דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

הדת היהודית - מדריך מקוצר

תעודת הכשר למהדרין
תעודת הכשר למהדרין
סימה זלצברג
אספה ועיבדה נעמה גרינוולד

נוצר ב-11/10/2011

אמונה ותפיסות

שם הדת

היהדות היא הדת העתיקה והקטנה ביותר מבין שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות. מקור השם יהדות הוא שבט יהודה, שאליו מתייחסים רוב היהודים בני זמננו לאחר שעשרת השבטים גלו למקומות אחרים.

עיקרי האמונה

ביסוד הדת מונחת האמונה שהא-ל הוא אחד, אדון עולם ובוראו, נצחי, רואה ויודע הכול. ליהודים קשר מיוחד עם הקדוש ברוך הוא, שבחר בהם להיות לו לעם, הוציא אותם ממצרים ונתן להם תורה. (עולם הדתות/לקסיקון דביר, זמורה ביתן, תש"ן ת"א). עיקרי אמונה נוספים: בהיות הא-ל מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית ואמיתותה של תורת משה. האמונה בתחיית המתים, בעולם הבא ובמשיח. על פי האמונה היהודית נברא העולם בשישה ימים, ויום השביעי יום מנוחה (יום השבת). (שנת התשס"ה, שבה נכתבים דברים אלה, היא השנה ה-5,765 לבריאת העולם).

מצוות הדת

מצוות הן החוקים שעל היהודי לקיים בהתאם להלכה היהודית. מקור המילה מצווה נגזר מהמילה צו ומשמעותו שמדובר בחוקים שבני אדם מצווים לעשותם,על פי האמור בדברים (ז' י"א) "וְשָמַרְתָ אֶת הַמִצְוָה וְאֶת הַחֻקִים וְאֶת הַמִשְפָטִים אֲשֶר אָנכִי מְצַוְךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם". ביהדות יש תרי"ג (613)מצוות, המחולקות לרמ"ח (248)מצוות "עשה" -מצוות המורות לאדם מה עליו לעשות, למשל "כבד את אביך ואת אמך". ושס"ה (365)מצוות "לא- תעשה"- מצוות המורות לאדם מה אסור לו לעשות, למשל "לא תרצח". מלבד אלו קיימות עוד שבע מצוות דרבנן - מצוות שהוסיפו חכמי המשנה, כך שליהודים יש בסה"כ 620 מצוות.

מצוות דאורייתא

מצוות המופיעות במפורש במקרא, וקרויות לפיכך מצוות מדאורייתא (בארמית:אורייתא = תורה). בראש המצוות עומדות עשרת הדיברות, אלו המצוות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני ואלו הן: (על פי שמות כ', ב'-י"ד)
1. "אנכי ה' אלוהיך": האמונה באל אחד".
2. "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל כל תמונה...": האיסור לעבוד אלוהים
אחרים או לעשות אלילים.
3. "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא": האיסור להישבע בשמו של ה'.
4. "זכור את יום השבת לקדשו": שמירת השבת-איסור עשיית כל מלאכה.
5. "כבד את אביך ואת אמך": כיבוד הורים.
6. "לא תרצח".
7. "לא תנאף".
8. "לא תגנוב".
9. "לא תענה ברעך עד שקר": האיסור להעיד עדות שקר. 
10. "לא תחמוד": האיסור לחשוק במשהו השייך לזולת.
ערך שמירת החיים ("פיקוח נפש") גובר על כל המצוות, מלבד שלוש מצוות שלהן נקבעה עדיפות מיוחדת: איסור עבודה זרה, איסור שפיכות דמים (רצח) ואיסור גילוי עריות.

מצוות דרבנן

מצוות שחז"ל הסיקו אותן מתוך האמור בתורה במסגרת התורה שבעל פה, וקרויות לפיכך מצוות דרבנן. ביהדות מקובלת הקפדה על המצוות בלא תלות במקורן. שבע מצוות עשה שנקבעו על ידי חז"ל:
ברכות - מצווה לברך על הנאות העולם הזה, על מצוות, ועל אירועים שונים בחיי האדם.
נטילת ידיים - מצווה ליטול ידיים לפני אכילת פת, בעזרת כלי תקני ומים נקיים.
עירובין - אפשרות לטלטל על ידי עירובי חצרות, ומצוות עירובי תחומים.
הלל - הוספת מזמורי תהילים לתפילת שחרית בראש חודש ובחלק ממועדי ישראל.
נרות שבת - מצווה על כל משפחה להדליק לפחות זוג נרות בערב שבת.
מגילה - קריאת מגילת אסתר בחג הפורים - בלילה וביום.
חנוכה - הדלקת נרות במשך שמונה ימים מכ"ה כסלו.

חובת קיום המצוות

על הפרתן של מצוות לא תעשה נקבעו עונשים המפורטים בתורה. לעומת זאת, לגבי מרבית מצוות העשה לא נאמר מהו השכר (דוגמא למצוות עשה ששכרה נקוב בתורה היא מצוות כיבוד אב ואם) ועל כך נאמר (פרקי אבות ב, א): "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות".

אף על פי שרבים מהיהודים אינם שומרי כל המצוות, ישנם המקפידים על קיום המצוות בדקדוק רב מתוך אמונה כי זהו רצון הבורא וקיום המצוות מיטיב עם האדם.

הלכות הדת

ההוראה המקובלת בימינו למושג הלכה היא אוסף כל החוקים והמצוות המעשיות הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו שאותם מצווה היהודי לקיים, על פי התורה ופרשנותה. חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו והרחיבו את הציוויים כדי להתאימם לתנאי החיים המשתנים. ההלכות והדינים קובצו על ידי רבנים לקבצים הלכתיים שונים. הקובץ הראשון הוא המשנה, שנערכה לפי נושאים על ידי רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל בשנת 220 לספירה. ספרי הלכה הם ספרי יסוד בדבר הדרך בה חייב היהודי לנהוג באופן מעשי. ספרים אלה נכתבו לאורך מאות שנים וממשיכים להיכתב ללא הפסק, הן לנוכח השינויים החיצוניים המחייבים התייחסות הלכתית והן לנוכח אירועים וזרמים מחשבתיים ודתיים עימם מתמודדת היהדות. ספרי ההלכה נכתבו בכל תפוצות ישראל בשפות שונות, אך בעיקר בעברית. (מורשת, ציונות ודמוקרטיה - 100 מושגי יסוד\יואל רפל, משכל, תל- אביב, 2004)

לבוש אדם דתי

גבר ואישה מצווים להתלבש בצניעות לכן לא לובשים בגדים צמודים או בעלי צבע בולט. נשים נשואות מכסות את ראשן בכובע, מטפחת או פאה נוכרית(הדעות חלוקות בעניין). גברים חובשים כיפה ככיסוי ראש המסמלת יראת שמיים. למנהיגים לבוש מיוחד: מגבעת-כובע ומעיל/ז'קט, לבושים בצורה מכובדת כיאה לאיש ציבור.

דרך הפצת הדת

על פי התנ"ך, הדת היהודית לא התפתחה באופן הדרגתי אלא ניתנה בפעם אחת בהתגלות להמוני אנשים במעמד הר סיני, ומאז הועברה במסורת מאב לבן עד ימינו אנו.

מעמד הר סיני

התקיים על פי המסורת ב-ו' בסיוון, 50 יום אחרי יציאת מצרים. המעמד לווה בקולות שופר, ברקים רעמים ולהבות אש, במהלכו ניתנו לבני ישראל עשרת הדיברות-מצוות היסוד של התורה. מתן תורה מתואר בספר שמות י"ט-כ', ובספר דברים פרק ה'.

דרך עבודת האל

כשבית המקדש היה קיים עבדו את האל ע"י הקרבת קורבנות. משחרב הבית תיקנו חכמים תפילות ומטרתן להוות תחליף להקרבת קורבנות. את האל עובדים בכל רגע בחיים וזאת מאחר שהמצוות הכתובות בתורה מקיפות את כל תחומי החיים.

מנהגים

בתקופה שלאחר המקרא מציין שם זה סדר התנהגות מקובל בקיום המצוות והפולחן או הליכות שאינן מפורשות בתורה. דרך הנהגתו של אדם בחברה, ביחסו אל אחרים ובמוסריותו. המנהגים מתקבלים על-פי טעמים מוסכמים ולכן יכולים להשתנות ולהתבטל, או להיות שונים ממדינה למדינה. המנהגים נבעו מאורחות חיי היהודים במקום מסוים או בהשפעת רבני המקום לפי שיטתם ודרכם. והזהירו בתלמוד לשמור על המנהגים משום "ואל תיטוש תורת אמך" (חולין צ"ג ,ב'). 

מנהגי שמחה

מנהג ביהדות לשמוח בסעודת מצווה.בסעודה זו בד"כ בוצעים על הלחם, אוכלים בשר ודגים, לוגמים יין, שרים ורוקדים, מספרים בשבח הקב"ה ובדברי תורה.

מנהגי אבלות

מכלול דינים ומנהגים החלים על אדם לאחר פטירת אחד מקרוביו הישירים: אב, אם, אח, אחות, בן, בת, בן/בת-זוג. ראשיתם בימי האבות, בתקופת האבל על שרה אמנו "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כ"ג, ב) והם התפתחו במהלך הדורות.

לוויה

ליוויו של המת לקבר ישראל. חכמינו כינו את הלוויה 'חסד של אמת', משום שזהו חסד הנעשה עם המת בלא כל ציפייה לקבלת תמורה. הקבורה נערכת בבית-קברות שהוקדש כהלכה על פי מנהגים עתיקי יומין המשתנים במעט מעדה לעדה. על הקבורה אחראים אנשי 'חברה-קדישא' ('החבורה הקדושה'). הלוויה כוללת לרוב גם דברי הספד, למעט בימי מועד, שהם ימי חג ושמחה ונהוג שלא להספיד בהם.

'קדיש'

קטע תפילה הכתוב ארמית ונאמר בציבור בכל התפילות. בתק' האבל אומרים אבלים על קרובים מדרגה ראשונה "קדיש יתום"- 11 חודשים על אב ואם, 30 יום על יתר הקרובים. תוכנה של תפילת ה'קדיש' הוא "צידוק הדין" - כלומר, קבלת המוות כחלק מהנהגת העולם. (ישנם סוגי "קדיש" נוספים המשולבים בתפילה במקומות שונים).

'שבעה'

שבעת הימים הראשונים לאחר קבורת המת. האבלים (הקרובים מדרגה ראשונה) אינם יוצאים מביתם, אלא לתפילה או לצורכי ציבור דחופים. לרוב נוהגים לקיים תפילות בבית האבלים. במשך שבעת בימים יושבים האבלים על הארץ או על כסאות נמוכים, נועלים נעלי בד, אינם מתרחצים (אלא לצורכי בריאות), אינם מתגלחים, אינם לומדים תורה, אינם עובדים ואינם נוטלים חלק באירועי בידור ושמחה. מצווה גדולה לבקר את האבלים ולנחמם, אך אין שואלים בשלומם. לאחר ביקור הניחומים, נפרדים המנחמים מן האבלים ואומרים להם: "מן השמיים תנוחמו" יש הנוהגים לומר: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד".

'שלושים'

שלושים הימים הראשונים שלאחר פטירת אחד משבעת הקרובים שאדם חייב להתאבל עליהם. דיני ה'שלושים' מתחילים בתום ה'שבעה'. ביום השלושים עולים אל קבר הנפטר ועורכים אזכרה. ביום השלושים נפסקת האבלות על אח, אחות, בן, בת, בן-זוג או בת-זוג, ונמשכת רק על אב ואם.

'שנה'

תקופת האבלות על אב ואם, בה אסורים בניהם ובנותיהם בכל סוגי הבידור ובה אומרים 'קדיש' לעילוי נשמתו (למעשה 11 חודש). כמו כן הם אינם משתתפים בשמחות, אם כי יש פרטי הלכות ומנהגים בנושא זה. מדי שנה ביום השנה לפטירת המת נהוג לעלות לקבר ולומר פרקי תהילים ו'קדיש' לזכרו.

נר זיכרון (נר נשמה)

נר שמדליקים בבית האבל וכן ביום בו נאמרת הזכרת נשמות וביום הזיכרון (יום הפטירה) של קרובים מדרגה ראשונה (ראו: אבלות). כמו כן מדליקים אותו בבית בו יושבים 'שבעה' אחרי הנפטר. הנר דולק 24 שעות, מקור המנהג בפסוק "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ',כ"ז).

