דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

פרק 9: צעירים בוורוד - נשיות וגבריות גמישות

צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אמיר אוחנה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
מצעד הגאווה בירושלים
מצעד הגאווה בירושלים
שרון הורנשטיין
מצעד הגאווה בירושלים
מצעד הגאווה בירושלים
שרון הורנשטיין
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
שרון הורנשטיין
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
שרון הורנשטיין
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
שרון הורנשטיין
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
שרון הורנשטיין
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
שרון הורנשטיין
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
שרון הורנשטיין
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
שרון הורנשטיין
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
מצעד הגאווה בתל אביב
מצעד הגאווה בתל אביב
פאטריק מאסטרסי
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אורטל פלג
תל אביב
תל אביב
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
עוז אלמוג, תמר אלמוג


נוצר ב-2/15/2014

מגדריות נזילה

דור היוניסקס

הסימנים להשתנות המוסכמות המגדריות, ובעיקר לתמורות במודל הגבריות, הופיעו כבר בתקופת ילדי הפרחים כאשר נערי הרוק'נרול התחילו לגדל שיער, לנענע עכוז ולשיר בקולות גבוהים והנשים לקחו גיטרה ליד וגלולות למניעת היריון. אצל היאפים של שנות השמונים (דור ה-X שילד וגידל את דור ה-Y) זה עלה מדרגה נוספת. הדבר משתקף בין השאר באינספור סדרות טלוויזיה שאליהן נחשפו ה-Yניקים לכל אורך התבגרותם. הן הציגו מודל של גבר רגיש שלא מהסס לדבר על חולשות וקשיים לצד אישה אסרטיבית, משוחררת ועצמאית יותר.*

אפשר היה לצפות אפוא שההבדלים בין "המין החלש" ל"מין החזק" אצל דור ה-Y ייטשטשו יותר מדורות קודמים, אבל מעטים חזו עד כמה זה ירחיק לכת ואילו משמעויות סוציולוגיות יהיו לכך. זה לא שהגבריות הישנה, ואפילו השוביניזם, פסו מהעולם. בכלל לא. גברים עדיין מדברים ביניהם על זיונים, עדיין צופים בתחרויות ספורט ועדיין נהנים מפורנו בעל אופי שתלטני כמו גם מפיצוח גרעינים. אבל דפוסים שנחשבו בעבר ל"נשיים" – כגון מלבושים צבעוניים, שיער צבוע, בכי, קרבה גופנית ומילות חיבה בין גברים, הודאה בחולשה ובקשת עזרה – נעשו שכיחים היום בקרב הקשוחים. המנעד ההתנהגותי גדל והוא נע על הקו שבין הגבר המחוספס מהזן הישן לגבר הרגיש מהזן החדש. רוב הגברים, כרגיל, נשארים אי־שם באמצע, אבל המגמה הכללית היא לעבר הקוטב המרוכך.*

גם אצל הצעירות המודל הנשי הבסיסי עדיין שריר וקיים, אבל דפוסים שנחשבו בעבר ל"גבריים" – כגון קעקועים, פירסינג, נסיעה על אופנוע,* שתיית בירה, קללות ויוזמה מינית – נעשו שכיחים היום בקרב צעירות. נכון שהמגמה הזאת משפיעה על כל שכבות הגיל באוכלוסייה החילונית, אבל היא דומיננטית יותר בדור הצעיר. הדברים באים לידי ביטוי אפילו בניואנסים קטנים של שפת גוף וטון דיבור. 

צעיר בן 27: "גברים סטריטטים היום יותר פתוחים לאינטימיות עם גברים אחרים. ודי בקלות אפשר למשוך גבר למיטה, בעיקר אם יש לידך בחורה. גברים יכולים להצטרף בקלות לזוגות, כלומר מוכנים להיכנס עם גבר למיטה ובתנאי שתהיה אישה בתמונה. זה כבר לא חוויה הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית אלא משהו באמצע".

אחד הפעילים הוותיקים בקהילה הלהט"בית, עורך דין בן דור ה-XY: "אני חושב שהשינוי המרכזי הוא בהקהיית דמות האידיאל הגברי. היום 'נשיות' אינה נתפסת כחולשה ולעתים אף להפך. הכמיהה לגבר שהוא "סטרייט אקטניג" נעשית פחות שכיחה ודרמטית. עדיין יש סלידה/זלזול בקרב רבים מהומואים שאני מכיר, שלא לדבר על סטרייטים, כלפי בחורים נשיים אבל זה ממש לא מוקצה. כלומר, הומו נשי (כמכונה בעגה אוחצ'ה) אינו נתפס עוד אדם חלש, נחות, בתחתית סולם ההירארכיה החברתית. באותו הקשר, הומואים בשלבי יציאה מהארון לא צריכים להתמודד עם הצורך להוכיח שהם עדיין גברים (מעין צורך אובססיסי להחצין "גבריות" כדי להראות למרות שהם אמנם נמשכים לגברים, בשאר הדברים הם עדיין גברים לכל דבר ועניין). אצל הלסביות זה די דומה, כי גם כאן זה ממש לא חריג להביע אסרטיביות נשית ומה שנתפס בעבר בזלזול כהתנהגות גברית כבר מזמן לא נתפס כזה. תראה למשל את כתובות הקעקע, שבעבר נחשבו לביטוי אולטרה גברי."

בלוגר: "מה קרה לגברים בעולם האם הם נכחדים, אני מסתכל על סרטים ישנים. גבר היה גבר, חזה שעיר, גבות עבות, לא כל כך מתחבר לצד הנשי שבתוכו. היום אני מסתכל בחוף הים על גברים, כולם חלקים ועדינים, ציפורנים מטופחות. [...] היום הגבר המתוקן, קם בבוקר ומסתכל במראה, שוב גדלו לי שערות בין הגבות. לוקח בחשאי את הפינצטה של אשתו ותולש את השער, מורח קרם על השיער. קרם לפנים, בושם, דאודורנט ויוצא לציד, לעבודה על רכבו הכסוף."*

מדוע דור ה-Y מצמצם את הפערים המגדריים? להלן נציע כמה סיבות לתופעה:

מחיר הגבריות המחוספסת

ה-Yניקים נחשפו מגיל צעיר למסר הפסיכולוגי שמודל ה"גבר-גבר" (הקשוח והמחוספס) עלול לגבות מחירים כבדים ברמה האישית והחברתית. זאת כיוון שהוא מייצר מאבקי אגו, תחרותיות יתר ולעתים גם אלימות. גברים רבים גם אינם מסוגלים או מעוניינים לאמץ את המודל המוקצן הזה, והם נוטים מטבעם לגבריות מרוככת.*

ההשפעה החנונית

החינוך העוטף בבית, שעיכב את ההתבגרות ויצר את קוד ההתנהגות "החנוני", תרם לריכוך המגדרי. הבנים פשוט חונכו להיות פחות "בעלים" והבנות חונכו להיות פחות "אמהות". החנון הוא דמות פוסט-גברית גם משום שאינו נזקק לעוצמה הפיזית של הגבר הישן (הצייד והלוחם) כדי לשרוד בעולם התחרותי. הוא יכול להיות בעל השליטה והממון בכוח שכלו בלבד (היי טק).

הגבר המטרוסקסואל

ריכוך הגבריות, שהוביל המודל היאפי, הוליד אבטיפוס ומודל שזכה לכינוי "מטרוסקסואל".* המטרוסקסואל הוא גבר עירוני מבוסס אשר טרוד בטיפוח עצמי השכם וערב: פיסול שרירים בחדר הכושר, הרפייתם במסאז', טיפולי פנים, הסרת שיער ממקומות מסוימים בגוף והוספה באחרים, טיפולי מניקור ופדיקור וקניית ביגוד מותגי. דור ה-Y הושפע מאוד ממודל המטרוסקסואל, הן בשל היותו נפוץ בתקשורת והן משום שצעירים נוטים היום מטבעם לחיים אורבניים.*

מחוברים לרגשות 

יש המייחסים לעלייתה של תרבות הניו-אייג' השפעה על האינסטינקט הגברי הקמאי. בחסות הניו-אייג' גברים צעירים למדו להיות פתוחים ורגישים יותר, ובקיצור – נשיים יותר.

"מדריך הזן" ו"המורה הרוחני" אוהד אזרחי: "אחת הבעיות הגדולות של מערכות היחסים במגזר ה'רוחני' זה שאין בהן באמת גברים. לא שאין בני אדם ממין זכר, דווקא יש, אלא שלרוב הם לא יודעים להיות גבר כמו שאישה צריכה אותם שיהיו. ההתפתחות הרוחנית מצד אחד והסלידה שלנו מהמאצ'ואיזם מצד שני גרמו לגברים רבים לפתח צדדים נשיים באישיותם (וזה חשוב מאד) עד לנקודה, שהם אמנם לא מודעים לה, אבל הנשים שלצידם מרגישות הרבה פעמים שאין פה אף גבר בסביבה, וזה גורם להן לתסכול גדול. [...] כולנו גדלנו עם דוגמאות אישיות של גברים שכדי להיות באמת "גבר" הפכו למאצ'ואים חסרי רגישות, חסרי פנימיות שחיים חיים שטחיים, ואמרנו לעצמנו – "כזה אני לא רוצה להיות!" . ואז הלכנו להתפתח רוחנית. גידלנו שיער ארוך, שמנו עגיל פה ושם, עישננו גראס, פתחנו את הלב, ישבנו במעגלי הדברות, למדנו לרקוד חופשי ומשחרר, לבשנו בגדים צבעוניים, יצאנו לטבע וטופפנו וניגנו, למדנו לגעת ברגישות, לעשות מסאז' טוב, להרגיש אנרגיות, למדנו לבטא רגשות, להיות עדינים ורגישים, למדנו לחיות את הרגע, למדנו שהעיקר זה לא המטרה אלא התהליך והכל סבבה – והפכנו להיות יותר נשיים. וזה מצוין. טוב מאד. אי אפשר בכלל לגדול מבחינה רוחנית בלי לפתח את ה'אנימה' – את ניצוץ השכינה שבגבר. את האישה הפנימית. אבל, ויש פה אבל גדול, בתוך מערכת זוגית מה שזה עושה זה שזה לא מאפשר לאישה להיות ממש נשית."*

עניין של הורמונים

יש המרחיקים לכת ומציעים הסבר ביולוגי לתופעת צמצום הבדלי המגדר. לדידם המקור לתופעה הוא האמהות של דור ה-Y שהלעיטו עצמן במאכלים ובתרופות מרובי אסטרוגן, והתוצאה היא בנים בעלי חזות ומאפייני התנהגות נשית.

הרפואה אכן איתרה ירידה תלולה ברמות ההורמון הגברי בשנים האחרונות.* אך את השינוי תולים המדענים לאו דווקא באמהות אלא באבולוציה שעובר המין האנושי. כיוון שהמין הגברי כבר לא נאלץ להיאבק על קיומו היומיומי כבימים עברו, הוא נוטה לייצר פחות הורמונים גבריים. מנגד, נמצאה גם ירידה ברמת ההורמון הנשי המיוחסת לעצמאותן הגוברת של הנשים ולכניסתן לעולם התעסוקה הגברי.*

אבולוציה בחסות הטכנולוגיה

יש הטוענים שככל שמוקדי ההתרחשות האנושית נעים מן המציאותי לעבר הווירטואלי; ככל ששדות המאבק, המסחר והמשחק מועתקים לתוך סביבות ממוחשבות; וככל שהמדע והטכנולוגיה מצליחים לשכלל חלופות אוטומטיות לעבודה פיזית, הופך גופו של האדם הגלובלי המערבי לעמיד יותר, יעיל יותר ויפה יותר, אבל במידה מסוימת לגברי פחות. המהפכה הטכנולוגית שמספקת גישה ישירה לידע ללא צורך במתווך סמכותי (פוליטיקאים, אנשי דת וכו') מקעקעת ומייתרת את העוצמה המסורתית הגברית.

מודל הניהול הישן התבסס על חשיבה הייררכית, שליטה וציות, ורק טבעי שגברים הם שמילאו את תפקידי המנהלים. אבל בעידן החדש מילות המפתח בשיח המנהיגות הן שיתוף פעולה והקשבה, ברוח הגישה הנשית. ואכן, אף שבמוקדי השליטה המרכזיים יש עדיין רוב גברי, ניכרת מגמה עקבית של שינוי לטובת הנשים.

יותר ויותר נשים נוטלות את רסן ההובלה מהגברים, בעיקר ככל שהגיל יורד. השינוי ניכר בעיקר בדרגי הביניים של ארגונים וחברות מסחריות, שבמקצתם מתהווה לאחרונה אפילו רוב נשי. הנשים הצעירות מתגלות כיעילות וכאחראיות יותר מהגברים ולכן ההנהלות נוטות יותר ויותר להפקיד בידיהן את ההגאים.

דרוש גבר-גבר

בספרו "אילו גברים יכלו לדבר" מתייחס הפסיכולוג אלון גרטש (2004) לשבעה קשיים פסיכולוגיים הטיפוסיים ל"גבר הישן", שחונך על בסיס הערכים המסורתיים: נטייתו לחוש בושה כשהוא מתמודד עם כאב או פגיעות; נטייתו להתרחק מהבעה רגשית ולכן קושי לפתח אינטימיות; החשש להיראות לא גברי, כלומר להפגין תכונות נשיות; הנטיה הנרקיסיסטית להתרכז בעצמם ולדבר על עצמם מבלי לפתח קשב לזולת; הנטיה לתוקפנות שמחפה על חוסר בטחון ומגנה על חוסר אונים; הנטיה להרס עצמי שנובעת מהקושי להביע תוקפנות כלפי אחרים; המיניות המכנית, שהיא בין השאר תולדה של כל הקשיים הקודמים.

דומה שבהתקרבותם לקוטב הנשי (מה שמכונה "להתחבר לנשיות") הצליחו גברי דור ה-Y להתגבר או לפחות למתן את הקשיים של "הגבר הישן". הבעיה היא שההתרחקות ממודל המאצ'ו מייצרת קשיים מסוג חדש.

במקביל להתעצמות הכוח הנשי מתרחש תהליך דרמטי: הגברים "נחלשים" – בעיקר כשמדובר בדור ה-Y. הדבר מתבטא לא רק בהתעמעמות המוטיבציה שלהם לשלוט, להוביל ולנצח במירוץ, אלא גם בסוג של חוסר אונים שלא היה מוכר בדורות קודמים.* כבר הצבענו על היחלשות החוסן הנפשי, המאפיין את הדור הזה, ואפשר שהתופעה הזאת ניכרת ומשמעותית יותר בקרב הגברים. אם גבריות פירושה קודם כל קבלת החלטות, לקיחת אחריות והובלה, אין פלא שהגברים הלא בוגרים של דור ה-Y מתקשים להיקלט בעולם המבוגרים והופכים למה שמכונה בעגה העממית "כוסיות".

בספרה ""Manning Up: How the Rise of Women Has Turned Men Into Boys ששמו כבר מרמז על תוכנו, טוענת קאי חיימוביץ (Kay Hymowitz), שרוב הגברים בשנות העשרים תלויים באיזה לימבו – כלואים בין ציפיות חברתיות גבוהות לחוסר יכולת לקחת אחריות.

עד כדי כך נעשתה התופעה הזאת בולטת בדור האחרון, שלאחרונה החלו להופיע בארה"ב ספרים המבכים את "שקיעת הגבריות".* כתב העת 'האטלנטיק' (The Atlantic) פירסם בשנת 2010 כתבה בשם "סופה של הגבריות" (The End of Men). המחברת, חנה רוזן, סקרה את השינוי שהתרחש במאה השנים האחרונות בעולם הכלכלה המערבית, שהוביל לכך שנשים הפכו לקבוצה הגדולה ביותר בכוח העבודה האמריקני, ששיעור הגברים מסך המובטלים עלה ושחלה ירידה בהכנסה הממוצעת של הגברים הצעירים. כמו כן, הנשים עברו את הגברים בשיעור מקבלי התארים האקדמיים.*

בראיונות שערכנו, בעיקר עם בנות דור ה-Y, עלה יותר מפעם אחת הדיון בגברים המוחלשים של דורן. הן תיארו בחורים אימפוטנטים שאינם מסוגלים אפילו להחליף נורה בבית. הם אמנם מרוככים יותר מאבותיהם ושולטים במה שנחשב בעבר למיומנויות נשיות, אבל הם מתקשים להיות עוגן יציב.* לא בכדי צמחו לאחרונה אתרים המסייעים לגברים לתפקד ברמת היומיום: מהוראות כיצד להתגלח באופן מושלם ועד להתנהלות הנכונה בקשר חדש עם אישה עם ילדים.*

מהן אפוא ההשלכות של השינוי במודל המגדרי, כפי שהדבר משתקף בדור ה-Y? קשה לדעת. יש חוקרים שטוענים שהופר האיזון הסינרגטי הדרוש בעולם בין נשיות לגבריות. לטענתם הופעת הגבר הנשי המוחלש יצרה חוסר איזון בתא המשפחתי והיא אחד הגורמים להתערערותו המתמשכת. היום הגבר כבר לא מצליח לפרנס את משפחתו ואילו האישה מצידה מתקשה לקחת חלק משמעותי בעול הפרנסה יחד עם גידול הילדים.*

גם אם זה נכון, יכול להיות שהמחיר שווה כדי להשיג מטרה אחת חשובה: סוף למלחמות. כי אם הגברים נשיים כל כך, סביר שהמוטיבציה שלהם להרוג ולהשתלט תפחת. אולי זו עוד סיבה לכך שהדור הזה אינו מתעניין יותר מדי בפוליטיקה ובצבא. אם לתמצת את זה - העסקה היא זאת: פחות אלימות, כפייתיות, שעבוד, פשע ומלחמות בעולם ויותר אמפתיה ושיח רגשי.

פוסט-פמיניזם מחויך ומפויס

לא רק הנשים מתגעגעות פה ושם לעידן המאצ'ו אלא גם הגברים, והתוצאה – מעין "מגדריות רטרו" בנימה מחויכת. אפשר לשוב להיות מעט "גבר-גבר" ו"אישה-אישה", מתוך תחושה של נינוחות מגדרית. ברמה האידיאולוגית זו ההבנה ששוויון בין המינים אינו מחייב בהכרח זהות בהתנהגות ובצורת המחשבה ושאפשר לשמור על הבדלים מתוך כבוד הדדי. הגישה החדשה, שמאפיינת רבים בדור ה-Y, היא שאפשר וצריך להיות שוויון במשאבים (שכר, מעמד חברתי, כוח, השכלה וכו') ובכל זאת צריך להכיר בעובדה שיש תכונות ואפילו "מנטליות" השונות בין גברים לנשים (ברוח ספרו הפופולרי של ג'ון גריי 'גברים ממאדים, נשים מנגה').*

"מגדריות הרטרו" אפשרית ליישום משום שהדור הצעיר גדל כבר לתוך העידן הפמיניסטי וקיבל את ערך השוויון המגדרי כעובדה חברתית מוגמרת (לא שהפערים נסגרו לחלוטין, אבל העיקרון הפך למקודש). לכן, אין בו הדחף להוכיח בכל מחיר שהוא פמיניסט. מבחינתו זה מובן מאליו ולא תובע כל הוכחה. אין להם בעיה לקיים אחווה גברית, שבה מקללים כמו בשכונה, מפנטזים על בלונדיניות ומעריצים כוכבי כדורגל. תמונת ראי מתרחשת באגף הנשי. גם שם נוצרת המוסכמה שאפשר להתלבש היטב, להתאפר, להסיר כל שערה מיותרת בגוף, בקיצור – להדגיש "סקס אפיל", ובכל זאת להיות פמיניסטית למהדרין.*

"מגדריות הרטרו" מתבטאת גם בלגיטימציה החדשה ללגלג על הפמיניזם הנוקשה ובעיקר בלגיטימציה להשתמש בהכללות ובסטריאוטיפים הישנים על נשים וגברים. זהו דור יותר אירוני וציני מקודמיו, ולכן בני הדור מסוגלים לצחוק וללגלג גם על מוסכמות מוסריות שנעטפו בפטינה דקה של תקינות פוליטית. הגישה הזאת כמו אומרת, בוא לא נהיה חסודים מדי ולא נסרס את עצמנו בשם אידיאלים לא ריאליים.*

Changing views on gender equality: % saying society generally


גאים בני דור ה-Y

אורות ראשונים בקצה המנהרה

יחס החברה המערבית למגדרי הביניים (הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים = להט"ב)* עבר תהליך ארוך, שהושפע והשפיע בעת ובעונה אחת על התפתחותה של התרבות הדמוקרטית בעולם החופשי. ראשיתו בתפיסת יחסים חד מיניים כחטא מוסרי ודתי המחייב הוקעה וענישה מחמירה וסופו בלגיטימציה הדרגתית של יחסים חד-מיניים ובהסדרת זכויות הלהט"בים בחברה. בדומה לתהליכים אחרים, גם במקרה זה השינוי לא היה ליניארי, אלא התפתח בקפיצות מדרגה שהיוו צמתי שינוי.* 

One in seven have changed their minds in support of gay marriage

Why people have changed their minds
%

What made you change your mind about same-sex marrige?

32

Know someone who is homosexual

25

I've grown more open/ thought about it more/ gotten older

18

More prevalent/ It's inevitable/ world is just different now

18

Everyone is free to choose/ Love/ Happiness/ Govt should stay out

8

Believe in equal rights

5

Moral/Religious beliefs

התהליך האבולוציוני בישראל הושפע מההתפתחויות בחו"ל, אבל מטבע הדברים כיוונו אותו גם קודים תרבותיים מקומיים, מבנה דמוגרפי ואירועים היסטוריים מכוננים שהתרחשו בארץ.

האיסור על משכב זכר יובא לפלשתינה-א"י על ידי ממשלת המנדט הבריטי. כבר במאה התשעה עשרה קבעה המלכה ויקטוריה, כי גברים המקיימים יחסי מין "שלא כדרך הטבע" דינם עשר שנות מאסר. את הלסביות פטרה הוד מלכותה מעונש בנימוק: "איני יכולה להעלות על דעתי כי נשים מסוגלות לבצע מעשה גועלי שכזה". בשנת 1936 עידכנה ממשלת המנדט הבריטי את החוק השמרני ונוסחו אומץ לימים על ידי ממשלת ישראל הראשונה. הוא היה עדיין חשוך* אבל כבר ב-1951 ניטל עוקצו כאשר היועץ המשפטי השני לממשלה, חיים כהן, הפעיל את סמכותו לשיקול דעת והורה למשטרה שלא לאכוף את החוק כאשר יחסי המין נעשים בהסכמה בין שני בגירים.* לימים, כאשר כיהן השופט כהן בבית המשפט העליון, הוא העיר בהערת אגב חשובה כי משכב זכר בין שני בגירים בהסכמה אינו מעשה שיש בו קלון, כל עוד הוא נעשה בצנעה ולא בפומבי.*

אבל זה היה הבהוב אור קלוש בתקופה חשוכה.* בדומה למדינות אחרות בעולם גם בישראל הצעירה רווחו הדעות הקדומות, הנידוי וההכחשה ביחס להומואים וללסביות. היחס העוין התבטא גם בחקיקה ששללה את זכויותיהם הבסיסיות.* 

חשוב לציין שהדימוי השלילי של ההומואים הושפע מהמוטו הציוני של "נרמול היהודי",* שהאדיר גבריות מוחצנת על פי המודל הלאומני האירופאי (ראו דמות החלוץ והצבר).* מודל האישה הציונית (החלוצה והצברית) כלל אמנם מרכיבים מודרניים יותר של עצמאות ואסרטיביות נשית חדשה, אבל תופעת הלסביות לא הייתה מוכרת לרוב האוכלוסייה ומי שהכירה סלד ממנה והשתיקה.

