דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 2 מדרגים

פרק 4: בתי קפה בסגנון וינטג' בתל אביב

אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אווירה בוהמיינית בתל אביב
אסנת שחם
אסנת שחם
עריכה לשונית: יעל מדר

נוצר ב-10/6/2011

מבוא

שנות ה-20: כינונה של תל-אביב כבירה תרבותית בוהמיינית

העיר תל-אביב נחשבת במידה רבה המרכז והמקור של התרבות הישראלית-עברית המודרנית. ביסוסה של העיר כמרכז תרבותי יצר לא פעם דימוי של עיר נהנתנית המרוכזת בעצמה ושתושביה מנותקים מהנעשה מחוץ לעירם, כמתגוררים בבועה. אחד המנהגים המאפיינים את העיר הוא סממן בוהמייני נהנתני מובהק: ישיבה בבתי קפה. התפתחות התרבות ובתי הקפה בעיר התקיימה בד בבד עם התפתחותה הכלכלית של העיר בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. בתקופה זו הפכה העיר העברית הראשונה למרכז התרבותי של היישוב היהודי בארץ ישראל, וכן למוקד שאליו התנקזה הבורגנות האירופית אשר הגיעה מערים גדולות במרכז אירופה עם העלייה הרביעית והעלייה החמישית.

העולים החדשים ציפו ליהנות בישראל מכל הרגלי הפנאי שלהם כפי שהיה בארצות מוצאם. משמעות הדבר בפועל הייתה פריחה תרבותית עירונית. בשנים אלה תיאטראות התפתחו, התזמורת הארץ-ישראלית ומוזיאון תל-אביב הוקמו, עיתונים חדשים נוסדו, וכן הוקמו עשרות בתי קפה ברחובות העיר. תושבי תל-אביב - הסוחרים, הפקידים והפועלים - נהגו עד אז לאכול את ארוחותיהם בביתם או במטבחי הפועלים. גלי העלייה הביאו עמם ציבור שלם של יושבי בתי קפה ושל סועדים במסעדות, ואל ציבור זה הצטרפו גם הבריטים שהיו אז בארץ - אנשי כוחות הביטחון והפקידים במוסדות השלטון.

במחצית השנייה של שנות העשרים נפתחו מספר בתי קפה במרכזה של העיר דאז - רחוב הרצל וסביבותיו - שנועדו למעמד הבורגני. בכולם ניכרה ההשפעה האירופית בסגנון, באווירה ובאוכל. בשנות השלושים, בעקבות התפתחות בתי המלון היוקרתיים, צצו בתי קפה רבים לאורך חוף הים, ובראשית שנות הארבעים חלה "מהפכת בתי הקפה" בצפון החדש של העיר - רחוב אלנבי, רחוב בן-יהודה ורחוב דיזנגוף. בתי קפה אלה הביאו עמם תרבות בילוי חדשה שהתבטאה בהופעה מוקפדת ואופנתית, בישיבה עם הפנים כלפי הרחוב הסואן, במוסיקה, בנשפי ריקודים סלוניים, בתפריט מגוון ואיכותי ובשירות מקצועי.

בעלי בתי הקפה הקפידו על חזות אסתטית ויפה וגייסו לשם כך אדריכלים ומעצבים. סוגי הקפה היו מגוונים כבר אז: קפה מקולומביה, מברזיל ומקוסטה ריקה, קפה טורקי, קקאו, מילק שייק, קפה אספרסו ומוקה אספרסו. לבתי הקפה נוצרו אפיונים על פי יושביהם הקבועים - סופרים, אמנים, עורכי דין, אנשי ציבור, פקידי ממשל ועירייה. כסית, רצקי ואררט נחשבו לבתי קפה "בוהמיינים" מובהקים שאותם פקדו סופרים, משוררים, אנשי רוח ואמנים. על החשיבות הרבה שיוחסה לבתי הקפה אפשר ללמוד מן העצומה שהפנו ב-1931 מאות ממבקריו של קפה שלג הלבנון לעיריית תל-אביב, ובה ביקשו להאריך את שעות הפתיחה של בית הקפה. כותבי העצומה נימקו את פנייתם בחשיבות המפגש בבתי הקפה לא רק לחיי החברה שלהם, אלא גם לעבודתם האמנותית: "אנו מבקשים לקחת בחשבון שכולם עסוקים גם ביום בעבודה ובמשרות שונות, ובשבילנו שעות הלילה הן שעות עונג היחידות שבלעדיהן אין לנו האפשרות לחיות חיי חברה וגם לא לסדר את עניינינו האמנותיים".

בספרו "לרקוד עם דמעות בעיניים" מתאר ניסן שור את תל-אביב מראשית הקמתה כעיר שדחתה את האידיאליזם החלוצי והעדיפה תרבות בוהמיינית ונהנתנית. "תל-אביב של שנות ה-20 וה-30 הייתה עולצת ושמחה, מלאה באווירה אופטימית שפשתה בקרב המעמד הזעיר בורגני חסר הדאגות". החזון הסוציאליסטי והאידיאולוגי של בן-גוריון בהכרזה על מדינת ישראל לא נגע לחבורות הצעירים התל-אביבים, שנקראו אז בגנאי "סלוניים" ושדחו את המסגרות הממלכתיות כמו תנועות הנוער, והתמקדו בצריכה מוגברת של בידור.

העולים מארצות אשכנז דחו את הגוונים המזרחיים בעיר התואמים דווקא לעיר ים חמה ולחה והקנו לה פן תרבותי אירופי. תל-אביב התפתחה כבירה בוהמיינית המקדשת תרבות נהנתנית, והדוגמה הבולטת לכך היא הישיבה בבתי קפה.

"בתי החלומות" - בנייה בסגנון אקלקטי

במקביל להתפתחות הכלכלית ולפריחת בתי הקפה החלו להיבנות באזור רחוב הרצל ורחוב אלנבי מבני ציבור בעלי חזות אדריכלית חדשה. המאפיין הבולט של מבנים אלה הוא שילוב של השפעות אירופיות עם מזרחיות. האדריכלים שהגיעו מאירופה שילבו בין האדריכלות האירופית הקלאסית שאותה הכירו עם שלל סגנונות אוריינטליים: מוסלמי, ספרדי ואר נובו. הבתים כונו "בתי החלומות" בגלל הקישוטיות הרבה שנוצרה ובגלל שילוב הסגנונות האופנתי בפנטזיה קומפוזיציונית אחת. חזיתות הבניינים היו בולטות במיוחד בקישוטים שכללו תבליטים, עיטורים, קשתות ועמודים מסוגננים. הבניין המרכזי הבולט ברוח זו היה הגימנסיה העברית הרצליה ברחוב אחד-העם פינת רחוב הרצל, אשר על חורבותיו נבנה כלבו שלום. אובדנו ההיסטורי-ארכיטקטוני של מבנה זה חיזק את המגמה של שימור מבנים בתל-אביב.

