דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

צילום על רגל אחת - ראיון עם זהר שחר

זהר שחר
זהר שחר
זהר שחר
זהר שחר
זהר שחר
זהר שחר
עוז אלמוג

נוצר ב-4/8/2012

עוז: כיצד אתה תופש את המושג "צילום עיתונות" או "צילום עיתונאי"?

זהר: צלם עיתונות הוא קודם כל עיתונאי ורק אחר כך צלם. תפקידו לשרת את זכות הציבור לדעת. אני רואה עצמי כחייל בשירות הדמוקרטיה ולכן מחויב לשקף באמצעות צילומי את המציאות, כלומר להביא לקוראים את ההתרחשויות כהווייתן.
עוז: אבל אינך לבד בשטח. יש איתך כתב מטעם העיתון.

זהר: נכון, בדרך כלל אני פועל בצוות ונוצרת אינטראקציה והשלמה מקצועית בין כתב-השטח לביני. אני צלם "ידיעות אחרונות" בצוותים המופקדים על אזור הצפון, כלומר מחדרה ועד גדר המערכת. את האזור הזה מכסים ארבעה כתבים. אני נהנה לעבוד עם כולם, כי כל אחד מהם מיוחד באופיו ובדרכו. עם זאת, בעקבות סיקור אסון הכרמל, שהיה בשבילי טבילת אש תרתי משמע, נוצר קשר מיוחד עם אחד מהם - איתן גליקמן. לשנינו יש תחושה שיצאנו משם כמו ממלחמה. האירוע צרב בנו חותם בל ימחה - מעין אחוות לוחמים. איתן פתוח וגמיש, לא כפייתי, ובתנאי סיכון וקושי כה קיצוניים שעברנו, התכונות הללו התלבטו.

עוז: אבל בסופו של דבר, האם מבחינת העיתון הכתבה המילולית לא יותר חשובה מהצילום? הרי הצילום בעצם מלווה את הטקסט. האם אפשר לדמות אותך לנווט היושב מאחורי הטייס?

זהר: לא בדיוק. אני לא רואה עצמי כמספר שניים. אנחנו צוות של שני עיתונאים המשלימים זה את זה. היום, בעולם רווי דימויים חזותיים, לא ברור תמיד מה יותר חשוב - המלל או התמונה. לפעמים הסקופ הטמון בתמונה חזק וחשוב יותר מהסקופ הטמון במלים. אגב, קורה שאני נשלח לשטח לבד, ואז אני מתפקד ככתב וצלם בעת ובעונה אחת. עם זאת, חייבים להדגיש קיים עקרון ברזל בעיתונים הגדולים, שאין דבר כזה "צילם וכתב". אנחנו עושים עבודת צוות. בדיוק כשם שאיתן הכתב, סייע לי לסחוב את הציוד במעלה ההר, בזמן השריפה בכרמל, ולא היה חתום על התמונות שלי, כך אני לא חתום על העזרה שלי לכתבים. הקורא צריך להבין שבעבודת חדשות המאמץ הוא משותף.
התמונות שלי הם בעצם כתבה בויז'ואל. כך או אחרת, בכל פעם שאני שולח את התמונה למערכת אני מחויב ללוות אותה בטקסט הסבר הכולל מספר שורות. יש כאן פק"ל (קוד) משלוח מחייב: שם התמונה, התאריך, מספר התמונה, המדור בעיתון שאליה היא מיועדת, וכמובן ההסבר הקצר. אני כותב את ההסברים באמצעות תוכנת Photo Station, שמשרתת את כל הצלמים במערכת שלנו.

עוז: האם הזכויות על הצילומים הן שלך? אני שואל זאת, משום שכאשר עבדתי בארכיון ידיעות אחרונות בתל אביב - שהוא אגב, ארכיון פנטסטי, ממש אוצר בלום לסוציולוגים והיסטוריונים – נוכחתי שאי אפשר לקבל תמונות ממערכת העיתון ללא הרשאת הצלם. זה קצת ביאס אותי.

זהר: נושא הזכויות מורכב ולא סגור הרמטית. מצד אחד התמונות שייכות למערכת העיתון ונאסר על הצלם להעביר תמונה לעיתונים אחרים. מצד שני, אני למעשה פרילנסר. הסטטוס הזה מסבך עוד יותר את הסטטוס של התמונה מבחינת הזכויות. קיימת הסכמה לא כתובה ביני לבין "ידיעות אחרונות" שהם אינם מעבירים את התמונות שלי לגופים מחוץ לעיתון ללא הסכמתי. באותה מידה, אם ברצוני להעביר את התמונות לגורמים מחוץ לעיתון אני מחויב מבחינה אתית לבקש את הסכמתם. אם צילום שלי יימכר לגורם כלשהו, מקובל שהכסף יעבור אלי. בסה"כ הם ישמחו בהצלחתי, ובלבד שהצילום אינו מועבר לגורמים המתחרים בעיתון. עבור שימושים בתמונות למטרות שאינן רווח (מדעיים, אמנותיים וכדומה), כמו זה שאתם עושים "באנשים ישראל", אין כלל צורך באישור המערכת.

עוז: תאר לי את סדר היום שלך.

זהר: אני זמין עשרים וארבע שעות ביממה למשימות של ההפקה. הטלפון שלי תמיד פתוח. הוזעקתי גם 03:00 בלילה, אם כי אזעקות בשעות כאלה לא שכיחות. המשימות מגיעות דרך השלוחה בחיפה. ראש הדסק מחליט לאיזה צלם להעביר את המשימה ו"לפקודה תמיד אנחנו". יש ארבעה צלמים בצפון. כולם עובדים במסגרת חוזה ואני הזקן היחיד המועסק כפרילנסר. יש לזה יתרונות וחסרונות. תנאי העבודה שלי סבירים בהחלט, וכללית מקבילים לתנאיהם של הצלמים הוותיקים. התשלום הוא על פי שעות. יש החזר הוצאות נסיעה שהוא מרכיב חשוב בשל הקילומטראז' הגדול מאוד שאני עושה. המשפחה התרגלה לשגרה הזאת, והיא תומכת וגאה בעבודתי המיוחדת.

עוז: בהיותך עצמאי אתה מפסיד את רשת הביטחון של הפנסיה ועוד כמה הטבות חשובות.

זהר: הבט, אני הגעתי למקצוע הזה בגיל מתקדם, אחרי שעשיתי הסבה מקצועית. לא הפנסיה חשובה לי כמו הדימוי המקצועי, האתגר והסיפוק. מרגע שהפכתי ל"צלם של ידיעות אחרונות" הגשמתי חלום. קיבלתי חותמת מקצועית וזה חשוב לי יותר מכל. יש כאן עוד משהו: העבודה עם "ידיעות אחרונות" עושה את העולם היומיומי שלי לדינמי ומעניין. אין רגע דל. החיים כל כך מגוונים, כל כך אינטנסיביים. אני חווה ורואה דברים שלעולם לא הייתי חווה ורואה אלמלא הייתי צלם. אני בחזית. ושים לב לדבר לא פחות חשוב: את הצילומים שלי רואים מאות אלפי קוראים אם לא מיליונים. זה סיפוק אדיר, פריווילגיה והזדמנות נדירה להשפיע ולהתבטא. אלה מבחינתי התגמולים החשובים באמת.

עוז: רואים שאתה קיבוצניק. אבל יש כאן אולי עוד משהו. אתה ואני שייכים לדור שהמשמעות הקיומית שלו נגזרת קודם כל מהעבודה. העניין, הגאווה המקצועית, האתגר האידיאולוגי – כל אלה חשובים יותר מהשכר. אני מעורב עכשיו במחקר על הדור הצעיר, דור ה-Y. סקרים מצביעים על כך שעבור רוב הצעירים היום השיקול המרכזי הוא הכסף. אמירה כמו זה שלך נעשית יותר ויותר נדירה במקומותינו. זה עצוב לי. לא שאני מזלזל חלילה בשכר, אבל קצת מדכא שהשיקול החומרני נעשה חזות הכל.

זהר: צריך להיזהר לא לעשות הכללות מרחיקות לכת. אני מכיר גם צעירים שרואים בצילום משמעות קיומית. אבל כנראה שאתה צודק בראייה רחבה. הזמנים משתנים. גם הקיבוץ הוא כבר לא אותו קיבוץ. לטוב וגם לרע. הבט, אחד היתרונות האולטימטיביים של רעיון הקיבוץ היה הניתוק בין כושר ההתפרנסות לבין קריירה וקידום אישי. יש האומרים שזה גם מה שהרג אותו. אולי שני הצדדים צודקים. כך או אחרת, אנשים שצבירת ההון היא אצלם חזות הכול הם מסכנים בעיני. אם נידמה להם שהעושר ישנה את חייהם הם חיים בטעות מרה. הבעיה כיום, שהמגמה החומרנית הזאת כל כך דומיננטית ומושרשת - בין היתר בהכוונת השלטונות - שאם אינך גאון פיננסי אתה לא יכול להתקיים בכבוד. אני המשכתי עם הקיבוץ. זה הוא שעזב אותי...

