דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

פרק 14: תואר בכל מחיר - הדור הכי "משכיל"

בית ספר הריאלי בחיפה
בית ספר הריאלי בחיפה
נורית קרצר
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל רחמים
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ששון תירם
באדיבות דוברות האונ' העברית
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל רחמים
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ברונו שביט
באדיבות דוברות האונ' העברית
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שמעון קדוש
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז זאלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
באדיבות דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
באדיבות דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
באדיבות דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
קמפוס בית בירם - בית ספר הריאלי בחיפה
קמפוס בית בירם - בית ספר הריאלי בחיפה
נורית קרצר
קמפוס בית בירם - בית ספר הריאלי בחיפה
קמפוס בית בירם - בית ספר הריאלי בחיפה
נורית קרצר
קמפוס בית בירם - בית ספר הריאלי בחיפה
קמפוס בית בירם - בית ספר הריאלי בחיפה
נורית קרצר
תמר אלמוג, עוז אלמוג


נוצר ב-5/7/2014

חינוך בעידן הכאוס

בין הסטטיסטיקה למציאות

על מנת להבין את הגישה של דור ה-Y להשכלה יש להכיר את המערכת הציבורית שחינכה ולימדה את השכבה הזאת בילדותם ובמהלך התבגרותם. אמנם קשה לבצע הכללות גורפות אודות המערכת הזאת בשל מורכבות המדדים ובשל מחסור במידע היסטורי,* אבל אפשר להצביע בזהירות על מגמות מרכזיות שעולות באופן ישיר או מרומז מהמחקר המדעי ומהראיונות שערכנו עם מומחים בתחום. באופן כללי אפשר לומר שמערכת החינוך הישראלית עברה תהליכים היסטוריים מנוגדים: התקדמות מחד גיסא ושקיעה מאידך גיסא. מצד ההתקדמות אפשר למנות גידול משמעותי במגוון שיטות ההוראה וחומרי הלימוד. מדעי החינוך, שהתפתחו מאוד בעשורים האחרונים, מזינים כל העת את המערכת ומשפרים אותה. המודעות לסגנונות למידה, לקשיי לימוד ובאופן כללי לפסיכולוגיה של הלומד והמורה גדלה והיא יצרה מעטפת דמוקרטית שבתוכה חונך דור ה-Y.

גם הפערים בין עדות, מגדרים ומגזרים צומצמו בהדרגה. שיעור הולך וגדל של תלמידים ישראלים זכאים היום לתעודת בגרות,* ומְפלס דרכו להשכלה הגבוהה (נתונים ראו להלן). משאבים לא מבוטלים מושקעים בשדה החינוך, הן על ידי גופים ציבוריים (ממשלה, רשויות מקומיות, עמותות ועוד) והן על ידי ההורים. בשנות התשעים (שנות ההתבגרות של הYניקים) הם היו גבוהים במיוחד, גם בהשוואה למדינות מערביות אחרות. במילים אחרות, דור ה-Y גדל במערכת החינוך המתוקצבת ביותר בהיסטוריה הישראלית.*

אבל חרף המגמה החיובית הזאת, התוצאות לא תואמות את הציפיות, והביקורת על מערכת הולכת וגדלה משנה לשנה. ממצאים שונים מראים מגמה עקבית של ירידה ברמה, לא רק בהשוואה למדינות אחרות, אלא גם בהשוואה לנתוני העבר של ישראל. קשיים בתחום הקריאה ההתבטאות בכתב ובעל פה וחסרים בידע תשתיתי נחשפים מדי שנה, ומעוררים פולמוס ציבורי נמשך.* דור ה-Y הוא למעשה הדור הראשון שלמד מכיתה א' ועד י"ב במערכת חינוך שמשדרת אותות מצוקה. הוא תוצר של מוסד מסורבל ושמרני, שלא השכיל להתאים את עצמו לרוח הזמן, מוסד שמתקשה למשוך כוחות הוראה איכותיים ומעכב צמיחה של חלופות לשיטות שאבד עליהן הכלח. האלטרנטיבות הספורות שהצליחו להכות שורש, פה ושם, בדמות "בתי-ספר ייחודיים" על אזוריים, היו לרוב פרי יוזמות מקומיות של הורים אכפתיים ובעלי אמצעים ונחישות. רבים מיזמי החינוך הללו התגברו על קשיים בירוקרטיים ופוליטיים באמצעות יצירת עובדות בשטח.*

דור ה-Y הוא גם דור שגדל במעטפת אידיאולוגית של "התלמיד במרכז" (הפדגוגיה הפיידוצנטרית). זו פדגוגיה שמצד אחד הגדילה את הרגישות לצרכי התלמיד ולכבודו כאדם, ומצד שני צימצמה את האשראי של מוריו, והקשתה על סימון גבולות, על הרתעה ועל הצבת רף גבוה של מאמץ ונחישות.

למעשה נוצר פער פרדוקסלי בין רמת ההשכלה הפורמלית של הדור הזה לבין רוחב ההשכלה שלו ועומקה. מבחינת תעודות רשמיות, דור ה-Y הוא הדור המשכיל בתולדות המין האנושי, בעיקר במדינות המערב. בישראל זהו למעשה הדור הראשון שרוב בניו ובנותיו מהשכבה היהודית החילונית סיימו שתים-עשרה שנות לימוד. גם שיעור בעלי תעודות הבגרות והתארים האקדמיים בתוכו הוא הגבוה בתולדות המדינה.*

אבל, כאמור, המספרים והתארים לא מספרים את כל הסיפור. מה באמת מסתתר מתחת לתעודת הבגרות? עד כמה מערכת החינוך מוציאה מתוכה אנשים משכילים וסקרנים? עם איזה מטען אינטלקטואלי וערכי הם יוצאים בתום שתים-עשרה שנות לימוד? עד היום איש לא ניסה להשיב על השאלות הללו באופן מקיף ומדויק. המרצים באקדמיה הם שחשים על בשרם, אולי יותר מכל גורם אחר, את תוצאות המשבר. אבל שתחושות אי הנחת עולות בשיחות מסדרון ובסמינרים מחלקתיים, המערכת הרשמית שותקת ומדחיקה את המציאות הקשה.

יאללה בלגן

לא נזקקנו לראיונות רבים עם מורים ומנהלים כדי להכיר בעובדה שבתי ספר רבים (אולי רובם) הפכו, בעיקר משנות התשעים ואילך, למרחב כאוטי, ללא כבוד הדדי, ללא חדוות הוראה ולמידה, ללא סמכות וללא סדר וארגון. הדברים תועדו בשנים האחרונות באינספור כתבות, מאמרים, ספרים ותוכניות טלוויזיה.