בשנות השלושים, עם הגעתם של אדריכלים מודרניסטים רבים מגרמניה בעלייה החמישית, התחוללה מהפכה ארכיטקטונית שהניפה את סגנון הבאוהאוס הפופולרי המבכר פונקציונאליות על קישוטיות. לאחר סירובו של מהנדס העיר דאז יעקב שיפמן להיתרי בנייה, לא נבנו עוד בתים בסגנון האקלקטי. "בתי החלומות" רלוונטיים לטרנד הווינטג' כיוון שהם משקפים שני מעגלים של פנטזיה נוסטלגית: הם נבנו כפנטזיה של אדריכלים על שילוב סגנונות ושחזור של מבנים אירופים מארצות מוצאם, וכיום, על אף שאינם משופצים, הפאר שלהם משקף את הערגה אל יופי אחר ואל קישוטיות שחלפה מן העולם. תופעת שימור המבנים היא חלק מאותה מגמה המבקשת לשמר את העבר, ו"בתי החלומות" הפכו לפנינה נדל"נית מבוקשת בעיר.

התפתחות סגנון הווינטג'

מתחילת העשור הנוכחי ניכרת בעולם האופנה מגמה המתחזקת עם השנים - משיכה לפריטים בסגנון וינטג' שיוצרו לפני שנים רבות. המחירים והסגנונות מגוונים ביותר, אך לכולם אותה איכות מיוחדת, היסטוריה עשירה ועיצוב מיוחד המספר אותה. אפשר לחלק את תכשיטי הווינטג' לכמה תקופות מרכזיות - העידן הגיאורגיאני, העידן הוויקטוריאני ועידן הארט דוקו, אך ההגדרה הרווחת היא אובייקטים באיכות גבוהה מן העבר, משנות העשרים עד שנות השבעים (תכשיטים בני יותר ממאה שנים נחשבים לעתיקים).

עם הדרישה הגבוהה לעיצובים בסגנון וינטג' נפתחו חנויות רבות אשר קיבלו כינויים שונים - אופנת רטרו, בגדי יד שנייה, פריטי וינטג' וניו וינטג'. ההבחנה ביניהם היא כלהלן: אופנת רטרו עוסקת בעיצוב בגדים חדשים בהשראת סגנונות מהעבר, בגדי יד שנייה הם בגדים משומשים, ופריטי וינטג' הם פריטים מקוריים מהעבר ובדרך כלל הם אף יקרים יותר. העיצוב הטרנדי החדש שהצטרף הוא המכונה ניו וינטג' - פריטים ישנים שעברו שיפוץ ועיצוב מחדש, או שימוש בבדים ישנים בעיצוב חדשני.
חנויות וינטג' הפכו למעוז חפצם לא רק של אספנים אלא של כל חובבי סטייל המבקשים ביטוי ייחודי וטביעת סגנון אישי. שילוב נכון של פריטי וינטג' במלתחה יוצרים מראה מעודכן ואופנתי. השילוב בין עיצוב ישן ובין חדש ליצירת מראה עדכני הוא מרכיב מרכזי בהתפתחות הטרנד והוא בולט אף במגמות אורבניות באזורים מסויימים בעיר, בשימור מבנים ובאיזון בין גורדי שחקים ובין בניינים משוחזרים.

הווינטג' הוא השחור החדש

הווינטג' הפך לטרנד מוביל בעיר תל-אביב והוא חולש על ארכיטקטורה, על אופנה, על עיצוב ועל קולינריה. את המגמה מובילה גם העירייה בהתמקדהּ בפיתוח מתחמים כמו שוק הפשפשים, התחנה ונמל יפו. מתחמים אלה מסמלים את השילוב בין ישן ובין חדש, בין עבר ובין עתיד, ואת המודרנה מול הנוסטלגיה. גן החשמל ושוק הפשפשים הם דוגמאות לאזורים בדרום העיר אשר פרחו מחדש לאחר שקיבלו מעטפת אסתטית חדשה עם השיפוץ מטעם העירייה. בעיר מתקיימים אירועים תרבותיים שונים בעלי צביון וינטג' כמו שווקים, פסטיבלים ומסיבות המשלבים מוסיקה, אוכל ואופנה ברוח נוסטלגית.

מכל התחומים שאליהם התפשט הטרנד, האופנה היא התחום המרכזי. אין מדובר רק בחנויות יד שנייה אלא במספר רב של חנויות וינטג' יוקרתיות עם ייבוא פריטים מחו"ל. אליהן מתווספות מעצבות בסגנון רטרו, עיצובי ניו וינטג', תכשיטים בסגנון רומנטי, עיצובים לבית, תסרוקות ועוד. אל חנויות הבגדים שנפתחו הצטרפו החנויות של ויצ"ו שהיו מבוססות על תרומות. לאחר מיתוג מחדש תחת השם "ביגודית" זכו חנויות אלה לפופולריות בקרב הצעירים.

העיצוב הוא חלק מרכזי שתרם להחדרת הסגנון המיושן אל לב המיינסטרים ואשר מהווה שבירה של המינימליזם של שנות השבעים והשמונים. הדר דוד, מעצבת פנים, טוענת שסוד הקסם של הווינטג' הוא שילוב בין נוסטלגיה ובין מראה מעודכן ברוח התקופה הנוכחית. "זה תחום שניתן לפרש בהרבה דרכים וכיוונים. הרבה אנשים אוהבים את הלוק המודרני והמינימליסטי, אבל לא רוצים ליצור מראה קר ומנוכר, לכן הם משלבים פריטים ישנים שמחממים את האווירה. בית בסגנון מודרני, למשל, יכול לשבור את ה'לוק' עם מראה ענתיקה שעושה את ההבדל". כך ניתן לראות בתי קפה המעוצבים בסגנון מודרני ואף מינימליסטי ובהם פריטי וינטג' מסוימים, כמו מנורת שנדליר, היוצרים שיק אורבני תל-אביבי ומעודכן.

משמעות העיסוק המחודש בווינטג'

העיסוק בווינטג' משקף ברמה החברתית את הערגה ואת ה"היקסמות" מהעבר. זוהי מעין בריחה אל נוסטלגיה, פנטזיה ומסע בזמן אשר הגעגוע אליהם גורם לנו לרצות לשחזר את האווירה ההיא. שנות האלפיים הביאו עמן התפתחויות טכנולוגיות שהפכו את העולם למהיר, והמרחב הווירטואלי החדש שנוצר עם כניסת רשת האינטרנט הביא לשינויים עצומים בתרבות הפנאי. שוטטות באינטרנט עדיפה על שוטטות ברחוב, וניתן לעשות קניות בלחיצת כפתור. שתי פעולות השוטטות השונות עומדות זו מול זו ומציבות סימן שאלה בדבר היעלמות העיר הפיזית לתוך המרחב הווירטואלי הצובר תאוצה. הדגש בעולם הדיגיטלי הוא על "אנטי חומר", וגם הדיסקים, גרסה קטנה של התקליט הגדול, הופכים למשקל עודף בבית כי אפשר להוריד קבצים ישירות למחשב. הרשת מאכלסת עולם שלם של חומרים שאינם ממשיים, והווינטג' הוא האנטיתזה לעולם זה. הוא מבטא עיקרון של התנגדות לעולם הטכנולוגי המנוכר ושל חזרה נוסטלגית אל העבר מתוך כמיהה לשחזרו. שימור מבנים כתופעה מבטא את הניסיון להחיות את העבר ולקדש אותו. קניית פריט וינטג' מבטאת התנגדות למוצר משוכפל וחזרה לפריטים של "one of a kind" היוצאים נגד המותגים והרשתות המוכרות קולקציה בהפצה עצומה.