באופן כללי, החברה הישראלית שלאחר קום המדינה, גילתה חוסר סובלנות כלפי מי שלא יישר קו עם המוסכמות של האליטה השלטת וכלפי ביטויי אינדיווידואליזם והעדפה אישית מכל הסוגים. זו הייתה חברה פוריטנית עם רמות מודעות וסובלנות מיניות נמוכות. אפילו אוננות נחשבה לדבר פסול.* (להרחבה ראו: מדייט לדייט – נקודות מפגש ושוּקֵי-היכרויות).

באותה עת הלהט"בים (מושג שנכנס לשימוש רווח רק בעשור האחרון) נותרו שקופים לסביבתם הקרובה וחסרי מודעות עצמית וקבוצתית מפותחת. רבים התקשו להכיר בשונותם, הדחיקו את נטייתם וזהותם המינית ובמקרים רבים אף הזדהו עם עמדת המדכאים.* ההתעלמות הציבורית מהומוסקסואליות נבעה גם מהתפישה שמדובר בתופעה איזוטרית ושולית ללא נוכחות ממשית.

גם התקשורת השתיקה את התופעה ונטתה לאזכר הומואים במשורה (בדרך כלל כדמות ערטילאית נטולת שם ופנים) וכמעט תמיד בהקשר של פשיעה ועבריינות. ההומו הסטריאוטיפי תואר בעיתונות וגם בפסיקת בתי המשפט* כסוטה המנצל מינית את החלשים ממנו, נטפל לקטינים חסרי ישע ומבצע בהם את זממו בחשכה.* ובקיצור, אדם הזוי ומסוכן החותר תחת אושיות הסדר החברתי. 

רוב הלהט"בים ברחבי הארץ חיו באותה עת בבדידות חברתית ומינית ובפחד ונאלצו להיפגש זה עם זה וזו עם זו בחשאי.* הזירה הכמעט יחידה ל"קרוזינג" (שיטוט בחיפוש אחר מין מזדמן) הייתה גינות ציבוריות חשוכות בחיפה (גן בנימין וגן הזיכרון), ירושלים (גן העצמאות) ותל אביב (גן העצמאות, גן הרכבת, גן מאיר ומספר ברים ברחוב הירקון). הכתבה העיתונאית הראשונה שסיקרה את התופעה הופיעה ב-1962 בשבועון "העולם הזה" תחת הכותרת "מחתרת על הטיילת".* לקראת שלהי שנות השישים התרחבה במעט הסצנה ההומואית בתל אביב כאשר התמסדו מפגשים בדירות פרטיות (בסודיות ולמוזמנים בלבד), ב"לונדון מינסטור" ובמספר ברים ביפו.

בשנת 1973 החליט איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי להוציא את ההומוסקסואליות מקובץ האבחנות הקליניות, ומאז התופעה אינה נחשבת עוד הפרעה נפשית. לשינוי הסמלי הזה הייתה השפעה מכרעת בכל הנוגע למעמדם ולתדמיתם של הלהט"בים במדינות המערב.

ניצנים של שינוי בישראל הופיעו החל ממחצית שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים עם ייסוד מפלגת "רץ" - התנועה לזכויות האזרח (1973) והאגודה לשמירת זכויות הפרט (1975) – שהיתה למעשה שם כיסוי לארגון הלהט"בי הראשון (המייסד היה יעקב פזי). שיח המחאה והזכויות החדש הציף לראשונה ובהיסוס את בעיית ההומואים והלסביות מעל פני השטח, והמושגים הללו כבר לא נלחשו בחדרי חדרים ואפילו נדונו לראשונה זעיר פה זעיר שם בתקשורת.

בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים גבר המתח הפנימי בחברה הישראלית והתרחב הפילוג בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילוניים. במקביל נעשתה התקשורת נשכנית וביקורתית יותר (בעיקר בשל ההלם של מלחמת יום כיפור) ונוצרו התנאים לשיח מחאה מגדרי (הפמיניזם הישראלי יצא לדרך) וליציאה להט"בית מהוססת ומאורגנת יותר מתוך "הארון". אירוע הגאווה הפומבי הראשון בארץ – העליזיאדה (1979), ייסודם של אל"ף - ארגון לסבי פמיניסטי ראשון (1978), של "נתיב נוסף" - הביטאון הקהילתי הראשון (1981) ושל ה"קו הלבן" - קו הקשב והסיוע של האגודה (1982) - היו חלק מהסנוניות שבישרו את בוא האביב. לראשונה גם נוצרו עימותים פומביים מקומיים בין הלהט"בים לממסד שהוסיפו פלפל למאבק: כך למשל, מחאת באי הכנס הבינלאומי של הומוסקסואלים ולסביות יהודים בעקבות החרמתם על ידי בתי מלון והקרן הקיימת (1979), או הפולמוס שנוצר בעקבות איסור הקרנת סרטו של עמוס גוטמן "נגוע" על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות (1982) .

התפשטות מחלת האיידס בעולם* והפאניקה שהיא עוררה בקרב מיליונים החריפו מצד אחד את הרתיעה מפני הומואים והעצימו את הסטריאוטיפים שלהם, אבל במקביל תרמו למודעות לתופעה הלהט"בית ולגל אמפטיה וגישה אקטיביסטית יותר נגד דעות קדומות.*

בשלהי שנות השמונים נפתחה תקופה חדשה במעמדם של הלהט"בים בישראל, עם הקמת קל"ף - קהילה לסבית פמיניסטית, ועם הוצאת הגיליון הראשון של הירחון "מגעים". אבל גולת הכותרת של מגמת השינוי הייתה ביטול הסעיף בחוק העונשין שאסר על משכב זכר. הניסיון הראשון לבטל את האיסור הפלילי נעשה כבר בשנת 1964 על ידי שר המשפטים, אבל הקואליציה, שכללה גם את המפלגה הדתית לאומית, הכשילה את היוזמה. כעבור שבע שנים הגיש ח"כ אורי אבנרי הצעה לביטול החוק, אבל גם הניסיון הזה כשל. לקח עוד כמעט שני עשורים עד שהכתם הוסר. בשנת 1978 פתחה שולמית אלוני, מנהיגת רץ, במסע בן עשר שנים לביטול החוק ההומופובי. היא זכתה לקיטונות של בוז מצד השמרנים והדתיים, והיו שכינו אותה "אויבת היהדות ואוהבת ההומואים וההומואיות". בעומדה בראש ועדה משותפת לוועדת הפנים של הכנסת וועדת חוקה, חוק ומשפט, ניסתה אלוני להכריז על ביטולו של הסעיף האוסר על משכב זכר. הניסיון כשל, והוועדה החליטה בסופו של דבר "להמתיק" את הסעיף לעונש של שנת מאסר אחת. אבל גם היוזמה הזאת בסופו של דבר לא הגיעה לידי חקיקה של ממש.

ב-22 במרץ 1988, בתרגיל פוליטי ערמומי, הצליחה אלוני לעשות את הבלתי יאמן. היא הגישה את התיקון המחודש לחוק העונשין, תוך השמטת הסעיף האוסר על משכב זכר.*

דעתם של חברי הכנסת הדתיים והחרדיים היתה נתונה בעיקר להחמרה בעבירות אינוס, והם כלל לא שמו לב שהחוק המחודש אינו כולל איסור על יחסי מין הומוסקסואליים. וכך, ביום למחרת הם מצאו את עצמם במציאות חדשה שבה "יחסים הומוסקסואליים בהסכמה כבר אינם בגדר עבירה". מכאן התגלגל לו כדור שלג של מאבקים והישגים בתחום זכויות להט"ב.*

השיח המיני בכללותו הפך באותה עת ללגיטימי יותר בהשפעת המהפכה המינית העולמית, ותופעות שנאסר לדבר עליהן בעבר - כגון אוננות, אורגזמה או קשיים במיטה - הוצאו מהרוכסנים. הלגיטימציה לביקורת והתפתחות תרבות המחאה הפוליטית (הופעת השמאל החברתי) סייעו לריכוך היחס להומוסקסואליות (בעיקר בתקשורת, באקדמיה ובשדות האמנות) וסללו את הדרך לתביעות תקיפות יותר ויותר לשוויון זכויות מגדרי מכל הסוגים. גם המהפכה הפמיניסטית תרמה באופן משמעותי לתהליך הזה.

זכות ראשונים להקמת ועדת המשנה לקידום זכויות הקהילה הלהט"בית שמורה לחברת כנסת יעל דיין ב-1992 (תחת הוועדה לקידום מעמד האישה). לראשונה הוקם גוף רשמי של הפרלמנט הישראלי לטובת ענייני הקהילה ולראשונה יכלו הומואים ולסביות להגיע לכנסת כדי לדון בצרכיהם, לשטוח את הדברים שמטרידים אותם ולבקש את התערבות החכ"ים. הוועדה גם הביאה לציון אירועי הגאווה בכנסת והנחתה את המרכז המידע והמחקר של המוסד לבצע מחקרים על להט"בים.

מראשית שנות התשעים החל זרם של תקנות וחוקים חדשים הנוגעים לזכויות האזרח ובכלל זה זכויות של להט"בים, ששינה את הסטטוס קוו ויצר לגיטימציה זוחלת לתופעה. גולת הכותרת הייתה שלושה תקדימים היסטוריים: הכנסת תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, לפיו חל איסור להפלות עובד או דורש עבודה בשל נטייתו המינית (1992), פסיקת בג"ץ שקבעה כי הדייל יונתן דנילוביץ', אשר ביקש לנצל סעיף בהסכם הקיבוצי המעניק לבן זוג כרטיס טיסה בהנחה, רשאי לקבל הטבה זו אף אם בן זוגו הוא מאותו המין (1994) וההכרזה של צה"ל, כי כל אזרח ללא קשר לנטייתו המינית יוכל לשרת בכל תפקיד בצבא (1993).*

בזה אחר זה נוצרו באותה עת התארגנויות סטודנטים להט"בים באוניברסיטאות, וב-1996 הוקם פורום גאוֹת במפלגת מרץ - מפלגה שהובילה את תהליך השינוי בזירה הפוליטית. התאים הללו משכו קבוצות נוער להט"בי בערים הגדולות ויצרו בסיס להתפתחות קהילה ישראלית להט"בית צעירה ודינמית שתהווה עם הזמן קבוצת תמיכה הולכת ורחבה.*

הופעתו של פרופסור עוזי אבן בכנסת (1993),* פרסום חוברת "נטייה חד מינית" ע"י משרד החינוך (1995), שידור תוכנית הטלוויזיה "קלפים פתוחים" (1997), וזכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון (1998) סימנו והובילו תהליך של ריכוך בדעות הקדומות, בעיקר בקרב השכבה החילונית המשכילה.* אלה היו לכאורה אירועים נקודתיים, אבל השפעתם המצטברת הייתה משמעותית. נער או נערה גאים שגדלו בשנות התשעים כבר ידעו שאינם מיעוט זניח ושאפשר לחיות כהומו או כלסבית מוצהר/ת בסביבה יותר אוהדת ותומכת (אפילו העולם הדתי-לאומי נפתח טיפין טיפין).* במקביל שופרה מערכת ההסברה של אגודת הלהט"ב, ששיחקה תפקיד חשוב במערכה על דעת הקהל. שירות ההרצאות של האגודה הוקם כבר בשנת 1976. בשנת 2001 עבר השירות רה-ארגון, שבסופו הפך לזרוע ההסברה של האגודה בשם חושן - חינוך ושינוי. ביולי 2004 פרשו פעילי זרוע ההסברה והפכו לארגון עצמאי.

החקיקה הפלורליסטית קיבלה לקראת סוף העשור תנופה נוספת וכך גם הפעילות המחאתית נגד דעות קדומות. כך למשל, ההפגנה ב-1996 מול ביתו של נשיא המדינה, עזר ויצמן, לאחר שיצא בהכרזה הומופובית, שהביאה בסוף להתנצלותו הפומבית (עיתון העיר הוקיע אותו בחריפות), ההפגנות ב-1998 בעקבות התבטאויות הומופוביות של הצייר אורי ליפשיץ והזמר מאיר אריאל וההפגנות בעקבות סגירת אירועי הוויגסטוק על ידי המשטרה (ההפגנות האלימות והספונטיות פרצו ב- 22.5.98. אירוע זה נתפס בקרב הקהילה כ"סטונוול" ישראלי).

לראשונה מאבקים ציבוריים למען זכויות של הלהט"בים הניבו שינויים חשובים. זכורים במיוחד, המאבק הציבורי של אדיר שטיינר שהביא להכרה בו כאלמן של חלל צה"ל, על כל הזכויות וההטבות המשתמעות מכך וכן המאבק של פרופ' עוזי אבן לאפשר לבן זוגו לקבל את אותן זכויות להם זכאים בני זוג הטרוסקסואלים של חברי סגל האוניברסיטה.

גם עולם האמנות נפתח טיפין טיפין לביטויים להט"ביים גלויים, שהוצגו רובם ככולם בגלריות ומוזיאונים בתל אביב (למשל, אירוע הגאווה בגינת שיינקין). אירוע סמלי חשוב היה הקמת חנות הסקס הראשונה לקהילת הלהט"ב בישראל, "סקסי-שופ", ברחוב דיזנגוף. מצעד הגאווה הראשון בחוצות תל אביב (1998) היה אירוע מכונן בתולדות מעמדה של הקהילה הגאה בישראל. כעבור ארבע שנים נערך מצעד הגאווה הראשון גם בירושלים, שעורר את זעמם של הדתיים והחרדים ונותר מאז בצילו של המצעד הגדול והשמח בתל אביב. באותה שנה נערך מצעד גאווה ראשון באילת ושנה לאחר מכן נערך המצעד הראשון בחיפה (בשל פיגוע שהתרחש שבוע קודם לכן נדחה המצעד בירושלים בשבוע והתקיים במקביל למצעד החיפאי).

תל אביב, העיר התוססת והפלורליסטית ביותר בישראל, נחשבה תמיד לזירת המפגש הטבעית של הלהט"בים, אבל רק ממחצית שנות התשעים החלה להתמסד בה תרבות גאה מוצהרת ומאורגנת, הן בתחום השירות הקהילתי והן בתחום הבידור והפנאי.* כך למשל, "בנות פסיה" היתה להקת הדראג הראשונה שפעלה בישראל הופיעה לראשונה ב-1995 במועדון "זמן אמיתי" (לימים היא הופיעה גם בטלוויזיה). הסופר והמשורר אילן שיינפלד הקים את הוצאת "שופרא לספרות יפה" (1998), שהוקדשה לפרסום ספרות להט"בית מקורית ומתורגמת והעיתונאי יאיר קידר ייסד את כתב העת "הזמן הוורוד", שהופץ אחת לחודש במתכונת חינמון, לאורך כ-12 שנה. הבשורה מתל-אביב עברה בהדרגה למקומות נוספים ברחבי הארץ וארגוני תמיכה צצו בזה אחר זה בחיפה, בירושלים וביישובים נוספים.

פרסום מפת הבילוי הראשונה לגייז בישראל: The Tel Aviv Gay Map (בשנה שבה הושווה גיל ההסכמה ליחסי מין הומוסקסואליים לזה של יחסי מין הטרוסקסואליים), פתיחת "קפה תיאו" (בית קפה וחנות ספרים הנקרא על-שם תיאו מאינץ, מראשוני הקהילה ההומוסקסואלית בישראל) ומקומות בילוי אחרים כמו "הישי", "אאוט", "מינרבה" ו"קפקא" - סימנו את היציאה השמחה של הגייז מאפלה לאור ובעיקר את ראשית תהליך הפיכתה של תל אביב ל"עיר מקלט" סובלנית ותוססת לעשרות אלפי להט"בים בישראל ולאחת הערים ה"הוורודות" הפופולאריות ביותר בעולם. זכייתה של תל אביב בתואר "העיר הגאה של 2011" בתחרות של האתר Gaycities ואמריקן איירליינס היווה מעין אישרור סמלי נוסף לשינוי הדרמטי.

רון חולדאי, ראש העיר הנמרץ של תל אביב, הבין מהר מאד שהתמיכה שלו בקהילה הגאה חשובה לא רק לתדמית של עירו התוססת, אלא גם בהיבט הכלכלי. העירייה שבראשותו לא רק החלה לטפח מאז קשרים חמים עם הקהילה הלהט"בית, אלא שהיתה אחת העיריות הראשונות בעולם שהשוותה זכויות תושב לבני/בנות זוג מאותו המין (2002). תל אביב גם היתה הראשונה שהעניקה נציגות פוליטית לאנשי הקהילה (מיכל עדן נבחרה מטעם מרצ למועצת עיריית תל אביב יפו כבר ב-1998), וסללה בכך את הדרך לנציג גאה נוסף בעיריית ירושלים (סער נתנאל). בחיפה צורפה נציגה של הקהילה לוועדה החינוך של העירייה (ארנה מרי-אש).

שיתוף הפעולה הפורה בין "האגודה" לבין העירייה תרם להנגשת מידע ושירותי תמיכה חומריים ונפשיים לציבור הלהט"בים, באמצעות ארגונים חשובים כגון "בית דרור" (בית מחסה לנוער להט"ב) וארגון נוער גאה (שניהם הוקמו ב-2002). כמו כן הופקו יותר ויותר חומרי הסברה על עולם הגייז ומשרד החינוך הגדיל את שיתוף הפעולה עם "האגודה" בכל הנוגע להפצת מידע בבתי ספר, בעידודו של שר החינוך פרופ' אמנון רובינשטיין.
* הבשורה מתל אביב עברה בהדרגה למקומות נוספים ברחבי הארץ* וארגוני תמיכה להט"בים צצו בזה אחר זה (כגון, הפורום החיפאי, "גאווה בגליל", הבית הפתוח בירושלים ובהמשך בכרמיאל וביישובים נוספים).

מאז ראשית המילניום ועד היום נוצר מעין "פס ייצור משפטי" של חוקים, פסקי דין, הנחיות ונהלים שהרחיבו את זכויות הלהט"בים (בתחומי עבודה, ממון, מעמד אישי ומשפחתי, זכויות סוציאליות ועוד) והעמידו את ישראל במקום מכובד בכל הנוגע למעמדם החוקי.* כיום (ב-2014) הומואים ולסביות אינם נתונים עוד לאיום מצד החוק ואין עליהם איסור לחיות את חייהם כאוות נפשם, לקשור קשרים רומנטיים, לקיים יחסי-מין או להביע חיבה בפומבי. בהיבט החוקי הם כפופים לאותם חוקים ונורמות החלים על האוכלוסייה הכללית בבית ובחוץ. בנוסף מספק החוק בישראל הגנות מפני אפליה על רקע נטייה מינית. הומואים ולסביות מגויסים לצבא ופתוחים בפניהם כל התפקידים ובכלל זה משרות פיקוד בכירות ותפקידים רגישים. להט"בים אמנם עדיין אינם זוכים לשוויון זכויות בחיי המשפחה, זוגיות, אימוץ, והבאת ילדים, אבל גם בתחום זה חל שינוי זוחל בפסיקה. פסיקת בתי המשפט בישראל מכירה היום דה-פקטו בזוגות הומוסקסואלים, בעיקר במסגרת מוסד ה"ידועים בציבור", שהסדיר בעבר רק את ענייניהם של זוגות הטרוסקסואלים שלא נישאו באופן רשמי.

בפועל, בני זוג מאותו מין בישראל יכולים היום: לאמץ ילדים, להתגונן מאפליה בעבודה, להירשם במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות כנשואים (אף שמבלי שהדבר יקנה להם מעמד של נשואים) ולרשת על פי חוקי הירושה (כידועים בציבור).* הם לא יכולים עדיין: להתחתן באופן פורמלי (אחת הנגזרות של מצב זה היא אפליה באזרוח של בן/בת זוג שאינו אזרח ישראלי) ולתרום דם.*

חלק בלתי נפרד מההתפתחות המרשימה הזאת, הוא תוצר של ייסוד והפעלה של שורה ארוכה של ארגונים, עמותות, שירותים ומפעלים תרבותיים וחברתיים.* מקצתם ביוזמת האגודות השונות של הלהט"בים ומקצתם ביוזמה ובשיתוף פעולה עם ארגונים ציבוריים אחרים.* 

ב-17 במאי 2011, במסגרת אירועי היום הבינלאומי נגד הומופוביה (הבנ"ה), השיקו חברי הכנסת נינו אבסדזה וניצן הורביץ במרכז הגאה בתל אביב את השדולה הגאה בכנסת. האירוע סימל מצד אחד את הדרך שעוד צריך לעשות ומצד שני את העוצמה הלהט"בית והנינוחות שלה במרחב הציבורי. באירוע השתתף גם רנדי הריסון, גיבור סדרת הדרמה "הכי גאים שיש" (על החשיבות של הסדרה ראו בהמשך).

מצעדי גאווה, כנסים וימי עיון, מסיבות ואירועי תרבות מגוונים הקשורים לקהילה הלהט"בית הפכו לעניין שבשגרה, ויותר ויותר גופים כלכליים ששים היום לשתף פעולה ולפרוש עליהם חסות. אכן, דרך ארוכה עברה הקהילה מאז שמלונות בתל אביב סרבו בשנות השישים לארח את הקונגרס העולמי של ההומואים והלסביות היהודים (הכנס התקיים רק ב-1979). גם המחקר המדעי אודות היבטים מגוונים של הלהט"ב הולך ומתרחב בהתמדה ויותר קורסים ניתנים באקדמיה סביב הנושא והם מרחיבים את היידע והמודעות הציבורית בהתמדה.*

במקביל החל בישראל גם עידן של פלורליזם תקשורתי מדרגה חדשה. תופעות חברתיות וקבוצות שהודרו עד אז (נשים, דתיים, עדות ובשלב מסוים גם להט"בים) קיבלו במה (משיקולי רייטינג ורגישות חברתית) ומקצתם נעשו כוכבים מוכרים. מה שנראה רק לפני עשור כדבר דמיוני - להט"בים שהופכים לכוכבי-על פופולריים (כמו גל אוחובסקי, אסי עזר, עברי לידר) – הפך למציאות. אלה שחששו להצהיר על נטייתם אולצו לצאת מהארון באמצעות תהליך אאוטינג שנוי במחלוקת.

בתקשורת מוצגות בשנים האחרונות דמויות חיוביות רבות של להט"בים, המאפשרות למתבגר הלה"טבי לפגוש מודלים שונים לחיקוי המתמודדים עם האתגרים השונים שבזהות הלהט"ב. אם בגל ההופעות של הומואים בתוכניות אירוח של שנות התשעים הופיע הגיי בדרך כלל על תקן ה"אחר", האורח השונה והמסקרן, היום דמותו התקשורתית עברה "נרמול". ציבור הלהט"ב מיוצג בסוגים שונים של תכניות טלוויזיה, גם בתור מתמודדים ושופטים בתכניות הנמצאות בלב המיינסטרים, כמו כוכב נולד או האח הגדול.

בקרב הברנז'ה התקשורתית והאמנותית אף נוצר לאחרונה הלך רוח ומוסכמה, שכדי להפוך לסלב תקשורת רצוי לפתח תדמית של gay friendly.

