דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 4 מדרגים

הרובע היהודי בירושלים העתיקה

העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
רינת דבוש, גליה ניסנבאום, מירל ביטון, הדס גרשון, ירון ניר.
במסגרת הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
 

נוצר ב-7/18/2012

ציוני דרך היסטוריים

רקע

הרובע היהודי שוכן בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, והוא אחד מארבעת הרובעים, לצד הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. ברובע מתגוררים כ-6,000 תושבים, רובם יהודים דתיים, והוא כולל בתי מגורים, מבני דת יהודיים, אתרי ארכיאולוגיה ותיירות, חנויות מזכרות ויודאיקה, ומסעדות.

הרובע היהודי מהווה כחמישית משטח העיר העתיקה. הוא גובל בהר הבית ממזרח, בחומת העיר העתיקה מדרום, ברובע הארמני ממערב, ובשוק שברחוב דוד מצפון. מבחינה טופוגרפית, שוכן הרובע על חלקו העליון ומורדותיו המזרחיים של הר ציון.

תולדות הרובע היהודי מבית ראשון

לפני שנבנתה העיר עתיקה וחולקה לארבעת הרובעים, התגוררו היהודים הראשונים בירושלים בעיר דוד. בעת בניית בית המקדש הראשון, החלו היהודים לעבור לאזור שהפך עם הזמן לעיר העתיקה של היום. לאחר חורבן בית שני, בשנת 70 לספירה, גורשה רוב האוכלוסייה היהודית מהעיר העתיקה, ובירושלים החלה להתיישב אוכלוסייה זרה. היהודים שנותרו נותרו בשוליו הדרומיים של הר ציון. לאחר מרד בר כוכבא, בשנת 135 לספירה, גורשו גם יהודים אלו והוקמה איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים. מתקופה זו ובמשך כל התקופה הביזנטית לא הורשו יהודים להתגורר בעיר. ההתיישבות היהודית בירושלים החלה עם כיבושה בידי המוסלמים במאה השביעית. הפעם בחרו היהודים להתיישב באזור הר ציון ולא בתוך העיר עצמה.

במשך מאות שנים שכן "הרובע היהודי" של ירושלים בהר ציון ובמורדותיו המזרחיים, סמוך לקבר דוד המלך ולכותל הדרומי. בתקופה הצלבנית היהודים נאלצו לעבור לצפון העיר, בעקבות רעידת אדמה שגרמה הרס לדרום העיר. הצלבנים לא התירו ליהודים לגור בירושלים, ונראה שרק מעטים הצליחו להסתנן.

שערי ירושלים נפתחו לכלל היהודים רק עם נפילת ממלכת ירושלים בידי צלאח א-דין בשנת 1187. בתקופה זו, התקבצה הקהילה היהודית שוב בהר ציון. במחצית המאה ה-15 התקיים סכסוך מר בין היהודים לנזירים הפרנצ'יסקאנים בדבר החזקה על קבר דוד המלך בהר ציון. שליטי העיר הממלוכים שמו קץ לסכסוך, בכך שגירשו את הנוצרים מהמקום והפכוהו למסגד. הנוצרים פנו לרובע הנוצרי, ואילו היהודים פנו לאזור שהיה אז ריק יחסית, בין הרובע הארמני להר הבית, בדרום-מזרח העיר. זוהי ראשיתו של הרובע היהודי במקומו הנוכחי.

התפתחות הרובע היהודי עד המאה ה-19

בעקבות גירוש ספרד בשנת 1492, החלה הקהילה היהודית ברובע לצמוח באופן משמעותי. בתקופה זו, נבנה בית כנסת על שם רבי יוחנן בן-זכאי, ובעקבותיו בתי כנסת ספרדיים נוספים. עם הגירת האשכנזים לירושלים, בהנהגתו של רבי יהודה החסיד בשנת 1700 , נוצר ברובע מרקם חברתי עדין של ספרדיים ואשכנזים שקיימו חיי שיתוף והפרדה כאחד.

העלייה האשכנזית, שכללה כמה מאות עולים, הביאה לבניית 'שכונת האשכנזים' והקמת בית כנסת 'רבי יהודה החסיד' בסמוך לה. כאשר נפטר רבי יהודה החסיד ממחלה, החלה הקהילה להתמוטט בשל אי יכולתה לעמוד בהתחייבויות הכספיות כלפי המוסלמים שבנו את בתיהם ואת בית הכנסת. בשנת 1721 החריבו הנושים המוסלמים את בית הכנסת, והפכוהו ל 'חורבת רבי יהודה החסיד'. בעקבות סכסוך זה לא התירו המוסלמים המקומיים ליהודים אשכנזים להתגורר בירושלים. בתקופה זו, נותרו ברובע היהודי רק בני העדות הספרדיות ובתי התפילה האשכנזים נסגרו.