ניתן לראות בסגנון הווינטג' גם חלק מתופעות השייכות לתקופת הפוסט-מודרניזם המאופיינות בשילוב סגנונות, באקלקטיות, ברב-תרבותיות, בהטרוגניות ובמחברים של ישן וחדש. שילוב הווינטג' בעיר יוצר מחבר אקלקטי עכשווי, בדומה למטבחי פיוז'ן המשלבים טעמים שונים. סיבה נוספת להצלחת הטרנד בעיר היא המראה הביתי והחם, "הבית של סבתא", אולי כגימיק ללכידת לקוחות ואולי כצורך אנושי בסיסי של שכונתיות ושל חום אנושי בעיר הגדולה הנחשבת מנוכרת. לעיצוב הווינטג' מראה אירופי רומנטי שיוצר מודל על-זמני קלאסי המסמל תרבות, כזו שרוצים להזדהות אתה. אך מעל הכול, הווינטג' בשילוב המראה האורבני יוצר שיק תל-אביבי עכשווי, כזו שכולם רוצים לקחת בו חלק.

ניתוח בתי הקפה

קפה פועה

סביבה

פועה הוא בית קפה השוכן מזה למעלה מעשור בתוך סמטה קטנה בלב שוק הפשפשים ביפו. השוק, אשר נחשב לשוק הפשפשים המפורסם ביותר בארץ, פועל באותה מתכונת עוד מהמאה ה-19, תקופה שבה הייתה יפו עיר נמל ומרכז עלייה לרגל. השוק בנוי משני רחובות מרכזיים, ומהם יוצאות סמטאות צרות ורחובות קטנים. במסגרת עבודות עיריית תל-אביב לשימור ושיקום אזורים ותיקים בעיר בשנים האחרונות, נערכו במתחם עבודות שיקום הכוללות שיפוץ מדרכות והקמת תאורת לילה, ובמרכז המתחם הוקם מרכז עמיע"ד המשמש מבנה לתערוכות מתחלפות. השיפוץ הקנה למתחם מראה סטרילי יותר ומעודכן. חנויות מעוצבות, מסעדות וברים נפתחו והשוק הפך לשוקק גם בלילה. בלילי חמישי בעונת הקיץ מתקיים אירוע הפשפשוק בחסות העירייה ובו דוכני מעצבים ומוסיקה חיה. האירוע הוא אטרקציה תיירותית, וקהל היעד הפוקד את האירוע הוא תיירים ומשפחות גם מחוץ לתל-אביב. משהפך האזור ציורי ונעים יותר כחלק מתהליך זה, ניכרת גם עלייה בביקוש לדירות באזור. במקרה זה, נעשה השיפוץ של העירייה בעדינות ובטוב טעם מבלי לפגוע במסחר ובאווירה האותנטית של השוק.

בית הקפה פועה הוא חלק בלתי נפרד מהנוף של שוק הפשפשים ונחשב לחלוצי בהתמקמותו בלב השוק ב-1999. הסביבה הדינמית של השוק היא חלק מהתפאורה של הקפה: הצבעים, הקולות והחנויות העמוסות אביזרים עתיקים הם המקנים לו את האווירה הייחודית והאותנטית.

עיצוב

המראה החיצוני של בית הקפה משתלב בסמטת השוק: הבניין הישן, הריהוט העתיק והעומס באביזרים גורמים לו להיטמע בנוף המקומי. מבפנים מקבל המקום מראה של "בית סבתא" הודות למראה הביתי ולריהוט הישן המעוצבים בקפידה תוך "רישול מכוון". בפועה שלושה מרחבים לישיבה: בחוץ - על הרחוב, בקומה הראשונה שבה יש בר, ובקומה השנייה אשר העלייה אליה היא דרך מדרגות מתעקלות בעלות מראה קישוטי. העיצוב בפועה נמנע מאחידות ומתאפיין בעושר צורני וכמותי ובאקלקטיות. סוד קסמו הוא בהקפדה על הייחוד של כל פריט וינטג' המאכלס כל פינה בקפה. המרחב עמוס רהיטים, חפצי נוי, ענתיקות ועציצים. על הקירות מדפים עם ספרים, אביזרים וקופסאות מסוגננות, כרזות נוסטלגיות ופוסטרים. על התקרה מנורות עתיקות ונברשות. השירותים מלווים בקריצה חביבה עם הפריטים היחודיים שנבחרו להם, והתפריט מוגש על דפי מחברות ישנים. כל הפריטים הם בסגנון וינטג', נבחרו בקפידה מחנויות השוק ומוצעים למכירה.

העיצוב מוקפד מן הכלל ועד הפרט. כל חפץ המונח בקפה הוא פריט אינדיוידואלי שאין זהה לו. העיצוב הוא א-סימטרי - השולחנות אינם מפוזרים באופן אחיד וישנו מגוון חפצים ללא אחידות - בניגוד לדגמים המאפיינים רשתות קפה מודרניות. מיקום השולחנות וסוגם הותאמו לנישות של המבנה, ואל השולחנות הוצמדו כיסאות בהתאם לגובה ולעיצוב. על השולחנות מפות פרחוניות מבדים ישנים וצנצנות עם פרחים. אלמנטים המוסיפים לאווירה החמימה והביתית הם רהיטי העץ הכהים, הצבעים החמים, התאורה, והקירות שאיבדו מהלובן שלהם כשכוסוו באביזרים.

עיצוב הארכיטקטורה: הבנייה באבן והחלונות הקשתיים בשתי הקומות הניצבים בחזית המבנה תורמים לשילוב בין הפנים לחוץ, דבר המציג את המקום כחלק בלתי נפרד מסביבתו. בית הקפה וסביבותיו נטמעים זה בזה.

אווירה ואוכלוסייה

פועה היא חלוצת טרנד הווינטג' והיא מצליחה לשמר תחושה אותנטית של העבר כדבר החי מחדש. האווירה הנוצרת בבית הקפה היא חמימה, רומנטית ונוסטלגית. האותנטיות היא "הקלף המנצח" והיא נוצרת בגלל הקרבה לשוק והשימוש בפריטי וינטג' מקוריים. עם זאת, התפריט אינו יומרני ומתאפיין במטבח פיוז'ן - שילוב בין אוכל מזרחי ובין מזון בריאות בניחוח ביתי. קהל המבקרים של המקום מורכב באמצע השבוע ממקומיים תל-אביבים, ממשפחות ומתיירים רבים. טווח הגילאים ממוצע, ויש נטייה לרוב נשי.

קפה מתחם התחנה בתל-אביב

סביבה

המקום שבו עמדה תחנת הרכבת הראשונה של יפו הפך למרכז תרבות, בילוי ופנאי. את הקונספט הייחודי הזה פיתחה עיריית תל-אביב כדי שיהפוך ל"פנינה החדשה בעיר", לפי אבי מורדוך, אחד הזכיינים של המקום. המתחם מאגד בתוכו את מבני תחנת הרכבת ואת מבני מפעל חומרי הבנייה של משפחת וילנד הטמפלרית שנבנו בתחילת המאה ה־20. העירייה השקיעה כ-20 מיליון דולר בשיפוץ המקום שהחל בשנת 2004. המתחם משתרע על פני 16 דונם ויש בו 18 מבנים ששטחם מגיע לכ־5,600 מ"ר. אין ספק שמתחם התחנה משדר יותר מכול את העוצמה הגדולה שבנוסטלגיה ושבטרנד הווינטג' וה"היקסמות" מהמבנים המשוחזרים. הוא נמצא על חוף הים בגבול שבין שכונת נווה צדק ובין יפו, ומשקף כבר במיקומו את החיבור בין תל-אביב ובין יפו, בין החדש ובין הישן. המראה הכללי של המתחם הוא מרשים מאוד ומשדר אירופיות, קלאסיות ויוקרה. יחד עם זאת, המבקרים והטוקבקיסטים התל-אביבים יוצאים נגד העירייה על השמטת הפן התרבותי שבכותרת "מרכז תרבות, בילוי ופנאי". בכל השטח העצום קיים למעשה מבנה אחד בלבד בעל זיקה שאינה מסחרית, והוא מארח תערוכות מתחלפות.