מרואיין המקורב לתחום אמר לנו: "לסמן וי על בילוי במקומות של גייז זה MUST כדי להתקדם בברנז'ה. נוכחתי שמתמודדי ריאלטי, אנשים בתחילת דרכם, וגם זמרים, אמנים וסלבס אחרים, חייבים להראות נוכחות במקומות של גייז, כדי להיכנס למיינסטרים של מי שאוחז במושכות בעולם השואו ביז. אם תקפצו לאויטה תוכלו תמיד לפגוש מתמודדי ריאליטי חדשים. הדוגמה הכי קיצונית אולי היא ההופעה של עומר אדם במצעד הגאווה, כאשר השיר שהוא ביצע ושנכתב במיוחד לאירוע הגאווה, הפך להיות לשיר השגור בפי כל נער מתבגר. אמנם יש כאן מפגש אינטרסים ולא איזו אידיאולוגיה אבל זה בהחלט מאותת לצעירים את הכיוון. גם הומופובים, כאשר הם מדקלמים את מילות השיר של עומר אדם, היחס שלהם להומואים באופן עקיף מתרכך."

גם אירועים הקשורים לקהילה הלהט"בית החלו להיות מסוקרים בתקשורת. אמנים ואנשי תרבות ותקשורת מרכזיים (ולאחרונה גם ספורטאים) יצאו מהארון בזה אחר זו וחשפו את סיפורם האישי, שיצר מודל הזדהות ועודד צעירים וצעירות מבולבלים לצאת מהארון בפחות חשש.

השינוי בדמותו של הלהט"ב הישראלי, ובעיקר ההומו, משתקף גם בעולם הספרות, התיאטרון והקולנוע.* בפתח המאמר שסוקר אבני דרך בהתפתחות ייצוגי ההומו על מסך הקולנוע הישראלי כותב עופר עין גיל:

"ההודעה על ביטולו של מצעד הגאווה התל אביבי, כדי לאחד כוחות לטובת המצעד העולמי שיערך או-טו-טו בירושלים, יחד עם יום העצמאות ה-58, פתחו בפנינו אופציה בלתי נמנעת לערוך מצעד גאווה קטן משלנו. לא כזה שנערך בשמש קופחת וגלוני זיעת חינם, אלא דווקא אחד שמעצב את פנינו כקהילה. בתום מסע אל תום אלף שעות צפייה במסך הגדול והקטן, אתם עומדים לצעוד בעקבות דמותו המתעתעת של ההומו הציוני. מהברים האפלוליים והדמויות הדקדנטיות ועד ללב הפריים טיים. או, אם תרצו, עד פרסי יוקרה בפסטיבלים בינלאומיים ברחבי הגלובוס. אע"פ שהמדינה ניצבת בפתח שנתה החמישים ושמונה, להומו העברי לקח קצת יותר זמן להתאושש ממלחמות העצמאות ולפרוץ את הארון כך שיהיה אפשר לקפוץ על ציר הזמן משנות החמישים ועד אמצע שנות ה-70 בחשיכה מוחלטת. עד אז לא היה אף הומו ייצוגי שיישא את כובד משקלה של הגאווה הלאומית, והקיום ההומואי היחיד היה שמור למדשאות המוריקות של גן העצמאות, או לזלמן שושי שחדר את התודעה הלאומית אבל לא זכה לדקות מסך." המאמר מסתיים במשפט: "נראה שההומו הציוני מפצה את עצמו על שתיקה ארוכה מידי במבול אינסופי של הופעות בכל מדיה אפשרית. אם נמשיך בקצב הזה יש סיכוי סביר שאת מצעד העצמאות הבא ילדי ישראל באמת יחגגו עם דגל גאווה לצד דגל ישראל, או שאולי כמו בכל תהליך התבגרות (או יציאה מהארון, אם תרצו) צריך להגיע לאקסטרים, כדי למצוא את האמצע."*

עמדות הציבור כלפי הקהילה הגאה
שאלה תומך מתנגד לא יודע הערות
אם היית מעסיק, האם אתה חושב שהיית מקבל הומו או לסבית לעבודה? 82% 14% 4% בקרב החרדים רק 36% השיבו בחיוב, לעומת 55% שאמרו שלא היו מקבלים אותם לעבודה.
האם אתה בעד או נגד הכרה חוקית בנישואים חד-מיניים? 59% 33% 7% בציבור החילוני והמסורתי ובקרב העולים מברית המועצות התמיכה רחבה במיוחד. לעומת זאת, רוב מוחלט של הדתיים, הערבים והחרדים מתנגדים לנישואים חד־מיניים בישראל.
האם צריך לאפשר או לא לאפשר דיון בסוגיית הנטייה המינית בביה"ס? 67% 24% 9%  
האם היית מאפשר לילדיך להיות בקרבת ילדים להורים חד-מיניים? 68% 24% 8% ההתנגדות הרבה ביותר נרשמה בקרב הציבור החרדי והערבי
האם אתה בעד או נגד מתן אפשרות לזוגות חד מיניים לאמץ ילדים בישראל? 66% 27% 7% 67% מהמסורתיים ו–55% מהדתיים אמרו שהם בעד מתן אפשרות אימוץ לזוגות חד־מיניים
האם אתה בעד מתן אפשרות לזוגות חד-מיניים לבצע הליכי פונדקאות בישראל? 64% 29% 7% 66% מהמסורתיים ו–42% מהדתיים הביעו תמיכה בפתיחת הליכי הפונדקאות גם להומואים ולסביות
האם אתה בעד או נגד מתן אפשרות להומואים לתרום דם? 63% 25% 12%  
האם אתה בעד תמיכה תקציבית שוויונית של המדינה לארגונים של הקהילה הגאה? 66% 24% 10%  
האם צריך או לא צריך לאפשר מצעדי גאווה בישראל? 34% (20% - צריך לאפשר רק בכמה ערים) 40% 7%  
האם אתה תומך או לא תומך בקידום ישראל כיעד לתיירות גאה? 54% 34% 12%  
האם אתה בעד או נגד חקיקה שתכיר בשוויון זכויות מלא לזוגות חד-מיניים בכל תחומי החיים? 70% 23% 7% 89% מהחילונים אמרו כי הם בעד שוויון מלא, כמו 72% מהנשאלים שהגדירו עצמם מסורתיים ו-46% מהדתיים ומהערבים. זאת, לעומת 8% בלבד מהחרדים. כמו כן, שיעורי התמיכה בשוויון זכויות לחד־מיניים גבוהים יותר בקרב נשים.
אם אחד מילדיך היה מכריז שהוא הומו או לסבית, האם היית מקבל את נטייתו המינית או לא? 70% 19% 11% בציבור הערבי והחרדי רוב הנשאלים השיבו כי לא היו מקבלים את אורח החיים הזה של ילדיהם

הרצח המחריד שאירע ב"בר נוער" באוגוסט 2009 עורר הדים ציבוריים ותקשורתיים רבים והעלה את נושא הנוער הלהט"בי לתודעה הציבורית. לראשונה נחשפו רבים בציבור הישראלי לקשיים הרבים שאותם חווים בני הנוער להט"בים והומחש עד כמה הם עדיין סובלים ונאבקים על מקומם בחברה. חוסר הריסון הטיפוסי לישראלים (נטייה להתבטא באופן בוטה) והיחס הסטיגמטי כלפי מה שאינו תואם את המסורת השמרנית עדיין מקשים על פרטים ועל זוגות חד מיניים לחשוף את זהותם המינית ואת זוגיותם וכופים על רבים לנהל חיים כפולים. יתר על כן, חלקים גדולים בחברה הישראלית מסויגים מפעילותה של הקהילה הלהט"בית בשל דעות קדומות וחוסר ידע משווע. חייו של ה'גאה' הישראלי רצופים גם היום קשיים רבים, במישור הקבלה העצמית והחברתית גם יחד, קל וחומר זוגות חד-מיניים. הבחירה באורח-חיים זה גובה במקרים רבים מחיר כבד: נידוי משפחתי, נידוי חברתי, קשיים במקום-העבודה, קשיים כלכליים ובירוקרטיים ועוד. הומופוביה* ופשעי אלימות על רקע להט"בופובי עדיין שכיחים למדי (דומה שאוכלוסיית ה-ט' - הטראנסג'נדרס - היא הפגיעה מכולן), כאשר רק חלקם מדווחים על פגיעה, בשל הבושה הכרוכה בכך. "יא הומו" "קוקסינל" וכיו"ב הן עדיין מהקללות הנפוצות בכבישים, במגרשי הכדורגל, בגני הילדים, בבתי הספר, בצבא ובוודאי במרחב האינטרנטי.*

גם בתקשורת הרחבה ייצוג הלהט"בים עדיין לוקה בסטריאוטיפיזציה לא מבוטלת והנטייה הרווחת היא להתייחס אליהם במונחים שהסוציולוגיה מכנה "סטטוס מאפיל" (קודם כל הומו או לסבית ורק אחר כך אדם רגיל בעל מכלול רחב של שיוכים ותכונות). אבל כאמור, הכוס הריקה מתמלאת בהתמדה. הרוח הגבית שמעניקים התקשורת החילונית, האקדמיה, המשפט ועולם האמנות מחזקת את מעמד הלהט"בים ומחלישה דעות קדומות. יותר ויותר בנים ובנות של הקהילה הגאה זוכים לחיות חיי חופש גלויים ושלמים, גם מחוץ ל-ד' אמותיהם, ושיעור הולך וגדל מוקף ברגשות אהבה וקבלה לפחות בסביבתם הקרובה. גם מספר המשפחות הלהט"ביות הולך וגדל, כולל מחוץ לתל אביב, וילדים רבים גדלים לעולם שבו זה טבעי שיש אמא ואמא או אבא ואבא.

היום שבו אפשר יהיה לפרק את הקבוצות הגאות וחבריהן יוכלו להתערות בכל קבוצות החברה הישראלית (הלהט"ב החרדים והערבים עדיין אנוסים ברובם לחיות חיי שקר) עוד מחכה לנו אי שם מעבר לקשת. אבל דור ה-Y הלה"טבי נולד וצומח לתוך מציאות אחרת מקודמיו.

יחס שלילי כלפי הקהילה ההומו-לסבית על פי מידת הדתיות

יחס שלילי כלפי הקהילה ההומו-לסבית בקרב יהודים על פי עדה

טרם נערך מחקר אמפירי עדכני שנועד לבחון באופן מקיף ושיטתי הבדלים בין-דוריים בקרב הלהט"בים בישראל. אבל ממחקרי חלוץ שנעשו בשנים האחרונות בעולם ובישראל ומהתרשמות שלנו משיחות ותכתובות עם וותיקים בקהילה, עם אנשים שנמצאים במגע סדיר עם צעירים ובני נוער וכן עם להט"בים בני דור ה-Y - עולה כי קיימים הבדלים מעניינים, שמשפיעים ועוד ישפיעו על הקהילה הגאה בעתיד. אפשר אפילו לומר בזהירות שמתחוללת כאן מהפכה.

רוב הלהט"בים בני דור ה-Y לא חוו את תקופות החושך בחברה הישראלית (בתקופת התפר הם היו רק ילדים) ולכן טבעי שתהליך עיצובם בתחום הזהות המגדרית והנטייה המינית היה שונה מדורות שקדמו להם. אבל היו עוד השפעות תרבותיות שהטביעו את חותמן על הדור הזה, ושאותן נסקור להלן בפרק הזה.

מפתח חדש לארון

מגלים את עצמם מוקדם יותר

"היציאה מהארון" היא תהליך של גילוי עצמי, שבו מוחלפת בהדרגה הזהות ההטרוסקסואלית הכפויה והמזויפת, בזהות להט"בית מהותית ואמיתית.* התהליך הכואב והלא פשוט הזה כולל לרוב את המרכיבים הבאים: התוודעות לקיומה של משיכה חד-מינית (לרוב התאהבות), התנסות חד-מינית ראשונה, תיוג עצמי, חשיפה בפני אחרים (תחילה לסביבה הקרובה ואחר כך למעגלים רחבים יותר) ומפגש ראשון עם הקהילה הלהט"בית. בהמשך יופיעו שלבים נלווים, בדרך להכרה ולהשלמה עם הזהות החדשה, תוך פיתוח גאווה עצמית ואורח חיים ההולם יותר את צרכי הלהט"ב.*

אצל הלסביות התהליך מעט שונה וכולל במקרים רבים גם תקופה של הימנעות מעיסוק בנושא והתנסות במערכות יחסים עם גברים.*

"הכרתי בחור שסיימתי איתו את הערב. הוא ידע שאני לסבית. אין לי תירוץ או סיבה לזה. ומקווה שלא נתתי לו תקוות שווא שאני מעוניינת בו. בסך הכל רציתי קצת מגע. אני לא מצטערת על זה. זה הבהיר לי כמה אני כמהה לקשר אמיתי עם אישה."*

ב-2011 פורסם מחקר של ארגון חושן (מרכז החינוך וההסברה של קהילת הלהט"ב בישראל) ששירטט את אבני הדרך בגיבוש הנטייה המינית של להט"בים בישראל. מהמחקר עלו הממצאים הבאים:

"בקבוצת ההומוסקסואלים, סדר אבני הדרך הכללי הוא: תחושת שונות, משיכה חד-מינית, לבטים בנוגע לנטייה המינית, התנסות מינית עם שני המינים ומעט לאחריה בטחון בנטייה המינית ההומוסקסואלית, התאהבות בגבר, חשיפת הנטייה המינית לאדם אחר, חשיפת הנטייה המינית למשפחה ומעט לאחריה זוגיות ראשונה, ולבסוף חשיפת הנטייה המינית בעבודה.

בקבוצת הלסביות, סדר אבני הדרך הכללי הוא: תחושת שונות, משיכה חד-מינית, התנסות מינית עם גבר, התאהבות באישה, לבטים בנוגע לנטייה המינית, פעילות מינית עם אישה, חשיפת הנטייה המינית (או הלבטים) לאדם אחר, בטחון בנטייה המינית הלסבית, זוגיות ראשונה, חשיפת הנטייה המינית למשפחה ולבסוף חשיפת הנטייה המינית בעבודה.

בניגוד להומוסקסואלים, אשר ההתנסויות המיניות עם שני המינים קורות אצלם בממוצע באותו הגיל ומעט לאחריהן מופיע בטחון בנטייה המינית, אצל הלסביות נמצא פער זמן משמעותי בין ההתנסות עם גברים לבין ההתנסות עם נשים, ובין התנסות זו לבין הבטחון בנטייה המינית. יש לציין כי אצל ההומואים, במיוחד בקבוצת הגיל הצעירה, ישנו אחוז ניכר שלא התנסה מינית עם נשים. זאת בניגוד ללסביות, אשר ביניהן ישנו אחוז גבוה שהתנסו בחוויות מיניות הן עם גברים והן עם נשים.

בכל הקבוצות אותר סדר זהה של חשיפת הנטייה המינית: ראשית מספרים למישהו (כלשהו), לאחר מכן למשפחה ולבסוף בעבודה. אצל לסביות ראשית מגיעה הזוגיות הלסבית הראשונה ורק לאחריה הן מדווחות כי סיפרו למשפחה. אצל הומואים קודם מספרים למשפחה, ורק לאחר מכן מדווחים על קיומה של זוגיות ראשונה, או שהגיל בו מספרים למשפחה והזוגיות הראשונה זהה.

ככל שעולה הגיל כך גוברת מידת השלמות של האדם עם נטייתו/ה המינית. בנוסף הומואים ולסביות מדווחים על תחושת שלמות גבוהה בקשר לנטייתם המינית בהשוואה לביסקסואלים/יות.

עם העלייה בגיל, המשיבים מדווחים על עלייה בכמות חברים להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) שיש להם, וגם בהקשר לנושא חברתי זה, לביסקסואלים מספר מועט יותר של קשרים חברתיים עם להט"בים אחרים בהשוואה להומואים/לסביות.

הממצאים אודות אבני הדרך ההתפתחותיות הקשורות לנטייה מינית בארץ, דומים לאלו שנמצאו במחקרים עדכניים שנערכו בארצות הברית. נראה, כי התהליכים החברתיים הקשורים לפתיחות חברתית ונראות, משפיעים בצורה דומה הן על החברה הישראלית והן על החברה בארה"ב."*

חשוב להדגיש כי תהליך היציאה מהארון (כלומר ההכרה בהיותך להט"ב) הוא תהליך מתמשך, מורכב ועמוק, מכדי שניתן יהיה להגדירו באופן דיכוטומי: בתוך הארון או מחוצה לו. במרבית המקרים, שני המצבים מתקיימים זה בצד זה במינונים משתנים. כך למשל, לעתים חבריו הקרובים ובני משפחתו של הלהט"ב יודעים על זהותו, אך עמיתיו לעבודה והדודה או בן הדוד לא.

"גם אם את חיה מחוץ לארון, גם אם יצאת קבל עם ועדה, גם אם יש לך בת זוג וכולם יודעים - בכל מקום חדש שאת מגיעה אליו, ומול כל אדם חדש שאת מכירה - את בארון. כי ההנחה הבסיסית היא שאת סטרייטית. זה עשוי להיות חסר חשיבות חלק מהזמן, אבל מתישהו זה תמיד עולה. מישהו שואל אם את נשואה, מישהו מציע להכיר לך, את בזוגיות ומישהו שואל על ה"שותפה" שלך, מישהו אומר "בעלך" (בעיקר אם יש לך ילדים) - בכל המקרים הללו ודומים את לרגע מופתעת, ואח"כ צריכה להחליט איך לענות, והאם לצאת. כי אף פעם הרי אי אפשר לדעת מה תהיה התגובה. [...] הוא תמיד, תמיד שם, הארון שאינו נגמר."*

יש אנשים שהיציאה שלהם מהארון מלווה בתגובות חריפות מהסביבה, כגון ניתוק קשרים ואף אלימות מילולית ופיזית. אצל אחרים התהליך חלק יותר ומלווה בתחושת הקלה. יש לעומת זאת כאלה שתהליך היציאה מהארון מלווה אצלם בייסורי מצפון ורגשות אשמה קשים, שנמשכים שנים רבות. ויש כמובן גם רבים הממשיכים להיות "אנוסים" בתוך סביבתם, מבלי לחשוף לסביבה ולעתים אפילו לעצמם את זהותם האמיתית עד קץ החיים.*

למעשה, גם קרובי הלהט"ב חווים סוג של יציאה מהארון, שמשתנה מאדם לאדם וממשפחה למשפחה.* כך למשל, מקצת מההורים משתפים את קרוביהם וחבריהם בבשורה על הבן/בת ומקצתם שומרים את הדבר בסוד או מקטינים פרופיל (פירוט בהמשך).

מטבע הדברים תהליך היציאה מהארון מושפע מהרקע התרבותי והפסיכולוגי של הלהט"ב, מגילו ומזהותו המינית (הומו, לסבית, ביסקסואל, טרנג'נדר). חשוב גם לסייג ולציין כי במקרים רבים הנטייה והזהות המינית לא מתפתחת באופן ליניארי. הלהט"ב עשוי למצוא עצמו חוזר לשלבים קודמים במהלך חייו, כמו גם להימצא במספר שלבים בו זמנית.*

ד"ר עמית קמה מציין נקודה עקרונית נוספת ביחס לדפוסי היציאה מהארון:

"ההצהרה על הנטייה המינית נמשכת לאורך כל חייו של כל הומו, בכל עת שהוא מצהיר על נטייתו המינית בפני אדם אחר. ההצהרה אינה בהכרח מילולית, ועשויה להתבצע בדרכים מגוונות. [...] תהליכים אלה מתרחשים כל החיים, משום שבכל עת על ההומו להחליט האם לידע את בן שיחו לגבי נטייתו המינית. 'דפנותיו' של ה'ארון' המטאפורי נבנות בכל רגע נתון: בכל מגע ישיר או מתווך עם הזולת נשאלת השאלה: 'האם הוא/היא יודע/ת עלי?' ולפיכך היציאה מהארון לעולם אינה מסתיימת, גם אצל מי שהצהיר על נטייתו המינית בפני בני שיח מסוימים, כי לאנשים אחרים המידע עדיין חסוי."*

דור ה-Y גדל בתקופה שבה העולם "מתכווץ" ונעשה לגלובלי. כמו במקומות רבים אחרים בעולם, גם בישראל בני נוער חשופים לגירויים דומים של התרבות הפופולארית - סרטים, מוזיקה סדרות טלוויזיה ועוד. אחד מיתרונות התמורה הזאת, בהקשר של אוכלוסיית הלהט"ב, שהם נחשפים בקלות ובאינטנסיביות רבות יותר (באמצעות התקשורת) למבוגרים להטב"ים, שמהווים עבורם מודלים לחיקוי. החשיפה הזו משנה באופן עמוק את תהליך ההתבגרות שלהם (למשל, מגדירה להם תחושות מעורפלות) ואת השקפת עולמם, ומבדילה אותם בכך מדורות קודמים. ההשפעה הפמיניסטית, הלגיטימציה החברתית הגוברת לכל צורה של חריגות ומהפכת המידע (שמפחיתה דעות קדומות) – מקלה היום על היציאה מהארון.* ואמנם מחקרים מראים שגיל היציאה מהארון בעולם המערבי צלל בעשור האחרון משנות ה־20 המוקדמות לסביבות גיל 16, והטווח התחתון ירד לגיל 9.*

גם בישראל, הגיל שבו מתגבשת הנטייה המינית (ובכלל זה יציאה מהארון) הולך ויורד עם השנים. במחקר שנערך על ידי ארגון חוש"ן נמצא כי גיל גיבוש הנטייה המינית ירד בארץ מ: 20-22 בשנות השמונים והתשעים ל: 10-16 היום (קשה להשיג נתונים מדויקים משום שלא כל הנבדקים במחקר יצאו באופן מוחלט מהארון).*

אבנר דפני, מנכ"ל ארגון נוער גאה, לכלכליסט: "הגילים הולכים ויורדים כל הזמן. לפני שלוש שנים הגיל הכי נמוך של צעירים שפנו אלינו היה 13. היום מגיעים הרבה בני 11–12 שמרגישים משיכה ראשונה ורוצים להתייעץ. לארגון שלנו אפשר להצטרף רק מגיל 14, ככה שאני נאלץ לשלוח אותם לחונכים שלנו באינטרנט".*


השפעת הטלוויזיה

דור ה-Y הוא דור שגדל על ברכי הטלוויזיה ומהפכת השידור המסחרי ולכן טבעי שהשינוי הזוחל שחל בתדמית ההומו והלסבית במסך הביתי השפיעו על תדמיתם העצמית של בני הדור הלהט"בים ומטבע הדברים גם על דפוסי היציאה שלהם מהארון. להלן נסקור כמה מתוכניות הטלוויזיה המכוננות שהשפעתן על החוויה המעצבת של דור ה-Y הלהט"בי היתה משמעותית והבדילה אותם מדורות קודמים:

סטרייט ולעניין. הסיטקום הישראלי "סטרייט ולעניין", ששודר כבר ב-1993 בערוץ הראשון היה מעין גרסה ישראלית של "שלושה בדירה אחת ". הסדרה הציגה לראשונה דמות גאה במרכז העלילה - רוני (רפי ויינשטוק) מעצב גרפי גיי בארון שחולק דירה עם שירי (כנרת טריפון רשף), שותפתו המאוהבת בו. בדיעבד מסתבר ש"סטרייט ולעניין" היתה הבלחה של רגע שהקדימה את זמנה, כיוון שככל הנראה נדרש משבר ראשון סביב תוכנית טלוויזיה, שיעלה את הנושא על סדר היום ושיפתח באמת את הזרם.

