דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

דגל כחול לבן

דגל ישראל
דגל ישראל
צילום דליה בר אור, תועד בארכיון העיר חיפה
דגל ישראל, אחד ממאה, נתפר בליל ההכרזה על הקמת המדינה במתפרת אתא בניהול קרל יעקב בחיפה.
דגל ישראל
דגל ישראל
מירב גמליאלי, מיטל נדאף
דגל על ביתם של עולים שעלו בשנות ה-70 עלייה זו הייתה ציונית באופיה
דגל ישראל - פרט
דגל ישראל - פרט
צילום דליה בר אור, תועד בארכיון העיר חיפה
דגל ישראל תפור מאריג כותנה לבן לסדינים ומאריג כחול לחולצות - תקריב עם תווית
דגל ישראל - פרט
דגל ישראל - פרט
צילום דליה בר אור, תועד בארכיון העיר חיפה
דגל ישראל תפור מאריג כותנה לבן לסדינים ומאריג כחול לחולצות - תקריב עם תווית
דגל ישראל - תווית
דגל ישראל - תווית
צילום דליה בר אור, תועד בארכיון העיר חיפה
תווית אתא לדגל ישראל בשלוש שפות: עברית, אנגלית וערבית. תווית מקורית זו מבליטה את צורת הגג המשונן האופייני למפעל אתא
מגן דוד על דגל חובבי ציון
מגן דוד על דגל חובבי ציון
זאב ברקן
יואל רפל


נוצר ב-4/11/2013

ההצעה של הרצל

"דגל, מה זה? כלונס ומטלית אריג? לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים, ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים; זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך". דברים אלה כתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל במכתב תשובה לברון הירש (6 במרץ 1895), והם מבטאים בצורה היפה ביותר את הצורך בדגל לאומי שהיה קיים בתנועה הציונית בימי ראשיתה.

הרצל לא רק הכיר בצורך בדגל אלא אף חשב על צורתו. בספרו ׳מדינת היהודים׳ הוא מתאר את הדגל העברי – "דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה".

הצעתו של הרצל לא התקבלה. הצעה אחרת שלו לדגל לא נתקבלה גם היא, אך הפכה לבסוף לסמלו של הקונגרס הציוני. בדגל הזה, השני, הציע הרצל מגן דוד שבקצה כל אחד מששת המשולשים הקטנים המרכיבים אותו ישכון כוכב. כוכב שביעי יתנשא מעל המשולש העליון. מסתבר כי לא הרצל הגה את צורת הדגל הלאומי וצבעיו. מאליה עולה השאלה: כיצד הגענו לדגל הכחול-לבן ומגן דוד במרכזו?

סוף מעשה במחשבה תחילה

בספר במדבר (ב, ב) אנו מוצאים "איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל". אין ספק כי השימוש המקראי במילה "דגל" אינו זה המקובל בענייני מדינה של ימינו, והוא נועד לשמש כינוי אסטרטגי. פרשני המקרא בימי הביניים העידו שחיו בארצות שבהן הצבאות היו צועדים ודגל מתנוסס בראשם, "אין דגלים אלא צבאות" (שמות רבה טו, ו).  במדרש תנחומא (במדבר י) נאמר: ״׳איש על דגלו׳ – חיבה גדולה. חיבב הקדוש־ברוך־הוא את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם״. מדברי המדרש עולה ייעוד הדגל – סמל הזדהות חברתית. אך לדגל יש חשיבות לא רק
כלפי פנים, אלא אף כלפי חוץ (תנחומא שם, יא): ׳מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה׳ (שיר השירים ו, י) – קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל אומות העולם היו מסתכלין בהן ותמיהין ואומרים: מי זאת הנשקפה כמו שחר? אמרו להם האומות: ׳שובי שובי השולמית׳ (שם ז, א) מהו שובי שובי השולמית? הדבקי לנו ובואי לך אצלנו, ואנו עושים אתכם שלטונין ודוכסין והגמונים...וישראל אומרים להם ׳מה תחזו בשולמית׳ ומה גדולה אתם נותנים לנו? שמא ׳כמחולת המחניים׳ (שם). שמא אתם יכולים ליתן לנו כגדולה שנתן לנו אלוהינו במדבר, בדגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן, יכולים אתם לעשות כך לנו...? ועוד כשאנו חוטאים והוא מוחל לנו...מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וכבוד.