טקסים

ברית מילה

כריתת העורלה בבנים זכרים כסימן ליהדותם. הראשון שנצטווה עליה היה אברהם אבינו, שמל את עצמו בגיל 99, את יצחק בנו בגיל שמונה ימים ואת ישמעאל בנו בגיל 13 שנים. הברית מתבצעת בגיל שמונה ימים, גם כאשר היום השמיני הוא שבת או מועד, אלא אם כן יש לדחותה מטעמים רפואיים. הברית מהווה סמל גופני בלתי-נמחה לברית בין עם ישראל לקב"ה. האדם המבצע את הברית נקרא מוהל. במהלך טקס ברית המילה נהוג להכריז על שם התינוק. נוכרי המבקש להתגייר חייב במילה.

פדיון הבן

פודים בשקלי כסף בן זכר, בכור לאמו היהודייה, שנולד בלידה טבעית. אין פודים כאשר אחד מן ההורים הוא כהן או לוי. יש לפדות את הבן מהכוהן תמורת חמישה שקלי כסף (כמה עשרות שקלים). הפדיון נערך כאשר מלאו לתינוק 30 יום. פדיון הבן נקבע כזכר למכת בכורות במצרים, בה נהרגו בכורות מצרים ולא בכורות יהודים. על פי מצוות התורה כל בכור שייך לכהן, אך בעוד שבכור בהמה טהורה ניתן היה להקריב בבית המקדש, בכור אדם יש לפדות.

בר/בת מצווה

המלה "בר" מקורה בארמית ופירושה בן. בנות בהגיען לגיל 12, ובנים בהגיעם לגיל 13, חוגגים את הגיעם לגיל המצוות. בגיל זה נחשבים הנערים והנערות לבוגרים, הם מהווים חלק מהציבור, חייבים במצוות ואחראים למעשיהם. מגיל 13 מניחים הנערים תפילין ומצטרפים למניין (עשרה בוגרים בני 13 ומעלה). מקובל לציין את הגעתם של הבנים והבנות לגיל מצוות בסעודה חגיגית ובקריאת דרשה.

קריאה בתורה

כיום נהוג שבנים המגיעים לגיל 13 עולים לתורה בבית כנסת, קוראים בתורה את פרשת השבוע, ו/או את ההפטרה. בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי מקובל כי בנות בהגיען למצוות (12 שנים) עולות לתורה ואף קוראות מפרשת השבוע. 

נישואין

חופה

טקס הנישואין נערך מתחת לחופה העשויה טלית או יריעה רקומה, ומתוחה על ארבעה מוטות. על-פי רוב נערכת החופה בלילה ותחת כיפת השמיים, כסימן לפרו ורבו "ככוכבי השמיים לרוב". החופה היא גם סמל לכניסת הזוג לחיים משותפים תחת קורת-גג אחת. הטקס שמתחת לחופה כולל את ברכות האירוסין, מתן הטבעת, שבירת כוס כזכר לחורבן ירושלים, קריאת הכתובה וקריאת שבע ברכות הקידושין הנאמרות כדי לתת משמעות וחוקיות לצעד שנעשה. תנאי הכרחי לקיום טקס הנישואין הוא הימצאותם של שני עדים המעידים על המעמד וע"י כך עושים אותו לחוקי.

מתן טבעת

החתן חייב לרכוש טבעת שבאמצעותה יקדש את בחירת ליבו ויגיד לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". זהו קניין קידושי כסף ולקיחת הכסף צריכה להיעשות בטבעת, שכן מנהג היה בישראל לקדש בטבעת. זו חייבת להיות עשויה זהב, חלקה, ללא פיתוחים, קישוטים או שיבוצים של אבני-חן ותוספות, כדי לא להפלות את מי שהוא חסר אמצעים ואין בידו לרכוש טבעת מקושטת ומפוארת. שווי הטבעת צריך להיות על פי ההלכה לפחות פרוטה או שווה-פרוטה. ומכאן, טבעת זהב פשוטה וחלקה 'מכסה' ערך זה.

שבירת כוס זכר לחורבן

לאחר סיום הברכה האחרונה, לוגמים מן היין והחתן אומר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרני, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". ושובר כוס ברגלו כסמל להזדהותו עם ירושלים שאינה בתפארתה ועם צער חורבן בית המקדש. מנהג זה של צער דווקא ברגעים הגדולים של השמחה- מקובל ביהדות.

קריאת כתובה

הכתובה היא שטר התחייבות שמעניק החתן-הבעל לכלה-אשתו בשעת הנישואין, ובו כל ההתחייבויות שהוא מקבל על עצמו כלפיה, בעיקר בתחום הכספי ובתחום הכבוד שעליו לנהוג בה. החתן מתחייב לפרנס את אשתו, ולספק לה את כל צרכיה וכן להעניק לה סכום מסוים אם יתגרשו או אם ילך לעולמו. כמו כן מפורט בכתובה שווי הנכסים שהביאה עימה הכלה ואשר שייכים לה בכל מקרה. לשון הכתובה היא ארמית, שכן היא נכתבה בבבל, כאשר רוב העם היהודי שהה בארץ זו והארמית הייתה השפה המדוברת. על הכתובה חותמים החתן ושני העדים והיא נקראת מתחת לחופה.

חגים ומועדים

המונח "חג" או "מועד" הוא בעל משמעות של יום טוב או יום של שמחה, לכן נכללים בהגדרה זו ימים רבים: חלקם נובעים מההלכה והמסורת היהודית, וחלק אחר השתרש בעקבות הקמת המדינה. מקורו של המונח במקרא; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בבית המקדש בימים אותם קבעה התורה (שמות כג',י"ח).

חגים המצווים מהתורה

החגים המוזכרים בתורה הם 'שלושת הרגלים':פסח, שבועות וסוכות (על פי הסדר השנתי שמתחיל את ספירת החודשים בניסן)בהם נצטווה עם ישראל לעלות לרגל למקום המקדש.שאר הימים הטובים נקראים בתורה 'מועדי ה' והם: יום התרועה בראשון בתשרי (נקרא מאוחר יותר 'ראש השנה'), יום כיפורים, ויתכן שאף ראשי חודשים. בחג היו מביאים קרבן חגיגה,מקריבים אותו על גבי המזבח בבית המקדש.החג אסור במלאכה כמו ביום השבת אולם מותרות בו מלאכות לצורך 'אוכל נפש' -הן מלאכות הנחוצות להכנת מזון לצורכי החג.

פסח

פסח הוא שמו של קורבן שהוקרב בבית המקדש בליל הארבעה עשר בניסן, בלילה הראשון של חג המצות. זהו החג הראשון מבין שלושת הרגלים המופיעים בתורה (מאחר שבתורה מתחילה השנה בחודש ניסן) ונחגג לזכר יציאת בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם. הוא נחוג במשך שבעה ימים (בגולה: שמונה ימים) החל מליל ט"ו בניסן. החג מתאפיין באיסור חמץ בכל ימי החג ובחובת אכילת מצה בלילה הראשון. בזמן שבית המקדש היה קיים, ישראל היו עולים לרגל לירושלים, וצולים שם את קורבן הפסח. הלילה הראשון של החג קרוי ליל הסדר, במהלכו קוראים את ההגדה של פסח, מצווים לספר ביציאת מצרים והשחרור מהשעבוד. על מנת שהילדים יישארו ערניים עד סוף הערב מחביאים להם 'אפיקומן'-חצי מהמצה האמצעית מקערת הסדר. הלילה השביעי הוא החג השני, נקרא שביעי של פסח ונחוג לזכר קריעת ים סוף והצלת ישראל מפני צבא מצרים שרדף אחריהם. לימים שבין החג הראשון לחג השני קוראים חול המועד, ויש להם מעמד ביניים בין חג ליום של חול.

ליל הסדר: טקס הנערך בבית בערב הראשון של חג הפסח. בתקופת בית-המקדש מרכז הטקס היה הקרבת קורבן פסח. לאחר החורבן התפתח בהדרגה טקס שבמרכזו קריאת ההגדה, הנחת קערת פסח וכוס אליהו ואכילת מצה ומרור. עיקרו של ליל-הסדר הוא קריאת ההגדה לשם קיום "והגדת לבנך". חכמי ישראל ראו חשיבות רבה בשיתוף הילדים בסדר פסח לשם הקניית ערכים יסודיים של עם ישראל, יציאתו לחירות וראשית התהוותו לעם. הסדר מתקיים בחוג המשפחה ונהוג שהוא מנוהל על ידי ראש המשפחה.  

הגדה של פסח: קובץ מדרשי חז"ל, פסוקי מקרא, פיוטים, פרקי תהילים וברכות הנאמר בליל-הסדר על יסוד הכתוב "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות י"ג,ח'). במרכז ההגדה: השעבוד במצרים, יציאת מצרים, שבחים והודאות על ניסי העבר ותפילה לגאולה. במהלך הדורות נוספו בעיקר פיוטים הנאמרים בסיום ההגדה ("חד-גדיא", "אחד מי יודע"). יסוד ההגדה נמצא במשנה (פסחים) ונוסח לראשונה בתק' הגאונים.  

מרור: ירק מר הנאכל בליל-הסדר, לבדו ועם מצה, לזכר מרירות השעבוד במצרים. בזמן בית-המקדש היה נאכל יחד עם המצה ובשר קורבן הפסח. בקהילות שונות קיימים מנהגים שונים בנוגע לצמח המשמש כמרור, על פי רוב נוהגים לאכול כמרור חסה וחזרת לבנה. את המרור מטבילים בחרוסת - תערובת מתוקה של תפוחים או תמרים, אגוזים ויין (החרוסת שונה מעדה לעדה).  

אפיקומן: מילה יוונית שפירושה "משתה נוסף שלאחר הסעודה". במקור הכוונה למנה האחרונה בסעודה כפי שהייתה מקובלת בעולם ההלניסטי. בזמן בית-המקדש נאכל בשר קורבן הפסח בסיום סעודת ליל פסח ואחריו נאסר על "משתה נוסף", למען יישאר טעם הקורבן בפי האוכלים ולא תישכח יציאת מצרים. כזכר לכך נאכלת כיום מצה, ואחרי האפיקומן אסורה כל אכילה. כדי לעודד את הילדים להישאר ערים עד לסיום הסעודה, על-מנת שישמעו את סיפור יציאת מצרים במלואו, נוהגים לאפשר להם 'לגנוב' את האפיקומן ולהבטיח להם מתנה תמורת החזרתו.

שיר השירים: אחת מחמש המגילות בתנ"ך. נקראת בבית-הכנסת בשבת חול-המועד של הפסח. המגילה מיוחסת לשלמה המלך. בתקופת התלמוד חשבו חכמים לגנוז מגילה זו, אך בסופו של דבר היא השתמרה בין כתבי הקודש רק משום שנתפרשה על דרך המשל- אהבת גבר והאשה, הדוד והרעיה, כפי שהם מכונים במגילה, כסמל לאהבת עם ישראל לה'. על פי פירוש אלגורי זה, פסוקים רבים במגילה מדברים על אירועי יציאת מצרים ועל בחירת ישראל לעמו של ה' באותה התקופה. החל מימי הגאונים קוראים בה בפסח. יש הנוהגים לקרוא בה בליל-הסדר, לאחר ההגדה.

חול המועד: לימי חול המועד יש מעמד ביניים בין יום חג ליום חול רגיל.הם קיימים פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, בין החג הראשון לחג השני. המטרה היא לשוות להם אופי חגיגי, ולהשאיר את האדם במצב של שמחה שאין עליו עול של מלאכה.לכן יש בהם איסורים על מלאכות שונות כמו עבודה וכתיבה.נוהגים שלא להסתפר ולא להתגלח משום גזירת חכמים שגזרו על האנשים לעשות פעולות אלו לפני החג ולהתכונן אליו כראוי.מותר בחול המועד לעשות מלאכת דבר האבד -עשייה שאם לא תעשה, יגרם לאדם נזק או הפסד.נוהגים ללבוש בגדי חג,לטייל ולנפוש.

אסרו חג: הוא היום שלמחרת כל אחד משלוש הרגלים, לפיכך תאריכי אסרו חג הם: כ"ב בניסן, ז' בסיון, כ"ג בתשרי. מקור שמו הוא הפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". ודרשו חז"ל על פסוק זה:"כל העושה תוספת (איסור) לחג במאכל ושתייה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן" (סוכה מה'). נוהגים שלא להתענות באסרו חג. על פי הרמ"א, נוהגים להרבות בו באכילה ובשתייה והסיבה היא שהקורבנות נאכלו גם ביום שלמחרת החג. בבית הכנסת אין אומרים תחינות.

