דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 2 מדרגים

האם נעשינו אלימים יותר?

אנשים
אנשים
זהר שחר
אנשים
אנשים
זהר שחר
חדשות
חדשות
זהר שחר
חדשות
חדשות
זהר שחר
חדשות
חדשות
זהר שחר
חדשות
אנשים
אנשים
זהר שחר
עוז אלמוג

נוצר ב-5/3/2012

אבולוציה דמוקרטית

נושא האלימות עולה אצלנו על סדר היום הציבורי ולא בפעם הראשונה. הוא טורד מנוחה משום שהתקשורת מרבה לסקר ולהבליט אירועים אלימים, כחלק מהמגמה הכללית להבליט את השלילה על פני החיוב. הרע מושך יותר תשומת לב מהטוב ולכן מקבל דגש תקשורתי. מקרי הקצה, שאותם מעצימה התקשורת, מתקבעים בזיכרון וצובעים את תודעתנו בחרדות מפני האסון שבפתח. ובחברה קטנה, סגורה, פטפטנית ורוויית טרגדיות, כמו החברה הישראלית, הנטייה הפסיכולוגית האוניברסאלית להוציא דברים מפרופורציות מקבלת חיזוק.

אבל יש גם שיקולים יותר ענייניים לדיון הפומבי באלימות. הדמוקרטיה הישראלית עוברת תהליך אבולוציוני ומחזקת את הפיקוח הפנימי על מוקדי חיכוך. המלחמה האזרחית באלימות היא חלק מהמלחמה בעוני, באפליה, בגזענות ובאי שוויון. אין זה מקרה שהמושג "אלימות מילולית", שנעדר בעבר מלקסיקון העברית המדוברת, הפך בשנים האחרונות למילת מפתח בשיח הציבורי המרסן והמתריע.

קשה למדוד אלימות

אפשר כמובן לטעון שנושא האלימות מעסיק אותנו כי פשוט נעשינו אלימים יותר. האומנם? כלל לא בטוח שההכללה אכן במקומה. בכל חברה, ובעיקר בחברה המודרנית, מתקיימות במקביל תופעות סותרות. סביר שהאלימות גברה במקומות מסוימים ופחתה באחרים. למעשה, לעתים הקטנת האש במקום אחד מבעירה אותה במקום אחר. כך, למשל, שחרור הנשים מכבלי בעליהם והמעבר שלהן לעצמאות כלכלית, הביאו לעליה באלימות כלפיהן, בעיקר במגזרים המסורתיים.

קשה להשיב בחיוב לשאלה "האם האלימות גדלה" בעיקר משום שאין לנו קנה מידה ובמקרים רבים אף לא נתונים השוואתיים. גם כאשר ניתן כבר למדוד, אנחנו לא ממהרים לעשות כן - כחלק ממגמת השטחיות והקיטש הפוקדת אותנו - ומעדיפים לשלוף אמירות החלטיות וצבעוניות שאין להן בסיס עובדתי. הנה כי כן, כדי לבדוק אם האלימות בכדורגל הישראלי אכן גדלה נדרש לספור אירועים על פני תקופה ארוכה (לפחות עשר שנים). כמי שמבקר בקביעות במגרשים, התחושה שלי שהממצאים ממחקר מדעי כזה יוכיחו שהאלימות במגרשים דווקא פחתה - בין השאר בשל חוסר העניין בליגה, ירידה בביקוש לכרטיסים, עליה כללית בהשכלת האוכלוסייה ושיפור האצטדיונים. להערכתי, מה שקרה לאחרונה בכדורגל הישראלי הוא בעיקר תולדה של צירוף מקרים עגום. אינני מפחית חלילה מחומרת האירועים, אבל נזהר מלהסיק מהם לגבי המגמה הכללית.

למען האמת, קשה מאד למדוד אלימות, ממכלול סיבות. סיבה אחת היא הקושי להגדיר את התופעה. כל תופעה תרבותית, ובכלל זה נורמות בתחום התוקפנות בין בני אדם, מותנית בזמן ובמקום. בעבר דו-קרב אלים בין אבירים על ליבה של אישה נחשב לגיטימי. היום אפילו קרבות שוורים נאסרו בשם ההומאניות. בעבר עונש מוות נחשב ללגיטימי ואילו היום רבים רואים בו ביטוי לברבריות פרימיטיבית.

ישראל היא חברה ישירה ופתוחה והדבר מקשה עוד יותר על תיחום של התנהגות נורמטיבית. כתבים זרים השוהים כאן, מתחלחלים מהשיח הישראלי הישיר, עד כדי בוטות, ומשפת הגוף האסרטיבית, שנתפסת אצלם כאלימה. אצלנו ישירות מתפרשת כביטוי לכנות, חירות וקירבה אנושית. אנשים אפילו מומרצים לנעוץ זה בזה מבטים - דפוס שבארה"ב נתפס כפלישה בוטה לרשות היחיד.

