דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

שו"ת אינטרנטי כמראה לשינויים בציונות הדתית


דוד מלכה



עבודת גמר מחקרית (תזה להשלמת מ"א) בהנחיית פרופ' עוז אלמוג

הוגשה ב-2008



נוצר ב-12/2/2012

מבוא

המחקר שלפנינו עוסק בשינויים ובמגמות בחברה הדתית-לאומית, כפי שהם משתקפים במדור שו"ת (שאלות ותשובות), המתפרסם באתר האינטרנט הדתי כיפה.

בשנים האחרונות, הולך ותוכף העיסוק של הציונות הדתית במכלול הבעיות של החברה הישראלית: סוגיית ההשתלבות בצבא (רביצקי, 2000), המשבר במערכת החינוך (רוזנק, 1997), מנהיגות דתית ראויה (גלעד ואחרים, 2000), השפעות החילון על אורח-החיים הדתי (כהן, 2004), היחס לרווקות ולקהילה ההומוסקסואלית (שביידל, 2006) ועוד. העיסוק האינטנסיבי מעיד על השינויים המתחוללים בחברה הדתית-לאומית, אשר מתבטאים במגוון רחב של דעות ופלגים השונים זה מזה במהותם.

מעיון במחקרים בנושא הציונות הדתית, ניתן להבחין כי זהותו של הדתי-הלאומי, עוברת בעשור האחרון, סידרה של זעזועים ושינויים חברתיים, שבעקבותיהם הלך והתגבש הדתי-הלאומי החדש. עם חדירתו של האינטרנט למגזר הדתי בכלל, והדתי-לאומי בפרט, החלה מתפתחת תרבות שו"ת מקוונת ומגוונת, בעלת מאפיינים כבדי משקל.

השו"ת הינו צורת לימוד עתיקת יומין, חלק מתרבות ההלכה שהייתה נהוגה מאות שנים בקהילות ישראל. כבר במאה ה-19 הוכרה חשיבותה של ספרות השו"ת לחקר התרבות וההיסטוריה היהודית. פרופ' שמואל גליק, מומחה לספרות רבנית וחינוך יהודי, טוען בספרו קונטרס התשובות החדש, כי: "כיום כבר לא ניתן להעלות על הדעת עריכת מחקר על החברה היהודית, אורחותיה ותרבותה בגולה ובארץ-ישראל, ללא עיון בספרות זו... המעיין בספרי השו"ת, ימצא בה טביעות אצבע של מרבית המחלוקות והפולמוסים והפרשיות ההיסטוריות. לעיתים לא נשתמרו הדים מפרשיות אלו, אלא בספרי התשובות" (גליק, תשס"ו).

מחקר זה נועד לתהות על קנקנה של החברה הדתית-לאומית, כפי שהיא משתקפת במדור שאל את הרב, שבאתר האינטרנט כיפה. זאת, על-ידי סקירה וניתוח של השאילתות לרבנים באינטרנט, כמראה-מקום למגמות, שינויים וחיפושי דרך במגזר זה. מסקנות המחקר עשויות לסייע רבות בהבנת התרבות העכשווית הרווחת בחברה הדתית-לאומית.

מהו שו"ת?

שו"ת (ראשי תיבות של שאלות ותשובות) הינו אחת הפעילויות הענפות והפוריות בתחום ההלכה. השו"ת מכיל מאגר של שאלות הלכתיות, אשר נשאלו על-ידי פשוטי העם, ונענו על-ידי רב, קבוצה של רבנים, פוסקי הלכה ולעיתים גדולי הדור.

עוד בימי בית שני, פעלו בעם ישראל שני מוסדות, שהיו האורים ותומים בתחום ההלכה. הראשון, כנסת הגדולה, המוסד העליון של חכמי ישראל באותה תקופה, בראשותו של עזרא הסופר. מוסד זה חוקק תקנות וגזירות שהן מדרבנן. חברי כנסת גדולה היו חכמים ש'הוסמכו' בשרשרת ארוכה ורצופה מימי משה רבנו. השני, הסנהדרין, בית-דין דתי עליון בהרכב של 71 דיינים, שפסק הלכה גם בכל המחלוקות שהתעוררו בדיני תורה. חבריו נחשבו לעילית הרוחנית של עם ישראל.

הסנהדרין התקיימה מראשית תקופת בית שני, בשנת 516 לפה"ס ועד סביבות שנת 425 לספירה, תחילה בירושלים ולאחר החורבן - נדדה ממקום למקום. לאחר שנתבטלה, החלו מתפתחות הנהגות רוחניות מקומיות אשר מילאו את החלל החסר. למעשה, ניתן לומר כי השו"ת בתצורתו הנוכחית החל מתגבש עם הגליית עם ישראל מארצו ופיזורו בתפוצות (סולביציק, 1990).

עד תחילת תקופת ההשכלה, באירופה של המאה ה-18, התנהלו חיי היהודים בפזורה במסגרת קהילתית המנהלת אורח-חיים דתי. בנוסף, מרכזי התורה (ישיבות ובתי-מדרש בהם התרכזה ההנהגה הרוחנית) היו מפוזרים במספר מוקדים בארצות הגולה. על קרקע פורייה זו צמחה ופרחה ספרות השו"ת.

בתקופה זו, כשפרצה מחלוקת הלכתית או דיון בנושא חדשני, בו נדרשה דעת חכמי תורה, היו נשלחות איגרות אל מרכזי התורה השונים, והפוסקים היו משיבים עליהן, לרוב לאחר שיקול וחשיבה מעמיקה בסוגיה. איגרות אלו נשמרו ונלמדו בישיבות לאורך השנים, והיוו מקור לפסיקה ההלכתית.

יש הסוברים כי השו"ת הפך לאחד מכלי הלימוד וההעמקה המרכזיים של התורה שבעל-פה, ואף הביא לגיבושה. שאילת השאלות והפולמוס סביב התשובות, הינם התשתית ללמדנות היהודית המסורתית, אשר זכתה לעידודם של גדולי התורה. כפי שהגדיר זאת פרופ' גליק (גליק- קונטרס עמ' ד) : "משעה שתועדו השו"ת בכתב, היו כחלק ממארג עליו מושתת הבניין ההלכתי הלימודי והעיוני של לימוד התורה לדורותיו". השו"ת, בתצורתו הנוכחית, כאוגדן שאלות ותשובות, ממלא תפקיד נכבד בהתפתחות ההלכה ובהתחדשותה. כיום, מרבית ספרי השו"ת נכללים במאגר מידע ממוחשב ונגיש לכל. הפרויקט, פרי יוזמה של פרופ' אביעזרי פרנקל ממכון וייצמן, זכה בפרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשס"ז (על כך ארחיב בהמשך).

שו"ת מקוון

ספרות השו"ת הינה אחת היצירות החשובות ביהדות, אשר מעבר למענה שהיא נותנת לסוגיות הלכתיות, משקפת הלכי-רוח של התקופה בה נכתבה. בימינו אלה, עידן האינטרנט המהיר והתקשורת הווירטואלית והאנונימית, קנתה ספרות השו"ת אחיזה נרחבת באתרי האינטרנט הדתיים.

כדי ללמוד על את היקף התופעה, די לציין כי מתוך עשרות האתרים המיועדים למגזר הדתי-לאומי, מעטים בלבד מרשים לעצמם שלא להפעיל פורטל שו"ת או לפחות להתחבר לכזה, באמצעות קישורית (לינק) לאתרים אחרים המפעילים שו"ת אינטרנטי.

ארבעת האתרים הגדולים והמרכזיים הפועלים בתחום השו"ת האינטרנטי, הם: מוריה (של קרן מורשת), כיפה (המזוהה עם חוג רבני "צוהר"), ישיבה (המופעל על-ידי ישיבת בית-אל ומזוהה עם הזרם החרד"לי), ומורשת (המזוהה עם רבנים נטולי גוון פוליטי) .לצידם, אתרים רבים נוספים המפעילים שירות שו"ת כזה או אחר, ובהם: אתר האינטרנט של נשמת (הפועל בתחום טהרת המשפחה וייעוץ לנשים), וחברים מקשיבים (לשאלות באמונה וייעוץ בנושאים אישיים).

פורטל השו"ת פשוט וידידותי למשתמש: הגולש בוחר מתוך רשימה את הרב אליו הוא חפץ להפנות את שאלתו, מציין את כתובת הדואר האלקטרוני לקבלת התשובה, ומערכת האתר מפנה את השאלה למייל של הרב הנבחר. התשובה לשאלה נשלחת ישירות לדוא"ל של השואל, לעיתים תוך דקות עד שעות ספורות, ולעיתים כעבור יום או מספר ימים.

המאפיין הבולט בשירות זה, מעבר לזמינות ולמהירות קבלת התשובה, היא האפשרות להפנות שאלות לרב מסוים או לקבוצת רבנים. כמו כן, מעטה האנונימיות האופף את האינטרנט, מאפשר להציג שאלות גם בנושאים אישיים ואינטימיים, כגון יחסים הומוסקסואליים, משיכה מינית, אלימות במשפחה וכדומה, שמעטים בלבד היו מעזים להעלותן פנים אל פנים מול הרב. מרבית השאלות עוברות עריכה (במידת הצורך) ומתפרסמות באתר, למעט שאלות החורגות מגדרי הצניעות, ולחלופין שאלות אשר פירסומן עלול לחשוף את זהות השואל או לפגוע בו.

הרב יובל שרלו, מראשי רבני צוהר, ציין בראיון טלפוני שערכתי איתו, כי מרבית אתרי השו"ת מצנזרים שאלות בנושאים אינטימיים במיוחד הקשורים בתא המשפחתי. זאת, מטעמי צנעת הפרט ומניעת פגיעה ברגשות הגולשים. למרות האמור, ניתן למצוא באתרי השו"ת מספר לא גדול של שאלות מתחום זה.

אתרי השו"ת מעמידים לרשות הגולשים מאגר, המונה עשרות אלפי שאלות ותשובות שנשאלו בעבר, אליו הם מוזמנים להיכנס ולעיין ללא הגבלה. באתר ניתן לבצע חיפוש מהיר לפי נושא שמעניין את הגולש, או לעיין בקטגוריות השונות כגון: הלכה, אמונה, צניעות, מידות, נישואין וכיוצא באלה. לחלוקה לנושאים יתרון חשוב: הגולש יכול לעמוד על הבדלי הגישות והסיגנונות של הרבנים המשיבים, ולבחור מתוכם את הרב המדבר אל ליבו.

לכאורה, ניתן לומר כי השו"ת המקוון אינו מהווה חידוש, מעבר לתשתית הטכנולוגית, שבאמצעותה מתקיים הדיאלוג בין הרב לשואל. בשו"ת המסורתי, התקשורת התנהלה באמצעות איגרות וחליפת מכתבים; בשו"ת המקוון, אותה תקשורת מתנהלת בדואר אלקטרוני. בנוסף, פירסום השאלות והתשובות וקיבוצן במאגר, הינה מסורת הנהוגה זה מאות בשנים קרב קהילות ישראל, ומטרתה לשמר את הידע ההלכתי לדורות הבאים. בפועל, לא כך הם פני הדברים. עיון מעמיק בשו"ת האינטרנטי מלמד על הבדלים מהותיים, שעליהם נרחיב במסגרת מחקר זה.

בכנס הראשון ליהדות, חברה ואינטרנט שנערך בירושלים (21.2.06) ביוזמת אתר כיפה ומכללת ליפשיץ, הוצג סקר שערך ד"ר יואל כהן, איש אקדמיה ומתמחה בתקשורת המונים, לפיו: "תופעת "הרבנים הווירטואליים" תופסת תאוצה. יותר אנשים דיווחו שישאלו רב באינטרנט ולא את רב הקהילה. למרות זאת, הרב המסורתי עדיין לא נעלם - 33% ממשתתפי הסקר ענו כי ישאלו את רב הקהילה, 35% יחפשו תשובה בספרים, 25% ישאלו רב באינטרנט ו-7% יבדקו בפורום באינטרנט. מבין המתייעצים עם רבנים באינטרנט, רק 55% רואים את התשובה כמחייבת, ואילו 45% סבורים כי היא בגדר המלצה בלבד. אגב, נשים נוטות יותר לשאול רב באינטרנט בשיעור כפול מזה של גברים - 32% לעומת 16% מהגברים" (גל, 2008). למרות שסקר זה אינו מדעי, ניתן להתרשם ממנו על הלכי-הרוח ביחס לתופעת הרבנים הווירטואליים.

מקור הסמכות הרבנית

הרבנים, או כפי שכונו לאורך הדורות 'החכמים', נחשבו באלפי שנות קיומו של העם היהודי סמכות עליונה בנושא פסיקה, הוראה ופרשנות לתורה שבכתב. על-פי האמונה, הוראה זו, המכונה "תורה שבעל-פה", הועברה מדור לדור ומהווה אחד מיסודות היהדות, כפי שמובא בפרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, יהושע לזקנים, זקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה...." (פרקי אבות, פרק א').

מקור הסמכות הרבנית וחובת המאמין לציית לדברי חכמים, הוא בציווי מספר דברים, י"ז, י"א: "כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבית בשערך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו, ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ..... על-פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מהדבר אשר יאמרו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא).

ואמנם, בזמן שבית-המקדש הראשון היה קיים, הכוהנים והלויים היו הסמכות וההנהגה הרוחנית העליונה. אך כפי שמעיד הכתוב בפרקי אבות שלעיל, סמכות זו הועברה לאחר חורבן בית ראשון לאנשי כנסת הגדולה ולסנהדרין, ולה ניתנה הרשות לפסוק בענייני הלכה. רשות זו השתמרה גם בתקופת בית שני. לאחר חורבן בית שני, נעשו חכמים לבעלי הסמכות ההלכתית הבלעדית (משנה סנהדרין יא, ב).

המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מסוף תקופת בית שני ועד סוף המאה השישית, ידועים יותר בכינוים חז"ל (חכמינו זיכרונם לברכה). הקבוצות שהרכיבו את חז"ל בתקופות השונות היו:

  • זוגות - כינוי לחמישה זוגות חכמים שחיו בתקופת בית שני (בהם שמעון הצדיק, אנטיגנוס איש סוכו, הלל הזקן ושמאי הזקן, שמעיה ואבטליון ועוד) והיו המשך ישיר לאנשי כנסת הגדולה.
  • תנאים - חכמי המשנה שחיו בארץ-ישראל, עד שנת 220 לספירה. הידועים בהם: רבן גמליאל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי ויונתן בן עוזיאל.
  • אמוראים - חכמי הגמרא (התלמוד) שעסקו בפרשנות המשנה. חיו בשני מרכזים תורניים, בבל וארץ-ישראל. תקופה זו נמשכה עד שנת 500 לספירה. אמוראים נודעים: רבי יהודה הנשיא, ריש לקיש, אביי ורבא.
  • סבוראים - קבוצת חכמים שעסקה בפרשנות התורה להלכה על-פי מסורות שנמסרו למשה בסיני. הסבוראים, ממשיכיהם של התנאים, פעלו עד סוף המאה השישית.
  • גאונים - כינוים של ראשי הישיבות בבבל (סורא ופומבדיתא), שעסקו בפירוש התלמוד והנחלתו לכלל העם. נחשבו לסמכות ההלכתית העליונה והאחרונה שהייתה מקובלת על כל עם ישראל. תקופת הגאונים נמשכה עד המאה ה-11 לספירה.
  • ראשונים - כינוים של גדולי ההלכה שפעלו מתום תקופת הגאונים ועד המאה ה-15. הבולטים שבהם: הרמב"ם, רש"י, הרי"ף והרא"ש.
  • אחרונים - כינוים של הרבנים והפוסקים שפעלו מהמאה ה-14 ואילך באשכנז, ומהמאה ה-16 ואילך בספרד. בין הרבנים הבולטים: הגאון מווילנה, האר"י, המהר"ל מפראג, החיד"א ושלום שבזי.

במסורת היהודית קיימות שתי גישות למקור סמכות החכמים:

  1. בעלי הידע. על-פי גישה זו, הידע ההלכתי שהועבר מדור לדור בתורה שבעל-פה, מהווה את מקור סמכותם.
  2. הסמכה לפסיקה. על-פי גישה זו, הסמכות מוקנית להם מכוח הסמכתם כפוסקים. "אף אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין" - חובת המאמין היא לציית לדברי חכמים. בעניין זה פירש הרמב"ן: "שאפילו תחשוב בליבך שהם טועים, תאמר כך ציווני האדון המצווה על המצוות, שאעשה בכל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי את התורה, אפילו יטעו...." (הרמב"ן , פרוש לתורה ,דברים יז, יא). כלומר, לשיטתו של הרמב"ן, מצוות עשה שבתורה מחייבת את המאמין לסור לדברי חכמים וללכת לאורם בצורה עיוורת, מתוך אמונה שהאל הוא המנחה אותם בדרך האמת.

התורה שבעל-פה נשתמרה לאורך הדורות בקנאות וללא פשרות, עד כדי נידוי פלגים ביהדות (קראים, שומרונים ועוד), אשר חלקו על הדרך, או שלא קיבלו עליהם את דברי חכמים והתבססו על תורה שבכתב בלבד.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מאבות הציונות הדתית, טען בכתביו כי מקור סמכותם העיקרי של הרבנים נובע מקבלת הציבור את מרותם. "כל מצוות חכמים שאנו מקיימים - היסוד העיקרי שלהן הוא קבלת 'הגוי כולו' ואף על גב דאסמכנהו רבנן על 'לא תסור', מכל מקום היסוד הברור הוא בקבלת האומה" (קוק, תשכ"ז). במילים אחרות, למרות שהסמיכו חכמים את חובת הציות של המאמין לפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יאמרו לך", חובה זו חלה רק כאשר העם מקבל עליו את מרות הפוסק.

הסנהדרין, המוסד הדתי העליון ביהודה בתקופת בית שני, הייתה הגוף האחרון, שהיה מקובל על כל העם כסמכות דתית עליונה. לאחר פירוקה בתקופת הגאונים, עבר מרכז הכובד ההלכתי-תורני לשתי הישיבות הבבליות סוּרָא ופּוּמְבְּדִיתָא, אשר היוו את הסמכות ההלכתית העליונה בקרב יהודי התפוצות, והיו המשכה הישיר של הסנהדרין מכוח קבלת פסיקותיהם ודבריהם כ"אורים ותומים" בקרב קהילות ישראל (מנחם א', המשפט העברי ב, עמ' 1219 בהערה 24).

במאה ה-11, לאחר כ-800 שנות הגמוניה, החלה שקיעתו של המרכז התורני בבבל ומרכז הכובד ההלכתי עבר לארצות אשכנז, ספרד וצפון-אפריקה. מכאן, סמכות ההוראה ההלכתית הועברה לראש הישיבה המקומי, ששימש גם כ"רב הקהילה" (אסף, תרפ"ז). פרופ' מרדכי ברויאר במאמרו על "הסמיכה האשכנזית" (ברויאר, תשכ"ח), מציין, כי "הסמיכה לרבנות" נוצרה רק במחצית השנייה של המאה ה-14. עד אז, מי שנחשב בן-תורה, היה רשאי לפסוק הלכה על-פי ידענותו ואף לעסוק בענייני חופה, קידושין, גיטין וכדומה.

מושג "הסמיכה" מעיד על היותו של המוסמך כשר וראוי לעסוק בהלכה, דיינות, טקסי נישואין, גירושין וכיוצא באלה. מנהג זה רווח תחילה בעיקר בקהילות אשכנז (להרחבה ראה: בנדיקט ב"ז, תשמ"ה. כל קהילה מינתה רב מוסמך, אשר קיבל ייפוי-כוח לשמש סמכות פוסקת בענייני הלכה. כך הפכה משרת רב קהילה, למקצוע המפרנס את בעליו.

דפוס זה נשתרש בכלל קהילות ישראל ונשתמר גם בימינו, ולמעשה הינו מקור ההבדל בגישות ובפסיקות הרבנים השונים בשאלות הלכתיות עכשוויות. נמצא שמקור סמכותו של הרב כיום נובע מקבלת הקהילה את מרותו ופסיקותיו, המחייבות את צאן מרעיתו בעיקר ולא את כלל קהילות ישראל. ביטוי להבדלים אלו ניתן למצוא גם בספרות השו"ת בת זמננו, בשאלות הנוגעות לאופי החיים המודרני- כגון שימוש באינטרנט ובכלים ואמצעים טכנולוגיים חדישים (עליהם נרחיב בפרקים הבאים).

סקירת ספרות

רקע היסטורי

ציונות דתית

לידתה של הציונות הדתית קשורה בהגותם של הרבנים יהודה חי אלקלעי (1798-1878, רב ספרדי בסרביה) וצבי הירש קלישר (1795-1847, מחשובי רבני אשכנז), הנחשבים ל"מבשרי ציון" הראשונים. הם הציגו תפישת-עולם ייחודית וחדשה לגאולה המשיחית המסורתית, שכונתה "משיחיות פעילה" ועיקרה פעילות אנושית יזומה, המהווה שלב מהותי וחשוב בתהליך הגאולה השמיימית הסופית. הם טענו כי יש לזרז את הגאולה המשיחית בעזרת פעולות טבעיות, ובהם קיבוץ גלויות, שיבה לארץ-ישראל, עבודת האדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית (להרחבה על המבשרים הדתיים ראה: רפאל, 1986. אבינרי, 1980. בכ"ץ, 1979. אלבוים-דרור, 1993). תפישות אלה היוו יסוד להשקפותיו של הזרם הציוני-דתי המתהווה.

הקמת המדינה ושנותיה הראשונות, חשפו את מעמדה המורכב והסבוך של הציונות הדתית. מחד, תנועה זו הייתה שותפה להקמת המדינה וראתה בהגשמת ציפיותיה ותפישותיה המשיחיות. מאידך, נוכחה התנועה בהתמסדות החילון במוסדות הרשמיים: חזון מדינת התורה התמוסס ומאבק אפור של חיי היום-יום ניצב לו בפתח והחליף את האופוריה (שוורץ, 2004).

בכנסת הראשונה התאחדו שלוש המפלגות הדתיות (המזרחי, הפועל המזרחי ואגודת ישראל) ל"חזית דתית" אחידה. שותפות זו הניבה הישגים לא מבוטלים בתחום החקיקה הדתית, בהם העברת סמכויות ניהול ענייני הדת לידי האורתודוקסיה היהודית; חוק נישואין וגירושין (1953) שקבע כי כל דיני האישות יהיו בסמכות בתי-הדין הרבניים; חוק שעות עבודה ומנוחה (1951) האוסר על יהודים לעבוד בשבת, וכן על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת (למעט בעיר חיפה, בה השתמר המצב מימי המנדט הבריטי), פטור משירות צבאי לנשואות, שמירת כשרות במטבחי מוסדות ממלכתיים ועוד. גולת הכותרת הייתה הבטחת אוטונומיה מלאה לזרם החינוך הדתי (אלמוג, 2004).

מלחמת ששת הימים (1967) סימלה את תחילתו של מפנה דרמטי במגמה זו. בעקבות כיבושם של שטחי הגדה המערבית, ובכללם העיר העתיקה והמקומות הקדושים, זנחה הציונות הדתית על מפלגותיה את הקו המדיני המתון בו נקטה לפני המלחמה, והניפה את דגל ארץ-ישראל השלמה ומפעל ההתנחלות (ההתנחלויות הראשונות שהוקמו היו גוש עציון, קריית ארבע וכפר דרום).

חוגים בציונות הדתית החלו לחוש זיקה רעיונית עמוקה לישיבת מרכז הרב בירושלים ולמשנתו של הרב קוק (להרחבה על הראי"ה ותורתו: אבנרי, 2003. אבינרי, 1980). ביטוי לכך ניתן בקריאתם להכתרתה של מרכז הרב כישיבה מרכזית עולמית (להרחבה על ישיבת מרכז הרב ראו: רודיק, 1999. שלג, 2000), ברוח חזונו של הראי"ה, מי שראה בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה" (רובינשטיין, 1982). זיקה זו, יחד עם שחרור חלקים מארץ-ישראל ההיסטורית, הביאו לתנופת התיישבות והקמת ההתנחלויות בגדה.

מלחמת ההתשה לאורך החזית המצרית בתעלת סואץ (1970-1969) וביתר שאת, מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) הביאו לשינוי בהתייחסות של הציבור הישראלי למפעל ההתיישבות ולביקורת על תומכיו. בעקבות כך, החל המחנה הדתי-לאומי לתפוס עצמו, כמי שנותר יחיד במערכה על שמירת הגחלת הציונית. על מצע זה נולדה תנועת גוש אמונים.

תנועה דתית-לאומית זו חרתה על דגלה את חיזוק האחיזה והשליטה בכל חלקי ארץ-ישראל, באמצעות חידוש ההתיישבות הישראלית ביהודה, שומרון, חבל עזה ורמת הגולן וחיזוק ההתיישבות בגליל ובנגב. מנהיגה הרוחני היה הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב (1982-1952), ובין פעיליה הבולטים ניתן למנות את חנן פורת, הרב משה לוינגר, הרב חיים דרוקמן, אורי אליצור ועוד. המהלך המעשי הראשון היה במאי 1974, בהפגנות נגד הנסיגה ברמת הגולן ובהקמת ההתנחלות קשת. בהמשך, באו ניסיונות העלייה לאלון מורה ולסבסטיה, שהוליכו להקמת קדומים ואלון מורה, והקמת מחנה העבודה בעופרה (כרמל, 2001).

שינוי משמעותי לטובה בהתייחסות לתנועת ההתיישבות חל בעקבות המהפך הפוליטי של 1977, עם עליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשילטון. המתנחלים חשו כי נפתח דף חדש בחיי התנועה.

החל מאמצע שנות ה-80', חל פיחות במעמדו של גוש אמונים בציבור בישראל בכלל ובציבור הדתי-לאומי בפרט (כרמל, 2001). נראה היה כי התנועה מיצתה, פחות או יותר, את המשאב האנושי הזמין לאיכלוס היישובים הקהילתיים הקטנים בגב ההר ובלב ריכוזי אוכלוסייה ערבית. חשוב לציין כי במקביל לתנופת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, שהוביל גוש אמונים, היו רבים בציבור הדתי-לאומי בערים, במושבים ובקיבוצים, שהמשיכו לעסוק בחקלאות ובתעשייה, ברוח ערכי "תורה ועבודה".

מועצת יש"ע (או בשמה המלא "מועצת היישובים היהודיים ביהודה, שומרון ולב עזה"), שהוקמה בדצמבר 1980, נתפשה כמחליפתו של גוש אמונים. ברבות הימים הייתה למוקד כוח משמעותי בחברה הציונית-דתית, אשר שם לו למטרה להיות הנציגות הרשמית של כלל ישובי יש"ע בכל תחומי החיים. מועצת יש"ע הובילה עשרות מאבקים בנושאים מדיניים, ועד ההתנתקות מגוש קטיף (2005) נחשבה ללובי החזק ביותר בכנסת ובממשלה (רוט, 2005).

לאחר כישלון המאבק בתוכנית ההתנתקות, נמתח על המועצה ביקורת נוקבת מצד חלק מהמתנחלים בפרט והציבור הדתי בכלל. יותר ויותר חלקים בציבור זה חדלו לראות בה גוף המייצג אותם ואת השקפת-עולמם.

השירות הצבאי תופס מקום מרכזי בהוויה הציונית-דתית, שבא לידי ביטוי ברשת המכינות הקדם-צבאיות(בשנות ה-90), וישיבות ההסדר שהקימה. בעקבות זאת חל שינוי דמוגראפי עמוק בשורות הצבא: שיעור הקצינים הדתיים, בוגרי המכינות הצבאיות ביש"ע או תושבי יש"ע, בדרגי הביניים של הפיקוד, התקרב לארבעים אחוזים.

בבחירות לכנסת השלוש-עשרה (1992) ניצחה מפלגת העבודה ברוב גדול, יצחק רבין הרכיב את הממשלה וניהל משא-ומתן עם הסורים על נסיגה מרמת הגולן. במקביל, שר החוץ שמעון פרס קידם בחשאי את שיחות השלום עם אש"ף.

שני הסכמי אוסלו שנחתמו עם הרשות הפלסטינית (אוגוסט-ספטמבר 1993), גרמו לשבר עמוק במחנה הדתי-לאומי, שנתפס בעיני הציבור הרחב כ"מיכשול לשלום". סימניו הראשונים היו הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה (פברואר 1994), ואחריתו במאבק אלים ואיומים על מלחמת אחים. ביטויי הזילזול והביטול שהטיח ראש הממשלה רבין בציבור הדתי-לאומי, העמיקו את התיסכול וליבו את האש, שהביאה בסופו של דבר להתנקשות בחייו. שנות ה-90' והסכמי אוסלו סימנו, למעשה, את קריסתה של "האידיאולוגיה הגוש אמונית" והתנפצות החלום המשיחי, שעליו נבנתה תרבות שלמה.

רצח רבין (4 בנובמבר 1995) בידי יגאל עמיר, סטודנט חובש כיפה, זיעזע את אמות-הסיפים של הציונות הדתית. זהותו הדתית-לאומית של הרוצח, העיבה על המחנה כולו. בעקבות הרצח פשט בציבור החילוני גל אנטי-דתי, אשר כלל התבטאויות קשות במיוחד ובמקרים אחדים, אף התנכלויות לדתיים. על ספסל הנאשמים הציבורי ישב לא רק רוצח ראש הממשלה, אלא החברה הדתית-לאומית כולה. המחנה הדתי-לאומי, שהיה שותף מלא לאבל הלאומי, מצא עצמו עסוק בהדיפת המתקפה עליו (שורק, 2004).

מתחילת העשור הנוכחי, חלה בקרב חלקים מהציבור הדתי-לאומי החמרה בתפישה התיאולוגית והאידיאולוגית, והדבר מתבטא בין השאר בהתקרבות לאורח-החיים החרדי. ההחמרה מתבטאת במספר תחומים: הארכת תקופת הלימוד בישיבות, הפרדה קפדנית בין בנים לבנות בבית-הספר כבר מגיל צעיר, כמו גם בתנועת-הנוער, והקפדה דקדקנית על קיום המצוות. בין הסיבות לתהליך זה ניתן למנות את המגע המתהדק בין החרדים לדתיים הלאומיים, כמו גם את התחזקות מעמדם של ראשי הישיבות (אלמוג, 1997). מנגד, ניתן לזהות מגמה הפוכה של תהליכי חילון ומודרניזציה בזרם המרכזי והזרם הליברלי במגזר הדתי-לאומי. מי שנחשף לתהליכים אלה, זוכה לכינוי "הדתי החדש" (שלג, 2000).

ההתנתקות מגוש קטיף (אוגוסט 2005) הציפה אל פני השטח את הזרמים השונים בציונות הדתית, וחידדה את השבר האידיאולוגי שפקד אותם. בעקבות עקירת היישובים, ותחת הכותרת המאשימה "אובדן דרך", התפתח שיח נוקב בנושא השינויים התרבותיים-אידיאולוגיים במגזר. זאת, למרות שמגמת השינויים החלה שנים קודם לכן, ומייצגיה היו מתחמי המגורים הייחודיים לצעירים דתיים (המכונים בפיהם "ביצות"), מסיבות, פאבים לדתיים, טיולים למזרח, אתרי אינטרנט, סיגנון לבוש, מוסדות לימוד ועוד.

מסקירת הספרות עולה מפת צבעים רחבה של זרמים ופלגים שונים בציונות הדתית, אשר קשה מאוד לאמוד את היקפם וייחודם מבלי לערוך מחקר שיבחן זאת.

לצורך שירטוט תמונה מקיפה, נעזרתי במאמרם של פרופ' עוז אלמוג, וסימה זלצברג "זרמים אידיאולוגיים וסיגנונות חיים במגזר הדתי-לאומי" (אלמוג, 2008), אשר פורסם באתר האינטרנט אנשים ישראל, מדריך החברה הישראלית (אשר לקחתי בו חלק כתחקירן). החוקרים פילחו את החברה הדתית-לאומית למספר פלגים: חרדל"ים (חרדים לאומיים), חבקו"קים (חב"ד, ברסלב, קרליבך, קוק), דתיים מודרניים, דתיים לייט, ודתל"שים (דתי לשעבר), על מאפייניהם השונים.

אינטרנט

אינטרנט הינה רשת מחשבים גלובלית המחברת בין מאות מיליוני מחשבים בעולם, ומאפשרת העברת מידע ביניהם בצורה חופשית, באופן מיידי, נגיש וקל (ויסבלום, 2002). מאפיינים אלה, והכמויות האדירות של מידע האצורות ברשת, הפכו את האינטרנט לאמצעי המידע והתקשורת הגלובלי הראשון במעלה.

למעשה, ניתן לחלק את התפתחותה של רשת האינטרנט לשלושה שלבים: צבאי, אקדמי ומסחרי. הצעדים הראשונים נעשו בשנות ה-60', בשיא המלחמה הקרה ומירוץ החימוש הגרעיני בין שתי מעצמות-העל דאז, ארצות-הברית וברית-המועצות. באותן שנים, רשתות התקשורת השונות, הן האזרחיות והן הצבאיות, היו מחוברות למרכזיה, אשר ריכזה את המידע והפיצה אותו לשלוחות השונות. פגיעה במרכזיה הייתה עלולה לשתק כליל את ערוצי התקשורת.

כדי למנוע מצב זה, הועלה הרעיון של הקמת רשת מחשבים ללא מרכזיה, כך שכל מחשב ברשת יהיה מסוגל לקבל ולשגר ידיעות באופן עצמאי. המידע המיועד להפצה יחולק למעין 'חבילות' קטנות, שכל אחת תכלול פרטי זיהוי וכתובת יעד, ואלה ינותבו מצומת לצומת עד שיגיעו ליעדן הסופי. הרעיון היה שגם אם חלק מהמחשבים יצא מכלל פעולה, ימצא המידע דרכים עוקפות ברשת להגיע ליעדו, ובכך להבטיח רשת תקשורת עמידה שתפעל גם בעת מתקפה גרעינית כוללת על ערי ארצות-הברית.

ישנם הסבורים (מודלינגר), כי פיתוחה של רשת האינטרנט נעשה במקביל הן על-ידי המערכת הצבאית והן על-ידי המערכת האקדמית, בה נדרשה מערכת לשיתוף מידע בין מרכזי מחקר שונים ומרוחקים.

רעיון הרשת המבוזרת פורסם בשנת 1964 ונבחן לראשונה בבריטניה בשנת 1968. למעשה, רק בשנת 1969 החל פיתוח של רשת מחשבים מבצעית, ביוזמת סוכנות המחקר של משרד ההגנה האמריקאי, על-מנת שתשמש את הפיקוד העליון בעת התקפת טילים. הרשת נקראה ARPANET (ראשי תיבות של (Advanced Research Projects Agency, כשמה של הסוכנות למיזמי מחקר מתקדמים, אשר סייעה בפיתוחה של המערכת (מודלינגר).

בספטמבר 1969 הצליח צוות הפיתוח לחבר בין ארבעה מחשבים מאוניברסיטאות שונות, ובנובמבר 1970 החלה לפעול בפנטגון רשת קטנה שכללה תשעה מחשבים. בהמשך, ובמימון ARPANET, פיתח נורמן אברמסון מאוניברסיטת הוואי רשת מחשבים המבוססת על גלי רדיו.

ב-1972 פיתח מהנדס מחשבים צעיר בשם ריי טומלינסון את הדואר האלקטרוני (האי-מייל), כאמצעי תקשורת בין מספר מחשבים המחוברים ברשת. האי-מייל, כידוע, הפך ברבות הימים לאמצעי העברת המידע הכתוב והמצולם הנפוץ ביותר.

ב-1973 יצרו וינסטון סרף ובוב קהאן פרוטוקול תקשורת, המחבר בין הרשתות השונות ויוצר שפה משותפת. ב-1976 פיתחה חברת מחשבים אמריקנית אלמונית בשם מיקרוסופט, את שפת הבייסיק. החברה הוקמה רק שנה קודם לכן על-ידי שני אנשי מחשבים צעירים ומבריקים, ביל גייטס ופול אלן.

בשנת 1978 הוחל בפיתוחו של פרוטוקול התקשורתtcp/ip , המהווה את התשתית תקשורת ברשת האינטרנט עד היום. ב-1983 הוחלט לפצל את Arpanet לשתי רשתות, צבאית ואזרחית. האחרונה, שמומנה על-ידי הקרן הלאומית למדע בארצות-הברית, שימשה בעיקר את האוניברסיטאות.

עד תחילת שנות ה-80' היה המחשב בשימושם של מוסדות ממשלתיים וציבוריים וגופים גדולים בלבד. באוגוסט 1981 עשתה חברת IBM היסטוריה, כשהוציאה לראשונה לשוק את המחשב האישי. מנקודה זו ואילך, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית, החל גל של מכירת מחשבים ברחבי העולם.

בשנת 1991 איפשר הממשל האמריקאי לגופים מסחריים לעשות שימוש ברשת האינטרנט, ואף קבע נהלים לשימוש מסחרי. אישור זה הוביל לפריצת דרך בתחום רשתות התקשורת, ולפיתוח פרוטוקולי תקשורת חדשים וסטנדרטים בינלאומיים.

שני המהלכים שתרמו תרומה מכרעת להגמוניה העולמית של האינטרנט, היו המצאת הרשת העולמית WWW (World Wide Web) על-ידי טים ברנרס-לי ב-1990, ופיתוח תוכנת דפדפן הרשת, על-ידי מארק אנדרסון, בשנת 1993. הודות להן, הפכה רשת האינטרנט ידידותית למשתמש.

