דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

הומואים בחברה הדתית לאומית

דבר הסמוי מהעין
דבר הסמוי מהעין
כמוך
כמוך
כמוך לוגו
כמוך לוגו
ד"ר ירון בן-נאה
 

נוצר ב-8/24/2011

תמורות ביחסה של החברה הדתית אל ההומוסקסואליות והשיח על אודותיה

אף כי החברה היהודית המסורתית הכילה בהכרח גם אנשים שהעדפותיהם המיניות לא היו הטרוסקסואליות, לא עלה נושא זה לדיון, בניגוד לפרקטיקות מיניות שונות, כגון אוננות, או תופעות כמו קרי לילה, שכן נדונו בספרות המוסר ובתיקוני תשובה. הספרות ההלכתית האשכנזית מזכירה רק לעתים נדירות ביותר מקרים של הומוסקסואליות, או רמזים לאקטים מיניים כאלו, בעוד בארצות האסלאם, בהשפעה ברורה של נורמות הסביבה, הייתה התופעה, כמו גילויי מיניות וחושניות בכלל, גלויה הרבה יותר, והיא נוכחת בספרות ההלכתית לסוגיה.

השיח על המיניות וקביעת הקטגוריות של מיניות נורמטיבית, שצצו באירופה המערבית בשלהי המאה הי"ט, יצרו שם את ההומוסקסואל כמין נבדל, סוטה או חולה שניתן לטפל בו. האורתודוקסיה היהודית האשכנזית המודרנית בחרה להתכחש לחלוטין לקיומה של אופציה זו, או ששללה אותה בתוקף, וראתה בכך נטייה או אף מחלת נפש שניתן להירפא ממנה בהשתדלות הנכונה. הדובר החשוב ביותר בהקשר זה היה גדול הפוסקים בארה"ב במאה הכ', הרב משה פיינשטיין. בישראל הייתה תגובת הרבנים להומוסקסואליות מאוחרת בהרבה, ובאה בתגובה להופעה תדירה יותר ויותר של הומואים דתיים בארץ.

ההתכחשות לקיומה של התופעה, והטענה כי זו נעדרת מן המחנה הדתי, התנפצה בתוך שנים אחדות, כאשר יצאו עוד ועוד דתיים מד' אמותיהם, בדרגה כזאת או אחרת, ובחסות האינטרנט, ומאוחר יותר בפגישות גלויות, אף תבעו תשובה מפורשת בעניינם. מראשית שנות האלפים היו בחורים ובחורות דתיים במצב תודעתי ואף רגשי שונה לחלוטין מקודמיהם, שחשו בעיקר בדידות גדולה. פרסומן של שערוריות סביב פרשיות מין במגזר הדתי - גילויים על מעשים מיניים בכלל בהסכמה ושלא בהסכמה במוסדות הדגל של הציונות הדתית (פרשת קופולוביץ, ופרשת הרב אלון שטרם נתבררה עד תום), כמו גם במוסדות ובקהילות חרדיות, הללו נוטות להשתיק במהירות פרשיות מסוג זה – זרזו את התהליך של הוצאת הנושא אל הציבוריות הישראלית. בהקשר הכולל זהו חלק מהתעסקות – שלא הייתה קיימת קודם לכן – בעוולות מערכת הדין הרבנית, בעיות של נשים עגונות ומוכות, אלימות במשפחה וגילוי עריות, פדופיליה ועוד.