איכות החיים של דיירי העיר העתיקה הייתה נמוכה. הקהילה הייתה ענייה מאד משום שרוב התושבים לא עבדו ולא פירנסו את עצמם. מקור הפרנסה של התושבים היה בעיקר מכספי החלוקה - תרומות שנשלחו מיהודי התפוצות אשר ראו במעשה זה "השתתפות" במצוות יישוב ארץ ישראל.

הקהילה הספרדית הייתה עמידה יותר, בשל קשרים כלכליים עם המוסלמים. עם זאת, גם קהילה זו נזקקה לתרומות לפרנסתה, שהגיעו מיהודי ארצות האסלאם. רוב הבתים ברובע היהודי היו בבעלות מוסלמית ונוצרית. כדי להקל על נטל שכר הדירה נהוג היה שמספר משפחות מתגוררות באותה דירה. העולים אשר הגיעו להתגורר ברובע היהודי, היו ברובם קשישים דלי יכולת שכל מבוקשם היה להיקבר בהר הזיתים, בירושלים. הם הכבידו את הנטל הכלכלי על הקהילה המקומית. בשל הסיבות הללו הפך הרובע היהודי לצפוף, מלוכלך ומוזנח.

התפתחות הרובע היהודי במאה ה-19

באמצע המאה ה-19, הגיעו האשכנזים להסדר השבת החוב לנושים המוסלמים בעיר. נדבנים יהודים סייעו בפריעת החוב ובראשם הברון רוטשילד. טיפין טיפין החלו האשכנזים לשוב לירושלים, ובשנות ה-50 למאה ה-19 אף הקימו מחדש את בית הכנסת 'החורבה'.

בהדרגה נוספו בתי כנסת באזור והעדה האשכנזית הפכה לדומיננטית בתוך הקהילה היהודית. הגידול באוכלוסיה דחף יהודים למגורים ברובעים אחרים, ובמיוחד ברובע המוסלמי. כך הוקמו בתי כנסת וישיבות יהודיות גם ברובע המוסלמי.

אגודת יהודים יוצאי הולנד וגרמניה נחלצה לסייע ליהודי העיר העתיקה, ובשנת 1857 בנתה את בתי המחסה. לפי הערכות, בסוף המאה ה-19 , חיו ברובע היהודי כ-20,000 תושבים, מחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים.

בשנת 1857, נדבן יהודי-בריטי בשם משה מונטיפיורי, יזם את הקמת בית חולים מחוץ לחומות העיר. לאחר שנרכשה קרקע שינה מונטיפיורי את דעתו והחליט להפוך את המקום לשכונת מגורים. בשנת 1860 הקים מונטיפיורי את משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות. יהודי הרובע לא מיהרו לעזוב את העיר העתיקה מסיבות שונות, בעיקר בשל חשש לאובדן הביטחון וחשש להתנתק מלב הקהילה. תהליך היציאה מהחומות נמשך עשרות שנים. ההתפתחות של העיר החדשה החלה בצורה מיטבית רק בתקופת המנדט הבריטי, לאחר מלחמת העולם הראשונה.