עוז: האם יש תחרות בין הצלמים במערכת?

זהר: אצלי זה לא קיים. אישית גם לא נתקלתי בזה. אני לא אומר לעצמי, למה ההוא קיבל ואני לא. אני לא חי בתחושה שיש אפליה והעדפה לא עניינית. הבט, אולי אני שובר סטיגמות על התקשורת, אבל אני חייב לומר לך בכנות שאני עובד במקום הוגן. התפישה הרווחת בציבור, שזו "תשקורת" ממש לא נכונה. דווקא הרמה האתית של המערכת גבוהה, אולי אף גבוהה מזו שלי. אני לעתים מושך ליתר חודרנות ודווקא הם אלה שעוצרים ואומרים "עד כאן". גם הרמה האתית של הכתבים, לפחות אלה שעובדים איתי, גבוהה וזה הפתיע אותי לטובה. מעניין שלא יוצא לי לעבוד בצוותא עם הצלמים שלנו, אלה רק עם צלמים של גורמי תקשורת שכנים. אפשר להניח שזה מפני שלרוב האירועים שולחים רק צלם אחד משלנו. אבל מהיכרותי גם את אנשי התקשורת האחרים אני יכול לומר לך שהרמה האתית והמוסרית של רובם הרבה יותר גבוהה מהדעה עליהם בציבור. יש כמובן יוצאים מן הכלל, וההתנהלות שלהם משחירה את כולנו.

עוז: אולי יש כאן את הרוח החיפאית, היותר שפויה.

זהר
: יתכן. אני לא יודע מה קורה בתל אביב. שמעתי גם דברים מטרידים, אבל זה בגדר שמועות בלבד.

עוז
: נתקלת בתמונה שעשתה עוול לאירוע, לבני אדם? לא קרה שאמרת לעצמך, למשל, הזווית הזאת פולשנית, פוגענית?

זהר
: זכורה לי תמונה של עמית מגל, שצילם את השופט טירקל, מי שעמד בראש הוועדה לבדיקת פרשיית המשט מעזה. זו היתה תמונה שנועדה להדגיש את החזות הגריאטרית של חברי הוועדה ובעיקר של העומד בראשה. היא נועדה ככל הנראה להמחיש שמינו אנשים לא מתאימים כדי לכסות את התחת. מבחינה עיתונאית זה היה מוצדק, מבחינה אתית זה אולי נתון בספק. הבעיה האתית פה, שאני ניתקל בה לעיתים קרובות, שהמצולם אינו מודע למסר שהוא מעביר כי הוא לא מבין בתקשורת. האם עלי לבוא וליידע אותו לגבי ההשלכות האפשריות של הצילום המסוים שלו? לא בטוח. הרי יתכן שגם אני טועה בפרשנות שלי. למעלה מזה, יש כאן התערבות בהכוונת המסר. במקרה שהזכרתי, חרף הביקורת אני אישית סבור שהצילום הזה היה מוצדק וטוב שפורסם.

עוז
: תראה את הצילום הזה שקיבלתי מחבר חרדי. אין לי מושג מה מקורו ואם הוא אותנטי (אני רוצה להדגיש שאם מישהו מהקוראים שלנו יוכיח לי שזה צילום מפוברק, גנוב, או משהו אחר, אסיר אותו באופן מיידי. אני משתמש בו כאן רק לצורך שאלה תיאורטית. על כל פנים מה דעתך עליו?

זהר
: מה שאתה רואה בצילום הזה, זה לא רק את הצלמת הספציפית הזאת, אלה תופעה רחבה בהרבה: קבוצה שלמה של צלמים המכנים את עצמם "צלמי רחוב". הם דוגלים בתפיסה מאוד נוקשה בז'אנר הזה, ושניתן לתמצת אותה במשפט "אם אתה יכול להתקרב, תתקרב יותר". הם פוסלים לחלוטין, כמעט באובססיביות דתית, שימוש בעדשות טלסקופ, וטוענים שעליהם לחוש ולתקשר עם האובייקט המצולם כדי שהתמונה תצא הכי טבעית ואמיתית מתוך השדה. לטעמי מה שמתקבל זה ההיפך הגמור ממה שהם מתכוונים. המצולמים בוהים במצלמה, מצחקקים, מתקשרים עם הצלם. ברוב המקרים, לא כולם, זה יוצא רע מאד. הם מאבדים את האותנטיות שהיא הבסיס לצילום שטח.
לכן הם משתמשים רק בעדשות בינוניות או רחבות, ומצלמים אנשים מטווח אפס, תוך שהם מדביקים להם את המצלמה לפנים. זאת, למרות המבוכה וכל מה שכרוך בכך. הם טוענים שאם אינך מסוגל לעשות את המלאכה הזאת, מוטב שתהיה צלם פרחים וציפורים.

עוז
: אבל בעיני זה לא אתי וגם מאד אלים. התמונה הזאת זעזעה אותי. בעיני חברי החרדי היא נתפסה כסמל לגישה הפטרונית, המתנשאת וחסרת הרגישות של הציבור החילוני כלפי החרדים.

זהר
: אני מתייחס קודם כל להיבט המקצועי. זו הפרעה והתערבות במרקם הסביבתי. הרי המצולם מגיב למצלמה, לצלם ולצילום, ולא עוסק בהתנהלותו הטבעית. מבחינתי רק זה פוסל מראש כל צילום רחוב, גם אם הוא יוצא נפלא. כפי שאמרתי לך קודם, אני נמנע ככל יכולתי מלייצר חדשות, אלא מתעד את החיים והמציאות דרך העין שלי. בוחר.
לעומת זאת, לא הייתי פוסל מניפולציות מסוימות, כמו להמתין ליד שלט פורנוגראפי עם בחורה מעורטלת עד שיעבור איזה חסיד ליד, ולתפוס את שניהם. זה בסדר, אם המצלמה לא נכנסת למציאות, ומשנה את האינטראקציה. בצילום עיתונאי בהרבה מקרים נוכחות המצלמה בלתי נמנעת. היא חלק מההתרחשות ככורח המציאות, לא אידיאולוגיה, כפי שקורה עם הקבוצה הגדולה מאוד הזאת של צלמי רחוב. אני נחשב לחריג בעיניהם, והיו לי גם וויכוחים מרים אתם בנושא ברשת...

עוז
: שים לב, שעד כה נמנעת מלהגיב על ההיבט המוסרי. אתה מתמקד בהיבט המקצועי וזה לכשעצמו תשובה, ובעיני תשובה מאד לא מחמיאה לך. גם טמינת המלכודת לחסיד מאד מקוממת אותי. מעניין אם היית מוכן שמישהו יטמון מלכודת צילומית לבתך ויצלם אותה בתנוחה משפילה. הצלם יגיד, שזו תנוחה סמלית שבאה להציג רעיון. אז אתה תקבל את זה? בעיני זה איבוד הרגישות ההומנית. וקרה לך מה שקורה לרבים: בזמן אמת המוסר נוטה להתגמש.

זהר
: נדמה לי שאתה קצת נסחף. גם בעיני הסיטואציה הזאת אלימה. אין ספק. אני זקוק לסיבה מאוד טובה כדי להכריח מישהו להצטלם למרות רצונו...נניח אם דמיאניוק היה מסרב להצטלם, לא הייתי מתחשב בו...אבל ילד תמים? ממש לא. היא לא הייתה מעזה לצלם אותו לו אביו היה לידו. זאת פשוט פחדנות וניצול. וכאילו להוסיף חטא על פשע, היא הופכת את עצם התנגדותו לצילום שלה לנושא התמונה. זה כבר לא הוגן. ואני כבר לא מדבר על האיסור החוקי לפרסם צילומי ילדים ללא רשות הוריהם...ברוב המקרים, כשמבקשים ממני לא להצטלם, כמו פה, אני נענה להם.
אגב, זה לא סותר את העובדה שלדעתי מותר לצלם אדם ללא מודעתו לצילום. אני לא אמור לבקש רשות לצלם...אבל זה לא המצב פה כאמור.

עוז
: לא מסכים איתך. יש מקרים שבהם לא רק רצוי, אלא חובה לבקש את רשותו של האדם לצילום. למשל, בסיטואציות אינטימיות שיכולות לפגוע בו. למשל, הלוויה. אבל אני מסכים שקו הגבול מאד לא ברור.

