דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 6 מדרגים

פרק 2: הילד בן שלושים - בגרות מעוכבת

צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
סטטוסים מצייצים
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שלומית כרמלי
קורס מכי
קורס מכי"ם
יהונדב פרלמן
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
דנה וקסלר
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
יובל גזית
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
באדיבות דובר צה"ל
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
אייל אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
נתנאל אייזק, דוברות אונ' חיפה
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
גיא פריבס
צעירים בישראל
צעירים בישראל
שירה אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
עוז אלמוג
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
צעירים בישראל
צעירים בישראל
תמרה ליברמן טוכמן
קורס מכי
קורס מכי"ם
יהונדב פרלמן
קורס מכי
קורס מכי"ם
יהונדב פרלמן
קורס מכי
קורס מכי"ם
יהונדב פרלמן
קורס מכי
קורס מכי"ם
יהונדב פרלמן
קורס מכי
קורס מכי"ם
יהונדב פרלמן
קורס מכי
קורס מכי"ם
יהונדב פרלמן
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
רותם וטל איגרא, פרו
רותם וטל איגרא, פרו
טל איגרא
עוז אלמוג, תמר אלמוג


נוצר ב-10/14/2013

טקסי חניכה בעידן החופש

מקובל למיין את מהלך חייו של האדם כרצף של שמונה שלבים: טרום לידה, ינקות, ילדות, נעורים והתבגרות, גיל מעבר ("עמידה"), הזדקנות והתבלות, זִקנה וקשישות או תשישות (התקופה שסמוך לסיום מחזור החיים).*

עד ימי הביניים לא התייחסו באירופה לילדוּת כאל תקופה מובחנת, ולכן גם לא נוצרה הכרה ערכית-חינוכית בצורך להגן על קטינים. הילד נחשב למבוגר קטן, והיחס אליו היה בהתאם (כולל העסקתו בעבודות פרך).*

המונח "התבגרות" (Adolescence) שפירושו לגדול, הוא מודרני במהותו.* למעשה, רק במאה ה-19 החלו לתפוש את תקופת הנעורים והתבגרות כתקופה נפרדת בחיים,* שבמהלכה חלים על המתבגר מלבד תהליכים פיזיולוגיים גם שינויים קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים, המשפיעים אלה על אלה.*

המשקל שמייחסת החברה האנושית לכניסתם של הצעירים בברית עולם המבוגרים מתבטא באופי האוניברסאלי של טקסי הבגירה, שנקראים בספרות האנתרופולוגית גם טקסי חניכה או מעבר.* טקסי המעבר בתרבויות הפרה-מודרניות העניקו ליחיד לא רק כרטיס כניסה שווה זכויות לעולם הבוגרים, אלא גם הכרה בו כשותף במעגל הקהילתי, שכללה, בין השאר, היתר חברתי להקים משפחה ולהוליד ילדים. טקסי מעבר מקובלים גם בחברות המודרניות. לעיתים מדובר בשימור הטקס העתיק, שעובר בירושה מדור לדור (כמו טקס בר-המצווה היהודי),* ולעיתים בטקסים שעוצבו ברוח חדשה.*

כאשר בוחנים את מסלול ההתבגרות של דור ה-Y הישראלי חשוב לשים לב לנקודה מעניינת: כמעט בכל המרכיבים החוקיים שהגדירו בגרות בחברה הישראלית בעבר, חלו שינויים פורמאליים ובלתי-פורמאליים, שהשפיעו ועדיין משפיעים על סימון קווי התיחום בין ילדות לבגרות. להלן הבולטים שבהם:

פמיניזציה של טקסי מעבר

בעולם העתיק נועדו טקסי המעבר בעיקר לגברי השבט, שהיו השליטים הבלעדיים. בימינו, בעקבות התפשטות הפמיניזם ואתוס שוויון הזכויות, מתרבים טקסי מעבר מודרניים המיועדים גם לבנות. השוויון המגדרי נכנס עמוק ללב התרבות הדומיננטית בשנות השמונים והתשעים, ובא לידי ביטוי, למשל, בשמות "גבריים" לבנות דור ה-Y (דניאל, גל, ליאור וכדומה), ובטקסי בריתה וחגיגות בת-מצווה מרובות משתתפים.*

גם טקס הגיוס לצה"ל – שנחשב בישראל לטקס חניכה חשוב וייחודי – עבר בשנים האחרונות תהליכי פמיניזציה, וכיום גם בנות שמתגייסות חוגגות אותו עם משפחה וחברים. כך גם טקסי הפרידה מהרווקות, שמשותפים היום לצעירים ולצעירות כאחד.

דרכון כתעודת זהות 

תעודת זהות, המונפקת לכל תושבי המדינה בהגיעם לגיל בגרות (ברוב המדינות בגיל שש-עשרה), מציינת בחברה המודרנית את ההיתר והחובה להיחשב אזרחים שווי זכויות וחובות. בעוד שבקרב הדורות הקודמים סימלה תעודת הזהות את קבלתו של הצעיר לעולם הבוגרים, הרי שבקרב צעירי דור ה-Y פינתה תעודת הזהות את המקום לטובת הדרכון. כיום יותר ויותר משפחות יוצאות לחופשות ולטיולים מחוץ לישראל ועל כן מרבית הילדים מוציאים דרכון(שהוא למעשה תעודת זהות בינלאומית) כבר בגיל צעיר, עוד לפני הוצאת תעודת הזהות. הדבר משקף את האופי הגלובלי של דור ה-Y ואת רמת החיים הגבוהה שאליה רובם נולדו.

מימון מותרות ולא פרנסת המשפחה

העסקת ילדים היתה נפוצה באירופה עד שלהי המאה התשע-עשרה. עם העלייה בתוחלת החיים, התפתחות שיח זכויות האדם, צמיחת המשפחה הגרעינית המודרנית והחינוך הממלכתי, הוגבלה והוסדרה עבודת הילדים בחוק. גיל העבודה החוקי במדינות המערב נע בין ארבע-עשרה לשש-עשרה, והחוק המסדיר העסקת ילדים ונוער קובע קריטריונים רבים כגון גיל מינימאלי, מספר שעות עבודה ועוד. ההגבלות הללו הפכו את הכניסה לעול העבודה המפרנסת כאחד הביטויים המובהקים לבגרות עצמאית.*

שיעור הילדים בחברה הישראלית שעבדו לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם בעבר היה גדול יותר. משפחות רבות של מהגרים נאלצו להישען על ילדיהם, הן בשל הקושי שלהם להסתגל לתרבות החדשה והן בשל המצב הכלכלי הקשה של המדינה כולה. הדבר נבע גם ממערכת ההסללה בחינוך הממלכתי: אלה שהמשיכו במסלול העיוני עד לבגרות (בני המעמד הבינוני והגבוה) בדרך כלל לא עבדו, בעוד שרבים מאלה שהמשיכו במסלול המקצועי - עבדו (לעתים כחלק מהתנסות מקצועית של לימודיהם, או כסיוע בעסקים קטנים של הוריהם). השינוי אצל דור ה-Y מתבטא אפוא בכך שיותר צעירים מבתים מבוססים מעוניינים לעבוד, אבל בעיקר כדי לממן לעצמם הוצאות שוטפות נלוות, שהן בחזקת מותרות (טלפונים סלולריים, פרטי לבוש אופנתיים, בילויים וכדומה).*

עם מכונית לבית-הספר 

הרישיון לנהוג ברכב היווה תמיד ביטוי סמלי ומעשי לבגרות ולעצמאות.* בישראל ניתן כיום להוציא רישיון נהיגה לרכב פרטי ומסחרי מגיל שש-עשרה ותשעה חודשים. הורדת גיל הוצאת הרישיון למכונית ולאופנוע (במשך שנים רבות הוא עמד על שמונה-עשרה), לצד הופעת אופציות ביניים ממונעות, כגון אופניים וקורקינטים חשמליים, טוסטוסים וטרקטורונים – מטשטשות בשנים האחרונות את טקסי הבגרות ההיסטוריים, שהבחינו בין נערים למבוגרים. ויש עוד הבדל אחד חשוב שמבדיל בין הדורות: האימהות של דור ה-Y נמנו על הדור הראשון שבו נשים השתוו לגברים בגיל קבלת רישיון הנהיגה (18-17). זאת היתה אז בגדר מהפכה של ממש. אצל בנותיהן הוצאת רישיון נהיגה הוא דבר מובן מאליו.

סיגריות, נרגילות ואלכוהול לילדים  

עישון סיגריות זוהה במשך שנים (בעיקר בחברה המערבית) כמנהג של מבוגרים וביטא בעיקר גבריות קשוחה.* היום גיל תחילת העישון צעיר למדי, וכתוצאה מכך איבד המנהג ממעמדו כסמן עקיף של בגרות. בשל התפתחות חנויות הנוחות, שפתוחות לאורך היממה, ולמרות הגבלת הגיל למכירת סיגריות, נעשו הסיגריות זמינות לצעירי דור ה-Y יותר מלכל דור שקדם להם.* ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שהגיל הממוצע של תחילת העישון בדור הזה, ככל הנראה, נמוך מדורות קודמים. סיגריות גם כבר מזמן אינן סמן של גבריות, ובדור ה-Y שיעור הבנות המעשנות גבוה.* גם עישון נרגילות, שנעשה פופולרי מאוד בדור הזה, היווה גורם מאיץ לעישון החל כבר בחטיבת הביניים. מדובר באופנה שהפכה לחלק בלתי נפרד ממפגשים חברתיים, טיולים שנתיים, מסיבות ובילויים אחרים בקרב צעירים.*

עישון סיגריות בקרב בני נוער

עישון נרגילה בקרב בני נוער

בתחום האלכוהול השינוי הוא דרמטי עוד יותר. אם בעבר צעירים בישראל החלו לצרוך אלכוהול רק אחרי הצבא, הרי צעירי דור ה-Y עשו זאת כבר בגיל הטיפש-עשרה,* למרות החוק האוסר על מכירת אלכוהול לקטינים.* (להרחבה בנושא זה ראו: סבבה לי - הבילוי כמהות הקיום).

לגדול עם פורנוגרפיה 

מהפכת הסקס של שנות השישים (ילדי הפרחים, פיתוח אמצעי המניעה, הקלה על הפסקות הריון וכו') יצרה לגיטימציה לקיום יחסי מין בגיל ההתבגרות. אבל המוסכמה הרווחת בארצות המערב ובמידה מסוימת גם בישראל היתה שצעיר ובעיקר צעירה שמקיימים יחסים מתחת לגיל 16 נוהגים בהפקרות ומוציאים לעצמם שם רע (התפישה השוביניסטית תייגה לרעה יותר נשים מאשר גברים).

הגיל הממוצע של קיום יחסי מין ראשונים וקיום יחסי מין סדירים בכלל (הכוונה אינה רק ליחסים מלאים אלא לטווח רחב של יחסים ארוטיים), יורד בשנים האחרונות,* והדבר משפיע בצורה משמעותית מאד על תפישת המיניות בפרט ועל מושגי הבגרות בכלל.

דור ה-Y גדל בעידן הפוסט פוריטני, ומבחינת גיל קיום יחסי המין הממוצע, תדירות היחסים והחלפת בני זוג, הוא מתירני יותר מהוריו ומהורי הוריו. האם זה תרם להתבגרות מוקדמת שלו? לא בהכרח. למרות שקיום יחסי מין מצריך אחריות, מודעות עצמית ובטחון נפשי וגופני, יש הגורסים שבמובנים מסוימים דווקא קיומם בגיל צעיר בדור הזה פעל בכיוון ההפוך ויצר דור של "עילגים סקסואליים" (להרחבה בנושא זה ראו: מדייט לדייט – נקודות מפגש ושוּקֵי-היכרויות). באותה מידה אפשר לומר שיחסי המין איבדו בדור הזה את משמעותם המקודשת ואת תפקידם הסמלי כסמני בגרות ועצמאות. חוקרים מגדירים את אחת הבעיות המרכזיות של דור ה-Y כ"חרטות על התנסויות מיניות".* למעשה היום, יותר מבעבר, גם אם אתה מקיים יחסי מין, אינך בהכרח מבוגר ועצמאי.

חשיפה לתוכן אלים או פורנוגרפי מוגבלת בחוק ברוב המדינות לגיל המינימלי הנע בין שמונה-עשרה לעשרים ואחת. בפועל נאכף האיסור רק במקרים של תכנים פורנוגראפיים המציגים קטינים ולאו דווקא כאשר קטינים הם הצופים.* מוגבלותו של החוק מחד והנגישות לאינטרנט* מאידך גרמו לילדי דור ה-Y להיחשף לפורנוגרפיה ולתכנים בוטים ופוגעניים בגיל מוקדם יותר ובאופן תכוף יותר בהשוואה לדורות שקדמו להם. הדבר השפיע ללא ספק על תהליך ההתבגרות שלהם ועל פיתוח תפיסות עולם הקשורות למיניות, מגדר ועוד.

הימורים כמשחק ילדות

הזכות להחזיק בכסף משלך, ועוד יותר – להשקיע אותו ולהמר בו, נתפסו במשך שנים כביטוי של עצמאות.* במשך שנים רבות ההימורים היו בשולי החברה הישראלית, בבתים פרטיים, ורק מעטים עסקו בכך. כל זה השתנה משנות השמונים ואילך – התקופה שבה צמח דור ה-Y. הוזלת הטיסות לחו"ל (ישראלים רבים טסים לאתרי קזינו ברחבי העולם כדי להמר) ובעיקר הופעת רשת האינטרנט, יצרו מציאות חדשה. לא זו בלבד שמספר המהמרים בישראל גדל מאוד, אלא שגיל ההימורים הולך ויורד בהתמדה והתנהגות שבעבר נמנעה מצעירים הפכה אצלם לדפוס נורמטיבי ורווח.*

בקרב צעירי דור ה-Y שכיחים ההימורים גם במסגרת לא פורמאלית של בילוי משותף. כך למשל, קבוצות של חברים מקיימות תחרויות הימורים על משחקי ספורט, בעיקר טורנירים גדולים של כדורגל וכדורסל. כללי ההימור נקבעים בצוותא, וכל אחד תורם לקופה המשותפת סכום שהוסכם מראש, שילך בסוף לזוכה המאושר.

לא מתבגרים בצבא

ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבה השירות בצבא לבנים ולבנות הוא בגדר חובה (למעט פטור לחרדים, דתיות יהודיות, נשים דרוזיות וערבים).* לצה"ל נודע תפקיד מכריע בחִברוּת הנוער הישראלי, בעיצוב חוויות יסוד וביצירת מכנה משותף תרבותי רחב.

בשנים האחרונות ניכרת מגמה עקבית של ירידה בשיעורי המתגייסים ועלייה בשיעורי הנושרים במהלך השירות. צה"ל הוא עדיין גוף חשוב, שמטביע חותם עמוק בצעירים הישראלים היהודים הממוצעים, אבל השפעתו כמנגנון מבגר הולכת ופוחתת. אם בעבר אחת השאלות הראשונות שנשאלו בפגישת היכרות היתה "היכן שירת בצבא?" בדור ה-Y השאלה הזאת נעשתה רלוונטית פחות.


בין בגרות ביולוגית לחוסר בגרות נפשית

ילד בגוף של מבוגר

מבחינה התפתחותית‏ קשה לתחם את קו הגבול של הבגרות, כיוון שלבגרות יש כמה ממדים, שלא כולם מבשילים בגיל אחד מסוים. הבגרות הגופנית מגיעה בעשור השני לחיים‏. ההתבגרות החברתית והרגשית יכולות להימשך עד לסוף שנות העשרים ואף תחילת השלושים. קיימת גם בגרות כלכלית שמגיעה עם התבססות הקריירה המקצועית ורכישת יציבות תעסוקתית. בגרות במובן של יישוב דעת ורכישת פרספקטיבה רחבה על החיים מגיעה אצלנו בשלבים הרבה יותר מאוחרים – במקרים רבים בשנות הארבעים והחמישים.

השינויים הפיזיולוגיים הכרוכים בכניסה לגיל ההתבגרות מופיעים אצל נערות סביב גיל עשר עד אחת-עשרה, ואצל נערים בגיל שתים-עשרה עד שלוש-עשרה. עד אז עיקר השוני הפיזיולוגי בין בנים לבנות מתבטא באיברי הרבייה. עקב הפרשה מוגברת של הורמוני המין הזכריים והנקביים, מתרחשים שורה של שינויים ביולוגיים. בתקופה קצרה זו מתרחשים גדילה לגובה, עלייה במשקל ושינויים נוספים במבנה הגוף.*

מלבד שינויים אלה, קיימים שינויים מיניים, הייחודיים לכל אחד מהמגדרים. אצל הבנים: השיער גדל במקומות שונים בגוף, השרירים מתפתחים, והקול מתעבה. אצל הבנות: השיער צומח בבתי השחי ומסביב לאיברי הרבייה החיצוניים, השדיים גדלים, האגן מתעגל ומופיעה הווסת הראשונה.

