דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 4 מדרגים

אתרוגים בישראל - דף מידע

שוק ארבעת המינים
שוק ארבעת המינים
אלי סגל
בעל מרכול לשיווק אתרוגים מציג אתרוג
אתרוג קטן שלי
אתרוג קטן שלי
www.orengutman.com
נער חרדי, שוק ארבעת המינים בבני ברק
שוק ארבעת המינים
שוק ארבעת המינים
אלי סגל
בעל דוכן אתרוגים בהברשת אתרוג
שוק ארבעת המינים
שוק ארבעת המינים
אלי סגל
מורה צדק של העדה החרדית בודק כשרות אתרוג
המידע נאסף ועובד על ידי: עוז אלמוג, מוטי רייך, תמר אלמוג, אליעזר היון

נוצר ב-7/27/2011

רקע בוטני

מקור האתרוג בדרום-מזרח אסיה. משם עבר לאזור הים התיכון ובכלל זה ארץ ישראל. אתרוג הוא עץ קטן בעל קוצים קצרים וקשים. לענפים צעירים צבע נוטה לאדום. העלים מוארכים ומשוננים כמשור באורך של כ-15 סנטימטרים. הפרחים ערוכים במכבדים וצבעם לבן. הפרי דמוי-ביצה או מוארך. צבעו צהוב-לימון עד ירוק וטעמו חמצמץ. הקליפה החיצונית עבה, חלקה או מחוספסת וכשהיא מבשילה היא מדיפה ריח נעים. הציפה דקה מאוד בהשוואה למיני הדרים אחרים. בקצה הפרי נמצא הפיטם, שהוא שריד לעמוד העלי. פריחת האתרוג מופיעה באביב. מבנה וצורת הפרח זהים למיני הדרים אחרים.

אתרוג במסורת היהודית

ביהדות האתרוג הוא אחד מארבעת המינים הניטלים בסוכות לשם קיום מצווה. מקור המסורת ההלכתית הקשורה לאתרוג הוא בספר ויקרא: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג).
אזכורים לאתרוג בספרות הקודש ראו באתר "מאגר ספרות הקודש".

הגמרא מפרשת שהכוונה בפרי עץ הדר לאתרוג, מהטעמים הבאים:
"פרי עץ", שטעם העץ כטעם הפרי. כלומר שלענף העל יש טעם דומה לקליפת האתרוג.
"הדר"-  הפרי דר (גר) על העץ משנה לשנה. כלומר, הוא לא נושר מהעץ אם לא קוטפים אותו.
"הדר" מלשון דיר, ניתן למצוא על העץ פירות בגדלים שונים, גדולים וקטנים.
"הדר" מלשון "הידור", בלשון יווני מים נקראים "הידרו", והאתרוג גדל על כל מים.

עמדו לו לאתרוג הידורו, טעמו וריחו והמשילו אליו את בני ישראל: ״מה אתרוג יש בו ריח ויש בו טעם, כן ישראל יש בהם בעלי תורה ובעלי מעשים טובים״ (ויקרא רבה, פרק ל). ובקבלה אמרו עליו: "מצות ה׳ ברה מאירת עיניים - דא (זהו) אתרוג" (זוהר חדש, פרי כי תשא). בספר החינוך (מצוהר פ״ח) כתוב: "אתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, הלולב דומה לחוט השדרה שהוא העיקר שבאדם, ההדס (פריו) דומה לעיניים והערבה דומה לשפתים" (ספר המועדים).

ההלכה קובעת ש"תינוק היודע לנענע", אביו חייב לקנות לו ארבעת המינים. מקובל שלכל ילד יש אתרוג ולולב. בדרך כלל קונים לילד סט שלם של ארבעת המינים במחיר של 25-30 ש"ח.

בעבר, כשהמצב הכלכלי היה קשה יותר זה היה מקובל פחות ובן היה משתמש בארבעת המינים של אביו. ילדים, מטבע הדברים, רוצים מאד לקבל לרשותם 'ארבעה מינים' ולחוש מבוגרים.