עיצוב

מתחם התחנה הוא מרחב עצום המפתיע ביופיו בהיעדר הצפיפות שבו ובכיכרות החשופות הגדולות שלא מאפיינות שום אזור בעיר. בכניסה למקום ניצבים פסי מסילות רכבת ושני קרונות אמיתיים אשר אחד מהם הוסב למוזיאון קטן המספר על עברו של המקום. בצדי המתחם שופצו ושוחזרו בנייני הטמפלרים, ובתוכם נפתחו חנויות מעצבים וחנויות בוטיק ייחודיות. באמצע המתחם משתרעת כיכר גדולה עם ספסלים ואותה סובבים בתי קפה, מסעדות וברים. השיטוט במרחב הוא מעגלי. המראה הכללי אינו עמוס והוא משדר סטריליות ויוקרה הנעים בין מודרנה ובין נוסטלגיה. כל בעלי העסקים שומרים על עיצוב מוקפד ואלגנטי; לא יימצאו באזור רהיטים משוק הפשפשים וחנויות ענתיקה אלא רק מותגים וחנויות בוטיק מוקפדות ויוקרתיות. בין החנויות אמנם נמצא חנות של נעמה בצלאל, מעצבת המאופיינת בסגנון רטרו מובהק, אך גם מותגים מחו"ל המאופיינים בעיצובים מינימליסטים מודרניים. האסתטיקה שבמקום פונה לקהל בורגני, כזה שלא מרגיש בנוח בשוק הפשפשים הסמוך. למרות ההבדלים בין שני המתחמים המשופצים, המשותף להם הוא יצירת מתחם אורבני תוסס באמצעות שילוב בין עבר ובין עתיד בניחוח נוסטלגי.

בתי הקפה והמסעדות שומרים על עיצוב ברוח המקום: ברובם ריהוט עץ כהה, מנורות עתיקות כנברשות, צבעים חמים וכלי חרסינה. הפריטים אמנם מעוצבים בסגנון מודרני, אך לא פעם נמצא פריט עם זיקה לווינטג' שישווה למקום מראה של ניו וינטג'. הדגש הוא על מראה אירופי קלאסי, מוקפד ואלגנטי, ולא ביתי ומרושל.

אווירה ואוכלוסייה

כוונת העירייה הייתה ליצור מקום בילוי לכלל האוכלוסייה, והוא נגיש מבחינת גודלו ומבחינת החנייה. קהל המבקרים ברובו הוא בורגני ומבוגר וכולל משפחות רבות. תל-אביבים ואנשי ברנז'ה כמעט ולא פוקדים אותו. האווירה נינוחה ובורגנית, ותחושת העממיות של שוק הפשפשים אינה בנמצא. המקום נקי, מרווח ומוקפד מאוד. במרכז התחנה ניתן לראות כיצד הווינטג' בעל המוטיב האירופי-קלאסי משדר תרבות ויוקרה המושכת קהל מבקרים רב. המראה המשוחזר נתרם על ידי העירייה כדי ליצור מתחם תיירותי וייחודי.

קפה ג'וז ולוז

סביבה

ג'וז ולוז היא מסעדת "מטבח אישי" אשר נפתחה לפני חמש שנים ברחוב יהודה הלוי 51, בדרום העיר באזור הסמוך לרחוב אלנבי הנחשב לא-סטרילי וחסר שיק. הכניסה אל המסעדה היא מסמטה צרה וארוכה היוצאת מרחוב יהודה הלוי. ברחוב עצמו אין שום הפניה או שלט פרסום, עובדה המשאירה את המסעדה להנאתם של יודעי דבר ורחוקה מכלל הציבור. היעדר השילוט אינו מקרי ונעשה ברצונם של בעלי המקום, כך שלמסעדה אין שום פרסום יזום בעיר או אתר באינטרנט, זאת כחלק מתופעה תל-אביבית ידועה - אי-פרסום היוצר פרסום הפונה לקהל תל-אביבי מסוים. הסביבה הדרומית לא מסגירה את המקום כלל, המסעדה אינה חלק ממתחם כלשהו, ואין בסביבתה חנויות מעצבים, מסעדות או בניינים מרשימים. ג'וז ולוז היא מסעדה שאינה מתמזגת בסביבתה. היא זרה לסביבתה בבורגנות שלה ובונה את עצמה כמובלעת בתוך הסביבה, כבועה המנותקת מרחוב אלנבי השכן.

עיצוב

המסעדה ידועה בעיצוב הנוסטלגי שלה בניחוח הווינטג' ובמראה אירופי, קלאסי ויוקרתי, מעין עיצוב סלוני משנות ה-60 וה-70. פריטי העיצוב מוקפדים: ריהוט עתיק וכהה, נרות ופמוטים מסוגים שונים, צנצנות פרחים, פסנתר כנף בכניסה ותפריט משתנה המודפס מדי יום במכונת כתיבה על נייר חדש. הקירות צבועים כתום וחום ועליהם יצירות אמנות מודרניות, ושטיחים פרושים על הרצפה.

החלל אינו עמוס ומחולק לשלושה מרחבים: קומה עליונה, קומה תחתונה, וחצר המעוצבת כגן צרפתי כפרי עם פרגולה ועם צמחייה רבה. יש שילובים מקוריים של ישן וחדש, של ביתי ומעוצב, של קלאסי ומודרני. ישנה אחידות בסגנון הריהוט, אך גודל השולחנות אינו זהה. בשירותים סבון קשה ומוצק סמוך לסלסלה עם מגבות בד לידיים. במטבח מבשלים מתכוני גורמה והוא פתוח וחשוף לעיני היושבים. המראה הקלאסי משתלב בעכשווי. הסגנון מאופק מהסגנון של פועה, קלאסי, פחות כמו "בית סבתא" ויותר כבניין צרפתי מהמאה שעברה. המראה המרהיב שנוצר מהניחוח הנוסטלגי מיטיב עם המקום: הניתוק מהמציאות היום-יומית של רחוב אלנבי לטובת מראה נוסטלגי ואחר יוצר אצל קהל המבקרים תחושה של בריחה מהמציאות. המקום מייצג אפשרות של מרחב ליצירת חווית התנתקות, כמו כניסה אל אולם קולנוע וצפייה בסרט. לצורך כך מתגייסים כל אביזרי העיצוב כתפאורה מוצלחת שנועדה ללכוד את המבקרים ברוח הזמן.

אווירה ואוכלוסייה

המסעדה פתוחה למזמינים מקומות מראש ופועלת משעות הצהריים עד שעות הלילה. במשך היום פוקדים אותה גם יושבי הקפה. היא סגורה בסופי שבוע. מדובר במקום תל-אביבי יאפי מובהק ולא באתר תיירותי הפונה לכלל האוכלוסייה. טווח הגילאים נע בעיקר בין 30 ל-40. האוכלוסייה קבועה ואחידה וכוללת בוהמיינים, אנשי ברנז'ה ורוב של אנשי הקהילה הגאה. הקהל המגיע הוא כזה המרגיש שייך וחלק מהמקום. המנות בתפריט משתנות מדי יום, המחירים יקרים והתפריט מצומצם ומנוסח בצורה "מתפלספת".