הגישה לנתונים הפכה לכמעט בלתי-מוגבלת (שנער, 2001) . ממשק WWW מאפשר גישה לאוסף של עמודים אלקטרוניים, שכל משתמש יכול לפרסם וכל משתמש יכול לראות. העברת המידע יכולה להתבצע באמצעות מדיה, מסמך, קול, וידאו ועוד. כמו כן, באמצעות הwww ניתן לדלות מידע ולהתקשר עם אנשים רבים ושונים בנושאים מגוונים מכל קצוות תבל (טיל, 2000).

לדברי ולרי מגינדוב (מגינדוב, 2001) שחקרה את הנושא, www הוא האמצעי המקובל לגלישה באינטרנט מאז 1994. היא אף הצביעה על גידול מרשים במספר המשתמשים ברשת: מ-30 מיליון בעשור הקודם, למעל 100 מיליון בשנת 2000. נתון נוסף: בשנות ה-90' היו כ-213 שרתים שתמכו ברשת, ובשנת 2000 מעל 8 מיליון. ראוי לציין כי מאז חל גידול דרמטי במספר המשתמשים והשרתים. נכון ל-2008, מספר המשתמשים מתקרב למיליארד בני-אדם, מספר השרתים נאמד במאות מיליונים.

כיום מספקת רשת האינטרנט שני שירותים מרכזיים (רם וושדי, 1995):

  • שירותי תקשורת. מאפשרים תקשורת מהירה וללא הגבלה בין משתמשים ברשת באמצעות דואר אלקטרוני, פורומים, בלוגים, רשימות תפוצה, רשתות חברתיות, מסנג'ר וכדומה.
  • שירותי מידע. מאפשרים גישה מהירה וחופשית לכמויות אדירות של מידע, בכל תחום העולה על הדעת. זאת, הודות לחיבורם של מאגרי מידע ממשלתיים וציבוריים לרשת, כמו גם הזנה בלתי-פוסקת של מידע על-ידי גורמים פרטיים ומשתמשים יחידים (בין היתר, באמצעות האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה).

האינטרנט בישראל

מדינת ישראל התחברה לרשת האינטרנט באמצע שנות ה-80'. תחילה חוברו האוניברסיטאות בלבד ל-Arpanet (כאמור, הרשת הבינלאומית שקדמה לאינטרנט), והוקצתה עבורן הסיומת il, הסיומת הלאומית השנייה אחרי uk הבריטית.

בשנת 1986 החל בישראל עידן ה-BBS (ראשי תיבות של Bulletin Board System) (גלילי, 2004), רשת תקשורת סגורה שהייתה נחלתם של 'פריקים' למחשבים. אומנם, רשת זו לא הייתה מחוברת לאינטרנט, אך לזכותה נזקפת תרומה משמעותית למהפכה הדיגיטאלית בישראל.

בשנת 1988 עברו האוניברסיטאות בישראל לשימוש בפרוטוקול תקשורת tcp/ip שרכשו במימון עצמי, והתחברו ישירות לאינטרנט ברוחב פס משותף של 9600 ביטים לשנייה (רוחב פס הוא כמות הנתונים שניתן להעביר בקו תקשורת בזמן נתון, והיא נמדדת בביטים לשנייה. עם השנים חל גידול דרמטי ברוחב הפס, וכיום הוא פועל במהירות של 10 מיליון ביטים לשנייה ויותר).

בשנת 1992 נחנך דף ה-Web הראשון של האוניברסיטה העברית, ושנה לאחר מכן החל לפעול ספק האינטרנט הראשון בישראל, קו מנחה. בעקבותיו נוסדו ספקים נוספים, דאטה-סרב ואקט-קום, אשר חיברו בתי-עסק גדולים לרשת האינטרנט.

באותן שנים, החיבור לרשת האינטרנט הותר בעיקר לחברות גדולות ולגופים מחקריים, והתבצע באמצעות מחב"א (מרכז החישובים הבין-אוניברסיטאי הכללי). גופים וחברות שביקשו להתחבר לאינטרנט, נדרשו להגיש בקשה למשרד התקשורת. האישור ניתן רק לאחר אישור של ועדה משותפת למשרדי החינוך והתקשורת, שנקראה "ועדת האינטרנט".

המשתמשים הביתיים עקפו הליך בירוקרטי זה באמצעות הצטרפות לאיל"א (האיגוד הישראלי לטכנולוגיית מידע), אשר קיבל אישור לחבר את כל חבריו לרשת בתמורה לדמי חבר שנתיים.

במרוצת השנים נעשו בישראל ניסיונות להקים רשת מקומית מבוססת BBS, ובהם פרויקטים כגון כרמיאל או טיוויטל. החזון היה הקמת רשת אינטרנט מקומית, שתופעל על-ידי חברת בזק, אליה יחוברו אזרחי המדינה (גלילי, 2004). רק בשנת 1994 פתח משרד התקשורת את רשת האינטרנט לכל מבקש. חברת נטוויז'ן הייתה הראשונה לחבר את המשתמשים הביתיים לרשת, ובעקבותיה הוקמו נוספות.

בשנת 1995 ניתקו ספקיות האינטרנט את תלותן במחב"א, והתחברו באופן עצמאי ישירות לרשת האינטרנט הגלובלית. למרות זאת, האינטרנט לא תפס תאוצה עקב רתיעתן של הספקיות מההוצאה הכספית הגדולה, הכרוכה בהקמת חוות שרתים וביצירת תשתית תקשורת.

כיום, נכון ל-2008, התמונה שונה בתכלית. החדירה המסיבית של האינטרנט והשימוש המוגבר ברשת למגוון צרכים, הגדילו את הביקוש לשירותים השונים הנלווים לאינטרנט. כיום ישנם מספר ספקי תשתית גדולים (בזק, Hot בכבלים, חברות הסלולר) וכמה עשרות ספקיות גישה לאינטרנט, שהגדולות והמפורסמות הן נטוויז'ן 013 , אינטרנט זהב 012 ובזק בינלאומי.

סקר הוצאות משקי-הבית שנערך על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2006, הצביע על עלייה ניכרת באחוז משקי-הבית אשר מחזיקים ברשותם מחשב ביתי ומחוברים לאינטרנט. על-פי נתוני הסקר, כ-65.8% החזיקו במחשב ביתי, וכ-54.6% היו מחוברים לאינטרנט. זאת, בהשוואה לשנת 2000, בה כ-47.1% מהאוכלוסייה החזיקו מחשב ביתי וכ-19.8% היו מחוברים לאינטרנט" (אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

נתונים מעניינים נוספים מספק סקר בנושא היקף השימוש באינטרנט בישראל, שנערך בדצמבר 2007 על-ידי חברת הסקרים TNS-טלסקר. על-פי ממצאי הסקר, שפורסמו באתר העיתון הכלכלי דה-מארקר (כהן, 2008), מספר משתמשי האינטרנט בישראל כיום בגילאי 13 ומעלה עומד על ארבעה מיליון איש, המהווים כ-55% מכלל אוכלוסיית ישראל. נתון זה מצביע על גידול של 2% בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, בה נרשמו 3.9 מיליון גולשים.

מבדיקת שימושים באינטרנט שנעשתה בסקר, עולה כי 39% מכלל הגולשים שנכללו בסקר, מדווחים על היותם רשומים ברשת חברתית כלשהי. ניתוח התופעה בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות, מעלה כי שיעור הרשומים ברשת חברתית הינו דומה בקרב גברים ונשים (כ-39% בכל מגדר).

שיעור הרשומים ברשתות חברתיות עולה ככל שקבוצת הגיל יורדת, ומתרכז בעיקר בקבוצת הגיל 29-13 (בה רשומים 52% מהגולשים). עם זאת, התופעה קיימת גם בקרב גילאי 50 ומעלה: 27% מהם דיווחו על הצטרפות לרשת חברתית כלשהי. שיעור הרשומים ברשתות חברתיות בקרב חילונים עומד על 43%, ובקרב מי שמגדירים עצמם כדתיים, על כ-26%.

פילוח מגדרי של המשתמשים נותן תמונה מאוזנת, פחות או יותר: 54% גברים ו-46% נשים. השימוש באינטרנט שכיח יותר בקרב גילאים צעירים וגילאי הביניים 49-18 (73% לעומת 63% בכלל האוכלוסייה הבוגרת). בקרב גילאי 17-13 שיעור הגולשים באינטרנט עולה על 90%.

ממיכלול הנתונים שהוצגו לעיל, ניתן להצביע בבירור על גידול מתמיד הן במספר המשתמשים ברשת והן בשימושים הנעשים בכלי זה.

יחס החברה הדתית לאינטרנט

החברה הדתית בכללותה, נחצית לשני מחנות מרכזיים: חרדים ודתיים-לאומים. לכל מחנה תת-קבוצות רבות, מגוונות ושונות זו מזו. את היחס לאינטרנט ניתן לחלק למספר גישות מרכזיות, החוצות את המגזרים השונים:

  • איסור גמור

חסידי גישה זו, בדרך כלל רבנים מהזרם החרדי או החרד"לי, אוסרים בתכלית האיסור על התחברות לאינטרנט, גם לא למטרות חיוניות. ד"ר יעקב הכט, חוקר עצמאי בנושאים הקשורים בתרבות הדיגיטאלית, במאמרו "סיכון ופאניקה ערכית ברשת", טוען כי אנשי-דת בעלי גישה חרדית יוצרים סביב האינטרנט "פאניקה מוסרית", שאינה מוצדקת.

לחיזוק הוא מצטט קטעים ממאמר תחת הכותרת "חוסו על נפשכם", שהתפרסם בעיתון החרדי המודיע: "באינטרנט טמונים כוחות של הרוע והשקר ויש להתרחק מהם... דור העתיד שהוא היעד המרכזי של הסיטרא אחרא [השטן] וסייעתא דיליה [וסיעתו], צריכים בוודאי להרחיק ולהתרחק [מהאינטרנט] למען ייטב להם ולמען יאריכו ימים ברוחניות" (הכט).

  • הגישה החינוכית

גישה זו טוענת שיש לטפל ב'בעיה' באמצעות חינוך והעמדת חלופות איכותיות לגולש הדתי, כגון אתרים דתיים, נושאים ותחומים מעולם התוכן היהודי. אלה יאפשרו לו לבחור ולהתמודד בעצמו עם האתגרים החינוכיים, שמציב בפניו האינטרנט.

בועז נכטשטרן, מיסד ועורך ראשי של אתר האינטרנט כיפה, היטיב לבטא זאת באומרו: "לדעתי, מי שמנסה לפתור את בעיית האינטרנט באמצעות טכנולוגיה, נכשל פעמיים - פעם אחת במבחן החינוכי-ערכי בו הוא נותר ללא מענה לשאלה כיצד מתמודדים בעולם שהוא 'טוב ורע', ופעם שנייה במבחן המציאות, משום שאינטרנט מצונזר אצלי בבית לא מבטיח לי מצב דומה אצל השכן או במקום-העבודה" (נכטשטרן, 2007).

  • מותר אך בפיקוח

גישה זו מכירה במרכזיותו של האינטרנט בעידן המודרני, אך חותרת לפתח כלים טכנולוגיים אשר יחסמו את הגישה לאתרים לא-רצויים ויאפשרו "גלישה כשרה" (זייפלד, 2004).

קובי הקר, מנכ"ל חברת אינטרנט רימון המפתחת תוכנת סינון, טוען: "אנחנו חושבים שאינטרנט זה דבר נפלא, רק שגם בדבר כזה - כמו כל הדברים בחיים - יש לצערנו אנשים שמרגישים שהם צריכים להכניס את הרע. אז כמו שעשו את האבטיח בלי הגרעינים והוציאו את מה שמפריע לאכול, כך יצרנו את האפשרות לגלוש באופן שמונע את הצורך להיחשף לחומרים שאתה לא רוצה לראות" .

למעשה, מסביר הקר, טכנולוגיות אלו פותחו במקור לאו דווקא עבור הציבור הדתי, אלא כדי להגן על ילדים ובני-נוער ככלל מפני הסכנות האורבות באינטרנט. תוכנות הסינון מאפשרות להורים להגן על ילדיהם מפני סוטי-מין, מטרידים ונוכלים למיניהם, וכן לחסום בפניהם את הגישה לאתרי אלימות ופורנוגרפיה.

יחס המגזר הדתי-לאומי לאינטרנט

החברה הדתית-לאומית נחשבת לפתוחה יותר מהחברה החרדית, הן בפן האידיאולוגי בו קיים מגוון רחב של דעת וגישות בכל תחום ועניין, והן בפן המעשי בו משתלבים אנשי המגזר בתחומי החיים והעשייה הכללית ומתוך כך, חשופים להשפעות ולחידושים של הסביבה חילונית.

האינטרנט, כמו כלים טכנולוגיים או שינויים תרבותיים אחרים, התקבל במגזר זה כעובדה מוגמרת, שאיתה יש להתמודד בגישות שנסקרו לעיל ובגישות נוספות, שאותן נפרט בהמשך.

בכנס הראשון ל"יהדות, חברה ואינטרנט" שהתקיים בפברואר 2006, בירושלים, בחסות מכללת ליפשיץ ואתר כיפה, הוצגו ממצאי סקר שנערך באתר. השתתפו בו כ-1000 גולשים, ולמרות שהסקר אינו מדגם מייצג, ניתן ללמוד ממנו רבות על ההתייחסות לאינטרנט במגזר הדתי-לאומי (מור, 2008).

אחת השאלות שנשאלו הגולשים הייתה: האם אתה משתמש באינטרנט 'מסונן'? 88% ענו בשלילה, 9.5% מסננים תכנים עבור כל המשפחה ו-2.5% עבור הילדים בלבד. מעניין לציין, כי 65% מהמשתמשים באינטרנט מצונזר לכל בני הבית, דיווחו על האינטרנט כגורם שלילי. זאת, לעומת 12% מהנשאלים שאינם משתמשים בשירותי סינון.

כ-70% מהגולשים הדתיים סבורים, כי השימוש באינטרנט לא השפיע כלל על אמונתם הדתית, 16% חושבים שהשפיע לטובה, 14% מודים שהשפיע לרעה. עוד נמצא, כי יותר גברים מנשים (22% לעומת 7%) סבורים שהגלישה באינטרנט השפיעה לרעה על אמונתם, ויותר נשים מגברים סבורות שהרשת השפיעה לטובה (19% לעומת 14%). מהתוצאות עולה, כי דרגת הפגיעה באמונה עולה במקביל לדרגת ההחמרה הדתית.

43.33% אחוז מהגולשים החרדים בסקר הודו שהאינטרנט השפיע לרעה על אמונתם הדתית, לעומת 14% בלבד בציבור הדתי-לאומי. 56% מהחרדים לא היו ממליצים למכריהם להתחבר לאינטרנט לנוכח הניסיון האישי שלהם, לעומת 12% מהזרם הדתי-לאומי ו-5% מהציבור החילוני. 72% מהנשאלים רואים באינטרנט כלי חלופי לשדכנית המסורתית, לעומת 28% אחוז שלא סבורים כך (מור, 2008).

מאמרים רבים נכתבו על היחס לאינטרנט בציבור הדתי-לאומי. אחד המפורסמים הוא של הרב יהושע שפירא, בוגר ישיבת מרכז הרב וראש ישיבת רמת-גן, המתייחס לאתרים הדתיים ברשת כתופעה בעייתית וחמורה, שבעצם קיומם נותנים הכשר עקרוני לאינטרנט. במאמרו, "אזהרה - האינטרנט סכנה לנשמה" (שפירא, 2006), אוסר הרב כל גלישה שאינה לצורך חיוני. לדעתו, "עצם ההתקרבות אל מקום בו עלול אדם להגיע לידי ניסיון ולידי עבירה, אסורה על-פי ההלכה" - ומבחינתו, ההתקרבות לאינטרנט מביאה לידי עבירה. הרב שפירא מייצג בדעותיו את גישת הפלג החרד"לי במגזר.

הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כוהנים בירושלים, אינו חולק על דעתו של הרב שפירא בנוגע לפגיעתו הרעה של האינטרנט, ואף טען במאמרו "אינטרנט - טינופת" (אבינר, 2006).שהאינטרנט מסוכן לאדם הדתי. עם זאת, הרב משלים עם העובדה שלחלק גדול מחסידיו יש אינטרנט, וקורא להם להשתמש בתוכנות סינון ובאמצעים חברתיים תומכי פיקוח. הרב אבינר מייצג בדעותיו את הגישה הגורסת "מותר - אך בפיקוח".

הרב יובל שרלו, ממצדדי הגישה החינוכית, מסכים עם מסקנתו של הרב אבינר בדבר חובה הלכתית למנוע גישה חופשית לאינטרנט. עם זאת, הוא מודה כי לא ניתן למנוע, או להגביל, את השימוש באינטרנט בחברה הדתית-לאומית, הן משום שציבור זה לא נשמע למצוות הרבנים, והן משום שגלישה מבוקרת אינה מעשית מבחינתו. לדבריו, יש להתמודד עם התופעה באמצעות חינוך נכון, כשם שהחברה הדתית-לאומית מתמודדת עם אתגרים אחרים. לצורך כך יש להעמיד חלופה לגולש הדתי בדמות אתרי אינטרנט, פורומים וכדומה מעולם התוכן המגזרי. הרב שרלו אמר את הדברים במסגרת יום-עיון בנושא חינוך לבחירה חופשית, והם אוגדו לקובץ מאמרים תחת השם "חופש הבחירה בחינוך– עיון הגות ומעש" (שרלו, 2004).

הרב יוסף כרמל, ראש הכולל "ארץ חמדה" המתמחה בהסמכת דיינים, מצטרף לאגף בציונות הדתית, המכיר באינטרנט כעובדה שיש להתמודד עימה. במאמרו "היהודי כבר לא בודד" כתב: "השאלה העומדת בפנינו כרגע איננה אינטרנט כן או לא, אלא כיצד יש לנצל מציאות זאת לטובה" (יוסף כרמל, 2007).

חיזוק לכך ניתן למצוא במאמרו של יונה גודמן (איש חינוך ומרצה במכללת אורות), "לאן גולשים ילדינו?", בו הציג נתוני סקר הממחישים את עומק החדירה של האינטרנט בקרב המגזר. "לכ-90% מבני-הנוער בכיתות ט'-י"א יש גישה לאינטרנט לרוב מהבית... ליותר מ-90% מהנוער הציוני-דתי יש נגישות קבועה לאינטרנט (רובם המוחלט מהבית והשאר בבית חברים או בבית-הספר)" (גולדמן, 2006). עוד נמצא, כי רוב הצעירים מעולם לא קיבלו הדרכה, מהוריהם או מכל גורם חינוכי אחר, בדבר נקיטת אמצעי זהירות מפני הפיתויים האורבים להם ברשת.

גודמן מדווח על ביקורת קשה שמותחים חוגים בחברה הדתית-לאומית, על מוסדות החינוך במגזר, שלא נותנים דעתם לתופעה המתעצמת של שימוש באינטרנט בקרב הדור הצעיר. לדבריו, הם מונעים בכך מהמתבגרים חינוך לבחירה חופשית, מתוך אחריות והבחנה בין טוב לרע, דבר שיסייע להם להתמודד עם אתגרים מהותיים בהמשך דרכם בחיים. כך, ניתן לומר כי המתבגר הדתי-לאומי חשוף לבעיות ערכיות ולסתירות בין עולם התוכן החינוכי, לאפשרויות שמציע לו האינטרנט.

הרב שרלו, בראיון שערכתי איתו, טען כי אחת הבעיות הערכיות המדוברות בשיח המגזרי בהקשר של האינטרנט, הינה האנונימיות שמציעה הרשת. בחסותה עוטה הגולש הדתי מסיכות שונות כראות עינו, ובכך יוצר תרבות של שקר, המתנגשת עם הציווי "מדבר שקר תרחק".

תופעה זו באה לידי ביטוי בעיקר במדורי הטוקבקים (תגובות גולשים), שם הזהויות וירטואליות ולעיתים, יכול אותו אדם להתחזות למספר דמויות. למרות שאין פסיקה רבנית הקשורה להלכות אינטרנט, נעשה מאמץ בקרב המגזר לחנך לשמירה על עקרונות, יסודות וערכים תורניים, כדי להימנע מפגיעה הן ברמה המוסרית של הגולש והן בזולתו.

נתון מעניין נוסף הוא סקר של ד"ר יואל כהן (מור, 2008), איש אקדמיה ומתמחה בתקשורת המונים, שנערך בקרב 302 רבנים ובו נמצא, כי 16% מהרבנים החרדים ו-49% מהרבנים הציוניים-דתיים גולשים באינטרנט. נתון זה מצביע על הדילמה בה מתחבט הממסד הרבני בסוגיית האינטרנט: גישה למקורות מידע המעשירים את עולם התוכן של הגולש ובמקביל, נגישות לתכנים שליליים.

במסמך שחובר ב-2007 על-ידי מרכז המידע והמחקר של הכנסת, לקראת דיון בוועדת המדע והטכנולוגיה בנושא התפתחות ערוצי תוכן למגזר הדתי באינטרנט (גולדשמידט, 2007), בוצע אומדן של מספר המשתמשים באינטרנט ביתי, המתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נמצא, כי ל-60% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת (מעל גיל 20), וכן ל-50% ממי שהגדירו עצמם כדתיים או דתיים מסורתיים, יש חיבור לאינטרנט בבית. עוד נמצא מיתאם מובהק בין דפוס הדתיות לשיעור ההתחברות.

להלן נתוני הפילוח של תושבי ישראל היהודים מעל גיל 20 שיש להם חיבור לאינטרנט, על-פי הגדרה עצמית של דתיות (גולדשמידט):

  1. סה''כ אוכלוסייה יהודית- 3,457,620 (100%), מתוכם ל-2,097,138 (60.65%) יש חיבור לאינטרנט בבית ול-1,360,482 (39.35%) אין.
  2.  אוכלוסייה חרדית- 231,799 (6.70%), מתוכם ל-23,460 (10.12%) יש חיבור לאינטרנט  בבית ול-208,339 (89.88%) אין.
  3. אוכלוסייה דתית- 338,019 (9.77%), מתכוכם ל-172,101 (50.91%) יש חיבור לאינטרנט בבית ול-165,918 (49.09%) אין.
  4. אוכלוסייה מסורתית דתית- 462,885 (13.38%), מתוכם ל- 247,674 (53.51%) יש חיבור אינטרנט בבית ול-215,211 (46.49%) אין.
  5. אוכלוסייה מסורתית, לא כל-כך דתית- 865,193 (25.02%), מתוכם ל-536,252 (61.98%) יש חיבור לאינטרנט בבית ול-328,941 (39.02%) אין.
  6. אוכלוסייה לא דתית, חילונית- 1,559,724 (45.10%) מתוכם ל-1,117,652 (71.66%) יש חיבור לאינטרנט בבית ול- 442,072 (28.34%) אין.

(עיבוד הנתונים בוצע ע"י מרכז המחקר והמידע של הכנסת).

אתרים ויישומים במגזר הדתי-לאומי

בעוד הרבנים מתחבטים בשאלות בעד ונגד, החלו לצוץ חדשות לבקרים אתרי תוכן לדתיים, המתיימרים לתת מענה ולספק חלופה לגולש הדתי.

האינטרנט התפשט תחילה בקרב 'הצרכנים הפרטיים' במגזר, משם שלח זרועות אל מוסדות החינוך (ישיבות תיכוניות, אולפנות וישיבות הסדר) והרבנים. האחרונים הבינו את יתרונותיה של הרשת כמדיה שניתן לתעלה למטרות חיוביות, וכאמצעי להבעת עמדה או לקידום רעיון פוליטי או דתי. ברוח "נאה דורש, נאה מקיים", הקימו רבני המגזר וראשי ישיבות אתרים המקדמים את מטרותיהם, באמצעות יצירת קשר בלתי אמצעי עם צאן מרעיתם. בנוסף, מספר רבנים מובילים במגזר החרד"לי, ובהם הרב שלמה אבינר והרב דב ליאור, הקימו אתר אינטרנט אישי.

גופים רבים נוספים במגזר הדתי-לאומי, שהבינו את הפוטנציאל הטמון ברשת, הקימו אף הם אתרי אינטרנט: מפלגות דוגמת המפד"ל, האיחוד הלאומי (קודם שהתאחדו למפלגה אחת בתחילת נובמבר 2008) ומימד, וכן תנועות רעיוניות דוגמת תנועות נוער, ציונות דתית ריאלית, קולך, צוהר, תנועות ימין קיצוני ועוד.

במסמך שחיבר רועי גולדשמידט ממרכז המידע והמחקר של הכנסת, לקראת דיון בוועדת המדע והטכנולוגיה בנושא התפתחות ערוצי תוכן למגזר הדתי באינטרנט, הוא מחלק את עולם התוכן הדתי-לאומי באינטרנט לשני סוגים עיקריים:

  • עיתונות מקוונת. אתרים השייכים לעיתונות הדתית הכתובה, כמו מקור ראשון, הצופה ובשבע (לדעתי, ניתן להוסיף עליהם גם את עלוני פרשת השבוע, המופצים בבתי-הכנסת בימי שישי, חלקם גם באמצעות המדיה המקוונת. מדובר בעלונים דוגמת שבת בשבתו, מעייני הישועה, בראש יהודי, באהבה ובאמונה, קולך, במחשבה תחילה ועוד, המהווים עוד ערוץ תקשורת לציבור הדתי בכלל והדתי-לאומי בפרט). עיתונים ועלונים אלה נועדו להפצה כמדיה כתובה ולא אינטרנטית. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהמהפכה שחולל האינטרנט, בכך שכל המעוניין יכול לקבל את העלון ישירות לתיבת הדוא"ל שלו לפני כניסת השבת. עלוני פרשת השבוע כשלעצמם מייצגים מגוון זרמים רעיונות וגישות בציבור הדתי-לאומי, ומהווים קרקע פורייה למחקר נפרד.
  • אתרי תוכן אינטרנטיים. באתרים אלה ניתן למצוא נושאים רבים ומגוונים, הקרובים לליבו של הציבור הדתי בכללותו. לצורך מחקר זה נסקרו האתרים הבאים: כיפה , מוריה , מורשת , דתילי , דוסילנד , דעת , שורש ,בבא קמא , הגיגים , צוהר , ראש יהודי , דוסיבות ודתי פייג', המזוהים עם המגזר הדתי-לאומי. אתרים אלה מכסים תחומים רבים ומגוונים, ובהם מאמרים בנושאי דת אמונה ומדע, פורומים רלוונטיים לבני המגזר, היכרויות ושידוכים (בכפוף לקודים פנים-מגזריים), פרשת השבוע, דברי תורה, דף יומי, דרשות, מוסיקה חסידית, חדשות, תרבות (קונצרטים לחזנות, מסיבות ופאבים דתיים, ועוד), קניות, שירות לאומי, מוסדות לימוד, בנקים, תנועות נוער ועוד. הכל מוגש באריזה 'כשרה', הנתמכת על-ידי אנשי דת ורוח מהמגזר.

מעבר לאתרי התוכן המתיימרים לכסות את כל תחומי העניין של המגזר הדתי-לאומי, קיימים אתרי 'נישה' המתמחים בנושאים ספציפיים, כגון:

ראשי המגזר, פוליטיקאים, בעלי-עניין, תנועות, קבוצות ופלגים, אימצו את רשת האינטרנט כאמצעי להפצת רעיונות ודעות, כמו גם ליצירת קשר עם קהלם. חלק עושה זאת באמצעות פירסום או קישורית באתרי המגזר, חלק מקים אתר משל עצמו.

שירות יוצא-דופן באתרים אלה הינו אינדקס, המקשר בין כלל האתרים, למרות שלכאורה מדובר באתרים מתחרים. כך, לדוגמה, חיפוש אתר שידוכים דתי, מציג 20 קישוריות לאתרים או פורטלים מתמחים במגזר זה; ב"פרשת השבוע" נמצאו 47 קישוריות, חלקן גם לאתרי ישיבות ואתרים חרדיים. תשעה אתרי קניות בהם ניתן לרכוש תפילין, מוצרי יודאיקה ואחרים; בנושא "שירות לאומי" נמצאו עשר קישוריות למידע ולאגודות; בנושא "קהילות" 31 קישוריות וכך הלאה.

בנוסף, קיימות באתרי האינטרנט החילוניים נישות ייחודיות למגזר הדתי, ובהן Ynet יהדות, NRG יהדות, בחדרי חרדים, דתיים חילונים (באתר נענע-10) ועוד.

פלטפורמה אינטרנטית נפוצה נוספת בציבור הדתי-לאומי, הינה אתר קהילה המשמש להעברת מידע בין חברי הקהילה, כגון זמני תפילות, פעילויות תרבות, כנסים ושאלות בענייני דיומא.

השו"ת בראי ההיסטוריה

כפי שצוין במבוא, תרבות השו"ת החלה מתפתחת לפני אלפי שנים, עוד בטרם הוגלו ישראל מארצם. הסנהדרין הייתה הסמכות הרוחנית אשר פסקה הלכות בעניינים השונים שעמדו על הפרק. משהוגלה העם מארצו, נתבטלה סנהדרין והחלו מתפתחות הנהגות רוחניות מקומיות, אשר מילאו את החלל שנוצר. למעשה, ניתן לומר כי השו"ת בתצורתו הנוכחית, החל לקרום עור וגידים עם גלות ישראל מארצו ופיזורו בתפוצות (סולביציק, 1990).

שמואל גליק, חוקר נודע של תרבות השו"ת, חילק בספרו (גליק) את השו"ת למספר תקופות בעלות מאפיינים שונים :

  • תקופת המשנה והתלמוד (תנאים ואמוראים). המשנה והתלמוד נועדו ללימוד ובירור הלכתי, בדרך של קושיה ותירוץ ששאלו תלמידים את רבותיהם וחכמים את עמיתיהם, בסוגיות שמקורן בפרשנות המקרא. כבר בתקופת התלמוד ניתן לזהות שו"תים, אשר הוחלפו בין חכמי בבל לחכמי ארץ-ישראל. איזכור לכך ניתן בתלמוד ירושלמי ("רבי תנחומא בר פפא שלח שאל לרבי יוסי תרין עובדין מן אלכסנדריה" תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין פ"ג הי"ב סד ע"ד), וכן במסכת שבת ("אמר לו אתא איגרתה ממערבה משמיה דר' יוחנן"). השו"ת בתקופה זו נכתב כחלק מהתלמוד, דבר שתרם לאחידות הלכתית בקרב יהדות התפוצות.
  • תקופת הגאונים (תקופה זו נמשכה מסוף המאה ה6 ויש סוברים המאה ה7 עד סוף המאה ה-10), היא למעשה תחילתו של השו"ת, בתצורתו המוכרת והמקובלת כיום. הגאונים היו ראשי הישיבות סורא ופומבדיתא אשר בבבל, וכן חכמי ישיבת ארץ-ישראל. הם עסקו בפירוש התלמוד והפצתו בפזורה היהודית, ונחשבו לסמכות ההלכתית העליונה.

ספרות השו"ת המוכרת כיום, נוצרה כתוצאה מצירוף של מספר גורמים: המרחק הגיאוגרפי הגדול בין הקהילות היהודיות השונות, המציאות השילטונית המשתנה והקושי להבין את התלמוד המקורי ללא פירוש. כך הלכה והתפתחה חליפת איגרות ענפה בין הגאונים של אירופה וצפון-אפריקה, במגוון סוגיות הלכתיות. איגרות אלו נשמרו וקובצו בקונטרסים, אשר הועברו בשיירות מסחר מבגדד ובצרה שבבבל לאירופה וצפון-אפריקה ולהיפך.

תרומתם של הגאונים הייתה בהפצת התלמוד וההלכה הפסוקה בקרב תפוצות ישראל. תקופת הגאונים הגיעה אל קיצה בשנת 1040, בעקבות התפתחותם של מרכזי תורה במקומות נוספים בתפוצות, וכן עקב ירידת כוחה של יהדות בבל ושקיעתה של החליפות בבגדד.

  • תקופת הראשונים (כינוי לרבנים ולפוסקים שפעלו בין המאות ה-11 וה-14, ובראשם הרמב"ם, רש"י, רמב"ן, הרי"ף והרא"ש) סימלה את שקיעתן של ישיבות בבל ומעבר מרכז-הכובד התורני לאשכנז, ספרד וצפון אפריקה. מרכזים אלה, בניגוד לקודמיהם בבבל, לא נחשבו "סמכות הלכתית עליונה". בתקופה זו החל השינוי במעמד ובסמכות הפוסקים, בין יהדות אשכנז לספרד וצפון אפריקה, שם נשמר המבנה הריכוזי שהיה נהוג בישיבות בבל מתקופת הגאונים. מבנה זה הושתת על מרכז תורני אחד, אשר דן בשאלות או ספקות שהתעוררו בקרב אנשי התורה בערים השונות.

לעומת זאת, בקרב יהדות אשכנז ניתן לזהות התפתחות של המושג "רב קהילה" (עליו ארחיב בהמשך) (אסף, תרפ"ז), בו החזיק בתחילת תקופת 'הראשונים' ראש הישיבה המקומית, ומכוח זה שאב את סמכותו כפוסק. תפקידו של רב הקהילה היה לדון בדיני ממונות, הוראת דיני איסור והיתר, מענה לשאלות הלכתיות שהופנו אליו וכדומה.

המאפיין את השו"ת בתקופה זו הוא השוני בפסיקות, בעיקר בקרב קהילות אשכנז, שם הפסיקה נעשתה ברמה המקומית. עוד ראוי לציין, כי בתחילת התקופה התשובות נוסחו בקצרה תוך הישענות על המסורת התלמודית ושו"ת גאונים, בעוד שלקראת סופה נוסחו תשובות ארוכות ומפולפלות, שנשענו על עיון מעמיק בתלמוד ושו"ת גאונים. דבר זה מעיד על הבדלי גישות בין 'הראשונים' שנשענו על תשובות הגאונים כאסמכתא בפסיקותיהם, לבין אלה שאמנם התייחסו לתשובות הגאונים אך לא ייחסו להן תוקף לדורות (ראה ספר הישר לרבנו תם – התשובות , סימן כד בהתניית גט לאישה מורדת וכן שו"ת הרא"ש כלל מג סימן
ח,"...ואם ראה בדורות שלאחר חכמי הגמרא , בימי הגאונים ז"ל בישיבות בבל.שהיה צורך שעה בימיהם
להסיע על דברי תורה ולעשות גדר וסייג.....אותה תקנה לא פשטה בכל הארצות"), אלא כתקנות התקפות לזמנן.

בשלהי תקופת 'הראשונים' חדל השו"ת לשמש כלי לבירור תשובות לשאלות ענייניות מחיי היומיום, והפך כלי לדיון מעמיק ולפילפול, כאשר השאלה נשאלה רק לצורך יצירת עניין כדי להגיע לתשובה עיונית הלכתית.

  • תקופת האחרונים (כינוי שניתן לרבנים והפוסקים שפעלו מהמאה ה-14 ואילך באשכנז ומהמאה ה-16 ואילך בספרד. בין הרבנים הבולטים: הגאון מווילנה, האר"י, המהר"ל מפראג, החיד"א ושלום שבזי). בתקופה זו התמודדו גדולי הפוסקים עם בעיות ותמורות שהתחוללו בימיהם, כגון: המהפכה התעשייתית, עלייתן של תנועות הנאורות (עידן האורות או הנאורות הוא כינוי לתנועה אינטלקטואלית במאה ה- 18 באירופה, ששמה לעצמה למטרה לבסס מוסר, אסטטיקה וידע המבוססים על רציונאליות והנחת יסוד לאגוצנטרית. מנהיגי התנועה ראו
    בעצמם אליטה אמיצה של אינטלקטואלים, המובילים את העולם לעבר קידמה מתוך תקופה ארוכה של
    חוסר רציונאליות, חוסר בגרות ועריצות, שהחלה בתקופה אותה כינו "העת החשוכה". התנועה סיפקה את
    הבסיס הפילוסופי למהפכה האמריקאית ולמהפכה הצרפתית, כמו גם לעליית הקפיטליזם), הלאומיות, המודרניות, האמנציפציה ועוד. בתקופתם אף התרחש גירוש ספרד (1492), אשר בעקבותיו נפוצו גדולי התורה של ספרד ברחבי אירופה וצפון אפריקה. כמו כן, הוקמו תנועות חדשות בעם היהודי, ובהן השבתאות, ההשכלה, החסידות, הקבלה ואף הציונות.

שינויים אלה השפיעו על אופי הפסיקה ואף יצרו הבדלים בין הקהילות השונות. ספרי השו"ת של תקופת האחרונים אינם עשויים מיקשה אחת, אלא ייחודיים לכל פוסק או מחבר, אשר סיגנון כתיבתו ואופי תשובותיו הושפעו משיטות הלימוד שהיו נהוגות בישיבות בתקופתו ובארץ מוצאו. ברם, היו פוסקים אשר התבססו על ספרות השו"ת שקדמה להם, הביאו אסמכתאות לפסיקתם מהתלמוד, מהגאונים ו'הראשונים'; אחרים ביססו את פסיקתם על התפלפלות במקורות השונים. בתקופה זו, הודות להמצאת הדפוס, ראו אור מאות רבות של ספרי שו"ת.

