דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 20 מדרגים

על קפיטליזם חזירי וישועת האינטרנט

חנות
חנות "לי קופר" באשדוד
עוז אלמוג
קניון אשדוד
Exit, חנות נעליים, קניון, אשדוד
Exit, חנות נעליים, קניון, אשדוד
עוז אלמוג
בחורה צעירה
בחורה צעירה
עוז אלמוג
קניון ארנה, הרצליה
בחורה צעירה
בחורה צעירה
עוז אלמוג
קניון ארנה, הרצליה
ביגוד ספורטיבי
ביגוד ספורטיבי
עוז אלמוג
קניון אשדוד
חליפות בחנות בגדים
חליפות בחנות בגדים
עוז אלמוג
קניון אשדוד
חנויות מותגים
חנויות מותגים
עוז אלמוג
קניון אשדוד
חנות
חנות "גריפ" באשדוד
עוז אלמוג
קניון אשדוד
חנות TNT בהרצליה
חנות TNT בהרצליה
עוז אלמוג
קניון ארנה
חנות מתנות, קניון, אשדוד
חנות מתנות, קניון, אשדוד
עוז אלמוג
מותגי קיטש
קניון מלחה, ירושלים
קניון מלחה, ירושלים
עוז אלמוג
קניון מלחה, ירושלים
קניון מלחה, ירושלים
עוז אלמוג
עוז אלמוג

נוצר ב-8/25/2011

תחלואי השובע

מעטים יחלקו על הקביעה שהקפיטליזם המערבי הביא ברכה יותר מאשר קללה. הפער בין קטבי סולם העשירונים עדיין גדול מאד, אבל ההבדלים ברמת ובסגנון החיים בין כל אלה שבטווח - קטנו. מוצרים שנחשבו בעבר הלא רחוק למותרות של שכבה זעירה, כגון דירת שלושה חדרים ויותר, בית צמוד גינה, בילוי במסעדה או בית קפה, נסיעה לחו"ל, נופש בבית מלון ואפילו מחשב נייד, מצלמה דיגיטאלית וטלפון סלולארי – הם היום בהישג ידם של מאות מיליונים.

לכן, המושג "מעמד הביניים" ובאופן כללי "מעמד סוציו-אקונומי", הוא מעט אנכרוניסטי ומקובע בתפישות כלכליות ישנות ומרובעות, העיוורות להיבטים סוציולוגים רבים המאפיינים את העולם החדש. אמחיש את המורכבות החדשה בשתי דוגמאות: פער המחירים בין מכונית סובארו לבין מכונית פררי לא משקף את הפער בין ההטבות ששתי המכוניות מקנות לבעליהן. לשתי המכוניות מושבים נוחים, הגה כוח, חלונות חשמליים, גיר אוטומטי ומנוע חרישי. אין ספק שפררי הדורה ונוצצת יותר, וביצועיה על הכביש טובים מאלה של הסובארו. אבל בחיי היומיום היא לא מקנה שירותים השונים באופן משמעותי מאלה של הסובארו. הנה כי כן, גם אם נהג הפררי העשיר יחפוץ להאיץ ל-300 קמ"ש הוא לא יוכל לעשות זאת, שכן בדיוק כמו נהג הסובארו ממעמד הביניים, גם הוא כפוף לחוק מדינה, המגביל את מהירות הנסיעה על הכביש.

באותה מידה מיליונר שבחשבון הבנק שלו מופקדים סכומי כסף דמיוניים, אינו יכול, גם אם מאד יתאמץ, לממש את הונו באמצעות הוספת ארוחות מענגות לתפריט היומי. גם לו, כמו לשכנו "הדלפון", יש חור אחד בישבן, חור אחד בפה, ואורך מעיים קבוע. נכון, הוא יכול להרשות לעצמו לבזבז כסף ללא הגבלה על מנות גורמה, אבל סקרים מוכיחים שקיים מתאם בין רמת ההכנסה לרמת הדיאטה. באופן פרדוכסלי ודי משעשע, דווקא מי שיכול להרשות לעצמו סיר בשר נוטף שומן, נוטה להסתפק בחסה דלת קלוריות.

עם זאת, סגירת הפערים בתחום סגנון החיים, והאבולוציה הכלכלית של החברה האנושית לא ביטלה את העיוותים הרבים שנלווים להתפתחות הקפיטליזם: פערי שכר אסטרונומיים, חלוקה לא צודקת של העוגה הכלכלית, חומרנות, אגואיזם, מסחור ועוד. העיוותים הללו מסכנים את החברה מההיבט המוסרי והפונקציונאלי. הערת ביניים: ההיסטוריה מרמזת שיש זיקה בין מוסריות לבין פונקציונאליות, ובמלים יותר פשוטות: חברה מוסרית יותר היא גם חברה חסינה ומשגשגת יותר.