קפה שלג

סביבה

קפה שלג נפתח לפני כשנה והוא ממוקם בפינת הרחובות גאולה ואלנבי בחזית בניין לשימור. בניין זה נבנה בשנות ה־20 על ידי אלכסנדר לוי, אותו אדריכל שאחראי גם על בית הפגודה בשדרות רוטשילד. בעלת המקום אלין הר-לב מספרת כי "שיפוץ המקום היה תחת חוקי השימור, רציתי שבית הקפה יתכתב עם המבנה ולכן עיצבתי אותו ברוח בתי הקפה של שנות העשרים בתל-אביב. אפילו השם שלג, שהיה די מקובע לי בראש עוד לפני שידעתי שאפתח אותו דווקא פה, מתכתב עם קפה שלג הלבנון שפעל בעיר בשנות העשרים והשלושים". קפה שלג הלבנון המיתולוגי היה ממוקם בפינת הרחובות אלנבי ובן-יהודה והיה בית קפה בוהמייני מובהק שבו ישבו ביאליק, אלתרמן ושלונסקי.

קפה שלג נבנה על חורבות מכולת ישנה ומיתולוגית שפעלה במקום במשך 40 שנה, והוא נמצא בסמוך לחנות ספרים ישנה. המכולת שנסגרה היא מאותם עסקים קטנים אשר אפיינו את רחובות העיר לפני 50 שנה, ואשר הולכים ונעלמים כחלק מהתפתחות הטכנולוגיה, הקִדמה והקפיטליזם הדוחקים בעיר להתפתחות נמרצת. הסנדלר, השען וכל בעלי המכולות הקטנות מאפיינים את רחוב אלנבי הסמוך הנחשב רחוב שלא התפתח מאז ראשיתה של העיר. החנויות הקטנות האלה, כדוגמת חנות הספרים הסמוכה לבית הקפה, הם כתמונת עבר שקפאה בתוך העיר, והם תורמים לאווירה הנוסטלגית המאפיינת את בתי הקפה שבסגנון הווינטג'.

האזור היה מרכזי בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והוא החל להתפתח בשנים האחרונות. יש בו ריכוז רב של בניינים משוחזרים ושל "בתי חלומות", וביניהם "בית העיר", "בית ראובן" ו"בית ביאליק" ברחוב ביאליק הסמוך, מוזיאונים, וכן מרכזי תרבות אשר נפתחו מחדש לאחר שלוש שנות שיפוץ לרגל שנת ה-100 של תל-אביב. מאז, מתקיימים בכיכר הסמוכה ל"בית ביאליק" אירועי תרבות רבים. רחוב טשרניחובסקי הוא בהמשכו של רחוב גאולה והוא רחוב קטן וצר אשר ביחס לגודלו קיים בו מספר רב של חנויות יד שנייה ושל חנויות מעצבות. רחוב גאולה שבו ממוקם בית הקפה הוא רחוב ציורי היורד אל הים וייחודו הוא מראה הים הנשקף כבר מתחילתו. קפה שלג הוא בית הקפה הראשון שנפתח ברחוב. מולו התמקמה מחדש לפני שלוש שנים חנות הווינטג' המיתולוגית אובססיה אשר עברה מרחוב שינקין שהפך להמוני. בהתהוות של אזור הרחובות גאולה, אלנבי וטשרניחובסקי ניתן לראות את העיר כסביבה משתנה ודינמית, ואת האופן שבו טרנדים הופכים אזורים אזוטריים לפופולריים - ופופולריים למאוסים. אמנם ברחוב גאולה יש רק קפה אחד וחנות אחת, אך הסביבה עצמה היא קרקע בטוחה לבית קפה בסגנון וינטג' המשתלב באווירה של הבניינים המשוחזרים ושל ריבוי חנויות וינטג' ויד שנייה.

עיצוב

בניין הקפה הוא בניין ששופץ מתוך שחזור, כך שהמראה החיצוני של הבניין והארכיטקטורה הקיימת נשמרו ותרמו להשתלבותו בסביבה, יחד עם חנות הספרים הסמוכה. עיצוב הפנים הותאם לארכיטקטורה והוא שומר על מראה קלאסי ועל ניחוח וינטג' עדכני. לבית הקפה מרחב קטן היוצר אינטימיות. הישיבה היא בפנים או בחוץ על שפת הרחוב. פנים הקפה מרווח ואינו עמוס בפרטים. כל האביזרים נבחרו בקפידה בהתאם לסגנון הווינטג': מנורה בסגנון עתיק, ריהוט בסגנון שוק הפשפשים בגדלים משתנים אך בגוון עץ כהה, צבעים חמים, פריטי הגשה מחרסינה עם עיטורי זהב, ופינות ישיבה בגדלים שונים בהתאם למיקומם בחלל.

אווירה ואוכלוסייה

האווירה בבית הקפה היא שכונתית, נעימה ולא מחייבת, כיאה לקפה שכונתי. התפריט משלב אוכל ביתי וים תיכוני. הזיקה של המקום היא לאמנות עכשווית: מגזינים וחוברות של אמנות עכשווית נמכרים במקום וכן מתהדר המקום באוצרת ובתערוכות אמנות המוצגות על קירות המבנה. תערוכות מתחלפות אלה יוצרות תחלופה מעניינת בעיצוב הפנים. קהל המבקרים צעיר ותל-אביבי וכולל אמנים רבים. רובם באים לא כדי לאכול אלא ל"קפה-סיגריה-לפטופ" ולהתפלספויות לתוך הלילה. המקום מלא מהבוקר ועד הלילה, ואינו פתוח בשבת.

קפה מוגרבי

סביבה

קפה מוגרבי הוא בית קפה בתוך חנות וינטג' אשר נפתח בשנה האחרונה, והוא ממוקם בתחילתו של רחוב אלנבי, לא רחוק מקפה שלג. מקור השם הוא בקולנוע מוגרבי התל-אביבי שהוקם ב-1930 בפינה הסמוכה לבית הקפה - אלנבי פינת בן יהודה - ואשר נמחק מן הנוף העירוני ב-1989 בעקבות שריפה שפרצה בבניין. כשחוצים את רחוב אלנבי הסואן והמפויח, קשה מאוד לדמיין את עברו הזוהר מימי ראשית המאה שעברה, שכן הרחוב לא התפתח רבות מאותה תקופה.

החיבור בין הקולינריה לאופנה במקום מאפיין את טרנד השילובים שהפך פופולרי בעיר. בשילוב הנוכחי, חנות הווינטג' תופסת את מרכז תשומת הלב ומשתלטת על רוב המרחב ועל חלון הראווה. המראה החיצוני של מוגרבי משתלב עם הרחוב בגלל השמירה על הוויטרינה הישנה והמרובעת שמאפיינת את כל החנויות באזור זה של רחוב אלנבי. השקיפות חושפת את הפנים: בגדים ואביזרים לבית ופינת הקפה. שולחנות לישיבה כמעט ולא ניצבים ברחוב אלא בחצר אחורית. ניתן לשער שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שאזור זה של אלנבי הוא רועש מאוד ולא נחשב לסימפטי במיוחד.

