דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

תרבות הברים בתל אביב

דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס
דור ה-Y הישראלי
דור ה-Y הישראלי
גיא פריבס

עוז אלמוג, תמר אלמוג



נוצר ב-3/5/2015

התפתחות צריכת האלכוהול בישראל

לפני הקמת המדינה

בירה ויין יוצרו בארץ הקודש כבר בעידן העתיק,* אבל פוטנציאל ייצור האלכוהול לא מומש במשך מאות שנים, בעיקר בשל השלטון המוסלמי. היקבים היהודיים הראשונים בארץ ישראל הוקמו ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים כבר במחצית המאה התשעה-עשרה,* אבל תעשיית יין מודרנית של ממש נוסדה בארץ הקודש רק בשלהי המאה, על ידי המתיישבים הטמפלרים וחלוצי העלייה הראשונה.*

אף שתעשיית היין הציונית הייתה חשובה להתפתחותם והישרדותם של מהגרי העלייה הראשונה,* היא הצמיחה מעט מאד פולקלור מקומי. אחד מהשירים הפופולאריים של העלייה הראשונה אמנם מזכיר את היין והיקב,* אבל לא יותר מזה. גם היקב שהקימו הטמפלרים הנוצריים במושבה שרונה והכרמים שנטעו סביבה לא שינו באופן מהותי את תרבות צריכת האלכוהול בפלשתינה.

אפשר שרתיעת הציונים מפיתוח תרבות יין קשורה לעובדה שהיהדות המסורתית כורכת שתייה מרובה עם התנהגות "הגויים" ונרתעת משכרות, שהתחברה בתודעה עם פוגרומים (ביידיש אומרים: 'שיכר ווי א גוי'). הדת היהודית גם מזהירה מפני שתייה מוגזמת, כנאמר: "אל-תהי בסבאי-יין" (משלי כ"ג כ) ו"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין, ע). התנועה החסידית, אמנם כורכת את שמחת החיים בעבודת השם עם לגימה הגונה של וודקה או משקה אלכוהולי אחר, אבל השתייה צריכה להיעשות במידה. אפילו מצוות הקשורות בשתיית יין (קידוש ערב שבת וארבע כוסות סדר פסח) נעשות במסורת היהודית עם יין פשוט ומתוק ובעבר עם "מיץ-ענבים".*

במשך שנים רבות לא רק צריכת היין בארץ הייתה נמוכה מאוד אלא גם איכותו. מפעל "כרמל מזרחי" (המותג שתחתיו פעלו משנת 1902 יקבי הברון), השליט הבלתי מעורער בענף,* לא טרח לעדן את החיך הישראלי ביינות גורמה.

הבריטים ידועים באהדתם לאלכוהול, וכך גם הגרמנים והמזרח אירופאים. לכן, טבעי שבתקופת המנדט הבריטי והעליות הגדולות ממזרח אירופה גדל במקצת הביקוש לאלכוהול ובהתאם גם היצע המשקאות האלכוהוליים. בשוק הופיעו לראשונה יבואני אלכוהול ופה ושם גם נוסדו בתי קפה שמכרו בירה, יין וויסקי לחיילים, לבוהמיינים ולפועלים קשיי היום.

ברנדי יוצר בארץ כבר בשלהי המאה התשעה עשרה,* אבל רק בשנות השלושים של המאה העשרים התפתחה בארץ ישראל תעשייה משמעותית של ברנדי* ושל בירה.*

היין מתוק, השתיינים יבשים

העשור הראשון של המדינה לא בישר התפתחות משמעותית בתרבות האלכוהול של הישראלים, אבל השינוי הזוחל המשיך במסלולו. ב-1950 השיקה תעשיות בירה א"י מותג חדש בשם "גולדסטאר". הבירה הזאת, אשר שווקה בין השאר בשק"מיות הצהל"יות, הפכה לאחד ממגדירי הטעם הישראלי עד עצם ימינו אלה.

ב־1952 הוקמה בנתניה על ידי קבוצת משקיעים מניו יורק "מבשלת שיכר לאומית" שהולידה את המותג "אביר". החברה גדלה במהירות וכבשה לעצמה מקום מכובד בשוק הישראלי.*

רוב מהגרי העלייה ההמונית לא נקלטו בהתיישבות העובדת ולא אימצו אידיאולוגיה סוציאליסטית, אבל האווירה הכללית בישראל הצעירה הייתה של צנעה והסתפקות במועט. גם מבחר המשקאות בחנויות המכולת לא היה גדול. תרבות הצנע והחיסכון הקרינה על הרגלי השתייה, ורבים ראו בצריכת יין ובירה ביטוי בורגני ודקדנטי. מסופר על לוי אשכול שביקש להוסיף קצת סודה לכוס היין שלו כדי לעשות לעצמו "שפריץ" במסעדה הכי יוקרתית בתל אביב. המלצר כמעט התעלף. אשכול לא היה חריג בדורו. את ה"שפריץ" - התשובה החלוצית לשמפניה של הגויים - נהגו אז להכין מעירוב של יין הוק יבש או יין לקידוש וסודה פשוטה.

בשנת 1958 נחנכה ביקב בראשון לציון מזקקה מודרנית לייצור ברנדי עם ציוד שנרכש בגרמניה בעקבות הסכם השילומים. שלהי שנות החמישים וראשית שנות השישים היו שנותיו של הברנדי בישראל ורובו יוצר ביקב זה. בבתים רבים נהוג היה להרים כוסית של משקפה חריף לצד חתיכת דג מלוח ומציות – מנהג שהתקבע כזיכרון ילדות נוסטלגי של רבים.

לאחר מלחמת ששת הימים נפתחו לישראלים יעדי טיולים חדשים. "מנזר השתקנים" שליד לטרון ומנזר קרימיזן בבית ג'אלה, שהחזיקו ברשותם יקבים וחנויות לממכר יין מתוצרת עצמית, הפכו מוקדי עלייה לרגל לאלפי תיירים.*

עד שלהי שנות השבעים נהוג היה לשתות יין בישראל בעיקר בערבי שבת וחג ובחגיגות משפחתיות (ברית, בר מצווה, חתונה). לרוב היה זה יין מתוק באיכות נמוכה ("פרתום", "אלמוג", "קונדיטון"  ועוד). רוב היינות שיוצרו בארץ באותה עת היו יינות מתוקים והשאר יינות חצי יבשים.* באותה תקופה רבים האמינו שמידת המתיקות היא המדד לאיכותו של היין. שכרות נתפסה כמעשה כמעט עברייני. אחד הסוגים הביתיים היותר פופולאריים כונה אז "יין פטישים". אומרים שהכינוי ניתן לו בשל השפעתו המרדימה - כפטיש הניחת על ראש השותה ומערפל את חושיו.

היציאה ממשטר הצנע והעלייה המהירה ברמת החיים העלתה במעט את המודעות לצריכת אלכוהול, בעיקר בקרב הבורגנות התל אביבית. ב-1964 פרסם העיתונאי אורי פורת כתבה נרחבת שסקרה את התופעה בנימה צינית. כותרתה הייתה "הישראלי השותה":

"בארצות הים-התיכון מפותחת מאד תרבות השתייה אך בישראל אין יודעים עדיין לשתות כהלכה. הישראלי הממוצע שותה שתי כוסות - ומשתטה. מקובל לומר כי יין יישמח לבב אנוש. אבל בנושא המשקאות, אין המצב בישראל משמח כלל. למען האמת - הוא אפילו אנוש. אילו היו הישראלים מתנזרים מיין כליל, אולי לא היה בכך כל רע, אבל העובדה שהם שותים מבלי לדעת לשתות, מעוררת רגשי נחיתות וחמלה. [...] הגבר הישראלי, אשר בסתר לבו עדיין מחבב הוא אורנג'אדה, מתאמץ לחקות את האנגלי השותה בירה, הצרפתי השותה יין, הרוסי השותה וודקה או האמריקאי השותה וויסקי. הסנובה הישראלית אימצה לעצמה את תרבות השתייה האירופית והאמריקנית, אם לא על-ידי שתייה ממש, הרי לפחות על-ידי הפגנת משקאות. ה"באר" הפך לאביזר ארכיטקטוני הכרחי בכל דירה בעלת שלושה חדרים ומעלה. לאחרונה התרחבה קטגוריה זו גם לדירות של שנים-וחצי עם הול-מואר. ככל שהמשקאות ב"באר" זה יקרים יותר. מקובל להניח כי בעל-הבית הוא אנין-טעם יותר ומתורבת יותר. סוגי המשקאות החריפים הנצרכים על-ידי הישראלי,מסמלים את מעמדו ועמדתו בציבור, כמו סוג הסיגריות שהוא מעשן, או דגם המכונית בה הוא נוסע, הפסגה בהיררכיה מטופשת זו היא כמובן: מה שיותר תוצרת-חוץ ומה שיותר ביוקר. הראוותניות המוגזמת היא שגרמה לכך שיותר ויותר ישראלים משקשים בהנאה מעושה קוביות קרח בתוך כוסות ארוכות של וויסקי, אף כי כל הסיכויים הם שאינם יודעים להבחין בין יין מתוק ליין חמוץ. [...] בישראל החדשה, בימים הגורליים של תקומת המדינה, העדיף הנוער לשתות גזוז. [...] בצרפת שותה הצרפתי יין ב"ביסטרו". באיטליה, ידידו הטוב ביותר של הגבר הוא ה'באר'. באנגליה זורמים נחלי בירה ב"פאב". הישראלים – או שילמדו לשתות או שיפסיקו 'לעשות רושם' וישתו גזוז ב"קיוסק".*

בארץ פעלו באותה עת רק קומץ פאבים וברים בסגנון אירופאי, ומדף האלכוהול במרכולים המשיך להיות דל במהלך שנות השישים והשבעים. גם תעשיית האלכוהול המקומית קפאה על שמריה, למעט הבלחות קטנות, כמו ליקר ה"סברה"* ויין ה"פנטזיה".* ציון הדרך החשוב ביותר באותה עת היה השקתה (ב-1968) של בירה "מכבי". כדי לייצר בירה איכותית הזמינו מבשלות שיכר לאומי בנתניה מומחה בירה (ברומייסטר) בעל שם בינלאומי מגרמניה. הבירה, בת 5% אלכוהול, יועדה לקהל צרכנים ישראלי אמיד, לבתי מלון ומסעדות יוקרה ובעיקר לייצוא. היא יוצרה במגדל העמק וטעמה הזכיר את  הפילזנר הצ'כי, המאופיין בבהירות וצלילות, טעם כשותי ורמת גזים גבוהה. בירה "מכבי" עמדה בציפיות שתלו בה וזכתה במהלך השנים בתחרויות בינלאומיות יוקרתיות. היא נחשבת עד היום לאחד המותגים הידועים בארץ, לא רק בשל טעמה, אלא גם משום שזו הייתה הבירה הישראלית הראשונה שיוצרה בבקבוקים אישיים חד־פעמיים וכן בשל ציור המכבים שהופיע על התווית. גם הפרסומות הקולעות ששיווקו אותה תרמו למיתוגה הלאומי: "בירה מכבי – השמפניה של הדור החדש"; "מכבי - בירה בינלאומית"; "הכל מתחיל בבירה מכבי"; "את ואני ובירה מכבי"; "בעולם אומרים שזה חוצפה ישראלית"; "בילוי עולמי בירה מכבי"; "אם כבר קמת - תביא מכבי" והסלוגן המזוהה ביותר עם המותג - "יש מכבי יש חברים".