מאפיינים בולטים של ספרות השו"ת בתקופת 'האחרונים', הינם התפלפלות-היתר וההישענות על מקורות פסיקה מתקופת הגאונים ו'הראשונים', אשר היוו את הספרות ההלכתית. מאפיין נוסף הוא הבדלי הגישות בפסיקה ההלכתית ביחס להתפתחות התעשייתית, המודרניזציה ואירועים היסטוריים הרי-גורל שהטביעו את חותמם על העם היהודי (עלילות דם, גירוש ספרד, תנועות חסידות, משיחי שקר, השואה). אירועים אלה חייבו התייחסות לצורך השעה, ויצרו הבדלים במנהגים ובפסיקות ההלכתיות, בין יהדות אשכנז לבין עצמה ולצפון אפריקה.

ר' יוסף קארו (1488-1575), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, כתב את השולחן ערוך במטרה לפשט את פסקי ההלכה ולהפכם שווים לכל נפש. תחילה נתקל הספר בהתנגדות ובביקורת, הן בשל הניסוח המקוצר של פסקי ההלכה והן בשל התבססותו על פוסקים בני קהילות ספרד בלבד. לכן כתב הרמ"א ספר השגות ובו מנהגי אשכנז בדינים מסוימים. כיום נחשב השולחן ערוך לספר ההלכה הבסיסי, עליו מסתמכות כלל קהילות ישראל.

  • השו"ת בימינו. לא ניתן לדבר על ספרות השו"ת כיום, מבלי להזכיר את פרויקט השו"ת אשר זיכה את יוצריו בפרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשס"ז. פיתוחו החל בשנת 1963 במכון וייצמן, על-ידי פרופ' אביעזרי פרנקל, ובמרוצת השנים עבר לאוניברסיטת בר-אילן. מדובר במאגר ממוחשב של כל ספרות השו"ת מתקופת הגאונים ועד גדולי התורה של ימינו, ובהם הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו ואחרים. בנוסף, כולל המאגר את כל ספרי התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, וכן התנ"ך על שלל מפרשיו. אלה ועוד מרוכזים בתקליטור אחד, המכיל למעלה משלושת אלפים שנות יצירה והגות יהודית (פרויקט השו"ת מאגר היהדות המקוון של אוניברסיטת בר אילן).

התפתחות אמצעי התקשורת השונים השפיעה רבות על תרבות השו"ת. אם בעבר נשלחו לרבנים שאלות באיגרת אשר נענתה לאחר מספר שבועות, בעידן התקשורת המהירה והזמינה לכל - השאלות זוכות למענה תוך מספר שעות עד ימים ספורים בלבד.

החלוצים בתחום היו אברכי המכון הגבוה ליהדות (המוכר גם בשם כולל "ארץ חמדה" התמחותו בסמיכה לדיינות הכולל מזוהה עם המגזר הדתי לאומי, הוקם בשנת 1987 על ידי הרבנים יוסף כרמל ומשה ארנרייך בנשיאותו של הרב שאול ישראלי), אשר הפעילו את "שו"ת מראה הבזק" (כיום שו"ת זה הינו חלק מאתר האינטרנט של המכון הגבוה ליהדות), אשר הציע שירות שאלות ותשובות בפקס. שלב נוסף בהתפתחות תקשורת השו"ת היה שו"ת רדיופוני. לדוגמה: תחנת הרדיו ערוץ 7 בה שודרה "פינת ההלכה", בהגשתו של הרב אליעזר מלמד (הרב אליעזר מלמד- רב הישוב, וראש ישיבת ההסדר הר ברכה. בנוסף משמש כרב העיתון הדתי "בשבע" בעבר שימש כמזכיר ועד רבני יש"ע ואף קרא בהתנתקות לתלמידיו לסרב פקודה). פינות שו"ת פתוחות למאזינים שודרו גם בתחנות רדיו חרדיות, בעיקר לפני חגים ומועדים.

תצורה מעניינת נוספת היא שו"ת סלולארי: כל המעוניין שולח את שאלתו לרב באמצעות מיסרון (sms), והרב משיב לו באותו אופן. שירות זה מופעל על-ידי הרב שלמה אבינר (הרב שלמה אבינר- ראש ישיבת עטרת כוהנים ורב הישוב בת אל ,הרב מזהה עם המגדר החרד"לי בציבור הדתי לאומי). השאלות והתשובות מתפרסמות בפינת השו"ת הסלולארי שבעלון השבועי מעייני הישועה, המחולק בבתי-הכנסת.

הרב ישראל שציפנסקי, בספרו "ארץ-ישראל בספרות התשובות" (שציפנסקי, תשכ"ז) קונן על השתלטות הטכנולוגיה על השו"ת: "ספרות התשובות עשירה ורבת מימדים היא לאין ערוך ... אף בדורנו נכתבים ונדפסים ספרי שאלות ותשובות על-ידי רבנים חשובים שבדור, אלא שהטלפון הוא בעוכריו של ענף תורני זה, כי הרבה בעיות הלכתיות נפתרות על-ידי צילצול".

ספרות השו"ת קיבלה מפנה משמעותי עם חדירתו של האינטרנט. לתופעה זו יוקדש פרק נפרד.

מצב המחקר

ציונות דתית

הציונות הדתית היא כר מחקר רחב ועשיר, כפי שניתן להיווכח מאסופות המאמרים הרבות שראו אור בשנים האחרונות (שגיא ושוורץ, 2003; רז, 1997-2002; כהן והראל, 2004; שינובר וגולדברג, 1996). בחגיגות מאה שנים לציונות הדתית, לדוגמה, יצאו לאור שלושה כרכים המאגדים את דברי ההגות והמחקר המרכזיים בנושא זה.

ככלל, חוקרי הציונות הדתית הירבו לעסוק בהיבטים היסטוריים. קיים תיעוד מקיף של המפלגות הראשונות- מזרחי (רוזן,2002), הפועל המזרחי (פישמן, 2003) ושל הוגים ומנהיגים ראשונים (למשל רפאל, 1986. למשל הגאון ר' אריה, צבי פרומר, הרב הירש קלישר ורבי שמעון רפאל הירש, רבי זלמן ברוך ראבינקוב על משנתו של החוזה מלובנין ועל הרב יהודה אלקלאי וצבי הירש קלישר)- המבשרים הדתיים (שלמה, 1980; בכ"ץ, 1979), הראי"ה (אבנרי, 2003; אבינרי, 1980) וישיבת מרכז הרב (רודיק, 1999; רוזן-צבי, 2003).  בהמשך, נחקרו מוסדות וקבוצות מובילות בציונות הדתית: גוש אמונים (רענן, 1980; רודיק, 1989; שפט, 1994; ארן, 1987), תנועת בני עקיבא (שמיר, 1992; גרינבלום, 2001; אלעד, 2004), ישיבות תיכוניות וישיבות הסדר (דון יחיא, 1998; בר-לב, 1998), התנועה לעצירת הנסיגה מסיני (שילוח, 1970). , המועצות הדתיות (דון יחיא, 1989; כהן, 1990; דון יחיא, 1975), "המחתרת היהודית" (סגל, 1987) ולאחרונה - מחקר אתנוגרפי על מועצת יש"ע (רוט,2005).

תועדו גם אירועים מעצבים בתולדות הציונות הדתית, ובהם מפעל ההתיישבות בחבל ימית (יהב, 1992), הפינוי מימית והמשבר שהתחולל בעקבותיו (להרחבה: סלע, 1999. שמואל, 1996. ארן, 1985. ויסמן, 1990), מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון (זרטל ואלדר, 2004) ולאחרונה - מאמרים ומחקרים שונים על ההתנתקות מגוש קטיף והשלכותיה .

מספר רב של ספרים ומחקרים הוקדש לאידיאולוגיה של הציונות הדתית, וכן לרעיונות ולערכים המעצבים אותה. בין החוקרים הבולטים בתחום הזה ניתן לציין את פרופ' דב שוורץ ופרופ' אביעזר רביצקי . בעשור האחרון נכתבה ספרות על החברה הדתית-ציונית ועל השינויים החברתיים המתחוללים בה . מנהיגות בציונות הדתית נבחנה על-ידי פרופ' אליעזר דון-יחיא, שכתב על מנהיגי המפד"ל הראשונים, ותועדה על-ידי ד"ר דני רובינשטיין (סופר, עיתונאי ומרצה בחוג לתולדות המזרח התיכון, באוניברסיטה העברית ) ויהודה עזריאלי, שכתבו על מהפכת הצעירים ומנהיגותם .

היבטים חינוכיים זכו אף הם להתייחסות מחקרית, ונדונו בספרים ובמאמרים רבים . היבטים פוליטיים נחקרו בשני העשורים האחרונים, בדגש על דרכי הפעולה של גוש אמונים , רדיקליזם דתי ולאחרונה, דרכי הפעולה של מועצת יש"ע.

בהקשר הרחב, הולך ומתרחב העיסוק של הציונות הדתית בהתמודדות עם מכלול הבעיות של החברה הישראלית: סוגיית ההשתלבות של דתיים בצבא , המשבר במערכת החינוך הדתי , מנהיגות דתית ראויה , השפעות החילון על אורח-החיים , היחס לרווקוּת ולקהילה ההומוסקסואלית ועוד.

אם נסכם את העיון במחקרים, ניתן להבחין כי זהותו של הדתי-הלאומי, שהייתה פחות או יותר מגובשת וברורה לפני כעשור, חווה היום טלטלה משמעותית. הדברים מגיעים לכך, ש"הדתי החדש" מעדיף פעמים רבות את ההגשמה האישית על פני זו הקבוצתית וכן עיסוק מחקרי רב בסוגיות מגדריות .

אינטרנט והחברה הדתית

בסקירת הספרות לא נמצאו מחקרים רבים בנושא יחסי הגומלין בין אינטרנט ודת. אחד הבודדים והידועים הוא מחקרם של ד"ר קרין ברזילי-נהון ובעלה, פרופ' גד ברזילי, "אינטרנט ופונדמנטליזם דתי" (ברזילי-נהון וברזילי, 2008) (קרין היא חוקרת ומרצה בתחום פוליטיקה של המידע, ועומדת בראש "המרכז למידע ולחברה" באוניברסיטת וושינגטון. בעלה, גד, הוא פרופסור ומרצה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב). השניים בדקו את השפעות האינטרנט על תפישת-העולם של החברה הדתית בהיבטים המבניים והחברתיים המאפיינים את הציבור הדתי, כגון: קהילתיות, ציות לרבנים, בדלנות וכדומה.

אף שהמחקר התמקד בציבור החרדי, ניתן להשליך ממנו על הציבור הדתי בכללותו. לטענת החוקרים, השימוש באינטרנט בחברה זו, מעבר לסוגיות הצניעות וביטול תורה, משפיע ישירות על מבנה הקהילה ואף קורא תיגר על ההיררכיה הקיימת בין הסמכות הרבנית לקהילה. שכן, האינטרנט מאפשר במה חופשית, חופש ביטוי, דינאמיות ויכולת להגיב, להרהר ולבקר ללא חשש מחשיפה או יראה. דבר זה מאיים על הסמכות הדתית והמוסכמות החברתיות בחברה זו, בה הרב, האדמו"ר או הממסד הרבני נחשבים למקור הידע והסמכות, בבחינת "כל אשר יורו לך לא תסור ממנו ימין או שמאל".

ד"ר ניסים לאון מחזק תזה זו במאמרו "מחשבות על הסוציולוגיה של האינטרנט" (לאון, 2006), בו הוא כותב, בין היתר: "האנונימיות האינטרנטית הופכת לרכיב נוסף במהלך המודרני של הניתוק בין היחיד לסמכות הדתית". כלומר, במובן מסוים האינטרנט מאיץ את תהליך הניתוק של האדם הדתי מהממסד הרבני.

פן נוסף שקיבל ביטוי במחקר של הזוג ברזילי, הוא התערערות יסודות המבנה הקהילתי-חברתי של המגזר הדתי. שכן, עד להופעת האינטרנט, חיי החברה, קודי ההתנהגות והתרבות מוגנו בחומות שנבנו סביב הקהילה הסגורה. החיים התנהלו תחת משטר של משמעת נוקשה, המושתתת על ציות לחוקי הדת ולמוצא פיהם של ראשי הקהילה. מי שסטה מהדרך טופל באמצעות לחץ חברתי, נידוי ובמקרים קיצוניים במגזר החרדי - טעם את נחת זרועם של חברי "משמרות הצניעות".

למעשה, קהילות אלו (בעיקר במגזר החרדי) ניהלו את חייהן במנותק מהמציאות הכללית שמחוץ לחומות. חדירת האינטרנט למגזר אפשרה חשיפה לעולמות ולתרבויות שאותם לא הכירו קודם לכן, כמו גם את היכולת להתקשר עם כל אדם בכל נושא ובכל מקום בעולם. זאת, מבלי להיחשף והרחק מעינם הפקוחה של מוסדות הקהילה. אין מחלוקת שהמוסדות הדתיים ראו (ועדיין רואים) באינטרנט איום מוחשי על ערכי הדת, המוסר והחינוך, ושיבוש מסוכן של צופן ההתנהגות החברתית תרבותית.

במסמך שהוכן על-ידי מרכז המחקר של הכנסת (גולדשמידט, 2007), יש התייחסות לשינוי נוסף שחולל האינטרנט במגזר הדתי: זוהי "המהפכה הפמיניסטית הדתית" המאפשרת לנשים ליטול חלק בשיח המגזרי המתנהל ברשת, ולהשפיע על סדר-היום החברתי וההלכתי-דתי, מה שהיה עד כה נחלתם של הגברים בלבד. "בעוד שבחברה הדתית, השיח הפמיניסטי הוא זרם חדש ושולי יחסית להגמוניה הגברית, בייחוד במרחב הציבורי - באינטרנט, שהוא מרחב ידע המאפשר התארגנויות סביב תחומי עניין או אינטרסים משותפים, אפשר לנסות ולשנות את הסדר החברתי הקיים" (שם).

ממחקרים שבוצעו בעולם (ברזילי-נהון וברזילי, 2008) ומובאים במחקרם של ברזילי-נהון וברזילי, עולה כי הממסד הדתי בעולם (יהודים, נוצרים ומוסלמים) עושה שימוש ברשת האינטרנט כדי להעביר מסרים דתיים למאמינים, וגם לאלה שאינם, במטרה לקרבם. דפוס זה זהה לפלגים פונדמנטליסטיים מוסלמיים, נוצריים ויהודיים כאחת, המנצלים את הרשת להפצת מסרים דתיים, שמירת קשר עם הקהילה וכן צרכים דתיים שונים.

עוד עולה ממחקרים אלה, כי התאמת המדיום האינטרנטי לקהל-היעד, וכן ההכרה במהפכה התקשורתית העכשווית, יצרו תרבות מקוונת חדשה כתחליף לתקשורת הבין-קהילתית המסורתית. לא מדובר בשינוי מבנה הקהילה, ההיררכיה וסמכות ההנהגה הדתית, אלא בהתאמת הטכנולוגיה לתרבות של משתמשיה.

לא נמצאו מחקרים רבים המוקדשים לאינטרנט במגזר הדתי-לאומי. בין הבודדים, ניתן לציין את זה של יעל מאמו, "לית אתר פנוי מיניה: התנהגות יהודית במרחבי העולם הווירטואלי של הרשת" (מאמו, 2006). מאמו, תלמידת תואר שני בחינוך באוניברסיטה הפתוחה, בחנה במחקרה שלושה אלמנטים הלכתיים, המעידים על רמת דתיותו של האדם: צניעות, משפחה, לשון נקייה. בפורומים שבאתרים הדתיים נמצאו הבדלים מעטים בין התנהגות המשתמשים בפורום להתנהגותם מחוצה לו. לעומת זאת, בהשוואה שערכה בין התנהגות דתיים בפורומים כלליים לזו שבפורומים דתיים, נמצאו הבדלים בסיגנון ההתבטאות, עומק הקשרים הנוצרים בפורום וההתייחסות לחומרים לא צנועים.

מחקר נוסף נעשה על-ידי אסף יצחקי, במסגרת עבודה לקבלת תואר מוסמך, המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. יצחקי בדק את השסע הדתי-חילוני בישראל כפי שהוא משתקף במסרים ותגובות באינטרנט (יצחקי), וניסה להבין כיצד בא לידי ביטוי העימות בין חילונים לדתיים באינטרנט, ומהם נושאי המפתח או עיקרי הטענות. מסקנת מחקרו הייתה, שאין זיהוי מוחלט של שסע מצד אחד, ולא של מכנה משותף מצד שני.

השו"ת

לצורך חיבור זה נעשתה סקירת ספרות בנושא השו"ת, בהקשר של שינויים חברתיים תרבותיים. אחד הספרים הבולטים הוא זה של יצחק זאב כהנא (כהנא, תשל"ג) "מחקרים בספרות השו"ת", בו הוא מביא שורה ארוכה של נושאים, אירועים ושינויים חברתיים מתולדות העם היהודי, הנלמדים באמצעות ספרות השו"ת. אחת הדוגמאות: עישון טבק, תופעה אשר פשטה במחצית המאה ה-17 בארצות אירופה ואסיה.

כהנא בדק ומצא את השתקפותה של תופעה זו בספרות השו"ת בת התקופה: שאלות שהופנו אל חכמי הדור, בסוגיות כגון האם עישון בתענית נכלל באיסור האכילה? (שו"ת מור וקציעה; שו"ת פחד יצחק; שו"ת מחזיק ברכה; שו"ת אוצר ישראל). כמו כן, נמצאה מחלוקת בין הפוסקים השונים בשאלות כגון: האם עישון ביום-טוב נחשב כאוכל לצורך נפש (אורחות, תקנ"ט) ומותר, או שמא הוא מותרות ואסור, מה דינו של טבק בפסח (מגן, תס"ז) וכדומה.

עדות להיותו של העישון תופעה חדשה בעולם המערבי בכלל וביהדות בפרט, ניתן למצוא בשו"ת בעל דרכי נועם (כינויו של ר' מרדכי הלוי, שחי במאה ה-17 במצריים): "... שתיית העשן שמוצצים אותו דרך קנים חלולים, כי לא נמצא זה בספרי הפוסקים לפי שלא היו בימיהם, כי מקרוב עלה עשן זה ונתפשט בכל העולם ורובם ככולם שותים אותו".

עדינה אשל ניתחה במאמרה (אשל , 1983) את הפעילות המסחרית-כלכלית של יהדות אירופה במאות ה-17 וה-18, כפי שהיא משתקפת בספרות השו"ת של התקופה. "ספרות השו"ת מהווה מקור היסטורי ממדרגה ראשונה, הואיל והכותבים הם בני התקופה, ידיעותיהם ממקור ראשון ואילו הדברים עצמם לא נכתבו לצורך ההיסטוריה אלא כצורך השעה", כתבה. לדבריה, ספרות השו"ת נהנית מאמינות גבוהה, בשל העובדה שלכותביה לא הייתה נקודת מבט היסטורית.

לעומתה, חיים סולוביצ'יק, טען בספרו (סולוביצ'יק, תשנ"א) "שו"ת כמקור היסטורי", שלמרות ערכה ההיסטורי של ספרות השו"ת, אין הדברים פשוטים כלל ועיקר. זאת, משום שהתשובות המצויות בידינו אינן התשובות האותנטיות של חכמי ימי הביניים, אלא עותקים של סופרים, וככאלה טומנים בחובם את הסכנות של טעות סופר, השמטות וכיוצא באלה. עוד הוא סבור שהמכשלה האמיתית בחקר ההיסטוריה המבוסס על ספרות השו"ת, היא בעובדה שהתשובות לא נשתמרו כתעודות היסטוריות, אלא כחומר הלכתי אשר יאפשר לפוסקים לכוון ולפסוק הלכה לאשורה.

"מטרת שימורן של התשובות קבעה לעיתים קרובות את פרצופן", כתב סולוביצ'יק. "התשובות עברו לפעמיים עריכה משפטית, עובדות שלא היו רלוונטיות מבחינה הלכתית הושמטו". במידה מסוימת, טענה זו תקפה גם לימינו. שכן, מרבית השאלות והתשובות עוברות עריכה קודם פירסומן בספרים או באינטרנט .

לוסיאן זאב הרשקוביץ, סופר ומומחה ליהדות רומניה, מביא במאמרו (הרשקוביץ, 1981) עדויות על קיומה של קהילה יהודית בוואלאכיה (מחוז בדרום רומניה, בין הדנובה והרי הקרפאטים) , מתוך ספרות השו"ת של המאות ה-16 וה-17, בה נמצאו שאלות הלכתיות שהופנו לרבנים מקהילה זו. עוד נלמד מספרות זו מקורם של בני הקהילה היהודית, ממגורשי ספרד שחיו תחת השילטון העותמאני (בבוקרשט, ועיקר עיסוקם היה במסחר.

יעקב כ"ץ, מחנך והיסטוריון, מצביע במאמרו (כ"ץ, יעקב) על בעיה מתודית בשימוש בחומר, שמקורו בהלכה ודְרָש של "תקופת האחרונים". זאת, מאחר וספרות השו"ת של תקופה זו מאופיינת ב"תסבוכת מבנית" מרובת התפלפלות, המקשה על הבנת הלך-החשיבה של כותביה, "וכל חולייה בשלשלת מחשבות זו היא פקעת של מושגים ונוסחאות, שצירופם נראה לעיתים כאסוציאטיבי ואף שרירותי". כ"ץ מציע להעמיק את המחקר במקום בו ההלכה והדרש משקפים את המציאות. ואולם, "אף הדברים המכוונים כנגד המציאות ההיסטורית, צריך להבינם מתוך משכם בדברי ההלכה והדרוש", כדבריו.

שמואל גליק, ראש מכון שוקן למדעי היהדות, עושה בספרו (גליק, תשס"ו) הבחנה בין המניעים השונים של כותבי ספרות השו"ת: חלק קיבצו את השאלות והתשובות לספר למטרת למידה, ואין מאחריהן אלא המשיב עצמו, יוזם השאלה והמשיב עליה. כדוגמה הוא מביא את שו"ת תרומת הדשן ושאילתות דרב אחאי, שאינם אלא שו"ת לימודי. אחרים הם שו"תים העוסקים הלכה למעשה והם החשובים למחקר ההיסטורי, "משום ההנחה שגם הם משקפות מציאות ריאלית שמקורה בהוויה, שהמשיב חיי בה והכירה ממראה עיניים..."

מחקרים אחרים, עמדו על היחס של קהילות ישראל לנושאים מסוימים. הרב ישראל שציפנסקי ליקט בספרו ארץ-ישראל בספרות התשובות, נושאים הנוגעים לארץ-ישראל, כפי שהם משתקפים בספרות השו"ת, מימי הגאונים עד תקופתנו. זאת, כי "מה שנדרש מאיתנו בימים אלו של קיבוץ גלויות ושיבת הבנים לגבולם, הוא להתעסק בקיבוץ הגלויות של תורת ארץ- ישראל, דהיינו, תורה על נושאים ארצישראליים, להלכותיה ובעיותיה ..." (שציפאנסקי, תשכ"ז). הרב הוסיף וציין, כי לנגד עיניו עמדה המטרה "ליצור אנציקלופדיה לענייני ארץ-ישראל...הן בנוגע למצוות התלויות בארץ... הן בקיבוץ מדרשות ואגדות של ארץ-ישראל, והן באסיפת חומר לחקר הארץ ותולדות הישוב..." (שם). כל זאת, מתוך ספרות שו"ת הנפרסת על תקופה של כאלף ומאתיים שנה.

חוקרים רבים התבססו על ספרות השו"ת, כדי להגיע לחקר התרבות היהודית בתקופות שונות. בין הבולטים: יוסף זאב גרינברג שנעזר במחקרו (גרינברג, תשל"ו) בספרות השו"ת לצורך שאיבת מידע על חיי היהודים ומערכות היחסים שניהלו עם שכניהם הגויים באיטליה הצפונית, בסוף המאה ה-16 ובמחצית הראשונה של המאה ה-17; פרופ' יוסף טובי, חוקר יהדות ארצות האיסלם ויהדות תימן, במאמרו טובי, תשל"ג) על יהודי תימן; ההיסטוריון יהודה רוזנטל במאמרו (רוזנטל, תשכ"ז) על יהודי פולין; ד"ר מיכאל ליטמן במאמרו (ליטמן, תשמ"א) על הקשרים בין מצריים לקנדיה (שמה הקודם של הרקליון, בירת האי היווני כרתים), ועוד.

גליק מונה בספרו (גליק, תשס"ו) את החכמים והחוקרים הבולטים, שעסקו בחקר ספרות השו"ת עד המחצית הראשונה של המאה העשרים, ובהם: יום-טוב ליפמן צונץ, ר' שלמה יהודה רפפורט, זכריה פרנקל ואחרים. בנוסף, הוא מציין את החוקרים, שהמשיכו ממחצית המאה העשרים את המחקר בנושאים ההיסטוריים העולים מספרות השו"ת: שמחה אסף, אברהם יצחק איגוס, בועז כהן, יעקב מאן, צבי יעקב צימלס ועוד.

התבססות על ספרות השו"ת כמסמך היסטורי, בהקשרים של בעיות בנות זמננו, רווחת גם כיום. דוגמה לכך היא פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בשאלת יהדותם של עולי אתיופיה. הרב פסק כי הם יהודים לכל דבר, בהתבססו על פסיקתו של ר' דוד בן-זמרא (הרב"ז),תלמיד חכם ופוסק שחי במאה ה-15. הרב"ז קבע כי בני קהילת "ביתא ישראל" (כך כינו עצמם יהודי אתיופיה) הם יהודים צאצאי שבט דן. קביעתו התבססה על חקירת שבויים בני "ביתא ישראל" שהובאו למצריים.

מסקירת הספרות שהובאה לעיל עולה, כי השו"ת מהווה בסיס למחקר של מגמות חברתיות ותיעוד לאירועים היסטוריים היכול לשמש במחקר זה.

מתודולוגיה

מחקר זה, שהינו בעיקרו איכותני, עוסק בניתוח שאלות ותשובות לרבנים באינטרנט, מתוך כוונה לזהות מגמות ותחומי עניין בחברה הדתית-לאומית. אתר האינטרנט כיפה, המזוהה עם הציבור הדתי-לאומי, ובו גם פורטל שו"ת, נמצא המתאים ביותר להמחשת שיטות המחקר ומטרותיו. לצורך העמקה בנושאים שיעלו מניתוח השאילתות, יבוצעו ראיונות-עומק עם מובילי דעה במגזר. איסוף החומר האמפירי יישען בעיקר על שיטות מחקר איכותניות, תוך שימוש במספר כלי מחקר איכותניים.

שאלות המחקר

1. מהם מאפייני השו"ת באינטרנט ובמה ייחודו?
היקף השאלות, סוגי השאלות, מי המשיבים, מי השואלים, סיגנון הכתיבה, האם יש שוני בין השו"ת המסורתי לשו"ת האינטרנט, האם יש שוני בסיגנון התשובות הניתנות באינטרנט לשו"ת המסורתי?

2. האם חל שינוי בממסד הרבני בעקבות השו"ת הווירטואלי?
מהם מאפייני הרבנים הווירטואליים, האם חלו שינויים במעמד הרב, בתפישת-עלומו ובפסיקותיו?

3. אלו שינויים חברתיים במגזר הדתי-לאומי ניתן לזהות בשו"ת המקוון?

שיטת המחקר

מטרתו העיקרית של המחקר היא לזהות מגמות ותחומי עניין בחברה הדתית-לאומית, באמצעות ניתוח שאלות ותשובות לרבנים באינטרנט. המחקר מתמקד באתר האינטרנט כיפה, המזוהה עם הציבור הדתי-לאומי, ובו גם פורטל שו"ת. שיקול מכריע בבחירת האתר היה אופיו הכללי, בשונה מאתרי נישה אחרים במגזר (אתרי ישיבות, אתרים אישיים של רבנים, תנועות וכדומה). זאת, מתוך כוונה להגיע למכנה משותף רחב ככל האפשר של החברה הדתית-לאומית.

הנחת-המוצא הייתה שבאמצעות ניתוח השו"ת, ניתן יהיה לעמוד על הלכי-רוח ומגמות בציבור הדתי-לאומי. עם זאת, חשוב לסייג ולומר, כי התמונה אינה שלמה, וזאת משני טעמים עיקריים:
א. רבים בציבור הדתי-לאומי ממעטים לגלוש באינטרנט.
ב. מעטה האנונימיות מונע כל אפשרות לדעת את זהות השואל. על פניו נראה, כי חלק לא מבוטל מהשואלים הם צעירים שאינם נמצאים במסגרת דתית 'רצינית' (ישיבה, כולל) ואין להם סמכות רבנית-רוחנית להיאחז בה. כמו גם, ניתן להתרשם כי חלק מהשואלים נעדרי השכלה דתית רחבה וכללית.
מנגד, המסה הקריטית של שאלות ושואלים, מלמדת על כך שמדובר בתהיות ומצוקות אמיתיות הטורדות רבים מבני הדור הצעיר בחברה הדתית-לאומית. כמו כן, לאנונימיות של האינטרנט יש גם יתרון: היא מאפשרת לפונים להתבטא בצורה חופשית וללא חשש. אפשר, אפוא, לומר שהשו"ת הולך ותופס את מקום החבר או המדריך בסניף תנועת-הנוער, איתו נהגו הצעירים להתייעץ באופן דיסקרטי בעבר.

שיטת המחקר שנבחרה לעבודה זו הינה השיטה האיכותנית, שיתרונה ביכולת לרדת לעומק הנחות היסוד, העמדות והתובנות של האוכלוסייה הנחקרת. לדברי צבר בן-יהושע, המחקר האיכותני הינו מחקר תיאורטי פרשני במהותו, המתאר והמסביר התנהגויות של אוכלוסייה או קבוצת בני-אדם מנקודת-ראותם של הנחקרים, מתמקד בניסיון להבנה סובייקטיבית של הנחקר ואינו שואף למצוא חוקיות או אוניברסאליות (בן יהושע, 1995).

שקדי (שקדי, 2003) עושה הבחנה בין שתי מסורות של ניתוח איכותני - מבני ונושאי. ניתוח מבני עוסק בטקסט עצמו כאובייקט לניתוח, וכולל שיטות של ניתוח המבנה הנרטיבי והלשוני. ניתוח נושאי מתייחס למילים ולתיאורים של הנשאלים כמשקפים את רגשותיהם, מחשבותיהם ואמונותיהם. למעשה, הניתוח הנושאי מתמקד בעיקרו בתוכן ולא בצורה.

השיטה האיכותנית, בשונה מהשיטה הכמותיות (המבצעת הכללה ומסקנותיה בעלות משמעות סטטיסטית) חותרת להעמיק ולהצביע על כיווני חשיבה, מגמות והשערות. על כן, שיטת המחקר העיקרית בעבודה זו תתבסס על המחקר האיכותני.

בניתוח הטקסטים הסתייעתי בשיטת הסמיולוגיה (מיוונית: semeion סימן, logia תורה), החוקרת ומבצעת ניתוח איכותני של סימנים שונים, שהם מוצריה של תרבות מסוימת (ציור, פסל, מילים, חפצים, מוסיקה ועוד). ניתוח זה מאפשר לחוקר לחדור לנבכי 'נפש' התרבות, בדומה לפסיכואנליזה הפרוידיאנית שמאפשרת לפסיכולוג לחדור לנפש המטופל (למשל באמצעות חלומות).

ראשית הסמיולוגיה בתחילת המאה ה-20, בעבודותיהם של פרדיננד דה-סוסיר השווייצי (דה סוסיר, 2005) וצ'ארלס פירס האמריקני (אתר פירס) אשר טבעו את המושגים "מסמן" (signifiant) ו"מסומן" (signifie), ואת הזיקה שביניהם.

החוקר הצרפתי רולאן בארת' פיתח את השיטה בחיבוריו יסודות בסמיולוגיה (בארת',2006) ומיתולוגיות (בארת', 1998) והפך למזוהה עימה. במיתולוגיות מבטא בארת' גישה ולפיה, על-מנת להכיר את המבנה החברתי יש להכיר ערכים, נורמות, התנהגויות, רעיונות משותפים, שפה (מילולית ולא מילולית) ומיתוסים. הסמלים הם המסד המשמעותי של המחשבה והתקשורת האנושית.

על-פי האנתרופולוג קליפורד גירץ (גירץ, 1990), "ניתוח התרבות אינו מדע ניסויי החותר לחוקיות, אלא מדע פרשני התר אחר משמעות."

בעבודה זאת נעזרתי בשיטת הניתוח הסמיולוגי של השיח בבמת האינטרנט. בחנתי את התכנים לא רק כפשוטם, אלא גם את המסרים העקיפים (הרמזים) המועברים באמצעותם. לעיתים, הדבר בא לידי ביטוי בבחירת המילה (המוכרת לשואל, לרב ולגולשים) או במבנה המשפט.

ניתוח הסימנים בשיטה הסמיולוגית, נעשה באמצעות פירוקם לשרשרת של סימנים ומסומנים. גזירת המשמעויות שמעביר הסימן (במקרה שלנו, מילים ומשפטים) נעשית על-ידי מענה לשאלה: מה הן המשמעויות (תכנים) האפשריות שיוצר הסימן שלפני? משמעותו של הסימן יכולה להיות מועברת באמצעות שרשרת הירארכית של קונוטציות ואסוציאציות (אלמוג, 1992). לשון אחר, המסומן הנגזר מהמסמן הראשון יכול להפוך בעצמו למסמן ולהוליד תוכן נוסף של משמעות (מסומן נוסף). כך נוצרת שרשרת סימון - שרשרת הירארכית של העברת משמעויות (מסומן בדרגה ראשונה, מסומן בדרגה שנייה וכו').

ניתוח המסומנים אמנם אינטואיטיבי, ולפיכך גם לכאורה סובייקטיבי. ואולם, אם האינטואיציה של החוקר היא פשוטה ומיידית, ואם קונוטציה/אסוציאציה מסוימת חוזרת על עצמה מתוך ניתוח סימנים שונים (מילים ומשפטים אחרים), אזי יש בכך כדי לחזק את תוקפן האמפירי של מסקנות הניתוח.

בניתוח השאלות והתשובות נעשה חיפוש לעומק אחר מסרים המועברים בשרשרת מינוחים, בהם מילים או ביטויים המסמלים משמעויות שאינן עולות מקריאה רגילה של הטקסט, או שאינן נהירות למי שאינו בקיא בקודים הפנימיים של המגזר. לדוגמה: צורת הפנייה לרב. שואל בעל רמה דתית והשכלה תורנית גבוהה (לרוב, תלמיד ישיבה), יפנה לרב בגוף שלישי ויקפיד להשתמש במושגים עקיפים, כמו "שמירת העניים", "שמירת הברית". הומואים יוגדרו "בעלי נטייה הפוכה", לסביות יוגדרו "מעשה ארץ מצריים" וכדומה.

דוגמה נוספת: הרב המשיב עשוי לעיתים להתיר התנהגות מסוימת, אבל לא לומר זאת במפורש, אלא להשתמש בניסוחים עמומים, כגון "המֵקֵל יש לו על מי לסמוך". רוצה לומר, המעשה אסור על-פי ההלכה, אך הרב מבין שתשובה חד-משמעית האוסרת זאת לא תתקבל. לכן, תשובתו העקיפה מרמזת על כך שהמעשה אינו רצוי ומדובר בברירת מחדל.

דרך נוספת של רבנים רבים לחמוק מקביעה נחרצת, הינה לדבר על ההשתדלות העצמית בעשיית מצוות וחשיבות הכוונה שבלב. המסר הסמוי הוא שהנושא שנוי במחלוקת, או שתשובה חד-משמעית לא תערב לאוזני השואל, ועל כן הרב בוחר שלא לנקוט עמדה.

חשוב לציין כי עובדת היותי אדם דתי, שמערכת המושגים השגורה במגזר נהירה לו, הקלה עלי את מלאכת פיענוח הצפנים החבויים בשיח השו"ת. כמו כן, הסתייעתי בראיונות עם רבנים, גולשים ומפעילי האתר.

כלי המחקר

שני כלי המחקר המרכזיים בהם נעשה שימוש הם: ניתוח תוכן וראיון עומק.

ניתוח תוכן - החוקר היהודי-אמריקני ברנרד ברלסון (Berelson, 1971), אבי מדע ההתנהגות, הגדיר את "ניתוח התוכן" כשיטה שתכליתה להסיק מסקנות מזיהוי שיטתי ואובייקטיבי של חומר כתוב. לעומתו, קריפנדורף הגדירה כשיטת מחקר, ההופכת מסקנות בנות תוקף ממאגר מידע לקונטקסט ומטרתה לספק ידע, תובנות והצגה מחדש של עובדות (Krippendorf, 1980).

ניתוח התוכן מתחלק לשתי קטגוריות:
■ ניתוח כמותי. בדיקה כמותית סטטיסטית של מאפייני תוכן.
■ ניתוח איכותני. עיסוק בתכנים עצמם (הגלויים והסמויים) תוך הדגשת איכותם של הנתונים.
שקדי מגדיר ניתוח תוכן כ"חלוקת המידע לחלקים ואירגונם מחדש בסדר אנליטי, כאשר כל חלק מהווה יחידת משמעות".
במחקר זה נעשה שימוש בניתוח התוכן של שאלות הגולשים, המשלב את שתי הקטגוריות הנ"ל. זאת,
מתוך רצון להגיע לתמונה מקיפה, לחזק ולאשש את המשמעויות העולות מן הממצאים.