קלפים פתוחים. ביולי 1971 הוקמה במשרד החינוך ועדה בין משרדית "למחלות מין והידרדרות הקטינה" שקבעה כי בני הנוער אינם מצוידים במידע הולם וביכולת לשיקול דעת בוגר בכל הקשור בהחלטות על קיום יחסי מין. חינוך מיני נתפס אז כפתרון מניעתי לבעיית ההידרדרות המוסרית ולקיומם של יחסי מין בין קטינים מתחת לגיל 18. "ההנחה היתה כי הוא יהווה פתרון ליצירת אזרחים ממושמעים שיתמסרו, על פי דו"ח הוועדה, ל'מוסיקה, דראמה ואומניות אחרות'."* בעקבות מסקנות הוועדה הקים משרד החינוך בשנת 1973 את היחידה לחינוך מיני ולחינוך לחיי משפחה. בשלב ראשון היוותה היחידה חלק מהמזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ורק לקראת סוף שנות השמונים נערך שינוי ארגוני שהפך את היחידה לחלק מהשירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד הממשלתי.

בשנת 1996 הוציא משרד החינוך חוברת במהדורה ניסויית, תחת הכותרת 'נטייה חד מינית (הומוסקסואליות ולסביות)'. החוברת הכילה חומר תיאורטי והצעה לשלושה מערכי שיעור בנושא. בפתח החוברת ציינו הכותבות כי מטרתה לענות על פניות ושאלות של אנשי חינוך והורים שגילו רצון לקבל מידע אמין על נושא ההומואים והלסביות. פיתוח החוברות נתקל בקשיים והתנגדויות של אנשי ציבור (בעיקר מהאגף החרדי והדתי), אבל זה לא מנע את הפקתה והפצתה לכל היועצים החינוכיים במגזר הממלכתי. ראשונה גם נערכו ימי עיון ברחבי הארץ להטמעת התכנים על נושא שנחשב עד אז לטאבו.*

עם זאת, ראשי המשרד, בהנהגת שר החינוך הדתי זבולון המר, לא הזדהו עם השינוי הממסדי ומסיבות ברורות גם לא עודדו אותו. תפנית מעניינת, ובמידה רבה מתבקשת, התרחשה כעבור שנה - ב-1997. העילה והתמריץ היתה סדרת תוכניות אירוח שבועית בהנחיית נתיב רובינזון, בשם "קלפים פתוחים" ששודרה בערוץ החינוכי. כל תוכנית הוקדשה לנושא אחר המעסיק בני נוער בארץ, ובכלל זה תופעות שנויות במחלוקת, כגון חזרה בתשובה, שימוש בסמים, אלכוהוליזם, יחסי מין בגיל צעיר, הצטרפות לכתות וכדומה. אחת התוכניות הוקדשה לנושא החד מיניות והתארחו בה שני צעירים הומואים, צעיר ביסקסואל, צעירה לסבית ואם לבן הומו. המשתתפים שטחו בגילוי לב את סיפורם האישי ודנו בסוגיות שונות הקשורות לנוער להט"בי, כגון יחסה הסטיגמטי של החברה, הקושי לצאת מהארון, הקשר עם המשפחה והסביבה החברתית ועוד. הם ענו לשאלות הקהל ובאולפן התקיים דיון ער ופורה.

לאחר הצילומים והעריכה נקבע לתוכנית מועד שידור, אבל הדברים השתבשו. לחבר הכנסת חנן פורת (מפד"ל) נודע על התוכנית והוא פנה לשר החינוך, זבולון המר (מפד"ל) ותבע למנוע את שידורה. בעקבות הפנייה הורה השר לקיים בדיקה יסודית של התוכנית ובמקביל לעכב את השידור בנימוק שהדבר יתפרש כמתן לגיטימציה להומוסקסואליות.‏ בחוות הדעת שהגישה וועדת מומחים (מטעמו של השר כמובן) לשר הומלץ לבטל את שידור התוכנית, בנימוק שהמסרים שהיא משדרת לבני הנוער הצופים אינם מאוזנים.

השר אימץ כצפוי את המלצת הוועדה, אבל בכך לא נסתם הגולל על הפרשה. האגודה לשמירת זכויות הפרט, האגודה לזכויות האזרח וארגון קל"ף הגישו עתירה נגד שר החינוך, הטלוויזיה החינוכית ורשות השידור בדרישה לשדר את התוכנית.‏ בעתירה נטען, כי פסילת התוכנית פוגעת בחופש הביטוי, מפלה הומואים ולסביות ומעבירה מסר שלילי כלפיהם. לבג"ץ צורפה חוות דעת מומחים מהאוניברסיטה וממערכת החינוך ששללו מכל וכל את עמדת הוועדה הקודמת.

בתשובתו לעתירה, טען שר החינוך, שהתוכנית מעודדת את הנוער להתנסות באורח-חיים הומוסקסואלי, ועל כן דרש "תוספת מאזנת" לתוכנית, שבה יציגו מומחים גם את ההיבטים "הפחות נעימים" של החוויה הלהט"בית.*

בפסק הדין, שאותו כתב השופט קדמי, נאמר כי העידן הנוכחי מטפח את זכויות הפרט ונושא את דגל ההבנה, הסבלנות והסובלנות כלפי מיעוטים וחריגים, לרבות קהילת הלהט"ב. עוד נקבע, כי התוכנית אינה "בלתי מאוזנת" או "אנטי חינוכית", כפי שטען שר החינוך, שכן היא נועדה להכרות עם התופעה באמצעות מפגש עם צעירים להט"בים. עוד נטען שחינוך אין פירושו לימוד מודרך מטעם, אלא משהו רחב בהרבה שנועד להשכיל ולשאול שאלות.‏ בג"ץ הורה לשר החינוך להסיר את התנגדותו לשידור התוכנית. עוד קבע כי הוספת תוכנית "משלימה" נתונה לשיקול דעתם של הגורמים בערוץ החינוכי, ואינה מהווה תנאי לשידורה. הטלוויזיה החינוכית הגדילה לעשות, ופיצלה את התוכנית לשני חלקים (כל פרק בשבוע נפרד), מה שהגדיל את זמן המסך והעניק נפח לדיון. 

הניצחון בבג"ץ* העניק רוח גבית להצגה פתוחה וקלה של להט"בים לא רק בטלוויזיה החינוכית אלא בכל הערוצים ובמגוון תוכניות. מי שנהנה יותר מכל מהשינוי הזה היו צעירי דור ה-Y. בניגוד לדורות שקדמו להם, הילדות שלהן כללה לראשונה צפייה במסרים אמפאטיים. להלן התוכניות המכוננות, שמהוות נוסטלגיה עבור כמעט כל להט"ב שהעביר את ילדותו ובחרותו בראשית המילניום:

בעל בעל לב. "בעל בעל לב" (1997) הוא סרט טלוויזיה מוזיקלי.* הסרט מספר על אהבות תמימות אך חסרות סיכוי של צעירים, הנמצאים על סף חייהם הבוגרים. זהו סרטם המשותף הראשון של אוחובסקי ופוקס, והוא היה היצירה הישראלית הטלוויזיונית הראשונה בסדרה שעוסקת בהומוסקסואליות מזווית ראייה חיובית ונורמטיבית.

גיבור הסרט הוא גורי (צח ברקמן), חייל קרבי משוחרר והומוסקסואל בארון, המתגורר ביישוב קטן בפריפריה. הוא מוצא עצמו חושק בגבר שאותו חושקת גם ידידתו הקרובה. במקביל מתאהב בגורי הומוסקסואל גלוי ונשי, הנמצא על סף גיוס, אך שוקל להשתמט מהשירות בשל נטיותו המיניות. עולמו מלא בשירי אירוויזיון ישנים וריקודי-עם הנלמדים בחוג הרקדה במתנ"ס. בתחילה נרתע גורי מהבחור שהתאהב בו, ומתייחס בצורה מאוד צינית לאופטימיות שלו, אולם בהמשך, בעקבות המעבר ללימודים בירושלים, הוא מתרכך ושניהם רוקדים ריקוד פרידה אינטימי.

פלורנטין. "פלורנטין" היא סדרת טלוויזיה ישראלית ששודרה בין השנים 1997-2001.* היא עקבה (במשך שלוש עונות) אחר חייהם של חבורת צעירים בגילאי העשרים המתגוררים בשכונת פלורנטין שבתל אביב (בתקופה שאחרי רצח רבין): סיפורי אהבה, חברויות, עבודה, מריבות ומתחים, המאפיינים את גיל הנעורים.

"פלורנטין" היתה הסדרה הראשונה בטלוויזיה שהציגה גייז בפריים טיים טלוויזיוני. איגי (אורי בנאי) גילם את הגיי המוחצן, הבטוח בעצמו, ותומר (אבשלום פולק) את היפוכו - הבחור המופנם המתקשה לצאת מהארון. לראשונה ניתנה לצופים אילוסטרציה אמינה לפחדים והקשיים הנלווים מול המשפחה והחברים".*

יוסי וג'אגר. "יוסי וג'אגר" (2002) נחשב לסרט הישראלי הראשון, שהעמיד במרכז זוג קצינים לוחמים המנהלים רומן הומוסקסואלי. הקשר ביניהם נשמר בסוד מכל הסובבים בשל אילוצים חברתיים וצבאיים. הסרט הציג את המתח בין המצ'ואיזם הגברי ההטרוסקסואלי המאפיין את הצבא לבין הצרכים והרצונות הלהט"בים, ובאופן עקיף את המתח בין הלאומיות הישראלית השמרנית לבין המציאות הדמוקרטית הפוסט גברית של ישראל. עבור צעירים להט"בים רבים זו היתה דילמה אמיתית בחייהם האישיים. במהלך העלילה נחשפים הצופים למערכת היחסים האותנטית והעמוקה בין שני גברים צעירים, המורכבת מקשיים, מפחדים ומאהבה תמימה. העובדה שנטייתם המינית מהווה תפאורה טבעית לסיפור אהבה פשוט ועצוב תורמת ללגיטימציה המגדרית הטמונה בסרט החלוצי הזה.*

ג'וני. "ג'וני" היא קומדיית מצבים ישראלית ששודרה בשנים 2002-3 בערוץ 2.* הסדרה שבה למסך בשידורים חוזרים במאי 2013 בערוץ הוט קומדי סנטרל. כוכביה הראשיים ג'וני (נאג'י) מועלם (קוניאק) מעצב אופנה הומוסקסואל מוחצן הגר ברמת גן ואמו הכוחנית והשתלטנית דוריס (כהן), הגרה בשכנות. את הסדרה ביים איתן ענר. הסדרה התאפיינה בהצגה מוקצנת ואבסורדית של מצבים קומיים בחיי הגיבורים. היא זכורה גם בזכות הדיאלוגים השנונים, הרצופים משחקי מילים ורמיזות לתרבות ההומוסקסואלית (ובכלל זה שלל ביטויים פנימיים). חשוב לציין כי רבים סבורים שהומור בסדרה הזאת היה ביסודות הומופובי וסטריאוטיפי. מנגד "ג'וני" הייתה פורצת דרך לזמנה בכך שהדמות הראשית שלה הייתה הומוסקסואל מוצהר ולכן אפשר לטעון שהיא יצרה לגיטמציה להומואיות באמצעות נוכחות תקשורתית (בדומה לאפקט שיצרה הדמות של "לובה" בתוכנית "ארץ נהדרת" בכל הנוגע לקבלתם של העולים מברה"מ).

רביעיית רן. "רביעיית רן"* היא סדרת דרמה ששודרה החל מ-2008. היא הביאה את סיפורם הבדוי של רביעיית האחים הראשונה שנולדה בישראל ותארה את מערכת היחסים הטעונה ביניהם לאורך שנה אחת (בהיותם בני 32).

איתן רן (עודד ליאופולד) הוא אחד האחים - רואה חשבון מצליח ועשיר, נשוי לנטע (מיכל ינאי) ואב לשתי בנות, שעובר מסע גילוי עצמי מטלטל שבסופו הוא עוזב את משפחתו ויוצא מהארון. התסריט חושף את הקשיים הכרוכים בתהליך הזה ברגישות ובאותנטיות. הסדרה תיזכר גם כסדרה הראשונה שהציגה חתונה חד מינית על מסך ישראלי.

אחד העם 1. "אחד העם 1" היא קומדיית מצבים ישראלית,* ששודרה בערוץ 2 החל ב־2003. הסדרה לא זכתה לאהדת הקהל או הביקורת בעת שידורה, אך הקרנות חוזרות הפכו אותה אהודה על רבים.‏ האהדה לה זכתה הסדרה הובילה ב-2010 להפקת סדרת המשך בשם "אחד העם 101".

העלילה מציגה את חייהם של דיירי בניין ברחוב אחד העם 1 ברמת גן. כל אחד מהדיירים מפגין טיפשות ויחס של זלזול לשכניו. שגיא תומר כתב עליה: "כיאה לעידן פוסט- מודרני וכחלק מהאבולוציה של גייז בישראל, הגיע תורה של סדרה בעלת מודעות והומור עצמיים. אז אמנם לא הצלחנו לסמן דמות הומואית מרכזית בסדרת הקאלט ובסדרת ההמשך שלה, אבל הרי היא כולה בניחוח "הומואי": יוסי הדייל ההומו, שולה נמירוביץ' הלסבופובית, ראובן הביסקסואלי, יפית/יפעת באקט לסבי, עמרם ההומופוב – כל אלה הם מארג דמויות שיחד מתעסקות, בעקיפין או במישרין, בקהילה הגאה ובמסרים גאים, והכל בהומור הייחודי שמאפיין את דמויותיה.*

התוכנית היתה נועזת בהומור שלה, שמקצתו נעשה בסגנון "הפוך על הפוך" שמוכר בעיקר להומואים (חשוב לציין שבדומה ל"ג'וני" גם "אחד העם 1" שנויה במחלוקת לגבי מה היא משקפת: סטריאוטיפים או לגיטימציה). חלק מהדמויות הנשיות גולמו על ידי גברים ובראשן מירי פסקל שהיא הדמות המרכזית בסדרה. היא זכורה לרבים בשל המשפט: "איפה זה הארונית הזו שכולכם יוצאים ממנה?". שולה נימורוביץ הלסבופובית זכורה בזכות המונולוג שלה נגד הלסביות באומרה "מה שאתן צריכות זה.... כזה" (ומסמנת בתנועת ידיים רמיזה לאיבר מין גברי גדול ממדים) - אמירה סקסיסטית לסבופובית שמאפיינת לא מעט הומואים. גם הציניות העוקצנית והקללות המרושעות שמירי פסקל מסננת מאחורי הגב כלפי הקרובים שלה (כלבה, מכוערת וכו') מאפיינות נורא את השיח הציני של הומואים שכולל ירידות הדדיות. השיח גולש לא אחת לקונוטציות מיניות (תופעה רווחת בקרב הומואים) תוך שחיתת פרות קדושות (גודל איבר המין של הרצל, מספר האשכים של חיים נחמן ביאליק, הפלירטוטים של מאיר דיניזגוף, ההשתרללות של הנשים הזקנות בספינת המעפילים ועוד).

אגב, לא מעט הומואים התחפשו למירי פסקל בפורים שנת 2010 עת ששודרה הסדרה בשידור חוזר. הדמות ההומופובית (שמציגה את עצמה כפרו-הומואית) נבחרה לצלם סרטון פרומו למצעד הגאווה בשנת 2009. בסרטון לכאורה היא מזמינה את כולם למצעד ומיד לאחר הצילומים היא מתחילה להקניט את ההומואים. הסדרה גם השפיעה על הסלנג ההומואי. ביטויים כמו "שמפו שמפו שמפו" (עיוות של "שאפו שאפו שאפו") ו"שחורררררר" ושימוש בח' בעגה התימנית הפכו לשגורים מאז בפי ההומואים.

הכי גאים שיש (Queer as Folk). מבין כל סדרות הטלוויזיה ששודרו בתקופת העיצוב של דור ה-Y ללא ספק המשפיעה ביותר (על פי הראיונות שקיימנו) היא הסדרה המיתולוגית "הכי גאים שיש" (Queer as Folk). זו סדרת טלוויזיה אמריקנית-קנדית, שהופקה על ידי ערוץ Showtime החל משנת 2000 וכוללת חמש עונות.* גם בישראל שודרה הסדרה* החל מ-2000.

"הכי גאים שיש" עוקבת אחר חייהם של חמישה גברים הומואים וזוג לסביות החיים בעיר פיטסבורג שבפנסילבניה. עלילותיהם של השביעייה רצופות סצנות מין, שימוש בסמים, הרפתקאות בילוי פרועות, חברויות וסיפורי אהבה דרמטיים. יוצרי הסדרה הכריזו כי הם מתעתדים להציג תיאור אותנטי של חיי הומוסקסואלים, אך ככל סדרת דרמה "הכי גאים שיש" עוררה מחלוקת אודות השאלה האם היא משקפת אחד לאחד את החיים האמיתיים הלהט"בים. מה שזכה להסכמה מקיר לקיר היא העובדה שהסדרה שיקפה את הנושאים הפוליטיים המעסיקים את הקהילה הגאה בעולם ואת הבעיות המרכזיות של חיי הלהט"בים.*

הסדרה הגיעה במהרה לראש טבלת הרייטינג של רשת Showtime וצפה בה קהל מגוון, בין השאר משום שהיא היתה משופעת בסצנות נועזות (החל בפרק הראשון שהכיל סצנות סקס בין שני גברים שהיו מהמפורשות והנועזות ביותר, שנראו אי פעם בטלוויזיה האמריקאית הכוללות אוננות הדדית, מין אנאלי ורימינג).

צעיר בשלהי שנות השלושים: "אם אתה רוצה על רגל אחת להבין את הקהילה הגאה, פשוט תתחיל לצפות בעונה הראשונה של הסדרה (22 פרקים עשויים להפליא - אמנם מעט דרמטיזציה מובנת כדי שאפשר יהיה להפוך אותה לסדרה טלוויזיונית - כשכל פרק ממש משקף סיטואציות כל כך אמיתיות שכמעט כל הומו ממוצע בעולם עבר. יש שם גם ניסיון מוצלח מאד ללהק את כל הדמויות ההומואיות הטיפוסיות לעתים באופן סטריאוטיפי אבל עדיין אותנטי).
היא לא עושה הנחות להומואים, לא עושה להם אידיאליזציה. פשוט משקפת נטו את מה שיש אצל הומואים (וגם לסביות) - זה במקרים רבים אחד לאחד מה שקורה במציאות.
ההשפעה והחשיבות של הסדרה היו דרמטיות (ואין פה הגזמה מצדי). לאנשים בני הדור שלי ולצעירים ממני, שכבר גדלו על הסדרה כמתבגרים, לפתע היו דמויות לחיקוי (מודל לחיקוי), מודל שאליו הם שואפים (להיות בעתיד) או חשוב מכך, מודל שאיתו הם יכולים להזדהות (בהווה). להזדהות לא רק עם דמויות אלא גם עם סיטואציות.
עד אותה תקופה, הצופים הגייז יכלו להיחשף רק לסדרות סטרייטיות. ב'קרובים קרובים' למשל, לא התגורר זוג גייז בקומה הרביעית ברחוב ויטק 9, וגם דייר-המשנה של חנה לא היה גיי - למרות שמדובר בבניין במרכז ת"א. הרי רחוב ויטק הוא בעצם שד' רוטשילד פינת החשמונאים. ב"אלכס חולה אהבה" הנערים עם ההורמונים התלהבו מהבחורות השופעות. אף אחד מהנערים המתבגרים לא פינטז על שחקני כדורגל מסוקסים. ב"אסקימו לימון" בנצי (הרומנטיקן) התאהב תמיד בבחורות ושבר את ליבן, אך לא שבר את הלב של אף בחור אחר, וגם מומו כבש את לבן של בנות המין השני. גם בסרטים כחולים היינו צריכים לנסות להזדהות עם הבחורה שבסשן (כדי לדמיין את עצמנו עושים את זה עם גבר) ואז היינו מוותרים על הזהות שלנו כגברים, או שהיה עלינו להזדהות עם הגבר (רק בגלל שאנחנו רוצים לזיין או רק בגלל שאנחנו גברים ולא יכולים לדמיין את עצמנו עם שדיים וכוס), אבל במקרה כזה היינו נאלצים לדמיין שהאישה בסרט היא בעצם גבר. וזה בניגוד לסטרייטים שפשוט יכולים להסתכל על הגבר כגבר ועל האישה כאישה ולהזדהות וליהנות.
אבל בוא נחזור לטלוויזיה. די אם אזכיר את הדמויות ההומואיות הבולטות בשנות השמונים שהופיעו על המרקע. אני כבר לא מדבר על מיסטר המפריז הצבעוני מ'מישהו מטפל בך'. אני מדבר למשל על סטיבן מהסדרה 'שושלת' ששודרה בשנות השמונים. בן הומו שאביו הוא איל נפט עשיר ואינו מקבל את בנו ותוך כדי תגרה הורג את המאהב של הבן שלו (כמובן שהוא לא נכנס לכלא למרות שהוא מורשע בהריגה). כמובן שכאשר צפינו בסדרה בשנות השמונים - כולם ראו אותה כי היה ערוץ אחד - אף אחד לא תיווך לנו את המסר שיש כאן משהו לא בסדר (אדם הרג ולא יושב בכלא יום אחד).
אגב, אם תשאל את הסטרייטים את מי אתם זוכרים משושלת, יגידו לך: אלקסיס (ג'ון קולינס) או קריסטל (לינדה אוונס). אף אחד לא יזכור את סטיבן. הבן ההומו של בלייק. (שאגב השחקן שגילם אותו היה בעצמו הומו - אני חושב שזו הפעם הראשונה שהסוגיה עלתה במהלך סדרה מפורסמת ופופולארית).
בכל הסדרות הללו לא רק הדמויות היו סטרייטיות אלא גם הסיטואציה וההוויה בסרטים היתה סטרייטית!!!!!!!! אפילו כשכבר נחשפת להומואים בטלוויזיה - נחשפת להומו בתוך ההוויה הסטרייטית. ב"בברלי הילס" למשל (סדרה שדור ה-Y גדל עליה) היה פרק על זוג הומואים שמאמצים ילד (כמה הטרונורמטיבי?!) - רק שבמקרה הזוג הוא שני גברים ולא גבר ואישה. הגניבו את זה כמעין "מחווה הומניטארית" להומואים, אבל בלי לעסוק בזה בצורה עמוקה ואותנטית. ב"פלונרטין" המאוד מוצלחת הדמויות ההומואיות עדיין היו בשטח הסטרייטי. האם אי פעם ראית בסדרות הללו את גן מאיר בתל אביב (לפני השיפוץ)? את גן העצמאות (ז"ל)? את גן הרכבת (זצ"ל)? את גן בנימין בחיפה (עליו השלום)? את גן הזיכרון (השם יקום דמו)? האם ראית את הסאונות? את הזיון החפוז בשירותים הציבוריים בתחנה המרכזית המצחינה? התשובה היא כמובן שלילית. לא ראית אותם גם כאשר היה עיסוק בגייז בסרטים או בסדרות, והסיבה לכך היא כי הסיטואציות הללו (של גנים וסאונות ושירותים ציבוריים) הן סיטואציות, אשר לכם - הסטרייטים - אין. פשוט אין!!!!! כך שגם אם כבר היתה דמות הומואית, היא היתה בתוך הסיאטוציה הסטרייטית (נדמה לי שה"גן" דווקא מופיע באופן משמעותי בסרט "נגוע" של עמוס גוטמן, אבל כולם זוכרים כמה זה היה חריג אז).
וכאן אני רוצה לגעת בנקודה (בעצם תת-נקודה) נוספת וחשובה: לא זו בלבד שלא היו 'דמויות', לא היו 'סיטואציות' - הרי שגם אם היו שברירים של סיטואציות, או דמויות להט"ביות בטלוויזיה, אי אפשר היה לחלוק את חווית הצפייה או הרשמים עם הסביבה הקרובה (חברים משפחה) עד להופעתה של 'הכי גאים שיש'.
נחזור לדוגמה של 'שושלת'. אם תשאל מה הפרק או הסצנה הכי זכורה לאנשים שזוכרים את הסדרה, רובם יזכרו את הפרק שבו ג'ון קולינס ולינדה אוונס הולכות מכות (מודה שגם אני זוכר אותו היטב - זו היתה שיחת היום בבית ספר למחרת השידור של הפרק הזה). עניין הבן ההומו לא הפך לשיחת היום. גם לא לשיחת הלילה. לשום שיחה. מה שאומר שכל הומו שראה את הסצנות שקשורות בסטיבן נשאר לבדו עם החוויה (הסצנה שבה אביו של סטיבן הורג את בן הזוג של בנו והסצינה שבה סטיבן תובע ממשפחתו להכיר בנטייתו המינית ולהגיד את המלים המפורשות: 'סטיבן הוא גיי').
כל זאת בניגוד לדור ה-Y שזכה לגדול על "הכי גאים שיש". כולם פשוט דיברו עליה (גם הסטרייטים). השיחה עליה לא הפכה לטאבו, וגם לא תייגה אותך ישר כהומו/לסבית, כי גם סטרייטים ראו אותה, אבל לשם שינוי גם דיברו עליה. להומואים וגם לסטרייטים היתה הזדמנות לחלוק רשמים וחוויות, את 'מה אהבתי', 'את מה שנאתי', 'ממה נגעלתי', 'מה סיקרן אותי, מה הדהים אותי' 'איזה חתיך בריאן' 'איזה מהמם ג'סטין'. וכשם שחשיבותה של התקשורת בהקשר הלהט"בי היא פחות בפרגון שלה אלא בעצם העיסוק בנושאים הלהט"בים, הרי שגם בשידור הסדרה על גייז, מעבר לתכנים המאוד אותנטיים שלה - שלא בהכרח מפרגנים - החשיבות הגדולה שלה היתה בעצם שידורה. דור ה-Y גדל על סדרה של גייז, עם דמויות גייז, עם מושגים של גייז, עם סיטואציות של גייז, ובעיקר עם סביבה (הסביבה הטבעית שלהם - משפחה וחברים, סטרייטים ולהט"בים), שצפו גם הם ונחשפו לכל אותם מושגים/דמויות/סיטואציות, כך שיכלו לחוש מה עובר על החבר או בן המשפחה הגיי (הדבר הזה לא היה לדור האיקס. גם לא לדור שלי).
לשם השוואה - דמיין שהיית הולך עם הבן שלך למשחק כדורגל, ובמהלך המשחק וגם לאחריו, אתה לא יכול לחלוק את החוויות והתובנות מהמשחק (שומר אותן לעצמך). נגמר המשחק, כל אחד הולך לדרכו עם עצמו. כל אחד נוצר בלבו את מה שחווה מהמשחק. אתה יכול לדמיין ככה את ההנאה שלך מהמשחק? אתה יכול לדמיין ככה את ההנאה שלך מהשהות במחיצתו?
והנה הגיעה תקופת ההתבגרות של דור ה-Y - ולמזלם הגדול, 'הכי גאים שיש' פורשת בפניהם את שלל מערכות היחסים הקיימות, כך שהם לא צריכים לדמיין. הם יכולים להזדהות או לא להזדהות, לשאוף או לא לשאוף, אבל לא צריכים לדמיין יש מאיין. בדור שלי, גם כאשר הומו היה יוצא מהארון היה לו קשה להתעמת מילולית עם הסביבה וההורים, כי המושגים שהיו בידיו, כולל אוצר מילים, היו סטרייטים לחלוטין. כך שמלכתחילה הכלים, קרי: השפה, שבאמצעותם הוא אמור להתמודד ולהתעמת, היו נגדו.
'הכי גאים שיש' היא מתת שמיים לנוער מתבגר בשנות האלפיים. כאמור, צריך לזכור שלא רק גייז צפו בה, אלא גם סטרייטים, ולכן גם הסביבה כבר נחשפה למושגים הלהט"בים. (אקטיבי פסיבי, גן, סאונה).
בדור האיקס הומואים לא ראו אף פעם (לא לבד ולא ביחד) סדרה על סיטואציה רלוונטית, הם אף פעם לא חלקו חוויות, ואם כן צפו בסדרה כלשהי, הם אף פעם לא חלקו את החוויות עם הסביבה, וכל אחד נשאר עם החוויה האישית שלו שתמיד הוא הפנים שזו החוויה שהיא רק שלו ואף אחד לא שותף לה. לכן, כשהיית פוגש עוד הומואים היית פתאום מגלה משהו (שהיום הוא הכי מובן לי וגם לדור הצעיר, אך בתקופה ההיא זה נראה לי כמו המצאת הגלגל) והמשהו הזה הוא שעוד מישהו חווה בדיוק את מה שאני חוויתי. מתאר את זה בדיוק כמו שאני הייתי מתאר בעצמי. כאילו הוא ממש היה שם. אני חושב שדור ה-Y לא חווה היום את הריגוש הכרוך בלהכיר מישהו שמבין אותך. דור ה-Y הלהט"בי לא מתרגש מעצם קיומם של עוד הומואים כמותם. כי זה כל כך טרווייאלי בשבילם."