זהר
: אין ספק שיש תמונות שאסור לפרסם. יש לכולנו קווים אדומים שאותם לא חוצים. אתן לך דוגמא שמלווה אותי עד היום. הסתובבתי בכרמל הבוער בעת האסון המחריד וצילמתי תמונה של אנשים שרופים. התמונה הזאת קלטה את הרגעים האחרונים של הנספים, רגעי המאמץ הנואש לשאוף אוויר, להיאחז בחיים לפני שהמוות השיג אותם. הם נשרפו במעין קבר אחים. זה הזכיר לי את התמונות המפורסמות של נפגעי הווזוב בפומפי. אותם אומללים שהאפר הגעשי קבר אותם. תמונת הצוערים השרופים בכרמל היתה עבורי מראה טראומטי. הוא פגע בי אישית ולא קל לי לסחוב את משא הכאב עד היום. לעולם לא אפרסם את התמונה הזאת, לא רק כי היא קשה מדי לעיכול, אלא משום שהיא תפגע אנושות בבני המשפחה. היה צלם שפרסם בזמנו תמונות כאלה, מתוך חמדנות, והוא נעצר בשל כך ובצדק. הוא הפר קוד אתי. לא בכדי הוא זכה לביקורת קשה מצד קולגות.

עוז
: אני מניח שלא מחקת את התמונה המזעזעת מהשריפה מהמאגר האישי שלך.

זהר
: נכון, עד כמה שזה מוזר היא עדיין במחשב שלי.

עוז
: מדוע?! זה קצת מורבידי, לא?

זהר
: כי היא שלי, כי הייתי שם והגשמתי את ייעודי כצלם עיתונות. להיות במקום ההתרחשות, בעת אסון בקנה מידה לאומי. במחשבה שניה, אולי בעתיד היא תתפרסם באמצעות תיקוני פוטושופ.

עוז
: אתה יודע שזו אינה התשובה. לא בשל הסיבה הזאת אתה שומר את התמונה.

זהר: אולי לא. תראה, זו תמונה שמצלמת מבחינה מטפורית ואולי גם פסיכולוגית גם את הצלם. זו גם מזכרת מהטראומה שעברתי בשדה הקרב ההוא. התמונה הזו השפיעה על תפישת החיים והמוות שלי. מעברים, קיומיות, סבל, מהות האדם.

עוז: אמור לי בבקשה, ברמה האישית כל זה שווה? הרי רובנו בורחים מאסונות, מנסים להדחיק ככל הניתן טראומות. ואילו אתה רץ אל לוע האש.

זהר
: אני מוכן לסכן את הבריאות שלי ואת החיים שלי בשביל הצילום. כי זה מספיק חשוב. אני אומר בלי בושה: אני אידיאליסט והאידיאליזם שלי אקטיבי. אני לא מתבייש לומר שאני פועל ומקריב קרבן בשם האידיאל הדמוקרטי. וכמובן יש כאן את האלמנט האמנותי. כי בשעה שאתה מצלם אירועים טראומטיים אתה חווה את הרגש האנושי בשיא עוצמתו. אתה פוגש באימה, בזוועה, בכאב ובשמחה, ואתה מתעד את זה מקרוב, מנציח רגעים היסטוריים והיסטריים. והכל דרך הפילטר האישי, הפרספקטיבה הפרטית שלך.

עוז
: אלה חיים על הקצה. אני לא הייתי שורד את זה. מעניין אותי מה עובר לך בראש בדרך אל היעד. בעיקר כאשר אתה יודע מראש שאתה עומד לראות משהו רע, נניח תאונת דרכים עם נפגעים.
זהר: לפני צילום אסון אתה נעשה מתוח. המוח לא מפסיק לעבוד, אבל בעיקר בתכנון. אתה מכוון מקצועית כמו טייס. מונחה מטרה. כמובן שעם הזמן אתה נעשה מחוסן יותר, או לפחות אתה רוצה להאמין שאתה מחוסן. יתכן שכבר נפגעתי ואני לא מכיר במציאות. אבל בינתיים, תודה לאל אני שורד.

עוז
: יתכן שבעקבות האסון הפרטי שלך - המחלה וכריתת הרגל - אתה פחות ירא את המוות.

זהר
: אני לא ירא את המוות פחות מלפני האירועים שעברתי. אגב, הם כוללים גם שני התקפי לב, נוסף לסרטן והקטיעה. הטראומה האישית שלי השפיעה ושינתה את כל חיי וגם את חיי משפחתי. אבל אני לא חי במודעות לנכות ולאירוע ההוא כל יום. בסדר, חיי השתנו, אבל אני לוקח את מה שניתן לי וממשיך הלאה בלי להביט לאחור. אל תגלה, אבל גם חזרתי לאחרונה לרכב על אופנוע כבד. החיים שלי כעת לא פחות ולא יותר טובים מקודם, הם פשוט שונים, גם בהיבט המקצועי. אני לא טוב או גרוע מאחרים בשל נכותי, והמגבלה הפיזית היא בעיה פרטית שלי, כמו כל חיסרון או מגרעת אחרים שיש לבני אדם. נכון שעלי להשקיע ולהלחם הרבה יותר מאחרים, וזה כולל גם התגברות על כאבים. אז מה?...ראיתי אצל "אנשים בריאים" חסרונות הרבה יותר טראגיים מקטיעת רגל. מה שנכון זה הנכות שלי מצטלמת טוב....

עוז
: הזכרת את האתיקה של המערכת. אני מניח שיש כאן יותר זהירות מאתיקה. הרי לא אותך יתבעו כצלם, אלא את ידיעות אחרונות והם חייבים להיזהר. עם יד על הלב, אין שם חריקות אתיות?

זהר
: שמע, לא בכל הדברים שאנחנו עושים אני מתגאה. יש כללים לא כתובים בעיתונות שלא רק שאיני חי איתם בשלום אלא שהם ממש מקוממים אותי, אבל אני לא יכול לעשות הרבה לשנותם. אני לא כזה משפיע. אתן לך דוגמא די מחרידה – תאונות דרכים. תמונה עם הרוג אחד לא תיכנס לעיתון, ממש כמו שבתקופת האינתיפאדה פיגוע עם שני נפגעים לא נחשב מספיק "אסוני". בנושא הזה יש גם אפליה בין מגזרים בישראל ועדיף שאפילו לא נרחיב על זה כי זה לא הכי מחמיא לנו. זה נושא מביש, שחייבים לדעתי לתקן.

עוז
: אולי יש בכם, צלמי העיתונות, נטייה לחפש ולהדגיש את מה שהעיתונות כולה עושה: את החריג והשלילי. ולמצער את הפיקנטי ולא את השגרתי. אני אישית תמיד אומר לתלמידים שלי, שהטעות הגדולה שכולנו עושים היא שאנחנו מצלמים רק אירועים חגיגיים בחיינו: חגיגות משפחתיות, טיולים וכאלה. מה שבאמת צריך לצלם זה את היומיומי, הטריוויאלי לכאורה. את אותם דברים זעירים שבהם אתה פוגש בחייך הרגילים. כמה אנשים צילמו את עצמם אוכלים ארוחת בוקר? כמה אנשים צילמו אפילו את סלון ביתם? וכשהם מזדקנים האלבומים שלהם מלאים בתמונות חגיגיות אבל אין בהם מזכרת אחת מהחיים האמיתיים שהם חיו. אז גם אתם, הצלמים והעיתונאים, לא מביאים לקוראים את החיים האמיתיים. אתם מתמקדים בחריג ובכך אתם חוטאים לתיעוד.

זהר
: אני אכן מחפש מצבי קיצון. אני צלם עיתונות, מה לעשות, ואלה הכללים שבהם אני פועל. לפני שבועיים הלכתי לצלם ילד שנשך נחש. ממש כמו במשל הידוע על העיתונות. זה היה מצחיק ואולי גם טיפשי ומנופח, אבל זה החומר שעושה את העיתונות. אנחנו לא חוקרים כמוך, אנחנו צריכים למכור מוצר.

עוז
: אני הייתי שמח לראות תמונה של רופא המציל אדם שהוכש על ידי נחש. אגב, לעניות דעתי זה גם אתגר צילומי יותר גדול. מכל האנשים שהוכשו על ידי נחש, תראה לי בן אדם אחד שתיעד את הרגע המטלטל הזה. אפילו את רגע לכידת הנחש, לא מצלמים. כי זה לא חדשות בעיניכם, ובעיני זה בהחלט חדשות ראויות. אני תמיד סברתי שהעיסוק בטריוויאלי קשה יותר מהעיסוק בחריג ומצריך הרבה יותר דמיון ויצירתיות. אתן לך דוגמא. לפני לא מעט שנים נפגשתי עם העיתונאי עופר שלח על כוס קפה. הוא היה כבר אז פרשן ספורט נהדר וסיפר לי על כוונתו לפנות לתחום היותר פוליטי בעיתונות. הציעו לו אז תפקיד חשוב במערכת. אמרתי לו בכנות: בעיני אתה פרשן ספורט אחד בדורו. מאידך, בתור פרשן פוליטי תהיה טוב, אבל לא מיוחד. מעט מאד אנשים יכולים לפרשן משחקי ספורט באופן מעניין כי מה כבר אפשר להגיד על כדור שעובר מרגל לרגל או מיד ליד. צריך להיות מאד יצירתי ומאד ידען. את הפוליטיקה כל ילד יכול לפרשן. נדמה לי ששלח קצת נעלב מדברי ועל כל פנים לא שמע בעצתי. הוא אמנם נשאר פרשן ספורט פופולרי אבל תמיד השאיר (לפחות בעיני) את הרושם שהוא מחפש לעצמו תפקיד יותר מכובד בטלוויזיה, כפרשן חברה וחדשות. הוא הדין באשר לצילום. בעיני קל להוציא צילום דרמטי מאירוע דרמטי. קשה יותר להוציא צילום מעניין מאירוע שגרתי.