להשלמת המחקר נעשה שימוש בראיון-עומק פתוח ולא מובנה. ראיון זה אינו מבוסס על שאלות מוכנות מראש, אלא על תחומים (מוקדים) המעניינים את המראיין ובהתאם לסיפורם של הנחקרים. יתרונו של ראיון-העומק בכך, שהוא עוזר לנו להגדיר את עולמם של הנחקרים במונחים של העולם שלנו (כתריאל, 1999). ראיון זה דורש מהחוקר הקשבה מרובה ותלוי ביכולת הנרטיבית של המרואיין. לכן, טוענת כתריאל, "חשוב לאפשר למרואיין להיפתח ולספר את הנרטיב שלו. אחרת, אנו עלולים למצוא את עצמנו משלימים את החסר בנרטיבים משלנו" (שם). פתיחות והקשבה יבטיחו ניתוח עקבי והגיוני של הממצאים.

שקדי טוען כי על החוקר האיכותני להיות חלק בלתי-נפרד מהסיטואציה של ראיון-עומק, ועם זאת לשמור על ריחוק מסוים מעולמו של המרואיין. במילים אחרות, עליו למצוא את האיזון בין מעורבות, השתלבות ואמפתיה, מצד אחד, לבין ריחוק וחשיבה ביקורתית, מצד אחר.

על אף הקושי הכרוך בכך, מוסיף שקדי, ראיון-עומק מהווה במקרים רבים מקור מידע מרכזי של המחקר האיכותני, אם כי לא בהכרח היחיד. ביסודו מצוי הרצון להבין את המטען החווייתי והתרבותי של המרואיין, על המשמעויות שהוא מייחס להם. לצורך זה, חשוב להבין את הרקע התרבותי ואת דקויות השפה של המרואיין. הראיון כולל טווח רחב של פרקטיקות - בצד אחד ראיונות מובנים המשמשים לסקרים מחקריים, ומצד שני ראיונות פתוחים הדומים לשיחה.

במחקר בוצעו ראיונות-עומק עם שלושה רבנים מהמגזר הדתי-לאומי, חמישה גולשים המשתמשים בשו"תים באינטרנט ומספר מובילי-דעה במגזר שיש להם זיקה לנושא. זאת, לאחר שבוצע מיפוי וקיטלוג כלל הנושאים שעלו בשו"ת ובחירת נושאי המחקר.

אוכלוסיית המחקר 

אוכלוסיית הגולשים המשתמשת בפורטל "שאל את הרב" באתר כיפה.

המדגם

מאחר ומחקר זה מנסה לנתח, באמצעות שאילתות באינטרנט, מגמות ונושאי עניין בחברה הדתית-לאומית, נדרש אתר המייצג ציבור רחב ככל האפשר במגזר.

בחירת האתר נעשתה באמצעות מנוע החיפוש גוגל, תחת ההגדרה "אתרי אינטרנט דתיים". מכלל האתרים שעלו, בוצע ניפוי של אתרים הפונים למגזר החרדי ולמגדרים וקבוצות ספציפיות בחברה הדתית-לאומית (אתרי ישיבות, אתרים אישיים ומוסדיים וכיוצא באלה). כמו כן נפסלו אתרים, בהם נמצא קישור לשו"ת באתרים אחרים. בנוסף, ניתן משקל לדירוג המרואיינים את ארבעת האתרים המובילים במגזר: כיפה, מוריה, מורשת ודתי-לי. אתר כיפה נבחר כיוון שהוא פונה לציבור רחב ומגוון ביותר במגזר הדתי-לאומי, ובשל הובלתו את מהפכת האינטרנט במגזר זה.

שאלות המדגם: מתוך 68,770 השאלות במאגר האתר (נכון לתאריך כניסה 7.7.08), שנצברו בשמונה שנות קיומו, וכדי לעמוד על התפתחות תופעת השו"ת באינטרנט, ביצעתי ניתוח כמותי של מספר השאלות שהופנו לרבנים בחתך שנים מיום הקמת האתר, בשנת 2000.

על-מנת לזהות תהליכים ומגמות ולכמת את הנושאים המעניינים את ציבור השואלים במגזר, עשיתי שימוש במאגר השאלות שבאתר המחולק ל-32 נושאים, שנדונו במסגרת המדור "שאל את הרב". נושאים אלו מוינו לשבע קטגוריות מרכזיות: הלכה, חגים, חברה, צניעות, משפחה, רוח וכללי. בשלב שני מיפיתי את השאלות בכל קטגוריה, במטרה להתמקד בנושאים כבדי-המשקל בכל אחת מהן (ראו פירוט בפרק הממצאים).

מאחר ומחקר זה מנסה לזהות מגמות ו/או שינויים העוברים על החברה הדתית-לאומית כיום, נדגמו כל השאלות שנשאלו בשנת 2008 עד למועד כתיבת המחקר (יולי 2008). בשל מגבלה של היקף המחקר, התמקדתי במספר נושאים בולטים בשו"ת משלוש קטגוריות בלבד - הלכה, חברה ומשפחה (ראו הרחבה בפרק הממצאים).

הליך המחקר

בשלב הראשון, סקרתי את כל אתרי האינטרנט הדתיים שעלו בגוגל בקטגוריית "אתרי אינטרנט דתיים", וכן ערכתי מיון וקיטלוג של האתרים הפונים לציבור הדתי-לאומי ואלו הפונים לציבור החרדי. פסלתי אתרים המשתייכים לגופים פוליטיים, קבוצות עניין, מוסדות ואתרים אישיים של רבנים ואחרים.

בשלב שני, פניתי לעדי מאמו, מבעלות אתר כיפה, וקיבלתי את הסכמתה לשיתוף פעולה בנושא המחקר. כשביקשתי לעיין בנוסח המקורי של השאלות שהיפנו הגולשים לרבנים, נעניתי שלא קיים מאגר כזה וכל השאלות נערכות על-ידי הרבנים המשיבים. לכן, המחקר מתבסס על השאלות שהתפרסמו באתר.

בהמשך, כדי להבין את היקף התופעה ותחומי העניין בהם היא נוגעת, ביצעתי ניתוח כמותי של השאלות והנושאים שהתפרסמו בפורטל "שאל את הרב" שבאתר כיפה. חילקתי את כלל הנושאים לשבע קטגוריות: הלכה, חברה, משפחה, חגים, צניעות, רוח וכללי, ובחנתי את כמות השאלות בחתך שנים ונושאים.

ערכתי ראיונות פתוחים עם רבנים מהמגזר, הרב צבי ארנון (פעיל באירגון רבני צוהר), הרב יובל שרלו (ראש ישיבת ההסדר פתח תקווה), והרב צבי קוסיטנר (ראש ישיבת ההסדר במצפה רמון, הנמנית עם "ישיבות הקו") וכן עם חמישה גולשים הפעילים באתרי השו"ת השונים, שני מובילי דעה וארבעה דתיים-לאומיים שאינם נמנים עם אוכלוסיית הגולשים באתר כיפה.

בשל מגבלה של היקף המחקר, התמקדתי במספר נושאים בולטים בשו"ת משלוש קטגוריות בלבד - הלכה, חברה ומשפחה - עליהן ערכתי ניתוח תוכן, אשר יוצג בפרק הממצאים שלהלן.

ממצאים

השו"ת הווירטואלי

כפי שצוין, ניתוח הממצאים מתבסס על אתר האינטרנט כיפה, הנחשב לאחד הבולטים והמייצגים של הציבור הדתי-לאומי. כדי להבין את ממדי השו"ת הווירטואלי ואת נתוני הבסיס עליהם נשען המחקר, חשוב לאמוד את כמות השאלות בשו"ת ואופן התפלגותן.

ממצאים כמותיים

כדי לאמוד את התפתחות תופעת השו"תים באינטרנט, בוצע ניתוח כמותי של מספר השאלות שהופנו לרבנים בחתך שנים מיום הקמת האתר, בשנת 2000.

הגרף המוצג להלן משקף מגמת עלייה במספר השאלות המופנות לרבנים באינטרנט. מגמה זו מעידה על התפתחותה של תרבות השו"ת הווירטואלי והתבססותה בקרב המגזר הדתי-לאומי.

חשוב לציין, כי נתוני 2008 מתייחסים לשאלות שהופנו לרבנים עד חודש יולי אותה שנה בלבד. כמו כן, ראוי להתייחס לנתון ולפיו מספר השאלות החודשי הממוצע בשנת 2008 (1553 בחודש) גדול מן הממוצע החודשי בשנים שקדמו לה. שמירה על ממוצע זה בחודשים אוגוסט-דצמבר 2008, צפויה לשבור את השיא הנוכחי (18,636 שאלות). זאת, בהנחה שהתפלגות השאלות על פני חודשי השנה, אחידה פחות או יותר, כפי שאכן נראה מבחינת ההתפלגות בשנים קודמות.

שנה         מספר שאלות
2008         10,871*
2007         12,421
2006         12,495
2005          8,823
2004          8,358
2003          8,664
2002          5,224
2001          285

התפלגות הנושאים

מאגר השאלות שבאתר מחולק ל-32 נושאים, שנדונו במסגרת המדור "שאל את הרב". החלוקה לנושאים מסייעת לגולשים בחיפוש אחר שאלות ונושאים המעניינים אותם.

כדי לנסות ולזהות תהליכים ומגמות ולכמת את הנושאים המעניינים את ציבור השואלים במגזר, חולקו הנושאים לקטגוריות הבאות: הלכה, חגים, חברה, צניעות, משפחה, רוח וכללי. כמו כן, מוינו כלל השאלות מיום הקמת האתר לשבע הקטגוריות לעיל. מניתוח הקטגוריות עולה המדרג הבא, כפי שמופיע בטבלה להלן:

קטגוריה         %
הלכה          40%
חברה          13%
רוח              13%
כללי            12%
צניעות         11%
משפחה        7%
חגים            4%
סה"כ         100%

 

 

 

 

התפלגות שאלות המדגם

קטגוריה              2008            %
הלכה                  4040         37%
כללי                    2000         18%
רוח                      1200         11%
חברה                  1120         10%
צניעות                 980            9%
משפחה               980            9%
חגים                   551             5%
סה"כ                 10871       100%

בפורטל השו"ת באתר כיפה קיים מאגר של 68,770 שאלות , שכאמור, נצברו במהלך שמונה שנות קיומו. לצורך המחקר נדגמה שנת 2008 כמקרה-מבחן, במטרה לזהות מגמות ושינויים בחברה הדתית-לאומית כיום. מניתוח התפלגות שאלות המדגם, המוצגות בגרף שלהלן עולה כי:

  • קטגוריית "הלכה" מהווה 37% מהשאלות שהופנו לרבנים בשנת 2008, חלק-הארי של שאלות הגולשים.
  • קטגוריית "חגים" מהווה כ-5% מהשאלות בשנה זו.
  • קטגוריית "רוח" מהווה כ-11% מכלל השאלות.
  • קטגוריית "צניעות" מהווה כ-9% מכלל שאלות הגולשים, לעומת ממוצע רב-שנתי של 11%).
  • קטגוריית "חברה" מהווה כ-10% מכלל השאלות בשנה זו, לעומת ממוצע רב-שנתי של 13%.
  • אפשר שהירידה נובעת מסיווג שאלות שלא נמצא להן מקום תחת נושא כלשהו בקטגוריית "חברה", וסווגו תחת קטגוריית "כללי".

מכאן, ניתן להסביר את עלייתה של קטגוריית "כללי" מ-13% בחתך שנים, ל-18% בשנת 2008, גידול של 5% לעומת יחסיותה בחתך השנים.
נתון מעניין נוסף העולה מן הגרף הוא הגידול במספר השאלות בקטגוריית "משפחה" המהווה כ- 9% מסך השאלות בשנת 2008, המצביע על עלייה של 2% בהשוואה להתפלגותה בחתך השנים.

מהנתונים שלעיל, ניתן לראות באופן ברור כי קיימת מגמה הולכת וגדלה של שימוש בשו"ת הווירטואלי. לצורך בירור שאלות המחקר בוצע ניתוח של שלוש קטגוריות, "הלכה", "חברה" ו"משפחה", בהו נדגמו מספר נושאים אשר בחלקם בולטים בקטגוריה ובחלקם מעוררי עניין, כפי שיומחש בהמשך.

מאפייני השו"ת הווירטואלי

לשו"ת הווירטואלי מאפיינים ייחודיים, המבטאים את המציאות העכשווית וכן את יתרונות האנונימיות של הרשת. מאפיינים אלו ניכרים בשאלות השו"ת בתחומים הבאים:

סיגנון שאלות
השו"ת המסורתי מבוסס על ליבון סוגיות בענייני הלכה ונוהג, ומאופיין בהדחקה או בניסוח עקיף של שאלות בנושאים חברתיים או חריגים. השו"ת הווירטואלי חולל מהפכה תפישתית בתרבות זו, בכך שהוא מאפשר פיתחון-פה לכל נושא, רגיש ככל שיהיה. ביטוי לשינוי זה ניתן לראות בדוגמאות המובאות להלן כלשונן.

שאלה: "יש לי חברה בגיל שלי והיא מוסלמית, כלומר ערבייה, אבל מאוד רחוקה מהדת שלה והמנהגים של הערבים. עכשיו יצא לנו לדבר על קיום יחסי מין (ולא למטרת ילדים). רציתי לדעת אם יש איסורים על כך לפי התורה (חשוב לציין שאני יהודי והיא גויה), רציתי לדעת גם מה ההשלכות שזה יגרום..." (אתר כיפה).

שאלה: "רציתי לדעת האם ישנה בעיה הלכתית לעשות טיפול להסרת שיער (לצמיתות) באזור המפשעה. והאם זה בכלל מותר?" (אתר כיפה)

השואלים
כפי שסקרנו בפרק המבוא, בתקופות קדומות, כשהתעוררו מחלוקות או ספקות בענייני ההלכה, היפנו תלמדי חכמים שאלות לעמיתיהם בבתי-המדרש השונים. בתקופות מאוחרות יותר היו בני הקהילה מפנים שאלות לרבניהם. מרבית השואלים היו אנשים בוגרים.

שו"ת האינטרנט פתח בפני אוכלוסיות רבות ומגוונות את האפשרות לשאול ולהתייעץ עם רב, בכל נושא ועניין. מעיון בשאלות נראה כי במרבית הנושאים, השואלים הם בני-נוער וצעירים, ואף נמצאו מספר שאלות של מי שהגדירו עצמם כחילונים. להלן דוגמאות הממחישות דפוס זה:

שאלה: "סליחה על השאלה, אבל אני מתכוונת ברצינות. יש לי חבר לא-יהודי ואני מאוהבת בו עד מעל הראש. הוא ממש בן-אדם רוחני ומדהים. אני לא דתייה, אבל הבנתי שלפי הדת זה לא מומלץ או אפילו אסור. מה הבעיה? איזה הבדל יש בכלל בינינו לבין הגויים?" (אתר כיפה).

שאלה: "שלום הרב, יש לי חברה (אני בן 13) ולאחרונה קראתי שזה לא טוב חברות בגיל צעיר... רציתי לשאול מה לעשות? מה, עכשיו להיפרד? אני רוצה להישאר חבר שלה, אבל זה מפריע לי קצת העניין הזה" (אתר כיפה).

 

צורת הביטוי
אחד המאפיינים הייחודיים לשו"ת הווירטואלי הוא צורת ניסוח השאלות, ברוח השקפת-עולמו וסיגנונו של השואל, בצורה ישירה, מבלי לחשוש משיפוטיות או חשיפה, ותוך שמירה על לשון נקייה. הדבר ניכר גם בסיגנון התשובות של הרבנים, הנעזרים לעיתים במושגים מעולם התוכן הכללי (שירים, משלים וכדומה). להלן דוגמאות לשאלות הממחישות את סיגנון הביטוי החופשי:

שאלה: "הרב, אין לי כוח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! " (אתר כיפה)

שאלה: "אני נער בגיל 15 לקראת 16 אין לי כוח יותר! אני לא יודע מאיפה להתחיל. הכל דפוק. פשוט נמאס לי מהחיים! אני לא מסתדר עם ההורים שלי בגרוש, הלימודים שלי פשוט על הפנים, אני לא יודע איך אני אוציא בגרות. אני כבר לא משתלב בחברה. גם בעבודת ה' כבר אין לי כוח. אני מנסה ומנסה וכאילו זורקים אותי. נמאס לי כבר! אני יודע שזה ניסיון אבל אין כוח יותר לניסיונות האלו. אני רוצה שמשהו יאהב אותי שיחבק אותי. לכן אל תגידו לי שריבונו של עולם אוהב אותי, כי זה לא עוזר. אני רוצה משהו שאני אוכל להרגיש . אני מתפלל על זה המון זמן וזה לא עוזר . אני משתדל בעבודת ה' ואני לא מצליח. כל מה שאני עושה בחיים לא הולך, אני כזה אפס . אין לי במה להיאחז. אני רוצה לברוח מהכל .מצידי אפילו למות. זהו, נשבר" (אתר כיפה).

להלן דוגמה לתשובה המשלבת מרכיבים מעולם התוכן הדתי והכללי, ויש בה כדי לייצג את השינוי שחל בסיגנון הביטוי הרבני. הרב עוזיאל אליהו, בתשובתו לגולשת המרגישה תקועה בחייה עקב בעיה רפואית: "ראשית נברך אותך לרפואה שלמה אמן...ויהי רצון שהשם יאיר את פניו אלייך וייתן לך חן וחסד ורחמים ושמחת הלב ומאור פנימי, אמן כן יהי רצון. וכמו בשיר של אלברשטיין, כדאי לך לחייך אל העולם... החיוך של העולם יחזור אלייך כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".
"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב
צריך קצת לחייך, מותר לכעוס
אך בזהירות לא להרוס
אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר.. " (אתר כיפה)

שיוויון דעות
השו"ת המקוון נותן במה לגולשים ללא הבדל גיל, השכלה או מין. ניתן להביע רעיונות ולהשתתף בשיח כללי או הילכתי בצורה חופשית, ואף להשמיע דעות טעונות במיוחד במושגי המגזר. השו"ת הווירטואלי נותן במה לקבוצות בחברה הדתית, כמו נשים, שקודם לכן קולן כמעט ולא נשמע. להלן דוגמה למסר ביקורתי של גולשת, שהוביל לדיון ער, והניב תגובות של 76 גולשים:

"לאחר התלבטויות מעטות, החלטתי שאני רוצה לשתף ברגשות המעורבים שיש לי כלפי השאלות השונות המתפרסמות באתר. מדי פעם אני עוברת על השאלות הנשלחות, קוראת את המצוקות, הפחדים הכמיהות והתקוות של הדור המתוק שלנו ופשוט מתמלאת גאווה. כל כך הרבה תום ורוך ושייכות של קדושה. ממיס את הלב לראות את העוצמה של הגעגועים והכיסופים למלך עליון ואיך בעצם כל העדה כולם קדושים. כל שוועה, כל זעקה של "איה מקום כבודך להעריצך?!" שעולה מן השורות, נותנת לי הרבה אמונה וכוח שהנה, עוד רגע והוא כבר בא ויוצא לקראתנו, לקראת כנסת ישראל כלה יפיפייה.

"לצערי, לעיתים עולה בי גם תמונה אחרת. לפעמים נדמה לי שאנחנו פשוט דור בכיין. אני שבה וקוראת על זו שנפרדה מההוא כי זה לא לחתונה, ועל זה שמתקשה לשמור על טהרה וההיא שמיואשת מהדייטים וזה שלא מצליח לשמור נגיעה וזאת שכל היום רק חושבת עליו. ולכולם הכאב כל-כך מייאש ומייסר וליבי יוצא אליהם, פשוט רק לעבור לחבק את כולם.

"אבל בעצם, מה קורה לנו?? איפה הפרופורציות?! מה כבר קרה שאנחנו כאלה חלשים, כמה עוד אפשר להתבשל במיץ של רחמים עצמיים ולשלוח לעצמנו במייל תנחומים. לאיזה דור לא היה קשה? באיזו תקופה לא היו חיים קשים? איפה, במצרים? בחורבן? בגלות? באינקוויזיציה? בפרעות? בגירוש ספרד? בשואה? במחתרות?? אנשים יושבים וכותבים בבכי שלשמור נגיעה זה ההתמודדות הכי קשה בעולם. מה, אתם גנובים לגמרי?! מה קרה, קצת קשה והקב"ה נעלם, מי אמר שקל להיות דתי ולהזכירכם תורה ומצוות זה עול. ובואו נגלה סוד שגם לאדם חילוני לא חסרים קשיים והתמודדויות. החיים יפים וקשים ומספיק לילל.

"התקבלה פה תמונה כללית של נוער בכיין שלא מסוגל להתמודד עם בגרות נפשית וישר באים ומשליכים הכל על הקב"ה, למה לא, הכי נוח. את התשובה שלו הרי לא נשמע באוזניים. הרי בינינו, אנחנו לא באמת בוכים על הנפילות שלנו, מה לעשות אנחנו יותר מדי אוהבים את עצמנו בשביל לעמוד מול כיתת יורים. הבכי האמיתי, הצער האמיתי הוא על זה שמה לעשות, נרצה או לא, לפעמים פשוט כיף לנו לחטוא. אז במקום לבוא ולהתמודד ולהגיד לעצמנו די חאלס אני עוצר פה. כמה עוד אפשר. אז במקום זה, אנחנו בוכים ומרחמים ומשתפים איתנו את כל הקוראים באתר. וכשהעצב נשמע כל כך חי ומתוק ונוגה, אולי מי צריך בכלל תשובה עכשיו לכל זה..." (אתר כיפה).

קטגוריית "הלכה"

ממצאים כמותיים

בקטגוריית "הלכה" הנשענת על מפתח הנושאים שבאתר, נכללות שאלות שהופנו אל הרבנים בנושאי תפילה, הלכות תענית, ברכות, בירורים בנושא גיור, הלכות שבת, כשרות וכד'. כמו כן בקטגוריה זו נכלל תת-פרק הלכה, הכולל בתוכו נושאים כלליים כגון: מנהגים, אמונות תפלות, יחסים בין אישיים וכד', אשר אינם מתחום ההלכה הקלאסית. וניתן לשאר כי בשל כך קוטלגו תחת תת-הפרק הלכה. עוד נמצא תת-הפרק "רפואה והלכה" כולל שאלות בנוגע לנטילת תרופה בשבת, הפלות, בדיקת רמת סוכר בדם בשבת, חובת הצום ומצבי חולי שונים. בתת-הפרק כשרות הועלו שאלות הקשורות בהכשרת כלים, כשרות מוצרים, חלב נוכרי וכדומה. מרביתן שאלות הלכתיות פשוטות מחיי היומיום של האדם הדתי.

קטגוריה    2008    2007    2006    2005    2004    2003    2002    2001      סה"כ
הלכה        4040    4440    5220    3140    3500    3580    2520      130    26570

 

מהגרף המשווה את מספר השאלות בקטגוריה זו בחתך רב-שנתי, ניתן לזהות מגמת עלייה במספר השאלות המופנות לרבנים. כפי שכבר הוזכר, הנתונים המוצגים בגרף בשנת 2008 מתייחסים לשאלות שנשאלו עד חודש יולי. מתוך ממוצע השאלות החודשי בשנה זו (577 בחודש), והכפלתו במספר חודשי השנה, ניתן להעריך כי מספר השאלות בקטגוריה זו צפוי לשבור שיא (6925 שאלות). זאת, בהנחה שהתפלגות השאלות על-פני חודשי השנה תהיה אחידה פחות או יותר.

מניתוח שאלות המדגם המוצג בגרף שלהלן, עולה כי הנושאים שעניינו את הגולשים בקטגוריה זו בשנת 2008, היו סביב הוראת ההלכה, כלומר שאלות מחיי היום יום שאינם בקטגוריית השאלות הקלאסיות כגון: שתיית אלכוהול,יחס להורים, מנהגים וכד', המהווה 43.1% מכלל השאלות, כשרות 16.8%, שבת 13.9%, תפילה 13.9%, ברכות 6.4%, רפואה והלכה 3.5%, גיור 1.5%, תעניות 1%.

קטגוריה         נושא          2008            %

הלכה            הלכה           1740         43.1%
                    כשרות           680          16.8%
                    תפילה           560          13.9%
                     שבת             560         13.9%
                    ברכות            260         6.4%
               רפואה והלכה       140         3.5%
                     גיור                60          1.5%
                   תענית              40          1.0%
סה"כ                                 4040       100.0%

הרבנים הווירטואליים

רקע
כפי שנסקר בפרק המבוא, הציונות הדתית בתחילת דרכה הייתה כפופה להנהגה רבנית-חרדית. עם השנים היא הצמיחה מתוכה הנהגה רבנית משלה, שהייתה מקור לגאווה בקרב חבריה. רבים מרבנים אלה הלכו לאורו של הרב קוק ודיברו בלשונו, שהפכה ללשון הכתיבה והדיבור. סיגנון זה ייחד חלר נכבד מרבני הציונות-הדתית בעשורים האחרונים.

הרב קוק טען בכתביו, שמקור סמכותם העיקרי של הרבנים נובע מקבלת הציבור את מרותם: "כל מצוות חכמים שאנו מקיימים - היסוד העיקרי שלהן הוא קבלת 'הגוי כולו' ואע"ג דאסמכנהו רבנן על 'לא תסור', מכל מקום היסוד הברור הוא בקבלת האומה" (אדר יקר,עמ' לט).

בקהילות ישראל מקובל מזה עידן ועידנים להעמיד בראשן רב נבחר, המשמש בין היתר כפוסק הלכה. על-פי-הרוב, רב הקהילה מכיר אישית את בני קהילתו ולפיכך, פסיקתו מתייחסת למעמדו של השואל ולבעיותיו האישיות. נהוג שכל יהודי בוחר לעצמו רב, אליו הוא מפנה שאלות ותהיות בנושאים הלכתיים ורוחניים, כנאמר במסכת אבות "עשה לך רב" (פרקי אבות, פרק א', משנה ו').

הרב הוא הסמכות הבלבדית בנושא הפסיקה וההלכה. בשל מעמדו הרם, הפנייה אליו נעשית בגוף שלישי, מוצא פיו מתקבל בחרדת קודש וללא עוררין. אחד המאפיינים של הרב המסורתי הוא, שכל עולמו מושתת על העמקה ובקיאות בתורה, תוך ניתוק מדעת בענייני חולין.

כל זה היה נכון עד להופעתה של המדיה המקוונת בזירה. משעה שהאינטרנט הציע חלופה וירטואלית זמינה, נוחה ואפופת אנונימיות, נאלץ הממסד הרבני במגזר הדתי-לאומי להסתגל לשינויים מרחיקי לכת בכל הקשור לדמותו, מעמדו ויחסי הגומלין שלו עם בני קהילתו.

הסוציולוג והמחנך הקנדי מרשל מקלוהן (1911-1980), טבע שני מושגים שהפכו למיתוס: "הכפר הגלובלי" ו"המדיום הוא המסר" (מקלוהן, 1964). לטענתו, מחולל השינויים החברתיים הוא המדיום (כלומר, אמצעי התקשורת, כגון עיתונות, טלוויזיה או רדיו) ולא המסר עצמו. כלומר, אם נעביר מסר מסוים במדיות שונות, בסופו של דבר ניווכח שאנו מעבירים מסרים שונים ולא את אותו מסר.

ביטוי לתפישה זו ניתן לראות בשו"ת הווירטואלי, הנגיש יותר בהשוואה לשו"ת המסורתי. לכן, צפוי שהשו"ת הווירטואלי יחולל שינוי שיתבטא בפתיחות ובגישה מקלה יותר, או לחלופין קו מחמיר יותר, בגלל שתי סיבות שגם הן נגזרות מאופיו של המדיום: פומביות התשובה והמיידיות שבה היא ניתנת (בתפישה המסורתית, התרת סוגיה הלכתית דורשת שיקול-דעת ומתינות).

להלן מספר שינויים בולטים ביחסי הגומלין רב-קהילה, שהתפתחו בעקבות השימוש במדיה המקוונת, כפי שעולה מתוך השו"ת הווירטואלי:

שחיקה בסמכות הרב
אחד הכלים המייחדים את השו"ת הווירטואלי הן תגובות הגולשים (טוקבקים) לשאלות או תשובות המתפרסמות באתר, ההופכות שאלה נקודתית לדיון רב-משתתפים. חופש הביטוי והיכולת לומר כמעט הכל בפתיחות ובאנונימיות מרביות, הביאו לשחיקה מתמשכת במעמדו הבלעדי של הרב בתחום ההלכה. הדברים הגיעו לידי כך שכל גולש, לעיתים גם כזה שלא סיים תיכון, יכול לחלוק על הרב ולפרש את ההלכה לפי מיטב הבנתו. להלן דוגמה לדיאלוגים מהשו"ת הממחישים דפוס זה:

שאלת גולשת: "רציתי לדעת האם ישנה עדיפות לשמירת נגיעה על פני אכילת חזיר או להפך, או שמא שני האיסורים אסורים באותה המידה" (אתר כיפה).

תשובת הרב: "..איסור נגיעה לדעת הרמב"ם הוא איסור מן התורה. את זה לומדים חז"ל מהפסוק "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה". לא כתוב כאן "לא תגלה ערוותה", אלא "לא תקרב". כלומר, כל ביטויי הקירבה כגון: חיבוק ונישוק וכל נגיעה של חיבה, גם הם אסורים. בקיצור, כל איסור עומד בפני עצמו".

הגולשת: "הרב לא ציין פרט נוסף שהוא דעת הרמב"ן, שאיסור נגיעה הוא מדרבנן ועל כך יש לו מחלוקת ארוכה עם הרמב"ם. צריך לקחת בחשבון שיש שתי דעות כאלה!!!!"

הרב: "נכון, לכן הדגשתי שזאת דעת הרמב"ם. אגב, כך הכריעו השולחן ערוך והרמ"א. ובכל מקרה, לכל הדעות זה אסור".

דוגמה נוספת לתלת-שיח וירטואלי בין גולשת, רב וגולש:

שאלה: "שלום רב. בעבר הייתה לי בעיה של ממזרות וברוך ה' היא נפתרה. אני רוצה להתחתן בעזרת ה',. והבחור שאיתו אני רוצה להתחתן הוא כהן. רציתי לדעת אם מותר לי להתחתן עם כהן למרות שאני מותרת לנישואים. שמעתי שיש עם זה בעיה ואני נורא מפחדת" (אתר כיפה).

תשובת הרב:"כותבת יקרה! אם נפתרה בעיית הממזרות, ומשמע שאינך ח"ו ממזרת על פי דין תורה, הינך מותרת לכהן. ברכה והצלחה".

תגובת גולש:"מן הראוי לסייג את הדברים התשובה צריכה להיות שבאופן כללי אין בעיה, אבל כל מקרה יש לדון לגופו. במקרה שלה מה היתה הבעיה בדיוק ואיך היא נפתרה. יש להתייעץ עם הרב שהתיר אותה ולשאול אותו האם היא מותרת לכהן או לא. ללא ידיעת כל הפרטים לא ניתן לענות דרך האינטרנט".

תגובת הרב: "ההערה התקבלה בברכה. יישר כוח!"

שינוי בדמותו ומעמדו של הרב במגזר הדתי-לאומי
את השינוי שחל במעמדו ובדמותו של הרב, כפי שעולה מהשו"ת הווירטואלי, ניתן לחלק למרכיבים הבאים:

מריחוק לקירבה
הרב המסורתי היה מרוחק מהאדם הפשוט, נגיש לגברים מבוגרים בלבד, לפרק-זמן קצר ביותר ואך ורק לשאלות בנושא הלכה. לעומתו, הרב המודרני חברותי לאין שיעור, נגיש לכל דורש, בקי בעולם הגשמי ומייעץ בכל נושא ועניין. להלן שתי שאלות שהופנו לרבנים, בנושאים המצריכים ידע כללי, הממחישות את השינוי:

שאלה: "חברה טובה שלי טסה לפולין ורציתי להכין לה דיסק אחד עם שירי נשמה שקצת יחברו אותה שמה... הערה: את כל הדיסקים המקוריים מהם אני רוצה לצרוב יש לי פרטי, ומדובר בערך בשיר אחד מכל דיסק, חוץ מדיסק אחד ממנו חשבתי להכניס 4-5 שירים. האם זה מותר?" (אתר כיפה).

שאלה: "הייתי במקום בו היו בנים ושיחקנו משחק של "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי...", כך שמישהי בוחרת מישהי אחרת ומשלבים זרועות ומסתובבים בריקוד. ילדה אחת קראה לי לבוא ואני השתתפתי (הבנים לא ממש הסתכלו אלא פשוט היו שם), האם זה נחשב ריקוד שאסור ע"פ ההלכה? אני מקווה שהסברתי את עצמי נכון.. שאלה נוספת: אני משתתפת בקורס ליצנות רפואית, שהזמן שלו הוא על שלושת השבועות [שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז ותשעה באב] האם מותר להשתתף בו כיוון שהוא של שמחה וכדומה? והאם מותר לשמוע במסגרתו מוזיקה? תודה רבה ויישר כוח עצום!" (אתר כיפה).

מסמכות הלכתית ליועץ
בעוד הרב המסורתי עוסק בענייני הלכה ורוח בלבד, ללא קשר עם המציאות המשתנה והמתפתחת, הרב הווירטואלי בקי בהוויות העולם הגשמי, ונתפש כאיש-סוד וחבר וירטואלי, איתו ניתן להתייעץ בכל נושא ולשתפו במצוקות נפשיות. להלן שאלות לדוגמה הממחישות דפוס זה:

שאלה: "חסר לי ביטחון עצמי ברמה משמעותית ביותר. ואני חושבת שזה בעיקר בגלל שאני לא זוכרת איך אני נראית וזה לא שאני חושבת שאני מלכת היופי או משהו, אלא בגלל שאני פשוט לא מודעת לאיך שאני נראית בפני אחרים. האם תוכל להושיעני מכך ולעזור לי לרכוש ביטחון עצמי?" (אתר כיפה).

שאלה: "אני בת 17 וחצי ולפני כמה ימים סיימתי קשר עם בחור בן 18 וחצי. היינו רבים המון, לא הסתדרנו וכל אחד נפגע מהשני. נפרדנו בצורה מגעילה וניתקתי כל קשר איתו (מחקתי אותו מהאיי-סי-קיו, מחקתי את ההודעות, את מספר הטלפון וכדומה) לא רציתי שום קשר.. מאוד נפגעתי שהתברר לי שהוא לא באמת אהב אותי (לא שאני חושבת שאהבתי אותו באמת..).

"הקיצר, שבוע אחרי שנפרדנו הוא שלח לי הודעה וברוב טיפשותי עניתי לו ואחרי שיחה של כמה שעות חזרנו לקשר של ידידות, אחרי שהבהרנו אחד לשני שלא יהיה כלום מעבר לזה.. יום לאחר מכן החזרתי לו דרך חבר שלו כסף שהייתי חייבת לו והוא נעלב מזה והתחיל שוב לריב איתי ולפגוע בי בצורה ממש מכוערת... שוב נפרדנו מגעיל וזהו... עכשיו אני כבר לא יודעת מה לעשות! אני מפחדת שהוא שוב יתחיל ואני אשבר ואחזור לדבר איתו! ואני לא רוצה!! זה היה קשר כל כך חלול וחסר טעם ואני מצטערת על כל מה שקרה (למזלי הקפדתי לשמור נגיעה, הוא לא שומר בכלל..) איך אפשר לשמור על הלב שלא ייפגע שוב?? איך אני יכולה לסנן אותו אם הוא יחזור?? אני באמת לא רוצה שום קשר איתו ומפחדת להיפגע שוב...אוף בחיים לא הרגשתי ככה." (אתר כיפה)

שאלה: "קוראים לי "חווה" ואני בכיתה ט'. אני גרה בעיר מעורבת, ובת למשפחה דתייה. אחה"צ אני בחוג, התנדבות, בנ"ע [בני עקיבא] וכו'... ויש לי בעיה קטנה, אבל משמעותית...אני רוצה למות. למה? לא יודעת... נמאס לי מהחיים... (וזה לא שאני אלך ואתאבד עכשיו, חס וחלילה...) פשוט... נמאס מלחשוב, לעצבן, להיכשל, להפסיד, להשקיע (ולא לקבל תוצאות...) נמאס מהחיים... אבל יותר נכון... משעמם לי! וזה לא שאני לא עושה כלום... אני כל היום רצה ממקום למקום, ובאמת עושה כמה שיותר.. אבל זה לא זה... אני עושה הכל "סתם" בלי שום משמעות, מטרה.

"אחרי הרבה זמן שחיפשתי מטרה, חשבתי שמצאתי ("לעבוד את ה' בשמחה"- לעבוד גם מבחינה של ממש עבודה עם כסף, וגם התנדבויות ודברים, אבל שכל דבר שאני עושה יהיה קשור לעבודת ה', וכמובן שהכל אבל הכל, יהיה בשמחה...) אבל כנראה שלא... אני באמת חושבת שזה חשוב אבל... והכי מעצבן אותי... החוסר אכפתיות של אנשים... אנשים פשוט יכולים לראות אותי ולדבר עלי כאילו שאני לא רואה, או לראות שאני ממש עצובה, אבל להתעלם... (וזה לא שאני מושלמת, ממש לא... אבל בקטע של אכפתיות... באמת אני משתדלת...) אבל זה מעצבן....

"החלטתי לכתוב פה בעקבות שיחה עם איזה מדריכה שלי... היא אמרה שזה הפתרון שהיא חושבת ושאלי זה מה שיעזור... אז, מצטערת שזה ייצא כ"כ ארוך... אבל, לונורא..!! שיהיה לכם חיים הכי שמחים ומאושרים בעולם!! ותודה וכל הכבוד ענק!!!" (אתר כיפה).