התפתחות הרובע היהודי מהמאה ה-20 עד היום

בתקופת המנדט הבריטי, נבנתה העיר החדשה במערב ירושלים והאוכלוסיה היהודית גדלה בהתמדה. היהודים ברובע היהודי בעיר העתיקה המשיכו לחיות בדחק ומצוקה כלכלת ומצבם הביטחוני הורע בעקבות פרוץ פרעות תר"פ, תרפ"א, ותרפ"ט בשנות ה-20. הפרעות הביאו לבריחה של יהודים אל מחוץ לחומות, ואלה שנותרו הצטופפו סביב בתי הכנסת בלב הרובע היהודי. הגישה לכותל דרך שכונת המוגרבים המוסלמית הייתה כמעט בלתי אפשרית, והרובע הלך וננטש.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, ב30 לנובמבר 1947, מצבו הביטחוני של הרובע הידרדר עוד יותר. בעת עזיבת הבריטים, ב15 למאי 1948 (יום לאחר הכרזת העצמאות), נותרו כ1,700 יהודים ברובע. מתוך 1,700 יהודים אלו, רק 150 היו בעלי יכולת לחימה. בזמן מלחמת העצמאות, תושבי הרובע גורשו מערבה אל מחוץ לחומות, וכל הרכוש ברובע היהודי הולאם. הירדנים לא התירו ליהודים להוציא את גופות היהודים שנפלו בקרב, ואלה נותרו בקברם הזמני בלב הרובע עד מלחמת ששת הימים. שבויי הרובע שוחררו לאחר המלחמה בתום תשעה חודשים. לאחר כיבוש הרובע היהודי, הרסו הירדנים בשיטתיות את המוסדות היהודים שהיו בו. הבתים שנותרו שימשו פליטים ערבים ממערב העיר, שביתם היה בשטח מדינת ישראל. במהלך 19 שנים אלו, עד מלחמת ששת הימים, העיר העתיקה נחסמה לגישה יהודית ורוב בתי הרובע היהודי חרבו.

עם סיום מלחמת ששת הימים ב-1967 שוחררה העיר העתיקה ואיתה הרובע היהודי. לאחר 19 שנה ללא גישה לעיר, החלו יהודים לחזור ולהתיישב במקום ההיסטורי. הוקמו פרויקטים רבים של שיקום ופיתוח, ואילו המשפחות הערביות שהתגוררו ברובע היהודי פונו תמורת פיצוי כספי.

מחשבה רבה הושקעה בתכנון הרובע מחדש, כאזור מגורים, וכאתר תיירות וארכיאולוגיה. לאחר דיונים ארוכים הוחלט להשאיר את בתי הכנסת 'החורבה' ו 'תפארת ישראל' בחורבנם, כדי לשמר את זיכרון ימי חורבנו של הרובע. החל משנות ה-80 הפך הרובע לשכונת מגורים מבוקשת בקרב הציבור הדתי והחרדי. בקרב הציבור הדתי לאומי בולטים תלמידים ובוגרי ישיבות. בקרב הציבור החרדי ברובע, דומיננטית קבוצת ה "זילברמנים".

חיי היום-יום ברובע היהודי אינם פשוטים. הסמטאות צרות וצפופות ומרחב המחייה קטן. לא ניתן להגיע עם כלי הרכב הפרטיים עד לבתי המגורים, ויש להחנותם במגרשי החנייה המעטים שבשולי הרובע. בנוסף, קהל התיירים העצום המשוטט בסמטאות בכל שעות היממה מטריד את מנוחת הדיירים הקבועים. למרות כל זאת, קרבתו הגדולה של הרובע לכותל המערבי, כמו גם סגנון הבתים המנומטלי, הכולל קשתות וכיפות, הפכו אותו לאתר ייחודי במינו וחלק מהמותג הכללי של ירושלים העתיקה.

שער יפו

בנייה והתפתחות

מבין שמונת השערים בחומת העיר העתיקה, שער יפו היה מאז ומתמיד מן השערים החשובים ביותר, לצד שער שכם. מן השער הזה יצאו הדרכים ליפו ולחברון, ועל כן הוא קרוי בפי הערבים גם 'שער חברון'- באב אל'-חליל (ח'ליל= ידיד כינוי הערבי לאברהם אבינו, "ידיד האלוקים". שעירו הייתה חברון). בעבר כונה השער גם 'שער בית- לחם', ובתקופה הצלבנית נקרא 'שער דוד', בשל קרבתו למגדל דוד. השער קבוע באמצע החומה המערבית של העיר העתיקה בירושלים, שנבנתה במאה השש עשרה תחת מלכותו של סולטאן סולימאן המפואר. הבנייה נעשתה בתכנונים ובפיקוחים של אדריכלים מקומיים, וכללה הקמת עשרות מגדלים, מאות אשנבי ירי ו-17 תאי לחימה. כשנכנסים דרך השער לתוך העיר העתיקה, מצד שמאל, נמצאת גינה קטנה מוקפת גדר, שבה שוכנים שני קברים בסגנון עות'מאני. על פי המסופר אלו הם קברי המהנדסים שבנו את החומות. האגדה מספרת שמפני שהמהנדסים הותירו את קבר דוד מחוץ לחומה,סולטן סולימאן ציווה על הוצאתם להורג. נוסח אחר למעשייה זו גורס, שלאחר סיום הבנייה, סולימאן חשש שהמהנדסים יישכרו את שירותיהם למלכים אחרים, ולא רצה ששום ממלכה נוספת תחלוק בחומות כה מרשימות וחשובות.