בתוכנית טלווייזיה שהוקדשה ל"הכי גאים שיש" ואשר שודרה לפני פרק הסיום של הסדרה, דנו בהשפעות של הסדרה על להטב"ים ועל החברה האמריקאית. בין היתר רואיינו השחקנים והמפיקים, אשר סיפרו על מכתבים מרגשים שקיבלו מנערים וממבוגרים, מגייז ומסטרייטים וגם מהורים של נערים להט"בים. הם גם התייחסו להשפעה של הסדרה על השחקנים עצמם (רובם סטרייטים – לפי השמועות). אמירה חשובה של אחד השחקנים (שהוא הומו גם בחייו האמיתיים) היתה שאחד הדברים החשובים שהסדרה נתנה לו יותר מאשר לשחקנים האחרים הוא להרגיש "שייך", ובמילותיו:*

"It had allowed me to move through the world as a person who feels he belongs. And I didn't feel that way before"

היום רוב ערוצי התקשורת אינם מהססים לעסוק בנושא הלהט"בים, כחלק מהשיח הכללי אודות יחסים, מגדר, מיניות וזכויות אזרח. הדבר תורם ללגיטימציה של התופעה ומקל על הצעירים. השינוי התקשורתי מתבטא גם במעמדם של הידוענים הלהט"בים. רוב הידוענים ההומואים והלסביות מדורות קודמים יצאו מהארון בגיל מאוחר, במקרים רבים לאחר שהתקשורת דחפה אותם כמעט בכוח להודות בפומבי במיניותם. רובם גם נזהרו מלקדם אג'נדה להט"בית והעדיפו לשמור על מערכות היחסים האישיות שלהם מחוץ לאור הזרקורים. אבל ידוענים להט"בים מדור ה-Y לא רק שאינם חוששים היום להזדהות מבחינה מינית ולקדם אג'נדה להט"בית, אלא שרבים מתגאים בהעדפותיהם. הדוגמאות הבולטות ביותר הן אביעד קיסוס ואסי עזר (ילידי 1979). נכון שהם מקרינים בעיקר את מה שהתקשורת מכנה "הומו מחמד" ולא הומו המנהל חיים רגילים. אבל השפעתם על ביטחונם העצמי של הלהט"בים הצעירים עצום. התקשורת גם נותנת במה ללהט"בים שמספרים על החוויות שלהם בפתיחות ומעבירים את המסר, אתה לא בודד באפלה ואפשר ללמוד מניסיון של אחרים.*

התקשורת החילונית נעשתה היום כה בטוחה ביחסה האוהד להומואים וללסביות, עד שהיא מרשה לעצמה לעקוץ אותם ולצחוק על חשבונם (בעיקר בתוכניות סאטירה וסטנד-אפ). בעבר הלגלוג על ההומואים ביטא איבה ותיעוב ואילו היום הוא מבטא אמפתיה וקבלה (על פי העיקרון הסוציולוגי שמי שלא צוחקים עליו אינו נחשב שייך). הדוגמא המוכרת ביותר הם ה"אוחצ'ות" המוחצנות והמשעשעות בתוכנית "ארץ נהדרת" (מה שמייחד את הסאטירה הספציפית הזו - שהיא נכתבה ע"י מישהו שמכיר היטב את השפה והסיטואציות בשטח. לכן זה מאד אותנטי ומדבר גם אל הצופים הלהט"בים). 

עד כדי כך השתנתה התדמית התקשורתית, שבקרב הלהט"בים, בעיקר הצעירים שבהם, מקובל היום הומור עצמי שצוחק על אורח החיים הלהט"בי, מנקודת המבט שלהם ומתוך נינוחות מעמדית. זהו דפוס הדומה להומור הסונט המקובל היום מאד בסטנדט אפ: הצעירים המזרחיים צוחקים בחיבה על הסבים והסבתות המרוקאיות/תימניות/עירקיות שלהם, הנשים צוחקות על חברותיהן והרווקים צוחקים על הנשואים.*

חשוב "לצנן את ההתלהבות" ולהדגיש, שהתקשורת הישראלית עדיין מקפחת להט"בים במודע ושלא במודע. כך למשל שכיחותם על המסך אינה משקפת את שכיחותם באוכלוסיה וגם ההצגה החד ממדית של דמות הגיי לא פסה מהעולם. אורן ברוקס תיאר באתר GoGay את המועקה שעדיין חווים הלהט"בים בישראל בשל עולם מושגים תקשורתי חד ערכי, שממדר אותם מהחוויה המשותפת:

צעיר כותב ב-GoGay: "להיות להט"ב צעיר זה להיות מוקף בסיפורי נסיכים שמחפשים נסיכה ולא להתחבר אליהם, זה לא לשחק קלאס אם אתה בן כי זה פאדיחות, או לא לשחק כדורסל אם את בת כי מה נסגר איתך. זה לא לראות אף פעם הצגה בה מישהי בוחרת שלא להיות בזוגיות. זה לא להתחבר עד הסוף באמת לקומדיות רומנטיות. זה לא לראות אף פעם שלט חוצות של זוג בנים. זה לא לראות אף פעם דמות בטלוויזיה שעוברת את ההתלבטויות והחששות שלך. זה לא להתרגש מנשיקה בקולנוע. אנחנו מוקפים בייצוגים סטרייטים הטרונורמטיביים מינקות, וזה הדיכוי הנוכח והשקט ביותר שמקיף אותנו. נסו לדמיין עולם הפוך אמיתי, זה שנותן ביטוי לכל צורות החיים, כמה משחרר הוא יכל להיות.
בני דורי (הישישים) וודאי זוכרים את התוכנית "פלורנטין", וכיצד הלהיבה אותנו בסיפורי התבגרות מרגשים שכללו גם אהבות הומוסקסואליות. אין לתאר כמה התוכנית השפיעה עלי, ובכלל היא זכורה בין בני גילי, גם הסטרייטים, כתוכנית מצוינת. נראה שתוכניות כאלה נדירות בימינו, בעוד תוכניות טלוויזיה מחו"ל מופצצות בדמויות להט"ביות. מ"עמוק באדמה", דרך "מֶדמן" ועד "משחקי הכס", אנחנו רואים דמויות להט"ביות מרכזיות, מלאות ומורכבות בלב המיינסטרים.
תגידו שאלה תוכניות למבוגרים, אך אם תבדקו כל תוכנית לנוער מעבר לאוקיינוס, לא תוכלו למצוא כזו שאין בה ייצוג להט"בי אחד לפחות. למעשה, זה נראה להם לא אמין אם אין לפחות דמות מפתח אחת שאינה הטרוסקסואלית. זה לא הופך את התוכניות למיניות, אנחנו יודעים את זה, אך משום מה בארץ זה לא מתרחש. מדוע בתוכניות כמו "החממה" או "האי" אנחנו עדים ליותר מעשר דמויות שאף לא אחת מהן להט"בית? האם מישהו חושב שזה בסדר שכל הבנים מאוהבים בבנות וכל הבנות בבנים בלי אף יוצא מהכלל? ואם כל הדמויות היו אשכנזיות גם היינו רואים בזה משהו תקין? האם בני נוער לא ראויים למודלים להט"בים כלשהם על המרקע?
חלקכם וודאי אומר שדווקא הטלוויזיה משופעת בייצוגים הומוסקסואלים, והנה עברי לידר מככב באקס פקטור, אסי עזר מוביל אג'נדה להט"בית מלאה בכוכב הבא, ואורנה בנאי משתעשעת עם פוליטיקאים במצב האומה. אני באמת מעריך אותם, אך הבעיה היא שאלה דמויות להט"ביות, לא ייצוגים להט"ביים. אנחנו יודעים (סוף סוף) על המיניות שלהם, אך היא לא באה לידי ביטוי על המרקע. כאן לא נראה את בן/בת זוגם בקהל, לא נראה אותם מצטלמים כזוג לפרסומת, כל מה שנקבל זה את הראל סקעת משחק ב'אלאדין', מוכר עוד סיפור אהבה סטרייטי מעייף. [...] אני חושב שאם המתנגדים לנישואין גאים היו רואים את פלורנטין או יוסי וג'אגר בנעוריהם זה היה משנה את דעתם, וגם אם לא, יש הרבה נערים ונערות שמחפשים מודל, הגיע הזמן לתת להם אותו."* 

השפעת האינטרנט

אם הטלוויזיה היוותה גורם חשוב בזירוז וריכוך תהליך היציאה מהארון, האינטרנט משחק תפקיד ממש מכריע בתהליך הזה. בפתח ספרו החשוב והאמיץ "העיתון והארון" (2003) כותב עמית קמה:

"כשהייתי בן 13, הגיע לידי הספר "כל מה שרצית לדעת על המין, ולא העזת לשאול". בחיל ורעדה עיינתי בחשאי בספר. לפתע צדה את עיי המילה "הומוסקסואלים". בהמשך נכתב שהם סוטים המקיימים יחסי מין בבתי שימוש ציבוריים; התקשורת היחידה ביניהם היא באמצעות פיסות של נייר טואלט, שעליהן הם מתארים את עצמם ואת דרישותיהם המיניות. מקור מידע נוסף על הסוטים הללו, שריתקו את תשומת לבי באופן מסתורי ובלתי מוסבר, היו כתבות בעיתונים על אדם בשם זלמן-שושי, ששמו צלצל באיום, ותרם ממדים של פשע וזנותיות למושג שהתגבש באיטיות בתודעתי. מלבדו, הייצוגים היחידים של הומואים בעולמי נמצאו בדיווחים עיתונאיים מזדמנים על מעשי סדום שנעשו בילדים ובני נוער. במהלך כל ילדותי, נערותי והתבגרותי היה השיח על הומואיות אך ורק בהקשרים מסוג זה. כאשר מלאו לי 19 נתגלו לי שתי תובנות בסיסיות: האחת, שאני עצמי הומו, והשנייה, שאם זה כך, אין טעם לחיי. הייתי אז באמצע השירות הצבאי, והחיים נראו קשים ובלתי אפשריים. נדמה היה לי שהקיום חסר תוחלת לחלוטין. לא היה גבול לתסכול, לדיכאון ולחוסר האונים שחשתי: המוצא היחיד שעלה על דעתי היה התאבדות. המוות היה עדיף בעיני הנער הבודד שהייתי על פני חיים בשוליה הפליליים, האקזוטיים והמיוסרים של החברה, כפי שהצטיירו בעיני רוחי. העתיד נראה גרוע ממות. במשך שבועות אגרתי כדורי שינה בכמות שהאמנתי שתביא לי ישועה. בערב חורפי אחד רוקנתי לתוכי את המאגר הזה. עקב טעות בחישוב המינון ישנתי שלושה ימים רצופים, אך נותרתי בחיים. עצוב חסר אונים וכמעט חסר תקווה. [...] לאחר שהתעוררתי מן התרדמה של ניסיון ההתאבדות שלי השקעתי משאבים עצומים על מנת לסלול שביל ראוי, שבו אוכל לנתב את חיי 'החדשים'. במשך השנתיים הבאות שיקמתי את הריסותי, ובסיומן הפציעה תובנה חדשה בחייף המשבר האקוטי לא היה בלתי נמנע. אילו לא חשתי כאילו אני ההומו היחידי עלי אדמות, אילו הייתי יכול לתקשר עם הומואים נוספים, קרוב לוודאי שהיתה נמנעת ממני החוויה שהובילה לרצון למות."*

דבריו של קמה מתמצתים את אחד ההבדלים המהותיים ביותר בין הלהט"בים בני דורו לבין צעירים בעידן האינטרנט. בני דור ה-Y, סטרייטים ולהט"בים כאחד, היו הראשונים שאימצו את הרשת ושעשו בה שימוש נרחב מגיל צעיר.* צעירים מדור ה-Y בכלל ומקרב הלהט"בים בפרט, מבלים שעות רבות מול המסך הגדול והקטן. רשת האינטרנט הגדילה מצד אחד את החשיפה של צעירים להט"בים להצקות ולבריונות וירטואלית (עלבונות, הערות גזעניות וכו'). אם בעבר רוב ההצקות היו מתרחשות בבית הספר או בדרך אליו וממנו, הרי היום זה מגיע לסלולארי, לדף הפייסבוק, למייל ועוד. מצד שני, ההשפעה החיובית עולה עשרת מונים על זו השלילית, בשל היותה של הרשת מאגר בלתי נדלה של מסרים חיובים, מלאי תקווה ואופטימיות".*

האינטרנט מוציא את הצעירים היום מהבדידות ומהשוליים החברתיים בגיל מוקדם ומקל עליהם את ההתבגרות. אם בעבר להט"בים יכלו לקרוא על בני מינם רק במספר מוגבל של פרסומים, כגון "מגעים" (העיתון הלהט"בי הראשון) וגם זה בקושי, היום הם מוזמנים לאינספור אתרי מידע ושיח הקשורים לעולמם. הרשת מנגישה גם עצות פרקטיות בתחומים הרלוונטיים לחייהם - החל במסגרות תמיכה וכלה במידע מיני - וכן מידע על ארגוני נוער, מפגשים ואירועים שמיועדים לקהילה ברחבי הארץ.* ראו לציין בהקשר זה כי במחקרים נמצא קשר הדוק בין השתתפות בארגונים האלה בגיל צעיר לבין הבריאות הנפשית והקבלה של הזהות המינית כהומו-לסבי או ביסקסואל. למעשה, נמצא שקבוצות חברתיות לנוער להט"בי הן היעילות ביותר בסיוע ובעזרה לבני נוער אלה.* ייתכן וזה אחד ההסברים להבדלים בין הדורות בהקשר לקבלת המיניות האחרת של הלהט"בים. הרשת גם מקלה על יצירת קשר בין להט"בים לצורך שיתוף, תמיכה הדדית ויצירת קשרים חבריים ואינטימיים.*

גם החשיפה למסרים ארוטיים המתאימים להם קלה היום מאי פעם ומקלה על רבים (לא נעסוק כאן בהשפעות השליליות של הפורנו הנדונות בפרק נפרד, המוקדש למיניות של דור ה-Y כולו).

בשנת 1998 הוקם על ידי טל איתן, אז חייל צה"ל, מגזין אינטרנט בשם "Pridezine" (שילוב של פרייד ומגזין). כעבור שנה הוא שינה את שמו ל-GoGay ובעקבות הצלחתו הוקמו סביבו מערכת קהילות, מדור חדשות שהתעדכן באופן יומי ולוחות אירועים ומשדרי טלוויזיה. בשנת 2001 חבר האתר לאתרי האינטרנט ללהט"ב האחרים שפעלו באותה תקופה ברשת הישראלית: אתר "סיפורים" ואינדקס אתרים, וצרף אותם אל תוכו במבנה ארגוני עדכני. כשנה מאוחר יותר צורף לפורטל אתר אינטרנט חדש בשפה הרוסית, שהציג חלק מתכני GoGay וכן תכנים מקוריים שהופקו ונערכו על ידי צוות נפרד.‏*

באותה עת (ראשית שנות האלפיים) עלו לאוויר שני פורומים אינטרנטיים נוספים הפונים ללהט"בים צעירים: פורום "גאווה צעירה" של פורטל האינטרנט "תפוז אנשים" ו"גאווה צעירים" של פורטל האינטרנט "נענע 10". מחקר מ-2009, שבדק את השפעת הפורום של "תפוז" מצא שחשיבותו עצומה להפרכת סטריאוטיפים עצמיים, להשלמה עם הנטיה המינית וליצירת קשרים. להלן מספר ציטוטים מדגימים מהמרואיינים במחקר:*

"זה מעודד אותי: עצם העובדה שכתבתי כאן גרמה לי להרגיש הקלה עצומה, לדעת שיש לי מישהו לשתף אותו בכל הלבטים והבעיות שלי :) אבל דווקא מאז שהתחלתי לכתוב פה אני מרגיש צורך יותר גדול לצעוק את זה ולהגיד את זה לכולם."

"אני חושב שאני קרוב ללהיות מאושר: הכתיבה פה בפורום כל כך הועילה לי... אני מרגיש שאני עומד להיות ממש חופשי! אני שמח לאמר שאני חושב שחברי הקרובים יקבלו את זה ממש טוב... תודה ענקית לכולכם!"

המחקר גם מצא שאתרים כאלה מהווים סוכני חיברות אפקטיביים, יוצרים שפה ותודעה משותפות, ומסייעים בפיתוח זהות הומולסבית חיובית.* נערים אשר מגיעים לפורומים מהסוג הזה עם תמונת מציאות מעוותת לגבי החיים ההומוסקסואלים, נחשפים לתמונת עולם אמיתית של גולשים צעירים ובוגרים בעלי זהות מינית הומוסקסואלית מגובשת, שיכולים לתרום להם מנסיונם ומהידע שצברו.*

פעיל ויועץ מקצועי וותיק באיגי (ארגון נוער גאה - כמוני כמוך) אמר לנו: "נגישות המידע יצרה שינוי מדהים לגבי כל פרט - החל מנוער ששרוי במצוקה ויודע למצוא את דרכו לפורומים מתאימים בגיל בו הדור שלי עוד לא העז להביע את בעיותיו במחשבה אפילו - לאחרונה אנו נתקלים בפונים בפורומים של איגי, בני 12 13 והם לחלוטין משתמשים בפלטפורמה הזו כבמה לבירור רגשות, מחשבות ואיסוף מידע. פומביות ונגישות הן גם אלו שמאפשרות ומזינות את גיבוש המונח קהילה לכדי דבר אמיתי, וגם בכך אנו חייבים הרבה לטובת האינטרנט"

מתוך הבלוג של טל עוז "לסבית בת 12" באתר "מה וזה", 10.10.2014: לאחרונה החלטתי להתנדב יחד עם קבוצה אדירה של אנשים, ולהיות מדריכה ב"איגי", ארגון הנוער הגאה. עברתי תהליך מיון ארוך ומרגש שכלל בתוכו היכרות עם מלא א-נשים מיוחדים, עם אנרגיה מדבקת של שליחות. אחרי סמינר ההדרכה שעברתי, החלטתי לחזור אחורה ליומנים מפעם, לחקור קצת את עצמי, ספציפית בנושא של הקבלה וההבנה של המיניות שלי. [...] היום שהכרתי את איגי, היה כשהייתי בכיתה ח'. אני חושבת שזה היום שהבנתי שאני יכולה לקבל את עצמי, כי אני לא לבד. זה גם היה היום שהבנתי שיש חיים מחוץ ליישוב בו גדלתי, ו"אפילו שאין לסביות בכפר ורדים, אני אמצא אהבה בחוץ!". לימים גיליתי מלא לסביות בישוב, ואפילו בשכבה שלי. באותה תקופה, אפילו לא חשבתי על האופציה שיש עוד מישהי או מישהו בכל הישוב שיכול להבין אותי או שנמצאת באותה סירה כמוני." 
היות שדור ה-Y מאופיין כמוחצן, פתוח וחברותי יותר מדורות קודמים, והיות שרבים מורגלים לעדכן, לשתף ולפרגן זה לזה, אפשר היה לצפות שהרשתות החברתיות ובראשן הפייסבוק, יתפסו תפקיד הולך וגדל בתהליך היציאה מהארון. ואמנם לאחרונה יותר ויותר להט"בים צעירים יוצאים מהארון באמצעות שינוי סטאטוס בפייסבוק. היציאה הוירטואלית חוסכת הודעות חוזרות, מעיקות ומתישות לכל הקרובים והחברים. מודיעים לכולם וזהו. הבונוס הגדול זה מבול של לייקים ותגובות אוהדות שמספקים אשרור מיידי למהלך וקבוצת תמיכה הולכת וגדלה. התגובות החיוביות נובעות הן מאווירת הלייק של הפייסבוק והן מהעובדה שהחברים מוחמאים ששיתפת אותם בהודעה כה אינטימית וחשובה בחייך. יתרון חשוב נוסף היא העובדה שיציאות פומביות מהארון מקלות על הבאים בתור וממחישות להם שהשד לא כזה נורא. זה גם מצייד את החוששים בכלים הלשוניים (לא תמיד אנשים יודעים כיצד להציג את הבשורה להוריהם למשל).

