דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

שכונת מוסררה בירושלים

שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
שכונת מוסררה, ירושלים
שכונת מוסררה, ירושלים
הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים
רינת דבוש, דנה אלמועלם, סתיו כרמל,ספיר אפרים,מירל ביטון,ירון ניר.
במסגרת הכשרה חינוכית-פיקודית לנגדים

נוצר ב-12/7/2011

ציוני דרך היסטוריים

מיקומה של השכונה וסגנון הבנייה של בתיה

שכונת מוסררה (בעברית - מורשה) משתרעת מצפון לרחוב הנביאים ומדרומו. לחלקה הדרומי של השכונה – הרחובות: הע"ח, דניאל, נתן הנביא, אלישע וקטע מהלני המלכה נודעת חשיבות רבה יותר מאשר לחלקה הצפוני, הן מהסיבה שבחלקה הדרומי מרוכזים מבני הציבור של השכונה ולכן הוא משמש מוקד לפעילויותיהן הקהילתיות של תושביה הן בשל המבנה האורבני וציוריות הסמטאות, ייחודם של בתים רבים מבחינה ארכיטקטונית וקרבתו לרחוב הנביאים. רובו של החלק הצפוני של השכונה סמוך לכביש מס' 1 ולרחוב שבטי־ישראל, ללא קשר ישיר לרחוב הנביאים. את מקבץ הבתים אשר בצדו הצפוני של רחוב הנביאים, מחבר רחוב יחיא אדהאן. בשכונה נבנו בתים גדולים מרווחים ומפוארים בני שתי קומות, בעלי גגות רעפים וכניסות מסוגננות בקשתות. עד למלחמת השחרור זו הייתה שכונת יוקרה במרכז ירושלים.

תולדות השכונה מן המאה ה־19 ועד 1948

תולדותיה של שכונת מוסררה, מיום היווסדה ועד מלחמת העצמאות וחלוקת העיר, אינן ידועות במלואן. ראשיתה של שכונת "מוסררה" בשנות ה־80 של המאה ה־19. זוהי אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה. יסודותיה של השכונה הוקמו על־ידי קומץ ערבים נוצרים ומוסלמים אמידים, שהתארגנו להקמת שכונה בקרבת שער שכם, מחוץ לצפיפות ולדלות שאפיינה באותם ימים את החיים שבין חומות העיר. שם השכונה בערבית - "מצרארה" ומשמעותו - "שופעת חינניות", ומרבית בתיה נבנו על־ידי משפחות ערביות הן מוסלמיות הן נוצריות בשנים 1910-1889. שאר הבתים נבנו בשנים 1925-1911.

בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20 התגוררו בשכונה כמה משפחות של יהודים משכילים בני המעמד הבינוני.

העיר החצויה 1967-1948 - שנים של מצוקה

בשל מיקומה של שכונת מוסררה, כמוה גם שכונות ממילא וימין־משה, לאורכו של קו־התפר בין ירושלים המזרחית לירושלים המערבית, נהרסו רבים מבתיה במלחמת העצמאות.

מוסררה היוותה מיקום אסטרטגי חשוב במהלך הלחימה בשל קרבתה לעיר העתיקה. עם פתיחת המערכה מצאה עצמה מוסררה בלב הקרבות הקשים. כוחות צה"ל הקימו עמדות רבות בשכונה ואילו התושבים הערבים החלו לעזוב אותה לעבר שכונות מזרח ירושלים.

בהסכם הפסקת האש בין ישראל לירדן שנחתם בשכונה בין סא"ל משה דיין וקולונל עבדאללה א־תל על רצפתו המאובקת של אחד מבתיה, נקבע כי הגבול בין השתיים יהיה שורת הבתים המזרחיים של השכונה, ובינה לבין מערב העיר יפריד שטח הפקר.

בראשית שנות ה־50 של המאה ה־20, לאחר סיומה של מלחמת העצמאות ונטישת השכונה על־ידי תושביה הערביים, עקרו לבתי השכונה משפחות שעלו ארצה באותה העת, בגלי העלייה הגדולים מצפון־אפריקה, וגם מעירק ומפרס. בכל אחד מבתי הרווחה שננטשו, השתכנו כמה משפחות, בתנאי דיור קשים כשהן חולקות מטבח ושירותים. במרוצת השנים נוספו לבתי השכונה תוספות בנייה מאולתרות אשר אמנם הקלו על מצוקת הדיור, אך גם פגעו בייחודם של בתים רבים מבחינה ארכיטקטונית. כדי לחזק את אזור הגבול ולהגדיל את מספר תושביה של השכונה, בנה בה משרד השיכון ארבעה בתי שיכון ציבוריים גדולים - שניים ברחוב דניאל ושניים בצפון השכונה - רחוב החומה השלישית. אלו הם "שיכוני רכבת" ארוכים השונים בצורתם ובצביונם מבתיה המקוריים של השכונה.

בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20 נודעה שכונת מוסררה כשכונת מצוקה.

תהליך ההתחדשות והשיקום, 2000-1967

אחת התוצאות של מצוקת התושבים בשכונה הייתה הקמתה של תנועת הפנתרים. קבוצת הצעירים התאגדה כנגד הקיפוח והאפליה של בני עדות המזרח. נדמה כי שאבו השראה מתנועה אפרו־אמריקנית מהפכנית שרצתה להביא לשוויון בין שחורים ללבנים בארה"ב ונקראה אף היא "הפנתרים השחורים".

הם ביקשו להביע את מחאתם על התעלמות הממסד מבעיותיותיהם החברתיות הקשות ולהילחם למען שינוי עתידם ושמו להם למטרה לפעול למען הצדק החברתי. הפנתרים הצליחו לגייס תומכים מעולם התקשורת, ביניהם חיים גורי ועמוס קינן. יחד עם זאת, צמרת ההנהגה המדינית ובראשה ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ראתה בפעילי התנועה פורעי חוק והחמיצה את האותנטיות של המחאה ואת המסרים החשובים שהיא ייצגה.

ב־18.5.71 התקיימה הפגנת שיא בכיכר ציון בירושלים שהובילה לתוצאות מעשיות: הממשלה נעתרה לדון בטענות הפנתרים ואף הוקמה ועדת חקירה ממשלתית למציאת פתרון למצוקתם. בסיום הוועדה נקבע כי יופנה תקציב מיוחד למטרה זו ונראה כי המצב עתיד להשתפר.

שנתיים מאוחר יותר, פרצה מלחמת יום הכיפורים, עִמה עלה נושא הביטחון לראש סדר עדיפויות הממשלה וכך, התקציבים אשר הופנו לנושאים חברתיים ולחיזוק אוכלוסיות חדשות, הופנו לצרכי ביטחון.

ב־1979, הכריז מנחם בגין ראש הממשלה דאז, על תכנית מפורטת לשיקומן של מאה ושישים שכונות ברחבי הארץ, בהן שכונת מוסררה. את תכנית השיקום והשימור של שכונת מוסררה, הכינו האדריכלים דוד גוגנהיים ואלכס בלוך, בשיתוף פעולה עם תושבי השכונה.