בשנים האחרונות קורה דבר מפתיע: בשעה שהאדם מאריך חיים,* דווקא ההתבגרות הביולוגית שלו מקדימה. הדבר מתבטא למשל, בירידה הדרגתית של הגיל הממוצע של ראשית צמיחת השדיים ושל המחזור הראשון.*

יש התולים את התופעה ברמת החיים: שיפור בתנאי מגורים ותברואה, תזונה נגישה ובריאה יותר, יותר שעות שינה ופחות עבודה פיזית של ילדים. אפשר שגם אכילת מוצרי מזון מעובדים שונים המכילים אסטרוגנים משפיעה על ההתבגרות המינית המוקדמת.*

יש המקשרים בין ההתבגרות הביולוגית המוקדמת לבין קריסת מוסד המשפחה בחברה המערבית. הטענה היא שמצבים של מתח במשפחה עלולים לשבש את תחילת ההתפתחות המינית.* גם החשיפה לתקשורת בגיל צעיר הועלתה כסיבה לתופעה.

הקדמת ההבשלה הביולוגית אצל ילדים בעולם המערבי גרמה לכך שגיל ההתבגרות הפיזית נמצא במעין מסלול האצה על חשבון הילדות. הבעיה היא שההתבגרות הפיזית מקדימה את ההתבגרות הנפשית ואת הבשלות הרגשית, שהולכות ומתאחרות. כך נוצרים חוסר התאמה וחוסר איזון בין המראה החיצוני הבוגר (בעיקר אצל הבנות שנראות גבוהות ומפותחות - נשים קטנות לכל דבר) לבין ההתפתחות הרגשית (הן עדיין ילדות). 
הערה: להערכתנו העיכוב בהתבגרות הנפשית משפיע על חזותם החיצונית של ה-Yניקים בשלב מאוחר יותר - כלומר אחרי גיל ההתבגרות. רבים מבני העשרים והשלושים נראים היום כבני טיפש-עשרה. אפשר שזו הסיבה לאופנת הזיפים והזקנים, שרווחת בקרב גברים מהדור הזה. היא נועדה בין השאר לחפות (באופן תת מודע) על המראה הילדותי.

מחקרים מראים כי התפתחות מינית מוקדמת - בעיקר בקצה הסקאלה - יוצרת קשים פסיכולוגים בתקופת ההתבגרות – בעיקר אצל ילדות. ילדות שמתפתחות לפני בנות גילן עלולות לסבול מהערכה עצמית נמוכה יותר, מדיכאון, חרדה ומהפרעות אכילה. המצוקות הללו עלולות לגרור מצוקות נוספות, שמובילות במקרים רבים לחשיפה לאלימות ולניצול.

ילדות שמקדימות באופן מיוחד להתבגר חשופות יותר להצקות ולנידוי חברתי, ביטחונן העצמי נפגע, הן חשות בלבול, בושה ורצון להסתיר את ניצני שדיהן, והן חוות קשיים רגשיים ונפשיים המקשים על תהליך ההתבגרות. ההתבגרות הביולוגית כוללת פעילות הורמונלית מוגברת היוצרת תחושות ודחפים אשר הילדה אינה מבינה, ולעתים גם אינה יודעת כיצד להתמודד עימם. ילדה שחזותה בוגרת מכפי גילה נחשפת לחיזורים מבנים גדולים ממנה ולא תמיד יודעת כיצד לפרש אותם ואם או כיצד לדחותם.

בכתבה שהתפרסמה ב"הארץ" התוודתה נערה בת 12: "אני מתגעגעת לילדות. לתמימות, לזמן שיכולת לדבר על הכל, בלי לחשוב. זה נכון שאתה עצמאי יותר. אבל גם מקבלים הרבה פחות תשומת לב. אתה פשוט נהיה פחות חמוד בעיני המבוגרים. זה מרגיז להפסיק להיות ילד".*

"אני מרגישה שזה קורה מהר מדי, ההתבגרות", סיפרה בת 12 אחרת לכתבת: "אף אחד לא הכין אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני ילדה ופתאום אני צריכה ללבוש גוזייה (פריט לבוש שבין גופייה לחזייה). כשאת נערה זה יותר יפה כי יש ממש חזה. אבל האמצע, זה מה שמעצבן. לא ילדה ולא נערה. לפעמים פשוט בא לי לבכות. וכשאומרים לי, 'את לא יכולה לבכות ככה כי את לא תינוקת', זה מרגיז. גם החברות רגישות יותר ויש גם דברים מפחידים, כמו לעבור לחטיבת ביניים, או ללבוש חזייה. יש הרבה דברים שאתה מתבייש בהם. בעיקר הגוף שלך. יש בנות שהן מפותחות מאוד. מדברים עליהן, אבל עצם השיחה על זה מביכה, כי מיד את בודקת את עצמך".*

אחת הסכנות אצל ילדות שמתפתחות מינית מוקדם מהרגיל היא גיל עצמות-גוף מתקדם מדי. ההתפתחות המינית כוללת את קפיצת הגדילה האחרונה, אשר לאחריה מפסיקים מרבית הילדים לגבוה. אם קפיצת הגדילה מתחילה מוקדם מדי, היא גם מסתיימת מוקדם מדי, כך שסך שנות הגדילה של הילד/ה מצטמצם. ילדה שמקבלת את המחזור הראשון שלה בגיל עשר תפסיק לגבוה מוקדם יותר, ותהיה נמוכה יותר מנערה זהה גנטית שמקבלת את המחזור הראשון שלה בגיל 13.

התרבות המערבית "תופסת טרמפ" על תופעת ההתבגרות המוקדמת ומתייחסת לבנות כמו ללוליטות. תוכניות טלוויזיה (כולל תוכניות המיועדות לילדים) ופרסומות (בכלל זה לבגדי ילדים) כוללות היום שדרים מיניים לרוב, והן חושפות את הילדים למיניות - לעתים מיניות בוטה - בגיל צעיר מאד. הדבר משתקף בין השאר בלבוש הארוטי של ילדות צעירות, שמגובה גם על ידי ההורים. בקבוצות רבות של ילדים נוצר גם לחץ להתנשק ואפילו יותר מזה. הדבר גורם לחוויה עקרה וחסרת רגש ולחרדות, שמשפיעות על הצעירים בגיל מבוגר יותר.*

התעוררות לבגרות

תקופת ההתבגרות כוללת התפתחות קוגניטיבית מהירה ושיפור בתחומים רבים של יכולות אינטלקטואליות. למשל, החשיבה נעשית מהירה ומורכבת יותר, מתפתחת יכולת הפשטה, הכללה, חשיבה ביקורתית ומטה-קוגניציה (ייעול תהליכי חשיבה באמצעות מודעות לקיומם). גם תפיסת הזמן מתרחבת ומאפשרת הבנה חדשה של רצף בין עבר, הווה ועתיד.*

מקובל לראות את האדם הבוגר כמי שסיגל לעצמו מספר תכונות יסוד, המשותפות לרוב התרבויות: ריסון ושליטה ברגשות, ובעיקר יכולת להבליג ולדחות סיפוקים; אישיות יציבה (אדם שלא משנה דעתו חליפות); עצמאות (לא תלותי); רציונאליות וריאליזם (יכול לפעול בשיקול דעת), אחריות (היכולת לשאת בתוצאות המעשים שלך והיכולת לקחת על עצמך התחייבות ולעמוד בה; היכולת לתכנן את העתיד ולפעול בהתאם למימושו; היכולת להתמודד עם קשיים); פתיחות (היכולת להודות בטעות ולהשתפר). מוסריות נחשבת אמנם לתלוית תרבות, אבל אפשר להוסיף למאפייני הבגרות את היכולת להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור (מבחינת ההשלכות ההרסניות ליחיד ולחברה).

תהליך המעבר הביולוגי מילדות לבגרות מסתיים פחות או יותר עד גיל 18-16, אבל מבחינה מעשית אדם ממשיך לצבור ניסיון חיים, להבשיל ולהתבגר מבחינה רגשית ואינטלקטואלית רוב חייו - לפחות עד לשלב שבו חל תהליך מואץ של איבוד תאי מוח וכתוצאה מכך נסיגה הדרגתית למצב תלותי ולחוסר מודעות עצמית. עם זאת, אדם יכול להתבגר מבחינה גופנית ולהיעצר מבחינה נפשית. קצב ההתבגרות הנפשית ועומקה מתווכים באופן תרבותי.

אפשר לומר שגם החברה האנושית, כקולקטיב, עוברת תהליך התבגרות היסטורי ארוך טווח (אבולוציוני), שמטביע את חותמו בנפש חבריה.

אין ספק שהתפתחות מדעי ההתנהגות והרחבת הפתיחות ביחסים הבינאישיים במדינות המערב תרמו ל"התבגרותן התרבותית" וכתוצאה מזה גם לשגשוגן ברמה האינטלקטואלית, הפוליטית והכלכלית. זה בעצם שורש הפער שנוצר בינן לבין המדינות הבלתי דמוקרטיות, שהן במובנים רבים מדינות "לא בוגרות".

האם אפשר להגדיר חברה אחת כ"בוגרת" יותר מחברה אחרת? נראה שכן. האם אפשר להגדיר דור "כבוגר פחות" מהדור שקדם לו? גם כאן התשובה קרוב לוודאי חיובית.

מתבגרים נמצאים בעיצומו של תהליך חיכוכי של חיפוש דרך, תוך מאבק לבחור ולעצב לעצמם את הנתיב בחיים. "מורטוריום" הוא מושג פסיכולוגי המתאר שלב ביניים, שבו האדם כבר אינו ילד, אך עדיין אינו מבוגר במלוא מובן המילה. זוהי תקופה של פסק זמן, המוקדש להתנסות קצרת טווח בתפקידים מגוונים וחוויות מסעירות, תוך בחינה של אפשרויות, ללא מחויבות וללא לחץ חיצוני.* החברה המערבית מתייחסת בסלחנות לתקופת המורטוריום ונוטה להאריך אותה בהדרגה כדי לאפשר לצעירים להיפרד מעולמם הקודם, לעצב את זהותם ולמתן את מרד הנעורים בדרך להסתגלותם לעמל החיים.

תקופה זו, שבין התבגרות לבגרות, החלה להתארך בעולם המערבי כבר בראשית המאה העשרים ושיקפה את פער הדורות החדש שעיצב מבנה תרבותי וריבודי חדש.* המורטוריום המקופל בתקופת הנעורים התבטא אז בנהיגה פרועה במכונית של אבא, בסקס חפוז בדרייב אין, בהאזנה למוזיקת רוקנרול רועשת ובלבוש מתריס ובלתי מכופתר.

אבל מה שהיה בעבר תקופת ביניים קצרה הופך בהדרגה לתקופה ארוכה (לעיתים למעלה מעשור), שבמקרים רבים אין במהלכה כלל הבשלה לקראת חיים עצמאיים.* מסתבר שגיל שלושים, שנחשב רק לפני חצי מאה לאמצע החיים, מסמן היום את תחילת החיים הבוגרים (העצמאיים). המשמעות היא שבני העשרים היום הם בעצם "בני טיפש עשרה".*

היה אפשר לכאורה לצפות שדור שגדל בתרבות דמוקרטית פתוחה, שנחשף מילדות לזרם של מידע חופשי ושקיבל יחס של כבוד מגיל צעיר, יתבגר נפשית מהר יותר מדורות שקדמו לו. בפועל קרה בדיוק להפך.

בשלהי שנות התשעים הבחין פסיכולוג צעיר בשם ג'פרי ארנט (Arnett) כי סטודנטים שלמדו אצלו באוניברסיטה חושבים ומתנהגים בצורה ילדותית. הוא החליט לבחון את הסוגיה באופן אמפירי, וערך מאות סקרים וראיונות מקיפים עם צעירים בגילאי העשרים. הם התבקשו לענות על שאלות שעסקו בשורה של נושאים: הורים, זוגיות, מין, לימודים, דת, תקוות, פחדים ועוד.

אחד הממצאים המפתיעים שעלו במחקריו היה האמביוולנטיות של הצעירים בנוגע לכניסתם לעולם המבוגרים. 60 אחוזים מהנשאלים הודו שהם "מרגישים בוגרים ולא בוגרים בו־זמנית". הנה כי כן, אם בדורות קודמים הגעה לבגרות נתפסה כהישג, כלומר כמשהו שצריך לשאוף אליו, אצל צעירים בימינו היא נתפסת כסוג של כלא – כלומר, השלב שבו מתמסדים ומאבדים את החופש והכיף – שלב משעמם שעדיף לדחותו ככל הניתן.* זה שינוי דרמטי, שכן העשור השלישי בחיים, שהוקדש בעבר לתהליך ההתמסדות (נישואים, ילד ראשון והתחלת קריירה מסודרת), נדחה. ארנט כינה את השלב החדש בשם הקולע "התעוררות לבגרות" Emerging Adulthood”)"). 

ארנט לא היה המדען הראשון שתיאר את ההתבגרות המתארכת כ"שלב חדש בחיים". ארבעים שנה לפניו ב-1970, פרסם פסיכולוג מאוניברסיטת ייל בשם קנת קניסטון (Kenneth Keniston) מאמר בכתב העת The American Scholar שכותרתו “A new stage of life". קניסטון התייחס לצעירי דור ה-60 שיצרו את מהפכת ילדי הפרחים ובעצם הולידו את תרבות הנוער הראשונה בהיסטוריה. אבל תהליך ההתבגרות של אותו דור "היפי" התעכב בשנים ספורות בלבד ולא התארך לממדים המאפיינים את הצעירים בימינו. רוב ההיפים הפכו באיחור של שנה-שנתיים (בדרך כלל אחרי תקופת הקולג') ל"בורגנים מיושבים" ונפרדו מהגלביות והשיער הארוך.

בשנת 1986 פרסמה סוזן ליטווין (Susan Littwin) ספר בשם "דור מושהה: מדוע מתבגרים אמריקאים מתבגרים מאוחר יותר", שבו כבר הועלו שאלות ותהיות אודות ההבדלים בדפוסי ההתבגרות בין הדורות.* אבל באותה עת התופעה הייתה רק בחיתוליה וטרם נכנסה בשערי המדע והשיח הציבורי. ג'פרי ארנט לא רק היה הראשון שבדק את התופעה בכלים אמפיריים, אלא שהוא פרסם את המאמר בטיימינג הנכון, כלומר בעידן שבו רבים סביבו קלטו והזדהו עם אבחנותיו מניסיונם האישי.*

בסמוך להוצאת ספרו של ארנט כבר יצא לאור ספר העצות הראשון להורים שעסק בשאלה כיצד לסייע לילדיהם לצאת לעצמאות. הוא נקרא "המיתוס של הבגרות" (The Myth of Maturity) וכתבה אותו פסיכולוגית בריטית מאוניברסיטת קיימבריג' בשם טרי אפטר (Terri Apter). אפטר החלה להתעניין בתופעה כבר ב-1994, כאשר הבחינה שבוגרי הקולג' נאבקים למצוא את דרכם בחיים ומתקשים באופן מיוחד בקבלת החלטות. מבחינת החוק היבש הם נחשבים בוגרים, אבל מבחינה מעשית הם עדיין מתנהגים כמו ילדים בגיל המעבר. היא כינתה את התופעה "ילדי הסף" (threshold). אפטר טענה שכולנו חייבים לעדכן את מושגי הבגרות האנכרוניסטיים שלנו ולסייע לצעירים בדרכים שמתאימות להם.* באופן פרדוקסלי המסקנות של אפטר, כמו של פסיכולוגים רבים אחרים, מהוות חלק משורש הבעיה, כלומר הנטייה של המבוגרים "לסדר לילדיהם את החיים" ובכך לשדר להם (כמעין ציפיה שמגשימה את עצמה) שהם אינם עצמאים.

בשלהי שנת 2003 פרסם ה"ניו יורק טיימס" כתבה שכותרתה "לחצות את גיל ה-30 בחיוך". הכותבת, ונסה גריגוריאדיס, סקרה תופעה חברתית חדשה ומפתיעה: צעירים מציינים את יום הולדתם השלושים בחגיגה סמלית שמזכירה טקסי בר מצווה או חתונה. "פעם" כתבה גריגוריאדיס, "המעבר לגיל שלושים היה מעט מציק, מביך, ואנשים לא נטו להודיע על כך בראש חוצות. זה היה נכון בעיקר לנשים לא נשואות וגברים שהקריירה שלהם לא התרוממה. כיום, כאשר נישואים אחרי גיל שלושים הם עניין נפוץ, ושנות העשרים נחשבות להמשך שנות ההתבגרות - יום הולדת שלושים נתפש בעיני רבים כמו שבעבר התייחסו ליום הולדת 21 - כניסה לעולם המבוגרים הרציני יותר. הוא נחגג ברוב טקס והדר, כמו חגיגות סיום לימודים או קבלת פנים בחתונה, עם הזמנות רשמיות, נאומים, מקומות שנשכרו במיוחד לצורך כך, ורשימת מוזמנים המורכבת ממכרים של חתן-כלת השמחה מיום שנולדו".*

אחד המרואיינים לכתבה, מייסד חברת טכנולוגיה בניו יורק, סיפר ששלח 600 הזמנות למסיבת יום הולדת שלושים שלו. על עטיפת ההזמנה הופיעה תמונה שלו כשהיה תינוק. "אפילו הרופא שלי בא", אמר בראיון.