תלותיות ברב
השו"ת המסורתי עוסק בשאלות המעלות דילמה או סוגיה הלכתית מורכבת, אשר דורשות התערבות רבנית ובירור מעמיק. מנגד, שאלות הלכתיות רבות בשו"ת המקוון פשוטות, פשטניות, חלקן ללא נגיעה ישירה בהלכה. לרוב, התשובה לשאלות כגון אלו אינה דורשת התעמקות או ידע מיוחד, ודי בהיגיון בריא כדי לענות עליה. עם זאת, העובדה ששאלות כאלו מוצאות את דרכן לשו"ת, מעידה על תלותיות ברב. להלן שאלות לדוגמה הממחישות דפוס זה:

שאלה: "אחרי שאני אוכלת אוכל אז איך אני אדע אם אני חייבת בברכה אחרונה?" (אתר כיפה).

שאלה: "רציתי לשאול אם השם אלה לבת הוא שם שטוב לתת?" (אתר כיפה).

שאלה: "ברצוני לדעת האם חייבים לשתות אחרי סיום הארוחה ולפני ברכת המזון?" (אתר כיפה).

שאלה: "אני בת 18 וקצת...מסיימת י"ב ב"ה!! וכמו שכל הזמן דואגים להזכיר לנו ש"אנחנו יוצאות עכשיו לחיים, וכבר נמצאות בלי שום מסגרת". עכשיו שאני באמת יוצאת לחיים אני מרגישה עוד יותר צורך לברר איך אני יכולה להתקדם כל יום בתורה? ז"א אני יודעת שאני צריכה להשתדל להקפיד כמה שיותר על שמירת המצוות. אבל מה לעשות?? ללמוד הלכה ואמונה?? וכך כל החיים אי"ה זה יהיה? או שניתן לעשות עוד דברים?? מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי....תודה" (אתר כיפה).

סיכום

מעיון בשאלות מקטגוריה ההלכה, נראה כי למרות שלכאורה מדובר בשאלות הלכתיות תמימות, ניתן לזהות תהליכי שינוי עמוקים, הן בקרב הרבנים והן בקרב הציבור הדתי-לאומי. כמו כן, ניתן להצביע על מגמת שינוי חברתי ביחסי רב-קהילה במגזר.

נוסח השאלות ותוכנן מצביע על שחיקה בסמכות הרב, מצד אחד, ותלות ברב בנושאים שההיגיון יפה להם או שהם בגדר בחירה אישית (איזה שם לקרוא לילד, האם חייבים לשתות מים אחרי הארוחה וכד'), מצד שני.

תהליך נוסף המסתמן מן השאלות הוא הקִירבה לרב וההיוועצות עימו בכל נושא, דבר שהוא חידוש בפני עצמו בחברה המאופיינת בחוסר ציות לרבנים. זמינות הרב מייצרת אפקט חיובי של מעורבות פעילה בחיי הקהילה, גם בתחומים שוליים לכאורה. כמו כן, נצפתה מגמה של הרחבת מעגל ההתייעצות לנושאים שבינו לבינה, דבר שלא היה עולה על הדעת בשו"ת המסורתי.

קטגוריית חברה

ממצאים כמותיים

קטגוריית "חברה" כוללת את השאלות שהופנו אל הרבנים בנושאים חברתיים. הגרף שלהלן ממחיש את העלייה הדרמטית במספר השאלות שהופנו לרבנים הווירטואליים, מתחילת העשור. השיא נרשם בשנת 2005, עם כ-1820 שאלות. מאז, נצפתה מגמת ירידה עד לשנת 2008.

חשוב לציין, כי נתוני 2008 מתייחסים לשאלות שהופנו לרבנים עד חודש יולי. מממוצע מספר השאלות החודשי בשנה זו (160 בחודש), ניתן לצפות לשבירת השיא הקודם והעמדתו על 1920 שאלות, כפי שפורט לעיל.

קטגוריה        2008       2007    2006     2005      2004       2003       2002 2001        סה"כ
חברה            1120       1340    1720     1820      1280       1180        550      20        9030

 

כפי שצוין בפרק המתודולוגיה, המחקר התמקד בשאלות שהופנו לרבנים בשנת 2008. מניתוח השאלות בקטגוריית חברה לאותה שנה, המוצגים בגרף שלהלן, עולים הנושאים הבאים:
■ תרבות. שאלות הקשורות בתרבות הפנאי ובהשפעות של תרבות המערב.
■ דתיים חילוניים. שאלות הנוגעות למפגש עם הציבור החילוני בצמתים שונים של החיים, כגון היכרויות וקשרים עם חילונים, מפגשים במקום-העבודה, במסגרת הלימודים וכדומה.
.
נושא                       מס' שאלות              %

תרבות                         60                   14%
דתיים חילונים              100                 23%
שירות צבאי / לאומי      80                   18%
ארץ-ישראל                 160                 36%
תנועות נוער                  40                   9%
                                  440                 100%

 

 

 

 

 

 

■ ארץ-ישראל. שאלות הקשורות לגבולות הארץ, למצוות הקשורות בארץ ולשנת השמיטה.
■ תנועות הנוער. שאלות שהופנו על-ידי חניכים או מדריכים מתנועות הנוער השונות לרבנים, ועוסקות בייעוץ בנושאים הלכתיים.
■ שירות צבאי/ שירות לאומי. שאלות הדנות בדילמות ובבעיות סביב השירות הלאומי והצבאי.

ניכרת לעין העובדה כי בניגוד לשו"ת המסורתי, שם מגוון השאלות סביב נושא ההלכה הוא עצום, בשו"ת הווירטואלי יש התמקדות במספר מצומצם של נושאים ולעיתים כלל לא נוגעים להלכה. יש להניח כי האחידות בשאלות מעידה גם על האחידות באוכלוסיה. בעוד שבשו"ת הסטנדרטי השואלים יכולים להיות גברים ללא הבדלי השכלה ומעמדות, השו"ת האינטרנטי משרת בעיקר תת-קבוצה השולטת ברזי האינטרנט, כלומר צעירים מודרניים, בני-נוער או אנשים שנחשפו לכלי זה. הסבר אפשרי אחר הוא שהמדיה הזו, מתוקף פומביותה, מזמינה שאלות שיש להן עניין לציבור הרחב, יותר מאשר שאלות הרלוונטיות לפרט.

תרבות המערב

רקע
שורשי תרבות המערב נעוצים ביוון העתיקה. חכמינו ז"ל התנגדו נחרצות לסגידה לתרבות נהנתנית זו, והוקיעו את "המתייוונים" (יהודים שקיבלו על עצמם את הדת ומנהגי היוונים ואף שינו את שמם לשמות יווניים).

תרבות המערב בגילגולה המודרני חילחלה לכל תחומי החיים של החברה הישראלית, החל מהשקפת-עולם בנושאי חופש הביטוי וזכויות הפרט, וכלה בדפוסי צריכה, כלכלה, לבוש ופנאי. בעיני רבים, תרבות זו מייצגת ערכים ריקים מתוכן של שפע והחצנה. הכל גדול, נוצץ ומנקר עיניים, הסטאטוס החברתי מעל הכל, היחיד במרכז, סיפוק הצרכים מיידי, העושר הוא חזות הכל וכיוצא באלה.

החברה הדתית-לאומית, המנהלת את חייה על-פי ערכי התורה ודוגלת בצניעות, עזרה לזולת וערבות הדדית, נמצאת זה שנים בחיכוך תמידי עם תרבות המערב, וממילא חשופה להשפעותיה של תרבות זו על החברה החילונית. ביטוי לחיכוך ולדילמות שהוא מעורר, ניתן למצוא בשאלות שהיפנו גולשים לרבנים באינטרנט.

שאלות טיפוסיות מתחום תרבות המערב 
בחברה הדתית-לאומית ניתן לזהות בבירור שתי מגמות מרכזיות, בהקשר של תרבות המערב: האחת, פולמוס המתנהל סביב חדירתה והשפעתה. השנייה, שאלות המקבלות את תרבות המערב כעובדה מוגמרת, ומתחבטות בדילמות שהיא מעוררת.

השפעתה של תרבות המערב על החברה הדתית-לאומית ניכרת בכל תחומי החיים, מחידושים טכנולוגיים שעושים את החיים קלים יותר, השקפות-עולם (פמיניזם דתי, חופש ביטוי ושיוויון זכויות מגדרי), לימודים אקדמיים, עיסוק במדעים, פילוסופיה ועוד, ועד צריכה ופנאי (טלוויזיה, תיאטרון, קולנוע, אמנות וכדומה). בנוסף, קיימים דפוסי התנהגות אופייניים לתרבות המערב, כגון: סיפוק צרכים מיידי, אינדיווידואליזם, החצנת עושר והצלחה ועוד.

התנהגויות וגישות אלה קוראות תיגר על הגישות והערכים המסורתיים של החברה הדתית-לאומית. עדויות לעומק החדירה של תרבות המערב ניתן למצוא בשו"ת הווירטואלי. להלן מספר שאלות להמחשה:

שאלה: "הציעו להשתתף בשעשועון טריוויה נושא פרסים, שהמוטיב המרכזי שלו הינו "אהבה". נאמר לי על-ידי נציג חברת ההפקה כי הנושא נבחר נוכח סמיכות מועד שידור התוכנית לחג האהבה המקובל בעולם הנוצרי, והפך לצערי גם להיות מקובל בחוגים מסוימים של החברה הישראלית..."

שאלה: "האם מותר לתלות על הקיר בחדר לונג (בד גדול) שמצוירת עליו שמש?" (אתר כיפה).

שאלה: "אני בת 14. בזמן האחרון התחלתי יותר להתעניין בשירים, בסרטים בזמרים ושחקנים.
אני לא כל כך יודעת איך להסביר את זה...אבל למרות שאני נהנית מזה וכיף לי, אני מרגישה כאילו קצת כבולה לזה. סרטים מדהימים שאני לא יכולה להפסיק לחשוב עליהם ולדבר עליהם או שירים מהממים שאני לא יכולה להפסיק לשיר...

"אני מדברת על סרטים ושירים של חילוניים - לא איזה משו דתי. זה ממש קשה לי! אני לא רוצה או לא יכולה להפסיק! אני מבינה עכשיו עד כמה זה משפיע על האדם - שירים וסרטים, אבל התחלתי! ואני כל כך לא רוצה להפסיק!!! קשה לי להפסיק!!! לפעמים אני אומרת לעצמי: 'רק את הסרט הזה, רק עד סוף הפרק הזה', אבל תמיד יש עוד סרטים, שירים וגם ספרים יפים חדשים שמרחיקים אותי עוד יותר...

"אני מרגישה שאני לא יכולה להתפלל כשאני כל כך שקועה בעולם אחר, לא שייך לי כל מיני דברים שעשיתי פעם מיתוך רצון להתקרב לה' כשיש לי בראש דברים אחרים... אפשר לשלב בין שניהם?...." (אתר כיפה).

שאלה: "יש סדרה בטלוויזיה שאני ממש אוהבת... ואני רואה אותה כבר המון זמן. קצת מציק לי שהסדרה לא צנועה אבל אני מעבירה ערוץ כשצריך. יש בעיה הלכתית עם סדרות כאלה? או שאפשר לראות ולצנזר קטעים?" (אתר כיפה)

שאלה: "האם מותר לראות מאתר כלשהו שאני לא יודעת אם יש לו אישור, סידרה שמשודרת עכשיו בטלוויזיה? זו סדרה בכבלים ואין לנו כבלים, כך שאם לא אז אני כנראה לא אראה אותה - ז"א פרק בשלמותו" (אתר כיפה).

המכנה המשותף לשאלות אלו, הוא שהשואלים אימצו קודי התנהגות מערביים מודרניים, ועדיין הם נתקלים מעת לעת במצב 'בעייתי' מבחינה הלכתית. תרבות המערב נתפשת בעיניהם כמציאות מעוררת שאלות, ואין דיון ב"מטא הלכה" הרוחנית - העקרונות, האידיאלים וכיוצא באלה.

הפולמוס סביב חדירתה של תרבות המערב
בשונה מן המגמה שלעיל, שבה תרבות המערב נתפשת כ'מציאות מעוררת דילמות'(ככל מציאות אחרת), במגמת הפולמוס ניתן לזהות קולות בחברה הדתית-לאומית, בדומה לחברה החרדית, השוללים אותה מכל וכל וקוראים להיאבק בה. ביטוי לכך ניתן לראות בשאלה שלהלן: "מה עושים נגד התרבות המערבית שהולכת ולצערנו משתלטת על אחינו?" (אתר כיפה)

מנגד, יש שאינם ממהרים לסתום את הגולל על תרבות זו, ומבקשים הסבר מלומד למקורות שעליהם נשענים הפוסקים המתנגדים לה. דוגמה לשאלה: "לפעמים מדברים על תרבות המערב שלא 'להידבק בה'. מה נכלל בגדר תרבות המערב? טלוויזיה? מאיפה יודעים שאסור להיות כמו תרבות המערב, מאיזה פסוקים בתורה אנו מצווים על כך?" (אתר כיפה).

ושאלה נוספת באותה רוח: "שמעתי פעם מאיזה מקור שאסור לראות סרטים. יש לזה צידוק הילכתי? אם כן, מהו?" (אתר כיפה).

אלא שהפולמוס סביב נושא זה, מונח לפתחם של הרבנים ומתמקד בעמדות השונות כלפי תרבות המערב, אשר אותן אביא בהמשך הפרק.

מניתוח השאלות עולה, כי השואלים אינם מחפשים מענה קונקרטי לשאלה הלכתית, תוך התייחסות למציאות שמעוררת תרבות המערב, כמציאות נייטרלית לכל דבר, אלא מענה ברמת העיקרון והאידיאל. השואלים אינם מבקשים תשובה, אלא בירור קנה-המידה על פיו תינתן התשובה.

המענים הטיפוסיים העולים בשו"ת
ניתן לראות כי גם תשובות הרבנים נחלקות באופן דומה לשאלות. יש מהם המתייחסים לדילמה העקרונית של תרבות המערב בצורה טכנית בלבד, ועונים בהקשר ההלכתי בלבד, ללא נגיעה בשאלה העקרונית. עם זאת, הרוב המוחלט מתייחס לשאלה העקרונית ומוצא היתרים שונים. בהקשר זה, ניתן לזהות שלוש גישות מרכזיות בשו"ת ביחס להתמודדות עם תרבות המערב. האחת מדברת על "קידוש החול", השנייה על "יצירת תרבות עצמאית", והשלישית על "ערכים ועומק". גישות אלו ניכרות בתשובותיהם של הרבנים הווירטואליים לשאלות הגולשים.

קידוש החול
גישה זו מתבססת על משנתו של הרב קוק, לפיה "ביסוד החול עומד הקודש" (אורות התשובה י"ד). כלומר, לקחת את התרבות המערב על רבדיה השונים כמות שהיא, למלא אותה בתוכן רוחני ובכך לקדשה.

ביטוי לגישה זו נמצא בתשובתו של הרב יהושע ויצמן (אתר כיפה), לשאלה בנושא תיאטרון ויהדות: "האומנות מבטאת באופן הקרוב למלא את האדם ואת העולם. על כך אמר הרב קוק: 'רק אנשי הקודש ראויים להיות שרי קודש'. כי האומנות אמורה להביא לידי ביטוי את החלק העמוק ביותר של האדם, ואין לנו ספק שחלק נשמתי זה הוא בקדושה. אדרבה, אנו רוצים להגיע לשיא הביטוי ואיננו מפחדים מן החופש, כשהוא ניתן לאנשים עמוקים באמת". כלומר, הרב מבסס את גישתו על נימוקים קבליים רוחניים הלקוחים ממשנתו של הרב קוק.

צירת תרבות עצמאית
גישה זו קוראת ליצירה ופיתוח תרבות יהודית מקורית, אשר תהיה "אור לגויים" בכל תחומי התרבות, תוך שמירה והתבססות על הכישרונות הגנוזים בעם ישראל. ביטוי לגישה זו, נמצא בתשובת צוות חברים מקשיבים בשו"ת הווירטואלי, כדלהלן:

"....לכן, מן הראוי כן לפתח את לימוד האמנות על כל גווניה השונים: כתיבה, שירה, ספרות, ציור, תיאטרון וכדומה על-ידי מקום מתאים באווירה רצינית ותורנית, ועל-ידי הדרכתם של רבנים המכירים נושא זה לעומקו. וכאשר עם ישראל מתנער מהקבר הארוך שהיה בגלות במשך כאלפיים שנה, ולאט לאט מתעורר ומחזיר את כוחותיו השונים שהיו לו בעבר ושואף להיות כבראשונה 'כאור לגויים'. רצוי מאוד שגם את כוח האמנות הגנוז באומה עוד מימי בצלאל בן אורי בן חור, שה' מילא אותו ברוח אלוקים ברוח חכמה תבונה ודעת, נוציא אל הפועל.." (אתר כיפה).

דוגמה נוספת לגישה זו ניתן למצוא בדבריו של ג'קי לוי, איש טלוויזיה, עיתונאי ומורה לתיאטרון, המשתייך למגזר הדתי-לאומי. במאמרו "חקיינים גרועים" (לוי, 2004), מבקר לוי אחד את החברה הישראלית החילונית, המחקה את התרבות המערבית תוך התעלמות מהערכים והתרבות עליהם גדלה. מנגד, הוא אינו חוסך שבטו מהחברה הדתית המתבדלת ומסתגרת מפני תרבות זו, במקום להוביל ולהשפיע. וכך כתב:

"מי ששועט עם העדר הוא המתייוון של פעם. הוא לעולם לא יתרום דבר לתרבות, אלא רק ייקח ממנה. מי שלא מאמין בערך התרבות ממנה הוא בא, יתקשה מאוד ליצור משהו בעצמו. ברוב המקרים הוא לא יהיה יותר מאשר חקיין גרוע". בדבריו קורא לוי, הן לחברה הדתית השמרנית והן לחברה החילונית, לפתח ולעצב תרבות עצמאית.

ערכים ועומק
הרב חיים נבון, בתשובתו לשאלת גולש בשו"ת, היפנה למאמרו "תרבות המערב: דו-שיח או קרב" (נבון, 2006), בו טען כי מי שקיים את המפגש המעמיק עם התרבות היוונית (הנחשבת למקורה של תרבות המערב) לא היו יהודה המכבי ולוחמיו אלא הרמב"ם. ראיה לדבריו הביא מכתבי הרמב"ם, בהם הוא משבח את חוכמתם של חכמי יוון ובראשם אריסטו, עליו כתב "העמקתו המופלגת של אריסטו והשגתו מופלאה...." (מורה נבוכים, ח"ג,פרק י"ט).

בהמשך כותב הרב נבון, כי "עיסוק בתרבות כללית נחוץ קודם כל, בגלל נקודות האמת שיש בה", ומבסס את דבריו על דוגמאות מהפוסקים השונים. "הרמב"ם בהקדמתו ל'שמונה פרקים' הצהיר שאין הוא מתנזר מדברי חכמי אומות העולם: "הדברים אשר אומר אותם באלה הפרקים הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים...ומדברי הפילוסופים גם כן, הקדומים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני-אדם. ושמע האמת ממי שאמרהּ".

במסכת מגילה, דף ו' א', נכתב: "... אלה תיאטראות וקרקסאות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה לרבים". הרב יהושע ויצמן, בתשובתו לשואל, הסביר כי לא מדובר רק על מקום טכני ללמד בו תורה, אלא על 'המדיה' הזו, שעתידים להשתמש בה ללימוד תורה.

הדיין הבבלי רבי מצליח סיפר שישב פעם לפני רב האי גאון, מגדולי חכמי ישראל בתקופת הגאונים (ראש ישיבת פומבדיתא, חי במאה העשירית בבבל), ונזדמן להם פסוק שנתקשו בפירושו. רב האי הורה לר' מצליח "שילך אל הקתוליק של הנוצרים, וישאלהו מה הוא יודע בביאור הפסוק הזה". ר' מצליח התמרמר על השליחות - מדוע שילך אל חכם נוצרי להיוועץ בו? רב האי הוכיח אותו בתקיפות: "הן האבות והקדמונים החסידים, והם לנו למופת, היו שואלים על הלשונות ועל הביאורים אצל בני דתות שונות, אפילו רועי צאן ובקר כידוע" (יוסף, תשכ"ד).

עוד טוען הרב חיים נבון (נבון, 2006): "המאבק המרכזי שלנו אינו על הציר של תרבות ישראלית מול תרבות נוכרית, אלא על הציר של תרבות עמוקה, יהודית ונוכרית, מול בידור תפל. עדיף להתמודד עם תרבות המערב בצורה ישירה, מאשר לספוג מן האוויר השפעות עקיפות באופן מעורפל ולא מודע. התמודדות מודעת וביקורתית מאפשרת לנו ללקט מהתרבות הכללית את המיטב שבה ולזנוח את היתר". כלומר, לגישתו של הרב מה שחשוב אינו מקור התרבות- במערב, במזרח או ביהדות - אלא העומק והמסרים החיוביים שבה.

שלוש הגישות לעיל טוענות, כל אחת בדרכה, כי היהדות עצמה מחייבת את לימוד תרבות המערב משיקולים יהודיים, תוך מתן פרשנות חדשה למושגים ישנים. הרב חיים נבון טוען, כי בסולם הערכים היהודי העומק הוא הדרישה הבסיסית מהחיים, וכי המקורות שמהם נשאב אותו הם עניין משני. ג'קי לוי נותן פרשנות משלו למושג "מתייוונים", לפיה המתייוונים הם החקיינים ולא מי ששואב מתרבות יוון. על-פי לוי, יכול אדם לתרום לתרבות זו ועדיין להיחשב ליהודי. הרב ויצמן הולך בדרכי הרב קוק, נותן תבלין של קדושה בתרבות החול וממילא מקדש אותה.

ניתן לומר, כי כל הרבנים מביעים עמדה רדיקלית ביחס לתרבות המערב. הם מחייבים להתעמק בה ולא מסיבות אפולוגטיות או הומאניות אוניברסאליות, אלא טוענים שחיוב זה נובע מעמדתה של היהדות עצמה. מכנה משותף זה, מהווה חידוש מרענן בנוף ההלכתי המסורתי, ורחוק מעמדת חז"ל כרחוק מזרח ממערב. ניתן לומר שהם אף הולכים רחוק יותר מעמדתה של תנועת ההשכלה של מנדלסון, אשר דגלה בסיסמה "היה יהודי בביתך, ואדם בצאתך". תנועת ההשכלה טענה, שיש לכבד את תרבות המערב כמסורת עצמאית וכי הצידוק בתנועת ההשכלה היה אפולוגטי בדיעבד, ונבע ממניעים אוניברסאליים.

לסיכום: החלוקה הבסיסית במענה הרבנים היא בין אלה שמתייחסים לשאלות כהלכתיות נטו, לבין אלא שמחפשים את המֶטָא הלכה ואת העיקרון. האחרונים נדרשים להתמודד עם שלילת חז"ל את התרבות הזו, והם מתבססים על מקורות אחרים ביהדות (או על פרשנות חדשה), כדי לעמעם את השלילה ואף לחייב תרבות זו.

השתלבותן של נשים דתיות בתיאטרון, בקולנוע ובאמנות
העמדה המסורתית והפולקלוריסטית ביחס לאישה, מיוצגת נאמנה בפסוק מספר תהילים: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים,מ"ה,י"ד) (אשר נהגה לרוב באופן שגוי. במקור נכתב "כל כּבוּדָה", כלומר, רכושה, תכשיטיה, בגדיה וכיוצא באלה, ולא "כּבוֹדה" מלשון כבוד). פסוק זה רוצה לומר, כי לאישה ייעוד מוגדר, הקשור בהעמדת צאצאים וחיזוק הבית.

פרופ' עוז אלמוג, במאמרו "זרמים אידיאולוגים וסיגנון חיים במגזר הדתי-לאומי" (אלמוג, 2008) הגדיר את מעמד האישה וגבולות הצניעות כאחד המרכיבים הבסיסיים בהשקפת היסוד במגזר הדתי- לאומי. לדבריו, האישה הדתית-לאומית זוכה ליחס שיוויוני ומכובד בחברה המעורבת, וזאת במסגרת גבולות הצניעות. בנוסף, ישנה "תפישה ברורה ומוגדרת של חלוקת התפקידים המגדריים (אמהוּת וחינוך הילדים כייעודה החשוב של האישה ותרומתה לחברה), ובה בעת עיצוב זהות נשית חדשה, שאינה מדירה עצמה מתחומי פעילות 'גבריים'. מדובר בתחומים שאינם בגדר התרסה נגד ההלכה והמסגרת הדתית, אלא להיפך, נגזרים מהן".

סביב תת-הנושא הנ"ל מתעוררות מספר שאלות, אשר מטילות ספק במוטו הדתי תרבותי שהוזכר בפתיח. ביטוי לכך ניתן לראות בשאלות העולות בשו"ת, בנושאים המהווים ניגוד גמור לעמדה המסורתית.

שאלות טיפוסיות מתחום נשים דתיות בתיאטרון, בקולנוע ובאמנות
יותר ויותר נשים במגזר הדתי-לאומי, פונות לתחומים שלא היו מקובלים במגזר זה בעבר. התיאטרון, הקולנוע והאמנות מהווים סוג של ביטוי ליצירה הנשית, אשר הפך בשנים האחרונות לכלי שבאמצעותו ניתן להשפיע ולהגיע למימוש עצמי. הדבר חילחל למוסדות הלימוד הדתיים-לאומיים, שהקימו מגמות לימוד לתיאטרון, קולנוע ואמנות, ואף תופס נתח גדל והולך בתרבות הפנאי המגזרית המתהווה. עדויות למגמה זו ניתן לזהות בשו"ת, כדלקמן:

שאלות בתחום נשים דתיות בקולנוע
כפי שצוין, יותר ויותר נשים דתיות משתלמות בשנים האחרונות בלימודי הקולנוע. זאת, למרות הבעייתיות ההלכתית בתחום זה, כפי שעולה מהשאלות הבאות:

שאלה: "שלום הרב, רציתי לשאול האם יש עניין ללמוד קולנוע דווקא בביה"ס לקולנוע יהודי ביד בנימין (ממוסדות תורת החיים, ז"א מתוך תורה) ולא במקום אחר- ואסביר יותר: האם הנושא של מקום לימודים במקום של ישיבה אמור להיות שיקול עבורי בבחירת הלימודים? (מבחינה הילכתית) (בנושא הקולנוע אין יותר מידי אופציות...) תודה רבה! " (אתר כיפה).

שאלה: "אני סטודנטית דתייה נשואה הלומדת קולנוע במכללה חילונית. במשך היום יום אני נתקלת בכל מיני בעיות שמתנגשות עם ההלכה וב"ה לא מתפשרת. פרויקט הגמר שלנו הוא לעשות סרט כאשר כל צוות מונה שלושה אנשים (צלם, עורך ובמאי.) .... הבעיה היא עם הפרויקט השני. התוכן אמנם נקי, אך הוא רוצה לצלם בשבת, ואני מניחה שיש בעיה שאני יערוך חומר שצולם בשבת, וכמובן - אינני מתכוונת לצלם סרט שתוכנו נוגד את ההלכה (הן מבחינת צניעות והן מבחינת שפה.) ידוע לי שהמרצה יוריד משמעותית בציון אם לא אבצע עבודה אחת. האם יש דרך להתיר את אחד המקרים? או שעליי להתפשר בציון ולא לנגוד את ההלכה בשום אופן?" (אתר כיפה).

שאלות בתחום נשים דתיות בתיאטרון
התיאטרון היא אמנות שמאז ומתמיד רווחה במגזר. החידוש הוא בכך שנשים דתיות הפכו אמנות זו למקצוע. להלן שאלות המדגימות דפוס זה:

שאלה: "האם בת דתייה יכולה להיות שחקנית תיאטרון? היא רוצה זאת מאד, אך גם רוצה לשמור על דרכי ה'" (אתר כיפה).

שאלה: "אני מאוד אוהבת תיאטרון כבר הרבה שנים, ומרגישה שאני יכולה ומאוד רוצה להשפיע על עם ישראל בדרך התיאטרון, לדוגמה לעשות הצגה בעלת מסר ותוכן חזק. רק שלאחרונה התעוררו אצלי שאלות לגבי ... האם מותר להופיע מול בנים? אני גם רוצה ללכת למשהו שהוא עם חילוניים ומופיעים מול בנים במסגרת הזאת ואני לא יודעת אם זה מותר, כי אם אלך לתיאטרון של נשים אוכל להופיע מול קובץ מאוד קטן בעם" (אתר כיפה).

שאלות בתחום נשים דתיות באמנות
נשות המגזר בדתי-לאומי, אשר פרצו את גדרי המסורת, החלו משתלבות בכל תחומי האמנות אשר היו בעבר נחלתם של הגברים, או שנתפסו כתחביב ולא כמקצוע. ביטוי לשינוי זה ניתן לראות בשאלות שלהלן:

שאלה: "אני עומדת השנה לפני בחירת מקצוע, ולאחר מחשבות הגעתי למסקנה שהתחום שבו אני הכי מתאימה, ושהכי מתאים לנפש שלי, זה האמנות. ברצוני להוציא תואר ראשון באמנות, אך לא בשילוב עם הוראה, וכך יוצא שאני לא אוכל ללמוד במכללת אמונה (בירושלים לבנות דתיות). יצאתי בחיפושים אחרי מקום מתאים, וכל המקומות הינם חילוניים (בצלאל, מכון אבני). רציתי לשמוע מה דעתך על לימודים במקום כזה... מובן שזה לא האידיאל, אך מצד שני, האם עלי לוותר על הכוחות שה' נתן לי ואלך להיות מורה לאומנות במקום להיות יוצרת ולתת ביטוי באמצעות היצירה לעבודת ה' שלי? דבר נוסף, האם ישנה אפשרות ללמוד במוסד כזה בגבולות הצניעות כמובן, ולרכוש את הכלים המקצועיים, מבלי להיות מושפעת מהתורה בגויים?" (אתר כיפה).

שאלה: "רציתי לשאול האם ישנה בעיה הילכתית לצייר בחול המועד או להכין יצירה וכדומה, שהרי יש בזה הנאת חול המועד? האם מותר לבנות להסתפר בחול המועד ובספירת העומר?" (אתר כיפה).

שאלה: "בכוונתי ללמוד אדריכלות בעזרת השם. על מנת לשפר את סיכויי קבלתי למוסד האקדמי אני משתתפת במכינה. במסגרת המכינה לומדים טכניקות שונות של ציור ובונים תיק עבודות. שאלתי היא האם מותר לי להשתתף בשיעור שבו מציירים מודל עירום? והאם יש הבדל בין ציור מודל גבר לציור אישה? ארצה לקבל תשובה לגבי שני המקרים" (אתר כיפה).

שאלה: "אני לומדת אמנות במקום לא דתי. ב"ה אנו קבוצה רק של בנות דתיות וממש טוב לנו יחד. שבוע הבא במסגרת שעור ציור צריכה להגיע אלינו מודליסטית. כמובן שאין לי תכנון להשתתף באותו שעור, זה נראה לי השחתה מידתית, מוסרית ונשמתית. התנהל בינינו דיון האם מבחינה הילכתית מותר לבנות לצייר עירום כאשר כולנו כולל המורה והמודליסטית הן בנות, אשמח לדעת מה היא עמדת ההלכה והתורה" (אתר כיפה).

ניתן לראות כי השאלות אכן מתחלקות לפי החלוקה הבסיסית שהצגנו לעיל, חלקן מעשיות(עריכת חומר שצולם בשבת) וחלקן עקרוניות (האם בת יכולה להיות שחקנית?).

ראוי לתת את הדעת להבדלים בין תחומי האמנויות: בקולנוע השאלות הן טכניות, בתיאטרון ישנה דילמה לנוכח דימוי האישה המסורתית ובאמנות ההתלבטות היא בשאלת ההצדקה לחרוג מהנורמה של דמות האישה. במילים אחרות, שאלות הגולשים נובעות מאותו עולם ערכים של המשיבים, כפי שישתקף בתשובות להלן.

מענים טיפוסיים העולים בשו"ת
מעיון בתשובות הרבנים בשו"ת הווירטואלי, נמצא כי קיימת תמימות-דעים לכך שאין איסור הילכתי על נשים לעסוק בתיאטרון. ברם, לגבי אופן העיסוק קיימים הבדלים בהתייחסות הרבנים ובגישתם, שאותה ניתן לחלק לשתיים:

התייחסות טכנית
הרב דוד צוקרמן, בתשובתו בשו"ת (אתר כיפה) טוען, כי אין בעיה עקרונית בכך שנשים תופענה כשחקניות, אך מסייג זאת במספר תנאים: בהצגה לא יהיו שחקנים או במאי, אלא שחקניות בלבד, הקהל יהיה על טהרת הנשים, והתכנים יהיו ראויים.

הרב צבי יניר, בתשובתו לגולשת בשו"ת, (אתר כיפה) טוען כי "בתיאטרון מעורב יש בעיות הילכתיות מאוד קשות שלא ניתנות לפיתרון. גם ההופעה לפני גברים לא מאפשרת לך למצות את כישורייך. אין ברירה אלא להיות בתיאטרון של נשים שמופיע בפני נשים".

למעשה, הרבנים צוקרמן ויניר המייצגים בדבריהם גישה זו, אומרים בעקיפין, כי הבעיה אינה ההתנגשות בין האמירה הערכית של העיסוק בתיאטרון לבין המוטו של "כל כבודה בת מלך פנימה". הם מתייחסים לרצונה של האישה להיות שחקנית ברמה הטכנית ולא העקרונית.

תיעדוף ערכי
הרב שי פירון (אתר כיפה) אינו שולל את העיסוק התיאטרון - אך טוען שעליו להגיע ממקום של קודש, וכך הוא כותב: "דווקא בגלל שהציבור שלנו חשוף לעולם התרבות עלינו לחדש את העיסוק בתחום ולהציב בו ביטוי לחיים שלמים של עם ישראל בארץ ישראל. חשוב שהעיסוק בתיאטרון יהיה ברמה גבוהה מאוד, כדי להמחיש שאין סתירה בין ההקפדה על העקרונות הרוחניים לבין המקצועיות".

למעשה, הרב פירון המיצג בדבריו גישה זו, מתיר את העיסוק בתיאטרון מטעמי תיעדוף ערכי. המוטו של "כל כבודה" רלוונטי, אבל ניתן להתעלם ממנו ובלבד שמדובר "בתיאטרון ברמה גבוהה ורוחנית", שהוא כבר עיסוק ערכי על-פי משנת הרב קוק. הרבנים האחרים למשל לא ידרשו זאת.

לסיכום ניתן לומר כי מרבית השאלות שנדגמו בשו"ת הופנו לרבנים על-ידי גולשות, מה שעשוי להצביע על מגמה בה הנשים במגזר זה מובילות שינוי חברתי משמעותי באמצעות תיאטרון, קולנוע ויצירה. מצאנו כי השפעתה של תרבות המערב על חברה הדתית-לאומית ניכרת בכל תחומי החיים, תוך התאמתה ומיזוגה עם תרבות הדתית.

מהשאלות ניתן לזהות מגמה נוספת, לפיה דתיים-לאומיים בעלי נטייה אמנותית אינם מסתפקים במוסדות הלימוד הגבוהים המגזרים, אלא שוקלים השתלבות במוסדות הכלליים (אוניברסיטה מול מכללה דתית, בצלאל מול מכללת אורות וכדומה). בחלק מהמקרים המניע אישי, ובחלק אחר - רצון ללמוד במוסד ברמה גבוהה יותר.

החשיפה של המגזר לתרבות זו והרצון לפתח הנהגה תרבותית ברוח היהדות, הובילו להקמת מוסדות לימוד המתמחים במשחק וקולנוע (מעלה, מכללת אורות), תיאטראות דתיים (תיאטרון עמוקה, תיאטרון תאיר, אספקלריה ועוד), וכן יצירת סרטים וסדרות טלוויזיה מהווי המגזר, כגון ההסדר, מרחק נגיעה, ברוריה, מדורת השבט, סרוגים ועוד.

תרבות הפנאי

רקע
החברה הדתית-לאומית מיטלטלת בין שתי גישות מרכזיות, בהתייחסותה לתרבות הפנאי. האחת, הגישה המסורתית הנשענת על הפסיקה היהודית ודפוסי החשיבה שהתהוו לאורך השנים, ולפיה, אין מושג כזה "פנאי" וכל זמנו של האדם צריך להיות מוקדש ללימוד תורה (ככתוב "והגית בו יומם ולילה"). הגישה השנייה היא אוסף של תפישות הנחשבות לחדשניות, אשר רובן מוצאות תימוכין בשורשי התרבות היהודית, וקוראות תיגר על הפרשנות והסייגים שהשתרשו לאורך הדורות. גישה זו נוטלת מודלים ותפישות מרוח התקופה, ומתאימה אותם לעולם התוכן היהודי דתי.

החברה הדתית-לאומית, שהתאפיינה לאורך השנים בפתיחות כלפי התרבות החילונית, הושפעה רבות משינויים תרבותיים ודפוסי התנהגות שקנו להם אחיזה בחברה הכללית. היא אף אימצה חלקים מתרבות זו שנחשבו בעיניה לערכיים ובעלי משמעות (תיאטרון, מוסיקה, שירה וכדומה), ודחתה חלקים אחרים אשר נחשבו לנהנתנים ונטולי ערכים (פאבים, מסיבות וכדומה).