המגמה הכללית, של ריכוך החינוך הסמכותי והעמדת הילד במרכז, במקום מוריו ומחנכיו, עירערה את הסדר והמשמעת בגנים ובבתי-הספר כבר בשנות השמונים. אבל החל בשנות התשעים היא הלכה והוקצנה עד כדי שיתוק חלקי של המערכת החינוכית. זאת בחסות חוקים, תקנות ונהלים (של הכנסת ושל משרד החינוך), מדיניות ציבורית ואקדמית והשפעה תקשורתית.

חוק זכויות התלמיד, למשל, שהתקבל בשנת 2000, נחקק ממניעים טהורים. הוא קבע את הזכות לחינוך, את איסור האפליה, את אמצעי הענישה, את נוהל הרחקת תלמידים מבית הספר ואת הזכות להתארגנות תלמידים במסגרת מועצת תלמידים. אבל הפרשנות של החוק והתקנות שהוצאו בעקבותיו קשרו את ידי המורים והמנהלים. בעקבות החוק פורסמו לא מעט חוזרי מנכ"ל משרד החינוך, אשר נראים כמו מסמכים, שנוסחו על ידי עורכי דין חרוצים. הם אוסרים על הוצאת תלמיד מפריע מהכיתה ומבית הספר ומקלים באופן גורף על "לקויי הלמידה" (במקרים רבים מקבלים התלמידים פטורים והקלות למרות שיכלו להסתדר גם בלעדיהם או בעזרת חלקם). בשם עיקרון מקודש ותמוה הקרוי בפי משרד החינוך "התמדה", בתי ספר רבים מחזיקים תלמידים בעלי רקורד מפוקפק של הפרעות התנהגותיות ומשמעת קטסטרופלית. במקום לעבור למסגרת חלופית, שמתאימה להם יותר, מושארים התלמידים הללו בבית הספר, והופכים לסיוטם של המורים. הם מציקים לתלמידים אחרים, משוטטים משועממים בין הכיתה למסדרון, סופגים עלבונות ומעליבים. מקצתם מפתחים התנהגות עבריינית שמשפיעה לרעה על סביבתם. איש לא נוקף אצבע כדי לא לקלקל את סטטיסטיקת ה"התמדה" שמנפק משרד החינוך. אלו אמצעי משמעת נותרו בידי המורים? שיחות אישיות עם התלמיד, פנייה למחנכת, מכתבים להורים, ריתוק לשעה בסוף היום לתרגול נוסף (עונש גם למורה), הורדת ציון במרכיב המשמעת (קשה מאד ליישום), ובמקרי הקצה - השעיה ליום (אמצעי מותר בשימוש מוגבל). ענישה מרתיעה כמעט ולא קיימת, אלא במקרים ספורים - בעיקר כאשר מדובר במנהל כריזמטי ועצמאי במיוחד.*

עם סיום הכשרתו במכון מנדל למנהיגות חינוכית הלך מבקר הספרות דורון קורן ללמד תנ"ך וספרות בחטיבת הביניים בבת ים. כך סיכם את רשמיו: "הגעתי כדי ללמד אחרת. מה שלא ידעתי הוא, כי מאז שלימדתי לאחרונה, לפני כעשור, התעצמה מאוד בעיית המשמעת והפכה לעניין הבוער ביותר, למין שומר סף אלים המונע מראש כל כניסה של מידע אל מוחות התלמידים.
זו הייתה במובן מסוים העבודה הכי קשה שעשיתי בחיי, ועם חלק מהכיתות מצב הדברים נותר בעייתי לגמרי גם בסוף התקופה. הגעתי כממלא מקום בשש כיתות ח' וט', כולל חינוך כיתה. אחרי ארבעה חודשים לא נשאר בי כמעט כוח להמשיך במלחמה היומיומית הזאת על הקשבת התלמידים. נשמע הצלצול, אתה פוסע במסדרון לעבר הכיתה. מתוך מהומת הצעקות, טריקת הדלתות, הכאפות והריצה הפראית - תמיד נדמה שמישהו תיכף יתנגש בך, ולפעמים הוא אכן מתנגש - אתה נכנס לשיעור. כאן, בכיתה, ההפרעות הן רב-שכבתיות: שכבת הבסיס היא פטפוט בלתי פוסק, אוטומטי. פטפוט הוא מצב הקשב הקבוע של הכיתה. אם לרגע הצלחת בדי עמל להשיג הקשבה, ייבלעו מילותך בחזרה אל תוך הפטפוט. אם רק תתעכב קצת בדיבור או אם תבקש מתלמיד לענות על שאלה או אם תבקש ממישהו להקריא משהו, או אם ייכנס אחד המאחרים לכיתה (הם כל הזמן מאחרים) וכרגיל יתיישב לאט וברעש, או אם ידפוק מישהו בדלת כדי להודיע הודעה או כדי להוציא כמה תלמידים לצורך פרויקט כלשהו (יש המון פרויקטים במערכת החינוך) - ברקע ירחש תמיד ויגאה מחדש הפטפוט.
אבל המלמול האינסופי הזה הוא החלק הרגוע יחסית. ברוב הכיתות - וזה בולט במיוחד בשכבות ז' וח' - מדובר גם בקריאות ובצרחות ובזמרה באמצע השיעור, בטריקה של דלתות הכיתה (דלתות נטרקות הן אחד הצלילים הנפוצים בבתי הספר), בקימה והסתובבות בזמן שאתה מדבר, בהשלכת כדורי נייר על אחד התלמידים או לעבר הפח, בהתעסקות מרוכזת בטלפון הנייד, באכילה או שתייה, בהתעלמות חצופה מקריאות המורה לשקט או במענה תוקפני. וכמעט כרגיל, בשקרנות אוטומטית. 'נשבע לך שלא זרקתי כלום', אומר לך בעצבים התלמיד שכרגע השליך לנגד עיניך כדור נייר, והתלמידה שעליה הוא זרק מחזקת את דבריו.
'אני בהלם קרב', אמר לי סמינריסט אידיאולוגי אחרי כמה שיעורי היסטוריה שניסה להעביר מול חצי כיתה, כחלק מהתמחותו בהוראה. מורה מנוסה ואסרטיווית יותר דיברה על 'קרבות נינג'ה' מתמידים עד שמושג השקט. מורה שלישית קראה לזה 'כאוס'. הבעתה היתה מבוהלת. בתקופתי בחטיבה ראיתי בין השאר תלמיד שראשו הוטח אל סורגי החלון והוא נזקק לטיפול רפואי באפו, ותלמידה שפניה כמעט נתקלו בדלת שנבעטה בעוצמה מן העבר השני, בידי תלמיד אלים. יצאתי אליו בצעקות, הוא לא ממש התרגש."*

האלימות בבתי הספר, שהיא בעצם רק קצה הסקאלה של אובדן שליטה, אינה תופעה חדשה בנוף החינוך הישראלי. הכיתה היתה מאז ומעולם זירה רגישה ונפיצה, ומשברים בין מורים לתלמידים היו ויהיו ככל הנראה תמיד. אבל כאמור, מה שהיה בעבר תופעה שולית הפכה בתקופת ההתבגרות של דור ה-Y למגיפה ממארת.

