דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 2 מדרגים

פרק 15: אל תחפרו לי - לימודים בעידן הגוגל

צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל רחמים
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז זאלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
באדיבות דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ברונו שביט
באדיבות דוברות האונ' העברית
צעירים בישראל
צעירים בישראל
פלש 90
באדיבות דוברות האונ' העברית
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל רחמים
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל רחמים
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ששון תירם
באדיבות דוברות האונ' העברית
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ששון תירם
באדיבות דוברות האונ' העברית
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ששון תירם
באדיבות דוברות האונ' העברית
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ברונו שביט
באדיבות דוברות האונ' העברית
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל נחושתן
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ג'ני כרמל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ג'ני כרמל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ג'ני כרמל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
ג'ני כרמל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שמעון קודש
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שמעון קדוש
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שמעון קדוש
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק
באדיבות דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמר אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיל הדני
באדיבות הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
באדיבות דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
באדיבות דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
באדיבות דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דוברות אוניברסיטת חיפה
תמר אלמוג, עוז אלמוג


נוצר ב-4/29/2014

מתקשים להסתגל

מסלול ההשכלה בחברה המודרנית בנוי משלבים מודולאריים: פעוטונים וגני טרום חובה, גן חובה, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, תיכון, תואר ראשון ותארים מתקדמים. כל שלב מתבסס על הידע שנצבר בשלב הקודם, ובונה קומה נוספת.

כל מעבר משלב אחד לשלב שני דורש תקופת הסתגלות לא קלה, אבל דומה כי המעבר מהתיכון לאקדמיה הוא הקשה מכולם. זאת בשל מספר גורמים: היקף חומר הלימוד וקצבו גדולים בהרבה; חומר הלמידה מורכב וקשה יותר; שיטת הלימוד מתבססת יותר על עבודה עצמאית (הגעה להרצאות, קריאת מאמרים, כתיבת עבודות); הקשר בין התלמיד למורה רופף יותר (בעיקר בקורסים מרובי משתתפים); התחרות בין התלמידים גבוהה יותר (קשה לבלוט בתוך ים הסטודנטים) והציונים ניתנים על בסיס קריטריונים יותר אובייקטיבים (בחינות אנונימיות בסיום הסמסטר). הלחץ במסגרת הזאת גדל, גם משום שהסטודנט יודע, שללימודים האקדמיים תפקיד חשוב בקביעת עתידו הכלכלי והחברתי.

אין כמעט סטודנט שלא חווה משבר הסתגלות כלשהו (ולפעמים ממש טראומה) עם הכניסה ללימודים האקדמיים, אבל דומה שהמשבר הזה החריף ונעשה שכיח במיוחד בקרב דור ה-Y. רבים מהצעירים חווים סוג של הלם בשנת הלימודים הראשונה ומשדרים אותות מצוקה. שיעור לא מבוטל נושרים מהלימודים (שנת הלימודים הראשונה נמצאה כתקופה המועדת ביותר לנשירה( או מחליפים מגמה, חוג או מוסד.*

צעיר פונה לסיוע הגולשים: "שלום לכולם, אני בן 22 סטודנט שנה ראשונה לפיזיקה והנדסת חשמל ופשוט התאכזבתי לגמרי מהלימודים שלי, גיליתי שהמקצועות האלו לא מעניינים אותי ולמעשה אני ממש סובל מהלימודים. מצד שני שום מקצוע אחר לא מעניין אותי כל כך.
בשלב מסוים רציתי מאוד ללמוד רפואה אבל בגלל הרף הגבוהה לא הצלחתי להתקבל (חשבתי על לימודים בחול, אך הבנתי שזה לא בשבילי(. האם כדאי לי לפרוש מהלימודים ולנסות תחום אחר (אשמח להמלצות) או שכדאי לי להמשיך ללמוד (סה"כ התואר ייתן לי עבודה ופרנסה מכובדת?)"*

אחת התשובות: "אני חושבת שכדאי לפחות שתסיים את השנה הראשונה , כי אם אתה רק בשנה א' - זה אומר שאפילו לא סיימת את הסמסטר הראשון. תחכה לסיום השנה ואז תחליט."

את משבר הכניסה לאקדמיה שמאפיין את דור ה-Y אפשר לתלות במספר גורמים:

פער גדול מדי בין התיכון לאקדמיה

כאמור, בתי-ספר רבים הפכו בעיקר ל"בתי חרושת" למבחני בגרות, וכמעט אינם מקנים כלים ללמידה עצמאית, לחשיבה ולניתוח.

יתר על כן, בתיכונים רבים הדרישות מינימאליות, אם בכלל, והתלמידים הורגלו שהמורים "מאכילים אותם בכפית" (לכל מה שלא רלוונטי לבחינה אין בכלל צורך להקשיב).

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לשנות את בחינות הבגרות, כך שלא יתבססו רק על שינון, אבל נראה שמשרד החינוך מתקשה ביישום היוזמות הללו. אפילו במקצועות בעלי אופי פלפולי, כמו לימודי התנ"ך והספרות, המגמה הכללית היא שינון והבנה סכמטית.*

סטודנטים רבים מוצאים אפוא את עצמם נדרשים בפעם הראשונה בחייהם לעמוד במשימות לימודיות (קריאה, כתיבה, מחקר), שמעולם לא הוכשרו להן ולא התנסו בהן.

סביבת למידה נוקשה

הלימודים לתואר אקדמי מתקיימים בסביבת למידה שונה מזו שאליה התרגלו ה-Yניקים בבית-הספר. יש שיעורים שחובת הנוכחות היא תנאי לסיומם, המבחנים מתקיימים במועד קבוע מראש (חריגות צריכות לקבל אישור בוועדות מיוחדות), לעבודות נקבע מועד הגשה סופי, אין משא ומתן על הציונים (לפחות באופן פורמאלי). גם הציונים, הניתנים במסגרת הזאת, מחולקים בהרבה פחות נדיבות מבתי הספר. רבים מופתעים לגלות שההקלות והוויתורים שהיו מקובלים בבית-הספר אינם מקובלים בהשכלה הגבוהה, ובשביל ציון מעבר, קל וחומר גבוה, צריך לעמול.

בלוגר צעיר: "זה לא היה פשוט לקבל את המציאות החדשה. מהתיכון לא ממש למדתי לבחינות. נכון שהיה את הפסיכומטרי אבל שם אתה בעיקר צריך לדעת מתי לנחש ומתי לא. עניין של זריזות, כמו בקסמים. [....] לי באופן אישי זה מוזר כל העניין, אני נורא אמביוולנטי כלפי כל הלימודים. מצד אחד אני נהנה ללמוד ובתקופת מבחנים, במידה ועשיתם אותה כמו סטודנט ממוצע (הגעתם לחלק מהשיעורים וגם בהם גיליתם שהמרצה והחומר שהוא בוחן עליו, רחוקים אחד מהשני כמו דוגמנית ופחמימה מורכבת) אתם לומדים המון חומר חדש ודי מעניין. ומצד שני כשנגמרים הלימודים כל מה שאתם רוצים זה להימרח איפשהו עד תחילת הסמסטר."*

ההורים לא יכולים לעזור

ה-Yניקים מורגלים פחות ללמוד לבד ומתקשים להתמודד עם קשיים ללא עזרת הוריהם. ההורים גם אינם יכולים להפעיל לחץ על המרצים, כפי שהפעילו על המורים והנהלת בית-הספר, לפחות לעת עתה. זאת ועוד, רבים מהסטודנטים באים מרקע סוציו-אקונומי לא גבוה. הם גדלו להורים ללא תואר אקדמי ולעיתים גם ללא תעודת בגרות. בשל הפער ההשכלתי בינם לבין הוריהם נמנעת מרבים מהם רשת הביטחון הנפשית והאינטלקטואלית שנפרשת במשפחות משכילות.

מסתבר שאני לא כזה גאון

ההורים, המורים והחברים פמפמו ל-Yניקים לאורך השנים כמה הם מגניבים, חכמים ומהממים (להרחבה בנושא זה ראו: בעד עצמנו - אנוכיות כטרנד), ולכן הם לא חייבים להתאמץ. כאשר מתגלה הפער בין התדמית לבין המציאות באקדמיה, עבור רבים זה רגע של משבר לא קל.

