דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

הקמת שגב ועצמון (1983-1953) - שלושים השנים הראשונות

שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
שגב ועצמון
שגב ועצמון
ישראל בן דור
ישראל בן דור, דן סבר 

המאמר התפרסם ב-12 חלקים בדו-שבועון "א-לה-גוש", גיליונות 486-475, דצמבר 2013- מרץ 2014


נוצר ב-11/22/2014

פתיחה

תולדות משגב לא נכתבו עדיין. למעלה משישים שנה מלאו מאז הקמתה של היאחזות הנח"ל שגב (1953) ולמעלה משלושים שנה חלפו מאז הקמתה של המועצה האזורית (1982). הגיעה העת להתחיל בתיעוד ולהניח את היסודות הראשונים לכתיבת היסטוריה. נראה כי שלושת היישובים, עם המרווחים הגדולים שביניהם מבחינת שנות ההקמה (שגב - 1953, יודפת - 1960 ויעד - 1974), מסמנים את ראשיתה של ההתיישבות במשגב.

ייתכן שניתן להצביע על שתי התחלות שונות באופיין של ההתיישבות היהודית במרחב זה. הראשונים על קו הרכס היו החיילים מהיאחזות הנח"ל שגב ובעקבותיהם העולים מצפון-אפריקה שהתיישבו במקום משנת 1955 וניסו להיאחז במקום בדרכים שונות עד שנות השבעים. ההתחלה האחרת, השונה באופייה, היא של אנשי יודפת (גרעין "יובלים"), שהתחילו את דרכם במרחב בבתים של שגב והקימו בשנת 1960 את המושב השיתופי. הם סימנו כיוון חדש בהתיישבות באזור בהיותם הגרעין הראשון של קבוצה שביקשה להגשים חזון רוחני ושאיפותיהם להקים יישוב על פי דרכם עלו בקנה אחד עם המטרה הלאומית של המוסדות המיישבים. אחר כך חלה הפסקה ארוכה בהתיישבות היהודית וכאשר חודשה, בשנת 1974, עלו אנשי יעד לאתר הזמני בחוות יבור ואף הם הצטרפו לכיוון החדש שהתוו אנשי יודפת. בשנת 1978, כאשר התיישבו אנשי יעד באתר הקבע, במקום שבו היה עד 1948 הכפר הערבי מיעאר, הייתה המתכונת של היישוב בגדר חידוש, מכיוון שלא היה מדובר ביישוב חקלאי, המושתת על אמצעי ייצור חקלאיים עבור מתיישביו, אלא בכפר תעשייתי (כפ"ת) המסתמך על אמצעי ייצור תעשייתיים מבוססי ידע וחדשנות טכנולוגית. 

באתר של שגב, אף הוא על אדמות הכפר הערבי לשעבר מיעאר, קם היישוב הקהילתי עצמון בשנת 1983. גם מתכונת היישוב הקהילתי הייתה חידוש מרעיש, שהמוסדות המיישבים התקשו להסתגל אליו. הגרעין של עצמון נוסד בשנת 1975 ובשנת 1978 התיישב באתר הקרוונים יבור. בשנת 1983 עלה הגרעין המייסד של עצמון ובו 29 משפחות, רובן של עובדי רפא"ל מאזור חיפה והקריות, על הקרקע של שגב.

בסך הכל ניתן למנות שלושה גלגולים עד שהוקם יישוב קבע יציב במקום, כאשר רק "הסיבוב השלישי" זכה להצלחה: שגב - היאחזות נח"ל; שגב - הניסיונות להקים יישוב במקום משנות החמישים ועד שנות השבעים המאוחרות (כפר עבודה; מושב; מרכז של התנועה להפצת התורה); היישוב הקהילתי עצמון.

בכתיבת המאמר שימשו אותנו חומרים שנאספו ונכתבו בעבר ובהם: בכל הנוגע לשגב - מחקר ארכיוני ועבודת שטח (כולל זיהוי השרידים וראיונות עם אנשי המקום) שנערכו במסגרת לימודים לתואר שני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה (דן סבר); מחקרים בתולדות יישובים אחרים ובתולדות האזור, שחלקם פורסמו בעבר ב-"א-לה-גוש" וב"דוגרינט" (ד"ר ישראל בן דור).

תודה מיוחדת לאריק רז, ממקימי יעד, שהיה בין מייסדי המועצה האזורית במשגב ועמד בראשה בשנים הראשונות, על הניסיון המשותף לחקור ולכתוב את תולדות משגב. דברים בעל-פה ובכתב שנלמדו ממנו סייעו מאוד בהבנת ההתפתחות ובעתיד בוודאי נשוב ונמשיך יחד בכתיבת ההיסטוריה של ההתיישבות במרחב (ישראל בן דור). כמו כן ברצוננו להודות לרן נופר מעצמון על העידוד לכתיבת המאמר.

מטרתנו להעז ולכתוב את תולדות המקום על גלגוליו השונים בין השנים 1983-1953. ידוע לנו היטב שזו ראשית הדרך וכי עלינו לנהוג בענווה ובאורך רוח. כבר נאמר בעניין זה במשנה: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות, ב', ט"ז). תקוותנו היא שתתעורר "קנאת סופרים" ואחרים יתעוררו לספר, לתעד, לחקור ולכתוב את הידוע להם על תולדות האזור, היישובים ומשגב בכלל. העדפנו להרחיק לאחור בנקודת המוצא ולהגיע עד ימינו תוך התייחסות לכל החוליות שבשרשרת. אנו מאמינים כי האור שהמחקר יאיר בו את העבר יחזק את שורשינו במרחב ואת צעדינו וצעדי ילדינו אל העתיד.

מתודולוגיה

במחקר תולדות יישובים ניתן להיעזר בשתי גישות תיאורטיות: חקר הגיאוגרפיה של העבר והמחקר המיקרו היסטורי. על פי גישתו של יהושע בן-אריה, יש לחקור את הגיאוגרפיה של העבר על ידי שימוש במקורות היסטוריים ובשרידים ("רליקטים היסטוריים" כלשונו) שנותרו בשטח מתקופות קדומות. בדרך זו ניתן לחפש תשובות לשאלות אקטואליות. כך חקר את ההתיישבות בארץ-ישראל לפני העלייה הראשונה כדי להתמודד עם עמדות שני הצדדים, היהודי והערבי, ביחס למידה שבה הארץ הייתה מיושבת לפני תחילת המפעל הציוני. (בן אריה, קווים לדרך מדעית והנ"ל, ארץ ישראל כנושא לימוד גיאוגרפי- היסטורי). 

גישה תיאורטית נוספת היא זו של המחקר המיקרו-היסטורי. המיקרו-היסטוריה היא ענף של לימוד ההיסטוריה, שעיקר עניינה הוא בלימוד העבר בקנה מידה קטן: תולדות אדם, משפחה כפר ויישוב. כוחה של המיקרו היסטוריה הוא בירידה לפרטים וביכולת לעמוד על שורשיהם של תהליכים היסטוריים רחבי היקף. הסוג הנפוץ ביותר של מיקרו-היסטוריה הוא היסטוריה מקומית - לימוד תולדות עיר קטנה או כפר על כל היבטיו האנושיים, התרבותיים וההיסטוריים. ייחודה של ההיסטוריה המקומית הוא גם בסוגי המקורות הזמינים לרשותה שהם תיעוד בעל-פה וארכיונים מקומיים, משפחתיים ואישיים. לימוד כזה יכול לשמש כמקרה מבחן כאשר משילוב של מיקרו-היסטוריות רבות ניתן לבנות היסטוריה חדשה של ה"מָקרו".

יוסי בן-ארצי, שבחן את המגמות העיקריות בחקר ארץ-ישראל בין השנים 2001-1976 כפי שבאו לידי ביטוי במאמרים שהתפרסמו בכתב העת "קתדרה", מציע כמה כיוונים לפיתוח  חקר ארץ ישראל ויישובה וביניהם ההיסטוריה 'מלמטה'. בגישה מחקרית זו נבחנים  אירועים  היסטוריים  ותהליכים של שינוי ותמורה מן הפריפריה, האדם הבודד או הקהילה הקטנה ומשכבות החברה הבינוניות או הנמוכות. מוקד המחקר של ההיסטוריה 'מלמטה' הוא אפוא זרמי העומק שבחברה   ולא קבלת החלטות ממסדית, שיקולים מדיניים-רציונליים או רעיונות המכוונים מלמעלה. מטבע הדברים, ההיסטוריה המקומית נכללת בתוך ההיסטוריה 'מלמטה' ובן-ארצי ממליץ על פיתוחה, מכיוון שתחום זה "זנוח למדי בחקר ארץ-ישראל ותולדותיה". בעוד שבישראל תחום זה נמצא בראשיתו, הרי שבעולם המערבי תחום זה התפתח מאוד. בין יתר המלצותיו לגבי הכיוונים הראויים לפיתוח המחקר בעתיד המליץ על פיתוח ההיסטוריה המקומית מכיוון ש"…יש בו…לתרום תרומה משמעותית לא רק לחקר המקום ולהעמקת הזהות המקומית, אלא גם להבנת תהליכים היסטוריים, גיאוגרפיים, חברתיים וכלכליים כלל ארציים ואף יותר מכך…" (בן-ארצי, דרכים וכיוונים, עמ' 373).

חקר תולדות שגב ועצמון מתאים להפליא לשתי הגישות שצוינו לעיל. בנוף של משגב נשמרו במידה רבה המאפיינים הבסיסיים של פני הקרקע כפי שהיו בעבר. בארכיונים, במחקרים היסטוריים וגיאוגרפיים, בזיכרונם של רבים מתושבי משגב ובבתיהם נשמרו מקורות היסטוריים המהווים אוצר בלום לתולדות האזור, המועצה האזורית והיישובים. הזיכרון ההיסטורי לא נוצר יש מאין והוא תוצאה של עשייה אנושית. הגיעה העת להקים ארכיון ומוזיאון לתולדות משגב וזהו גם העיתוי המתאים לראיין את המתיישבים הראשונים, לאסוף את המקורות ההיסטוריים, להתחיל בכתיבה ולתעד גם בצילום את היישובים ואת הנופים לפני התפתחות מואצת יותר שבוודאי תתרחש בעתיד.  

"ארץ כבול"

ראשיתה של ההתיישבות היהודית במרחב היא בימים הראשונים של התנחלות שנים עשר השבטים בארץ כנען. המרחב המוכר לנו כיום כתחומה של המועצה האזורית משגב חולק בין שבט אשר בעמק לשבטי זבולון ונפתלי שבגליל התחתון ובגליל העליון. "ארץ כבול" הייתה אחת מעשרים הערים שמסר שלמה לחירם מלך צור תמורת עצי ארזים, ברושים וזהב לבניין בית המקדש וארמון המלך (מלכים א, ט י-יב) ואת מקומה מציינת המצודה הפיניקית ששרידיה נמצאו בראש זית. מצודה זו הייתה מרכז מנהלי בגבול שבין ממלכת ישראל לפיניקיה (גל, חורבת ראש זית).

כפרים רבים (ביניהם למשל, שאב – כיום שעב) נושאים עד היום את שמותיהם היהודיים מימי הבית השני, המשנה והתלמוד. שמות אלו נזכרו בכתביו של יוסף בן-מתתיהו, שפיקד על המרחב בימי "המרד הגדול" נגד הרומאים עד שבגד בעמו והתמסר לידי הרומאים ביודפת. רציפות היישוב היהודי נשמרה בגליל במשך כל התקופות. לאחר חורבן בית המקדש השני עברו לגליל משמרות הכוהנים והסנהדרין. רבי יהודה הנשיא ערך בגליל את המשנה והתלמוד הירושלמי נחתם בטבריה. עשרות בתי כנסת מעידים על עוצמתה של האחיזה היהודית בגליל בתקופת המשנה והתלמוד. גם אחר כך נשמרה נוכחות יהודית משמעותית תחת שלטון הערבים, הצלבנים והממלוכים. בתקופה העות'מאנית חיו קהילות יהודיות קטנות בכפרי הגליל ובין היתר בפקיעין, שפרעם, סכנין, אעבלין, כבול, ג'וליס וכפר יאסיף.

במיוחד במרחב הגליל נשמרו ציונים רבים של קברי קדושים והם שימשו במשך דורות כאבן שואבת ליהודים מכל התפוצות. חלק מקברי הקדושים האלה נמצאים בערים ובכפרים במרחב, כדוגמת מערת רבי יהושע ורבי שמעון דסכנין המצויה בתוך סכנין, שהיה בימי המשנה והתלמוד כפר יהודי ידוע והיום הוא  העיר הערבית סכנין.

התפרוסת היישובית באזור זה, מאמצע המאה ה-19, הושפעה מהמשאבים הזמינים לחקלאות. בבקעת סכנין ובבקעת בית כרם רוב השטח נוח לעיבוד ומחיה. לכן, למרות קשיי הנגישות, רוב הגליל התחתון המערבי היה צפוף אוכלוסין. לעומת זאת, האזור שבו הוקם לימים הישוב שגב  היה ריק מיישובים בשלהי המאה ה-19, כפי שאפשר להקיש ממפת ה-PEF (1878). הכפרים סכנין ממזרח, כאוכב מדרום, תמרה, דמון, כבול ממערב ומיעאר מצפון יוצרים משבצת ריקה מישובים  במורדות ההר. דוד גרוסמן תיאר מרחב זה כ"שטחי הטרשים ההרריים" שאינם מיושבים (גרוסמן, האוכלוסייה הערבית והמאחז היהודי, עמ' 171). ההתיישבות הציונית, משלהי המאה ה-19, לא הכתה שורשים במרחב ההררי של הגליל התחתון עד להקמתה של מדינת ישראל. 

ההתיישבות היהודית בגליל, מסוף המאה ה-19, נאחזה בשולי ההר. עיקר מאמצי ההתיישבות הוקדשו לאזור צפת, החולה, עמק הירדן, הכנרת והגליל התחתון המזרחי. החדירה ההתיישבותית  לתוככי ההר נמנעה בשל סירובם של הערבים למכור אדמות באזורים אלו אך גם בגלל הקשיים הכרוכים בהתיישבות בהר שהמוסדות הציוניים התקשו לתת להם מענה עד לקום מדינת ישראל וגם אחר כך. מן הבחינה הביטחונית, העימות היהודי-ערבי שהחריף בימי המנדט הבריטי הקשה על הקמת יישובים יהודיים בלב אזורים ערביים. מן הבחינה הכלכלית, אזורי ההר לא התאימו לכיוון ההתפתחות של המשק היהודי. ההעדפה הייתה לכיוון של חקלאות אינטנסיבית וממוכנת שהושתתה גם על מטעים (כגון פרדסים) ובהר לא נמצאו מים ושטחים המתאימים לחקלאות כזו. משקלה של ההתיישבות היהודית בגליל נותר זניח מבחינה דמוגרפית באזורי ההר הגליליים עד שנות השבעים.

הכפר מיעאר (Mi'ar, ميعار)

המקום היה מיושב ברציפות מן התקופה הפרסית (המאה השישית לפני הספירה) ועד 1948.  במשך תקופות ארוכות היה מיושב על ידי יהודים. בחפירות נמצאו שרידי ביצורים המעידים על השתלבותו ב"מרד הגדול" נגד הרומאים (70-66 לספירה) וישוב יהודי נמצא במקום בימי המשנה והתלמוד. השם הנוכחי מזכיר את השם שנתנו למקום הצלבנים: מיארי (Myary) המופיעה כאחוזה צלבנית בשם זה במאות ה-12 וה-13 (זגייר, כפר ירכא וסביבתו, עמ' 20). בשנת 1596, תחת השלטון העות'מאני, היה הכפר בנפת עכו (חלק מ-לוא צפת) ונמצאו בו 55 תושבים. אנשי הכפר היו חקלאים, גידלו חיטה, שעורה ועצי פרי ובנוסף עיזים ודבורים לדבש. בשלהי המאה ה-19 היה במקום כפר גדול ובו כ-1,500 נפשות. בית ספר ראשון נבנה על ידי השלטון העות'מאני בשנת 1888 אך רק שנים ספורות לפני תום שלטונם החל לפעול. כל תושבי הכפר היו מוסלמים.

בשנים 1945-1944 מנה הכפר 880 תושבים וברשותם כ-10,800 דונם. פרנסתם הייתה על החקלאות וכ-3,000 דונמים היו מעובדים, מהם כ-200 לתבואה ומעל מאה דונמים לבוסתני פרי. בכפר היו מעל למאה בתים. דרך משנית חיברה את הכפר מיעאר אל הכפר דאמון, שנעקר אף הוא במלחמת העצמאות. בקרבת הכפר מיעאר ובכפר עצמו נמצאים כמה מתקנים חקלאיים קדומים (במיוחד להפקת שמן), עמודים ובורות מים. הכפר מיעאר (או חלקים ממנו) נהרס בפעם הראשונה על ידי האנגלים בשנת 1938, ככל הנראה במסגרת מלחמתם ב"כנופיות הערביות" במסגרת "המרד הערבי" (1939-1936). במלחמת העצמאות במבצע "דקל" (בין ה-15 ל-18 ביולי) נכבש הכפר על ידי חטיבה 7. אנשי מיעאר ברחו עקב הלחימה במרחב ובכלל זה ההפגזה על הכפר ונפילת חלקים גדולים מהגליל התחתון בידי צה"ל (אל-ח'אלדי, כדי שלא נשכח, עמ' 496-495). חלק מעקורי הכפר חיים בכפרים השכנים (כבול, סחנין, שעב, שפרעם, ערבה ואעבלין) ומספרם כיום נאמד ב-6,000 נפש. מן הכפר נותרו בית קברות, שרידי מבנים, בורות מים, עצי תאנה וזית. על המרחב הכללי של הכפר הוקמו לימים שגב (ואחר כך עצמון), יעד ומנוף.

הקרבות במלחמת העצמאות

על פי הצעת החלוקה, שהתקבלה באו"ם ב- 29 בנובמבר, מרבית הגליל ההררי אמור היה להיות חלק מן המדינה הערבית. הגבול המערבי של אזור זה, שנצבע במפה בצבע חום, נמתח בין ראש הנקרה לעכו, מזרחה לאזור אחיהוד, יסעור, צומת סומך כיום ודרומה. הלחימה במרחב עד להכרעה הסופית של "צבא ההצלה" ותבוסת הכוחות המקומיים, נמשכה עם עליות ומורדות עד למבצע "חירם", בסוף אוקטובר 1948. במקביל ללחימה בתוך המרחב הצפוני, התנהלה לחימה עזה על גבולותיו של הגליל נגד כוחות מצבאות סוריה, ירדן ועיראק ממזרח ומדרום ונגד כוחות לבנוניים מצפון.

ביוני 1948 נכבש הכפר ברווה (البروة, כיום אחיהוד) פעמיים, מכיוון ש"צבא ההצלה" בסיוע כפריים מהמרחב כבש את המקום מידי צה"ל לאחר הכיבוש הראשון. בלילה שבין ה-8 ל-9 ביולי נכבש הכפר כוויכאת (באזור בית העמק) וכן נכבשו שטחים נוספים באזור בירווה. בליל ה-10-9 נכבש הכפר עמקא והכפרים כפר יאסיף ואבו סנאן נכנעו לצה"ל ללא קרב. אחר כך נכבשו שפא עמר (שפרעם), צפוריה (ציפורי), נצרת וסביבתה. הכפרים אעבלין, תמרה, דמון ורוויס נכנעו ללא קרב. הכפר מיעאר נכבש ב-20 ביולי והכפר שעב נכבש ב-21 ביולי.

ב-23 ביולי נערכו שני ניסיונות לכיבוש סכנין. נכבדים מתמרה שכנעו את אנשי סכנין להיכנע אך לאחר שהנכבדים בסכנין חתמו על כתב הכניעה, החלו יריות ומכיוון שכוחות צה"ל לא היו מספיקים, הם נאלצו לסגת ואנשי "צבא ההצלה" תפסו את מקומם. באותו יום יצאה פלוגה מ"צידוני", שהייתה ערוכה במיעאר, בשמונה כלי רכב משוריינים ובשתי מחלקות לסכנין. השיירה נתקלה במחסום גדול, נורתה עליה אש והיא בקושי נסוגה לאזור גבעת שגב. אנשי "צבא ההצלה" הסתערו על הגבעה חמש פעמים. הלחימה נמשכה כל הלילה. בקרבות הקשים נהרגו חמישה מחיילי הכוח וחמישה נפצעו. בבוקר הלוחמים היו תשושים, התחמושת אזלה והכוח נסוג לעבר מיעאר (דנטה, איזור משגב במלחמת העצמאות).