הרב י״ד סולובייצ׳יק נתן לדגל משמעות נוספת, הלכתית, הנקשרת בהקמת מדינת ישראל) חמש דרשות, ירושלים תשל"ד, עמ' 89): "אם תשאלוני איך אני כיהודי תלמודי, מביט על דגל מדינת ישראל ואם יש לו בכלל ערך הלכתי, אענה לכם פשוט: אינני גורס בכלל מקסם של דגל וסמלים טקסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים. ברם, אל נא נתעלם מדין בשולחן ערוך (ש"ך יו"ד שסד, יא) כי הרוג שנהרג בידי עכו״ם, קוברין אותו בבגדיו, כדי שיראה את דמו ויקום, שנאמר: ׳ונקיתי דמם לא ניקיתי" (יואל ד, כא). במילים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדגל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים (דתיים ולא דתיים) שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב.

הרב סולובייצ׳יק קובע לדגל מעמד עליון – מעמד של קדושה! לוחמי מערכות ישראל, לוחמי המחתרות וחיילי צה״ל שנפלו על הקמת מדינת ישראל, קידשו בדמם את הדגל הכחול-לבן שמגן דוד במרכזו.

ראשיתו של הדגל

היכן היא ראשיתו של דגל מדינת ישראל הכחול-לבן? בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה ישב בנימין זאב הרצל בפריז, והיה עד לפרשת דרייפוס שעוררה בקרבו את הרעיון הציוני ואת הדחף להקמת מדינה יהודית. זמן קצר לאחר מכתבו לברון הירש כתב הרצל את ספרו 'מדינת היהודים' שפורסם בשנת תרנ"ו (1896). בספרו מפרט הרצל את הצעותיו לדגל כיוון שהאמין שסביב הדגל תתגבש הגשמה לאומית בטריטוריה מדינית. הוא הבין כי  עם שאינו  לאום ואשר אין לו טריטוריה – הוא עם שמתפרק, מתבולל ונעלם. בחושו המדיני זיהה הרצל את הצורך ליצור דגל, סיסמה, שלאורם העם ילך ולמענם יהיה מוכן להיאבק כדי להשיג לעצמו מדינה וזהות. שנה וחצי לאחר מכן, במוצאי שבת, 31 באוגוסט 1897, נפתח בעיר באזל שבשוויץ, הקונגרס הציוני הראשון. לפי המסופר, ביום שישי אחר הצהריים עדיין לא הוחלט מה יהיה הדגל שיונף למחרת מעל בניין הקזינו בבאזל, שהיה אולם קונצרטים מפואר ויפהפה במרכז העיר. בסוגיית הדגל טיפל עוזרו של הרצל דוד וולפסון, שהציע(ספר הקונגרס לציון עשרים וחמש שנים לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים תרפ"ב ) כי: "הטלית בה אנו מתעטפים לתפילה יום יום, בחול ובשבת, בימי המעשה ובימי המועד – לבנה היא ופסי תכלת עוטרים אותה.  יהי נא דגלנו לבן עם פסי תכלת...עלינו להוציא את דגלנו המקופל מתיקו והיה לנו לנס וגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת ולציין בו מגן דוד". כך נברא דגלנו הלאומי.

צבעי הדגל

צבעי הכחול-לבן הם צבעי ארץ ישראל, כפי שנראתה במאה התשע־עשרה: שמים כחולים, אדמה שברובה היא חול לבן ושממה. לודוויג פרנקל, משורר יהודי אוסטרי, ביקר בארץ מטעם המשפחה הווינאית למל בשנת תרט"ו (1856) ויזם, בין השאר, את הקמת בית ספר ׳למל׳ בירושלים. בספרו ירושלימה(ירושלים  1864 (מהדורה מצולמת)), הוא כותב את השיר הבא שהוא המקור הראשון המציין, שהצבעים המסמלים את ארץ ישראל הם צבעי הכחול-לבן:

צבעי ארץ יהודה/ ועת רחשי רוממות לבו מלא/ עוטר הוא צבעי ארצו;/ עומד הוא בתפילה ועטוף הוא/ גלימה לבנה מהירה./ שולי הגלימה הלבנה/ פסי תכלת רחבים יכתירו;/ כמו מעילו של כוהן גדול/ עטור סרטים של חוטי תכלת./ צבעי הארץ האהובה הם/ תכלת-לבן הם גבולות יהודה;/ לבן הוא זיו הכהונה/ וכחולים זוהרי הרקיע.