עיצוב

מאחורי המקום עומדים תהל ארז ואבי בן-ניסן, מנהליה לשעבר של מסעדת תהל ברחוב נחלת בנימין שנסגרה לפני שנה. מסעדה זו הייתה בין הראשונות שהתמקמו בנחלת בנימין בין חנויות הבגדים. כיום רחוב זה מוצף בברים ובמסעדות. בן-ניסן מציין כי "אנחנו מקווים מאוד שתהליך דומה יתרחש כעת גם פה". ארז ובן-ניסן שיפצו במשך חודש את החלל המרשים, שבמשך שנים רבות פעלה בו חנות נעליים. את ויטרינות האלומיניום הזהובות בחזית החנות ואת גופי התאורה המפוסלים בתקרה הותירו כפי שהיו. לעומת זאת, את נורות הפלוריסנט הרבות שהיו פזורות על התקרה הסירו, והשאירו רק כמה בודדות בחלון הראווה. המקום מחולק לשלושה אזורים: בקומה התחתונה פריטים ואביזרים, בחצר - בית הקפה, ובקומה העליונה, שגרם מדרגות משיש חום אדמדם מוביל אליה, נמצאת מחלקת ההלבשה.

הבגדים אינם רק פריטי וינטג' אלא בגדי יד שנייה שניתן להחליף, ולכן המחירים אינם יקרים. החנות מוקפדת מאוד בסידור הפריטים ובתצוגתם בחלל, למרות העומס והדחיסות. פינת הישיבה בחצר האחורית מעוצבת כגן ומנותקת מהנעשה באלנבי. יש בה מספר מצומצם של פינות ישיבה, וכל הריהוט וכלי ההגשה הם מהחנות ומוצעים למכירה.

אווירה ואוכלוסייה

האווירה במוגרבי חמימה, נעימה וביתית, התפריט ביתי ופשוט ועם זאת מוקפד. במקום אין תנועה רבה של אנשים, ומיקום הישיבה בחצר הקטנה שאינה פונה לרחוב הופכת את הישיבה במקום לאינטימית - אך למבוקשת פחות בקרב מרבית יושבי הקפה האוהבים "לראות ולהיראות". בשילוב בין בית הקפה ובין החנות, ניכר שהחנות דומיננטית יותר מהפונקציונאליות של בית הקפה, אך החיבור של שניהם אל עיצוב הווינטג' יוצר סביבה הומוגנית. הקהל הוא מקומי וצעיר עם רוב נשי - קהל היעד המרכזי של חנויות הווינטג'.

המכנה המשותף

בתי הקפה שנבחרו מייצגים תופעות שונות הקשורות לטרנד של סגנון הווינטג'. פועה הוא האבטיפוס של התופעה ומייצג שילוב אולטימטיבי ואותנטי בין בית הקפה, העיצוב והסביבה. במתחם התחנה קיים ניסיון מלאכותי לייצר נוסטלגיה באמצעות שחזור מפואר וכן לשדר "תרבות" ולמשוך קהל צרכנים דרך מעטפת אסתטית של קלאסיקה. כמו כן מתקיים שם השילוב בין העבר ובין העתיד והתאמת סגנון הווינטג' לאורח החיים המודרני - חנויות יוקרה וחנויות בוטיק של מעצבים בתוך סביבה "נוסטלגית". במסעדת ג'וז ולוז הווינטג' מתקיים כבועה של אסקפיזם באזור דרום העיר. קפה שלג משחזר קפה שכונתי בוהמייני באווירה של פעם ופונה אל קהילת האמנים ואנשי הרוח. מוגרבי, המשלב חנות ובית קפה במתחם אחד, משקף שילוב פוסט מודרני ברוח הווינטג'.

במרבית המקומות, מראה הווינטג' הייחודי נוצר הודות להקפדה על מספר דברים: בתי הקפה משתלבים בסביבה, מתייחסים למבנה האדריכלי הקיים ומשמרים אותו. בבניינים המשוחזרים, "בתי החלומות", ניתן למצוא אלמנטים קישוטיים כמו עיטורים, קשתות ועמודים. חיבור לאופנה או מיקום בסמוך לחנויות בגדים בסגנון הווינטג' תורמים לאווירה והם חלק מהתפאורה של בתי הקפה. מבחינת הקונספט, יש אוריינטציה לתרבות ולאמנות. העיצוב בתוך בתי הקפה מותאם לסגנון וקיים שימוש בפריטי וינטג' מקוריים תוך הקפדה על כל פרט, על ייחודיות ועל אקלקטיות. הריהוט מעץ ולא מפלסטיק או מתכת, והצבעים והתאורה חמים. האווירה בדרך כלל יוצרת תחושה ביתית וחמימה, והמראה הכללי הוא רומנטי ונוסטלגי.

ניתוח סוציולוגי

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו

משמעות המילה נוסטלגיה על פי מילון ויקיפדיה היא "געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידיאליזציה שלו". המשמעות הקדומה של המילה מתייחסת למחלה של געגועים הביתה, ובלטינית משמעות המושג היא "הביט לאחור בכאב". הנוסטלגיה מעלה שאלות רבות - האם ניתן להתגעגע לתקופה שלא חיינו בה? ומדוע העבר תמיד נראה טוב יותר? פרץ הנוסטלגיה לאופנת הווינטג' אצל הצעירים הוא געגוע נטול זיכרונות לדבר שמעולם לא חוו. הווינטג' מייצר חוויה של נוסטלגיה, רגש שהוא הרבה מעבר לקפה או לבגד. זוהי תופעה המהווה געגוע למשהו אחר וללא קשר לסיבותיה יש בה ככל הנראה משהו נעים, מנחם ואופטימי, העונה על צורך בסיסי אנושי.

מצבי קיצון המאזנים אחד את השני

הווינטג' כתופעה מהווה אנטיתזה לקדמה ולטכנולוגיה. הבנייה העירונית המסיבית של שיכונים עם בניינים גבוהים ומרובעים יצרה מעטפת חיצונית בעלת מראה משוכפל ומונדריאני. עיצוב הפנים - אחדות, מינימליזם, סדר ורפטטיביות - משלים את המגמה. לכל תופעה בטבע קיימת מגמה נגדית, כך שמול ההתפתחויות הטכנולוגיות עלו מגמות נגדיות המקבילות לווינטג' כמו הניו אייג', חזרה אל הטבע, אכילת מזון אורגני, מִחזור, והשפעות מהמזרח.

המהפכה הדיגיטלית בעשורים האחרונים היא רבת השפעה לאין שיעור וכוללת שינוי באידיאולוגיות השולטות בתפיסת המציאות ובמיקומו של האדם ביחס לסביבה המקיפה אותו. המרחב הפיזי קיבל תפנית חדשה עם כניסת ההתפתחויות הטכנולוגיות של העידן הדיגיטלי. פול ויריליו, פילוסוף העוסק בתיאוריות של הטכנולוגיה, מציג את הופעת "העיר החשופה מדי" בספרו "ממדים אבודים", וזו לשונו שם: "המרת המרחב הגיאוגרפי בממשק המסך, הפיכת המרחק והעומק למשטח מוחלט, הגבלת המפגש פנים אל פנים למסך המסוף, ביטול המרחק בין הבית לבין מקום העבודה, התמוטטות מרחב העבודה לתוך מערכת המחשב הביתית – כל אלה הביאו להיעלמות העיר המודרנית בתוך ההטרוגניות של משטר הזמן".