מקובל לתלות את האתרוג כקישוט בסוכה יחד עם שבעת המינים: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

האתרוג מוזכר גם בט"ו בשבט, הוא חג האילנות. בתפילת החג מתפללים שיצליחו האתרוגים של השנה הבאה. וכך נאמר:
"ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתברך כל אילנות האתרוג להוציא פרותיהם בעתם ויוציאו אתרוגים טובים יפים ומהודרים ונקיים מכל מום. ולא יעלה בהם כל חזזית, ויהיו שלמים ולא יהיה בהם שום חסרון, ואפילו עקיצת קוץ, ויהיו מצויים לנו ולכל ישראל אחינו בכל מקום שהם לקיים בהם מצוות נטילה עם הלולב בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום, כאשר ציוויתני בתורתך על ידי משה עבדך: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל". ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתעזרנו ותסייענו לקיים מצווה זו של נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג כתיקונה בזמנה בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום בשמחה ובטוב לבב, ותזמין לנו אתרוג יפה ומהודר ונקי ושלם וכשר כהלכת (ספר "בני יששכר" לר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, חודש שבט, מאמר ב', סימן ב'').

האתרוג מקושר במקורות גם לפרי עץ הדעת שטעמו וטעם פריו שווים. בבראשית נאמר " ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו ... ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי..." וברש"י: "עץ פרי – שיהיה טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ... ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי".

הגמרא גורסת (סוכה לה) "פרי עץ הדר" – עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג". כלומר, התורה כתבה ולקחתם לכם פרי עץ הדר, ואיך נדע איזה פרי הדר לקחת? מאחר שהתורה כינתה אותו "פרי עץ", נדרוש בנוסף שלעץ יש טעם של הפרי.
זה מתקשר גם למדרש (בראשית רבה ט"ו ז'), והפעם עם נימוק: 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג' 6). אמרת: צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריה ואין אתה מוצא אלא אתרוג.

יש להוסיף בקשר לזה, שישנם דיונים הלכתיים סביב הזן המדויק של האתרוג, בהסתמך על טעמו של העץ.

מה מקור השם "אתרוג"? ישנן סברות שונות.  הרמב"ן גורס ששורש המילה אתרוג בארמית הוא רגג - מלשון חמדה ונעים למראה, כלומר, הדור. דעות אחרות שמקור השם אתרוג הוא כנראה בפרסית - תוּרוּנג, שם המזכיר את המילה האנגלית orange

שאלה מסקרנת: מדוע לא קוראים לילדים בשם "אתרוג" וקוראים להם "הדס" ופה ושם גם "ערבה". מוכר אתר אינטרנט חרדי בשם אתרוג.

הסיפורים הראשונים על האתרוג מתחילים במשנה. מסופר על כהן קראי שלא רצה לנסך מים על המזבח, "ורגמוהו כל העם באתרוגיהם". באותו יום נפגם ונפסל המזבח.

בגמרא (סוכה מח) מסופר: מעשה בצדוקי אחד, שניסך על גבי רגליו (לא רצה לנסך את המים למקום המיועד, אלא שפך על רגליו), ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. ואותו היום נפגם קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו.

גם אח"כ סיפורים רבים נקשרו באתרוג והם מחוברים יותר למצווה הקשורה בחג הסוכות. כך, למשל, מסופר על יהודי שחסך שנה שלימה לקניית אתרוג ובסופו של דבר נתן את הכסף לפדיון שבויים או להצלת משפחה ענייה.

חסידים מספרים כי קודם שהכיר רבי מרדכי מנסכיז בשליחותו היה עוסק בתגרנות. אחרי כל נסיעה שנסע למכור את סחורתו היה מניח קצת כסף כדי לקנות אתרוג לחג הסוכות. כשנתקבצו בידו כמה רובלים נסע לעיר המחוז, ובדרך היה מהרהר בלי הפסק אם יזכה לקנות בחנות האתרוגים את האתרוג המהודר שבכולם. והנה ראה ברחוב שואב מים עומד ומיילל על סוסו המת. מיד ירד מן העגלה ונתן לאיש את כל כספו, שיקנה סוס אחר. "ומה בכך", חייך לעצמו כשפנה לחזור לביתו, "הכל יברכו על אתרוג ואני אברך על סוס זה".

מסופר על הגר"א שראה אתרוג מיוחד בהדרו וביקש לקנותו. ברם, בעליו סירבו למוכרו בכל ממון שבעולם עד שהציע הגר"א לקנותו תמורת שכרו בעולם הבא. המוכר קפץ על המציאה והגר"א, מצדו, העיד על עצמו שמעולם לא קיים מצוות ארבעה מינים מתוך חדווה של עבודת ה' צרופה כבשנה זו.