אכילת מצות: מצה היא מאפה העשוי מבצק של חמשת מיני דגן שלא החמיץ, כלומר ללא תוספת שמרים או נוזלים אחרים והמקסימום זמן בין לישתו לסוף אפייתו הוא 18 דק'. מכונה במסורת גם לחם עוני כנראה בשל העובדה שהייתה מאכלם של עניים בימות השנה. המצה לעומת הלחם מסמלת את החירות מכיוון שהיא שומרת על הצורה הבסיסית שלה, לא משתנה ולא מתנפחת. אחת ממצוות הפסח היא אכילת מצה בליל הסדר, כזכר ליציאת מצרים, כאמור (שמות י"ב, לט): "וַיאפוּ אֶת - הַבָצֵק אֲשֶר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַיִם, עֻגת מַצּוֹת-כִי לא חָמֵץ: כִי-גרְשׁוּ מִמִצְרַיִם, וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַ, וְגַם צֵדָה,לא-עָשׂוּ לָהֶם". אין חובה לאכול מצה בשאר ימות החג, אך מחמת איסור חמץ, המצה מהווה תחליף ללחם. המקפידים על מצוות החג נוהגים שלא לאכול מצה מס' ימים לפני הפסח.

איסור חמץ: חמץ הוא אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון) שהיה במגע עם מים יותר מ-18 דקות לאחר שנתלש מהקרקע, בין אם בצורת גרגרים או בצורת קמח, לפני שנאפה, או מאכל או משקה שנעשו מצמחים אלו כגון שמרים או בירה. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים הם חמץ,כמו גם,כל דבר שעורב בהכנתו עמילן. לפי ההלכה חל בפסח איסור על אכילת חמץ, החזקת חמץ ואף הנאה מממנו. איסור אכילת החמץ נקבע לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל, בצאתם ממצרים, לא הספיק להחמיץ ולכן אכלו בני ישראל מצות. על פי ההלכה, יש להקפיד בפסח שלא לאכול מאכלים שיש בהם אפילו שמץ של חמץ, לא לבלוע תרופות שיש בהן חמץ ואף לא להחזיק מוצרים שיש בהם מרכיב זניח של חמץ.

ביעור חמץ: תהליך היפטרות מהחמץ. 1. בדיקת חמץ - בליל י"ד (לילה לפני ליל הסדר) עורכים בדיקת חמץ לוודא שאין חמץ בבית, את החמץ שמוצאים מבטלים;  2. ביטול חמץ - 'כל חמירא' - על ידי אמירה שהחמץ נחשב בעיני בעליו כעפר הארץ ולפיכך מבוטל; 3. ביעור חמץ - בשריפה למחרת בדיקת חמץ; 4. מכירת חמץ - באמצעות מכירה (בד"כ מרוכזת על ידי הרב) לגוי. המכירה תמורת מקדמה צריכה להיות בלב שלם ושלא על מנת להחזיר ובמוצאי הפסח מבוטלת העסקה.
 

שביעי של פסח: הלילה השביעי הוא החג השני,נקרא שביעי של פסח ונחוג לזכר קריעת ים סוף והצלת ישראל מפני צבא מצרים שרדף אחריהם.

ספירת העומר: ספירת ארבעים ותשעה הימים שבין ט"ז בניסן לחג השבועות ב-ו' בסיון. בזמן בית-המקדש היו מניפים ב-ט"ז ניסן את העומר – אלומות מראשית קציר השעורים- ומכאן שמה של המצווה. הספירה מדי ערב לאחר תפילת ערבית 'יוצרת' גשר בין פסח לשבועות, בין יציאת מצרים - מועד הגאולה הפיזית של עם ישראל לבין קבלת התורה המסמנת את גאולתו הרוחנית והפיכתו לעם ה'. היסוד בתורה לספירת העומר הוא הפסוק: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג, טו'-טז').

מנהגי אבלות: בתקופה זו נוהגים מנהגי אבלות שונים כגון: לא מתגלחים, לא מסתפרים, לא מתחתנים וממעטים בשמיעת מוסיקה. לזכר תלמידיו של ר' עקיבא שמתו בימי ספירת העומר בתקופת מרד בר-כוכבא, ולזכר חללי הפרעות בקהילות אשכנז בזמן מסע-הצלב הראשון (שנת 1096).

שבועות

השני משלוש הרגלים.חל בו' בסיון עם סיום ספירת העומר.נקרא גם חג הביכורים מפני שהיו מתחילים להעלות בטקס צבעוני ורב רושם את ביכורי האדמה מ'שבעת המינים' לירושלים לבית המקדש. חג הקציר משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים.לפי המסורת, מעמד הר סיני שבו ניתנו עשרת הדיברות חל בשבועות, לפיכך החג נקרא גם חג מתן תורה. מיום זה החלו בהבאת הביכורים למקדש מ"שבעת המינים" שהשתבחה בהם הארץ.

מתן תורה: המעמד בו ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני. על פי המסורת היה זה ב-ו' סיון. ה' ירד על הר סיני בליווי להבות אש, רעמים, ברקים וקול שופר, וניתנו למשה עשרת הדיברות שהם מצוות ואיסורים הקשורים באמונה בה' וכן ליחסים בין אדם לחברו. מעמד הר סיני הוא המעמד המכונן של עם ישראל כעם נבחר. מעמד זה של כריתת ברית מסמל את הפיכת עם ישראל לעמו של ה' ואת התחייבותו של עם ישראל לקיים את המצוות ("נעשה ונשמע").

ביכורים: פירות האילן והאדמה שהבשילו ראשונה ויש להביאם לבית-המקדש ולתת אותם לכוהנים. בזמן בית-המקדש היו מקריבים בשבועות בחגיגיות רבה את ביכורי קציר החיטים מהיבול החדש, והחל מיום זה היה כל חקלאי מביא למקדש ומעניק לכהן את ראשית יבולו משבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל (חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמרים).

אסרו חג: יום החול שאחרי כל אחד משלוש הרגלים,לפיכך תאריכי אסרו חג הם: כ"ב בניסן, ז' בסיון, כ"ג בתשרי. מקור שמו הוא הפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". ודרשו חז"ל על פסוק זה:"כל העושה תוספת (איסור) לחג במאכל ושתייה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן"(סוכה מה'). נוהגים שלא להתענות באסרו חג. על פי הרמ"א, נוהגים להרבות בו באכילה ובשתייה והסיבה היא שהקורבנות נאכלו גם ביום שלמחרת החג. בבית הכנסת אין אומרים תחינות.

מגילת רות: בתפילת שחרית נוהגים לקרוא את מגילת רות, העוסקת בגיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שסיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. כמו כן, יש הנוהגים לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסאליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן, גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

מאכלי חלב: נוהגים לאכול בשבועות מאכלי חלב ויש כמה סיבות בעניין.לפי המסורת, אחרי שישראל מתעלים למדרגה רוחנית-מוסרית גבוהה, ומסתלקת זוהמתם וחוזרים לשעה קלה למדרגה של אדם הראשון ולהרמוניה עם הבריאה, חוזר איסור אכילת בשר שהיה תקף עד ימי נוח. ובנוסף, קשה להם לפגוע בבעלי חיים, שהקשיבו קשב רב למתן תורה כפי המתואר באגדה.

תיקון ליל שבועות: בלילה נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי תיקון ליל שבועות. על פי המסורת ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה,משה היה צריך לעבור ולעוררם וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים ל"מתן תורה".

קישוט בירק: נוהגים לקשט בירק את בתי הכנסת והבתים הפרטיים כסמל לכך שהר סיני הצמיח ירק וצמחייה לכבוד מתן תורה.ובנוסף,זהו חג הביכורים ותקופת הקציר בשנה.

סוכות

סוכות הוא חג מקראי הנחוג במשך שבעה ימים,החל מט"ו בתשרי.זהו החג השלישי משלושת הרגלים. נקרא גם חג האסיף וזמן שמחתנו. ביהדות נחשב החג לאחד מהחגים החשובים ביותר,בזמן שבית המקדש היה קיים העם עלה לרגל לירושלים.

המצוות המיוחדות לחג הן: ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים. בחג זה קיימת במיוחד מצוות שמחה "ושמחת בחגך" (דברים, ט"ז, יד').

בניית סוכה: טעם המקרא לחג: הסוכות שהושיב הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים, היו סוכות של ממש (אבן עזרא, רשב"ם). ועל פי הנאמר בחז"ל "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת" (המהר"ל מפראג). הסוכה, היא מבנה ארעי, העשוי לרוב מיריעות בד או מקירות עץ. עיקרה של הסוכה הוא הסכך הבא מן הצומח (בדרך כלל ענפי תמר או מחצלת קנים). המצווה היא לגור בה ממש כתחליף לבית קבע: לאכול,לשבת ואף לישון במשך כל שבעת ימי החג.נוהגים לקשט את הסוכה בכל מיני קישוטים, תמונות, והם נקראים בלשון חז"ל "נוי סוכה". רבים נוהגים להזמין לסוכה את שבעת האושפיזין-אורחים, על ידי תפילה קצרה בארמית (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד). על פי תורת הנסתר כל אחד מהם מגיע ביום אחד מימי החג לפי הסדר שלעיל.

ארבעת המינים: בתורה בספר ויקרא כ"ג,מ':"וּלְקַחְתֶם לָכֶם בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן,פְרִי עֵץ הָדָר כַפת תמָרִים,וַעֲנַף עֵץ - עָבת וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְמַחְתֶם לִפְנֵי ה' אֱלהֵיכֶם שִבְעַת יָמִים". ארבעת המינים הם לולב, אתרוג, הדס וערבה, שנטילתם היא אחת ממצוות חג הסוכות. אופן קיום המצווה: החזקת האתרוג (נהוג להחזיק אותו הפוך) ביד ימין בנפרד מארבעת המינים שביד שמאל,אמירת נוסח הברכה, הצמדת ארבעת המינים (ויישור האתרוג) ונענוע לששת הכיוונים.חז"ל נתנו טעם לארבעת המינים שהם מסמלים את האחדות בישראל. יש צדיקים שיש בהם גם טעם וגם ריח כמו אתרוג, ויש כאלו שיש בהם רק טעם אבל אין בהם ריח כמו תמרים, ויש כאלו שיש בהם ריח אבל אין בהם טעם כמו הדס, ויש כאלו שאין בהם דבר כמו ערבות, ובסופו של דבר צריכים את כולם.

חול המועד: לימי חול המועד יש מעמד ביניים בין יום חג ליום חול רגיל. הם קיימים פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, בין החג הראשון לחג השני. המטרה היא לשוות להם אופי חגיגי, ולהשאיר את האדם במצב של שמחה שאין עליו עול של מלאכה. לכן יש בהם איסורים על מלאכות שונות כמו עבודה וכתיבה. נוהגים שלא להסתפר ולא להתגלח משום גזירת חכמים שגזרו על האנשים לעשות פעולות אלו לפני החג ולהתכונן אליו כראוי. מותר בחול המועד לעשות מלאכת דבר האבד - עשייה שאם לא תעשה, יגרם לאדם נזק או הפסד. נוהגים ללבוש בגדי חג, לטייל ולנפוש.

מגילת קהלת: אחת מחמש מגילות התנ"ך, השייכת לספרות החוכמה. לפי המסורת חיברה שלמה המלך והיא נקראת בציבור בשבת חול המועד סוכות, שכן היא מאזנת את שמחת החג בפסוקיה המדברים על חובתו של האדם כלפי בוראו ועל אפסותו של האדם אל מול עוצמת הבורא. המגילה כולה היא מערכת התלבטויות של האדם החושב, ובהיעדר כל אפשרות להשיג בשכל האדם את מהלך העולם חוזר קהלת ומסכם: "הבל הבלים אמר קהלת הכול הבל" (י"ב, ח').

הושענא רבה: היום השביעי בחג הסוכות,נחשב ל"יום החיתום" - יום בו נחתם סופית דינו של האדם לקראת השנה החדשה ונידונים בו על המים. ביום זה מתפללים תפילות מיוחדות ונוהגים לחבוט אגודה של חמש ערבות חמש פעמים בקרקע תוך כדי אמירת: "כל מבשר, מבשר ואומר".

שמיני עצרת ושמחת תורה: יום שמיני עצרת-היום השמיני של חג הסוכות, חל בכ"ב בתשרי. זהו חג בפני עצמו ומנהגיו שונים. למרות התאריך הדומה - כ"ב בתשרי - יש להפריד בין שמיני עצרת, שהוא חג מקראי, לבין שמחת תורה שנקבע רק בימי הגאונים. המקרא מציין את החג מייד לאחר הציווי על חג הסוכות: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ.וְהִקְרַבְתֶּם עלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה .." (שם,לה-לח). המונח "עצרת", פירושו 'אסיפה', בעיקר לצורך תפילה והקרבת קרבנות. ביום ה"עצרת" המלאכה הייתה אסורה.גם יום שביעי של פסח נקרא "עצרת", וכן חג השבועות נקרא כך בימי בית שני בפי חז"ל.