מראשית שנות התשעים גדל נפח המחקרים המדעיים שהוקדשו לחקר הסוגיה, והממצאים שפורסמו ציירו תמונה עגומה.* כך, למשל, סקר מקיף שנערך בקרב 400 מורים ב-2012 העלה את הנתונים הבאים:* יותר מ-2,000 מורים מתוך כ-52,000 מורי בתי הספר העל-יסודיים (קרוב ל-4 אחוזים) נפלו קורבן לאלימות פיזית מצד תלמידים, ורבים מהם נפצעו ואושפזו בעקבות המקרים. כרבע (23 אחוזים) מהנשאלים דיווחו כי היו עדים לאלימות פיזית שננקטה כלפי עמיתיהם בבית הספר שבו הם מלמדים. האלימות באה לידי ביטוי בסטירות לחי, בדחיפות, באגרופים, בבעיטות ואפילו בהשלכת אבנים. היו אף מקרים של איום בנשק על מורים והטרדה מינית (שליחת ידיים) של מורות. יותר ממחצית המורים דיווחו כי התלמידים קיללו אותם, לעגו להם, והשפילו אותם. יתרה מכך, הסתבר כי אחת הנקמות הפופולאריות בקרב תלמידים נגד מורים היא השחתה של רכביהם. יותר מ-2,000 מורים (קרוב ל-4 אחוזים!) סבלו מכך.*

ביטויי אלימות כלפי מורים בבתי ספר על-יסודיים

לאלימות נגד המורים השלכות קשות לא רק על ביטחונם של המורים על תחושותיהם,* אלא גם על יכולת הלימוד וההוראה בפועל.* הנה כי כן, 20 אחוזים מהמורים מדווחים שהם מקדישים לפחות שליש מכל שיעור לטיפול במשמעת, והדבר מקזז זמן יקר מהשיעור.

הפגיעה המתמשכת במורים ובסמכותם וחוסר האונים שלהם לנוכח התנהגות התלמידים גם תורמים לדימוי הנמוך של המקצוע ולרצון של מורים רבים לפרוש בטרם עת.*

מורה מהדרום: "קללות, איומים ומכות. הציבור לא מבין זאת, אבל אנחנו על סף תהום".*

מורה בחולון, בעלת וותק של 15 שנים: "לאורך השנים, אני מבחינה בהידרדרות ברורה. אפשר לחכות חצי שעה עד שיהיה שקט בכיתה, פשוט כי התלמידים לא מתייחסים למורה. אני עכשיו בחופש, וחושבת על איך אני חוזרת ל'בית המשוגעים' הזה. אנחנו נאבקים על החיים שלנו בבית הספר, ואף אחד לא יודע מאיפה תבוא הפגיעה".*

מורה מחיפה: "תלמידים מעזים להגיד למורים כל דבר כמו 'אתה לא תגיד לי מה לעשות'. זה משהו די יומיומי. התלמידים לא מבינים שמורים הם בני אדם, שהם בעלי רגשות, שקורים להם כל מיני דברים בבית, שהם יכולים להיעלב. אני עצמי עברתי תהליך של התעללות של תלמידים עד כדי כך שהביאו אותי לבית חולים עם אבחנה של 'פוסט-טראומה' והחלטתי להחליף בית ספר. אני לא כל כך רוצה לדבר על זה."

סגל ההוראה בבית הספר אינו היחיד שסובל מאלימות. היא אינה פוסחת גם על התלמידים עצמם, שרבים מהם סבלו וסובלים מהקנטות ומפגיעות פיזיות ונפשיות מצד חבריהם.* משרד החינוך עשה ניסיונות להילחם בתופעה בדרכים מגוונות (תקנונים, ציונים, ענישה ועוד), אבל ללא הצלחה יתרה וחלק גדול מה-Yניקים נאלצו לבלות את כל חייהם בבית הספר באווירה כזאת.*

משטר הפחד של ההורים

כבר בשלהי שנות התשעים הקים יצחק לוי, שר החינוך דאז, ועדה ציבורית לצמצום האלימות בקרב ילדים ונוער.* ההמלצות כללו, בין השאר, איסור על הכנסת כלי נשק לבתי הספר, הגדרה מדויקת של סמכויות מנהלי בתי הספר, מתן חופש פעולה לקביעת מדיניות פנימית בית ספרית לטיפול באלימות ועוד. משרד החינוך לא יישם חלק גדול מהמלצות הוועדה, הן בשל התנגדות הדרג המקצועי (שנטה יותר לתמוך בהשקפת "הילד במרכז" וסיפוק צרכיו) והן בשל אילוצי תקציב (למשל, הגדלה ניכרת במספר התקנים ליועצים חינוכיים). אבל גם אם המלצות הוועדה היו מיושמות במלואן, ספק אם הדבר היה מקטין את האלימות בבתי הספר, מהטעם הפשוט שמדובר בסימפטום של בעיה עמוקה יותר: החינוך המתירני והסלחני בבית.*

ב-2008 פרסם בני ציפר, עורך הספרות של הארץ, מאמר משעשע ועצוב כאחד שכותרתו "מפלצות הקרויות בלשון חיבה 'ילדי ישראל'". בפעם הראשונה העז אינטלקטואל בכיר להטיח את האמת בפנים, ללא תקינות פוליטית. במקום להטיל את האשמה על המורים, כמקובל במקומותינו, הוא האשים את הצעירים ובעיקר את הוריהם. המאמר זכה לתהודה רחבה, כיוון שרבים הזדהו עם המסרים שלו:

"נתחיל מזה שצריך לתת לדעתי פרס ישראל לכל אחד מהמורים בארצנו, הטובים והרעים כאחד, על כך שהם מוכנים לשהות בחדר אחד במשך כמה שעות ביום עם כארבעים מפלצות קטנות מהזן הקרוי בלשון חיבה 'ילדי ישראל'. [...] התלמיד הישראלי המבקר בהם הוא יצור אגרסיבי, מפונק, אידיוטי לעתים, החושב - כי כך לימדו אותו בבית - שהוא מרכז העולם ושהכל מגיע לו בלי שום מאמץ מצדו."*

רוב המרואיינים שרואיינו למחקרנו הסכימו עם הקביעה שהקצנת סגנון החינוך החברי בבית הוא אחד הגורמים המרכזיים להיחלשות מערכת החינוך הציבורית.