בשנת 2005 פרסם ה"טיים מגזין" כתבת שער תחת הכותרת הסמלית "גדלים? לא כל כך מהר" (Grow Up? Not So Fast).

לב גרוסמן (Lev Grossman) מחבר המאמר, שזכה להדים רבים, כתב: "כולם מכירים טיפוסים כאלה מהסביבה שלהם - גברים ונשים בגילאי העשרים שעדיין גרים עם הוריהם, שמתלבשים מדברים ומבלים בדיוק באותו אופן שבו עשו זאת בשנות העשרה שלהם, מקפצים מעבודה לעבודה ומדייט לדייט, עושים לכאורה כיף אבל בעצם הולכים לשום מקום. לפני עשר שנים, ייתכן שהיינו קוראים להם דור ה-X או 'זרוקים' (Slackers) אבל התוויות האלה כבר לא מתאימות יותר. זה לא רק טרנד, שיגעון זמני או שינוי דורות. זו תופעה הרבה יותר גדולה, מסוג אחר ובסדר גודל שונה. [...] הם בין לבין. אתה יכול לקרוא להם טוויקסטרס ( *."(betwixt - between adolescence and adulthood

ה"טיים" לא איבחן תופעה חדשה, אלא יותר סימן את הבשלתה ואת היותה סממן דורי הראוי לתשומת לב.

עדכון מושגי הבגרות

לפי נתונים של הלשכה לסטטיסטיקה של ארצות-הברית, בשנת 1960 עברו 77 אחוזים מהנשים ו-65 אחוזים מהגברים את כל חמש אבני הדרך של ההתבגרות עד שהגיעו לגיל שלושים (סיום לימודים, יציאה מהבית, הגעה לעצמאות כלכלית, חתונה והבאת ילדים). בשנת 2000, קצת פחות מ-50 אחוזים מהנשים וכשליש מהגברים עשו זאת עד אותו הגיל. בקנדה נמצאו נתונים דומים לגבי דחיית המעבר לבגרות. צעיר בן 30 ב-2001 סיים את אותן אבני הדרך שסיים צעיר בן 25 בתחילת שנות השבעים.*

אפשר כמובן לטעון שכל הרעיון של חמש אבני דרך לבגרות רלוונטי פחות למציאות הדינמית היום. חלק מהצעירים כיום בוחרים שלא להתחתן או להביא ילדים לעולם, אחרים משקיעים בבניית קריירה שנים רבות לפני שהם מתחייבים לבני זוג, ויש כאלה שקודם מולידים ילדים ומאוחר יותר מתחתנים (אם בכלל), חוזרים ללימודים לאחר עבודה, וכדומה. כל זה כנראה נכון, אבל עדיין לא מסביר מדוע צעירים בגילאי העשרים והשלושים היום נראים ומתנהגים כמו ילדים.

תיאורטיקנים בתחום האבולוציה העלו את הטענה, שההתפתחות המוחית של הצעירים בעולם המערבי מתעכבת כיוון שהם אינם עוסקים במלאכות שדורשות הכשרה מעשית, אלא בעיקר לומדים וסופגים מידע. לכן המערכות המוחיות שאחראיות על התפקוד המעשי העצמאי מתפתחות לאט יותר והדבר יוצר שלבי ביניים חדשים.*

למעלה מזה, מדעני המוח הניחו בעבר שהמוח מפסיק לגדול בערך בגיל שש-עשרה, עם סיום הצמיחה הפיזית. אבל בעקבות מחקרים עדכניים נמצא שהוא ממשיך "להתבגר" גם לתוך שנות העשרים ומגיע לבשלות מלאה לא לפני גיל עשרים וחמש.*

אבל מעבר לטיעון הביולוגי האמפירי, ייתכן שבעולם עם תוחלת חיים מתארכת אכן נדרש לעדכן את מושגי הבגרות. ארנט לא ראה ב"ילדים המגודלים" סוג של "תקלה חברתית" וסממן של הידרדרות, אלא תהליך התפתחות טבעי של חברה פוסט-מודרנית שמחייבת את האדם לתהליך הבשלה ארוך יותר. לדעתו ולדעת ממשיכיו במחקר ובייעוץ הפסיכולוגי, כשם שלפני מאה שנים שינויים כאלה הביאו להגדרת תקופת ההתבגרות כך היום חל "שינוי בלוח הזמנים של ההתבגרות". בין התמורות התרבותיות שיוצרות את השינוי בלוח הזמנים של ההתבגרות, מנה ארנט את הצורך בלימודים ממושכים יותר (תואר ראשון ואפילו שני) כדי להשיג עבודות שבעבר היה ניתן לקבל גם ללא תואר אקדמי; את השינוי בהתייחסות החברתית לקיום יחסי מין לפני הנישואים, מה שמקטין את הצורך להזדרז ולהתחתן; את הפתיחות החברתית לחיים משותפים ללא חתונה ואת היכולת של נשים ללדת בגיל מבוגר יותר בגלל התפתחויות רפואיות.*

למעשה, כאשר מתבוננים קצת יותר לעומק, אפשר לראות שתופעת ההתבגרות המאוחרת של דור ה-Y מורכבת ומסובכת יותר מכפי שזה נראה במבט ראשון. מדוע? משום שבתחומים פסיכולוגים מסוימים הדור הזה דווקא מקדים להתבגר בהשוואה לדורות שקדמו לו. הנה כי כן, הצעירים הללו גדלו בעידן שטף המידע (אינטרנט וסמרטפון) ודברים שהיו נסתרים מילדים ונערים לפני שלושים שנה, גלויים ופתוחים היום לכול.

ואכן, ההנחה המקובלת בעבר היתה, שהחשיפה למידע בגיל צעיר תביא להקדמת ההתבגרות. כאשר ניל פוסטמן פרסם את ספרו רב ההשפעה "אובדן הילדות",* רבים האמינו כמוהו שהשפעת הטלוויזיה תגרום להתבגרות נפשית מוקדמת, ולאובדן התמימות והסמכות. פוסטמן צדק במובנים רבים, ובעיקר בכל הנוגע לקריסת סמכותם של פקחי המשמעת המסורתיים וטשטוש ההבדלים בין צעירים למבוגרים. אבל הוא טעה, כמו רבים אחרים, בכל הנוגע להתבגרות של הדור שגדל בהשפעת הטלוויזיה והאינטרנט (הספר יצא לאור במקור ב-1982, עוד לפני מהפכת המחשב).

אם חוסר בגרות פירושו תמימות וחוסר ידע, אין ספק שדור ה-Y הוא הדור הבוגר ביותר בתולדות המין האנושי. גם אם נרצה להסתיר מהם דברים, זה כמעט בלתי אפשרי. לא במקרה הם פיתחו סוג של ספקנות וציניות מפוכחת, ששונה מאד מהתמימות שאפיינה את הוריהם (כשהיו בגילם). למעלה מכך, בעולם שבו המבוגר הוא כבר לא סמכות ידע אולטימטיבית ובמקרים רבים (למשל בתחום המחשבים) הצעיר יודע יותר מהמבוגר – הולכים ומתדלדלים המשאבים החברתיים שהגדירו "בגרות" והבחינו בין ילד למבוגר.

אולי צריך לראות את ההתבגרות האנושית במונחים פחות ליניאריים וסכמתיים. אפשר שכל התפיסה הדיכוטומית-בינארית, של ילדות מצד אחד ובגרות מצד שני, צריכה לעבור רביזיה. הלא גם לבוגרים אנו מתירים היום להתיילד ואפילו להשתטות כדרכם של ילדים. לא רק מתירים, אלא שלעתים ממש מעודדים, כחלק מתהליך של התפתחות עצמית והתחברות עם "האני הפנימי".

הספרות הסוציולוגית והפסיכולוגית גדושה בדוגמאות ופרשנויות לתהליך היטשטשות גבולותיו המוגדרים של שלב הנעורים ולהתפשטותם של "דפוסים נעוריים" לשלבי חיים אחרים (מבוגרים שמבקשים להיות מתבגרים וילדים שמבקשים להיות בוגרים). אם בעבר התנהגות של בגרות ויישוב דעת הוגדרה באמצעות מוסכמות ברורות בתחום הלבוש, הבילוי, השפה ותחומים רבים נוספים – הרי היום הציפיות בתחום ההתנהגות הגילית נעשו גמישות ודיפוזיות.* במובן זה, הילדותיות המתמשכת של דור ה-Y איננה רק בחירה של ילדים שגודלו כאתרוגים, עטופים בפשתן של דאגה הורית, אלא ביטוי לשינוי חברתי ותרבותי עמוק.

זאת ועוד, המושגים שלנו על התבגרות סטנדרטית נמצאים בזיקה לתפיסות שלנו על משפחה סטנדרטית – המודל הקלאסי של הורים משני המינים, המגדלים את ילדיהם הביולוגיים לאורך זמן במשק בית אחד.* אבל במציאות שבה חי היום דור ה-Y, משפחות רבות כבר אינן עונות להגדרה הזאת. שינויים ערכיים, כלכליים, דמוגרפים וטכנולוגיים (כולל טכנולוגיות של פריון) מקעקעים את המבנה והיציבות של המשפחה המסורתית ומייצרים אלטרנטיבות מגוונות: משפחות חד-הוריות, משפחות מורכבות (מקשרים זוגיים שלאחר גירושים), משפחות שבראשן עומדים בני זוג מאותו מין, הורים הבוחרים לאמץ ילדים או לקיים תא משפחתי ללא בני זוג, ולאחרונה גם מעין קומונות של צעירים נצחיים ללא נישואים.

האלטרנטיבות הללו (המכונות היום בשם הכולל "משפחות חדשות"), שחלקן מגובות גם בפסיקת בתי-המשפט, בחקיקה ובהנחיות רשמיות של המדינה (ביצור מעמדם החוקי של ידועים וידועות בציבור, התרת אימוץ בחו"ל גם ליחידים, אישור הליכים של הפריה חוץ גופית גם לנשים יחידות, הכרה בנישואים חד מיניים שנעשו בחו"ל ועוד), יוצרות מציאות חברתית ופסיכולוגית חדשה. למעלה מזה, שיעור הגירושים עולה במהירות והדבר משפיע באופן משמעותי על מעמדם של הילדים במשפחה ועל תהליך גידולם והתבגרותם. אם לסכם, השינויים המהירים בגרעין המשפחתי המסורתי מחייבים אותנו לעדכן מושגים מסורתיים ולהשוות בזהירות בין צעירים היום לצעירים בעבר.

ועדיין, חרף הסייגים שהוצגו לעיל מהדהות בחלל שאלות קשות. מאז פרסום מחקרו הראשון של ארנט הפכה תופעת הבגרות המושהית לסממן דורי מובהק,* ולראשונה ניתנה לנו האפשרות לצפות בצעירים בני דור ה-Y שעברו את עשור ההתלבטות. מסתבר שלאחר שחצו את שנת השלושים לחייהם, מצבם של רבים אינו מזהיר. רבים מהם חיים בחוסר יציבות ובלחץ כלכלי קשה ובעיקר סובלים מבדידות, מחרדות ומחוסר ביטחון כרוני. האם באמת מדובר בשלב הכרחי באבולוציה החברתית? אם צעירי דור ה-Y יוצאים קצת "לא אפויים" מתנור החִברוּת אפשר שהדבר מבשר דקדנס תרבותי ולאו דווקא שלב אבולוציוני.

מה שכבר ברור, שאם אכן תקופת ההתבגרות מתארכת עד לסוף שנות העשרים ואפילו מעבר לזה – יידרשו התאמות חדשות בכל המערכות החברתיות. בינתיים זה לא ממש קורה והדבר יוצר בעיות תפקוד קשות.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

מהפכת ילדים הפרחים אומצה בחברה הישראלית של שנות השישים והשבעים באופן מאוד מרוכך, הן בשל ניתוקה של מדינת ישראל מלב התרבות המערבית והן בשל נסיבות ביטחוניות ואידיאולוגיות. אבל היתה בכל זאת תופעה אחת שנקלטה היטב בחברה הישראלית בהשראת המהפכה הזאת, ופותחה לכלל מסורת לאומית: מסע התרמילאות עם תום השירות הצבאי. דור ה-X (ילידי שנות החמישים והשישים) הוא זה שייסד בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים את המסורת הזו, שאחד הסימנים הראשונים שלה היה פרסום סדרת מדריכי התרמילאים האלמותית "לולני פלנט – המדריך למטיילי שרוך הנעל" (Lonely Planet Shoestring Guides). בישראל היו התרמילאים בעיקר צברים בני קיבוץ או בוגרי גימנסיות עירוניות, שלראשונה הוסיפו למסורת המסעות של תנועת הנוער מרכיב חדש - מסעות בארצות העולם השלישי.

בעבר כללה תקופת ה"בין לבין" או "הבינתיים" בישראל בעיקר את השירות הצבאי ואת הלימודים לתואר אקדמי או מקצועי. היום זו תקופה ארוכה של "התפרפרות" או "שמיטת חובות" שנמשכת עד שלהי שנות העשרים, ולעיתים אף הרבה מעבר לכך. היא מתאפיינת במעברים תכופים: דירות, עבודות, בני זוג ומצבי רוח.

צעירה בת 30: "החיים שלנו לא הכי מתוכננים. פעם הלכו לצבא שהיה משרד שידוכים לאומי. אחר כך התחתנו והולידו ילדים. אצלנו עושים צבא, טסים לחו"ל, שוברים את הראש מה אתה רוצה ללמוד. אצלנו יש לגיטימציה יותר לשבור את הראש. תפסיק את התואר אחרי שנה אחת - זה בסדר. יש יותר אפשרויות. מה שמעניין אותי בגיל 23 אולי לא יעניין אותי בגיל 26."

צעירה בת 28: "אנחנו דור שיותר לוקח את הזמן. נותנים לו זמן לחשוב על הדברים. פחות שופטים אותו.
דודה שלי בת 40. היא התחתנה בגיל 28 וכולם אמרו עליה כמה היא התחתנה מאוחר. אני בגיל שלה אז ואף אחד לא אומר כלום.

מתוך מלך החומוס ומלכת האמבטיה: "משהו בעשור הזה שבין העשרים לשלושים מפיל את האנשים, מנצח אותם, מוציא להם את שמחת החיים, נורא."*

הקושי הגדול של דור ה-Y הישראלי עם "צו ההתמסדות" המערבי הוותיק נובע מכך שהוא מתנגש עם שני הרגלים מאוד בסיסיים שלהם: ההרגל להיות סמוכים על שולחן ההורים וההרגל לבלות, והרבה.

למעשה, גדל בישראל דור של צעירים, שמסרבים להתמסד. רבים מהמרואיינים שלנו הודו בפה מלא שהכניסה לעולם המבוגרים מפחידה ומרתיעה אותם, ושהם רוצים להישאר ללא מחויבויות לפחות עוד פרק זמן (בדרך כלל לא מוגדר). במילים שלהם: "רוצה לעשות רק מה שאני אוהב, בלי מחויבויות של גדולים."

אחד הביטויים הפומביים הראשונים בישראל לתופעת הבגרות המעוכבת היה פזמונו הפופולרי של אהוד בנאי "מהרי נא":*

"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה/ הוא שוכב על הספה בבית הוריו/ כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה/ הוא חוזר אל חדר נעוריו. [...]
הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה/ הוא מובטל מעבודה ואהבה/ כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע/ מה יעשה כשיגמור את הצבא."

כאשר הפזמון הזה הושר לראשונה, רבים מהמאזינים הנהנו בחיוך למלים האותנטיות ולא ממש הקדישו תשומת לב לבעיה החברתית שהוא שיקף. הדים ממשיים לתופעה הסוציולוגית הזאת החלו להופיע רק בשלוש השנים האחרונות, תחילה בעיתונות הכלכלית (כלכליסט, גלובס, דה-מרקר)* ואחר כך גם במדורי הצריכה, החינוך והפנאי, בעיתונות הכללית ובאתרי האינטרנט המרכזיים ( Ynet, NRG, וואלה). בקרב מדעני החברה הישראלים רק מעטים כתבו על בגרותו המושהית של דור ה-Y הישראלי (רובם בתחום הפסיכולוגיה).*

שתיקת המדענים הישראלים תמוהה על רקע העובדה שאחד מהמאפיינים הבולטים של הצבר הישראלי בעבר היה התבגרות והתחשלות בגיל צעיר (בעיקר במושבים, קיבוצים, תנועות הנוער והמסגרת הצבאיות). הנה כי כן, מתברר שאחת מתכונות היסוד בצופן הישראלי עוברת "מוטציה" ויש לכך השפעות תרבותיות עמוקות.

