דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 65 מדרגים

מחקר דור ה-Y: על בוגרים ושקרים

עוז אלמוג, תמר אלמוג

המאמר פורסם בהד החינוך, פברואר 2013, כרך פ"ז, גיליון 4, עמודים 60-63


נוצר ב-3/14/2013

מהי דמותו/ה של בוגר/ת מערכת החינוך בישראל? את התשובה לשאלה הזאת לא תקבלו באמצעות ממוצע מבחני הבגרות או הפסיכומטרי. גם מבחנים משווים בינלאומיים לא יעזרו. כי התשובה הזאת נלחשת מפה לאוזן, בין מרצים במוסדות להשכלה גבוהה, והיא עגומה, עגומה מאד. היא נלחשת כי הלחישה היא סוג של הכחשה, ומשום שהאמת מטלטלת מדי ובעיקר עלולה לחשוף את השקר המוסכם, שהבוגר שמגיע אלינו מהתיכונים הוא באמת בוגר ומשכיל, ומוכן ללימודים גבוהים, ורוצה ללמוד ולהעמיק.
האמת המרה היא, שהוא לא כזה, כלומר הרוב אינם כאלה. הוא/היא רוצה בעיקר תואר, מהר ובהשקעה מינימאלית. אם אתם מבקשים את כל האמת, נאלץ להודות, שאחרי שהוא לומד אצלנו שלוש שנים, הוא עדיין לא בוגר, למרות שבתעודה שאנחנו מעניקים לו כתוב "בוגר אוניברסיטה".

אז נכון שהבוגרים שלנו למדו קורס או שניים וקראו דף או שניים, אבל הם אינם משכילים במובן העמוק של המילה, אינם סקרנים, חסרי הרגלי למידה יסודיים, ובמקרים רבים גם אינם מוכנים לחיים העצמאיים בכלל ולשוק העבודה בפרט. זו גם אחת הסיבות לכך שפרק הזמן שבין סיום הלימודים האקדמיים לבין "ההסתדרות בחיים" (עבודה ופרנסה יציבה, מגורים עצמאיים, הקמת משפחה וכו') הולך ומתארך בשנים האחרונות. זה דור הביניים והבינתיים, ואנחנו באקדמיה רק מאריכים את הבינתיים הזה, שמשבש להם ולנו את החיים.

האם אנחנו מגזימים? האם ההכללה הזאת (מובן שיש יוצאים מן הכלל) עושה עוול למציאות? כאשר תקראו את הממצאים בספרנו, שמשרטט את דיוקנו של דור ה-Y הישראלי (ייצא לאור בראשית השנה הבאה) תוכלו לשפוט בעצמכם. בינתיים נשתף אתכם בכמה תובנות שעלו עד כה מהמחקר. אבל קודם לכן, כדאי לשאול: מדוע האקדמיה טומנת את ראשה בחול? מדוע אנחנו לא מודים בפני עצמנו ובפני אחרים שיש בעיה?
ראשית, בגלל שמעולם לא מדדנו השכלה רחבה, כל שכן כישורי למידה, עם סיום התואר הראשון. למעשה אין שום בקרה שיטתית על איכות בוגרי האוניברסיטה ועל המשקעים האינטלקטואליים שלהם. פה ושם ישנם חוגים שעורכים מבחני בקיאות כלליים (למשל, החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב) או מבחני דרוג לתואר שני (למשל, החוגים לפסיכולוגיה). כמו כן, נהוגים מבחני כשירות מקצועית במספר גילדות מקצועיות (למשל, הבחינה הממשלתית לקראת סטאז' ברפואה או מבחן לשכת עורכי הדין). אך הם יוצאי הדופן ובכל מקרה אינם בודקים השכלה רחבה, בשלות אינטלקטואלית ורגשית ובוודאי לא כישורי למידה, ניתוח, עיבוד מידע ושפה. לו היינו בודקים את כל אלה, קרוב לוודאי שהציבור היה מזדעזע מהתוצאות.