בלוגרית צעירה: "אני חכמה. גאון. תמיד אמרו לי. אמא, אבא, הדודים, סבא וסבתא. מה זאת אומרת? גאון! אני לא מוכנה לקבל פחות מ-90. זה לא בלקסיקון שלי בכלל, זה לא אפשרי, זה לא הגיוני, זו לא אני שם במבחן. משהו רע קורה והורס לי הכל."*

נקודת התחלה נמוכה

בשל הידרדרות מערכת החינוך הממלכתית ובשל היחלשות החינוך בבית וקריסת תרבות הספר, יותר ויותר סטודנטים מדור ה-Y מגיעים ללימודים האקדמיים לא מוכנים מבחינת תשתית הידע. סקרים שנעשו בשנים האחרונות, לצד תוצאות בחינות המיצ"ב שקיים משרד החינוך, מצביעים על רמת ידע נמוכה בכל תחומי הלימוד.* הדבר מחריף את משבר ההתאקלמות, ומשפיע בצורה משמעותית על רמת הלימודים ועל דרך ההתנהלות של השיעורים.

פרופ' וותיק באחת המכללות כתב לנו: "מאוד לא לרוחי לדבר על סטודנטים כעל 'חומר אנושי', אך לא לדעתי בלבד, אלא לדעת כל המרצים במכללה, יש לנו 'חומר אנושי' ירוד ביותר, הן מבחינת הידע, הן מבחינת האינטליגנציה של רובו והן מבחינת ההליכות והנימוסים (אם תרשה לי לנקוט מונח אנכרוניסטי כל-כך מימי חנה בבלי). הסיבה העיקרית לכך היא סינדרום ה'ישרא-בלוף' שלא פסח על עולם המכללות. הן מורידות תהומה את רמת דרישותיהן מפחד שאם מספר הנרשמים אליהן יהיה זעום, או שיסגרו אותן או שיאחדו אותן עם מכללות דומות אחרות. כך יוצאות מדי שנה מורות לגיל הרך עם דיפלומה רשמית ועם שגיאות כתיב ברמה של כיתה ג'. אין פשוט עם מי לדבר. כולם יודעים שהמלך עירום ואיש אינו מעז כאותו זאטוט אנדרסני לומר אמת כאובה זו בקול."

מרצים רבים, שהתראיינו למחקר זה, התלוננו שקשה להם ללמד את החומר שאותו לימדו בשנים קודמות, בשל חסרים ופערים גדולים של התלמידים בכיתות. הם נדרשים להשלים חומר בסיסי, להאט את הקצב ובמקרים רבים אף לוותר על חלקים מהסיליבוס (מאמרים וחלקים מההרצאות). היו שאמרו שהם חשים כמורים בבית ספר ולא כמרצים באוניברסיטה.

מרצה ותיקה בפקולטה למדעי החברה: "משנה לשנה הרמה של הסטודנטים יורדת. בשנים האחרונות זה בולט במיוחד. אני מוצאת את עצמי נאלצת להסביר דברים בסיסיים ביותר. אם לפני שנתיים הרגשתי שאני מלמדת כמו מורה בתיכון, השנה כבר הרגשתי שאני מלמדת כמו מורה בחטיבת ביניים. מרגיז אותי גם שאני מספיקה פחות ופחות. זה לא יאומן שככה הם מגיעים אלינו. לא מלמדים אותם כלום בבית הספר?"

מקצת מהפערים נסגרים באמצעות הקורסים למבחן הפסיכומטרי, אבל אלה החלקים האורייניים יותר (אנגלית, מתמטיקה, שפת אם). בלתי אפשרי לסגור פערים בתחום ההיסטוריה, הפוליטיקה, הספרות, הדתות והתרבויות בקורס אחד (להרחבה בנושא זה ראו: תואר בכל מחיר - הדור הכי "משכיל(".

החסרים הגדולים של הסטודנטים הן בתחום המידע והן בתחום מיומנויות הלמידה, לצד ההרגל שנרכש בבית הספר להשתמש במורים פרטיים הביא לפריחה של שיעורי עזר, שמקצתם מופעלים באמצעות האינטרנט ובחסות אגודות הסטודנטים.

מתוך אתר "משכיל", שמפעיל קורסי תגבור במספר מוסדות וביניהם אוניברסיטת בר אילן, המרכז הבינתחומי ומכללת שנקר: "קורסי תגבור נפתחים מדי סמסטר במגוון נרחב של מקצועות לימוד עבור מסלולי לימוד שונים. העקרון בו אנו דוגלים הינו אספקת קורסי תגבור עבור כל מקצוע לימוד בו יש צורך - זאת בהתאם לרמת הביקוש מצד הסטודנטים לקורס תגבור באותו מקצוע. עבור כל מקצוע לימוד אליו נרשמים מספיק מתעניינים אנו פועלים לתאום פתיחת קורס התגבור."*


עידן הרפרוף

האומנם עם הספר?

מי שמעיין בנתונים הסטטיסטיים שמפרסמת מדי שנה הספרייה הלאומית לרגל שבוע הספר, עשוי לקבל את הרושם שישראל היא מעצמה ספרותית. בשנת 2011 למשל, דורגה ישראל במקום השני בעולם בהוצאת ספרים ביחס למספר התושבים. בכל שמונים דקות יוצא לאור בישראל ספר, כותר, דיסק או כתב עת חדש. כמעט עשרים ספרים חדשים ביום.*  

עם זאת, הנתונים הללו מציירים תמונה מטעה, כיוון שהם אינם מראים איזה ספרים נקנים ועל ידי איזה אוכלוסיות. שקיעת תרבות הספר בארץ משתקפת טוב יותר במצב הוצאות הספרים וחנויות הספרים. אם בעבר רשתות הספרים בישראל פרחו, בשנים האחרונות הן מצמצמות סניפים, וכדי לשרוד הן נאלצות למכור לצד הספרים גם דיסקים ומוצרים נלווים נוספים. גם הוצאות הספרים נמצאות בקשיים כלכליים, ורבות נסגרו בשנים האחרונות.*

הישראלים אינם שונים בהיבט הזה מרוב ארצות המערב. ההבדל הוא שחברות קטנות, כמו החברה הישראלית, משלמות מחיר כבד יותר. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בעם היהודי, שאיכותו האינטלקטואלית היא הנכס ההיסטורי החשוב ביותר שלו.*

מגמת כיווץ הזמן המוקדש לקריאת ספרים החלה כבר ברבע האחרון של המאה העשרים, כתולדה של התפתחות הטלוויזיה בכבלים והלוויין. החל בעשור הראשון למילניום הואצה המגמה במקביל לעלייה הדרמטית בתפוצת המחשב האישי, הטלפון הסלולרי והגלישה באינטרנט.* 

(Literary Reading by Age (USA
Percentage Pint by Group Percentage by Group  

1982-2002

1992-2002

2002

1992

1982

 

17-

10.5-

42.8

53.3

59.8

18-24

14.4-

6.9-

47.7

54.6

62.1

25-34

13.1-

12.3-

46.6

58.9

59.7

35-44

3.3-

5.3-

51.6

56.9

54.9

45-54

3.9-

4-

48.9

52.9

52.8

55-64

1.9-

5.5-

45.3

50.8

47.2

65-74

4.2-

3.7-

36.7

40.4

40.9

75+

(​Literary Reading by Young Adults (USA
Rate of Decline Percentage of Group  
1982-2002 2002 1992 1982 Age Group
28%- 42.8 53.3 59.8 18-24
23%- 47.7 54.6 62.1 25-34
18%- 46.7 54.0 56.9 All Ages

(Trends in Book and Literary Reading (USA
Change, 1992 to 2002 Percentage Point  Percentage of U.S Adult Population  
Rate of Decline Differnce 2002 1992

 

7%- 4.3- 56.6 60.9 Read Any Book
14%- 7.3- 46.7 54 Read Literature

למעשה נוצר פרדוקס מעניין ומוזר: בעוד כמות החומרים המודפסים עלתה נומינלית (בהשוואה לעבר), הביקוש לחומר מודפס וזמן הקריאה הממוצע של החומרים הללו יורדים בהתמדה. הדבר נכון בעיקר לגבי כתבים מודפסים מרובי עמודים ובעלי תוכן מורכב, המחייב מיומנויות אינטלקטואליות משוכללות. מהן הסיבות לירידה בביקוש לחומרי דפוס (ספרים וגם עיתונים)? להלן נמנה כמה מהן:

השתכללות אמצעי המדיה

האינטרנט יצר חלופה אודיו-ויזואלית לחומר מודפס, שהיא הרבה יותר מושכת ומרתקת מהספרים הוותיקים ובמקרים רבים גם חוסכת זמן. זו גם הסיבה לקריסת עולם העיתונות הוותיק, שמוחלף בקצב הולך וגובר על ידי אתרי האינטרנט והאפליקציות הסלולריות.