בתוך יותר מעשר שנים, בתהליך הדרגתי, שוקמה השכונה שיקום איכותי. החללים הציבוריים עוצבו מחדש, המדרכות והסמטאות רוצפו, הותקנו תאורת רחוב ושלטים, הוקמו גינות ציבוריות, שופצו בניינים ואושרו תוספות בנייה ללא פגיעה במרקם המקורי. בד בבד אִפשרו לדיירים לרכוש את הדירות שהתגוררו בהן, על־ידי הקלת תנאי רכישתן. פרויקט השיקום של השכונה התבסס על תפיסה באדריכלות שעיקרה שיתוף פעולה עם בני הקהילה ותכנון ההולם את צרכיהם. תהליך השיקום בשכונה היה שונה מתהליך שיקום שכונות אחרות בירושלים ושולב עם שיקום הקהילה ושיתוף פעולה מלא של הדיירים בכל המתרחש. לאחר שיקומה של השכונה, החלו לעקור אליה תושבים משכבות סוציו־אקונומיות מבוססות, והם תרמו לחיזוק המרקם החברתי־כלכלי שלה.

השכונה כיום

כיום מונה השכונה 2,500 תושבים והיא נחשבת לאחת השכונות היפות בירושלים. בנוסף, משמשת שכונת מוסררה כמרכז של מוסדות תרבות ואמנות. בין מוסדות התרבות הפועלים בשכונה ניתן למנות את בית־הספר לצילום "מוסררה", בית־הספר "מעלה" לקולנוע, בית־הספר למוזיקה מן המזרח, מרכז האמנות של עיריית ירושלים, סדנת ההדפס, מוזיאון "על התפר", מוזיאון "אסירי המחתרות", וגם את מרכז היצירה של עמותת "יד לקשיש".

בשנים האחרונות הוקם פרויקט "מוסללה" אשר בוחן את המציאות החברתית המורכבת בשכונה דרך אמנות רחוב ודיאלוג בין תושבי השכונה. הקבוצה פועלת במרחב הציבורי ומאפשרת לאמנים רבים לבחון אפשרויות חיבור חדשות בין אמנות לבין מרחב אורבני, מתוך ניסיון להתבונן במורכבות ההיסטורית של השכונה.

שכונת מוסררה קיימת למעלה מ־130 שנים, במהלכן עברה תהפוכות רבות המשקפות את השינויים החברתיים והמדיניים שחלו במדינה בכלל ובירושלים בפרט, החל משכונה מפוארת ואמידה שמנתה תושבים מבוססים; קרבות מלחמת העצמאות; עזיבת תושבי השכונה המקוריים; שיכון עולים חדשים בני עדות המזרח וכלה ביצירת בסיס לצמיחתו של מאבק חברתי בפערי המעמדות אשר הסתיים בתהליך השיקום המוזכר לעיל.

שכונת מוסררה וקו התפר

"ובליבה חומה..."

"אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים, נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים. בתרדמת אילן ואבן, שבויה בחלומה, העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה."

נעמי שמר מספרת בשירה על החומה אשר חצתה את ירושלים במשך 19 שנים, וממשיכה ליצור הדים עד ימינו. זוהי חומתו של הקו העירוני בין השנים 1967-1948. סיפורה של החומה, שכבר מלאו 44 שנים לנפילתה, עדיין מהדהד וברור בעיניו ובעיקר בנפשו של המתבונן. החומה נפלה, אך ככל הנראה, הריחוק והפילוג עדיין קיימים.

הקו העירוני – רקע היסטורי

הקו העירוני הוא הגבול הרשמי שנקבע ב־30.11.1948, אשר אורכו כשבעה קילומטרים והוא מתפתל מן הכפר הערבי בית צפאפא השוכן מדרום לעיר ירושלים, דרך שכונת אבו־תור, ממשיך לבריכת הסולטן ובניין העירייה ומסתיים בגבעת התחמושת, בצפונה של העיר דאז. גבול זה נקבע במסגרת הסכמי הפסקת האש בין הכוחות בירושלים ונחתם על־ידי מפקדי הכוחות: מפקד חטיבת "עציוני", סא"ל משה דיין, ומפקד כוחות הלגיון הירדני בירושלים, קולונל עבדאללה א־תל. הסכם זה התבסס על מפה בה סימנו השניים את קו הגבול אשר נקבע על־פי השטחים אליהם הצליח להגיע כל כוח. קביעת הגבול הביאה למציאות חדשה בעיר, אין כאן רק מראית עין עם החומה המבוצרת, הרחבה, הגבוהה; קירות הבטון; שרשראות התיל ועליהם שלטים אשר מתריעים על גבול, זוהי אכן חלוקה ברורה לשתי מדינות, שתי אוכלוסיות עוינות ונוכחות צבאית מוגברת משני צדי החומה.

השכונה החצויה

מציאות ביטחונית חדשה זו הביאה לחצייתן של מספר שכונות בירושלים ואחת מהן היא שכונת מוסררה הערבית. בתי המידות המהודרים בשכונה נבנו על־ידי ערבים נוצרים אמידים בסוף המאה ה־19, כחלק מן היציאה מחומות העיר העתיקה. בזמן מלחמת העצמאות הפכה השכונה לבסיסם של הלוחמים הערבים, כנגד השכונות היהודיות הסמוכות: מאה שערים ובתי אונגרין, ובגבולותיהן התלקחו קרבות רבים. עם צאת הבריטים מן הארץ, באמצע אפריל 1948, השתלטו חיילי חטיבת "עציוני" על רוב בתי השכונה. תוצאות המלחמה הותירו בשכונה צלקות קשות וחלק ניכר מתושביה נטשו את בתיהם, בתים רבים נפגעו והשכונה היוותה חיץ בין שני חלקי העיר. חלקה המשמעותי של השכונה נשאר בידי ישראל, ומעברו השני של הקו העירוני, נותר חלק קטן אשר בו התיישבו תושבים ירדנים.

הסרת החומה

בראשית שנות החמישים החל פרק חדש בתולדות השכונה. בבתים הפגועים שוכנו בעיקר משפחות שעלו זמן קצר קודם לכן מצפון־אפריקה. לאִכלוסה של השכונה הייתה השלכה ביטחונית כבדה במיוחד, כמו גם קליטתם של העולים החדשים במקום הנחשב "סְפָר". תנאי הדיור הקשים, משפחות מרובות ילדים ודלות אמצעים, שירותי חינוך וסעד שלא נתנו מענה מספק, כל אלו הניבו תוצאות תוך זמן קצר. לאורך הגבול המזרחי הוקמו מוצבים צבאיים וביניהם אף שכן "מעבר מנדלבאום" - אשר שימש למעבר שיירות סדורות להר־הצופים (המובלעת הישראלית בשטחה של ירדן).

ב־05.06.1967 פרצה מלחמת ששת הימים אשר במהלכה אוחדה ירושלים המזרחית עם זו המערבית, וחומות הבטון הגבוהות אשר נמתחו לאורכה של העיר, הוסרו. "העיר אשר חוברה לה יחדיו" נשאה עמה תקוות וציפיות רבות לשינוי ולפיתוח השכונה ותושביה, אך אלו התמוססו במהרה מאחר שתושבי השכונה המשיכו להרגיש בקיפוח המלווה אותם עוד משנות החמישים.