זהר
: אתה תופס את המקצוע שלנו באופן מאד רומנטי. אני קודם כל ולפני הכל מתעד. עלי להביא צילום של אירוע. אני מגיע למקום האירוע ודבר ראשון מרים מצלמה ויורה מחסנית. אפילו הקומפוזיציה לא חשובה. אין לך מושג כמה תמונות באיכות מקצועית ירודה מתפרסמות בעיתונות. ברבות מהן אין אפילו שמירה על כללי הבסיס של תמונה מפוקסת וקומפוזיציה ראויה, על פי שיטת השלישים הבסיסית. מדוע? כי זו עיתונות ולא אמנות. צריך להביא חדשה, בין שהיא בטקסט ובין שהיא בצילום.

עוז
: לא לגמרי השתכנעתי. אני חושב שזה קשור גם לחינוך האסתטי של העורכים. אני לא בטוח שהם מספיק מבינים בחומר ויזואלי. אם מאד מתאמצים אפשר לשלב בין רמה עיתונאית גבוהה לרמה אמנותית גבוהה.

זהר
: בתיאוריה זה נכון, במציאות קצת פחות. אנחנו פועלים שחורים. ואנחנו עובדים במתח אירועים גדול. בדרך כלל גם לא מדובר באיזה דרמות. צריך תמונה מאיירת לכתבה וזהו. אנחנו עובדים בלחץ זמנים ומה שחשוב לעיתון זה המסר.

עוז
: אבל אני בכל זאת מקשה. האם הצילום האולטימטיבי אינו צילום חדשותי שיכול להופיע גם בגלריה או במוזיאון? הרי היום עושים על זה תחרויות, כמו למשל "עדות מקומית".

זהר
: בעיני יש הבדל גדול בין אמנות לחדשות. הצילום החדשותי הטוב לא חייב להיות אמנותי ולעתים הם אפילו סותרים זה את זה. כיוון שכפי שכבר אמרתי לך, רוב צילומי העיתונות מעמידים את האובייקט במרכז, בניגוד מוחלט לתיאוריה של קומפוזיציה נכונה. אם אני מצלם ילד זורק אבן והוא עומד בצד, מבחינה אמנותית זה נכון ומבחינה עיתונאית זה לא נכון. כי זה לא ייתן את האימפקט הנכון. שלא לדבר על זוויות. אנחנו לא צריכים זווית מעניינת אלא זווית שמביאה חדשות בחדות.

עוז
: שוב, אני לא בטוח שאתה צודק. אנשים מקצועיים עם חוש אמנותי מסוגלים גם בשבריר של רגע להוציא צילום בעל ערך אמנותי. זו מיומנות מולדת ונרכשת כאחד. יתרה מכך, גם צילומים עם קומפוזיציה לא תקנית עשויים להיות יצירה אמנותית מרהיבה ומסקרנת. יתרה מזאת, האמנות ניכרת גם בממדים אחרים, למשל ניגודיות מפתיעה או מבט פסיכולוגי ואנתרופולוגי מבעד לעדשה.

זהר
: אני רוצה להבהיר לך משהו: ההבדל ביני לבין ילד עם מצלמה ביד הם הקשרים שקשרתי לפני שאני מוציא מצלמה ולוחץ לחיצה אחת. זה התהליך המקדים לצילום. יש כאן המון עבודת הכנה מתוחכמת שאנשים שאינם מצויים בביזנס שלנו לא מבינים. להכיר את הגורמים המעורבים, לתקשר איתם, לשכנע אותם בנחיצות הצילום, לקבל התרים שונים, לדובב אותם ולפעמים אפילו להסיח את דעת, וכיוצא באלה.

עוז
: בתור סוציולוג שמתעד תופעות במצלמה אני מזדהה עם הדברים האלה. הייתי מוסיף שנדרשים לא מעט יצירתיות וכוח שכנוע לקבל התרים להיכנס לזירה המצולמת, בעיקר זירות רגישות. אנשים בבסיסם חשדנים למצלמה.

זהר
: המקצוע שלנו הוא קודם כל הפקה ורק בקצה התהליך הוא צילום.

עוז
: הייתי אומר שאתה קצת מפחית בערך המקצועי של הצילום.

זהר
: לא, אני צלם מקצועי עם כבוד גדול למקצוע. כמובן שצריך ללמוד גם את הטכניקה ולפתח את הכישרון. בשנים האחרונות יש יותר מודעות לצילום בגלל הסלולאריים החכמים והמצלמות הדיגיטליות הביתיות, אבל אני לא בטוח שאנשים מבינים יותר בצילום. זה שהם מצלמים זה לא אומר שהם מבינים בצילום. התפישה הצילומית שלהם לא בהכרח השתפרה, אבל זה כבר עניין לדיון נפרד.

עוז
: בכל קורס מבוא לצילום עוסקים בסוגיית השפעת הצלם על האירוע, אבל כשמדובר בצלם עיתונות השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף. באיזו מידה אתה באמת משפיע?

זהר
: זה לא מעניין אותי. פשוט לא מעניין אותי.

עוז
: אתה מתחמק. זו לא תשובה מבחינתי.

זהר
: אל תהיה תמים. אנחנו בעידן המצלמה. כולם יודעים, למשל, שהצלם הוא חלק מההפגנה. אני לא חושב שזה רע. גם המשתתפים באירוע וגם הצופים מודעים לכך. הם יודעים שהמפגינים עוסקים גם בהפקה ובביום האירוע החדשותי. זה חלק בלתי נפרד מכללי המשחק של התקשורת המודרנית והפוליטיקה המודרנית. מי שלא מבין את זה הוא בור ועם הארץ וגם תמים.

עוז
: למרבה הצער, לרוב הציבור אין את הידע ואת הרגישות, שלך נראים טריוויאליים. רוב הציבור לא מודע לפער בין הממשי למבוים או לפחות לגודל הפער.

זהר
: אז אענה לך ברוח הפוסט מודרניזם: המבוים הוא הממשי. זאת המציאות. המצלמה היא חלק מהאירוע כמו המגאפון, כמו המשטרה. הפגנה ללא תקשורת היא לא הפגנה.
עוז: זה עצוב. אתה לא קצת ציני?

זהר
: אני רוצה להדגיש, אני מצמצם את הנוכחות שלי למינימום. אסור לי למשל להגיד לפלוני: תרים את הידיים, תצעק חזק יותר. אני גם לא צלם וידאו. אני צלם סטילס ותמיד יש את רגעי הסח הדעת, שאותם אני מנסה ללכוד. מה שנכון הוא, שכאשר אני מודיע לנוכחים שאני צלם "ידיעות אחרונות" נוצרת מודעות פוליטית מיידית שמשפיעה על הסצנה. אבל שוב, בגדול זה לא מעוות את האירוע עד כדי כך. כי הצילום הוא חלק מהחבילה החדשותית הרחבה והוא לא מגיע במנותק. יש את הדיווח, הראיונות הפולו-אפ בתקשורת האלקטרונית ועוד. אנחנו לא פועלים כבודדים. התקשורת זה גדודים על גדודים של מתעדים, ואחד מאזן את השני. אז גם אם משהו התנפח באופן תקשורתי הוא בסופו של דבר חוזר לממדים הנכונים. זה היופי בחברה דמוקרטית פתוחה, שגם מניפולציה תקשורתית, לא רק פוליטית, סופה להיחשף.

עוז
: יש בדברים שאתה אומר משום סתירה למה שאמרת קודם. הרי אמרת שאתה שואף לתעד את המציאות, להביא אותה לקוראי העיתון כהווייתה. והנה, פתאום אתה מדגיש שאין כאן בכלל אובייקטיביות. ולא זו בלבד, אלא שהיא כלל לא נחוצה.

זהר
: אתה לא מציג את זה מדויק. בלי צילום אין עיתונות טובה. התמונה מתעדת וממחישה וכולנו שואפים לאובייקטיביות, אבל ברור שזו תמיד זווית אחת ודגש אחד. בעצם הקפאת הרגע מתוך רצף של מציאות, שהיא תמיד דינמית, יש משום הטיה ועיוות. אני נאמן לאמת במובן זה שלא אפברק או אביים תמונה. אבל בסופו של דבר אלה תמיד העיניים שלי והעדשה שלי.