מחשב במקום ספרייה

ספרי העיון וקבצי המאמרים היו בעבר מקור המידע העיקרי על עולמנו. כך נוצרה תהילתם של הספרייה והארכיון. בעידן הדיגיטלי המחשב מנגיש מסדי מידע עצומים בהקלקה מהבית. טבעי אפוא שאנשים קונים היום הרבה פחות מילונים, אנציקלופדיות וספרי מחקר ועיון. יתרה מזו, המדיה הדיגיטלית משכללת את אמצעי האינדוקס והחיפוש, וחוסכת זמן יקר שהוקדש לכך בעידן הדפוס. דפדפנים ומנועי חיפוש הפתוחים לשימוש הקהל הרחב מייתרים בהדרגה את הספרייה המסורתית. הקלות שבה אפשר היום להפוך מסמכי נייר "מתים" לקבצים דיגיטליים "חיים" (ובכך לאפשר חיפוש מהיר בטקסטים בגדלים בלתי מוגבלים) מהווים איום לא רק על הסמכות והמומחיות של הספרנים, אלא על עצם תפיסת הספר כמקור מידע. ואכן, הספרנים הופכים בהדרגה למידענים. כתוצאה מכך יותר ויותר ספריות ציבוריות (ובכלל זה אוניברסיטאיות) משנות את פניהן והופכות למרכזי למידה, דיון וגלישה ומשמשות פחות כחללי אחסון והשאלת קבצי דפוס.

ספרים אינטראקטיביים בהוצאה עצמית

עולם הדפוס הישן תווך לציבור הקוראים באמצעות "שומרי סף", שמיינו וצנזרו חומרי גלם וגם הפיקו את התוצר המוגמר (הוצאות לאור ובתי דפוס).  

המדיום הדיגיטלי מזמן אינספור אופציות קוסמות עבור מחברים/סופרים: הפקת ספר באופן עצמאי; שיתוף הקהל במימון הוצאת הספר והפיכת הציבור לשותף פעיל בהפקתו;* הנגשה לקהלים ענקיים ללא צורך באמצעי שיווק יקרים; חיי מדף ארוכים (למעשה בלתי מוגבלים); משובים ודיאלוג עם הקוראים; עדכון קל יותר ושוטף של הטקסט הספרותי (ספרים מודולאריים); שילוב קל וזול יותר של חומר אודיו-ויזואלי. האינטרנט גם מוזיל עלויות. חומרים טקסטואליים ואודיו-ויזואליים שהפקתם עלתה בעבר ממון רב – בתוכם ספרים, כתבי עת ועיתונים – מוצעים היום לציבור הרחב בחינם או בעלויות מזעריות.

ניצחון המסרים הקצרים

הקריאה בספרים עמוסי דפים מתאימה פחות לעידן המהיר וחסר המנוחה שבו המסרים הקצרים מנצחים. המדיה הדיגיטלית לא רק זריזה וקוסמת יותר מהספרים המסורתיים (בין השאר בשל הרב ממדיות שלה), אלא שהיא מקלה את הדפדוף, ובכך חוסכת זמן ומאמץ.

שפע המידע הדיגיטלי וזרימתו המתמדת, לצד הסקרנות לדעת דברים חדשים ומעניינים ולהתעדכן, מאלצים את כולנו לסגל דפוסי קריאה חדשים, שעיקרם רפרוף. אפשר להגדיר את המגמה הזאת כ"חוק הקריאה השולית הפוחתת": כשיש לך מעט עמודים לקרוא אתה קורא את כולם. כשיש לך הרבה עמודים אתה קורא את הכותרות הראשונות ועל השאר מרפרף. אנחנו נאלצים לעלעל בין מקבץ נושאים במקום להתרכז בנושא אחד, גם משום שיש לנו היום הרבה מסיחי דעת מסביב. כלומר, מצד אחד אנחנו נחשפים ליותר מידע מתמיד. מצד שני הרפרוף התמידי מסגל דפוס של שטחיות.

צרכנות האינסטנט

בעבר לספרים היה ערך תרבותי ודימוי מיתולוגי, ולכן התייחסו אליהם ביראת קודש. היום חוויית הקנייה נעשית חזקה יותר מחוויית הקריאה. רשת חנויות הספרים סטימצקי ייבאה בזמנו למרחב הישראלי את תרבות קניית הספרים האמריקאית.* באחד הראיונות נתפס הבעלים באמירה סמלית המייצגת את רוח הזמן: "ספרים זה כמו עגבניות". ואמנם, בשני העשורים האחרונים מכירת ספרים הפכה מעיסוק תרבותי מובהק לעסק כלכלי שבו הרווחיות ולאו דווקא האיכות היא חזות הכל. ענף הספרים, שאמור היה להיות אנטיתזה לתרבות הרייטינג השטחית, נהיה בדיוק כזה, ויש לכך השפעה על סגנון הצריכה של ספרים, בעיקר בדור הצעיר. דור שהתרגל לספרות קלה לעיכול, נוטה לברוח מספרות כבדה יותר. התהליך הזה עובר גם על אירופה וארה"ב, אבל דומה כי בישראל הוא מהיר וסוחף יותר.

רוב מכירות הספרים נעשות היום ברשתות הספרים הגדולות. קורא צעיר שנכנס לחנות ספרים נחשף בעיקר לספרים שיצאו באחרונה, והסיכוי שלו להיתקל בנכסי צאן ברזל מהעבר הולך ויורד. מכאן קצרה הדרך להידרדרות בתשוקת הקריאה. הפרופסור מנחם פרי העיר בהקשר הזה: "אנשים התרגלו לקרוא ספרים קלים; הציבור חושב אולי שהוא חופשי בבחירת הספרים שהוא קורא אבל הוא עדר. מציעים לו מספר ברירות דלות, וזה מה שהוא קורא".*

גם מעמדם של מוספי הספרות ומאמרי הביקורת נמצא בשנים האחרונות במגמת ירידה, ובמילא רוב הצעירים לא קוראים אותם. כתוצאה מכך גם מספרם של מבקרי הספרות הולך ופוחת, ובהתאם גם מספר העמודים בעיתונות המוקדשים לנושא. הידיעה על ספרים חדשים מגיעה היום לציבור בעיקר באמצעות כתבות של יחסי ציבור ושיווק בתוך החנויות (יצירת ערימות של ספרים על השולחנות ובחלונות הראווה). כל זה פוגע בתרבות הקריאה והכתיבה הגבוהה, ומנציח את שליטת הבינוניות, שמחלישה מכיוון נוסף את תרבות הקריאה.*

הספר איטי מדי

עולם התקשורת, השיווק והפרסום משפיעים על דפוסי צריכת המסרים. המוטו שלהם הוא לתפוס את העין, הראש והלב מהר ככל האפשר. הם מרגילים גם ל "שיווק הקליפה": "יש לך 60 שניות לסקרן אותי, GO!". זו גם הסיבה שאנשים מתקשים היום לראות סרטים עם תחלופת פריימים איטית או לקרוא עיתונים עבי כרס. מצריכה סבלנות ואורך רוח. לכן היא פחות מתאימה לעולם שבו אנשים מורגלים למסרים קצרים וסיפוקים מיידיים.