מעשה שהיה ברבי אברהם זצ"ל, אחיו של הגאון מוילנא זי"ע, שהתגורר בעיר קיידן, ואחת המשפחות שם דאגה לפרנסתו. פעם אחת באו ואמרו לר’ אברהם: עד מתי תשב בקיידן, תעבור להתגורר בוילנא, שהיא עיר יותר גדולה, ושם תהיה פרנסתך יותר ברווח. נענה ואמר למציעים: צריך לשאול את פי הרבנית. הלכו אליה והביאו בפניה את ההצעה, אבל היא הגיבה בסירוב מוחלט. וכששאלו אותה למה היא מתנגדת, ענתה: לפני כמה שנים לא יכל בעלי לקנות אתרוג לסוכות מחוסר אמצעים, הלכנו ומכרנו את דירתנו ועברנו לדירה יותר קטנה, כדי שנוכל לקנות אתרוג, והנה, שלוש פעמים ביום אני עוברת ליד דירתנו הקודמת ואני נהנית מזה שמכרנו אותה למטרה של קניית אתרוג ועל ההנאה הזו אני לא מוכנה לוותר!...(שאל אביך ויגדך).

פעם הובא אתרוג נדיר בהדרו וביופיו, אל רבי שלמה מבאבוב, עד שהפך הוא שיחת היום בעיירה כולה, ואף הרבי הפליא להתפעל ממנו. ולמרות זאת כשהגיע שעת נטילת ארבעת המינים, בירך רבי שלמה על אתרוג אחר, פשוט יותר. תמהו האנשים, אבל כבשו את תמיהתם. בינתיים עלה בחור סקרן אל סוכתו של הרבי, כדי לבחון את האתרוג המופלא. הוא חשש שמא יתפסו אותו, ולרגע האתרוג נפל מידיו. בחפזון הרים אותו, החזירו לקופסה, ונמלט מהסוכה. כשחזר רבי שלמה, ראה שנגעו באתרוג. הוציאו מקופסתו והתבונן בו, וראה שהפיטם של האתרוג בכלל תלוש, ומחובר אל גופו במחט דקה שלא נראתה לעין, והווי אומר שהאתרוג בכלל פסול! אמר למקורביו בחיוך: כשראיתי אתרוג מושלם בהדרו זה, מצאתי בו את התגלמות השלמות והנוי, ודווקא בשל כך נמנעתי מלברך עליו. שלמות מוחלטת בלא חסרון, שייכת לה' יתברך בלבד! ואכן הוברר שהאתרוג המושלם היה בכלל פסול...

נציין שיש גם ז'אנר של סיפורים על סוחרי אתרוגים, שנתפסו כאנשים חמדנים. מן הסתם יש לסיפורים הללו תפקיד של אזהרת הסוחרים, שלא "יעשו קופה" על חשבון המאמינים.

בתלמודי התורה לא תמיד מספיקים ללמד על ארבעת המינים כי החגים מאד צפופים ואין זמן רב להשקיע בכך. יש המלינים על כך.

בפיוטים הספרדים מקובלים מספר פיוטים בהקשר של האתרוג. אחד הפיוטים המרכזיים לחג הסוכות – פיוט המושר בפי כל קהילות המזרח וצפון אפריקה (כל קהילה ולחנה שלה) - נכתב ע"י ר' משה אדהאן שהיה אב בית דין ומנהיג רוחני של קהילת מכנאס מסוף המאה ה-17 ועד לאמצע המאה ה-18. הפיוט מתאר את מצוות ארבעת המינים ואת טעמיהם על פי תורת הסוד ומדרשי חז"ל. (ראו: הזמנה לפיוט):
סוּכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה יַחַד יָרֹנּוּ יִשְׂאוּ תְּהִלָּה
אֵל מִמִּצְרַיִם גְּאָלָנוּ דִּבְּרוֹת קָדְשׁוֹ הִשְׁמִיעָנוּ
עַנְנֵי כָבוֹד הִקִיפָנוּ לְאַרְבַּע רוּחוֹת מַטָּה וּמַעְלָה
נוֹעַם דְּרָכָיו לָנוּ הוֹדִיעַ מִזִּיו הֲדָרוֹ לָנוּ הוֹפִיעַ
דַּעַת יוֹם לְיוֹם אוֹמֶר יַבִּיעַ דַּעַת יְחַוֶּה לַיְלָה לְלַיְלָה
יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּצֵל סֻכָּתוֹ יִסְתּוֹפֵף יֶחֱסֶה תַּחַת אֶבְרָתוֹ
הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ וְכִקְרִיאָתוֹ כְּמִסְפַּר סֻכָּה מִסְפָּרוֹ עָלָה
מֶה עָצְמוּ רָזֵי לוּלָב וּמִינָיו וְלִי מַה יָקְרוּ מְאֹד עִנְיָנָיו
אַשְׁרֵי טְהוֹר לֵב הַשָּׂם רַעְיוֹנָיו לְסוֹד מִצְוָתוֹ הַמְּעֻלָה
שֵׁם בֶּן אַרְבַּע בַּלוּלָב חוֹנֶה בְּמִלּוּי הֵהִי"ן בִּפְרָטָיו תִּמְנֶה
נוֹכַח הַלּוּלָב לַשִּׁדְרָה תִּפְנֶה סְבִיבָיו מִינָיו גֹּרֶן עֲגֻלָּה
הֶהָדָס רוֹמֵז לִשְׁלֹשָׁה אָבוֹת מֹשֶׁה אַהֲרֹן בַּדֵּי עֲרָבוֹת
יוֹסֵף לַלּוּלָב חֶמְדַּת לְבָבוֹת דָּוִד לָאֶתְרוֹג כַּלָּה כְּלוּלָה
חוֹתָם תְּעוּדָה תַּתִּיר לְבִנְךָ זֶבֶד טוֹב תִּזְבֹּד לְעַם לְךָ
קוֹרֵא וּמְיַחֵל לִישׁוּעָתְךָ יִתְקַדַּשׁ שִׁמְךָ בְּפִינוּ סֶלָה