בזיכרונותיו של מרדכי בן הלל הכהן על מסיבה שנערכה בקייב בשנת 1884 לכבוד מלאת מאה שנה למשה מונטיפיורי מסופר (עולמי, ב, תל אביב 1929, עמ' 63): "בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים – כי רבים, רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו".

כעבור שנה, בתרמ"ה (1885), כותב הרב הרפורמי ד"ר אדולף ילינק, בעקבות ועידת קטוביץ, שהוא נמנה עם ראשי מתנגדיה: "מוכרחים להתנגד בהחלט לכל אשר יאמר להעמיד את יישובה של ארץ ישראל על יסודות לאומיים...ואשר הדגל לבן-כחול יורם על אונייה, שתביא את הגולים לארץ הקודש".

מעדויות אלה, ואחרות עולה כי שתים־עשרה שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון היה מוסכם בקרב חובבי ציון שבגולה מראהו של הדגל העברי. אך לא רק בגולה, אף במושבות יהודה. ביוזמתו של ישראל בלקינד מונף בראשון לציון בקיץ תרמ"ה (1885) דגל כחול-לבן. במכתבו אל זאב דובנוב מספר בלקינד כיצד הוכן הדגל (מימים ראשונים, א׳ דרויאנוב (עורך), א,עמ' 42-41):
"יריעת אריג לבנה: שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצוותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע".

שש שנים לאחר מכן, בחורף תרנ"א (1891), נערך טקס הנחת אבן יסוד למושבת הפועלים בוואדי חנין, היא נס ציונה. בעת הטקס הופיע מיכאל הלפרין בראש פלוגת רוכבים, כולם לבושים תכלת-לבן וחמושים בחרבות וברובים (מ.סמילנסקי,נס ציונה – שבעים שנות חייה, תל אביב 1953, עמ' 40  ). "לא בכסף וזהב נגאל את ארצנו", אמר מיכאל הלפרין, "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". ובאותה עת שלף מתחת אדרתו מוט עץ ארוך ובד כרוך סביבו. "אחים", קרא מיכאל, "הדגל הכחול-לבן הוא הדגל העברי שלנו. צבע התכלת הוא כצבע השמים של ארצנו, והצבע הלבן הוא כטוהר אמונתנו. כאן תקום מדינה עברית וזה יהיה דגלה".
שנים רבות הניפו את הדגל הכחול-לבן אך לא הוענק לו מעמד רשמי. התנועה הציונית הקדישה לשאלת הדגל דיון מיוחד רק בקונגרס השמונה־עשר שנערך ב־1933. למעמד רשמי ומחייב זכה הדגל רק בעת החלטת מועצת המדינה הזמנית (פרוטוקול מועצת המדינה הזמנית 28.10.1948). באותה ישיבה אמר שר הדתות הרב יהודה ל׳ הכהן פישמן (מימון): "לדידי נתקדש דגל זה במסורת עתיקה מאז – תכלת ולבן...דוד וולפסון הציע זאת (את הדגל) על יסוד צבע הטלית שהיא תכלת ולבן, ואני חושב שיש לקבל את ההצעה עם התוספת של מגן דוד, שנתקדש גם הוא במסורת ישראל".כפי שמצאנו, דגל הכחול-לבן ומגן דוד במרכזו היו מוכרים שנים לא מעטות לפני הקונגרס הציוני הראשון.