הישראלים מתחילים ליצר ולצרוך יין ובירה איכותיים

בשלהי שנות השבעים חל מפנה ראשון באיכות היין בארץ. המומחים בכרמל מזרחי, ובראשם פרדי שטילר, הבחינו בטעם המשובח של הקברנה סוביניון מ-1976 שהתיישן לאיטו בחביות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבדילו בין יין מובחר ליין בינוני והמשמעות הייתה הבחנה בין כרם לכרם (קודם לכן הייתה מחוייבות לעקרון השוויון בין כל כורמי האגודה).

הקברנה סוביניון רזרב 1976 זכה בתווית חדשה ונשלח לטעימות מעבר לים. זה היין הישראלי הראשון שנמכר בניו-יורק (ב-25 דולר לבקבוק). ההצלחה ילדה מסורת חדשה של ייצור יינות גורמה בארץ. הבצירים הבאים כבר נבדקו בדקדקנות. 1979 הייתה השנה השנייה שזכתה לתהילה ודגימות מהיינות מהיינות מאותה שנה נשמרות עד היום בידי אספנים.

במחצית הראשונה של שנות השמונים נקלע ענף היין בישראל למשבר: היצוא ירד והצריכה המקומית לא גדלה. מכה נוספת ניחתה על יצרני היין הישראלים במחצית השנייה של העשור: היבוא של יינות ומשקאות אלכוהוליים עלה ונגס 30% מהשוק המקומי. הצרכן הישראלי, לעומת זאת, יצא נשכר ממגמת היבוא, כיוון שנחשף ליין באיכות טובה יותר והחל כתוצאה מכך לשפר את הרגלי השתייה. זה התבטא בין השאר במעבר משתיית יינות אדומים מתוקים (שהם בדרך כלל נחותים מבחינת איכותם) ליינות שולחניים קלים, ובמיוחד ליינות לבנים חצי יבשים.*

המשבר אילץ את יצרני היין הישראלים להקצות משאבים גדולים יותר למחקר ופיתוח, והתוצאות לא איחרו לבוא. ב-1983 הושק יין ההילולים של כרמל מזרחי - התשובה הישראלית לבוז'ולה נובו - באירוע יוקרה שהתקיים במלון הילטון תל-אביב. במכירה הפומבית, שנערכה באותו ערב, נמכרו כל יינות הבציר השנתי.

זו הייתה גם שנת הפריצה של יינות רמת הגולן שהובילו את מהפכת היין בארץ. שמשון וולנר שכנע את כורמי רמת הגולן להשקיע בהקמת יקב עצמאי משוכלל, במקום להמשיך למכור את ענביהם המשובחים, שגדלו באדמות הטוף של הצפון הקר, ליקבים אחרים. התוצאה הייתה הופעת שלושה מותגים איכותיים - 'גמלה', 'גולן' ו'ירדן' – בטעם עז וניחוח בולט של חביות עץ משובחות.* הם בישרו את כניסת "הקו הקליפורני" שנתן פייט למסורת הצרפתית של יקבי כרמל. כאשר השיקו ביקבי רמת הגולן את יין הקברנה סוביניון שלהם, כבר לא היה ספק שאפשר לייצר בארץ יינות איכותיים ברמה בינלאומית. צעד זה עודד את שאר היקבים לשנות תפיסה ולהשתפר.*

עידון הטעם הישראלי הביא גם את חנויות המעדנים ואת החנויות המתמחות באלכוהול להרחיב את ההיצע והצרכנים הנלהבים החלו לסגור בהדרגה את הפערים עם העולם המערבי. יותר ישראלים מצרפים יין איכותי לארוחה ויותר לוגמים אפרטיף בערב בביתם. גם הבר הביתי עבר שדרוג והוא כולל בבתי רבים מבחר, שכבר אינו מבייש את הבריטי או הצרפתי.

שינוי מקביל התחולל באותה עת גם בתעשיית הבירה המקומית. ב-1985 רכשה חברת המשקאות הוותיקה "טמפו" את חברת "מבשלות שיכר לאומית" והפכה לבעליו של מפעל המשקאות הגדול ביותר במזרח התיכון (בנתניה).‏ כעבור שבע שנים, ב-1992, קיבלה טמפו זיכיון בלעדי להפצת בירה היינקן (חברת הבירה השלישית בגודלה בעולם) בישראל.* טמפו כיום היא היצרנית של גולדסטאר ומכבי ויבואנית היינקן, מרפיס, סמואל אדמס ופאולנר.

באותה שנה (1992) נכנסה החברה המרכזית לייצור משקאות קלים (הוקמה בבני ברק ב-1968) לשוק הבירה בישראל והקימה את "מבשלות בירה ישראל" (מב"י - זורע האלכוהול של קוקה-קולה). החברה - הידועה גם כקרלסברג ישראל - החלה לשווק את מותגי הבירה של קרלסברג וטובורג. מספר שנים מאוחר יותר (1995) הוקם מפעל באשקלון, הכולל מבשלה, בו מיוצרים עד היום מוצרי קרלסברג, טובורג ומאלטי (נקרא במקור "טובורג מאלט").* מב"י היא גם היבואנית של מותגי הבירה הוגרדן, לף וסטלה ארטואה של חברת InBev הבלגית, מותג הבירה האירי גינס (כולל מותג-הבת קילקני), והמותג הגרמני ויינשטפן.

התפתחות תרבות החתונות (אולמות הדורים וגני אירועים רחבי מידות) תרמה לעלייה בצריכת האלכוהול ובמודעות הגוברת למשקאות אלכוהוליים. היא שיקפה את העלייה ברמת החיים והלגיטימציה הגוברת "לעשות חיים". גם התפתחות תרבות הטיסות והנופשונים בחו"ל השפיעה בכיוון. יותר ויותר ישראלים נחשפו לתרבות השתייה האירופאית והאמריקאית והחלו לסגל הרגלי טעם ובילוי מעודכנים.

ג'יימס ריצ'ארדסון פתחה את חנויותיה בנתב"ג בשלהי שנות השמונים וחנות האלכוהול של הדיוטי פרי הפכה לגדולה מסוגה בעולם, עם מחירים אטרקטיביים ומבחר מותגים גדול. המצאת שיטת "פטור ושמור" (הממציא היה מנהל הטרמינל, זאב שריג), תרמה לעליה משמעותית במכירות המשקאות האלכוהוליים בשדה התעופה.

תעשיית היין המשיכה להתפתח בארץ בקצב מהיר ובשלהי שנות התשעים כבר פעלו בישראל  16 יקבים (עדיין מספר צנוע בהשוואה ל-50,000 היקבים שפעלו אז באיטליה), מקצתם יקבי בוטיק משפחתיים.* הם שיפרו את איכות הענף ומיתגו אותו בין השאר באמצעות תיירות פנים (מטיילים וקונים ביקב עצמו). חנויות המתמחות במוצרי אלכוהול נפתחו בזו אחר זו ומדף היינות, הבירות והמשקאות החריפים במרכולים גדל בהתמדה. תעשיית היין בישראל נחלה הצלחות נוספות בזירה הבינלאומית ויינות ישראלים זכו באותות הצטיינות רבים.* כאשר התפרסמה בגיליון אוקטובר 1999 של מגזין היין הנפוץ Wine Spectator כתבה משבחת על תעשיית היין בישראל, איש כבר לא הרים גבה.

רבים משווים את התפתחות תעשיית יין הגורמה בארץ בשנות התשעים להתפתחות תעשיית ההיי-טק - הן מבחינת קצב הגידול והן מבחינת ההישגים הבינלאומיים. וההשוואה אכן במקומה, כפי שכתב טל כהן גן ב-1999: "לפני שנים לא רבות, כאשר חיפש אדם במרכולי לונדון יין ישראלי, היו מצביעים על הפינה הנידחת של החנות, אל עבר מדף 'היין הכשר' וזו הייתה כל תעשיית היין הישראלית. כיום עומדים יינות ישראל בשורה גאה אחת עם יינות צרפת, איטליה וגרמניה ובהשוואה מכובדת ליינות מקליפורניה, צ'ילה, ארגנטינה, אוסטרליה, ניו-זילנד ודרום אפריקה."* 

חשוב להדגיש שהשינוי ניכר בעיקר ברמת ייצור היינות ופחות בכמויות השתייה, שהיו עדיין רחוקות מהמקובל באירופה.* עם זאת המודעות הציבורית ליין וכל מה שקשור בו (ייצור, איכות, טעמים, גינונים וכו') עלתה, בעיקר בהשפעת התקשורת, שהקדישה לנושא יותר טורים וכתבות, כחלק מסיקור תרבות הפנאי המתפתחת. מלים  כמו 'עפיצות', 'בודי', ו'פירותי' נכנסו לז'ארגון הפיינשמקרי ובקבוק יין הפך לתשורה פופולארית בתרבות האירוח.*

תהליך הגלובליזציה וה'יאפיזציה' שעבר על השכבות המבוססות בארץ הקנה לבקיאות ברזי היין מעמד של משאב ידע חשוב וסמל סטאטוס נחשק. את הצמא החדש להבין ביינות סיפקו עשרות מורים ובתי ספר פרטיים, שהציעו לראשונה ללקוחותיהם קורסים שבהם למדו על ההבדל בין יינות, ועל חשיבות הטמפרטורות, אחוזי לחות, וזוויות האחסון בשימור הנוזל המשכר. בתי מלון ומועדונים החלו לשווק סדנאות קוקטילים ושעורים על משקאות חריפים,*  וערבי טעימות של גבינות ויין - לעתים בלווי הרצאה של מומחה/מומחית - הפכו בקרב השכבה העשירה לדבר שבשגרה. עם הזמן התופעה התרחבה גם לשכבות אחרות, פחות מבוססות ומשכילות. גם פסטיבלים מקומיים של טעימות יין נעשו לקראת שלהי שנות התשעים חלק אינטגראלי משוק הבידור והפנאי בארץ.* בשבתות פותחים היקבים הישראליים את שעריהם לביקורים ומדריכים מקצועיים מספקים הסבר מקיף על תהליך הפקת היין בלווי טעימות. יקבי בוטיק קטנים ומשפחתיים המשיכו לצוץ וגם היקבים הוותיקים עלו על המגמה ופתחו מרכזי מבקרים מעוצבים המעניקים חוויה תיירותית.*