הסיבה השנייה להכחשת המציאות היא התלות הגוברת שלנו בסטודנטים למחייתנו. כיוון שהתקציב של המוסדות להשכלה גבוהה נקבע בעיקר על פי מספרי הסטודנטים שהם מגייסים, התחרות בשוק ההשכלה נעשתה פרועה. נורמה שנוצרה בשל נסיבות אלה, שצריך לחזר אחרי סטודנטים, לרפד אותם בהטבות, להשביע את רצונם ולהיזהר מלהרגיז אותם. הפחתנו את מטלות החובה הלימודיות (חומר קריאה בכלל ובאנגלית בפרט, נוכחות, תרגילים וכו'), יצרנו אינפלציה של ציונים, והנהגנו אינספור הקלות ומחילות לאלה שאינם עומדים בדרישות הבסיס (מועדים נוספים לעבודות ולבחינות, הגשות באיחור ועוד).

אבל השקר המוסכם על מצבה של ההשכלה הגבוהה נובע מסיבה חשובה נוספת: פער דורות הולך ומעמיק. רובנו מבינים שהסטודנטים שלנו שונים, אבל עדיין לא קלטנו עד כמה. הם באמת שונים באופן משמעותי מדורות שקדמו להם ולכן יוצרים מציאות חדשה ומאיימת, שקשה לנו להתמודד איתה:
א. הם מגיעים אלינו ללא ניסיון וללא תשוקה לקרוא ספרים ומאמרים. ספר ומאמר מדעי הם מבחינתם בעיקר "חפירה" (למען האמת, בנורמות הכתיבה שהשתרשו במדע בשנים האחרונות, טקסטים רבים הם אכן "חפירה" לא קטנה). לכן הם תופשים את רשימות הקריאה בקורסים בעיקר כעונש. את העונש הזה הם עוקפים או מפחיתים באמצעות תקצירים ותרגומים. רבים מוותרים מראש על הקריאה, מתוך הנחה (מוצדקת בדרך כלל) שמשקלן של השאלות על החומר הזה בבחינה לא יהיה משמעותי. במלים יותר פשוטות: יהיה אפשר לעבור את הקורס, אפילו בציון טוב, מבלי לקרוא דבר.

ב. הם רגילים לגירוי מהיר ומתחלף תדירות. לכן ההרצאות הפרונטאליות, שהן עדיין הדפוס השכיח בלימודים האקדמאים (שיעורים רבים מועברים גם ללא ליווי מצגות מושכות), הן עבורם בחזקת שידור משעמם. אם היו יכולים, הם היו מזפזפים את המרצה ומחליפים אותו בדי.ג'יי או בברמן.

ג. הם משועבדים לעולם הדיגיטלי, ובעיקר לפייסבוק. לכן, רק לעתים נדירות הם מצליחים לרכז את מלוא תשומת הלב במרצה ובהרצאה. באופן כללי הם לא ממוקדים בעניין אחד ושונאים את השקט ואת ההגות הסבלנית שבאה מתוך ניתוק מרעשים. כדי לצלוח את השעה וחצי הארוכות של השיעור הם שולחים מסרונים ומפרסמים סטטוסים, שעיקרם עדכונים על לא כלום וקיטורים הדדיים. הם עושים זאת בין השאר משום שהם מיומנים בעבודה במקביל, בקליטה רב ערוצית ובחלוקת קשב (שהיא במקרים רבים חוסר קשב). זה דור מולטימדיאלי, שהתרגל לרפרף ולקפוץ מחוויה לחוויה ומריגוש לריגוש - צעירים חסרי מנוח, המתקשים להתרכז ולהעמיק במשהו.

ד. הם בזים להיררכיה ולסמכות מכל סוג, ולכן בטוחים שהמרצה חייב להיות החבר/ה שלהם. כך גם נראות הפניות שלהם אליו/ה, ובעיקר התלונות. באופן כללי הם מעדיפים יחס אישי, מלטף ואמפאטי, כפי שניתן להם בבית, בבית הספר ובשיעורים הפרטיים שההורים מימנו לאורך השנים.