הקפיטליזם המערבי דומה לאדם שעבר מרעב לשובע ותוך כדי השמין ונעשה כבד-תנועה וחולני. העושר החומרי שפעל לטובתו מתחיל לפעול לרעתו. אם לא ישנה הרגלי תזונה הוא עלול למות מעודפי כולסטרול, שומנים, סוכר ועוד מחלות ממאירות של עשירים.

החברה הדמוקרטית משופעת בחיישנים חברתיים - החל מכלי תקשורת פתוחים ועד להפגנות מחאה המוניות - המאפשרים לה לאתר תקלות (תחלואים) במערכת ולבצע את ההתאמות הנדרשות. לכן, גם מי שסבור שגל המחאה האחרון בישראל נווט על ידי תקשורת מתלהמת ומניפולטיבית ושמאחורי הקלעים פעלו כוחות פוליטיים אינטרסנטיים, חייב למצער להכיר בחשיבות הסוציולוגית העקיפה של המחאה הזאת. למעשה, יותר משהיא מציעה פתרון היא מאותתת על בעיה. אבל הבעיה אינה מתמצית במחירי דירות, יוקר מחיה ורמת שכר, אלא במשהו הרבה יותר עמוק ורחב, המחייב פתרונות ממעלה שנייה.

אפשר לשער שהפתרונות לעיוותי הקפיטליזם לא יגיעו מוועדת טכטנברג. הוועדה תציע מן הסתם שורת פתרונות תקציביים ובירוקרטים יצירתיים שיקטינו את ריכוזיות ההון, יתקנו במידת מה עוולות חריפות בתחום השכר, ויפתחו את הפקק בתחום הדיור. אולם, השינויים האמיתיים, המערכתיים יגיעו להערכתי ממקור אחר: מהאינטרנט. מה לאינטרנט ולצדק חברתי? להלן הסבר.

בעיה 1: צריכה בולמית

הפילוסוף הגרמני גיאורג וילהלם פרידריך הגל, בן המאה ה-19, אמר ש"צרכיו של האדם הולכים לפניו". זה היה נכון לתקופתו, ואילו היום, דומה שהם רצים לפניו והופכים אותו קצר-נשימה. תאבונם הצרכני של אנשים גדל בקצב מסחרר והיכולת שלהם להשביעו הולכת ופוחתת. אומרים ש- 90% מהחפצים שאנשים מחזיקים היום בביתם לא ממש נחוצים למחייתם. נכון שאנחנו כבר לא שבטים נודדים, המתקיימים על ציד יומי ופירות מהטבע. צרכנות מהווה היום חלק חשוב בתרבות הפנאי והבידור, ולכן לגיטימי לקנות בגד חדש בשביל ההנאה האסתטית או לאכול לשם הרחבת האופקים הקולינאריים. השאלה - באיזה מינון?

החברה הקפיטליסטית יצרה מנגנוני תעמולה שמדרבנים את האדם לצרוך באופן כפייתי ובכך לפעול בניגוד לאינטרס שלו. הצריכה המופרזת והפזרנית יוצרת אינספור עיוותים - החל מבזבוז משאבי טבע, דרך התמכרות לריגושים ועד לליבוי קנאה בין חברים. רבים אומרים לעצמם "אני רוצה את זה", לא בגלל ש"הזה" כל כך חשוב להם אלא בגלל שלזולת יש אותו. זה לא טוב לאדם ולא טוב לחברה.

המנגנון החזק ביותר לליבוי הצריכה הוא הפרסום. חסידי השוק החופשי מצדיקים את המיליונים הנשפכים על קמפיינים ראוותנים בתואנה שזה תורם לתחרות החופשית ומאפשר לציבור לדעת על מוצרים חדשים בשוק. בעבר לטענה הזו היה משקל. היום, הרבה פחות. פרסום הוא בעצם דרך מניפולטיבית לעודד צריכה, כי הוא מבוסס בעיקר על גוזמאות, ליבוי רגשות "פרימיטיביים" וניצול חולשות אנוש.

הפתרון: השוואת מחירים וחינוך לצרכנות נבונה באמצעות האינטרנט

האם צריך או אפשרי לאסור פרסום? וודאי שלא. למזלנו גם אין צורך, כי לתעשיית הפרסום המסורתית קם בשנים האחרונות מתחרה רציונאלי ופונקציונאלי רב עוצמה: מנועי חיפוש אינטרנטיים, שנועדו לאתר מגוון עצום של מוצרים ושירותים ולהשוות ביצועים ומחירים. בהדרגה הולך ומתפתח גם שיווק אינטרנטי ישיר, המבוסס על ניתוח ממוחשב ומקיף של טעמים ודפוסי צריכה אישיים. אין זה מקרה שתעשיית הפרסום המסורתית נמצאת על ספו של משבר. בחלוף הזמן החברה תסייע לתעשייה הזאת, שהחלה "לזהם את הסביבה", למות בכבוד, כפי שהיא מסייעת לאתרי האינטרנט להמית את העיתונות המודפסת.