לאחר כישלון הניסיונות לכבוש את סכנין, נותר קו הגבול באזור שעב- מיעאר- שגב (כיום עצמון) כאוכב אבו אל-היג'ה. המשלטים נתפסו על ידי יחידות חי"ם (חיל משמר) של "צידוני". במהלך כחודש וחצי, מסוף יולי ועד תחילת ספטמבר, היה האזור שקט למדי. הכוחות שישבו במשלטים סבלו מצליפות. בין ה-5 ל-7 בספטמבר התנהלו קרבות עזים בין "צבא ההצלה" לבין כוחות חטיבה 7 על השליטה במשלטי מיעאר-שעב. למשלטים אלו הייתה חשיבות רבה, מכיוון שהשליטה בהם אפשרה לצה"ל אחיזה בשולי הרי הגליל המרכזי ולא רק למרגלותיהם. לאחר שעברו המשלטים מיד ליד, החזיקו בהם בסופו של דבר כוחות חטיבה 7.

בתחילת ספטמבר הופר השקט היחסי ששרר באזור בין חטיבת חיטין מ"צבא ההצלה" שנמצאה במרחב לבין צה"ל. תצפיות צה"ל איתרו ריכוזים גדולים של האויב בכביש המוביל ממיעאר לסכנין. צה"ל היה ערוך במשלטים על שתי גבעות באזור צומת שעב (על הכביש למיער) ובאזור מיעאר. שתי פלוגות נמצאו במקום – אחת מיחידת "צידוני" והאחרת מחיל עבודה צבאי (חע"צ) שאנשיה גויסו כתגבורת אך לא עברו אימונים. עמדות אויב נמצאו בסביבת שעב. מגגות הבתים, בקצה הדרום-מזרחי של שעב, נורתה אש על כוחות צה"ל. ב-2 בספטמבר החלו צליפה והפגזה קשה. ב-3 וב-4 בספטמבר גברה עוצמת אש האויב ואף היו ניסיונות התקדמות לעבר המשלטים במיעאר.

בצהרי ה-4 בספטמבר, תקפו כוחות "צבא ההצלה" משעב את משלט 248 במדרון שבין יעד לשעב. חייליו של קאוקג'י היו לבושים במדים וערכו התקפה מסודרת בסיוע מכונת ירייה כבדה (הוצ'קיס). משלטים אחרים הופגזו על ידי האויב בתותחים ובמרגמות ונערכו ניסיונות לכבוש אותם. מפקד הפלוגה נהרג, רבים מהחיילים במשלט 248 ברחו ומשלט זה ומשלט נוסף (10) נתפסו על ידי האויב. בערב, בשעה 19:30, בסיוע מחלקת משוריינים מגדוד 79 (מחטיבה 7) וכיתת מרגמות, נתפס מחדש משלט 10. האויב החזיק במשלט 248 יומיים ורק ב-6 בספטמבר, בהתקפת נגד, הצליח הכוח מחטיבה 7 לתפוס אותו מחדש. בקרב ובחילופי האש שאחריו נפלו חמישה מחיילי צה"ל ושמונה עשר נפצעו. הדיווחים על הקרבות נמסרו לדוד בן גוריון וב-6 בספטמבר כתב ביומנו: "הלילה התקפה חזקה על משלטינו במיעאר. ארבעה מאנשינו נהרגו, כמה משלטים שלנו נתפסו. הלילה ניקח אותם חזרה" (בן גוריון, יומן המלחמה, עמ' 672).

במסגרת מבצע "חירם", בליל 30-29 באוקטובר 1948, נעו יחידות חי"ם של מחוז חיפה על כביש מיעאר-סח'נין-דיר חנא וכבשו אותם. ב-31 באוקטובר, בשעות הבוקר, השלים צה"ל את כיבוש הגליל ו"צבא ההצלה" התפורר ונסוג. בכך תמה למעשה מלחמת העצמאות בצפון ובמהלך שנת 1949 נחתמו הסכמי שביתת הנשק עם לבנון, ירדן וסוריה בהם נקבעו הגבולות.

ההתיישבות היהודית בגליל

הגאוגרף אלישע אפרת הגיע למסקנה לפיה: "שתי בעיות מרכזיות עומדות מאז ומתמיד בפני פיתוח הגליל: מניעת הגידול הדמוגרפי הערבי והשמירה על הקרקע הפנויה שבבעלות המדינה  לשם אבטחתה להתיישבות יהודית בעתיד" (אפרת, תכנון לאומי, עמ' 123). לפיכך, כפי שמנתח אפרת, להתיישבות באזור זה נודעה תמיד חשיבות לאומית למרות שלא הייתה כדאית מבחינה כלכלית. זאת מכיוון שסייעה לפיזור האוכלוסייה, ליישובם של שטחים שבבעלות המדינה ולשמירה עליהם.

כבר בימי מלחמת העצמאות הוקמו יישובים באזורי ספר של הגליל שנועדו לשמש כחגורת ביטחון קבועה. מקום המדינה ועד לשנות השישים הוקמו בגליל העליון מושבי עולים רבים, חלקם בקרבת הגבול ואחרים במרחק מה ממנו לצורך עיבויו. מעת לעת, אם כי מחוסר רצון, נאלצו המוסדות המיישבים למצוא דגמי התיישבות שיאפשרו לעמוד באתגר ההתיישבות למרות העדר קרקע ומים. כך הוקמו כפרי עבודה בשנות החמישים ואחר כך הוקדשו המאמצים לייצוב הגבול עם לבנון. במרבית שטחו של הגליל קפאה ההתיישבות היהודית בגליל וחודשה במחצית השנייה של שנות השבעים וביתר שאת בשנות השמונים המוקדמות בגל התיישבות חדש ובו כמה דגמים יישוביים חדשים: כפרי תעשייה (כפ"תים); מצפים ויישובים קהילתיים (ראה להלן).

פריסת היישובים היהודיים ברחבי הגליל נבעה גם משיקולי ביטחון הפנים. לאחר מלחמת העצמאות התברר שבניגוד לאזורים אחרים בארץ (שבחלקם התרוקנו כליל מאוכלוסייה ערבית) נשארה בגליל אוכלוסייה ערבית גדולה ושורשית ואילו ההתיישבות היהודית הייתה מצומצמת ודלה. בין הגורמים לכך היו: התנגדות "צבא ההצלה" לבריחתם; קשיי התנועה והבידוד היחסי של המרחב ההררי; הימצאות אוכלוסייה נוצרית ודרוזית (שנהנתה מיחס מועדף); מהירות הכיבוש על ידי צה"ל; ההסתננות של בורחים חזרה לבתיהם מבלי שצה"ל הצליח למנוע זאת; שיקול הדעת של התושבים הערבים שהעריכו שמדינות ערב הפסידו במלחמה ולכן מוטב להם להישאר במקומם (מוריס, תיקון טעות, עמ' 145-144, 315).

לפיכך, ימים ספורים לאחר השלמתו של מבצע "חירם" החל דוד בן-גוריון לדרוש הקמת ישובים בגליל העליון ופירט את שרשרת הישובים שיש להקים לאורך שפת הים עד ראש הנקרה ומשם לאורך גבול הלבנון וגם בסביבות צפת. ב-1949 שב בן-גוריון והעלה את הנושא בממשלה וטיעוניו היו ביטחוניים בעיקרם - שרשרת הישובים תוכל למנוע פלישה ערבית מצפון - אך גם חברתיים - הישובים הערבים הנטושים יוכלו לפתור חלק ממצוקת השיכון של העולים החדשים. הממשלה  אישרה את הצעתו של בן-גוריון ובאותה שנה (1949) הוקמו כמה עשרות ישובים לאורך הגבול. הישובים החדשים נחשבו גם לאמצעי חיוני במאמץ למניעת הסתננות ולשיבה אפשרית של פליטים פלסטינים לכפרים הערביים הנטושים, שרבים מהם נותרו על תילם.

ככלל, התקופה שלאחר המלחמה התאפיינה במילוי מהיר של המרחב הערבי לשעבר בישובים יהודיים  חדשים ומקום המדינה עד ספטמבר 1950 הוקמו 245 ישובים חקלאים חדשים. מרביתם היו מושבי עולים שנועדו בראש ובראשונה לפתח את יכולת ייצור המזון של מדינת ישראל ולשלב את העולים במערכת החברתית-כלכלית שנשלטה ע"י מפא"י. לאחר ספטמבר 1950 התמתן קצב הקמת הישובים החדשים ועד 1958 הוקמו כ-155 ישובים חקלאיים חדשים, אף הם מרביתם  מושבי עולים. 

יוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל ואחד האישים שהשפיעו במידה נחרצת על ההתיישבות היהודית במדינת ישראל בעשורים הראשונים, פעל ללא ליאות לקידום ההתיישבות בגליל ההררי, הן באזורי הספר, בגבול עם לבנון, והן בליבו של אזור זה. ויץ חשש במיוחד מהסכנה הצפויה לישראל, בנסיבות שבהן מרחב זה מיושב באוכלוסייה ערבית גדולה ושורשית ולכן ישראל עלולה לאבד את ריבונותה. המענה לסכנה היה לדעתו הקמתה של התיישבות יהודית גדולה המושרשת היטב בקרקע ולא רק בריכוזים עירוניים. במסגרת פעילותו הענפה בתחום זה נכללת גם הקמת שגב.

בשלושה תזכירים מפורטים עוקבים (1958, 1962 ו-1963) גיבש את השקפת עולמו בסוגיית יישוב הגליל והתווה תכנית עם צעדים ומדדים ברורים ומעשיים. בתזכיר הראשון השתמש ויץ בכינוי "גליל הגויים" כדי לאפיין את המרחב ההררי של הגליל העליון והתחתון. הנתונים שעמדו מול עיניו היו גודל השטח (1,051,000 דונם) והיחס שבין האוכלוסייה הערבית (106,945 נפש) לבין זו היהודית (9,111 נפש – פחות מעשירית) (ויץ, יומני, עמ' 303).

מדובר לדעתו במובלעת שיש לה קשר גיאוגרפי ודמוגרפי עם לבנון ולכן עצם קיומה מהווה סכנה לשלמותה של מדינת ישראל. ויץ חשש שגידול היישוב הערבי, גם אם תיפסק ההסתננות, יגיע לשיעור של 50% בריבוי טבעי במשך עשור. ואילו שיעורו היחסי של היישוב היהודי, הגדל באיטיות, אף יקטן עוד יותר. לדעתו, מן ההכרח היה ליישב בעשר השנים הקרובות אוכלוסייה יהודית בהיקף ניכר מאוד, שיעמיד את שיעור היהודים בגליל על 40%-45% מהאוכלוסייה הכללית. הדרך היחידה להגיע ליעד זה היא ליישב בגליל 100,000 יהודים. ויץ התכוון ליישב בגליל 20,000 משפחות של עולים חדשים מפרס, צפון אפריקה ועולים מארצות המזרח שנמצאו במעברות. זאת מכיוון שמדובר במשפחות של 5 נפשות לפחות. לא די ליישב אותם בעיירות, אלא הכרחי שההתיישבות תהיה ביישובים כפריים, שישבו על אדמתם ויחזיקו בשטחים גדולים. במרחב הגליל אין אדמה פנויה להתיישבות חקלאית ולכן העולים יתיישבו כעובדים שיקבלו שכר ואשר עבודתם תהיה להכשיר את הקרקע להתיישבות. הקרקע שתשמש להתיישבות היהודית תהיה בעיקר אדמות בור ובמידה ותילקח קרקע מערבים לצורך יצירת גושים – הם יקבלו פיצוי שווה בערכו. שאיפתו הייתה להעלות 10,000 משפחות במאה ועשרים כפרים בתוך עשר שנים בפריסה רחבה על הקרקע בנוסף ל-10,000 משפחות שייושבו בנצרת וב-5- 10 עיירות. העולים יעסקו בסלילת דרכים, הכשרת קרקע, הכשרת אדמה למרעה, נטיעת חרובים, ייעור ושיפור שרידי יערות. ויץ ביקש שתוקם "ועדה מכוננת" שתעסוק בהכנות כדי שביצוע התוכנית יתחיל באפריל 1959. אולם למרות ההסכמה העקרונית שניתנה בישיבת שרי מפא"י לא נעשה כמעט דבר וארבע שנים לאחר מכן חזר ויץ על עיקרי הדברים מהתזכיר הראשון.

לדעתו של יוסף ויץ, במשך ארבעת השנים שחלפו המציאות השתנתה ולדעתו היא אף הפכה לקשה יותר. האוכלוסייה הערבית גדלה במידה ניכרת ואילו האוכלוסייה היהודית גדלה בשיעור מועט מאוד ובעיקר בערים נצרת ומעלות. הערבים מתבססים מבחינה כלכלית והם משקיעים את כספם בפיתוח הקרקע. היישוב היהודי הכפרי גדל בשיעור קטן מאוד. מסקנתו של יוסף ויץ היא שהיישוב הערבי ילך ויתחזק ובסוף העשור השני לקיום המדינה ימנה כ-180 אלף נפש ועקב כוחו ידרוש אוטונומיה לאומית. לכן יש הכרח בפעולה מהירה שעיקרה התיישבות עשרות אלפי יהודים. (י. ויץ, יומני, עמ' 311). בהתאם לתנאים ששררו באותה עת, עדכן ויץ את הצעתו המקורית והציע ליישב בגליל בין 25 ל- 30 אלף יהודים בארבע שנים כאשר מרביתם בערים נצרת, מעלות וכרמיאל (80%) והיתר בשלושה כפרים גדולים: יודפת, כמון ובירנית (20%).

ב-21 ביולי 1963 הגיש ויץ את התזכיר השלישי והאחרון. בתזכיר זה שב והטעים את הצורך שהצביע עליו כבר בתזכיר הראשון והוא להקים התיישבות יהודית כפרית במרחב, בין הכפרים הערביים. זאת מכיוון שלדעתו, גם לאחר הקמת נצרת ומעלות וההכנות להקמת כרמיאל, הבעיה לא נפתרה וחומרתה אף גברה. לפיכך העלה רעיון חדש והוא להקים 11 יישובים באופן שיוצרו אזורי התיישבות כאשר אחד הכפרים יהווה מרכז לאחרים. מספר המשפחות הנדרש הוא כ- 1,100 ועם הזמן יצטרפו אליהם העוסקים בתיירות (ויץ, יומני, עמ' 315-312). 

במקומות בהן היו קרקעות  פנויות  וטובות לעיבוד היה ברור כיצד להקים ישוב: חלוקת נחלות, הקמת בתי מגורים, הדרכה חקלאית, מיכון חקלאי בהתאם לצורך וכד'. אולם כיצד מקימים יישוב מרוחק ממרכזי תעסוקה שאין לו אמצעי ייצור עצמיים במקומות  שבהם לא היו קרקעות מוכנות לעיבוד? שאלה זו התחדדה במיוחד באזורי ההר בגליל העליון והתחתון ובהרי ירושלים. בכדי להתגבר על מכשול  המחסור בקרקעות וכדי להצליח בהקמת יישובים באזורים ההרריים, הגה יוסף וַיְץ, שהיה אז מנהל מחלקת הקרקעות והייעור בקק"ל, את רעיון כפרי העבודה.                                                                                          

וַיְץ היה סבור כי ניתן להכשיר את העולים החדשים להתיישב בהר ובכך לחדש את דרכו של   האיכר היהודי שיישב את אזורי ההר בהצלחה רבה  בימי בית שני. ויץ האמין שהעולים החדשים, שהגיעו מארצות מתפתחות, בהן לא היה מיכון חקלאי, יסתגלו לחקלאות זעירה בגן ובגינה, יותר מאשר לחקלאות רחבה בשדה והם יצליחו ליצור משק אינטנסיבי הררי שיפרנס אותם בכבוד. ממילא היה הכרח להכשיר את המרחב להתיישבות ולכן הציע ויץ להעסיק את המתיישבים בייעור, הכשרת קרקע וסלילת דרכים (בין הכפר לאזורי הייעור והחקלאות).

כפרי העבודה נועדו לדעתו של ויץ לשמש כשלב מעבר בלבד. במשך ארבע-חמש שנים ראשונות, במסגרת כפר העבודה, יוכשרו המתיישבים להתיישבות חקלאית על ידי הכשרת הקרקע ועבודות נוספות. המתיישבים יקבלו שכר בשנים אלו וכך תובטח פרנסתם. רק בתום תקופה זו יהפכו לבעלי נחלות עצמאיים. מבין התנועות המיישבות, התנועה הקיבוצית התנגדה לרעיון ואילו תנועת המושבים הסכימה להיות שותפה לתוכנית  בגלל שהתהליך מוביל ליצירת מושב.

 רעיון כפר העבודה ענה על שלושה צרכים מידיים: מציאת מקורות תעסוקה להמוני העולים, פיזור האוכלוסייה ומניעת שיבת הפליטים הפלסטינים. בנוסף לצרכים עמדה מאחורי הרעיון יכולת הביצוע של יוסף ויץ והסכמת תנועת המושבים להיות שותפה בתוכנית. בנובמבר 1949 עלו על הקרקע חמשת כפרי העבודה הראשונים בפרוזדור ירושלים, בגליל, בעמק יזרעאל ובעמק הירדן (קדם, כפר עבודה). 

באפריל 1953 הוקמה "רשות מיוחדת" ליישוב כפרי עבודה בשיתוף הסוכנות וקק"ל ובהנהלתו של יוסף ויץ. לפי ההסכם בין שני הגופים, הסוכנות היהודית  תישא בעול הכספי של פיתוח המשק החקלאי, והקרן הקיימת לישראל תישא בעול הכשרת התנאים להתיישבות. ויץ קיבל על עצמו את הטיפול בתשעה כפרי עבודה שנועדו להקמה בגליל, בהתאם לצורך הדחוף הקיים לדעתו ביישוב מרחב הגליל ההררי, כאמור לעיל. אחד מכפרי העבודה היה לימים שגב.

היאחזות הנח"ל "שגב"

המקום שבו הוקם לימים היישוב שגב, היה ריק מאוכלוסייה בתום מלחמת העצמאות, אך מוקף בכפרים ערביים מכל עבריו: ממזרח- הכפרים בבקעת סכנין הכוללים את סכנין, ערבה ודיר-חנא; ממערב - הכפרים בשיפולי ההר הכוללים את אעבלין, תמרה וכבול; מצפון - שעב בפתחת עמק החילזון והכפרים בבקעת בית כרם מצפון לנחל החילזון; מדרום, ברכס הרי יטבת, הכפר כאוכב  אבו אל היג'א ומזרחה ממנו פזורה בדואית. כביש אחד עלה להרים וחיבר בין עכו דרך המקום שבו נמצא כיום צומת יבור לבין הכפרים סכנין, ערבה ודיר חנא. אוכלוסייה יהודית נמצאה בעיר המעורבת עכו, ממערב לאזור וכן ביישובים הסמוכים אליה: כפר מסריק ועין המפרץ מדרום  ובוסתן הגליל מצפון.

באמצע 1949 החליטו המוסדות המיישבים ביוזמתו של יוסף ויץ ובהשראתו של לוי אשכול (שהיה מנהל המחלקה להתיישבות וגזבר הסוכנות) ובשיתוף עם משרדים ממשלתיים שונים (אוצר, ביטחון, חקלאות ותכנון) ליישב את אזורי ההר וגבולות המדינה על ידי כפרי עבודה. תושבי כפרים אלו היו אמורים להכשיר את הקרקע ולעבוד בייעור וכך ליצור את התנאים להתיישבות ממש.  באיתור הקרקעות לכפרי העבודה השתתפו בין היתר יוסף ויץ (באותה עת יושב ראש של הוועדה הממשלתית ליישוב הפליטים הערביים) וזלמן ליף (היועץ של הממשלה לענייני קרקעות).

הקמת יישובים הייתה כלי מרכזי בקביעת והפגנת ריבונות וגם אמצעי לתפוס את השטח ולמנוע את שיבת הפליטים הפלסטינים. למרות  שהאזור הנדון הוא בלב הגליל והצורך ליישבו מבחינה זו לא היה דחוף כמו בהרי הגליל העליון, הרי המציאות שבָּה מרבית תושביו הערביים נשארו  בכפריהם, חידדה את הצורך הדחוף ביישובו. כך, למשל, מרדכי שטנר, איש מפא"י והאפוטרופוס על נכסי הנפקדים, חשש שעקב לחצים בין-לאומיים שהופעלו על ישראל באותה תקופה  לוויתורים טריטוריאליים, תידרש ישראל לוותר על כל אדמת העיבוד באזור זה ולתת אותה לערבים כפיצוי על אדמתם, שנתפסה  על ידי הישובים היהודיים באזור (הס אשכנזי, מקומו של יוסף ויץ, עמ' 132).