שמחת תורה נחוג בכל שנה בחג שמיני עצרת בכ"ב בתשרי בארץ ישראל ובכ"ג בתשרי בחו"ל (יום שני של גלויות של שמיני עצרת). היום מסמל את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש במחזור שנתי. ציונו של יום זה כחג נקבע בתקופת הגאונים. ביום זה מסיימים ומתחילים מחדש את קריאת התורה שנערכת בכל אחת משבתות השנה. בשמחת תורה נהוג להוציא את כל ספרי התורה מן ההיכל ולרקוד איתם. נהוג לכבד את כל באי בית הכנסת בעלייה לתורה, העולה לפרשה אחרונה נקרא 'חתן תורה' והעולה לפרשה הבאה-תחילת התורה נקרא 'חתן בראשית'.

תפילת גשם: תקופה זו היא תחילת ימות הגשמים בארץ ישראל, לכן נהוג בשמיני עצרת לקרוא את תפילת הגשם המציינת את תחילת עונת הגשמים ובקשת שנה ברוכה. בסוף ימי בית שני היו מנהגים נוספים הקשורים במים, כגון ניסוך המים, שמחת בית השואבה ואמירת 'הושע-נא'; יסודם של מנהגים אלו, ככל הנראה קדום.

אסרו חג: אסרו חג הוא יום החול שאחרי כל אחד משלוש הרגלים,לפיכך תאריכי אסרו חג הם: כ"ב בניסן, ז' בסיון, כ"ג בתשרי. מקור שמו הוא הפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". ודרשו חז"ל על פסוק זה: "כל העושה תוספת (איסור) לחג במאכל ושתייה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן" (סוכה מה'). נוהגים שלא להתענות באסרו חג. על פי הרמ"א, נוהגים להרבות בו באכילה ובשתייה והסיבה היא שהקורבנות נאכלו גם ביום שלמחרת החג. בבית הכנסת אין אומרים תחינות.

ראש השנה

שני הימים הראשונים של השנה, א' וב' בתשרי. מן התורה חל ראש השנה רק בא' בתשרי, אך חז"ל הוסיפו יום בשל הקשיים בקביעת היום המדויק של החג על פי מולד הלבנה. במרכז ראש השנה עומדת המלכתו של הקדוש ברוך הוא על העולם ועל כל יושביו,והמצווה המרכזית בו היא תקיעת שופר.

תקיעת שופר: מצווה מיוחדת לראש השנה.תוקעים בשופר של איל או יעל. קולות השופר מכונים 'תקיעה', 'שברים', ו'תרועה'. התקיעות הן בתפילת מוסף, אך לא כשחל ר"ה בשבת. בין הטעמים למצווה על פי ר'סעדיה גאון: - המלכתו של הקדוש ברוך הוא למלך.
- זכר למתן תורה בה נשמעו קולות שופר.
- כמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות שיצוינו בתקיעת שופר.
- זכר לעקדת יצחק שעל פי המסורת הייתה בר"ה ולאיל שהוקרב במקומו. 
- התעוררות לתשובה. בשמיעת תקיעת שופר חייבים גברים ונשים כאחד נוהגים להביא גם את הילדים.

מאכלים סמליים: לחג נוספו מנהגים המשמשים לבקשת שנה טובה כגון: אכילת תפוח בדבש, רימון, אכילת דגים, ראש כבש,  תמרים, גזר ועוד.

'תשליך': תפילה הנאמרת ביום הראשון של ראש השנה בשעות אחה"צ ליד מקור מים.במרכזה:בקשה מה' שישליך את עוונותינו למצולות ים כדי שלא ייזכרו עוד, על יסוד הפסוק: ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה,ז' י"ט). התפילה כשלעצמה אינה מהווה ניקוי זה אלא נועדה לעור לתשובה, שהיא המנקה מן החטא. התפילה מורכבת מפסוקים מן המקרא ומקטעי תפילה.

ימים נוראים: כך מכונים 'עשרת ימי תשובה'- עשרה ימים מראש השנה ועד יום כיפור.המילה 'נורא' משמעותה מפיל אימה ופחד או מעורר יראת כבוד.בימים אלה נחרץ גורלם של הכלל והפרט בשנה החדשה, על כן מושם בתקופה זו דגש על חזרה בתשובה מעבירות, על עשיית מצוות ומעשים טובים, על הכרה במלכותו של ה' על העולם כולו, מרבים בהם בצדקה ובלימוד תורה. שם נוסף לימים אלה-'בין כסה לעשור'. כסה-כינוי לראש השנה "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א,ד') זהו זמן שהירח מכוסה. עשור-יום הכיפורים החל בעשירי לחודש תשרי.

יום הכיפורים

יום צום,סליחה וכפרה,נחשב בימינו למועד היהודי הקדוש ביותר.חל בעשרה בתשרי והוא הצום היחיד שדוחה את השבת, שאסור בה לצום. במקרא הוא נקרא "שבת שבתון" ובמשנה הוא נקרא יום טוב (מסכת תענית דף כו'/ב). על פי חז"ל ביום כיפור, לאחר שמשה שהה בהר סיני 40 יום - שהחלו מראש חודש אלול, נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל, ומשה ירד מסיני עם הלוחות השניים. (מדרש רבה איכה פסקה לג). יום כיפור הוא יום סליחה, מחילה וטהרה בין אדם לאלוהים. ישנה חשיבות גדולה לטוהר הפנימי של האדם, מה שנקרא בין אדם למקום ובנוסף, חז"ל העלו את חשיבות המרקם החברתי, ואף אמרו שמצוות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה ויפייס את חברו.

כפרות: נוהגים לעשות פדיון כפרות –חטאיו של החוזר בתשובה עוברים באופן סמלי אל העוף והאדם ניצל מחשש שגזר דינו ייצא לחובה.במקור המנהג לקחו תרנגול ואמרו: "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום", ולבסוף שחטוהו ואת בשרו נתנו לעניים. היום רבים נוהגים לעשות כפרות על ידי נתינת צדקה.

תפילה: נוהגים להתפלל בבית הכנסת רוב רובו של היום. תפילות ידועות של יום כיפור הם: "תפילה זכה" - בה האדם מתוודה וסולח לכל מי שפגע בו. "כל נדרי" - בה מתירים את כל הנדרים של השנה החולפת כולל נדרים שאינם מדעת, שהם מעשים אנו חוזרים עליהם שוב ושוב, (ובחלק מהנוסחים גם של השנה הבאה). תפילה זו פותחת את יום כיפור. תפילת "מוסף" של יום הכיפורים כוללת את הפיוט הידוע והמרגש על עשרת הרוגי מלכות. ואת "סדר העבודה"-בה מפורט סדר העבודה במקדש מכיוון שזה היום היחיד בו היה נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים בבית המקדש לבקש כפרה על העם, אם ה' התרצה הכהן הגדול היה יוצא חי ואם לאו, היה מת בפנים ומכיוון שאף אדם לא הורשה להיכנס למקום קדוש זה, הכהן הגדול היה נכנס פנימה כשחבל קשור לרגלו ואם מת היו מושכים אותו החוצה והיו עושים תשובה גדולה. "תפילת נעילה" - התפילה האחרונה, החמישית ביום הכיפורים.נאמרת בשעות אחה"צ המאוחרות, כאשר עומדים להינעל שערי השמיים,והמתפלל מבקש"פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום". במהלך כל תפילת 'נעילה' ארון הקודש פתוח. התפילה מסתיימת בקריאת 'שמע ישראל', בהכרזה "ה' הוא האלוקים" ובתקיעת שופר עם צאת הכוכבים של מוצאי הצום.

סליחות

תפילות הנאמרות מחודש אלול (לפי הספרדים, אשכנזים ממוצאי שבת שלפני ר"ה) ועד יום הכיפורים, לרוב בתפילת שחרית או בשעות הלילה.עניינן: בקשת מחילה על חטאי השנה היוצאת,תפילה לגאולה,דברי שבח לאל ולאבות האומה, קינות על צרות ההווה ועוד. הסליחות כוללות פיוטים שנכתבו במשך דורות רבים. ניגוני הסליחות עוברים מדור לדור בקהילות השונות ומהווים מאפיין בולט של אווירת הימים הנוראים.

חגים לאומיים

חגים שנקבעו לציון ניצחון עם ישראל על אויביו. פורים נקבע בתקופת המקרא, חנוכה נקבע על ידי חז"ל, יום העצמאות ויום ירושלים נקבעו בדורנו. המושג 'חג' לימים אלה אינו כפי משמעותו בתורה.

פורים

חג זה נקבע בתקופת המקרא לציון ההצלה מגזירת ההשמדה של המן בפרס במאה ה-5 לפנה"ס. החג חל ברוב המקומות בי"ד באדר ובערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון (בעיקר ירושלים) בט"ו אדר. חג זה נקרא ע"ש הפור-הגורל שהטיל המן כדי לקבוע באיזה יום להשמיד את היהודים. במרכזו עומדת השמחה הבאה לידי ביטוי: בסעודה חגיגית, במשלוח מנות איש לרעהו ובנתינת מתנות לאביונים.

תענית אסתר: יום צום בי"ג אדר, לזכר שלושת ימי הצום שגזרה אסתר בשושן הבירה לפני שבאה אל המלך אחשוורוש בניסיון להציל את העם היהודי. הצום המקורי היה בימי חג הפסח ומכיוון שלא מתענים בהם נקבע הזיכרון לאותו צום לערב פורים.

מגילת אסתר: במרכז התפילה בפורים עומדת קריאת המגילה-האחרונה שבחמש המגילות בתנ"ך, מספרת את סיפור הצלת יהודי פרס ומדי ממזימת השמדתם בימי המלך אחשוורוש. המגילה נקראת בציבור בליל פורים ובבוקר. נוהגים "להכות" את המן על ידי השמעת רעשים בכל פעם ששמו נזכר במגילה.

סעודת פורים: אחת ממצוות הפורים "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט',כ"ב). על כן נוהגים לאכול סעודת חג מכובדת עם בשר ויין ולהרבות בשירים, ריקודים ודברי תורה.

משלוח מנות: אחת ממצוות הפורים "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט',כ"ב). על כל אדם לשלוח לפחות שתי מנות של מזון מוכן לאכילה לפחות לאדם אחד. מטרת המצווה: להרבות את השמחה והאהבה.

מתנות לאביונים: אחת ממצוות הפורים.על כל אדם לתת לפחות שתי מתנות לפחות לשני עניים. מצווה זו עולה בחשיבותה על מצוות משלוח מנות. מטרתה: להרבות את השמחה גם בקרב הנזקקים.

חנוכה

חג הנחוג שמונה ימים, מתחיל ב-כ"ה בכסלו. חנוכה מציין את ניצחונם של המכבים על היוונים במאה ה-2 לפנה"ס, כאשר התקוממו נגד הניסיון היווני- בשיתוף פעולה עם המתיוונים (היהודים) - לכפות על עם ישראל לעבוד עבודה זרה. בית-המקדש שוחרר מידי היוונים ונחנך מחדש ב-כ"ה כסלו (שנת 164 לפנה"ס) על פי המסורת, החג מציין גם את נס פך השמן, כאשר שמן שנועד להדלקת מנורת המקדש יום אחד בלבד הספיק לשמונה ימים, שזהו הזמן שנדרש להכנת שמן חדש לאחר שכל השמן שהיה במקדש נטמא בידי היוונים. נס זה הביא למנהג אכילת מאכלים שנעשים בשמן, כגון לביבות וסופגניות.

חנוכייה: מנורה בת שמונה קנים ועוד קנה אחד (השמש), בה מדליקים נרות בלילות חנוכה, מנר אחד בלילה הראשון ועד שמונה נרות בלילה השמיני. עיקרה של הדלקת נרות החנוכה הוא פרסום הנס, ולכן נוהגים להציב את החנוכיות בפתח הבית, במקום בו העוברים ושבים יוכלו לראות את אורן. "ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד" נאמר מייד לאחר הדלקת הנרות, ומסיבה זו הוסיפו את השמש. השמש אינו במניין שמונת הנרות, מאורו מותר ליהנות ואפשר להדליק בו נרות נוספים. הידור המצווה – להדליק את החנוכייה בשמן. נוהגים לייפות את החנוכיות בקישוטים שונים, והמהדרים מדליקים בחנוכיית כסף.

מעוז צור: פזמון המושר בחנוכה. בקהילות אשכנז שרים אותו לאחר הדלקת נרות חנוכה. נכתב ככל הנראה באשכנז במאה ה-12, מספר על גאולת עם ישראל מצרותיו השונות – במצרים, בימי המן הרשע ובחנוכה – ומסתיים בתקווה לביאת המשיח. בסדר האותיות הפותחות את בתי השיר נכתב שם המחבר – מרדכי.