עייפות המידע

שפע המידע הדיגיטלי וזרימתו המתמדת, לצד הסקרנות לדעת דברים חדשים ומעניינים ולהתעדכן, מאלצים את כולנו לסגל דפוסי קריאה חדשים, שעיקרם רפרוף. אפשר להגדיר את המגמה הזאת כ"חוק הקריאה השולית הפוחתת": כשיש לך מעט עמודים לקרוא אתה קורא את כולם. כשיש לך הרבה עמודים אתה קורא את הכותרות הראשונות ועל השאר מרפרף.*

אנחנו נאלצים לעלעל בין מקבץ נושאים במקום להתרכז בנושא אחד, גם משום שיש לנו היום הרבה מסיחי דעת מסביב. כלומר, מצד אחד אנחנו נחשפים ליותר מידע מתמיד. מצד שני הרפרוף התמידי מסגל דפוס של שטחיות. הפרסומאי ובעל הטור, אורן פרנק, ניסח את המגמה החדשה בצורה קולעת: "תביטו לרגע על עצמכם. מתי לאחרונה התעמקתם במשהו לאורך זמן וללא הסחות דעת? מתי לאחרונה קראתם ספר עד הסוף בלי לעלעל קדימה, לקרוא את הכריכה, למצוא את תקציר המנהלים או לקרוא עשרה עיתונים ושלושה ספרים אחרים במקביל? מתי לאחרונה הלכתם לסרט ולא שלחתם הודעות טקסט? נהגתם בלי הודעות טקסט? מתי לאחרונה ממש כיביתם את הטלפון שלכם, ולא כי הוא נתקע? גודש האינפורמציה וזמינותה האינסופית משטחים את החשיבה שלנו ומשנים את הקוגניציה שלנו. למה? התיאוריה מאזכרת שני סוגי חשיבה בסיסיים. 1. חיפוש: מציאת אינפורמציה קיימת, אגירתה ושימוש בה למטרותינו. 2. חקירה: חשיבה על אינפורמציה שקיימת ברשותנו, המובילה לסינתזה של מקורות וכך לרעיונות או לחשיבה חדשה. אינסוף האינפורמציה, הפרשנויות וזמינותן מעודדים ודוחפים לחשיבה מהסוג הראשון, לאגרגציה ראשונית של אינפורמציה ואז סינון מה שמתאים לתפישתנו הקיימת (תחשבו על איך אתם מחפשים בגוגל). זה לא שאנחנו לא יכולים או לא רוצים לחקור. יש לנו פחות ופחות זמן וסיבות לחשוב כך, והמוחות שלנו מתרגלים למצב תודעתי של חיפוש. חלק מהעוסקים בחינוך מדברים על הדור הנוכחי של ילדים כ'שפני ניסוי' של חשיבת החיפוש, ומעריכים שהם יגדלו עם יכולות חשיבה מאוד מהירות, ומאוד מאוד רדודות."*

אין זמן לקרוא

אנשים בתקופתנו עובדים שעות ארוכות, וכשאינם עובדים, הם מעדיפים למלא את הפנאי שלהם ב"נופש פעיל" או בבהייה בטלוויזיה. התוצאה היא שיש להם פחות ופחות זמן, אנרגיה וחשק לפעילות בידורית אינטלקטואלית, כמו קריאת ספרים (בוודאי ספרים שדורשים מאמץ אינטלקטואלי).

מעדיפים להיות בחברה

הדור הצעיר זקוק מאוד לחברה, לקשר חיצוני מתמיד ולרעשי רקע. הוא אינו אוהב פעילות שמצריכה סוג של התבודדות, כדוגמת קריאה דמומה של ספר.

האם אנחנו נעשים טיפשים?

החשש מהכרסום בתרבות קריאת הספרים עלה עוד לפני שרשת האינטרנט הפכה לתופעה החברתית הסוחפת ביותר של זמננו. מורים וחוקרים שהתבוננו בהרגלי היומיום של משפחות בעולם המערבי, ובעיקר של צעירים, הבחינו שלטלוויזיה כוח מהפנט, ששואב למסך את בני הבית. שעות הפנאי, שמולאו בעבר בקריאת ספרים ועיתונים, הלכו ונגרעו לטובת צפייה הולכת ומאריכה בתוכניות הטלוויזיה.* אבל למרות שהטלוויזיה ואחר כך גם הווידיאו הורידו את ממוצע שעות הקריאה, ההשפעה התרבותית לא הייתה כה דרמטית כמו ההשפעה המאוחרת יותר של האינטרנט.

לקראת מחצית העשור הראשון של המילניום, כאשר האינטרנט כבר הפך לחלק בלתי נפרד מעולם היומיום, החלו להופיע יותר ויותר מאמרים שהתריעו מפני השפעת האינטרנט על "גובה התרבות".* אחד המניפסטים הבולטים בהקשר הזה היה ספרו של אנדרו קין* אשר יצא לאור בשנת 2007 תחת הכותרת "כת החובבנות: איך האינטרנט של ימינו הורס את התרבות שלנו" (באנגלית: The Cult of the Amateur: How Today's Internet Is Killing Our Culture). קין (יליד 1960), איש היי-טק בעברו, טען בספר, ולמעשה עוד קודם לכן במאמריו, כי כתיבה חובבנית בבלוגים וצילומי וידאו וסטילס לא מקצועיים, שפזורים ברחבי הרשת, פוגעים באבני היסוד של התרבות: איכות ואמינות. כאשר מתודת החשיבה הסדורה וההתבטאות המאורגנת יורדת בסולם החשיבות, כולנו נעשים שרלטנים וחובבנים. "מיליוני קופים יוצרים יערות דיגיטליים של בינוניות", כתב קין בספרו. הוא סבר שכיוון שהרשת מוצפת בתכנים רדודים ולא מקצועיים, היא משפיעה במצטבר בעיקר על הדור הצעיר, שנולד לתוך העולם הזה. הטיעון הזה דמה במבנהו ותוכנו לביקורת שהוטחה בזמנו ברשתות המזון המהיר, כלומר שהרגלים של צריכת מזון ממכר ולא מאוזן יהרסו את הגוף.

קין נחרד מהעובדה שמכירות העיתונים באנגליה ירדו משמעותית, ושבמקביל עלתה הפופולאריות של בלוגים ורשתות חברתיות. אבל הוא, כמו רבים אחרים, התעלם מהשפע הבלתי נדלה של מקורות מידע חדשים שהאינטרנט מייצרת מדי יום. הטיעון שלו קצת הזכיר במובן זה את הביקורת המתפלצת שהוטחה בזמנו עם הופעת הסופרמרקטים. אמרו שהם משווקים רק אוכל תעשייתי נחות, בעוד שבפועל מדפיהם הכילו מגוון של אוכל איכותי ובריא לצד רעל ממכר. לזכותו של קין ייאמר, שהוא לא שלל את השימוש באינטרנט לכשעצמו (במילא איש לא יכול לעצור את התהליך), אלא הסב את תשומת הלב לצריכה הבלתי מבוקרת של תכנים דיגיטליים, המציפים אותנו כמו אוקיינוס של מי אפסיים.

קין, כמו רוב המבקרים לפניו, עסק בעיקר בתכנים ופחות בדפוסי ההתנהגות והחשיבה שהאינטרנט משנה. הספר שלו ופרסומים דומים תרמו לשיח הציבורי על השפעות הדיגיטציה, אבל ההד הגדול סביב בעיית הקריאה בימינו נוצר רק שנה אחרי פרסום ספרו.

זה קרה ב-2008, כאשר סופר לענייני טכנולוגיה בשם ניקולאס קאר (Nicholas G. Carr) פרסם מאמר שער באורך שישה עמודים בגיליון יולי-אוגוסט 2008 של כתב העת "האטלנטיק".* המאמר נשא את השם המתריס: "האם גוגל עושה אותנו טיפשים? - מה האינטרנט עושה למוח שלנו".* הכותרת, הבמה, העיתוי וכמובן התוכן עשו את שלהם, והמאמר היכה גלים.* הוא נדון בהרחבה בפורומים שונים, ועורר תגובות מקוטבות בתקשורת, באקדמיה ובבמות אינטרנטיות מגוונות.* קאר הרחיב את התזה המעניינת והמטרידה שלו בספר שיצא לאור ביוני 2011 תחת הכותרת: "הרדודים: מה שהאינטרנט מעולל למוח שלנו"‏.*

הטיעון המרכזי של קאר היה שהגלישה והקריאה באינטרנט פוגעות ביכולת הריכוז במוקד תוכן אחד, ולכן גם ביכולת ההעמקה. כמו רבים מאיתנו, הוא שם לב לתופעה הזאת לאחר שמצא את עצמו יותר ויותר מתקשה לקרוא ספרים, גם כאלה שעניינו אותו. "אני מרגיש שמישהו או משהו מתעסק לי במוח, ממפה מחדש את מעגל מערכת העצבים שלי, ומתכנת מחדש את הזיכרון שלי, אני לא מצליח לחשוב כמו פעם", קונן קאר, "ואני מרגיש את זה בעיקר בזמן הקריאה, שפעם באה בקלות והיום היא כרוכה במאבק. אחרי שניים-שלושה עמודים, אני וחבריי מתחילים לחפש משהו אחר לעשות. וכבר לא מדובר רק בספרים מסוג 'מלחמה ושלום', אפילו קריאה של יותר מארבע פסקאות בבלוג הפכה למעייפת".