צעירה בת 28: "בעבר הילד היה שואל: אמא למה? והיא הייתה עונה: כי אמרתי לך. ההורים לא דורשים היום ציות עיוור. להכל נותנים הסבר. לכן גם התלמידים לא עושים שיעורי בית ולא עושים מה שהמורים מבקשים. כי הם לא מבינים למה זה חשוב. הם לא רגילים לציית לפקודה כי אמרו להם. זו הבעיה בבית הספר, בצבא, בחוגים, בלמידה אקדמית, בעבודה."

הורים רבים נמנעים מזה שנים מלהתעמת עם ילדיהם בנושאי התנהגות לא ראויה כבר בגיל הגן. הם נוטים לוותר בנושאים המחייבים משמעת עצמית והתחשבות בזולת. המילים "לא" ו"אסור" נמצאות מחוץ לז'רגון המשפחתי. וכשהילד מגיע לגן ולבית הספר מתוך בית מפנק ומגונן קשה לו לסגל דפוסים של משמעת עצמית.* אבל באותה נשימה שהם הקלו על ילדיהם בבית ונמנעו מעבודה חינוכית סיזיפית ולא נעימה, הורי דור ה-Y דרשו ממערכת החינוך הציבורית "תוצאות".* כך הפכו מוסדות הלימוד לזירה של תלונות ועימותים בין הורים למורים – והקורבנות העיקריים של התופעה הזאת היו ה-Yניקים.*

חשוב להקדים ולומר כי מעורבות ההורים בגנים ובבתי הספר חשובה ואף חיונית בתהליך החינוכי.* אבל לצד המעורבות הטובה התפתחה בשני העשורים האחרונים גם מעורבות הרסנית.* הורי דור ה-Y הם דור ההורים הראשון שרבים מהם התנהגו בתובענות, בזלזול ובהתרסה על סמכותם ועל פעולתם של המנהלים והמורים, לעתים עד כדי אלימות מילולית ופיזית, ובחיפוי על תלמידים סוררים.*

מנהלי בתי ספר ומורים רבים מדווחים על ימי הורים, שהפכו לשוק, ועל שיחות תוכחה עם קללות ואף איומים (למשל, כאשר הציון לא נראה לתלמיד או להוריו). הורים רבים מתקשרים למורים בכל שעה שמתאימה להם, פורצים לחדר המנהל בצעקות ואיומים, ושולחים אי־מיילים משולחי רסן. הם מפעילים לחץ על המורים להעלות את ציוני המגן של ילדיהם, מרבים להתלונן על קיפוח ואפליה, וכשזה לא עוזר, הם עוברים לדבר על ליבו של המורה, ולהסביר שהילד חולם ללכת ללמוד באוניברסיטה, ושהציונים הנמוכים שניתנו לו יפגעו בסיכוייו.

מורים רבים חוששים להתלונן, ומעדיפים להשתיק את העניין, גם במחיר של ספיגת עלבונות, ולעיתים גם קשיי תפקוד יומיומיים. משרד החינוך מתקפל מהלחץ, והרשויות המקומיות מגבות לא אחת את ההורים כדי להשיג שקט תעשייתי.  

בדצמבר 2013 התפרסמה כתבה ב"ישראל היום", שסקרה בהרחבה את התופעה:

מורה: "כבר התרגלנו לראות בבתי הספר הורים ששועטים לחדר המנהל ומתחילים לריב עם המורים ולצעוק עליהם בגלל משהו שקרה לילד או לילדה."

מורה: "לפני 20 שנה, אם הייתי מדווחת להורים על כך שבנם עישן סמים ושאני משעה אותו מבית הספר, הם היו מחטיפים לו סטירה. היום, לא רק שהורים לא יגבו אותי במקרים דומים, הם אפילו יאיימו בתביעה, מה שמלחיץ לא פעם את המנהל, שמחזיר את הילד לספסל הלימודים כאילו כלום - רק כדי לא להוציא לבית הספר שם רע. אנחנו כמורים עומדים חסרי אונים במצבים האלה."

מורה: "ההורים בעצמם מדברים בצעקות, אז לא קשה להבין שההתנהגות של הילד מגיעה מהחינוך בבית."

מנהל: "ההורים מבינים למה יש מערכת חוקים וגבולות - עד שזה מגיע לילד שלהם. באסיפות הורים כולם ידברו על כך שצריכים לחנך את הילדים נכון וביד חזקה, אבל ברגע שמדובר בילד הפרטי שלהם, הם לא מבינים מה לא בסדר במה שהילד שלהם עשה, ומתפלאים למה הוא משלם מחיר על המעשים שעשה. מורה בכיתה א' סיפרה לי על מקרה שהיא אמרה לתלמיד שלה שהיא תעניש אותו, והוא אמר לה: 'אבא שלי לא יאהב את זה'".*

קצין בכיר במשטרה סיפר על אובדן הסמכות ההורית בתהליך ההרתעה: "פעם הייתי מתקשר להורים ומספר להם שאספתי לתחנה את הבן שלהם שיכור, הייתי צריך לבלום אותם בתחנה שלא יחטיפו לילד סטירה. היום אני צריך לעצור אותם שלא ירביצו לחוקר."*

המעורבות השלילית של ההורים נעשתה שכיחה יותר מבעבר, בין השאר, בשל מהפכת הסלולרי, שמאפשרת לכל תלמיד להזעיק את הוריו כל אימת שנוצר עימות בינו לבין המורה או המנהל.

אמא לבת מדור ה-Y: "בכיתה של הבת שלי (ד') הילדים התקשרו בהפסקה להורים כדי שיבואו לקחת אותם הביתה. זה קרה בעקבות כל תקלה או עימות עם המורה, או ילדים אחרים. זה פתרון מאד פשוט והוא הלחיץ את כל ההורים. אני גם לא מקנאה במורים."

אם לא די בכך שלמורים אין גיבוי מצד הורי התלמידים, מערכת המשפט קושרת את ידיהם. הורים רבים למדו את השימוש בכלי המשפטי, והאיומים בתביעה כנגד מורים ומנהלים הולכים ומתרבים, מטילים אימה ומשתקים.