פערים עדתיים

בראשית שנות השבעים צמחה תנועת מחאה חברתית - "הפנתרים השחורים", אשר קראה לצדק חברתי, ברוח תנועות השחרור באירופה ובארה"ב. המוחים טענו כי קיימת אפליה "ממוסדת" לטובת הציבור האשכנזי וקיפוח עדתי כלפי הציבור המזרחי (ובעיקר יוצאי צפון אפריקה). חברי התנועה, שהפתיעה את הממסד השאנן, היוו חלק משכבה חלשה ומנוחשלת שנוצרה בחברה הישראלית - שכבה שהתאפיינה בסממנים של תרבות עוני. רבים מבני הדור הראשון פיתחו סממנים של חוסר אונים, אובדן זהות וכבוד וכן אבטלה כרונית. לדור הבנים התווספו סממנים של דימוי עצמי נמוך, ניכור, תסכול, טינה כנגד החברה ועבריינות. הפנתרים השחורים דרשו פתרונות לבעיות החברתיות (דיור, פרנסה, השכלה) והזדמנויות שוות עבור אוכלוסיית המזרחיים בישראל. יש הגורסים שלתנועה זו היה תפקיד חשוב בהתפתחות המודעות הציבורית לבעיה העדתית ולפערים החברתיים בישראל ובעקבות זאת גם להתנעת תהליך הדרגתי של סגירת הפערים (שנמשך עד עצם ימינו אלה). משנות השמונים ואילך נכנסה שכונת מוסררה לפרויקט שיקום שכונות והושקעו בכך תקציבים רבים מטעם משרד השיכון והסוכנות היהודית, ביניהם המרכז הקהילתי - "קהילת מורשה".

האוכלוסייה הערבית

גבולות בלתי רשמיים נוספים ניתן לראות על פני השטח. מעברו של הגבול המזרחי של שכונת מוסררה - כביש חיל ההנדסה (כביש מס' 1), נמצאת שכונת באב א־סאהרה הערבית. שכונה זו אשר חלקה המערבי מהווה חלק קטן משכונת מוסררה של שנות הארבעים המוקדמות, מהווה כיום עורק מסחרי מרכזי של תושביה הערביים ומצפונה המושבה האמריקאית ושכונת שייח' ג'ראח.

מעמדם של תושבי השכונה הוא מעמד של תושבי־קבע – הם יכולים להצביע לעירייה ולהחזיק בתעודת זהות ישראלית, אך אינם יכולים להצביע לכנסת ולהשתמש בדרכון ישראלי, וכמובן חלות עליהם חובות וזכויות נוספות. באופן רשמי, יכולים תושבי השכונה להגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית אך מרביתם אינם עושים זאת – הן בשל סיבות אידאולוגיות הן בשל חוסר מודעות הן מחשש לנידוי אשר יוטל עליהם. גם מדינת ישראל אינה מעודדת אותם להתאזרח - בעיקר בשל שיקולים ביטחוניים ודמוגרפיים.

האוכלוסייה החרדית

מצפונה של שכונת מוסררה, גבול בלתי רשמי נוסף, אך ברור ומובן לכל עובר אורח - רחוב הנביאים אשר חוצץ בין השכונה לשכונת מאה שערים החרדית. סיפורה של השכונה מתחיל בימי סוף המאה ה־19, ביציאה היהודית מחומות העיר העתיקה.

כיום, השכונה מורכבת מרוב מוחלט של חרדים המשתייכים לזרמים שונים, בעיקר לחסידים וליטאים, וכוללת ישיבות, בתי־כנסת וכוללים. השכונה מהווה את מעוז ההתיישבות של חסידויות אשר מוכרות בעיקר בשל התנגדותן החריפה למדינת ישראל ולציונות.

חסידויות "העדה החרדית" שהן: תולדות אהרון, תולדות אברהם־יצחק, סאטמר וכן נטורי־קרתא, בחרו בדרך חיים של הסתגרות והתבדלות, כמעין "גטו" מבחירה, המדמה את אורח החיים היהודי במזרח אירופה ("השטעטל") ומתאפיין בשפת הדיבור יידיש, בלבוש ובאורח חיים צנוע (פוריטני), אדוק ושמרני. "העדה החרדית" עולה לא פעם לכותרות העיתונות בשל התנגדויות יזומות לתהליכים שונים המתרחשים בשכונה בפרט ובירושלים בכלל, בשל התנגדות אידאולוגית - כמו לדוגמה סגירת השכונה לכלי רכב בימי שבת ובחגים, המאבק על סגירת "חניון קרתא" הסמוך לעיר העתיקה בשבתות ובחגים, פעילות מפעל "טבע" בהר־חוצבים, הפרדת נתיבי הליכה לגברים ונשים בחלקים מן השכונה ועוד מהלכים רבים. למעשה, ככל שהקדמה והטכנולוגיה מתפתחים עם הזמן, כן מסתגרים תושבי השכונה יותר ויותר.

על התפר

קו התפר שנוצר בשכונה, קבע את גורלה של ירושלים לשנים שתבואנה לאחר מכן. זהו אינו קו גבול רגיל, זהו קו המפריד ומפגיש כאחד, קצוות שונים בחברה הישראלית. קצוות היוצרים מורכבות, אתגרים, מתיחות, ויחד עם זאת, מציאות של שותפות גורל בניסיון לקיים שגרת חיים רגילה בתא שטח זה.

כיום, באחת מן העמדות הצבאיות של ימי הקו העירוני, "עמדת תורג'מן", הוקם מוזיאון "על התפר" העוסק בסוגיות החברתיות של החיים בקו הגבול. מגגו של המוזיאון ניתן לראות את נופה המרהיב של העיר העתיקה, צפון ומזרח־ירושלים וגם את הרכבת הקלה הנוסעת לאורכו של כביש ההנדסה, ונתיבה עובר בשכונות ערביות ויהודיות כאחד, אך בעוצרה בשכונה זו, ניתן לראות חילוני, ערבי וחרדי מחכים יחדיו בדממה לרכבת שתאסוף אותם למעוז חפצם.

והשאלה הנשאלת היא: האם החומה ששכנה בלבה של ירושלים, הוסרה או שמא על־ידי "חומות ומחסומים" חברתיים היא ממשיכה להתקיים?

שיכונים ובתים בשכונה

תפנית ראשונה - מוסררה הופכת לשכונה בלב הקרבות

לאחר ההכרזה על תכנית החלוקה של ארץ־ישראל בכ"ט בנובמבר 1947, פרצה מלחמת העצמאות. שכונת מוסררה הפכה לבסיס ללוחמים הערבים, אשר נלחמו בשכונות היהודיות הסמוכות. לאחר מספר חודשי לחימה, השתלטו הכוחות היהודים על רוב בתי השכונה והפכו אותה לאחת מעמדות הלחימה המרכזיות של צה"ל עקב מיקומה האסטרגי החשוב - בסמוך לחומות העיר העתיקה הנצורה.