קאר סקר מחקר שנעשה בבריטניה, שבו נבדקו במשך חמש שנים הרגלי החיפוש והקריאה בשני אתרים פופולאריים לחיפוש מאמרים. מתברר שאנשים רפרפו על הטקסטים, בקושי קראו עמוד או שניים מכל מאמר, ונדיר שחזרו אחורה למאמר שכבר נכנסו אליו. "לכאורה אנחנו קוראים היום יותר", הוא כתב, "אבל מדובר בסוג אחר של קריאה, כזו שמקדשת את היעילות והמיידיות מעל הכול".*

מדוע זה קורה? בעיקר בגלל שפע התכנים באינטרנט, שיוצר חוסר שקט מתמיד. קריאה דיגיטלית מזכירה את העלעול העצבני של גברים במגזיני הפורנו. נוצרת תחושה דוחקת שיש משהו נוסף ומעניין יותר מעבר לפינה. לזה אפשר להוסיף את הסחות הדעת המרובות שמלוות לעיתים קרובות את הגלישה: קישורים בתוך הטקסט, פרסומות והודעות שמרצדות מהמסך. השפעתן דרמטית יותר מאז שהן הפכו למותאמות לגולש.

קאר לא הסתפק בטיעון שהרגלי הקריאה שלנו משתנים. הוא העלה טענה מרחיקת לכת הרבה יותר, שגובתה גם במחקר אמפירי: המוח שלנו בעצם משתנה. כיוון שמעגלי העצבים ב"מוח הקורא" מעוצבים על פי הדרישות המיוחדות שיש לכל שפה כתובה (למשל סינית מפעילה אונה אחרת של המוח מזו שמפעילה האנגלית), אפשר לצפות שגם המעגלים העצביים המעוצבים על ידי שימוש תדיר באינטרנט יהיו שונים מאלו שמעוצבים על ידי קריאת ספרים וחומר מודפס אחר.

במובן זה לקריאה באינטרנט יש לא רק השפעה תרבותית מרחיקת לכת אלא גם נפשית. בניגוד לקריאת הספרים שאילצה אותנו להשקיע זמן בפענוח תוכן, הקריאה המרפרפת באינטרנט הופכת אותנו ליותר פאסיביים. כאשר לא צריך להתאמץ לחשוב, המוח נעשה עצל.

רבים הזדהו עם התזה של קאר, אבל היו גם לא מעט מבקרים חריפים שהעלו טיעונים כבדי משקל. אחת הטענות היתה שקאר מייצר לא יותר מספקולציה מדעית, כיוון שמחקרים פסיכולוגיים ונוירולוגיים ארוכי טווח טרם הניבו תוצאות אמפיריות מוחלטות שמאששות את טענתו. אדרבא, מחקרים חלוציים בתחום הקריאה גילו שהמדיום האלקטרוני משפר תחומים רבים של יכולות קוגניטיביות. כך למשל, גרי סמול, פרופסור לפסיכיאטריה שעמד בראש מחקר מוביל בנושא,* טען, כי האיי-קיו הממוצע גדל בהתמדה עם ההתפתחות של התרבות הדיגיטלית. הדבר מתבטא בין השאר ביכולת המשופרת לעבד ולמיין מידע ולבצע כמה משימות במקביל.*

מבקרים אחרים טענו כי קאר טכנופוב, וחששותיו מהשפעת האינטרנט דומות לאלה שצצו בעקבות חידושים טכנולוגיים אחרים לכל אורך ההיסטוריה האנושית, וסופן שהתבדו. באופן הזה דיברו למשל על השפה הכתובה, על העיתונות המודפסת, על הטלפון, על הרדיו, על הטלוויזיה ואפילו על הספרות הפופולארית. הרי כמעט שאין צורך במחקר מדעי כדי להכיר ביתרונות הסגוליים של המדיה האלקטרונית להשכלה הכללית. הדוגמה הקלאסית היא ההצלחה הפנומנאלית של הויקיפדיה, שגם היא זכתה למקטרגים בראשית דרכה.

היו שטענו שקאר משקף אליטיזם מתנשא ושמרני שלא מחובר למציאות המשתנה. אוריינות הקריאה הליניארית הרציפה מצויה בנסיגה, פשוט משום שלצידה הופיעו סוגים נוספים של אוריינות, כגון אוריינות חזותית, אוריינות טכנולוגית ואוריינות משחק, שמגיעות בימינו לרמות גבוהות מאי פעם. יתר על כן, אנשים שוכחים שספרים הם צורת בעיקר צורת בידור. "קריאת ספרים לא הופכת אותך לחכם, בדיוק כשם שצפייה בטלוויזיה לא הופכת אותך לטיפש. השאלה היא לא האם אתה קורא; השאלה היא מה אתה קורא".*

היו מבקרים שטענו שקאר ממקד מבט בפרוזה (רומנים וספרות עלילתית), שלה באמת נולדו מתחרים רבים (בקולנוע ובטלוויזיה), אבל מתעלם מסוגי ספרות אחרים, כגון ספרות טכנית ומדעית, שהפכו להרבה יותר נגישים בפורמט האלקטרוני, ושרבים החלו לקרוא אותם גם בדפוס, דווקא בשל חדירת האינטרנט‏. יתר על כן, בעת פרסום מאמרו וספרו של קאר עדיין לא היו טאבלטים בסביבה, והתעשייה אלקטרונית עדיין לא מצאה תחליפים כלכליים ויעילים לספר המודפס. אבל כעבור מספר שנים בלבד החלו הספרים האלקטרונים לדחוק את רגלי הספרים המסורתיים בגלל הממשק האלקטרוני המשוכלל שלהם.* למעשה חלק גדול מהספרים המודפסים מועלה לאתרי האינטרנט מה שמעניק לדיון על הקריאה הזה טוויסט חדש.

הביקורת הנוקבת ביותר על קאר נגעה בהיבט הכמותי. למעשה היום קוראים הרבה יותר מאי פעם. הטקסטים אמנם קצרים יותר וממוקדים יותר (לרוב גם שטחיים יותר) אבל בסך הכול אנחנו בעיצומו של עידן שבו כולם שקועים במילים. הקריאה החליפה באופן חלקי אפילו את השיחה בטלפון. אנשים רבים (בעיקר צעירים) מעדיפים היום לסמס או להחליף הודעות בוואטסאפ ובפייסבוק במקום לדבר.* זה קצר, מיידי, ענייני ויעיל, וגם מאפשר לשלוח את המידע לאנשים שונים באותו הזמן ולקבל תגובות רבות (אישיות או פומביות). ובעיקר, זה מאפשר לנהל את "השיחה הכתובה" במקביל לעיסוקים אחרים.

צעיר בן 26: "אני בדרך כלל מתקשר בווטסאפ. אני עושה את זה בעבודה, בשיעורים, בארוחות משפחתיות.... זה מהיר וענייני. זה עדיף על טלפון, שלוקח לפחות 10 דקות."

אפשר להעיר בהקשר זה (כמשקל נגד לביקורת), שכאשר השיח בין בני אדם הופך לרצף של הודעות דיגיטליות קצרות, מתחזקת הנטיה לספק מידע ונחלשת היכולת ללבן דברים. אנשים שלא יודעים "לשוחח" לא יודעים גם לחשוב.

את תזת הרדידות של קאר ביקרו גם מכיוון נוסף: לרפרוף או לסריקת תוכן מהירה יש יתרונות רבים ומבורכים. למשל, היכולת להקיף מידע רב בזמן קצר ולברור את העיקר מהטפל. הקריאה נעשתה גם מהירה יותר, וכך גם ההקלדה (צעירים מוכשרים במיומנות הזו לאין שיעור יותר ממבוגרים). יתר על כן, כולנו עוברים למצב של "חלוקת קשב" וריבוי משימתיות ("מולטיטסקינג"), כלומר, למה שמכונה "עבודה במקביל". התופעה הזאת בולטת במיוחד בדור הצעיר, שרגיל לצפות בטלוויזיה תוך כדי החלפת מסרים בסלולרי או לנהל שיחת פנים אל פנים תוך כדי קריאת הודעות וואטסאפ.