אולם גם ליחסיה של ישראל עם ארה"ב הייתה השפעה על הקמת שגב. בינואר 1953 נכנס לבית הלבן הנשיא דווייט אייזנהאואר, הרפובליקני, והוא מינה כמזכיר המדינה את ג'ון פוסטר דאלס. בישראל קיבלו בחשש את הממשל החדש והוערך כי לנשיא אייזנהאואר לא תהיה אותה מחויבות היסטורית ואהדה כלפי ישראל כפי שהיו לטרומן ומפלגתו הדמוקרטית. ההצהרות הראשונות לא בישרו טובות לירושלים. הפקידות הממשלתית של אייזנהאואר הצהירה שבכוונתה לתקן את ההטיה של טרומן לטובתה של ישראל ולחזק את מעמדה של ארה"ב במדינות ערב. ישראל התמידה במדיניותה בסוגיית הפליטים ששללה את זכות השיבה אך הייתה מוכנה לשלם פיצויים בתנאי שיבוטל החרם הכלכלי עליה ויופסק ההסגר הימי (טובי, על מפתן ביתה, עמ' 270-267).

באמצע 1953, על רקע חששותיה של ישראל, רמז ג'ון פוסטר דאלס, שביקר בארץ , שאפשר להחזיר לגליל חלק מהפליטים הערבים. ממשלת ישראל נחרדה מהתפתחות כזו וביחד עם הסוכנות היהודית החליטה לצאת למבצע התיישבות לשם "ייהוד הגליל". המבצע נועד לביסוס השלטון הישראלי; לשמירה על עורקי התחבורה ולהרחבת ההתיישבות. רשויות המדינה שעסקו בענייני קרקעות (אגף נכסי המדינה, קק"ל, משרד יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים והממשל הצבאי) פעלו כדי להרחיב את שליטתה של המדינה על הקרקעות באזור זה. אולם למרות חשיבותו של "ייהוד הגליל" בעיני הגורמים המיישבים והצבא, נתקל מבצע ההתיישבות בקושי רב בגיוס מועמדים להתיישבות. בני ההתיישבות הוותיקה והעולים שכבר היו בארץ מספר שנים הכירו את הקשיים המרובים שהיו מנת חלקם של כפרי העבודה ולא ששו להתיישב בגליל ההררי, הטרשי והמבודד על קשייו הביטחוניים והכלכליים.

בנסיבות אלו הורגש הכרח בפעולה מידית ולכן הוקמו ב-31 באוגוסט 1953 שתי היאחזויות נח"ל  בלב הגליל – שגב ושזור. לעלייה על הקרקע בשגב קדמה פקודה למבצע "מיאר" [מיעאר] שהוציאה מפקדת הנח"ל ב- 24 באוגוסט 1953. הפקודה מדגישה את הצורך החיוני למקם יישוב יהודי וכך לשבש את רציפות האחיזה הערבית במרחב: "קרקע- נ.צ. 174022520, גבעה ליד הכפר הנטוש מיאר. אויב- הגליל המערבי מאוכלס כפרים ערבים רבים, בחלקם עוינים למדינת ישראל. מגמת המטה הכללי- תקיעת טריז בין הכפרים הערביים..." ( פקודת מבצע מיאר שנכתבה ע" מג"ד נח"ל  908  ב-24.08.53, ארכיון יד יוסף טבנקין).
בכתבה בעיתון "דבר", שפורסמה ב-1 בספטמבר 1953, הסביר "סופרנו" ששתי היאחזויות הנח"ל תהיינה "משלטים חשובים" המבטיחים את שתי הדרכים החשובות החוצות את הגליל לרוחבו, ממערב למזרח. האבטחה נחוצה מאוד מכיוון שהאוכלוסייה הערבית, למרות שמדובר באזרחי ישראל, עוסקת בפעולות "הברחה, הסתננות ושוד". בחודשים שקדמו להקמת ההיאחזויות, כך מסופר בכתבה, הותקפו כלי רכב שנעו בגליל על ידי "כנופיות" והן נהנו ממחסה בכפרים הערביים. רוח דומה באה לידי ביטוי בדברי הברכה של אלוף פיקוד הצפון, אסף שמחוני, בטקס העלייה לקרקע של היאחזות הנח"ל שגב: "גם היום, חמש שנים לאחר כיבושו (של הגליל), עדיין מצפה הוא ליד שתבוא ותגאלנו משממונו, שתבטיח את עורקי התחבורה החוצים אותו לאורכו ולרוחבו ותבסס את השלטון הישראלי  עם הימצאותם של יהודים רבים באזור זה" (כפי שמצוטט אצל הס-אשכנזי, מקומו של יוסף ויץ, לפי "במחנה", 17.9.53). בטקס השתתף גם מפקד הנח"ל, אל"מ משה נצר. הנח"לאים היו חברי גרעינים מ"איחוד הקבוצות והקיבוצים" שאליהם הצטרפו חיילים בודדים ועולים חדשים שכולם סיימו שנת שירות ראשונה בנח"ל. עד לאותה עת הקים הנח"ל שש היאחזויות, החל מיולי 1951. העיתון "הנחלאים", מערב ראש השנה תשי"ד, הסביר ששתי ההיאחזויות (שכונו "סג'ור- נחלאים ז'" ו"מיאר-נחלאים ח'") הן ראשית ההתיישבות במרחב שלא הייתה בו התיישבות יהודית ושתיהן הוקמו במסגרת מבצע "יהוד הגליל" שהחל בו הנח"ל.

יעקב שגב, אחד הנח"לאים (כיום בן 80), סיפר לאחרונה כי גרעין הנח"ל שהתיישב בשגב הורכב מבני נוער מירושלים, חיפה וחולון. הכוונה הראשונית של התנועה אליה השתייכו הייתה להקים יישוב בחוף הים שעיסוקיו יישאו אופי "ימי". כאשר הגרעין התבקש לעלות בדחיפות ל"מיאר" (מיעאר), התפלג הגרעין. חלק מאנשיו עלה למיעאר והאחרים התיישבו בישוב ליד הים, כנראה קיבוץ גשר הזיו. כאשר החליט 'איחוד הקבוצות והקיבוצים' (מ-1980 – חלק מ'התנועה הקיבוצית  המאוחדת'), אליה היה שייך הגרעין, שאין למקום עתיד כלכלי- חקלאי - הם עזבו אותו. אחרי הולדת בנו הבכור, החליטו בעצה אחת עם אשתו לשנות את שם משפחתם לשגב בגלל היאחזות הנח"ל אותה הקימו. יעקב נשאל למקור השם ושלח את ההסבר המופיע בילקוט הפרסומים: "שגב  --- מושב עובדים, תנועת המושבים מדרום למיעאר בדרך לסכנין. השם נקבע לציון שגב הנוף ושגב המשימה של החייאת הגליל. נפת עכו" (מתוך ילקוט הפרסומים 3.174.253   31.7.1956. שיחה טלפונית של דן סבר עם יעקב שגב, יולי 2013).
אולם לא הוקמו היאחזויות נח"ל נוספות, מכיוון שבתוך זמן קצר, התבדו החששות ממדיניות ממשל אייזהאואר בשאלת הפליטים. ממשל זה אף קיבל בצורה כמעט מלאה את עמדת ישראל שיש לקלוט את הפליטים הערבים במדינות ערב. ההקלה בלחצים הבינלאומיים הובילה לשינוי בסדרי העדיפויות והמוסדות המיישבים העדיפו להתמקד בביסוס היישובים הקיימים.
ב-21 בספטמבר 1953 יצא יוסף ויץ עם כמה מעמיתיו לסיור בגליל ובין היתר ביקרו בהיאחזויות הנח"ל שהוקמו זה עתה בשזור ובמיעאר. בשיחה עם הנח"לאים במיעאר שמע ויץ שבכוונתם להקים "יישובים הרריים" אולם הוא פקפק בדבריהם מכיוון שדרשו פרות ותרנגולות. ויץ הורה להכשיר שטח לצורך ההתיישבות במקום. הנח"ל היה אמור לפנות את המקום ב-1 במרץ 1954 אולם הצבא התבקש להשאיר במקום כיתה לפחות שתשמור על המחנה שבו התיישב הנח"ל ועל קידוח המים שהוחל בו.

שגב - בין כפר עבודה למושב חקלאי (1965-1956)

הגורמים שהיו מעורבים בהקמת שגב במשך השנים היו רבים מאוד (ראה ברשימה להלן). הייתה תחלופה גבוהה בין גופים ובין ממלאי התפקידים השונים וכל אחד "משך את השמיכה" לכיוון שלו. לא הייתה רציפות בטיפול והחלטות התקבלו מבלי לדעת את הרקע לכל העניין במלואו ואף בלי להתייעץ עם הגורם המקצועי. האדם העיקרי שטיפל ביישוב שגב לכל אורך הדרך ובמשך שנים ארוכות היה יוסף ויץ (1972-1890), עד לפרישתו בשנת 1964, אך מעורבותו בענייני קרקעות והתיישבות התמידה גם אחר כך. מניעיו ותפיסת עולמו נדונו בפירוט בחלקים הקודמים. למרות מעמדו האישי המיוחד ובקיאותו, התקבלו לעיתים החלטות מבלי להתייעץ איתו והוא אף התרעם על כך. יוסף ויץ גם ערך סיורים רבים ותכופים במקום. קשה להניח ששאר הגורמים שטיפלו במקום ביקרו בו באותה עקביות וסביר להניח שהחלטות רבות התקבלו במשרדים בירושלים ותל-אביב, מבלי להכיר מקרוב את התנאים הקשים, הבידוד והריחוק של המקום. שניים מילדיו (שרון ורענן) המשיכו בדרכו, כאשר בנו, פרופ' רענן ויץ (1998-1913), התמנה לראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות בשנת 1963 במקומו של לוי אשכול (רוזנמן, התיישבות ופיתוח אזורי, עמ' 16-7).

מתוך עיון במסמכים ובמקורות השונים, ניתן לראות את ריבוי הגורמים שטיפלו ביישוב בשנים 1965-1953: הקרן הקיימת לישראל (ובתוכה מחלקות רבות), הסוכנות היהודית, משרד העבודה על אגפיו השונים, משרד החקלאות, משרד השיכון, משרד הפנים, משרד החינוך, צה"ל, משרד הביטחון וההסתדרות הכללית.

בנוסף לגורמים שברשימה לעיל, טיפלו ביישוב גם משרד הסעד, משרד המסחר והתעשייה, חברת "אבן וסיד", אגד, חברת "תיעוש", העירייה ומועצת הפועלים בעכו, ויצ"ו, משרד הדתות, תנועת המושבים, מפא"י ואחרים. הקמת ישוב הייתה כרוכה תמיד בשילוב של מספר גורמים אבל בשגב התיאום והאחריות היו לקויים באופן יוצא דופן.

המוסדות המיישבים קבעו שכל אדמות מיעאר מיועדות למי שיתיישב במקום. מראשית הדרך, יוסף ויץ היה מודע לקושי להקים יישוב חקלאי עקב היעדר אדמות לעיבוד. חלק מהמענה לקושי זה היה אמור להימצא בעבודה במחצבות שבמקום.
ויץ הגיע בפברואר 1954 למסקנה שלא ניתן יהיה להקים יישוב קבע בשגב בלי לפתור את בעיית אספקת המים ולכן נשאר המקום שומם למעלה משנה. התוכנית שהתגבשה הייתה להקים על הגבעה (גבעת שגב) יישוב ובו 60 משפחות חקלאיות ומשפחות נוספות שתמצאנה את פרנסתן במחצבת "אבן וסיד" הקרובה. אולם הבאר הקרובה נמצאה במרחק כארבעה קילומטרים ממקום היישוב והמים נמצאו בגובה 12 מטרים מעל פני הים ולכן היה הכרח להתקין משאבות שיעלו את המים לגובה שבו נמצא הישוב (370 מטרים מעל פני הים).

באוגוסט 1954 החל גל עליה חדש, ברובו מצפון אפריקה. גם שגב הנטושה עלתה כאפשרות לקליטת חלק מעליה זו. ב-3 בדצמבר 1954 בתיאום בין משרד הביטחון ליוסף ויץ, סוכם על העלאת 150-120 משפחות של פועלים לאזור של מיעאר-סכנין שבחלקם יועסקו במחצבת "אבן וסיד" שבאזור. 

המקום נשאר בינתיים שומם אך התוכנית הבסיסית, מבחינתו של ויץ, נשארה בעינה. בשגב תוכננה התיישבות 60 משפחות חקלאים ו-90 משפחות שתמצאנה את פרנסתן במחצבה שבמקום. ב-8 באוגוסט סייר יוסף ויץ בשגב. על פי לוח הזמנים שגיבש, התכנון ליישוב 60 משפחות חקלאים היה אמור להסתיים עד סוף אוגוסט 1955; במשך חודש ספטמבר ועד סוף נובמבר יוקמו צריפים ומבנים משקיים בשטח המגרשים; עד אמצע אוקטובר, תוסדר אספקת המים הזמנית מהבאר; החלה הכשרת כ-200 דונם עבור נטיעת כרם ועצי פרי. ככל הנראה, ניתן יהיה להעלות על הקרקע 50 משפחות כבר במחצית אוקטובר. סימני שאלה לגבי כדאיות נטיעת הכרם עלו כבר בתחילה. אחד המומחים כתב ליוסף ויץ ב-26 באוגוסט 1955 כי נטיעת כרם באזור שגב היא בעייתית בגלל הקרקע, ריבוי הסיד, הרוחות והחלחול.

בסיור נוסף שערך ויץ  בשגב, ככל הנראה ב-9 באוגוסט 1955, נבדקה האפשרות להקים יישוב במקום על יסוד חקלאי-תעשייתי. התעשייה במקום נועדה להתבסס על מחצבת האבן של סולל בונה ממנה הופקו לוחות אבן גיר ליצוא. המחצבה העסיקה כ-40 פועלים מסכנין ונבדקה האפשרות להגדיל את מספר העובדים ל-120. ויץ , נחמן אלכסנדרון (ראש מחלקת מיפוי ומדידה בקק"ל), אהרון חרסינה (קצין התיישבות במטכ"ל), ונציג האגף לשיקום הגליל סיירו בגבעה שלרגליה עמד מחנה הנח"ל הנטוש. הם קבעו שמקום זה יתאים ליישוב קבע ובו 150 משפחות  כאשר שתי חמישיות מהן יהיו חקלאים, והשאר חוצבים שיוקצו להם מגרשים למשקי עזר. ויץ ביקש מנחמן אלכסנדרון שיכין את המפה הטופוגרפית של השטח המיועד להקמת היישוב לשם תכנון הקמתו (ויץ, יומני, עמ' 282). אולם הישוב עמד עזוב במשך חודשים ארוכים עד שנושב מחדש ביולי 1956.

בתחילת אוגוסט 1955 נשלחה על ידי הקרן הקיימת לישראל הזמנה לטקס המציין את הקמת כפר העבודה "שגב" בעזרתה של הסתדרות "הדסה" (ויצ"ו) בקנדה, האמור להיערך ב-1 בספטמבר 1955 בשעה שתיים אחר הצהריים. אוטובוסים היו אמורים לצאת מירושלים ומתל-אביב. "על המשמר" דיווח לקוראיו (4.9.55) כי הטקס נערך בנוכחות נשיאת "הדסה" בקנדה, נשיא הסתדרות ציוני קנדה והנהלת הקק"ל. בטקס השתתפו רבים מחברי הועד הפועל הציוני הנמצאים בארץ והוקראו ברכות של השגרירות הקנדית. העיתון "חרות" הוסיף כי הקמת כפר העבודה שגב תעלה 400,000 דולר ותמומן על ידי הסתדרות ויצ"ו והסתדרות "הדסה" בקנדה (4.9.55).

העלייה לשגב הייתה מתוכננת ל-12 ביוני 1956, אולם כבר בראשית הדרך נערמו בעיות של אי תיאום וסחבת. י. תמיר כתב ב-20 ביוני 1956 מכתב דחוף ליוסף ויץ ובו ניסח בתמצית את המצב: "דומני שמעט מקומות סבלו מבלבול כה גדול כשגב". עד יוני הוכנו הפחונים והוסדרה אספקת המים כנדרש. אולם אנשי מחלקת ההתיישבות מערערים על התכנון ומציעים להפריד בין כפר החוצבים לבין ההתיישבות. תמיר התנגד והצביע על הסכנה ליישוב: "ברור שכל פעולה כזו תביא לידי כך ששוב יתעכב ביצוע הכפר והמתיישבים יצטרכו לבלות חורף וקיץ נוספים בפחונים. לא צריך להסביר לך שבתנאים כאלו יברחו האנשים". תמיר מבקש שקק"ל עם משרד העבודה ידאגו לעבודה לחוצבים כמו שסוכם מראש:"לסיכום אבקש את התערבותך למען הגשמת בניית הישוב בשגב, ללא הפרעות או עיכובים מיותרים"( אצ"מ, י. תמיר, שגב – מיאר, 20.6.56, kkl5/23770).

ב-28 במאי 1956, על פי העיתון "דבר" (24.4.56) הייתה צפויה עליית 30 המשפחות הראשונות של עולים מצפון אפריקה ו-30 משפחות נוספות של עולים מצפון-אפריקה היו אמורות לעלות ב-14 ביוני. איתם הייתה אמורה לעלות קבוצת חיילים משוחררים, רווקים. המים ליישוב הובטחו מהקידוח החדש, שהפיק 250 מטרים מעוקבים לשעה. בתחילת יולי (3.7.56) דיווח העיתון כי "הכפר החדש, שהוא הישוב היהודי הראשון באזור כולו", נמצא במרחק כ- 5 ק"מ ממחצבת סכנין ותושביו יעסקו בעיקר בעבודות חציבה. במקום החלה בניית 125 יחידות דיור, בית ספר, מרפאה, צרכנייה, מוסדות ציבור ושירותים.

ב-23-21 באוגוסט 1956, במהלך טיול בצפון הארץ, באו יהודה האזרחי (סופר ועיתונאי) ואפרים אורני לביקור בכפר העבודה שגב. ראש ועד הכפר מסר להם מידע מפורט על תולדותיו של הישוב. הוא סיפר שבתחילה נוסד המקום על ידי הנח"ל באוגוסט 1953. לאחר מספר חודשים היישוב נעזב וחודש שוב ב-24 ביוני 1956 על ידי 24 חיילים משוחררים, מעולי צפון אפריקה, שנמצאו בארץ בין שלוש לשש שנים. אליהם הצטרפו משפחות של עולים חדשים ממרוקו ומספר התושבים במקום הגיע ל-100. היישוב הוקם על אדמות הכפר הנטוש מיעאר והוא מוקף בכפרים ערביים מיושבים. אולם בעוד שלרשות הכפרים הערביים עמדה אדמה מישורית טובה ("עידית"),  הרי שלרשותם של המתיישבים בשגב עמדו "אדמות טרשים" שהיו זקוקות להכשרה וטיוב יסודיים ביותר כדי שניתן יהיה לעבדן. בשטח שעמד לרשות שגב נמצא רק כרם זיתים קטן ששטחו פחות מ-20 דונם. ראש הכפר סיפר כי למתיישבים הובטחו קרקעות במישור שעובדו באותה עת על ידי כבול ודמון (למעשה, הכפר דמון נעקר ב-1948). אך דבר לא נעשה, לדבריו, כדי להעביר את הקרקעות לרשותה של שגב.

המבקרים זיהו כבר באותו ביקור את שורשי הבעיות שהעיבו על עתידו של שגב ובמוקדן חוסר הוודאות לגבי עתידו של המקום. לכאורה, התרשמו המבקרים, יש להניח כי קיים תכנון לגבי עתידו של שגב, כמו לגבי כל כפרי העבודה. המחצבה בוודאי תוכל לשמש תחליף למשקי עזר חקלאיים שלא ניתן היה להקים אותם עקב העדר אדמה מתאימה באותה עת. אולם האורחים תמהו מדוע לא היו למתיישבים ידיעות כלשהן על התוכניות לעתידם. המתיישבים, לפחות בחלקם, לא היו עולים חדשים, הם ידעו עברית, היו בעלי ידע בחקלאות וגם הייתה להם "הבנה ראשונית לסדרי חברה ומשק". לכן המליצו האורחים לספק לאחראים את הידיעות על תכניות הפיתוח ולשתף אותם בתכנון העתיד. רק כך ניתן היה להקטין את חוסר הביטחון והעמימות שחשו "המתנחלים". הם ציטטו דברים ששמעו מפי ראש הוועד ומאחד המתיישבים, שהעידו על המצוקה: "אם לא יוקצו לשגב קרקעות חקלאיות טובות ויוחל בהקמת יישוב חקלאי של ממש בזמן הקרוב ביותר, בטוחני שהכפר ייעזב שוב כפי שנעזב בראשונה ע"י מתיישבים מהנח"ל", או: "אני חקלאי ורצוני לעבוד בחקלאות, ואם אין הדבר ניתן כאן, אף אין מקומי ביישוב זה". (אצ"מ, יהודה האזרחי, אפרים אורני, דו"ח על ביקור בכפר העבודה "שגב", 26.8.56, kkl5/23770).