עם זאת, בתקופה האחרונה ניכרת מגמת שינוי ביחס החברה הדתית-לאומית לתרבות הפנאי, וחלק מבני המגזר החל לאמץ דפוסי בילוי הדוניסטים. במקביל, הלכה והתפתחה תרבות בילוי חלופית לדתיים, בדומה לדפוס החילוני אך במגבלות שעליהן ארחיב בהמשך. מגמה זו משתקפת בשאלה שהיפנה גולש בשו"ת הווירטואלי, והמתמצתת את השינוי העמוק העובר על החברה הדתית-לאומית: "האם התקיימה אי-פעם ועידת רבנים שעסקה בנושא תרבות הפנאי הדתית? אם לא, מדוע? זוהי בעיה ההולכת וגוברת עם תפיסת תרבות הפנאי כעניין מרכזי בחיי היום יום" (אתר כיפה).

אין זו השאלה היחידה. ניתן למצוא בשו"ת האינטרנטי התייחסות נרחבת לנושא תרבות הפנאי במגזר ולהשפעות תרבות המערב. נושא זה מעורר פולמוס נרחב בין הגולשים לרבנים, בין גולשים לגולשים, וניתן לזהות בבירור הבדלי גישות בין הרבנים השונים.

הנחות יסוד
לצורך ליבון הגישות השונות העולות מתוך השו"ת, נצא מהנחה כי החברה הדתית-לאומית מבדילה בין שני סוגי בילוי פנאי בסיסיים: בילויים בעלי תוכן וערכים (תיאטרון, קולנוע ועוד) ובילויים נהנתנים באופיים (מסיבות, חוגי ריקוד ועוד).

אירועי תוכן עשויים להעשיר את עולמו הרוחני של האדם, ובכך אולי לתת צידוק לבילוי זה ("מותר אך למטרות חינוכיות). מנגד, למסיבות ולריקודים אין, ככל הנראה, הצדקה. שאלות שסקרנו בסוגיה זו, מתבססות על גישה אחרת (מציאות קיימת וכיצד להתמודד עם הדילמות שהיא מעוררת. לדוגמה: אני הולך למסיבה, האם להוריד את הכיפה?).

מגמה נוספת שנצפה לראות בשו"ת הנוגעת לתיאטרון ולסרטים, בהם הדגש הוא על תוכן, היא פיתוח של תכנים ייחודיים לדתיים. אגב, מעניין לציין כי צידוק משמעותי לא פחות מחינוך, הוא הצורך הבסיסי והעמוק של הקמת משפחה, מערכי הליבה של הוויית-החיים הדתית. היה מקום לצפות כי נמצא צידוק כזה או אחר לאירועים מסוג זה, בסיגנון הגישה המתירנית של התכנים. ואולם, הדבר מצריך חשיבה פתוחה ביותר, ולכן אנו מרשים לעצמנו להיות ספקניים בנושא. לאחר שהנחנו הנחות-יסוד אלו, נבחן את המציאות בשטח.

שאלות טיפוסיות מתחום תרבות הפנאי
מעיון וניתוח שאלות הגולשים, נמצא כי קיימת השפעה של תרבות הפנאי החילונית על בני המגזר. ברם, וכמוטיב חוזר, בעוד הרבנים מתפלספים על מותר ואסור, כמו גם על דרכים להתמודד עם תרבות הפנאי המתפתחת, בני המגזר אימצו או פיתחו תואמים דתיים של דפוסי הבילוי החילוניים, מפאבים, מסיבות, ריקוד ושירה בציבור ועד תיאטרון, מוסיקה וקולנוע.

בילוי בפאבים
בילוי בפאב, שנתפש בחברה הדתית-לאומית כתרבות חילונית נהנתנית מובהקת, התחבב בשנים האחרונות על צעירי המגזר, ונחלק לשני מחנות: אלה המבלים בפאבים חילוניים, ואלה המעדיפים את החלופה הדתית.

בילוי בפאב חילוני
כפי שצוין לעיל, ולמרות הבעייתיות, ניתן לראות בשנים האחרונות חובשי כיפה סרוגה המבלים בפאב חילוני. עדויות לדפוס בילוי זה ולדילמות שהוא מעורר, ניתן לזהות בשאלות שהיפנו גולשים לרבנים בשו"ת הווירטואלי. דוגמה לשאלות:

שאלה: "האם זה ראוי להיכנס לפאב עם ציציות? ובכלל, האם מותר ללכת לפאב? (כמובן פאב שהוא כשר)" (אתר כיפה).

שאלה:"האם מותר ללכת לפאבים? פאבים- מקום לשתיית אלכוהול ללא ריקודים. השתייה היא לא לשיכרות" (אתר כיפה)

הרב אייל קרים, בתשובתו (אתר כיפה) בנושא חילול השם שבהליכה לפאב או למועדון, הדגיש את העובדה שבחורים דתיים אכן מבלים במקומות אלה: "... יתכן שאין חילול השם כשאתה נכנס למועדון עם כיפה לראשך, היות ולצערנו בחורים דתיים רבים נכנסים למקומות כאלה. ואפשר שיש לחלק בין מועדון בו רוקדים לבין פאב בו רק שותים, שלמועדון לא נכנסים נערים דתיים כמעט ועל מי שנכנס להסיר כיפתו משום חילול השם, בעוד שלפאב שכן נכנסים רבים, אין צורך להוריד כיפה משום חילול השם".

מנוסח השאלות ניתן לזהות את הדילמות הניצבות בפני הבליין הדתי בסביבה החילונית, ובהן כשרות, צניעות וחילול השם. לדילמות אלו אקדיש פרק נפרד בהמשך.

בילוי בפאב דתי
שלומי לוי, מראשוני מארגני המסיבות לציבור הדתי-לאומי, שבעשור האחרון פתח שני פאבים לדתיים וניהל אחד נוסף (כלבא שבוע, פרס-בר, שאנטי בר), טען בראיון (ראיון עם לוי, 2008) שפתיחת הפאבים הדתיים הייתה מחויבת המציאות. "כל פעם שהסתכלת על בחורה בפאב חילוני, היה מי שאמר 'דתי חרמן... תוריד את הכיפה'. בנוסף, אופי הפאבים ואוכלוסייתם לא ענו לציפיותיו של הבליין הדתי. למעשה, הדתי חש אאוטסיידר בפאב החילוני, בעוד שכל מבוקשו היה להיפגש ולהכיר אנשים כמוהו, לשבת וליהנות בלי ביקורת ורגשות אשמה, מעין 'פגישת שבט'.

עד להקמת הפאבים לדתיים, רבים מהבליינים הדתיים נהגו (או נאלצו) להסיר את הכיפה, כדי לחסוך מעצמם מבטים והערות עוקצניות, וכדי להרגיש חופשיים ללא תוויות מגזריות"

שלומי טוען, שהפאב הדתי מהווה מקום מפגש חברתי, "פעולה לחבריא ג' בסניף בני עקיבא אזורי ששינה את שמו לפאב". לרוב, בפאבים הדתיים מתקיימת שירה בציבור, קריוקי, ערבים מיוחדים עם זמרים ישראלים או מסיבות ריקודים לתוך הלילה. המוסיקה שהתנגנה ברקע הייתה בדרך כלל ישראלית, למרות שניתן היה לשמוע גם בוב מארלי ומוסיקת גלגל"צ. אחד הדברים המדהימים, לטענתו, הוא שכולם מכירים את כולם, בבחינת "חוק הדתיים השלובים" (אמירה נפוצה במגזר ולפיה, אם תפגיש שני דתיים מקצוות שונים של העולם, כמעט תמיד הם ימצאו חברים משותפים).

לדברי שלומי, "הבליינים הדתיים מגיעים בקבוצות, החל משני אנשים ועד אין סוף". דפוס הישיבה המקובל עליהם הוא סביב השולחן ולא על הבר. לרוב, הזמנת השתייה והמזון תהיה קולקטיבית. הבליין הדתי אינו מוציא כסף רב על שתייה חריפה או מנות מיוחדות. המשקאות הפופולאריים ביותר הם מים מינרלים, מיץ תפוזים או שתייה מוגזת. 'הנועזים' יזמינו בירה. בתפריט האוכל, המנות היותר מבוקשות הן סלטים (בעיקר לבנות), צ'יפס ופסטה.

להערכתו, טווח הגילים של מבקרי הפאבים שלו היה 17-35, רובם רווקים, ומעט מאוד זוגות נשואים. לרוב, לבושם של הבנים נע בין חולצת טריקו לחולצה מחויטת, ושל הבנות מחצאית ועד מכנסיים. בסך-הכל, לבוש סולידי וצנוע עם נגיעות אופנתיות.

ניתן לראות בבירור, כי השואלים אינם מבקשים היתר רבני לבלות בפאב. הם אינם שואלים אם זה מותר או אסור, אלא רואים בכך עובדה מוגמרת ורק דנים על פרטים. ייתכן שגישה זו נובעת מכך, שבילוי בפאב אינו נתפש כאירוע רוחני או ערכי, ולכן אין לו הצדקה במסגרת דתית. פשוט, מעמידים את הרב בפני עובדה ומנסים 'למזער נזקים'.

הרבה אמוציות ניתן לזהות סביב נושא חילול ה', מה שמחזק את היות הבילוי חסר תוכן ו"לא ראוי" לאדם ירא שמיים. לא מצאנו שאלות כאלה בנוגע להליכה לתיאטרון. נקודה נוספת העולה מתוך השו"ת, היא היות הפאב פלטפורמה להיכרויות. בילוי בפאב או במסיבה חילונית, עשוי להוליד היכרות עם בני-זוג לא דתיים, וכדי להתמודד עם הבעיות הנ"ל (חילול ה' והיכרות עם חילונים) נוצרה חלופת הבילוי הדתי.

בילוי במסיבות
הנחת-המוצא היא, שבילוי במסיבה אינו שונה בהרבה מבילוי בפאב, ולכן נצפה לדילמות דומות. לאחר שנציג אותן נסקור את השינוי החברתי הדרמטי שהתחולל בשנים האחרונות במגזר הדתי (רובו, אגב, כלל אינו מקבל ביטוי בשו"ת). בדומה לבילוי בפאב, את פרק המסיבות ניתן לחלק לשניים: מסיבות חילוניות ומסיבות דתיות.

מסיבות חילוניות
הדילמה המרכזית העולה באופן מובהק משאלות הגולשים, נוגעת להימצאותו של האדם הדתי בסביבת בילוי חילונית. כלומר, הבליין הדתי יוצא מהנחה שעצם הימצאותו שם היא בעייתית. לכן, הוא יעשה מאמץ לטשטש את זהותו, יסיר את הכיפה וישתדל להתמזג בנוף. ביטוי לדפוסי התנהגות אלה ניתן למצוא בשאלות הגולשים, כדלקמן:

שאלה: "אני אוהב לרקוד וליהנות במסיבות. אני רוצה ללכת אבל אני לא יודע אם כשאני אלך, לשים כיפה במסיבה ואז אני אחלל שם שמים, או שעדיף שאני אלך בלי? וגם האם עדיף ללכת למסיבות שיש בהם רוב אנשים דתי ולהיות עם כיפה, או שאולי ללכת למסיבות רגילות ולהוריד את הכיפה, למרות שזה אותם ריקודים ואותו מוזיקה ואותם כללים?" (אתר כיפה).

שאלה: "...יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי. אני בחור מבית דתי ותמיד משתדל לחבוש כיפה, אבל לצערי אני לא מספיק חזק והולך למסיבות במועדונים... רציתי לדעת שכאשר אני הולך למסיבה במועדון (שבד"כ אני היחידי או אולי אחד מחמש גג שחובש כיפה) האם להוריד את הכיפה מפאת חילול השם (או סיבה אחרת) או להישאר איתה... (אני גם ככה הולך, אז אם תענה לי שלא ללכת בכלל, לצערי לא עזרת לי)" (אתר כיפה).

השואלים חושפים שתי דילמות המייצגות את הבעייתיות שבתרבות הפנאי הדתית-לאומית המתהווה: האחת בנוגע לסוג הבילוי (מסיבה חילונית או מסיבה דתית), השנייה בשאלה אם להוריד את הכיפה. במילים אחרות, ההתלבטות היא בין אימוץ התרבות החילונית כהווייתה או לחלופין רק חלקים ממנה, לבין יצירת תרבות בילוי דתית חלופית.

מסיבות דתיות
אבי שאלתיאל, מפיק אירועים במגזר הדתי-לאומי ובעל רזומה עשיר באירגון מסיבות לדתיים וחוגי ריקוד, הבהיר בראיון שנעשה עימו (ראיון עם שאלתיאל, 2008), כי בשונה מהחילונים - הציבור הדתי צריך סיבה למסיבה. לכן, המסיבות במגזר זה מתקיימות בעיקר בחגים ובמועדים (יום העצמאות, פורים, חנוכה, ט"ו באב, ועוד), ומשתתפים בהן בין אלף לאלפיים מבלים. במסיבות המתקיימות לרגל אירועים פחות 'חגיגיים' במהלך השנה (מסיבת קיץ, פתיחת שנת הלימודים, סיום שנת הלימודים וכדומה), נוטלים חלק כמה מאות.

שאלתיאל מציין, כי טרנד המסיבות במגזר נולד ב'ביצות' (כינוי לאזור מגורים בשכירות בו מרוכזים רווקות ורווקים דתיים, בעיקר סטודנטים) בירושלים ובאזור אוניברסיטת בר-אילן, כאירוע חברתי לציון חג או יום הולדת. עם התרחבות התופעה, החלו לגבות דמי השתתפות סמליים למימון הוצאות השתייה והכיבוד, ומאוחר יותר הועתקו המסיבות לאולמות, פאבים ומועדונים. בראשית הדרך, בלייני המסיבות הללו היו רק סטודנטים ודיירי 'הביצה'; בהמשך הצטרפו אליהם חבר'ה צעירים יותר.

המומנטום הניע את אגודת הסטודנטים בבר-אילן לארגן מסיבות משל עצמם. תחילה התקיימו המסיבות בקמפוס האוניברסיטה, דבר שנתקל בהתנגדות עזה מצד ההנהגה הרבנית של המוסד ובמחאה של סטודנטים אדוקים במיוחד. לפיכך, הועתקו המסיבות למועדונים ולאולמות אירועים שונים מחוץ לקמפוס. כיום, מסיבות ביוזמת אגודת הסטודנטים הן עניין שבשיגרה.

לדברי שאלתיאל, מסיבות אלו מאופיינות ב"אווירה מיוחדת. אין לחץ, קהל סולידי שבה לרקוד, ליהנות ובעיקר להכיר. המוזיקה במסיבה לרוב מוזיקה עברית, בשילוב של להיטים או שירים מיוחדים שהקהל מבקש מהדי-ג'יי. במסיבות של הדתיים ניתן להקדיש שיר ליום ההולדת של החבר או החברה, או אף להציע נישואים מעל בימת הדי-ג'יי (כפי שהיה בשני מקרים בעבר)".

עוד הוא מציין, כי חלק מהנוכחים הם בליינים פסיביים שיושבים ומשקיפים מהצד ואינם מתחברים לסוג הבילוי, אך משתתפים במסיבה מאחר וזה אירוע חברתי בעל פוטנציאל להיכרות.

לדבריו, הוא היה זה שהגה את רעיון "מסיבות היער" לדתיים. "רציתי לארגן משהו שונה, מין חיבור לטבע, שאנשים ירגישו חופשיים ולא כלואים באולם או מועדון. חיפשתי תכנים מעבר לרחבת הריקודים, כמו מתחם קריוקי, פינות שאנטי עם משחקי חברה, סדנאות שונות, מתחם סרטים וכדומה, במטרה שכל משתתף יוכל למצוא את תחום הבילוי המועדף עליו, ולא יסתובב או יבהה סתם, כיוון שזה הורס את האווירה".

את הרעיון שאב, לטענתו, מטיוליו במזרח ומפסטיבלי שאנטי חילוניים כמו בומבמלה, בראשית ואחרים. "הרעיון היה ליצור מתחם שיספק את הצרכים של כל הדתיים (בני המגזר הדתי-לאומי), גם אלה שלא יודעים לרקוד, או שלא רוצים מטעמים שונים".

"מסיבת היער" הראשונה נערכה ביום העצמאות 2005, בשמורת-הטבע נאות קדומים, ליד יער בן שמן. למסיבה הגיעו כ-2500 צעירים וצעירות, "ולראשונה ראיתי גם כאלה שנחשבים לדתיים יותר, שהגיעו עם חולצות לבנות מחויטות למסיבה". זו הייתה פריצת-הדרך, תרתי משמע, מהמועדונים והאולמות הסגורים, אל מתחמים פתוחים, רחבי-ידיים ובעלי ערך מוסף, כגון: אתר מיני ישראל בלטרון, פאב צרעה, פארק המים ספורטן בפתח תקווה, מושב אורה שליד ירושלים ועוד. כיום, בכל מסיבה שאבי מארגן, ניתן למצוא שני מתחמים מרכזיים - רחבת ריקודים ורחבת קריוקי.

מהו פרופיל הבליין הדתי-לאומי? שאלתיאל: "בשנים האחרונות חל שינוי בגילם ובהתנהגותם של המבלים. בעבר, המסיבות משכו אליהן סטודנטים, תושבי 'הביצות', גיל ממוצע לבנים 22-35 ובנות 20-30, כיום טווח הגילאים נע מ-17 עד 35, רווקים. הצעירים כיום אינם ביישנים, רוקדים ומבלים בצורה טבעית, הריקוד לא זר להם... אם בעבר חלק קטן היה רוקד והרוב מסתובבים, צופים ומדברים, הרי שהיום הרוב רוקדים. בנוסף, ניתן לזהות ציבור לא מבוטל שיגיע למסיבה, לא יתקרב למתחם הריקודים, אך ייהנה מערב שירה ומהאווירה הכללית".

שלומי לוי, שאף הוא אירגן מספר לא מבוטל של מסיבות לציבור הדתי, טוען כי "יש הבדל עצום בין הקהל הירושלמי שהוא שמרני יותר, לקהל של אזור המרכז שהוא פתוח ומשוחרר". על-פי ניסיונו, פרופיל המבלים הוא "בדרך-כלל חבר'ה צעירים, מחיילים ובנות שירות לאומי ועד סביבות גיל 30 - כאלה שלא מפריע להם לרקוד או לגעת בבנות".

בשו"ת שאותן סקרנו מתמקדים הגולשים בסוגיות הנוגעות להשתתפות במסיבות, אבל אין אף שאלה לגבי עריכת מסיבה. יתירה מכך, מארגני המסיבות רואים בעבודתם 'שליחות' דתית. שכן, הם מספקים במה להיכרויות בין דתיים לבין עצמם, ובכך מסכלים את 'חטא' ההיכרויות החוץ-מגזריות.

הדבר רלוונטי לנושא המחקר של השו"ת כמראה לשינויים החברתיים. שכן, הוא מצביע על שינוי חברתי עמוק שכלל לא מגיע לפתחם של הרבנים. הסבר אפשרי לכך: את הרב שואלים כאשר מחפשים פיתרון ואילו עורכי המסיבות הם, במובן מסוים, מספקי פיתרונות ולא שואלי שאלות. הסבר אפשרי נוסף: הרבנים נתפשים כמי שאינם בעלי פתיחות מספקת בסוגיית המסיבות.

בילוי בתיאטרון

כחלק מהשפעות תרבות המערב על המגזר הדתי-לאומי, וכפי שנסקר לעיל, הבמה והמשחק תופסים חלק מהותי בתרבות המגזר. ביטוי לכך הם הטקסים השונים הרווחים במגזר, החל בחגיגת סידור (טקס בו מקבל הילד את סידור התפילה הראשון שלו), בבית-הספר היסודי, הצגות סיום בבתי-הספר, בר/בת מצווה, בתנועת הנוער בני עקיבא (פיזמונסניף, שבת אירגון), "רב פורים" בישיבות התיכוניות, "רבנית פורים" באולפנות, וכלה במופעים והצגות בחתונות חברים ובני משפחה. כמו בתחומים רבים אחרים בחיי המגזר, קיימים הבדלים בין הפלג המתון לפלג החרד"לי, שאותם ניתן לזהות בעזרת השו"ת.

תיאטרון חילוני
הבילוי בתיאטרון החילוני איננו תופעה חדשה במגזר הדתי-לאומי, ואף נתפס כ'תרבות גבוהה'. עדות להשתרשותו של דפוס בילוי זה, ניתן למצוא בסיגנון השו"ת הדנות בבעיות הילכתיות בהקשר של הליכה לתיאטרון, ולא בשאלה האם מותר ללכת. להלן מספר דוגמאות:

שאלה: "אני מנוי לתיאטרון הבימה. שאלתי היא האם מותר ללכת להצגה בהבימה בימי ספירת העומר?" (אתר כיפה).

שאלה: "חבר שלי משתתף בהצגה שמופיעה רק בשלושת השבועות [ימי האבל שבין י"ז בתמוז ותשעה באב] מותר לי ללכת?" (אתר כיפה).

שאלה: "בעירנו מתקיים במוצ"ש הקרוב מופע סטנד-אפ שהכנסותיו קודש לילדים אוטיסטים, רציתי לדעת אם מותר ללכת למופע כזה בשלושת השבועות (אני מדגיש, לא בתשעת הימים) והאם יש הבדל בהלכה בין ספרדים לאשכנזים" (אתר כיפה).

שאלה: "האם מותר ללכת להצגות וסרטים בימי ספירת העומר? אם לא, אפשר לראות סרטים בבית?" (אתר כיפה).

שאלה: "האם מותר בשלושת השבועות ללכת למופע סטנד-אפ" (אתר כיפה).

את האוכלוסייה המבקרת בתיאטרון זה, ניתן לשייך לזרם המודרני/ליברלי במגזר הדתי-לאומי, אשר אינו מייחס חשיבות לישיבה המעורבת ותכנים מהתרבות הכללית. הרגלי הבילוי של בני זרם זה, בהקשר של תיאטרון, כוללים:

  • הצגות למבוגרים. סוג בילוי זה נפוץ בעיקר בקרב אקדמאים בעשור השלישי לחייהם, וזוגות נשואים בגילאים מאוחרים יותר. עם זאת, ישנם גם צעירים ההולכים להצגות, בעיקר על בסיס מזדמן ולא באמצעות מנוי שנתי קבוע (השכיח בקרב הגילאים המבוגרים יותר). אחת ההצגות שזכתה לפופולאריות גבוהה בקרב נשות המגזר, הייתה מקווה, פרי עטה של הדר גלרון, שהועלתה לראשונה בשנת 2004 בתיאטרון בית לסין בתל-אביב.
  • הצגות לילדים. הפלג המתון במגזר, החשוף לתרבות הצריכה החילונית, אינו חוסם אותה בפני ילדיו. לכן, לא נדיר לראות ילדים חובשי כיפה במופעים כמו הפסטיגל (בחנוכה), ובהצגות ילדים דוגמת יובל המבולבל, סבא טוביה, ועוד.
  • מופעי סטנד-אפ: מופעי הבידור בסוגה זו מהווים מוקד משיכה, בעיקר לרווקים ולזוגות צעירים בני המגזר. זאת, ככל הנראה, בשל אופיים הקליל והיותם חלופה להצגות תיאטרון 'כבדות', המחייבות דפוסי לבוש והתנהגות מסוימים. ניב כהן, המגדיר את עצמו כדתי מודרני, אומר שככל הזכור לו, המופעים המדוברים ביותר בקרב הנשואים ביישובו, גבעת שמואל, היו הצגות-היחיד של אבי קושניר, להציל את איש המערות ומכבסת ותולה.

לסיכום ניתן לומר, שביקור בתיאטרון נתפש כמותרת בקרב הפלג המתון בציבור הדתי-לאומי (כנראה בשל ההכרה בערכו התרבותי), והשאלות מתמקדות בניואנסים הילכתיים (ספירת העומר וכדומה). בצד התוכני, ניתנת עדיפות לתכנים דתיים בהצגות למבוגרים (מקווה, לדוגמה), ואין העדפות מיוחדות בהצגות לילדים או במופעי סטנד-אפ (אולי בשל העובדה שהם נתפסים כבידור ולא כתוכן).

תיאטרון דתי
אחד המהלכים הבולטים של השנים האחרונות במגזר הדתי בכלל והדתי-לאומי בפרט, הוא ייסודם של מספר תיאטרונים דתיים, המבטא הכרה בחשיבות של יצירת תרבות פנאי דתית חלופית. הסוגיה המרכזית המעסיקה את בני המגזר, הן העוסקים בתיאטרון והן הצופים, היא הצניעות. ביטוי לכך ניתן למצוא בשאלות הגולשים שלהלן:

שאלה: "האם אנחנו צריכים לעסוק בתיאטרון מתוך יהדות, או שעדיין לא הגענו לרמת רוחניות מפותחת מספיק?! לכאורה, מה הבעיה לעסוק בדרמה, העניין הוא כמה דברים": א) בדרמה יוצאים הרבה כוחות נפש מאוד חזקים והתמודדויות עם יצרים, שלא צריכים לצאת, אלא להתמודד איתם על דרך הצנעה, אבל בתיאטרון קשה מאוד לשים גבולות ולומר עד כאן, ועוד שהאמנות דוגלת בחוסר גבולות והיהדות בפירוש לא. כך שללמוד משחק, במקום דתי אך כשהמורים חילוניים, יוצר בעיה. מצד שני, אי אפשר להזניח את הנושא, להפסיק ליצור מורות דתיות לדרמה או הצגות בנושאי יהדות, ויש כאן אידיאל גדול - ליצור את האמנות הראויה, שמקדשת את ה' יתברך וזה בנפשנו!" (אתר כיפה)

שאלה: "אחי (בן 21) חי כיום בארצות-הברית. כל החיים שלו הוא שחקן תיאטרון. מבית-הספר היסודי הוא כותב מחזות ומשחק וכותב שירים וכו'. הוא דתי, ועבר זמנית לארה"ב בגלל ששם נמצאים בתי-הספר לתיאטרון ואומנויות הטובים בעולם. הוא מנסה להתקבל אליהם. הוא רוצה במקצועו להיות שחקן תיאטרון או כותב מחזות, בסופו של דבר בארץ. ההתלבטות שלו כרגע היא גדולה. הוא רוצה לחיות על-פי ההלכה, עם שמירת נגיעה וצניעות וכו'. הבעיה היא שהלימודים בבתי הספר הנ"ל ובכלל חיי המשחק בתיאטרון הם בעייתיים מבחינת איסורי הנגיעה, סצנות לא צנועות וכו'. כל החיים שלו תמיד סבבו את הרצון הזה, ועכשיו זה נראה כאילו אין לו מוצא ועליו לוותר על הכל בגלל ההלכה. מה ניתן לייעץ? מה ניתן לעשות?" (אתר כיפה).

שאלה: "אני בת למשפחה דתית ויש לי כשרון רב במשחק, אני חושבת שאין כל בעיה עם הופעה רגילה בתיאטרון ללא שירה וריקודים, אך אמא שלי מתנגדת בכל תוקף. היא טוענת שאסור לי להופיע מכיוון שאין היתר לבת דתייה להופיע מול גברים. השאלה שלי היא האם מותר לנערות להופיע מול קהל מעורב, גם אם זה ללא שירה וריקודים?" (אתר כיפה).

שאלה: "אני עוסקת בתיאטרון, ואני מחפשת מקורות הילכתי ים/רעיוניים לעניין הופעת נשים בפני גברים" (אתר כיפה).

ניתן לומר, כי התיאטרון הדתי מציע חלופה תרבותית, שתכניה מושתתים על ערכים דתיים מוסריים. מרבית המבקרים הם חרד"לים, אך יש בין הצופים לא מעטים מהפלג המתון במגזר. הרגלי הצריכה של הפלג החרד"לי בהקשר של תיאטרון דומים לאחיו המתון, וניתן לחלקן לקטגוריות הבאות:

■ הצגות למבוגרים. בשנים האחרונות הועלו בתיאטראות הדתיים השונים, מחזות העוסקים בעיקר בתופעות ובבעיות של המגזר, כגון: קברט ניסים ונישואים בתיאטרון עמוקה (גירסה לגברים); בעצב תצאי עם בנים בתיאטרון שחרית (גירסה לנשים בלבד), שעלילתו עוסקת בבעיית הרווקות והדייטים; עבד לעם קדוש בתיאטרון תאיר, העוסק בדמותו של הרב קוק; פצוע בשטח בתיאטרון אספקלריה, שעלילתו עוסקת במרגל היהודי-אמריקאי ג'ונתן פולארד, ועוד. הצגות אלה זוכות להצלחה מסחררת בכל פלגי המגזר הדתי-לאומי.

רחל מלכה (ראיון עם מלכה, 2008), המגדירה עצמה כחרד"לית, תיארה בשיחה איתנו את האווירה בהצגות אלו: "ההצגה הראשונה שבה ביקרתי הייתה בעצב תצאי עם בנים. הייתי נרגשת ולא ידעתי למה לצפות. הפתיע אותי שהאולם היה מלא עד אפס מקום בנשים, חלקן עם כיסוי ראש וחלקן רווקות. ראיתי אימהות עם בנותיהן, חרדיות וגם חפיפניקיות. חוץ מהשומר בשער כולן היו נשים... מאז, הספקתי לראות הצגות נוספות, ואפילו הילכתי עם דייט שלי להצגה 'ניסים ונישואים', שם הישיבה מעורבת אבל המציגים הם גברים בלבד".

■ מופעי סטנד-אפ. במסגרת החתירה לכונן תרבות יהודית חלופית, מופעי הסטנד-אפ אף הם זוכים להתייחסות ראויה. חלוצות בתחום זה היו בנות הצמד נויה ונורית (נויה מנדל ונורית הדר פוירשטיין, לימים הדר גלרון) במופע בידור כהלכה, שהועלה לראשונה בסוף העשור הקודם. בהמשך הועלו מופעים נוספים, שהבולטים שבהם היו: פולסא דנורא (של הדר גלרון), קרנבל ברשות התורה (מופע יחיד של יאיר אורבך. על משקל "נבל ברשות התורה"), מלכת הביצה (מופע יחיד של רוויטל ויטלזון), החיים על-פי נויה (של נויה מנדל) ועוד. בדומה למופעי הסטנד-אפ החילוניים, גם כאן הקהל באולם מוזמן לגלות מעורבות; בשונה מהם, האמנים משתמשים בשפה 'נקייה' והפעלת הקהל נעשית בדרך עדינה ומכובדת.

■ הצגות ילדים. משמשות בעיקר להעברת מסרים חינוכיים וערכים, באמצעות המחזת סיפורים מהמקורות. כפי שצוין לעיל, השימוש בתיאטרון לצורך העברת מסרים חינוכיים נפוץ בקרב המגזר החל מגיל הגן ועד סיום התיכון. הצגות לדוגמא: הלשון המתגלגלת בנושא לשון הרע, קשר ישיר בנושא כוחה של תפילה ועוד.

התיאטרון הדתי נתפש ככלי חינוכי (הצגות לילדים), כמכנה משותף חברתי (סטנד-אפ, בדיחות פנים-מגזריות) וכסוכן של אמירות ערכיות בתחומים הקשורים לעולם הדתי גם יחד. כמו כן, ניתן לזהות את הדילמות הנלוות לעולם התיאטרון (גירוי היצר לעומת איפוק דתי), העימות בין הערכים הסותרים לכאורה בדת והניסיון ליישב ביניהם. בנוסף, אנו רואים הבדלי ניואנסים בין הזרם הדתי-לאומי לזרם החרדי-לאומי (חרד"לי).

ריקודים

האיזכור הראשון של הריקוד במקורות היה ביציאת מצריים, אחרי קריעת הים ושירת ההודיה: "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות ט"ו, כ'). בספר שמואל מסופר על דוד המלך שהעלה את ארון הברית מבית עובד לירושלים: "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'" ובהמשך "והיה ארון ה' בא עיר דוד ....ודוד מפזז ומכרכר לפני ה'" (שמואל ב', ו' י"ד-ט"ז).

הריקוד הינו מרכיב חשוב ביהדות המבטא רגשות של שמחה. ישנן חסידויות הרואות בריקוד סוג של התעלות רוחנית, עבודת ה' ממש.

במקורות, מצטייר הריקוד כמדיה של מפגש בין המינים. בשמחת בית השואבה היו מחולות מעורבים של נשים וגברים, עד שגזרו חז"ל על הפרדה משום "קלות ראש", כפי שמעיד הכתוב במסכת סוכה: "בהתחלה היו רוקדים ...ראו שבאו לידי קלות ראש..." (מסכת סוכה ה', ב'). מוטיב זה חזר על עצמו בהילולת ט"ו באב, בה בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים והבנים ניסו לתפוס להם אישה מבין המחוללות (לימים, החברה החילונית אימצה חג זה כ"חג האהבה").

לסיכום ניתן לומר, כי העמדה המסורתית ביחס לריקוד היא חיובית - עם הערת אזהרה בצידה. היא מכירה בערך הרוחני של הריקוד ככלי ביטוי, פולחן והתעלות הנפש, וכן בערכו החברתי כמדיה של מפגש. האזהרה מתייחסת לקלות-הראש שעלולה לנבוע מריקודים.

מעיון בשו"ת, ניתן לערוך הבחנה ברורה בין סוגי השאלות. מרביתן נוגעות לריקודים מעורבים בחתונות ובאירועים חברתיים במגזר. אחרות, מתייחסות לחוגי ריקוד ולריקודים במסגרות שונות מחוץ לחומות המגזר.

פולמוס סביב ריקודים מעורבים
פרופ' עוז אלמוג וסימה זלצברג, בערך "חתונה במגזר הדתי-לאומי" (אלמוג, 2008), מציינים, כי עד אמצע שנות ה-70 היו נהוגים במגזר ריקודים עממיים מעורבים, במעגלים בסיגנון הורה. רק בשלב מאוחר יותר, עם ההחמרה הדתית והניסוח מחדש של גדרי הצניעות, החלו להקפיד על ריקוד במעגלים נפרדים.

החוקרים עושים הבחנה בין ארבע דרגות ריקוד הנהוגות במגזר: ריקודים מעורבים, ריקודים נפרדים ללא מחיצה בין גברים לנשים, ריקודים נפרדים עם מחיצה והפרדה מוחלטת בין נשים לגברים (תופעה שהתעצמה משנות ה-90', בהן החלו ישיבות ההסדר לפרוח, למרות שכיום, בעקבות תופעת הרווקות המאוחרת, קיימת מגמה להקים אולפנות לבנות ליד ישיבות ההסדר, כדי ליצור נקודת מפגש בין שני המינים). המהדרים מקימים באולמות שמחות 'מכלאת ריקודים' לנשים, עם מחיצה גבוהה החוסמת את שדה-הראייה של הגברים.

במאמרם מציינים החוקרים, כי "דרכה של כל הקצנה שהיא מחוללת, במוקדם או במאוחר, תגובת-נגד. ואכן, בשנים האחרונות מזהים מגמה של התרופפות הקודים הדתיים וגדרי הצניעות, בקרב חלק לא-מבוטל של צעירי המגזר. אחד הביטויים לכך הוא שובם של הריקודים המעורבים לזירת החתונות. הריאקציה הביאה בכנפיה גם גיוון בתפריט הריקודים. בעוד שבעבר היו אלה מחולות הורה מעורבים, כיום רבים מצעירי המגזר, בעיקר מהזרם הליברלי, מקפצים ברחבה לצלילי דיסקו ופה ושם גם מפגינים מיומנות בצעדי ריקוד סלוני זה או אחר".

ביטוי לקיומם של דפוסים אלה ניתן לזהות בדוגמאות השו"ת שלהלן:

שאלה: "לאחותי יש חבר כבר מעל לחצי שנה וכבר ברור שזה הולך לחתונה. הבעיה היא שאחותי פחות דתייה ממני וכנראה שהריקודים יהיו בלי מחיצה (ברור שהם לא יהיו לגמרי מעורבים חס וחלילה). מצד אחד, אני לא רוקדת ליד גברים אם אין מחיצה, אבל מצד שני בכל זאת החתונה של אחותי...והיא לא תשים מחיצה רק בגללי...מה אפשר לעשות??" (אתר כיפה).

שאלה: "המשפחה של בעלי ושלי לא דתיים ולכן באירועים הריקודים מעורבים. לפעמים חברים של בעלי מזמינים אותי לרקוד , כך זה מקובל . אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד, אם לא אלך זה לא מנומס והם גם ככה חושבים שאני סגורה ומוזרה, ומצד שני זה לא נעים לי וזה מבייש אותי. אבל לפעמים אני כן רוצה להיות כמו כולם וללכת לרקוד , אבל אם אלך ... בקיצור זה מעגל סגור. אשמח לקבל רעיון אין אוכל לנהוג כדי לא לפגוע בה' ולא באנשים" (אתר כיפה).

שאלה: "מהם המקורות ההילכתיים לאיסור נגיעה וריקודים מעורבים? אשמח מאוד אם תענו לי על השאלה הזאת בפירוט רב ככל האפשר (כולל קצת היסטוריה), היות והנושא הזה מעסיק אותי ואת חברותיי רבות בזמן האחרון" (אתר כיפה).

שאלה: "אני מתחתנת בקרוב בע"ה! רציתי לדעת האם יש בעיה שבזמן הריקודים אבי ירקוד איתי? והאם גם החתן יכול או שזה לא צנוע? (הכוונה לריקודים בצד של הנשים ולא אצל הגברים כמובן)" (אתר כיפה).

חוגי ריקוד
הבילוי בחוגי ריקוד, הוא תופעה חדשה המתפתחת במגזר בדתי-לאומי. אסייג ואומר כי חלוקה זו מתייחסת לפלג המתון בציבור הדתי-לאומי שרוקד מעורב. להלן דוגמאות הממחישות דפוס בילוי זה מתוך שאלות השו"ת:

שאלה: "רציתי לדעת אם מותר ללכת לחוג לריקודי-עם בספירת העומר?" (אתר כיפה).