השפעת העלייה מברה"מ לשעבר והתפתחות תרבות המועדונים והברים על צריכת האלכוהול

לצד צריכת אלכוהול סלקטיבית, ששיקפה התפתחות תרבותית חיובית, התפתחה בארץ גם צריכה של אלכוהול בעלת השלכות שליליות. בשנת 2001 דווח כי מספר המכורים לאלכוהול בישראל וצרכני אלכוהול שאינם מכורים אך תפקודם נפגע בשל השתייה הוכפל במהלך העשור של שנות התשעים. הנתונים, שנאספו במחלקה להתמכרויות במשרד הבריאות, חשפו כי כחצי מיליון ישראלים "משתמשים לרעה" באלכוהול, וכ-50 אלף מכורים לו פיסית. זאת, לעומת 250 אלף "משתמשים לרעה" ו30 אלף מכורים בתחילת שנות התשעים.*

אחת הסיבות לשינוי הזה היה גל העלייה בעקבות התפרקות ברה"מ (החל מ-1989). מאות אלפי מהגרים דוברי רוסית ייבאו ארצה הרגלי שתייה שונים משל הישראלים הוותיקים. בזו אחר זו נפתחו חנויות אלכוהול שמוכרות בירה, יין ובעיקר וודקה לצרכי העולים. "בראון פורמן", יצרנית האלכוהול השלישית בגודלה בעולם, פרסמה בשלהי 2005 נתוני מכירות, לפיהם ישראל ניצבה במקום הרביעי אחרי פולין, ארצות הברית ופורטו ריקו בצריכת וודקה "פינלנדיה" לנפש. "מדובר על יותר ממיליון בקבוקים שייבאנו השנה לארץ", סיפר בראיון לידיעות אחרונות, מיקי אקרמן, מבעלי חברת "אקרמן", ייבואנית הוודקה לישראל. לפי היבואנים, בישראל חלה מדי שנה עלייה של כ-50%-20% בצריכת הוודקה האיכותית. ההסבר לתופעה היה כפול: הצריכה הביתית של העולים ממדינות ברה"מ לשעבר והביקוש הגובר והולך לקוקטיילים על בסיס וודקה בפאבים ובמועדונים.*

לצעירי דור ה-Y מקרב משפחות עולי ברה"מ, שרובם נולדו בארץ או הגיעו בגיל צעיר מאד, הייתה השפעה משמעותית על השינויים בהיקפי צריכת האלכוהול בקרב צעירים בישראל. ב-2004 התפרסם מחקר שבדק את דפוסי השימוש בסמים ובאלכוהול בקרב בני נוער ילידי ישראל ובקרב בני נוער עולים ממדינות חבר העמים, שהיו בטיפול שירות המבחן לנוער באזור הדרום* הממצאים הראו כי עולים נוטים להתחיל לשתות כשנה מוקדם יותר מילידי הארץ ולשתות בירה ומשקאות חריפים בשכיחות גבוהה יותר מזו של ילידי ישראל. העולים הצעירים החלו לצרוך אז אלכוהול בכמויות גדולות יותר, לא רק בשל השפעת הרגלי האלכוהול של הוריהם, אלא גם בשל התפתחות תרבות הבילוי באותה עת, שסחפה גם המוני צעירים מהשכבות הותיקות. אופנת מועדוני הריקודים שצמחה במהירות שינתה לחלוטין את הרגלי צריכת האלכוהול של נוער בישראל - עולים וותיקים כאחד.

הגל הגדול של מהגרי העבודה (בעיקר מרומניה) במחצית שנות התשעים תרם גם כן לעלייה בביקוש ובהיצע של אלכוהול בישראל.*

מילניום חדש והישראלים צורכים יותר

בכל העשור הראשון של המילניום החדש המשיכה צריכת האלכוהול הישראלית לטפס לרמות חדשות. גם הייצור המקומי התפתח, הן בתחום היין והן בתחום הבירה. כך למשל, ב"יקבי כרמל" הותיקים נבנו שלושה יקבים חדשים (יקב הבוטיק בזיכרון יעקב, יקב יתיר ברמת ערד - בבעלות משותפת עם כורמי האזור, ויקב ברמת דלתון). תוצרת היקבים מונה כ-2000 סוגי יינות, משקאות אלכוהוליים ותוצרי יין. השיווק עומד על 25 מיליון בקבוקים בשנה ועוד 5 מיליון בקבוקי תוצרים אחרים.

בשנת 2009 עברה בירה "מכבי" מתיחת פנים. בעזרתה של חברת היינקן העולמית, עודכנה נוסחת המשקה ואחוז האלכוהול עלה מ-4.9% ל-5% אחוזים. בנוסף, הבקבוק והתווית עוצבו מחדש, על ידי פיליפ בולקייה,‏ יחד עם רענון הטעם והאריזה של המשקה. ההצלחה הייתה מיידית ובתוך שנתיים הגדילה החברה פי 4 את מכירותיה בברים ומועדונים ואת מספר הברזים שלה במקומות בילוי ברחבי הארץ. סקר עצמאי של עיתון דה-מרקר, קבע כי בירה מכבי עשתה את הזינוק התדמיתי הגדול ביותר של שנת 2010.

בהשוואה לשוק בגרמניה שכולל 5,000 מותגים, אין בישראל הרבה מותגים בינלאומיים, אבל המגוון גדל בהתמדה והוא כולל יותר ויותר בירות בוטיק (עדיין באחוזים בודדים) המיוצרות בארץ בעבודת יד.*

התפתחות חנויות הנוחות הפתוחות 24 שעות ביממה ו-7 ימים בשבוע תרמה גם כן לעלייה המהירה בצריכת האלכוהול. מי שסימנה את הדרך לבאות היא רשת AM:PM שהוקמה בתל אביב. בשנת 2006 מנתה כבר הרשת 45 סניפים ופיצוציות נוספות (המושג העממי שנקשר לחנויות נוחות), עצמאיות, קמו על צירי תנועה ורחובות ראשיים ברחבי הארץ (בעיקר בתל אביב) בזו אחר זו.*

בשלהי שנות התשעים נפתחו חנויות נוחות שפועלות 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע גם בתחנות הדלק. היום מפעילות חברות הדלק לא פחות מ-720 חנויות נוחות ברחבי הארץ.*

מגמת הגידול בכמות האלכוהול שצורכים אזרחי ישראל היא כאמור תופעה מהפכנית. עד לתחילת שנות ה-2000 ניצבה ישראל בתחתית הדרוג העולמי בכל הקשור לשתיית אלכוהול ומכאן ואילך הפערים הולכים ונסגרים במהירות. מומחים נוהגים לחלק את ציבור הצרכנים לשתי קבוצות גיל עיקריות: בני טיפש עשרה - ששותים בעיקר משקאות זולים עם אחוז אלכוהול גבוה. הם רוצים להשתכר מהר ובזול. ככל שעולה הגיל הדחף להשתכר נרגע והטעם מתעדכן ומתעדן. צעירים בגילאי העשרים והשלושים צורכים בעיקר בירה, ליקרים ולאחרונה גם יין. בני הארבעים ומעלה צורכים יותר יין משובח, וויסקי ולעתים גם בירות מיוחדות תוצרת חוץ.*

הנורמליזציה של שתיית האלכוהול בקרב דור ה-Y

ההבדל בין דור ה-Y לבין דורות שקדמו לו בכל הנוגע לצריכת אלכוהול, הוא לא רק העובדה שהYניקים נחשפו לנוכחותם של מגוון משקאות אלכוהוליים כבר בנערותם המוקדמת (פרסומות, תוכניות טלוויזיה, מרכולים וכו'), אלא שהם גם החלו לצרוך אותם בגיל צעיר יותר מדורות קודמים. זאת, גם בשל התפתחות תרבות הבילוי במועדוני הריקודים. ב-2002 פרסמה ד"ר ארזה אברהמי מהיחידה לחקר החינוך הקיבוצי במכללת אורנים, ממצאים של סקר הרגלי שתייה של תלמידי כיתות ז'-י"ב בביה"ס שער-הנגב.* מהסקר עלה כי הבילוי בפאבים ומסיבות, שבהן מוגשים משקאות חריפים, נפוץ מאד בקרב הצעירים (למעלה מ-40% מתלמידי הי"ב). עוד נמצא כי כחמישית מבני-הנעורים התחילו לשתות בירה לפני גיל 13.*

השינוי התרבותי שעליו הצביעו מחקרה של אברהמי ומחקרים התבטא לא רק בהיקף צריכת האלכוהול וגיל הצריכה, אלא בגם בעובדה שהוא נצרך לראשונה בכמויות משמעותיות הן על ידי בנים והן על ידי בנות.