הנראות של הומואים דתיים, שבאה שנים אחדות לאחר זו של כאלו שאינם חובשי כיפה, יצרה לחץ על מנהיגי הציבור הדתי. אלו לא יכלו להתעלם עוד מן המתרחש בבתיהם ובמוסדותיהם, ונענו לפניות. כעת עברו מהתכחשות מוחלטת לעמדה שלפיה ניתן לתקן את המצב, לדכא את המשיכה לבני אותו המין, ולחיות חיים 'נורמליים'. הבולט בדוברים היה הרב שלמה אבינר, שדרבן להקמת ארגון הקרוי 'עצת נפש', הדוגל בכך שניתן להירפא מן 'הנטייה ההפוכה' (הכינוי המשמש את הממסד הרבני לתיאור הומוסקסואליות, בהשראת כותרתו של פסק הלכתי בעניין זה מאת הרב קוק), בעיקר באמצעות העצמת הגבריות ושטיפת מוח מסיבית. אני משער שמאות בחורים ניסו כיוון זה. חלק מהם סברו שהצליחו לגבור על נטייתם המינית, או להדחיקה, ונישאו.
היחיד מבין הדוברים הרבניים שהביע אמפתיה באותן שנים היה הרב רונן לוביץ שפרסם מאמר בעניין זה בכתב העת 'דעות' 1, תחת הכותרת "סלידה, סובלנות או מתירנות?" ובעקבותיו התפתח פולמוס ער. לוביץ כבר אינו היחיד, ופרט לרבנים יובל שרלו ומנחם בורשטין יש נוספים המביעים אמפתיה, אך לאו דווקא בפומבי. לא במפתיע נמנים כמה מן הרבנים הללו עם איגוד רבני צֹהר, המתמודד עם המודרנה ועם רעיונות מודרניים (דוגמת איכות הסביבה, צדק חברתי בימינו), והיה הראשון שנדרש להומוסקסואליות במושב מיוחד באחד מכנסיו, ובהרצאה.

את מדיניות ההשתקה וההכחשה המוחלטת של קיום התופעה במחנה הדתי תפסה טענה כי ניתן לשנות את הנטיות הללו בעבודה עצמית ממושכת ולהינשא לאישה. בשנתיים האחרונות נעשה צעד נוסף, שבינתיים הינו נחלת יחידים – אמירות בדבר הצורך להכיל ולקבל את ההומוסקסואלים הדתיים, ולאפשר להם לחיות את חייהם, בלי להוציאם מחוץ לגדרי הקהילה הדתית. טענת ארגון 'עצת נפש' למאה אחוזי הצלחה ב'טיפולי ההמרה' נחלשה, והיא מסויגת כעת. ויכוחים בשאלה האם מותר להינשא בלי לספר לאישה המיועדת על עברו או נטיותיו של החתן – ממשיכים להעסיק את הציבור הדתי ורבניו (ראו מקרה הרב אבינר וחזרתו מפסיקתו), אך דומה כי כיום גוברת המגמה הרואה בכך הונאה ושוללת זאת.

יש לציין כי קונטרס 'דבר הסמוי מן העין' הביא למהפכה שקטה בקרב הציבור הרבני הציוני-דתי. מדובר בקונטרס מקיף שעוסק בנושא ההומוסקסואלי הדתי מ-3 זוויות – מהזווית האישית-סיפורית, מהזווית ההלכתית-תורנית, מהזווית המחקרית-מדעית. הקונטרס כולל גם חלק נספחים. הקונטרס נשלח בשנת תשס"ו-2006 למעל 250 רבנים, ראשי ישיבות הסדר, גבוהות ומכינות, וכן לפסיכולוגים דתיים, מתוך מטרה להעלות את המודעות לנושא ולמגר את הבורות, וכן לקדם שיג ושיח בעולם הרבני כדי לנסות למצוא פתרונות. בין הרבנים שקיבלו את הקונטרס: מרדכי אליהו, עבדיה יוסף, בקשי דורון, יעקב אריאל, דב ליאור, אהרון ליכטנשטיין, יהודה עמיטל, מנחם בורשטין, זלמן מלמד, יעקב מדן, צוקרמן אברהם, האחים שטרנברג, חיים דרוקמן, ד"ר מרדכי הלפרין, אליעזר מלמד, שלמה אבינר, צפניה דרורי, ראם הכהן, יובל שרלו.