סופרת הילדים אורה מורג: "לפני שנתיים פרסמתי מכתב שמוען לשר החינוך ובו הבעתי את הזדעזעותי מהידרדרות המשמעת בבתי הספר. כסופרת ילדים ונוער המגיעה מדי שנה לפגישות עם תלמידים הבחנתי במצב ההולך ומחריף משנה לשנה. ראיתי את המורים ניצבים חשופים בצריח מבלי שהמערכת מעניקה להם כלים להתמודד עם תלמידים אלימים, חצופים ופורקי עול.
המקרה שהסעיר אותי היה תלמיד שקם מהמחצלת עליה ישבה הכיתה, תפס את כסאה של המורה וסירב לפנותו. למורה לא היתה כל דרך לגרום לו לקום מלבד לצעוק, דבר שממש לא דגדג את החוצפן הקטן. הוא הבין שאין לה כל דרך להקים אותו בידיה, אם היא לא חפצה להיות מועפת מהמערכת. הוא גם לא התרגש מכך שהוא מפריע לכיתה כולה.
כבר אז הצעתי שתינתן למורים הרשות להפעיל כוח, וכפי שסדרני הכנסת לוקחים את הח"כ הסורר ומוציאים אותו בידיהם, כך גם תינתן למורים הרשות להקים תלמיד כזה ולהובילו לחדר המנהל או לכל מקום אחר מבלי שימצא עצמו אזוק באזיקים.
מאז אותו מכתב המצב רק הלך והורע. מאז אותו מכתב שמענו בפלצות על תלמידים שהפשיטו מורה בהפסקה ולאחרונה שמענו על תלמידה שפרצה לישיבת מורים כדי לצלם ולא היתה כל דרך לעצור בעדה כדי לסלקה מהמקום, כי באותה שנייה שהמנהל ניסה למנוע ממנה בידיו (כי מהי הדרך האחרת?) - מיד מצא עצמו מובל לחדר החקירות עם תלונה במשטרה.
מה שקורה היום זה ממש ציד מכשפות! ממש כפי שבעבר די היה בכך שילד יצייץ שראה אישה עושה כשפים ביער - כדי שהמסכנה תועלה על המוקד, ובעוד היא נשרפת הוא כבר הודה שבדה את הכול מליבו כי בעצם היה לו נורא משעמם."*

גם התחזקות כוחה של התקשורת והצהבתה קשורות לתופעה. אמנם, העניין שמגלים העיתונאים במערכת החינוך חשוב וחיוני לביקורת ולשקיפות. עם זאת, יותר ויותר הורים עושים שימוש מניפולטיבי בתקשורת כדי להפעיל לחץ.* הכתבים עטים על כל דרמה בית הספרית כמוצאי שלל רב, וממהרים להעצים את ה"שערורייה", ללא בדיקה מעמיקה של המעורבים והנסיבות ותוך התעלמות ממורכבויות.*

במרץ 2013 עלתה לכותרות פרשה חינוכית שהמחישה בחדות את האימה מפני "הזובור התקשורתי". מורה שעסקה בארגון המסע לפולין באחד התיכונים בכפר סבא, ביקשה מהקולגות שלה למסור מידע קצר על כל אחד מהמשתתפים שיוצאים למסע - כמאה תלמידים בסך הכול. היא אספה את כל הנתונים בטבלה, ובטעות שלחה אותה לתלמידים, שאליהם הייתה אמורה לשלוח עדכונים אחרים. בין הרישומים הופיעו מילים לא מחמיאות, כגון: "סוציומט", "בינונית" ו"לא חכמה גדולה". כתוצאה מכך התחיל מחול שדים, והפרשה סוקרה בהרחבה ב-Ynet. הורים לילדים בבית הספר זעמו על צוות המורים, ודרשו שמשרד החינוך ימצה עם האשמים את הדין. לאחר האירוע הורתה המנהלת למורה לקיים שיחות אישיות עם כל תלמיד ולהתנצל בפניהם. ממועצת התלמידים והנוער הארצית נמסר כי מדובר ב"אחד האירועים המקוממים והמשפילים ביותר שעשויים לקרות לתלמיד במערכת החינוך". יו"ר המועצה לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, קרא "להשעות מיידית את המורה או המורים המעורבים בעניין הזה". בתגובת משרד החינוך נאמר: "משרד החינוך רואה את האירוע בחומרה רבה. הוא יערוך בירור מעמיק ויסודי בנושא ויפעל בהתאם". שעות לאחר שחוות דעת אישיות ומעליבות מצד מוריהם פורסמו ברבים, הגיעו תלמידי תיכון "רבין" למתחם בית הספר בחולצות שחורות ובשלטים שעליהם נכתבו ההערות. שעות לאחר ההפגנה חזרו התלמידים לבית הספר והפעם עם הוריהם לאסיפת הורים, שמועדה נקבע קודם למקרה. ביציאה ממנה ניסתה אחת המורות להרגיע את האווירה ואמרה ל-Ynet: "התלמידים מאוד אוהבים אותנו ויש בינינו יחסים מצוינים. זה אבסורד להגיד את זה לנוכח המקרה, אבל באמת יש פה מורים נהדרים. אנחנו לפעמים עושים שטויות, מדברים כמו ילדים."

האדריכל וקריין הרדיו זיו תדהר: "הייתה פאשלה, אבל אפשר לוותר על הטהרנות הצדקנית. [...] מורה אכפתי ורגיש הוא לא מכונה משומנת שיורה מרגליות דביקות בקצב של שופטי תוכניות ריאליטי. הוא גם לא שק חבטות להשכיר להכלת הגחמות של תלמידיו. כשהם מזלזלים בו, הוא כועס. כשהם מכבדים אותו, הוא רוחש אליהם חיבה. חשבתם אחרת? אז תחשבו שוב, הפעם על הבוס שלכם בעבודה. על הקולגות שלכם, על הלקוחות. [...] בעידן שבו כל דרדק לומד לשנן את מגילת זכויות התלמיד, כבוד המורה היה מזמן למרמס. חלק ניכר מזה באשמת ההורים, שחולקים מדי ערב בארוחה המשפחתית 'תובנות' על איכות המורים, בשפה המעמידה את דברי המורים על תלמידיהם בכפר סבא באור יקרות. תקיפה פיזית ומילולית של עובדי חינוך היא מכת מדינה. כל מזכירת בית ספר ממוצע תדע לספר לכם על הררי מכתבי תלונות של הורים ששפתם זולה, מתלהמת וירודה. המקרה שלפנינו הוא לכל היותר עוד מבט לא מחמיא במיוחד במראה הלאומית. [...] הצגתם של ההורים את ילדיהם הפגועים כקורבנות לכאורה של שרירות לב מוריהם - מעוותת מיסודה. גם המורים הם קורבנות של מערכת דורסנית ונצלנית ששוחקת אותם ודורשת מהם באכזריות את הבלתי יאומן."*

בהערת סוגריים נציין שהתקשורת מלבה את האלימות בבתי הספר, ומחלישה את מעמד המורים והמנהלים לא רק דרך סיקור העימותים הפנימיים, אלא גם, ובעצם בעיקר, באמצעות המסרים שהיא מדגישה בתוכניותיה השונות. קשה אמנם להוכיח באופן אמפירי את הזיקה בין צריכת תכנים תקשורתיים לבין העלייה באלימות, משום שקשה לבודד משתנים לא כמותיים, ומשום שהשפעות רגשיות וקוגניטיביות הן עניין מורכב מאוד. עם זאת, אפשר להניח ברמה גבוהה של וודאות שהתקשורת מחזקת את תרבות ה"עליהום" שמטילה את האשמה בעיקר על המחנכים ומתנערת מהשפעותיה שלה. 