ה-Yניקים הישראלים עצמם מודים בקושי שלהם להתבגר. הנה כי כן כאשר באחד הסקרים שאלנו אותם האם להערכתם הדור שלהם סובל מבגרות מעוכבת הרוב המכריע של הנשאלים השיב על השאלה בחיוב.

להלן תכונה המשויכת לצעירים בישראל (בגילאי 21-34): "מאחרים להתבגר". עד כמה את/ה מסכים:

הילדותיות של דור ה-Y הישראלי ו"סירובם" להתבגר מתבטאת במכלול רחב של התנהגויות: הם נהנים מהומור בית-ספרי וצבאי גם בגילאי עשרים ושלושים, משמרים דפוסי שיח ילדותיים, נוטים לפתח תלותיות, מתקשים לקבל החלטות, לקחת אחריות ולפתח זוגיות יציבה, נוטים למצבי רוח קיצוניים ולחרדות, מתקשים לעמוד בלחצים ובעומסים נפשיים, לוקחים החלטות פזיזות, אינם דוחים סיפוקים וחיים את הכאן ועכשיו ללא תכנון עתידי.

"מראיינים: מיהו בן אדם בוגר בעינייך?
מרואיינת בת 28: בגרות בעיני זה יכולת לקבל החלטות לאחר שיקולים, מתוך הבנה והשלמה שאולי אני אצטרך לשלם מחיר. מודעות להשלכות האפשריות. אחריות הוא תנאי הכרחי לבגרות.

מראיינים: את בוגרת?
מרואיינת: חצי כוח. תלוי באיזה יום ובאיזה תחום בחיים.

מראיינים: במה את אחראית?
מרואיינת: להתחיל ללמוד תואר ראשון זה לקחת אחריות על משהו.

מראיינים: אבל זה מסלול צפוי. זה לא כל כך הכרעה שלך.
מרואיינת: נכון, זה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות. לוקחים אחריות מוגבלת. אני מודה.

מראיינים: במה אתם לא בוגרים?
מרואיינת: עושים החלטות של רגע. בלי לחשוב. חברה שלי הלכה להיות מלצרית. פתאום לא מתאים לה. חטפה קריזה על המסעדה והתפטרה. לא היה כאן בכלל מחשבה מה הולך לקרות אתה. וכך גם החברות האחרות שלי.

מראיינים: מדוע זה חוסר בגרות?
מרואיינת: היא ברחה מהתמודדות. כולנו בורחים מהתמודדות כי זה יותר נוח. יותר קל לברוח מאשר להתמודד. אנחנו מדחיקים המון ומוותרים לעצמנו. אם יש בעיה אני תמיד יכול להיות חולה. כמו בבית ספר. רבתי עם חברה. יותר קל לא לענות לטלפון שלה ולהגיד "לא שמתי לב״, מאשר לענות ולדבר. אנחנו לא מתמודדים.

מראיינים: האם ריסון ושליטה הם תכונות של בגרות?

מרואיינת: מתאים.

מראיינים: ואתם?

מרואיינת: לא תמיד. כל מה שקצת קשה הוא קטסטרופה. קיצון לשני הכיוונים. רע - מיץ של הזבל, אסון טבע מטורף, שואה, שואה גרעינית. טוב - מטורף, אדיר, היסטרי, אין דברים כאלה.

מראיינים: האם בעיניך יכולת להבליג ולדחות סיפוקים היא מסימני הבגרות?
מרואיינת: לא הכרחי.

מראיינים: מה עם עצמאות?
מרואיינת: לגמרי. חשוב לעמוד בעצמך, להתמודד לבד, גם כשהדברים לא קלים. בלי הצורך שיהיה מישהו שיחזיק לך את היד. מבחינה זאת אנחנו דור די דפוק. אני מודה בזה.

מראיינים: מה משמח אותך?
מרואיינת: שניצל של אבא."

מראיינת: "האם יש לך מודעות שדחיית גיל הנישואין יכולה להוות בעיה בכניסה להריון. האם זה סיכון שאת לוקחת בחשבון?"
מרואיינת בת 29: "זה יושב לי בראש, אבל אני לא ארוץ לחפש חתן. זה לא מלחיץ אותי כי עכשיו אני לא רוצה לחשוב על זה. נתמודד עם זה כשנגיע לשם, אם נצטרך להגיע לשם."


סימביוזה חדשה בין הורים לילדים

אימוש ואבוש

את תחילת ההתבגרות הנפשית מאפיין המעבר מתלות בהורים לעצמאות וליצירת זהות עצמית. המתבגר נפרד בשלבים – רגשית, שכלית וחברתית – מהדמויות המרכזיות במשפחתו ומעצב את עצמו כישות בעלת אישיות נפרדת. החלפת הזהות מילד התלוי בהוריו לאדם בוגר ועצמאי כרוכה בתהליך של ניתוק כואב והתרחקות בלתי נמנעת.*

הציפייה החברתית מהנער או מהנערה להפוך למבוגרים אחראיים קשה הן להורים והן למתבגרים, ומולידה רגשות סותרים. ההורים חפצים בהתבגרות תקינה של ילדיהם, אבל מתקשים לעכל את ההתנתקות מהם, ומזדהים עם קשיי הבן או הבת. המתבגרים שואפים להשיג עצמאות, חירות והכרה בהם כשווים בין שווים, אבל חרדים מהאחריות ומהלא-נודע. באופן כללי נחשב גיל ההתבגרות לתקופה מטלטלת, המלווה בקשיים נפשיים, במצבי רוח משתנים, בחוסר ביטחון עצמי ובהתלבטויות רבות.

המאפיינים הללו היו נכונים לכל הדורות, אך עושה רושם שאצל דור ה-Y והוריהם תהליך הפרידה ההדדית טראומטי מתמיד. מצבור של גורמים ונסיבות היסטוריות יצר מצב שבו הן הילדים והן הוריהם מתקשים לסייע זה לזה לצלוח את התקופה המשברית ונקלעים למעגל קסמים של תלות הדדית. ביטוי סמלי, משעשע או עצוב (תלוי בנקודת המבט) לתופעה הזאת אפשר למצוא בתרבות השיח.

דיבור מאנפף-מתיילד-מתפנק אופייני למתבגרים, רק שאצל צעירי דור ה-Y הוא נמשך גם לתוך שנות העשרים. הסיומת "ווּש" שבה הם מרבים להשתמש משקפת את הסגנון הזה. בעבר היא היתה שכיחה בסלנג העברי בעיקר עבור שמות (גברוש, חנוש), אבל היום הצעירים מצרפים אותה למילים נוספות (בתוספת אינטונציה ילדותית) כדי ליצור אווירה כללית של חיבה, שמביעה סוג של התכרבלות בחיק הקרובים להם: אימוש, אבוש, סבתוש, סבוש וגם הַיוּש, בַּיוּש, בת-מצווש, אינסטוש ופייסוש.

אצל הבנות בולטת גם הנטייה לסיים משפטים בסימני שאלה, מגמה שהתחילה כבר בשנות השמונים עם הביטוי "כזה כאילו?" הבריחה הלשונית מרצינות ופורמאליות מתבטאת גם בנטייה של רבים לאמץ דיאלקט רדוד ומוגזם, ללא עידונים ובלמים, כמו: דיייי! מהמממממת!!! לאאאאאאא... שולתתת, פחחחחחח, שמטרתו בין השאר לקבל תשומת לב ("צומי"). כמו ילד.

ההורים לא רק שמקבלים באהדה את דפוס השיח הזה, אלא למעשה מחזקים אותו ופונים אל ילדיהם בני העשרים והשלושים בדרך שבה נהוג היה לפנות בעבר אל ילד קטן: נסיך, נסיכה שלי, מאמי (בסדר מאמי, טוב מאמי, ביי מאמי), חמוד, חמודונת, מתוקה שלי, אהוב שלי, חיים שלי.* כלומר נוצרת כאן ציפייה הדדית בין צעירים והורים, שמגשימה את עצמה.

אישה בשנות החמישים כותבת לצעירה בדף הפייסבוק: "רוניתי את מתוקה ומהממת, מה שלום אבא????"

אין סיבה למרוד

רוב מחקרי היסוד הקשורים לעולם ההתבגרות נעשו בארצות-הברית ובאירופה בשלושת העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. זו היתה תקופה של טלטלות ושינויים תרבותיים כבירים, שחידדו תסמיני התבגרות בקרב הדור הצעיר. מתבגרים רבים חשו שההורים והמורים אינם מבינים אותם ואינם קשובים לצורכיהם. למעשה, לראשונה נולד עולם שלם של צעירים, שהתאפיין בסממנים של תרבות צריכה מרדנית (מכוניות, מוזיקת פופ, משקאות קלים, ביגוד ותסרוקות, אלכוהול ועוד) ותפיסות עולם פוליטיות וחברתיות אנטי שמרניות (סקס חופשי, פמיניזם, שוויון זכויות ועוד).

המתח הבין-דורי בבית, בבית-הספר, באוניברסיטאות ובמקומות העבודה הוליד מרד נעורים סמלי ומעשי, שהפך לימים לאחד מסימני תרבות המערב. שורה ארוכה של פזמונים וסרטי התבגרות ונעורים* תיעדו והפיצו בקולנוע,* בטלוויזיה,* ברדיו ובספרות.* את הבשורה: מרד הנעורים מבשר את העולם הדמוקרטי החדש.

אין ספק שהעיסוק האינטנסיבי בגיל ההתבגרות ובבני ה"טיפש-עשרה" בחמישים השנים האחרונות קשור גם להתפתחות מדע הפסיכולוגיה* ולחדירת שפת הנפש ותודעת המעמקים אל לב התרבות הפופולרית. כולם עסוקים היום בבעיות וב"שריטות" הנפשיות של עצמם ושל אחרים, ולכן טבעי שגילאי המעבר, העמוסים בבעיות וקונפליקטים, ימשכו תשומת לב מיוחדת.

אבל לאחרונה קרתה תפנית תרבותית בלתי צפויה, שמערערת לכאורה על מיתולוגיית הנעורים המודרנית. אם בעבר הצעיר המרדן היה סמל של תעוזה, חופש ושחרור מהורים, ממורים ומבעלי מרות אחרים, היום הצעיר כבר לא כזה מרדן, ועצמאות-אישית היא כבר לא כל כך משאת נפש של בני טיפש-עשרה.* יתרה מזאת, אם פעם התבגרות נפשית נחשבה לתהליך ריפוי ממחלת ילדות שצריך לחצות במהירות, כמו אבעבועות רוח, היום הילדים לא רוצים "להירפא" וההורים לא ממהרים לתת לילדיהם "תרופות" לזירוז "ההחלמה".*

בעבר, העולם הביולוגי והחברתי כפה על הפרט התבגרות מהירה, שכן בשלב מוקדם בחייו היה עליו "לעמוד על הרגליים" ולדאוג לעצמו ולקרוביו. היום, בעולם שבו ילדים חיים זמן ממושך בתוך סביבה מוגנת ומגוננת, וכאשר התפתחותם הארוכה מהונדסת על ידי כל כך הרבה סוכני חברות, נוצר מצב חדש שבו הצעיר יכול לבחור "מתי הוא רוצה להתבגר", ומסתבר שרובם בוחרים לדחות את המועד.

בלוגרית בת 23: "כשהייתי קטנה לא הבנתי מה פיטר פן רוצה? למה הוא לובש טייץ ירוק ולמה הוא לא רוצה לגדול? היום אני דווקא יכולה להזדהות. [...] היי, אני פה לעבוד בעבודה רצינית, אבל לא תצליחו להוציא ממני את הילדה שבי".*

הדורות שצמחו בישראל במאה העשרים התאפיינו במרכיב מרדני מובהק. הם העזו לבעוט במוסכמות היסטוריות מושרשות, והציעו אלטרנטיבות רעננות כמעט בכל תחום חברתי. דור הפלמ"ח ודור המדינה פיתחו את תרבות הקיבוץ ותנועות הנוער, שיצרו אלטרנטיבה למשפחה המסורתית הסגורה והעמידו אלטרנטיבה חילונית מודרנית לעולם הדתי והגלותי. חלק מהנשים בדורות הללו נפרדו מסינר עקרת הבית והעזו לפתח קריירה תעסוקתית (בשלב הראשון בעיקר במקצועות הצווארון הוורוד).

דור מלחמת ההתשה ויום כיפור מרד בממסד הצבאי והפוליטי הוותיק, פתח את רוכסני הפוריטניות וייבא את בשורת הרוק'נרול והפמיניזם מחו"ל. הם גם יישמו את הגישה ההומניסטית האנטי-סמכותנית בבתי-הספר ובמשפחה ופיתחו את התקשורת הביקורתית והנשכנית.

דור בוגרי מלחמת לבנון הראשונה פרץ מוסכמות כלכליות וטכנולוגיות, פיתח את תעשיית היזמות הבינלאומית והרחיב את תרבות המחאה והביקורת בעיקר באפיק הפסיכולוגיסטי.

כל המרידות הללו היו כרוכות בלקיחת סיכונים ובמחירים אישיים, אבל היתה אז אווירה שיש עבור מי ועבור מה למרוד. דור ה-Y הגיח לעולם שבו הממסד כבר לא שמרן ונוקשה. הוא גדל באווירה תומכת, חברית ופלורליסטית בבית ובבית-הספר. רוב ההורים והמורים עושים היום את רצון הילדים ולכן כבר אין על מה להתריס ולהילחם. יתרה מזאת, ה-Yניקים גדלו באווירה מאוד אגוצנטרית, שבה כל אחד דואג בעיקר לעצמו ופחות לכלל או לדורות הבאים. הדבר משתקף בנטייה של צעירים מהדור הזה לפאסיביות ארגונית ולהתנחמדות.

הסתגלנות שלהם נובעת מעוד שתי סיבות חשובות: ראשית, העולם הקפיטליסטי והגלובלי מציע גמישות רבה, הן בתוך הארגון והן בין ארגונים, לכן יש פחות מתח פנימי לשנות את המבנה הקיים. שנית, המרידה במוסכמות מחייבת אומץ ועצמאות. אבל חוסר הבשלות וחוסר הבגרות של דור ה-Y אינם מאפשרים להם לקחת אחריות ולהוביל* (להרחבה בנושא זה ראו: העבודה היא חייכם - אבל לא חיינו).

אין כמו סבוש וסבתוש

מחקרים שנעשו בשנות התשעים ואילך מראים שהקשר הרגשי, החם והפתוח, הוא המאפיין הבולט ביחסי הנכדים לסבתא וסבא.* גם מהראיונות במחקרנו עולה כי רבים מהסבתות והסבים משמשים כמעין הורים שניים לילדי דור ה-Y, בדגש על אהבה ונתינה ללא תנאי.* הדבר מתבטא גם בתמיכה כלכלית, במימון שכר לימוד, בעזרה של קניית דירה ובמתן קצבאות מחיה ומתנות מסוגים שונים (למשל מימון נופשים).

לקשר החם בין ה-Yניקים להורי-הוריהם, שמהווה מרכיב חשוב בסימביוזה הכלכלית בין הדורות, מספר סיבות: א. דור דור ה-Y הוא דור של נכדים שגדלו ברובם עם סבא וסבתא מאריכי חיים - צעירים בגופם וברוחם, בעלי אמצעים ודוברי עברית מילדות.* היחסים החמים שנוצרו בינם לבין הסבים/סבתות משפיעים על המשפחה המורחבת כולה.* ב. רבים מהסבים והסבתות הגיעו לגיל הפנסיה במצב כלכלי איתן שמאפשר להם להעניק לנכדיהם הטבות חומריות עוד בחייהם. ג. דור ה-Y בילה בילדותו זמן ממושך בחברת הסבא והסבתא בין השאר משום שהאמהות שלו היו ברובן אמהות עובדות (מקצתן עם קריירה תובענית). סבתות רבות התגייסו לסייע לבנותיהן, בעיקר בתקופת חופשת הקיץ, בזמן שכל הגנים והקייטנות נסגרים.* ד. העובדה ששיעורי הגרושים והחד-הורים בדור ה-X גבוהים העצימה את תפקידם של הסבא והסבתא בחיי הנכדים* (דור ה-Y). ה. Yניקים רבים, שנולדו למשפחות מעולי ברה"מ לשעבר, גדלו עם ה"בבושקה" וה"ממושקה" באותה דירה. המגורים המשותפים יצרו קשרים חמים בין הדורות שנמשכים לאורך זמן.*


ילדותיות כסגנון חיים

הילדים המגודלים של 'סיינפלד'

יש הגורסים שתופעת ההתיילדות של דור ה-Y קשורה להשפעה מצטברת של התרבות האמריקנית על צעירים ברחבי העולם (בעיקר דרך הטלוויזיה והאינטרנט), שכן הילדותיות טבועה בתרבות זו. החברה האמריקנית היא חברת ספר, שנולדה עם אתוס של חירות – חירות של אנשים שפרקו כל עול ושעבוד וחלמו להגיע לירח. יתר על כן, האמריקאים הובילו את מהפכת הפסיכולוגיה המודרנית, ששיחררה בין השאר את הילדים.