המלחמה בצריכת היתר תיעשה גם באמצעות הגדלת המודעות לצרכנות נבונה, כפי שהדבר נעשה בתחום ההגנה על הסביבה והרפואה המונעת. התפתחות תקשורת האינטרנט תגדיל מאד את כמות המידע בתחום זה, כי בניגוד לתקשורת הישנה (עיתונות, רדיו וטלוויזיה), הרשת אינה סמוכה כולה על שולחנם של התעשיינים ואינה תלויה במימון המפרסמים. אין זה מקרה שמחאת הקוטג' צמחה מתוך הפייסבוק. התקשורת המסורתית בארץ רק גלשה על הגל, אבל לא יצרה אותו. הבה נודה: העיתונות והטלוויזיה לא היו מעיזות לקרוא להחרמת תנובה או שטראוס, או מפעל אחר שמידו הן אוכלות.

בעיה 2: פסולת תקשורתית רעילה

רוב מבקרי הקפיטליזם מתמקדים בפערי שכר, בעוני ובניצול המעמדי. רק מעטים מתריעים על אחד הרעלים המסוכנים ביותר של השיטה - הזיהום התקשורתי. לתקשורת המערבית הדמוקרטית נודע תפקיד חיוני בביקורת הממשל ובחשיפת אינספור עוולות חברתיות. התקשורת גם תורמת לסגירת פערים ברמת החיים, בהיותה ספק זול יחסית ונגיש של בידור המוני. עם זאת, כמו פסי ייצור אחרים שהולידה השיטה הקפיטליסטית, גם פסי הייצור התקשורתיים החלו לזהם יותר ויותר את האוויר התרבותי בתוצרים הסוחבים שובל של פסולת רוחנית רעילה.

התחרות האכזרית בשוק העיתונות, הרדיו והטלוויזיה, לצד ההכרה הגוברת שזמנם של כלי התקשורת המסורתיים קצוב (ראו את קריסת העיתונות בכל העולם) - הובילו לתהליך עקבי של הנמכת והצהבת מסרים. התפוצה האדירה של תוכניות ריאליטי היא דוגמא מוכרת. אין ספק שיש בתוכניות הללו קסם רב ולא אחת הן גם תורמות ללגיטימציה של קבוצות שוליים ולעתים אפילו להפחתה של סטריאוטיפים ודעות קדומות. אבל יותר משהן מצמיחות תועלת הן הורסות לא מעט חלקות טובות. כי בסופו של דבר, מדובר בזירה של גלדיאטורים שבה כל דאלים גבר. פולחן האקסהיביציוניזם הפיזי והרגשי, הוולגריות, הבוטות, והמסר של "הניצחון מקדש כל אמצעי" - מעמידים מודלים הרסניים של התנהגות.

תוכניות הריאליטי דומות לקטשופ ולמיונז. החברה האמריקאית התמכרה למזון המהיר התקשורתי והקולינרי והיום אנחנו כבר מבינים עד להיכן זה דרדר אותה. מסרים טלוויזיוניים שלילים, ממש כמו סוכר, שומן וכולסטרול, הם "רוצח שקט". רוב הציבור כלל אינו מודע להשפעתם ההרסנית. אמחיש זאת בדוגמא אחת - הז'אנר המוכר של הרווק/ה: חבורה של יפות מתחרות על לבו של יפיוף ולהיפך, באמצעות סדרת דייטים מבוימת. המסר העקיף שיוצא מהדייטים הללו הוא - שגם כאשר זוג נראה מאוהב וגם כאשר הוא מביע זה לזו רגשות חיבה ומדבר בשפת האהבה - זה רק "כזה כאילו". האהבה (ובלשון עדכנית "מערכת יחסים") מוצגת כתיאטרון ציני ואינטרסנטי ובעצם כסחורה עם חיי מדף קצרים.

במציאות הזאת אין פלא שבארה"ב כל זוג שני מתגרש. חוסר האמון מובנה לתוך הקשר כבר בראשיתו. מה שמפיקי הסדרות הללו לא מבינים, או לא רוצים להבין, זה את ההשתמעויות הרחבות יותר של תרבות התדמית והתרמית. שהרי, אם אי אפשר להאמין גם לאהבה אין סיבה לתת אמון באיש. ואכן, ארה"ב הפכה לחברה כה צבועה, שאפילו בתעשיית ההיי טק קשה לגייס אנשים מתאימים. מה שנראה מבטיח בראיון פנים אל פנים ובדף הרזומה מתגלה פעמים רבות כמצג שווא והונאה. ארה"ב היא חברה שבה כולם מרמים את כולם, כולם מחייכים ותוקעים סכינים זה בזה. אי אפשר להפיל את זה כמובן רק על הריאליטי, אבל אין ספק שלז'אנר הזה - שהורתו בקפיטליזם המוקצן - יש תרומה גדולה מאד לתהליך המטריד והמסוכן הזה, שכובש במהירות גם את ישראל.