מאז שנת 1994 נערך מדי ארבע שנים סקר בין- לאומי של ארגון הבריאות העולמי על התנהגויות בריאות בקרב תלמידי בתי-הספר. את ישראל מייצג במסגרת זו ד"ר יוסי הראל- פיש מהחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר- אילן. מהסקר שנערך בשנת 2006 בקרב תלמידי בתי-ספר בישראל נמצא ש-19% מכלל הבנים ו-9.5% מכלל הבנות בגיל 11 בישראל (כיתה ו'!) שותים משקאות אלכוהוליים לפחות פעם בשבוע. זה גידול של יותר מפי 2 ביחס ל-1994 (6%). נתונים אלה מיקמו את ישראל במקום השני בעולם לגיל זה, לאחר אוקראינה.*

בשלהי שנות התשעים נכנסו לשוק הישראלי משקאות האנרגיה, ובראשם "רד בול" והדבר העניק תנופה נוספת לצריכת אלכוהול (בעיקר וודקה עם רד בול, שנקנו בפיצוציות) - בעיקר באוכלוסיה הצעירה (תופעה שכיחה בכל מדינות המערב).*

התופעה של צעירים (מתחת לגיל 18) המתאספים בימי שישי בערים הגדולות לשתיית אלכוהול משותפת (בירה, וודקה וכו'), סביב מועדוני הריקודים ("האנגרים"), בתי הקולנוע, שפת הים, גינות ציבוריות ומקומות בילוי אחרים, נעשתה שגרתית כבר בשלהי המילניום הקודם. חרף החוק האוסר על מכירת אלכוהול לקטינים, רבים מהם לא התקשו להשיג את מבוקשם והמשטרה לא אכפה את החוק. כיוון שבתוך המועדונים נאסר לשתות אלכוהול, צעירים רבים נהגו להגיע למסיבות הריקודים כשהם כבר "מתודלקים" באלכוהול שנקנה בקיוסקים על הדרך ונשתה בכוסות פלסטיק.*

סקרים שערך באותה עת משרד החינוך בשיתוף גופים ממסדיים נוספים הראו שהחל מסוף שנות התשעים חלק עלייה מדאיגה במספר הילדים ובני הנוער ששותים לשוכרה. רבים מהצעירים נסחפו לשתייה מופרזת, בשל חוסר ניסיון, ילדותית והעדר בקרה של הוריהם. כבר בשנת 2005 דיווחה המשטרה על עלייה של מאות אחוזים במספר המקרים של בני נוער המגיעים לבתיה"ח, מקצתם במצב של אובדן הכרה, בעקבות צריכה מופרזת של אלכוהול, שתייה על בטן ריקה וערבובים מסוכנים. מדיווחים שזרמו מבתיה"ח, ממרכזי השיקום, מהמוקדים העירוניים וממשרד החינוך, עלה כי מספרם של השותים עלה וגילם ירד, בנים ובנות כאחד.*

בראיון לידיעות אחרונות שפורסם בשנת 2006 אמרה ניצב משנה סוזי בן-ברוך, ראש מחלקת נוער במשטרת ישראל: "מדהים לראות עד כמה החברה הישראלית סלחנית כלפי שתייה בקרב ילדים". בן-ברוך דיווחה כי שנה קודם לכן (2005) נפתחו 140 תיקים נגד בעלי ברים, פיצוציות ודיסקוטקים שבהם נמכרה שתייה חריפה לילדים וכן הוצאו צווי סגירה לעסקים האלה.* 

מראשית המילניום החדש הפכה אילת למוקד בילוי של צעירים. אילת התמלאה במועדונים, מסעדות, חנויות ואטרקציות תיירותיות. זאת לצד היותה עיר הקניות (ללא מע"מ).* היא מדברית ומשדרת "סוף עולם" לוהט בקיץ וחמים בחורף. העיר גם עשירה בפסטיבלים וביניהם פסטיבלי הג'אז ופסטיבלי הסטודנטים (פאנג'ויה). דוכני המזון והאקססוריז שעל שפת הים הוסיפו לה שיק צעיר והפכו אותה למעין בירת הצעירים (לצד תל אביב). חבורות חבורות החלו לנהור לעיר הדרומית - בגילאים הולכים ויורדים - בעיקר בתקופות החגים והחופש הגדול. הם מילאו את הבריכות, המועדונים וחופי הים וחגגו בוקר וערב על משקאות אלכוהוליים - דבר שהוליד לא אחת וונדליזם.

במקביל לעליה בצריכת האלכוהול חלה עליה ברמת האלימות בקרב נערים, בעיקר סביב מועדוני הלילה ברחבי הארץ.* ידיעות על תגרות אלימות ונפגעים החלו להתפרסם בעיתונות בתדירות שהחברה הישראלית לא הכירה והן עוררו דאגה רבה. גם הנתונים הסטטיסטיים שפורסמו מפעם לפעם על ידי גורמים שונים (משטרה, הרשות הלאומית למלחמה בסמים, משרד החינוך, רשויות מקומיות, חוקרים מהאקדמיה, הכנסת ומבקר המדינה) העידו שהתופעה אינה צדדית.*

תרבות הברים בתל אביב

רקע

בעשור האחרון נעשתה תל אביב עיר קוסמופוליטית על כל סממניה: אדריכלות, אמנויות הבמה והאמנות פלסטית, אופנה, טכנולוגיה, תחבורה, מסעדות, מועדונים, בתי מלון ואירוח וכמובן גם ברים ופאבים.*

הרחובות המרכזיים שינו פניהם ללא הכר ויציאה לבילוי, על כוס בירה או משקה אלכוהולי אחר, הפכה לשגרה עבור אלפי תושבי העיר ובליינים מבחוץ - רובם צעירים.

מה שהעניק את הדחיפה המשמעותית ביותר למהפכת הברים בישראל כולה ובתל אביב בפרט היא התבגרותו של דור ה-Y ונהירתו למרכז הארץ. הדור שגדל בנערותו על אלכוהול הפך לצרכן משמעותי, והוא גם זה שפוקד בהמוניו את רוב הברים ומתחזק אותם מבחינה כלכלית. תל אביב, בירת הצעירים, (להרחבה על מקומה של תל אביב בתרבות הצעירים ראו:  שבט אחים - חברות בעידן הניכור) השפיעה ועדיין משפיעה מאד גם על התפתחות מרכזי ברים בערים אחרות ברחבי הארץ.*

פאב ל"זקנים", בר לצעירים ומועדון לכולם

הפאב הוא המצאה בריטית ומטרתו ליצור מקום מפגש שכונתי וקהילתי אחרי שעות העבודה, לשתות כוס בירה או כוסית וויסקי ולשוחח עם ידידים.* האווירה בפאב לרוב יותר פמיליארית ואינטימית מאשר בבר, וזמזום השיחות גובר על מוסיקת הרקע. רוב הפאבים כוללים שולחנות וכיסאות ישיבה. פאבים רבים מציעים לאורחיהם שירות של מלצרים ומלצריות וכן שולחנות ביליארד, סנוקר ולוחות קליעה למטרה.*

ההבדל בין הפאב לבר דומה להבדל בין הסלואו פוד לג'נק פוד או בין אוכל לחטיפים. הבר הוא לרוב פחות "סלון מפגש" ומועדון חברים ויותר קליל ואנונימי. המשקאות הם המוקד, ואנשים באים בעיקר לשתות, לראות ולהיראות ולעיתים גם למצוא בן/בת זוג. ברים מאופיינים בתאורה מעומעמת, מוסיקה רועשת ורחבה לריקודים. לבר לרוב אין מלצרים והברמנים שמאחורי דלפק המשקאות משרתים את הלקוחות הפונים אליהם, תוך שהם משתדלים להשרות אווירה בלתי פורמאלית ומסבירת פנים.

במהלך השנים טושטש ההבדל בין בר לבין פאב ואפילו ביניהם לבין המסעדות ובתי הקפה (לעתים קרובות בית קפה או מסעדה מתפקדים גם כברים ולהיפך). עם זאת, רוב מקומות הבילוי הליליים בארץ קרובים במתכונתם למודל הבר, שכן בניגוד למדינות המערב, אצלנו לא נהוג לצאת לשתות באמצע היום או בתום שעות העבודה, כמעין שלב מעבר בדרך הביתה. אצל הגברים האירופאים נהוג לקפוץ לפאב כדי לשתות בירה טובה אחרי יום מפרך, לנשנש לצידה משהו טעים ולא יקר, להחליף מילה עם חברים ותיקים, לצפות בצוותא במשחקי כדורגל, וכשהלילה יורד ללכת הביתה לאישה ולילדים.

מודל "הפאב" פחות מקובל בארץ גם משום שיש לו דימוי "זקן" ורוב הצעירים מעדיפים מקומות בילוי קטנים, צפופים והומים, עם אווירה צעירה.

קטגוריה נוספת היא המועדון שבילוי בו נושא אופי "מסיבתי". בדרך כלל מדובר בחלל גדול מבר או פאב, שכולל רחבת ריקודים ושולחנות (כולל שירות של הזמנת שולחנות). במועדון יש יותר ״שואו אוף״, המוזיקה חזקה משמעותית ועליה ינצח תמיד די.ג׳י. התאורה מאוד דינמית (לא קיים בברים), קוד לבוש ברור יותר ולעתים נגבה כסף בכניסה. עוד מאפיין שמבדיל את המועדון מהברים הוא ה״ליינים״. בבר כל הערבים דומים ואילו במועדון עשויים להתקיים להיות שבעה ליינים שונים בשבוע אחד. כתוצאה מכך כל ערב נראה אחרת - ערב היפ-הופ - ערב מבוגרים - ערב גייז - ערב צעירים וכו׳ . לכל ערב כזה ישנם יח״צנים שזו התמחותם ושהקהל רגיל ללכת אחריהם (בלי תלול במועדון כזה או אחר).

אף שבשנים האחרונות נחלשה סצינת המועדונים, בעיקר בקרב הבליינים מהמעמד המשכיל, אך התופעה רחוקה מלהיעלם. יש בתל אביב מספר מועדונים עם רחבה כמו שצריך, מערכת סאונד מושקעת מאוד ודגש אמיתי על התוכן המוזיקלי במקום (די.ג׳אים ברמות בינלאומיות). כך למשל "הבלוק", "החתול והכלב", "דרים אקסבישן", "מורפיום", "סולו" ו "קלרה" – כולם מועדוני מיינסטרים עונתיים.

בין קיץ לחורף

הבחנה נוספת היא בין מקומות שפועלים בקיץ ומקומות שפועלים בחורף (הכוונה בעיקר למועדונים). בקיץ אנשים אוהבים לבלות בחוץ ומתוך כך נולדו מקומות עונתיים הפתוחים מאזור מאי ועד אוקטובר.* מדובר במקומות פתוחים, תחת כיפת השמיים, לעיתים בעלי קירבה יחסית לים, או כל מקום פתוח אחר (כולל גגות בתים).  מקומות החורף הפעילים מאזור אוקטובר ועד אפריל/מאי.

מספרים וריכוזים

בתל אביב פועלים כ-500 ברים מסוגים שונים, חלקם מפוזרים ברחבי העיר ורובם מרוכזים במספר מתחמים: רח' דיזינגוף, רח' אבן גבירול (בעיקר בקצה הדרומי ובקצה הצפוני), נמל תל אביב, רח' קינג ג'ורג', רח' בן יהודה, רח' בוגרשוב, אזור כיכר רבין, מתחם באזל, אזור אלנבי-נחלת בנימין-שוק הכרמל-כרם התימנים, יד חרוצים, מתחם החשמונאים, שכונת פלורנטין, מתחם הארבעה ושדרות רוטשילד. בנוסף קיימים מקומות בילוי רבים שמגדירים את עצמם כבר-מסעדה וכן מסעדות ובתי קפה שמגישים מבחר של משקאות אלכוהוליים.*

עיצוב ומיתוג

עשרות פאבים וברים חדשים נפתחו בשנים האחרונות בהשקעות גדולות, רובם ברמת עיצוב גבוהה ובהשראה אירופאית. אין ספק שהתפתחות הברים והפאבים תרמה באופן משמעותי לעלייה ברגישות האסתטית בישראל ולהתהוות סביבת מחייה רווית גירויים ונעימה למראה, בסטנדרטים בינלאומיים.