ה. הם אינם יודעים לתפור מלים למשפטים ומשפטים לפסקאות. פסיקים ונקודות הם עבורם תופעה קמאית אנכרוניסטית, והטקסטים שהם כותבים נראים כמו אוסף של מסרונים או תגובות פייסבוק. הם מעדיפים לסיים משפט בסמיילי, גם כשהתוכן לא ממש מצחיק, לפחות לא את מי שבודק להם את העבודות והמבחנים. הם לא מסוגלים לנסח רעיון באופן קוהרנטי, כי ניסוח מצריך חשיבה מסודרת, מאמץ ויכולת מילולית. עילגותם הלשונית, בכתב ובעל פה, מדהימה, מה שמשאיר אותנו חסרי אונים. אם היינו מאפשרים להם להתבטא בערוץ לפי בחירתם הם היו מגישים לנו סדרת תמונות באינסטגרם. הבעיה היא שגם התמונות שלהם ללא פואנטה. הם מצלמים הכל.

ו. רובם בטוחים שהם נורא חכמים ונורא מגניבים, גם כאשר הם לא בדיוק כאלה. מדוע הם כל כך זחוחים? כי ההורים, המורים והחברים הקרובים והרחוקים פמפמו להם ללא הרף עד כמה הם "מאממים","מאממות", מדהימים ומדהימות.

ז. אם תבקרו אותם, בעיקר בפומבי, הם יפרצו בבכי ואחר כך גם יתלוננו לראש-החוג ולדיקן. ואם זה לא יעזור (בדרך כלל זה עוזר) אתם עלולים לקבל מייל (או מסרון) נזיפה מהוריהם. אם אינכם מאמינים שזה יכול לקרות לכם, שאלו את המפקדים שלהם בצבא. ונא לזכור: ביקורת זה ממש "לא כיף" ומי שמבקר - "לא חבר".

ח. הם אינם אוהבים לשנן חומר, לא רק משום שלא אומנו לכך, אלא גם משום שבעידן הגוגל והויקיפדיה השתרשה אצלם התפיסה שאין צורך לאגור ידע. הקלקה וגלילה כבר יביאו בזריזות את המידע המבוקש. ומה עם בדיקת האמינות? תזרמו.

ט. הם מתקשים לפתור בעיות לבד, כי מעולם לא נדרשו לזה לפני שבאו בשערי ההשכלה הגבוהה. כשהם נתקלו בקושי, לרוב עמד לרשותם "חבר טלפוני" זמין שאיתו/ה היה אפשר להתייעץ בכל עניין ובכל דילמה (בדרך כלל אלה אבאל'ה או אמאל'ה). עקרונית, הם מעדיפים שיחליטו עבורם, כי הם דור לא מרדני, שפיתח את החנדלאך לרמה של אמנות. אמנות הלחימה.

י. הם דור שחי בלהקות. הם מבלים ביחד, חושבים ביחד, מקמבנים יחד ומסנג'רים יחד את ההורים, המורים והאחרים. הם מתייעצים זה בזה ובעיקר זמינים זה לזה ומשתפים זה את זה 24/7. כיוון שהם נמנעים ככל יכולתם מלעשות דברים לבד, הם גם לומדים ביחד ומעתיקים ביחד. "אח שלי, יש לך תקציר של ההרצאות? סבבה :), ושלח גם את העבודה שקנית באתר הסמינרים".

יא. אנחנו יצאנו לבילויים כדי לטעון מצברים ולחזור רעננים לעמל היומיום. הגדרנו את זהותנו באמצעות הקריירה והשתעבדנו לעבודה ולקידום המקצועי. הם, לעומת זאת, עובדים כדי לממן את הבילויים המגוונים והיקרים שלהם. יאמר לזכותם שהם יודעים הרבה יותר טוב מאיתנו לכייף. אבל יש בעיה מסוימת עם העייפות הכרונית וההנגאובר, בעיקר כשהם נופלים עליהם ביום של לימודים. לכן הם מרבים לאחר, לא מרוכזים ולעיתים קרובות גם נרדמים בישיבה. אז מרצה יקר, דבר חלש.