רוב תושביה של השכונה נטשו את בתיהם ועברו להתגורר בשכונות מזרח־ירושלים, שם הם גרים עד היום.
בתום המלחמה נקבעו בהסכמי רודוס באופן רשמי גבולותיה החדשים של מדינת־ישראל. ירושלים הפכה לעיר חצויה בין מדינת ישראל לממלכת ירדן. קו הגבול שחצה את העיר, חצה גם את שכונת מוסררה, אשר בעל כורחה הפכה משכונת יוקרה במרכז ירושלים לשכונת תפר, חורבה נטושה, פגועה ומצולקת מנזקי המלחמה.

"... רחוב הנביאים ורחוב שבטי ישראל נתמשכו במסלולם שמימים־ימימה, בכיווניהם השונים: כביכול אין הם אלא רחובות תקינים, ובתים וחנויות משני צִדם, ואנשים מהלכים בהם הלוך ושוב, לתומם. אך הנה מוחשת בהם מועקה זרה: חנויותיהם מידלדלות, בתיהם פגומים פה ושם באותות הזנחה והרס, והאנשים המהלכים בהם, דומה שהם אצים לדרכם, מפוחדים, וקורטוב חשדנות במבטם. ואז, לפתע, הם נחסמים. בתוך שטפם החי, כנהרות, מזדקר סכר מת. קיר־בטון אפור, מכוער בעירומו, חוצה אותם, ואוטם את מהלכם, ואין לעבור. כאילו היה זרוע שנגדמה. עד כאן היו הרחובות בעלמא, מכאן ואילך, מעברו השני של קיר־הבטון, הנסתר, האסור, הם שוקעים בבליל איבה ומשטמה: עדיין אין הם אלא הם, וכבר ארץ אויב" (יהודה האזרחי, "עיר אבן ושמים").

תפנית שנייה - שיכון עולי שנות ה־50 בשכונה הנטושה

בין השנים 1952-1948 החלה עלייה המונית לארץ ישראל, בעיקר של ניצולי שואה מאירופה ויהודים מארצות ערב. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה. בתקופה זו הוכפלה האוכלוסייה מ־650,000 ל־1,300,000 תושבים. זהו שיעור גידול חסר תקדים בהשוואה לארצות קולטות הגירה. המדינה שהייתה נתונה עדיין בחיתוליה ובמצב של התאוששות ממלחמת העצמאות הארוכה והקשה, כמעט כרעה תחת נטל העלייה והקליטה. למרות זאת, הייתה מלאת נכונות לעשות כל שביכולתה על־מנת לקלוט את העולים, משום שהדעה הרווחת הייתה כי זוהי המטרה אשר לשמה קמה.

תחילה, כפתרון ראשוני, שוכנו העולים בכל רחבי הארץ בשכונות ערביות שננטשו במהלך המלחמה.

בשנת 1949, התרחבו ממדי העלייה, והעולים הועברו למחנות אשר שימשו בעבר את הצבא הבריטי או למחנות אוהלים. בשנת 1950, כאשר הגיעו המחנות ואמצעי הדיור לניצול מלא, לא נותרה עוד אפשרות לספק דיור להמוני העולים שהגיעו. היה חשש גדול כי העלייה הגוברת תוביל לקריסת מערכות ותשתיות במדינה. כפתרון זמני לבעיית הדיור שנוצרה, הוקמו מעברות ובהן אוהלים, צריפונים ופחונים דלים ביותר. היו שהתגוררו בפתרון זמני זה אף עשר שנים.

בשנת 1952, עיקר הפעילות התמקד בהעברת אוכלוסיית העולים למגורי־קבע, בעזרת חברת "עמידר" - החברה הלאומית לשיכון עולים. תפקידה של החברה היה לספק דיור קבע זול ומהיר בבנייה קשיחה. בנייה זו התאפיינה בבניין טורי חד־קומתי, כדי להבטיח לאכלס בו דיירים על־ידי בנייה מהירה ושיטתית. לאחר מכן התאפשר להשיג ניצול נוסף של הקרקע, וכבר בשנות הששים נוספה קומה שנייה. המבנה הטורי עדיין נשמר ובהרמת מבט ניתן להבחין בפסי הרכבת הישנים התומכים בקורות מרפסות השיכונים. המבנים שהוקמו בערים וביישובים קיימים וכן בערים חדשות בפריפריה, בהתאם לעיקרון של פיזור האוכלוסייה, הפרחת השממה ולצורכי הביטחון, היו צפופים ודלים.

יישוב העולים בשכונת מוסררה

באותן השנים, שכונת מוסררה הפכה להיות אזור נוח ליישוב עולים חדשים. לאחר המלחמה, השכונה הייתה נטושה ואף שמשה כחיץ על גבול ישראל־ירדן. מכאן, היה ברור שהמהלך יתרום הן לבעיית הדיור הקשה של העולים הן לשמירה על ביטחונה של ירושלים כעיר גבול.

תחילה יישבו את העולים בבתיה המקוריים והנטושים של השכונה. מבנים אשר בעבר היוו בית פרטי למשפחה אחת, אכלסו באותה התקופה בין 10-7 משפחות, ורובן מרובות ילדים. משפחות שגרו בבית אחד חלקו מטבח אחד ויחידת שירותים אחת. רמת החיים בשכונה הייתה ירודה, המשפחות חיו בצפיפות, בתנאי־דיור קשים.

באותם ימים נבנו בשכונה שני בתי שיכון ציבוריים גדולים, שונים בצורתם ובאופיים משאר הבתים בשכונה, ובהדרגה היא הפכה לשכונת עוני ומצוקה. בשני הבניינים יחד 110 דירות אשר גודלה של כל אחת מהן הוא 50 מטרים רבועים; כלומר, דירות שכלל אינן מתאימות למגורי משפחה מרובת ילדים, על אף שמרבית המשפחות שהובאו למוסררה, היו מרובות ילדים.

מ־1948 עד 1967 זו הייתה שכונת גבול בעיר חצויה. תקופה זו מאופיינת בהרס, הזנחה ומצוקה אשר נבעו מן השינוי במעמדה של מוסררה, שמצאה את עצמה על קו־התפר בין שני חלקי העיר. לכל אורך הגבול שעבר בסמוך לשכונה, הוקמו מוצבים.

משפחות שגרו בבתיה המזרחיים של השכונה, לא הורשו לגור בקומה העליונה של הבית, כיוון שזו הפכה למוצב של צה"ל המיועד להשקפה על הגבול. רחובות שיצאו מן השכונה מזרחה ולכיוון שער שכם, היו חסומים בקיר בטון גבוה. תושבי השכונה היו חשופים לירי צלפים ירדנים שהתבצרו גם הם בעמדות לאורך הגבול.

"הרחוב שקק חיים. נשות השכונה מיהרו לנצל את שמש הצהריים החמה, מתחו חבלים באמצע הרחוב, תמכו אותם בכלונסאות־עץ ארוכים, ותלו עליהם את כבסיהן לייבוש. מהלך פסיעות אחדות מאתנו היה הגבול... האספלט שמתחתנו החוויר מאין נוסע, נסדק, נבקע לכל אורכו, ומבין הסדקים פרצו עשבי־הבר. בין חרוטי הבטון האנטי־טנקיים, גדרות התיל ושלטי האזהרה מפני מוקשים, הצהובים־האדומים, הציץ אלינו ראשו של לגיונר בכפייה אדומה" (חיים באר, "נוצות").