הכביש המוביל לשער נסלל לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בירושלים בשנת 1898. הקיסר ביקש להיכנס לירושלים רכוב על סוסו, כצלבן בשערי העיר. בשל כך נסתם החפיר שהקיף את האזור, ונסללה דרך גישה לעיר העתיקה לכבוד הקיסר ופמלייתו. בתקופה זו גברה מאוד תנועת המבקרים ועולי הרגל לירושלים, וסמוך לשער נבנו חנויות ודוכנים. בהדרגה התפתח במקום שוק מסחרי אשר קידם את פני הבאים בשערי העיר.

מגדל ומצודת דוד

לצד שער יפו שוכנת מצודת ומגדל דוד. אתר המצודה עומד בפינה הצפון-מערבית של הגבעה המערבית של ירושלים הקדומה. מקום גבוה זה מוגן באופן טבעי מצפון וממערב על ידי נחלים עמוקים, ועל כן נודעה לו חשיבות אסטרטגית כבר בתקופות קדומות. למרות שנקראה בשם "מצודת דוד", המצודה היא מאוחרת לתקופת דוד המלך. את שמה קיבלה כנראה מנזירים ביזנטיים שהתיישבו בה. הרושם העז שקיבלו מחורבות העיר, הביאום למסקנה כי מבנים אדירים אלה הם פרי יצירתו של דוד המלך, מייסד העיר.

בחזית המערבית של החומה ישנו צריח מסגד מן התקופה העות'מאנית. צריח זה הפך לאחד הסמלים הבולטים של ירושלים, והוא מכונה בשם "מגדל דוד". חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום הוכיחו שהמצודה עמדה על כנה כבר בתקופת החשמונאים. נמצאו אבני בליסטראות עגולות, שעימן נלחמו חיילי אנטיוכוס בעיר החשמונאית. בימי בית המקדש השני בנה המלך הורדוס (מי שנחשב לבונה הגדול ולדמות טרגית ושנויה במחלוקת), שלושה מגדלים במצודה שנקראו על שם הקרובים לו: מרים אשתו, היפיקוס חברו הטוב, ופצאל אחיו. לאורך השנים, עברה ירושלים גלגולים רבים ונכבשה מספר פעמים. כל השליטים שהחזיק בעיר השתמשו במצודה כאתר צבאי אסטרטגי. סולטאן סולימאן בנה, הרחיב ובעיקר קישט את האתר, תוך שהוא מעניק לו את צורתו הסופית. ב-400 השנים הבאות שמרה המצודה על אופייה הצבאי. במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים שימש האתר כמתחם צבאי עבור הלגיון הירדני ששלט באזור. כיום באתר נמצא מוזיאון "מגדל דוד" המשרטט את ההיסטוריה של העיר ירושלים.

מהמנדט עד היום

בדצמבר 1917, כבש הגנרל הבריטי, אדמונד אלנבי את ירושלים. למרות שהוכר כפרש מזהיר, ולמרות שהרמפה שהוכנה לקיסר עמדה לרשותו, בחר אלנבי לרדת מסוסו, והוא וקציניו נכנסו ברגל דרך שער יפו לירושלים העתיקה. הוא הסביר את מעשהו כמחווה של צניעות וכבוד כלפי העיר הקדושה ליהדות, לנצרות ולאסלאם. לאחר מכן ציין בדו"ח הרשמי:
"נכנסתי לעיר רשמית ב-11 בדצמבר בצהרי היום, עם כמה מאנשי הסגל שלי, מפקדי הדיוויזיה הצרפתית והדיוויזיה האיטלקית , ראשי המשלחת הפוליטית , והנספחים הצבאיים של צרפת, איטליה ואמריקה. התהלוכה הייתה רגלית בלבד, ובשער יפו התקבלתי בידי השומרים המייצגים את אנגליה, סקוטלנד,, אירלנד, וויילס, אוסטרליה, ניו זילנד, הודו, צרפת ואיטליה. האוכלוסייה קיבלה את פני יפה."

הבריטים ביקשו לשמר את חזות החומה ולכן הסירו את כל המבנים הצמודים אליה. הם תקננו תקנות האוסרות בנייה סמוך לחומות העיר, ותקנות אלה תקפות גם היום.