עוז
: איכשהו נוצר אצלי הרושם שלצלמים שטפו יותר מדי את המוח בעיניי הסובייקטיביות של הצילום. ברור שאתה תמיד מתעד פלח של המציאות, אבל בהחלט אפשר להביא תמונה ובוודאי מספר תמונות שמתמצתות באופן אותנטי את הסיפור. זה כמו שאפשר להביא ראיון עם בן אדם פיקח ואמין שיתאר פחות או יותר את מה שקרה. האם העדות שלו/ה הוא כל הסיפור? בוודאי שלא, אבל זה יכול להיות העיקר. בוא לא נסחף לכיוון השני של "הכל סובייקטיבי". זו תפישה פוסט מודרנית קצת מגוחכת וילדותית בעיני. היא עושה קצת אידיאליזציה דמוקרטית.

זהר
: כולנו מונחים על ידי המסר והשקפת העולם.

עוז: מסר? איזה מסר?

זהר
: המסר של המשימה. אתן לכך דוגמא. כשנשלחנו לתעד את השריפה בכרמל ביקשו מאיתנו לשים דגש על גיבורי האירוע, כלומר הכבאים, השוטרים ואנשי הרפואה, וכמובן גם הנפגעים. הייתה כאן כוונה לתת דגש על המימד האנושי והמקצועי עם סיפורי הקרבה בנוסח אסון ה-11 בספטמבר.

עוז
: זה לא קצת קיטש? אני זוכר את הצילום הקבוצתי שידיעות אחרונות עשו לכבאים. עם הפוזה המאוסה והמלאכותית המחקה את התמונות של האמריקאים. וזה עוד אחרי שהכבאים שלנו (ולמען האמת גם שלהם) נתפסו עם המכנסיים למטה. זה היה מגוחך בעיני ומאד פופוליסטי.

זהר
: זה שיקול מערכת, וזה בסדר גמור מבחינתי. אני לא עובד לבד. אז ברור שאני מגיע לשטח אני כבר בונה בראש את הסיפור ומחפש את התמונות שימחישו אותו. מצד שני, אני לא משרת צייתן של אדוניו. אני בהחלט יכול להשפיע על המערכת ולפעמים בזכותי הסיפור עובר לדגש אחר. במקרה כזה אני מתקשר אליהם ומנסה לשכנע. יש כאן מרווח לא קטן של שיקול דעת וגמישות. זאת עבודת צוות.

עוז: הסיפור האישי שלך מיוחד, מאד פיקנטי ואם יורשה לי להוסיף גם מרגש ומעורר הערכה. אתה צלם שטח נכה, אתה סוחב רגל. כיצד זה משפיע על הסביבה המקיפה אותך?

זהר
: הנכות היא מגבלה ויתרון כאחד. למשל, זה מקנה לי חניית נכים. זה נשמע מצחיק ומאד ישראלי, אבל חניה זה דבר חשוב מאד לצלם שצריך להגיע לזירה במהירות. אני מניח שזה גם עוזר לי לרכך אנשים. הנכות נוגעת באנשים, למרות שאני בכלל לא מדגיש את מגבלתי הפיזית ותוך כדי עבודה ממש שוכח ממנה. יתכן מאוד שזה מפחית את האיום שמוקרן למצולם מצלם נמרץ וצעירצ'יק אחר, לא יודע, לא בדקתי. אני מרגיש את האהדה והערכה שנובעת מהיותי נכה, הן מהקולגות שלי והן מהסביבה. אבל מלבד שזה בונוס, שאני לעיתים נהנה ממנו וגם "הרווחתי אותו ביושר", זה לא ממש משנה לי מעשית. בהקשר זה חשוב לי לספר פה על אופן קבלתי לעבודה ב'ידיעות אחרונות'. הגעתי לפני כחמש שנים לראיון עבודה אצל ליאור אל חי, מרכז הדסק הצפוני. זאת, אחרי שאנשי מקצוע מהעיתון בדקו ואישרו את תיק העבודות שלי קודם לכן. הוא סיפר לי על אופי העבודה, הדרישות, תיאם ציפיות, כל מה שמקובל. לקראת סיום הראיון שאלתי אותו: "תגיד, אתה יודע שאני קטוע רגל, נכון?" הוא ענה לי תשובה עניינית שנחרתה בראשי עד היום, וגם הפכה למוטו ולדגל אותו אני נושא עימי: "אותי לא מעניין איך ומה אתה עושה, אתה תיבחן כמו כולם על פי התוצאות שתביא". כמנהל אחראי אני ממש לא בטוח שליבו היה שלם לשלוח אדם נכה כצלם שטח, אבל אני חייב לציין שהוא, וגם מי שגיבה אותו על כך בתל אביב, עשו מעשה אמיץ, שראוי לחיקוי ודוגמא לכולנו - בכל מקום בחברה הישראלית. אחרי שנתיים בעבודה, שאלתי אותו אם הבאתי תוצאות, אם הוא מרוצה? הוא ענה: "בהחלט".
עוז: קל להבחין שלמרות שאתה נכה אתה מתהלך בצעד מאד בוטח. כשצילמת אותי בזמנו לכתבה הייתי מאד מופתע. כבשת את לבי לא רק באישיות שלך, אלא גם בויטליות הטבעית שהפכה את הנכות למשהו לגמרי שולי. אתה הרי יודע שלא מעט נכים הופכים את נכותם לסוג של עריצות כלפי הסביבה.

זהר
: כן, אני משתדל להתעלם מזה בחיי הפרטיים וגם לא להשתמש בזה יותר מדי בתחום המקצועי. אז אין לי רגל, אבל יש לי שתי עיניים ושתי אוזניים וביניהן מוח מאד פעיל. אספר לך משהו משעשע. אני נעזר במקל, אבל בצילום אני שם אותו בצד. אז יש כאלה שבטוחים ששכחתי אותו ומביאים לי אותו. ובכל פעם אני זורק אותו הצידה כדי להתרכז בעבודה. אנשים לא מבינים מה קורה כאן ונוצרת סיטואציה קצת משעשעת ומביכה. אני מודע לכך שלפעמים נוצרים מצבים מוזרים, כי זה לא שגרתי לפגוש צלם עיתונות עם נכות כל כך בולטת. תחשוב, צלם שמדדה על מקל ומצלם למשל תאונת דרכים. אנשים לא יודעים בוודאות מי כאן הקורבן.
מרגע שקיבלתי את הפרוטזה הצלחתי להשתקם מבחינה פונקציונאלית. הפסקתי לראות באובדן הרגל בעיה. אני יודע שאנשים מעריכים סוג כזה של התגברות ונעשים אמפאטיים, במיוחד כשהמצולמים נוכחים שאני עושה מאמץ גדול כדי להשיג את התמונה שלהם. אני גאה לומר שעד היום לא היה מקרה שלא הבאתי תמונה. לא היה מקרה שחזרתי בידיים ריקות מתוך מאות שליחויות. היו מצבים שמצאתי את עצמי זוחל. למשל כאשר צילמתי את ההפגנה במארון ארס שבגבול הצפון. כדי להגיע לזווית הנכונה פשוט זחלתי כמו חייל. במבט לאחור אין לי ספק שדווקא משום שעבודת הצילום מצריכה ניידות גדולה וכושר פיזי, היא סייעה לי להשתקם.

עוז
: יתכן שהיא סייעה גם בדרך פחות מודעת. שהרי הצלם מתבונן ממנו והלאה. העובדה שאתה רגיל להתבונן החוצה ולצפות בצרות של אחרים הסיטה את המבט מצרותיך שלך.

זהר
: כנראה שאתה צודק. לא חשבתי על זה.

עוז
: תגיד, בקרוב עומד להתפרסם דו"ח המבקר אודות תיפקוד המערכת השלטונית, על ענפיה וארגוניה, לפני השריפה ובעת האסון. אתה היית שם. מה בדיוק ראית?

זהר
: שמע סיפור: לפני השריפה של האוטובוס עם הסוהרים הסתובבנו למעלה. במהלך פינוי כלא דמון, שעתיים לפני שאירע האסון הנורא, ניסינו לרדת בכביש המתפתל במורד ההר ונתקלנו במצב דומה לזה שבו נתקל האוטובוס עם קורס הסוהרים ואנשי המשטרה והכבאים שנחלצו לעזרתו. עמדנו מול מלכודת אש, קצת לפני בית אורן. לצידנו עמדו מספר כבאים ורכב של קצין שב"ס. ראינו את הדילמה שלהם: לעבור דרך הלהבות, מתוך הנחה שאחריהן הדרך פנויה, או להיסוג לאחור. צילמתי את זה. קצין השב"ס יצא מהאוטו יחד עם אסיר שהיה עימו, התבונן באש, חזר לרכב, נתן גז ועבר את המכשול. למזלו האש לא לכדה אותו, אבל שיקול הדעת היה מטופש. הוא הסתכן לחינם. היה שם את הרגע הזה, המאוד לא הרואי, המאוד לא חכם, ועם זאת המאוד אנושי, שבו אדם עושה החלטה פזיזה מתוך איזושהי אמונה לא רציונאלית שלא לא יקרה לו כלום. זה מאד לא אחראי אבל מאד אנושי ובתור מדען חברה אתה יודע עד כמה זה שכיח. אני, בניגוד לקצין, פניתי אחורה ואולי בזה הצלתי את חיי.