האינטרנט, המדיה המצולמת והכתובה והשפעתם על התמורות בציבור הדתי

ראוי להתעכב על השפעתו המכרעת של האינטרנט בהתפתחויות הללו, באופנים שונים ומקבילים: הופעת האינטרנט והשתכללותו השפיעה רבות על המתרחש בתחום זה: האינטרנט, המידע, הפורומים ואתרים שונים, גרמו לאנשים רבים, בעיקר גברים, להבין שאינם יחידים, וכי יש אחרים באותו מצב ממש, כל אלו הֵקלו על נערים (בגיל צעיר יותר ויותר), בחורים ואנשים נשואים לבחון את תחושותיהם, לממשן, ולהגדיר עצמם כהומואים. זאת ועוד, הופעת ספרות השאלות ותשובות המקוונת, העניקה כלי לאותם יחידים שהתחבטו בשאלות של זהות מינית, והם פנו באופן אנונימי לרבנים, שביניהם התבלט מהר מאוד הרב יובל שרלו, כמשיב מתוך אמפתיה רבה.

האינטרנט אפשר לאנשים לתקשר ללא צורך בחשיפה, ללא סיכון וללא חשש. כך היה האינטרנט לפלטפורמה שאפשרה את המעבר ממצב של הומואים דתיים יחידים, לקבוצה או קבוצות מאורגנות, בעיקר בירושלים ובתל אביב – תחילה כקהילות אינטרנטיות מקוונות, ובהמשך לקבוצות הנפגשות במציאות לשם תמיכה הדדית, מציאת בני זוג, ופעילות משותפת, מתוך התבדלות מודעת מן ההוויה החילונית שהייתה ונותרה זרה להם. מדיום תקשורתי משפיע נוסף היה הקולנוע: בשנות התשעים היה הסרט התיעודי 'לפניך ברעדה' הראשון שדן בנושא במדיום הקולנועי (הושק רשמית רק בשנת 2001, ומאוחר יותר שודר גם בטלוויזיה).

בשנת 2004 שודר בטלוויזיה הסרט 'את שאהבה נפשי' שעסק בלסביות דתיות. העת טרם בשלה לשינויים בחברה הדתית, ומעבר לכמה דיונים סגורים למדי, הם לא הותירו חותם ממשי בציבוריות הישראלית הדתית. הסרט 'ואהבת' (2007) היה עבור הציבור הדתי, ופרט עבור הומואים דתיים צעירים, מעין מקבילו של 'יוסי וג'אגר'. רומן בין גברים חרדים הוצג בסרט 'עיניים פקוחות' (2009). דמות של הומו דתי הופיעה גם בעונה השנייה של הסדרה הפופולרית 'סרוגים' (2009–2010) העוסקת ברווקים דתיים-לאומיים בירושלים. כל אלו עוררו תהודה רחבה בחברה הדתית-לאומית, העלו את המודעות לנושא, הקלו על בחורים רבים שהתחבטו בשאלת העדפותיהם המיניות לממש את נטייתם, ואף עשו את היציאה מן הארון לאפשרות שניתן לשקול. השיח המחקרי הכתוב (דוגמת 'ארון בתוך ארון' של עירית קורן; 'דוד, יונתן וחיילים אחרים' של דני קפלן), הגיע אל מעטים, אך משהו ממנו חלחל אל מתחת לפני השטח, וכך גם השירה והסיפורת – ספריהם של אילן שיינפלד, דוד ארליך, יוסי אבני ושייע בריזל, ואפילו קטע באוטוביוגרפיה של הפובליציסט חנוך דאום – כל אלו חיזקו את ביטחונם ותודעתם של הומוסקסואלים ולסביות דתיים.