בינתיים עסקו המתיישבים בנטיעות שלימים היו ליער שגב המוכר היום. ב-13 בפברואר 1957 פרסמה המחלקה ליחסי ציבור של הקק"ל מידע לפיו נשתלו בעונת הנטיעות בשגב רבע מיליון עצי אורן ירושלים. בקום המדינה היו בגליל המערבי 200,000 עצים בלבד, כולם באזור חניתה. עם העלייה וההתיישבות של כפרי העבודה, החלו פעולות ייעור גדולות ולאחר סיום עונת הנטיעות בשנה זו, התקרב מספר העצים למיליון. עבודת הייעור של הקק"ל באזור הגליל המערבי התרכזה בעונה זו בשגב והפרסום הבליט כי שגב הינה: "הנקודה העברית הראשונה, שהוקמה באזור המשתרע מנצרת בדרום ועד לכביש עכו-צפת בצפון ושהיה עד כה אזור ערבי טהור". עבודתם של אנשי שגב בייעור הוצגה בפרסום כשלב מעבר עד להקמת המשקים החקלאיים. בראשית ינואר 1957 התברר שהערבים חרשו כל שטח שניתן לחריש והדבר סיכן את רבע מיליון השתילים שנשתלו באזור. עבודות הייעור עמדו לפני סיום ביוני 1957. לפיכך נערכו תיאומים בין הקרן הקיימת למשרד העבודה להמשך העסקת אנשי שגב (מהם 60 עובדים שיכולים לעבוד היטב ועוד  20 זקנים וחלשים). העבודות המיועדות היו הכשרת קרקע, הכנת דרכים והכנת השטח לקראת המשך הייעור. ב-13 במרץ 1957 שוב ביקר ויץ בשגב. במקום כבר עמדו בתים דו-משפחתיים וצריפים ובהם התגוררו כ-120 משפחות שהתפרנסו מעבודה במחצבת "סולל בונה" ומייעור.

לקראת סוף ספטמבר 1957 הגיעה לנמל חיפה אוניית עולים מצרפת ועליה עולים מצפון אפריקה. חלק מהעולים הופנו להתיישבות בשגב. בין העולים היה גם זקינו מדר, תושב שגב, שהיה אז נער בן 16. בראיון שנערך עמו בביתו ב-23 בינואר 2012 סיפר זקינו על הדרך לשגב. לדבריו, הרישום של משפחת מדר להתיישבות בשגב נערך כבר באנייה, בזמן ששטה מצרפת לארץ. זקינו נסע באנייה עם אביו ושני אחיו, האחד מבוגר ממנו והשני צעיר יותר. למשפחה היו קרובים בצפת ולכן הם ביקשו להגיע לעיר. במענה לבקשתם, נאמר להם שהיישוב שגב קרוב לצפת ושגב הוא מקום טוב לצעירים. העלו אותם בחיפה על משאית בצפיפות עם עוד כ-50 איש ושלחו אותם לשגב. ב-25 בספטמבר 1957, ערב ראש השנה, הגיעו לשגב. כל משפחה קיבלה קרטון עם קפה, סוכר, שמן ולחם והכניסו אותם לבית שבו הם גרים גם היום. הבתים היו דו-משפחתיים. אחיו הגדול של זקינו היה כבר נשוי וקיבל חצי מהבית ולחצי השני נכנסו זקינו, אביו ואחיו הצעיר. בבית הייתה מקלחת והיה מטבח עם כיור אך השירותים היו בחוץ: ביתנים קטנים עם בורות וללא מים. את תפילות החג ערכה המשפחה בבית הכנסת שהיה כבר קיים. עוד זכור לזקינו שכאשר הגיעו לישוב היו כמה מבני ציבור נוספים: מועדון, מקווה, פעוטון ובית ספר יסודי.

אחרי החג החל זקינו לעבוד בקק"ל בייעור, הכשרת שטח ופריצת דרכים. הוא עבד שנתיים בקק"ל ואחר כך עבר לעבוד במחצבה. ב-1960 התחתן ונשאר בבית אליו נכנסו ואביו ואחיו עברו לבית אחר בישוב. משנת 1960 זקינו היה מעורב בחיים הציבוריים של הישוב: חבר בוועד, חבר באגודת תושבי שגב ובהנהלת האגודה החקלאית.

יהודה בן-סימון, מראשוני המתיישבים, נולד בכפר בדרום מרוקו, באזור מראקש, שבו היו 30 משפחות יהודיות. הוא אינו יודע את תאריך הולדתו, כי הפנקס ובו רישום הלידות ומי שהיה מופקד על הרישום, נעלמו. בתחילה לא רצה לעזוב ולהפקיר את הרכוש, אך תנאי הביטחון הורעו והוא החליט לעלות לארץ. הדרך לארץ הייתה ארוכה. לאחר נדודים במרוקו הגיע עם משפחתו למליליה (עיר ספרדית) ומשם באנייה למלגה שבספרד אחרי סוכות תשי"ז (1956). בגיברלטר עלו על מטוס לצרפת ומצרפת הגיעו בהפלגה באונייה לחיפה בערב ראש השנה תשי"ח (25 בספטמבר 1957). בחיפה לקחו מהם את הכסף שהביאו ונתנו להם כסף ישראלי שערכו היה נמוך מערך הכספים שמסרו. המטען עם כל הציוד המשפחתי אבד בדרך ולא הגיע לארץ. אחר כך עלו למשאית שהביאה אותם לשגב. נתנו להם קופסאות שימורים שלא ידעו איך לפתוח אותם. בבוקר בא מישהו והביא להם שני כיכרות לחם טרי. משפחת החָם (אבי אשתו) הייתה במעברה בראש פינה והם באו להתארח במעברה לחג הסוכות. אחרי החג חזרו לשגב. הם התחילו לעבוד בקרן הקיימת. במרוקו עסקו במסחר ובמלאכה וכאן נאלצו לעבוד בעבודה פיזית קשה, שלא הורגלו לה. ידיהם התמלאו יבלות. בתחילה לא הצליח להחזיק בטוריה ועם הזמן התרגל. שש שנים עבד בקרן הקיימת לישראל ואחר כך עבר לעבודה במחצבה. 

ב-1 באוקטובר 1958 ביקר יוסף ויץ בשגב וכך כתב ביומנו: "...סרתי לשגב. ביקשתי לשוחח עם הוועד, אבל כזה אינו קיים. מצאתי אחד, חבר ועד לשעבר. הוא מסר לי, שהתושבים אינם רוצים במושב. מאז ביקורי האחרון בשגב, בו הודעתי על נטיעת כרמים, נפל עליהם פחד המושב, והתחילה העזיבה. יצאו כ-45 נפש, והיום עוד ישנן כמאה משפחות. נוכחתי בצדקת השקפתי, שלא נמצא יהודים להתיישבות חקלאית [אלא] רק לעבודה שכירה" (ויץ, יומני, כרך ה', עמ' 89).

במכתב שכתב איש המקום דני ישכרוב, שהתפרסם במעריב, ב-10 ביולי 1959, התלונן הכותב על אספקת המים לשגב. במקום נמצאו לדבריו 100 משפחות. מזה כמה חודשים, לדבריו, נפסקה אספקת המים למושב בארבע ושלושים אחר הצהריים וביום השבת לא הייתה אספקת מים בכלל. המכתב הצביע על הסוכנות כאחראית למצב והבעיה הייתה שהאחראי לשאיבה סיים את עבודתו בשלוש וחצי מדי יום ובשבת לא עבד כלל. במכתב תיאר הכותב את מצבו החמור של הישוב: "רוב תושבי הכפר אינם מעוניינים להיות בו. מוסדות רבים, ביניהם הקרן הקיימת, משרד העבודה ואף הסוכנות, עושים מאמצים רבים ומשקיעים ממון רב על מנת להפוך מקום זה לישוב קבע עבור אנשי המקום. ברור שמצב אספקת המים בחודשים האחרונים אינו תורם [למטרה זו]". באוקטובר 1959, למעלה משלוש שנים לאחר יישובו המחודש של המקום ב"גלגולו" האזרחי, הוקם לראשונה קשר טלפוני בין שגב לבין המשטרה בעכו; משרד העבודה החל לסלול כביש למקום והחלה התקנת גנרטור לאספקת חשמל לכל בתי המושב. בינואר 1961 עדיין לא היה שגב מחובר לרשת החשמל.

ב-13 בנובמבר 1959 תיאר נחום פונדק, בכתבה שפורסמה בעיתון "דבר", את חומרת מצבו של שגב. כותרת המאמר, המלווה בתמונות, היא: "כפר שנשכח". שלוש שנים לאחר הקמת המושב, תושביו שאפו לעזוב אותו. שני קיבוצים, יסעור ויבור (הכוונה לחוות הזרע), שוכנים במבואות שגב ואין להם כל קשר עם המקום. שלוש ניסיונות כושלים היו בשגב: קבוצת נח"ל; קבוצת חיילים משוחררים ובשנת 1956 קבוצה של עולים מצפון-אפריקה. שגב, על פי הכתבה, הוא אחד הכישלונות המעטים מבין 500 הכפרים שהוקמו מאז קום המדינה. רק לפני כמה שבועות, בזכות אחד "מאנשי הצמרת במדינה", שזהותו לא צוינה במאמר, שהזדמן למקום, קיבלו רדיו-טלפון ונסלל כביש. אם היה טלפון, היו ניצלים חייו של תינוק שנולד ביישוב מבלי שניתן היה להזעיק רופא למקום. הבדידות קשה לתושבים. לדבריו של אחד מהם אנשי היישוב הם: "יהודים מעטים. אולי בין עשרים אלף ערבים". הם ברחו מצפון-אפריקה כדי לחיות בין יהודים – ומצאו עצמם חיים שוב בקרב ערבים. היהודים המעטים שבאים לבקר – גרים בתל-אביב, בירושלים או בעכו ובאים רק לביקור. המבוגרים ביישוב מדברים בעיקר ערבית ומעט מאוד עברית. התושבים עובדים בקרן הקיימת כל ימות השבוע. לכל משפחה חמישה ילדים בממוצע וכך כל משפחה מקבלת תוספת מהביטוח הלאומי בנוסף למשכורת מהקרן הקיימת. הכתבה ציינה כי המקום צפוי להינטש תוך פחות משנתיים וכי: "תושבי המקום עולים מצפון אפריקה הם קורבנות של חוסר תכנון מרחיק ראות, הזנחה וחוסר אחריות מצד משרדים ומוסדות ציבוריים". הכותבים התרשמו כי תושבי שגב לא סבלו מחוסר תזונה, אולם הנשים היו תשושות מרוב לידות (כמו ברוב כפרי העולים) ולבוש התושבים דל. האנשים מודאגים וחסרי תקווה. שגב נהפך "לנקודת סעד - מושב של נתמכים". המוסדות עסקו באלתורים (במקום לערוך תכנית כוללת לשיקום המקום) ונראה  שהתעלמו ממנו, כנראה בגלל שאינם מאמינים בעתידו של המקום.

בין הזמנים, הנוף הפראי של המקום משך אליו במאי קולנוע. תבואות נזרעו באזור המושב על ידי הקרן הקיימת לצורך צילום הסרט "רות המואביה". הרי הגליל היו אמורים לייצג את הרי יהודה והכפר הנטוש מיעאר היה אמור לעבור שיפוץ ולייצג את בית לחם מימי התנ"ך. בעיתון "חרות" נכתב ב-1 בדצמבר 1959: "מקום זה [שגב] נבחר ע"י יצרני הסרט אחרי חיפושים רבים בגלל יופיו הבלתי רגיל וכן בגלל העדר כל תנועה, כבישים ועמודי חשמל". התסריט עובד על פי מחזה שנכתב על ידי משה שמיר והסרט היה אמור להיות הפקה בריטית-ישראלית. אולם בסופו של דבר, הסרט לא צולם ובמקומו צולם סרט הוליוודי שנקרא "סיפורה של רות" (1960) ובו השתתפו שתי שחקניות ישראליות (אילנה עדן וזיוה רודן).   

בשנת 1960 הוסרט במקום הסרט "הם היו עשרה", בין הסרטים הראשונים של הקולנוע הישראלי. חברת הקולנוע "אור רב" הקימה לשחקני הסרט "קיבוץ" קטן. השחקנים ובעלי התפקידים האחרים תפסו 13 יחידות דיור במקום. עמרם אזולאי, שהיה אז ילד, זוכר לטובה את צילום הסרט ביישוב. הרי הגליל הריקים מיישובים והחיים הראשוניים של אנשי שגב נראו מתאימים לאנשי ההפקה. בסרט השתתפו כמה מכוכבי הקולנוע בעת ההיא ובהם יוסף "בומבה" צור (1979-1928) ז"ל ועודד תאומי ייבדל לחיים ארוכים (שביט, קול ההתחלות).

לצורך צילום הסרט הוקם על גבעה בסביבות שגב בית אבן שנועד לשמש "כבית ערבי בודד". חברת "אור רב" הצליחה למצוא קבלן ערבי מפקיעין שביצע את העבודה היטב ובחצי מן המחיר שדרשו קבלנים יהודים והמפיקים התפעלו ממחירו הזול של הבניין, שבהוליווד היה עולה בהון עתק. הסרט מתאר קבוצה מאנשי "העלייה הראשונה" (שמנתה עשרה, מהם תשעה גברים ואישה אחת) שבאה להתיישב בהרי הגליל. המתיישבים מתמודדים עם הקרקע הקשה, היעדר ידיעות בחקלאות ומחסור במים. היהודים יוצרים קשרים ראשונים עם הערבים, לומדים מהם איך להרכיב מחרשה אך גם מותקפים על ידי הרועים הערביים. בסרט זה, לראשונה, מתמודד הקולנוע הישראלי עם מורכבות ראשיתו של העימות הישראלי-ערבי. (כתבות ב"מעריב" מאפריל 1960; שניצר, הקולנוע הישראלי).

במאי 1960 התברר שוב שליישוב שגב יש מְאָמְצִים רבים, אך מצבו לא השתפר... כבר היו בתים, מים, גז וריהוט – ובכל זאת אין משתכנים. שגב טופלה על ידי משטרת ישראל, עיריית עכו ו"אבא ויץ" בעצמו. על פי המלצתו של ויץ באו לשגב בני גרעין "יובלים" מחיפה (שהקימו את יודפת), שתרמו רבות לקידומו של החינוך במקום. ויצ"ו תרמה להקמת גנון, מועדון נוער ותלבושת לילדים. עסקניות ויצ"ו מכל רחבי הארץ ואורחותיהן באו לחגוג את פתיחת המועדון במקום. המדריך תורג'מן הסביר לאורחות את מצבו של המקום ובין היתר עלתה האפשרות לשנות את מתכונת היישוב ואולי להפוך אותו לעיירה (מעריב, 8.5.60). גם תקריות לא חסרו בין המדריכים לבין תושבי המקום. במאי גורשו המדריכים מן הכפר על ידי התושבים שלא היו מרוצים מחלוקת חבילות שזהותן לא ברורה. כאשר באו המדריכים ב-15 במאי 1960 לקבל את פניו של יוסף ויץ, שעמד להגיע למקום כדי לברר את בעיותיו, יידו בהם אנשי שגב אבנים. אחת המדריכות נפגעה בפניה (חרות, 15.5.60).

במהלך שנת 1960 (כמו בשנים הקודמות) המשיכה הקק"ל בהכשרת חלקות, פריצת דרכי גישה אליהן ונטיעתן. היקפם הכולל של השטחים שנועדו לנטיעה עמד על 420 דונמים. במאי 1961 הגיעו שטחי המטעים ל-750 דונמים בפיזור, בעיקר גפנים ושקדים. הנטיעות הושקו בפחים והעישוב התבצע  במעדרים.

יוסף עמנואל (מנלה), מאנשי גרעין "יובלים", קיבל על עצמו במאי 1960, על פי פניית המוסדות, לעמוד בראש אגודת התושבים ולנסות לפעול לפתרון הבעיות של המקום. בתחילה דובר לתקופה של שנה, אחר כך הוארכה כהונתו לשנה נוספת ולבסוף נמשכה קרוב לחמש שנים.

במכתב לתושבים ב-24 בפברואר 1961 הוא הסביר כי שמע טענות הן מצד המתיישבים והן מצד המוסדות. המוסדות טענו שהתושבים היו חסרי יוזמה, לא התארגנו ולא פעלו באופן עצמאי להטבת המצב. התושבים טענו לעומת זאת שהמוסדות הזניחו את המקום וקיפחו את תושביו, לא דאגו לתנאי חיים מינימליים ולעתידו של המקום. עמנואל הבין לליבם: "הבנתי את אכזבתכם מן ההזנחה במשך שנים, והבנתי שהאכזבה הזאת אינה מאפשרת לכם להתקשר למקום ולהתמסר לו ולניהול ענייניו. פניתי, אפוא, למוסדות ודרשתי מהם לעשות את הצעד הראשון." מנלה הגיע למסקנה שבטענות שני הצדדים יש מן הצדק ולכן הבין שעליו לשכנע את המוסדות לתת את מה שהם אמורים לתת ובאותה עת לעורר את התושבים לפעול. הוא הבטיח למוסדות שכאשר יראו התושבים שחל שינוי – יקומו ויפעלו גם הם. אכן חל שיפור ולדבריו של מנלה: "בעוד מספר חודשים לא תהיה שגב שונה ממקומות אחרים; יהיו חשמל, קשר טלפוני; יסללו כבישים; בתי שימוש יוכנסו לבתים; יותקנו תריסים... המקום יתכסה ירק ועצים, ומה שחשוב מכל זה: מתגבשת תכנית ברורה מה יהיה במקום." בגישה אופטימית זו פנה מנלה לתושבים וביקש מהם להתארגן ולקחת על עצמם את האחריות לניהול המקום. במקום מדריך מבחוץ - צריך לקום ועד. מנלה מינה כמה מהוותיקים והפעילים לוועד שתפקידו לערוך בחירות למועצה. כדי לקיים את כל השירותים הנדרשים מן ההכרח היה לאסוף כסף מן התושבים ועמנואל שב וטען שרק אם יפעלו אנשי היישוב בעצמם – יסייעו הממשלה והגופים האחרים. מה-1 בפברואר 1961 נדרשו כל התושבים להשתתף בהוצאות החזקת השירותים (כגון מים, חינוך, תרבות, סעד, תברואה ועוד) על ידי תשלום מס מקומי בגודל 5 לירות ועמנואל התריס בפניהם: "לא עוד הכל על חשבון אחרים! גם אתם תתנו דבר מה!". זאת במצב שבו כל התושבים נהנו מעבודה קבועה. עד לאותה עת, לדברי עמנואל, במשך חמש שנים, לא שילמו בעד השירותים. האיגרת לחבר מסתיימת במשפטים הבאים: "אי תשלום פוגע במקום ובעתידו! רק המוכן למלא חובות, ייהנה גם מזכויות. אל תהייה בין המשתמטים!!!" (אצ"מ, אגודת תושבי שגב, יוסף עמנואל (מנלה), לכבוד הח' [החברים ב] שגב, 24.2.61, kkl5/26857).