במהלך מלחמת העצמאות ב-1948 נחסם שער יפו כליל על ידי רכב משוריין שנפגע במלחמה ונתקע בפתחו. בהסכמי הפסקת האש בין ישראל וירדן, ניצב שער יפו על פתחו של שטח ההפקר שהשתרע משער יפו עד כיכר צה"ל ושכונת ממילא, כשהוא מפריד בינו ובין ירושלים הירדנית שבמזרח. בעקבות כך, לא סולק המשוריין החוסם, והשער נותר סגור במשך 19 שנות ה'קו העירוני' בירושלים החצויה. לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967 , נפתח השער מחדש, וחזר לחבר בין העיר העתיקה לחדשה. הוחלט לקרוא לרחוב המוביל משער יפו אל הכותל המערבי בשם: רחוב הבירה (רחוב עיר הבירה) ובמהלך שנות כהונתו של ראש העיר טדי קולק שונה השם לרחוב דוד, היכן שכיום יושב השוק המצליח ביותר בעיר העתיקה. שרידי הבתים שהיו בתחום שטח ההפקר נהרסו, ובחלק שפונה נבנתה טיילת קצרה וגן ציבורי מכיכר צה"ל ועד שער יפו. על חלקה המזרחי של שכונת ממילא נבנה חניון ציבורי גדול, שנועד לשרת את ציבור המבקרים בעיר העתיקה, בייחוד בתקופות חגי ישראל בהם באים רבים לעיר העתיקה ולכותל המערבי. כחלק מפרויקט ממילא, נבנה מחדש רחוב ממילא כמדרחוב הפועל כקניון ובו מסעדות, בתי קפה וחנויות יוקרה. הוא נמשך מרחוב אגרון ועד פאתי שער יפו, ומשמש כדרך גישה ממרכז ירושלים לשער יפו ולעיר העתיקה, לצד טיילת רחוב יפו הנמשכת מכיכר צה"ל.

הסמל

כיום, שער יפו מהווה כסמל לשני מוטיבים מרכזיים. הראשון הוא נקודת מפגש של ארבעת הרובעים. ברחבה של שער יפו נמצאות קצותיהן של הרובע היהודי, הארמני, והנוצרי. קיים בשער יפו סוג של מיקרוקוסמוס שאין כמותו בשום מקום אחר בעיר. הנקודה מפגישה המוני אוכלוסיות שבמקומות אחרים מתבדלות זו מזו. רחבה אחת כוללת כניסה למרכז מידע נוצרי, מגדל דוד, כנסייה ארמנית, ושוק שמנוהל לרוב על ידי ערבים.

המוטיב השני הוא הגבול בין העיר העתיקה לעיר החדשה. שע ר יפו מהווה גשר בין העיר העתיקה לעיר החדשה שצומחת לצידה ובהמשכה. משכנות שאננים, מלון המלך דוד ודרך חברון שנראים באופק מזכירים שגם בתוך החדש ארוג הישן. זה טבעה, יופייה ורגישותה של העיר ירושלים.

רחבת בית הכנסת החורבה

רקע

הרובע היהודי שוכן בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, והוא אחד מארבעת הרובעים בעיר העתיקה לצד הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. ברובע גרים כ-6,000 תושבים, רובם יהודים דתיים. הרובע היהודי מגולל בתוכו את סיפורו של העם היהודי ומורשתו.

אחד האזורים המרכזיים ברובע הוא אזור רחבת בית הכנסת "החורבה". לכאורה זוהי רחבה קטנה ופשוטה ככל שאר מבני הרובע, אך מבט מעמיק מגלה שלכל אבן ומבנה ברחבה זו יש סיפור משלו.

הרובע ההרודיאני

לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט לערוך חפירות ארכיאולוגיות ברובע היהודי לפני שהחלו לבנות בו מחדש. במהלך החפירות נמצאו מבנים היסטוריים נדירים, שהם עדות לשכונת פאר בעיר העליונה של ירושלים בתקופת בית שני. כשיורדים במדרגות הרובע ההרודיאני חוזרים כ-2000 שנה אחורה, לתקופת בית המקדש השני מתקופת שלטונו של המלך הורדוס ועד לחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. על כן, נקרא המקום "הרובע ההרודיאני". בתים היסטוריים אלו הם לא רק מבנים ארכיאולוגים, אלא הזדמנות ללמוד על מורשת העם היהודי ומורשתם של עדות ועמים אחרים שחיו במקום. במהלך סיור במקום אפשר להבחין בבתים של אנשים עשירים מאוד בקנה מידה של התקופה. חוקרים משערים שאלו בתי כוהנים אשר הנהיגו את העם. המקום מדגיש את פערי המעמדות באותה התקופה, דבר המסביר את הקרע הידוע ("שנאת החינם") שהביא לחורבן בית שני.

