש. לכן הוא מאמץ את הזהות שהכי קרובה אליו, זהות שגם היא שחורה אבל בו זמנית היא גם זהות קולית – של תרבות ההיפ-הופ, או הרגאיי".

"בר רפאלי ואייל גולן לא יכולים להיות מודלים לחיקוי עבור האתיופים", אומר יוהנס אזנאו, בן 32, אזנאו הוא פעיל חברתי, בעלים של סוכנות דוגמנות לקידום כהי עור בתעשיית הבידור, מורה לריקוד, ובנוסף הוא פתח עם אבבה מולועלם את בית הספר "אנמר" - נלמד - ללימודי השפה האמהרית. "לכן הצעירים מצאו את המודלים באמנים אפרו-אמריקאים או רגאיי ששרו מחאה, תסכול, שבאו מהגטאות בדיוק כמוהם; הרי גם אותם ואת המשפחות שלהם המדינה מיקמה בגטאות. ההזדהות הזאת נובעת מהגזענות של הממסד ושל הציבור הישראלי, שרק מחריפה, אבל להערכתי החיקויים האלה דווקא הולכים ופוחתים".*

ד. הצעירים האתיופים נחשפו , דרך האקדמיה והתקשורת, להשפעות אפרו אמריקאיות ולאידיאולוגיות ומודלים של העצמת מיעוטים ושל רגישות לזכויות היחיד והקבוצה. התהליך הזה מאפיין למעשה דור שני ושלישי של מהגרים (או של שכבות מוביליות מאוכלוסיות וותיקות) בכל העולם המערבי והוא קשור בין השאר להתחזקות האידיאולוגיה והמודל הרב תרבותי בחברות המהגרים.

ה. בחברה צרכנית ויזמית חודרת ההכרה שלתרבויות מסורתיות יש ערך כלכלי (בתחום האמנות, הלבוש, התיירות ועוד).

ו. גם הרוח הגבית שהעדה האתיופית מקבלת היום מהמוסדות הפוליטי, המשפטי והתקשורתי (בין השאר בעקבות גלי המחאה האחרונים) תורמת לתהליך "גילוי העבר" וחזרה מפוייסת אליו מצד צעירי העדה.

ז. הגילוי מחדש של התרבות האתיופית החל למעשה כבר במועדני הלילה האתיופים  שצמחו באזור המרכז לפני עשור (למשל מועדון "המנליק").* הם נבנו לטעם האתיופי ולכן משלבים מוזיקת רגיי אתיופי, קליפים של אמנים אתיופים, ריקודים אתיופים מסורתיים והופעות של כוכבים אתיופים מקומיים (זמרים, סטנדאפיסטים וכו').

צעיר במועדון: "רבים מאיתנו התכחשו לכל סממן תרבותי וחשבו שכך הם יהיו שווים, אבל הצבע משחק תפקיד"

צעירה במועדון: "אצלנו הכי כיף. יש לנו את המוזיקה שלנו ואת הקהילה שלנו, ואני לא אעמוד שעות בתור בכניסה לאיזה מועדון, ואחכה לעבור סלקציה, רק בשביל להרגיש שייכת. יש לנו הכול משלנו ולא צריך טובות".

צעירה במועדון: "אמרו לנו להפסיק לדבר בשפה שלנו, והעברת הנכסים התרבותית נקטעה"*

לאחרונה התופעה צברה תאוצה הן במסגרת העמותות והארגונים החברתיים והן במסגרת יוזמות מקומיות.

ח. סיבה נוספת לחזרה לשורשים היא התפתחות הטיולים לאתיופיה.

טיולי שורשים של בני העדה

תוכניות לשילוב יוצאי אתיופיה באקדמיה פועלות היום ברוב המכללות לחינוך ברחבי הארץ. הראשונה שהפעילה תוכנית כזו היתה מכללת אחווה בדרום ב-2001. מטרת התוכנית היתה להכשיר מורים מבני הקהילה האתיופית למערכת החינוך. התוכנית דמתה במתכונתה לתוכנית ההכשרה הרגילה של מורים במדינת ישראל אבל כללה התאמות לאפיונים התרבותיים של הלומדים וצרכיהם.* היוזמת היתה ד"ר שוש מילאט, נשיאת המכללה דאז. 

ד"ר אסתר קלניצקי (ילידת ארגנטינה עלתה לישראל בשנות השבעים), ששימשה מספר שנים כרכזת ארצית מטעם משרד החינוך להכשרת מורים יוצאי אתיופיה, מונתה לרכזת הנגשה להשכלה אקדמית ליוצאי אתיופיה במכללה. קלניצקי פיתחה קורסים ייחודיים לבני העדה ומערכת שמלווה אותם מהמכינה וכל אורך התואר.

אחד הקורסים שפיתחה קלניצקי במסגרת תפקידה היה 'זהות אישית תרבותית ומקצועית' שעסק בדילמות שנוצרות בין תרבות אתיופית לישראלית ובזהות של מהגרים על רקע המתח שנוצר בתהליך הקליטה. הקורס נגע גם בתחום המורשת האתיופית ושם גם עלה לראשונה רעיון מסע השורשים של הסטודנטים לאתיופיה.

ד"ר קלניצקי הייתה היוזמת ומפיקת המסעות השנתיים במכללה, שהראשון התקיים בשנת 2012 (היא השתתפתה בשלושה מהם). לאור ההצלחה גם במכללת אורנים אימצו את הרעיון והפיקו מסע כזה לאחרונה.

להלן קטעים מתוך ראיון שערכנו עם ד"ר קלניצקי ושבו תארה את חוויות המסע של הסטודנטים (החוויות נחקרו ותוארו באופן אמפרי במאמר שפרסמה קלניצקי עם שותפים):*

"יש את הנושא האישי של כל אחד ואחת: לראות מאיפה באנו, ואיך היינו נראים אילו נשארנו שם, וכן יש הנושא התרבותי. כי המסע מייצר תחושת הגאווה במורשת ובמדינת המוצא.

יש  צורך של הסטודנטים לשתף את כולם בתחושה שהם הגיעו ממדינה יפה עם נופים קסומים, ומורשת מכובדת. לא אחת התבקשתי לספר ללבנים על המדינה היפה שמשם הם הגיעו'. זה מחזק אצלם את הביטחון והגאווה למקום ממנו הם באו.

בנוסף יש את הפן המקצועי של החינוך. הם הולכים לבקר במוסדות חינוך באתיופיה ושם הם מבינים לראשונה את הפערים בין אתיופיה לישראל – לטוב וגם לרע. בניגוד לחוצפה הישראלית, בתרבות האתיופית יש חינוך לכבוד רב למורים ולמבוגרים.

כששואלים אותם האם היו רוצים לחיות שם, אף אחד לא רוצה לחזור לשם. הם בהחלט מחוברים לציונות ולמדינת ישראל.

המסע הוא קודם כל חינוכי, ונועד להפגיש אותם עם המקור היהודי המשותף. במקרה שלהם מקובל ליחס את המוצא לסיפור האהבה בין שלמה המלך למלכת שבא.

במסגרת המסע הם מבקרים באקסום שבצפון אתיופיה, שם אפשר לראות ולחוש בסיפור של ממלכת שבא שמדבר אליהם. אמנם יש כל מיני גירסאות וספקות באשר לאמיתו הייחוס הזה אך ללא ספק בני הקהילה מתרפקים ואוהבים את המורשת הו. זה ממלא אותם בגאווה. הנשים האתיופיות שנחשבות ליפות בקרב בני הקהילה ובכלל, מייחסות את סגולת היופי למלכת שבא הנודעת ביופיה.

בנוסף נהוג לבקר באתר הארכיאולגי "אומו קיביש" בדרום באתיופיה, שבו יש את המאובנים העתיקים ביותר שסווגו.

החלק המרכזי והמרגש ביותר במסע הוא הביקור בכפרי ביתא ישראל באזור גונדר – שבהם התגוררו קרובים רבים של הסטודנטים הצעירים. לחלקם ניתן להגיע רק באמצעות ג'יפים.

ההתרגשות מרקיעה כאשר הסטודנטים פוגשים בכפר שהם יצאו בני משפחתם.

בכפרים הללו, הם גם מבקרים בבתי עלמין של היהודים במקום. לעתים קרובות הם מוצאים שמו של קרובי משפחה. באחד המקרים המרגשים במיוחד מצאה סטודנטית את קברו של אביה.

אירוע מרגש במיוחד התרחש כאשר נסענו בשתי מכוניות לחפש את מקום המגורים של משפחתה של אחת הסטודנטיות. כשנעצרנו לשאול את אחד המקומיים שהכיר את בני המשפחה שעוד גרו באתיופיה, הוא ביקש לעלות למכוניות ולזהות לבד את הסטודנטית, בת המשפחה מהכפר ההוא. אכן, הוא הצליח לזהות את הבחורה שתווי פניה דומים לאמה שהתגוררה בכפר הזה.

העבודה החקלאית היא חלק בלתי נפרד מחיי הכפר האתיופי והיא מעוררת זכרונות או זכרונות מתווכים בקרב הסטודנטים. היו מקרים שבהם טיילנו בכפרים וכאשר הם ראו מקומיים סוחבים ערימות של שיבולים הם ביקשו לעצור, ירדו וחיבקו את הערימות הללו בגעגעו. וכמובן גם הצטלמו למזכרת.