ויץ ביקש להכריע את עתידו של היישוב ובכל מקרה ראה רק שתי חלופות אפשריות: חקלאות או עבודה במחצבה. יוסף עמנואל, המדריך שקיבל עליו את ניהול היישוב והכיר את מגבלות המקום ואנשיו, ידע שרוב התושבים לא רצו ולא יכלו להיות חקלאים. לפיכך המליץ להגדיל את הישוב על בסיס ענפי פרנסה כמו מפעלי תעשיה, בית הבראה ולהגדיל את המחצבה. עמנואל הבין שבכדי לתת שירותים סבירים במקום כזה חייבים להגדילו. כמו כן סוכם עם הגורמים המתאימים לשפר את התשתיות בישוב: סלילת כבישים פנימיים, גן ציבורי, מגרשי ספורט והכנסת בתי שימוש לתוך בתי המגורים. היישוב סבל ממחסור במים בקיץ (מכיוון שהצריכה גדלה עם הקמת יודפת והגידול במספר התושבים), אספקת החשמל לא הוסדרה וגם התחבורה למקום הייתה קשה. מעל לכל, מן ההכרח היה למצוא מקורות עבודה נוספים כי ויץ הודיע שהקק"ל לא תעסיק בעתיד תושבים שלא יתקשרו בחוזה התיישבות. בנסיבות אלו, קבוצת המייסדים הלכה והתפוררה בגלל העדר טיפול על ידי המחלקה להתיישבות. מכיוון שלא טיפלה במתיישבים, למרות שחתמו על החוזים לפני למעלה משנה, נמנעו אחרים מלחתום על החוזים ולקבל אדמות. כמו כן לא נמשך פיתוח משקי העזר שהיו חשובים במיוחד למשפחות עובדי המחצבה והמפעל ולבעלי משפחות מרובות ילדים. 

בדוח המקיף שחיבר יוסף עמנואל קיימת תמונה מלאה של כל היבטי החיים של המקום. התמונה הכללית אינה נעדרת גם דיווחים אופטימיים, המצביעים על מה שנעשה ולא רק על מה שחסר או מקולקל וכן על רצונם של מוסדות שונים לסייע ולהשקיע בהתפתחותו של המקום. כך, למשל, חלק ניכר ממשקי העזר שהוקמו בהשקעה גדולה (עצי הפרי, ירקות ופרחים) נחרב בגלל העדר טיפול והעדר הדרכה הולמת לתושבים אולם הקרן העוסקת במשקי עזר הביעה את רצונה לחזור ולטפל במשקים, אם קק"ל או המחלקה להתיישבות לא יתנגדו לעניין. צרכנייה שהייתה במקום ("משביר לעולה") נסגרה עקב הפסדים ובמבנה ששימש אותה נפתחו שתי חנויות: מכולת וירקות, עופות, בשר ודגים - שמצבן קשה. במקום טנדר ונהג (שהקק"ל מממנת) שהיה מיועד להובלת אספקה לחנויות, אמבולנס ועוד. הטנדר עצמו היה רכוש "אגודת תושבי שגב". במקום היו גם טלפון ואוטובוס צמוד. אספקת החשמל הייתה על ידי גנרטור המופעל על ידי שניים מהתושבים 6-5 שעות ביום. פעם בשבוע, במוצאי שבת, הקרינו סרט וראוי לקנות מכונת הקרנה ליישוב. אספקת המים למקום סבלה מקשיים מכיוון שמכון המים סיפק מים גם ליודפת; לא היו מדי מים ולכן הבזבוז היה גדול; השואב לא היה מאנשי המקום; המשאבה סבלה מתקלות וגם רשת המים הפנימית הייתה במצב גרוע ולכן התבזבזו מים רבים. (אצ"מ, קרן קיימת לישראל מינהל פיתוח הקרקע, (יוסף עמנואל, שגב- העברה מן הקק"ל לטיפול המחלקה להתיישבות – בעיות והצעות, 26.2.62 , kkl5/26857).

המשבר אליו נקלע היישוב בשנים 1961-1960 באו לידי ביטוי בעיתונות. העיתונים ("מעריב", "דבר", "חרות") דיווחו כי עשרות משפחות עולים, כמחצית מהתושבים, שלא רצו לעסוק בחקלאות, אמורים היו לעזוב את המקום ולעבור לעיירות פיתוח ולמקומות אחרים בארץ. הוועדה הבין-משרדית שהוקמה לטיפול בבעיות הכפר המליצה על סדרת תיקונים, ביניהם התקנת גנרטור חשמלי וחיבור הכפר לקו טלפון עם עכו. עם זאת נראה שהתפתחות המקום נמשכה. 600 דונמים של אדמה חקלאית הועברו לידי שגב וראשוני התושבים קיבלו אדמות חקלאיות. בתחילת ינואר 1961 התיישבה בשגב קבוצת חיילים משוחררים מכל הארץ. קבוצה נוספת של 15 חיילים ומשפחותיהם אמורה הייתה להתיישב במקום במסגרת החלפת האוכלוסייה המקומית באחרת.  בינואר 1961 הסתיימה נטיעת כרם שקדים ראשון, בן כ-6,500 שתילים בכ-150 דונם. מטע שקדים נוסף באותו גודל אמור היה להישתל בשנה הבאה. הנטיעה הייתה חלק מפעולה מקיפה של הקק"ל שנועדה להפוך את היישוב ליישוב חקלאי, גם אם מרבית תושביו לא רצו בכך.

בעקבות העברת האחריות על המקום למחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, התנערה  הקק"ל מאחריותה להעסיק את תושבי שגב ובנובמבר 1962 נשלחו מכתבי פיטורים ל-30 פועלים.   במרץ 1963 כתב יוסף ויץ למנלה שהיישוב היה מיועד למתיישבים חקלאיים ומי שלא היה מעוניין להפוך לחקלאי חייב לעזוב את המקום. הקק"ל, לדבריו, לא הייתה מוכנה לספק לתושבים עבודת דחק (אצ"מ KKL5/28131).

דבריו של ויץ מבטאים את הגורם האחראי לחלק גדול מהכישלון בשגב. ויץ התעקש שהתושבים יעסקו בחקלאות ואילו התושבים לא רצו (ולא יכלו, ברובם) להפוך לחקלאים. גם תנאי המקום לא התאימו לחקלאות כבסיס עיקרי לקיומו של המקום והתושבים הבינו זאת היטב. ייתכן שפיתוח העבודה השכירה במקום וניסיון למצוא תעסוקה שאינה חקלאית היו מיטיבים עם מצבו של הישוב. התעקשותו של ויץ בעניין החקלאות נבעה כנראה מחזונו ליצור יישוב חקלאי במרחב הגליל והוא לא היה מוכן להשלים עם המצב שנוצר ולגלות גמישות כדי שהיישוב ימשיך להתקיים. כך נוצר מלכוד: התושבים סירבו להיות חקלאים ולכן המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית סירבה לטפל בהם ואילו הקק"ל לא רצתה להמשיך להעסיקם משום שהעסקה כזו הייתה מיועדת להיות זמנית והזמן תם ולמקום לא היה גורם מטפל שיאחד את כל תחומי הטיפול. בשנת 1963 נותרו רק 59 יחידות מאוכלסות מתוך 127 ואלו הריקות הלכו ונהרסו. בתחילת 1965 טיפל יוסף ויץ בסילוק החובות של שגב, עם העברת היישוב לידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית.

בינואר-פברואר 1965, לפי הדיווחים ב"דבר" וב"מעריב", נמצא שגב בתהליך של פירוק ונסיגה. משפחות רבות נטשו ויותר ממחצית הנותרות עסקו בהעברת מקום מגוריהן ליישובים אחרים. 18 מתוך 30 משפחות הודיעו על כוונתן לעבור לדימונה, אשדוד, נהריה ועוד. המשפחות הנותרות חתמו על התחייבות להישאר ולעסוק בחקלאות. לרשות המתיישבים עמדו 400 דונם מטע, 500 דונם זיתים, 800 דונם פלחה ו-300 דונם שקדים. הסוכנות היהודית והמוסדות המיישבים האחרים דנו בהפיכת שגב ליישוב חקלאי בן 60 יחידות דיור. בין הסיבות לעזיבה נמנו העדר דיור נאות, קשיי פרנסה, בעיות חברתיות, בדידות (באזור המוקף בחמישה כפרים ערביים), העדר חשמל במשך מרבית היממה, רמת החינוך (חמש מורות חיילות מלמדות ולעיתים תכופות הן נעדרות ובשל כך מושבתות כיתות שלמות). מנהלת בית הספר במקום הייתה חיילת בת 20. בשנת 1964 התנהלו הלימודים תחת שמירה של המשטרה. המורות סבלו מבדידות קשה במקום. מצב גן הילדים היה חמור במיוחד. 20 מתוך 30 המשפחות במקום נתמכו על ידי הסעד. כל תושבי המקום, פרט לאחד, היו יוצאי צפון אפריקה. 12 המשפחות שהחליטו להישאר במקום הקימו אגודה שיתופית והן התכוונו להפוך את שגב למושב חקלאי. שאול עזרא, בן 30, נשוי ואב לשלושה ילדים, היה בין אלו שהחליטו להישאר במקום. עזרא האמין בעתידו של המקום: "למקום הזה צפוי עתיד גדול. כאן יהיה פעם מרכז לכל כפרי הסביבה. אולי יקום כאן, אפילו, בית הבראה גדול" (עמנואל הראובני, "בשגב – הולכים אחורנית", מעריב, 5.2.65).

היחסים עם אנשי יודפת 

ראשוני יודפת התחילו את דרכם בגליל בשגב. מחוות דושן עבר גרעין "יובלים" שהקים את יודפת לשגב. חברי הגרעין נסעו לשגב באוטובוס וכל חפציהם נערמו במשאית אחת. הם קיבלו כמה דירות ובאחת מהן נמצא המטבח. לתושבי שגב היה "מקווה", אותו הפעילו לקראת שבת ולשם הלכו כדי ליהנות ממים חמים. בזמן שנמצאו בשגב עבדו בנטיעת יערות הקק"ל. המכסה היומית הייתה 100 עצים ליום לְבֵּן ו-80 לבת. בהיותם בוגרי בתי ספר תיכוניים בחיפה ובהם בית הספר הריאלי העברי, השתלבו בהוראה. כאשר הוקמה יודפת, נמשכו יחסי הגומלין. מים וחשמל הגיעו ליודפת משגב. מתיישבי יודפת שלחו את ילדיהם לגן הילדים בשגב.

היחסים בין אנשי שגב לאנשי יודפת נעכרו עקב הסכסוך על הקרקעות באדמת המישור. בנובמבר 1965 פרצה קטטה המונית בין המתיישבים משני היישובים על רקע עיבוד אדמות שכל צד טען לבעלות עליהם. החלקה בגודל 200 דונם נמצאת בלב בקעת שעב. בשלוש השנים שקדמו לעימות נחרשה האדמה, נזרעה ונקצרה  על ידי מתיישבי שגב, לפי חוזה שלהם עם הסוכנות היהודית. הקטטה פרצה כאשר מתיישבי שגב הגיעו עם שני טרקטורים כדי להתחיל בחרישה בהתאם לחוזה שחתמו עליו עם הסוכנות. מתיישבי יודפת מנעו מהם לחרוש את הקרקע בטענה כי החלקות הוחכרו להם על ידי מנהל מקרקעי ישראל, מאחר שמתיישבי שגב, כך טענו אנשי יודפת, החכירו חלק מהשטח לערביי הסביבה שעיבדו את הקרקע והתחלקו ברווחים עם אנשי שגב. אולם אנשי שגב טענו כנגדם שלא היה כל בסיס לטענות אלה וכי עיבדו את הקרקע בעצמם. אנשי שגב גם טענו כי זו הייתה החלקה הטובה ביותר שברשותם ואם ייקחו אותה מהם- ממה יתקיימו?  בקטטה נפצעו ארבעה קל ו- 19 נעצרו. באותה שנה נמצא פתרון זמני שאפשר לאנשי שגב לעבד את הקרקע אך הסכסוך שב והתחדש בשנת 1966. גם בשנים הבאות הוסיף הסכסוך להעכיר את היחסים בין יודפת לשגב (מעריב, 23.11.65, 24.11.65. דבר, 24.11.65).

שגב - התנועה להפצת התורה (1980-1965)

עיתון הארץ (12.4.65) דיווח בחודשים הראשונים של שנת 1965 כי רוב המשפחות נטשו את המקום, ונשארו רק 12 משפחות. לשגב הגיע גורם חדש: התנועה להפצת התורה. בתחילה הקים הרב בן-דוד, שעלה מפרס בשנת 1950 והשתייך לתנועה להפצת התורה, ישיבה במבנה נטוש בעיירה שלומי. בהדרגה התברר שהמבנה קטן מדיי. מספר התלמידים עמד על 25, ביניהם בחורים שרצו להינשא ולא מצאו דיור בשלומי. נודע לו שבשגב נמצאו כמאה בתים ריקים. הוא פנה לסוכנות, למשרד הפנים ולגורמים נוספים במטרה להקים בשגב את המרכז התורני שלו. המוסדות קיבלו את הרעיון והבטיחו את עזרתם. משרד הפנים הקציב סכום ניכר לשיפוץ הבתים. חברת עמידר העבירה כמה מבנים לידי הרב בן-דוד והוא אמור היה לעבור עם חלק מתלמידיו משלומי לשגב, כאשר כוונתו הייתה להפוך את שגב למרכז הרוחני של הגליל המערבי. במקום אמורה הייתה לקום ישיבה עם פנימייה והכוונה הייתה להביא למקום משפחות שתהיינה מוכנות לעבד את המשק החקלאי הקיים. חלקן יפתח ענפי מלאכה ואחרות יועסקו כחוצבים. נמסר שגם עשר משפחות מקומיות שעבדו במחצבה הביעו את נכונותן להתחבר ליישוב הדתי שעמד לקום במקום. כל הגורמים, כולל הרחוקים מהדת, הסכימו לתוכנית מכיוון שסברו שכך היישוב יוכל לעמוד על רגליו. הערבים השכנים, כך סברו, יעריכו יותר יישוב דתי.

בדצמבר 1967 מסר "מעריב" שוועדה מיוחדת שהוקמה בראשותו של הממונה על מחוז הצפון, ישראל קניג, ובה חברים נציגי משרדי העבודה, השיכון, המסחר והתעשייה והסוכנות היהודית, נקטה בצעדים לחיזוק ולהרחבת שגב. הוועדה דנה באפשרויות לבסס את היישוב על ידי יצירת מקורות תעסוקה: מפעל, הגדלת המוסד החינוכי (ראה להלן), הקמת בית הבראה לנופשים דתיים ומפעל לתשמישי קדושה. הקבוצה הדתית שהתיישבה במקום בראשותו של הרב בן דוד (ובה אברכים) הקימה במקום מוסד חינוכי ובו למדו  200 בנים ובנות. כמו כן נוספו ליישוב 10 משפחות הקשורות אל המוסד.

בשלהי 1969, כך עולה מהעיתון "דבר", הוסיף והחמיר המצב החברתי. במקום נמצאו רק שבע עשרה משפחות ושלוש  מתוכן עמדו לעזוב. הכתב שביקר במקום מסר שלמרות שהמצב הכלכלי השביע רצון, האנשים ביישוב לא היו שבעי רצון. בבית הספר הממלכתי דתי למדו בסך הכל שמונה עשר ילדים בחמש כיתות. עקב מיעוט התלמידים, צורפו כל שתי כיתות לכיתה אחת ואילו תלמידים מכיתות ו'-ח' נשלחו לעכו. חלק מהמשפחות סירבו לשלוח את ילדיהן לבית הספר בטענה כי רמתו לא הייתה טובה. במקום נמצאה רק צרכנייה אחת שהייתה פתוחה בשעות אחר הצהריים לחלוקת חלב ולחם. על פי תיאורו של הכתב, המציאות ביישוב עגומה מאוד ורק הפנימיה החרדית, בה למדו 35 בנות ממקומות שונים בארץ, תפקדה. הכתב גם ציין כי כל התושבים במקום היו עולים מצפון אפריקה למעט תושב אחד "ממוצא אירופי" שהשתקע במקום לאחר שנישא לאחת מבנותיו (דבר, 9.9.69).

למרבה הצער, החומר הארכיוני הנוגע לתל"ת אינו זמין עד היום בגנזך המדינה והתיקים נמצאים   במשטרה. על מנת  להתחקות אחרי המשך קיומו של הישוב ועל מערכת היחסים בין משפחות התל"ת למשפחות הוותיקות ראיין דן סבר את זקינו מדר (ראה את סיפורו בפירוט לעיל). זקינו היה חבר בוועד והיה עד בעצמו למאורעות. לדבריו של זקינו, בתחילה היחסים בין אנשי שגב לבין אנשי התל"ת היו טובים. לאחר זמן קצר נעכרו היחסים משתי סיבות עיקריות: מאבק על המשאבים שהגיעו למקום ממשרדי הממשלה והבדל באורחות החיים. משפחות התל"ת  ראו בהתנהגות הוותיקים סטייה מאורח החיים היהודי  בלבוש, תפילה, קיום המצוות ולימוד התורה.

הדברים הגיעו  להתגרויות  ואף לתגרות ידיים. גם איוש המשרות  מול הגורמים הממלכתיים  גרם לחיכוכים. משנת 1965, נתנו  הסוכנות ומשרד הפנים את הסמכות המקומית למזכיר התל"ת שהיה גם מזכיר הישוב. תפקיד זה אפשר לממלא אותו להפנות משאבים בהתאם לנטיות לבו וכך הרגישו המשפחות הוותיקות  שהן מקופחות  לעומת אלו של התל"ת. הייתה  הרגשה  שמשרד  הפנים משתמש בשגב כצינור להעברת כספים לישיבות. התושבים התלוננו על כך ונפתחה חקירה בעניין. לדבריו של זקינו החקירה שנפתחה  שיבשה את העברת הכספים והמקום הופלה לרעה  על ידי משרד הפנים. העובדה שתיקי העמותה עדיין שמורים במשטרה מעידה כי היה בסיס לחשדות שחייב עריכת חקירה.

לתל"ת  היו במקום מתיבתא (בית ספר לילדים בגיל חטיבת הביניים שבו למדו כ-20 תלמידים),  אולפנה (לבנות בגיל תיכון שבה למדו כ-30 בנות) וישיבת אברכים (שלמדו בה כ-20 אברכים). ב-1965 פיטרה הקק"ל פועלים מקומיים והביאה אחרים ממקומות מרוחקים יותר. לתל"ת  היו כעשר משפחות שגרו במקום ומדריכים שעבדו במשך היום אך לא גרו בו.

ההידרדרות של שגב נמשכה בשנות השבעים ומוסדות המדינה פעלו לפירוקו. העיתון "דבר" דיווח בפברואר 1972 כי מנהל מקרקעי ישראל החליט לקחת שטח של 300 דונם זיתים שתושבי שגב החזיקו בו שנים רבות ולהעבירו לתושבי הכפרים הסמוכים - עראבה, שעב, דיר חנא וסכנין. ברשות תושבי שגב 200 דונם פלחה וניתנה להם האפשרות לבחור האם לוותר על שטח הזיתים או על הפלחה. מכיוון שהם התנגדו למסור את שטח הפלחה, החליטו לקחת מהם את הזיתים. תושבי שגב אמרו שלא יהססו לפעול באלימות אם הזיתים יוחכרו לאחרים. התושבים דרשו  להכיר ביישוב כיישוב חקלאי, לשבצו בתחום של מועצה אזורית או שינוהל איתם משא ומתן אם יוחלט לפרק את היישוב – כדי למצוא פתרון הולם. ("כפר שגב בסכנת חיסול", דבר, 24.2.72).

זקינו מספר כי ב-1973 הפגינו כ-35 משפחות משֶגֶב מול הכנסת. השביתה ארכה כעשרה ימים  והתושבים דרשו הפרדה בין מתיישבי התל"ת והמשפחות הותיקות. חברת הכנסת דאז, שולמית אלוני ז"ל, ייצגה את עניינם במליאת הכנסת. ידיעה מהעיתון "דבר", מה-19 ביולי 1973, מאשרת  את  הזיכרון של זקינו. בכתבה מדווח על שביתת שבת של המשפחות הוותיקות משֶגֶב, כעשרים במספר, מול הכנסת במחאה על הכנסת משפחות חרדיות מהתל"ת לבתים הריקים. במקום 120 בתים, רובם ריקים וחברת עמידר החכירה את הבתים שהתרוקנו לתל"ת. תושבי שגב התנגדו בטענה שכל הבתים הריקים יהיו דרושים לדור ההמשך. לדעתם, לא היה מקום למושב שגב ולתל"ת באותו ישוב ועל המוסדות להחליט מי יישאר במקום. 

ב-1973, לדבריו של זקינו, התנהל תהליך שבו הוציאו אנשים מבתיהם וסילקו אותם מהישוב. הגורמים שביקשו לפרק את היישוב נהגו להביא טרקטורים, ללא הודעה מוקדמת, בליווי משטרתי גדול, להוציא את החפצים מהבתים ולהרוס את הבתים. בשנת 1975 המשיך תהליך  הפינוי. המנהל נתן  כשמונים אלף דולר לכל משפחה שתעזוב. קודם הרסו את הבית, אחר כך נתנו כסף למשפחה וזו עזבה את המקום.