בצד המאבק הקיומי הקשה של תושבי השכונה והמצב הביטחוני המאיים באזור, נאלצו העולים להתמודד עם קשיי הקליטה עִמם מתמודד כל מהגר ועולה חדש, כגון: לימוד שפה חדשה, הסתגלות לתרבות חדשה, מציאת עבודה, וכדומה.

"עלינו לירושלים לשכונת מוסררה. שטח זה כונה על־פי ההסכם 'שטח הפקר'. אנחנו, פליטי מעברת האוהלים, נכנסנו לשטח ההפקר, תרתי משמע, לאחר תלאותינו בדרך לכאן, לאחר שאיבדנו את עצמאותנו, את החופש והביטחון האישי שלנו. כשרגלי דרכה בשכונת מוסררה הבנתי, בגילי הרך, שהעולם שלי הוא כבר לא אותו עולם ממנו באתי. כילד הפסקתי לחלום, הפסקתי להרגיש את החיבוק של אימא ואבא. הפכתי לאדם שורד" ... (ראובן אברג'יל, ממנהיגי 'הפנתרים השחורים').

בעקבות הטמעת תכנית "כור ההיתוך" של בן־גוריון, נדרשו העולים "לזנוח" את תרבותם ואת שפת מוצאם ולהסתגל לתרבות חדשה שהוכתבה מההנהגה הישראלית. בעקבות קשיי השפה והפער ההשכלתי של רוב העולים, היה קושי למצוא משרות עבודה ורבים מתושבי השכונה היו מובטלים. תנאי המחיה הקשים, האבטלה והפערים התרבותיים, יצרו תחושת חוסר ביטחון, תסכול, מרמור ובעיקר אכזבה מהתגשמות החלום הציוני שהתנפץ בפניהם של העולים.

"... הבית התפרק לגורמים - ההורים חיו בתוך בועה של עצמם, מבכים את מר גורלם על האסון והאכזבה מהמדינה וכך נוצר מצב שכל אחד אחראי לעצמו..." (ראובן אברג'יל, ממנהיגי 'הפנתרים השחורים').

אופי החיים בשכונה לאחר מלחמת ששת הימים

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ונפתחה בשנית המערכה על ירושלים. במהלך המלחמה צה"ל כבש את מזרח ירושלים ואיחד את העיר אשר הייתה עד כה חצויה. לאחר מלחמת ששת הימים, חש היישוב היהודי באופוריה: הפגנת הכוח המרשימה של צה"ל, גרמה לתחושה שתקופת הסבל וההקרבה שנמשכה 19 שנה - מאז קום המדינה, חלפה וכי כעת נפתחת תקופה טובה יותר, תקופה של מדינה חזקה ומבוססת.

תושבי שכונת מוסררה האמינו כי לאחר איחוד העיר, כאשר השכונה כבר איננה שכונת גבול, תחל הממשלה בתהליך שיקום השכונה אשר יתאפשרו תנאי מחיה טובים וראויים יותר לתושביה.

למרבה האירוניה, איחוד העיר רק העמיק את הפער החברתי־כלכלי בין השכונות השונות בירושלים. המדינה אשר התחזקה מאוד מבחינה כלכלית, הפנתה עתה את משאביה וכספיה לבניית שכונות חדשות ומפותחות במערב ירושלים וכלל לא הקצתה משאבים לשיקום השכונות הקיימות. תחושת הקיפוח והאכזבה הייתה זו שהביאה לצמיחתה של תנועה חברתית חדשה מתוך תושבי השכונה.

תפנית שלישית - צמיחתם של "הפנתרים השחורים"

"...לצד השגשוג העמיקו הפערים החברתיים. בירושלים, לצד שכונות חדשות ויפות, נוצרו 'מוקדי המצוקה'. מוסררה הובילה בראש. בשנת 1971 קמה תנועת 'הפנתרים השחורים' שארגנה פעולות מחאה נרחבות, כגון פריצה לחנויות וחלוקת מוצרי מזון שהוחרם למשפחות נזקקות, או פלישה של זוגות צעירים חסרי דיור לדירות ריקות בבעלות ציבורית. התמונה הכללית של שפע ורווחה פסחה על חלקים לא קטנים בחברה הישראלית" אבי סבג, "הפנתרים השחורים".

בסוף שנות ה־60, בראשית דרכה, מנתה תנועת הפנתרים השחורים אחד־עשר בחורים, כולם משכונת מוסררה. בתחילת 1971 הם הפכו מחבורת רחוב שכונתית, לתנועת מחאה חברתית שהתאגדה כנגד הקיפוח והאפליה של בני עדות המזרח.
בעקבות המצוקה אשר לתוכה גדלו בני הדור השני לעולים שהתיישבו בשכונה, נערים אשר לא בחרו במציאות זו, אלא נולדו לתוכה כמעט מבלי להכיר אורח חיים שונה ותקין, החליטו לנסות ולשנות את המציאות בעזרת מאבק. תחילה התארגנו חברי התנועה בבתיהם של המנהיגים, לדוגמה: ראובן אברג'יל, צ'רלי ביטון, יעקב דרעי וסעדיה מרציאנו.

התנועה קיימה הפגנות גדולות שרובן היו אלימות מאוד, בהן מחו כנגד הקיפוח ודרשו שינוי חברתי־כלכלי. בנוסף, ניסו חברי התנועה לקיים שיחות עם ההנהגה המדינית, אך גם ביצעו פעולות פרובוקציה להגברת לחץ על ההנהגה, לדוגמה: חטיפת משאית החלב של תנובה שהייתה בדרכה לחלק את מוצריה לתושבי שכונת רחביה (שהייתה שכונה מבוססת מאוד) והבאתה לשכונת מוסררה לחלוקה למשפחות הנזקקות. תנועת "הפנתרים השחורים" העלתה למודעות הציבור את מצוקת העוני והפער העדתי־חברתי־כלכלי שהיה קיים בחברה.

מאז הפנתרים ועד היום

בתחילת שנות השמונים הוכנסה שכונת מוסררה לפרויקט שיקום שכונות והושקעו בה תקציבים רבים מטעם משרד השיכון והסוכנות היהודית. נערכה תכנית שימור ושיקום של השכונה. תכנית זו נערכה על־ידי האדריכלים דוד גוגנהיים ואלכס בלוך ז"ל, בשיתוף נציגים מתושבי השכונה שהיו מוכנים לתרום לשיפור ולשינוי פני השכונה. החל שיקום החללים הציבוריים, רוצפו המדרכות והסמטאות, הותקנו עמודי תאורה, אושרו תוספות בנייה ושופצו בניינים רבים. בשנת 1990 הוקם בשכונה מרכז קהילתי. כיום רוב מנהיגי תנועת "הפנתרים השחורים" אינם גרים כבר בשכונה. באוגוסט 2011 התקיים מפגש איחוד של חברי תנועת "הפנתרים השחורים" בשכונת מוסררה, המפגש נועד לציון 40 שנה לתחילתו של המאבק. הוחלט לקרוא לסמטאות חסרות השם בשכונת מוסררה בשמות: "דרך הפנתרים השחורים" וסמטת "הם לא נחמדים". את המהלך הוביל המִנהל הקהילתי של השכונה במסגרת פרויקט אמנותי של קבוצת "מוסללה".