אם מודאגת פרסמה מכתב, שהפך לויראלי ברשת: "בכל פעם שהתקשורת זועקת געוואלט על הנוער האלים שלנו ומה נהיה?? ואיך זה קרה?? ואחריות הורית!!  אני מרגישה איך הכעס גואה בי ואני בעצמי נהיית אלימה.
הרי זו אותה תקשורת שמפוצצת את לוח השידורים בחרא בלי לבן! וצר לי שאני לא מוצאת מילים בוטות פחות לתאר את לוח השידורים הזה...
איך נוער יכול לצאת נורמלי כשהאח הגדול, הישרדות והרווק, הם פסגת התרבות שלו! מה יכול לצאת מנער שכמודל לחיקוי מגישים לו חבורת עבריינים אוכלי חינם, שיושבים ומהמרים בין ג'ויינט לג'ויינט בסדרה עספור? [...] ומה על הנערות שפסגת שאיפותיהן היא להגיע בעקבות המחנכת שלהן לבית הרווק. לרכל זו על זו ולהתמזמז איתו כל אחת בתורה לעיני כל עם ישראל! [...] אה ושלא אשכח חלילה את הרשע והנתעב שהוא הוא... השורד האחרון ! [...]
וזה לא שבמהלך היום אני זוכה לקצת נחת: לילדים יש לוח שידורים מטופש משלהם. טלנובלות עלובות, סרטי מלחמה אלימים, הרבה דם ויצורים מפחידים שלא נדע, (ראה 'ערוץ הילדים') [...] אז נכון, כמה מאיתנו אכן לוקים באימפוטנציה הורית. אבל מה באמת הסיכוי שלנו בזירה הזאת כשאויב עצום מימדים כזה סוגר עלינו מכל הכיוונים ומאיים למחוץ את ילדינו!!!"*

פטור ממאמץ

הגישה הכללית הרווחת בבתי הספר שבהם חונכו בני דור ה-Y, הייתה ועודנה "בואו נקל במקום להקשות": נחלק ציונים ביד נדיבה, נתעלם מאיחורים, מחיסורים ומהפרות משמעת, ונצמצם את הדרישות הלימודיות למינימום, ולעתים הרבה מתחת למינימום. כמו כן נפליג בשבחים על כל בדל הישג, גם אם הוא ממש מינורי. כך, למשל, במהלך השנים צומצמו שיעורי החובה, והורחבו שיעורי הבחירה. לבני דור ה-Y עמד היצע של כ-150 מקצועות לימוד מכיתה י' ומעלה (בארצות המערב הממוצע הוא 80-50 מקצועות),* כולל מקצועות שבעבר נלמדו באוניברסיטה בלבד, כגון: משפטים, רפואה ויחסים בינלאומיים. לכאורה חגיגה לימודית. בפועל רבים מהתלמידים החליפו לימודי תשתית ("הברזל של הבטון"), כגון מדעים מדוייקים, עברית ושפות זרות. אם בעבר תלמיד נדרש ללמוד בבית הספר כיצד לכתוב חיבור תקני, כיצד להציג טיעון, שתי שפות זרות ועקרונות בסיסיים בפיזיקה וכימיה, בדור ה-Y הדרישות הללו התפוגגו בזו אחר זו.

מורה וותיקה: "לתלמידים חסרה מיומנות של שפה ואני מדברת על שפת אם. הם לא יודעים לקרוא ולא יודעים לכתוב. הם עושים את המינימום הנדרש כי הם יודעים מתוך הסתגלות למה שקורה בבית הספר שיצ'פרו אותם בציון בסוף. הם אף פעם לא מגישים עבודות בזמן, הם לא מנצלים את הצלצול בסלולרי שיכול להזכיר להם מה לעשות, רבים מהם לא כותבים כלום בשעורים, הם מצלמים מחברות של חברים לקראת המבחן, הם שוכחים להביא אישורי הורים לקראת טיול או כסף למסיבה. כלומר תופעה נרחבת של חוסר מחויבות. הרי במילא יהיה בסדר בסוף".

יש המצביעים על ריבוי הפעילויות החברתיות, החוץ קורקולריות, במסגרת בית הספר כגורם נוסף להתרופפות המשמעת הלימודית. מורה ותיקה אמרה לנו: "יש לתלמידים היום מיליון פעילויות חברתיות. החברה הורידה מהמשפחה את כל המשימות המוכרות, והעבירה אותן לבתי הספר, והתלמידים אצים רצים בין הכנה לצבא, לחינוך מיני, להרצאות על סכנות באינטרנט, להרצאות על סמים ואלכוהול, להכנה לנהיגה נכונה, לקורס פסיכומטרי, להרצאות הכנה למסע לפולין ועוד ועוד ועוד".

תפישת הילד במרכז, הסגידה למדדי הצלחה סטטיסטיים (שהם מכאניים בעליל) והלחץ של ההורים יצרו גישה כללית של "ללכת לקראת התלמיד". הגישה הזו הפחיתה את המחויבות ללמידה, עודדה עצלות, ויצרה בורות. היא גם הגדילה את הפער בין דרישות הלימוד בבית הספר לבין דרישות הלימוד באקדמיה, דבר המקשה על סטודנטים צעירים (על כך בהמשך).

מורה וותיקה: "שנים שאנחנו מנסים להביא את התלמידים אל הרף. עכשיו מביאים את הרף אל התלמידים."

מורה וותיקה: "התלמידים 'למדו' שהמערכת הולכת לקראתם בכל דבר. ולכן הם לא כל כך צריכים להשתדל. למשל אם פעם היה מועד א' וב' למבחן היום המורים נדרשים להכין מבחן מיוחד לכל תלמיד שלא בא לו לקום בבוקר. אם פעם היה מבחן מתכונת אחד - היום יש למקצועות החובה - שימו לב!!!!!! 4 מתכונות. למעשה התלמיד יכול שלא לבא לבית הספר כל השנה - נותנים לו אז מסגרת מיוחדת לקראת הבגרות (יש המון כאלו - ונשפך שם המון כסף), שבו הוא לומד בקבוצה קטנה עם עוד 4 תלמידים - יעברו איתו על כל החומר של המיקוד - ואחרי זה הוא יכול להיבחן 4 פעמים במתכונת על מנת לשפר ציון. המערכת הזאת נבנתה על מנת לעזור לתלמידים חלשים - אבל היום היא עוזרת גם לסתם עצלנים."