כשהסטודנטים חוזרים לארץ מהמסע, התחושה שלהם היא גאווה, על הנופים המיוחדים מאתיופים, על הערכים האתיופיים של הכבוד ההדדי ועזרה לזולת ועל כיבוד המבוגרים. החזרה לתמימות של פעם מרגשת אותם לנוכח הציניות והחיספוס המאפיינת את החברה הישראלית שבתוכה הם חיים.

בתור סטודנטים לחינוך, כשהם רואים את המצב בישראל של חוסר הכבוד למבוגרים ובין אחד לשני, הם רואים כשליחות להעביר בגאווה את הערכים מהמורשת שלהם ולשלב את זה בדור העתיד. התחושה שלהם שיש להם מה לתרום לחברה הישראלית בתחום החינוך."

למסעות הללו היה הד תקשורתי רב והן יצרו תגובת שרשרת. היום גם במקומות מחוץ לאקדמיה מתקיימים מסעות שורשים ביוזמה פרטית או ציבורית (היום חברות התיירות מארגנות טיולים מגוונים, כולל טיולי ג'יפים, לאתיופיה ובטיולים הללו נכללים בחלק מהמקרים גם אתרים יהודיים).

תבנית תמונות
מסע של צעירים ישראלים ברכבי שטח באתיופיה

כך למשל באפריל 2016 יצאו 12 חניכים של כפר הנוער “רמת הדסה” למסע ייחודי לאתיופיה. המסע המרגש נערך במשך שבוע ימים, במהלכו עברו החניכים חווית שורשים של ממש. בין המקומות בהם ביקרו: לליבלה, גונדר ואדיס אבבה.

בכתבה על האירוע שפורסמה במגזין האינטרנטי "כוכב" נכתב:
"המסע לאתיופיה הוא בין הראשונים שנערכו בארץ. חניכי הכפר, בני העדה האתיופית, זכו להזדמנות לבקר במקום הולדתם והולדת משפחתם. בכך הם עשו צעד נוסף בדרך לגיבוש זהותם. כמו כן, החניכים שאינם בני העדה שהצטרפו למסע, זכו לראות נופים עוצרי נשימה, להיחשף למאכלים, מוסיקה, תרבות ומנהגים אחרים. חשוב מכך, זו הייתה הזדמנות עבורם להכיר מקרוב ולעומק את חבריהם לכיתה.

"כידוע, בחיי היום יום, בבית הספר, החניכים לא מתעמקים בשוני התרבותי, אלא מקבלים אותו או שלא מקבלים אותו. וכעת, בעקבות המסע הראיה השתנתה, יש סיפור מאחורי כל אחד: המסע שהוא עשה בכדי לעלות לארץ, המשפחה שהשאיר מאחור, המנהגים שהביא עימו ועוד, פתאום לכל אלה יש משמעות אחרת.

רבים מהחניכים בני העדה האתיופית, חזרו לראשונה לאזור הולדתם, למפגש מרגש עם זיכרונות העבר ועם בני משפחתם שנשארו באתיופיה. אחד מרגעי השיא של המסע היה כאשר א’, בן ה-18 , חווה במהלך המסע רגע מרגש במיוחד. א’, עלה ארצה עם אביו כשהיה בן שנה וחצי, ובמהלך מסע השורשים פגש לראשונה בחייו את אמו ואחיו אשר נשארו באתיופיה. המפגש המרגש לא הותיר עין אחת יבשה.

תלמידה נוספת שזכתה להתאחד עם משפחתה היא ש’, בת 17  שעלתה לארץ בגיל תשע. במהלך המסע לאתיופיה היא זכתה לפגוש שוב את דודתה, שאף אירחה את כל חברי המשלחת כיד המלך. אבל לא רק החניכים זכו לחזור אל עברם, גם המורה שמואל יוסף חזר לראשונה לאזור הולדתו, למפגש עוצמתי עם בני משפחתו. שמואל, שעלה לארץ בגיל תשע, סיפר לתלמידי המשלחת על דרך הייסורים שעבר מסודן לאריתריאה ומשם לאילת."*

צעירים רבים מהעדה האתיופית שיוצאים בשנים האחרונות לטיולי שורשים, חשים שהטיולים פתחו ברז של רגשות ותהליך של חשבון נפש והתחברות להורים. 

"זאת חוויה משוגעת", אומר דניאל, עיתונאי בן 26. "כי זאת חוויה של נורמליות. בישראל אתה לא מרגיש נורמלי. פתאום מצאתי את עצמי אומר משפטים באמהרית, שפה שחשבתי ששכחתי. עד אז התנהגתי כמישהו שלא יודע אמהרית בכלל". ג'ני, הסקסופוניסטית בת ה-16, באה ממשפחה מיוחסת – סבא שלה היה שר בממשלת אתיופיה, והיא מנסה לשכנע את הוריה לאפשר לה לנסוע לבקר שם, "אבל", היא מוסיפה, "אני מפחדת שארגיש שייכת יותר לשם מאשר למקום שבו נולדתי".

"נולדתי בישראל, אבל הרגשתי שייכת כשהיינו חודשיים באתיופיה בפעם הראשונה, כאילו אני במקום שלי", אומרת בתאל אסרס, 17, מרחובות שמאז אותו ביקור נסעה לאתיופיה עוד שבעה פעמים. בפייסבוק שלה בסעיף from כתוב אדיס אבבה, אתיופיה, "רק אחרי הביקור הזה הבנתי שעליי להפסיק לנסות להיות שייכת. לפני כן הייתי קונה קרמים מסריחים להבהרת העור, מנסה להחליק את שיערי. הפסקתי עם כל אלה והחלטתי להתמקד בדברים אחרים".*

'הפרויקט של עידן רייכל' - הרכב מוזיקלי ישראלי בהנהגת הזמר והיוצר עידן רייכל, שקיבץ סביבו זמרים ונגנים מוכשרים ולא ידועים, רבים מהם גם מהעדה האתיופית – זכה לתהודה עצומה וזכה להצלחה מסחרית גדולה בארץ ובעולם.

בית אביחי יזם פרויקט שורשים ייחודי שבו יצא רייכל להופעה באתיופיה עם כברה כסאי ווגדרס וואסה (הנקרא גם אבי), זמרים ממוצא אתיופי המופיעים איתו בהרכב. במהלך ההכנות למסע ובמסע עצמו, מתמודדים כברה, ווגדרס ועידן  עם שאלות נוקבות העוסקות בזהות עצמית, יהודית וישראלית, ועם חוויות העלייה וקשיי הקליטה של יהדות אתיופיה.

במהלך הסרט (בימוי תומר הימן) שיצא לאור ב-2007 צפים ועולים זיכרונות לא פשוטים של כברה ואבי מתהליך קליטתם בארץ, וכן עלבונות שהם נאלצו לספוג לא אחת מסביבתם.

"המפגש של כברה ושל ווגדנס על אתיופיה מייצר חוויות רגשיות דיפרנציאליות. כברה עלתה לארץ בגיל שנה, ובניגוד למצופה, היא לא שינתה את שמה לשם עברי. היא מרגישה ישראלית לכל דבר, אינה דוברת אמהרית ואינה מזוהה עם התרבות האתיופית, ולמרות זאת, היא מרגישה על בשרה את הגזענות והתיוג. היא יוצאת למסע אחוזת התרגשות לקראת המפגש עם מולדתה ושורשיה. כאשר היא מגיעה לאתיופיה היא נדהמת מהעוני, מהפער התרבותי הגדול בהשוואה לישראל, מהכפרים הפשוטים והילדים המוזנחים אך המאושרים שהם פוגשים. לעומתה, אבי-ווגדנס פורח ומאושר. הוא עלה לארץ בגיל שמונה, השאיר אחריו באתיופיה חברים ואת סבתו, ונראה שהוא חש באתיופיה כמקום הטבעי עבורו. המפגש המרגש שלו עם סבתו ממחיש את הקושי והגעגועים וההקרבה הגדולה שחווים עולים בכלל ועולי אתיופיה בפרט, המשאירים מאחוריהם משפחה, בית ותרבות שלמה. ההבדלים בין ווגדנס לכברה בולטים לאורך הסרט כולו ומלמדים עד כמה חוויית ההגירה שונה מאדם לאדם. הסרט מסתיים ברגע של שיא - הופעה של ההרכב באתיופיה מול קהל מקומי, ומציאת השפה המשותפת בעזרת המוזיקה. המוזיקה היא למעשה גיבורת הסרט ומתגלה כגשר המחבר מעל תרבויות שונות וכפתח לעתיד טוב יותר."*

אמנות אתיופית מסורתית

רקע

אתיופיה, על תרבויותיה השונות, עשירה ביותר בכל הקשור לאמנויות. ציור, פיסול, קליעה, ריקוד ונגינה מאפיינים באופנים שונים את הקבוצות האתניות ואת הדתות הרבות באתיופיה.