אליה וקוץ בה: מחקרים הראו שאנשים המתפזרים על כמה משימות במקביל מתקשים לעמוד במבחני ריכוז, נוטים יותר לחוש מוצפים ופחות להעמיק ולהיות יסודיים.* אפשר שזה מסביר באופן חלקי את הנטייה של הסטודנטים מדור ה-Y להגיש עבודות מרושלות ולפספס שאלות בתרגילים ומבחנים. מפקד בכיר בגוף בטחוני אמר לנו: "הדור שלי עובד לאט, "בטור" ולעומק. לעומתם הצעירים זריזים ויעילים יותר בטיפול במידע, "עובדים במקביל", אבל "מחפפים".

שטחיות כדרך חיים

אז מי צודק בפולמוס סביב השפעות הקריאה הדיגיטלית? אפשר להמשיך ולבדוק את ההשפעות הנוירולוגיות-ביולוגיות של האינטרנט על מוחנו, אבל קשה לסתור את הטענה המרכזית של קאר, שהאינטרנט פוגע ביכולת הריכוז, או ליתר דיוק ביכולתנו להתרכז בגירוי אחד לאורך זמן - מה שמכונה במדע "תוחלת תשומת הלב".*

רובנו מתקשים כיום, יותר מבעבר, לקרוא טקסטים ארוכים, לצפות בסרטים עם תחלופת פריימים איטית ובתוכניות מלל ארוכות בטלוויזיה. האינטרנט מרגיל אותנו ל"קצר ולעניין" ולעתים לקצר סתם. יש למגמה הזאת היבטים מבורכים. למשל, היא מסננת טקסים ארוכים מדי ומשעממים. היא מחזקת את התכליתיות, וחוסכת זמן יקר. יתר על כן, שפע המידע באינטרנט ונגישותו הקלה מייתרים את הצורך לזכור ולשנן דברים, ומפנים מקום במוח לפעילויות חשובות ויצירתיות יותר. למעשה, כולנו נעשים משכילים יותר, לא בגלל שאנחנו זוכרים יותר מידע, אלא משום שיש לנו נגישות לתשובות לאינספור שאלות, שפעם לא ידענו להשיב עליהן (או בכלל לשאול אותן). האינטרנט הוא בעצם הזיכרון הקולקטיבי או מחסן הידע המשותף, שמחליף את ארון הספרים הביתי ולעתים גם את הזיכרון האישי.

יתרה מזאת, האינטרנט הקופצני והססגוני מהלך עלינו קסם, מדליק ומגרה. אנחנו מג'נגלים בין מוקדים מגוונים, וסופגים מידע תוך כדי בידור. האינטרנט משעשע ומושך לדעת עוד ועוד ולהתעדכן במה שהתחדש.

אולם מה באמת חשוב לדעת, ובמה חשוב להתעדכן? שאלה טובה, שבינתיים אין עליה תשובה חד משמעית. דרכי ההשכלה נפתלות. הנה כי כן, בעבר, כאשר נערות ישראליות התמכרו לטלנובלות הדרום אמריקאיות, הן רכשו בעקיפין את השפה הספרדית. גם נהג משאית, שעוצר את הרכב בצד הכביש כדי להתעדכן בחדשות באמצעות הסמטרפון שלו, נעשה משכיל יותר. לכן, במקום לדבר על "הפרעת קשב" כללית צריך לדבר על הפרעת קשב לגירוי ארוך ומונוטוני.

עם זאת, כיוון שהתעמקות ויסודיות מצריכות גם קשב מרוכז, ברור שתרבות הגלישה גובה מחירים אינטלקטואלים, שמשפיעים על כל עולם הדעת.

כיוון שדור ה-Y הוא הדור הראשון שקרא יותר חומרים דיגיטליים מאשר מודפסים ויותר קצרים מארוכים, אפשר למקד את הביקורת של קאר ולשאול באופן יותר ספציפי: האם דור ה-Y באמת יותר טיפש או רדוד מדורות קודמים? מארק באוארליין (Mark Bauerlein), פרופסור באוניברסיטת אמורי, נתן לשאלה הזאת תשובה שבראשה כמה סימני קריאה, בספר (משנת 2009) תחת הכותרת הפרובוקטיבית: 'הדור הטיפש ביותר: כיצד העידן הדיגיטלי מטמטם אמריקאים צעירים ומסכן את עתידנו, או: אל תבטח באף אדם מתחת לגיל שלושים'.*

כעשרים שנה קודם לכן פרסם פרופסור אלן בלום (Allan Bloom) את ספרו הנודע והמשפיע "דלדולה של הרוח באמריקה".* היה זה כתב אשמה נוקב על כישלון ההוראה באקדמיה ועל הידרדרותה של החברה האמריקאית ההדוניסטית. בלום התמקד בביקורתו בפיחות הזוחל בערכם של הספרים הגדולים של ההגות המערבית, שהיוו את בסיס החוכמה המודרנית. הוא לא שיער שכעבור פחות משני עשורים אנשים יפסיקו לקרוא ספרים בכלל. הוא אמנם צפה את ההשפעה שתהיה ל"קסם השטחיות" (למשל במוסיקה הפופולארית), אבל הוא לא יכול היה לדעת שמתוך התפתחות העולם הדיגיטלי תקום תרבות אדירה של אופקים צרים. באוארליין, לעומת זאת, כבר הכיר את השפעת האינטרנט, והתמקד בה.

באוארליין התריע על בורותם של הצעירים, המתעניינים רק בעולמות המיידיים שסביבם – חברים, בגדים, טלוויזיה ופייסבוק, ותלה את הבורות בקריסת תרבות הקריאה. הנטייה של הצעירים לקיצור נראתה לו שטחית ומגבילה את אופק המחשבה, ואם מי מהם יעז "לחפור" (כלומר, להתעמק) הוא צפוי לקיתונות של לעג מהחברים. הוא הסכים כי האינטרנט מייתר לפחות חלק מהצורך לאגור מידע בזיכרון, אבל טען שהצעירים "רוקנו את כל הדיסק" – אין להם מידע בסיסי על העולם דווקא בשעה שהכול מונגש להם, ובעיקר אין להם יכולת לדרג ולהבין היררכיות של איכות. המוח שלהם הוא קצת כמו ויקיפידה, שמקדישה את אותו נפח תשומת הלב לתורת היחסות כמו שהיא מקדישה לליידי גאגה או למסטיק בזוקה.*

מעניין היה לבדוק עד כמה תוית השטחיות עולה בקנה אחד עם הדימוי העצמי של הצעירים. שאלה שהופנתה אליהם באחד הסקרים שלנו הראתה כי רק כרבע מהנשאלים הסכימו עם התוית הזאת בעוד שרבע נוסף לא הסכימו. החלק הארי (כ-40%) הסכימו עם מאפיין השטחיות אבל רק באופן חלקי (כלומר חלש או מהוסס).

להלן תכונה המשויכת לצעירים בישראל (בגילאי 21-34): "שטחיים (לא אוהבים להעמיק)". עד כמה את/ה מסכים:

ארוך מדי; לא קראתי (tl;dr)

דומה כי טיעונים כדוגמת אלה של באוארליין, אף כי יש בהם יותר מגרעין של אמת, מחמיצים את מורכבות הבעיה, וזאת בשל אופיים הפרובוקטיבי והחד-ממדי.* מבחינה אמפירית בלתי אפשרי להשיב באופן נחרץ על השאלה "האם בני דור ה-Y בּוּרים יותר מדורות קודמים", בין השאר משום שאין בידינו קנה מידה ראוי ומדד היסטורי-השוואתי. עם זאת, אפשר להצביע בזהירות על מיומנויות אינטלקטואליות שכנראה נחלשות בדור הדיגיטלי ביותר בהיסטוריה – לפחות לתקופת ביניים. המרכזית שבהן היא מיומנות הקריאה. לתופעה הזאת יש גם גיבוי מדעי נרחב יותר.*