התקשורת מפיצה רעל קפיטליסטי גם משום שהיא מחזקת מאד (באמצעות סדרות ושעשועונים) את תרבות "הכסף מעל לכל" ואת התפישה שמה שהכי חשוב בחיים זה "לעשות חיים". כמובן שאין רע בבידור והנאה, אבל לאחרונה "הפינוק" הפך לחזות הכל. תרבות הנהנתנות גובה כל כך הרבה מחירים, לא רק בתחום הכלכלי, אלא בתחומים רבים אחרים: בחינוך, בפוליטיקה, במשפחה ועוד.

הפתרון: שידורים עצמאיים באינטרנט וגיבוש קהילות מוסריות באמצעות רשתות חברתיות

הבשורה המשמחת היא, שרשת האינטרנט קרובה מאד להחליף את העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. למעשה היא מטמיעה אותם לתוכה ומשכללת אותם. המניע המסחרי לא יעלם ואולי אפילו יתחזק (לפחות בטווח הקצר), אבל כמות השידורים תהפוך לאינסופית. תוכנת ה-YouTube, שמאפשרת לרבים לשדר קטעי וידאו בהפקות אישיות, היא למעשה רק תחילתה של מהפכת השידור העצמאי. נכון שבמצב הזה כמות הזבל התקשורתי תגדל לממדי ענק וגם הפיקוח ירד, אבל השפעתו של הרעל תקטן, שכן הוא יימהל באינספור מסרים חיוביים.

יתר על כן, הבעיה עם תוכניות הרעל, כגון אלה מז'אנר הריאליטי, היא בבולטות שהן מקבלות בלוח השידורים הלאומי. לריאליטי אולי יש זכות קיום, אבל לא בשידורי הפריים-טיים. בינתיים הוא מתפקד כשיעור חובה בבית הספר של החיים. היום, מאות אלפי ילדים יושבים מרותקים לתוכניות הללו כי אין להם אלטרנטיבות טובות ומשום שרשת האינטרנט עדיין לא מסוגלת להתחרות באיכות הטכנית של השידור שלהן. כאמור, זה יגמר בקרוב ואז ג'אנק תקשורתי יקבל מקום ומעמד יותר נכונים בלוח השידורים הכללי וברמת תשומת הלב הציבורית.

זאת ועוד, קברניטי התקשורת היום פועלים תחת ההנחה - המוטעית בעליל - שהשלילי מוכר יותר מהחיובי. לכן, קשה ליזמים להפיק ולמכור תוכניות שמעמידות מודלים אנושיים חיוביים. השתכללות מצלמות הווידיאו וטכנולוגיית הפקת השידורים הביתיים באינטרנט תשנה, קרוב לוודאי, את התמונה מהיסוד ותאפשר לחיובי להתחרות ביעילות רבה יותר בשלילי.

הרשתות החברתיות באינטרנט מקלות על גיבוש קהילות חברים ושותפים על בסיס מכנים משותפים מגוונים, כולל השקפת עולם וסגנון חיים. אפשר לשער שבעתיד הלא רחוק, קהילות אינטרנטיות יממשו את חזונן ושותפותן הוירטואלית גם באופן פיזי, כלומר יקימו יישובים/שכונות/בתי דירות עם הסדרים חברתיים חדשניים, המשלבים עקרונות של צדק וסולידריות חברתית (כולל בתחום הדיור והחינוך).

בעיה 3: תחרות על כל הקופה וריכוז המוניטין בידי מעטים

הקפיטליזם מדומה על ידי חסידיו לתחרות ספורטיבית הוגנת, שבה המוכשר והמשקיע זוכה. אין ספק שאתוס התחרותיות וההצטיינות עומד ביסוד השגשוג של מדינות המערב בכל השטחים, ובעיקר בהפיכתה של ארה"ב לאימפריית-על. אבל באותה מידה הוא מייצר אינסוף מפסידנים אומללים ויתכן שהגיע לנקודת ההרס העצמי. מדוע? כי בשיטה הזאת המנצח לוקח את כל הקופה, וזו כוללת לא רק משאבים חומריים אלא גם רוחניים, כגון כבוד וכוח השפעה.