יב. אנחנו התאמנו את הלימודים שלנו למערכת המוסדית, ובין השיעורים והמטלות עבדנו כדי להתקיים. הם, לעומת זאת, זקוקים לממון רב כדי לכסות את צורכיהם (סלולארי, בתי קפה, ברים, חופשות, נופשונים), ולכן נאלצים ללמוד בחורים שבין שעות העבודה. במלים אחרות, הלימודים האקדמיים הופכים מהר מאד לעבודה צדדית בחייהם. זו גם הסיבה לכך שהם מרכיבים את מערכת השיעורים של הסמסטר בעיקר על פי שיקולי תועלת, קרי: דרישות קלות, מרצים חייכנים ושעות נוחות, שאינן מתנגשות עם עבודה ובילויים.

יג. אנחנו למדנו בשיטת ה"פלט קלט", כלומר לימוד פאסיבי מפי סמכות ידע (הרצאה, ספר, סרט). הם, לעומת זאת, גדלו בעידן דמוקרטי ודיגיטאלי, שמאפשר תקשורת אינטראקטיבית. אפילו בתי הספר התיכוניים החלו ללמד בישיבה מעגלית במקום בשורות של שולחנות וכסאות. לכן הם מצפים שגם הלמידה באקדמיה תהיה אינטראקטיבית ודמוקרטית, ומעדיפים את חדרי הסמינר האינטימיים (עם השולחן המשותף) על פני האולמות.

יד. לנו היה מרחב בחירה מצומצם ולכן גם המעטנו להתלבט. העולם שלהם מכיל היצע מסחרר של אפשרויות, שהופך אותם למבולבלים - תועים בסבך הפיתויים. עבור רבים מהם הבחירה בתחום התמחות היא זמנית והדבר משפיע על תפישת הלימודים. הם יודעים שרבים הסיכויים שהם לא יעבדו במקצוע שאותו למדו, וגם אם יעבדו זה לא יהיה לטווח רחוק. חשוב לזכור: הם ממצים מהר, משתעממים מהר ומזנקים להתנסות הבאה. הם בהחלט חיים בסרט. רק שעדיין לא ברור אם מדובר בקומדיה, הרפתקאות או אימה.

טו. אותנו חינכו שיש אמת מעבר לקשת ושצריך לשאוף לגלותה או להתקרב אליה. ואילו הם גדלו בתוך קולאז' פוסט מודרני שבו "לכל אחד יש את האמת שלו". לכן הם מאמינים לאסטרולוגים ולמקובלים, כמעט כמו שהם מאמינים למדען אטום.

טז. אנחנו ידענו הרבה על מעט. הם, שנולדו לתוך מהפיכת התקשורת, יודעים מעט על הרבה (טוב, אולי לא כל כך הרבה). דברים שנראים לנו חשובים הם חסרי ערך עבורם ודברים שלהם נראים חשובים - נראים לנו כשטויות. הפער בין הדורות בכל הנוגע לחשיבות המידע בעולמנו ולאופן צריכתו מזכיר במובנים מסוימים את הפער בתחום הזה בין נשים לגברים. אנחנו (כולל נשים) נשארנו צרכנים "גבריים" ואילו הם (כולל גברים) התקרבו בתחום זה לקוטב הנשי.

יז. אנחנו היגרנו לעולם הממוחשב ובעצם בראנו אותו. הם נולדו עם מחשב ביד. לכן הם זורמים עם השינויים הטכנולוגיים בקלות ובטבעיות, שעה שאנחנו סובלים עדיין מקשיי התאקלמות, ובמקרים רבים מסתירים עילגות דיגיטלית ודעות קדומות על טכנולוגיות ותקשורת מתקדמת (למשל דעתם של מבוגרים, ובכלל זה קובעי מדיניות, על הפייסבוק).

יח. אנחנו סבלנו מ"עצירות רגשית" והתקשינו להודות בחולשות ובקשיים אישיים, כולל קשיי לימוד. הם גדלו בעידן הפסיכולוגיה ואינם מהססים להודות בחולשותיהם ואף לנצלן לטובתם (ראו שיעור מקבלי ההקלות בבתי הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה בשל קשיי למידה). זה דור של הפרעת קשב וריכוז, חרדות ודיכאונות. למרבה הצער אנחנו מתמודדים איתו בעיקר באמצעות "פטורים" וריטלין ולא באמצעות שינוי סביבת הלמידה.