מהמאה ה-15 ואילך, התקיים תהליך הדרגתי בו נושלו בני קהילת ביתא ישראל מאדמותיהם. תהליך זה עורר את הצורך במציאת אסטרטגיות ופתרונות שונים כדי להבטיח את קיומם הכלכלי של בני הקהילה. בשל כך, חלקם היגרו לאזורים בהם האדמות שניתנו להם בירושה נותרו בתוקף. אולם אחרים קיבלו את הנסיבות והחליטו להמיר את נכסיהם הגשמיים בנכסים שיאפשרו להם יכולת השתכרות בביצוע עבודות קדרות, נפחות, ואריגה.

במאה ה-16 הפורטוגזים הגיעו לאתיופיה, בזמן שחברי קהילת ביתא ישראל כבר רכשו לעצמם שם כנפחים וכמרכיבי כלים. הם זוהו בלעדית עם מלאכה – הנשים זוהו עם מלאכת הקדרות, והגברים עם מלאכת הנפחות.

האמנות האתיופית המסורתית שייכת לז'אנר הנאיבי והשבטי (Tribal) שמאפיין תרבויות קדומות רבות באפריקה, אוקיאניה ואסיה. היא מצטיינת בשימוש בחומרים מהטבע ובויזואליזציה צבעונית של סיפורי עם על החיים בכפר שעוברים מדור לדור. היא כוללת פסלים רקמות וציורים שמשלבים סצנות מסיפורי התנ"ך (בעיקר אודות המלך שלמה ומלכת שבא), משלים וסיפורים עם מסורתיים ותמונות מחיי הכפר האתיופי (קייסים, אמהות נושאות את ילדיהן וכדומה). כמו כן נכללים בה ביטויים של כמיהה לירושלים ולעתים גם סצנות מתקופת העלייה.

בדומה לאומנות הכפרית-המסורתית בארצות אחרות, גם האמנות האתיופית הכפרית של יהודי אתיופיה יושבת על תפר שבין אומנות לאמנות. כך למשל, חלק מיצירות הפיסול הם כלים שנועדו לשימושי היומים. כנ"ל לגבי הלבוש שמשלב אלמנטים אמנותיים רבים (רקמה ועוד). מעמדו של האמן האתיופי בקהילה היה בהתאם: קודם כל איש מלאכה ורק אחר כך יוצר.

עמותת אלמז

מפעל "אלמז" (יהלום באמהרית) הוקם בלוד ב-1993 (את השם נתן ח"כ אדיסו מסאלה). מעצבת האופנה מיקי שפירא הגתה את הקמת המפעל לייצור מוצרי נוי ואופנה אתניים-עכשוויים בהשראת שנותיה כמעצבת ב"משכית". הרעיון להשתמש ברקמה אתיופית* עלה כשפגשה נשים בלבוש מסורתי במכולת ליד בית הוריה. בשיתוף ארגונים כמו ג'וינט ישראל והסוכנות היהודית, המיזם החל. בתחילה נפגשה עם עולות חדשות באתר הקרוואנים שהיה ממוקם בחצרות כח שליד ראש העין, ויחד הן רקמו "כשברקע ריחות תבלינים עזים וגשם שוטף". השטיח שעליו שובצו הרקמות הולך איתה עד היום.

הצלחתו של הקשר הראשוני הובילה אחרי כמה גלגולים, וגם כמה משברים, לפתיחת המפעל. שמונה הנשים שנשארו בפרויקט מועסקות בשכר מינימום, ובנוסף להן כשלושים עבדו ויצרו מהבית כשהתקבלה הזמנה גדולה." * 

המפעל העסיק אומנים אתיופים ומכר עבודות רקמה, מפות, שטיחים, ציורים, פסלים, אביזרי קישוט, בגדים מסורתיים, ועוד. את הדגמים נהגו להעתיק מספרי אומנות אתיופית, והרוקמות מילאו את השטחים ברקמה המסורתית (שנראית כמו תלת ממד). אף שהעסק סובסד על ידי הממשלה וקיבל גם חסויות מתורמים, הוא צבר גרעון (אף שלא גדול).

ב-1998 מונתה סמדר מסינג למנהלת השיווק של המפעל, אבל למרות מאמציה הרבים המפעל נסגר ב-2013 ועובדיו פוטרו לאחר שהממשלה סירבה להמשיך לממן את הפרויקט..

את הרעיון להקמת עמותת "אלמז" (במקום המפעל שנסגר) הגתה מסינג,* שגם מנהלת את העמותה. העמותה הוקמה במטרה  לקדם ולעודד אמנים יוצאי אתיופיה. היא פועלת תחת ההנחה שלאמנים עולים בני העדה קשה יותר להצליח בשוק בשל קשיי שפה, העדר קשרים וידע ופערי מנטליות (הצניעות והמופנמות שאפיינה את עולי אתיופיה). חזון העמותה הוא לפתח את היצירתיות בתוך הקהילה האתיופית, לספק מקור הכנסה ולשמר עבודות יד מסורתיות – בעיקר בתחום הטקסטיל.

מסינג היא אמנית ואוצרת, ילידת הארץ שמתגוררת בתל אביב. היא עבדה בבית הספר לפיסול פרדי פביאן כיחצנית ואוצרת תערוכות. בשלהי שנות ה-80 הציעה מסינג להנהלת בית ספר לקיים תערוכה של עולים. כשפנתה לעזרת הסוכנות היא נשאלה אם תרצה להתמקד בעלייה מאתיופיה או מברה"מ. בשלב זה היא עדיין לא הכירה כלל את התרבות האתיופית, אבל קסם לה להעלות תערוכה ראשונה שתייצג את העולים מאתיופיה.

התערוכה שנפתחה בבית הספר פרדי פביאן ב-1989 (אחרי מבצע משה ולפני מבצע שלמה) היתה הראשונה בישראל שהתמקדה בעלייה מאתיופיה.

בעקבות היוזמה הזו פנתה הסוכנות למסינג כדי שתפיק תערוכות נוספות של אמנות אתיופית. מסינג הרחיבה בהדרגה את הידע שלה בתחום התרבות והאמנות האתיופית והפיקה תערוכה ניידת של יצירות שהוצגה בכל התאטראות הגדולים בארץ (הבימה, ירושלים חיפה ועוד).

העמותה שהקימה מסינג שמה לה למטרה לאגד את האמנים השונים, לדאוג לפרנסתם, ולשווק את היצירות שלהם. העמותה מאגדת היום כ-100 אמנים יוצאי אתיופיה, ביניהם פסלים בעלי שם כגון אלי אמן ומולו גטה וכן רוקמות ורוקמים ברמה גבוהה.*

העמותה מוכרת עבודות שונות כמתנות חגים לחברות מסחריות גדולות שרואות בקנייה זו שילוב בין מתנה ייחודית ואמנותית לבין תרומה לשימור המסורת האתיופית וקיום אמנים. כך למשל חפצי יודאיקה ורקמה אתנית כגון כיסויי מצה וחלה, כריות נוי, קמעות, כיפות רקומות, גלביות ושטחי קיר.

רוב הנשים שעובדות במסגרת העמותה הלן בגילאי 35-60 שמשלימות הכנסה אחרי יום עבודה. יש גם בנות צעירות שעוזרות לאמהותין בבית בעבודת הרקמה.

לאחרונה, בעקבות גל החזרה לשורשים שמאפיין את צעירי העדה, יש התעניינות גוברת במוצרי "אלמז". אמנים ואמניות צעירים נוסעים לאתיופיה כדי להשתלם במלאכות מסורתיות או לשווק את המוצרים שלהם. זאת ועוד, יותר ויותר זוגות צעירים מבין העדה משלבים בחתונתם לבוש אתיופי מסורתי או אלמנטים מתוכו.

ההתעניינות באמנות האתיופית המסורתית, שיש בה קסם רב, גוברת גם מחוץ למסגרת העדה. כך לדוגמא לאחרונה נערך פרויקט רקמה המשותף לאמני "אלמז" ותלמידי בי"ס הטכנולגי בחולון שמשלב בין חדש לישן.

מנגד, לא מעט אמנים צעירים ממוצא אתיופי מסרבים להיות מזוהים עם "הטיקט האתיופי" ומבקשים לפלס לעצמם שם ומוניטין כאמנים עצמאיים ללא שום שיוך עדתי. דוגמאות רבות אפשר למצוא למשל בקרב בוגרי שנקר.

מגמריה

כשאורנה ואיציק לוי, בעלי חברת התכשיטים הבינלאומית Yvel (לוי במהופך) בקשו לתרום לקהילה, עלה במוחם הרעיון להקים בית ספר שיכשיר צורפים מבני העדה האתיופית ויקלוט אותם לעבודה במפעל התכשיטים המשפחתי, המייצא את רוב תוצרתו לרחבי העולם. עבור איציק שעלה עם משפחתו לישראל מארגנטינה לפני כ-50 שנה, סיוע לעולים חדשים בצעדיהם הראשונים בארץ, היווה סגירת מעגל.

בית הספר פועל במרכז המבקרים של החברה בכניסה לירושלים. במשך שנת לימודים אחת הופכים העולים החדשים, חלקם חסרי השכלה וניסיון אך בעלי חוש יצירתי מפותח, לתכשיטנים ומשבצי פנינים ואבני חן מקצועיים.