בעידן הווירטואלי, רשת האינטרנט מאפשרת שוטטות חדשה שאינה מצריכה יציאה מהבית כדי לעשות קניות, לראות סרט, ואפילו לעבוד. אחד החששות הגדולים העולים בקרב מתנגדי הטכנולוגיה הוא שהרשת "תהרוג" את העיר. ניתן לראות מספר השפעות של שינויים אלה על בתי קפה וברים: שידור סרטים ומשחקי ספורט בשידור חי, קירות ההופכים למסכים, מערכת כריזת שמות המחליפה מלצרים, קפה אינטרנט שהפך לאינטרנט חינם בכל קפה, וגם בתי קפה המתהדרים בשירות לפטופים הנגישים לקהל יושביו.

בתי הקפה המעוצבים בסגנון הווינטג' מהווים מגמה הפוכה – הם מאופיינים בסביבה ביתית, חמה ומנוכרת פחות מאשר ברשתות, ה"פֶטיש" שלהם הוא נוסטלגיה ופריטים מהעבר ולא חפיצים (גאג'טים) טכנולוגיים חדישים. גם המתחמים כמו שוק הפשפשים והתחנה מעודדים מגמה של שוטטות אורבנית נעימה.

"השיבה אל הממשי"

הווינטג' כאנטיתזה להתפתחויות הטכנולוגיות מייצג חזרה אל משהו בסיסי. "השיבה אל הממשי" הוא מושג שתבע האל פוסטר והמייצג את החזרה אל הגוף בעידן המודרני כאנטיתזה למהלכים הדיגיטליים. דרור ק' לוי במאמרו "מתרבות זמן לתרבות מרחב" מציין כי ההתרכזות האובססיבית בעשורים האחרונים בגוף - יופי, מראה חיצוני, חדרי כושר, ניתוחים פלסטיים וכולי - היא תגובה של תשוקה אל הממשי בגלל הבניית המציאות הווירטואלית. הסביבה הווירטואלית גורמת לנו לאבד את הקשר עם הגוף ועם המציאות הפיזית של קיומנו ומעוררת בנו דחף בלתי נשלט להרגיש את הגוף מחדש. אצל לאקאן, "הממשי" הוא השלב שבו התינוק נמצא ברחם אמו, מצב של טרום האינדיווידואציה שבו אין הפרדה בין הסובייקט ובין האם. המאפיין של שלב זה הוא הסיפוק התמידי של הצרכים ללא מחסורים כיוון שבממשי אין חסר. על פי לאקאן, הגעגוע אל מה שהיה ואיננו נקרא "איווּי"; זו התחושה של הרצון לדבר ממשי אשר מניעה אותנו, וכמיהה אל האחר הגדול: אם, אב או אלוהים.

ניתן לראות גם בווינטג' תופעה של "שיבה אל הממשי" - פריט וינטג' הוא חפץ בעל היסטוריה, משמעות וסיפור, בשונה מפריט משוכפל מפס ייצור או חולצה מרשת מסחרית. מאותה סיבה גם מבנה משוחזר בעל מראה ייחודי וקישוטי מייצג שוני ואחרוּת בולטת בהשוואה לבניין משרדים או לשיכון מגורים בעיר. לפריט וינטג' יש סיפור, היסטוריה ומשמעות הייחודיים רק לו כמוצר של "one of a kind". בודריאר במאמרו "קדימות הסימולציה" מדבר על המציאות הטכנולוגית ככזו שאין בה יותר מקורי. הכול משוכפל. לא נותר דבר מן ה"אמיתי" בעידן ה"היפר-מציאות", כפי שהגדירו בודריאר, ותחתיו נוצרה סדרה של סימולקרות - העתקים חסרי מקור. הווינטג' הוא מגמה החותרת נגד תופעה זו.

מערכי השפעות הדדיים

קשה לדעת מהי הסיבה להיווצרות טרנד הווינטג' ולהתפשטותו. עם צמיחת הפוסט-מודרניזם, תורות מדעיות חדשות כמו "תורת הכאוס" ו"תורת המורכבות" מחזקות את התפיסה כי האדם וסביבתו מייצרים זה את זה במערך השפעות הדדי אינסופי. התפיסה הפילוסופית החדשה היא שהעולם מתקיים מתוך התהוות מתמדת של יחסי גומלין בין כל האירועים שבו, אין אירוע או דבר בעל קיום עצמי נפרד וקבוע המתקיים מתוך עצמו בלא שהשפיע על המציאות או שהושפע ממנה.

אמנם האדם הוא היוצר את העיר, אך העיר היא גם "בבואה, השתקפות או תוצר של הגוף האנושי" . במרוצת הזמן מסגל לעצמו כל חלק בעיר משהו מן האופי ומן התכונות של תושביו, ורגשות האוכלוסייה המתגוררת בו מותירים את עקבותיהם. השכונה היא מקום בעל רגשות, מסורות והיסטוריה היוצרת המשכיות כשהעבר כופה עצמו על ההווה. העיר תל-אביב המתאפיינת בקומפלקסיביות והטרוגניות היא דוגמא טובה לסביבה דינמית. אזורים מתפתחים, מתהווים, נעשים לפופולרים או הופכים למאוסים והמוניים. באזור שמתפתח נפתחים בתי קפה וחנויות, והוא מתחיל להיות נדל"ן מבוקש. כחלק מתופעה זו ניתן לראות את ההתגלגלות של תופעת הווינטג', הקשורה לתרבות, לעיצוב ולכלכלה, כמארג של השפעות בין האדם ובין העיר.

שוטטות ברשת או בעיר?

אחד הקשרים הנוצרים בין הגוף ובין המרחב האורבני מתבטא בפעולת השוטטות בעיר. ההוגה הראשון שהתייחס אל מושג השוטטות הוא שארל בודלייר, "אמן החיים המודרניים" של המאה ה-19. הוא סבר כי על האמן לשוטט בכרכים העירוניים ולמסור התרשמויות. אחריו עסק וולטר בנימין במושג השיטוט ובתיאוריות של שוטטות. הסופר גי דבור פיתח בסוף שנות ה-50 את "תאוריית הסחף" ועסק בהשפעה של החברה הצרכנית על העיר בספרו "חברת הראווה". דבור כותב על המסה חסרת הצורה של הפרברים ועל הדיקטטורה של מרכזי הקניות במאה ה-20. בספרה "במרחק הליכה - חיבור על תרבות הצריכה", ארנה קזין כותבת על המחיר התרבותי והחברתי של תרבות הצריכה וכן על אפשרויות ההתנגדות לה. קזין מגדירה את המשוטט בן התרבות העירונית כהיפוכו של הצרכן. לפי דבריה, טיפוס הצרכן מתאפיין כישות נשית - מושא להתבוננות, פסיבי, מטופח ומוגן - ולעומתו טיפוס המשוטט הוא ישות אנדרוגינית - נושא מתבונן, פעיל, לא ברור וחורג מגבולות. בניגוד לצרכן, שהקניון הוא מבצרו וכלאו, המשוטט מעדיף את החוצות ואינו חושש מהעולם הפתוח. הוא אינו צריך שיוליכו אותו, אין לו צורך דחוף והוא אינו ממהר. קזין מתארת את הרחוב העירוני לעומת הקניון המסחרי כ"אמורפי ופתוח, מגוון ומפתיע, חי ובועט", ואת השוטטות "כעמדה, סוג של תנועה במרחב, או בילוי בזמן... אפשרות סמלית וממשית להשתחרר מכבלים של תרבות הצריכה".