החיסרון של הדפוס הזה הוא שההליך הפסיכולוגי המורכב מתבצע בשיטת ה"זבנג וגמרנו" ולעתים מקשה הן על היוצא/ת מהארון והן על הקרובים לו לעכל באופן מודרג את הבשורה. יתר כל כן, קיימת אפשרות סבירה שההורים והקרובים ביותר יעלבו מכך שהם מקבלים בשורה כל כך חשובה יחד עם כל הרשת. זה דומה במעט להודעה על נישואים באופן פומבי לפני שהודעת לקרוביך.

באתר mako פורסמה כתבה תחת הכותרת "תעשו לי לייק: "אני הומו", בה רואיינו שני הומואים צעירים, שיצאו מהארון בדרך הזאת. להלן קטעים מהכתבה:*

"אלעד זמיר בן 26, ממייסדי הקבוצה הגאה בליכוד, יצא ממש בחודשים האחרונים מהארון באמצעות שינוי הסטטוס בפייסבוק. על היציאה שלו מהארון הכריז זמיר בהודעה הבאה: "לצערי, באופי שלי, אני אדם יחסית דרמטי וציבורי אבל גם כואב, מופנם, ביישן ודי מתוסבך. אני מניח שמה שאומר עכשיו יהרוס או יבנה מחדש את החיים שלי, אבל אינני יכול עוד. אני אדם, יהודי, ישראלי, ימני, ליכודניק וגם הומו. רגשות מעורבים. מקווה שמי שאהב אותי, ימשיך כך ומי ששנא אותי, ימשיך כך. [...] עד ליציאתו מהארון, רק חמישה חברים קרובים ידעו שזמיר הומו. בעקבות יציאתו מהארון זכה לתמיכה ולתגובות מעודדות רבות. "רוב התגובות היו מאוד מפרגנות. הגיעו גם הרבה הודעות פרטיות גם מאנשי ציבור שלא ציפיתי מהם לתגובות כאלה". יחד עם זאת, לא הכל ורוד. היו שהחליטו לנתק עמו את הקשר בגלל מי שהוא. "קיבלתי שש-שבע הודעות פרטיות בעייתיות במיוחד, כמו למשל של שלושה חברי ילדות שכתבו לי כל אחד בנפרד: 'אני לא מקבל את זה ואני לא מעוניין להיות אתך בקשר בהמשך'. [...] לשאלה האם הוא מתחרט שיצא מהארון בצורה הזו, עונה זמיר 'חד משמעית, לא. אני חושב שזו הייתה דרך טובה וזה עזר לי למה שרציתי לעשות אחר כך - להיות ממקימי התא הגאה כי הכול כבר היה פתוח ולא הייתי צריך להסביר מחדש ולצאת מהארון עוד פעם'."

סער צמח בן 17 תלמיד כיתה י"ב יצא מהארון בפייסבוק בחופש הגדול בשנה שעברה. "פייסבוק זו הרשת החברתית הגדולה ביותר שקיימת כיום ולכן המשמעות של יציאה דרך הפייסבוק היא החשיפה הכי גדולה שיש", הוא מסביר למה החליט לצאת מהארון דווקא בצורה הזו. "רציתי לצאת מהארון בפעם אחת לקהל הרחב של כל החברים שלי כך שהכול יהיה ידוע. אולי אפשר לקרוא לזה בריחה, אבל זו הייתה הדרך שבה אני בחרתי לגלות את עצמי".
צמח מסביר כי ביציאה מהארון דרך פייסבוק הייתה אמירה חזקה של "אין מה להתבייש בזה". "אני לא חיפשתי את זה שיקבלו אותי, כי בזה שאני מחפש קבלה אני כאילו נמצא בעמדת נחיתות. אני פשוט הודעתי לעולם שזה מי שאני".

בפורום של "איגי" (ארגון נוער גאה - כמוני כמוך) הופיעו תגובות מעניינות לכתבה הזאת, המשקפות את רוח הזמן בכל המובנים:*

"לי קרה משהו דומה אבל יותר מצחיק חחחחחחחחחח. אני יצאתי מהארון לפני ההורים והחברים והבן דוד שלי פנים מול פנים.. ואחרי שכבר לא הייתי בארון הרגשתי כמובן חופשי לבטא עצמי בפייסבוק שלי... אבל מה ששכחתי שסבתא שלי, בנות הדוד שלי, ובני הדודים שלי גם בפייסבוק שלי בחברים ולהם לא סיפרתי פנים מול פנים... וכך קרה ש"חשפתי" עצמי לכל המשפחה המורחבת חחח קרה בטעות חח לא שלא הייתי מספר בעצמי להם... העיקר שקיבלו את זה מעולה והיחס שלהם לא השתנה אליי כלל . למען האמת עד שבוע שעבר בכלל לא ידעתי שכולם יודעים עליי חחחח לכן הופתעתי שגיליתי את זה חחח"

"אני דיי מחוץ לארון.. לא פרסמתי הודעה 'אני הומו', אבל מי שיכנס לפרופיל יכול לראות."

"בכלאופן...לא נראלי שהייתי עושה את זה..לא כי זה מפחיד או משהו..פשוט זה נראה לי מיותר. אין בי את הרצון הזה שכל העולם ואישתו ידע שאני נמשך לבנים. זה לא חשוב לחברים שלי באותה מידה שאני לא מתעניין בנטייה שלהם".

"להגיד את האמת? יש ב"שיטה" הזו יתרונות וחסרונות. מצד אחד אני אומר שזו שיטה שהיא אולי טובה, כי נגיד אני כן כתבתי בפייסבוק לעיני כל שאני הומו, ועכשיו כולם יודעים, וזה מרגיש לי הכי טוב בעולם, אבל כתבתי את זה אחרי תהליך של השלמה עצמית (שהסתיימה, אבל הסתיימה רק אחרי היציאה), התמודדות ושאלות, לעיתים מציקות ומעיקות אבל חשובות שעזרו לאנשים סביבי לצמוח איתי למקום חיובי. [...] אני חושב שהיה חשוב לאנשים שקרובים לי, כמו ההורים שלי ה-'שיחה' של לשאול לדעת ולהבין, ואני חושב שהיה להם יותר קשה לעכל ככה, אבל כל אחד וההורים שלו.. "

היציאה מהארון עדיין לא פשוטה

חשוב להדגיש שלמרות ההתקדמות העצומה, גם היום תהליכי היציאה מהארון קשים והדרך לגאולת הנפש הפרטית והחברתית עוד ארוכה.* אפשר לשער (על סמך ראיונות שקיימנו) שרוב הלהט"בים שנמצאים היום לגמרי מחוץ לארון באים מרקע השכלתי וכלכלי גבוה ולרוב גם חילוני. לעומתם, ללהטב"ים מרקע סוציו-אקונומי נמוך יותר ומבית מסורתי יש פחות משאבים חברתיים ואולי גם פחות ביטחון עצמי להסגיר את מיניותם האחרת לסביבתם. נשמעה גם טענה ש"לסביות מזרחיות סובלות לא רק מדיכוי הטרוסקסיסטי מצד משפחותיהן ומצד העדה המזרחית, אלא אף מדיכוי אתני מצד הקהילה הקווירית".* יתרה מזאת, דמות ההומו שאינו כה בטוח בעצמו ונוטה מתייסר, מוכרת פחות לציבור הרחב ופחות זוכה לנוכחות תקשורתית.

ד"ר עמית קמה, מהחוג לתקשורת במכללה אקדמית עמק יזרעאל, מהדמויות ההיסטוריות המובילות במאבק לשיווין הלהט"בים, מספר:

"אני מלמד במקום שאין בו כל נראות הומולסבית! כאשר אני מצליח "לאתר" סטודנט הומו, אני קצת חוקר, והטענה הגורפת היא שלא רוצים לצאת מן הארון במכללה/בפריפריה. כלומר, גם בני העשרים נוקטים במדיניות הסתרה עתיקת יומין. אני מרגיש תמיד תסכול וכאב רב על שאני לא מצליח לסלול עבור התלמידים שלי דרך קלה ונינוחה להיות גלויים וכנים. היו לי כמה מקרים שממש הצלחתי לכעוס (ביני לבין עצמי) על תלמיד שלי שלא חשב שאני יכול להוות עבורו מודל לחיקוי (מבחינת הנראות). כלומר, האווירה הנינוחה ומחויכת אולי תקפה בתל אביב ובערוץ 2.... "

לאחרונה הוקם סניף של "איגי" בעמק יזעראל אך מיקומו ופגישותיו עדיין חסויים. יש בכך כדי להדגים את הקושי שעדיין רווח בקרב הלהט"בים מהפריפריה.

היציאה מהארון מורכבת במיוחד עבור הביסקסואלים, שאותם קשה גם לסטרייטים וגם ללהט"בים להבין. במקרים רבים, כיוון שהם נתפסים "גם וגם" הם פשוט נדרשים "לבחור צד" בעל כורחם. 

בלוגרית צעירה: "אנחנו לא חיים בעולם מושלם שבו כולם יכולים להיות פתוחים עם כולם. אני יכולה להגיד שעם כמה שאני מנסה להיות מחוץ לארון בפומבי, אני מעדיפה להסתיר את זה לפעמים. להגיד למישהו שאת בי לפעמים מתסכל יותר מלהיות בארון. תגובות ה'איכס' ואחרי זה ה"תבחרי צד אבל, את לא יכולה להיות זה וזה" מחזירות אותי לעידן חשוך, ואני מעדיפה פשוט לא לדבר על המיניות שלי."*

הורים תומכים

עבור הלהט"בים ובני משפחותיהם הרגע של חשיפת הנטייה המינית הוא רגע שלא ישכחו לעולם. יש שעבורם מדובר ברגע של שחרור ופורקן בדרך לקבלה העצמית והמשפחתית, אבל אצל רבים אחרים מדובר בטראומה מכוננת שפערה תהום ביניהם לבין הוריהם. החשש הראשוני, ויש שיוסיפו גם הגדול ביותר, של היוצאים מהארון הוא "מה ההורים יגידו" וכיצד הם יגיבו כאשר ישמעו את "הבשורה".

כשילדיהם נמצאים בתהליכים של 'יציאה מהארון', הורים רבים מוצאים עצמם ניצבים בפני סוגיות הקשורות ל'ארון' שלהם עצמם. מטבע הדברים עולים שאלות ולבטים כגון: האם לשתף את הוריהם ואחיהם שלהם? כיצד לספר? הלבטים הללו מלווים בחששות מהתגובות הצפויות מהלא נודע. הורים רבים בוחרים לא לשתף את הוריהם או את אחיהם מתוך חשש להסגיר את הסוד.*

אנשי המקצוע מזהים אצל הורים שלושה סוגי תגובה להודעה המטלטלת:
1. רגשות אשם ("במה טעיתי", "מה עשיתי לא טוב" וכדומה).
2. הבושה והכאב ("מה יגידו השכנים", "מה תגיד הדודה גניה").
3. הדאגה ("לא יהיו לו ילדים", "הוא יהיה כל הזמן לבד", "יצחקו עליו").

לא לכל סיפורי היציאה מהארון יש "הפי אנד", ורבים מסתיימים באופן טראגי, כלומר בחרם, נידוי ואפילו אלימות כלפי הלהט"ב. לכל משפחה יש את הסיפור האישי והמיוחד שלה, אבל מה שמשותף לרובן היא התחושה של ההתמוטטות וחוסר האונים (העולם חרב עליך), בדומה להודעה על מחלה קשה או יציאה בשאלה. מחקרים מראים שהעיתוי והאופן של ההודעה על הנטיה המינית תלויים בצעיר, במשפחה ובקשר ביניהם. יש צעירים שמספרים להוריהם עוד לפני ההתנסות המינית הראשונה. אחרים "בודקים את עצמם" מינית ורק אחר כך מודיעים. רבים מספרים קודם לאם ורק לאחר מכן לאב. לעיתים קרובות האחים שומעים לפני ההורים ויש גם מקרים רבים שבהם הבשורה לחברים מקדימה את הבשורה להורים.

המחקרים מראים, שבדורות הקודמים הקושי היה בעיקר של הומואים מול האבות. רבות מהאמהות לא הופתעו מהיציאה מהארון, בשל הקשר החם והאינטימי עם הבן. אצל האבות, היציאה מהארון של הבן היתה לא רק מאכזבת אלא גם מאיימת. לכן עוררה כעסים ובמקרים רבים גם תגובות קשות, שאמללו את הבנים ויצרו נתק. רבים מההומואים והביסקסואלים מדור ה-X דיווחו על יחס מרוחק מהאב בגיל ההתבגרות, על האשמתם ב"התנהגות נשית" ועל חוסר יכולת של האב להתמודד עם בן שהוא "הומו". 

בקרב דור ה-Y בארה"ב פחות ממחצית מהגברים ההומואים והביסקסואלים יצאו מהארון לראשונה בפני אבותיהם. רבים מהלהט"בים מגלים את סודם קודם כל לאם והמסר מועבר דרכה לבעלה (אפשר שזו גם הסיבה שבראש אירגון תהל"ה הישראלי עמדו עד היום אימהות בלבד). יש לסייג את הנתון הזה בכך שמדובר במחקר שפורסם בארצות הברית* בשנת 2000. מחקרים מראים שאחד הגורמים הממתנים משמעותית את ההשלכות השליליות של חשיפה לאירועי דחק על רקע נידוי, אפליה או גילויים אחרים של הומופוביה הוא תמיכת ההורים.* ההשפעה באה לידי ביטוי בדרכים רבות ובכלל זה: הפחתת דיכאון ואובדנות, שיפור הדימוי העצמי ויכולת ההסתגלות.

עד היום לא נאספו נתונים מדוייקים אודות אחוזי התמיכה ההורית למתבגרים וצעירים להט"בים בישראל, ובוודאי אין נתונים השוואתיים לתקופות קודמות. אולם אפשר ללמוד על המגמה מתוך מחקרים איכותניים, שנעשו בשנים האחרונות. כך למשל, במחקרו של אייל בן עמי נמצא כי מחצית מההורים של נערים ונערות שרואיינו במחקר גילו אמפטיה כלפי ילדיהם בתהליך היציאה מהארון ותמכו בהם. להלן מספר ציטוטים מתוך המחקר:*

"כל המשפחה קיבלה את זה טוב, אז כאילו אני מרגישה נורא משוחררת וזה לא משתווה לשום דבר בעולם! זה שאני יכולה להביא את החברה שלי הביתה ואני לא צריכה להתחבא יותר ואני לא צריכה לשקר להם ואני יכולה סוף סוף לדבר...."

"סיפרתי להורים.... והם בסדר עם זה, זה מאוד חיזק אותי, בית זה מקום שתמיד הדלת אליו פתוחה. זה באמת מקום שקיבלו אותי."

גם מנתונים סטטיסטיים שנמסרו על ידי ארגון התמיכה להורים של להט"בים, תהל"ה, עולה כי המצב הולך ומשתפר - משנה לשנה גדל מספר ההורים התומכים בילדיהם הלהט"בים (הנתונים פורסמו בשנת 2011).* גם בדור הזה הפתיחות של האמהות גדולה מזו של האבות.*

אם מתארת את היציאה מהארון של בתה: "הבת שלי לסבית. [...] היא אמרה, ואני נשארתי משותקת. הבת שלי לסבית, וזה מעולם לא עלה בדעתי. שתקתי די הרבה זמן, רבע שעה אולי, לא ספרתי, ואז לאט לאט הכל התחיל להתחבר. שאלתי אותה אם היא מאוהבת בט', שעד עכשיו הייתי בטוחה שהיא החברה הכי טובה שלה, והיא הנהנה לאט ואז אמרה שהן חברות. שאלתי אותה אם הן חברות "ממש", כמעט כמו ילדה קטנה, והיא ענתה שכן. שאלתי כמה זמן והיא ענתה שחצי שנה. וואו. חצי שנה זה הרבה זמן להיות חברה של מישהו. של מישהי. שאלתי אותה אם אפשר לחבק אותה והיא אמרה שכן. חיבקתי אותה. אני חושבת שגם אני קצת בכיתי.
"אני אוהבת אותך כמו שאת, ואני שמחה שסיפרת לי." [...] ומה עושים עם פצצה כזו גדולה? אני אוהבת אותה ואני אמשיך לאהוב אותה אבל זה כן משנה, וזה משנה את כל ההתייחסות שלי אליה גם אם אני לא רוצה את זה וגם אם זה לא מוצדק, ואיך תומכים ואיך עוזרים ומה עושים, ויהיו לה חיים כל כך קשים שלא איחלתי לה."*

למעשה אחד הסימנים לשינוי שמתרחש בשטח הוא עצם הקמת עמותת תהל"ה בשנת 1989 ביוזמת יונתן דנילוביץ'. בתחילה הפעילה העמותה בהיקף מצומצם בית האגודה בתל אביב ועם הזמן נוספו מפגשים במקומות אחרים בארץ (אזור ים המלח, אשכול, הרצליה, חוף הכרמל, חיפה, ירושלים, מעלה אדומים, עמק חפר, ראשון-לציון, רעננה וכפר בלום), ונפתחו קווי סיוע. העמותה פועלת היום באמצעות קבוצות תמיכה, קווי מצוקה טלפוניים, אתר אינטרנט, עלוני קשר ועוד. למפגשים מגיעים הורים, אחים ואחיות, וגם הילדים עצמם שמחפשים סיוע בתמיכה בהוריהם. כמו כן עורכת העמותה מפגשי קבוצות ייחודיים לאמהות דתיות וקבוצת הורים לטרנסג'נדרים. פעילות העמותה מבוססת על עקרונות הארגון האמריקאי PFLAG (ראשי תיבות: Parents, Families and Friends of Lesbians and Gays - הורים, משפחות וחברים של לסביות והומוסקסואלים).

דבורה לוז, ממקימי עמותת תהל"ה ל-Ynet: "אני זוכרת את האירוע כאילו זה היה אתמול: חברה אמרה לי: 'את שואלת אותי לגבי המיניות שלו? אני מנחשת שהוא הומו'. באותו הרגע נפל לי אסימון בגודל של לבנה. ביקשתי שהוא יבוא לספר לי. הוא אמר לי 'כן'. אני קיבלתי את זה באותו אופן שחשתי כשבעלי נפטר כמה שנים לפני כן. אני יועצת חינוכית והיו לי את כל הכלים, וזה לא עזר. הלכתי לרופא לקבל כדורי הרגעה ולי אישית היה מאוד קשה, אבל ביחסים עם הבן הרגשתי שנפלה חומה. חברות שלי שאלו 'לבן שלך אין חברה?' ואני התחמקתי ועניתי 'יש לו הרבה חברות'. אבל זה היה שקר, ושנאתי את השקר הזה. עד שלפני 14 שנה נפגשתי עם יונתן דנילוביץ', שביקש להקים ארגון להורים של גייז, בדומה לארגון PFLAG בארה"ב. העיקרון הוא תמיכה. אני תומכת בך ואת תומכת בי, אבל לא מבקרת אותך". הקבוצות מורכבות ברובן מאמהות, והאבות מהווים רק חלק קטן: להם יש מנגנוני הגנה."*

לימים כתבה לוז את הספר "אמא, יש לי משהו לספר לך" (שופרא, 2000). הספר הוא מסמך חלוצי של גילוי לב מרגש. הוא מביא את סיפוריהם של הומואים ולסביות שיצאו מן הארון, ושל הוריהם. הספר כולל גם פרק עיוני אודות מהות הנטייה החד-מינית, שאותו כתבה שרה אבני (מרצה למיניות האדם בסמינר הקיבוצים): מהי ההומוסקסואליות? מה מקורותיה? מה התהליך שעובר אדם המגלה על עצמו שהוא הומוסקסואל או לסבית? איך חשים ההורים וכיצד אפשר לעזור להם ולהיעזר בהם? אחד הסיפורים המופיעים בספר הוא סיפורו של גל שיצא מהארון בהיותו תלמיד בתיכון:

"כשהייתי בן עשר בערך כבר ידעתי שיש אמת בדברים האלה שצועקים לעברי בחצר בית-הספר 'הומו', 'מתרומם'... יום בהיר אחד, בהיותי תלמיד כיתה י' הזמין אותי מחנך הכיתה לשיחה בחדר היועצת החינוכית. אחרי כמה דקות של דיבורי סרק אמרה היועצת 'גל, אני לא מבינה אותך. אתה שונה מהילדים האחרים בכיתה. למשל, למה אתה כל כך כרוך אחרי ריטה?' בסופו של דבר הגענו לנושא ההומוסקסואליות. אני הכחשתי בכל מאודי שאני הומו.
ביום שלאחר אותה שיחה ניגשתי למחנך ואמרתי לו שקשה לי כי אני הומו. הוא הביע מילות תמיכה ואמר שזה לא נורא אם אקום בבוקר אחד עם גבר במיטה לידי. יצאתי מהשיחה מאושר. המכה לא איחרה לבוא. למרות בקשתי המפורשת הזמין המחנך את אבי לבית הספר לשיחה וסיפר לו שאני הומו. הוא אמר לו שעלי לקבל טיפול פסיכולוגי דחוף, כי אולי זה ניתן לריפוי. אבא יצא מזועזע מהשיחה...
יום שישי אחד בתום הלימודים נסעתי באוטובוס הביתה. זה היה אחד הימים שהייתי מדוכא עוד מהבוקר. פתאום פנה אלי מישהו ושאל מה השעה. עניתי לו, ואז הוא צעק 'יא הומו מניאק!' נורא נפגעתי. כל היום עיכלתי את העלבון הזה ובערב סיפרתי על התקרית לאמא שלי. היא היתה לצדי וניסתה לנחם אותי. ואז אמרתי לה: 'אמא, אני הומו, וזה לא ישתנה לעולם. אני בטוח בזה במאה אחוז'.
אמא יצאה מהמטבח ובכתה במשך שעות ארוכות. אחיותי ששמעו את דברי בכו אף הן. אבא נכנס לחדר וכשראה שכולן בוכות צעק עלי 'אתה רואה? אתה הורג אותנו. וככה זה יהיה תמיד. רק קשה יותר'...
לא שהכל ורוד מאז, אבל המצב השתפר. אמא קיבלה אותי וניסתה להבין. אבא, שאין לתאר במילים את הקושי שלו, צפה בכל מיני תוכניות טלוויזיה בנושא הומוסקסואליות כדי להבין. עד היום הוא לא מוכן לקבל את הנושא, אבל הוא מקבל אותי ואוהב אותי".