כשנה לאחר שיצא הפרויקט לדרך ושבעה מבוגריו כבר הועסקו ב- Yvel החליטו בני הזוג לוי לפתח את המיזם, ולצורך כך הציעו לאנשי עמותת "ידיד"* הפועלת לקידום תעסוקה של אוכלוסיות מעוטות הכנסה, להצטרף כשותפים לניהול בית הספר ולסייע לו להפוך לעסק חברתי.

לשם כך הוקמה חברה חדשה MEGEMERIA  (המשמעות באמהרית היא בראשית, התהוות), הפועלת כעסק חברתי שכל רווחיו חוזרים להרחבת בית הספר, יצירת משרות חדשות לתלמידים, ליוצאי אתיופיה בכלל וכן לסיוע לחברי האוכלוסייה המתגוררים בירושלים וסביבתה.

מקורות ההשראה לעיצוב הקולקציה משלבים בין הטכניקות שנלמדו בבית הספר, אלמנטים מודרניים ומקוריים, וחיבור למסורת בית אבא.

קולקציית התכשיטים של בני העדה האתיופית, מאופיינת באותנטיות מסורתית. ליין העיצובים משלבים בין מוטיבים וכיתובים מהמקרא ובין אלמנטים מודרניים למסורתיים, המתבטאים למשל בתליון עם הכיתוב ירושלים בשלל שפות, חיתוך מגן דוד, תליון ברכת כוהנים, תליון בכיתוב ירושלים בכתב מקראי ועוד. התכשיטים מיוצרים בהמון אהבה מחומרים של כסף וכסף בציפוי זהב 24 קראט, עם מסר אישי, החרוט בדופן הפנימית של כל תכשיט.*

ניתן להשיג ולהתקשט בתכשיטים הקסומים: במרכז המבקרים Yvel רמת מוצא; בוטיק Yvel בממילא ובמצדה; סילביאן אימברג- קניון ארנה הרצליה פיתוח; מוזאון א"י - ת"א; מוזיאון חיפה; Lighthouse - חנות מרכז הקבלה (בית ציוני אמריקה) ת"א; תכשיטי ספיר- אחוזה 120 רעננה; חותם- רוטשילד 43 כפר סבא.

אהטה

מרכז "אהטה" (אחותי באמהרית) בקריית גת, הוקם ב-2005 במטרה לשמש מרחב תעסוקתי ותרבותי לעשרות נשים יוצאות אתיופיה בעיר הדרומית. המרכז נועד גם להעצים את הנראות הציבורית של התרבות האתיופית ולהחזיר לוותיקי העדה את הגאווה העצמית, שנגזלה מהם באופן טרגי בתהליכי הקליטה הכואבים.

את הפרויקט יזמה ומפעילה תנועת "אחותי"* במטרה לסייע לנשים יוצאות אתיופיה להפוך לעצמאיות מבחינה כלכלית ולחשוף את מורשתן התרבותית בתחומי עשייה מגוונים: רקמה, כיור וקליעה.

על נסיבות ההקמה סיפר איתי יעקב בכתבה שפורסמה בnrg: "מפגש הביכורים בין הנשים שלקחו חלק בפרויקט התקיים לפני כארבע שנים בפארק הירקון בתל אביב. שעטנז של מעצבות אופנה מתל אביב, עולות חדשות מקריית גת, ונשים מזרחיות עם אג'נדה פמיניסטית רדיקלית, שהתקבצו על מנת ללמד אחת את השנייה אמנות, עיצוב ואוכל. כך למשל, אירה גולדמן, המעצבת של "קום איל פו," לימדה את הנשים כיצד יוצרים ציור טכני של בגד, כדי שאופן התפירה יהיה ברור למתפרה, ובתמורה זכתה לסדנאות בנושא קליעה ורקמה מסורתית-אתיופית.  יריית הזינוק של הפרויקט עודדה את שתי הקבוצות לעבודה משותפת, שטומנת בחובה מערך אידיאולוגי, כלכלי וחברתי, בנוסף לפריטי האופנה והעיצוב." *

מנהלת המקום היא לקייה ירדני, שעלתה מאתיופיה ב1984- במסגרת "מבצע משה." "חייה הם סיפור הצלחה של אישה שנאבקה לא רק בקשיי העלייה ותקרת הזכוכית של הפמיניזם הלבן בישראל, אלא גם בחברה הפטריארכאלית ממנה הגיעה. לאחר שעבדה כמנקה בבית ספר בקריית גת וכפועלת בחוות הזרעה, היא הצטרפה לפרויקט "אשת חיל" של ויצו להעצמת נשים דרך שימור עבודות יד מסורתיות. היא ניסתה לגייס לשורותיו נשים נוספות, אבל נפלה על אוזניים ערלות."*

באוגוסט 2005 הצטרפה לפרויקט טסי אשאטו, מעצבת אופנה בוגרת "שנקר," שהשתמשה ביצירותיהן בקולקציית ביגוד אתיופי עכשווי.

ב-2010 הושקו בבית "קום איל פו" בנמל תל אביב ניצניו של הפרויקט - קולקציה, תחת השם "בנדלאיי" (באמהרית: "ביחד,(" פריטי עיצוב ואביזרי אופנה מעשה ידיהן של נשות המרכז בשיתוף עם מעצבות "קום איל פו," אירה גולדמן ורנטה פליגלמן (שעזבה את החברה במהלך הפרויקט.( את היוזמה ליוו אוצרת האמנות קציעה עלון, והאמנית אורנה זקן מתנועת "אחותי." באירוע עצמו הוצגו תיקי משי מעוטרים פרחים קלועים מחבל צבעוני ותיקי בד ענודים רקמה; פריטי טקסטיל לבית כמו מפיות קטנות או סט מצעים עם רקמה אתיופית; ופריטי עיצוב כמו חבקים לכוסות. כל ההכנסות ממכירת הפריטים יועברו ישירות לנשות המרכז, ללא דמי תיווך לבית האופנה.

מרכז "אהטה" מהווה גם מרכז מבקרים למשלחות וקבוצות שבאות כדי להיחשף לאמנות האתיופית המסורתית, לסיפורי העלייה של הנשים ולאורחות החיים שהולכים ונעלמים מהעולם.

טזי-טזה

מזה שנים שחיפה היא עיר הולכת ומזדקנת, ללא היצע חדשני או מקומות בילוי חדשים. רבים מצעיריה עזבו לערים במרכז הארץ, ורבים אחרים, וגם המבוגרים שביניהם, איבדו בה עניין של ממש.

העירייה עושה בשנים האחרונות נסיונות להפוך את העיר לאטרקטיבית יותר – לרוב באופן מהוסס, לא מקצועי וללא השקעות מספיקות. כך הושקו בשנים האחרונות סדרה של מיזמים שמטרתם חידוש ושדרוג מקומות שונים בעיר, בעלי פוטנציאל תיירותי.

"מתחם 21", הממוקם בלב העיר התחתית, הוא דוגמא לנסיונות הללו. במסגרת המיזם שנחנך ביוני 2013, העניקה העירייה חנויות ל-21 אמנים, בעלי מלאכה ומעצבים, וזאת ללא כל עלות למשך שנתיים. מאז הצטרפו אליהם עוד בתי עסק וגלריות, וכיום תוכלו למצוא במתחם למעלה מ-30 חנויות, כשבפתח כל אחת מהן ניצב שלט ועל גביו שם האמן או היוצר.

חללי הסטודיו מציעים לממכר תוצרת עבודת יד של טקסטיל, אופנה ואביזרים נלווים, תיקים, נעליים ומוצרי עור, תכשיטנות וצורפות, עבודות עשויות עץ או מתכת, ספרים ייחודיים, פרטי אספנות, וכן יצירות של ויטראז', ציור או פיסול.

מדי יום שלישי, הופך "מתחם 21" לרחוב סגור כמעין מדרחוב. שולחנות וכיסאות מונחים במרכזו של הכביש, ומבקרים מכל הגילאים מגיעים לפקוד את המקום. בכל שבוע מתקיים במתחם מופע בסגנון שונה והרחוב כולו הופך לסוג של מוקד תיירותי. בימי חמישי, חנויות המתחם אף פתוחות עד 23:00 במטרה לסמן את בילוי סוף השבוע.

אחד המיזמים של המקום נקרא "טֵזִי-טֵזָה" - בית לאומנות אתיופית (רחוב הנאמנים 1). דגה פדר וגילה גודאי, חברות ואמניות, מציגות בסטודיו שלהן טעימה מאמנויות מגוונות של העדה האתיופית. מכאן גם שם המקום - "טזי טזה", שפירושו באמהרית "מכאן ומשם". בסטודיו הן מציגות אמנים ובעלי מלאכה מכל הארץ, ואף מלמדות על תרבות העדה, בעיקר דרך מחול. ב"טזי טזה" מועברים חוגים וסדנאות למחול אתיופי מודרני, המתאים לכל הגילאים, ומתקיימות הופעות של מוזיקה ושל מחול. בסטודיו הצבעוני מוצע למבקרים לקנות בגדים, כדים, ציורים ועבודות אומנות נוספות.