בית הכנסת הגדול - בית יעקב "החורבה"

בשנת 1700, היגרה לירושלים קבוצה גדולה של אשכנזים מפולין, בהנהגת רבי יהודה חסיד. כדי לבנות בית כנסת וחצר למגוריהם נאלצו היהודים ללוות כספים מערביי המקום. 20 שנה מאוחר יותר פקעה סבלנות המלווים והם פלשו לחצר האשכנזים, העלו באש את בית הכנסת ובני הקהילה נמלטו מהעיר ולא שבו לירושלים במשך 90 שנה. מאז נקראה החצר "חורבת רבי יהודה החסיד".

בשנת 1816 הגיעה קבוצת יהודים נוספת והתיישבה בצפת. בכדי שיוכלו להתיישב גם בירושלים, גייסו היהודים כספים ושילמו את חובות העבר של הקהילה. השר משה מונטיפיורי השיג רישיון לבניה מחודשת של בית הכנסת והכסף נתרם ע"י הברון,יעקוב רוטשילד. מכאן שמו- "בית-יעקוב".

בתקופת המנדט, דעכה הקהילה האשכנזית בתוך העיר העתיקה, בעקבות המעבר לשכונות החדשות מחוץ לחומות. בית הכנסת "החורבה" והחצר איבדו מחשיבותן, ונוצר קושי לגייס מניין ברוב ימות השבוע. גם הבניין שלא תוחזק הלך והידרדר. בשל חשיבותו הסמלית של המקום נערכו בו מפעם לפעם טקסים חשובים, כגון הכתרת הרב הראשי האשכנזי או טקס כניסתו לתפקיד של הנציב הבריטי הראשון "הרברט סמואל". החשש מפני השימוש בו לצרכים חילונים הוביל את פרנסיו להוציא קובץ תקנות שאסרו שינויים הנוגדים את חוקי ההלכה.

בשנת 1947 פוצצו הירדנים את בית הכנסת ועד שנת 1967 היה לחורבה מוזנחת. בשנת 1967 שוחזרה אחת הקשתות העתיקות כדי להוות עדות היסטורית לתפארתו הקדומה. ממשלת ישראל החליטה לשקם ולשחזר את בית הכנסת, כחלק משיקום הרובע היהודי ובשנת 2010 נחנך בית הכנסת המשוחזר והפך מאז לבית כנסת פעיל ולאחת האטרקציות התיירותיות הבולטות במקום.

כיכר בתי מחסה

מתחם הדירות "בתי מחסה" נבנה בין השנים 1860-1890 מתוך כוונה לתת מענה למצוקת הדיור של תושבי ירושלים היהודים באותה עת. באותם ימים התיישבו יהודים רבים ברובע היהודי, אך רק מעטים מהם היו בעלי קרקעות ודירות. מחירי השכירות המאמירים אצל המוסלמים גרמו לכך שמשפחות יהודיות רבות נותרו ללא קורת גג. ארגון יהודי מהולנד ומגרמניה, שנקרא "כולל הועד", רכש בשנת 1857 שטח לא מיושב בשולי הרובע היהודי להקמת דירות נאות ליהודים. המימון להקמת המבנה הושג על ידי תרומות של יהודים מכל העולם, כולל תרומה נדיבה של הברון רוטשילד. משפחות עניות התגוררו במתחם בחינם, או תמורת שכר דירה נמוך במיוחד וברמת חיים גבוהה לתקופה של שלוש שנים. זה איפשר להם פסק זמן ליצירת יציבות כלכלית ומעבר לדירה משלהם. מתחם הדירות מבטא את הערך היהודי "כל ישראל ערבים זה לזה" ומדגיש את אחדות העם היהודי בארץ ובגולה.

ישיבת בית אל

בשנת 1737 נוסדה "ישיבת המקובלים בית אל" ע"י החסיד רבי גדליה חיון שעלה מטורקיה. היא נקראה תחילה "מדרש חסידים". המפורסם שבחכמיה היה הרש"ש - הרב שלום שרעבי שעמד בראש הישיבה אחרי גדליה. הישיבה נוסדה מראשיתה כמקום ללימוד תורת הסוד, למובחרים שבאנשי ירושלים, ובמהרה נודע שמה בקהילות יהודיות בכל רחבי העולם.