סקירת ההיסטוריה הקצרה של דור ה-Y הישראלי מגלה שהוא דווקא נחשף בילדותו ללא מעט ספרים איכותיים לגיל הרך, שהוריו הקריאו לו (בעיקר לפני השינה). מדובר בספרים שהותאמו היטב לעולם של הפעוטות, כולל בתחום האיורים.* אבל בניגוד לדורות קודמים, שנכנסו לעולם הקריאה בחדווה ולהיטות (עם רכישת מיומנויות הקריאה), אצל ה-Yניקים לא נוצרה מוטיבציה גדולה לקרוא ספרים לבד. מהפכת ערוצי הטלוויזיה והמחשב היו מעבר לפינה, והם משכו את תשומת הלב למסכים. היו אמנם מספר ספרי נוער וותיקים ששמרו על פופולאריות יציבה למדי עד ימינו - כגון אלה של אסתר שטרייט-וורצל, דבורה עומר, אורי אורלב, איטו אבירם וגלילה יון פדר - אבל השפעתם הלכה ונחלשה. הסיבה אינה רק אוריינטציית קריאה או "חוסר קריאה" חדשה, אלא גם היעלמותם של הסופרים והמשוררים לגיל הנעורים (18-10). פשוט לא קם דור המשך של כותבי ספרים מהז'אנר הזה.* גם המוטיבציה לקרוא עיתונים (ובכלל זה עיתונות נוער, שהיתה בעבר פופולארית בישראל) הלכה ונחלשה.*

בשנות השמונים והתשעים, כאשר התברר שצעירים זונחים את הקריאה המסורתית לטובת הזפזופ הטלוויזיוני והגלישה האינטרנטית, התעורר בציבור הישראלי ויכוח סוער על חשיבותה של קריאת הספרים והנחלתה לבני נוער. היום זה נראה כניסיון נואש לעצור בידיים רכבת שיצאה מהתחנה. ב-2012, כאשר סקר מצא שכשליש מתלמידי י"ב אינם קוראים כלל ספרים, וכמעט 40 אחוזים קוראים בקושי ספר אחת לחודש* איש כבר לא התרגש.

ההצלחה המפתיעה של סדרת הארי פוטר של ג'יי קיי רולינג ברחבי העולם, ובכלל זה בישראל בשלהי שנות התשעים,* הציתה תקווה שאולי עטרת קריאת הספרים חוזרת ליושנה. הצעירים אהבו את הארי פוטר, בין השאר, משום שהם גדלו על עולם הפנטזיה של דיסנילנד (קוסמים, קסמים ומכשפות) ומשום שהספר הפך התופעה וירלית. כך או אחרת, מדובר בהבלחה יוצאת דופן, שהצלחתה דווקא מלמדת על המגמה הכללית של קריסת עולם הספרות הישן.

באופן פרדוקסלי, צעירי דור ה-Y לא רק קוראים יותר טקסט מדורות קודמים אלא גם כותבים יותר, ולא רק באס-אם-אס ובוואטסאפ. הפייסבוק, למשל, שרוב משתמשיו הם צעירים, מלא וגדוש בטקסטים. רובם אמנם סתמיים וחסרי פואנטה, אבל יש הבלחות של איכות. גם הבלוגים הם מדיום חשוב, שבהם מתבטאים כוכבים תורניים מהדור הצעיר. הפופולאריות שלהם כמעט תמיד נשענת על שני מרכיבים: עיסוק ברגשות ובמצוקות (שיוצר אמפתיה), וכתיבה סטנדאפיסטית, כלומר כזו שצוחקת ל"שטיקים" הקטנים בחיים. המגמה של ויתור על קריאה של טקסט ארוך נעשתה כה נפוצה, עד שקיים באינטרנט ביטוי לכך: tl;dr, והפירוש: "ארוך מדי; לא קראתי" ("Too Long: Didn't Read").

ישראל היא חלק מהמגמה הכללית, אבל אצלנו נוסף מרכיב ישראלי טיפוסי נוסף: הצעירים בארץ לא רק מתקשים לקרוא טקסטים ארוכים ונמנעים מכך, אלא גם כשהם כבר קוראים טקסט כזה הם מקטרים בפומבי על המאמץ המיותר. נוצרה אצלם מעין מוסכמה שטקסט ארוך הוא משהו פסול מיסודו – מטרד (מכאן צמחה המילה הייחודית "חפירה"). לכן רבים מהם מאמינים שקריאת ספרים היא ל"חנונים", ל"משועממים", ל"חסרי חיים" ול"חפרנים". כל מה שנתפס קצת יותר גבוה ומעמיק זוכה לבוז. רבים גם מתגאים במוגבלותם, בסגנון: "יש תקציר מנהלים אחי?"; "ארוך מדי... צטערת"; "תן לי את הרעיון במשפט".

הנטייה לרפרף על טקסט ולקרוא אותו מבלי להתעמק יצרה תופעה מוזרה, שצדה את תשומת ליבנו (ואחר כך אומתה גם אצל מרצים נוספים): הצעירים קוראים בעיקר את החלק הראשון של המסמך, מדלגים על מידע חשוב בגוף הטקסט, והחלקים האחרונים כבר נקראים כלאחר יד, אם בכלל. זה נכון לגבי הודעות דוא"ל, כמו גם לגבי הנחיות להגשת עבודה אקדמית או הוראות הפעלה של סורק או מצלמה.

מה הם מאבדים בדרך?

אובדן הסבלנות לקרוא לעומק טקסט וההרגל לרפרף ולקרוא חלקים ממנו גובים מחירים אינטלקטואליים במספר היבטים:

אובדן מידע חשוב

רבים מהסטודנטים מפספסים סעיפים בבחינות ובעבודות כיוון שאינם קוראים את כל ההנחיות. הם פשוט עונים רק על חלק מהשאלות ולא ממלאים את כל המטלות.

אובדן חוש הביקורת

ההרגל לרפרף מחליש את חוש הביקורת, כלומר את ההבחנה בין גבוה לנמוך, בין איכותי לזול ובין אמין ללא אמין. כאשר האמינות אינה ערך מקודש גם המוטיבציה לגלות את האמת נחלשת, והשיעורים נעשים שבלוניים ומשעממים.*

בתנועה מתמדת

היצף המידע הופך את ה-Yניקים לאצנים מהירים למרחקים קצרים ואצנים חלשים למרחקים ארוכים. גם היכולת "ללכת לאיבוד" במהלך הלמידה אובדת, כי אם הקריאה היא בעיקר לצרכים פונקציונאליים (מידע נקודתי שאדם נזקק לו), אינך לומד "על אם הדרך". התוצאה היא היחלשות היכולת לעצור ולחשוב בשקט, במיקוד ובריכוז על נושא אחד או לנסות לפענח דברים מורכבים. טקסטים איכותיים, שדורשים הגות, כמו שירה או עיון, לא נקראים.

אורי הייטנר, איש חינוך ופובליציסט, בבלוג אישי: "נכחתי במפגש מרתק של חיים גורי עם עשרות בני נוער, כבני 15, מכל רחבי הארץ, בפסטיבל המשוררים במטולה. התלמידים נבחרו בקפידה, הוגדרו כמנהיגים תרבותיים. ולכן גם ציפייתי מהם היתה גבוהה. גורי, בן התשעים, היה במיטבו. חד כתער, צלול כבדולח, רציני ובעל הומור, יודע על פה את השירה העברית.
ובני שיחו? כאן בהחלט נכונה לי אכזבה, לנוכח השילוב הקטלני של בּוּרוּת ועילגות. כפי שהוא נוהג לעשות במפגשים עם נוער (במידה רבה של מזוכיזם, יש לציין) גורי קרא (כלומר דִקלם על פה) באוזניהם את שירה של רחל 'מנגד'. זהו שיר אהבה יפה, שכל נערה יכולה להתחבר אליו ולהזדהות עמו... אבל לשם כך עליה להבין אותו. וכדי להבין אותו, ואת המילים המסיימות אותו 'איש ונבו לו על ארץ רבה', היא צריכה לדעת מהו הר נבו, ולהכיר את הפסוק 'כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא.'
ובכל הקהל לא היה אפילו נער אחד או נערה אחת, המכירים את פסוקי היסוד הללו, שחייבים להיות לחם חוקו של כל נער יהודי. לתשומת לבו של השר שי פירון, שצריך להוביל מחשבה מחודשת על לימודי הליבה הנדרשים בבתי הספר החילונים.  
'יש איזה סופר, איזה משורר, שאתם חשים שהוא מבטא את דבר הדור שלכם?' שאל גורי.
לאחר שתיקה ממושכת, קמה אחת התלמידות: 'אני מעריצה, כאילו, את שלמה ארצי? זתומרת, כאילו, אני שומעת כל היום את השירים שלו'."*

חיים את הרגע

דור שאינו קורא ספרים גם מאבד את הדחף לתקן את העולם ומעדיף לחיות את הרגע, לזרום עם המציאות או לברוח ממנה, לא להיאבק. עבור ה-Yניקים קריאת ספרים היא בעיקר מטלה אקדמית, עול על צווארם, ולא הזדמנות להגביה עוף.