קדרות ביתא ישראל

"במאה ה-14 שלטו באתיופיה קיסרים נוצרים שניהלו מלחמת חורמה ביהודים (שנקראו "ביתא ישראל") ובמוסלמים, וניסו לנצר אותם. משסירבו הולאמו אדמותיהם, וכך הודבק לחלק מהיהודים כינוי הגנאי "פלאשה", פולשים זרים. מאחר שנמנעה מיהודי אתיופיה, בעלות על קרקעות, הם פיתחו דרכים חלופיות להתקיים – הם היו לקדרים, לחרשי ברזל ולאורגים, ותוצרתם שימשה את הקהילה ונמכרה לשכניהם הנוצרים והמוסלמים. ישיבתם ליד מקורות מים, בשל ההקפדה על טהרה, סייעה במיוחד בהתפתחות תעשיית הקדרות, ובמיוחד הם נודעו בשריפת הקרמיקה (Shala). במשך הזמן גדל בידודם הכלכלי, החברתי והדתי של היהודים, מתוך אמונתם של הנוצרים והמוסלמים שלעוסקים בקדרות ובנפחות יש כוח מאגי ו"בודה" - מעין יצורים על טבעיים שביום מחופשים לאנשים ובלילה הופכים לצבועים. הקדרות הפכה בהדרגה למקצוע נשי, ואֵם העבירה אותו לבתה. עבודת הקדרות נעשתה בעונה היבשה, מאוקטובר עד אפריל, שבה קל יותר לייבש את הכלים, למצוא חומר בערה לשרפתם ולטלטלם ממקום למקום."*

בתחילת שנות ה-60, עבודות היצירה של ביתא ישראל היו בעיקר אמנות שימושית. הקדרות שימשה ליצירת כלי קיבול, כלים לקפה ולשימוש יומיומי, והחפצים שיוצרו היו נפוצים בבתיהם של אנשי ביתא ישראל עצמם. יוצאים מן הכלל היו הכלים המזוהים עם דת, שכללו מחזיקי קטורת, לוחות הברית וארון הברית, צלבים שהוכנו עבור פטרוניהם הנוצרים וכתר לבתי התפילה (שלימים הוחלף בסמל מגן דוד).

בראשית שנות ה-70 כ-75% מבתי האב של ביתא ישראל באזור גונדר ייצרו הכנסה בנוסף לחקלאות, בעזרת קדרות ונפחות. חשיבותם הייתה כיצרנים של כלים שונים, כלי נשק ממתכת וכלי קיבול מחימר.*

כבר בשנים הראשונות להתאקלמותם בארץ פעלו בארץ מספר קדרים מיוצאי אתיופיה. כך למשל, במתנ"ס טאובל במתחם מוזנח בשכונה ג' בבאר שבע פעלה החל משנת 1997 קבוצת אמניות שאורגנו על ידי מתנדבת בשם טובה מרד. הן ייצרו ביחד כלים מסורתיים (רקמה, קליעה בקש, פסול בחימר ועוד) וחפצי נוי. קבוצות מבקרים נהגו לבוא למקום לשמוע סיפורים על קהילת ביתא ישראל, וכרקע לסיפורים הם ראו את האוסף וגם יצרו כלים בעצמם בהדרכת האומניות. מקצת מהכלים נמכרו לתיירים או לנדבנים מחו"ל.

"בתחילת הדרך עוררו ה"בובות" את זעם הקייסים - המנהיגים הרוחניים של הקהילה - בשל האיסור בתורה לעשות פסלים. אחרי הסברים ומאמצי שכנוע רבים הם הבינו את הצורך של הנשים להתפרנס. טובה מספרת על שיחה שהיתה לה עם קייס חשוב שהבין שזהו למעשה פיקוח נפש, וגם דרך ביטוי שיכולה לסייע לקרב בין החברה הישראלית לקהילה האתיופית." *

טנאת (אתניה) אאוקה, ילידת 1960, היא פסלת וקדרית ממוצא אתיופי. טנאת נולדה וגדלה בכפר וולקה שבמחוז גונדר ועלתה לארץ בשנת 1991. כיום היא מתגוררת בגבעת אולגה. סבתה, אצלה גדלה, עסקה בקדרות. טנאת החלה לעבוד בקרמיקה כשהייתה בת 12 והיום היא מפסלת בחימר. סיפור היצירה שלה מאפשר ללמוד על עבודת הקרמיקה האתיופית, ועל הדימוי שקיבלה מלאכת הקדרות  והפיסול באתיופיה, לעומת הדימוי שנוצר לה בארץ.

ראיון נרחב איתה ראו בכתב העת האינטרנטי אפריכאן ("אפריכאן" הוא יוזמה של מספר נשים ואנשים בעלי עניין ביבשת אפריקה. הוא הוקם כדי לרכז ולסקר באופן שוטף את המתרחש במדינות אפריקה וכן כדי להתייחס לפזורה האפריקאית – גם זו הנמצאת בישראל):בין אומנות לאמנות: קרמיקה אתיופית במציאות משתנה. אפריכאן*

"כל בוקר היינו עובדות עד שהילדים חזרו מבית הספר. עשינו רקמה ועבודות מחימר. מי שמכרה עבודות קיבלה עליהם כסף. לא קיבלנו משכורת. אחרי שבעה חודשים עברנו לקבל משכורת ואחרי זה קיבלנו לפי הכמות שהיינו עושות וההשתתפות שלנו בתערוכות. [...]
אם אני חולמת אני מפסלת. פעם בכמה זמן באים לקנות. מה שאני חולמת אני עושה. עכשיו לא כל כך לפרנסה, יותר לביטוי עצמי, לכיף שלי. לפני שהבן שלי נולד הייתי משתתפת בתערוכות.  אחר כך התנתקתי מכל התערוכות והתחלתי מהעבודות הקטנות".

קליעה אמנותית

שיטת הקליעה האתיופית מבוססת על איסוף צרור חומר, ליפוף סרט על הצרור ותפירתו אל השורה הקודמת בעזרת מחט. השיטה בארץ נשמרת, אלא שבמקום שימוש בצמח דמוי קש שגדל באתיופיה ("סבז"), משתמשים בענפי תמר ובסרטים צבעוניים.

בשיטה הזאת מייצרים כלים בצורות ובגדלים שונים:

  • צִיפְת – שטוח ונראה כמו תחתית לסיר. שימש לניקוי גרעיני חיטה.
  • עגילגיל - תיק ששימש את הכלה לכלי תפירה וסדקית או את הגבר לאוכל.
  • מוֹסֶב -  כלים גדולים ומפוארים במבנה של פירמידה, ששמשו להגשת כיבוד לאורחים. ככל שלכלי קומות רבות יותר, כך הוא נועד למכובדים יותר.*

אלי אמן - אמן פיסול מקהילת שובו בנים בבאר שבע 

אלי אמן* עלה לישראל בשנת 1985 מאתיופיה בהיותו בן 27. הדרך לישראל היתה עבורו טראומה שהותירה צלקות רבות בנפשו. במסע המפרך דרך סודן הם סבלו מהצקות, השפלות ואלימות קשה של המקומיים. אלי איבד את אמו, שתי אחיותיו ושני ילדיו במסע הזה. אביו ששרד הוליד עוד ארבע בנות ובן.

גם אלי הקים משפחה והוליד ילדים בארץ. למרות הצלקות הנפשיות הוא השתקם באורח מופלא ונשאר אופטימי.

באתיופיה עבד כחקלאי ונפח וכשהגיע לארץ לא מצא כלים מתאימים לעסוק במומחיותו. עד היום הוא מתחרט על כך שלא פנה לעבודה חקלאית שכה אהב.

עם עלייתו ארצה הופנה לערד ולמד באולפן כשנה. הוא החל לעבוד ובמקביל למד את אמנות הצורפות והפיסול במכללה בירוחם.
כך נעשה אמן חשוב שמשלב ביצירותיו זכרונות ילדות ואלמנטים מסורתיים (למשל פסלים עם דמויות מהכפר האתיופי).

אמן הציג מיצירותיו במספר תערוכות (בין השאר באמצעות עמותת אלמז) בגלריות ובמוזיאונים.

הוא גר היום עם משפחתו בבאר שבע ומקיים סדנאות פיסול וותיקים (לאו דווקא מבני הקהילה).

שמות מסורתיים בעדה האתיופית

שמות שניתנים בלידה הם חלק בלתי נפרד ממסורת קהילתית ומשפחתית שעוברת מדור לדור. חלק גדול מהעולים מאתיופיה שינו את שמותיהם עם הגיעם לישראל (במקרים רבים בעידוד המוסדות הקולטים, שלא גילו רגישות מספקת למורשתם התרבותית). על על תרבות השמות המסורתית של יהודי אתיופיה ראו במאמר: שמות פרטיים מסורתיים בקרב יוצאי אתיופיה.*

מאגר שמות המשפחה ע"ש ממי דה-שליט בבית התפוצות כולל בתוכו פירושים ליותר מ- 1,200 שמות נפוצים בקרב יהודי אתיופיה. כל השמות שנכללו במאגר הם למעשה שמות פרטיים ולא שמות משפחה במובן המוכר אצל יהודים מארצות אחרות, שכן באתיופיה, כמו בקהילות יהודיות רבות אחרות בעבר, נשא כל אדם שם פרטי בלבד, במקרים מסויימים בצירוף שם האב.

המאגר נגיש לציבור הרחב דרך אתר האינטרנט של המוזיאון היהודי בבית התפוצות.