יט. כשאנחנו יצאנו ללימודים גבוהים עברנו בעצם את סף הכניסה לעולם המבוגרים העצמאים. הם, לעומת זאת, מתקשים (גם באשמתנו) להתבגר ומסרבים לפרוש כנפיים ולעוף לנו מהקן. כתוצאה מכך, האוניברסיטאות והמכללות הפכו בשנים האחרונות לסוג של בתי ספר תיכוניים ואולי אפילו חטיבות ביניים. ואנחנו? אנחנו הפכנו ממרצים למורים, ולעתים גם לגננות.

אז מה עושים? ראשית מכירים במציאות החדשה, ושנית פורצים את מעגל הקסמים ויוצאים מהקופסה. עולם החינוך עומד על פרשת דרכים ואנו נצטרך לקבל החלטות אמיצות, שיכריעו את גורלם וגורלנו. שני משתנים נכנסים בעוצמה לתמונה ושניהם קשורים זה בזה:

המשתנה הראשון הוא המעבר לעולם דיגיטלי יותר, שמשמעותו התפתחויות מרחיקות לכת בתחום הלמידה העצמית והלמידה מרחוק. אין ספק שההרצאה הפרונטאלית וכל המוסכמות הלימודיות סביבה יאבדו מהדומיננטיות שלהן. יצמחו חלופות רבות, שבבסיסן יעמוד עיקרון הגמישות. סיבה ותוצאה של התהליך הזה תהיה צמיחה של סוכנויות-השכלה אלטרנטיביות. עולם ההייטק כבר נכנס בדרך ישירה ועקיפה לעולם ההשכלה, הן דרך המכשירים הניידים והאינטרנט והן באמצעות תוכנות למידה מגוונות. אבל זו עדיין כניסה ראשונית ומהוססת. אנשי הייטק רבים מבינים את הפוטנציאל אבל נאלצים להיות בעמדת המתנה, כי בינתיים מערכת ההשכלה הגבוהה שמרנית מאוד ונשלטת על ידי הגנות בירוקרטיות שקשה מאוד לפרוץ. כאשר זה ישתנה, וזה יקרה בעתיד הלא רחוק, אפשר לשער שהמהפכה תתגלגל במהירות מסחררת.

ניצני האלטרנטיבות למערכת ההשכלה המסורתית, שכבר קיימים בשוק (מכללות מקצועיות מסוגים שונים, בתי ספר אקדמיים למחצה למקצועות הפרסום והתקשורת, וכדו'), יהפכו עם הזמן לתופעה סוחפת, בין השאר ואולי בעיקר כיוון שלא רחוק היום שבו הצעירים יכתיבו בעצמם את החלופות הרצויות להם וייצרו מסגרות חדשות שיתחרו במסגרות המסורתיות. הם יכריחו את "חשמני האקדמיה" ליישר קו. כאשר המציאות בשטח תעבור את נקודת האל-חזור (Tipping Point) המערכת השמרנית הישנה תקרוס. זה קורה כבר עכשיו במערכות אחרות בחיינו, בתקשורת למשל.

המשתנה השני הוא הצמיחה של דור חדש - דור ה-Y, שאת מאפייניו הייחודיים תיארנו לעיל. הצעירים הללו יפסיקו בהדרגה להגיע ללימודים האקדמיים ויחייבו אותנו להשתנות או "למות". כבר עכשיו רבים מהם משתעממים בלימודים ומאוכזבים מהפער בין הציפיות באשר לתועלת של התואר לבין המציאות בשוק העבודה. לא בכדי צמחה לאחרונה בארה"ב תנועה המכנה את עצמה UnCollege. המוטו שלה הוא: "שינוי התפישה שהליכה למכללה היא הדרך היחידה להצלחה בחיים".