בתי כנסת "בוטיק" בשכונה

מה פירוש המושג "בתי־כנסת בוטיק"?

הכוונה כאן היא למונח המתאר בתי־כנסת קטנים, אותנטיים, אשר מגוללים בחובם סיפור אישי. כך הצטיירו בפניי בתי־הכנסת "מגן־ישראל" ו"עולי־בבל" בשכונת מוסררה.

המפגש עם יהודה, רחל ודניאל הותיר בי סימני שאלה רבים: מדוע יהודה שעלה ממרוקו, אשר משמש גבאי לבית־הכנסת "עולי־בבל", מתפלל בבית־הכנסת "מגן־ישראל"? מדוע בית־הכנסת "מגן־ישראל" הוא היחיד הפועל מבין ששת בתי־הכנסת בשכונת מוסררה?

נראה כי לשאלות אלה הפתרון גלום בשמו של בית־הכנסת "מגן־ישראל", המגן על הקהילתיות בשכונה, עם הנוסח המעורב שלו ומתפלליו הרבים והנאמנים. בתי־כנסת "בוטיק" במוסררה, ובית־הכנסת "מגן־ישראל" בפרט, מעניקים משמעות חדשה למילה התכנסות. בתי־כנסת אלה יוצרים קהילתיות, התכנסות, במלוא מובן המילה. הם מאופיינים באווירה חמה, עוטפת ומקבלת אשר מברכת את פני המתפללים המגיעים לכאן מדי יום. כמעט ואין למצוא היום מקומות המספרים סיפור אישי ואותנטי כגון זה: סיפור אשר אינו מופיע בדפי ההיסטוריה אינו משודר בטלוויזיה ואינו עולה בכותרות העיתונים; סיפור של אנשים פשוטים ומאמינים המסופר דרך מבנה צנוע, ברחוב הע"ח בשכונת מוסררה, ירושלים. בתי־הכנסת בשכונה מהווים את המפתח לאיחוד לבבות, איחוד יהודי העליות השונות ואיחוד יהודי שכונת מוסררה בירושלים.

העלייה ההמונית

"..כי יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת אותם..."
מתוך שבת וציונות מאת אחד העם, אשר צבי גינצברג.

משפט זה מגולל בתוכו את סיפור העלייה של יהודי הגולה לארץ־ישראל.

מדינת ישראל ידעה כמה עליות מרכזיות לפני הקמתה, במהלכה ולאחריה. "העלייה ההמונית" היא כינוייה של העלייה שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל בשנות ה־50. זו הייתה עליית פליטים וברובה ניצולי שואה מאירופה ופליטים יהודים ממדינות ערב. העולים הגיעו מכלל יבשות העולם אך בעיקר מאירופה, אסיה וצפון־אפריקה.

ל"עלייה ההמונית" סיבות שונות אך העיקרית בהן הייתה אהבת ציון והכמיהה לארץ־ישראל.

שכונת מוסררה בירושלים מספרת את סיפור עלייתם של עולי צפון־אפריקה ושאיפתם לסולידריות בסיסית עם הציבור היהודי עִמו חיו יחד תמיד הן בארצות המקור הן לאחר העלייה לארץ.

בסיור בשכונת מוסררה גיליתי כי בתי־הכנסת בשכונה הם אותם בתי־כנסת "בוטיק", המהווים את התגשמות חלומם של עולי צפון־אפריקה.

בתי־כנסת בירושלים

המונח "כנסת" מקורו מהשורש כ-נ-ס והוא נקרא כך על שם התכנסות האנשים בו.

ירושלים מספרת את סיפורו של העם היהודי מזה 2000 שנה, סיפורי גבורה, תבוסה, גאולה וחורבן. לא בכדי נבחרה ירושלים להיות בירתה של מדינת ישראל, בעיני העם היהודי ירושלים מעולם לא הפכה לעיר בירה אלא תמיד הייתה כזאת.

בירושלים ישנם למעלה מ־500 בתי־כנסת, מבתי־כנסת של עדות המזרח הכוללות את תימן, ספרד, מרוקו וחלב ועד בתי־כנסת של עדות אשכנז. עם חלוף השנים הפכו בתי־הכנסת להוות עוגן של קהילה עבור החברה הישראלית. יותר ויותר עדות הרגישו צורך להקים בתי כינוס אשר יגוללו בחובם את סיפור הקהילה. כיום הפכו בתי־כנסת רבים למוקד תיירותי אשר מגשים את חלום 2000 השנה למציאות.

בית־הכנסת "עולי־בבל"

מפעיליו

באחד מימי המחקר בשכונה, מצאתי את יהודה ורחל בן־שבת, זוג קשישים החי ברחוב הע"ח 5, שכונת מוסררה. יהודה, יליד 1932, עלה לארץ ישראל לבדו, ממרוקו, בשנת 1951 והתיישב באשקלון, משם עבר להתגורר בראש־פינה ולבסוף עלה לירושלים. יהודה שירת בצבא הגנה לישראל ביחידת הנח"ל בחיל הרפואה. רחל, ילידת 1939, עלתה לארץ ישראל לבדה, ממרוקו, בשנת 1964 והתיישבה בפרדס־חנה אצל משפחתה אשר הגיעה ארצה קודם לכן. מאוחר יותר, בשנת 1967, הכירו השניים דרך קרובי משפחה משותפים והתחתנו בתאריך 26.1.1967. ליהודה ורחל 6 ילדים ו־18 נכדים.

כיום, יהודה הוא הגבאי של בית־הכנסת של "עולי־בבל" (נמצא ברחוב הע"ח, מול בית מספר 8), והוא מהווה מקור הידע היחיד על היסטוריית בית־הכנסת ומאפייניו.

יהודה וילדיו מתחזקים את המקום במו ידיהם ובעזרת תרומות עוברי־אורח ותיירים המסיירים בשכונה. הם רואים בכך עבודת קודש ומצוות אלוהים.

רקע היסטורי

יהודה מספר כי מבנה בית־הכנסת נבנה על־ידי משפחות ערביות־מוסלמיות אשר עזבו אותו ערב מלחמת השחרור בפרוץ המערכה על ירושלים. שמו של בית־הכנסת "עולי־בבל", מדבר בעד עצמו ומסגיר את מוצא המתפללים בו ואת נוסח התפילה במקום בעת ההתיישבות היהודית אשר החלה בשכונה לאחר קום המדינה.

מתפללים ופעילות

"האווירה בין המתפללים היא טובה, יש הרגשה של משפחה, ממש כמו אחים" מתאר יהודה את תמהיל המתפללים המורכב מאשכנזים ומספרדים גם יחד. זוהי ייחודיות בית־הכנסת - האותנטיות, הקהילתיות והמרקם האישי החם והאנושי שהמקום מציע.

כיום, בית־הכנסת אינו פעיל בימי חול אלא רק בשבתות ובחגים, מועדים בהם מתאפשרת תפילה במניין. לכן, מתפלל יהודה בימי החול בבית־הכנסת "מגן־ישראל" (רחוב הע"ח 6), מול בית־הכנסת של עולי־בבל.