תרבות האוכל המסורתית בעדה האתיופית

מסורת קולינרית אתיופית

העדה האתיופית הביאה עימה לישראל מסורת קולינרית ייחודית.* תרבות האוכל האתיופית ניכרת במספר מאפיינים:

א. המטבח האתיופי פשוט ובריא מאד. הירקות והקטניות הם חומר הגלם העיקרי שממנו מכינים את התבשילים השונים. השימוש בסוכר אינו שכיח וגם תצרוכת הגלוטן והכולסטרול נמוכה.

ב. העדה האתיופית ניכרת בחיי חברה הדוקים והאוכל משחק בתוכה תפקיד מלכד חשוב. ארוחה אתיופית מסורתית נוהגים לאכול בחברותא, כאשר במרכז השולחן ניצבת צלחת גדולה שבה מגוון המאכלים על מצע של הלחם האתיופי המסורתי – אינג'רה. כולם אוכלים מאותה הצלחת ובארוחות מסורתיות יש מנהג שכל אחד מאכיל את היושב לידו כאקט מחווה של כבוד וחיבה.

חשיבות מרובה מייחסים יוצאי קהילת אתיופיה לימי חג ומועד, לאירועים מיוחדים ולסופי שבוע, שכולם מאופיינים באכילת מזונות ייחודים. לדוגמה, שחיטת בקר או כבש לציון חג.

ג. באתיופיה הנשים היו אחראיות על הכנת האוכל והגשתו (תוך שימוש בכלי חרס מיוחדים) ובאמצעי קרור עתיקים (ברוב הכפרים חיו ללא חשמל).  זאת גם הסיבה שמאכלים אתיופיים מבוססים לרוב על מוצרי מזון טריים. גם היום לנשים יש תפקיד מרכזי במטבח אבל אצל הצעירות ילידות הארץ, המסורת הקולינרית הולכת ונשכחת. באופן כללי רוב הצעירים אימצו – לטוב ולרע - את תרבות האוכל הישראלית.

ד. קמח הטף הוא המרכיב הבסיסי במטבח האתיופי. הוא נטול גלוטן, עשיר בסידן, חלבון וברזל ונחשב למציל חיים באיזורים שבהם יש רעב. 
חשוב לציין כי יש איסור לייצא את קמח הטף מאתיופיה. רק למדינה אחת מותר לייצא: לישראל, שמייבאת טונות רבים של טף בזכות העלייה האתיופית (היום גם מגדלים בארץ את הטף).*

ה. הבישול האתיופי מבוסס על קדירות ותבשילים המתבשלים על אש נמוכה לאורך זמן ממושך. העדר חומרי גלם לבישול מפוצה על ידי שימוש נרחב של תבלינים, וביניהם כמה מאד חריפים שנחשבים בין היתר כמועילים לאון הגברי. באופן כללי המטבח האתיופי ניכר בנינוחות עזים, בססגוניות ובפיקנטיות שמגרה את העין והחיך.

ו. דגים וביצים לא נצרכו בכמויות גדולות. אזורים רבים באתיופיה רחוקים ממקורות מים בהם גדלים דגים, ועל כן רבים מבין יוצאי אתיופיה הכירו את מאכלי הדגים רק עם הגיעם לישראל. במקומות בהם היו הדגים בהישג יד, נהגו לאוכלם כמאכל חגיגי לפני צום או לשבירת צום, בסיומו.

ז. התפריט האתיופי כולל מגוון נרחב של משקאות המבוססים בעיקר על דגנים שונים. כך למשל בירה מתוצרת ביתית המכונה טֶלַא או משקה אלכוהולי (יין דבש) המכונה טֶג.

ח. בשכונות עם ריכוזי אוכלוסיה אתיופית ישנן חנויות קטנות שמוכרות לבני העדה חומרי גלם הנחוצים להכנת המזון המסורתי: קמח טף, שמנים צמחיים, תבלינים וכו'.

הקפה בתרבות הקהילה האתיופית

אחד המשקאות המזוהים עם הקהילה האתיופית והמהווים חלק חשוב מתרבותה ומאורחות חייה הוא הקפה הקרוי בונָּּה (ככל הנראה שיבוש של הביטוי הערבי "קהוות אל-בּוּן" שמשמעותו המטאפורית "היין של הפול").*

אטימולוגיה עממית קושרת את המילה "קפה" לשם חבל הארץ "קאפה" אשר במדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום שבאתיופיה.

הקפה שיחק תפקיד קולינרי וחברתי חשוב בתרבות האתיופית כולה עוד מימי קדם.  רוב החוקרים מאמינים כי מקור הקפה הוא באתיופיה, משם עבר דרך העיר המוסלמית אל תימן ואל שטחי האסלאם, ביחד עם העבדים הסודאנים, שהיו נוהגים ללעוס את פולי הקפה הלבנים.  

בנוסף להכנת קפה, שימשו פולי הקפה להכנת מאכלים מסורתיים בערבוב עם חמאה או שומן מבעלי חיים.  האתיופים מייחסים חשיבות רבה לשתיית הקפה, וגם במקומות הנידחים ביותר באתיופיה נהוג לשתות אותו – בעיקר בבוקר(לפני תחילת יום העבודה) ובערב (בסיום יום העבודה).

שתיית הקפה היא טקסית. היא נפוצה במפגשים משפחתיים או חברתיים ונחשבת כחלק חשוב ממנהגי הכנסת האורחים. הכנת הקפה האתיופי מלווה בטקס שכולל סידור מוקדם של הבית, פיזור עלים ירוקים של צמחים ריחניים (צ'ופה) וקליית פולי הקפה באופן ידני.

טקס בונה בגרסתו המלאה ינוהל בדרך כלל על ידי אם המשפחה, כשהיא לבושה בבגד האתיופי המסורתי – שמלה לבנה שבשוליה רקמה צבעונית.  

הכנת הקפה לטקס היא תהליך ארוך שאורך כחצי שעה, ובו מספר שלבים: בשלב הראשון קולים את פולי הקפה (המתקן שעליו שמים את הגחלים לקליית הבונה במחבת נקרא פֶרְמֵלֹ) ומגישים אותם לשולחן הקפה, כדי שהאורחים ייהנו מריחם. לאחר שהתקרר, טוחנים את הקפה במכתש ועלי בעל ידית ארוכה. את הקפה הטחון מעבירים תוך בחישה איטית לקנקן מסורתי עם מים רותכים שנקרא גֶ'בֶּנָה, שלו בטן עגולה, פקק עשוי מקש ובתוכו מים רותחים. טחינת הקפה אינה אמורה להיות אחידה ולכן המשקה מסונן מספר פעמים לפני מזיגתו לאורחים.

כשהקפה מוכן מוזגים אותו לפי סדר חשיבות האורחים: המבוגרים והזקנים ראשונים, אחר כך האורחים ואז הנשים והילדים. נהוג למזוג בקנקן חרס (גְ'בֶּנָה) שלושה ספלים קטנים ("פְנְגַ'ל") בזה אחר זה. בכל פעם מרתיחה המארחת שוב את הקפה עם מים חדשים (באתיופיה נהוג היה לרחוץ את הכוסות מול האורחים).  את כוסות הקפה מגישים על מעין מגש שולחני קטן המכונה גֶנְדָה.*

"נהוג שצעיר ילדי המשפחה נשלח להכריז שהקפה מוכן; הוא גם זה שיושיט את הספל הראשון לאדם הזקן ביותר בחדר. מסירת הספל מהצעיר לקשיש היא סמל לחיבור בין הדורות. כעת המארחת מוזגת את המשקה המהביל בספלי חרסינה לשאר האורחים שבילו את מחצית השעה האחרונה בהתבוננות, המתנה, האזנה לקולות הקלייה והטחינה ורחרוח הארומה. הקפה נמזג לספלים הקטנים מגובה של 30 סנטימטרים והנוכחים יכולים לחזות בצבעו הזהוב ובמיומנותה של המארחת, שאחרי מאות מזיגות כאלה אינה מאבדת אף טיפה בדרך מהקנקן אל הספלון. היא תמלא את הספל ממש עד שוליו כי ספל מלא, "מולו סיני", הוא מחווה לשלמותו של האדם שמקבל אותו לידיו. כעת מגיע תורם של האורחים להשמיע קול ונהוג לשבח את טעם הקפה ואת ההכנה שאין בה רבב. עם הקפה מוגש כיבוד שנקרא "בונה קורס", הכולל פופקורן, גרגרי חיטה מעורבים בגרגרי חומוס ודאבו – לחם אתיופי.
אם תוזמנו לטקס בונה והמשקה ייראה לכם חלש מדי או הספל קטן מדי, קחו בחשבון שהטקס חוזר על עצמו פעמיים או שלוש ביום, בדרגת חגיגיות כזאת או אחרת, ואינו מסתיים לפני שכל אחד מהנוכחים לגם שלושה ספלים. המזיגה נעשית בשלושה סבבים, שלכל אחד מהם שם משלו: הראשון נקרא "אבּוֹל", השני "טוֹנה" והשלישי – בראכה, כלומר ברכה. לא מחדשים את הקפה הטחון שבבטן הג'בנה, אלא רק מוסיפים לפני כל סבב מים חמים, כך שהמשקה הופך בהיר יותר מספל לספל.
ברור שבקפה של אחר הצהריים עם השכנים לא מקפידים על כל כללי הטקס, ובימים של חול אפשר לוותר על הצ'ופה, האת'ן והבגדים החגיגיים. אבל זמן הקפה בחברה האתיופית הוא תמיד זמן איכות – לשיחה, להידוק הקשרים החברתיים, לדיון בענייני היום והשעה. זאת לא פחית משקה חפוזה על הדרך, אלא אתנחתא אמיתית שאפשר לאמץ, ולא משנה אם הבחירה שלנו היא בסופו של דבר באספרסו, הפוך או קפה שחור. העיקר שלקחנו את הזמן."* 

על משמעות טקס הקפה "הבונה" בעדה האתיופית, אופן הכנתו ותפקידו החברתי/משפחתי - ראו ראיון עם אלמיטו - פעילה חברתית בעדה האתיופית.