סיפורי המוסר הפולקלוריסטים הקשורים לאתרוג התגלגלו לאחרונה אפילו לקולנוע הישראלי – בסרט המצליח 'אושפיזין'. משה ומלי בלנגה הם זוג בעלי תשובה, החיים בעוני מחפיר באחת השכונות החרדיות של ירושלים. משה, שהיה בעברו עבריין אלים, מתקשה בלימוד התורה, אך מעל הכול מרחף הכאב על היותם חשוכי ילדים.

בערב סוכות זוכים השניים בדרך מקרה (או נס) לגמילות חסדים, המזמנת להם סוכה וכסף לצורכי החג. משה רוכש אתרוג מהודר ויקר. אך עם הנס מועמדים השניים בניסיון: יוסף ואליהו, אסירים נמלטים, חברים של משה מעברו, מגיעים לירושלים ומתגלגלים לסוכתם (אלה הם "האושפיזין" אליהם רומז שם הסרט). עד מהרה נחשף אופיים הגס והנצלני, אולם משה ומלי מתעקשים למלא את מצוות הכנסת אורחים, בתקווה שהשם יגמול להם.

לסרט יש סוף שמח: מלי נכנסת להיריון, והעבריינים יוסף ואליהו משלימים עם השינוי שעבר עמיתם משה.

זני האתרוגים

במין אתרוג קיימים כיום שלושה זנים עיקריים:

  • אתרוג קורפו (var. ethrog). הפרי וכן העץ קטנים ביחס לזנים האחרים, הקליפה והפרי מרים, לענפי העץ ניחוח חזק.
  • "ידו של בודהה" (var. digitata אוvar. sarcodactylis). באתרוג זה כל שקיק עטוף בקליפה נפרדת. זהו פרי דקורטיבי, בעל ריח נעים, אולם הפרי לא מכיל מיץ כלל.
  • אתרוג קלבריה (var. Diamante). מקליפתו של זן זה מכינים את תבלין ה"ציטרונאט". נקרא על שם העיר דיאמנטה בקלבריה, שהיא מרכז גידולו.

המינים הבאים נחשבו בעבר לזנים של האתרוג:

לימון (Citrus × limon)
ליים (Citrus × aurantiifolia)

בשוק ארבעת המינים קיימים כיום כמה טיפוסים, שהתפתחו בגלגולים שונים מתוך האתרוגים הערביים המקומיים:

אתרוגי ברוורמן

אתרוגים אלו גודלו בחצר ביתם של משפחת ברוורמן בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20 והופצו אחר כך למגדלים שונים. מוצאם הוא מהבוסתנים הערביים בארץ, אך מקורם המדויק אינו ברור. נהוג לייחסם למהרי"ל דיסקין, ובשל כך הם נחשבים בחוגי המהדרים במצוות, ומועדפים במיוחד בחוגי "בריסק". האתרוג מטיפוס זה הוא לרוב חסר פיטם, מחוספס ובעל גבשושיות. יחסית, הוא קשה לגידול ובעל נגיעות גבוהה לחרקים. כיון שהדרישה בשוק לאתרוג זה היא קטנה ממעטים לגדלו.