למרבה הצער, עד היום בעיקר נגררנו אחרי המציאות ולמעשה החרפנו את המשבר. נצטרך להיות מציאותיים ולנקוט צעדים מרחיקי לכת. לא זה המקום להציע תוכנית פעולה מסודרת ומקיפה, אבל אפשר לנסות לתאר בקצרה את עקרונות השינוי הנדרש והמסתמן:
א. שיעורי ההרצאות הפרונטאליות יצטרכו להצטמצם (אין צורך לוותר על ההרצאות לחלוטין אלא להגיע למינונים הנכונים). הבסיס לרכישת ידע יצטרך להיות הלמידה מרחוק, מלווה בדיונים פעילים מרחוק, לצד מפגשי פנים אל פנים. הדבר יחייב את האקדמיה ליצור קוריקולום חדש ושדרוגים טכנולוגיים הולמים (יש מגוון פורמטים ללמידה מרחוק).

ב. המפגשים בין המרצה לסטודנטים יצטרכו לקבל גוון אישי ובלתי פורמאלי יותר. כך למשל, שעת הקבלה לא חייבת להיות רק במשרדו של המרצה, אלא גם במסגרת מפגשים של קבוצות בספרייה, בבית קפה ובמפגשים מקוונים.

ג. התואר האקדמי לא יכול להיות עוד מונוליטי ומקובע לזמן, למקום ולמוסד. נצטרך ליצור תרכובות גמישות, שיהוו סלים אקלקטיים המשלבים קורסים של חוגים, פקולטות ואוניברסיטאות. כמובן שזה לא תלוי רק במרצים, אלא גם בממשלה, בכנסת, במל"ג ובראשי המוסדות להשכלה גבוהה.

ד. נצטרך ליצור מסלולים מקצועיים (שיתופי פעולה עם חברות כוח אדם ומפעלים כלכליים), שיהדקו את הזיקה בין התואר לבין העבודה לאחר סיומו. כבר היום נחלשת הזיקה בין תעודה אקדמית לבין הפוטנציאל למצוא עבודה מתגמלת. הדבר נובע בין השאר מהחציצה בין עולם האקדמיה לבין עולם הכלכלה והתעסוקה. המציאות הזאת תצטרך להשתנות. מובן שהדבר לא יבוא על חשבון הלימוד התיאורטי. אדרבא, זה יחזק אותו, כיוון שיהיה אפשר ליישם ולתרגל אותו בחזית רחבה יותר. כך למשל, ניתן יהיה לחייב כל סטודנט וסטודנטית (ללא קשר להתמחותו/ה) בקורסי מבוא ותשתית במדעי החברה, הרוח והמדעים המדויקים. הם חשובים לא רק לידע הכללי אלא גם לחשיבה הלוגית והמעשית.

ה. מוסדות ההשכלה הגבוהה פתחו את שעריהם לאוכלוסיות רחבות, וזה מהלך מבורך. אבל התוצאה הבעייתית של התהליך הזה היא שהרמה יורדת בהתמדה. הסיבה היא לא רק הירידה הדיפלציונית ברמת הדרישות האקדמיות, אלא ערבוב של תלמידים חלשים עם תלמידים בעלי יכולת גבוהה באותה כיתה. נצטרך אפוא לייצר מסלולים דיפרנציאליים לסטודנטים מצטיינים. חשוב למשוך את מצטיינים דווקא עם דרישות מחמירות. עלינו ליצור מציאות, שבה סטודנט/ית מגיע אלינו בדיוק בגלל שאנחנו תובעים השקעה אינטלקטואלית ועבודה מאומצת (כמקובל בארצות המובילות). הצעירים הישראלים המצטיינים יידפקו על שערינו בשני תנאים: אם הם ידעו שיש ערך וטעם לדרישות הללו, ואם הם ידעו שיש שכר בצידן (כולל קישור שלהם למעסיקים איכותיים פוטנציאליים).
כל מה שהצגנו לעיל מחייב הן שינויים ברמה הארגונית והן החלטות באשר למי אנחנו מגייסים כחברי סגל למוסדות להשכלה גבוהה, את מי אנחנו מקדמים ועל בסיס מה.