עניין נוסף שעלה בתקשורת והייתה לו השפעה על הוצאת ההומוסקסואליות אל רשות הרבים, ובכלל זה הדתית, הוא מצעדי הגאווה. בהקשר זה יש להעיר כי אם בעבר השתתפו דתיים בודדים במצעד שנערך בתל אביב, הרי ככל שגדל מספרם של דתיים מחוץ לארון, התעורר הרצון למפגן כוח בצעדה משותפת. קבוצות דתיות אורתודוקסיות, כגון כמוך, שוללות את המצעד ואת המונח 'גאווה' מכל וכול (בעיקר בגלל אופיו הבוטה והמוחצן, ובשל התנגדות עקרונית למונח 'גאווה' כשמדובר בנושא טעון הלכתית) , בעוד אחרים אינם רואים בכך כל בעיה. משעה שהבית הפתוח בירושלים ביקש לקיים בעיר מצעד עצמאי, פתחו החרדים במתקפה חריפה ביותר נגדו, הפיצו פשקווילים ואיימו לפגוע במשתתפים. לאלו חברו גם קבוצות ימין אדוקות. התקשורת הכתובה עסקה בכך בהרחבה ובהבלטה ונדרשו לו אף עיתונים המזוהים עם הציבור הדתי-לאומי ועם הציבור החרדי. בדיעבד התבררה מדיניות זו כטעות, שכן היא עוררה מודעות לתופעה במחנה החרדי עצמו. בשנים הבאות הם השתדלו להתעלם מן התופעה, והם מרכזים את מאבקם בהקצבות העירוניות לבית הפתוח.

התארגנויות חברתיות

החיפוש אחר מסגרת השתייכות

קשיים והתמודדות: ההומו הדתי נאלץ להתמודד בחזיתות שונות, והלחץ עליו גדול. החיים במסגרות נפרדות, חד-מיניות, מבית הספר היסודי ועד לצבא, יוצרים לעתים לחץ ומעצימים את הזרות והניכור כלפי המין הנשי. החשיפה הגוברת לידע בנוגע למין, מיניות ופרקטיקות מיניות, ומנגד נכונות גוברת להכיר בכך מצד המשפחה והסביבה, ממתנים את הקושי, שבעבר הוביל בלית ברירה בחורים לא מעטים לבחור בהתאבדות כמוצא יחיד. עם זאת, הרצון לממש את הנטייה ההומוסקסואלית בדרגה זו או אחרת הובילו רבים לנטוש את הדת. לעתים זהו תירוץ, בדיוק כמו חוויית השירות הצבאי, אך לא פעם מדובר בהכרעה מושכלת שמקורה באי היכולת ליישב בין שני העולמות. הקשיים הם במישורים שונים: במישור האישי, הנפשי, מתמודד היחיד בשאלת התנהלותו כדתי וכהומו. איך אני מתמודד עם האיסור המקראי המפורש, עם ההלכה ועם הנורמות ההלכתיות של יהדות השולחן ערוך. קושי קיים מול המשפחה הגרעינית והחוג המשפחתי הרחב יותר. החברה הדתית רואה בהקמת משפחה ערך עליון, ומצפים כי כל בחור ובחורה ימצאו בן זוג, יינשאו ויולידו ילדים. ככל שהזמן עובר יגבר הלחץ על הרווק או הרווקה. לצד אלו קיים חשש לא משולל יסוד מפני הגילוי – מה יגידו השכנים, מה יאמרו חברי הקהילה, ובאיזו מידה ישפיע הדבר על שידוכם של אחים ואחיות.