מאכלי שמן: החג מציין גם את נס פך השמן, כאשר שמן שנועד להדלקת מנורת המקדש יום אחד בלבד הספיק לשמונה ימים, שזהו הזמן שנדרש להכנת שמן חדש לאחר שכל השמן שהיה במקדש נטמא בידי היוונים. נס זה הביא למנהג אכילת מאכלים שנעשים בשמן, כגון לביבות וסופגניות.

ט"ו בשבט

חמישה-עשר בחודש שבט, ראש השנה לאילנות, מועד בעל משמעות למצוות התלויות בארץ. מועד זה נקבע מסיבות בוטניות, שכן רוב הפירות מבשילים לאחר ט"ו בשבט ולכן זו נחשבת שנה חדשה. מקובלי צפת במאה ה-16 עיצבו את תוכנו כחג המסמל את הכיסופים לארץ ישראל. נוהגים לאכול בו מן הפירות בהם השתבחה ארץ-ישראל, ויש הנוהגים לערוך מעין "ליל-סדר", 30 מיני פירות ו-4 כוסות יין.

נטיעת עצים: עם תחילת היישוב בארץ-ישראל נקבע ט"ו בשבט ליום הנטיעות.

יום העצמאות

יום ההכרזה על הקמת המדינה ב-ה' אייר תש"ח (14/5/1948). במעבר חד מיום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה עוברים לחגיגות יום העצמאות. יום זה נקבע כיום שבתון רשמי, ומתקיימים בו אירועים ממלכתיים. הרבנות הראשית התקינה תפילות מיוחדות ליום זה ביניהן: אמירת 'הלל' וקריאה בתורה.יש הנוהגים להפסיק את מנהגי האבלות החלים ספירת העומר.

יום ירושלים

כ"ח באייר. יום שחרור העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת-הימים בשנת תשכ"ז (7/6/1967). מצוין בטקסים ממלכתיים לזכר הנופלים במלחמה ובתפילות מיוחדות, בשחרית אומרים פרקי 'הלל'.

מועדים קבועים

שבת

היום השביעי בשבוע,המיועד למנוחה ולקדושה.השבת נזכרת לראשונה בתורה בתיאור בריאת העולם בספר בראשית, ב', ב'-ג': "ויכל אלו-הים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה,וישבות ביום השביעי. ויברך אלו-הים את יום השביעי ויקדש אותו".השבת מסמלת את הקשר בין האל לעם ישראל והיא עדות לברית שנכרתה ביניהם: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (שמות ל"א,טו'-טז). השבת מהווה אפוא זיכרון למעשה הבריאה ומשמשת אבן יסוד לאמונה המונותיאיסטית.נימוק שני קשור ביציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים..על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת" (דברים ה',טו'). מן היהדות עבר רעיון השביתה של יום אחד בשבוע לשאר הדתות המונותיאיסטיות (נצרות ואסלאם) ולאחר מכן הפך לעיקרון סוציאלי מרכזי. דברים ה', י"ד: "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך,למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".איסור המלאכה בשבת מקיף מלאכות שונות וביניהן: בישול, ציור טחינה ועוד.

הדלקת נרות

בהדלקת הנרות מסמלת האישה את תחילת ההשראה הרוחנית והקדושה של השבת והחג. נוהגים להדליק לפחות שני נרות כ-20 דק' לפני כניסת השבת, יש הנוהגים להדליק נרות כמספר בני הבית. אם אין אישה בבית, חובה על הגבר להדליק את נרות השבת. מקור המצווה: בצורך להבטיח תאורה בליל שבת(כאשר אסור להדליק אש) וכך לשמור על שלום בית. הנרות הפכו לסמל של קבלת השבת. בשעת אמירת הברכה,נוהגת האישה לכסות את פניה ומברכת:"ברוך...להדליק נר של שבת".

קבלת שבת

תפילה מיוחדת הנאמרת ביום שישי לפני תפילת ערבית,ואשר נועדה לקדם את השבת כשם שמקדמים את פניו של אורח רם-מעלה,בחגיגיות ובשירה. בתפילה שישה מזמורי תהילים כנגד ששת ימי המעשה והפיוט "לכה דודי" שחיבר ר' שלמה אלקבץ.

קידוש

ברכה מיוחדת על היין, לכבוד שבת וחג,נאמרת בתחילת סעודת הערב והבוקר.פותחת בפסוקים מן התורה, נמשכת בברכת "בורא פרי הגפן" ומסתיימת בברכה מיוחדת לכבוד השבת או החג. הקידוש על היין בשבת נלמד מהפסוק שבעשרת הדברות:"זכור את יום השבת לקדשו" (דברים ה', י"ב).

תפילות שבת

תפילת 'קבלת שבת' נאמרת בשמחה וניגונים עוד לפני החשכה. עם שקיעת השמש מתפללים ערבית במנגינה מיוחדת. בשבת בבוקר מאריכים בתפילה, לאחר שחרית קוראים את פרשת השבוע וההפטרה ומתפללים מוסף. לאחר מנוחת השבת מקדישים זמן ללימוד תורה, מתפללים מנחה עם קריאת התורה, אוכלים סעודה שלישית, תפילת ערבית והבדלה.

סעודות שבת

מצווה לסעוד שלוש סעודות בשבת, ובכל אחת מהן לבצוע על שתי ככרות לחם שלמות, 'לחם משנה' - זכר למן שירד במדבר ביום שישי כפליים והספיק ליומיים, על מנת שלא יעשו מלאכה בשבת. במהלך סעודות השבת נוהגים להאריך בזמירות ודברי תורה, אוכלים בשר ודגים ומיני מטעמים.

הבדלה

ההבדלה מסמלת את סיומו של היום (מבדילים בין ימי קודש וחול,בין שבת וימי חול, בין שבת וחג, בין חג ליום חול). ההבדלה כוללת פסוקים מהתנ"ך וברכות על היין, בשמים ונר. הבשמים מיועדים להקל במעבר מאווירת השבת (המכונה 'נשמה יתרה') לאווירת החול. הנר –ברכת 'הנהנין' שתכליתה להודות לאל שהעניק לנו את האש, מקור האור.

סעודת מלווה מלכה

יש אוכלים במוצאי שבת סעודה מיוחדת לכבוד השבת היוצאת, היא נקראת סעודת מלווה מלכה. משלבים בה זמירות וניגונים.

ראש חודש

היום הראשון של החודש החדש, בו מופיע לראשונה הירח לאחר ש'נעלם' בסוף החודש הקודם. בימי קדם נהגו בראש חודש בחגיגיות מיוחדת, ובבית המקדש נוסף קורבן על סדר העבודה היומי. נשים נהגו שלא לעשות מלאכה בראשי חודשים.כיום מצוין ראש חודש בתפילה מיוחדת - תפילת מוסף, אמירת פרקי הלל, קריאה בתורה ותוספת בתפילת העמידה ובברכת המזון.

קידוש לבנה-ברכת הלבנה

ברכה הנאמרת בכל חודש על חידוש הלבנה (הירח). הברכה נאמרת תחת כיפת השמיים,החל משלושה ימים לאחר מולד הלבנה ועד אמצע החודש. הברכה נאמרת בדרך כלל במוצאי שבת. בשל העובדה שהברכה נאמרת בחושך מחוץ לבית הכנסת, לאור הירח, היא הודפסה באותיות גדולות שיהא קל לקרוא אותה. מכאן המקור לביטוי 'אותיות קידוש לבנה' - אותיות גדולות במיוחד.

צומות וימי אבל

ארבעה צומות על חורבן בית-המקדש ויציאה לגלות.

צום גדליה

צום גדליה נקרא גם 'צום השביעי' על יסוד פסוק מספר זכריה ח' י"ט: צום גדליה חל ב-ג' תשרי ומציין את יום הירצחו של גדליה בן אחיקם, שמונה לנציב הארץ מטעם הבלים לאחר חורבן בית ראשון. הרצח- שלמעשה אירע בראש השנה- הביא ליציאת "כל העם מקטן עד גדול" מן הארץ. הייתה זו הפעם הראשונה מאז כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון, שלא נותרו בה יהודים. בכך הגיע החורבן לשיאו, ומכאן האבלות בעקבות הרצח.

עשרה בטבת

יום צום (מזריחת השמש ועד שקיעתה) לציון תחילת המצור הבבלי על ירושלים בשנת 558 לפנה"ס, לפני חורבן בית ראשון. לאחר השואה הרבנות הראשית הוסיפה ליום זה את "יום הקדיש הכללי", בו נאמר קדיש אחרי קורבנות השואה שיום פטירתם לא נודע.

 י"ז בתמוז

יום צום (מזריחת השמש ועד שקיעתה) לציון פריצת חומת ירושלים בתקופת בית ראשון ושני. על פי המסורת ביום זה קרו 4 דברים נוספים: נשתברו הלוחות, בוטל קורבן התמיד, שרף אפוסטומוס את התורה והועמד צלם בהיכל. מצום זה מתחילה האבלות על חורבן בית המקדש עד ט' באב.

שלושת השבועות-בין המצרים

21 ימים שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב בהם באו צרות וחורבן על ישראל. שמם מהפסוק: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א', ג'). בימים אלו נוהגים אבלות – אין אוכלים בשר ואין שותים יין. לא מחדשים בגדים ופירות, לא מסתפרים ולא מתחתנים

תשעה באב

החשוב מבין ארבעת הצומות שנקבעו על חורבן בית המקדש. יום צום ואבל לציון חורבן שני בתי-המקדש שאירעו בו (586 לפנה"ס, 70 לספירה). ביום זה חלים דיני התענית של יום הכיפורים ובהם חמשת האיסורים: אכילה, שתייה, נעלית נעלי עור, סיכת הגוף בשמן ויחסי אישות. הצום נמשך מערב ח' באב ועד צאת הכוכבים ב-ט' אב. לאורך הדורות נוספו עוד אירועים קשים שקרו ביום זה: נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ (נשארו במדבר 40 שנה), נלכדה ביתר ונחרשה העיר (הכוונה לירושלים, על ידי אויבנו) (תענית פ"ד, א').

מגילת איכה

אחת מחמש המגילות בתנ"ך. מגילת הקינות על חורבן הבית הראשון ועל גלות ישראל, שחיבורה מיוחס לנביא ירמיהו. נקראת בציבור במנגינה עצובה בליל תשעה באב, כאשר הציבור יושב על הרצפה או על שרפרפים כמנהג אבלים. יש הנוהגים לקרוא את המגילה גם בבוקר, לאחר תפילת שחרית ואמירת קינות.

קינות

קטעי פיוט מיוחדים לתשעה באב, הנאמרים לאחר תפילת מעריב ובמהלך תפילת שחרית. מתארים את חורבן בתי-המקדש ואת האסונות האחרים שבאו על עם ישראל בגלותו. בדורות האחרונים נוספו קינות על השואה.

תפילות

השתפכות נפש היחיד והציבור בפני הקדוש-ברוך-הוא. ביטוייה של התפילה: תהילה, תודה, בקשה, תחינה, וידוי. חכמי המשנה, שהיו מחברי התפילות, אמרו על יסוד הפסוק "לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"א, יג'): "איזו היא עבודה שבלב? הווי אומר- זו תפילה" (תענית, ב'). התפילות מהוות תחליף לעבודת ה' במקדש כדברי הנביא הושע: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד, ג') לכן חז"ל קבעו את סדרי התפילות על פי סדר העבודה בבית-המקדש.

תפילות קבועות

קריאת שמע

שלוש פרשיות מהתורה הכוללות חלק מעיקרי היהדות: אמונה בה', אהבתו וקבלת עול מלכותו, שכר ועונש, לימוד תורה ומצוות תפילין, מזוזה וציצית. קריאת שמע נאמרת בתפילות שחרית וערבית. הפסוק הראשון הוא "שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד" – קריאת האמונה הנצחית של עם ישראל, אשר הושמעה לאורך הדורות כאשר נרצחו יהודים על קידוש השם (דהיינו: על שמירת דתם ואמונתם). שני הקטעים הראשונים נמצאים גם במזוזה ובתפילין.

שמונה עשרה

רצף של תשע-עשרה ברכות (במקור היו שמונה-עשרה ברכות ומאוחר יותר נוספה אחת) העומד במרכז תפילת ימי החול. שמות נוספים: "תפילת עמידה" או "תפילת לחש". המבנה: שלוש ברכות פותחות ושלוש מסיימות - הנאמרות גם בתפילות השבת והחגים – ועוד שלוש-עשרה ברכות בהן מבקש המתפלל על צרכיו הפרטיים (כגון רפואה ופרנסה) ועל צורכי הכלל (כגון גאולה וגשמים) ואשר נאמרות רק בימי החול. תפילה זו נאמרת בלחש.