העיצוב הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר במיתוג הבר ומושקעים בו מחשבה וממון רב. לעתים מיובא הקונצפט מחו"ל (כולל ריהוט ואביזרים נלווים) ולפעמים העיצוב הוא בהשראה מקומית.

תופעה נוספת, שצמחה בשנים האחרונות, היא הבר בוטיק, והיא מהווה חלק ממגמה כלכלית רחבת היקף של בידול באמצעות מיתוג עילי. "הבוטיקיות" משתקפת לא רק בתפאורה ובסוגי המשקאות אלא גם בסלבס שפוקדים את מקום הבילוי.*

בראשית שנות ה-90 אימצו רבים מהברים והמועדונים האופנתיים ביותר באזור טרייבקה בניו יורק ובגדה הדרומית בלונדון מראה תעשייתי מובהק: תקרות גבוהות, צינורות מיזוג חשופים ובולטים, קירות, קורות ועמודי בטון חשופים. הדבר נועד לשוות למקום אופי של גלריה מודרנית, שמציעה למבקרים גם חוויה אסתטית ואינטלקטואלית. העיצוב הזה השפיע על עיצובם של הברים בישראל ובפרט בתל אביב.*

תופעה נוספת שהתחילה כטרנד והפכה היום לסטנדרד היא "בר קוקטיילים". בבר קוקטיילים החוויה היא בדרך כלל חוויה יותר רגועה מבר שכונתי. לרוב יהיה בבר מסוג זה מיקסולוג שמבין ורוקח קוקטיילים חדשים מעת לעת וזו למעשה המומחיות של בר כזה. מוגשים בו מגוון רחב של קוקטיילים מקוריים ומעניינים בצורות הגשה הזויות לפעמים.*

מוסיקה ומופעים

המוסיקה המושמעת בבר מהווה מרכיב חשוב באווירה ובמיתוג המקום. לא בכל הברים מושמעת מוסיקת רקע, אבל במקצתם המוסיקה כל כך מחרישת אוזניים, שאת מקום השיחה תופסת רק האווירה האירוטית, שגם היא חלק בלתי נפרד מהגדרת המקום.

ברים רבים מציעים לאורחיהם מוסיקה חיה והופעות אמנותיות במתכונת צנועה (פסנתרן או להקת בית פחות מקובלים בארץ). החל ממחצית העשור הראשון של המילניום חלה ירידה ביוקרתן של המסיבות המוניות, בכיכובם של תקליטנים בעלי שם מחו"ל, ובו-בזמן חל שיפור ניכר במעמדן של ההופעות החיות, בעיקר בתל אביב, אך במתכונת שונה מהמקובל: הופעות בברים ובבתי קפה בסגנונות מוסיקליים מגוונים (המקומות שבהם שכיחים מופעים כאלה מכונים בדרך כלל "מועדון").* הדבר העניק במה לאמנים צעירים רבים (שרובם לא היו חתומים בחברות תקליטים גדולות וחיפשו הכרה ופרנסה) והפך את הבילוי בברים למגוון ומדליק יותר: באים לשתות, לנשנש, לשוחח ולראות על הדרך הופעה מוסיקלית.

בשנים האחרונות מסתמנת מגמה הפוכה: הדי ג'ייס חזרו למרכז הבמה ומועדונים רבים שבו לייבא די ג'ייס בעלי שם בינלאומי לערב כזה או אחר או למופע המוני.*

תוחלת חיים ותחלופה

תוחלת החיים של רוב הברים קצרה יחסית ורבים אינם שורדים יותר ממספר חודשים או שנה-שנתיים. בישראל, ובעיקר בתל אביב, רק ברים ספורים שרדו שנים ארוכות.* כתוצאה מכך, כמעט תמיד נוצר ריבוי שותפים, ורובם גם מיחצ"נים את המקום.

למרבה הצער אין אצלנו תודעה של שימור מוסדות פנאי ולכן גם פאבים וברים מיתולוגיים סגרו את שעריהם.* מספר ברים מצומצם הצליחו למתג את עצמם מחדש, באמצעות מתיחת פנים או מעבר למקום חלופי.*

סוגים וז'אנרים

הברים היום מגוונים מאוד, כמעט בכל הבט.* באתרי האינטרנט מונגש לגולשים מידע רחב אודות אופי המקום, סוג המוסיקה המושמעת בו, אוכלוסיית היעד, שירותי V.I.P, סוגי השולחנות, גודל המבנה וכיוצא באלה.*

רבים מהברים שצצו בתל אביב בשנים האחרונות הם מקומות בילוי עם קונצפט. כמעט כל בר נוטה לתייג את עצמו באופן כלשהו, ואם הבר לא טורח לעשות זאת, תעשה זאת הביקורת עליו. הקונצפט של הבר טמון לרוב בשמו, אלא אם כן מדובר בברים שנקראים על שם כתובתם (כמו למשל "בר גיורא") או שכונתם ("פלורנטינה"). רוב הפאבים והברים מסמנים בשמותיהם שיק בינלאומי ("ויקי כריסטינה", Mercer, "גרייס אומאלי", “Friends”, "סאבלט"), בוהמייניות ("טאפאס בשוק", "המינגוויי דיזנגוף"), פלורליזם רב תרבותי וקהילתיות חייכנית בארומה נוסטלגית ("אלטנוילנד","מנדלימוס", "צינה", "הקיבוץ", "השכן", "בר קיימא", "ועד הבית"). להלן נמנה את הז'אנרים העיקריים השולטים בתרבות הפאבים והברים בתל אביב.

- "בר שכונתי קלאסי" הוא בר בגודל קטן עד בינוני ובו מספר קטן של שולחנות ישיבה. הוא לא מתוחכם מדי בעיצובו, ורוב יושביו קבועים. ברים מהסוג הזה מתפקדים באופן דומה למתנ"ס קהילתי או בית כנסת. הם ממוקמים לרוב ברחובות צדדיים בתוך שכונות מגורים, ומטרתם לאפשר שתייה לילית חפוזה וספונטנית. ככל שהמקום משרה אווירה חמה יותר, כך הוא יחשב ליותר 'שכונתי'. יתרונם של הברים השכונתיים בכך שהמחירים בהם זולים יותר, ההגעה אליהם אינה כרוכה במאמץ והם לא מחייבים לבוש מוקפד. אפשר לשבת על הדלפק גם עם בגדי בית "זרוקים" בדומה לישיבה עם חברים בסלון. אחת המרואיינות הגדירה זאת כך: "הברים די קלילים ונהוג להתלבש מן הסתם לא בפיג'מה אבל גם לא כמו לחתונה".

- "פיק-אפ בר" הוא בר בגודל בינוני עד גדול שמאופיין במעט שולחנות (לעתים מוגבהים), במוסיקה רועשת ובקהל משתנה. זהו בר תוסס שאליו באים בדרך כלל על מנת להכיר בן/בת זוג או לקחת מישהו/י הביתה לסטוץ חד-פעמי. במקומות כאלו דלפק המשקאות נמצא באמצע החלל וסוגר מלבן ארוך. התכנון הפנימי נועד לאפשר לזוג לשמוע רק את עצמו בהמולה הכללית ולייצר אינטימיות חמימה בתוך מרחב מנוכר.

- "פיק אפ שכונתי" הוא מעין הכלאה בין השניים שצוינו לעיל, והוא נועד לשרת קהל מגוון יותר ובכלל זה תיירים צעירים. ברוב ימות השבוע מציפים את הבר חברים וחברות של בעלי המקום ומפעם לפעם נערכות במקום מסיבות יום הולדת וחגיגות פרטיות (פעמים רבות מוזמנים להצטרף לחגיגה גם זרים שנכחו באותו רגע במקום). בסוף השבוע פוקדים את הבר הזה גם אנשים מהפרברים.

- "דאנס בר/מגה בר" הוא חלל רחב ידיים עם ספות ובעיבורו בר ריבועי רחב. מחיריו לרוב גבוהים מהממוצע, המוסיקה טרנדית בווליום גבוה במיוחד (עם די ג'י). למקומות הללו נוהרים אנשים גם מחוץ לעיר ובכניסה לפעמים מוצב סלקטור (בדומה למועדון).

לצד הקטגוריות הראשיות שהוצגו לעיל, ניתן למיין את הברים לתת-קטגוריות נישתיים יותר, המיועדים לקהל יותר בררני. "טאפאס בר" הוא בר בסגנון ספרדי עם דגש על מאכלי טאפאס, קאווה ויינות מבעבעים.* "בר יין" דומה לטאפאס בר, רק "יותר רגוע" ולכן גם מתאים יותר לאוכלוסיה מבוגרת. "בר קוקטיילים", כשמו כן הוא: שם דגש על ליקרים מעורבבים. "פאב" הוא כאמור כמו בר רגיל, רק קצת יותר מסעדתי ורגוע, עם יותר שולחנות, מוסיקה פחות חזקה ולרוב גם אוכל משודרג. "בר צמידים/מסלולים" הוא מקום שבו הלקוח משלם מראש סכום מסוים שמקנה לו זכות לשתות כאוות נפשו, בהתאם למסלול אותו בחר.

את הקטלוג הנ"ל של סוגי הברים עושים בדרך כלל כותבי הביקורות. הבליינים עצמם נוטים לקטלג את המקומות בעיקר לפי האוכלוסיה שמבקרת בו ("ערסי", "פרובינציאלי", "היפסטרי", "חיילים", "פלצנים" וכיוב'). במהלך הזמן טושטשו הקווים המבדילים בין הסוגים השונים, וכיום ניתן למצוא ברחבי העיר אינספור ברים שהם שילוב של ז'אנרים שונים ושל אוכלוסיית בליינים מגוונת (במגה בארים לדוגמא אפשר למצוא בכל ערב סוג קהל אחר לגמרי, בהתאם לליין: ראשון - היפ הופ, שני - מבוגרים, שלישי - צעירים, רביעי - גייז וכדומה).

בשנים האחרונות מעניקה עיריית תל אביב יותר היתרים לברים להציב שולחנות וכסאות גם על המדרכה. הדבר תורם לאווירה התוססת של "העיר ללא הפסקה".

אף שהחוק אוסר על עישון במקומות ציבוריים, העישון רווח בחלק מהברים בישראל, ורק במקצתם מקפידים הבעלים או הרשויות על אכיפה.

היפסטרים וסחים

תל אביב, כמו ערים קוסמופוליטיות וליבריות אחרות ברחבי העולם, מרכזת לתוכה סגנון חיים צעיר המכונה "היפסטרי". "היפסטר" (Hipster) הוא מושג עמום (נגזר ממילה אנגלית שפירושה "בעניינים"), שנועד לתאר סגנון חיים אורבאני שמחוץ למיינסטרים ("אלטרנטיבי", "אאוטסיידר" - מעין מושג מעודכן למושג הוותיק "בוהמייני").