אחת התופעות שסביבן מתקיים קשר שתיקה במשך שנים רבות היא ההקלות הגורפות במבחני הבגרות. בשנת 2008 פרסם אור קשתי, כתב החינוך של הארץ, כתבה שחשפה לראשונה את היקף התופעה. הסתבר כי כמעט כל תלמיד רביעי במערכת החינוך זוכה להקלות והתאמות שונות בבחינות הבגרות - שיעור שנמצא במגמת עלייה.*

ההקלות הגורפות והורדת הרמה הלימודית תורמות לפיחות הנמשך ברמת החוסן הנפשי והאינטלקטואלי של הצעירים. כבר חכמינו שנו שאין תורה נקנית אלא בייסורים, וללא חישול פוחתת המוטיבציה להגיע לחקר האמת, לפתור חידות, לשנן, לזכור, ובאופן כללי לחשוב ולהעמיק.

מצ'עמם

פרצי אלימות הם במקרים רבים סימפטום לתופעות עומק חברתיות: משבר חינוכי, מתחים פוליטיים וארגוניים, מצוקה כלכלית, תקופות מעבר כאוטיות, ואקום ערכי ועוד. לכן הדיווחים המצטברים על העלייה בשכיחות תופעות האלימות בתוך בתי ספר ועל החרפה מקבילה בעוצמה שלהן אינם מפתיעים.* הכאוס שמאפיין בשנים האחרונות את בתי הספר הוא תוצר של המשבר החברתי העמוק שבו נתונה החברה הישראלית ושל כשל תפקודי מתמשך של משרד החינוך והממסד האקדמי.* להלן מספר סיבות למה שקרה:

- כיתות הטרוגניות מדי, שכוללות 40 תלמידים בעלי קצב לימוד שונה ויכולות אינטלקטואליות מגוונות, פוגעות בתלמידים הרחוקים מהממוצע - החזקים מכאן והחלשים משם.*

- אג'נדה לימודית לא יציבה ולא קוהרנטית, המבוססת על שיקולים פוליטיים משתנים.*

- תוכניות לימוד יבשות ומשעממות, שיצרו "בעיות קשב" מדומות (תלמיד משועמם הופך במקרים רבים לתלמיד מפריע). רבות מהן כוללות טקסטים ארכניים, מוכי ז'רגון אקדמי נפוח ומגוחך ("פלצני").

- סביבות למידה מיושנות של לוח וגיר, מורה וכיתה, מחברת ועט שאינן מתאימות עוד לעידן החדש.

- עומס מיותר על המורים, שנובע מריבוי מבחנים, מטלות, ישיבות, השתלמויות ו"טופסולוגיה". הוא ממרר את החיים המקצועיים ולא מותיר זמן לדברים החשובים.

- עדיפות מוגזמת למקצועות עיוניים. תלמידים רבים אינם מתאימים כלל למסלול העיוני, והניסיון לכפות אותו עליהם הוא עוול ואיוולת. במקביל חל צמצום החינוך האמנותי והמקצועי.

- יבוא ופיתוח תוכניות לימוד יומרניות ופזיזות. תוכניות אלה דירדרו מקצועות רבים, כמו מתמטיקה ומקצועות השפה העברית.

תלמידה בכיתה י"א: "יש ימים שבהם אני מגיעה בבוקר לבית הספר, אני מסתכלת על המבנים האפורים ועל המדרגות שצבועות בצבעי גיר עזים, ויש לי בחילה, אני מרגישה כלואה ולתחושה הזו אני בוודאות לא אתגעגע."*

הסופרת עירית לינור: "אם בא לכם למות מצחוק, או לחילופין לתלוש את כל שערות ראשכם, קראו את המסמך 'אבני דרך ללמידה משמעותית' שניסחו מיטב המוחות של משרד החינוך, בשפה שכולה 'מודלים מצולמים יישומיים במסגרת המסע הווירטואלי' או בעברית: 'מה אתם רוצים ממני? אמרו לי למלא חוברת, אז העמסתי'.
אתן לכם רק קומץ מפניני חזון הלמידה המשמעותית (הו, כן! חזון!):
'למידה משמעותית היא תהליך של הבניית ידע שבמהלכו הלומד מעורר שאלות, מאתר מקורות מידע, מעבד מידע ויוצר ידע חדש הרלוונטי לו בהקשר של יחסי גומלין'.
כמו כן יש דיאגרמה ששורטטה בידי מיטב הגרפיקאים בתבל, שבה חוצים זה את זה שלושה מעגלים: מעגל הערך, מעגל המעורבות ומעגל הרלוונטיות, או בראשי תיבות: פחחחחחח"ח.
אמנם מאוחר מכדי להציע תיקונים, אבל בואו לא נתבלבל ממלים כמו 'הבנייה', 'התנסות פעילה' ו'הצגת תוצרים'. יש רק שלוש דרכים שבהן התלמיד בן זמננו 'מאתר מקורות מידע':
1. יש ברשותו הורה שיודע משהו ושיש לו כוח לעשות את שיעורי הבית במקום ילדיו
2. הוא מעתיק מהמחברת של ילד חרוץ יותר ממנו
3. ויקיפדיה
יש לי רעיון שאולי יישמע מהפכני: מה דעתכם שבבתי הספר פשוט ילמדו חשבון, תנ"ך, אנגלית וגיאוגרפיה? אני חושבת שזה יהיה משמעותי מאוד."*

מערכת בנתק

אבל מעל לכל, מערכת החינוך מצטיינת בקיבעון בכל הנוגע לשינוי המתווה המסורתי של השיעור הפרונטלי. מרבית השיעורים בישראל המשיכו להתנהל בתקופת ילדותו של דור ה-Y (ובעצם עד ימינו אלה) במתכונת המסורתית, בה התלמיד הנו שחקן משנה, וחומר הלימוד (המידע) הוא מרכז ההוראה והלמידה.

משרד החינוך פרסם בסוף שנת 1993 תוכנית-אב יישומית למחשוב מערכת החינוך ("מחר 98"). מטרת התוכנית הייתה להביא לכך שתהיה עמדת מחשב לכל עשרה תלמידים בבתי-הספר ועמדה לכל גן ילדים. ב-2000 הרחיב המשרד את התוכנית, וקבע יעד חדש להצבת מחשב אחד לכל חמישה תלמידים.

ביוני 2009 חלקו תלמידי בתי הספר בישראל עמדת מחשב אחת בממוצע ל-12.9 תלמידים.* מסתבר שבתי הספר בישראל אינם עומדים ביעדים, אפילו לא באלה שנקבעו עוד בעשור הקודם.