באתר פק"ש (למידע, ייעוץ והכוונה למשוחררים) פורסם לא מזמן מאמר שכותרתו "שמונה סיבות שונות ללמוד תואר ראשון": "אם כבר החלטתם ללכת על זה ובטח אם אתם מתלבטים לקראת, תנו לנו לחזק אתכם בשמונה סיבות טובות לבחור ולהתחיל בלימודי תואר ראשון (להן הכותרות): 1. בשביל אימא ואבא. 2. בשביל העבודה. 3. כי חייב. 4. בשביל הנשמה (נושא שאתה מתחבר אליו ויהיה לך קל ללמוד). 5. כי כיף להיות סטודנט. 6. בשביל הכסף. 7. בשביל ההטבות. 8. כי אתם רגילים למסגרות".
ברשימה הזאת חסרה סיבה נוספת - "שולית": ללמוד לתואר ראשון בשביל הסקרנות והרחבת האופקים. וזה כל הסיפור.
אם נמשיך לשקר לעצמנו, אם לא נדע לעשות את השינויים המהותיים הנדרשים בזמן, נעצב דור שלא יוכל להצעיד את החברה הישראלית קדימה ובמקום להיות חלק מהקטר הגלובאלי, נעבור לקרון האחורי.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מחקר דור ה-Y: על בוגרים ושקרים (5)

    ענבל

    Inbalpa1@gmail.com
    לפני שקראתי את המאמר הזה קראתי את ההסבר באתר על המדריך ואודות היוצרים. שם, כתבתם שאתם משתדלים רק לתאר את המציאות מבלי לשפוט האם היא טובה או רעה. לאור כך, הפתיע אותי לראות עד כמה השיפוטיות כלפי דור ה-Y והסטודנטים ײהעלגים של היוםײ בולטת פה: לא ניסיתם להסתיר בכלל! חשבתי שאמצא באתר תיאור עובדתי סוציולוגי שלא אמור לעורר בי אנטאגוניזם, אבל בפועל, זה כאילו שכחתם את מה שכתבתם על עצמכם בײאודותײ. מאכזב.
    שבת י"ח ב אדר א תשע"ו 27 בפברואר 2016

    גיל עמית

    gamit.127@gmail.com
    קשה להגזים בחשיבות הדברים. אני לא משוכנע שאני תמיד מסכים לשיפוטיות שאני "מריח" מדבריכם, אבל זה שולי לטעמי בכל העניין. התופעות הללו קיימות בעוצמה גדולה ואת הויכוחים על המספרים וההשוואה לעבר אשאיר לאחרים. הנקודה המרכזית לטעמי הוא הצורך בשינוי שחייב לבוא. להערכתי אתם מצביעים גם על הכיוון הנכון והצפוי ואני תומך ומסכים בחום לדברים. ראוי שהדברים שהועלו ישמשו פחות כנושא לדיון עם הדור הנוכחי "טוב" או "רע" ויותר כטריגר לשינוי ועשיה של סביבות ההוראה והלמידה והמודלים של ההשכלה הקיימים. הטכנולוגיה, הדידקטיקה והפדגוגיה בשלות יחסית, והצורך הלאומי, האישי, ההורי והתלמידי , זועק לשמיים.
    יום שלישי כ"ו בסיון תשע"ג 4 ביוני 2013

    שיר גרין

    אני סטודנטית לספרות באונ' חיפה, שנה ראשונה. כשהתחלתי לקרוא את זה, התחברתי מאוד ואף זיהיתי כמה מאפיינים מהמציאות היומיומית שלי, אך ככל שהעמקתי לקרוא התרחקתי יותר ויותר מהטקסט עד שבאיזשהו שלב הרגשתי שקשה לי מאוד להמשיך בקריאה. לא בגלל אורך הטקסט, לא כי אני לא קוראת, אלא כי כמה אפשר לשמוע דברים שהם כ"כ רחוקים מהאמת לגביי ולגביי חבריי ללימודים מוטחים כתורה מסיני? ובכלל, נמאסה עליי מאוד הגישה הזו של הפלג האקדמי- כמה הסטודנטים לא יודעים מהי אקדמיה ולא מתייחסים בהתאם. אני חושבת שדווקא האקדמיה היא זו שצריכה לשאול את עצמה את השאלות הקשות הללו. היא וכל מערכת החינוך בישראל, ולכותבת המאמר- הייתי שמחה לחלוק עימך פן נוסף בהוויה הסטודנטיאלית המודרנית, שאולי טטשטש קצת את הדיכוטומיה שמוקרנת באופן כה מובהק מהמאמר הזה.
    יום שלישי ח' בניסן תשע"ג 19 במרץ 2013