שאלה: "יש לי חוג ריקוד פעם בשבוע שעתיים...החוג כמובן רק בנות...האם מותר ללכת לחוג בספירת העומר?" (אתר כיפה).

שאלה: "מה האיסור לגבי ריקודי בטן וכדומה ומדוע?" (אתר כיפה).

שאלה: "אנו בנות שרות לאומי בעיר מסוימת. פעם בשבוע מתקיים בעיר חוג לריקודי-עם. המורה הוא גבר מבוגר כבן 50, בנוסף רוקדים בחוג עוד שני גברים מבוגרים כבני 60 וחוץ מהם רוקדות בחוג כ-30 נשים. אציין שאין עוד חוגים לריקוד באזור, זו האפשרות היחידה שלנו ורצינו לדעת האם מותר לנו להשתתף בחוג... " (אתר כיפה).

את הבילוי בחוגי הריקוד, על-פי ניתוח השו"ת שאותן סקרנו, ניתן לחלק לשניים: כאלה המשתתפים בחוגים חילוניים, וכאלה המצטרפים לחוגים דתיים בלבד.

■ חוגי ריקוד חילוניים. מאפיין תרבותי חדש-ישן שמתפתח במגזר הדתי-לאומי. אבי שאלתיאל, מארגן אירועים ומסיבות במגזר, מספר על התופעה: "בתחילה, היינו מספר מצומצם של חברים, שלמד בחוג לריקוד של ירון מידן באוניברסיטה העברית. למדנו ריקודי שורות וזוגות, סלסה, מרנגי, ואלס, ועוד. דבר קיומו של החוג נשמר בסוד, ובמהלך ההרקדה היינו מורידים את הכיפות. בהמשך הצטרפו חברים רבים. כמו כן, גילינו בקרב המשתתפים דתיים ודתיות נוספים. בשלב מסוים הרחבה היתה מלאה בדתיים".

חוגי הריקוד החילוניים הפופולאריים כיום בקרב הדתיים הם אלה של ירון מידן באוניברסיטת תל-אביב (לשם עברו לאחר שהחוג באוניברסיטה העברית בירושלים נסגר) ומועדון ראש צלול, עופר רג'ואן בכפר המכבייה ברמת-גן, ראובן סיוון בשכונת מרום נווה ברמת-גן ובספורטן בפתח תקווה, חוג לריקודים במרכז תרבות עמים לנוער בירושלים.

■ חוגי ריקוד דתיים. חוגים אלה אומצו על-ידי הקהל הדתי, בין היתר כזירת היכרויות נוספת לצעירים וצעירות. ידוע על לא מעט היכרויות, שהחלו בחוגים אלה והסתיימו תחת החופה. אבי שאלתיאל, מי שנחשב חלוץ מארגני חוגי הריקוד הדתיים, מסביר כי "ההבדל בין החוגים החילוניים לדתיים הוא בסיגנון הלבוש - בנות לובשות מכנסיים או חצאית עם מכנסיים למטה, ואלמנטים של צניעות. אצל הדתיים לא תמצא וריאציות נועזות או זוגות צמודים מדי".

תופעת הריקודים התפשטה במגזר כאש בשדה קוצים, וכיום רואים דתיים בחוגי סלסה, ריקודי שנות ה-60, ריקודי-עם ועוד. כשנוכח בפוטנציאל של חוגים אלה ובדרישה בקרב המגזר לחוגים, הקים שאלתיאל יחד עם ירון מידן חוג ריקודים באוניברסיטת בר-אילן. "החוג משך אליו מאות דתיים", הוא מספר. "ניתן היה לראות שם תופעות מדהימות, של בנות רוקדות עם בנות כי הן לא נוגעות בבנים. בריקודי זוגות ראית את המבוכה והמרחק ששומרים אחד מהשני". החוג בבר-אילן התקיים במשך כחצי שנה, עד שנסגר בעקבות מחאת המוסדות הרבניים באוניברסיטה והועתק למתנ"ס בגבעת שמואל הסמוכה.

נדב אדלשטיין, רווק בן 33, תואר שני במינהל עסקים, בוגר ישיבת בית אורות, ומבלה בחוגי הריקוד, מנתח את התופעה בהתבסס על ניסיונו האישי: "בכל שנות ההתבגרות שלי חונכתי על שליטה ברגש, לפעול על-פי השכל הישר, שמירת הברית, איסור נגיעה, שלא לעשות כחוקות הגויים, פסל ותמונה, שקר החן והבל היופי וכדומה. באופן אישי לא היתה לי מודעות לעצמי, לגופי, למיניות שלי, הכל היה מכני. בפעם הראשונה שהתחלתי לרקוד גיליתי שטוב לי עם התנועה. גם בישיבה רקדנו ריקודים חסידיים, אבל זה היה משהו מובנה חסר ביטוי עצמי.

"בריקודי השורות בהם התחלתי, כי לא העזתי לרקוד עם בנות בשלב הראשון, היה מקום נרחב לאיך שאתה זז ורוקד, התנועות, הקצב. הרגשתי מין התרוממות רוחנית, חיבור בין גוף לנפש, לרוח, ליצירה. זו היתה חוויה שאי-אפשר לשכוח. רק בשלב מאוחר יותר התחלתי לרקוד ריקודי זוגות, והאמת שזו היתה הפעם הראשונה שנגעתי בבחורה. פתאום שמתי לב למיניות שלי, לאיך שאני מתלבש ונראה".

לשאלה מה משך אותו לריקודים חילוניים, ענה: "פעם הסתובבתי בעיר, ובאחד ממופעי הרחוב ראיתי אנשים רוקדים ריקודים איריים, ראיתי חילונים רוקדים ונהנים, זורמים עם החיים בזמן שאנחנו עסוקים כל הזמן בלחשוב על טוב ורע, על תיקון העולם, אחדות העם והאומה, בניין הארץ. הכל חשוב ברמת האידיאל, אבל פתאום חשבתי איפה אני בכל זה, למה אי-אפשר גם ליהנות וגם להיות דתי, לשמוע מוזיקה אירית, לרקוד ואפילו לשתות בירה ולהיות דתי".

עידו ויסמן, רווק בן 30, סטודנט באוניברסיטת בר-אילן, סיפר לנו שהגיע לריקודים כדי להכיר אנשים, ונשאר כי "הריקוד בנפשו". עוד ציין, כי מה שהולך חזק כיום זה ריקודים אלטרנטיביים, בהם כל אחד רוקד בסגנון שלו. "החוגים בהם ניתן למצוא ריכוזים גבוהים של דתיים הם במרכז תרבות עמים ונוער בירושלים, במועדון ג'ונגה בפארק הירקון". לדבריו, יש לסגנון ריקוד זה מקבילה בריקודים החסידיים הנקראת "אינדיבידואלים".

השאלות ההלכתיות הנוגעות לריקודים הינן טכניות במהותן, ולא נוגעות ללגיטימציה שניתנה לריקודי זוגות. בחורה ששואלת על היתר ריקוד בספירת העומר, שואלת בעצם על ספירת העומר ולא על הריקוד, למרות שנוסח הדברים מרמז על תופעה חברתית שלא מרבים לדבר עליה.

לא מצאתי בשו"ת שאלות ישירות בנושא ריקודים מעורבים. ישנן לא מעט שאלות המתפתלות סביב תירוצים (לחיות בשלום עם בני משפחה חילונים, רצון לשמח כלה חילונית וכו'), אבל כל אותם דוברים של התופעה החברתית דתית הלגיטימית בעיניהם, שהוזכרו למעלה, אינם טורחים להיעזר בשו"ת. זוהי הוכחה נוספת להתעלמות מן השו"ת הווירטואלי בסוגיות, שציבור מסוים מעריך כי הרבנים, פתוחים ככל יהיו, לא יספקו לו מענה ראוי.

עוד ניתן למצוא אצל אותם דוברים התייחסות לריקוד כמושג רוחני (ראו דבריו של נדב אדלשטיין לעיל). מדובר בסממנים של ניו- אייג' דתי-מודרני, המטביעים את חותמם על חלקים במגזר. יש לציין, וזו השערה שיהיו שיחלקו עליה, כי כישלון ההנהגה הרוחנית בא כאן לידי ביטוי בצורה חריפה ביותר. שכן, לגבי דידם של חז"ל הריקוד מקפל בתוכו עולם של תוכן והיכרות, ואילו רבני זמננו, בגלל חשש קלות-ראש, מקהים את הערך הרוחני של הריקוד, כמו גם את ייעודו כמפגש היכרות.

שירה בציבור
שירה בציבור נתפשת כאחת מצורות הבילוי הנפוצות והלגיטימיות במגזר. עם זאת, ובדומה לדפוסי בילוי אחרים בהם ישנה קירבה בין נשים לגברים, גם כאן צפה ועולה סוגיית הצניעות. עדויות לכך ניתן למצוא בשאלות השו"ת המייצגות דפוס זה לדוגמה:

שאלה: "האם מותר ללכת לשירה בציבור במוצש"ק הקרוב, כאשר יום למחרת זה צום י"ז בתמוז?..." (אתר כיפה).

שאלה: "ברצוני לדעת האם מותר להשתתף בערבי שירה בציבור, כאשר בין הנוכחים בערב יש גם בנים וגם בנות ויתכן שבמהלך הערב גברים ישמעו נשים שרות" (אתר כיפה).

שאלה: "במקום מגורי (יישוב תורני) אורגן ערב שירה בציבור בליל יום הזיכרון של שירים מתאימים ליום ולמעמד. בערב משתתפים גברים ונשים - ישיבה נפרדת. האם מותר להשתתף בערב שירה כזה?" (אתר כיפה).

שאלה: "האם מותר לבנות לשיר עם גיטרה במקום מעורב כמו בערבי קומזיץ עם השבט שלך בבני עקיבא?! ואם מותר לפזם כאילו בלי מילים רק מנגינה? ומה ההלכות שמדברות על הנושא הזה כדי ללמוד אותם יותר לעומק" (אתר כיפה).

פולמוס סביב שירה בציבור מעורבת
כדי להבין טוב יותר את ההתייחסות לשירה בציבור בחברה הדתית-לאומית, מן הראוי לסקור תחילה את יחסה של היהדות לנושא. השירה והניגון ביהדות החלו עוד בשירת הים כשמרים לקחה את התוף ויצאה עם הנשים במחולות, בהמשך מקהלת הלויים בבית-המקדש.

במקורות מסופר על דוד המלך, שנחשב ל"נעים זמירות ישראל", ניגן בנבל ואף חיבר את ספר תהילים, אוסף מזמורי הלל לבורא עולם. שלמה המלך חיבר את שיר השירים, המבטא אהבה בין עם ישראל לבורא עולם, במרוצת הדורות נכתבו פיוטים רבים על-ידי חכמים, ושולבו בתפילות השונות.

לאורך הדורות, השירה מהווה חלק בלתי-נפרד מן האירועים החברתיים וטקסי המעבר בחיי העם היהודי: בר-מצווה, חתונה, שמחת תורה, שמחת בית השואבה, חגים, עונג שבת ועוד. לשירה שמור מקום מיוחד בתפילה ובמזמורים. היהדות על גווניה השונים ראתה בה חלק בלתי-נפרד מהתרבות ומההווי הדתי, וכאמצעי להעברת מסרים רוחניים ודתיים.

יחד עם זאת, לאורך כל ההיסטוריה היהודית נשמרו הגדרים ההלכתיים בשירה, בדגש על צניעות. האיסור "קול באישה ערווה", המונע מאישה לשיר לפני גברים, עורר לא מעט מחלוקות בקרב הפוסקים. היו מהם שהתירו לאישה לשיר במסגרת מקהלה משותפת עם גברים, ואחרים אסרו זאת.

ביטוי לפולמוס סביב השירה המעורבת, ניתן לראות בתשובתו (אתר כיפה) של הרב רונן לוביץ, המייצג את הגישה המקלה, לשאלת גולשת: "...אסור לאישה לשיר לבד שירת סולו, אולם רבים נוהגים להקל כאשר שרים בנים ובנות יחדיו, והקולות מתערבבים. יש הסוברים, שמותר לנהוג כך רק במצבי דחק, כאשר השירה היא מרכיב חיוני בפעילות חשובה, כגון בפעילות קירוב של נוער יהודי בתפוצות, ויש המקלים יותר בכל פעילות חינוכית".

לעומתו, הרב אליעזר אלטשולר, המייצג את בית שמאי, כתב בשו"ת (אתר כיפה) בנושא שירה בציבור: "רצוי להימנע מהשתתפות בערב כזה, שכן זה לא תואם את צורת הבילוי שהתורה מחנכת ומכוונת אליה". הרב מודע לקיומה של מחלוקת בנושא, ולמרות זאת בחר לייצג את הגישה המסורתית האוסרת השתתפות בפעילות שכזאת.

תפישת השירה בציבור כמוסכמה
למרות הפולמוס, כפי שהוא משתקף מהשו"ת דלעיל, שירה בציבור הינה צורת בילוי רווחת ביותר במגזר, ומושכת אליה רווקים ורווקות וזוגות נשואים גם יחד. מרבית השירים הינם שירי ארץ ישראל הישנה ושירי נוסטלגיה. ערבי שירה חילוניים מפורסמים במגזר הם הטיש של משה להב בירושלים, ובובי-זמר באזור המרכז. ערבים אלה מושכים אליהם בעיקר קהל דתי צעיר.

אירועי שירה בציבור רבים במגזר מתקיימים במסגרת יישובים, קיבוצים, קומזיצים ביערות או על החוף, מחנות קיץ, סופי-שבוע, מפגשי פו"פ (פנויים-פנויות), פאבים דתיים, קיני תנועת בני עקיבא ועוד. באירועים רבי-משתתפים, חלקם ממוסחרים, יופיעו לרוב הרכבים דתיים (עודד והחלוצים, סביון וחברים ועוד). ובאירועים קטנים סביב 'מדורת השבט', השירה תתבצע בליווי גיטרה, מפוחית, חליל או אחר. ברם, קיימת הבחנה ברורה בין החרדל"ים, אצלם לא תתקיים שירה מעורבת, ליתר בני המגזר.

לסיכום השירה בציבור היא ביטוי רגשי המרומם את הרוח, ולכן נחשבת לפחות בעייתית מבחינה הלכתית. בנוסף, ניתן לזהות בה רובד עמוק יותר, כמיהה נסתרת לעבר הקרוב והרחוק של עם ישראל. השירה בציבור, המורכבת משירי ארץ-ישראל ונוסטלגיה, מהווה חוליה מחברת וביטוי לאהבת הארץ, להתרפקות על העבר, געגוע למורשת של עבודת האדמה, לערכים של "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". היא גם מחברת את המשתתפים לישראליות השורשית, לתמימות ולפשטות של פעם, כשאנשים עשו שמח מסביב למדורה ולא נזקקו ליותר מגיטרה או מפוחית-פה. אפשר שזו דרכו של ציבור זה להביע את הערכים המנחים אותו.

שירה בציבור איננה פולחן דתי מובהק, ועם זאת ניתן למקמה בפאתי הערכיות הדתית. זו אולי הסיבה לפופולאריות הרבה שלה במגזר. שכן, היא נתפשת כבעלת תוכן חיובי וערכי, אשר מרומם את החוויה מעל למדרגת בילוי סתמי. זאת ועוד, בשונה מבילויים האחרים, הדילמה ההלכתית שמעוררת שירה בציבור עמומה בהרבה, מה עוד שיש לה פיתרונות הלכתיים כגון "שירת רבים".

בילוי בקולנוע
סרטי קולנוע מהווים בילוי מועדף על צעירי המגזר בעיקר, וחלק בלתי-נפרד מתרבות הפנאי שלהם. הסרטים היו צורת הבילוי המרכזית של בני המגזר הדתי-לאומי, הרבה לפני שהטלוויזיה החלה לשדר בישראל. כיום, במרבית מבתי-האב במגזר, קיים מכשיר טלוויזיה ורבים מהם מחוברים לכבלים או ללוויין.

ההנהגה הרבנית במגזר, בייחוד במחנה החרד"לי, מתנגדת נחרצות למדיה זו, בטענה שהיא מייצגת את הרעות החולות שבתרבות המערב. המסרים השליליים של זימה, פריצות, אלימות, ניבול פה ומתירנות, שסרטים רבים משופעים בהם, טוענים המתנגדים, משפיעים לרעה על נפש הצופה, ובייחוד על ילדים. לעומתם, הרבנים במחנה הליברלי רואים במדיית הקולנוע הזדמנות, שיש לתעלה לצרכים חינוכיים. הם מתירים צפייה בסרטים 'נקיים' ובעלי תוכן חיובי, ואף תומכים ביצירת סרטים לבני המגזר. יחס חיובי זה בה לידי ביטוי ביצירת ערוצים דתיים כדוגמת ערוץ תכלת בכבלים. להלן שאלות המדגימות דפוס בילוי זה והפולמוס המתנהל סביבו:

שאלה: "רציתי לדעת מה דעת הרב על סרטי דיסני. האם לראות אותם או לא? יש בהם תוכן לא הולם לפעמים, אך יש גם דברים טובים בהם. אם כן לראות, אז לאיזה גילאים? מצד אחד, כדאי להיות תמימים ומנותקים מדברים, אך מצד שני, האם לא כדאי שנהיה מודעים לדברים, במיוחד בסיסיים כמו סרטים אלה שמוכרים להרבה אנשים? אשמח לפירוט בעניין" (אתר כיפה).

שאלה: "ראיתי בכמה תשובות לשאלות שאסור לראות סרטים, כי זה משפיע לרעה והכול, ואם יש בסרט נצרות אז בכלל אסור, אבל אני ראיתי פעם סרט עם נצרות (לא ידעתי שאסור) והוא השפיע עלי רק לטובה, כי היתה שם דמות עם מידות טובות מאוד ומאז אני מנסה בכל כוחי להשתפר, אז גם סרט כזה אסור" (אתר כיפה).

שאלה: "האם מותר לצפות בסרטים בימים שבין י"ז בתמוז לראש חודש אב? זה די דחוף" (אתר כיפה).

הרב מאיר צוקרמן הסביר בתשובתו לגולש, (אתר כיפה) כי ההסתייגות נובעת מהחשש שהצופה יזדהה עם הדמות או גיבור העלילה. כלומר, הבעיה אינה במדיה הקולנועית כשלעצמה, אלא בתכנים המוצגים בה.

דוגמה להשפעה מסרטי קולנוע ניתן למצוא בשאלתה של גולשת בשו"ת באינטרנט: "מלא פעמים בסרטים שמתי לב שכשאומרים Christ Jesusהתרגום הוא 'אלוהים אדירים!' בעוד שהתרגום הנכון הוא בכלל 'ישו הצלוב!'...השאלה שלי היא כזאת: האם מותר לי להגיד ג'יזס כרייסט סתם בתור סלנג, כמו 'ג'יזס כרייסט, האוטובוס כמעט דרס את החתולה!' או 'ג'יזס כרייסט, מה יכול להיות כל-כך מסובך???' הבנת?! כי הרי אני לא מתכוונת לפירוש של 'אלוהים אדירים' אלא כביכול לעובדה קיימת: ישו צלוב. אבל החשש שלי הוא שלא יבינו אותי נכון ויפרשו את זה כאילו אני אומרת שישו הוא אלוהים.... אני לא כ"כ יודעת איך להסביר את עצמי, אך אני מקווה שהבנת את כוונת שאלתי..." (אתר כיפה).

הורדת סרטים מהאינטרנט
כיום, בעידן האינטרנט המהיר והפס הרחב, צפייה בסרטי קולנוע במחשב באמצעות תוכנות ההורדה השונות, מספקת ערוץ בילוי זמין, נגיש ומעל הכל - חינם אין כסף. רבני המגזר אומנם מביעים התנגדות, אך הציבור הדתי-לאומי ברובו אינו שועה להם. המחשה להיקף התופעה ניתן למצוא בדוגמאות השו"ת כדלקמן:

שאלה: "רציתי לשאול אם מותר להוריד סרטים מהאינטרנט? ומה לגבי סדרות? והאם מותר להוריד סרט ולראות ואז למחוק? אם יש לכם גם איזה מקור לתת לי לגבי זה אז זה יעזור לי מאוד. תודה מראש!" (אתר כיפה).

שאלה: "רציתי לשאול, האם מותר להוריד סרטים מהאינטרנט? זה כמו תוכניות טלוויזיה שמקליטים (הכול בהנחה שהסרט שודר כבר בטלוויזיה)?" (אתר כיפה).

שאלה: "יש לי אוסף של מאות סרטים צרובים על דיסקים שהורדו מהאינטרנט. הבנתי שסרטים שניתן לקנות אינני יכול לראות משום גזל היוצרים. מה על סרטים שלא ניתן להשיג בשוק? - כיוון שהם ישנים או סתם כי אין בחנות הווידיאו ליד הבית שלי (החנות מאוד גדולה). תחת ההנחה (המבוססת) שאני לא אפתח חשבון, ואסע מחוץ לעיר כדי לשכור סרט וידאו. אם יש ברשותי סרט שלא ניתן להשיג בספריית הווידיאו - האם אוכל לראות אותו מהסרטים הצרובים? אם לא, האם תוכל להסביר כיצד נפגע יוצר הסרט, כתוצאה מכך שראיתי סרט שגם ככה לא אשכור?" (אתר כיפה).

לסיכום: מרבית השאלות אינן עוסקות בסוגיית מותר ואסור בצפייה, ונראה שבקרב הרוב כבר נפל הפור. אותם מעטים הסבורים שהצפייה בסרטים אסורה, ממקדים את שאלותיהם בסרטים תמימים (דיסני), והבקשה להתיר את הצפייה בהם אינה נובעת מהדחף הטבעי להתבדר, אלא מן הרצון שלא להיות בור ועם הארץ (שכן, הרבה אנשים מכירים סרטים אלה).

בין השיטין צצים ועולים ערכים בסיסיים ביהדות, כגון "גניבת דעת" ו"גזל", שהם המקבילה ההלכתית ל"הפרת זכויות יוצרים". חלק מבני המגזר מקפיד על כך, משיקולים הלכתיים ומוסריים. בתשובות הרבנים ניתן לזהות שינוי מגמה, כאשר חלקם מגלה עמדה חיובית כלפי המדיה עצמה, והבנה שניתן לתעלהּ לאפיקים מועילים.

מוסיקה
השירה והנגינה בהלכה, נמצאות במעמד דומה. ישנו הבדל לגבי שבת, שבה שירה מותרת ונגינה אסורה, וכן מעצם העובדה ששירה תמיד קשורה לתוכן מסוים (בניגוד למוסיקה שהיא ניטרלית). לכן, שירים מסוימים אסורים בהשמעה בגלל תכניהם. יש לציין, כי השירה נתפשת בהלכה כחוויה שעלולה לגרום להיסחפות, ויש לשים לה גדרות. מעיון בשו"ת עולה כי קיימים שני תחומים במוסיקה, המעסיקים את ציבור הגולשים במגזר הדתי-לאומי:

מוסיקה לועזית
עדויות לפופולאריות של המוסיקה הלועזית במגזר, ניתן למצוא בסגנון השירים המתנגנים בחתונות. פרופ' עוז אלמוג וסימה זלצברג, דיווחו במאמרם (אלמוג, 2008) "חתונה במגזר הדתי-לאומי", על מנהגן של להקות חסידיות להקדיש (על-פי דרישת בעל השמחה, כמובן) חלק מהרפרטואר שלהן למוסיקה ישראלית ולועזית. הדילמה העיקרית בהקשר זה הם התכנים, עליהם חל האיסור ההלכתי של האזנה ל"שירי עגבים" (מונח הילכתי לשירים המעוררים תאווה כגון: שירי אהבה,ארוטיקה וכד'). להלן דוגמאות לשאלות הממחישות דפוס זה:

שאלה: "אני קומונרית בסניף בני עקיבא ורציתי לדעת האם מותר לשים שירים לועזיים במהלך חודש ארגון, שירים שהם כשרים במילים שלהם?" (אתר כיפה).

שאלה: "מה זה בדיוק שירי עגבים? האם באמת אסור לשמוע שירים שאינם שירי קודש? ומה אם אני אוהב רק את המנגינה ולא אכפת לי מהמילים בכלל??" (אתר כיפה).

שאלה: "אני רציתי לשאול אם יש בעיה לשמוע שירים של yeshiva boys choir. אם אתה לא מכיר, זה להקה של ילדים מחוץ-לארץ ויש להם סיגנון של מוזיקה לועזית (חלק מהשירים) אבל זה בעברית והמילים זה מילים מפסוקים, תפילה, תהילים וכו'. אז יש בעיה שזה בסיגנון של לועזי? יכול להיות אפילו מועתק ...." (אתר כיפה).

הרב אפי קיציס מסביר, בתשובתו בשו"ת, (אתר כיפה) שהמוסיקה מורכבת משני חלקים עיקריים: תוכן ואווירה. כל עוד התוכן חיובי, אין בעיה להאזין לה, ולא משנה באיזו שפה היא מתנגנת. אך אם התוכן שלילי, אין להאזין לה, במיוחד אם היא בשפה מובנת.

אשר למוסיקה לועזית, אומר הרב, "השאלה היא איזו אווירה המוסיקה יוצרת, איזה מצב רוח ורגשות היא מעוררת. אם זו מוסיקה שיוצרת רגיעה או מוסיקה שיוצרת התלהבות או שמחה, ולפעמים גם רומנטיקה, אז זה חיובי. אבל אם זו מוסיקה שמעודדת פראות או רוע, זה שלילי".

הופעות מוסיקליות
בהמשך ישיר לחדירתה של המוזיקה הלועזית למגזר, קיים דפוס בילוי בו צעירים רבים בני המגזר נוהרים להופעותיהם של להקות וזמרים ישראלים. עמדת ההלכה כלפי האזנה למוסיקה בהופעות זהה לזו של האזנה לשמיעת שירים, היינו, מותרת במגבלות התכנים. העמדה כלפי האווירה בהופעות, כמוה כעמדה כלפי בילוי במסיבה או בפאב, בהם נדרשת שמירת גדרי הצניעות. להלן מספר שאלות המעידות על קיומה של תרבות בילוי זו:

שאלה: "האם מותר ללכת להופעות של זמרים, שהקהל יושב ואין ריקודים וכו'.., בהיכל תרבות למשל?" (אתר כיפה).

שאלה: "כל ימי גדלתי על הביטלס. החלום שלי היה שאחד מהם יגיע להופעה בארץ, והנה הגיע היום. פול מקארטני, האיש והאגדה, מגיע בספטמבר ארצה. ללכת להופעה חיה שלו, זה לא כמו לשמוע אותו בדיסק. אני הולך רק בשביל המוסיקה! אשתי מרשה לי כי היא יודעת כמה שאני מחובר לזה. אמא שלי, 'האשמה' באהבתי לביטלס, מתחננת שאצטרף אליה. אני יודע שאין זה לרוח ההלכה. הופעה מעורבת, צניעות, תכני השירה. אולי יש מקום להקל, בגלל המניעים...?" (אתר כיפה).

שאלה: "האם זה ראוי מבחינה הלכתית לקחת את חבר שלי להופעה? של זמר שהוא מעריך, בעיקר בגלל הנגינה שלו בפסנתר?" (אתר כיפה).

שאלה: "שאלתי היא בעניין הופעות חיות שיש בחופשים, ז"א הופעות של במה מרכזית שיש אמן (בד"כ לא מהזמרים החסידיים) אם יש בעיה ללכת למקום כזו (ברובו יש חבר'ה חילונים שגם לא ממש שומרים על צניעות מרבית), אם ברצוני ללכת לשם כי אני באמת נהנית מההופעות האלה..בעניין המוזיקה והכול..וכמובן (לא ציינתי זאת מקודם) ואני כמובן אלך להופעות בלבוש שמתאים לבחורה דתייה. ואם יש בזה גם משום חילול ה'?" (אתר כיפה).

ראוי לציין כי האמור לעיל בפרק זה מתייחס להופעות של אמנים חילוניים. בהופעות של אמנים דתיים, וכאלה יש רבים, כולל פסטיבלים בעלי אופי דתי, ההגבלה פחותה בהרבה.

לסיכום: מוסיקה היא במידה רבה חוויה רוחנית בעלת עוצמה, ואיננה נופלת תחת איסור טכני גרידא כמו ריקודים או מסיבות מעורבות. אי לכך, היחס כלפיה בשו"ת מעניין במיוחד. שכן, אם באים לאסור, האיסור לא יהיה טכני אלא ינבע מתפישתה כמהות רוחנית בעלת השפעה.

תשובת הרב קיציס מהווה תמהיל של התייחסות הלכתית וערכית. הוא אינו מסתתר מאחורי ההלכה, אלא מניח לה לייצג את המוטו הרוחני הדתי.

מענים טיפוסיים בנושא תרבות הפנאי 

הגישה השמרנית: "איסור גמור"
חסידי גישה זו גורסים, שליהודי יש תכלית בעולם ועליו להקדיש את כל זמנו הפנוי ללימוד תורה. גישה זו אופיינית לפלג החרד"לי במגזר, והיא מוצאת ביטוי בתשובתו של הרב שמואל אליהו לגולשת: (אתר כיפה)

"המושג 'תרבות פנאי' משמעותו בימינו בטלנות. פנאי, מלשון פנוי, והשאלה היא פנוי ממה??? פנוי מערכים? כל חיינו צריכים להיות מוקדשים למען הערכים שאנחנו מאמינים בהם. [....] היום מה שעומד מאחורי המושג 'תרבות פנאי' הוא שמטרת האדם בעולמו היא ליהנות. סיימנו את כל החובות המוטלות עלינו כעול, ועכשיו נשאר קצת זמן לשרוף. כל המרבה במציאת זמן לבהות מול הטלוויזיה - הרי זה משובח!

"ההשקפה שפיתחה את המושג 'תרבות הפנאי', היא אותה השקפה שפיתחה את המושג 'להעביר את הזמן', שאם נחשוב עליו טיפה נשים לב למה שעומד מאחוריו: במקום לנצל את המתנה האדירה של הזמן, שהיא בעצם רגעים יקרים של חיים, אנחנו חושבים איך להעביר אותו!"

הרב שלמה אבינר, במאמרו על "תרבות הפנאי" (אבינר, התש"סה), יצא חוצץ כנגד תרבות זו. עיקר ביקורתו היא כנגד הטלוויזיה, הנחשבת בעיניו כמייצגת תרבות לא-מוסרית, שיש להילחם בה. סימוכין לדבריו הביא מדברי הפוסקים: "הרמב"ם [לטענת הרב] מרחיב בעקבות חז"ל את הפסוק: "אל תפנו אל האלילים", לקריאת כל ספר עם דעות מנוגדות לתורה, מחשש להשפעה מודעת או לא מודעת (הלכות עבודה זרה ב, ב). וכן הוא שולל שמיעת שירים הן בעברית, והן בשפה זרה, שתוכנם שלילי או זול (פירוש על אבות א, ט"ז). השולחן ערוך פוסק שאסור לקרוא דברי חשק וספרות המגרה יצרים, ורואה בהפצת ספרים כאלה עוון חמור של מחטיא הרבים (שולחן ערוך או"ח ש"ז,ט)".

הגישה החינוכית: "מותר, למטרות חינוך"
גישה זו אינה שוללת את תרבות הפנאי, פיתוח כישרונות, הנאות החיים או מימוש עצמי, אך מציעה לתעל זאת למטרות חיוביות חינוכיות. תמצית הגישה גלומה בתשובתו של הרב שי פירון לגולשת מתחכמת ששאלה: "ידוע שלאדם יהודי אין כזה דבר "פנאי" משום שכל רגע פנוי הוא צריך להקדיש ללימוד התורה. האם מכאן נובע שאסור לאדם הדתי לעסוק בדברים שיש בהם משום תרבות פנאי, כגון: תיאטרון, קריאת ספרים, ראיית סרטים, משחקים וכדומה? ובכלל איפה מקומה של בת ישראל בנושא, שהרי אין חובתה כלל ללמוד תורה..."

השיב לה הרב פירון: "ראשית, חשוב להדגיש שהיצירה והביטוי הפנימי הם חלק מהותי מההתפתחות הרוחנית של האדם. בבית-המקדש שוררו הלויים ובכך הביאו לידי ביטוי את הנשגב שביצירה. כמו כן הושקעה בבית-המקדש מחשבה רבה בעיצוב הארכיטקטוני וביופיים של כלי הקודש השונים. מעמד הר סיני מהווה עדות להשפעת המעמד על נפש האדם. כל אלה מוכיחים שני דברים: החיוניות שיש בביטוי הפנימי, מחד, וההבנה שהעשייה והיצירה תורמים לגיבושה של אוירה חיובית, מאידך.

"יחד עם זאת, יש להבחין בין יצירה המהווה ביטוי חיצוני, לחלק השולי והלא-משמעותי של המציאות, לבין יצירה שהיא פנימית. אין לי ספק שתיאטרון שמביא לידי ביטוי תכנים פנימיים משמעותיים, מסוגל לסייע בתיקון עולם במלכות שדי. ברור שהליכת בת לתיאטרון קלה יותר, בגלל עניין הביטול תורה. בה בעת, אני בטוח שלהצגה ערכית ומשמעותית מותר גם לגבר ללכת, ויש בה סוג אחר של לימוד תורה. יש כאן הרחבה של הקריאה: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". כשם שההסתכלות על הטבע מובילה לאהבת ה', כך גם ההתבוננות בהצגה ראויה יכולה לתרום רבות לחיזוק האמונה וביסוסה, לדבקות בארץ-ישראל ולמסירות נפש למענה, לנתינה ולגמילות חסד.

"ביחס לשאלה העקרונית, נחלקו הראב"ד ובעל 'חובת הלבבות' אם יש 'זמן פנוי' ביהדות. יש מי שחשב שהיהדות נחלקת למותר ולאסור. כל דבר צריך להיבחן בהגדרות הללו, מה שלא מניח מקום לזמן פנוי. אולם, הדעה החולקת סוברת שיש זמן שהוא לא מצווה ולא איסור. על פי דעה זו, יש מקום רב לשעות פנאי. גם הזמן הפנוי צריך להיות זמן מנוצל ולא זמן סתמי. מה שמכוון אותי זה הרצון להביא לידי ביטוי את עומק החיים ואת הרצון להחליף כוח, ליהנות ולחזור חזרה אל מסלול של עמל ועשייה" (אתר כיפה).

הגישה המשלבת
חסידי גישה זו טוענים כי החותם שהטביעה תרבות המערב על תחומי החיים השונים, בין השאר תרבות הפנאי, הינו עובדה מוגמרת. לפיכך, הדרך להתמודדות עם הפן השלילי שבה היא על-ידי יצירת חלופות המשלבות ערכים ומוסר. במילים אחרות, לא לנהל 'מלחמת תרבות' נגד המערב, אלא לקחת ממנה את החלקים החיוביים ולאמצם.

הרב אלישע אבינר, במאמרו "בעד האינטרנט" (אבינר, התש"סה) מדבר על יתרונותיו של האינטרנט ככלי שניתן לתעלו לתרבות פנאי, וקורא לכינון חלופה דתית לתרבות הפנאי החילונית. התפתחות הטכנולוגית והמודרניזציה יצרו זמן רב פנוי, המאפשר ומעודד את פיתוחה של תרבות פנאי. "תפקידה של תרבות זו להעשיר את האדם ולמלא את זמנו, על-ידי מפגש עם מרכיבים מגוונים של ההוויה האנושית, מפיתוח כישרונות, רגש ודימיון ועד לפיתוח גוף".

הרב מסייג את דבריו באומרו "אין זה סוד שחלק ממה שמכונה 'תרבות' הוא תרבות קלוקלת, אשר מחלחלת בתוכנו ומכרסמת בנו. עוצמתה גדולה כל כך, עד שקשה להתמודד איתה רק על-ידי ניסיון להתחמק ממנה ולהסתגר מפניה. מדוע? מפני שאנחנו חיים בחברה אשר צורכת תרבות! רק הצבת אלטרנטיבה תרבותית חיובית, תאפשר לנו להשתחרר מהשפעת התרבות הקלוקלת".

למעשה, הרב מצטרף לקולות במגזר הדתי-לאומי הקוראים לייסוד חלופה תרבותית באמצעות טיפוח, עידוד והצמחת יוצרים דתיים, אשר יהוו את 'עמוד הענן' ההולך לפני המחנה.

מחלוקות עם תהודה - הקונפליקטים של הבליין הדתי בסביבה חילונית

מהשאלות שהוצגו לעיל (בפרק פאבים, מסיבות וריקודים) ניתן ללמוד, כי הצעיר הדתי, המבלה במה שנחשב למעוזי בילוי חילוניים מובהקים, נאלץ להתמודד עם קונפליקט מתמיד. ניתן לכנס את המתח הפנימי לשלוש בעיות מרכזיות מהותיות: כשרות, צניעות וחילול השם.