העולם המערבי סוגד למנצחים (כוכבים) ומתנהג בצביעות כלפי המפסידים. בהיותי נער חייתי שנה בארה"ב. הייתי שחיין כושל בנבחרת השחייה המקומית וברוב התחרויות הגעתי למקום האחרון או אחד האחרונים. אני זוכר את חבריי לקבוצה עומדים על סף הבריכה ומריעה לי: Go Oz Go ! . הם היו בטוחים שהם נדיבים כלפי ונוהגים על פי הערך הנאצל של "העיקר ההשתתפות והמאמץ". אבל אני קיללתי אותם בלבי. העדפתי להצניע את כישלוני וידעתי שהתרועה למפסיד היא לא יותר ממס שפתיים. בלילות חלמתי על מדליה.

הצביעות הזאת מאפיינת את עולם הערכים הקפיטליסטי כולו. לא יתכן שמי שנולד קצת פחות מוכשר מאחרים יחיה הרבה פחות טוב מהם. נכון שהשיטה הקומוניסטית של "כל אחד לפי יכולתו וצרכיו" לא עובדת, כי היא לא מדרבנת להצלחה ומתגמלת את העצלנים והנצלנים. תחרות זה דבר בריא. אבל חברה החפצה שהערצה למצליח לא תהפוך לקנאה ושנאה כלפיו (תראו מה קרה לטייקונים אצלנו), חברה החפצה לתמרץ כל אדם באשר הוא אדם להשקיע ולממש את הפוטנציאל הגלום בו, חייבת לדאוג שהפער בתגמולים החומריים והלא חומריים (כוח, כבוד וכדומה) בין המקומות הראשונים לאחרונים אינו מוגזם ושיש מגוון ענפים וסוגי תחרויות המאפשרים לרבים לנצח.

הפתרון: חשיפת פערי השכר וגינוי החמדנים, לצד האדרת גיבורים מקומיים על בסיס כישורים והישגים מגוונים

כדי לתקן את עיוותי התחרות הקפיטליסטית נדרשים צעדי רגולציה של כללי המשחק. החוק שהציעה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' לשמירת פער סביר בין שכר המנהלים לשכר העובדים מבטא את הגישה החדשה הזאת. אגב, אפילו בארה"ב, מולדת הקפיטליזם החזירי, פועלת ביעילות רבה שיטה המרסנת פערים. הכוונה לליגות הספורט המקצועניות, שבהן יש תקרת שכר (וחוקים רגולטיביים נוספים). אם אפשר לעשות זאת בספורט אין סיבה שלא ליישם זאת גם בתחומים אחרים. נכון שהחוק שיזמה יחימוביץ' התקבל, כצפוי, בקרירות על ידי פוליטיקאים ואנשי כלכלה, אבל מה שהפוליטיקה לא הצליחה יעשה קרוב לוודאי האינטרנט.

פערי השכר האסטרונומים התאפשרו בעבר, הן משום שהם הוסתרו מהעין הציבורית והן משום שהגזלנים במרום הפירמידות לא שילמו מחיר חברתי על חמדנותם. מנהל שלוקח שכר ששיעורו גדול מפי חמישים מהעובדים שלו, הוא בסופו של דבר אדם חסר בושה ורגישות. אם אי אפשר לאלץ מנהלים לקחת שכר הגיוני בכוח החוק, אפשר לאלץ אותם בכוח הסטיגמה. העיתונות המסורתית החלה באחרונה בחשיפת תלושי שכר, אבל החשיפה הזאת לא לוותה בדרך כלל בסנקציות משמעותיות - כלומר גינוי חריף וחרם קולקטיבי. הרשתות החברתיות באינטרנט יעשו את מה שהתקשורת לא עשתה. אם אנשים קוראים להחרים מוצרים ומפעלים בשל מחירים מופקעים, אין סיבה שלא יקראו לחרם על מנהלים חמדנים. זה עדיין לא קרה, אבל זה יקרה, וזה יחזיר לאותם חמדנים את הבושה.

כדי לתקן את העיוות הקפיטליסטי בתחום מערכת השכר, תצטרך החברה לעדכן גם את מנגנוני המוניטין שלה. השוק הקפיטליסטי הוא כפוי טובה ואכזרי ממש כמו הכיתה ביסודי. הוא מתגמל על בסיס אמות מידה שמרניות ומנעד צר של כישורים. מי קבע, למשל, שזיכרון, כושר ניסוח או יכולת חישוב הם כישורים עדיפים על אינטליגנציה רגשית, הומור, או טוב לב. ומדוע יופי חיצוני מקבל אצלנו יותר "נקודות" מחריצות? על אותו משקל אפשר לשאול: מדוע עורך דין ומהנדס מתוגמלים יותר מגננת ועובדת סוציאלית?