אתרוגי קיבילביץ'

תחילת גידולם על ידי פנחס גלובמן בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20. השתילים הובאו מוואדי קלט שבעבר הירדן. חתנו יחיאל מיכל קיבילביץ' המשיך לגדלם, תחילה בפתח תקווה ואחר כך בבת ים (בעבר 'בית וגן'). שתיליו הופצו במקומות שונים – קיבוץ חפץ חיים, מושב בית מאיר (אצל המגדל יצחק קלי, ממייסדי המושב) וכפר סבא (אצל המגדל נח מרגלי). אתרוגי קיבילביץ' אינם מהודרים במראם, הם בעלי בליטות ושקעים גדולים.

אתרוגי אורדנג (חדרה)

אתרוגים אלו גודלו על ידי שרגא פייבוש אורדנג בפרדס שניטע בעיר חדרה בשנת תרפ"ז (1927). יש הטוענים שמקורם הוא מהגידולים המקומיים בשכם. אך, צורתם המהודרת, שאינה אופיינית לאתרוגים המקומיים של הארץ, מעלה סברה שהנם צאצאי האתרוגים שיובאו ליפו מאיי יוון. יתכן שעצי האתרוגים שהובאו משכם שימשו כנות לזנים מיפו שהורכבו עליהם. את אתרוגי אורדנג המשיכו לגדל אחדים מתושבי חדרה, מי בגינות פרטיות ומי בחלקות קטנות, ביניהם: מנחם אריאלי, יצחק ליפשיץ הרב זבולון גרז (לימים אב"ד ברחובות), יצחק ברית ועוד. מגדל אתרוגים נוסף הוא אברהם גרוס, שעלה לארץ אחרי השואה והתיישב בחדרה, והחל לגדלם באופן מסחרי בשם "אתרוגי גרוס". פרדסנים נוספים מגדלים את צאצאי אתרוגי אורדנג תחת שמות שונים – "אתרוגי סוקולובסקי" (נלקחו מהעץ שגידל החסיד ר' דב סוקולובסקי בירושלים), לדוגמה. האתרוג מטיפוס זה מאופיין בפרי קטן יחסית, בעל בליטות יפות, חוטם מחודד ובקצהו פיטם. למרות שאתרוגי אורדנג זכו להכרה ולהכשר של הבד"ץ בירושלים, בספרי הלכה אחדים מובאת שמועה מפי הרב דוד פרנקל, מקורבו של החזון איש, ש"החזון איש" פקפק בכשרותם. על כן יש מן המחמירים הנמנעים מלהשתמש בהם למצווה.

אתרוגי הלפרין-פרידמן

אתרוגים אלו גודלו על ידי יעקב הלפרין בבני ברק ב'פרדס הלפרין' מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-20. לפי המסופר, העצים ניטעו מהאתרוגים שנתקבלו מ"החזון-איש" או מהאתרוגים ש"החזון-איש" ברך עליהם. לגבי מקורם ישנן גרסאות שונות – האזור המיוער של צפת, שכם או מקום אחר שאינו ידוע.

אתרוגי לפקוביץ'

אתרוגים אלו תחילתם בעץ שגידל תלמידו המובהק של החזון-איש רב מיכל יהודה ליפקוביץ בחצרו בבני ברק מהזרעים שמסר לו "החזון-איש" לשם הנבטה. לפי הגרסה הרווחת מקור האתרוג הוא שכם, אך לפי סברה אחרת הוא אום אל-פחם. האתרוג מטיפוס לפקוביץ' הוא בעל פרי מאורך עם חוטם חרוטי, בעוד האתרוג מטיפוס הלפרין הוא בעל פרי רחב יותר בראש. בשל טיפוח אינטנסיבי, ריסוס מבוקר למניעת נשירת הפיטם וטיפול בחומרי דישון, ניתן למצוא היום בשוק צורות שונות ומגוונות של אתרוגי "החזון-איש".

אתרוגי שלומאי

אתרוגים אלו גודלו על ידי החקלאי שרגא פייבל שלומאי (שלומוביץ') לאחר התיישבותו בכפר הרא"ה. חלק מהם מקורם משכם וחלקם מאום אל-פחם (הייחורים מאום אל-פחם הובאו על ידו באופן אישי בשנת תשכ"ו (1966)). הוא הנהיג שיטות טיפול שונות, שבהם שיפר את צורתו של הפרי. גלגוליהם של אתרוגי שלומאי הם רבים. למשל הם מגודלים עד היום בקיבוץ טירת צבי וכן בכפר מימון על ידי יעקב ציפילביץ'. האתרוג מטיפוס זה הוא בעל מתאר מעוגל וחוטם מחודד, חסר פיטם לרוב. כיום פותחו ממנו זנים מאורכים יותר.