מתיאורו של זקינו עולה שמגמת המוסדות משנת 1965, שבה הגיע גרעין התל"ת, הייתה לפנות את המשפחות משֶגֶב. השיטות היו מגוונות: לחץ כלכלי, הצעת חלופת מגורים במקום אחר וגם  פינוי בכוח. המוסדות, אם ללמוד באופן עקיף מהיחס למשפחות שגב מאמצע שנות הששים, התייאשו מהאפשרות שהמקום יוכל להיות ישוב ככל הישובים.

בשנת 1975, עקב החרפת הסכסוך עם אנשי התל"ת, החריפו 11 מתוך 18 המשפחות שנשארו בשגב את מחאתן. בני 11 המשפחות החזירו את תעודות הזהות שלהם למשרד הפנים ואת פנקסי המילואים למשרד הביטחון. הם פרסמו גילויי דעת שקראו למוסדות הממשלה לשקם את שגב ולפתחה במסגרת התוכניות ל"ייהוד הגליל". על פי גילוי הדעת, אנשי התל"ת קיבלו בחכירה את היישוב שגב על מבניו הפנויים – 120 יחידות דיור ומבני ציבור – תמורת דמי חכירה של לירה אחת. שבע המשפחות  הנוספות היו מרובות ילדים ונזקקות סעד ונותרו במקום רק בגלל שלא נמצא להן מקום אחר (דבר, 25.6.75).

ביולי 1975 פרץ סכסוך בין הוותיקים לבין אנשי התל"ת בגלל כוונת אנשי התל"ת להביא קייטנים למחנה קיץ. יו"ר ועד וותיקי שגב משה גורדון הסתתר עם חבריו ביער מפני המשטרה ומאחר שאנשי התל"ת הפרו את ההסכם עימו, החליטו אנשי שגב הוותיקים לצאת למלחמה נגד התל"ת. על פי הדיווח העיתונאי הם איימו כי יתקפו את אנשי התל"ת וכי אם המשטרה תחפש אחריהם ביערות – יעלו את היער באש (דבר, 21.7.75).

אנשי שגב שכבו מתחת לגלגלי המשאית שהביאה את הקייטנים והמשטרה נאלצה להתערב ולחלץ את אנשי שגב מתחת לגלגלי המשאית. ביניהם היו כמה מחברי ועד הכפר. אנשי שגב טענו שקיום הקייטנה היה ניסיון של אנשי התל"ת ליצור עובדות חדשות לפני שיתפרסם הדוח של משרד הפנים. 15 מהוותיקים נעצרו וח"כ בועז מואב סיכם עם משטרת סכנין על שחרורם. הושג הסכם לפיו אנשי שגב הוותיקים לא יתנגדו לקייטנה ואילו אנשי תל"ת ימנעו מיצירת עובדות חדשות (דבר, 25.7.75). שקט מתוח השתרר במקום ושני הצדדים הסבירו את טענותיהם במסיבת עיתונאים בחיפה. נציגי התל"ת הדגישו כי פעולתם הייתה מכוונת לטובת אנשי כל הישוב וכי המשבר פרץ לאחר שעובדה תוכנית ליישב במקום משפחות מארה"ב. שמונה מהן הגיעו לארץ ו-30 משפחות נוספות המתינו בארה"ב להשלמת המגורים. נציג התל"ת, צבי ענבר, הציג עצמו כקצין מילואים בצה"ל שחזר בתשובה (דבר, 24.7.75, 27.7.75).

מאוגוסט 1975, נאלצה המשטרה לשמור על נוכחות קבועה בשגב כדי לשמור על אנשי התל"ת בגלל נזקים לרכוש ופציעת צעיר בן 16 (דבר, 25.8.75). נציגי ועדת הפנים של הכנסת הגיעו לשגב ב- 19 באוגוסט כדי לשמוע את טענותיהם של שלושת הפלגים היריבים במושב. חברי הוועדה היו בן-ציון קשת (חבר כנסת מטעם הליכוד, סגן יו"ר הכנסת וחבר ועדת הפנים), בועז מואב (חבר כנסת מטעם רצ, שותפה של שולמית אלוני ז"ל) ואברהם ורדיגר (חבר כנסת מראשי פועלי אגודת ישראל). הם סיירו במקום ושמעו את הטענות של שלושת הפלגים בנוכחות אנשי הסוכנות היהודית בגליל, משרד הפנים, אנשי עמידר וכוחות מתוגברים של משטרת ישראל. אנשי התל"ת הפיצו חוברת שכותרתה "מגדל אור חדש בגליל". בחוברת הם טענו כי המושב נמצא בחסות ובעלות התל"ת. על פי החוברת בכוונת התל"ת להקים בשגב מרכז אזורי שבו יתקיימו 400 משפחות עם רשת מפעלי חינוך ותעשייה. וותיקי שגב הביעו את עמדתם – התנגדות למסירת בלעדיות על הכפר ונכסיו לתל"ת. אנשי הקבוצה השלישית היו מעוניינים לעזוב את המקום  בגלל השתלטות האברכים (דבר, 20.8.75). באוקטובר נמסר כי משה גורדון, יו"ר וותיקי המושב שגב, הותקף על ידי שלושה אנשים ונפצע בראשו. הפציעה הייתה על רקע הסכסוך בין אנשי שגב לתל"ת (דבר, 14.10.75).
בשלהי שנות השבעים נמשך הרס הבתים על ידי הסוכנות היהודית, למרות התנגדות המתיישבים. גרעין של 12 משפחות נותר במקום וכן ישיבה עם 15 תלמידים וחמש משפחות שהתפרנסו מהוראה בישיבה. הסכסוכים שהיו בין אנשי המושב לתל"ת בעבר פסקו. אנשי המושב פנו בין היתר לראש הממשלה מנחם בגין וביקשו את עזרתו, אך לא נענו. אלו שפונו הביעו את כעסם על מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ומשרד הפנים מכיוון שהפיצויים שהוצעו להם היו נמוכים ולא הספיקו לרכישת דירה במקום אחר. באותן שנים, מיולי-אוגוסט 1975, החלה לפעול קבוצת משפחות מעובדי רפאל להקמת יישוב באתר של שגב.

הקמת עצמון

נראה שגם דרכם של מייסדי עצמון לא הייתה סוגה בשושנים, אם כי מסיבות אחרות. שמונה שנים חלפו מראשית ההתארגנות של הגרעין הראשון ועד שנכנסו המשפחות הראשונות לבתי הקבע באתר היישוב. אמנם עמדו לרשותם יתרונות חשובים. היו אלה ימיו האחרונים של "המשטר הישן" (מחנה הפועלים-שמאל) ותחילת עלייתו לשלטון של הימין, בעקבות משבר מלחמת יום הכיפורים. אם כי עדיין הפקידים המשיכו "לגרור" את העניינים בדרכם – בכל זאת הייתה רוח חדשה ו"הליכוד" שזה עתה עלה לשלטון ראה את הדברים בצורה שונה וביקש להוכיח את יתרונותיו לעומת מי שקדם לו. אולם מעבר לעיתוי, החברים שהתאגדו במסגרת הגרעין המייסד (בניגוד לעולים שהקימו את שגב), היו שורשיים ("צברים"), משכילים, דעתנים, שייכים לממסד הביטחוני (החזק מבין כל המערכות בארץ אז והיום), רהוטים בדיבורם בכתב ובעל-פה, מסורים לרעיון ועם נגישות גבוהה לתקשורת ובעלי יכולת לדבר כשווים אל שווים עם פקידי המדינה והפוליטיקאים. אולם בכל זאת, למרות כל היתרונות האלה ולמרות שהאידיאל שבשמו פעלו (חיזוק ההתיישבות היהודית בגליל) היה מקובל על דעת החברה הישראלית מקצה לקצה- סבלו אף הם מסחבת אין-סופית וביורוקרטיה, עד שהצליחו והקימו יישוב באתר שבו קם בעבר המושב שגב. מאבקם מהקמת הגרעין ועד הכניסה לבתי הקבע באתר היישוב ארך 8 (!) שנים.

בשנת 1975, יזמו כמה חברים, רובם אנשי רפא"ל, את הקמתו של היישוב וביולי-אוגוסט 1975 כלל הגרעין המייסד כ-30 משפחות מעובדי רפא"ל, ששאיפתם הייתה להקים יישוב באזור שגב שבגליל. בהדרגה התפתח הגרעין למאה משפחות.  ב-25 באוגוסט 1975 כתבו זאב שביט (עצמון) ויעקב ליכטר (יובלים) אל פרופ' רענן ויץ, ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות (בנו של יוסף ויץ, שהקים את שגב): "אנו קבוצת אנשי מחקר, מהנדסים וטכנאים העובדים ב-"רשות לפיתוח אמצעי לחימה" (רפא"ל) שבאזור חיפה. התגבשה בקרבנו קבוצה הולכת וגדלה, שמטרתה לשלב עבודתה ברפא"ל עם תוכניות הממשלה והסוכנות ליישב את הגליל. איננו רואים עצמנו כקבוצה המיועדת להצטרף לישוב קיים או להרחיבו (כגון: מעלות, כרמיאל), ברצוננו להקים מסגרת עצמאית וייחודית: טהורה מבחינה חברתית ואקולוגית בעלת אופי כפרי ומטופח. אנו רואים את אזור שגב כמתאים לנו לצורת ההתיישבות ומתחזקת דעתנו לצאת לשם כדי לאזן את הרוב הערבי שבאזור". למכתב מצורפת רשימת חברי הגרעין באותה עת. מדובר ב-29 משפחות כמעט כולן עם ילדים.

נציגי הגרעין הופיעו בוועדת הפנים של הכנסת בראשות ח"כ שושנה ארבלי אלמוזנינו ב-9 בספטמבר 1975 והוועדה המליצה על שילוב הגרעין בשגב בהקדם. יש לציין כי דווקא חברי כנסת ממפלגת העבודה, תושבי הצפון,  תמכו בהקמת הישוב בשגב למרות שקבוצת 30 המשפחות הראשונות לא השתייכה לאף תנועה פוליטית. ביניהם יש לציין את ח"כ אברהם גיבלבר ז"ל מקיבוץ אפק וח"כ יצחק קורן מגשר הזיו. מיעוט היישוב היהודי באזור שגב הוא שהניע אותם לתמוך בצורת ההתיישבות החדשה, ביודעם כי קבוצות חדשות, עצמאיות, התעוררו לעלייה  להתיישבות, כדוגמת העלייה של קבוצת אנשי רפא"ל למעלות.

באותה עת המחלקה להתיישבות לא ראתה בעין יפה התיישבות באזור מבודד ללא שני מרכיבים עיקריים: הקמת תשתית כלכלית להתפתחות המקום והשתייכות לתנועה מיישבת. הגרעין המייסד חלק על דעתה של המחלקה להתיישבות מכיוון שאנשיו טענו כי לעצם הקמת התשתית למגורים ותחבורה במסגרת היישובים, יש ערך רב ואין כל הכרח שיעבדו ביישובים. מספר המשפחות שנרשמו למגורים גדל ל-350, רובם אנשי רפא"ל. הנהלת רפא"ל תמכה ברעיון וניסתה לעזור ולקדם את הקמת היישוב ולשכנע את אנשי המחלקה להתיישבות ואת אנשי משרד הביטחון.   חברי הגרעין הפעילו לחצים על הסוכנות היהודית באמצעות כלי התקשורת ואישי ציבור. הם פנו לראש הממשלה יצחק רבין ולשר המסחר והתעשייה חיים בר-לב וניסו לשכנע כי הקמת הישוב לא דרשה תשתית כלכלית וכי מקום עבודתם היה מובטח, ברפא"ל ובאזורי התעשייה במפרץ חיפה. השר בר-לב לא היה מוכן להתנות הקמת ישוב באזור בהצטרפות לתנועה מיישבת כלשהי ושלח את עוזריו ללמוד את הנושא. שליחו, יהודה אזר, ומי שמונה לקידום "יהוד הגליל" סייעו בקידום הרעיון אך למעשה לא הצליחו לשכנע את המחלקה להתיישבות ואת השר ישראל גלילי שעמד על כך שהגרעין יצטרף לתנועה מיישבת. ב-30 בינואר 1976 התפרסמה כתבה גדולה ב"מעריב" וב-12 במאי 1976 פנו ליוסף אלמוגי שהיה יו"ר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בשנים 1976- 1978.

בתקנון ("גרעין רפא"ל להקמת ישוב – קהילה באזור שגב, צביון, עקרונות ופרוגרמה", סיון תשלו – יוני 1976) הגדירו המייסדים את זהותם העצמית ואת ייעודם הלאומי. המסגרת החברתית סביבה התלכדו היא משפחות עובדי הרשות לפיתוח אמצעי לוחמה ומשפחות נוספות שאופיין דומה. המטרה היא להקים יישוב שיאפשר מסגרת חיים ייחודית לאוכלוסייה עצמאית, משכילה ומודעת היטב לשאיפותיה ולחשיבותה לחברה הישראלית. להתיישבות מניעים לאומיים ברורים ובהם אכלוס הגליל ויצירת הווי של חיים פשוטים וערכיים, בניגוד לחומרנות ולניכור שזיהו המייסדים בערים הגדולות- כלומר, במציאות ממנה ביקשו לצאת אל מקום אחר. היקף היישוב הוערך בסדר גודל של 200 משפחות והמבנה החברתי שנקבע היה אגודה שיתופית שבה חברות כל המשפחות. השירותים ביישוב עצמו יהיו מצומצמים ביותר כאשר עיקר השירותים יהיו במרכז האזורי. להלן מן ההקדמה: 
"אנו- משפחות גרעין "רפאל", התגבשנו בראשית דרכנו מקבוצה של משפחות עובדי הרשות לפיתוח אמצעי לוחמה של משרד הביטחון, במטרה להקים יישוב חדש, בעל צביון מיוחד, המושתת על צורת התארגנות חדשה, שתאפשר לנו לקיים במקום מסגרת ייחודית ועצמאית, בעלת אופי חברתי מיוחד, מניעים אסתטיים וערכיים ובמותאם להרכבו האנושי של הציבור שלנו, אשר רובו הגדול מורכב מטכנאים, מהנדסים, עובדי מחקר ואחרים ברפא"ל וממשפחות מחוץ לרפא"ל בעלות צביון דומה.
רובנו ככולנו, גרים היום באזור חיפה רבה [רבתי], ואנו מצביעים על רצון לעזוב את הכרך וללכת אל יישוב קטן, בעל אופי הומוגני וראיית מגמות זהה, אשר יאורגן מן הבחינה החברתית כקהילה, בעלת מעורבות חברתית אינטנסיבית ומגע אישי קרוב, מושתת על עקרונות של עזרה הדדית ועל כיבוד עצמאותם של התא המשפחתי ושל החיים הכלכליים והמקצועיים של חברי ציבור משפחות הגרעין – חברה, שמעצם צביונה יוצרת אקלים המטפח את הפרט והמעודדת שילובו בציבור.
אנו רואים בצורת התארגנותנו אלמנט חשוב המייחד אותנו והיכול לתרום גם מן הבחינה הלאומית, בעיקר בשטחים הבאים:
- יציאה מן המסגרת העירונית אל הגליל המשווע לאכלוס;
- יצירת תנאים חברתיים הנוחים לשירוש מנהגי החומרניות הראוותנית, הניכור וההתנתקות המכרסמת מן התרבות העברית, הקיימים בערים הגדולות; תנאים שיביאו, כך אנו מקווים, לשיפור פני החברה בישראל;
- השתלבות במסגרת אזורית באזורים המיועדים לאכלוס ע"י הפעלת הפוטנציאל החברתי והמקצועי האצור בתוכנו, לשם תרומה לאזור ושיפורו;
- כוח המשיכה הרב הטמון ביישוב כגון זה שלנו, שמשלב תדמית פיסית נעימה (בתים חד-משפחתיים מוקפים בחצר מגוננת וטובלים בירק) עם הבטחה לחיי קהילה חברתיים, ולו רק מעצם אופיים של האנשים שיתקבלו למקום.
עדות לכוח משיכה זה אנו מוצאים היום בפניות הרבות שבאות אלינו מכל קצוות הארץ. אנו משוכנעים גם כי ישוב במתכונת כזו ידבר אף – ואולי בעיקר – אל ליבם של עולים מארצות הרווחה, המבקשים לשלב בהגשמה הציונית גם אתגר חברתי".
ב-15 ביוני 1976, בניגוד לדעתו של רענן ויץ, החליטה המחלקה להתיישבות, כי תפעל להקמת הגרעין באזור שגב. החלטה זו באה לאחר שאנשי הגרעין יחד עם הנהלת רפא"ל הצליחו להשיג אישור להקמת מפעל יצור של רפאל על שטח אש 117, לימים 'לשם'. בהחלטה זו התממש התנאי הראשון של המחלקה להתיישבות – הקמת תשתית כלכלית, גם אם לא ביישוב, הרי לפחות בקרבת מקום. התנאי השני התממש בעצם ההצטרפות לתנועת המושבים. כך נסללה הדרך לקבלת האישור להקמת הישוב.  בעקבות דיון אצל  השר גלילי ואחרי שהושגה הסכמת הסוכנות, הגיעה הודעה רשמית כי המדינה מאשרת עקרונית את הקמת הישוב באתר שגב.  המחלקה להתיישבות הגמישה מעט את עמדתה בכך שהייתה מוכנה להכיר במפעל של רפא"ל כתשתית כלכלית לאו דווקא של הישוב עצמו, אלא כמנוף כלכלי לאזור. זאת בניגוד לדעתו של רענן וייץ שעדיין דגל ברעיון של הקמת תעשייה לישוב.    הגרעין הצטרף לתנועת המושבים מתוך הבנה כי זו הדרך היחידה לקבלת אישור, אך יחד עם זאת הייתה הבנה מול התנועה, אשר בראשה עמד אריק נחמקין, כי יהיה זה ניסיון משותף של שני הצדדים (התנועה והגרעין) להקים יישוב חדש מסוגו שבו הקמת התעשייה תצא לפועל ביוזמת המתיישבים ולא מתוך כפייה מבחוץ. התקציב להקמת היישוב אושר ביום האחרון לכהונת ממשלת המערך (16 ביוני 1977) ומכאן ואילך, בעקבות המהפך בבחירות, עלה לראשונה בישראל שלטון המבוסס על "הליכוד". 

ב-18 בינואר 1977 אישרה ועדת השרים להתיישבות את תחילת תכנון היישוב "שגב ה" המיועד לגרעין רפא"ל. בישיבה ב-19 באפריל 1977 הוסמכו יו"ר הוועדה שרי החקלאות והשיכון והמחלקה להתיישבות לכלול את שגב ה' ברשימת היישובים שהוקצבו לבנייה כבר בשנת 1977, אם יחול עיכוב בהקמת ישוב מתוך הישובים שכבר נקבעו לאותה שנה.

בחוזר מספר 14 מה-8 מרץ 1977, שנשלח לחברי הגרעין, עדכנו הפעילים כי לאחר שקיבלו מ- 170 משפחות תשובות חיוביות בדבר ההצטרפות לתנועת המושבים, פנה הוועד לתנועה והתנועה אכן קיבלה את "גרעין רפאל לאזור שגב". במקביל, הוקם הגוף שיתפתח בעתיד לאגודה ההתיישבותית ואחר כך גם ליישוב עצמון. לראשונה נקבע השם עצמון: "שם האגודה הזמני: עצמון – מושב עובדים להתיישבות תעשייתית וחקלאית בע"מ". השם עצמון נבחר זמנית [ההדגשה במקור] מתוך רשימת 35 השמות שהוצעו עד היום, לצורך רישום בלבד". השם מזכיר את הר עצמון, הנמצא בקרבת מקום, אשר נודע כמקום אליו נמלטו מורדים מכפרים שכנים בימי "המרד הגדול" ובו נלחמו נגד הרומאים. חברים התבקשו להציע שמות נוספים ליישוב הקבע. הייתה התקדמות ניכרת בקביעת המיקום. נבדקה אפשרות להקמת היישוב במקום המרוחק שני קילומטרים בלבד ממחצבת "נשר" שתוכננה בין תמרה לכָּבּוּל, ובעקבות הבדיקה החליט הוועד לברר אפשרות להרחיק עוד יותר את המקום המתוכנן.