הקפיטליסט יטען שמנגנוני התגמולים החברתיים מבוססים על תבונתה הנעלמה של החברה, כלומר על חליפין טבעי הקשור לסולם של צרכים חברתיים ונדירות של כישרון בשוק העבודה. זה נכון, אבל באופן חלקי בלבד. מחקרים רבים הראו שמאחורי המוניטין של מקצועות שונים עומדים מיתוסים ומניפולציה של כוח. אם התהליך היה באמת טבעי ופונקציונאלי, מורה מעולה היתה מרוויחה יותר מכוכב כדורגל.
כדי לשנות את המציאות הזאת צריך לבנות מנגנון תגמולי יוקרה המחובר היטב למציאות. אנחנו צריכים ללמוד להלל מגוון רחב של כישורים ולהזים המון דעות קדומות וסטריאוטיפים רווחים ביחס למגוון עצום של מקצועות ועיסוקים.

התהליך הזה כבר מתרחש כאן באדיבותה של מהפכת התקשורת. במחקר אורך היסטורי שערכתי יחד עם פרופ' גבי וימן מצאנו שתרבות המוניטין בישראל עברה תהליכי דמוקרטיזציה ופלורליזציה. גיבורי התרבות (ה'סלבס') שלנו היום מגיעים משדות מגוונים בהרבה (מגדר, גיל, מקצוע, עדה וכו') בהשוואה לעבר. כמובן שהתקשורת המסורתית עדיין נגועה בתפישה חד-ממדית ונוטה לשאת על כפיים בעיקר אנשים שזכו להצלחה כלכלית. אבל החלפתם של "הטייקונים התקשורתיים" בתקשורת אינטרנטית מבוזרת, תתרום ליצירת גיבורים מקומיים על בסיס מגוון רחב ככל האפשר של תכונות והישגים.

בעיה 4: קביעת גובה המשכורות ללא שימוש במדדים מוסכמים

נסו לבצע תרגיל קטן. שאלו אנשים בסביבתכם מה לדעתם המשכורת הראויה לרופא מתחיל בשירות הציבורי (אחרי סטאז'). אולי תופתעו לגלות שהתשובות שאתם מקבלים דומות להפליא ונעות בין 12,000-15,000 ₪ נטו. מדוע זה קורה? להלן התשובה: כדי להגיע להערכת גובה המשכורת אנשים עושים שקלול תת-הכרתי של מדדים: מידת החשיבות של הרפואה לחברה, מידת ההשקעה הנדרשת מרופא (שנות לימוד, השקעה כספית ונפשית וכו'), נדירות הכישרון שמצריך המקצוע (רק יחידי סגולה יכולים להצליח במקצוע הזה), העומסים היומיומיים בתפקיד (שעות עבודה, אחריות, סיכון וכו') מסלול קריירה (הרופא בשלב ראשון בקריירה שלו וצריך להביא אותו לשאוף להתקדם) וכמובן השוואה למקצועות אחרים (על אותו סולם מוניטין).

מה שמעניין זה שכדי להשיב לשאלה "כמה ראוי לשלם לרופא מתחיל?" - אנחנו מפעילים בעיקר שיקולים של צדק והוגנות. התשובות שלנו דומות כי אנחנו פוגשים רופאים באופן סדיר וגם קוראים הרבה על הרפואה. כלומר המדדים של מקצוע הרפואה יחסית שקופים לנו. אז למה רופא מתחיל מקבל בפועל הרבה פחות? כי מי שקובע את המשכורת שלו (איזה פקיד נעלם במשרד האוצר) לא מפעיל את מדדי הצדק וספק אם הוא משקלל את המשכורת על פי מכלול רחב של מדדים מוסכמים. ומה שיותר גרוע: אין לו עניין לשתף את הציבור במדדים שעל פיהם החליט את מה שהחליט. זו הסיבה שרוב מאבקי השכר במשק כוללים פינג פונג צפוי של צד אחד התובע העלאה בגודל מסוים (ללא נימוק ערכי) וצד אחר ששולל את ההעלאה (ללא נימוק ערכי). הציבור כלל לא שותף בחליפין הזה, שבסופו של דבר משפיע גם על הכיס שלו.

הפתרון: אתרי אינטרנט שיספקו מדדי השוואה הולמים של עבודות ומקצועות

הפתרון הוא כמובן הוצאת הכוח מידי הפקידים והעברתו אל העם. כיצד? באמצעות האינטרנט. הנה כי כן, משרד האוצר החל לאחרונה לפרסם באתר שלו נתונים על הקצאת התקציב. זה גילה לרבים חלוקת כספים מעוותת שבעבר הוסתרה. התפתחות האינטרנט תרחיב ותעמיק את תהליך השקיפות, ובהדרגה יצוצו אתרים שיספקו לציבור מדדי השוואה מגוונים של עבודות ומקצועות. המדדים הללו יכללו לא רק משתנים מוכרים, כגון, רקע השכלתי נדרש, שעות עבודה או רמת סיכון, אלא גם משתנים פחות מוכרים, אבל לא פחות חשובים, כגון: עצמאות וגמישות בתפקיד, קביעות, עניין בעבודה, אופק התפתחות ועוד. זה יפחית מכוחם של הפקידים, שנוהגים בשרירותיות או לפי קריטריונים והסכמים מיושנים, ויביא להגדלת הצדק בחלוקת השכר במשק.