לקיומם של גופי ידע, של ארגונים תומכים ומסייעים ואוזן קשבת, יש אפוא חשיבות עצומה בעבור הפרט. חייהם של בחורים ובחורות דתיים בפריפריה, כמו גם בחברה החרדית, עודם קשים. ההיסטוריה הקדומה של ההתארגנויות הקבוצתיות כרוכה בהופעת פורום הדתיים בוואלה. הפורום נוהל ע"י מי שכונה אייל אמיר, ועמו דמות דומיננטית אחרת, הפסיכולוג והקרימינולוג זאב שביידל. מי שהתבלט בארגון ובעשייה חברתית נמרצת היה אדם המכונה אסף זהבי.
(למידע מפורט יותר על המפגשים הראשונים של פורום וואלה

גופים וארגונים עבור הומוסקסואלים דתיים

'הו"ד' [=הומוסקסואלים דתיים], הוא למעשה גלגולה של קבוצה שהייתה קיימת כבר בשנות התשעים של המאה העשרים. האיש העומד במרכזה בשנים האחרונות הוא הרב רון יוסף, שיצא מן הארון, ומבקש להעלות את המודעות לנושא בקרב אנשי חינוך ורבנים.

'חברותא' מנסה לפלס לה נתיב בתוך החברה הכללית, שורותיה פתוחות לאנשים שמגדירים עצמם מסורתיים ודתל"שים, חלקם בארון וחלקם מחוצה לו. הקבוצה מוכנה לשתף פעולה גם עם גופים גאים כמו הבית הפתוח ו'האגודה' (למשל במצעד הגאווה), ואף יזמה קיום מניין שוויוני. הקבוצה משמשת מסגרת, תחליף לקהילה, שתקבל אותם כמות שהם ותיתן להם תחושה שאינם בודדים וזרים בעולם החילוני שהוא שונה וזר להם מבחינות רבות. לצד מימוש הכרויות וירטואליות, ובילוי חברתי, קיים בבירור הרצון למצוא פרטנרים בעלי רקע דומה המבינים את הרגישויות השונות.

'בת-קול' - את הארגון יסדה בשנת 2005 אביגיל שפרבר וקבוצת חברות. הוא אורגן מחדש בשנת 2008, ומספר החברות בו גדל והולך. אלו הן לסביות דתיות המעוניינות לשמור על זהותן כיהודיות דתיות, ובה בעת לממש את נטייתן המינית, ולהתקבל בחברה הדתית כמות שהן. בהמשך הזמן נוצרו קבוצות משנה, בהתאמה למידת האדיקות הדתית והמטרות. אחת הקבוצות קרויה 'בת חיל'. חלק מן החברות חדורות אג'נדה פמיניסטית לוחמנית. ארגון זה משתף פעולה עם הקהילה הלהט"בית במצעד הגאווה בתל-אביב, בפעולות תרבות וחברה הנערכות במרכז האגודה ועוד.

ארגון קטן בשם 'שהכֹל ברא לכבודו' (2008) מאגד בחורים ובחורות מ'בת-קול' ומ'חברותא' ועניינו הסברה במוסדות חינוך תיכוניים ובצבא, בדומה לארגון 'חושן', ומתוך שיתוף פעולה עמו.

בשנה האחרונה (2011) החל לפעול 'איגי דתי' – תנועת נוער לצעירים דתיים, הומואים ולסביות. קיימות מסגרות נפרדות לבנות ולבנים, ושתי קבוצות גיל, בהתאמה.

'כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים' . לאחר למעלה משנתיים שבהן פעלה 'חברותא', הוקמה בחודש שבט תשע"א (ראשית 2011) עמותה חדשה בעבור הציבור הדתי, עמותת 'כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים'. רוב חבריה פרשו מ'חברותא', ובראשם אחד מראשי הקבוצה, על רקע חילוקי דעות ביחס לשמירת גדרי ההלכה. העילות העיקריות לכך היו הפעלת מניין שוויוני שאינו אורתודוקסי וקליטת חברי ועד חילונים גמורים שאינם מחויבים להלכה ורצון לצעוד במצעדים. הפעלת המניין השנוי במחלוקת גרם לרב יובל שרלו, מחשובי הרבנים הדתיים-לאומיים המתקדמים, ועמו רבנים אחרים שעד אז גילו אמפתיה רבה לקבוצה, להתנער מתמיכתו בה, והרב שרלו אף כתב על כך מכתב. מכתבו דרבן את הפורשים שדעתם לא הייתה נוחה ממילא מן המתרחש בחברותא, וכבר היו שׂבעי קרבות על דמותה והתנהלותה. הקמת עמותת 'כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים' נועדה אפוא לשוב אל הייעוד המקורי שהוא מתן מענה להומואים דתיים אורתודוקסים המבקשים להמשיך ולהקפיד על תרי"ג מצוות. כמוך מקיימת שיג ושיח עם החברה האורתודוקסית, מתוך נאמנות מלאה להלכה, ודוגלת בקבלת הומואים בקהילות הדתיות הקיימות ולא מתוך היבדלות מהן.