תעשיית הילדות האמריקנית (פארקי שעשועים, גדג'טים, סרטי אנימציה והרפתקאות ועוד) הפכה לאחד המותגים האמריקניים הבולטים והוליווד הפכה את הילד והנער לגיבור תרבות. אבל דומה שמה שהחל על רקע מסחרי, הפך במחצית המאה האחרונה לתופעה תרבותית עמוקה יותר. אמריקה "הִתְיַילדה" וזה לא נעצר בדיסנילנד ובהוליווד.

תופעת "הילדים המגודלים" או "המבוגרים הילדים" לא החלה בדור ה-Y אלא כבר בדורות שקדמו לו, בעיקר בתרבות היאפית של דור ה-X. רמזים ראשונים לתופעה הזאת, שמהווה חלק מסגנון חיים כולל ומתפיסת עולם פוסט-מודרנית, הופיעו בסדרות הטלוויזיה האמריקניות שהוקרנו כבר בשנות השמונים – בעיקר בסדרות שעסקו בחבורת צעירים.* אבל אין בכלל ספק שהסדרה בהא הידיעה ששיקפה את התופעה ובמידה רבה שיכללה את המודל והפיצה אותו ברחבי העולם היתה קומדיית המצבים הפופולרית 'סיינפלד'.*

'סיינפלד' עוסקת בפרטים הקטנים, ולעיתים מגוחכים, שמרכיבים את חיי היומיום של ג'רי סיינפלד (השחקן והדמות הראשית הקרויה על שמו) ולכן גם נודעה כ"תוכנית על כלום" (ביטוי אשר נטבע בסדרה עצמה). האפיזודות לקוחות מהחיים האמיתיים, והן מציגות מערכות יחסים חבריות וזוגיות, שמורכבות מדילמות ומלבטים שכולנו חווים בחיינו, תוך הקצנה קומית.

גיבורי הסדרה הם אנשים אנוכיים וניהיליסטים, ששורדים את חיי היומיום באמצעות תחמונים והומור. בניגוד לסדרות שקדמו ל"סיינפלד", הדמויות בסדרה הזאת אינן קשורות ביניהן בקשרי משפחה וגם לא בקשרי עבודה. חלקן אינן עובדות כלל. כל מה שמחבר ביניהן הוא שכולן מכירות את ג'רי.* הם מנהלים את חייהם מהיום למחר, ללא יציבות וללא מטרה מוגדרת.*

באופן כללי קשה לדעת אם הדמויות של 'סיינפלד' הן ילדים מגודלים או מבוגרים שהתיילדו. מה שבטוח הוא שמדובר בגיבורים שאינם בוגרים ושמתייחסים לעולם כאל גן שעשועים ענקי. אז למה לא ליהנות, ולעזאזל המחר? תומס היבס (Thomas Hibbs) פרופסור לפילוסופיה בבוסטון קולג', טען שהדמויות של סיינפלד נמצאות במצב של התבגרות נצחית, כאשר המטרה שלהן היא להשיג את היתרונות של מבוגר תוך שמירה על מחויבויות מינימאליות של ילד.* מה שבאמת מצחיק (או עצוב), שהתיאור הזה החל בהדרגה להתאים לדור שלם שגדל על "סיינפלד". פסיכיאטר בשם מיכאל ברודי (Michael Brody) שניתח את הסדרה, טען שסוד הפופולריות של סיינפלד טמון בכך שהצופים הצעירים הזדהו עם סגנון החיים של גיבורי הסדרה, ואילו הוריהם הזדהו איתם כי הם הגשימו את חלומותיהם האבודים, כלומר השאיפה להישאר ילדים חסרי מחויבויות.* דיויד זורוויק (David Zurawik) פרסם בבלטימור סאן מאמר רב תהודה, שבו ניתח את המשמעויות המוסריות של "סיינפלד". הוא, כמו רבים אחרים, ראה בה לא רק קומדיית מצבים שנונה אלא גם "חגיגה של נרקיסיזם, חוסר בגרות, הדרה וחומרנות". לדידו, "הפופולריות שלה אומרת משהו סוציולוגי ומוסרי בעל משמעות עמוקה על התרבות שלנו".*

"סיינפלד" סימנה את הדרך לסדרות אמריקאיות ואירופאיות נוספות, שהעמידו במרכזן צעירים עם סגנון חיים "סיינפלדי". למשל, הסדרה הפופולרית "חברים" (Friends), אשר שודרה במשך למעלה מעשור (2004-1994).* הסדרה, שנוצרה על ידי מרתה קאופמן ודיוויד קריין, עסקה בחייהם של שישה חברים קרובים שחיים במנהטן לאחר סיום הלימודים בקולג'. מה שמאפיין את כולם הוא שעתידם אינו ברור ("סימן שאלה אחד גדול") ולטענת יוצרי הסדרה "זו הרגשה שמוכרת לכל".*

עם הזמן הסתבר שתופעת "סיינפלד" ו"חברים" איננה רק תופעה טלוויזיונית ושהקומדיה היא אולי גם קצת טרגדיה. במלים אחרות, "הנבואה הוירטואלית" הגשימה את עצמה וסגנון חיים שנראה קודם על המסך הפך למציאות חיים. כך למשל, הנטייה של ה-Yניקים לחיות בלי חשבון, לעשות דברים בדחף של רגע (כאן ועכשיו), במקרים רבים ללא שיקול דעת מעמיק שלוקח בחשבון השלכות עתידיות מהותיות (על עצמם ועל סביבתם). למשל, לעזוב עבודה יציבה (כי אני חייבת להתאוורר) לשכור דירה יקרה בעיר הגדולה (אף שאין לי תקציב), או לקיים יחסי מין לא בטוחים (אני יודע להיזהר).

לא רק הטלוויזיה האדירה את דמות הילד הנצחי. מבוגרים שלא רוצים לגדול כבשו בשנים האחרונות גם את מסך הקולנוע. למעשה נוצר בשנים האחרונות ז'אנר שלם של סרטים מהסוג הזה שזכה לכינוי "קומדיית נעורים אינפנטיליים".* הם מגלגלים מיליונים בשל ההזדהות שהם יוצרים בקרב הצופים הצעירים, שמזהים בגיבוריהם את עצמם.

חוכמת הבייגלה

גם בספרות הישראלית של השנים האחרונות החלו להופיע גיבורים מדור ה-Y, שהקושי להתמסד הוא חלק מהותי מצורת החשיבה שלהם ומסגנון חייהם.* הספר שמשקף את תופעת הבגרות המעוכבת בחברה הישראלית בצורה העמוקה והאותנטית ביותר הוא ללא ספק רב-המכר של אילן הייטנר 'חוכמת הבייגלה'.*

גולן, גיבור הספר, הוא בחור ילדותי בסוף שנות העשרים לחייו, המתקשה לחפש עבודה באופן רציני ולהתמיד בה. באופן כללי הוא נוטה לקשרים אישיים שטחיים וליחסים עקרים עם נשים. הוא איננו מסוגל להחליט אפילו מה הוא מחפש באישה: "כל מי שעוד לא הכרתי נראתה לי מה זה אחלה של בחורה ואחרי שהכרתי אותה היא כבר לא נראתה לי אחלה בכלל." כל תפישתו את המין הנשי ילדותית ורדודה, כמקובל בקרב מתבגרים. הן משולות בעיניו לגלידה בשלל טעמים שקשה לבחור ביניהם. גולן מרבה להשתמש במילה "זונה" ובאופן כללי מדבר בשפה בוטה על בנות, שממחישה את חוסר העידון שלו. הילדותיות קוסמת לו כי היא יוצרת חופש מהתחייבות, אבל המחיר כבד: בלבול, קשיים כלכליים ובדידות גדולה.*

הילדותיות קוסמת לו כי היא יוצרת חופש מהתחייבות, אבל המחיר כבד: בלבול, קשיים כלכליים ובדידות גדולה. גם לאחר שאביו שולח לו אולטימטום, שהוא יפסיק לשלם עבורו את שכר הדירה אם גולן לא ימצא עבודה מסודרת (סצנה טיפוסית לדור הזה), וגם אחרי שכמה מחבריו הצליחו בכל זאת להתמסד, ולו לרגע, באמצעות מציאת עבודה וזוגיות - גולן ממשיך להתקשות לתפקד בעולם המבוגרים: "אין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול. משנה לשנה, אני מרגיש שאני יודע פחות ופחות". המצוקה הקיומית של גולן גוברת כאשר הסביבה הקרובה מתחילה לאותת לו שהוא חייב לקחת את עצמו בידיים, אבל השינוי המומלץ אינו לטעמו. הוא מביט סביבו ורואה את הזוגיות המקרטעת של חבריו, הוא רואה את השגרה השוחקת וחסרת ההשראה שבעבודה הקבועה ושואל את עצמו לשם מה הוא צריך את זה. "כשאתה מתקרב לגיל שלושים, שני החברים הכי טובים שלך נשואים לבחורות מבאסות, ונשאר לך רק חבר אחד שאפילו ממנו אי אפשר להתעודד כי הוא בטלן מקצועי, אתה נשאר לבד עם השאלות שכשהיית ילד חשבת שרק משוגעים שואלים - מי אני? מה אני? מה אני עושה פה? לאן צריך להגיע? ואיך זה שנראה שכולם יודעים את הדרך, אבל מצד שני נראה שכולם סובלים?". בדרך כלשהי חוסר הבגרות של גולן הוא סוג של מרד, אבל לא מרד של התרסה, אלא של סרבנות ילדותית. זו לא סרבנות של סימן קריאה אלא של סימן שאלה מתמיד, שהיא במידה רבה חוסר אונים כרוני המאפיין דור שלם.

"חכמת הבייגלה" יצא לאור בשנת 1998 בהוצאה עצמית, לאחר שהייטנר לא מצא הוצאת ספרים שתסכים להדפיסו (הוצאת "מודן" הסכימה להפיץ את הספר, רק לאחר שהייטנר מכר בעצמו 10,000 עותקים). המקרה שבו ספר, שהתקשה למצוא מו"ל, הופך בסוף לרב מכר, איננו נדיר (דוגמא עדכנית ידועה במיוחד היא הלהיט הבינלאומי "הארי פוטר"), אבל דומה שבמקרה של "חוכמת הבייגלה" הקושי הזה קשור גם לפער הדורות. אפשר לשער שמה שנראה לעורכים המבוגרים וקמוטי הגבות כרומן ילדותי וקל דעת, נתפס בקרב הקוראים הצעירים כמסמך המייצג נאמנה את הביוגרפיה האישית שלהם. זו גם הסיבה לכך שרוב קוראי הספר היו בני דור ה-Y (העובדה שמדובר בדור שאינו מרבה לקרוא ספרים רק מדגישה את התהודה הדורית שהעניק הספר הזה לקוראיו).

חבורה מהסרטים

סרטי הנעורים וההתבגרות הבולטים ביותר בתולדות החברה הישראלית הם "אסקימו לימון" (וכל סרטי ההמשך) ו"בלוז לחופש הגדול". אבל כזכור, שני הסרטים הללו ביטאו שלב קצר של חיפושי דרך בדרך להתבגרות המזורזת בצבא ואחרי השחרור. לבד מהעיבוד הקולנועי של "חכמת הבייגלה" הקולנוע הישראלי אינו משופע בשנים האחרונות בסרטים מהז'אנר הזה. אפשר שהדבר קשור לעובדה שדור ה-Y הוא בעיקר דור של טלוויזיה ואינטרנט ופחות דור של קולנוע. ערוצי הטלוויזיה המסחריים, לעומת זאת, מלאים בסדרות שבמרכזן חבורות צעירים בכרך התל-אביבי, שאחד הסממנים שלהם הוא ילדותיות.

מי שבישרה את התופעה היא הסדרה הקומית "שמש"* שעלתה לראשונה בערוץ 2 ב-1998. מדובר בקומדיית מצבים המתרחשת בסנדוויץ'-בר שכונתי בשם "אימפריית השמש" הממוקם בדרום תל אביב. שמש (צביקה הדר) הוא בעל העסק וכוכב הסדרה. הוא "סחבק" ישראלי מצוי "המסתלבט" על סביבתו בהומור ישראלי ציני טיפוסי של הג'מעה מהתיכון והצבא.

מבחינת רמת התחכום המקצועי והרעיוני, הסדרה "שמש" לא הייתה שונה, לטוב או לרע, מקומדיית מצבים משפחתית טיפוסית מן הז'אנר האמריקני השכיח והפופולרי. ההומור היה צפוי וילדותי, המשחק מלאכותי, קליל וללא יומרות, והדמויות סטריאוטיפיות ומעוררות אמפתיה, ולעתים גיחוך. ובכל זאת "שמש" הפכה בתוך זמן קצר לתוכנית הטלוויזיה המובילה בקרב ילדים, בני נוער וצעירים (עד גיל 44), וגם צופים שהכנסתם גבוהה מהממוצע. היא גם היתה השנייה בצפייה בקרב הנשים, אחרי "ראשון בבידור" של דודו טופז. מעניינת יותר היא העובדה שהסדרה דורגה במקום השני בטבלת שיעורי הצפייה של בעלי ההשכלה הגבוהה (13 שנות לימוד ומעלה), אחרי "אלי מקביל".

מהו אפוא ההסבר למשיכתם של הישראלים, ובכללם משכילים, לסוג ההומור הבית ספרי, "הומור הדחקות", הלא מתוחכם והלא מקורי של "שמש"? ניתן להציע מספר הסברים אפשריים. ראשית, "שמש" היתה סדרה ישראלית מאוד באופייה וכללה מרכיבים לא מעטים - הסלנג, צורת מענה הלשון, גלריית הדמויות וכו' - המשקפים נכונה את הסגנון והמנטאליות של רוב צופי ערוץ 2.

הסבר אחר קשור לחיבתם של הישראלים לסרטי החבורה. "שמש" העמידה במרכזה חבורה מסתחבקת שחבריה מחליפים ביניהם עקיצות ("דאחקות") בסגנון המזכיר את ההומור הגולמני והגברי מאוד של חיילי הסדיר במוצבי הקו והבסיס. ייתכן שהמשיכה לסוג זה של הומור קשורה גם לשחיקה המנטלית המאפיינת את האנשים בעידן התחרותי, בעיקר אנשי קריירה העייפים מיום עבודה מפרך ולכן זקוקים ל'"ג'אנק פוד" רוחני. הנטייה לנונסנס קשורה בוודאי גם היא לתופעה - הפיכת הקיטש ל"טרנד" אופנתי בבחינת "הפוך על הפוך".

אפשר לשער שקסמה של הסדרה נבע גם מהמגמה לברוח מהכבד והמחייב לקליל ולבלתי מחייב בשל העייפות המצטברת מהפאתוס הציוני ובשל מצב החירום המתמשך והשוחק. זה גם ככל הנראה אחד ההסברים להצלחת תוכניות קלילות אחרות בערוץ 2, כדוגמת "פספוסים" של יגאל שילון.

במבט לאחור, נראה שהסדרה הזאת שיקפה בין השאר את הלך הרוח של דור חדש של צעירים, שמסרב להתבגר ולכן נהנה מבדיחות "טיפש עשרה" גם בגיל מבוגר יחסית.*

ההומור הילדותי בולט מאוד גם ב"ערוץ הצחוק" (הידוע גם בשם "ביפ"),* עליו גדלו צעירי דור ה-Y, וברשת הפייסבוק – בעיקר הדף "סטטוסים מצייצים", שמלא וגדוש בביטויי הומור ואירוניה, רובם של צעירים וצעירות.

שתי הסדרות הבולטות ביותר בז'אנר המבוגרים-ילדים ששודרו בשנים האחרונות הן "החברים של נאור" ו"רמזור". גיבוריהן הם במידה רבה דמויות פרוטוטיפיות ילדותיות המשקפות את סגנון החיים וצורת החשיבה של דור ה-Y. "החברים של נאור"* היא קומדיית מצבים ישראלית ששודרה שלוש עונות בערוץ 10 בשנים 2011-2006. הסדרה מתמקדת ב"נאור" (נאור ציון) ובחבריו הטובים, כולם רווקים בשנות השלושים לחייהם, המתגוררים בלב תל אביב: וייסמן (בני אבני), דדי (יובל סמו), עומרי (יוני זיכהולץ), מיקה (תמר קינן ואחריה מלי לוי).