שתיית הקפה מלווה במאכלים שונים, דוגמת: קֹלֹ, חטיף המוגש ככיבוד קל.

הישראלים הוותיקים והמסורת הקולינרית של יוצאי אתיופיה

רוב הישראלים אינם מכירים את המטבח האתיופי ואת המסורת הקולינרית של יוצאי אתיופיה. עם זאת, בשנים האחרונות גדל בהתמדה המידע על הנושא, הן באמצעות כלי התקשורת השונים (עיתונות, טלויזיה, אינטרנט) והן באמצעות ספרי פולקלור, בישול והיסטוריה. הם חושפים את הציבור הרחב לעושרו ויתרונו של המטבח האתיופי. גם העלייה במספר המסעדות האתיופיות תורמת בכיוון.*

בשלהי שנות ה-90' ובתחילת המילניום החליטו מספר משפחות אתיופיות לקחת סיכון כלכלי, ופתחו מסעדות על טהרת האוכל האתיופי המסורתי. מספר קטן של מסעדות נפתחו ונסגרו כעבור זמן קצר, כיוון שהציבור הישראלי הדיר רגליו מהן.

בשנים האחרונות שבו ונפתחו מספר מסעדות אתיופיות. תפריטן מורכב מאוכל מסורתי, אותנטי, המתבסס בחלקו על מצרכים המיובאים מאתיופיה. הסועד הישראלי שמחפש גיוון מתחיל לגלות עניין במטבח הזה, והמסעדות הללו נהנות מגידול בתנועת הלקוחות.

מסעדת חבש

מסעדת חבש היא המסעדה האתיופית הראשונה בישראל. היא הוקמה ב-2006  על-ידי שלושת האחים לבית הדנה ברחוב אלבי בתל אביב. אחר כך עברה לרחוב הנגב 10. מטרת המייסדים היתה להתפרנס כמו גם להביא למודעות ציבורית את תרבות הקולינריה של העדה האתיופית.

המסעדה מעוצבת כבקתה אותנטית בכפר אתיופי, פלטות התבשילים מוגשות למרכז השולחן על גבי סלסלה הנקראת "מוסב", וכל המסובים סועדים מצלחת אחת, ואף מאכילים איש את רעהו. האכילה בחברותא היא מהמנהגים היפים של העדה האתיופית, והיא נועדה להביע כבוד לזולת ולהעשיר את חיי החברה.

המנות, בהתאם למסורת, מוגשות בעיקר כתבשילים על מצע אינג'רה (פיתה אתיופית אוורירית וחמצמצה), המשמשת בו-זמנית גם לניגוב התבשילים המוגשים עליה. התבשילים מבוססים על חומרי גלם הנפוצים באתיופיה: קטניות כגון אפונה, עדשים וחומוס; שורשים כמו תפוחי אדמה, גזר וסלק; בשרים, ובהם עוף, כבש ובקר; ודגים. כך תוכלו למצוא בתפריט מנות דוגמת "ימסר אזפא" – סלט עדשים ירוקים, בצל קצוץ, פלפל, זנגוויל ושום, "דורו אלצ'ה וואט" – נתחי עוף וביצה חומה ברוטב כורכום עדין, ועוד ועוד.

לטובת אלה המעוניינים להתנסות בשלל הטעמים של המטבח האתיופי, מציעה "חבש" שני סוגי פלטות מעורבות, צמחונית ובשרית, המכילות מגוון תבשילים. כמו כן מוצעות לסועדים מבחר בירות אתיופיות, וקפה ("בונה"), הנקלה במקום מפולים טריים מאתיופיה, ושעל-פי המסורת לא מסיימים ארוחה טרם לגימת שלושה ספלים ממנו.

מראיון שערכנו עם בעלי המסעדה עולה שעל אף שציבור הולך וגדל שמתוודע לאוכל האתיופי נופל בקסמו, המסעדה סבלה מקשיים לא מעטים, בעיקר בגלל כובד המיסים וניהול לא יעיל. לאחרונה עברה שדרוג באמצעות השף אסף גרניט.

מסעדת אדיס-עלם

אדיס עלם ("העולם של אדיס" באמהארית) היא מסעדה אתיופית שנושאת את שמה של אדיס ז"ל שהלכה לעולמה בגונדר שבאתיופיה כשבתה אפרת (אספה) דוויט (זנה) הייתה בת שמונה שנים. לאם קוראים אדיס ז"ל. הבת, שעלתה ארצה במבצע שלמה עם אחיה ואביה ז"ל, עברה מסך ארוך ומפרך לעצמאות מופלאה. שנתיים לאחר שעלו, נפטר אבי המשפחה, והיא נותרה לבדה עם אחיה ו"גידלה" את שניהם. בראיון לאתר הסוכנות סיפרה:*

"הכינותי לי דף נייר שבו רשמתי מה התכנית שלי. מה אעשה בכל שנה. ידעתי שאסיים את בית הספר התיכון עם בגרות מלאה, רציתי להתגייס כבת שירות וזה מה שקרה, רציתי ללמוד לימודים גבוהים וזה מה שקרה - למדתי, סיימתי ועבדתי בתחום הטכנולוגיה של המכשור הרפואי".

כל אותן שנים, בעת שהיא דואגת לעצמה ולאחיה, חשבה על התקדמות ועבדה במקביל ללימודים. היא עבדה במרכז קליטה בצפת וכשנפתח מכרז לאם בית היא הגישה מועמדות ונבחרה. ההיכרות שלה עם מי שהיה לבעלה - פנטהון דוויט, הייתה מקרית אבל מיד לאחר נשואיה לפנטהון, בוגר הטכניון, הם קיבלו הצעה לצאת לשליחות באוסטרליה מטעם קרן היסוד. היא ילדה את בנה השני והמשפחה הקטנה יצאה לשליחות בת חמש השנים. "זו הייתה אפשרות בלתי רגילה להכיר את העולם היהודי ואת הקהילה שלא הכרתי. בעלי פנטהון הצליח מאד ושלוש השנים של השליחות הפכו לחמש שנים של שליחות שבמהלכה למדתי המון והכרתי קהל מאד מגוון של קהילה יהודית מדהימה", היא מספרת.

עם שובה של המשפחה לישראל גמלה בליבה ההחלטה להקים יד לאמה אדיס ז"ל, שנודעה ברבים בידי הזהב שלה. כך הוקמה מסעדת אדיס עלם באשדוד (מסעדה כשרה), שמתכתבת עם מאכליה המסורתיים של האם המנוחה ובעצם גם מנציחה אותה.

בהקמת המסעדה סייעו הקרנות לעידוד עסקים של הסוכנות היהודית וכן קרן פדרציית ניו יורק לישראל (הקרן לעידוד עסקים נוסדה בשנת 2002 במטרה לחזק עסקים ולפתח הזדמנויות תעסוקה עבור עולים חדשים).

במסעדה יש תמונות וכלים שמביא לי צדיק אחד בשם מיכה פלדמן - מי שהיה שליח מרכזי של הסוכנות באתיופיה במבצע שלמה.

המלחמה האחרונה ב"צוק איתן", נפילת הטילים, לא הקלו עימה, אבל כדרכה היא לא אמרה נואש לרגע.

בין לקוחותיה קבוצות פרטיות וארגונים גדולים. המסעדה מספקת גם שירותי קייטרינג למגוון אירועים ושמחות: מסיבות רווקות, שושבינים ושושבינות, פינוק חתן וכלה, מסיבות אירוסים, ימי הולדת ועוד.

מסעדת באליאנג'ירה

רוב הצעירים הישראלים ממוצא אתיופי – בעיקר אלה שנולדו בישראל – התנתקו מתרבות האוכל המסורתית של הוריהם והורי הוריהם ואימצו הרגלי מזון ישראלים כלליים. עם זאת, לאחרונה, בעקבות גל החזרה לשורשים יותר ויותר מגלים עניין במסורת הקולינרית הישנה ויש אף כאלה שפותחים מיזמים כלכליים בתחום. כך למשל, תושב אשדוד פתח דוכן של אינג'רה בקניון איילון. יוזמה ייחודית בהקשר זה היא מסעדת באליאנג'ירה הוקמה ב-2016 על ידי פאנטה פראדה (דוגמנית ובעלת השכלה משפטנית, ילידת 1983 שעלתה לישראל במבצע שלמה בהיותה בת 8) ועל ידי שותפה שמול ברו (מי שזכה לכינוי "הסטנדאפיסט האתיופי הראשון"). השם משחק מלים: מצד אחד מילה שמשמעותה באמהארית "חברות" ומצד שני "בא לי אינג'רה" בעברית (על שם המאכל האתיופי הידוע).