התקבל גם מכתב מאגף תכנון של צה"ל לפיו שוחרר להתיישבות "שטח 5" (נקודת גובה 340, כיום רקפת), בשכנות לגבעה עליה הוקם המושב שגב. לאחר אישור אגף התכנון, פנה הוועד בעניין זה למשרד הביטחון. כמו כן החלה לפעול ועדת קליטה פנימית שכללה את נציג מחלקת ההתיישבות, סוציולוג ("במעמד מייעץ"), נציג התנועה ונציג הוועד. תהליך הקבלה היה אמור לכלול שיחה להיכרות ובדיקת התאמה ליישוב אחר כך ריאיון ובדיקה במכון "הדסה". ועדת הקליטה הפנימית אמורה להפנות את המועמדים לוועדת קבלה חיצונית. על פי התכנון, במשך חצי שנה אמורות היו לעבור את התהליך 200 משפחות. מספר משפחות זה נתפס גם כגודל מיטבי של היישוב (ראה בהמשך). הוקמו שלוש ועדות: חינוך, תרבות ובידור. אנשי עצמון צורפו באופן רשמי לגוש היישובים שעמד לקום במסגרת המועצה האזורית נעמן ונציג של הוועד נקבע למועצה זו. בחוזר צוין שאחד מחברי יעד מונה ל"מְרַכֵּז גושי". חברי יעד עדיין נמצאו במחנה הזמני ביבור (עד להקמת היישוב באתר הנוכחי בשנת 1979) וזו הייתה ראשית דרכו של אריק רז  במישור השלטון המקומי. בשנת 1982 מונה לראש המועצה האזורית משגב, עם הקמתה. חברי וועד עצמון באותה עת היו עוזי אפל, אבנר אפרת, דני גסקו, יעקב ליכטר, בני מוסנזון וזאב שביט. בסיום החוזר הוזמנו החברים לפגישה באולם "ביתנו" בחיפה לפגישה עם מר שמעון רביד, מנהל חבל הצפון במחלקה להתיישבות. החברים התבקשו שלא להביא איתם ילדים. (גרעין רפאל לאזור שגב, י"ח באדר תשל"ז, חוזר מס' 14).

לאחר המהפך,  ביולי-אוגוסט 1977 נפגשו כמה מאנשי ועד הגרעין עם  חברי גוש אמונים. ב- 26 בספטמבר 1977 נפגשו עם ראש הממשלה מנחם בגין וגם פנו פעמיים לאריאל ('אריק') שרון, שהיה שר החקלאות ופעל בנחישות להרחבת מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון ולהקמת המצפים בגליל. לאחר פעילות מתמדת במשך למעלה משנתיים וחצי, תוך גידול הגרעין עד ל- 350 משפחות (מעין-גדי עד כפר גלעדי) ותוך זירוז ולחץ על המוסדות, בזמן שאנשי הגרעין מבצעים בעצמם את הפעולות שהמוסדות היו אמורים לעשות (שחרור שטחים ע"י מערכת הביטחון, תכנון, תקנון, מיפוי שטחים וכו') - התברר שהם עדיין נמצאו בנקודת ההתחלה ואפילו מקום לא נקבע עדיין. מצב עניינים זה שרר גם בגרעינים אחרים שביקשו להתיישב בגליל ובגלל "גרירת הרגליים" הממושכת החלו להתפרק.

במכתב  לזאב שביט, במרץ 2013, סיפר עוזי גדור, שבזמן שהיה באגף התכנון, המשותף לצה"ל ולמשרד הביטחון, והיה אחראי על תיכנון פריסת צה"ל, נפגש עם אנשי עצמון ובהם זאב שביט. הוא תכנן, בין היתר, את העברת רפא"ל לגוש שגב, פרויקט שבוצע רק בחלקו. עוזי גדור העלה את רעיון "היישוב הקהילתי" בשנת 1975 בזמן שניהול גוף בשם "תנועת היישובים העירוניים מעבר לקו הירוק" מטעם "מרכז השלטון המקומי". גוף זה הוקם על ידי יהודה הראל ממרום גולן וכמה מראשי המתנחלים ובו נכללו ערים (ימית, קצרין, קריית ארבע) ויישובים קטנים יותר. עוזי גדור עצמו עבר בין היישובים ושכנע אותם לקבל את רעיון היישוב הקהילתי והראשונים היו עופרה (מצפון לירושלים, הוקם בשנת 1975) ואלון שבות (בגוש עציון, הוקם בשנת 1970). גדור הציע גם לאנשי עצמון את הרעיון וגם פגש את הקבוצה (שהייתה משותפת עם יובלים) בקריות.  כך, בשיתוף עם עוזי גדור וביחד עם חברי גרעין עופרה ואלון שבות, נקבעה התפיסה של יישוב קהילתי - בדומה ליישובים אחרים מעבר לקו הירוק ובהם  ימית, קצרין וקריית-ארבע בחברון. 

מהיכן צמח רעיון היישוב הקהילתי? במחצית הראשונה של שנות השבעים, לאחר העדר כל התקדמות ביישוב הגליל בשנות השישים, עלה הרעיון להקמת הכפרים התעשייתיים (כפ"תים), עקב העדר קרקע לעיבוד חקלאי בגליל. לפיכך  תכננו את היישובים החדשים כיישובים כפריים לא-חקלאיים, שהתבססו על תעשייה, מלאכה ותיירות בתוספת ענפי חקלאות מעטים– היכן שהדבר מתאפשר. יחד עם הניסיונות הראשונים להקמת כפ"תים התארגנו גופי התיישבות אחדים, שלא רצו לקבל את עקרונות השיתוף של הכפ"תים והם יצרו את היישובים הקהילתיים. הם רצו להקים קהילה של 300-200 משפחות שתהיה מבוססת על יחידות משפחתיות עצמאיות או קבוצות של משפחות. למעשה, צורת היישוב הקרוייה "ישוב קהילתי" צמחה מדרישות המועמדים להתיישבות. הגופים האחראים להתיישבות בגליל התנגדו להקמת יישובים קהילתיים מכמה טעמים:

  • יישובים אלה מבוססים על יוממות – נסיעה בכל יום למקומות עבודה מחוץ ליישוב – וזאת בנסיבות שבהן יש חשיבות מיוחדת לנוכחות האוכלוסייה ביישובים בכל שעות היממה.
  • המתכננים בחבל הצפון של המחלקה להתיישבות הניחו שלא ניתן להתחיל בפיתוח אזור כפרי פריפריאלי, כפי שהיה אזור שגב, באמצעות יישובים קהילתיים.

לפיכך הקימו בתחילה כפרי תעשייה מתוך מחשבה שרק לאחר שתתפתח מערכת השירותים והתשתית הכלכלית, ניתן יהיה לשלב יישובים קהילתיים. בפועל הוקמו במסגרת תכנית המצפים  יישובים קהילתיים רבים, בגלל ההכרח לבסס את קיומם על תעסוקה מחוץ ליישוב. היישוב הקהילתי הוא למעשה צורה של התיישבות עירונית. היישוב מוקם על ידי גרעין מייסד  המתארגן באגודה שיתופית ביישוב בעל מאפיינים כפריים. האגודה השיתופית מיועדת בראשית הדרך לארגן את התיישבות חבריה ואחר כך לטפל בקליטתם של מתיישבים נוספים. ככל שהיישוב הקהילתי הולך וגדל, הוא לובש צורה של "שכונה עירונית טיפוסית". היקף האוכלוסייה עומד על כ-200 עד 300 משפחות בקירוב; המערכת הכלכלית מבוססת על משפחות עצמאיות אולם קיומה של האגודה השיתופית אמור להבטיח את השמירה על אופיו של היישוב ולהגדיר את היחסים ההדדיים בין הקהילה לחבריה.

למרבה הצער, גם המהפך ההיסטורי עם עליית "הליכוד" לא תיקן את שיטת ההתיישבות שפשטה את הרגל מכבר ובמיוחד בכל הקשור להתיישבות שאינה חקלאית. מה שקרה לפני הבחירות ב- 17 במאי 1977 המשיך לקרות כאילו לא היה מהפך. הבעיה הייתה נעוצה בהפרדה הקיימת כאשר ההתיישבות הכפרית הייתה בידי הסוכנות היהודית והממשלה טיפלה בערים ובעיירות. "ועדת השרים לענייני התיישבות", שהייתה הגוף המתאם בין הממשלה לסוכנות היהודית, לא הצליחה לתאם ביניהם. הסוכנות היהודית אינה נבחרת על ידי האזרחים, אין לה מחויבות כלפיהם והיא אינה כפופה לממשלה. כל בקשה למידע, בנושאים רלבנטיים, נתקלה בתגובה שלילית.

הפיצול העצום בין הרשויות והגורמים המבצעים גרם לכך שההליכים להקמת יישוב היו מורכבים מאוד וכרוכים בחוסר תיאום ובתקלות אין-ספור. הסוכנות מתכננת, קק"ל מכשירה קרקע, משרד השיכון בונה, מנהל המקרקעין מעביר משבצות קרקע לסוכנות והיא מעבירה אותן לתנועות ההתיישבות. הייתה "ברית לא קדושה" בין הסוכנות (ההסתדרות הציונית) לבין ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל. המונופול של התנועות על ההתיישבות יצר מצב שבו מרכזים מפלגתיים חלשו על ההתיישבות. התנועות המיישבות היו מאוגדות ב"מרכז החקלאי" שהיה חלק מן ההסתדרות. ב-1977, בגלל התחרות בין התנועות, עדיין העלו גרעיני נח"ל זמניים  במקום לאפשר זאת לאזרחים. אנשי עצמון ביקשו בכנס הארצי של פעילי ההתיישבות בליכוד, ב- 5 באוקטובר 1977, שהממשלה תאשר עבור הגרעין את השטח של היישוב שגב שננטש לצורך הקמת יישוב קהילתי וביקשו שיזרזו את הקמתו. הגרעין ביקש שוועדת השרים החדשה תאשר את "ההתנחלות" של הגרעין הגלילי ותכיר בתקנון הישוב הקהילתי.

בתחילת יולי 1977 נפגשו נציגי הגרעין, התנועה ואריק רז לדיון לגבי המיקום של היישוב. באוקטובר 1977 הוחלט להמיר את האיתור הקודם במיקום חדש, במורדות הצפון-מערביים של גבעת שגב. באזור זה תכננו להקים את בתי "המייסדים" (150 המשפחות הראשונות) ואילו דור הבנים אמור להתיישב באזור שגב. כדי לממש תוכנית זו: "...יש לכלול את שגב בשטח השיפוט של "עצמון". תוך כשלוש שנים חזויה התרת סבך הבעיות סביב שגב: פתרון בעיית המשפחות הפרובלמטיות הוותיקות, מעבר אנשי תל"ת (תנועה להפצת תורה), בעזרת השם, לאיתור-הקבע שלהם ליד כאוכב [כיום מורשת]. תכנית זו עוקפת את בעיית אכלוסה של שגב כיום. היא נראית לנו הגיונית והוגנת ואנו מקווים להסתייע בתנועה [תנועת המושבים] להגשמתה". (הועד, עצמון מושב עובדים להתיישבות תעשייתית וחקלאית/ גרעין רפאל לאזור שגב, חוזר מס' 23/חוברת הסברים, 10 ביולי 1977).
המתיישבים לא ידעו מהו מושב ומהו ההבדל בין מושב שיתופי למושב עובדים ואיך הכל מתקשר ל"מושב תעשייתי". באזור שגב פעלו, למעשה, שתי תנועות התיישבותיות: תנועת האיחוד החקלאי ותנועת המושבים. שני גרעינים מתנועת המושבים התיישבו באזור שגב: יעד ועצמון. יעד בחר להתארגן כמושב תעשייתי שיתופי ועצמון בחר את הדגם של מושב העובדים. רוב המושבים באותן שנים היו מושבי עובדים (כגון נהלל, כפר יחזקאל ועוד). אולם המושב עצמון, כשיקום, לא יוכל להסתמך על החקלאות (גם בגלל הרכב חברי הגרעין וגם בגלל העדר קרקע ומים) וגם לא בהכרח על תעשייה מקומית (בגלל הקשיים הכרוכים בהקמתה). לפיכך החליטו לנקוט בגישה של  גמישות גבוהה שתאפשר למתיישבים לעבוד היכן שיוכלו וירצו.

היו"ר החדש של וועדת השרים לענייני התיישבות היה אריק שרון, שר החקלאות בממשלתו הראשונה של מנחם בגין. שרון הכריז שהממשלה החדשה תמלא את כל החלטות הממשלה הקודמת בענייני התיישבות ואף תוסיף עליהן. נשמר קשר רצוף עם הלשכה שלו ועם גורמים נוספים. תנועת המושבים הצמידה לגרעין מדריך – איש נהלל – בינימין (בִּינְיָה) אלקנה. נראה היה לגרעין כי תנועת המושבים "גוררת רגליים" ועסקה בעיקר בתקנון, במקום בעניינים מהותיים, כדוגמת סיוע להקמת מחנה זמני, שנתפס כאמצעי לחץ על המוסדות המיישבים. לעומת זאת, ד"ר זאב בונן, מנהל רפא"ל, במכתב מה- 29 בספטמבר 1977, ביקש מהמחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית ומיתר הגורמים המעורבים, לעשות את כל האפשר ובהקדם המירבי, כדי שהגרעין יקבל את המיקום בשגב ומורדותיה ושהקמת היישוב תתבצע מיד.

בפגישה עם אריק שרון, ב- 12 באוקטובר 1977, סוכם כי: "השר רואה בהקמת היישוב לגרעין רפא"ל, מתן דחיפה רצינית לאיכלוס הגליל ביהודים...השר דרש לזרז הליכי אישור המקום והקמת היישוב...הועלתה האפשרות של הקמת היישוב כיישוב קהילתי שלא במסגרת תנועת התיישבות". (עצמון, נדב אפרתי, סיכום פגישה עם השר אריאל שרון, מה- 12.10.77, אתר עצמון). לראשונה עלתה האפשרות של הקמת היישוב כיישוב קהילתי, שלא במסגרת תנועת התיישבות. בגרעין גברו הספקות לגבי ההכרח להיות מושב עובדים ועלה הרעיון להקים יישוב קהילתי תוך הבטחת תנאים זהים למושבים באזור זה: תנאי התיישבות, שילוב בגוש ובשירותיו וקבלת אמצעי ייצור כמו למושבים.

ב-23 בינואר 1978 נערכה אסיפה כללית חשובה ביותר. 124 משפחות השתתפו בהצבעה. 57 משפחות בחרו להקים מושב במסגרת תנועת המושבים; 56 משפחות בחרו להקים מושבה כיישוב קהילתי במסגרת התאחדות האיכרים (היישוב גילון). 11 משפחות נמנעו. הנמנעים וכל מי שלא השתתף התבקש להודיע על החלטתו עד ה- 10 בפברואר 1978. ב"פרוגרמה לתכנון הישוב" מיולי 1978, נקבע שהאתר יהיה הגבעה שבה נמצא מושב שגב הישן. המיקום אושר על ידי ועדת השרים לענייני התיישבות ועל ידי ועדות המיקום המוקדמת והסופית. אין ב"פרוגרמה" כל התייחסות לתושבי שגב שעוד נמצאו במקום, אלא רק לתשתית הפיזית. בסיומה של "הפרוגרמה", ב"הערות כלליות", נכתב: "שלא כביישובי שגב האחרים באיתור עצמון קיימים אלמנטים פיזיים בשטח – ישוב שגב הישן והמחנה הזמני. בתוכנית המתאר יש לסמן אלמנטים אלה להריסה (כולל דרכים) במידה ואינם משתלבים בתכנון המוצע...". (הסוכנות היהודית לא"י, תלמה דוכן ושמואל  לזר, מושב עצמון, פרוגרמה מוצעת לתכנון היישוב, יולי 1978).

עקב המהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977, הוחלט שבראשות מחלקת ההתיישבות יהיו שני ראשים: רענן ויץ (המערך) ומתתיהו דרובלס (הליכוד). בדיוני הוועדה להתיישבות הוחלט לתת עדיפות ליהודה ושומרון. רענן ויץ, נאמן לדרך של אביו (ראה לעיל), שחרד לעתידו של הגליל,  הציע תכנית שבה הזהיר מפני אובדן קרקעות עקב השתלטות של ערבים כפריים ולכן הציע להקים בגליל 30 היאחזויות שכינה "מצפים". הוא ראה במצפים שלב ביניים, "מעין יישובי 'חומה ומגדל'". כל מצפה יאוכלס ב-20-5 משפחות שיעסקו במרעה וייעור וישמרו על השטחים. במצפים הקטנים תתיישבנה משפחות בודדות. המצפים הגדולים יוקמו במקומות שיתאימו ליישובי קבע ויאוכלסו על ידי תנועות ההתיישבות. הנהלת הסוכנות קיבלה את התוכנית וכך גם הוועדה המשותפת להתיישבות בראשות שר החקלאות אריאל שרון. מטרתו הייתה גם לבחון מודל של יישובים כפריים לא-חקלאיים שיוכלו, לדעתו, להתקיים רק במסגרת אזורית. אחד הטעמים שהניעו את רענן היה למשוך את הציבור להתיישבות בגליל שהיו לה, לדעתו, יתרונות מובהקים על פני יהודה ושומרון. הבעיה היא שאין בישראל גוף מתכנן ברמה הארצית ולכן, למשל, לא נלקחו בחשבון צורכי האוכלוסייה הערבית הגדולה במרחב זה.

המהפך השלטוני עורר אצל רענן ויץ תוגה אך גם תקווה לשינוי, מכיוון שתנועות ההתיישבות המקורבות למפלגת העבודה הוסיפו לדבוק בשיטות מיושנות. רענן פרש מתפקידו כחבר הנהלת הסוכנות וכראש המחלקה להתיישבות בשנת 1984. הצורך ביצירת דגם ההתיישבות של יישוב קהילתי נבע גם מירידת משקלה של החקלאות ביישובים חקלאיים. יישובים שהפסיקו להתקיים מחקלאות צריכים היו לדעתו להיחשב כ"שלוחות עירוניות עצמאיות".

המחנה הזמני ביבור והקמת יישוב הקבע (1983-1978)

"המועצה", מועצת גרעין עצמון, הגיעה למסקנה שיש חשיבות רבה לעלייה למחנה הזמני-ב-7 ביוני 78'. ברקע עמד הפינוי של חבל ימית ולכן הוחלט לעלות ל"מחנה הזמני" בחוות יבור. התקווה הייתה שעצם העלייה לאתר הזמני תגביר את הלחץ על המוסדות המיישבים לזרז את הקמת הישוב גם אם לא היה עדיין כל מידע על תהליך הקמת יישוב הקבע. ב-11 בנובמבר 1978 עלו שתי המשפחות הראשונות למחנה הזמני ביבור וטקס העלייה לקרקע התקיים ב-12 בפברואר 1979. אורח הכבוד בטקס היה השר אריאל שרון. הענף הכלכלי הראשון של המושב היה עבודות ציבוריות – שיפוץ האסבסטונים והקראוונים והכנתם למגורים ועבודות נוספות. העבודה התבצעה בהתנדבות על ידי החברים והתמורה התקבלה מהמחלקה להתיישבות בסוכנות – ישירות לקופת המושב. החיים במחנה הקרוואנים היו קהילתיים והצפיפות תרמה לקרבה רבה בין האנשים, כפי שתואר בהומור ב"סיפורי קרוואנים" באתר עצמון. אחת החוויות הזכורות הייתה ריבוי בעלי חיים במחנה ובמיוחד העכברים. במהלך נובמבר 1978 עלו למחנה הזמני 28 משפחות.

חומר הסברה של הקרן הקיימת לישראל מאותן שנים, תיאר מהפכה בהתיישבות בגליל: "גוש שגב – גוש התיישבות חדש, הנקרא על שם המושב הנטוש שגב, הולך ומוקם במערב הגליל התחתון...בגלל המחסור בקרקע לעיבוד חקלאי ובמים להשקיה, הוחלט כי היישובים בגוש יהיו לפי דגם המושב [הכפר] התעשייתי (כפ"ת). מערכת היישובים תכלול מסגרות של מערכות ייצור ושירותים שיחד עם העיר כרמיאל יביאו לפיתוח הדדי של האזור כולו...תוכנית פיתוח גוש שגב, שאושרה ב- 1975, כוללת הקמת 8 יישובים חדשים, 4 מיצפים, מרכז לשירותים קהילתיים, איזור תעשייה גושי, וכן הרחבה ניכרת של התשתית האיזורית: רשת כבישים, מים, תקשורת, תעשייה וכיו"ב, וכל זאת, כדי להגיע להגשמת היעד ליישובם של כ- 2000 משפחות באזור" (קרן קיימת לישראל, אגף ההסברה, גוש שגב).