פסי הדגל

מהו מקור הפסים בטלית, שעברו מהטלית אל הדגל הלאומי. בספרו ׳הסידור והתפילה׳ כותב הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ (תל אביב 1994, עמ' 429): ״מבחינת המבנה והשימוש דומה הטלית לבגדים שהיו מצויים באותה עת (ימי שלטון רומא בא״י) בעמים אחרים בארצות הים התיכון. הרב פרופ׳ דניאל שפרבר התחקה אחר מקור הפסים בטלית. לדעתו,( מנהגי ישראל, ה, ירושלים תשנ"ה, עמ' רז) ״מקור הפס הצבעוני הוא בטוגה של הסנטורים –Latus Cavus  –ברומא. אף היהודים היו מעטרים את בגדיהם בפסים אלה, כפי שידוע לנו ממצאי מערות מדבר יהודה ופרסקו של בית הכנסת בדורה ארופוס". הממצאים במדבר יהודה הם מהימים שלאחר מרד בר כוכבא. ׳דורה ארופוס׳ הוא בית כנסת מהמאה השלישית ששרידיו נמצאו במדבר הסורי. סביר להניח שהנוהג ללכת בבגד שעליו שני פסים היה מקובל בקרב האוכלוסייה היהודית שחייתה ברומא באותה עת, ואף בקרב האוכלוסייה היהודית שחייתה בארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון רומא ואחר כך ביזנטיון. הקרבה לשלטון השפיעה אף על סגנון הלבוש, ומכאן, לדעת שפרבר, מקור הפסים שעל הטלית.

מגן דוד

מגן דוד הוא הסמל הלאומי של עם ישראל ומדינת ישראל. במקורו אין זה סמל יהודי כלל והוא מוכר בתרבויות שונות בתקופות שונות. פרסום רב קיבל המגן דוד בתקופת השואה, כאשר מיליוני יהודים בערים, בגטאות, במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה חויבו לשאת על בגדם אות קלון שהיה סימן זיהוי מיוחד. מגן דוד צהוב – הטלאי הצהוב. עם הקמת המדינה נבחר המגן דוד כסמל צה"ל – צבא הגנה לישראל. מגן דוד הצבוע בצבע אדום הוא סמל ארגון ההצלה של מדינת ישראל.

מגן דוד הנו מבנה שבו מונחים שני משולשים שווי צלעות זה על גבי זה, ויוצרים דמות של כוכב בעל שישה קודקודים (Hexagram). המשולש העליון – חודו כלפי מעלה, והמשולש התחתון – חודו כלפי מטה. המבנה הפנימי של הכוכב הוא של שישה משולשים שווי צלעות המחוברים לצלעות המשושה. צורתו של המגן דוד נתגלתה גם בטבע – בכתר פרי הרימון, אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וכן במבנה עלי הכותרת של פרח השושן הצחור.

המושג והשם מגן דוד מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי (פסחים קיז ע"ב) כשם של תפילה לאחר ההפטרה, "ברוך אתה ה' מגן דוד". המסורת היהודית מספרת, כי המלך דוד נשא מגן דוד על בגדיו. בימים עברו נודע המגן דוד בשם "חותם שלמה"( ג׳ שלום, מגן דוד:תולדותיו של סמל, עמ' 27, 34-33 (וכן במקומות רבים נוספים בספרו); ר׳ מילשטיין (עורכת), קטלוג  תערוכת 'חותם שלמה',ירושלים תשנ"ה  עמ׳ 58-55) וייחסו אותו לשלמה המלך, שהורישוֹ לחכמים המבקשים להגן על הבריות מפני רוחות רעות. דעה אחרת, המבקשת לקשור את דוד המלך ואת המגן דוד, מוצאת סימוכין בנבואת ישעיהו למלך ישראל "חוטר מגזע ישי" (ישעיה יא, א). על פי דעה זו ששת הקצוות מסמלים את ששת התארים שנתן ישעיהו (יא, ב) למשיח בן דוד "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'".  

דורות רבים שימש המגן דוד בתור קישוט הן אצל לא־יהודים והן אצל יהודים. מגני דוד(אנציקלופדיה עברית, ערך:מגן דוד, כב, תשכ"ט 1969, עמ' 150) חקוקים על אבן נמצאו מתקופות קדומות כמו בתל מגידו המקראי ובירושלים של תקופת בית שני. בתקופות מאוחרות יותר שימש המגן דוד אצל היהודים לעיטור בית הכנסת וכליו, על הקירות החיצוניים והדלת וכן היה רקום על פרוכת ארון הקודש ומפת הדוכן, והופיע על מצבות וסמלי משפחה.