למפגשים עם החברים מצטרפת בדרך כלל (מבלי שהוזמנה), חנה, אמו השתלטנית של נאור (רונית איבגי). היא מוכיחה את הצעירים, מקבלת החלטות עבורם, מביעה דעה נחרצת על החברות שהם מביאים הביתה, וכשצריך היא לוקחת לנאור את כרטיס האשראי. בקיצור, אמא טיפוסית של בני דור ה-Y, שמתייחסת אל בנה וחבריו כאל ילדים קטנים. הם מצידם מתייחסים אליה כאל חברה שאפשר להסתלבט עליה ולהחליף איתה דאחקות.

"רמזור" עוסקת בשלושה חברים, בראשית שנות ה-30 לחייהם, הטרודים בבעיות קיום ובחיי האהבה. מצב הזוגיות של כל אחד מהם אמור לייצג את אחד מצבעי הרמזור: איצקו (ליאור כלפון), מנהל חנות צעצועים, הוא האור האדום, כיוון שהוא מונוגמי (לפחות באופן זמני). אמיר "מירי" (אדיר מילר) במאי אירועים ופרסומות, הוא האור הכתום, כי הוא נמצא בשלב הביניים של ההסתגלות לעולם המבוגרים. חפר גורי (נירו לוי), שמתקשה למצוא עבודה קבועה, הוא האור הירוק, כיוון שאין לו חברה קבועה, והוא מתקשה לשרוד במערכת יחסים מעבר ללילה.*

הפופולריות הגדולה של "רמזור" נזקפת להומור השנון של הכותבים ולמשחק החינני של הדמויות, אבל בעיקר לעובדה שהסדרה דימתה את מציאות חייהם של צעירים היום. לא בכדי מטבעות הלשון שהומצאו בה הפכו לחלק מהסלנג של דור ה-Y: "אח שלי/שלו", "גיסנו" או "גבר" (שהם המקבילה בעברית ל"Dude" או "Man"). באחת הביקורות נכתב: "תסתכלו עליהם ותראו אותנו". אייל לוי באתר-nrg מעריב הסביר את הצלחת הסדרה במלים הבאות: "אז למה מדובר בבינגו? כי אדיר מילר קולט את המציאות שלנו בצורה מושלמת. הטיפוס שהוא מגלם כל כך דומה למישהו שאתם מכירים, אולי זה אפילו אתם, רק שאתם עדיין חיים בהכחשה. זה שמקטלג את נותני הצ'קים בחתונה, זה שמשאיר את שיחת הטלפון, עם החבר הטוב, בדיוק כשהוא בסיבוב עם הכלבה. שלושה ניחושים מי זה?".*

למעשה כל אחד מגיבורי "רמזור" מייצג טיפוס אופייני ומצב אופייני לבני דור ה-Y. למרות שגיבור הסדרה הוא אדיר מילר, למעשה הדמות המרכזית בה הוא חפר גורי. הוא הנציג האותנטי ביותר של הדור הזה, כיוון שהוא ילד חביב וכנה שמסרב להתבגר. הוא "סטלן" שנראה טוב ויודע את זה, ללא תעודת בגרות, ללא עתיד ועם תחמונים וקומבינות בכל תחומי החיים. הוא דוגל ב" לחיות במינימום מאמץ עבור מקסימום תמורה". הוא גם מעיד על עצמו שהוא בחור שאינו מתאים לזוגיות: "כנראה יש אנשים שלא נולדו להיות בזוגיות, אנשים שהם מספרים לא זוגיים. אני אדם אי-זוגי." חפר, למעשה, מדגים בצורה טובה את התארכות תקופת ה"בינתיים" וחוסר הרצון להתמסד. הוא אמנם בן 30 פלוס אך מתנהג כמו בן 17. חבריו הנשואים קצת מקנאים בחירותו ומקטרים על ה"הבית כלא" שנכפה עליהם בשל הזוגיות הממוסדת שלהם ובנות הזוג המציקות. בתוך תוכם הם היו רוצים לחזור ל"מצב הראשוני" של חבורת תיכוניסטים החופשית ממחויבויות. שיר הנושא של הסדרה "לא רוצה להתבגר" מבטא אולי יותר מכל את הרוח של הצעירים שהיא מייצגת. להלן חלקים ממנו:

"אני לא רוצה לקבל החלטות / לקחת אחריות להתחשב בנסיבות / לדעת מה אמרו אתמול בחדשות / אנשים קטנים עם בעיות גדולות
אני לא רוצה להתבגר, / להשלים להסתגל. / לקבל את זה ולוותר, / אני לא רוצה להתבגר.
לא רוצה את הבוס על הראש/ שתיים מכוניות ילדות שלוש/ ועד הבית משמר השכונה/ לריב עם השכנים ולטפל בגינה.
לא רוצה להתבגר...
שהכל כבר צפוי וגלוי וידוע/ ואין יותר סודות הכל בתוך הריבוע/ להיות מכובד מיושב ורגוע/ לשלם ת'מיסים לשלם ת'ביטוח
אני לא רוצה להתבגר..."*

נשים בבגדי ילדות

לכאורה ניתן היה לצפות שדור שגדל בסביבה רווית דימויים חזותיים יפתח רגישויות בתחום. בפועל, קרה בדיוק הפוך. אף שהם אוהבים מאוד להתלבש ומשקיעים בכך ממון רב ותשומת לב, שפתם החזותית שטחית ובמקרים רבים וולגרית. לבושם הטיפוסי גדוש בצבעים רעשניים ובצירופים שאופייניים לילדים ונערות שטרם פיתחו עידונים ותחכום: עומסים, צרימות והגזמות (בתחום הגוונים וההתאמה לגוף), כמו גם הדגשים במקומות הלא נכונים. מה שנראה לעתים כארוטיות מוחצנת או אפילו סוג של אירוניה (בגדים קצרים והדוקים מדי,* שמלות וחצאיות בובתיות, אוברולים של תינוקות, חולצות במבי ו"בוב ספוג" וכדומה), הוא למעשה סגנון לבוש ילדותי שנשאר עד גיל מבוגר. אביזרים וקישוטים, שנמכרו בעבר בעיקר לבני ובנות טיפש-עשרה, נמכרים היום בהמוניהם גם לבני עשרים ושלושים. החל מקשתות לשיער וקוקיות עם בובות, דרך חולצות ותיקים עם פייטים נוצצים ודמויות מסרטים מצוירים ועד כיסויים קיטשים לאייפון.

התופעה נעשה כה בולטת בדור הזה עד שמומחי האופנה הדביקו לה את הכינוי ה"פדופילי" Toddlercore - שילוב בין המילה Toddler (פעוט) למילה Hardcore (טרנד שהוא הקצנה של מגמה). כוהנת הטרנדים הגדולה, לי אדלקורט, כינתה את התופעה "אינפנטיליזם" בספרה "Fetishism in Fashion". לדידה, "השימוש בבגדי ילדים, בחיתולים ובבדים מחבקים מבטא את הצורך להיות מטופל ואת המשאלה שלא להתבגר. הדור הזה החליט להיות תינוק כל חייו."*

אם הסדרה הפופולרית "סקס והעיר הגדולה" הציגה נשים צעירות (מדור ה-X) המכורות למותגי לבוש והנעלה של מעצבי על, הסדרה "בנות" מציגה נשים צעירות כיום (מדור ה-Y), שניכרות בטעמן הזול והילדותי להדהים (לא רק בשל חסרון כיס). אחד המאמרים (מיני רבים) שסקר את התופעה הופיע בניו יורק טיימס. הכותבת, קארן שוורץ, המחישה זאת במספר דוגמאות. כך לדוגמא, האנה, הגיבורה המרכזית, לבשה קרדיגן מועטר בעגבניות ביום העבודה הראשון שלה במשרד עורכי דין. ג'סה, חברתה הטובה, לבשה שמלה שקופה דקיקה וארוכה מעל תחתונים בוורוד לוהט כשהלכה לעבוד בתור בייביסיטר. "לעתים קרובות", כותבת שוורץ, "התוכנית מפנה את תשומת הלב של הצופה אל "פשעי האופנה" של הגיבורות, שמייצגים את הדפוס הדורי.*

אם יש אופנה שמשקפת במיוחד את העילגות החזותית של הדור הזה, זו האופנה העדרית של הפירסינג והקעקועים. הפירסינג מבטא מוסכמה שמעודדת להטיל מום בגוף האדם בשם היופי החיצוני (היחסי). הקעקועים הם בעצם אוסף של קלישאות ממוחזרות, שדומות לציורים בספרי ילדים או קומיקס (דולפין, פרפר, מפלצת, מילים בסינית וכדומה). הצעירים בוחרים אותם מתוך תפריטים סטנדרטיים, כמו שבוחרים סוג של פיצה או רוטב להמבורגר. הם מכורים ל"אופנה המונית" כשם שהם מכורים ל"מזון המוני". דומה שכל הרעיון לשרטט על הגוף ציור שלעולם לא נמחק הוא ילדותי בעליל.

USA National survey (18-25): Tattoo, body piercing and more

(Tattoos by Generations (USA
גיל אחוז בעלי הקעקועים
18-29 38
30-45 32
46-64 15
65+ 6
כל הגילאים 23


תחליטו בשבילי

הצעיר היהודי בישראל חווה בדרך כלל שלושה שלבים של הלם תרבות: הלם ההתגייסות לצה"ל אחרי התיכון (שמכונה בעגה המקומית "הלם בקו"ם"), הלם ההשתלבות בלימודים האקדמיים והלם הכניסה לעולם העבודה.

אם בעבר כלל הלם המעברים תקופה קצרה של "שינוי חיכוכי" עד להתאקלמות בתפקיד החדש וכניסה למסלול של חיים יציבים, היום מתרבים הדיווחים – הן מצד צעירים והן מצד "המבוגרים האחראים" – על תקופה ארוכה של "אסטרונאוטיות" ("צעירים מעופפים") וחוסר התאקלמות מתמשך.

בלוגרית צעירה: "גם אני חוזרת מספר פעמים בשבוע הביתה שיכורה מהתחת, לא זוכרת איך הגעתי, קמה עם כל הבגדים והאיפור ובמקרה הכי גרוע עם יד של גבר שאינו בן זוגי שרועה על גופי העירום. כן, זה עצוב אך נכון. אמנם אני ברמנית בבר שכונתי אבל האם זה תירוץ להמשיך לחיות חיים של נערה מתבגרת בסוף שנות ה20 לחיי"?*

אחת המרואיינות, אישה בת 55, סיפרה כי בטיסת אל-על שבה ניתן שירות קטסטרופאלי, ניגשה אליה אחת הדיילות ושאלה מדוע היא נראית כעוסה. הדיילת הודתה שהשירות היה רע והתנצלה, אבל באותה נשימה הוסיפה: "העיקר שאנחנו חיוביות, מחייכות ועושות את הכי טוב שאנחנו יכולות". כשאמרה לה המרואיינת, שהכוונה הטובה לא מפצה על המחדל, היא לא הבינה למה היא מתכוונת, שהרי לתפיסתה ולתפיסת חברותיה מה שקובע זו הכוונה והחיוך. רוגז והאשמה זה עניין קטנוני.

רוב המומחים שראיינו לצורך מחקר זה (מרצים, יועצים מקצועיים, נותני שירות, מורים ועוד) הציגו דוגמאות מטלטלות לבעיות וקשיים חדשים ולא מוכרים בתהליך השתלבותם של צעירים בארגונים ממוסדים. הם פסיביים באופיים, נוטים להילחץ (לעיתים גם פורצים בבכי) ולהיכנס לדיכאון ולשיתוק (חוסר אונים) כשעומס המטלות מכביד. 

מה ששב וחזר בראיונות שלנו עם המומחים השונים (ובכלל זה ראיונות מקיפים שערכנו במסגרת מחקר נפרד באחד הגופים הבטחוניים הגדולים במדינה) היא הטענה על אודות חוסר עצמאותם של הצעירים. אנשים בוגרים נדרשים לקבל החלטות עצמאיות על בסיס יומיומי בכל תחומי החיים. אם אנו מוצאים עצמנו מתלבטים קשות לגבי כל החלטה, קטנה כגדולה, וחשים צורך עז להיוועץ עם גורמים חיצוניים שוב ושוב, סביר שבילדותנו קיבענו תפיסה שלא נוכל לסמוך על עצמנו. הפסיכולוגיה מכנה את התסמונת הזאת "חוסר אונים נלמד". אדם שמסוגל להחליט, כולל החלטות גורליות, הוא אדם שחונך לבטוח בשיקול דעתו. יש בו האומץ לשאת בתוצאות, גם לנוכח טעויות וכישלונות פוטנציאליים. ככל שאדם בוגר, מנוסה ושקול יותר, כך הוא מסוגל להחליט באופן עצמאי וכך ההחלטות נעשות יותר על סמך שיקולים הגיוניים ופחות על סמך שיקולים רגשיים ונמהרים. והנה, מסתבר שצמח דור תלותי, המתקשה בקבלת החלטות ובמציאת פתרונות לבעיות מקצועיות וגם אישיות. הוא לוקה בתלות קשה בסמכות מבוגרים (בעיקר הורים, אבל לא רק) ובפאסיביות כרונית, מתקשה להתגבר על קשיים בכוחות עצמו ונוטה לברוח מאחריות. רבים אימצו לעצמם דרך "ערמומית" לעקוף את הקושי: הם "מסנג'רים" את הסובבים אותם (בעיקר ההורים, אבל לא רק), כלומר הם מבקשים שהם יקבלו את ההחלטה במקומם. לעתים הבקשה נעשית באופן ישיר ומפורש ולעתים זה נעשה באמצעות שאלות עקיפות או אמירות בסגנון "מה היית עושה במקומי", "מה לדעתך האופציה היותר טובה" וכדומה. 

קשה להם גם להיחשף לביקורת, לעמוד בלוחות זמנים, במאמץ נפשי וגופני ארוך טווח ובהתחייבויות. הם גם נוטים לדחות מטלות קשות לעתיד בלתי נראה ולעזוב את המסגרת בדחף של רגע. באופן כללי הם מתקשים בדחיית סיפוקים (תרבות של "בא לי") ושקועים בכאן ועכשיו, כמו ילדים.* הכול כמובן בהכללה רחבה מאוד, שמקפחת מן הסתם את יוצאי הדופן.

להלן דוגמאות טיפוסיות ממיילים שנשלחים מדי יום למרצים ברחבי הארץ:
"אשמח אם תוכל להמליץ ולתת טיפים איך ללמוד נכון לבחינות ואיך להתמודד עם כמות החומר. תודה רבה ושבת שלום".
"בסוף הצלחתי לסיים את העבודה בזמן והעליתי אותה לאתר, אך מאז אני לא מוצאת איפה לסרוק את ההצהרה על כתיבת עבודה עצמאית... יש לך הצעה עבורי?"
"האם כדאי לפתוח מחשב בשיעור היום?"

חשוב לציין שרוב המרואיינים הצעירים שלנו, בלוגרים וטוקבקיסטים, לא רק שלא הכחישו את התלות הכרונית שלהם, אלא שתיארו אותה כאחת מבעיות היסוד המלוות אותן בחייהם:

צעירה בת 26: "בכל נושא אני רוצה לשמוע קודם כל מה דעתה של אמא שלי. אפילו בנושאים שטותיים יומיומיים. אני סומכת עליה."

בלוגר בן 24: "יש לי בעיה רצינית: אני ילד גדול שלא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים".*

מתוך מלך החומוס ומלכת האמבטיה: "אתה שואל אותי עכשיו מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?"
כן, עכשיו, אלא מתי?
כי עוד חמש דקות, או מחר, או עוד חודש, אתה יכול לקבל תשובה לגמרי אחרת".*

מה אפוא הסיבות לחוסר העצמאות הזו? להלן כמה תשובות אפשריות:

חופש בחירה מעיק

אפשרויות הבחירה הפתוחות בפני צעירים בחברת השפע המודרנית רחבות ומבלבלות מאי פעם. התחושה המקננת בכולנו, ובעוצמה רבה יותר בקרב צעירים, היא שבכל בחירה יש גם ויתור ואולי החמצה. זה יוצר שיתוק, ובמקרים רבים צורך שאחרים יכריעו בעבורך.

אבא ואמא יסדרו הכול

דור ה-Y גדל להורים יזמים ועצמאים בנשמתם – אנשים שפיתחו מיומנות גבוהה בפתירת בעיות ולקיחת אחריות. הנטייה של ההורים הללו היתה לפתור בעיות לא רק עבור עצמם והוריהם אלא גם עבור ילדיהם הבוגרים. הם משדרים: אל תדאגו, בואו אלינו ואנחנו כבר נתיר לכם את הפלונטרים בזריזות וביעילות. כך קרה שמבלי ששמו לב לכך, ההורים הנדיבים "סירסו" את ילדיהם ומנעו מהם חישול חשוב לחיים.*

צעירה בת 24 במהלך טיול בנפאל: "אמא שלי קרציה. אם אני לא מדברת איתה יום שלם היא כבר דואגת. היא חברה לא כמו חברה. היא שותפה שלי להכל בחיים.
אנחנו דור שמתבגר יותר לאט. אני רגילה שאמא שלי עוזרת לי בהכל. ופה אתה צריך לבחור מה לקנות לבד ומה לאכול לבד ואין מי שיכין אוכל ואין מי שיכבס את הכביסה. עצמאות טוטאלית.
עכשיו בטיול אני לא מנהלת את חשבון הבנק. אמא שלי מנהלת את חשבון הבנק. 'אמא תבדקי מה קורה תהיי בבקרה על החשבון שלי. אני הוצאתי כך וכך. תבדקי אם זה מה שירד. תבדקי יתרה ותשלחי לי בSMS את היתרה.' זאת אמא שלי. למה לא? אני נהנית מזה. זאת עצלות. נכון. כולנו כך.
גם לחבר שלי אמא מנהלת את החשבון."