    דניאל

    עוז ותמר שלום, קראתי את הכתבה שלכם בעיון וברצוני להגיב על חלק מהדברים. בתור סטודנטית שנה ג, שמהרגע שהשתחררה רצתה להתחיל ללמוד מתוך עניין לדברים, מתוך רצון להעמיק ידע בנושאים- התאכזבתי מתוכנית הלימודים. במקום לחדש דברים במהלך התואר, יש המון חזרתיות. מרגיש שכל שנה שחלפה- חזרנו על אותם נושאים עם קצת יותר העמקה ופירוט על עוד 'נקודות קטנות'. בנוסף, מרבית המבחנים- לא בודקים הבנה כללית, פיתוח חשיבה- אלא שינון כמו תוכי והורדת נקודות על דקויות! במדעי החברה, תחום הומני, הרגשתי שקו החשיבה שלי חייב להיות ריאלי-ולדעתי זה תהליך שגוי. היות ובסופו של דבר ציונים קובעים הרבה מהמשך הלימודים האקדמאיים, אני וחברים אחרים מהלימודים-למדנו בצורה שתבטיח הצלחה בלימודים. מה שאני מנסה לומר- שחסר לי בכתבה שלכם קצת התייחסות אישית מצד הסגל- אתם אלו שאוחזים בהגה וקובעים את הטון בכיתה, ולדעתי בהרבה מקצועות הסגל כשל בכך. חצי מהמרצים לא באים עם תשוקה בעצמם, משעממים, לא רהוטים- ואלו דברים שמשפיעים על הלמידה עצמה. בנוסף, יש כאלה שנותנים תחושה שכל ההרצאה יש תחרות עם השעון והכמות העצומה של החומר במצגות. וגם סטודנט שמגיע כדי להתעניין ולרכוש ידע, מוצא את עצמו בקונפליקט בין: להקשיב, להתעניין ולהעמיק לבין- חיבים להספיק לכתוב הכול, לשנן, להתמקד במה שישאלו וכו'. לגבי שילוב הלימודים בחיים- תענוגות? בילויים? אלו אימרות כל כך מכלילות! המון סטודנטים נאבקים לסיים את החודש כדי לשלם דירה או לשלם נסיעות. זו חוסר מודעות לשמה לכתוב רק את הנתונים הללו, כי הם בפירוש לא מייצגים את כולם. לסיום, אני רוצה לחזק את מה שכתבתם לגבי חיזוק הקשר בין הלימודים למקורות התעסוקה. אין ספק שזה נחוץ ויעיל.
    יום שלישי ח' בניסן תשע"ג 19 במרץ 2013

    אשל חריטן

    מאמר מעניין מאד אך צריך להכיר בכמה עובדות: 1. אנו חיים במהפכת התקשורת. לצעירים של היום יש נגישות בלתי מוגבלת למידע ולכן אין צורך (ואין מוטיבציה) לשנן. הלימוד בכל מוסדות ההשכלה הופך ללימוד שיטות להשגת מידע, לבירור העיקר מתוך הטפל (כי יש הרבה מידע לא רלוונטי) ולהסקת מסקנות. 2. עבודה בקבוצות (עדרים) היא צורך המציאות החדשה שבא אין אדם אחד שיכול לדעת הכל. פרויקטים היום הם מאד גדולים ומחייבים שיתוף פעולה בין אנשים מארצות שונות ותרביות שונות. היכולת ליצור קשרים, לעבוד בקבוצה ולהסתמך על אחרים היא לא נכות אלא מסממני ההצלחה של הדור הבא 3. צר לי להגיד אבל המאמר הזה מזכיר לי את התלונות של הדור של הורינו עלינו. גם אותנו האשימו בשיטתיות, בכך שאנו מבלים יותר מדי זמן ליד הטלוויזיה, קראו לנו דור האספרסו, וכו... אבל יצאנו לא רע בכלל
    יום ראשון ו' בניסן תשע"ג 17 במרץ 2013

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.