הוא מוצא את ביטויו בתחום ההופעה החיצונית, המוסיקה, השפה, דפוסי הבילוי ועוד. לרוב מדובר בצעירים שמנסים לגבש לעצמם זהות ייחודית ואליטיסטית באמצעות חוסר היענות מוחצנת למוסכמות הרווחות. לעתים הדבר מתבטא באימוץ "לוק" של רטרו ווינטג' ולעיתים בקולאז' "דווקאי" ש"מבלבל את האויב".*  אחד המבקרים כינה את הסגנון הזה: "שונים באופן דומה".

The Hipster Handbook"" מתאר את ההיפסטרים כנישה פוסט מודרניסטית של "הגדרה עצמית מתרחקת". * בהכללה מעט גסה אפשר לומר שההיפסטרים מחשיבים את עצמם למתקדמים, לחכמים, למוסריים ולמעודכנים יותר מההמון "הנבער", כלומר מכל מי שלא נכלל בקבוצתם הקטנה.*

על ההיפסטרים נמנים בדרך כלל אמני שוליים, אקטיביסטים, דיג'יז, גייז, קווירים, עיתונאים ו"סתם" סטודנטים מן השורה. הברים שמושכים אליהם אוכלוסיה "היפסטרית" מתאפייינים ב"לוק" מינימליסטי, מרופט ווינטג'י, כשברקע מוסיקת ג'אז, אוונגרד ואינדי.* רובם ממוקמים בשולי העיר, במתחמים פחות הומים. בר-רדיו "התדר" זכה לכינוי "המקדש של היפסטרי העיר".*

המושג העממי "סחי", שתיאר במקור מסומם במצב של פיכחות (זמנית או קבועה), הורחב בשנים האחרונות לתיוג כל מי שאינו היפסטר, או ליתר דיוק "כל מי שהוא לא אנחנו". על הסחים נמנים מי שאינם שייכים לשמאל הרדיקלי, מי שגר מחוץ למרכז תל אביב ואוהב את מה שרוב הציבור הישראלי אוהב. ישנם ברים היפסטרים מובהקים, ויש כאלו שכוללים חלק מהמרכיבים.

ראוי לציין שלאחרונה גם תופעת ההיפסטרים מתחילה למצות את עצמה, לאחר שהפכה בתל אביב לתופעת מיינסטרים. *

מנהלים וברמנים

אין בידינו נתונים אודות הפרופיל הדמוגרפי של בעלי הברים והפאבים בתל אביב, אבל הרושם הכללי שמדובר בקבוצה שהגיל הממוצע שלה יורד עם הזמן. במקרים רבים מדובר בקבוצת רכישה, כלומר מספר חברים שגייסו ממון עצמי ומשקיעים כדי להגשים לעצמם חלום ילדות. לרוב לא רק הבעלות על המקום משותפת אלא גם ניהולו.

רוב עובדי הברים הם צעירים מדור ה-Y, שמכירים היטב את צרכיהם ואהבותיהם של בני דורם. קשה לחשב את הכמות המדויקת, אבל להערכתנו הברים בתל אביב וסביבותיה מפרנסים אלפי צעירים אחרי צבא, רובם סטודנטים שמחפשים עבודה זמנית. העובדים הצעירים יודעים "לפנק" חבר שמגיע לבלות, אם בצ'ייסר ואם בנשנוש.

ברמן הוא אדם שמקצועו מזיגה, הגשה, הכנה וערבוב של משקאות אלכוהוליים. במחצית העשור הקודם הפך קורס הברמנים לחלומם של צעירים רבים משוחררי צבא. גרמו לכך האהדה הכללית לאלכוהול, העדר דרישות קבלה (למעט גיל), הלימודים הלא קשים והקצרים (מספר שבועות) - בדגש על למידה מעשית, והיתרונות התעסוקתיים: עבודה גמישה וכיפית, חופש פעולה יחסי, תדמית טובה, משקאות ואלכוהול בשפע, התחככות בעולם חיי הלילה, היכרות עם שפה מקצועית חדשה, היכרות עם אנשים חדשים ובני זוג פוטנציאליים, שכר סביר (כולל טיפים). לזה נוסף היתרון שרוב הקורסים לברמנים נחשבים כלימודים לחיילים משוחררים שניתן לשלמם על ידי הפיקדון הצבאי.*

יש הגורסים שקורס הברמנים הוא בעיקר מסחטת כסף המתבססת על תמימותם של הצעירים, כיוון שברוב הברים אפשר להתקבל לעבודה גם ללא תעודת ברמן רשמית (בעלי ברים הסבירו לנו שקריטריון העיקרי להעסקה הוא "בן אדם תקשורתי עם מראה חיצוני טוב").

הבליינים וצורכיהם

דור ה-Y חי בלהקות והמפגש החברתי מהווה עבורו מרכיב חשוב בחיי היומיום. הם נפגשים ומבלים כמה שיותר, מתי שאפשר ועם מי שפנוי. הבילוי המועדף עליהם במהלך השבוע הוא משהו ספונטני, קליל, זמין ולא יקר. שולחים הודעה בווטסאפ או בפייסבוק ונפגשים בדירה  של אחד החברים או בבר הכי קרוב. הבר נותן מענה מושלם לצורך להיפגש, כי אפשר "לקפוץ" לשעה-שעתיים עם מספר חברים או עם חבר/ה ולעתים גם לבד (כדי לראות ולהיראות). אפשר גם לעבור באקראי ולהיעצר שליחה קצרה או להצטרף לחברים שיושבים על הבר הפתוח במדרכות. בסוף השבוע הבילוי בררני ומתוכנן יותר. נהוג אז ללכת לברים ומועדונים גדולים יותר (דאנס ברים או מגה ברים) והמפגש כולל יותר חברים, או לצאת לדייט רומנטי על בקבוק יין או קוקטייל.

יש הגורסים שהצעירים מעדיפים להיפגש על אלכוהול, לא רק משום שהם חברותיים מטבעם וזקוקים לקרבה, אלא גם משום שהם משתעממים מהר ומשום שעילגותם הרגשית מקשה עליהם להיפתח ולתקשר זה עם זה ללא "עזרים". האלכוהול פותח את הרגשות ומשחרר את השיחה. הדברים מומחשים בדבריו של בלוגר צעיר: "האלכוהול גורם לי להפוך למי שאני באמת. לנפש החופשייה והמטורפת הזו שאני אוהב. שלא מפחדת לעשות דבר, שלא מפחדת לומר הכל". על מה מדברים בדרך כלל? כדורגל, עבודה, זוגיות, לימודים, טלוויזיה, קניות, בילויים, טיולים, אבא ואימא, ותלונות שגרתיות על תחלואי המדינה, יוקר המחיה והעבודה הקשה.

היציאה באמצע השבוע היא לרוב בלבוש יומיומי (קז'ואל) ורק בסופי השבוע רמת ההופעה החיצונית עולה. הבנות בדרך כלל מקפידות יותר מהבנים על לבושן, הן משום שזה טבען והן משום שזו הנורמה שהשתרשה.

שיקולי הבחירה

שיקולי הבחירה בבר זה ולא אחר הם מיקום (תושבי תל אביב מעדיפים קרוב לבית), אווירה כללית, אוכל, משקאות ומחירים. נאצ'וס טעימים או בירה מיוחדת עשויים להוות אטרקציה עבור הבנות. בנים עשויים להעדיף בר שמוגדר כמושך בנות (פיק אפ) או כזה שמשדרים בו משחקי כדורגל בשידור ישיר.

הנחות ומבצעים על אלכוהול ונשנושים שכיחים בברים ומהווים שיקול חשוב בבחירת המקום ובמועד ההגעה (בעיקר "happy hour" - שעות בהן יש הנחות מיוחדות או 1+1 - על כל משקה מקבלים משקה נוסף ללא תשלום).

ברים אופנתיים מושכים אליהם חבורות גדולות והצפיפות בתוך המקום ועל המדרכה יוצרת לכשעצמה מגנט משיכה. הצעירים מתניידים מבר לבר אבל בדרך כלל לכל חבורה יש את הברים המועדפים עליה.

כאשר מגיעה לתל אביב קבוצה גדולה מעיר שכנה או פרבר, סיכוי גדול שאם המקום ימצא חן בעיני חבריה, בשבועות שלאחר מכן הוא יהפוך להיות סוג של "בית" לחברים מאותו האזור.

ברוב הברים לא קיימת סלקציה, אלא אבטחה בלבד, וכל הבא בשעריהם מוזמן פנימה. בסופי השבוע נוהגים מקצת ממנהלי המקום לעמוד בפתח הבר, על מנת לבחון מי נכנס לבר.* בברים הגדולים יותר קיימת סלקציה ולעיתים הגבול בינה לבין הבידוק הביטחוני הסטנדרטי מטושטש.

רוב בלייני הברים בתל אביב הם מדור ה-Y ואף צעירים מהם, אבל קיימים מספר ברים המזוהים במיוחד עם האוכלוסיה הצעירה, כגון אלה בכיכר רבין ולאורך רחוב דיזינגוף. אחד מתווי ההיכר שלהם הם שולחנות הדלפקים הגבוהים והצרים שאליהם צמודים כסאות צרים וארוכי רגלים ("כסאות בר"). הריהוט הזה יוצר מגע פנים אל פנים קרוב, אווירת ביחד וצפיפות נעימה. הברים האלה נראים לעתים כמו מפגשי מחזור עליזים. גם ימי הולדת נחגגים בהם (לרוב עם בלונים ועם "פינוקים לבעל/ת השמחה), שמוסיפים לאווירה הצוהלת.

צעירים בדיזינגוף בחגיגה עם בלונים בפאב: "מה חוגגים היום? המון ימי הולדת. בעצם, איזה יום היום? יום שני? אז חוגגים את יום שני...."

ישנם עשרות אתרים ברשת שחולקים מידע על מקומות הבילוי בארץ בכלל ובתל אביב בפרט, כאשר כל אחד מבקש להיות המעודכן ביותר, הצעיר ביותר, המיודע ביותר.

חשוב לציין שהדור הזה מאד אוהב מקומות חדשים (טרנדים) והוא אינו נאמן כלל למקום כזה או אחר. מעטים המקומות שבאמת מושכים את אותו קהל לאורך זמן.

האתר המרכזי למידע על ברים הוא "עכבר העיר", אף שהוא ממוסחר במקצת ולא תמיד מעודכן. גם "הטיים-אאוט" הוא מקור מידע חשוב. רבים מחפשים מידע על ברים ברשת, אך קשה לדעת כמה באמת קוראים את הביקורות בעיון ונעזרים בה.