הדור שנולד עם סלולרי ביד

זה הדור הראשון שגדל מרגע לידתו עם הסלולרי ביד. הטלפון הצמוד מאפשר להיוועץ עם "חבר טלפוני" כמעט בכל מצב ובכל זמן ומפחית באופן משמעותי את הניסיון המצטבר בהכרעות עצמאיות. הפיתוי להתייעץ עם אנשים זמינים (בעיקר עם הורים) הוא גדול כל כך, שבמקרים רבים הוא נוטה לשחרר כליל מפתרון עצמאי של בעיות. בעיקר הוא מונע להגיע להחלטות הכרוכות בסיכונים ובמחירים. כך נוצר מצב שהמסגרות הישראליות המשמעותיות ביותר ברכישת עצמאות (צה"ל ו"הטיול הגדול") מאבדות מהאפקטיביות שלהן. שהרי, בכל נקודת משבר, בכל צומת של החלטה, בכל זמן של התלבטות, כבר אינך לבד ויש תמיד מישהו שיוכל לחלץ אותך מהמצר ולשחרר אותך בעקיפין מלשאת באחריות על התוצאות.

הורים חדורי חרדה

כיוון שהילד זמין להורים וכיוון שרמת החרדה לגורלו עלתה, במקרים רבים ההורים הם אלה שיוזמים את המעורבות האינטנסיבית בהחלטות של ילדיהם. הם מרבים להנחות אותם בכל צעד ושעל ומקבעים את התלות ההדדית. אחת האמהות סיפרה לנו במבוכה ובכנות נוגעת ללב שהנחתה בזמנו את ילדתה בת העשר להכין מנה חמה. ולא זו בלבד, אלא שהיא התקשרה אליה כעבור דקה כדי להזכיר לה שהמנה המחוממת כבר מוכנה לאכילה.

שקט, חושבים

דור ה-Y הוא דור שמיעט לחוות בילדותו סיטואציות שבהן נותר לבד עם מחשבותיו. גם בזמן שהיו לבד הם הוקפו בגירויים דיגיטליים. כיוון שמחשבות, רעיונות ותוכניות צצים ומתפתחים בדרך כלל באמצעות תהליך של התבוננות חיצונית ופנימית ובעיקר באמצעות ריכוז לאורך זמן – נוצר אצל הצעירים חסך. מי שסובל מ"הפרעת קשב" ואינו מסוגל להתכנס לתוך מחשבותיו כדי לנתח מציאות יתקשה גם בפתרון בעיות מושכל ועצמאי.

יתר על כן, ה-Yניקים גדלו לעולם טלוויזיוני, שאחד ממאפייניו הוא מינונים גדולים של קיטש סכריני (מעין ג'אנק פוד רוחני). הם צרכו בכמויות תוכניות עם עלילות שטחיות (טלנובלות, אופרות סבון, ריאליטי וכדומה), שמייצרות בעיקר קלישאות רגשיות ואינן מעוררות למאמץ מחשבתי ולניתוח הסיטואציה המוצגת ובחינת כל האפשרויות הנובעות ממנה.*

לחוסר העצמאות של דור ה-Y השלכות מרחיקות לכת על כל המערכות החברתיות ובעיקר על אלה המבוססות על גיוס כוח אדם צעיר: צבא, אוניברסיטאות ומכללות וכמובן גם מקומות תעסוקה. אם בעבר המערכות הללו הניחו שהם מגייסים לשורותיהם צעירים ברמת בגרות מסוימת, בהדרגה מתחוור להן שמחזורי הגיוס החדשים כוללים צעירים רבים עם מוכנות נפשית נמוכה מבעבר. אם "הארבעים של היום זה העשרים של פעם", כפי שנטען בארצות-הברית, נדרשת חשיבה מחדש על זהותו ויכולותיו של המגויס הצעיר ובמשתמע גם על הדרישות המסורתיות מטירונים בצה"ל, מסטודנטים בשנה א' וממועסקים חדשים בארגון. חוסר הבשלות של הצעירים בהחלט מסביר מדוע הם נוטים להישבר בקלות ולנטוש ללא מאבק את המערכה. הם קצת כמו ילד שמוצא את עצמו כלוא במוסד הדורש ממנו להתנהג כמבוגר, בשעה שהוא טרם הספיק להתבגר.

מסתופפים עם בני גילם

בני דור ה-Y נוטים יותר מכל דור אחר להסתופף עם בני גילם. בין השאר בשל היחלשות המשפחה הגרעינית, התארכות תקופת הרווקות והשתכללות תרבות הפנאי והבילוי. בניגוד לדורות קודמים, רובם למדו במסגרות תיכוניות ואחוזים גבוהים יחסית ממשיכים ללימודים גבוהים, ולכן הם יוצאים לשוק העבודה, שפוגשים בו אנשים מבוגרים יותר, מאוחר יותר. גם כאשר הם לא נמצאים בחברה הפיזית של בני גילם, הם עדיין יכולים לקיים באמצעות הסמארטפונים, מערכות יחסים חברתיות בכל שעה. התפתחות אינטלקטואלית דורשת קשר עם אנשים מבוגרים יותר, לכן ככל שצעירים ימשיכו לתקשר בעיקר עם בני גילם, הם יתבגרו מאוחר יותר.

אפשר גם להוסיף לכך את העובדה שהיום יותר ויותר מבוגרים סביבם מסרבים להתבגר, כך שגם קשר עם מבוגרים מהם דומה יותר ויותר לקשר עם בני גילם.

אווירת קיבוץ

אחד הסימפטומים לבגרות המעוכבת של ה-Yניקים, הוא נטייתם להתייחס לבעלי סמכות פורמאלית בצבא, בעבודה ובאוניברסיטה באופן פמיליארי, שמזכיר את הדרך שבה ילדים מתייחסים להוריהם, לחבריהם ולמדריכים בחוגים ובתנועות נוער. אפשר לטעון כמובן שהיררכיה היא תופעה אנכרוניסטית, שאין לה עוד מקום בעולמנו השטוח. אבל אין להתעלם מהטענה שהתנהגותם האנטי-היררכית של הצעירים נובעת במקרים רבים פשוט מחוסר נימוס ומבורות ילדותית. הם אינם קולטים בכלל את הסיטואציה הפורמאלית ואת מגבלות השפה וההתנהגות במרחב הציבורי. יתרה מזאת, רבים מהצעירים אינם מבינים שפנייה בסגנון ילדותי עלולה לסמן חוסר רצינות ולהזיק למעמדם, בעיקר כשהקשר הוא עם אנשים מבוגרים שמחשיבים כבוד ונימוס. כך למשל, רבים עונים למיילים של מרצים שלהם עם סמיילים ושפה "חברית".

סטודנטית: אני רוצה לדעת האם מחר מתקיים שיעור
מרצה: השיעור מתקיים כסדרו. מדוע הנושא הזה עלה?
סטודנטית: אוווקי:))

גם כאשר הם מגישים עבודות באוניברסיטה/מכללה, הם מרבים להשתמש בניסוחים חבריים, שאינם הולמים מוסכמות של כתיבה אקדמית רצינית ועניינית.

הערת סיום של סטודנטית לעבודה שהוגשה במסגרת תואר שני: "היה לי כיף לכתוב את העבודה – אני מקווה שיהיה לך כיף לקרוא (: תודה על זמנך ובהצלחה לכולנו!" 

זאת גם הסיבה לכך שכאשר הציונים אינם תואמים את הציפיות שלהם, הם נוטים להיעלב ורואים בזה כפגיעה אישית - מעין חוסר חברות וחוסר חום אנושי מצד המרצה. הם גם מרבים להתלונן על ציון נמוך בנוסח "אבל השקעתי", כאילו הצלחות בתחומים הללו נמדדות על פי השקעה בלבד, בדומה לגן ולבית הספר (להרחבה בנושא זה ראו: "אל תחפרו לי - לימודים בעידן הגוגל")

"הבטחתם לי"

לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"ד, פרסם Ynet סדרת מאמרים שעסקה באכזבה של צעירים מהתואר האקדמי, שלא קונה להם כביכול משכורת גבוהה ואפילו לא עבודה יציבה, כפי שציפו.

אין ספק שיש בקובלנות שביטאו הצעירים הד למשבר הכלכלי המעמיק ואולי גם מחאה מוצדקת על שוק מניפולטיבי ונצלני, שזורק אותם לעתיד מעורפל. אבל המחאה הזאת, ובעיקר הדרך שבה היא מנוסחת ("הבטחתם לי" ולא קיימתם, ולכן אני תקוע), משקפת גם תובענות נרקיסיסטית, ובעיקר תפיסה נאיבית כאילו החיים מתנהלים על פי תוכנית בהזמנה. הלוא בגיל הזה אדם בוגר אמור לעשות החלטות מושכלות בעצמו ולהגשים את שאיפותיו בדרכים עצמאיות, גם אם הן לא תמיד קלות להשגה וגם אם השוק לא תמיד מסביר פנים ומערים מכשולים על הדרך.

צעירה כותבת ב-Ynet: "אז איך זה שאנחנו לא מצליחים? איך זה שאנחנו נחשבים ליותר מוצלחים אבל לא מצליחים? בא לי להגיד שאתם אשמים. גדלנו על ברכי דור האיקס. שלחתם אותנו ללמוד באקדמיה, גידלתם אותנו בידיעה שתמיד יהיה לנו לאן ליפול, שיש לנו רשת ביטחון מהעולם, שאותו אגב, אמרתם לנו לצאת לטרוף. הוא פתוח בפנינו ונוכל לעשות מה שנרצה, להיות מי שנרצה, והעולם - הוא יישב לו רגל על רגל וימתין לנו בעודו מתחמם לאטו. וראו זה פלא, לעולם יש תכניות משל עצמו".*

אפשר שמסתתר כאן מרכיב ילדותי נוסף: תמימות והיעדר ביקורת כלפי מיתוסים של הצלחה. דור שגדל על פרסומות משטות ובעיקר על תרבות האינסטנט מצפה להגיע להצלחה מיידית וללא מאמץ גדול.


דכדוך דורי

בראיונות שערכנו עם מבוגרים, שבאים במגע עם צעירים בני ימינו (הורים, מורים, מעסיקים, יועצים, מטפלים ועוד), חזרה ועלתה הטענה שהם מאושרים ושמחים רק למראית עין. רבים תיארו אותם כנתונים למצבי רוח משתנים וכמי שחווים לעיתים קרובות תחושות של ייאוש וחוסר טעם בחיים. רבים הדגישו שהפנים הנפולות של הצעירים הללו מחזקים אצלם את הצורך לגונן עליהם, לשמח אותם, לסייע להם ולהפיח בהם רוח של אופטימיות.

אין אדם שלא חש מפעם לפעם בחייו דכדוך וייאוש קיומי. משברים, אכזבות ואובדן מולידים דיכאון, שעוצמתו ומשכו משתנים בהתאם לאדם ולנסיבות. לכן ההבחנה בין דיכאון קליני (Clinical depression או Major depressive disorder, בקיצור MDD) לבין דיכאון חולף אינה חדה ופשוטה. למעשה אין כאן תופעה דיכוטומית אלא משהו שיותר יושב על רצף ונע בין דכדוך קל לדיכאון פתולוגי. רוב האנשים מצליחים להתמודד עם מצבים כמו פיטורים, פרידה או תאונה ולנהל חיים תקינים. אבל יש דיכאונות קשים וארוכים, שמהם קשה להיחלץ.*

ההיסטוריה של הדיכאון לא מתחילה בימינו.* עם זאת, כמה מחקרים רחבי-היקף מראים כי שיעורי הדיכאון הכלליים (מכל הסוגים) בעולם עלו בעשורים האחרונים. רוב הבעיות שדווחו במחקרים היו קשורות לאירועים של מחלה, קושי בקבלת טיפול רפואי, חשבונות שנערמו על השולחן, אבטלה ומערכות יחסים רומנטיות בעייתיות. ההערכה הרווחת היא ש-20–30 אחוזים מכלל האוכלוסייה המערבית סובלים בשנים האחרונות מדיכאון שהוא מעבר לסביר. עד שנת 2020 צפוי הדיכאון להגיע למקום הראשון ברשימת המחלות שגורמות לאובדן ימי עבודה.*

השאלה המסקרנת בהקשר הזה היא האם מדובר בעלייה בדיכאון, שמקורה במודעות גבוהה יותר ובאבחון קליני מדויק יותר, או שהחיים המודרניים נעשו פשוט מדכאים יותר. קשה מאוד לדעת מי מבין הגורמים דומיננטי יותר, אבל אפשר לשער בבטחה ששני הגורמים הללו גם יחד משפיעים על העלייה הכללית בשיעור האנשים המדוכאים או המדוכדכים. בהנחה שהדיכאון אינו תולדה רק של גורם ביולוגי, צריך לחפש את הגורמים בשינויים תרבותיים שהתרחשו בתקופתנו. חוקרים הציעו כמה גורמים משלימים:

העלייה הגדולה בתוחלת החיים מטיבה עם האדם אבל גם פוגעת בו, שכן זִקנה ארוכה מגדילה את פוטנציאל הדיכאון. במקביל, תהליך התפרקות הקהילה התומכת מפקיר את האדם לעולם של בדידות, ניכור וחדלות אונים. גם העלייה בשיעורי האנשים שחיים ללא בני זוג מגדילה לחצים, בדידות וחוסר ביטחון עצמי. נוסף על כך, ניתוקו של האדם המודרני מ"המצב הטבעי", כלומר מהמשפחה ומהטבע, יוצר חיים שאינם בריאים מבחינה נפשית. המגורים בבתי דירות המתנשאים מעל פני הקרקע עם שכנים לא מוכרים, הניידות באמצעות מכוניות אטומות ורכבות אנונימיות, האוכל והלבוש המתועשים – כל אלה ודברים רבים נוספים מרחיקים אותנו מהשורשים והופכים אותו ליצורים מכאניים, אדישים ולכן גם מדוכדכים.*

העלייה בשיעור ההתמכרויות לאלכוהול וסמים מפילה אנשים לבור של רגשות שליליים, והשעבוד לעבודה ולצריכה חומרית ותקשורתית הופך אותנו לאנשים כפייתיים ולכן גם דיכאוניים.* מנגד, העלייה בשיעורי הפיטורים, ברמת האבטלה ובחוסר היציבות הכלכלית מותירה את חותמה ומשפיעה לרעה על מיליוני אנשים.*

התקפות הטרור הרצחניות של האסלאם הקיצוני ושל מטורפים אחרים, המאפיינות את העידן שלנו, מפילות אימה וחרדה מתמדת,* ואליהן נוספת החשיפה התקשורתית האינטנסיבית לאסונות ולטרגדיות שיוצרת פסימיות ומרגילה אותנו לחיות בכאב יומיומי.

קצב החיים המודרניים מלחיץ. עוד לפני שהסתגלנו לשינוי (ערכי, טכנולוגי ואחר) וכבר השינוי הבא בפתח. הדבר יוצר תחושת חוסר ביטחון וחוסר ודאות ומגדיל את רמת הדיכאון. גם פיתויי הפנאי האינסופיים פועלים כמכבש רגשי עלינו. סרן קירקגור, מאבות האקזיסטנציאליזם, טען כי הרדיפה אחרי הנאות העולם היא חסרת תוחלת, ועל כן סופה להביא לידי ייאוש. לא בכדי יש התולים את סיבת הדיכאון בשובע ובשעמום. אנשים בעולם העתיק היו כה טרודים בהישרדות יומיומית, שהם פשוט חיו, בלי ציפיות, ולכן גם ללא מפחי נפש רבים. אפשר לומר שלא היה להם זמן להיות אומללים. לנו יש. אחרים גורסים כי דווקא הפיכחון המודרני מדכדך. אולי מוטב להיות פרה מאושרת מאשר סוקרטס אומלל. אכן, יש בינינו לא מעט "אידיוטים מאושרים" מכל הסוגים והמינים, אף שדומה שהאושר שלהם שטחי. באופן כללי האבולוציה החברתית הופכת אותנו ליצורים אינטליגנטיים יותר ועיוורים פחות. המודעות לא בהכרח מאמללת, והעצב לא חייב להיות היפוכו של האושר, אך המחיר הוא הסרת הקסם הנביאי מהעולם, קושי בהדחקה ועלייה בדכדוך.