בעיה 5: העדר שקיפות של עלויות הייצור והרווח

מדוע "שוט" של וודקה הנמכר בפאב עולה יותר מבקבוק וודקה שלם הנמכר בסופרמרקט? מדוע המבורגר במסעדת מזון מהיר עולה כמו נסיעה ברכבת מחיפה לתל אביב? הכלכלן ישיב: כי אלה כוחות השוק, כלומר דינאמיקה של ביקוש והיצע. הציניקן ישיב: כי הישראלי הוא פרייר שבולע כל מה שמאכילים אותו ופריירים לא מתים אלא רק מתחלפים.

שתי התשובות האלה נכונות, אבל אינן ממצות את התמונה כולה. עובדה שבישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, קיימת מציאות מוזרה: כולם יודעים שהמחירים מופקעים וכולם נכונים לשלם את המחירים הללו בצידוק דין תמוה. הסיבה לפרדוקס הזה הוא היעדר שקיפותו של מתח הרווחים - כלומר התוספת שגובה המוכר על העלויות שלו (הכוונה כמובן לכל העלויות למוכר, כולל תחזוקה מיסוי וכדומה). נכון שהצרכן בחברה הקפיטליסטית בדרך כלל משווה מחירים ומעדיף את המוצר הזול ביותר בשוק, אבל משום מה רק מעטים מתעניינים באמת בגודל "הקופה שעושים עליהם". רבים מניחים, מתוך תמימות, בורות ו/או טיפשות, שהמחיר ירד למינימום רק בשל השוק החופשי. בפועל זה לא קורה, הן בשל קרטלים סמויים והן בשל מוסכמות בין היצרנים והמשווקים על גודל ושיעור הרווח.

הפתרון: אתרים ודפים שמספקים מידע אודות כל מרכיבי המחיר לצרכן

כשם שלא בריא שגובה השכר של העובד הבכיר יעלה על שיעור מסוים מגובה השכר של העובד הזוטר כך אין זה בריא שמתח הרווחים יעלה על שיעור מסוים מעלויות הייצור. לדוגמא, אם הבשר, הירקות, הלחמנייה וכל תוספות העלויות הנלוות (צוות עובדים, החזקת מבנה, מיסוי וכו') עולים לרשת ההמבורגרים עשרה שקלים, לא סביר שהם יגבו על ההמבורגר פי חמישה, כלומר יעשו רווח שעולה פי ארבעה על גודל ההשקעה.

הפתרון לעיוות הזה הוא שוב - שקיפות, כלומר מידע. האינטרנט מצמיחה אתרים ודפים שמספקים לציבור נתונים בזמן אמת אודות עלויות. בעתיד הם יספקו מידע גם על שיעורי רווח ויחשפו גזלנים שגובים מחירים מופרזים ביחס להשקעה שלהם. במלים אחרות, הם יכניסו לתוך נוסחת הביקוש וההיצע מרכיב שנעדר ממנה עד עכשיו: רווח הגיוני שהוא בעצם גם רווח צודק.

סיכום: להאיץ את מחוגי השעון

אם אתם רואים בתחזית שלי סוג של דטרמיניזם אופטימי, אתם צודקים. אני בהחלט סבור שהחברה האנושית מתפתחת באופן אבולוציוני, בתהליך המבוסס בעיקרו על התפתחות טכנולוגית (בעיקר טכנולוגיה של מידע ותקשורת). כמובן שמוסכמות והרגלים לא משתנים בבת אחת וללא אופוזיציה לוחמת, הנאבקת בקידמה מתוך שמרנות ו/או חשש לאבד שליטה. בסופו של דבר מדובר בשינוי חיכוכי, הכרוך גם בנסיגות זמניות לאחור (backlashes).

במלים אחרות, אפשר לשרטט את המגמה, אבל בלתי אפשרי לחזות במדויק אירועים נקודתיים. גם קצב השינוי נשאר בחזקת נעלם והוא תלוי בשלושה גורמים: קצב ההמצאות המדעיות והפיתוחים הטכנולוגיים, הרצון הטוב והשכל הישר של השלטונות וכמובן - הלחץ הציבורי (הקשור גם למודעות ולמחויבות פוליטית של האזרחים) שיכול להאיץ תהליכים. כמו שאמרו חכמנו: הכל צפוי והרשת נטויה......