"עכברוש העיר" - אחד הבלוגים של "תפוז" - עוסק כל כולו בבילויים, בברים וב"סצנה" התל אביבית. מדובר בחברים קבועים שנכנסים ומעדכנים, כולם יודעם במה מדובר, מדווחים ומדווחים. על נסיבות הקמת הבלוג הזה סיפר בעליו בראיון:

"בתור אחד שגדל וגר כל חייו בתל אביב, חיפשתי ברים מעניינים וטובים לצאת אליהם. מקור המידע העיקרי היה עכבר העיר. אך הפער בין מה שהיה רשום בעכבר (מדור בתשלום, או לחלופין ביקורות מוזמנות / ערוכות / מתואמות / חבריות) למציאות היה בלתי נתפס. יום אחד ישבתי עם חבר בבר והתלוננתי שאי אפשר למצוא בשום מקום ביקורות ברים אמיתיות. באותו זמן היה טרנד של לפתוח בלוגים וכל הweb 2.0-, אז החלטתי לפתוח את הבלוג ולכתוב ביקורות אמיתיות, בלתי ממוסחרות ובלתי תלויות על מקומות בילוי בעיר מזווית הראיה האישית שלי. מפה לשם ראיתי שלא מעט אנשים נכנסים לבלוג ומחפשים מידע על ברים לתל אביב, התחלתי לצבור מנויים והעסק התגלגל. היום אחרי ארבע שנים כתבתי יותר מ-450 רשומות (על בסביבות 200-250 מקומות) צברתי יותר מ-600 אלף צפיות בסך הכל (צפיות ייחודיות המספר בערך מחצית מזה אני משער), כ-200 מנויים קבועים, 500 עוקבים בפייסבוק, 200 עוקבים בטוויטר, כשמדי יום יש לי בסביבות 200-400 כניסות לבלוג, כשחלק לא מבוטל מהם מגיע מחיפושים בגוגל."

לרוב המבקרים שמפרסמים ביקורת סדירה על ברים יש "כרטיס ביקור", שכולל שנות וותק בתל אביב, זהות הבלוג וכדומה. מקצת מהמבקרים הפכו לסוג של ידוענים בזכות עצמם (סלבס) והם מהווים חלק בלתי נפרד מסצנת הבילוי. לשונם קולחת וחשוב להם לספק לקוראיהם לא סתם מידע אלא מידע בעל ערך (כדרכם של הישראלים - חבר מעדכן את חבריו). לכן ביקורותיהם נוגעות גם בפרטים קטנים: מדוע כדאי להגיע לבר, מחירים, מה כדאי לאכול, מה המוסיקה המושמעת ועוד. כך למשל כותב "עכברוש העיר" בבלוג: "אין ספק שבקומה השנייה האווירה (ואוויר) יותר רגועה וטובה ממה שהיה אז בקומה הראשונה, כשגם מוסיקת אלקטרו-פופ והיפ הופ לא מיינסטרימית בווליום עדיין קצת גבוה (אבל יותר נמוך מלמטה) לעניין תרמה".* 

חשוב לזכור שהמבקרים הם ברובם צעירים שביקרו בברים רבים, כולל בחו"ל, ולכן יש להם ציפיות גבוהות וקשה "לעבוד" עליהם. במקרים רבים הם גם מנדבים עצות לבעלי הברים כיצד להשתפר. קיים מדרג ציונים מסודר של כשש רמות עם מקרא מפורט לגבי כל ציון וציון, כמו "בין סביר לחביב אך לא מעבר", "סתמי ולא שווה ביקור".

כיוון שתופעת הברים היא תופעה בינלאומית שהולכת ומתרחבת, וכיוון שצעירי דור ה-Y היו בחו"ל ובילו בברים בחו"ל, גם השפה שבה מתוארים המקומות היא בינלאומית: "דרינק", "קלאבינג", "קונספט" "סלב", "קז'ואל", "האפי האוור", "פיינט", "צ'ייסר" ועוד.

מתי, כמה ומה שותים (ומנשנשים)

בני דור ה-Y התבגרו עם אלכוהול, ומתייחסים לשתייה כחלק בלתי נפרד משגרת חייהם. התופעה הזאת רווחה במדינות המערב כבר בשנות השמונים והתשעים, אבל בישראל היא חדשה למדי ומשקפת תהליכי גלובליזציה. הצעירים שותים הן במפגשים שנערכים בדירותיהם והן בברים ומסיבות מחוץ לבית.*  למעשה לרוב המפגשים החברתיים שלהם (בעיקר כשמדובר בקבוצת החברים הקרובה) נלווית שתיית אלכוהול משותפת. אחת המרואיינות הצעירות שלנו הגדירה זאת כך: "אלכוהול מאד חשוב לדור שלי, במיוחד לבנים. אין כמעט פגישה בלי זה. גם אני והחברות שלי נפגשות תמיד לכוס יין, גם אם זה לפתוח בקבוק בבית."*

על אף שבסופי השבוע שיעור הבליינים מהפריפריה הוא גדול יותר, עדיין רוב יושבי הברים בתל אביב מתגוררים בעיר בדירות שכורות (מהתרשמות שלנו ושל בעלי ברים, הגיל הממוצע הוא 25-26).

צעירים נוהגים לצאת לבילוי בבר 2-3 פעמים בשבוע: בראשית השבוע, ב"חג חמישי" ובסוף שבוע (שישי בצהריים ו/או בערב, מוצאי שבת). מטבע הדברים שעות הבילוי באמצע השבוע מוקדמות מאלה של סוף השבוע, שבו אפשר לבלות עד השעות הקטנות של הלילה, כפי שניסחה זאת מרואיינת צעירה: "מאז שהתחלתנו לעבוד ב-'עבודה של גדולים' (9-18) מעדיפים ללכת בהפי-אוור (20:00- 21:30) - יוצאים מוקדם ואז חוזרים מוקדם (אזור 23:00).

אם בעבר שתיית אלכוהול קושרה בעיקר עם חגיגות ובילויים חריגים, בשנים האחרונות היא נשזרת לרוטינת החיים היומיומית. חשוב לציין שצריכת האלכוהול בישראל מתונה בהשוואה לצריכה המקובלת באירופה, אוסטרליה וארה"ב (שם רבים דוחסים כוס אחר כוס).* יחד עם זאת, הנתונים הסטטיסטיים מראים בברור שהשכבה הצעירה בישראל - כמו בכל העולם - שותה יותר אלכוהול מהשכבות המבוגרות יותר.*

מחקרים בעולם מראים שהמטרה המוצהרת אצל צעירים רבים ששותים אלכוהול היא לא רק להשתחרר ולזרום אלא ממש להשתכר, כלומר ל"אבד את הראש".* ההתרשמות שלנו היא ש"איבוד הראש" אופייני בעיקר לבני הטיפש-עשרה ולחיילים. אצל בני העשרים והשלושים השתייה לרוב מבוקרת יותר והמטרה היא בעיקר להיות ב"היי" באווירה חברית צוהלת. כמות השתייה המקובלת היא בין חצי לליטר לליטר בירה מהחבית + צ'ייסר, או 2-3 כוסות וודקה. אם הגעת ל"הפי-אאור" אז הרווחת "אחד פלוס אחד".  בנים שותים בדרך כלל כמויות גדולות יותר מבנות.

השתכרות של ממש ומתוך כוונה מתרחשת בעיקר בחתונות. הן נתפסות על ידי הצעירים כמסיבות אלכוהול, ובשפתם: "בחתונות שותים ללא הכרה, זה בחינם אז מנצלים את זה. שותים בעיקר בגלל הריקודים, כדי להרגיש יותר משוחררים" (מרואיין בן 27).  "שתייה זה אחד הדברים הכי חשובים במסיבות וחתונות. בלי זה המסיבה תהיה מעפנה. כולם שותים באירועים כאלה, גם אלא שלא שותים ביום יום. זה ההבדל בין שתייה בבר/בבית לבין מסיבה - אתה בא לדפוק את הראש עד הסוף" (מרואיינת בת 28). "בגילנו המופלג כבר לא מתמסטלים. שותים בשביל הפאן לא בשביל להשתכר. המקומות היחידים ששותים כדי להשתכר זה מסיבות - והמסיבות היחידות שבאמת הולכים אליהן זה חתונות." (מרואיינת בת 26).

המשקאות האלכוהוליים החביבים על רוב צעירי דור ה-Y היום הם בירה ווודקה עם תוספות, כגון טוניק, ביטר ובעיקר קרנבריז (וודקה - רד בול נעשה לאחרונה "ממותג ערסים"). לאחרונה נוספו לסל המשקאות השכיחים גם ג'ין וטוניק, וויסקי, טקילה ויין. רוב הצעירים הישראלים די שמרנים בנושא של סוג הבירה שהם שותים ובאחוזי האלכוהול שהם מעדיפים. במובן זה הם שונים במעט מבני גילם באירופה שעוברים בהדרגה למשקאות אלכוהולים "כבדים יותר".* בנות שותות פחות בירה וויסקי ויותר צ'ייסרים, יין וקוקטיילים (האפרול והסנגריה נעשו פופולאריים לאחרונה). הן גם יושבות על כוס או בקבוק זמן ארוך יותר מבנים. עם זאת, ההבדלים בין גברים לנשים בכל הנוגע לדפוסי צריכת האלכוהול הולכים ומטשטשים.

כוסית הצ'ייסר חביבה במיוחד על דור ה-Y. עד לפני מספר שנים בישראל נהוג היה לרכוש מספקי הכוסות מספר זהה של "כוסות שוט" ו"כוסות צ'ייסר", אך בשנים האחרונות חל מהפך: על כל כוס שוט שנמכרת לברים בישראל, נמכרות כ-40 כוסות צ'ייסר. כמו בהרבה תחומים בישראל, גם במקרה הזה התעוות המושג הבינלאומי. בעולם הגדול "צ'ייסר" הוא הכינוי לכוס הבירה הגדולה המתלווה למשקה החריף שהוא בדרך כלל וויסקי. אצלנו מדובר בכוס שוט קטנה (כמחצית הגודל) של משקה חריף המכילה לעיתים רק כ-30 מ"ל משקה - רחוק בהרבה מהכמויות אותן מלמדים להגיש בבית הספר לברמנים. ברים רבים מציעים מבצעי "בירה פלוס צ'ייסר", והמושג "לפנק עם צ'ייסר" הפך למטבע לשון רווחת. הפירוש הוא שהמשקה הראשון (הקטן) הוא על חשבון הבית. בעלי המקום מנצלים את אופנת הצ'ייסרים, מקטינים את הכוסות ומקפיצים את הרווחים. עד כדי כך רווחת הקומבינה שהצעירים מכנים זאת "צ'ייסר בלוף". חשוב לציין כי גם בתחום המשקאות הבלגן הישראלי חוגג, שכן אין בארץ סטנדרטים קבועים בנוגע למידות של כוסות ואיש הישר בעיניו יעשה. בהקשר זה נציין כי לאחרונה סר חינו של "השוט" והוא כבר לא אופנתי כבעבר. בעל בר הסביר: "זאת מידה גדולה מידי ולא סקסית. קשה לשתות בשלוק אחד 50-60 מ״ל. 25-30 מ״ל זה הרבה יותר סימפטי וידידותי למשתמש. שוטים בברים היום משמשים למדידה בלבד, הלקוחות שותים צ׳ייסרים".