בית־הכנסת "מגן־ישראל"

מפעיליו

גבאי בית־הכנסת "מגן־ישראל" הוא דניאל דוד. דניאל, יליד 1936, עלה לארץ מעירק בשנת 1951 והתיישב בטבריה, לאחר מכן עבר לתל־אביב ולבסוף עלה לירושלים. כיום הוא מתגורר ברחוב דניאל, שיכון מספר 14, שכונת מוסררה.

דניאל דוד, גבאי בית־הכנסת, מצליח לאחד את תושבי השכונה למטרת תחזוק ותפעול בית־הכנסת, דבר אשר מייחדו משאר בתי־הכנסת בשכונה, המתוחזקים על־ידי בעליהם בלבד.

תושבי השכונה מברכים על קיומו של בית־הכנסת ועל שיתוף הפעולה אשר נרקם בין גבאי בית־הכנסת לבין תושבי השכונה.

רקע היסטורי

בית־כנסת זה, כמו קודמו, נבנה על־ידי משפחות ערביות־מוסלמיות ונעזב במלחמת השחרור. בית־הכנסת נבנה בשנת 1981. דניאל וצעירי השכונה מתחזקים את בית־הכנסת בעזרת תרומות עוברי־אורח ותיירים המסיירים בשכונה. נוסח התפילה בבית־הכנסת הוא ספרדי, דבר אשר אינו מפריע למתפללים האשכנזים במקום. מיזוג זה של הקהילה בשכונה הוא הסוד לכך שבית־כנסת זה הוא היחיד הפועל גם בימי חול בשכונה, ומצליח מזה שנים לקיים תפילות במניין.

ארכיטקטורה, עיצוב ותכולה

בשנות ה־80 של המאה ה־19 נבנתה שכונת מוסררה כאחת השכונות הראשונות מחוץ לחומות, ויושבה על־ידי ערבים מוסלמים ונוצרים עשירים אשר עסקו במקצועות חופשיים. רוב הבתים נבנו החל משנת 1880 ועד שנת 1940.

שכונת מוסררה הייתה ידועה בפאר בתיה ובארכיטקטורה הייחודית לה שנשתמרה בחלקה עד היום, ומכאן גם שמה. השכונה נבנתה על טהרת ארכיטקטורת ה"ליוואן" (בית־רווחה ערבי־ארץ־ישראלי) האופייני לשכונות ערביות נוספות בעיר כגון טלביה, בקעה ועוד.

דגם הבית ברור מאוד וקל לזהותו על מאפייניו: דלת כניסה כפולה, שני חלונות משני צדי הפתח המרושתים בברזלים, סימטריות, אבן ראשה עם עיטורי צמחים ולעתים אף מצוינת שנת בניית הבית. רוב בתי השכונה דומים זה לזה, צפופים ושוכנים בסמטאות צרות. כמעט כל הבתים הם בעלי שתי קומות, גג רעפים וכניסות מפוארות, מעוטרות בקשתות מסוגננות ובאבני ראשה.

בתי־כנסת אלה מקיימים מספר עקרונות: ארון ובתוכו ספרי התורה אשר מוצב בכותל המזרחי של המבנה. אזור זה מוגבה משאר בית־הכנסת ומכונה היכל. בימה, אותו שולחן אשר עליו מניחים את ספר התורה בעת קריאת התורה. סדר ישיבה קהילתי בו הקהל יושב בצורת ח' ומקיף את התיבה, כך שכלל המתפללים רואים זה את זה ואינם מפנים את גבם אחד לשני. עיצוב בתי־הכנסת עדין וצנוע, האווירה בהם קדושה, טהורה ובעיקר אותנטית וסיפורם - אישי.

תפילות ופעילות

"העלייה ההמונית" בשנות ה־50 הביאה עִמה, לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט, מרקם אנושי חדש. שכונת מוסררה הערבית הפכה לשכונה יהודית אשר במשך השנים חידשה את פניה ושילבה אוכלוסייה צעירה בשכונה. בבית־הכנסת "מגן־ישראל" ישנם מתפללים קבועים שהם תושבי השכונה עוד מימי עלייתם ארצה. מתפללים נוספים מגיעים לכאן בעיקר בשבתות ובחגים, כאשר הם מתארחים אצל קרוביהם בשכונה.

בנוסף, בית־הכנסת מגן־ישראל נהנה מיחסי שכנות קרובים עם בתי־הכנסת ברחוב בו הוא נמצא בפרט ועם שאר בתי־הכנסת בשכונה בכלל. הוא מאופיין בעיקר בקהילתיות השכונה אותה הוא מכנס: מתפללים ספרדים ואשכנזים, מבוגרים וצעירים, תושבי השכונה ואורחים מחוצה לה.

"לעתים רחוקות מאד מתקיימת כאן תפילת יחיד", מספר דניאל, "לרוב יש כאן מניין, תודה לאל".

לפי המסורת היהודית נהוג להתפלל שלוש פעמים ביום, בבוקר - תפילת שחרית, אחר הצהרים - תפילת מנחה ובערב - תפילת ערבית. בשבתות, בראשי חודשים ובחגים, נוספת תפילה לאחר תפילת שחרית ושמה תפילת מוסף. ביום כיפור נוספת גם תפילת נעילה לאחר תפילת מנחה.

שעות התפילה ופתיחת בית־הכנסת מופיעות בפתח בית־הכנסת ומעודכנות על־ידי דניאל.
כיום, לפי שעון חורף, מצוין כי שחרית - 5:45, מנחה – 16:45, ערבית – 17:00.

פיקנטריה

"אחד מרבני השכונה בירך את בית־הכנסת לפעילות נצחית", שיתף דניאל, כאשר נשאל על פעילותו היומיומית של בית־הכנסת, להבדיל מבתי־כנסת אחרים בשכונה.

בית הספר לקולנוע "מעלה"

היסטוריה ומבנה

בית־הספר "מעלה" הוקם לפני 20 שנה, בשכונת מוסררה בירושלים, בניסיון להביא לתסיסה והתעוררות אמנותית בקרב הציבור הדתי לאומי בתחום הקולנוע היהודי והוא יחידי במאפיין זה בארץ ובעולם.

שכונת מוסררה מורכבת מאנשים אשר הגיעו אליה בזמנים שונים ומסיבות שונות: ערבים, יהודים חרדים, אמנים מכל הגוונים (צילום, מוסיקה, מחול ועוד) ומהוותיקים יותר בעיר - נוצרים מזרמים שונים ואנשי המחאה החברתית של שנות ה־70, ה"פנתרים השחורים".

בית־הספר שוכן בבניין אשר נבנה בסוף המאה ה־19 על־ידי משפחות ערביות אמידות. מבנה זה היה המקום הראשון בו ישבה ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל. מאוחר יותר, שימש המקום כמתנ"ס קהילתי בשם "מתנ"ס תקוותנו". מבנהו הייחודי נשמר עד היום ומסביבו חצר רחבה. הוא מכיל בתוכו מספר אולמות קולנוע, חדרי עריכה, אולפני הסרטה וגלריה.

תלמידי בית־הספר, הדתיים־לאומיים, אינם מתגוררים בשכונה אלא רק לומדים בבית־הספר, אך המורכבות של השכונה אכן משפיעה על עבודתם כאמנים ומעניקה להם תחומים מגוונים ומעניינים לעיסוק קולנועי.