באתר "סיפור פשוט" (חנות ספרים) נכתב: על הספר "נעים לגלות שעבורנו, בתל אביב של 2013, ספר שיצא לאור בשנת 2000 על יציאה מהארון נראה היום כבר קצת מיושן ואולי פחות נחוץ ודרמטי ממה שהיה פעם. הרי אנחנו כבר מקבלים בהבנה ואפילו בברכה כל יציאה מהארון, לא? ובכל זאת, למי שעבורו זה לא מובן מאליו, למי שחווה את היציאה מהארון בעצמו ולהוריו, יש צורך בספר "אמא, יש לי משהו לספר לך" ולו רק כדי לדעת שהם ממש לא לבד. שרבים חוו את אותה חוויה, שהקושי קיים אך, הבה נקווה, יתחלף בהבנה, בקבלה ובאהבה." 

חשוב לציין שהידיעה על כך שבן או הבת אינם "סטרייטים" מכה בהלם כמעט כל הורה, גם אדם פתוח וסובלני. טבעי שהורים ירצו שילדיהם יקיימו חיים על פי הנורמה הרווחת, ללא קשיים ומגבלות שנובעים מהנטייה הלהט"בית. במקרים רבים הנטייה הזאת גם מפילה עליהם בשורה מרה נלווית: סיכוי נמוך שיהיו להם נכדים. לכן, בשורה כזאת כרוכה בכאב הדדי, במתחים באכזבות. זאת גם הסיבה שקשה מאד בהקשר הזה להשתמש במושגים פשטניים ומכלילים מדי של "קבלת הילד/ה". יש כאן עניין של דרגות קבלה וסגנון הורי. 

סיפור ההשלמה המשפחתית החלקית המשתקף בספרן של לוז ושדמי מייצג במידה רבה את יחסם של הורי דור ה-Y כלפי ילדיהם הלהט"בים: הדעות הקדומות עדיין שם, אבל כבר יש תהליך קבלה ופיוס הומני ברוח הזמן. התופעה הזו בולטת ושכיחה ככל הנראה בעיקר במשפחות יהודיות חילוניות ומשכילות המשוחררות יותר מדעות קדומות. המשפחות הללו נוטות גם יותר לאמץ את המודל של הגבר הרגיש שמשפיע בעיקר על עמדותיו של האב. 

בחור בן 40: "ההורים שלנו נחשפו בפריים טיים לזלמן שושי וגילה גולדשטיין, כאשר ההורים של צעירים היום נחשפים בפריים טיים "למאמים" הלאומים כגל אוחובסקי, אסי עזר ועברי לידר. ההורים של הצעירים היום רואים אנשים מצליחים יוצאים מהארון (יהודית רביץ, הראל סקעת, ארנה בנאי, פוליקר וכו') ופתאום זה לא נורא והומו זה לא מסכן. אימא שלי חששה שאהיה דחוי בחברה ובפרספקטיבת הזמן היא צוחקת על עצמה ולא מבינה איך יש לי זמן לכל עיסוקיי וחבריי."

הורים בשכבה המשכילה גם חוששים להיתפס על ידי סביבתם כ"חשוכים" ולכן מפגינים, לפחות כלפי חוץ, גישה מחבקת יותר. היחסים החמים והחבריים בין הורים לילדים, המאפיינים את היחסים בין כלל צעירי דור ה-Y לבין הוריהם, והנטייה של הורים רבים לגונן על ילדיהם בכל מצב, מן הסתם תורמים גם כן בכיוון הזה. 

צעיר בן 25: "אני מניח שההורים שלנו הם כנראה יותר סובלניים מההורים שלהם. אני לא יצאתי מהארון לפני ההורים שלי (אנחנו לא בקשרים טובים), אבל אני יודע מהסיפורים של חברים שלי שההורים שלהם - לפחות בחתך סוציו-אקונומי מסוים - בהחלט קיבלו אותם ותמכו בהם. כמובן שיש מקרי קיצון אחרים, אבל אני חושב שזה לא הרוב. אני חושב שהרבה מההורים שלנו גם יודעים לפנינו שאנחנו גייז, ולכן זו לא ממש הפתעה בשבילם. תגובה של 'אנחנו יודעים' (ובמיוחד 'אני יודעת') היא די נפוצה, לפי סיפורים של חברים. יכול להיות שבקרב הסבים והסבתות שלנו לא היו מדברים "על זה", אבל ההורים שלנו למדו על האפשרות של הומוסקסואליות מהתקשורת, והם למדו לחפש את הסימנים, או לפחות את מה שנראה להם כמו "הסימנים"."

צעיר בן 22: "אני חושב שההנחה שהורי הדור שלי יותר סובלניים נכונה. ההורים שלי מאז ומתמיד היו ליברלים לגבי הומוסקסואליות. אני חושב שזה גם קשור לעובדה שהם זכו לרכוש השכלה יותר טובה מההורים שלהם ובין היתר לגור בחו"ל ולהיות חשופים להומואים ולסביות מחוץ לארון. לפני שנולדתי, סבא שלי אמר שלדעתו אסור לתת להומואים להיות מחנכים כיוון שהם מהווים דוגמה אישית רעה. אימא שלי מחתה נגד האמירה הזאת. אני חושב שזה קשור לעובדה שהיא רכשה באותה תקופה השכלה בתחום החינוך והטיפול, וזה השפיע על התפישה שלה לגבי הומוסקסואליות.
כמו כן, אני חושב שהטלוויזיה עושה יחסית נורמליזציה להומואים ולסביות. הנושא של הומואים בפוליטיקה, בצבא, באקדמיה ובעוד מקומות מקבל ביטוי בתקשורת. כמו כן, הומואים מוצגים בד"כ כאנשים יפים ומצליחים. אני חושב שבאיזשהו מקום זה מהווה קונטרה לסטיגמה על הומואים שאליה נחשפו הסבים והסבתות שלנו שהכירו מהתקשורת הומואים מוחצנים ומנודים כמו זלמן שושי וקישרו הומוסקסואליות למגפת ה-HIV שהתפרצה בשנות ה-80."

ספר נוסף שהופיע לאחרונה, ושיש בו כדי לבטא את מגמת ההיפתחות והקבלה המאפיינת את דור ההורים היום, הוא סיפרה של הפסיכולוגית הקלינית ד"ר חן מייק "פחד, אהבה: הומוסקסואלים, לסביות והוריהם מספרים על גילוי הנטייה המינית ותהליך ההתמודדות עמה (דיאלוג, 2009).

בין הסיפורים האישיים הנחשפים בספר - אם שחשדה שבנה הומוסקסואל כבר מאז היותו בן שלוש; אם שמצאה מכתב אהבה שהשאיר גבר לבנה ונקלעה למשבר נפשי חמור; זוג הורים המתמודד עם רגשות מעורבים במהלך ההכנות לחתונה של בתן ובת זוגה; רופא שבילדותו היה קורבן להתעללות מצד בני כיתתו בשל נטייתו המינית; ושתי נשים שהחליטו להתגרש מבעליהן ולחיות זו עם זו. 

ד"ר מייק בראיון ל-GoGay לרגל פרסום הספר: "במהלך בירור שעשיתי, מצאתי כי הפן שנדחק לשוליים בנושא הנטייה המינית הוא נקודת מבטם של ההורים. פעמים רבות ההתמודדות שלהם קשה אף מההתמודדות שלנו. לרוב, המפגשים עם ההורים היו טעונים יותר. סיפוריהם סבבו בעיקר סביב הרגע בו הילד סיפר. אני מבינה את הקושי וההפתעה - חשבי על משהו חיצוני שקורה לך, שאינו התמודדות שלך עם עצמך. אינך יודעת איך זה יבוא ומתי, גם אם התחושה הייתה קיימת לפני. אני לא אמא, אבל לאחר כתיבת הספר אני חשה כי אני מבינה יותר הורים. הילד הוא חלק ממך, בשר מבשרך, וכל דבר שקורה לו עובר עליך באותה מידה, אם לא בעוצמה רבה יותר".*
חשוב להדגיש כי למרות ההתקדמות ביחס לדורות קודמים, עדיין הורים רבים שטופים בדעות קדומות ומתקשים לקבל את הנטיה המינית החריגה של ילדיהם.* אחד המדריכים והיועצים הוותיקים באיגי אמר לנו: "ניתקלתי בקבוצות רחבות של הורים מקבלים ותומכים ואכן פתוחים יותר לנושא - דרך קבוצות ההורים של תהיל"ה וחלק מהורי החניכים של איגי ומאידך, נתקלתי גם בלא מעט הורים הבאים מדור וסביבה שאמורה לכאורה למקם אותם באזור הסובלני אבל בפועל אינם סובלניים כלל. רק לאחרונה היו אצלי בייעוץ זוג הורים בעלי מקצועות חופשיים טיפוליים שלא מסוגלים לקבל את הצהרתה של בתם כי היא מאוהבת בחברתה הטובה ביותר".

הערה: באחד הראיונות הועלתה גם הטענה שדווקא בשל ההרמוניה המשפחתית רבים מהססים לצאת מהארון מתוך החשש לאכזב את ההורים ולפגוע באידיליה המשפחתית.

טענה נוספת שעלתה היתה, שכאשר הבן/בת יוצרים זוגיות יציבה ומביאים ילדים לעולם, חל שינוי משמעותי לטובה ביחסם של ההורים לילדיהם הלהט"בים. זו גם הסיבה שמקצת מהלהט"בים דוחים את ההודעה על נטייתם להורים עד לשלב שבו יוכלו לרכך את הבשורה באמצעות "בשורות טובות" על הישגים מקצועיים ומשפחתיים במתווה "הסטרייטי הבורגני":

צעיר בן 25: "אני חושב שהתחושה הגורפת בקרב ההורים שלנו היא שהם היו שמחים אם הילדים שלהם לא היו גייז. יש תחושה שחיים גאים הם קשים יותר ומסובכים יותר מחייהם של סטרייטים, ושהם היו שמחים למנוע מהילדים שלהם את הסבל הזה לכאורה אם רק היה אפשר. שמעתי את זה מלא מעט חברים ששמעו את זה מהוריהם, ואפילו מירי רגב אמרה את זה לאחרונה באיזה ראיון. אבל אני לא חושב שזו תחושה שמייחדת את ההורים שלנו. היא קיימת גם אצלנו. לאחרונה דיברתי עם חבר קרוב, סטרייט, שנולדה לו בת. שאלתי אותו מה הוא יעשה אם בעוד 16 שנים הבת שלו תצא מהארון, והוא אמר שהוא מקווה מאוד שזה לא יקרה – שוב, כי הוא חושב שחייה בתור לסבית יהיו קשים יותר מחייה בתור סטרייטית.
אני חושב שדווקא בגלל התחושה הזאת, אנשים עדיין לא יוצאים מהארון לפני ההורים שלהם עד גיל מאוחר יחסית. הורים משדרים איזו רתיעה מהעובדה שהילדים שלהם יהיו גייז - לא חשוב מה הסיבה - וזה הוביל הרבה חברים שלי להעדיף שלא לספר להורים שלהם, לפחות לא עד שהם יהיו עצמאיים פחות או יותר, שהם יהיו במערכת יחסים ושהם יוכלו להראות להורים שלהם שהנה "הכל בסדר" איתם למרות שהם גייז".

אנשי מקצוע שמסייעים ללהט"בים צעירים אמרו לנו שהבעיה של ההורים אינה בהכרח קשורה להומופוביה. יש בזה משהו הרבה יותר עמוק, שקשור בעיקר לתחושת זרות ואי הכרה של הילד (להבדיל מאי הכרה בילד), תחושת אובדן של הילד שהכירו (ומסתבר שלא הכירו אותו באמת), אובדן היכולת ההורית (בדומה למה שמהגרים חווים במערכת היחסים עם ילדיהם הילידים), חוסר אונים, רגשות אשם וכדומה.

הקהילה העירונית הגדולה

ערים גדולות בעולם מושכות אוכלוסיה להט"בית, מאחר והן מספקות מסה קריטית של אנשים דומים, שירותים קהילתיים ומקומות מפגש ובילוי.* הן גם נוטות להיות סובלניות יותר כלפי החריגים ומאפשרות רמה גבוהה של אנונימיות, שיוצרת חופש אישי ומגינה מפני התנכלויות.* ברוב המטרופולינים הגדולים בארצות המערב התהוו אזורים של להט"בים (שכונות, רבעים, רחובות), שזכו לכינוי הסמלי והלא מוצלח "Gay Ghetto".

בשנים, האחרונות, קטן הצורך אצל הלהט"בים בעולם ליצור חיץ מבודל במרחב העירוני, והתוצאה היא פיזור גדול יותר שלהם ברחבי העיר.* תל אביב היא המקרה המובהק ביותר של התופעה. למעשה, היא דילגה במידה מסוימת על שלב "הגטו".* חן משגב, שחקר את "המרחב העירוני בתל אביב-יפו מנקודת מבטם של הומואים ולסביות", מצא כי מצד אחד הלהט"בים הישראלים שואפים להתגורר באזור בו חיים אנשים בעלי זהות מינית דומה לשלהם, אבל מצד שני אינם מעדיפים שאזור המגורים שלהם יהיה הומוגני לגמרי (רבים מעדיפים להתגורר בשכונות עם אופי עירוני מובהק - אווירה תוססת, קירבה למקומות הבילוי ולחוף הים). יתר על כן, על פי ממצאיו בתל אביב לא נוצר אזור נבדל להט"בי, מאחר וחלק גדול מהעיר הפך בתודעתם של הלהט"בים למרחב הומו לסבי מקבל ומזמין, המאפשר ביטוי של הזהות ההומו-לסבית לצד המאפיינים היומיומיים של החיים בעיר.*

חשוב להבהיר שלצד הסימביוזה בין להט"בים לסטרייטים המאפיינת את המרחב התל אביבי, יש לא מעט מרכיבים בהווי הלהט"בי שהם בבחינת ארץ לא נודעת עבור הסטרייטים. למשל, ברים ומופעים המיועדים לקהילה הלהט"בית בלבד וכמובן מוקדי שירות ייחודיים. גם שפת הסלנג הלהט"בית, על שלל ביטוייה ומושגיה,* היא בחלקה הגדול "שפת סתרים", החסומה לסטרייטים ומבוססת על חוויות ואסוציאציות המוכרות ללה"טבים בלבד.

בשנות ה-60 וה-70 המוקדמות, כשהאיסור הפלילי על משכב זכר עוד היה בתוקף וחברי הקהילה היו בארון, לא היו בנמצא "ברים לגייז". חברי הקהילה השתלבו במסיבות הקיימות, הסוו את משיכתם לבני מינם, ומקצתם מצאו את מבוקשם בגנים ציבוריים או במקומות מפגש להט"ביים מחוץ לישראל.

ב-1979 נפרץ השסתום עם הקמתו של הבר הראשון המיועד לגייז - ה"21" - ברחוב ירמיהו פינת בן יהודה בתל אביב. פתיחתו של הבר הפיחה בטחון בחברי הקהילה והביאה לפתיחה הדרגתית של מקומות מפגש נוספים - כולל פיקאפ בארים, שבהם יכלו חברי הקהילה להכיר וגם להופיע (כולל הופעות דראג) ובכלל זה בר המיועד ללסביות.

כל מקומות המפגש של הקהילה התמקמו בתחילת שנות השמונים בצפון תל אביב, אבל עם הזמן המוקד עבר לאזור נחלת בנימין ומרכז העיר. במקביל התגוונו והשתכללו סוגי המופעים וההצע הבידורי גדל. תל אביב נעשתה למוקד בילוי להט"בי וקנתה לעצמה עם הזמן שם בינלאומי של מרכז גייז תוסס.*

תל אביב היא היום "עיר מחוץ לארון". אחד המרואיינים שלנו הגדיר אותה כ"סוג של מכה וניו יורק יחדיו וככזו היא עונה לעיתים על הציפיות ולעיתים קצת מכזיבה". עבור צעירים רבים מדור ה-Y העיר מתפקדת ככרך תוסס ומלא אפשרויות, אבל עבור הצעיר/ה הלהט"בי נוספות לזה אפשרויות להטב"יות שאין בשום מקום אחר בארץ ובוודאי לא היה לדורות קודמים.*

אין כמעט הומו, לסבית, ביסקסואל או טרנסג'נדר בשנות העשרים או השלושים לחייו שלא מבקר בה לעיתים תכופות ורבים עוברים להתגורר בה או בסביבתה, לפחות לפרק זמן מסוים. זאת העיר היחידה המציעה מגוון גדול של שירותים, החל מהמרכז הגאה על שלל חוגיו ופעילותו, דרך ארגון הנוער הגאה "איגי" (הקבוצות התל אביביות מרכזות אליהן נוער מטווח הישובים שבין נתניה לרחובות, למרות שבמקביל ישנן קבוצות פעילות גם ביישובים אלו) והאגודה, וכמובן היצע בלתי נדלה של מקומות בילוי ומפגש, כגון בתי קפה, ברים, מועדונים וחוף ים אטרקטיבי.

כך מתארים זאת ארבעה מרואיינים צעירים שכבר גדלו לתוך ההוויה התל אביבית:

"אני חיה בתל אביב כי כאן נמצאת רוב הקהילה שלי. אני יכולה ללכת יד ביד ברחוב בלי שיקללו אותי או ינעצו בי מבטים רעים. זה המקום היחיד בארץ שבו אני מרגישה באמת חופשייה".

"עצם התחושה שיש סביבי אנשים שדומים לי מכניסה לי בטחון ורוגע, מעין תחושה של בית. אף אחד לא מעיר לי על צורת הלבוש שלי או לועג לי, כמו במקום שבו גדלתי בדרום".

"קונספטואלית, תל אביב היא אי של קיום להט"בי נורמאלי פחות או יותר (גם על המשמעות של זה אפשר להתווכח) בתוך סביבה ישראלית שהיא עיוורת במקרה הטוב או מוחקת במקרה הרע את הזהות הלהט"בית. זה כמעט המקום היחיד בארץ, שבו אפשר להסתובב ולראות דגלי גאווה תלויים מהמרפסות, שלא לדבר על דגלי גאווה שתלויים מפנסי הרחוב בחודש הגאווה. זה כמעט המקום היחיד בארץ שפועלים בו עסקים שהם במוצהר עסקים גאים, שבו יש מרכז גאה, שבו יש שפע גדול מאוד של חיי לילה גאים. בקיצור, זה המקום היחיד שבו מתקיימים בפועל חיים קהילתיים אמיתיים. זה נכון שגם בירושלים ומעט בחיפה יש את הדברים האלה, אבל אי אפשר להשוות את ההיקף והמגוון של החיים הקהילתיים בתל אביב לאלה בכל מקום אחר בארץ.

התחושה הזאת של הקהילה, של שייכות, אני לא חושב שאפשר להמעיט בחשיבות של זה. היום אני גר בירושלים, ואני לא מרגיש שהזהות הגאה שלי באה לידי ביטוי ביומיום שלי. אולי רק כשאני משתמש בגריינדר. כשאני רוצה להרגיש חלק ממשהו גאה גדול, אני נוסע לתל אביב. שם הקהילה חיה. זה נכון לכל אורך החיים הגאים שלי. מאז שהבנתי שאני הומו, תל אביב הייתה בשבילי מוקד משיכה. לשם נסעתי כדי לחוות חוויות מיניות ראשונות. לשם נסעתי כדי להכיר חברים ראשונים בקהילה, שהיו הגורם הראשוני שחיבר ביני לבין קהילה כשלהי, שגרם לי להרגיש פחות בודד בדבר הזה.
אני לא חושב שזה משהו שסטרייטים יכולים להבין אותו. כי סטרייטים הם סטרייטים בכל מקום. כל המרחב הוא שלהם. אבל גייז, הם גייז רק בזמנים ובמתחמים מוגדרים. בפועל אולי זה ללכת למסיבה, אבל יש תחושה שבמסיבה אתה מגשים איזה חלק מהזהות שלך שלא מקבל ביטוי בשום מקום אחר. והמסיבות האלה קורות בתל אביב, ותל אביב מתקשרת אצלך בראש עם להיות הומו.
לכן גם היה לי חשוב מאוד לעבור לתל אביב אחרי הצבא, ובאמת חייתי שם שנתיים וזו הייתה תקופה טובה. אבל בשלב כלשהו זה גם הפך להיות מאוד שגרתי, מאוד יומיומי. אני גם מרגיש שככל שאני מתבגר זה קצת הולך ונעלם. כאילו, הסביבה שלי היא בכל זאת מאוד הומואית. רוב החברים שלי הם הומואים, ואני חי מחוץ לארון לחלוטין. הזהות ההומואית שלי מקבלת ביטוי בחיים היומיומיים שלי הרבה יותר מבעבר. בכל זאת, אני מוצא את עצמי הרבה מתגעגע לתל אביב, ולו רק בגלל שיש הרבה יותר מבחר בגריינדר (אפליקציה לצורך מפגשים מיניים לגייז). בירושלים הסצנה פה בסך הכל די קטנה.
דבר חשוב נוסף הוא שמרכז תל אביב, גם אחרי הברנוער, הוא כנראה המקום היחיד בארץ שאנשים מרגישים בו פחות או יותר בטוחים להביע את הזהות הגאה שלהם במרחב הציבורי. להחזיק ידיים, להתנשק, ללכת עם סמלים גאים. זה חשוב. אין את זה בשום מקום אחר. גם במרכז ירושלים אני לא ארגיש בנוח להתנשק עם חבר שלי. ברוטשילד, אבל, בהחלט כן.
אני חושב שבזכות הדבר הזה, מרכז תל אביב זה המקום היחיד בארץ שאנשים מרגישים נוח להיות באמת הומואים בו במרחב הציבורי. להסתובב עם דגלים או סמלים, להפגין חיבה ברחוב, לדבר בלשון נקבה."

"ראשית, הצפיפות של גוש דן מהווה לדעתי יתרון לקהילה הגאה כיוון שפר שטח נתון אפשר למצוא יותר הומואים משטח באותו סדר גודל במקומות אחרים. שנית, גוש דן הוא אזור מרושת היטב מבחינה תחבורתית, וזה מגביר את האפשרות להיפגש עם הומואים מאזורים אחרים. שלישית, אפשר להגיד שתל-אביב היא העיר עם האופי הכי "עירוני" בארץ. יש בה אנונימיות יחסית, תחלופה גדולה של אוכלוסייה, תיירות והטרוגניות. המאפיינים האלו יוצרים לדעתי תשתית נוחה להיכרויות של בין הומואים, ותחושת נוחות לא להסתיר את מי שאתה. רביעית, אני חושב שהסטיגמה על תל-אביב כגיי-פרנדלי זו נבואה שמגשימה את עצמה. הומואים צעירים שואפים לעבור לת"א, מתוך ידיעה ששם יש עוד הרבה כמוהם, ובסופו של דבר זה גורם לצמיחת קהילה הומו-לסבית גדולה בת"א.
אני חושב שהיתרונות הדמוגרפיים האלו, הם חלק מהגורמים שהפכו את גוש דן ובעיקר ת"א לאזור נוח להומואים. ת"א הפכה להיות סמל לפתיחות ונאורות ולמקום מקבל. אני באופן אישי זוכר, שכנער שעוד לא היה בטוח לגבי המיניות שלו ולא היה עם גבר מעולם, הייתי מגיע לבקר בת"א בעיקר עם חברים מבית הספר (סטרייטים) בתקופה של חטיבת הביניים והתיכון. היינו בעיקר מגיעים בחופשות לעשות קניות או סתם לטייל. תמיד הרגשתי תחושת נוחות, ושבת"א אם רק ארצה, אוכל "להתנסות" עם גבר. אני זוכר שעוד לפני שהתחלתי את תהליך היציאה מהארון והיכרויות עם גברים, הייתי כל שנה עוקב בתקשורת על אירועים גאים בת"א (בעיקר מצעד הגאווה), וזה עורר בי תחושת ביטחון.
בהמשך, בכיתה י"ב יצאתי מידי פעם למסיבות גייז בת"א. בסוף התיכון, יצאתי לשנת מכינה קדם צבאית בת"א, והרגשתי נוח לצאת שם מהארון לגמרי. הכרתי בן זוג (לא מהמכינה) והייתי יוצא יחסית הרבה למסיבות ובארים של גייז."