לוויקטור גרואן, מעצבו של הקניון הראשון במינסוטה ומי שנחשב לממציא הקניונים, היה חזון ברור: "מרכזי קניות עשויים למלא את החלל שנוצר בחיים המודרניים, יש בהם כדי לספק להולכי הרגל זירה לחיי חברה, בילוי ומנוחה באווירה מוגנת, והזדמנות להשתתף בחיי הקהילה המודרנית". העיקרון שעמד בתכנון הקניון היה העדפת המאורגן והמבוקר על פני החופש האורבני. גרואן האמין כי קניונים ומרכזים מסחריים "יביאו סדר, יציבות ומשמעות לכאוס" או שהקניון יחליף למעשה את העיר. עקרון הכנסת הסדר בכאוס התקבל באמצעות שתי ההמצאות הטכנולוגיות החיוניות שתרמו לשגשוגו של הקניון, והן המדרגות הנעות והמזגן. המצאות אלה מסייעות בהשארת הצרכנים זמן רב במקום ממושך, וכן הן מאפשרות לצרכן תנועה זורמת ללא כל מאמץ של הגוף. האפשרות לעצב את הטבע על ידי שליטה במזג האוויר אפשרה שליטה בהתנהגות של בני האדם. במרחב הציבורי שקוֹמַם אין יום ואין לילה, מיזוג האוויר החליף את מזג האוויר, Uהנוף היחיד הוא זה הנשקף מחלונות הראווה. כך הופכים ההולכים בקניון לפועלים פסיביים שאינם צריכים לגמוא מרחק. הכול קרוב ונוח. הקניון הוא מרחב הטרוטופי, וככזה אין בנמצא חסרי בית, אנרכיסטים, חנויות קטנות, יצרנים קטנים ואנשי רוח. הרחוב הדינמי והשוטטות בו הם אנטיתזה למהלכים אלה.

אם כן, גם בשוטטות האורבנית בין בתי קפה וגם בתופעת המתחמים כמו הפשפשים והתחנה אפשר לראות התנגדות למרחב הווירטואלי ואף לתרבות הקניונים. המפגש החברתי שנוצר בבתי קפה שכונתיים מעניק תחושה מנוכרת פחות מאשר התחושה בקניונים. באלה האחרונים לא נמצא לעולם קפה שכונתי בסגנון וינטג' כזה ששואף לאינטימיות, לחמימות ולתחושה ביתית.

מציאויות פוסט מודרניות והיברידיות

בתי הקפה בסגנון וינטג' משלבים בין אופנה, תרבות וקולינריות, מציעים סוגים שונים של מחברים בין ישן וחדש, גבוה ונמוך, גורמה ועממי, מוקפד ומרושל, וכן מעודדים תופעות של ריבוי ז'אנרים, אקלקטיות ורב-שכבתיות.

בנאליזיציה של הטרנד

השכפול וההסתעפות של הטרנד - בעיצוב פנים, בעיצוב תכשיטים, במסעדות, בבגדים ובשווקים - חולשים על כל פינה ומעמיסים על הצופה. הריבוי הופך את התופעה לייחודית פחות, והוא אף מייצר חיקויים שלה - זולים ומוצלחים פחות, שהרי סוד הקסם הוא באותנטיות. יחד עם זאת ולמרות הטרנדיות, מקומות המקפידים על הפרטים הקטנים מצליחים ליצור אווירה ייחודית ומלאת קסם.

סיכום

כיום מראה הווינטג' משתלט על העיר. קשה לדעת אם זהו גלגול של הטרנד או קיבוע של מראה שייהפך לקלסיקה ולחלק מהעיר. בחזון עיריית תל-אביב משנת 2010, אשר מופיע באתר העירייה, ניתן לשים לב ל"קו אסטרטגי 4 - פיתוח סביבה עירונית אטרקטיבית - עיר פתוחה להתחדשות ובו בזמן משמרת את מורשתה האדריכלית-תכנונית, המאזנת ומשלבת בין הרקמה הבנויה למרחב הפתוח, שומרת על עירוב שימושי קרקע מושכל, פועלת לצמצום מטרדים סביבתיים ומקדמת מערכת תחבורה רב-אמצעית, יעילה ובת-קיימא. איזון בין בנייה מרקמית משמרת לבנייה לגובה; עירוב שימושים מושכל; מרחב ציבורי מפותח; חזרה לרחוב העירוני; עיר פתוחה לים; תחבורה בת-קיימא, רב-אמצעית ויעילה; שיפור איכות סביבה וקיימות".

אם כן, גם עיריית תל-אביב מטפחת במידה מסוימת את האידיאולוגיה העומדת מאחורי רוח הווינטג' - יצירת קלסיקה מודרנית ניו וינטג' באמצעות שילוב בין הישן והחדש ושימור המסורת מול הקדמה. בתל-אביב, כבכל עיר דינמית, קשה לצפות את העתיד ואת הטרנד הבא, אך ודאי שהמתכון להישרדות הוא יצירת קלסיקה על-זמנית - כמו קוקה-קולה וליוויס - כזו שנהנים ממנה בודדים. על בית קפה מוצלח להיות עשוי במינונים הנכונים, כאלה הגורמים לקהל הלקוחות הנהנתני לחזור אליו שוב ושוב: שילוב מדויק בין העיצוב, האווירה והאוכל, וכנראה אף חושים חזקים של הבעלים לזיהוי התהוות של מגמות טרנדיות בעיר. כיום, כשטרנד הווינטג' עוד חם, מסתבר שנוסטלגיה שווה כסף, והרבה.
 

ביביליוגרפיה

ספרים

  • כהן בני, מקרלטון ועד תנובה - רשמים וזכרונות מראשית המסעדנות בתל אביב, קיבוץ דליה, ישראל 2010.
  • שור ניסן, לרקוד עם דמעות בעיניים - ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל, רסלינג, 2008.
  • כרמיאל בתיה, בתי הקפה של תל אביב, 1920 – 1980, מוזיאון ארץ ישראל ויד יצחק בן צבי, 2006.
  • קזין ארנה, במרחק הליכה- חיבור על תרבות הצריכה, בבל 2006.
  • בודריאר ז'אן, אמריקה, בבל 2000.
  • זיזאק סלבוי, ברוכים הבאים אל מדבר הממשי, רסלינג, 2002.
  • דבור גי, חברת הראווה, בבל, 2001.
  • ג'יימסון פרדריק, פוסט מודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, רסלינג, 2002.

מאמרים

  • מעוז ליטל, בגדי הוינטג' החדשים, קוסמופוליטן, אפריל 2009.
  • גרוס אליזבט, גופים ערים, בלוק 1.
  • מנדה לוי עודד, לקרוא את העיר, פנים- הקרן לקידום מקצועי, 13 - מאי 2000.
  • ק' לוי דרור, ההיעלמות הגדולה: מזמן למרחב ולהפך, בלוק 2.
  • אביבי אייל ושור שירלי, עיר הביטים- האם הרשת תהרוג את העיר?, קמרה אובסקורה.
  • האינטרנציונל הסיטואניציוני, קמרה אובסקורה.

מילות מפתח

בירה-תרבותית | בוהמה | קפה-פועה | קפה-מתחם-התחנה | קפה-ג'וז-ולוז | קפה-שלג | קפה-מוגרבי | טרנד | פוסט-מודרניות

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.