עוז
: במידה מסוימת צילמת את אחד ההסברים הטריוויאליים אבל גם הי חשובים לאסון שקרה. פשוט אנשים ערוכים להתמודד עם אסון ברמה נמוכה או בינונית ולא עם אסון ברמה גבוהה. מן הסתם רוב מקבלי ההחלטות במקום העריכו שהשריפה לא חזקה עד כדי כך שתהרוג אנשים במהירות כה גדולה. אנשים הרי מסתכנים כעניין שבשגרה. והם מסתכנים מתוך הנחה שגם אם יקרה משהו לא נעים, הם כבר ידעו כיצד להיחלץ, או שהם יפגעו באופן קל. האפשרות הזוועתית הודחקה, לא נלקחה בחשבון. זה כמו שאדם נכנס לים סוער. הוא רואה גלים גבוהים ובטוח שהוא יסתדר כמו שהוא מסתדר עם גלים בינוניים ברוב עונת הרחצה.

זהר
: ובכל זאת קשה להאמין שאנשי הכיבוי, שאמורים להיות אמונים על סיכוני אש, נתנו לקצין השב"ס לעבור. הם לא עכבו אותו. אתה מבין את זה? זו פשוט שרלטנות ישראלית. זו תגובה מאד לא מקצועית.

עוז
: אז למה לא פרסמו את מה שסיפרת לי? מדוע לא הביאו את התמונות האלה בעיתון?

זהר
: כי הסיפור אצלנו הוא תמיד "מי נתן את ההוראה". זה תמיד פוליטי, כי זה קל יותר וכי זה מעניין יותר אנשים. הכעס וההצבעה על אשמים הוא גם אמצעי נוח להתמודד עם הגורל האכזר. אולי בשביל זה הם לא הזמינו צלם אחד להעיד בוועדה.

עוז
: זה מדהים. וגם מטריד ועצוב.
זהר: יש דברים שראיתי שם וגם צילמתי, ועד היום אני לא מסוגל להסביר אותם. למשל, את ההליקופטר חג באוויר, ממש לפני שקרה האסון. מה בדיוק הוא עשה שם? ראבאק, הוא לא יכול היה להזהיר את נותני הפקודות?!

עוז
: האם לא קורה לך שאתה מבין את גודל האירוע ואת ערכה של התמונה שצילמת רק בדיעבד?

זהר
: לא ממש. מה שנכון הוא שלא תמיד אני קולט את סדר העדיפויות של המערכת. אתה מצלם תמונה סתמית ופתאום מתברר לך שדווקא היא זו שהיתה נחוצה להם. אבל זה לא ברמה הדרמטית שתיארת.

עוז
: כשצילמת אותי לכתבה בכלכליסט לא היה לך מושג על מה הכתבה. אני הוא זה שהסביר לך במה דברים אמורים. התייעצנו בינינו מה הסט הנכון לצילום.

זהר
: תפשת עכשיו אותי על חם. לא תמיד אני מעודן מספיק ברקע של הצילום. אני מודה שבמקרים רבים זה ממש טכני, בעיקר כשהעורך רוצה פורטרט של המרואיין. הוא רצה פורטרט שלך. אבל תודה שצילום הפורטרט היה יצירתי.
עוז: מודה. הוצאת צילומים נהדרים. גם אשתי חשבה כך. רק חבל שבסוף לא הכניסו אותן לכתבה. לא ברור לי למה.

זהר
: יש צילומים הרבה יותר בעייתיים ולא בהכרח מההיבט הטכני.

עוז
: תן דוגמא.

זהר
: למשל צילום של משוחררי עסקת שליט. הייתי צריך ללוות את המחבלים ושמעתי נאומי הסתה והתלהמות של רוצחים. אתה בא ברגשות מעורבים. מצד אחד אתה חייב להמחיש בצילום את השמחה האנושית על השחרור וגם את תחושת הניצחון שלהם. מצד שני זה מקומם. אבל זו העבודה ובאיזשהו מקום זה מאמן אותך לדבר חשוב בחיים: להבליג. לקרר את המוח החם.

עוז
: וגם להתבונן במציאות ממרחק. לכן צילום הוא בעיני כלי אימון חשוב לעבודה אנתרופולוגית. הוא מפתח בצלם את המבט החיצוני, את הראיה המטה-חברתית. כך או אחרת, אין ספק שלא משעמם לך.
זהר: בוודאי, כבר אמרתי שזו אחת הפריבילגיות של המקצוע. אתה נקלע לסיטואציות שלעולם לא היית נקלע אליהן אילולא היית צלם. וזה מאד מגוון. אין רגע דל.

עוז
: בוא נדבר עכשיו על המצולמים. אני יכול להעיד שיש משהו מלחיץ בלהצטלם לעיתון, כי אתה גם חושש שהתמונה לא תהיה מחמיאה וגם אתה מבין שמדובר בכתבה שתקבל בולטות, ואולי אמרת דבר לא במקום שתצטער עליו. מצד שני, חייבים להודות שיש בזה גם משהו מחמיא. מניסיוני למדתי שהעיתון שולח צלם לצלם אותך כאשר אמרת דברים חשובים בכתבה. אספר לך אנקדוטה מעניינת. לפני מספר שנים התחלתי מחקר יחד עם חברי, פרופ' גבי וימן מהחוג לתקשורת, שעסק בניתוח תרבות הידוענים (סלבריטאים) בישראל. לקחנו את שלושת העיתונים הנפוצים בעברית, הארץ, ידיעות אחרונות ומעריב, ובדקנו (באמצעות עוזרי מחקר) באופן שיטתי איזה אנשים העיתון מסקר ומבליט – מקום המדינה ועד ימינו. סקרנו כל הבט אפשרי: מגדר, ענף, גיל ועוד. כבר בהתחלה עלתה השאלה האמפירית: מה הקריטריון לידוענות. גודל הכתבה? העמוד בעיתון? מספר המלים שבהן האדם מוזכר? התחבטנו בשאלה הזאת גם בגלל ההיבטים הטכניים של המחקר. לפתע עלה במוחי רעיון. נזכרתי בשקיות שבהן נשמרות התמונות במערכות העיתונים (היום זה כבר ממוחשב). היו שקיות שקיבלו את שם המצולם. זה נתן לי את הפתרון: אדם הופך לידוען כאשר העיתון עושה לו תמונת פורטרט או לפחות תמונת יחיד עם כיתוב של שמו/ה. התמונה, ובוודאי מקבץ תמונות, מסמנים שמדובר ביותר מאפיזודה חולפת. התמונה הפכה מבחינתנו לקריטריון לזיהוי ידוען/נית בעיתונות. כמובן, זה לא מדד מדויק לגמרי, אבל זה קריטריון מצוין. בקיצור, בדקנו רק כתבות שבהן הופיעה תמונה של האדם המדובר. וזה מביא אותי לשאלה: כיצד אנשים מגיבים כאשר אתה מצלם אותם? הרי אתה בא בעצם לשתי מטרות: או לצלוב את הבן אדם, והוא יודע את זה, הוא להאדיר אותו. יש כאן מאבק סמוי לא?

זהר
: זה נכון בעיקר לגבי פוליטיקאים. יש תקשורת מאד מיוחדת בין הפוליטיקאי לצלם. תראה, המדד שלך לגבי עדיפויות העיתון וחשיבות המצולם לא בהכרח נכון, למרות שכללית זה כיוון מעניין. ישנו מושג כללי שאנו קוראים לו "שיקולי מערכת". המושג הזה כולל כל כך הרבה אלמנטים, והוא כל כך מורכב, עד שאני פשוט מקבל את החלטתם אוטומאטית, כמעט ללא עוררין. זה יכול להיות שיקולי עימוד, איזונים עם פרסומות חשובות להכנסת העיתון, מחויבויות שונות של העיתון שאני לא מצוי בהם, והכול לפעמים בהחלטות של שניות. בקיצור, אני ממש לא מקנא בהם. לפני כחצי שנה ניפטר אחד הטייקונים הגדולים במדינה, וכמעט חצי מעמודי החדשות היו מלאים בהודעות אבל עליו. זה בא במקום תוכן.

עוז
: אפרופו טייקונים, ספר לי משהו על ראש ממשלתנו?