הלל

שישה מזמורי תהילים (קי"ג-קי"ח) ועניינם דברי שבח ותהילה הנאמרים בשלוש הרגלים, בחנוכה, בראש חודש, ביו העצמאות וביום ירושלים. פרקי התהילים מדברים בשבחו של ה' ובמיוחד בחסדיו המיוחדים לעם ישראל. בכל הקהילות נהוג לאומרם בחגיגיות רבה ובשירה.

מוסף

תפילה רביעית הנוספת בשבת, בראש חודש, בשלוש רגלים ובימים הנוראים לזכר קורבן נוסף שהוקרב בית-המקדש בימים אלה. במרכזה עומדת הזכרת המקדש ותפילה לבניינו במהרה. תפילת המוסף נאמרת לאחר תפילת שחרית וקריאת התורה ובה מסתיימת תפילת הבוקר.

ברכת כוהנים

שלושה פסוקים מספר במדבר (פרק ו') בהם הצטוו הכוהנים לברך את העם. הברכה נאמרת בבית - הכנסת בתפילות שחרית ומוסף. בבית-המקדש הייתה ברכת כוהנים חלק מעבודת הבוקר שלהם. עיקרן: ברכת ה' לשמירה, להצלחה ולשלום לעם ישראל. הברכה נאמרת כאשר הכוהנים ניצבים ליד ארון הקודש, פניהם מופנות לקהל וראשיהם מכוסים בטליתות.

תפילה לשלום המדינה

תפילה שחיברו הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל (בהשתתפות הסופר ש"י עגנון) זמן קצר לאחר הקמת המדינה, לשלומה של מדינת ישראל, ראשיה וחייליה. נאמרת בשבתות ובחגים בין שחרית למוסף.

ברכת המזון

מצווה מן התורה לברך ולהודות לה' על המזון. "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" (דברים ח',י'). הברכה בנוסח הארוך מכונה "ברכת המזון", נאמרת לאחר אכילת לחם. ברכות קצרות יותר ("ברכה מעין שלוש" ו"בורא נפשות") נאמרות לאחר אכילת יתר סוגי המזון. היסוד העומד בבסיס ברכות אלו הוא חובת האדם להודות לבורא על מזונו, והכרה בכך שבלא השגחת הבורא – לא יהנה האדם ממזון.

ברכות הנהנין

ברכות לפני הנאה ממזון, שתייה, ריח, מראה ועוד. ביסודן החובה להודות לה' על כך שנתן לנו את עולמו ואפשר לנו ליהנות ממנו. הברכות השכיחות ביותר הן אלה שלפני אכילה ושתייה.

חובת התפילה

מאחר והתפילה היא יסוד עבודת האלוהים, כל יהודי המקיים תורה חייב ב-3 תפילות ביום. לגבי נשים הדעות חלוקות מהן תפילות החובה ביום,אם שחרית או שחרית ומנחה.

מקום התפילה

הבית הקבוע בו מתקיימת התפילה בציבור נקרא בית כנסת. בתי הכנסת הראשונים נבנו עוד בתקופת בית-המקדש השני, ושימשו בעיקר כמרכז קהילתי, כמקום כינוס, ומכאן שמם. חשיבותם גברה לאחר חורבן המקדש, כאשר נתפשו כממלאי מקום חלקיים של המקדש – "מקדש מעט". בחזית בית הכנסת הפונה לכיוון ירושלים, ניצב ארון הקודש, ההיכל, ובו ספרי התורה. במרכז ניצבת הבימה המשמשת לקריאת התורה וכמקום עמידתו של שליח הציבור.

כיוון התפילה

מתפללים לכיוון המקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים שנמצא בהר הבית. לפיכך יהודי התפוצות מתפללים לכיוון ישראל, ובישראל מתפללים לכיוון ירושלים ובירושלים מתפללים לכיוון הר הבית.

הפרדה בין המינים

בבית כנסת אורתודוקסי יש אגף נפרד לנשים הנקרא: "עזרת נשים" – בקומה נפרדת או מאחורי מחיצה. מקור עניין זה מבית-המקדש, שם היה מקום מיוחד לנשים מטעמי צניעות. בבתי הכנסת הרפורמים והקונסרבטיביים מתפללים במעורב נשים עם גברים.

סידור תפילה ומחזור תפילה

ספרים הכוללים את סדר התפילות והברכות לכל ימות השנה ומחזור החיים כפי שגובש בנוסחים השונים של קהילות ישראל מאז ימי הבית השני ועד ימינו. במשך מאות השנים של בית-המקדש השני נאמרו התפילות בנוסח משתנה ופרטי למחצה. לאחר החורבן והפיכת בית הכנסת לתחליף המקדש, גובשו התפילות לנוסח מחייב. הסידור כולל בדרך כלל את התפילות לימות החול, לשבתות ולראשי חודשים. הסידור מלווה את היהודי מלידתו (ברית מילה) ועד מותו (הלוויה) והוא ספר "החיים" של היהדות. במחזור מצויים סדרי התפילה לשלוש רגלים ולימים נוראים. כיוון שיש מנהגי תפילה שונים בין העדות השונות ישנם נוסחי סידורים ומחזורים שונים. הסידור והמחזור הם בין הספרים הידועים והנדפסים ביותר בעם ישראל.

שליח ציבור/חזן

חזן בבית-הכנסת נשלח על ידי הקהל- הציבור לעבור לפני התיבה ולהוציא בתפילתו את הרבים ידי חובתם. במקור נועד לסייע למי שלא ידעו להתפלל בעצמם כיוון שלא היו סידורים. שליח הציבור עומד לכל אורך התפילה בקדמת בית-הכנסת או במרכזו.

מניין

עשרה גברים בני מצווה (מעל גיל 13 ויום אחד) המצטרפים יחדיו מספיקים כדי להיקרא "ציבור" לעניין תפילות וברכות. בהיעדר מניין מדלגים על קטעים מרכזיים בתפילה, כגון קריאת התורה, ברכת כוהנים ו"קדיש", ולכן עושים מאמצים להבטיח מניין בכל התפילות. החובה להתפלל במניין נקבעה עוד בימי חז"ל, על יסוד משמעות המלה "עדה" בתורה.

מספר תפילות ביום

ביום רגיל מתפללים שלוש תפילות המהוות תחליף לעבודות הקבועות במקדש שבוצעו בחלקים אלה של היממה:

תפילת 'שחרית'- אותה תיקן אברהם אבינו, זמנה מעלות השחר ועד חצות היום. במקום קורבן התמיד של הבוקר.

תפילת 'מנחה'- תיקן אותה יצחק אבינו, זמנה מאחרי חצות היום ועד השקיעה. במקום קורבן התמיד של אחר-הצהריים.

תפילת 'ערבית'- תיקן אותה יעקב אבינו, זמנה מצאת הכוכבים ועד עלות השחר. במקום עבודת הלילה. במרכז שלוש התפילות הללו "תפילת העמידה"\"תפילת שמונה עשרה" והן "לב הסידור".

בשבתות וברוב החגים ישנה תפילה נוספת אחרי תפילת שחרית שנקראת תפילת מוסף.

חפצים

מזוזה

סימן היכר הנקבע במשקוף הכניסה לבית יהודי. בתוך המזוזה יריעת קלף עליה שני קטעים מהתורה (ספר דברים) בהם מופיעה מצוות מזוזה , והנכללים ם ב"קריאת שמע" ובתפילין. הקטעים נכתבים בדיו על גבי קלף ומונחים בתוך קופסא מיוחדת ("בית מזוזה") בצד הימני של משקוף הכניסה לבית ולכל חדר, פרט לחדרי שירותים ואמבטיה. מחוץ למזוזה נוהגים לכתוב 'שדי' – אחד משמותיו של ה' וגם ראשי תיבות: "שומר דלתות ישראל"

תפילין

שתי טוטפות ("בתים" עם רצועות עור) שמניח המתפלל בתפילת 'שחרית' של חול, אחת מעל המצח ואחת על הזרוע, "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך"(דברים ו',ח'). תוכן התפילין: ארבעה קטעים מספרי שמות ודברים, ובראשם פרשת "שמע ישראל", בהם נזכרים מצוות תפילין עצמה ויתר עיקרי האמונה היהודית. בתפילין של יד יש קלף אחד עליו כתובות כל ארבע הפרשיות, והן מונחות על זרוע שמאל (לימניים) או על זרוע ימין (לשמאליים), בחלק העליון של היד, ונקשרות ברצועת עור, בתפילין של ראש כתובה כל פרשייה בקלף נפרד, והן מונחות בחלקו העליון של המצח ומהודקות ברצועות עור. מצוות התפילין חלה על הגברים.

 ציצית

שמונה חוטים עשויים בד, הנקשרים בקצה הטלית או בקצה בגד קטן הנלבש מתחת לחולצה ומכונה גם הוא "ציצית". במקור היה חוט אחד צבוע בצבע תכלת, שכיום לא ידוע בדיוק כיצד יש להפיקו ולכן כל החוטים לבנים. מטרת המצווה היא להזכיר לכל יהודי בכל עת את חובותיו כלפי הקב"ה. חובת ציצית חלה על גברים בלבד.

 טלית

טלית, ציצית ותפילין הם שלושה פריטי לבוש, שמקורם בפרשיות "קריאת שמע" והמהווים סימן היכר בולט ליהודים. הטלית היא בגד שמתעטפים בו בזמן התפילה ואשר בארבע כנפותיו (קצותיו) נקשרות ציציות. מנהגי לבישת הטלית שונים מקהילה לקהילה: יש הלובשים אותה מגיל ילדות, יש מגיל בר-מצווה ויש רק מהחתונה. ברוב הקהילות לובשים טלית רק בזמן תפילת שחרית, וכן נהוג בחלק מהקהילות ששליח הציבור מתעטף בה. יש מנהגים שונים בנוגע לגודל הטלית, החומר ממנו היא עשויה (לרוב צמר או משי) והקישוטים עליה (לרוב פסים בצבע לבן, שחור או בצבעים נוספים).

סמלים

מגן דוד

מגן דוד - כוכב המורכב שני משולשים שווי צלעות המונחים זה על זה, העליון חודו כלפי מעלה, והתחתון חודו כלפי מטה, והם יוצרים מבנה של שישה משולשים מחוברים סביב משושה, בעלי שישה קודקודים. ידוע גם בשם "חותם שלמה". על פי המסורת, סמל זה היה מצוייר או חרוט על מגיני לוחמיו של דוד המלך. לפי הקבלה, מגן דוד רומז על שבע הספירות התחתונות, כל משולש מששת המשולשים, רומז על ספירה אחרת, ומרכזו- המשושה של המגן דוד רומז על ספירת המלכות.

 מנורה

מנורת שבעת הקנים היא מנורה זהב יצוקה, שהייתה מוצבת בבתי המקדש היהודיים. ברבות הימים הפכה להיות סמל ליהדות, וכיום היא הסמל הרשמי של מדינת ישראל. בשער טיטוס הידוע יש תבליט של חיילים רומאים הנושאים את המנורה לרומא לאחר חורבן בית-המקדש. צורתה של המנורה מתוארת בספר שמות (שמות כה,לא- מ). שם כתוב כי המנורה כולה צריכה להיות מקשה אחת של זהב טהור במשקל ככר, במרכז המנורה עמוד ממנו יוצאים ששה קנים, שלשה לכל צד. המנורה מעוטרת בגביעים, כפתורים ופרחים על כל אחד משבעת הקנים שבה. על פי הכתוב ה' הורה למשה את מעשה המנורה באש ועל פי צורה זו, ידע משה להכין אותה. התייחסות נוספת במקרא למנורה מופיעה בספר במדבר (במ' ח,ב-ד) שם מסופר על אהרן הכהן שנתמנה להדליק את המנורה שהוצבה באזור הקודש במשכן.

לפי ספר מלכים א (פרק ז') הציב שלמה המלך בבית המקדש הראשון עשר מנורות כדוגמת המנורה שהכין משה. יש הסוברים שאת המנורה המקורית גנז במקום לא ידוע, והמנורה שהוגלתה איננה המנורה המקורית. על פי ההלכה חל איסור לאדם רגיל ליצור חיקוי של המנורה, לפיכך בחנוכייה יש שמונה קנים ולא שבעה.