לאחר מלחמת ששת הימים, נפתח מחדש סניף עצמאי של הישיבה בעיר העתיקה על ידי הרב מאיר יהודה גץ. תלמידי ישיבת המקובלים בית-אל חותמים על 'כתב ההתקשרות' עם הישיבה, בזו הלשון:
"...ברצות ה‘ בתשובת השבים, רוח לבשה אותנו צעירי הצאן להיותנו כאיש אחד – חברים לשם יחוד קדוש ברוך הוא לעשות נחת רוח ליוצרנו – ועל זה נכרות ברית בינותינו...נהיה כולנו אהודים זה לזה אהבה רבה, אהבת נפש ואהבת גוף...שאם חלילה וחס יהיה איזה צער לאחד ממנו לסייעו כולנו יחד...עוד נתחייבנו שכל תקנה וסייג ומנהג שיסכימו רוב החברים לעשות, שכולם וכל אחד ואחד לבדו, יתנהג ויעשה הדבר ההוא...ואם יחטא איש לאיש ימחול לו מיד בכל לב ובכל נפש."

גלעד לזכר חללי מלחמת העצמאות

הגלעד מספר על אחד מהקרבות הקשים ביותר במלחמת העצמאות שנערך ברובע היהודי. זהו סיפור גבורה, רעות ושליחות של לוחמים אשר לחמו שלושה עשר ימים ברציפות על הגנת המקום החשוב ביותר לעם היהודי - הכותל המערבי. הלוחמים היו בעיקר ילדים וצעירים מהרובע ומעט מתוכם היו חברי מחתרות. בזמן הקרבות לא ניתן היה להוציא פצועים מחוץ לרובע ולכן הוחלט על קבורה זמנית בתוך הרובע. כך נקברו 48 חללים בחצר קטנה - הגלעד.

מוזיאון "חצר הישוב הישן"

המוזיאון, ששוכן בבית עתיק בן 550 שנה, מאפשר הצצה על הווי החיים של אנשי הישוב הישן בירושלים. מוצגים כאן מגוון תצוגות קבע לצד תערוכות מתחלפות המלמדות על חיי היהודים בירושלים מהתקופה העות'מאנית ועד לנפילת הרובע בתש"ח. מהמוצגים ניתן ללמוד על נישואין ולידה, על שמחות ועצב, התמודדות יומיומית עם קשיי החיים, הסתפקות במועט ואמונה יוקדת ותמימה בבורא עולם.

הכותל המערבי

רקע

הכותל המערבי הינו אחד מארבעת קירות התמך עצומי המימדים שנועדו לתמוך את רחבת הר הבית. הכתלים והרחבה נבנו במאה הראשונה לספירה ביוזמתו של הורדוס (מצביא רומאי ששלט באזור ירושלים). הורדוס ביקש להרחיב ולפאר את בית המקדש השני, שנבנה ע"י עזרא ונחמיה (שני מנהיגים יהודיים) בימי שיבת ציון, לאחר גלות של 70 השנים בבל.

הכותל המערבי הינו השריד האותנטי המרכזי שנותר לאחר חורבן הבית השני. גובהו המקורי של הקיר היה כ-30 מטרים ואורכו כחצי קילומטר. רחבת הר הבית והכותל בנויים על הר המוריה, שנחשב למקום הקדוש ביותר לעם היהודי. כאן, ע"פ המסורת, נברא העולם, וכאן התרחשה עקדת יצחק. כאן בנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון לפני 3000 שנים וכאן בנו שבי ציון את בית המקדש השני.

במרכז הרחבה ניצבת "אבן השתייה", אשר ממנה, על פי האמונה היהודית, נברא העולם. במקום זה הונח ארון הקודש שלצידו יכלו העולים לרגל להתייחד עם ה' באמצעות תפילה והקרבת קורבן.

לאחר חורבן הבית נותר ההר שומם. עם כיבוש האזור ע"י המוסלמים נבנו על ההר המבנים המפוארים הנראים עד היום, כיפת הסלע ומסגד אל עקצה – מסגד שנחשב לשלישי בחשיבותו בדת האסאלם.

במשך אלפי שנים היווה מקום זה נקודה לעלייה לרגל ומקור לכיסופים. וכמו בכל אתר קדוש, מדי פעם צצות במקום מחלוקות, סביב נושאים מגוונים.