בשנת 1979 ראתה הסוכנות היהודית את מרחב הגליל ההררי בדמות משולש שבסיסו בגבול לבנון וקודקודו בעיר נצרת ושטחו כמיליון דונם ובו כ-180,000 בני מיעוטים ו-70,000 יהודים. באותה שנה אושרו תוכניות המחלקה להתיישבות להקמת שלושה גושים: גוש תפן, גוש צלמון, גוש שגב. גוש שגב הוגדר כמרחב שבין מפרץ חיפה "לבקעות הגליל המרכזי" ואמורים לקום בו 9 יישובים מצורות התיישבות שונות. באותה עת כבר היו קיימים יודפת ויעד והחלו ההכנות להקמת שני יישובים נוספים. מבחינה כלכלית היישובים היו אמורים להתבסס על מפעלי תעשייה, תיירות "ושירותים בתחום המדע והחברה". כמו כן הוכנה תוכנית להקמת 28 "מצפורים": "מטרות התוכנית הן לתפוס שטחים המיועדים כבר כיום להקמת יישובים; לתפוס שטחים שבבעלות המדינה ולשמור עליהן; להקים מצפורים למשפחות מועטות שישמרו על השטח ובכך גם לענות לרצונן של משפחות לגור בתנאים שונים מהמקובל כיום" (הסוכנות היהודית, תיאור המצב בגליל ההררי, יוני 1979). 

במכתב למזכירות מפלגת העבודה מה-26 בפברואר 1980 הביע ועד עצמון את האכזבה ואת התסכול כאשר נודע להם שהגרעין שהתפלג מגרעין עצמון (גילון, שהשתייך להסתדרות האיכרים) קיבל עדיפות בעלייה על הקרקע. התנאים במחנה הזמני היו קשים, לרוב המשפחות שניים ואף שלושה ילדים ומכיוון שמדובר באתר זמני, לא היו בו פיתוח ולא שירותים קהילתיים. כך, לדוגמה, במחנה הזמני היה טלפון אחד במזכירות וכשזו הייתה סגורה – הגיעו השיחות לאחת המשפחות בתורנות. בנוסף לכך היה גם טלפון ציבורי אחד. עם הזמן, מוראל החברים והאמון במוסדות המדינה הלכו ונפגעו: "לאחר 5 שנים של קיום הגרעין מהם שנה וחצי במחנה זמני, על בסיס שייכות פוליטית, הגיע מועד המחייבנו [המחייב אותנו] לקבל החלטות לגבי העתיד. לדעת חברינו – אין טעם להמשיך ולהיאבק להקמת יישוב בגליל כאשר המדינה ומוסדותיה אינם מעוניינים בכך. החברים נוטים להחליט על פירוק היישוב בקיץ הקרוב והתפזרות החברים לערים שמהן באו". הגורם היחידי שיאפשר את שינוי ההחלטה הוא שינוי הגישה להתיישבות בגליל ונראה כי השינוי יחול רק עם חזרת מפלגת העבודה לשלטון. "באם תנטעו בלבנו ביטחון זה – ניתן יהיה לשכנע את החברים כי יש עתיד לרעיוננו ובכך להתאזר בסבלנות ולשאת את מצבינו שנה נוספת"(ועד מושב עצמון, לכבוד מזכירות מפלגת העבודה, 26.2.80).

ב- 31 במרץ 1980 הצהיר אריק רז, רכז ישובי שגב, בישיבת מועצת הגליל,  כי קיומם של יישובי גוש שגב בגליל מוטל בספק. ישנם גרעיני מתיישבים שחושבים לנטוש את הרעיון:" שישה גרעינים שאינם יודעים מתי יעלו על הקרקע – עייפו מהבטחות". רז טען כי משפחות עם ילדים שתכננו את עתידם לפי הבטחות של שרים וגורמים אחרים – הולכוּ שולל. קצב הבינוי לא ידביק את זרם הפונים. גוש שגב זקוק בדחיפות למאה דירות. עשרים משפחות נאבקות על כל קרוואן בזמן שיש קרוואנים פנויים בשומרון. (יצחק בן-חורין, "קיומו של גוש שגב בגליל מוטל בספק", מעריב, 31.3.80).

ב- 25 ביוני 1980 הפגינו אנשי קורנית ועצמון באתר שבו הוקם היישוב גילון. סגן ראש הממשלה שמחה ארליך, שכיהן גם כיו"ר ועדת השרים לענייני הגליל, שוחח איתם והבטיח לבדוק את הסיבות המעכבות את הקמתם. יעל גסקו, נציגת מושב עצמון, סיפרה כי חברי גרעין עצמון מנה כ- 70 משפחות ו-30 מהן נמצאו באתר קרוואנים זמני ליד חוות יבור. עדיין לא נעשתה כל פעולה להקמת התשתיות למרות שבתקציב הקודם הוקצבו 25 מיליון לירות להתחלת עבודות התשתית. אולם בתקציב החדש לא הוקצבו כספים כלל לטובת עצמון ("נציגי יישובים בגליל שלא נכללו בתקציב הפגינו בביקור ארליך", מעריב, 26.6.80).
בסופו של דבר, בינואר 1982 החלה בניית בתי הקבע וב- 6 בספטמבר 1983 נמסרו 36 מפתחות ל- 36 המשפחות הראשונות. בנובמבר 1983 העבירו משאיות את החפצים מהמחנה הזמני ביבור ליישוב הקבע בגבעת שגב. תמו שמונה השנים הראשונות.

סוף דבר

סיפורם של שגב ושמונה השנים הראשונות של עצמון משקפים את כל הלבטים והקשיים שבהתיישבות הציונית לכל שלביה. למרות המודעות לצורך ליישב את המרחב של הגליל ההררי, עקב החששות מהיווצרותו של אזור ערבי בדלני, התהליך היה ממושך מאוד והצעדים הנדרשים התבצעו באיטיות רבה. "העזרה הראשונה" בהתיישבות הייתה הקמת היאחזויות הנח"ל, אך ימיהן קצרים ומן ההכרח לבנות יישובים של ממש. הקשיים העובדתיים היו רבים: הריחוק של המקום, היעדר יישובים יהודיים קרובים, היעדר תשתיות מכל סוג- תחבורה, מים, בריאות, חינוך ועוד. על כל אלה יש להוסיף את העדרן של קרקעות פוריות.

הגורמים העוסקים בהתיישבות הם רבים וביניהם ישנה כפילות ויריבות. קיימת גם נוקשות רעיונית. יוסף ויץ ואחרים בטוחים שרק יישוב חקלאי ושיתופי יוכל להתקיים. אולם העולים החדשים שהגיעו לארץ בשנות החמישים והשישים, שרק אותם ניתן היה לנייד בקלות למקומות שהמדינה רצתה ליישבם, לא היו בעלי הכשרה חקלאית ולא היה להם כל ניסיון קודם במסגרות כפריות שיתופיות. הם באו מערים, עסקו בארצות מוצאם במסחר ובמלאכות שונות והיו חדורים במסורת יהודית. הפיתרון הזמני שנמצא להם בשגב היה עבודה במחצבה במסגרת "כפר עבודה" וכן עבודות שונות עבור הקק"ל, כגון ייעור והכשרת הקרקע להתיישבות. יוסף ויץ פעל ללא ליאות ובמשך עשורים להקמת ההתיישבות בשגב (ובמקומות אחרים), ועמד על דעתו שבמקום יקום מושב חקלאי. לכן הושקעו כספים רבים בנטיעת כרמי גפנים ושקדים, שירדו לטמיון בסופו של דבר.

בדומה לדמויות "פטרוניות" אחרות בהתיישבות הציונית (כדוגמת הברון רוטשילד והברון הירש) גם ויץ לא היה מוכן להתפשר עם שאיפותיהם של התושבים. ויץ התעקש על יישוב חקלאי – אך גם העדר קרקע וגם העדר הכשרה של המתיישבים הכשילו את כוונותיו הטובות. פיתוח העבודה השכירה במקום וניסיון למצוא תעסוקה בתחומים אחרים (תעשייה קלה, תיירות) יכלו להיטיב עם שגב, אך עיקשותו של יוסף ויץ והנסיבות הקשות הכשילו את שגב. ויץ גם ראה בעיבוד הקרקעות צורך חיוני מבחינה לאומית וביטחונית ולא רצה לוותר עליו.

אולם דווקא תושבי שגב הבינו היטב את המציאות וכבר בשנות השישים המוקדמות הציעו לצמצם את ההסתמכות על החקלאות לאלו שרצו בכך ולאפשר לאחרים לעבוד במחצבה ולפתח מלאכה ואף בית הבראה במקום. במבט היסטורי לאחור, נראה ששאיפות תושבי שגב והצעותיהם, בתחילת שנות השישים, עלו בקנה אחד עם הרעיונות היישוביים (כפר תעשייתי ויישוב קהילתי) שלפיהם הוקמו יישובי משגב (ובהם עצמון) בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים. מתברר שאנשי שגב היו חלוצים לא רק במעשה אלא גם בהבנת הדרכים הנכונות לקידום ההתיישבות היהודית בגליל ההררי. 

הדמיון בין פרשת שגב לבין מפעלו של הברון, למרות הדורות שחלפו והניסיון שנצבר, הוא רב. בשני המקרים קיבל הגורם המיישב את ההחלטות מבלי להתחשב בדעתם של המתיישבים; המתיישבים בשגב קיבלו בתחילת הדרך שכר על עבודתם, בדיוק כמו הראשונים במושבות; בשני המקרים נתלו התקוות בעיקר בענף הגפן (!); כאשר המתיישבים המרו את דעתו של הגורם המיישב,  הגיב "הפטרון" בזעם, ב"שבירת כלים" ובהעברת האחריות לגורם אחר – כפי שעשה יוסף ויץ כאשר העביר את האחריות על המקום מהקק"ל למחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. זאת  בדומה לדרך שבה העביר הברון את המושבות מאחריותו (באמצעות מנגנון הפקידות) ליק"א.

התנאים הקשים והפסקת התמיכה באלו שלא רצו לעסוק בחקלאות הובילו לעזיבה מואצת. אחר כך נערמו המשברים זה על גבי האחר. הניסיון להחיות את המקום באמצעות התנועה להפצת התורה לא צלח. הגרעין הוותיק נאבק ככל יכולתו, במשך עשורים, על המקום שנאחז בו, אך יחסי הכוחות היו כמובן לרעתו.

המוסדות המיישבים פיתחו דגמים יישוביים שאינם מבוססים על חקלאות רק בשנות השבעים ובינתיים המושב שגב עבר משברים רבים ויחסיהם של בני הגרעין הוותיק עם הממסד נעכרו כליל. לפיכך העדיפו המוסדות לפרק את מה שנשאר מהמושב שגב ולהרוס בפועל נכסים שהושקעו בהם עמל ומשאבים ולהקים במקום יישוב חדש לגמרי.

על חורבותיו של שגב קם היישוב הקהילתי עצמון ובמקום שבו התקיים שגב נשארו עד היום שש- שבע משפחות שצברו משקעים קשים ועברו סבל רב. באופן מפתיע למדיי, למרות היתרונות המובהקים מהם נהנו אנשי עצמון בהשוואה לאנשי שגב, גם הם עברו מסכת ייסורים ממושכת שנמשכה כשמונה שנים. במהלך שנים אלו סבלו משרירות ליבם של המוסדות המיישבים ומתנאים קשים במחנה זמני ביבור.

רק בסוף שנות השבעים "השכילו" המוסדות המיישבים להכיר בקיומם האפשרי של יישובים שאינם חקלאיים ומידת השיתופיות בהם מצומצמת למדי (ואף זמנית), וכך קמו הכפר התעשייתי ואחריו היישוב הקהילתי, שחבריו נהנים משיתופיות חברתית מצומצמת ומעצמאות כלכלית מלאה.

בתולדות ההתיישבות הציונית היו מקרים רבים בהם יישובים קמו פעמיים ושלוש ואף יותר. המושבה פתח תקווה קמה לראשונה בשנת 1878 על ידי היהודים אנשי "היישוב הישן" ומכיוון שלא הצליחו להיאחז במקום קמה בשנת 1882 המושבה פתח-תקווה; המושבה גיא-אוני (ג'עוני) קמה אף היא בשנת 1878 ואחר כך קמה במקום המושבה ראש-פינה; דוגמה מיוחדת היא בני יהודה, שהוקמה על ידי יהודים מצפת ברמת הגולן בשנת 1887, ננטשה ויושבה חליפות עד שהמשפחה האחרונה עזבה את המקום לאחר רצח אם המשפחה ואחד הבנים בשנת 1920. בני יהודה, הוקמה מחדש, כמרכז אזורי, בשנת 1972, לאחר מלחמת ששת הימים.

לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ולחסוך מאנשי שגב את הסבל הרב שהיה מנת חלקם. אולם ניתן לפחות לשכך מעט מן הזעם והעלבון שנותרו מן העבר. עלינו לשנות לחלוטין את הגישה כלפי אנשי שגב שנותרו במקום עד היום וכלפי התשתית הפיזית שנותרה מן הימים ההם. רק כפרי עבודה מעטים נותרו ושימורם בצורה המקורית יכול להעיד על המאמץ להתיישבות בתנאים קשים ונגד כל הסיכויים. צריך לשמר את הבתים שנשארו משֶגֶב וליצור מסלול ובו תיעוד והנצחה של שגב ואנשיה ולחבר, במעשה ובתודעה, את מה שנשאר משֶגֶב עם עצמון. עלינו להפוך את הסיפור של שגב לחלק מהמורשת של יישובי משגב ולשלב את סיפור ההתיישבות בחינוך בבתי הספר המקומיים. בדרך זו העבר והזיכרון ההיסטורי עשויים להפוך מנטל לנכס. עלינו להכיר בכך שההתיישבות היהודית באזור משגב, המוכרת בצדק כאחד מאזורי ההתיישבות המטופחים והמשגשגים בארץ, חייבת חוב של כבוד לעולים משנות החמישים שהגיעו להר טרשים קרח והשתדלו, כמיטב יכולתם, להכות בו שורש. הקבלה המלאה של אנשי שגב וסיפורם, תפצה אותם ולו באופן סמלי על העבר ותפתח דרכים להתחלה חדשה. כפי שאומר השיר – "כולנו רקמה אנושית אחת". 

ביביליוגרפיה

תודתנו נתונה לאריק רז, ראש המועצה המקומית הראשון של משגב (כיהן בשנים 1996-1982);  לזאב שביט על הערותיו החשובות ועל המסמכים ההיסטוריים שהועיל למסור לעיוננו לצורך כתיבת תולדות עצמון; לרן נופר על העידוד והסיוע.

ארכיונים וחומר ראשוני

  • אתר היישוב עצמון: היסטוריה של עצמון- 1. סיפורי קראוונים; 2. הגרעין של עצמון; 3. המחנה הזמני – הקמת היישוב.
  • הארכיון הציוני המרכזי
  • ארכיון צה"ל
  • עיתונות יהודית היסטורית (אתר אינטרנט) - דבר, חרות, על המשמר, ידיעות אחרונות, מעריב

מאמרים, ספרים, מחקרים וריאיונות

  • אזולאי דוד, בתוך: נועה ברקת (תחקיר וכתיבה), משגב (1999) עמ' 30 – 35
  • אפרת אלישע, תכנון לאומי ופיתוח בישראל בשנות האלפיים, רעננה (2003)
  • בן ארצי יוסי, "דרכים וכיוונים בחקר ארץ-ישראל ויישובה", קתדרה 100 , ירושלים יד יצחק בן-צבי, 2001, עמ'  376-361
  • גבתי חיים, מאה שנות התיישבות, הקיבוץ המאוחד, ת"א (1981)
  • גל צבי, חורבת ראש זית כבול המקראית, אוניברסיטת חיפה, מוזיאון ראובן ועדית הכט (1989)
  • גרוסמן דוד, האוכלוסייה  הערבית והמאחז היהודי, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ,ירושלים (2004)
  • דור אברהם, מפעל המצפים בגליל עשרים שנים אחרי, עיונים בביטחון לאומי, גיליון 6, יולי 2004
  • דנטה שלומית, איזור משגב במלחמת העצמאות, משגב (1990)
  • דקל יהודה, "היישוב הקהילתי והכפר הקהילתי", בתוך: אברהם רוזנמן (עורך), התיישבות ופיתוח אזורי, כתר, ירושלים (1984) עמ' 164-155
  • הס אשכנזי מעיין, מקומו של יוסף ויץ בעיצוב נופה היישובי של מדינת ישראל 1949-1966, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור בהנחיית יוסי בן ארצי, אוניברסיטת חיפה, 2007
  • ויץ יוסף, יומני ואגרותי לבנים, מסדה, רמת גן (1965)
  • ויץ רענן, המחרשה הגדולה ומפת התכנון, מוסד ביאליק, ירושלים (2003)
  • זגייר עלי, כפר ירכא וסביבתו, הוצאה עצמית (1993)
  • אלח'אלדי ואליד, כדי שלא נשכח (ערבית) ( 1990)
  • טובי יעקב, על מפתן ביתה, מכון בן גוריון/מוסד הרצל, ירושלים (2008)
  • קדם זאב, כפר עבודה כשלב מעבר לכפר משקי צורת התיישבות ייחודית בשנות ה-50, עבודת גמר  בהדרכת  יוסי בן ארצי, החוג ללימודי ארץ ישראל אוניברסיטת חיפה 1999
  • יד טבנקין, הגליל ההררי יישוב איכלוס ופיתוח, יום עיון, אוגוסט 1984
  • מוריס בני , מלחמות הגבול של ישראל 1949-1956,עם עובד, ת"א (1996)
  • מוריס בני, 1948 תולדות המלחמה הערבית- ישראלית הראשונה, עם עובד, ת"א ( 2010)
  • מוריס בני, תיקון טעות: יהודים וערבים בארץ-ישראל  1936-1956, עם עובד, רעננה (2000)
  • המערכת, "מסע מערב הגליל ונצרת (8- 18 ביולי 1948)", מערכות נב-נג, אוקטובר 1948
  • רוזנמן אברהם (עורך), התיישבות ופיתוח אזורי, כתר, ירושלים (1984)
  • שביט תרצה, קול ההתחלות, שגב – ראשוניות, פרופיל מתיישב, עמרם אזולאי 
  • שמואלי אבשלום, ארנון סופר ונורית קליאוט (עורכים), ארצות הגליל, חלק ב', אוניברסיטת חיפה, משרד הביטחון (1983): מאמרים בקובץ (לפי שמות הכותבים): אברהם רוזנמן, עמ' 704-683; אבשלום מובחר,  עמ' 716-705; לביאה אפלבום, עמ' 722-717   
  • שניצר מאיר, הקולנוע הישראלי, כנרת, ירושלים (1994)

ריאיונות

ריאיונות שנערכו על ידי ישראל בן-דור: עם אריק רז, ראש המועצה הראשון של משגב, 26 באפריל 2010; עם עוזי מדר, תושב שגב, 23 באפריל 2002; עם יהודה בן-סימון, תושב שגב, 25 ביולי 2013

ריאיון של דן סבר עם זקינו מדר

פרסומים אינטרנטיים

מוסי נורמה, סיור במיעאר – דיווח, 12.4.2002

פייג  נורית וראפע אבו ריא, "שרידי ישוב מהתקופה ההלניסטית והרומית שנחשפו בחפירות מיעאר (יעד)", אתר רשות העתיקות, רבקה שפק- ליסק, הכפר מיעאר היה בעבר כפר יהודי (אתר אינטרנט), רות המואביה כוכבת קולנוע, יקום תרבות ()
שימוע בנושא תוכנית הבנייה במושב יעד (הכפר מיעאר) ומידע על מיעאר באתר "זוכרות".

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על הקמת שגב ועצמון (1983-1953) - שלושים השנים הראשונות (1)

    בושנינו אביבה

    bouchenino@gmail.com
    קוראים לי אביבה בושנינו ואני בת של משפחה שהגיעה לשגב בשנת 1956, יחד עם עוד 60 משפחות. גרנו תחילה בפחונים - חוויה בפני עצמה - ואח"כ נבנו בתים דו משפחתיים ואנו גרנו בשכנות למשפחת אלפסי. אבי שימש כמזכיר היישוב עד שנת 1963 כשמישהו שם בכסא השן של מה שקראו אז ממשלת ישראל החליט שצריך לפרק את היישוב וביקש מהתושבים למצוא לעצמם מגורים חלופיים.... יש לי תמונות של המקום כפי שהוא נראה בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 אשמח לשלוח אליך אם תרצה... רק קוריוז - רציתי לחזור לגור שם כי תמיד אהבתי את המקום, לצערי נתקלתי בדלת סוגרה הרמטית בגלל גילי המופלג...
    יום חמישי י"א בתשרי תשע"ז 13 באוקטובר 2016

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.