הקבוצה פועלת הן במישור האישי, בהענקת תמיכה ומקום מפגש חברתי, הן במישור הציבורי בבקשה לקדם את מעמד ההומוסקסואלים הדתיים בציבוריות הדתית-ציונות הדתית, כבנים שווים לכל דבר ועניין בקהילותיהם, לחדד את המודעות לקשייהם, לשמר את הקשר עם רבנים ולזכות בלגיטימציה של העולם הדתי לנטיית לבם מתוך שיתוף פעולה ושיג ושיח. הקבוצה מתכנסת למפגשים חודשיים בירושלים ובתל אביב, שעיקרם פעילויות חברתית, הרצאות ודיונים. אתר אינטרנט חדש הוקם והוא מתעדכן תדיר במגוון תחומים.

ראשי הקבוצה שוללים את הקביעה כי 'טיפולי ההמרה' תמיד עוזרים, וכן את הקביעה של 'עצת נפש' גוף בראשות הרב אבינר, כי באמצעות טיפול כל אדם יכול להיפטר מנטייתו=העדפתו ההומוסקסואלית. אך הוא מופיע ברשימת הקישורים של אתר כמוך. עמותת כמוך סבורה שהאמת באמצע – יש היכולים לנתב כוחות כדי לישא אישה ולהיות נאמנים לה ויש שאינם יכולים. כדי לתת למתמודד ההומו-דתי כלים כדי להכריע בסוגיה זו, הקימה העמותה קרן גמ"ח לסיוע בסבסוד טיפול פסיכולוגי כדי לבדוק את אפשרות שינוי הנטייה. עוד מיזם של העמותה הוא "אנחנו - מיזם שידוכים בין הומואים ללסביות". מאחורי המיזם, שנעשה בשיתוף הרב ארלה הראל – לשעבר ראש ישיבת שילה ומגשר מוסמך בהכשרתו, ההבנה שלא כל הומו יכול לשנות את העדפותיו, ורצוי שיינשא לבחורה לסבית ויקים עמה משפחה. על כן המיזם אינו בא לתת פתרון כולל להומואים אלא הוא מתאים לאנשים מסוימים. המיזם מלווה באנשי מקצוע, וזוכה לתמיכת רבנים רחבה, כגון הרב יעקב אריאל, הרב אליקים לבנון, הרב יובל שרלו, הרב רא"ם הכהן.

נוכח הבידול והגדרתם המחודשת של עקרונות עמותת כמוך, רבנים נתנו עידוד, ייעוץ וסיוע לקבוצה, ובהם הרב יעקב מדן, הרב מנחם בורשטין, הרב יובל שרלו, הרב ארל'ה הראל, הרב יחיאל פאוסט. רבנים כמו הרב בורשטין, הרב מדן, הרב פוירשטיין והרב הראל אף הגיעו למפגש עם חברי הקבוצה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך


מילות מפתח

הומוסקסואליות | לסביות | טרנסג'נדריות | טרנסקסואליות | הומו | הומואים | לסבית | גאווה | סובלנות | בית-פתוח | תנועה-הומו-לסבית | כמוך

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.