במחקר השוואתי בין-לאומי (SITES), שממצאיו פורסמו במרס 2008 ונוגעים לשנת 2006 (שנה בה בני דור ה-Y פקדו את ספסל הלימודים), ואשר בחן תשתית המחשוב בבתי הספר ב-22 מדינות, דורגה ישראל בשליש התחתון מבחינת רמת התקשוב. עוד עלה, כי מאז 1998 חלה הרעה בנגישות תלמידים למחשב בבתי-הספר בישראל. כך, למשל, הוכפל מספר בתי-הספר שבהם היחס בין מספר המחשבים למספר התלמידים הוא יותר מ-1:20. כתוצאה מכך דורגה ישראל בתחתית הדירוג בנוגע למידת השיפור בתשתיות בעשור האחרון (ביחס למדינות שהשתתפו במחקר).* "מערכת המחשוב בבתי הספר בישראל היא מהמפגרות בעולם המערבי", הודה יו"ר ועדת החינוך דאז, ח"כ זבולון אורלב, בדיון שנערך בשנת 2009 בנושא.*

בעיית הפער בין העולם הבית ספרי לעולם שבחוץ החריפה לאין שיעור עם כניסת הטלפונים הסלולריים. דור ה-Y הוא למעשה הדור הראשון שהלך ללמוד עם סלולרי בכיס, והשפעתו נתנה את אותותיה בכל הנוגע לקשב, ריכוז והסחת הדעת מנושאי השיעור. אמנם גם בעבר היו מוקדי הסחת דעת לתלמידים שישבו בכיתה. תלמידים נהגו ועודם נוהגים להתלחש זה עם זה, לשלוח פתקים, לצאת לשירותים, לצייר על השולחן או על מחברת ועוד. אבל משעה שהמהפכה הדיגיטלית אפשרה לתלמידים להיכנס לכיתה עם הסמארטפונים האישיים שלהם, הגירויים הדיגיטליים הפכו לביטוי השכיח ביותר להסחת הדעת של התלמידים.

תחילה זה היה בשקט ובהיחבא, ועם הזמן זה נעשה כמעט מוסכמה גלויה: מתחת לשולחנות ולפעמים גם מעליהם, תלמידים פחות מרוכזים בלוח ובמורה ויותר בסמארטפון שלהם. הם משחקים, מסמסים, גולשים ועוסקים בהכול - חוץ מאשר בנושאים שאותם לומדים בכיתה. משרד החינוך התקשה ועדיין מתקשה להתמודד עם הבעיה, שמאיימת להרוס את עולם ההוראה הישן. בינתיים, כאשר שיטת ההוראה הפרונטאלית המסורתית ממשיכה להיות העוגן המרכזי בעולם הבית ספרי, שיעור ההאזנה והקשב הולך ופוחת.

נוצר איפה פרדוקס הרסני. מצד אחד דור ה-Y נולד לתוך מהפכת המחשוב וליווה אותה בהתפתחותה. אבל כל זה התרחש בעיקר בבית ההורים ולא בבתי-הספר. ההורים קנו להם מחשבים נייחים, ניידים וסלולרי חכם, והם רכשו ידע וזריזות בעולם הדיגיטלי. אבל בכיתות רובם נאלצו ללמוד בשיטות מסורתיות, שהבליטו את החינוך בבית-הספר כאי מדברי ולא רלוונטי בתוך עולם חדש, צומח ומעניין. הכאוס בכיתות הוא איפה במידה רבה ה"כאב" של המחלה ולא המחלה עצמה. דור ה-Y הוא לא בהכרח דור אלים יותר,* אלא פשוט משועמם יותר* בשל פערים בלתי נסבלים בין עולם המחשב הדינמי והגמיש מחוץ לבית הספר לעומת האנכרוניזם והקיפאון של הכיתות שבה למד.*

חלק משמעותי מהיכולת לטפח את הדמיון והיצירתיות ואת הסקרנות ללמוד ולהשכיל מצוי היום בטכנולוגיה. בקרוב טאבלטים יהפכו לילקוט החדש, סרטונים יחליפו הרצאות, תלמידים וסטודנטים יוכלו ללמוד מכל מקום בעולם את החומר שיעבירו להם מורים, מרצים ותוכנות מקצוות אחרים של העולם. מהפכת החינוך עומדת על סף הדלת, אבל מערכת החינוך הישראלית לא קידמה אותה בברכה ודור ה-Y היה הקורבן של ההחמצה הזאת.

אחת מתוצאות הפער המתרחב בין בית הספר לעולם שמחוץ לו היא עליה חדה בהיעדרות תלמידים. ישראל נמצאת באחד המקומות הגבוהים בעולם בקטגוריה הזאת, והמערכת לא קולטת את המסר, ומענישה על היעדרות בציון על "התנהגות" (ציון זה לא בא לידי ביטוי בממוצע תעודת הבגרות, ולכן איבד מחשיבותו בעיני התלמידים, וכפתרון לכך נמצא פתרון "יצירתי" של הורדת ציון ההגשה לבגרות בשל היעדרויות).*

מערכת החינוך לא השכילה להתאים את עצמה גם לאורח החיים היומיומי של בני דור ה-Y בעידן הפנאי. רבים מהתלמידים יוצאים לבלות בערבים (בסופי שבוע וגם במהלך השבוע). הם גם גולשים באינטרנט או צופים בטלוויזיה עד לשעות מאוחרות. כתוצאה מכך הם מתקשים לקום בבוקר, ומגיעים (אם בכלל) עייפים לבית-הספר. הוריהם נטולי הסמכות נטו לוותר גם בשטח זה.*

"בית חרושת לציונים"

הישגי התלמידים במערכת החינוך הממלכתית הם נושא מדובר מאוד בשנים האחרונות. התקשורת עוסקת בלי סוף באיכות המורים ובמעמדם, בתקציבים, במבחנים משווים לאומיים ובינלאומיים, בתוכניות לימודים, ביחסי תלמידים מורים וכו'. השיח החינוכי החדש קשור לארבעה גורמים: א. האתוס הדמוקרטי, שהתחזק מאוד מאז שנות השמונים ומתבטא בין השאר בשאיפה לקדם אוכלוסיות חלשות במעלה סולם ההשכלה והתעסוקה. ב. האתוס הקפיטליסטי שמציב את ההשכלה כמפתח החשוב ביותר להצלחה כלכלית (בעיקר בעידן היזמות וההיי טק). ג. התפתחות השלטון המקומי. אחד המדדים החשובים ביותר להצלחת ראש מועצה או ראש עיר הוא רמת החינוך ביישובו/ה שנמדדת באמצעות שיעורי ההצלחה בבגרות וממוצעי ציוני התלמידים ביישוב. ד. השפעה גוברת של התרבות אמריקאית שנוטה למדוד "כל מה שזז" באופן סטטיסטי.

דור ה-Y הוא הדור הראשון שחווה במהלך לימודיו בבית הספר שורה של מבחני רמה משווים, אשר מתפרסמים מפעם לפעם גם בתקשורת: מבחני מיצ"ב ישראליים,