ציורי מגן דוד נמצאו על כתבי יד מהגניזה הקהירית. ידוע מכולם הוא 'קודקס לנינגרד' (כתב היד העתיק ביותר שכולל את כל התנ"ך) משנת 1008 ובו מצויר מגן דוד. בספרי קבלה מימי הביניים מופיע המגן דוד (ראה אצל פרופ' ג׳ שלום על הוויכוח סביב המגן דוד בספר 'אשכול הכופר' לקראי יהודה בן אליהו הדסי). הרמב"ם במאה השתים־עשרה פוסק שאסור לצייר מגן דוד בין המילים שבמזוזה. מעצם ההערה ניתן ללמוד כי מנהג כזה היה קיים באותם ימים (ג׳ שלום, שם, עמ׳ 36 ).

במאה הארבע־עשרה (1354) התיר הקיסר קארל הרביעי לקהילת פראג לקבוע מגן דוד על דגלה.( ג׳ שלום, מגן דוד:תולדותיו של סמל, עמ' 49) הייתה זו הפעם הראשונה שהמגן דוד שימש סמל יהודי מובהק. עם התפתחותם של בתי הוצאה לאור יהודיים היה המגן דוד סמל מסחרי של רבים מהם בערים השונות של אירופה. במאות השש־עשרה-שבע־עשרה אפשר למצוא מגן דוד בהקשר לנושאים יהודיים שונים. כך, למשל, על מצבתו של אדם בשם דוד צויר מגן דוד. ידועה מצבתו של האסטרונום, הגאוגרף וההיסטוריון דוד גנז (1613-1541) בבית הקברות העתיק בפראג שעליה נחקק מגן דוד כשם אחד מספריו. התקבלותו של המגן דוד כסמל לעולם היהודי נמשכה מאות שנים ובמאה התשע־עשרה הוא היה לסמל היהודי המוכר ביותר. על משמעותו של המגן דוד כותב חוקר הקבלה הנודע, פרופ' גרשום שלום שהרבה לעסוק בתולדותיו של סמל זה. במחקר שפרסם בתש"ט (תולדותיו של סמל, לוח הארץ, תש"ט 1949 ,מחקרו של פרופ' שלום ראה אור במהדורה חדשה, בשם – מגן דוד: תולדותיו של סמל, עריכה מדעית: ג׳ חזן-רוקם, הערות: ש׳ צוקר, עין חרוד  2008) כתב: 'יהודי תקופת האמנציפציה ביקשו סמל ליהדות, כשם שראו לעיניהם 'סמל הנצרות' בכל מקום. אם היהדות אינה אלא 'דת בני משה' ראוי שגם לה יהיה סימן הכר בולט ופשוט כלשאר הדתות. הקריֵרה הנהדרת והריקנית של המגן דוד במאה התשע־עשרה מסימני ההגיון היהודי יש בה. כאשר נבחר המגן דוד הוא הפך להיות מוסכם על הכל. מצד אחד היה נפוץ ומצד אחר היה חסר משמעות דתית. חסרונו נעשה מעלתו ואין בו זכר לעבר אלא תקווה לעתיד".
בסוף מאמרו שבו סיכם את תולדות המגן דוד, כתב גרשום שלום: "יותר משעשתה הציונות להקנות קדושה של סמל אמיתי למגן דוד, עשה אותו רשע שקבעו לאות קלון למיליוני בני עמנו...בסימן זה נהרגו ובסימן זה עלו. ואם אמנם יש קרקע המצמיחה משמעות לסמלים, הריהי כאן. אפשר לטעון: הסימן בו הלכו אל הכליה ואל חדרי הגזים, ראוי להחליפו בסימן של חיים. ואפשר לטעון להפך: הסימן שנתקדשו בימינו בייסורים ועינויים, ראוי הוא שיאיר דרך החיים והבניין. ירידה צורך עלייה היא, ובמום שפלותו שם אתה מוצא גדולתו".


מילות מפתח

מגן-דויד | הרצל | הרב-סולובייצ׳יק | טלית | דוד-וולפסון | הקונגרס-הציוני-הראשון | סמלים-לאומיים | מרדכי-בן-הלל-הכהן | חובבי-ציון | הרב-שטיינזלץ | גרשום-שלום

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.