מקומות

ארץ ישראל

היא מולדתו ההיסטורית הלאומית של עם ישראל. היא הובטחה לאבות האומה, ממנה ירדו יעקב ובניו למצרים, ואליה חזרו בני ישראל שיצאו ממצרים. כאלפיים שנה הייתה תחת שלטון זרים. חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, וגלות עם ישראל מארצו, לא הביאו לניתוק הקשר ולא מנעו את געגועי היהודים לארצם. בחיי היומיום של היהודי בגולה הפך קשר לארץ ישראל ליסוד מוסד, שיצר זיקה עמוקה והיווה בסיס לעצם קיום אורח חיים יהודי. חטיבה שלמה של מצוות מבטאת בתורה את היותה של ארץ ישראל "ארץ הקודש". חז"ל הגדירו אותן 'מצוות התלויות בארץ', כלומר מצוות התקפות רק בארץ ישראל. לדוגמא: שמיטה, ביכורים וכו'. ביסוד מצוות אלה מונח הרעיון כי לאף אחד אין בעלות מוחלטת על הארץ, מלבד ה', "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ"ד,א).

ירושלים

בירתה של מדינת ישראל. בירת ישראל ויהודה עוד בימי קדם, המרכז הלאומי, הדתי והרוחני של העם היהודי לדורותיו ולתפוצותיו. העיר הקדושה ביותר לעם היהודי. מאז חורבן בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה, מהווה ירושלים סמל לשאיפות העם היהודי לשוב לארצו ולבנותה. למעמד מיוחד זכתה ירושלים משנבחרה כמקום בית המקדש. על פי האמונה היהודית, הבחירה נעשתה בידי שמיים והמימוש בידי אדם. השבועה: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני" קיבלה ביטוי בתפילות, במנהגים, ובטקסים המלווים את היהודי בשנות חייו. בכל מקום בעולם שבו מתפלל יהודי הוא פונה לכיוון ירושלים. לאחר כל סעודה אומרים בברכת המזון: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו", בתפילת העמידה אומרים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", בשעת החופה שובר החתן כוס כזכר לחורבן ירושלים, ובסיום טקס הנישואין אומרים:"עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה".

בתי-המקדש

שני בתי-המקדש שנבנו על הר-הבית בירושלים היוו בשנות קיומם את המרכז הדתי של עם ישראל. המקדש היה מקום פולחן מרכזי, בו הוקרבו קורבנות, העלו אליו את הביכורים ועלו אליו לרגל בשלוש הרגלים (פסח, שבועות וסוכות). על העבודה בבית-המקדש הופקדו הכוהנים, ולצידם שימשו הלווים שקיבלו חלק מן התפקידים. לבית-המקדש הייתה קדושה מיוחדת המחייבת יחס של כבוד כלפיו, קדושה שנותרה למקום למרות החורבן. חורבנם של בתי-המקדש היה לא רק אסון מבחינת קיום חיי הדת של עם ישראל, אלא סימל גם את אובדן העצמאות ואת היציאה לגלות. כל יהודי המקיים תורה ומצוות מייחל לגאולה השלימה ולביאת המשיח שבעקבותיו יבנה בית-המקדש השלישי.

הר הבית

הר המוריה בירושלים, שעליו נבנו שני בתי-המקדש. על פי המסורת נמצאת בהר זה "אבן השתייה" שהיא יסוד העולם, עליה נעשתה עקדת יצחק והיא ניצבה בקודש-הקודשים של שני בתי-המקדש. קדושתו ההלכתית קיימת עד היום, למרות חורבן בית-המקדש, ולכן קיימות מגבלות הלכתיות על ביקורים של יהודים בו. כיום ניצבים בו מבנה כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה ומבנים מוסלמיים נוספים, והוא האתר השלישי בחשיבותו לאסלאם. במלחמת ששת-הימים שוחרר הר-הבית אך נשאר בסמכותו של 'הוואקף'- ההקדש המוסלמי.

היום הקדוש בדת

שבת הוא יום הקדושה והמנוחה היהודי, החל ביום השביעי של כל שבוע. שמירת השבת היא המצווה הרביעית בעשרת הדיברות, ישנה מצווה לזכור ולשמור את השבת ולהתענג בה ולכן יש להימנע ממצב של צער ועוגמת נפש, ומצד שני אסור לעשות בה כל מלאכה. כמו כן, אסור להכין כל מיני צרכים משבת לחול. על מנת לשמר את מעמדה של השבת היהדות מונה טעמים למצוות השבת: להידמות לאל, שלפי האמונה היהודית יצר את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי.  טעם סוציאלי - למסד יום מנוחה לכל העובדים, שכן לא רק שאסור ליהודי לעבוד בשבת אלא אסור לו גם להעסיק בשבת.

לפי התורה, לאחר יציאת מצרים, ביום השבת לא ירד מן מהשמים, דבר שהוכיח את קדושת השבת. קדושתה של השבת היא קבועה מאז בריאת העולם, לעומת המועדים שהם משתנים לפי המולד של הירח, תלויים בו, ונקבעים לפי בית דין של ישראל. השבת העלתה את מעמדו של הפועל המנוצל ושל העבד הקדמוני, ואפשרה להם להיות יום אחד בשבוע בני חורין.

אירועים מכוננים

יציאת מצרים

שחרור בני ישראל מעבדות במצרים, האירוע המכונן של הזיכרון הלאומי- "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".ככל הנראה בין השנים 1250-1215 לפנה"ס. בט"ו בניסן יצאו בני-ישראל ממצרים, לאחר 210 שנים בהן חיו שם, ואשר ברובן היו נתונים לשעבוד ולגזירות קשות. את יציאת מצרים הנהיג משה רבנו, ולזכרה מצוינים חג הפסח וחג הסוכות. מצוות רבות (למשל שבת, ישיבה בסוכה, אכילת מצה ומצוות בנושאי זכויות אזרחיות) ניתנו כזכר ליציאת מצרים. בליל- הסדר מספרים ביציאת מצרים ואומרים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

מעמד הר סיני

התקיים על פי המסורת ב-ו' בסיוון, 50 יום אחרי יציאת מצרים. המעמד לווה בקולות שופר, ברקים רעמים ולהבות אש, במהלכו ניתנו לבני ישראל עשרת הדיברות-מצוות היסוד של התורה. מתן תורה מתואר בספר שמות י"ט-כ', ובספר דברים פרק ה'.

כתבי קודש

תנ"ך

כתבי הקודש של עם ישראל ומסד תרבותו הלאומית כונסו בספר אחד שמורכב משלושה: תורה, נביאים, כתובים - ראשי תיבות תנ"ך. התנ"ך מכיל 24 ספרים, המקודשים על פי המסורת היהודית, שנכתבו מאז מתן תורה ועד שלהי ימי בית שני, ואשר זכו למאות פירושים בכל הדורות ולתרגומים לעשרות שפות. התנ"ך הוא הספר הנפוץ ביותר בעולם. לאחר חתימת התנ"ך אין אפשרות להוסיף לו ספרים. חיבורים בעלי חשיבות שנותרו מחוץ לתנ"ך מכונים "הספרים החיצוניים", ואין הם נהנים מקדושה ומהערכה כמו התנ"ך.

תורה

ספרי בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים (נקראים גם "חומש"). על-פי המסורת חמשת חומשי התורה הם "תורה מן השמיים" כלומר, כל הכתוב נמסר למשה מפי הגבורה (הקב"ה). ספרי התורה מתארים את תולדות העולם מאז בריאתו ועד כניסת בני-ישראל לארץ-ישראל. במרכז התורה עומדות המצוות שניתנו במעמד הר סיני וב-40 השנים הבאות עד לכניסה לארץ-ישראל. מטרתה המרכזית של התורה היא שיפור רמתו המוסרית של היהודי, בין באמצעות מצוות מעשיות ('עשה' ו'לא תעשה') ובין באמצעות לימוד לקח ממעשי הרשעים והצדיקים גם יחד. התורה היא הבסיס לקיומו של עם ישראל ונקודת המוצא לכל מורשתו ההלכתית, המוסרית והרוחנית.

נביאים

החלק השני בתנ"ך. הספרים מתחלקים לנביאים ראשונים – יהושע, שופטים, שמואל (א', ב'), מלכים (א', ב'). ולנביאים אחרונים: שלושת ספרי הנבואה הגדולים – ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי-עשר (נביאים שספריהם קצרים בהרבה כגון: עובדיה, חבקוק, צפניה, חגי). נביאים ראשונים מתארים את תולדות עם ישראל מהכניסה לארץ ועד חורבן בית ראשון. נביאים אחרונים כוללים נבואות תוכחה וחורבן, נחמה וגאולה. חלוקת הספרים שמואל ומלכים לשניים היא חלוקה טכנית מאוחרת.

כתובים

החלק השלישי בתנ"ך, הכולל את הספרים: תהילים, משלי, איוב, חמש המגילות (שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר), דניאל, עזרא, נחמיה ודברי הימים. ספר תהילים הוא ספר מזמורים ותפילות המיוחסים בעיקר לדוד המלך. משלי ואיוב הם ספרי חוכמה ומוסר. המגילות נקראות במועדי השנה על-פי תוכנן: שיר השירים בפסח, רות בשבועות, איכה בתשעה באב, קהלת בסוכות ואסתר בפורים. ספר דניאל מתאר את קורותיו של הנביא דניאל בגלות בבל. עזרא ונחמיה מתארים את שיבת ציון ואת הקמת בית-המקדש השני. דברי הימים מתאר את תולדות העולם מבריאתו ועד חורבן בית ראשון, תוך שימת דגש על קורות ממלכת יהודה שנוצרה לאחר הפילוג בימי המלך רחבעם.

 תורה שבעל-פה

דברי ההלכה, המדרש וההגות שנוספו על התורה שבכתב לאורך הדורות. בסיס התורה שבע"פ הן ההלכות, שנמסרו על-פי המסורת למשה רבנו במעמד הר סיני. אין כל אפשרות להבין ולקיים את התורה שבכתב בלא התורה שבעל-פה, המהווה חלק בלתי-נפרד מהמורשת היהודית. לדוגמא: התורה מצווה על בניית סוכה. מהי הסוכה? התשובה לכך ניתנת בדיוני חכמים בתורה שבעל-פה.

משנה

קובץ מסורת תורה שבעלפה ודינים, המשלימים ומפרשים את התורה ואשר נתקבל ביהדות כבעל תוקף מחייב. את המשנה ערך ר' יהודה הנשיא, מנהיג היישוב היהודי בארץ-ישראל (מאות 2-3 לספירה) שהגיע למסקנה כי אין אפשרות להמשיך ולהעביר בעל-פה את המסורות המתרבות. המשנה כוללת שישה סדרים (ש"ס), על-פי נושאי ההלכה המרכזיים: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות. המשנה מהווה את הבסיס לכל פסיקת ההלכה מאז ועד היום. במקרים רבים הובאו במשנה המחלוקות בלא פסיקת הלכה, והפסיקה נעשתה בדורות הבאים על-פי כמה כללים, כגון מתן עדיפות לדעת הרבים על פני דעת יחיד.

 תלמוד

החיבור המרכזי בתורה שבעל-פה. היצירה הגדולה והחשובה ביותר ביהדות לאחר התנ"ך. מהווה בעיקרו תיעוד מתומצת של הדיונים על המשנה ובעקבותיה בישיבות החשובות בארץ-ישראל ובבבל במאות ה-5-3 לספירה. התלמוד מכיל דברי אגדה והלכה.

תלמוד בבלי נכתב בישיבות בבל עד תחילת המאה ה-6, ומהווה את היסוד ללימוד התורה שבעל - פה ולפסיקת ההלכה עד ימינו.

תלמוד ירושלמי נכתב בישיבות ארץ-ישראל עד המאה ה-5. שני התלמודים כתובים בעיקר בארמית, שהייתה שפת הדיבור בקרב יהודי ארץ-ישראל ובבל. הדיונים המובאים בתלמודים מצטיינים באבחנות דקות ובעמקות, וידיעת התלמוד לעומקו היא הבסיס לידענות תורנית. לתלמוד, בעיקר הבבלי, נכתבו מאות ספרי פירושים וחידושים.

סידור תפילה ומחזור תפילה

ספרים הכוללים את סדר התפילות והברכות לכל ימות השנה ומחזור החיים כפי שגובש בנוסחים השונים של קהילות ישראל מאז ימי הבית השני ועד ימינו. במשך מאות השנים של בית-המקדש השני נאמרו התפילות בנוסח משתנה ופרטי למחצה. לאחר החורבן והפיכת בית הכנסת לתחליף המקדש, גובשו התפילות לנוסח מחייב. הסידור כולל בד"כ את התפילות לימות החול, לשבתות ולראשי חודשים. הסידור מלווה את היהודי מלידתו (ברית מילה) ועד מותו (הלוויה) והוא ספר "החיים" של היהדות. במחזור מצויים סדרי התפילה לשלוש רגלים ולימים נוראים. כיוון שיש מנהגי תפילה שונים בין העדות השונות ישנם נוסחי סידורים ומחזורים שונים. הסידור והמחזור הם בין הספרים הידועים והנדפסים ביותר בעם ישראל.