ייחודה של המסעדה ניכר במספר אלמנטים: א. הבעלים הצעירים (שיתוף של צעיר וצעירה מצליחים) ב. מיקומה בכרם התימנים – שכונה וותיקה שידועה באווירה הכפרית-עדתית שלה שיוצרת אווירת סוהו יאפית. המיקום ממתג אותה כחלק מעדות ישראל וכמי שמציעה אוכל משפחתי מסורתי בסיסי וטעים. זו גם הסיבה לכך שרוב לקוחותיה אינם דווקא מהקהילה האתיופית (המסעדה משקיעה ביחסי ציבור ופונה לקהלים שונים). ג. בניגוד לאחיותיה המסורתיות "באליאנג'ירה מציעה קונסצפט עדכני וצעיר יותר, קרי: שילוב בין מטבח מסורתי למטבח מודרני. השפית היא "מאמה" אתיופית שמכירה את המבטח האתיופי מנסיון אישי ולצידה פועל שף צעיר שמשלב במנות טעמים חדשים. חומרי הגלם נשארים על טהרת המטבח האתיופי). זה גם ככל הנראה סוד הצלחתה הגדולה של המסעדה.

בראיון שערכנו עימה סיפרה לנו פאנטה פראדה:

"הכל התחיל כשנסעתי בעולם, בארה"ב ובמקומות נוספים ובכל מקום ראיתי מסעדות אתיופיות ודווקא בישראל זה לא תפס. זה יצר את החלום והחזון שלי. אני אמנם לא מבינה יותר מדי בתחום הקולינריה והמסעדנות, אבל החלום היה לא רק כלכלי אלא גם חברתי, כלומר להכיר את המטבח הטעים והבריא הזה לציבור הרחב."
היא מספרת שתהליך ההיכרות לא קל. "לקוחות רבים מגיעים למסעדה אתיופית בפעם הראשונה ולאחר שמוגשת להם המנה הראשונה, הם תמהים מדוע לא קיבלו סכין ומזלג או כלי אכילה כלשהו (כידוע בתרבות האתיופית המסורתית האכילה היא בעזרת הידיים בלבד). אבל המלצרית מסבירה להם בנימוס שכדאי להם לחוות את החוויה בצורה משמעותית ולהתחבר לתרבות האתיופית של האכילה בידיים (בדומה לניגוב החומוס) ובצוותא. רוב האנשים משתכנעים ורק מיעוט מתעקש על סכין ומזלג."*

המסעדה כשרה, וכל המוצרים הם בכשרות רבנית ישראלית רגילה, אבל למקום אין תעודת כשרות רשמית. הסיבה האמיתית לכך היא כלכלית בלבד ולא ממניעים אידיאולוגיים כלשהם, למרות שיש מבאי המקום שרואים בכך יתרון כלשהו.

עשבי מרפא בקהילת יוצאי אתיופיה

בשנת 2013 יצא לאור הספר "אתיופיה בישראל - רפואה ותרופות מסורתיות של קהילת יוצאי אתיופיה" (הוצאת יד יצחק בן-צבי). המחברים, דקלה דנינו וזהר עמר, הם חוקרים במדור לתולדות הרפואה שליד המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. ספרם הוא פרי מחקר מקיף וחדשני, שנעשה לראשונה בישראל, על המסורת הרפואית העתיקה והייחודית של הקהילה האתיופית בישראל.  המחקר שבו עוסק הספר התבסס על מאות ראיונות עם יוצאי הקהילה האתיופית בכל רחבי הארץ, בהם מרפאים מסורתיים. במסגרת המחקר נערך סקר מקיף בין חנויות לממכר תבלינים ועשבי מרפא ונבדקו מהם עשבי המרפא השכיחים ביותר והשימושים הנפוצים ביותר.

חשיבותו של הספר גדולה בין השאר משום שמדובר במסורת רפואית ייחודית ש נלמדה בעבר בעיקר כתורה שבעל פה וכיום אין כמעט דור המשך שישמר את המסורת. תהליכי המודרניזציה וההשתלבות בחברה הישראלית בעלת האופי המערבי, גרמו לטשטוש ולאיבוד חלק ניכר מהמסורות והמנהגים האותנטיים הרבים שהיו נהוגים בקרב הקהילה האתיופית.

סדנאות של יעל מקונן-דגו להכרת המטבח האתיופי וסגולותיו הרפואיות

יעל מקונן-דגו עלתה עם הוריה ואחיה לישראל בשנת 1984 בהיותה בת 10, במסגרת מבצע משה, לאחר מסע רגלי מאתיופיה לסודן. המשפחה התיישבה בכרמיאל שהיתה לעיר מגוריה של יעל גם אחרי נישואיה.

בראיון לאתר דוגרינט היא סיפרה על ילדותה:

"אני זוכרת לרוב את ההתבוננות שלי בטבע,  בבריאה, ההתבוננות בשקיעה ובעיקר תנועת העננים. במבט לאחור נדמה לי שהיה לי המון זמן להיות עם עצמי, תהיתי בתופעות ושאלתי שאלות את עצמי  בעיקר כי לא היה מקום לשאלות ולסקרנות שלילדים, כנראה שאלות מין הסוג שעניינו אותי, היה בהם משהו שמערער על כוחו שלאלוקים (דבר שלא היה מקובל!). אם אני מסתכלת על הילדים שלי היום, אני לא חושבת שיש להם זמן לבהות, להקשיב לרעשים של הטבע, לצפות בבעלי חיים, בטבע המשתנה.  כשהגעתי לארץ נכנסתי לעולם הספרים. מאד אהבתי לקרוא. ספר ביום. בשבילי זה היה המקום שבו יכולתי למצוא תשובות לעולם החדש שאליו הגעתי, לקרוא את מה שלא הכרתי בישראל. היום אני מחפשת את העולם הישן של פעם עם רצון עז להכיר את ההיסטוריה האתיופית ובפרט היסטוריית יהודי אתיופיה".*

בזמן השירות הצבאי חלתה יעל במחלת הקרוהן (Crohn's disease)  שפוגעת במערכת העיכול. יעל עברה שני ניתוחים שלא שיפרו את מצבה. במצוקתה הבזיק במוחה שאפשר שמחלתה נגרמה מתזונה לא נכונה. עד להגירת לישראל לא הכירה הקהילה את האתיופית את המחלה הזאת.

כך סיפרה: "בכל פעם שאכלתי אצל אמא שלי הרגשתי טוב. בתקופה שחליתי אמא תיבלה את המזון בצורה נכונה בשבילי. ליכולת ההבראה של התזונה האתיופית הגעתי דרך המטבח של אמא. בעזרת ניסוי ותהיה, ידעתי מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע. גיליתי שלאוכל האתיופי יש פוטנציאל מצוין של הקלה." *

ואמנם, מהרגע שבו היא התנתקה מהתרופות ושינתה אורח חיים והרגלי תזונה חלה הטבה משמעותית בבריאותה. השיקום העצמי באמצעות המטבח האתיופי, האהבה לטבע והרצון לתרום לחברה הובילו לרעיון להנגיש את האוכל האתיופי לציבור באמצעות מיתוגו כאוכל בריאותי (והוא אכן כזה בהבטים רבים.

יעל מעבירה במטבחה שבכרמיאל סדנאות של הכרת המטבח האתיופי וסגולותיו הרפואיות. מדובר בשני מפגשים בהם מכינים ביחד קיטה, ממרחים, תבשילי קטניות, אגות, ואינג'רה. יושבים ביחד, אוכלים, מדברים על טעמים. יעל מספרת על המנהגים האתיופים, על מקומה של הארוחה בחיי המשפחה והקהילה ועל סגולותיו הרפואיות של המטבח האתיופי.

בטף אין גלוטן. הגלוטן נחשב לבעייתי לא רק למי שסובל מצליאק. היום אנשים רבים נמנעים מקמח ומדווחים על שיפור. קמח הטף בהחלט יכול להתאים להם.

המטבח האתיופי בריאותי גם בגלל שהוא נמנע ממוצרי חלב. אנשים עם בעיות IBD (מחלות מעיים  דלקתיות), כאבי בטן ומעי רגיז מרגישים הקלה כאשר מנטרלים את הגלוטן ואת מוצרי חלב.

הסדנאות מהוות גם גשר תרבותי, כפי שאומרת יעל: "אני מאמינה שדרך האוכל אני פותחת דלת להכרות עם האוכלוסייה האתיופית, התרבות האתיופית, מה שיש לקהילה האתיופית לתרום לחברה הישראלית. השאיפות שלי הן שתהיה מאפיה שנוכל לקנות בה קיטה, אינג'רה. שהלחם הזה יהיה נגיש. לא רק לרגישים לגלוטן. שלא כל אחד יצטרף להכין לעצמו בבית. אני רוצה להנגיש דברים גם לאוכלוסיה האתיופית. שהתבלינים יהיו נגישים לכולם. כן, להכין תבלינים".

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.