זהר
: את ביבי אני לא אוהב. מה לעשות, עובדה מצערת. אני לא אוהב שליט שצועק עלינו "לכו לעבוד", וכשאנחנו מצליחים איכשהו למצוא עבודה, אין לה שום משמעות קיומית, ורובינו חיים על שנור, ירושות, והלוואות. זאת המערכת שהוא יצר פה, והוא גם מאוד מרוצה ממנה, ומכנה את עצמו קוסם פיננסי ואשף כלכלי. הוא הוציא את ישראל מהברוך הגלובאלי ודחף את הישראלים לבור הפאטאלי. למעשה נוצרה פה מעין דמוקרטיה דיקטטורית. אין שום איזונים ובלמים אמיתיים מול הממשלה, וביבי הוא למעשה שליט יחיד. זה לא אומר שאצלם אותו רע בכוונה. יצא לי לצלם אותו באסיפת בחירות באור עקיבה, ואחרי שסיימתי את הצילום הסטנדרטי, עשיתי לעצמי תרגיל - ניסיתי להוציא אותו רע בתמונה. לא הצלחתי! ברוב הצילומים קשה לי להוציא אנשים ממש טוב ואילו עם ביבי זה היה הפוך. קצת מצחיק, לא? בסוף הצלחתי להוציא ממנו איזה עיוות בפה...אבל זה לא היה זה. הבנאדם חיית תקשורת. נמר תדמית. אולי יותר מידי. יתכן שזה מה שפוגם באמינות שלו. זה לא אנושי...כמו שאמרו על העפעוף של פרס בזמנו...עכשיו שניהם עובדים ביחד.

עוז
: אפשר לראות בסיפור שלך משל על יחסי התקשורת עם ביבי. אתם שונאים אותו אבל אולי בתוך תוככם אתם מבינים שהשנאה הזאת באה מהבטן לא מהראש. שבסך הכל הוא ראש ממשלה די מוצלח עם מודדים אותו בפרמטרים אובייקטיביים. עובדה שרוב הישראלים בוחרים בו. הם לא עד כדי כך מטומטמים.

זהר
: אני לא חושב שאפשר להסיק מהתשובה שלי שום דבר כללי אודות מהות הקשר ואודות דמותו של ביבי בעיני התקשורת. לכל היותר היא משקפת את הכישרון שלו להצטלם היטב ולהיראות פוטוגני כמעט בכל מצב. זאת עובדה, ולא תפיסת עולם.
כל שאר הדברים שאמרתי לך לגביו הם דעתי האישית בלבד, ואין לי שום מושג, וגם אתה לא ביררת מדעית וסטטיסטית, מי וכמה בתקשורת תופסים אותו כמוני. גם האקסיומות "העובדתיות" שבבסיס השאלה שלך, הן דעותיך האישיות בלבד, ואגב, אני בהחלט לא מסכים אתם. אישית אני שונא אותו, מפני שלדעתי הוא המיר את ערך העבודה היקר לי מפז, לתיק השקעות בבורסה. הוא סירס כל קשר בין השקעה בעבודה לתמורה קיומית, והפך את כולנו למניפולטורים של קומבינות ועסקי אוויר, תלויי ירושות והלוואות. זה בהחלט לא אומר כלום על התפיסה של "התקשורת" כלפיו, אלה אך ורק האישית שלי. לכולנו דעות משלנו, וסגנון השאלה שלך מאוד אופייני לתופעת ההכללה הקונספיראטיבית, שמעוותת את המציאות והאמת בכל הקשור לדימוי ולתפקיד התקשורת בארץ. אף אחד בתקשורת לא מתנה את קבלתו לעבודה של מועמד, בהשקפתו הפוליטית, ורמת השנאה שלו לביבי.

עוז
: אבל אתה צלם של “עיתון של המדינה” ואתה מודה שאתה מגיע לצילום של ביבי עם שנאה גדולה. אתה אפילו מודה שהיה לך את הרצון להוציא אותו רע בתמונות שצלמת. אז גם אם באמת אי אפשר להכליל (ואני העליתי השערה בלבד), עדיין זה מלמד משהו, לא?

זהר
: לכל צלם יש פן אישי, דעות, ותפיסת עולם כמו כולם. אבל מתפקידי לעשות את הפרדה ההכרחית מדעותיי לעבודה. וכפי שאמרתי, הצילום השלילי שלו היה תרגיל פרטי שלי עם עצמי, ורק לאחר סיום הצילום הרגיל, שנישלח. זה מלמד שישנה הגינות, יושר, ואמינות, לפחות במקרה הנ"ל. לו הצילום היה מוסת ומגמתי, לא היה שום טעם לתקשורת בחיים הדמוקרטיים, והייתי יורה לעצמי למעשה ברגל...שנשארה...
אגב, אם הייתי מגיע לצילום של ביבי עם אהבה גדולה...זה היה בסדר מבחינתך?...נו, עוז...באמת!, אתה ניכנס פה לרבדים שאולי לא בהכרח קשורים דווקא לנושא שלנו, אלה לדינאמיקה המניעה את הפוליטיקה הישראלית. אם מחבל מתאבד מנוול אחד, יכול על ידי פיצוץ עצמו באוטובוס בדיזנגוף לגרום למהפך שלטוני תוך כשבוע, אז אולי זה לא הציבור המטומטם, אבל בהחלט מדובר במדינה שאת האג'נדה, סדרי העדיפויות, ואופי החיים בה מכתיבים מופרעים פונדמנטליסטים, מעזה או אירן, ויש גם מי שמודע ומשתמש בכך כדי לכפות את השקפתו, ומרותו באופן ציני ושרירותי.

עוז
: יקירי, זה לא היה פיגוע אחד אלא מסכת ארוכה מאד של אלימות, כולל דה לגיטימציה של ישראל בכל מערכות השלטון הפלשתיניות. אתה מעוות את העובדות לטובת השקפת העולם שלך, כי זה לא מסתדר לך עם העובדות ומתעל את הביקורת הפוליטית שלך לאיבה חסרת פרופורציות לביבי.

זהר
: מאוד נחמד שאתה מנסה לתבל את הדיון, אך לצערי לא אוכל לעזור לך, מפני שאפשר ללהג פה עד אין סוף בסגנון שיחות הסלון הישראליות של ערב שבת בבית. עובדה אחת נחרצת ונכונה לנושא הדיון המקורי שלנו פה - לא משנה מהן דעותיי האישיות, וגם אם הייתי מתנחל מעמונה, ומאמין נלהב ש"כהנא צדק", או מה שתרצה...אני מקיים הפרדה מוחלטת ומודעת בין תיפקודי כצלם, לבין דעותיי האישיות באשר הן. נכון שבמקרה הנ"ל, כפי שיכול להיות עם מקרים אחרים, ועם כל צלם אחר, זה יותר קשה. אבל מתגברים, אתה רואה...
כל זה ממש לא מונע ממני, ולא מרתיע אותי מלהביע בנחרצות ובגלוי, ובישירות את השקפתי האישית, אם אתה מתעקש לעסוק בה פה. אני לא רואה כאן דרך, לא אופק מדיני ולא תפיסת עולם. זאת תזזיתיות מעורערת, חסרת תוחלת שנובעת משלטון רופס, חלש, וחסר אחריות. ועל רצח רבין ותוצאותיו עוד לא התחלנו לדבר...כי הוא אגב, רבין, היה היחידי שניסה להתמודד בכך, וגם הצליח, ועם רציחתו התחילה גם האלימות שעליה אתה מדבר, וזה לא קרה על ידי פלשתיני, אלה יהודי.
עוז: שוב, אתה שוכח מה התרחש כאן אחרי רצח רבין ובעצם גם לפניו, ובעיקר מי האחראי הראשי לרצח השלום.
זהר: אם אתה רוצה לשאול מדוע נדמה לחלק גדול מהציבור שלתקשורת נטייה "שמאלנית" ( מה זה בכלל ?... ), תצטרך להשקיע ולהתעמק הרבה יותר מכך... מצטער על הנימה הביקורתית.

עוז
: כדי לצנן את הכעס הסמלי והקצת נאיבי שלך (לפחות בעיני) נעבור מביבי למצולמים נוספים. אולי אתה לא חש בכך אבל צילום הוא אירוע חשוב לכל מרואיין. נסה בכל זאת לאפיין לי את הסיטואציה. מן הסתם יש כאן סיפורים נחמדים, על המצולם, בני משפחתו, פדיחות, בקשות שונות וכדומה.

זהר
: אכן, קיימות תופעות מעניינות ואף תמוהות, בהן נתקלתי מצד המצולמים. אמנם האינטנסיביות של הדחף להתפרסם, כפי שזכור מהקפיצות והמהומות מאחורי המצלמה בתקופה הראשונה של ערוץ 2, פחתה, אבל עדיין היא קיימת. עדיין לא מובן לי מדוע באירועים המוניים כמו משחקי כדורגל, אנשים מתחננים שאצלם אותם. ולרוב, אחרי שאני נענה, הם אפילו לא מתעניינים עבור מי ועבור מה אני מצלם אותם, או היכן זה יתפרסם.