ארון הספרים היהודי

כינוי מודרני לספרי היסוד ביהדות, מאז ימי התנ"ך ועד ימינו. כוללים את התנ"ך עצמו, התורה שבעל-פה, הפרשנות לתנ"ך, ספרי הגות ופילוסופיה, הלכה, תפילה, שירה, פיוט ועוד. אין זו רשימה סגורה או 'רשמית', אלא כינוי לאותם ספרים המהווים את אבני-הפינה של המורשת היהודית.

מנהיגים ורועים רוחניים

 אבות האומה

האבות - אברהם, יצחק ויעקב. האמהות - שרה, רבקה, רחל ולאה, הם האבות והאמהות הקדומים של עם ישראל.במסורת העם כונה כל אחד מהאבות בתואר "אבינו" וכל אחת מהאמהות כונתה "אמנו". אברהם היה המאמין הראשון באל אחד והראשון שיצר את הזיקה בין העם, העתיד לצאת ממנו לבין ארץ-ישראל. תולדותיהם מפורטות בספר בראשית. מיעקב (שנשא לנשים גם את בלהה וזלפה, שאינן נחשבות במניין האמהות) יצאו 12 השבטים שהיו הבסיס לצמיחתו של עם ישראל: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד, אשר, יוסף ובנימין. אליהם נוספו בניו של יוסף: אפרים ומנשה. האבות והאמהות קבורים על פי המסורת במערת המכפלה בחברון, למעט רחל שקבורה בעיר בית לחם. מקובל לומר "מעשה אבות סימן לבנים" כשהכוונה היא כי כל סיפורי האבות חוזרים ומתרחשים במשך הדורות, כך לדוגמא: עליה לארץ, מאבקי אחים, עקדה, גלות וגאולה.

המנהיג הראשון

משה רבנו הנהיג את העם ביציאת מצרים, קיבל את התורה במעמד הר סיני, גדול הנביאים. הוא הדמות המרכזית בספרי התורה שמות, ויקרא, במדבר, דברים. נולד במצרים לשבט לוי, גדל בבית פרעה כבנה המאומץ של בת פרעה, גלה למדיין שם נתגלה אליו ה' ומינה אותו למנהיג יציאת מצרים. אז הוציא לפועל את עשר המכות בשליחותו של הקב"ה. משה נודע כאדם עניו, אם כי ידע לנהוג בתקיפות כאשר צורכי השעה חייבו זאת. משה לא זכה להיכנס לארץ-ישראל, כעונש על חטא בו נכשל בעת הנדודים במדבר. מקום קבורתו לא נודע כדי שלא יהפכוהו לאלוה וחלילה יעבדו אותו.

היחס למנהיגים שנפטרו

נוהגים לפקוד קברי קדושים, להתפלל ולבקש בקשות.

נביאים

האנשים אשר היו אומרים את דבר ה' לעם ישראל ואף שימשו כשליחיו וכמנהיגי העם. הם ראו עתידות ליחיד ולכלל. הם חוננו בכוחות נפש וסגולות מיוחדות וגם התכוננו והתעלו עד שהוכשרו להשגת נבואה. בשעת עבודתם היו הנביאים מגיעים לעיתים לידי התלהבות עד כדי איבוד חושים. מפני דבקותם הגדולה באלוהים, לא החשיבו את עולם המציאות והסיחו דעתם מצרכי החומר ומחייהם הפרטיים. כל הנביאים התנבאו על ידי מלאך, לפיכך הם ראו הכל במשל וחידה. משה רבנו- רבן של כל הנביאים לא ע"י מלאך שנאמר: "פה אל פה אדבר בו", "וידבר ה' אל משה פנים אל פנים". משה ראה את הדבר על בוריו, בלא משל או חידה.

לתפיסת חז"ל לא כל אדם יכול להגיע לנבואה ולא כל תקופה מתאימה לנבואה. גם כאשר ישנו אדם מושלם שראוי לנבואה, אם הדור אינו ראוי לנבואה, הרי זו לא תשרה. כך הם הסבירו מצב שבו היו אנשים גדולים כהלל הזקן בבית שני, שהיו ראויים לנבואה,אך היא בוששה מלשרות עליהם. עוד לתפיסתם אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור עשיר וענו. האדם צריך להיות שלם בשכלו (חכמה) בנפשו (גיבור) ברכושו (עשיר) ומעל לכל צריך להיות ענו.

חז"ל

ראשי תיבות של: חכמינו זכרם לברכה. כינויים של חכמי המשנה (התנאים), וחכמי התלמוד (האמוראים) הנזכרים בתלמוד הירושלמי והבבלי. המורשת הכתובה שהנחילו לנו נקראת "תורה שבעל-פה".

סנהדרין

מועצת העם בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד. אחד המוסדות שהקימו התנאים. בתקופת הבית השני עמד בראש הסנהדרין הכוהן הגדול, והיא ישבה בלשכת הגזית בבית-המקדש. תפקידה העיקרי היה לשמש מוסד שיפוטי עליון (71 חברים) הפוסק בענייני משפט וחקיקה לעם ישראל. לאחר חורבן בית שני עברה ליבנה, ומשם נדדה למקומות שונים, ועסקה בסמיכת חכמים, בקביעת הלכה ובנושאי משפט פלילי. בתקופת המשנה עמד בראשה נשיא. לאחר מרד בר-כוכבא עסקה בהנהגה לאומית, בקביעת הלכות ובדיונים עיונים.

הזוגות

תקופת הזוגות ארכה כ-250 שנה. הזוגות נקראו כך משום ששניים עמדו בראש הסנהדרין וישיבת החכמים. הראשון היה נשיא והשני אב בית-דין. בסה"כ היו חמישה זוגות. הידועים מביניהם: הלל ושמאי. תקופה זו נכללת בתוך תקופת התנאים ונמשכה יחד עם תק' התנאים כ-410 שנה, כשראשית התקופה הייתה כ-260 שנה לפני חורבן בית שני והסתיימה כ-100 שנה לאחר החורבן עם חתימת המשנה בידי ר' יהודה הנשיא.

תנאים

עשרות רבות של חכמים שחיו בארץ-ישראל מימי בית שני ועד שנת 220 לספירה. חכמים אלה עסקו בחקיקה, בשיפוט, בהוראה, בפירוש התורה ובהנהגת הקהילה. כתביהם נשמרו במשנה, בתוספתא ובמדרשי התנאים. המלה "תנא" היא בארמית ופירושה- שנה, למד. ממלה זו נגזרת המלה "משנה".

אמוראים

אלפי חכמים שפעלו בתקופה שבין חתימת המשנה לבית חתימת התלמוד ("תקופת התלמוד") בארץ - ישראל ובבבל. התואר "אמורא" מקורו בשורש "אמר", שפירושו "פירש". האמוראים עסקו בבירור ובפירוש של יצירות התנאים ובראש וראשונה של המשנה. מלאכתם נמשכה כ-300 שנה (200-500 לספירה) והניבה את התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי ומדרשי אגדה רבים. בפעילותם עיצבו האמוראים את היהדות כפי שהיא מוכרת היום.

סבוראים

חיו בבבל והם מסרו טעמים והסברים בדברי התנאים והאמוראים. לפיכך נקראו סבוראים – מלשון הסבר, משום שלא הוסיפו דבר בגמרא אלא רק הסברים ופירושים.

גאונים

חיו בעיקר בבבל. פירוש המלה גאון היא ראש מתיבתא. "גאון" –בגימטריה 60, רמז לכך שהיו בקיאים בשישים מסכתות. הגאונים התחילו בכתיבת תשובות לאנשים שהעלו שאלות, וספרים למיניהם. חלק כתבו הלכות חלק כתבו ביאורי גמרא, ביאורי פרקים, מסכתות וסדרים. יש לציין שלא כל הרבנים שחיו אז נקראו גאונים, אלא רק אלו שהוסמכו לכך.

ראשונים

תקופת הראשונים החלה לאחר שקיעת הגאונות בבבל, ונדידת מרכזי התורה אל שאר מדינות העולם ובעיקר לספרד. הראשונים היו פזורים בכל ארצות הגולה. הם נקראו כך על ידי האחרונים כדי להבדילם מן הגאונים. כקודמיהם הם הרבו לכתוב פירושים, הלכות, שו"ת (שאלות ותשובות) וחידושים ואף יותר מהגאונים.

אחרונים

האחרונים היו מפוזרים בכל ארצות הגולה והנם מפוזרים עד היום. גם הם הרבו לכתוב ספרי הלכה, מוסר ועוד לאלפים ולרבבות. תק' האחרונים החלה לאחר גירוש ספרד. עד לזמן הגירוש, חיתה בספרד קהילה משגשגת ופורחת רוחנית וגשמית. לאחר הגירוש גלו רוב יהודי ספרד ונפתחו מרכזי תורה חדשים בכל רחבי העולם. אז הסתיימה תקופת הראשונים והחלה תק' האחרונים. האחרונים כמו הראשונים, הרבו ומרבים לחבר ספרים ושו"תים רבים (ספרי שאלות-תשובות), וזאת מהסיבה שמדור לדור ישנו צורך בחיבור יותר ספרים, בפירוש והרחבה כדי שהדברים יהיו ברורים ומובנים.

רבנות

פירוש המלה "רב" הוא אדון. במאה ה-1 לספירה ניתן התואר "רבי" לחברים המוסמכים של הסנהדרין. הטקס שבו ניתן התואר נקרא "סמיכה" והוא התקיים רק בארץ-ישראל. בבבל קיבלו גדולי התורה את התואר "רב" (ולא "רבי"). אחדותן של קהילות ישראל בתפוצות נשתמרה בזכות השמירה על מצוות התורה, ההלכות והדינים שבתורה שבעל-פה. לשם קיום הקהילות היה צורך במנהיגות שתיתן פתרונות הלכתיים למציאות המשתנה ותשמש גוף מייצג של הקהילה בפני השלטונות. לשם כך מינו את הרב.

רבנות ראשית

ב- 1921 הוקמה בארץ-ישראל הרבנות הראשית ובה מכהנים שני רבנים, רב ראשי ספרדי (המכונה "ראשון לציון") ורב ראשי אשכנזי. הרבנות הראשית עוסקת בפסיקת הלכות ושאלות המתעוררות בחיי היומיום, בהתקנת תקנות, בהענקת סמכות לרבנים ולדיינים ובפיקוח על הכשרות. שני הרבנים הראשיים הם אבות בית-הדין העליון במדינת ישראל. ההנהגה הדתית של היהדות הקונסרבטיבית (מסורתית) היא "כנסת הרבנים" וההנהגה הדתית של הרפורמים היא "מועצת הרבנים".

הרב

תפקידו של הרב היה כפול: לפסוק הלכה ולשמש מורה לתלמידים ועם זאת לשמש מנהיג הקהילה. לקהילות הגדולות פסק הרב בנושא הלכה, עמד בראש הישיבה, הנהיג את השיפוט הדתי ופיקח על הפעילויות הדתיות השונות- כמו שחיטה ומילה – ועל המוסדות הדתיים- כמו מקווה.

מדמות הרב

כדי שתלמיד יוסמך לרב הוא עובר מבחני ידע בהלכה. תחילה "יורה-יורה", כלומר הוא מוסמך להורות הלכה, ובשלב מתקדם יותר "ידין-ידין" דהיינו מותרת לו סמכות הדיינות - שיפוט על-פי ההלכה. כמו כן נדרשת מדמות הרב שיהיה בעל מידות טובות ודרך ארץ.  

ביביליוגרפיה

ספרים

  • נתיב מאיר, אריאל זלמן, אנציקלופדיה, מסדה, גבעתיים, 1960
  • רפל, יואל, מורשת, ציונות ודמוקרטיה - 100 מושגי יסוד, משכל, תל- אביב, 2004

אתרי אינטרנט

  •  תורמי ויקפדיה, יהדות, ויקיפדיה, האינציקלופדיה החופשית (אוחזר 22 לנובמבר 2011).

מילות מפתח

אמונה | מצוות-הדת | הפצת-הדת | לבוש-דתי | מעמד-הר-סיני | עשרת-הדיברות | עירובין | נרות- שבת | ברכות | מנהגים | קדיש | שבעה | נר-זיכרון | ברית-מילה | בר-מצווה | בת-מצווה | חופה | כתובה | פסח | ליל- הסדר | חול-המועד | ראש-השנה | יום-הכיפורים | תפילה | תלמוד | תורה | תנ"ך | רבנות | רב

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.