מתוך מלך החומוס ומלכת האמבטיה: "כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר. אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. איך מגיעים לזה, קיבינימט?".*

כיוון שדור ה-Y נולד לתוך כל אותם גורמי דיכאון חדשים שתוארו לעיל, אפשר לשער שרמת הדיכאון הכללית שלו תגדל בהשוואה לדורות קודמים. ואכן, בדורות האחרונים נפוץ הדיכאון בגילים צעירים יותר ומגיע אפילו לשחר הילדות.*

בשנת 2006 פירסם מגזין 'טיים' כתבה על הדיכאון של בני נוער. בכתבה הוצג סקר של הממשל, ששאל תלמידי תיכון האם בשנה האחרונה הם "הרגישו עצובים וחסרי תקווה כמעט כל יום במשך שבועיים או יותר ברצף, עד שהפסיקו לבצע חלק מפעילויותיהם הרגילות" (הגדרה מקובלת לדיכאון). מספר מדהים של 29 אחוזים מבני הנוער בכלל ו-36 אחוזים מהבנות בפרט השיבו בחיוב על השאלה הזאת.* אמנם לא סופקו נתונים השוואתיים, אבל סביר להניח ששיעור כה גבוה הוא תופעה חדשה.

על פניו זה נראה מוזר שבני דור ה-Y סובלים היום כל כך. הרי יש להם כל כך הרבה יתרונות שלא היו בדורות קודמים: תקשורת משוכללת (סלולרי, טלוויזיה רב ערוצית, אינטרנט), מצאי בידור אינסופי, פתיחות דמוקרטית וחופש אישי גדולים מאי פעם, רמת חיים גבוהה (חרף כל הקשיים), הורים תומכים ועולם גלובלי שפותח גבולות ואופקים. אבל אולי זה בדיוק שורש הבעיה.

להערכתנו חברו כמה גורמים שמגדילים את פוטנציאל הדיכאון והדכדוך של הדור הזה:

תנודות במצב הרוח

זה דור ילדותי יותר ולכן נתון יותר ל"מודיות". שכיח לראות אותם מצד אחד חוגגים בפרץ של שחרור ואושר בפאבים ובמסיבות ומצד שני שקועים בדכדוך בשל מצוקות הקיום.

החיים בישיבה

זה דור פעיל פחות מבחינה גופנית. תנועה וספורט הם קריטיים לבריאות גופנית ונפשית כאחד. העיסוק בספורט לא רק שעוזר לצמצם את הנזק שגורם הלחץ הנפשי, אלא שהוא מפחית נקודתית את הסטרס על ידי שחרור אנדורפין, מרגיע ויוצר שקט נפשי.

לבד בדד 

שיעור הרווקות הגבוה במיוחד בקרב בני עשרים ובני שלושים בדור הזה תורם לדכדוך.

עושים הכול ולא כלום

פסיכולוגים מצביעים על תופעת ה"מולטי טסקינג" (הצורך לעשות כמה פעולות במקביל) ועל היעדר ריכוז כגורמים שיכולים לפגוע באושר ולהגדיל את פוטנציאל הדכדוך.* טבעי איפה שהדור הדיגיטלי ביותר בעולם יהיה גם המדוכדך ביותר.

הדכדוך הכלכלי

בניגוד להוריהם, שגדלו בזמן של צמיחה, דור ה-Y נקלע למשבר כלכלי גלובלי עם כניסתו לשוק העבודה. סקר שנערך על ידי אגודת הפסיכולוגים האמריקנית ב-2012 מצא שבני דור המילניום חווים רמות לחץ גבוהות יותר מבני הדורות שקדמו להם. הייאוש של הדור הזה מוסבר בחובות הגדולים של הסטודנטים ובקושי למצוא משרה מפרנסת ולרכוש דירה שהולמת את ציפיותיו הגבוהות.*

החיים כסרט אימה

דור ה-Y הישראלי נחשף בילדותו למראות טראומטיים (בעיקר דרך התקשורת) והדבר יצר אצלם תחושות של חוסר אונים, פסימיות, חרדה ודיכאון.*

צעירה בת 28: "הדור שלנו הוא דור חרדתי. זה ברור. כל יום קוראים על דברים מחרידים. פשוט נורא לחיות פה!!!"

סף שבירה נמוך

זהו דור שמצד אחד נתון בלחצים אדירים להצליח (חברה הישגית ואינדיבידואליסטית) ולהגשים את עצמו ומצד שני חסר עצמאות ובעל חוסן נפשי נמוך (בין השאר בשל גוננות היתר של הוריהם). באופן כללי נמצא מתאם בין רמת החוסן האישי והקהילתי לבין שיעורי הדיכאון.*

הדיכאון כציפייה שמגשימה את עצמה

החשש הילדותי מפני ההתבגרות והרצון שהסביבה (בעיקר ההורים) ימשיכו לגונן עליהם יוצר מעין דיכאון מלאכותי, שהוא במקרים רבים מניפולטיבי (באופן מודע ובלתי מודע). כלומר הוא מגדיל את הצורך של ההורים לגונן על ילדיהם.*

רק בעצמי לעסוק ידעתי

קשה להימנע מהתחושה שיש אלמנט מעט נרקיסיסטי (שגם הוא ילדותי) בדיכאון, כלומר עיסוק וחיטוט בלתי פוסק בעצמי. אדם שמרוכז בעצמו נעשה שבוי בכאביו. העיסוק בעצמי ולא בזולת משבש גם את התפיסה הפרופורציונית של החיים.

בלוגר צעיר: "באמת שהעולם הזה דינמי וכמה שנים אחרי כך גיליתי כמה שזה משעמם אותי לשבת כל היום מול מחשב. נמאס לי סופית מהעולם הזה של תוכנה, בניית אפליקציות, סטארט-אפים, הון סיכון וכל המילים הגדולות האלה. במשך שנתיים שלמות לא עשיתי כמעט כלום, סוג של דיכאון."*

בלוגר צעיר: "ועכשיו אחרי חיפוש עצמי ממושך הבנתי מה אני רוצה לעשות, לכתוב סיפורים של אנשים. אני מאוד נהנה להקשיב לסיפורים, להקליט אותם, לכתוב אותם. דברים שנוגעים בי, שמרגשים. וככה הבנתי שהכיוון החדש שלי הוא לאסוף סיפורים להקליט אותם ולכתוב אותם."*

יתר על כן, הרגישות לזכויות האדם אמנם עולה עם השנים, אבל האחריות לגורלו של הזולת יורדת. מתחת למעטפת הנחמדות, החברה הפוסט-מודרנית היא ביסודה חומרנית, שטחית וסוציומטית. כיוון שהאושר האישי מושתת על חיים בעלי תוכן רוחני ומוסרי, אנחנו כולנו, ובעיקר הצעירים, נעשים בהדרגה מרי נפש. מסתבר שהחברה החופשית המירה את הדיכוי של העולם הישן בדיכאון.

הריקנות שבשפע 

זה דור שגדל בתרבות השפע ולא ידע מחסור, לכן המוטיבציה שלו לשנות את העולם נמוכה יותר ואיתה גם נחלשת חדוות החיים.

אין כבר מה לחדש

הוריהם של ה-Yניקים חוללו את מהפכת המחשב ששינתה את העולם ללא הכר. לדור שבא אחריהם כבר אין את הריגוש של כיבוש פסגות חדשות – של יזמות בקנה מידה היסטורי. עליהם גזר שר ההיסטוריה להרחיב את הקיים ותו לא. יתרה מזאת, בעולם של תעשיות ענק זריזות, גם אם כבר חשבת על משהו חדש, סביר להניח שמישהו אחר הקדים אותך וגייס את המשאבים הנחוצים. זאת תחושה מייאשת שמייבשת את התשוקה ליזום.*

מהנדס בן 64: "כשאני מתבונן באנשים הצעירים האלה לבי נכמר. כל כך קשה היום לפרוץ! יש המון צעירים מוכשרים בכול מקום ואינספור יוצרים ויצירות מתפרסמים ומופקים כול יום וכול שעה. זה זרם בלתי פוסק שמשאיר אותך בפה פעור. בשלב מסוים אתה מחליט להיות צופה ולא משתתף כמו אצלנו הזקנים. העייפות וחוסר האונים נופלים עליך ומשתקים אותך.
כשהייתי בגיל זה, בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, הארץ הייתה יחסית חדשה, העולם היה רחוק והיה לאן לשאוף. רצינו לגלות יבשות חדשות והיו כאלה שבאמת גילו. היום אפילו לנסוע לדרום אמריקה ולמזרח הרחוק זה כבר לא מעניין וקוסם. מה כבר תגלה? מה תספר לחברים שלך בבית?"

דיכאון הפייסבוק

דוח של האיגוד האמריקני לרפואת ילדים שפורסם ב-2013 קובע כי הצעירים המחוברים לרשתות החברתיות עלולים לסבול מתופעה חדשה המכונה "דיכאון פייסבוק": צעירים הסובלים מבידוד חברתי או מחרדה, מחפשים קשר באינטרנט ומשווים ללא הפסק את מספר החברים ואת הסטאטוס שלהם לאלה של חבריהם. כל כישלון רק מקצין את תחושותיהם הקשות.*

הדשא של החבר

הרשתות החברתיות מבליטות את ההצלחות ואת ההנאות ופחות את הקשיים והכישלונות. כך נוצרת תחושה מדומה ומעיקה ש"כולם חיים טוב חוץ ממני".*

אופטימיות לא זהירה

באופן פרדוקסלי סקרים מגלים כי בני דור ה-Y שופעים אופטימיות.* מזרחי, 20.2.2013. אפשר להסביר את הממצא הזה בנטייה של צעירים להשלות את עצמם לגבי עתידם ובמתח שמתקיים אצלם בין ציפיות גבוהות – ילדותיות בעליל – לבין המציאות שלא עומדת בציפיות ומביאה אותם לאכזבה גדולה ולעיתים גם להתרסקות נפשית.*

(לא) יכולים לעשות הכול

כשילדי דור ה-Y היו קטנים, הוריהם הבטיחו להם שהם מיוחדים ו"שיוכלו להיות מה שהם רק רוצים". כיוון שהמציאות שונה בדרך כלל מההבטחות היא יוצרת מפחי נפש.*

דיכאון של אופנה

כמה מהמרואיינים שלנו טענו כי הדיכאון הפך בדור הזה לסוג של טרנד – באופנה ובמוזיקה.* גיבור התרבות הראשון שעשה בזה שימוש היה הזמר אביב גפן. מוטיב הסבל והדיכאון בלט בפזמונים שכתב ובראיונות שהוא העניק לתקשורת, וסייע לו לעצב תדמית מושכת בקרב צעירי דור ה-Y.

יתרה מזאת, דור ה-Y גדל בתקופה שבה קל יותר להודות בדיכאון. גם התרופות האנטי-דיכאוניות השילו את הסטיגמה ונעשו נגישות יותר.*

מצד אחד, התרופות שיפרו את חייהם של אנשים רבים ושיחררו אותם מכבלים מכבידים. מצד שני, בעידן שבו כדורים נגד דיכאון מקבלים מעמד של ויטמינים, להיות צעיר ומדוכא זה כמעט "נורמאלי" ואפילו סקסי.

יש הטוענים כי לרופאים יש "יד קלה על ההדק" בכל הנוגע לרישום תרופות נגד דיכאון.*

על פי תפיסה זו, הטיפול התרופתי נגד דיכאון הוא ביטוי לתרבות האינסטנט המערבית - שמפיצה את האשליה שאפשר להקל על סבל נפשי בזמן ובמאמץ מינימליים.* למרבה הצער, הראשונים שהולכים שבי אחר הפיתוי הם הצעירים. התקווה שלהם להעלים את הסבל ולגעת באושר היא גם המאיץ להתרסקותם.

הגוזלים מסרבים לעוף מהקן

דור הבומרנג

תהליך הניתוק ההדרגתי בין הורים לילדיהם קשה לשני הצדדים, אבל דומה שבחברה המודרנית הקושי גדל, כיוון שהילדים מאחרים להינשא ותלותם הרגשית והכלכלית (גם בשל צרכים מתרחבים) גדלה.

המעבר לדירה נפרדת שיקף במשך שנים שלב בלתי נמנע ואף רצוי בתהליך הבגרות. החברה המערבית ציפתה מהאדם הבוגר לבנות לעצמו חיים עצמאיים, בין השאר בתוך משק בית עצמאי המתקיים בדירה נפרדת. תהליך הניתוק הפיזי מתחיל הרבה לפני שהצעירים עוברים לדירה משלהם (בדרך כלל שוכרים קודם דירה). למעשה, כבר בגיל הילדות מפעילים הילדים אמצעים מודעים ובעיקר בלתי מודעים מגוונים כדי להכין את עצמם לניתוק הכואב. למשל, באמצעות מריבות על דברים פעוטים וחסרי ערך לכאורה וסירוב "למלא פקודות". אלילי נוער, כגון כוכבי מוזיקה וספורט או דוגמנים, המהווים מודל להערצה לבני טיפש-עשרה, מהווים לעיתים סוג של תחליף אם או אב. גם אהבות בוסר וחצי בוסר מתפקדות במקרים רבים כאמצעי ניתוק מהחיבוק של ההורים. וכמובן החבר'ה – אותם חברי ילדות שיוצרים קבוצת תמיכה חוץ-משפחתית עם קודים התנהגותיים והיררכיה פנימית.

אבל איכשהו, כל האמצעים הללו, שהיו מאוד רווחים בדורות קודמים, נחלשים בשנים האחרונות. הצעירים לא רוצים לעזוב את הבית והתוצאה היא תופעה חדשה ומעניינת: משק בית שבו הילדים חצו מזמן את גיל עשרים ואפילו את השלושים. בשלב הזה הופכת המשפחה ממסגרת של גידול וחינוך ילדים למעין קומונה של קרובים מדורות שונים. היא מכונה בספרות המחקרית "הקן הבלתי מתרוקן".

התופעה של צעירים שאינם עוזבים את הבית היתה מוכרת במשך שנים רבות בעיקר באיטליה וזכתה לכינוי "במבוצ'יוני", ובתרגום לעברית: "ילדים מגודלים".* הדמוגרפית רוסלה פאלומבה, מהמכון האיטלקי לחקר האוכלוסייה, ערכה מחקר בקרב 1,000 הורים ו-4,500 "ילדים" בני 20 עד 34 , שממנו עלה כי הבמבוצ'יוני נמצאים בכל מקום - בערים ובכפרים, במחוזות עשירים ועניים.* 80 אחוזים מהצעירים שהשתתפו במחקר עובדים, מרוויחים לא רע, אבל עדיין טוענים שהכסף לא מספיק. "הדרישות שלהם נובעות מתנאי החיים בבית. הם לא מוכנים לרדת ברמת החיים", אמרה פאלומבה בריאיון לעיתון. במילים אחרות, הם מפונקים ומתקשים לתפקד בתנאים קשים, כפי שהוריהם תיפקדו בראשית דרכם. אבל להערכתה של פאלומבה יש כאן גם סיבה דמוגרפית. פתגם איטלקי ידוע אומר: "הסיבה היחידה לעזיבת בית ההורים היא נישואים". גיל הנישואים הממוצע, שבשנות התשעים היה עשרים ושמונה, עלה בשנים האחרונות לשלושים. "זה מעגל קסמים" אמרה החוקרת, "ככל שנשארים זמן רב יותר אצל אמא, כך גם מתחתנים מאוחר יותר; כשמתחתנים מאוחר יותר גם נשארים יותר בבית ההורים."*

אבל מה שהיה טיפוסי בעיקר לאיטליה הולך ומתפשט בדור הזה למדינות רבות בעולם.* בהשוואה שנעשתה בארצות-הברית בין דור ה-X לדור ה-Y לגבי מגורים עם ההורים, נמצא ש-37 אחוזים מדור ה-Y גרים עם ההורים בהשוואה ל-12 אחוזים בלבד מדור ה-X שגרו בזמנו עם הוריהם (הנתונים על דור ה-X הם מ-1989).*

במאי 2010 פרסם הניו יורקר בדף השער שלו קריקטורה של האומן דניאל קלאוז (Clowes), שבה נראה גבר צעיר התולה את תעודת הדוקטורט על קיר חדרו. לרגליו קופסת קרטון המרמזת על חזרתו "הביתה", אחרי שרכש את התואר הגבוה. עכשיו, כשהוא הפך "רשמית" לבעל כישורי יתר (overqualified) לאינספור ג'ובים, הוא יכול לנוח על זרי הדפנה ולשוב להיות הילד של אבאל'ה ואמאל'ה בדירת ילדותו. במסדרון נראים הוריו כשעל פניהם נסוך מבט, שהוא תערובת של סיפוק, מבוכה ודאגה. עיניהם כמו תוהות: "אז מה יהיה עכשיו?"*

בא