כשרות
על-פי-הרוב, הפאבים והמסעדות החילוניים פתוחים בשבת ועקב כך הרבנות הראשית אינה מנפיקה להם תעודות הכשר, כחלק ממאבק סמוי לשמירת קדושת השבת. הימצאותו של צעיר דתי במקום כזה מחלישה את מאבקה של הרבנות, ועלולה להכשיל אחרים משום "מראית עין". היינו, צעירים דתיים שיראו שם חובש כיפה, ויסיקו לתומם כי המקום כשר. להלן שאלות המרמזות על הדילמה:

שאלה: "יש לי שאלה בקשר לכשרות בפאבים. אני עובדת במקום-עבודה שרוב רובם של האנשים אינם שומרי כשרות, ויוצאים הרבה פעמים לפאבים. עד עכשיו לא יצאתי איתם בעיקר מסיבות כשרות - כי המקומות הללו לרוב לא כשרים. אבל כן רציתי לדעת מדוע בעצם יש בעיה עם העניין. אם אני שותה משהו מבקבוק סגור וחתום למשל במקום כזה, מדוע יש בעיה? האם זה אך ורק העניין של ה'מראית עין'?" (אתר כיפה).

שאלה: "האם מותר לאכול מפופקורן של בית קולנוע, אפילו שפתוח בשבת??" (אתר כיפה).

צניעות
אווירת הפאב המתירנית, סיגנון הלבוש, מסכי הענק, הישיבה המעורבת, הריקודים, השתייה החריפה, קלות הראש ובעיקר האנשים - כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם החינוך הערכי והמוסכמות החברתיות של הדתי-לאומי. להלן שאלות מייצגות הממחישות את דילמת הצניעות שבסוגי הבילוי השונים:

שאלה: "ברצוני לברר מה הבעיה מבחינה דתית בכך שבת יושבת בבר עם חברותיה ושותה שתייה חריפה! אני יודעת שיש בעיה כלשהיא ואני חושבת שמדובר מבחינת צניעות, אך אשמח לתשובה מפרטת שתבהיר לי את המצב יותר! הסבר למה לא לשבת בפאב " (אתר כיפה).

שאלה:"האם לבחורה מותר לראות גבר רוקד. אם מותר, אז למה, ומה ההבדל בין גבר שרואה אישה רוקדת. אם אסור, אז אם אפשר את המקור" (אתר כיפה).

חילול השם
חילול השם הינה אחת העבירות החמורות ביהדות, בה האדם הדתי במעשיו או בהתנהגותו מחלל שם שמיים. איסור זה משמש חסם משמעותי בחייו של הדתי, ומונע ממנו התנהגויות בפרהסיה שאינן ברוח ההלכה. בעיני רבים בחברה הדתית, הפאב נתפש כמקום שבן-תורה צריך להדיר רגליו ממנו, וההימצאות בו היא בגדר חילול השם. סביב נושא זה התעוררו מחלוקות רבות בין גולשים לרבנים ובינם לבין עצמם. להלן דוגמה לשאלה מתחום זה ולעניין סביב תשובת הרב, שעוררה 'סערה' בקרב קהילת הגולשים הדתיים-לאומיים:

הרב עוזיאל אליהו, בתשובתו לגולש ששאל האם להוריד את הכיפה במקומות בילוי בהם יש חילול ה' או להשאירה, כתב: "אל תוריד את הכיפה בשום מקום ובשום מצב!!! אל תתבייש בעצמך. תהיה מה שאתה, אל תשתפן! אם אתה נשאר עם הכיפה על הראש, זהו קידוש השם! דע לך כי אין מצב שבו האדם נשאר עומד במצבו הנפשי - או שיורדים או שעולים. אם מורידים את הכיפה מהראש - יורדים, אם מעלים אותה על הראש - עולים. תהיה חופשי ומאושר - תהיה אתה בעוצמתך הפנימית, באישיותך הלא נגררת, בכיפתך הנהדרת. חזק ואמץ!!!" (אתר כיפה)

תשובת הרב זכתה לגל תגובות של גולשים. להלן אחדות מהן:

  • האם אין בזה חילול ה'? זאת אומרת, אין מספיק סטיגמות על דתיים!?"
  • "אני זוכר שכשהייתי חילוני היינו צוחקים על אנשים שהיו רוקדים במסיבות עם כיפות, היינו קוראים להם דתיים בכאילו. ובכלל, איך הרב מתיר לו ללכת למקומות כאלה של פריצות ולדבר על קידוש ה' ועוד לומר לו חזק ואמץ. פשוט לא מובן!"
  • "למה הרב לא עונה לשואל [שאסור] ללכת למקומות עם פריצות... לא כל דבר זה פריצות. היום אפשר ללכת למסיבות כשרות פחות או יותר"
  • "מה המסיבה והריקודים נותנת לבחור, האם יש סיבה מיוחדת לכך? האם הוא שמח בסביבה חילונית? הוא צריך לשמוח בבית-מדרש ובתפילה, מסברה טובה, מרעיון יפה... ואז לא יהיו לבחור שאלות האם להוריד או לא".
  • "הרב, אני לא כל כך מבינה. הכיפה שאתה שם על הראש מייצגת זרם מסוים, גם אם אתה לא רוצה, ואני יודעת שהמון חילונים שרואים דתיים עם כיפה סרוגה, מכנים אותנו חילונים על כיפה. לחרדים הם קוראים הדת האמיתית ואנחנו בעיניהם סתם פשרנים וחפיפניקים... הם מחזקים את דעתם בכך שהם אומרים שלעולם הם לא יראו חרדים במקומות כאלה ואילו דתיים חובשי כיפה סרוגה כן... זה לא חילול שם שמיים???"
  • "מצטערת... אבל אני חושבת שזה כן חילול השם... זה ממש חילול השם. כי זה כאילו להראות שאנחנו, הדתיים, עושים מה שבא לנו, ולא מה שבאמת צריך לעשות... לפי התורה... אני אישית, כשאני הולכת למקומות שעדיף לא ללכת לשם בתור דתייה, כמו למשל הופעה או דיסקוטק או פאב... אז אני מורידה את החצאית".

תגובת הרב :"לא. על האדם לבחון את עצמו בעיני עצמו ביחס לאמת האלוקית ולא לבחון את עצמו בעיניים של החברים שלו".

תשובתו של הרב ותגובות הגולשים, משקפות את עוצמת הפולמוס המתנהל בחברה הדתית- לאומית בין הפלג החרד"לי לפלג המתון. הרב, שנוכח כי אין בכוחו למנוע מהגולש הליכה לפאב, פעל על-פי עיקרון מיזעור הנזק, וייעץ לו להשאיר את הכיפה, בידיעה שהורדתה עלולה להיות "מדרון חלקלק" ותחילתו של תהליך ירידה ברמתו הדתית.

סיכום

בניתוח שאלות השו"ת בנושא תרבות הפנאי, עמדנו על המגמות הבאות:

  • שיקולי ההיתרים של הרבנים נעים בין "הרע במיעוטו", כאשר הנסיבות אינן ניתנות לשינוי (הולך למסיבה, האם להוריד את הכיפה?), לבין "מותר, אך למטרה חינוכית", שנותן צידוק לסחר בערכים - ויתור על דבר אחד לטובת דבר אחר (תיאטרון כהעשרה רוחנית על חשבון ביטול תורה).
  • נקודת-המוצא של הציבור הדתי ורבניו היא, כי זמן פנוי חייב להתמלא בתוכן. חוויות ריקות מתוכן יתקשו לקבל לגיטימציה. על-פי חשיבה זו, שירה בציבור נתפשת כמותרת. לכן, מובילי דעה חברתיים, הרוקדים ריקודים מעורבים, מצדיקים זאת על-ידי תיאור החוויה כ"התעלות רוחנית".
  • על אף הקלות והנגישות של השו"ת הווירטואלי, מרבית השאלות עודן בגדר של "לשכנע את המשוכנעים". שינויים סוציולוגיים עמוקים (לדוגמה, בנושא מסיבות וריקודים מעורבים) כלל לא הגיעו לשו"ת. נמצאו שאלות העוסקות בהשתתפות במסיבה, אך לא בארגון מסיבה. בעולם השו"ת, כמו בעולם האמיתי, 'המסה החשוכה' של השינויים החברתיים היא המסה העיקרית, וזו לא מוצאת את דרכה לשו"ת.
  • נמצא כי קיימות מגמות מודרניות של פמיניזם, נתינת קול לנשים והגשמה עצמית של נשים, דרך האמנות ככלי ביטוי.
  • עוד מצאנו התעלמות מן הצורך הבסיסי להקל את ההיכרות בין המינים, עד כדי פרדוקס שבו אותם רבנים המשמרים את גישת חז"ל, לא מעלים בדעתם לאפשר טקס בנוסח ט"ו באב של ימי חז"ל. צורך זה מסופק על-ידי יזמים פרטיים במגזר, שאינם טורחים לקבל את ברכת הדרך מהרבנים הווירטואליים.
  • בשאלות הגולשים מסתתרות הנחות והשערות לגבי דפוסי הבילוי השונים: שירה בציבור נתפשת כמותרת והשאלות נוגעות לעניינים טכניים בלבד, ריקודים נתפשים כאסורים ואילו סרטים נתפשים חלקית כמותרים.
  • מצאנו גם סוגי התייחסות שונים בקרב הרבנים בסוגיות בעלות "עוקץ", כלומר כאשר יש עימות בין ערכי העולם המודרני לעולם הדתי. סוג התייחסות ראשון שמצאנו הוא התעלמות מן העימות ומענה טכני (הרב צוקרמן- תיאטרון לנשים), סוג אחר התייחס לערכיות החבויה בערכי העולם המודרני (לרוב על פי תורת הרב קוק) ורק במקרה אחד (הרב קיציס - מוזיקה) מצאנו התייחסות ברורה לעימות בין אמירות רוחניות שהיא התייחסות טהורה שאינה טכנית.
  • עוד נמצאה מגמה של יצרת תרבות דתית אלטרנטיבית לתרבות פנאי חילונית (מסיבות,פאבים וכד').

הומואים ולסביות

רקע
עמדתה המסורתית של החברה הדתית-לאומית ביחס להומוסקסואליות, נשענת על הציווי המקראי "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו, שניהם מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא, כ', י"ג), וכן על הפסיקה ההילכתית האוסרת משכב זכר. האיסור על יחסי מין בין שתי נשים מתבסס על הפסוק "כמעשה ארץ מצריים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא י"ח, ג'). לדעת חלק מהפוסקים, מדובר באיסור דרבנן בלבד.

איסור משכב זכר שונה מאיסורים רבים אחרים, בכך שהוא מתנגש עם אחד מערכי היסוד של החברה הדתית - הקמת בית בישראל. זאת ועוד, "הומו דתי" הינו אוקסימורון (מטבע לשוני ששני מרכיביו סותרים זה את זה), דבר שאין לו אח ורע באיסורי התורה האחרים.

איסור זה, וכן הקונפליקטים הערכיים והזהותיים הנגזרים ממנו, מרתיע את מרבית ההומואים והלסביות הדתיים מלצאת מהארון. חלקם אף מנהל חיים כפולים, תוך ציות לקוד החברתי הרואה בנישואים ובהקמת המשפחה ערך עליון. דוגמה להדחקת הנטייה המינית לטובת המוסכמות החברתיות-הלכתיות, ניתן לראות בשאלה שהפנתה גולשת לרב בשו"ת הווירטואלי: "האם אישה נשואה המקיימת יחסי מין עם בנות מינה, נחשבת בוגדת בבעלה?" (אתר כיפה)

במדריך לחברה הישראלית, באתר אנשים- ישראל, בָּערך "הומואים ולסביות במגזר הדתי-לאומי" (אלמוג, 2008), יש התייחסות נרחבת לתופעה. "כמו בכל ציבור אחר, גם במגזר הדתי-לאומי יש שיעור לא-מבוטל של הומוסקסואלים ולסביות, אשר בשל נטייתם המינית מתקשים לבוא בברית הנישואים על-פי המתווה ההלכתי המסורתי. מקצתם לא ייכנסו כלל לחופה המסורתית, כדת משה וישראל, ולא יקימו בית בישראל בהתאם לציפיות החברה בה הם חיים. רבים מהם מתכחשים לזהותם/נטייתם המינית ו/או מסתירים אותה מסביבתם. מקצתם (אולי אפילו הרוב) מתחתנים עם בן/בת המין השני, רק כדי להביא ילדים לעולם וכדי לרצות את המשפחה והקהילה ולהימלט מתוויות שליליות. לרוב הם משלמים מחיר כבד של חיי סבל ומצוקה נפשית".

בני הקהילה ההומו-לסבית הדתית ("בעלי הנטיות ההפוכות", כפי שמכנים אותם הרבנים), חיו במשך שנים בפחד מתמיד מחשיפה ונידוי חברתי (קורן, 2003). באחרונה, חלה תפנית ביחס החברה הדתית-לאומית כלפיהם, ואחדים אזרו אומץ ויצאו מהארון. ביטוי לכך ניתן במאמרים ובראיונות באמצעי התקשורת השונים, בהם נחשפים בני הקהילה וכן בשאלות רבות בשו"ת הווירטואלי, שאת חלקן אצטט בהמשך.

שאלות טיפוסיות בתחום הקהילה ההומו-לסבית הדתית

מבוכה סביב היחס לבני הקהילה
למרות האמור לעיל, שוררת מבוכה בחברה הדתית-לאומית בשני מישורים עיקריים: האחד, בשאלת היחס העקרוני כלפי ההומו-לסבים הדתיים, אשר עוברים על איסור חמור ביותר, ועם זאת, הם בשר מבשרה של הקהילה, בנים תועים שיש לעזור להם. במישור השני, צפות ועולות שאלות הלכתיות כגון: "האם מותר לצרף הומו להשלמת מניין?"

להלן מספר שאלות לדוגמה מתחומים שונים, הממחישות את הדילמה ביחס ל"בעלי הנטייה ההפוכה":

שאלה: "ברצוני לשאול איך אמורים להתייחס, לפי ההלכה, להומו/לסבית? האם מותר לצרף הומו למניין? האם להתייחס אליהם כאל 'תינוקות שנשבו'? האם לנסות להתחבר אליהם בכלל? האם היחס אליהם הוא כמו אל חילונים, או חלילה כמו אל רפורמים?" (אתר כיפה).

שאלה: "אני עומדת להתחיל בלימודי עבודה סוציאלית. במסגרת הלימודים אתחיל לעשות הכשרה מעשית עם נערות במצוקה...הבעיה שלי שחלק מהבנות הן לסביות. אני יודעת שהתורה מתנגדת לכך, אבל בתוקף עבודתי אצטרך לפרגן ולעודד אותן ...האם אוכל לעשות זאת? מבחינת השלמות של העשייה מהתורה...אשמח מאוד לקבל תשובה בהקדם, מאחר והתקבלתי לשם ובמידה וזה אסור בהחלט אצטרך להחליף זאת מיד לפני שיסגרו המקומות...." (אתר כיפה).

שאלה: "אם יתברר שהתופעה הזו, חלילה, גנטית, איך אמורה להתייחס היהדות לאנשים כאלה? בשאלה הקודמת הרב אמר שצריך לעמוד בניסיון קשה. אבל כשמדובר בגנטיקה - הניסיון הוא בגדר בלתי אפשרי. אם יתבררו מקורותיה של התופעה כגנטיים, כיצד עלינו כהלכה לנהוג ומה עושים ברמה הכללית לאנשים שמגדירים עצמם ככאלה?" (אתר כיפה).
שאלה: "...לצערי, בני החליט לאחר ניסיונות מרובים שאינו יכול להתנגד למשיכתו לבנים. כיצד אשתי ואני צריכים לנהוג על-פי ההלכה? אציין כי איני יכול להתייעץ עם רב הקהילה שלנו, כי אני חושש מתגובתו ומנידוי הבן. אודה על עזרתך" (אתר כיפה)

מצוקתם של בני הקהילה
בשונה מקהילה ההומו-לסבית הכללית, אשר זכתה ללגיטימציה (גם אם חלקית) בחברה החילונית, בני הקהילה ההומו-לסבית הדתית נאלצים להתמודד גם עם קשיים הנובעים מעמדת ההלכה וערכי החברה שלהם. זו מסרבת להכיר בקיומה של נטייה זו ואף מתייחסת אליה כמחלה הניתנת לריפוי. את מצוקתם, כפי שהיא משתקפת בשו"ת, ניתן לחלק לשתי קטגוריות מרכזיות: כמיהה להכרה, רגשות אשם ובקשה לעזרה.

כמיהה להכרה
במקביל למאמצי ההדחקה של בני הקהילה ההומו-לסבית הדתית את נטייתם המינית, נשמע קול הקורא להכיר בה כנטייה לגיטימית, לא כמחלה. קול זה מבקש לקיים אורח חיים דתי-לאומי תוך שמירה על נטייתו המינית, ללא חשש או צורך להצטדק. הדים לכך ניתן לשמוע בשאלות הגולשים ובתגובתם לתשובות הרבנים. להלן מספר דוגמאות:

שאלה: "...אני רוצה להמשיך ולהיות חלק מן הקהילה הדתית (במיוחד הקהילה שלי), רוצה לגדל את ילדיי (לכשייוולדו) אל הדת. האם אין לי מקום בינינו החל מהרגע בו גיליתי שהדרך בה הולכים רוב האנשים אינה דרכי? החל מהרגע בו הבנתי שאני נרתעת מלהתחתן עם גבר? שאני רוצה להקים משפחה, רוצה אהבה ורעות ואדם לחלוק איתו את חיי כאישה דתייה, אולם אותו אדם הוא אינו איש אלא אישה? האם לסביות ככלל היא אסורה ואין לה מקום?

"האם הרעיון הוא האסור, או שמא עצם המעשה (הקמת משפחה במסגרת של נשים אולם ללא קיום יחסים בין הנשים)? האם לא מגיע לנו לאהוב, כשאנחנו יכולים? כשניתנה לנו האפשרות לא רק להיות נאהבים לא לאהוב, רק מאחר ואלוקים בחר שנאהב את המין הלא-נכון?" (אתר כיפה).

שאלה: "רציתי לדעת למה התורה מתנגדת להומואים ולסביות. הרי אין להם שליטה על זה! איך אפשר להכריח אדם להימשך למין שהוא אינו נמשך אליו?" (אתר כיפה)

להלן תגובות גולשים על גישת הרבנים המתייחסים להומוסקסואליות כמחלה, והמבטאות את כמיהתם להכרה חברתית:

■ "הרב, צר לי, אבל אם היית לסבית, היית מדבר אחרת. חשבת פעם מה זה לחיות חיים שלמים עם מישהו שאתה לא נמשך אליו? לסביות זו לא מחלה. ככה ברא אותנו אלוהים" (אתר כיפה) .

■ "...העובדה ששני-שליש מהמתאבדים בגיל צעיר הם הומואים, היא לא בגלל אי-יכולתם לקבל את עצמם, אלא בגלל אי-היכולת של החברה לקבל אותם, ולכן קשה להם להמשיך בחייהם. כבר היום אחוזים אלה יורדים ואם אנשים כמוך יקבלו את העובדה שזו אינה מחלה אלא רגש, משיכה ואהבה – כן, אהבה - אז אחוזים אלה יירדו בצורה קיצונית...

"אני לא הופך את ההומוסקסואליות שלי לגאווה. אני כן גאה בזה שאני חי, עובד, לומד ואוהב בלי לשקר לעצמי או לאחרים, ואני כן גאה בזה שאני מקבל את עצמי כמו שאני ולא נלחם במה שנגזר עלי מלמעלה. אלוהים בהחלט טוב אלי והוא הוכיח לי את זה לאורך כל הדרך. יש לי בן-זוג שאני אוהב והוא אוהב אותי...

"ילדים? מי אמר שלא אוכל להביא ילדים לעולם? גם בלי התקדמות המדע, אני יכול לאמץ ילדים או להפרות אישה ולגדל את ילדי עם בן-זוגי. ישנם רבים שעושים זאת. אז השאלה היא למה כל כך קשה לכם לקבל שישנם אנשים שנמשכים ואוהבים את בני מינם וטוב להם כך?" (אתר כיפה).

■ "כבוד הרב, פגעת בי. 'את בריאה!' האם זה אומר שלסבית איננה בריאה? 'בדרך כלל זה הלך-נפש של ליאפיות ואגואיזם. ראי מי הן הלסביות ותביני מיד למה כוונתי'. האם זו איננה הכללה? 'חיים ללא צלם אלוקי'. האם לסבית/ הומו יוצא מכלל ישראל?! האם עדיף כי אישה הבוחרת בחיים חד-מיניים תוצא מכלל ישראל, או לא תחייה בצלמו או תמשיך למרות הכול לשמור מצוותיו ותורתו ולא תוותר?!" (אתר כיפה).

רגשות אשם ובקשה לעזרה
בשל הקונפליקט בין ערכי החברה הדתית-לאומית ונטייתם המינית, שרויים בני הקהילה ההומו- לסבית הדתית בתחושות אשם ובילבול, המתבטאות בקריאה לעזרה וחיפוש דרכים להיחלץ ממצבם. ביטוי לכך נמצא בשאלות המופנות לרבנים בשו"ת הווירטואלי. להלן אחדות מהן:

שאלה: "אני ילד בן 14 וחצי מירושלים ואני בחברה דתית-לאומית. אני הבנתי בתחילת גיל ההתבגרות שאני הומו, אני ניסיתי להתכחש כמה שיותר. אני לא יודע מה לעשות! לפעמים יש ירידות מצד החברה על כך שאני מתנהג כמו בת. למשל שאני לא משחק כדורגל כדורסל ומשחקי בנים...אני מקווה שתעזור לי כי זה מאוד חשוב לי" (אתר כיפה).

שאלה: "אני לסבית ואני רוצה להתרפא מהמחלה הנוראה הזאת! ולהקים בית ולהתחתן! אבל איך בתכלס נלחמים במחלה הזאת?" (אתר כיפה).

שאלה: "קשה לי לדבר על זה, אבל אני נמשך מינית לגברים. אני יודע שעל-פי ההלכה זה אסור ואיני מחפש פתח על מנת שתתירו לי לעבור עבירה זו. קראתי כאן בשאלות שהופנו לרבנים לגבי נושאים שכאלה וחלקם השיבו (כגון הרב שמואל אליהו) שניתן לרפא זאת בעזרת טיפול פסיכולוגי וניתן למגר אפילו את הנטייה הזו. אני מטופל ע"י פסיכולוג כבר חצי שנה לגבי עניין זה, ואין שיפור. איזושהי דרך תגרום לי למגר נטייה זו ולהימשך מינית לנשים? אני זועק לעזרה... אנא החזירו לי תשובה ברורה מה לעשות בכדי לא להימשך לגברים יותר (אשמח אם זה יהיה מ-רב שמבין ועוסק בנושאים שכאלה)" (אתר כיפה).

שאלה: "...אני בן 16 וחצי, לצערי הרב עשיתי מעשה חמור ביותר. מה שקרה, שכבתי עם גבר מבוגר בן 35 או 40. יחסי המין היו מלאים. הוא פלט עליי ואני עליו. מאוד נהניתי, אומר זאת בגלוי... זה קרה פעמיים. אחרי הפעם הראשונה התחרטתי מאוד, אבל בכל זאת נגררתי לפעם השנייה. אני יודע שזה עבירות מאוד חמורות, ואין לי מושג איך אפשר לכפר עליהן. כיום, אני עדיין חושב על זה ובמובנים שונים זה מגרה אותי ומושך. אך אני יודע שאסור. מה לעשות? איך ניתן לכפר על זה? איך לא לחשוב עליו יותר? מה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב?" (אתר כיפה).

מענים טיפוסיים בשו"ת

כפי שצוין לעיל, האיסור ההלכתי על קיום יחסים הומוסקסואליים חד וברור. כמו כן, יחסים חד-מיניים מאיימים על ערך היסוד של הקמת משפחה. בשל חשיבותה של המיניות כמגדירת זהות, נוצרת גם התנגשות זהותית עבור הומוסקסואל המבקש להיות דתי. עם זאת, ברור שחלק ניכר מהיחס השלילי הינו תולדה של גישה שמרנית שעושה דמוניזציה להומוסקסואליים, ולא רק בישראל (בארצות רבות ההומוסקסואליות היתה מחוץ לחוק והעוסקים בה סבלו מנידוי וידועים המקרים המפורסמים של אוסקר ווילד ושל טיורינג). נותר לראות אם הרבנים יאמצו גישה זו, או שיראו בהומוסקסואלים בני-אדם לפני הכל.

דבר נוסף, התופעה של הומוסקסואל מוצהר שאינו מוכן לוותר על זהותו הדתית, מציבה אתגר לא פשוט בפני הרבנים. רובם שוללים נטיות חד-מיניות וסבורים שהן הפיכות.

יחס להומוסקסואלים כאנשים
בשנים האחרונות, בעקבות העמקת השיח החברתי בסוגיה טעונה זו, ניתן לזהות ניצני גישה חדשנית בקרב רבני המגזר הדתי-לאומי, המתייחסת להומואים ולסביות כבני-אדם שיש לסייע להם להירפא מנטייתם. להלן מספר דוגמאות הממחישות גישה זו:

הרב יובל שרלו (בתשובה לגולש ששאל כיצד להתייחס להומואים במקום-העבודה שלו): "איני חושב שאתה צריך להתייחס לזה. הם אינם מצורעים ולא מוטלת עליך כל חובה להתרחק מהם. יש לנו ביקורת עצומה על אימוץ דרך חיים שכזו, כמו גם על חילול שבת, ואנו מחפשים דרכים להעצים דרך חיים נאמנת לתורה ולמצוות. ברם, זה אינו קשור לשאלת ההתרחקות..." (אתר כיפה)

הרב ד"ר מרדכי הלפרין: "יש הבדל בין החובה ההילכתית לדחות ולסלוד ממעשים אסורים, לבין הגישה האישית לפרט שלא עמד בניסיון וחטא. לכן, באופן מעשי ראוי כל מקרה לדיון פרטני עם רב פוסק המכיר אישית את השואל. מעבר לזה לא ראוי לדון במסגרת זו" (אתר כיפה).

הרב יהודה לוי עמיחי (מכון התורה והארץ): "לדעתי, אין הבדל ביחס בין אישה זו [לסבית] למי שמחללת שבת או יום כיפור, או שאיננה שומרת נידה וכדומה. ברור שאין לבוא לביתה ולתת הכרה בחיי הזוגיות המשונה הזאת, אולם לא מעבר לכך" (אתר כיפה).

הרב שמואל אליהו: "לדעתי, אסור לשבור אותם ב'ריאליות' שלנו ולומר להם 'אין לכם חלק באלוקי ישראל'. חס ושלום! להפך. צריך לומר להם 'בנים אתם לה' אלוקיכם'. זכרו שיש כאן איזו שהיא תקלה. 'תקלת ייצור', 'תקלה בחינוך', 'תקלה נרכשת' או 'תקלה מדומה' לפעמים מדובר בתקלה שנגרמה בעקבות 'תאונה'. חשוב להגדיר מה היא התקלה ומה גורמיה, ולפי זה להביא ריפוי בריאות ושמחה. הכי חשוב זה לומר לו כי הוא יכול לחזור לבריאות. למצב שבו אלוקים ברא את האדם - איש ואישה.

"אם זו 'תקלת ייצור', התיקון קצת יותר קשה. אם זו 'תקלה מדומה' התיקון (בדרך כלל) יותר קל. הטיפול בשתי התקלות האחרות הוא לפי רמת הנזק שנגרמה במהלך השנים. הוא הדין במקרים של תאונה.

"ישנם הרבה שחזרו. ישנם הרבה שבדרך. אני מכיר אישית כמה בחורים שהאמינו בכוח לתקן ותיקנו למעלה מכל שיעור ודעת. הם חיים חיים מאושרים עם בנות זוג. וכיוון שאנחנו חברים קרובים אני יודע שהם חיים טוב ובנות זוגן שמחות ויש להם ילדים אהובים ומאושרים. נכון שבמהלך 'התיקון' יש רגעים קשים שבהם אדם אומר 'קשה לי, אולי אשקע בבעיות העבר. בכל מקרה צריך לדעת כי יש רגעים קשים וצריך לעבור אותם. כל כמה שמתגברים על קשיים שבאים בדרך - מונעים את הקשיים הבאים לבא. אמור לו באהבה. אפשר לתקן. אמור לו כי הדרך שהוא בוחר היא דרך של מביאה חיים. ובחרת בחיים!" (אתר כיפה).

יחס שלילי לנטייה המינית 

בניגוד ליחס המתחשב שמפגינים הרבנים כלפי ההומו-לסבים כפרטים, קיימת עמדה נחרצת באשר לנטייה המינית, הרואה בתופעה זו פגם רוחני ובעיה מוסרית הניתנת לתיקון. מתשובות הרבנים ניתן לזהות תמימות-דעים ביחס השלילי לאקט המיני של ההומוסקסואל. לגבי דידם, האקט המיני אסור בתכלית האיסור, גם אם הנטייה המינית ההפוכה אינה ניתנת לתיקון. להלן תשובותיהם של מספר רבנים המייצגות עמדה זו:

הרב שי פירון: "ההלכה והמחשבה היהודית לא רואה בכל אלה בעיה נשלטת, ברת תיקון. כן, אנו רואים בכך פגם מוסרי, ויותר מכך - פגם מהותי, רוחני. התפיסה היא שכל אחד מאתנו נולד חסר, לא שלם, משהו בתכונותיו, במכלול השלם של המושג אדם חסר בו. המפגש בין אישה לאיש הוא זה היוצר שלמות אחת. שוני התכונות והאיפיונים הוא היוצר שלמות המהווה הידמות לאלוקות..." (אתר כיפה).

הרב צבי יניר (בתשובה לגולש שביקש לדעת כיצד על ההלכה להתייחס לנטייה זו, אם יתברר שהיא מוּלדת ולא פגם בר תיקון): "...מאוד יתכן שאכן בחלק מהמקרים, אולי אפילו ברובם, זה גנטי. זה לא משנה התורה אסרה זאת, ומי שנולד כך צריך לעמוד בניסיון מאוד קשה, כיוון שלא יוכל לעולם לממש את היצר שלו. גם ליצר המין כשהוא 'נורמאלי' לחלוטין יש דרגות. יש כאלה עם יצר יותר גדול מהאחר. יש כאלה שמאוד מאוד נמשכים לנשים. האם משום כך נאמר שלאנשים כאלה תהיה מותרת גם אשת איש או נידה?

"הניסיונות שבני-אדם עומדים בהם הם שונים ואין 'הגינות' וחלוקה צודקת. אנשים עם נטייה הפוכה נדונים לניסיון גדול מאוד, והם מחויבים על-פי התורה לעמוד בו. אני מכיר מקרה אחד באופן אישי ויודע שזה אפשרי, שהאדם המדובר עמד בכך כל חייו, ואף נישא והקים משפחה" (אתר כיפה).

הרב עוזיאל אליהו: "האדם נדרש לעבוד על מידותיו ולא להמשך אחריהם. התופעה הזו קיימת אצל חלק מבני-האדם ויש לזה פתרון נבון ונכון וחכם, אז למה לא לפתור את הבעיה? זו כן בעיה וזו כן סטייה. אבל ניתן בהחלט לטפל בה ולכוון את הכוחות למסלול תקין. בקלי קלות" (אתר כיפה).

 

מחלוקות עם תהודה

הסתרת הזהות המינית מבן-בת/הזוג.
הומואים ולסביות רבים בחברה הדתית-לאומית מדחיקים את נטייתם המינית, ומנהלים אורח חיים 'רגיל' כלפי חוץ. ההדחקה מעלה שאלה מוסרית שנויה במחלוקת: האם יש לחשוף סוד זה בפני בן/בת-הזוג. הדילמה בנושא זה בולטת בשאלתו של גולש בשו"ת הווירטואלי, ובתגובות הגולשים שמקצתם נביא להלן:

"המקרה אותו אני מביא בפניך מטריד אותי מאוד מזה זמן רב. אני גר בדירה שכורה עם עוד שני בחורים דתיים, בוגרי ישיבות הסדר. עם אחד מהם נהיו לי קשרי חברות מאוד טובים. באחד הימים הוא הפך אותי בעל-כורחי לאיש סודו. הוא חשף בפניי את העובדה שהוא הומוסקסואל, מאותו היום הפכתי להיות שומר סוד, ואדם היחיד שיודע זאת. בשיחתנו הרבות טען בפניי כי הדבר מציק לו מאוד, והוא מטפל בעצמו ואף הצהיר בפניי שהטיפול נשא פרי.

"במשך הזמן הוא התחיל לצאת עם בחורה, שגם אותה זכיתי להכיר בביקוריה אצלנו. מדובר בבחורה יראת שמיים ודתייה מאוד. היא איננה יודעת על נטייתו המינית ולבטח לא יכולה לנחש זאת, מאחר והם שומרים נגיעה. באחת משיחותינו העליתי בפניו את הקונפליקט בו אני מצוי. מצד אחד אני איש סודו ומצד שני, זכותה של הבחורה לדעת על עברו וצריך לתת לה להחליט לפני שיהיה מאוחר מדי והם יינשאו. אני יודע שסיכוי מאוד גדול שהיא תפגע מכך. כואב לי לראות אותה ולדעת כמה סבל אני יכול למנוע ממנה.

"ביקשתי ממנו שיספר לה בעצמו, וטענתי שדווקא מתוך אהבתו אותה הוא חייב לספר לה ולתת לה את הזכות לבחור. אמרתי לו שאסור לו להתחתן איתה, אם היא לא יודעת למה היא נכנסת. הוא טען בפניי שהוא כבר אינו סובל מהבעיה וכי אינו נמשך כלל לגברים, וכי הכל דימיונות ובילבול שחש בשלב מסוים בחייו וכעת הכל חלף עבר. הוא טען שבמצב הנוכחי לא תבוא שום תועלת מכך שהוא יספר לה. אך אני התעקשתי ואמרתי שזה הדבר הכי נכון לעשות ושהיא תחליט אם זה מתאים לה או לא. לבסוף הוא הבטיח לי שהוא יחשוף בפניה את הדברים, אך לא אמר מתי יעשה זאת.

"עברו מאז יותר מחודשיים, הם הספיקו להתארס, אך הוא לא סיפר לה עד כה דבר. לאחרונה גם גיליתי כי הוא מאחסן במחשבו האישי עשרות סרטוני פורנו הומוסקסואליים, דבר שנתן לי אינדיקציה אמיתית, וכעת אין לי ספק בנטייתו המינית. הזמן דוחק, בקרוב הם מתחתנים! אם הבחורה תיפגע, לי יהיה חלק בזה ואני אצטרך להתמודד עם האשמה בידיעה שיכולתי למנוע ממנה את הסבל, אך לא עשיתי דבר!.

"אני אובד עצות. האם עלי לחשוף את הסוד בפני ארוסתו של השותף שלי, ולהסתכן בכך שאהרוס לשניהם קשר שיכול להתפתח לאהבה גדולה? או שעלי להניח לדברים לקרות כפי שהם..." (אתר כיפה).

להלן קטעים נבחרים מדיאלוג שהתפתח סביב שאלה זו בין גולשים לרבנים, המייצגים את הפולמוס סביב נושא הסתרת הזהות המינית מבן/ת הזוג:

הרב צבי יניר: "לעניות דעתי, אסור לך להתערב. כבר ישבו על המדוכה, ויש כמה דעות בנושא. אך זכור כי ברגע שאתה מגלה, סגרת בפני חברך את האפשרות לצאת מהנטייה ההפוכה, ודנת אותו לכל חייו להיות בודד וח"ו להיכשל במשכב זכור. אין כמעט דבר כזה בחורה שתסכים להתחתן איתו, אם הוא יגלה לה. לגבי הסרטים, יכול להיות שזה מהעבר והוא יפטר מהם כשיתחתן.

"אני חושב שעליך לומר לו שלא יגלה לה, למרות שהבטיח לך. כל זה אם יש סיכוי סביר מאוד שהבחור לא יכשל במשכב זכור ממש. אם מדובר במקרה שהבחור ודאי שנכשל כל הזמן במשכב זכור, וברור באופן ודאי שהוא לא יהיה נאמן לאשתו, ויש כאן בוודאות בחורה שהולכים לאמלל אותה, אז בוודאי שמוטל עליך לגלות לבחורה" (אתר כיפה).

תגובת גולש: "אסון, כבר היה בעבר מקרה כזה. כל הישיבה של הבחור ידעה שיש לו בעיות, ואף אחד לא הואיל בטובו לעדכן את הבחורה. כולם סברו שזה יעבור לו. לאחר שנת סבל נורא הם התגרשו. הבחורה מאד כעסה על ראש הישיבה ששתק!"

הרב יניר: "האם נראה לך שלא חשבו על הצד הזה? כדי להבהיר את העניין, יש לבדוק שהבחור עשה הכל כדי להתגבר על הנטייה. רק אם הוא מסרב לעבור טיפולים, יש לגלות לבחורה. במקרה של השאלה, הבחור טוען שזה עבר לו. אם השואל חושד שזה לא נכון, עליו לוודא את הדברים ברחל בתך הקטנה..."

תגובת גולש: "ולו היתה זו, חלילה, בתו של כבוד הרב, עדיין לא היה סבור שראוי ואף רצוי ליידע את הכלה המיועדת ואת הוריה? וכי כיצד יכול ולו הטוב בחברים לדעת, אם הבחור צפוי או שאינו צפוי להיכשל ח"ו במשכב זכר?".

הרב יניר: "אם ידוע שמעולם לא נכשל, זה סימן בדוק. אני מסכים שלפעמים יש מקרי גבול, ויש לדון בכל מקרה לגופו. ודאי שלא הייתי רוצה שבתי תתחתן עם אחד כזה, אך זה לא מונע ממני לומר מה ההלכה במקרה הזה..."

תגובת גולשת: "לא חולקת על הרב, אבל מנקודת מבט נשית...זה נראה לי רצוי. אני מכירה זוג כזה שהתגרש, חבל..."

<