חשוב לציין כי תל אביב נחשבת היום לאחת מבירות הגייז בעולם ותיירים להט"בים רבים מחו"ל מגיעים אליה כדי ליהנות מספקטרום רחב של אטרקציות – ממועדוני קצה למיניהם ועד לתיאטרון ומחול גאים המתקיימים במרכז גן מאיר. מצעד הגאווה בה' הידיעה עדיין הנו המצעד התל אביבי וכל שאר המצעדים ניזונים במידה מסוימת ממנו וחוסים בצילו.

למעשה הקהילה הלהט"בית לא רק נהנית מתל אביב אלא גם תורמת באופן משמעותי להתפתחותה ולצביונה כעיר פלורליסטית, גלובלית, דינמית ובליינית.* אפשר לטעון שיש כאן תופעה מעגלית: העיר הגדולה מזמינה ומקבלת את ה'אחר' והוא בתורו מחולל שינוי חברתי (ברמת המיקרו), שבהשפעתו משתנה אקלים הדעות בעיר (רמת המאקרו), עובדה המזמינה הגירה נוספת. הדברים הללו תקפים ונכונים גם במדינות רבות אחרות, למעט הבדל אחד גדול: בישראל יש רק עיר אחת כזאת.

גאווה ללא זעם קדוש

מעמד למען עצמו

עידן המשפט וזכויות האזרח ומהפכת התקשורת גיבשו במידה רבה את "הקהילה" הלהט"בית, משום שהם חיזקו את המודעות המשותפת, שאיפשרה ללהט"בים להפוך למה שקרל מרקס כינה "ממעמד לכשעצמו למעמד למען עצמו". המודעות הזאת נוצרה הן ברמה המקומית והן ברמה הגלובלית. דור ה-Y, שמחובר וקשוב יותר מכל דור אחר לאינטרנט, תורם למודעות הבינלאומית של הקהילה הישראלית ולקשרים שהיא מקיימת עם להט"בים בחו"ל.

פעיל צעיר בתא גאה של אחת המפלגות: "האינטרנט הופך את הקהילה הגאה להרבה יותר גלובלית. אני באופן אישי צורך הרבה תכנים באינטרנט מאתרים של הקהילה בחו"ל, והרבה אנשים בחו"ל צורכים תכנים גאים שמיוצרים בארץ (אליעד כהן, אוריאל יקותיאל ועידן מטלון הם שמות גדולים בקרב קהלים מסוימים של הומואים בעולם). כמובן שהמרכז הוא עדיין ארה"ב, ורוב התוכן והמסרים מגיעים משם. זה מקל מאוד על העברת מסרים וגיוס לפעולה, כמו למשל סביב החוקים ההומופובים שעוברים בימים אלה ברוסיה או למען חוקי נישואים גאים במדינות שונות בארה"ב או נגד בריונות ברשת. זה גם הופך את הקהילה הגאה למאוד חשופה לאירועים גלובאליים, שההשפעה שלהם עלינו היא לפעמים די שולית. בארץ אנחנו הרבה פעמים קולטים דרך האינטרנט דברים שקורים בקהילה הגאה בעולם ומטמיעים אותם כאן. למשל, השיח הער מאוד על פונדקאות בימים אלה בקהילה מושפע מאוד מהשיח הבינלאומי – גם בצד המחייבים וגם בצד השוללים.
זה יוצר אצל גייז בארץ תחושת שייכות למשהו גדול הרבה יותר לדעתי. אנחנו שמחים מאוד כשהקהילה הגאה במקום כלשהו בעולם משיגה הישג חשוב. אנשים התאספו בפאבים לראות שידורים ישירים של פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב בנושא נישואים גאים כאילו מדובר במשחק כדורגל, ואחר כך צצו מסיבות חצי-ספונטניות לחגוג את הזכייה. אנחנו גם מרגישים פגיעה קשה כשקהילה גאה במקום כלשהו סופגת פגיעה. אם זה החוקים ההומופובים ברוסיה או במדינות מסוימות באפריקה, או שורה של התאבדויות של צעירים להט"בים בארה"ב – כל אלה הופכים לנושאי שיחה מרכזיים בקהילה הגאה בישראל, ולפעמים גם התארגנות לפעולה (הפגנות מול שגרירות רוסיה הן כבר מראה שכיח)."

עם זאת, כשם שהתקשורת תרמה לליכוד השורות היא מסייעת היום גם לפיצולן, לטוב ולרע. ממשיך אותו פעיל:

"אני מניח שהאינטרנט מסייע ביצירת שיח פנימי בקהילה. מה שפעם היה "הזמן הורוד" ז"ל הוא היום עמודי פייסבוק מסוימים, שמפיצים ידיעות ומסרים בקהילה ומכוננים שיח פנימי. אני מניח שבעזרת האינטרנט, הרבה יותר קל גם לערער על השיח הזה. מדברים כבר שנים בקהילה על ירידה בכוחה של האליטה הגאה הותיקה– גל אוחובסקי וכאלה. יכול להיות שבדורות קודמים, לפני האינטרנט, היה קשה יותר לערער על הנרטיב שבונות אותן קבוצות. אבל אני חושב שזה נכון בכל מקום, לאו דווקא בקהילה הגאה. הרי האינטרנט גם מערער על מעמדה של התקשורת הממוסדת מאותן סיבות בדיוק."

בשנים האחרונות נוצרה ממש אינפלציה בארגונים להט"בים ויש הטוענים שהדבר מביא לבזבוז משאבים ולפיזור מטרות. אחד המרואיינים הגדיר זאת כך: "היום כל אחד רוצה להיות ראש ארגון, מנכ"ל אגודה, חבר כנסת ההומו הראשון, הח"כ הימני ההומו הראשון, הח"כית הלסבית הדתיה הראשונה ועוד ועוד. אין אג'נדה ברורה ואחידה (שזה מאד מובן כי כל עוד רק מעטים יצאו מהארון, הם הובילו). היום כל אחד מנהיג את עצמו ואת חבר מרעיו. אין הנהגה מוסכמת (וכי איך יכולה להיות הנהגה מוסכמת לקהילה כל כך מגוונת והטרוגנית?)".

התופעה באה לידי ביטוי גם בייצוג הלהט"בים בכנסת. "על אף שכוחם האלקטוראלי של בני הקהילה הלהט"בית גדול יחסית (כ10% מהחברה), כוח זה לא מנוצל לרוב ובין ארוגני הקהילה השונים (ישנם למעלה משלושים כאלו) תכופות אין סולידאריות או הסכמה על מאבקים משותפים והקהילה פועלת במעט מאד מישורים אקטיביסטים."* אפשר שהפילוג והמתחים הפנימיים מרתיעים את הצעירים מלהיכנס לזירה הציבורית.

מצד שני, ריבוי הארגונים מנגיש מידע וסיוע ותורם לנוכחות גדולה יותר של להט"בים בחיי החברה הישראלית. כיוון שלדור ה-Y כולו יש באופן כללי גישה פתוחה לסיוע נפשי והם פחות מתביישים לבקש עזרה, גם הלהט"בים מביניהם לא מתקשים יחסית לפנות לסיוע. גם בפתיחות הזאת ובחוסר הבושה הם שונים מדורות קודמים.

בחור בן 40: "כשהתנדבתי ב"יש עם מי לדבר" הייתי צריך לאייש קו טלפוני, שאפשר פגישה אישית. כלומר היית צריך להתקשר אלינו - לא לכולם היה טלפון סלולארי או אפילו קו טלפון פרטי בחדר. היום יש תמיכה דרך האינטרנט. קל ליצור קשר, קל להגיע אליהם. מספיק שתקליק בגוגל "הומואים ארגונים" ותקבל רשימה רלוונטית. בעבר לא יכולת להגיע אל הארגונים, מה גם שחלק מהם נקראו בשמות שלא הסגירו את מטרתם. למשל אגודת הלהט"ב נקראה האגודה לשמירת זכויות הפרט. איש לא יכול היה להכיר אותה מלבד מי שחיפש בעיתונים (בעיקר התל אביבים) במדור "לוח" תחת הכותרת "תמיכה וסיוע". פעם כולם ידעו מה זה "האגודה". זה היה מושג שכל התל אביבים הכירו. היום לדעתי רוב הצעירים לא ממש מכירים".

מה שהיה היה

הקשב המשותף של הלהט"בים לחדשות ולעדכונים באינטרנט אינו מעיד בהכרח על תודעה פוליטית מפותחת בדור ה-Y או על נכונות למאבקים אקטיביים. מההתרשמות שלנו זהו קשב שהוא ברובו פאסיבי ומתמצה בעיקר בהחלפת דעות וירטואליות, בשליחת טוקבקים ובחיבור סטטוסים ברשתות החברתיות.

בדומה לסטרייטים, גם בקרב הלהט"בים אפשר להבחין בין שלושה דורות ביולוגיים ותרבותיים, שעוצבו ברוח זמן שונה (zeitgeist) ולכן גם פיתחו אוריינטציה פוליטית שונה. דורות הבייבי בומרס וה-x נולדו לתקופת החושך ורבים העזו לצאת מהארון רק בגיל מבוגר, אם בכלל. מיעוט אמיץ הוביל את המהפכה הלהט"בית, ומקצתו שילם מחיר אישי כבד על מאבקו האמיץ. רבים נשארו עם "אינסטינקט לוחמני" וממשיכים לראות את המציאות הישראלית בעיקר מבעד לעדשת המאבק והקונפליקט. לכן הם גם נוטים להמעיט בגודל השינוי ולהישאר ספקנים ופסימיים ביחס לעתיד.

דור הביניים (ה-xy) הלהט"בי גדל מצד אחד לחברה שבה הומואיות היתה עבירה פלילית שעשר שנות מאסר בצידה, ללא מצעדי גאווה ועם ייצוג תקשורתי ונראות הומואית כמעט אפסיים. אבל מצד שני הוא זכה לראות וגם לחוות בבגרותו בשינוי ואפילו להיות בין המובילים אותו. ההתרשמות האינטואיטיבית שלנו (לא על סמך סקר) היא שהדור הזה מעט יותר אופטימי מקודמו לגבי עתידם של הלהט"בים בחברה הישראלית.

דור ה-Y לא הכיר על בשרו את עידן החושך ועל אף שגם חייו לא שוגים בשושנים הוא "פונק" יחסית לדורות קודמים. לכן הוא חש פחות צורך ופחות מחויבות להיאבק על עקרונות השוויון והצדק (כולל בתחומים הנוגעים למעמדם של הלהט"בים). הוא חש על בשרו שהאפליה עדיין רווחת ושהדרך לשוויון מגדרי רחוקה, אבל שקוע יותר בכאן ועכשיו, בתוך העולם הלהט"בי המוגן, המפונק וההדוניסטי (לרוב בתוך המרחב התל אביבי).

פעיל באחד מהתאים הגאים במפלגה מרכזית, בן דור הביניים, תיאר זאת כך:

בחור בן 37: "אנשים שגדלו בדור כשלא היו מצעדי גאווה חווים את מצעדי הגאווה באופן שונה ממי שנולד לתוך העידן הזה. לצעירים אין את תחושת השחרור. אפילו לא את ההשתאות והסיפוק נוכח יחידות מג"ב שמאבטחות את המצעד. זה נורא ברור להם מאליו (אגב, זה מאד בריא לדעתי שהם נולדים לתוך מציאות נורמאלית שבה המשטרה אינה אויב). מצד שני, הם אינם מבינים את ההתקדמות שחלה ולא מודעים כמה מאבק זה דרש מאנשים שהפעילות הציבורית שלהם לא היתה מלווה בגריפת הון פוליטי (כי לא היה שום הון פוליטי בלהיות גיי). אני חושב שאצל הדור הקודם כל החתרנות הפכה להיות דרך חיים. כאשר אתה לא במיינסטרים כל דבר זה חתרנות, הבעת דעה לא קונצנזואלית, בילוי במקומות של גייז. לרבים מהם קשה להסתגל לשינויים החיוביים שקרו, ולהבין שכבר איננו במצב של מתקפה רבתי מצד הציבור. אצלם כל דבר קטן הופך ל"מלחמה" לפעמים אובססיבית. אצל לא מעט לסביות וגם הומואים (יהודים/ות) רווחת נטייה להצביע למפלגות שנתפסות כ"רדיקאליות" או לפחות כאלה שנהנות מתדמית של ההפך מהמיינסטרים, החל ממרצ ועד דע"ם, וזאת לא רק בגלל האידיאולוגיה אלא בעיקר כדי שירגישו שהם/ן הצביעו למפלגה "רדיקאלית". החתרנות בעבר היתה אילוץ, גזירה - ואיכשהו היא הפכה אצל רבים לדרך חיים. אני מודה שבקטע הנוסטלגי גם אני קצת מתגעגע לחתרנות. היה בזה משהו מאד אותנטי, מיוחד ולא המוני. למשל פאבים לא מוחצנים אפילו בחיפה, שהיתה תחושה כשנכנסים ופתאום מרגישים שינוי אוירה בהשוואה לבחוץ, אירועי הוייגסטוק - לפני שהיו מצעדי גאווה בארץ - שהתקיימו בגן העצמאות בת"א. מצד שני יכול להיות שאני עושה אידיאליזציה של זה. מכל מקום ה"חתרנות" שאפיינה את פעילי שנות השבעים והשמונים, לא מאפיינת את הפעילים של שנות האלפיים."

המינון הנמוך יותר של מעורבות פוליטית בקרב הלהט"בים הצעירים עולה בקנה אחד עם חוסר המעורבות של חבריהם הסטרייטים, שגם הם יותר מרוכזים בעצמם (מהסיבות שתוארו בהרחבה בפרק נפרד). זה דור שבאופן כללי נוטה פחות להניף דגלים ולהקריב קורבן אישי בהשוואה לדורות שקדמו לו. אמנם בהפגנות אפשר לראות לא מעט להט"בים צעירים, אבל מדובר באירועים נקודתיים (מעין הפנינג נחמד שאפשר לשתף בסמרטפון) עם מיעוט משתתפים, ולא בפעילות אינטנסיבית לאורך זמן. נכון שחלק גדול מהמתנדבים בארגוני הסיוע הלהט"בי, כגון איגי וחושן, הם צעירים ערכיים עם מחויבות פנימית גדולה, אבל אלה היוצאים מן הכלל, והם דומים בשונותם זו לחברי תנועות הנוער באוכלוסיה הכללית. אחד הפעילים המרכזיים באיגי אמר לנו:

גבר בן 51: "בקרב מאות בני נוער וצעירים שאני נפגש במסגרת איגי יש המון אכפתיות ורצון לשנות בתחומים רבים. אבל בקרב נוער אחר ממתנדבי איגי, שאיתם אני ניפגש, מצטיירת חשיבה וחוויה נרקיסיסטית במהותה המחליפה את החוויה והחשיבה השבטית/קהילתית של פעם."
רבים מהלהט"בים בני דור ה-Y ספחו למעשה את האסקפיזם האידיאולוגי, עייפות החומר והייאוש הכלל ישראלי (שבולט במיוחד בדור הצעיר בארץ) ואת הבוז הנלווה לפוליטיקה ולפוליטיקאים. הגישה הכללית שלהם (שאינה שונה מזו הרווחות באוכלוסיה הישראלית כולה) היא ששינוי לא עובר בהכרח דרך הפגנות רעשניות והתנגשויות עם המשטרה, אלא בעיקר באמצעות לחצים תקשורתיים, כלומר ראיונות במדיה וכמובן מחאות מהדהדות באינטרנט, בעיקר בבמת הפייסבוק (אגב, הניסיון מוכיח שהם די צודקים).

פעיל בתא הגאה של מפלגת העבודה, בן דור ה-Y ניסח זאת כך: "אני כן מרגיש שאנשים בני גילי מעורבים ומודעים לבעיות היום, כי ללהט"בים אין את הפריבילגיה לא לדעת ולא להיות לגמרי מעורבים, אבל פשוט דרך המחאה השתנתה. במקום לצאת לרחובות, אנשים כותבים ומשתפים פוסטים בפייסבוק. האם זו מחאה פחות אפקטיבית? אני לא בטוח בכלל.
זה נכון שלרובנו אין הערכה או היכרות עם המאבקים של דור הנפילים של הקהילה, אבל אנחנו מאוד מודעים לאפליה שלנו כיום ויש לנו דעה מאוד מוצקה בקשר לזה. כל יוזמת חקיקה קיקיונית זוכה להדים גדולים בקהילה, כל עצומה, כל הפגנה, כל פוסט כועס בפייסבוק. ומנגד, כל ניסיון לפגוע בנו, כל התבטאות הומופובית, כל תקיפה הומופובית – כל אלה מקבלים חשיפה מאוד גדולה. אנשים בהחלט יודעים מה קורה, והם משתדלים – ברמות שונות – להיות מעורבים.
תגיד שאכפת לנו רק מהתחת של עצמנו, וזה נכון – אבל ממתי מגזרים נוהגים אחרת?
אולי מה שכן אפשר להגיד על הקהילה זה שהיא זנחה, לפחות במיינסטרים שלה, אופני פעולה אקטיביסטיים יותר ואימצה פוליטיקה של זהויות. אנשים ירגישו שעצם ההנכחה של הזהות במרחב הציבורי זה מאבק. ואולי במרחב ציבורי שמוחק את הזהות שלנו, הצורך להנכיח את הזהות שוב ושוב הוא מובן – אבל לפחות לעניות דעתי זה לא מקדם את מעמדנו בשום צורה. אני בצד שמעדיף מאבקים פוליטיים old-fashioned.
מה שכן, בהחלט יש ייאוש. יש חוסר אמונה שהמציאות יכולה להשתנות באופן מהותי. יכול להיות שזה מוביל באופן בלתי נמנע לאסקפיזם ולניהליזם. אבל גם זה, לפחות בקהילה הגאה, נסדק במעט בשנים האחרונות. קשה להישאר אדיש אל מול גל ההצלחה של מאבקים להט"בים בעולם. זה מדרבן לפעולה אל מול הכישלונות הרבים בזירה הישראלית. יוזמות חדשות, שנולדות מתוך הקהילה, צצות חדשות לבקרים".

גורם נוסף שמרחיק צעירים להט"בים רבים מפוליטיקה היא הנטייה של פעילי שמאל לקשר בין המאבק האידאולוגי הלהט"בי לבין ההשקפה השמאלנית בתחום המדיני-בטחוני-חברתי. רבים מהצעירים הלהט"בים מחזיקים בעמדות ימניות בתחום הפוליטי (מצביעים לימין) והדבר מרתיע אותם מלהיות משויכים לארגוני שמאל ומפלגות שמאל, בעיקר לשמאל הרדיקלי.*

אחד מממצאי הראיונות שמעט הפתיעו אותנו היה עד כמה הלהט"בים הצעירים מנותקים תודעתית מהמאבקים הקשים שסללו עבורם את הדרך בעבר (כמובן שיש גם יוצאי דופן, שמגלים בקיאות ומעורבות). אין ספק שהדבר קשור לעובדה שנושא המאבק הציבורי לשחרור הלהט"בים אינו מפותח בחקר ההיסטוריה הישראלית ולמעשה עוד צעיר בהבט ההיסטוריוגרפי (תהליכי השינוי ממשיכים להתרחש כל הזמן). משום מה, גם הקהילה להט"בית לא עושה מספיק לתיעוד ההיסטוריה שלה ורק לאחרונה החלה להנגיש חומרים טקסטואליים וויזואליים על הנושא.*

למעשה גם אם היו חומרים היסטוריים נגישים ספק אם הלהט"בים הצעירים היו נחשפים להם. שהרי מדובר בדור חסר תודעה היסטורית וידע היסטורי בסיסי, שנובעים משיטת החינוך בבתי הספר ומגורמים נוספים (הם מוסברים בהרחבה בפרק נפרד). לשאלה "במה שונה לדעתך עולמו של ההומו הצעיר היום בהשוואה לעולמו של ההומו הצעיר בשנות השבעים והשמונים" השיב אחד המרואיינים בכנות אופיינית: "אין לי מושג. כמו רבים מבני דורי, אני מודה שגם לי יש בורות גדולה למדי לגבי חיים גאים בישראל בשנות השבעים והשמונים. אין לי הרבה מה להגיד על חיים של גייז בתקופה הזאת בישראל. אפילו את הזמן הוורוד לא ראיתי."

למעשה כל המרואיינים הצעירים הודו, שיש משהו לא תקין וקצת כפוי טובה בחוסר המודעות ההיסטורית שלהם, אבל לא ייחסו לזה משקל גדול במיוחד. הרוח הכללית הייתה, "מה שהיה היה ואין טעם לחפור בעבר":

צעיר בן 22: "אני חושב שהרבה הומואים שנהנים מהליברליזציה כלפי הומוסקסואליות, שוכחים את המאבקים שהומואים אחרים עברו כדי להגיע למצב כיום. לדוגמה, הרבה ביקורת מושמעת כלפי גל אוחובסקי, והרבה הומואים צעירים מנסים להתנער מהדמות שלו. כיוון שהוא בוטה, שמאלני ומוחצן. אבל שוכחים שהוא ובן-זוגו (איתן פוקס) היו מהדמויות שהכי השפיעו על השינוי ביחס של התקשורת כלפי הקהילה הגאה. בזכותם עלתה לאוויר בסוף שנות התשעים הסדרה "פלורנטין" ששמה בפעם הראשונה זוגיות הומוסקסואלית בפריים-טיים בטלוויזיה בצורה רצינית ולא לועגת או מבקרת."

בבסיס ההבדלים הדוריים בתחום המודעות והפעולה הפוליטית עומד כמובן גם מרכיב של ניסיון אישי. ד"ר עמית קמה, מהפעילים הוותיקים והחשובים במחאה הלהט"בית בדור הקודם, אמר לנו:

"נדמה לי שכל מאבק ציבורי מתחיל מכאב אישי פרטני. קשה לי להאמין שהומואים היו מתגייסים לשינוי החוק בשנות השמונים, אילולא היו לו השלכות מוחשיות על חייהם. ובהקשר זה כדאי לתת את הדעת לויכוח (בזעיר אנפין) המתקיים ב"קהילה" בין אלה הנאבקים רק למען עצמם ומתעלמים מן המאבקים האחרים למען זכויות אזרח".

פעיל צעיר בתא הגאה באחת המפלגות תלה את ההסבר במפורש בפינוק ובאגואיזם של הדור הזה (כמובן למעט יוצאים מן הכלל):

"הם מעט מפונקים. יבואו בהמון ביטחון למצעד הגאוווה, אבל פחות ידעו להיאבק מאבקים קשים ומלוכלכים יותר. אני יכול לתת לכם דוגמא מויכוח שהיה לי עם כמה ח