באופן כללי, היום, יותר מאי פעם, קיים גבול דק בין "האלים הלגיטימי" ל"אלים הבלתי לגיטימי". הכדורגל, למשל, שמייצר הרבה כותרות סביב אלימות, צועד בתחום האפור. האגרסיביות המוטבעת בו, כמו ברוב ענפי הספורט התחרותי, היא חלק בלתי נפרד מהמשחק ומהנאת הצופים. יש שיאמרו ששחקני הפועל רמת גן ובני לוד, שהתקוטטו אחרי שריקת הסיום, "בסך הכל" עברו מבעיטות בכדור לבעיטות ברגליים ובגוף.... הרי אפילו ההבדל בין כרטיס צהוב לכרטיס אדום שנוי במחלוקת.

חברה סוציומטית

אז נעשינו או לא נעשינו יותר אלימים? לדעתי שורש הבעיה אינו האלימות דווקא. האלימות היא קצה סקלה של התנהגות אנטי-חברתית. הדיון בה מחמיץ את העיקר ובעצם גם מסיט מהבעיה העיקרית של ישראל, לאמור: תהליך ההתבהמות והוולגריזציה. הבעיה השורשית היא שנעשינו חברה סוציומטית של "אני ואפסי עוד". מדוע זה קרה? אמנה בקיצור מספר סיבות:

התקשורת הישראלית נעשתה בוטה והיא לא רק מגלה סובלנות כלפי גילויי וולגריות אלא גם מאדירה אותם לצרכי רייטינג. תוקפנות גלויה וחבויה הפכה לשגרה בתוכניות הפולמוס, הריאליטי והשעשועונים למיניהם, והיא מהווה תבלין נפוץ גם בפרסומות ואפילו בתוכניות הילדים.

גם למהפכת המידע השפעה על התפשטות נגע הסוציומטיות. מי שנחשף מדי יום לאסונות בארץ ובעולם, מפתח מנגנוני הגנה, כלומר נעשה עם הזמן אדיש ושווה נפש לעוול וסבל. יתרה מזאת, החברה המודרנית מאמנת את אזרחיה להחליף רגשות במהירות כפתור. יושבים על הכורסה, רואים זוועה, "עוברים לפרסומות" ואחר כך לגירוי הבא. קצת בוכים, קצת צוחקים, קצת כועסים, קצת מזדהים. כך הופכים הרגשות "לפיצוחים" וניגוב הדמעות נעשה שקול לניגוב חומוס.

זאת ועוד, בעולם רווי תקשורת, ההבדל בין דמיון למציאות מתחיל להיטשטש. האלימות המבוימת מתערבבת עם האלימות האמיתית והכול הופך לדרמה אחת, מתמשכת ודביקה. כשהחיים הם לא יותר מתיאטרון, האנשים נהפכים לקהל סביל, שמביט בעיקר קדימה ולא לצדדים.

גם המאבק הביטחוני המתמשך גובה מאיתנו מחיר התנהגותי. הטרור מאלץ אותנו לשלוח צעירים למשימות בטחון לא קלות, הכרוכות בהפעלת יד חזקה. גם כאשר האלימות הצבאית מבוקרת ומוצדקת מההיבט המוסרי (מניעת הרג והצלת חיים), היא מותירה חותם ארוך-טווח של השפעות מצטברות, ולפעמים גם מתועלת להתנהגות אגרסיבית בחיי היום יום.

אם התקשורת והלחץ הביטחוני מקהים את הרגשות, החינוך, או יותר נכון העדר החינוך, מולידים דור המתקשה להבחין בין טוב ורע. כשהמשפחה, בתי הספר, השירות צבאי, האקדמיה והמשפט קורסים - התוצאה היא קריסה מוסרית. ישראל מעולם לא היתה חברה מנומסת, אבל היום אפילו המילה נימוס נעלמה מהלקסיקון.

הדמוקרטיה המערבית מנסה לעדן תוקפנות ולהגדיל את רמת הקשב ההדדי ואת הנכונות לסלוח על חולשות אנוש, אבל בלי מישים "מרוב הומאניות ורגישות" אנחנו מאבדים את היכולת ואת הרצון לבקר את הרשעים ולהענישם. כאשר נמנעים מלבקר ולהעניש כראוי, קשה גם לחנך דור עם רסנים מוסריים ורגישויות אלטרואיסטיות.

אבל מעל לכל מה שמניתי לעיל מתנשא גורם אחד חשוב, המשפיע יותר מכול על "הסוציומטיזציה" של החברה הישראלית. קוראים לו "קפיטליזם חזירי". נכון שתרבות היזמות והשוק החופשי העתירה עלינו שפע רב ורווחה, אבל היא נושאת עימה גם מפגעים סביבתיים של תחרות אגרסיבית, חמדנות, רדיפת בצע, רמאות, צביעות, רכושנות, קנאה, פערים חברתיים, חומרנות ואגוצנטריות. בחברה סוציומטית האלימות היא רק האדים שפורצים מתוך הסיר הרותח. אם נטפל מהשורש ביחסים שבין אדם לחברו, לא נזדקק ל"טקסי געוואלד" מתפלצים ועקרים על אלימות גוברת.
 

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.