רוב הצעירים דבקים בסוג מסוים של בירה או וודקה אבל בדומה לתחומים קולינריים אחרים, גם הטעם במשקאות האלכוהוליים משתכלל עם הזמן והסקרנות להתנסות בטעמים חדשים גדלה.*

היצע המשקאות בבר משתנה ממקום למקום. יש ברים שמציעים את ההיצע הבסיסי (גולדסטאר, מכבי, הייניקן, טובורג וכדומה), אך לא מעט ברים, בעיקר בתל אביב, מציעים היצע מגוון של בירות מקומיות ומיובאות וביניהן בירות בוטיק,* או ברים שמתמחים במשקאות ייחודיים כמו "החדר 140", שמתמחה במשקאות אניס מכל העולם וכן בתפריט מיוחד של ערק בטעמים אשר נרקח בעבודת יד.*

צריכת היינות בישראל בעליה מתמדת והיא עמדה בראשית המילניום על 6.5 ליטר לנפש. בשנת 2002 ערכו ביקבי רמת הגולן מחקר צרכנות, שממנו עלה כי רוב שתייני היין בישראל (73%) הם בני 45 ומעלה. * אבל הפערים הולכים ונסגרים עם הזמן בין השאר בשל מאמצי היקבים והמשווקים להצעיר את אוכלוסיית צרכני היין. לאחרונה יותר ויותר צעירים עוברים לשתיית יין, בעיקר בנות. הדבר משקף תהליך המתרחש גם באירופה ובארה"ב.* ברחבי תל אביב ניתן למצוא לא מעט ברי יין (Wine bars) המציעים יינות מגוונים מהעולם לצד מותגים מקומיים. צעירים רבים, ובעיקר צעירות אוהבים גם קוקטיילים מסוגים שונים.

פרט פיקנטי: יין שנקרא "סדרת ה-Y" הושק לאחרונה על ידי שני צעירים שחזרו מדרום אמריקה. הם החליטו לייצר משהו עכשווי, לוהט, סטארט-אפ. אחד "Y צ'ילי" שכולל 40% אלכוהול וחריף מאוד והשני "Y גרין" שהוא רך יותר ברמת האלכוהול.

סיפור מעניין ופיקנטי לא פחות הוא משקה ה"טובי 60" שדומה בחזותו לערק ומכיל 40% אלכוהול.* בחור חיפאי קיבל הזמנה למסיבה בה המארח המזמין קורא לאורחים להביא אלכוהול משלהם. הוא נענה לאתגר ורקח משקה אלכוהולי מעירבוב של לימונים, אלכוהול, וכמה עשבי תיבול (השמועות אומרות שגם גת הוא חלק מהנוסחא). תוך שנה (בעיקר ב-2013) כבש המשקה הזה את הברים התל אביביים. השמועה על ההשפעות הממסטלות של המשקה החדש עברה במהירות מפה לאוזן, ובתוך זמן קצר הפך ה"טובי 60" לאחד המשקאות האלכוהוליים הפופולאריים ביותר במספר הולך וגדל של בארים ומועדונים ברחבי הארץ. מה שתרם לפופולאריות הייתה העובדה ש"טובי 60" מכיל תערובת מסתורית של עשבים, ושמי ששותה אותו לא באמת יודע מה יש שם בפנים.

המסתוריות שאופפת את ה"טובי 60" נובעת גם מהשמועות שנפוצו סביב האנשים שמייצרים אותו (על הבקבוק הודפס מספר טלפון לשירות לקוחות, אבל מי שעונה שם לא מוכן לספר כלום). ומה  שלא פחות מושך זו העובדה  שאנשים רבים ששתו טובי 60 לראשונה הופתעו כי בשל היותו עשוי מרכבים טבעיים בלבד, גם שתייה מרובה ממנו אינה גורמת להנגאובר ביום שלמחרת.

האוכל המוצע בברים הוא בעל אופי משתנה ותלוי בסוג המקום. רוב הברים מציעים מנות קטנות שנועדו ל"נשנוש" לצד האלכוהול. התפריט הוא לרוב בסיסי, אבל בשנים האחרונות ניכר תהליך של שיפור באיכות. אפילו בברים הפשוטים כבר כמעט ולא מגישים, כבעבר, מבחר דליל של חומוס, צ'יפס וחמוצים (אולי רק בברים בסגנון ההיפסטרי, ששם זו מעין התרסה). בשל אופיו ותדמיתו הבינלאומית של מוסד הבר גם תפריט האוכל כולל במקרים רבים שמות לועזיים: "פיש אנד צ'יפס", "פוטטו סקינז" וכו'.

ברים המחשיבים את עצמם לא מסתפקים בפלטת מטוגנים או בירקות חתוכים, ואפילו הסלט והטוסט נעשים היום ביותר הקפדה.*  כיוון שהתחרות מחריפה, ברים רבים מבקשים להטביע את חותמם ולקבל הכרה לא בזכות האלכוהול המוגש בהם, אלא דווקא בזכות האוכל. בברים רבים שוכרים את שירותיהם של שפים מקצועיים ויועצים קולינריים על מנת להשביח את התפריט, ומתהדרים במנות שלא היו מביישות מסעדות יוקרה ברחבי העיר (קוקטייל שרימפס, רצועות סינטה מוקפצות, ריזוטו פטריות יער, "גבינת בפאלו מוקרמת על בטטה עם בצלצלי שאלוט" וכדומה). יש ברים ששמם כבר רומז על ההיצע הקולינרי, כגון "סביצ'ה בר", שמציע לאורחיו סביצ'ה איכותית. בחלק מהברים מתקיים מדי שבוע ערב קונצפט קולינרי: ערב מקסיקני, ערב יווני וכיוב'. הפופולאריות של הטאפאס-ברים, המציעים למבקר בהם חוויה קולינרית, בנוסף לחוויית השתייה והחברותא, הם שיקוף של המגמה הכללית. הם גם מחזקים את האופי הבינלאומי של תל אביב.

מחירים והוצאות

צריכת האלכוהול היא מרכיב מרכזי בסל ההוצאות של צעירי דור ה-Y – בעיקר למי שגר בתל אביב וסביבותיה. האלכוהול בברים יקר יותר מאשר בחנויות ומחיריו מתייקרים עם הזמן. זאת, הן בשל ההתייקרות הכללית של סל המוצרים במשק, ההתייקרות של דמי השכירות והארנונה, והן משום שברים רבים הם בבעלות של מספר שותפים המנסים לעשות רווח מהיר כדי להחזיר את השקעתם. מהתרשמות שלנו בערב רגיל מוציא הבליין הצעיר הממוצע לפחות 50 שקלים, וברוב המקרים למעלה מ-80 שקלים.

כמו בתחומים אחרים בישראל, המחירים והתמורה הם במקרים רבים ביחס הפוך, דהיינו: אין תמורה כמותית או איכותית למחיר. בלא מעט ברים למדו שלא צריך להעלות מחירים כדי להגדיל את הרווחים: אפשר פשוט להקטין את הכמות. כך, למשל, מוכרים "פיינט" (Pint), כשבעצם בפועל מדובר בשליש ליטר רגיל במחיר גבוה יותר.* על כל פנים, מחירי המשקאות בישראל גבוהים מאד ביחס לאירופה, ובינתיים הצעירים לא הקימו קול זעקה.*

שותים וצופים

מה שהחל בשנות ה-80 בברים ייעודיים של ספורט (Sports Bars) הפך במהלך הזמן לנחלת רבים. כיום בכל בר שמכבד את עצמו מוצב לפחות מסך ענק אחד ומערכת שמע נלווית. על המסך מוצגים קליפים של מוסיקה, תחרויות ספורט, תצוגות אופנה וכיוב'. בזמן משחקים או טורנירים חשובים מתמלאים הברים בעשרות אוהדים נלהבים. כמו כן, כיום מוצע כמעט בכל המקומות חיבור מקומי לאינטרנט אלחוטי (WiFi).

אם שותים - לא נוהגים

מסקרים שונים שפורסמו ע"י ארגון הבריאות העולמי וע"י הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, עולה כי גיל צריכת האלכוהול במדינת ישראל יורד במשך השנים, ומספר הקטינים המגיעים למצב של שכרות עולה בהתמדה. תופעת השכרות מהווה כיום את אחת מהסכנות המאיימות על שלום הציבור והסדר הציבורי בישראל. זאת כיוון שיש לה השפעה על תופעות של אלימות, עבריינות ותאונות דרכים. ממחקרים שונים עולה שהמנבא הטוב ביותר לנהיגה תחת השפעת אלכוהול הוא תחושת ה'לי זה לא יקרה' - ככל שהצעירים תופסים את הנהיגה תחת השפעת אלכוהול כמסוכנת פחות כך עולה הסיכוי שינהגו תחת השפעה זו. *

בסוף 2010 הוחל חוק איסור על נהיגה ברכב אם ריכוז האלכוהול בדם גבוה מערך מסוים. שוטר רשאי לדרוש מנהג לעבור בדיקת אלכוהול באמצעות בדיקת דם או באמצעות מכשיר המודד את ריכוז האלכוהול באוויר נשוף. סירוב להיבדק מהווה עבירה בפני עצמה.*

חוק המאבק בתופעת השכרות (2010)* הוא חלק מתוכנית לאומית כוללת ללחימה בתופעה, בעיקר בקרב קטינים, בניסיון למזער את התופעות השליליות הנלוות לה.*


מילות מפתח

פאב | בר | צ'ייסר | תל-אביב | אלכוהול | שכרות | הנג-אובר | נהיגה | יין | בירה | כרמל-מזרחי | מכבי | נשר | מאלט | יקב | בירה-בוטיק | יקב-בוטיק | מבשלת-שיכר | פיק-אפ-בר; דנס-בר; מגה-בר; היספטר; סחי | ברמן | קוקטייל

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.