 

 


מילות מפתח

מעמד-הביניים | תוכניות-ריאליטי | עשירון | טייקונים | צדק-חברתי | מחאה-חברתית | וועדת-טכטנברג | צרכנות | השוואת-מחירים | מנגנון-חיפוש | דעות-קדומות | שידורים-עצמאיים | רשתות-חברתיות | ריכוזיות | שוק-חופשי | קפיטליזם-חזירי | משכורות | שקיפות | שלי-יחימוביץ'

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על על קפיטליזם חזירי וישועת האינטרנט (8)

    עוז

    אני לא אמרתי שצריכה להיות "צריכה מינמליסטית". אמרתי שצריך לצרוך "במידה". זה לא אותו דבר. אפשר להניע את גלגלי הכלכלה גם עם צריכה כזאת. אדרבא בצריכה המופרזת יש בזבוז כלכלי אדיר. ולגבי השלטון. בהחלט יש תפקיד חשוב לשלטון. אני לא מבטל אותו. באשר למנקה הזבל. כאשר תהיה שקיפות גם הוא/היא יתוגמל נכון. שהרי יש משתנים שלא מכניסים לשכר שלו. כגון סביבת עבודה, קימה מוקדמת בבוקר ועוד ועוד
    יום חמישי ב' באלול תשע"א 1 בספטמבר 2011

    חנה

    קודם כל מצאתי את המאמר אקטואלי ומעניין. עם זאת ברצוני להעיר מספר הערות: א. מצדדי הקאפיטאליזם יגידו ששגעון הצריכה מניע למעשה את גלגלי הכלכלה. אם הצריכה שלנו להיה מינימאליסטית- לא יהיו השקעות הון, לא יהיו מקומות עבודה ומכאן בעיות של אבטלה וניוון. ב. בהקשר לתוכניות הטלוויזיה-תוכניות הטלוויזיה והתחרות יצרו צרכים ליצירה חוזרת של שידורים מסוג זה. האם האינטרנט יפתור את הבעייה? איפה מקומו של השלטון בנושא ומה לגבי הנורמות המוסריות של החברה? האם קבוצות אינטרנט יצרו נורמות מוסריות חדשות? ג. לגבי המרכוז של ההון- מצד אחד ראינו שההפרטה גרמה לשיפור ברבים מהמוסדות הכלכליים- מצד שני- האם אין תפקיד למדינה ברגולציה של ההון הזורם מידיים פרטיות? איך אפשר לאזן בין השניים? ד. (נזכרתי)כאשר כתבת על השכר של המתמחה ברפואה. מה לגבי אוסף הזבל? (כן, נזכרתי בדיוויס ומור) האם החוניות שלו לחברה והעובדה שבכלל אין ישראלים שמוכנים לעבוד בתחום זה יכולה להקנות לו משכורת כמו של רופא? האם השיקול שלנו הוא באמת שקול והוגן?? תודה על ההתיחסות.
    יום שני כ"ט באב תשע"א 29 באוגוסט 2011

    עוז

    תודה דליה
    יום שני כ"ט באב תשע"א 29 באוגוסט 2011

    עוז

    ציינתי את נושא כל העלויות במאמר. זה ברור שיש עלויות של ריהוט, שירות, מיסוי וכו'. ועדיין שיעור הרווח במקרים רבים מטורף. אבל כיוון שהערת אדגיש זאת שוב במאמר.
    יום שני כ"ט באב תשע"א 29 באוגוסט 2011

    דליה

    ואפילו אופטימי! נהניתי
    יום ראשון כ"ח באב תשע"א 28 באוגוסט 2011

    תום

    דבר אחד הפריע לי מאוד! החלק לגבי עלות והכפלה של מוצרים. אנשים שלא מנהלים עסקים לא מבינים שההכפלה של העלות הבסיסית של מוצר קיים, מרכיבה לא רק הרווח אלא גם כיסוי עלויות עקיפות, שהן החלק העיקרי בהוצאות של עסק. לכל עסק יש את רמות ההכפלות שהוא צריך לעשות וזה תמיד נשמע אבסורד בתחילה, אך ברגע שמבינים את המורכבות שבדבר מבינים שזה שעסק הכפיל פי 5 את מהעלות הישירה של המוצר זה ממש לא אומר שהרוויח פי 5. לעיתים אפילו עסק יכול להיות במצב של הפסד (תלוי בסוג העסק כמובן). זה דבר שחשוב שאנשים יבינו!
    יום שישי כ"ו באב תשע"א 26 באוגוסט 2011

    עוז

    תודה רחל.
    יום שישי כ"ו באב תשע"א 26 באוגוסט 2011

    רחל

    תמיד מעניין,מקורי,משב רוח מרענן.
    יום חמישי כ"ה באב תשע"א 25 באוגוסט 2011

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.