ספרנית: "הבילוי החרישי בספריית האוניברסיטה הופך בימים אלו לחוויה נדירה. פעם סטודנטים היו מבלים שם ימים שלמים, עוברים בין הספרים במדפים ונתקלים באקראי בספרים מעניינים. לא מתוכננים. היום הם פונים לייעץ ופוקדים עלינו למצוא להם פריטים. רצוי כמה שיותר מהר ושיהיו קצרים. הם אפילו לא טורחים להשתתף בתהליך החיפוש או להביע את דעתם. הם פשוט 'סומכים עלינו'."

קריאה פאסיבית

ספרים רבים מחייבים קריאה אקטיבית, כלומר הפעלת הדמיון והיכולת הפרשנית (למשל, ברמה הפסיכולוגית) ומציאת הקשרים ורבדים בתוך הטקסט הרציף. לכן אובדן הדחף לקרוא ספרים מחליש אצל ה-Yניקים את הסקרנות ואת הרגישות האנושית ויוצר אפאטיות.

ניוון "שריר" המוח

השאלה מה נדרש לזכור בעולם הדיגיטלי, אם בכלל, היא שאלה כבדה ומסובכת שקשה ואולי בלתי אפשרי לתת עליה תשובה החלטית. אבל בהנחה שחשוב לזכור מידע בסיסי תשתיתי, ברור שזמינות המידע בלחיצת כפתור פוגעת בזיכרון האנושי ובאופן עקיף גם בכישורים קוגניטיביים אחרים. ייתכן שאצל הצעירים הדבר כבר יצר סוג של נסגנות אינטלקטואלית. כשם שהתחבורה הממונעת מנוונת את שרירי הגוף, כך גוגל מנוון את שרירי המוח. צעירים רבים מתקשים להבין מדוע עליהם לשנן חומר לבחינה, בעיקר כזה שנמצא באינטרנט. במקרים רבים אכן אין לכך הסבר משכנע, כי באקדמיה לא נערכו דיונים מעמיקים בנושא. שם ממשיכים ללמד כאילו מנועי החיפוש עדיין לא הומצאו.

צעיר בן 24: "נכון. אנחנו די עצלים ומחפשים כל הזמן דרכים שיעשו לנו את החיים קלים. גוגל הרגיל אותנו לא להתאמץ."

מתקשים בניתוח טקסט ובהבנת הנקרא

קריאת טקסט היא תהליך דינימי המבוסס על עיבוד שכלי מורכב המשלב בין מספר מיומנויות (אינטגרציה של חומר, זיכרון קצר וארוך טווח, ועוד).*

קשה ואולי בלתי אפשרי להשוות בין רמת הבנת הנקרא של דורות שונים בישראל, משום שבעבר לא נערכו מבחנים ובדיקות בנדון. אבל על פניו נראה שיש פערים (בעיקר בין העשירונים העליונים של דור ה-Y לעשירונים העליונים של הדורות האחרים) ושהם נובעים מהנטייה לקרוא טקסטים קצרים, מההרגל לא להתאמץ להבין טקסטים מורכבים, מחוסר ידע תשתיתי ומהבוז לשפה גבוהה, שנתפסת גם כשפה מרחיקה ולא מושכת (כולל בהיבט הכלכלי).

במאמר קצר, שהתפרסם ב- 2012 במוסף "תרבות וספרות" ב"הארץ", סיפרה ד"ר אסתר אדיבי-שושן על תופעה מעניינת, שהתגלתה באותה שנה בבחינת הבגרות בספרות. הנבחנים התבקשו לנתח שיר שמעולם לא קראו לפני כן מאת אלי אליהו. שם השיר הוא "מתחת לפני האדמה":

מתחת לפני האדמה/ אלי אליהו
  וּמַה לַעֲשׂוֹת שֶׁאֶצְלִי
  הַנִּתּוּחַ הִצְלִיחַ וּבַּגְדָּד
  מֵתָה. וְלֹא נוֹתְרָה
  אֶלָּא הַמּוּסִיקָה שֶׁהָיָה אֲבִי
  שׁוֹמֵעַ בְּתַחֲנוֹת הַבּוּשָׁה,
  כְּשֶׁהִמְתִּין בַּחַנְיוֹן התַּת-קַרְקָעִי,
  לָקַחַת אוֹתִי אֶל צְבָא הָעָם
  בְּדַרְכּוֹ לָעֲבוֹדָה.
  וְלֹא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם
  אֶת עֶצֶב יָדוֹ הַמְּגַשֶּׁשֶׁת
  אַחַר הָעִבְרִית, לְהַחְלִיף מַהֵר,
  לִפְנֵי שֶׁיוֹצְאִים וְעוֹלִים
  מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

על פי אדיבי-שושן "בדיקה של עשרות, מאות ואלפי בחינות בגרות בספרות, של מועד חורף האחרון, העלתה תחושה של אי הבנה גדולה. [...] התלמידים נטו להבין את השיר כמתאר מלחמה ב'בגדד'. לפי קריאתם-הבנתם, המלחמה הסתיימה בתבוסה: 'בגדד מתה'. המלחמה הייתה כרוכה בפציעות ולכן: 'ניתוח'. המלחמה קשורה גם באבדות רבות ובקבורת המתים: 'מתחת לפני האדמה'. [...] לנו, דור המורות-מורים, היה ברור מייד, שהשיר מתאר תהליך מרכזי בהיווצרות החברה הישראלית – כאב ההגירה מארצות המזרח, הצלחת היקלטותם של דור הבנים וכאבם המהול בבושה של דור האבות. לעומת זאת, בקריאה ופענוח השיר על-ידי התלמידים, תהליך חברתי מרכזי זה בהיווצרות החברה הישראלית נעלם - לחלוטין - ובאופן גורף מהכרתם והבנתם."*

כדרכם של מבוגרים רבים, שנזהרים מלבקר את ילדיהם ותלמידיהם, גם אדיבי שושן תהתה שמא הפרשנות של הצעירים שיקפה זוית הסתכלות אחרת על השיר, שנובעת ממטען החוויות הדוריות שלהם. הרי כל שיר פתוח לכאורה לפרשנות. למעשה ההסבר למה שקרה בבחינה הוא פשוט למדי: התלמידים בדור הזה מתקשים להעמיק בטקסט מעבר לשכבה הראשונה וגם אינם בקיאים בהיסטוריה."

הנטייה לרפרף על טקסט מבלי לנסות להבין את משמעותו מוצאת את ביטויה השכיח בטוקבקים ובתגובות לסטאטוסים שמתפרסמים בפייסבוק. פעמים רבות מגיבים נתפסים למילה או למשפט בטקסט מבלי להבין את ההקשר המלא, ולעיתים אף נותנים בשל כך פרשנות הפוכה מכוונתו של המחבר. 

הקושי להתנסח

מחיר נוסף שהכרסום בתרבות הספר גובה מהדור הצעיר הוא היכולת לנסח דברים ברהיטות בעל פה, ובעיקר בכתב. בינואר 2011 צוטט ד"ר צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך דאז, כמי שאמר בראיון לעיתון שתלמידי ישראל "אינם יודעים לקרוא טקסט מנוקד ולא מכירים מילים. כשמורה נכנסת לבית הספר ומדברת על שיעור ילודה, התלמידים שואלים אותה לאיזה שיעור היא מתכוונת."*

כיוון שבלימודים הגבוהים נדרשים הסטודנטים להגיש תרגילים ועבודות סמינר, המוגבלות הלשונית שלהם מתגלה במלוא מערומיה (בעיקר במדעי הרוח, החברה, החינוך והמשפטים – תחומים שבהם הניסוח הוא כלי מרכזי).

בראיונות שקיימנו עם מרצים, שב ועלה התסכול הרב מרמת העבודות המוגשות בקורסים ה