אתרים באזור הכותל המערבי

אל-חארם א-שריף (רחבת הר הבית)

מתחם זה הוא השלישי בקדושתו לאסלאם (אחרי הכעבה במכה ומסגד הנביא באל מדינה). על פי האמונה המוסלמית, מסע לילי שעשה הנביא מוחמד, בליווי המלאך גבריאל, כשהוא רכוב על גבי בהמה פלאית בשם אל-בוראק (יצור בעל גוף של סוס, פנים של אישה וזנב של טווס), הסתיים בנקודה שבה נמצא מסגד אל אקצה. זוהי הנקודה הרחוקה ביותר אליה הגיע מוחמד במסעו ולכן נקראת בשם זה - אל אקצה מלשון הקצה.

זאת ועוד, על פי האמונה המוסלמית בנקודה זו עלה מוחמד לשמים וחזר ארצה עם הפרקים הראשונים של הקוראן ועם הציווי להתפלל חמש פעמים ביום. משם המשיך מוחמד לאזור בו נמצאת היום כיפת הזהב.

רחבת התפילה

הכותל המערבי החל לשמש כמקום תפילה ליהודים במאה ה-16, בהיותו סמל לגעגועים ולכיסופים לבית המקדש. באותם ימים הייתה תחת הקיר העצום, סמטה צרה אשר בה התגודדו המתפללים.

בשנים שבהן הייתה ירושלים עיר חצויה (1948-1967) נאסרה הגישה אל הכותל ויהודים רבים היו מגיעים לקבר דוד בהר ציון ומשם צופים לעבר העיר העתיקה שבמרכזה הכותל, כשבליבם תקווה שיום אחד יזכו להתפלל תחתיו. לאחר מלחמת ששת הימים הוכשרה רחבת הכותל ומאז היא משמשת לתפילה, טקסים ועצרות.

הכותל המערבי והרחבה הפכו לאבן שואבת לבני העם היהודי, ונוהרים אליהם מדי שנה מאות אלפי אנשים- דתיים, חילוניים וכן תיירים שאינם יהודים. ברחבת הכותל וסביבותיה ניתן למצוא אנשים מכלל קצוות הקשת החברתית.

גשר של פשרה - שער המוגרבים

שער המוגרבים הוא השער שנמצא בצדו הדרומי של הכותל המערבי. כיום זהו השער היחידי משערי הר הבית שדרכו נכנסים תיירים לא מוסלמים.

השער קרוי על שם שכונת המוגרבים שנהרסה לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת העבודות להרחבת הכותל המערבי. אל השער הובילה סוללת עפר שכונתה "מעלה המוגרבים". היא נבנתה על גבי הבית היחיד שנשאר מאותה שכונה כיוון שהיה רשום כאתר קדוש.

בחורף 2004 התמוטטה חלק מהסוללה לעבר רחבת התפילה בכותל והוחלט לפרקה.

ב-2005 נהגתה תוכנית ע"י ממשלת ישראל ו"הקרן למורשת הכותל" לשיקום השביל ע"י בניית גשר מונומנטאלי במקומו. לאחר שנתיים, החלו עבודות ארכיאולוגיות שהיו הכרחיות לפני בניית הגשר. פעולות אלה עוררו מחאה קשה והוצתו מהומות של מוסלמים פלשתינים.

ב-2011 הוצא צו לעצירה מיידית של בניית הגשר. ראש הממשלה בנימין נתניהו שחשש מהחרפת המהומות הורה להפסיק את בניית הגשר ובמקום זאת לבצע עבודות חיזוק בלבד. כך נפתח מחדש השביל למעבר.

קשת רבינסון

במתחם הגן הארכיאולוגי של ירושלים (בהמשך לחלק הדרומי של רחבת התפילה בכותל המערבי) ניתן להבחין במקבץ אבנים הבולטות מתוך הקיר. מקבץ זה, הוא שריד לקשת ענק מתקופת בית שני. בנקודה זו הייתה מערכת קשתות ועליהן מדרגות שהובילו ממפלס הרחוב לרחבת הר הבית. שריד זה זוהה ע"י החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון ועל שמו נקרא.

גלריות צילומים שעשויות לענייך אותך


מילות מפתח

עיר-עתיקה | הר-הבית | שער-המוגרבים | שער-יפו | מגדל-דוד | מצודת-דוד | בית-כנסת-החורבה | הרובע ההרודיאני | כיכר-בתי-מחסה | ישיבת-בית-אל | מוזיאון-חצר-היישוב-הישן | הכותל-המערבי | קשת-רבינסון

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.