עוז
: טוב בתור אוהד כדורגל שרוף שהולך למגרשים כמעט בכל שבת זה מובן לי. לא חשוב להם כל כך שהצילום האישי שלהם יופיע, אלא שהם ישפיעו על האווירה בצילום, כמו שהם משפיעים על האווירה במגרש. אבל עזוב את זה, אני רוצה פיקנטריה.

זהר
: שמע סיפור. הגעתי לצלם בבית משפט בחדרה, באירוע הארכת מעצר בנו של הררי, שנחשד במעורבות בתגרה אלימה. עומד שם במבואה "כבודו", האב, סביבו כל מיני גברתנים בריאים עם קסדות אופנוע, ומודיע לנו הצלמים: "אתם לא מצלמים אותו". טוב, מה עושים?...הצלמים האחרים, שידעו על כך מראש, מהיכרותם הקודמת עם "כבודו", כבר הגיעו לשם בלי ציוד ( ?!...). אבל אני מברר וקודם כל פונה אליו. התשובה שלילית. "אם אתה רוצה", הוא אומר לי, "אני מוכן שתצלם רק אותי"...רק לשם השלמת התמונה החולנית הזאת, במקום נמצאים גם עורכי דין משני הצדדים, אנשי בטחון, תקשורת...והוא מנהל איתי משא ומתן אם לאפשר לי לצלם, או לא. פרשתי הצידה והתייעצתי עם המערכת. ההמלצה שלהם היתה: אל תסכן את עצמך, הצילום לא שווה סיכון כזה. לבסוף צילמתי רק אותו.
אישית, הייתה לי דילמה גם עם עצמי, כשאני רואה בדמיוני גם אפשרות של פגיעה באשתי וילדיי. אם המערכת הייתה מבקשת, הייתי לוקח את הסיכון. אבל אולי זאת לא השאלה בכלל...אולי השאלה האמיתית היא איך, ומדוע האנשים האלו הגיעו לעמדת כוח כזאת?...

עוז
: אתה כל כך צודק. הסיפור שלך באמת אומר הכול על מצבנו בתחום הזה ואולי בכלל. ולכן גם מדכא כל כך. אני מניח שיש גם את הסיטואציה ההפוכה, כלומר חוסר אונים של המצולם.

זהר
: כן בהחלט. התופעה אולי הכי שנואה עלי בעבודתי, היא ההתנפלות האובססיבית וההיסטרית על המצולם. במקרים נדירים ביותר היא מוצדקת, אבל ברוב המקרים היא מיותרת ומכוערת. אז נכון שלעיתים מחכים שעות בגשם שוטף (ראה מקרה שליט שהודיע על הליכתו לפוליטיקה במצפה הילה), או בחום יוקד, ולאחר שכנועים, ומאמצים האובייקט מגיע להצטלם. אבל זהו, הוא שם, הוא לא יברח...למה להתנפל, להשתולל, לדחוף, להדביק לו את המצלמה לפרצוף ולצלם שוב ושוב מיליון פעם אותו דבר, וגם לרדוף אחריו אחר כך?...לא מבין ולא מקבל זאת. צילמת? בסדר, תזוז הצידה, כבד גם את האחרים, ותעזוב...
אמחיש לך בדוגמא. חיכינו כשעתיים לעוזרת של שרה, שתצא מהגשת התלונה במשטרת חדרה. היא רק מציצה בפתח וכ-20 צלמים עטים עליה מכל כיוון. וכן, פה אני נאלץ להתמודד עם הבעיה הפיזית שלי, כי אני צריך תמונה, ואפשר להעיף אותי לקיבינימאט בדחיפה קלה. וזה בדיוק מה שקרה. מצאתי את עצמי שכוב על הרצפה, ובלי צילום. היא מתרחקת לכיוון החנייה, ואני מדדה עם הקביים אחרי קבוצת המתנפלים, וצועק לאיתן הכתב שעובד איתי, "אין לי...אין לי צילום"...זה היה אולי המקרה היחיד שלי עד היום, שהיה מאוד קרוב לכישלון מקצועי בגלל נכותי. אבל גם זה הסתדר בסוף...הדבקתי אותם ליד האוטו, וצילמתי אותה מחייכת חיוך רב משמעות בתוכו.

עוז
: וואוו! בזה תימצתת באופן מזוכך בעיני מרכיב חשוב בתקשורת הישראלית ולמען האמת בהוויה הישראלית בכלל. חבל שלא היה מישהו שצילם אותך שרוע על הרצפה עם המצלמה. כאלה אנחנו. אגב, אני שאלתי אותך בכלל שאלה אחרת על המצולם. שאלתי שאלה מנקודת המבט הפסיכולוגית של מרואיין לא פוליטיקאי שבאים אליו הביתה כדי לצלם אותו. נקודת המבט שאני חוויתי המון פעמים. אתמצת אותה במשפט שמנקר למצולם בראש: "איך הוא יוציא אותי". וזה מקביל לשאלה: "איך אני אצא בראיון הה". הרי להיות מרואיין בעיתון, קל וחומר ראיון המלווה בצילום, זה סוג של כבוד, והכבוד יכול להפוך להשפלה אם הצילום לא טוב או הציטוט לא טוב. אבל אני מבין מדוע לא השבת לי על זה. אני חושב שלא נתת את הדעת על נקודת המבט הזאת, כי אתה טוב לב בבסיסך. ראיתי את זה ברגע הראשון שנפגשנו, כאשר הגעת למשרדי לצלם אותי לכתבה ההיא לכלכליסט. אז בסוף לא פרסמו את התמונות שלך, אבל לפחות יצא לנו ראיון מעניין על צילום עיתונות וגם חברות.

זהר
: אמת. זה נושא שאני צריך לשפר אצלי. אני לא מספיק רגיש ומודע לתחושותיו של המצולם. נדמה לי שלגבי החומר הכתוב - זה הרבה יותר מורכב מזה המצולם כאשר מדובר בפורטרטים. אגב, התמונה שלך כן נכנסה בזמנו, אבל נדבר על זה בנפרד...

עוז
: תודה על הזמן שהקדשת לי.

זהר
: תודה גם לך. אני סבור שהמחמאה הדדית, ואני מאד מעריך את הכנות, היושר, וההגינות שלך בכלל, ובדיון הזה בפרט. למרות כמה חילוקי דעות לגיטימיים בינינו, הרי שלטעמי שנינו נמצאים באותה סירה מטלטלת של החברה הישראלית. אתה בצד האקדמי האמפירי החשוב מאוד, ואני בתפקיד התקשורתי. למרות הכל אני נשאר אופטימי ומטומטם, ובעיקר...נשאר. כי באמת שאין לנו ארץ אחרת, זאת לא סתם פראזה.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על צילום על רגל אחת - ראיון עם זהר שחר (1)

    יהודית משה

    bat3107@013net.net
    בס"ד לזוהר היקר ! יהודית משה bat3107@013net.net הנידון :זוהר אני קראתי את הכתבה שלך שאתה צלם קטוע רגל קודם כ'ל לפני שאני מספרת לך את הסיפור שלי אני מאוד רוצה לאחל לך מכ'ל הלב :ייברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום ויאגוד סביבך ה' התברך את החסידים הטובים שישמרו עליך בעת שאתה נוסע בדרכים שתיסע ותגיע למקום חפציך ותחזור לביתך בשלום אמן ואמן!!! ושה' התברך ישלח לך רפואה שלמה בכ'ל רמ"ח אבריך שס"ה גידיך אמן ואמן!!! אני עכשיו אספר לך קצת על עצמי אני בחורה מוגבלת פיזית בעבר הייתי מתהלכת בלי כלי עזר עד שנפלתי בעיר ושברתי את גשר השיניים והתחלתי ללכת עם מקל הליכה שנותן לי פחות או יותר ביטחון. אני גרה בבנין משותף שהמעקה שלו הולך ישר ואח"כ מתפרס לשלושה מדרגות וזה לא ישר אז אחרי הרגעים שנפלתי היה לי פחד לרדת במעקבה הזה של הבניין עד שאני בכוחות עצמי עשיתי לי מעקה אחידי שיהיה לי נוח לרדת בו. וכרגע יש לי בעיה עם הבנק הם אומרים שאני גזלתי מהם כסף ואני רוצה מאוד לצלפ להם את המעקה שיהיה לחי הוכחה כי הם רוצים לעשות לי משפט . ואין לי כסף לממן עורך דין אני פוטרתי בתאריך6.2.11 ואני חיה בקושי אני מפרנסת יחידה של עצמי. שאלות 1.זוהר באיזה איזורים אתה מגיע לצלם? 2.במידה ואני רוצה שתצלם לי את המעקה העם זה גובל בכסף וכמה? אשמח מאוד עם תשאיר לי בבקשה את תשובתך האיכפתית במייל שלחי בבקשה:bat3107@013net.net אני מחכה בבקשה לתשובה איכפתית שלך או באימ"ל או בת.ד. 1756 רחובות בהערכה יהודית משה
    יום ראשון כ"ו בחשון תשע"ו 8 בנובמבר 2015

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.