שינויים בסגנון החיים במגזר הדתי־לאומי

לפני למעלה ממאה שנה, אנשי הציונות הדתית־לאומית היו רבנים חרדים אשר דחו על הסף כל ניסיון של הציונות החילונית לגעת בזהות התרבותית־דתית של העם היהודי.

בעקבות תפיסה חדשה בקרב הציונות שהייתה סובלנית יותר כלפי אורתודוכסים ודגלה בשילוב בין שלילת הגולה ואי־שלילת המסורת ההלכתית, התפתח מודל יהודי המקדש שם שמים, ובמקביל מקדש ערכים ארציים כמו שמירה על הגוף ובניין ארץ־ישראל.

השינוי הוביל לצמיחת שתי תנועות מעשיות שזוהי האידאולוגיה שלהם - הקיבוץ הדתי ובני עקיבא. שינויים אלה גרמו לדתיים הלאומיים לשמור את ההלכה והמסורת שבהם האמינו ולצד זה לעסוק בתחומי חיים בהם לא עסקו בעבר: פוליטיקה, צבא, אמנות, כלכלה, משפט וכו'. ולשלב בהם את אותם ערכים יהודיים, המורשת והמסורת עליה גדלו.

מטרות ותפיסות עולם

בית־הספר "מעלה" משקף את השינוי במגזר הדתי־לאומי ומשקף את כניסתם של הדתיים הלאומיים מהשוליים החברתיים, ללב התרבות הישראלית.

הקמת הקולנוע בשכונה זו יצר מעין מורכבות. מורכבות בין השקפת העולם של החרדים הגרים בשכונה לבין הדתיים הלאומיים הלומדים בבית־הספר. גישת החרדים היא לשמר את העולם ה"ישן" ולהימנע מכל דבר שונה ו"חדש". לעומת זאת, גישתם של הדתיים הלאומיים היא שמירת הישן ו"קידוש" החדש. כלומר, להביא מעולם היהדות, המסורת והמורשת העתיקה לעולם הנוכחי, המציאותי והמודרני.

הקולנוע מסמל את החדש אליו מביאים התלמידים את עולמם היהודי והמסורתי. הדבר בא לידי ביטוי ביצירותיהם של תלמידי בית־הספר שהן עכשוויות ומודרניות ויחד עם זאת עוסקות בעולם תוכן המתבסס על היסטוריה, מורשת ומסורת העולם היהודי.

בית־הספר מביא חותם קולנועי מיוחד אל התרבות הישראלית ושפה ויזואלית חדשה אל העולם היהודי, שאוצרות הרוח שלו היו עד כה הספרות התורנית הכתובה. בבית־הספר יוצרים סרטים בהשראת סיפורים מהתנ"ך, שאלות הלכתיות, מוסריות ואתיות, דיון נוקב בשאלות של זהות יהודית וישראלית.

בית־הספר איננו מזוהה עם זרם פוליטי או אידאולוגי כלשהו. קיימים בו קודים אתיים ואסתטיים הקשורים לתפיסה האמנותית־רוחנית של בית־הספר. סרטי "מעלה" נושאים תו של איכות, עידון, סובלימציה והימנעות מביטויים חזותיים בוטים או וולגריים.

צוות ההוראה, ההנהלה והסטודנטים

בית־הספר מטפח דיאלוג פתוח בין תלמידיו לבין המורים ולציבור הישראלי כולו. המורים בבית־הספר מגיעים אליו מכל גווני הקשת הפוליטית והמעגלים החברתיים בישראל, דתיים וחילונים בעלי דעות שונות (יש לציין כי רוב המורים אינם דתיים, אולם הם פתוחים לתכנים ולערכים המאפיינים את הסטודנטים).

בקורסים העיוניים מלמדים אנשי אקדמיה רבנים ואנשי רוח. בשל אופיים המיוחד של המורים והסטודנטים, מתנהלים בבית־הספר מפגשים יומיומיים בין דתיים לחילוניים, בין אנשים ממרכז הארץ לאנשי פריפריה, בין אנשי שמאל לאנשי ימין, ובין אנשי רוח לאנשי מקצוע.

המפגשים, השיח והעבודה המשותפת, מהווים קרקע פורייה ליצירות ולסרטים, ויוצרים דיאלוג מרתק ומכנה משותף בין אנשים הבאים מן המגזרים השונים בחברה הישראלית.

תכני לימוד (תכנית לימודים, קורסים)

תכנית הלימודים דומה בתכניה לתכנים הנלמדים בבתי־ספר לקולנוע ברחבי העולם כשהמגמה המרכזית היא בימוי והפקה לקולנוע ולטלוויזיה. בנוסף לתכנים אלו, לבית־הספר תוכן ייחודי והוא "קורסי בית־המדרש" המעצימים את הנושא שבין יהדות ליצירה. לדוגמה, תנ"ך באמנות פלסטית ובספרות, מקורותיו של ש"י עגנון, דמויות מן התנ"ך וכו'.

בנוסף למגמה הראשית ישנה מגמת תסריטאיות לאלה המעוניינים רק ברכישת ידע ומיומנות של כתיבה תסריטאית.

הישגים בולטים (בוגרים ויצירות)

עד כה, סיימו את בית־הספר כ־200 בוגרים. רובם השתלבו בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארץ. סרטי הבוגרים מוקרנים בערוצי השידור בישראל, בקהילות יהודיות רבות ובפסטיבלים לקולנוע בארץ ובעולם.

חלק מן הסרטים זכו בפרסים, ויחד עם יוצריהם יִצגו את בית־הספר והיו שגרירים ישראליים ברחבי העולם. כיום, בית־הספר מציע פעילויות חינוכיות רבות לקבוצות תיירים, בתי־ספר וחיילי צה"ל.

על־אף ההצלחה ההולכת וגוברת, המורכבות אשר נוצרת בשל מיקום בית־הספר בשכונת מוסררה, אינה תמה והיא משקפת תהליך חברתי מעניין אותו יש לבחון.

אלבומי תמונות

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

מאמרים וספרים

  • קרויאנקר דוד, "רחוב הנביאים, שכונת החבשים ושכונת מוסררה", ירושלים: כתר ויד יצחק בן-צבי, 2000.
  • מערך סיור בשכונת מוסררה - "הם לא נחמדים בכלל" הפנתרים השחורים, ארכיון יד בן צבי.
  • סגב אבי ואדרי רוני, "הפנתרים השחורים" , ביה"ס לצילום, 1999.

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם יהודה ורחל בן שבת, גבאי בית הכנסת "עולי בבל", אוקטובר, 2011.
  • ראיון עם דניאל דוד, גבאי בית הכנסת "מגן ישראל", אוקטובר, 2011.
  • ראיון עם רחל רוזנברג, מנהלת תוכניות חינוכיות , ביה"ס לקולנוע "מעלה" , 2011

מילות מפתח

קו-תפר | פנתרים-שחורים | שיכונים | כור-היתוך | עמידר | שנות ה-50 | עליה-המונית | שיקום-שכונות | שימור | עולים | בית-ספר-מעלה | בית-כנסת-עולי-בבל | בית-כנסת-מגן-ישראל | חרדי | דתי-לאומי | ערבי | פרויקט-מוסללה

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.