תימני יעדיף אתרוג מזן תימני - ג'מבו, שנחשב אתרוג מיוחס. הליטאים מחפשים אתרוג "זן חזון איש", (ראו להלן) וכן האתרוג המרוקאי נחשב מיוחס, החב"דניקים יטלו רק אתרוגי "קלבריה" (אתרוגים שמוצאם מדרום איטליה).

גידול

בתקופת הישוב הישן מקובל היה, שהאתרוגים שגודלו בארץ בשיטות פרימיטיביות על ידי הפלחים הערבים, נקיים הם מחשש הרכבה. לכן שומרי המצוות, ובמיוחד המהדרים שבהם, העדיפו לקחתם לשם מצווה, למרות שצורתם לא תמיד הייתה מהודרת. המקומות שבהם גודלו אתרוגים אלו הם אזור הגליל העליון הלבנוני וצפת, נצרת, שכם ואום אל-פחם, יריחו וכפרים שבסביבות ירושלים (ליפתא, קאלוניה, בית נקובא, סובא, אל-קבו וארטאס). היו סוחרים שסבבו בכפרי הערבים והביאו משם אתרוגים. המסחר באתרוגים היה לעתים עיסוק משפחתי.בתחילה רוב המסחר נשלט על ידי הספרדים. אך, בעקבות העליה הגדולה של האשכנזים לירושלים לאחר רעש האדמה בשנת תקצ"ז, גדלה קהילתם והם החלו לעסוק בכך בנפרד.

כך למשל סיפר הרב יעקב הלוי ספיר שביקר באום אל-פחם ב-1853:

זיכני אדון עולם יתברך לתור ולסבב בארצנו הנבחרת במקום אחד נכבד אשר לא שערוהו מודדי הארץ ולא הביאו בספריהם, כי לא ראוהו. היא העיר העליזה אום אל פאחם ובנותיה, אשר הלכתי שמה כמה פעמים לחתוך משם פרי עץ הדר... כי שם מקום גידולם לרוב... העיר הגדולה הזאת עומדת בראש הר גבוהה ותלול ויושביה ישמעאלים תוגרים מחמעדים כמה אלפי בעלי בתים... ויהודים אין איש. רק הבאים לסחור שמה... אין שמה שוטר ומושל רק שייח' הוא זקן העיר ובכל רחוב... ויש בה מעט חנויות סוחרים, כי אך לפלאחים, הם עובדי אדמה יחשבו רובם ככולם. ובתיהם מלאים מכל טוב, גם כסף וזהב ואוכלים למעדנים כי יש להם צאן ובקר לרוב, עדרים עדרים וסוסים מזוינים מובחרי המין במו ימצאו. וגמלים וחמורים אין מספר. סביבות העיר עמקים גדולים, מעינותיהם, שדותיהם גנותיהם, פרדסיהם ומרעיהם הרחק מהעיר... ומשלושת עבריה... יסובבו יערים גדולים שבארץ ישראל ... ויש מקומות ביער שהולכים בתוכם כמה שעות תחת מכסה האילנות באופל יהלוך ושודדי יום תחת צילם יחבאו. 

ומוסיף יואל משה סלומון בשנת 1878:

ולא לחינם בחרו אבותינו רבנינו וגאונינו מדור לדור לברך אך על אתרוגי אום אלפחם, כי הגנים האלה נשארו לנו במסורה קדומה מדור לדור כי המה פרי הארץ לגאון ולתפארת... המראה הנעימה הלזה הייתה לנו לפתח תקווה ולעד נאמן, כי הארץ הנשמה הלזו תחכה בכיליון עיניים אל בניה מארץ מרחקים ואך בנטותם ידיים אליה תרום קרנה ותלבש הוד והדר. 

בשנות החמישים של המאה התשע עשרה החלו לגדל ביפו אתרוגים מהודרים בצורתם, בעלי פיטם, מגרעיני אתרוגי האי קורפו ועיירת החוף פארגה שביוון. בעקבות זאת נתגלעה מחלוקת על כשרותם של האתרוגים החדשים. היו רבנים שאסרו אתרוגים אלו מחשש להרכבה וביכרו את האתרוגים המקומיים. בסופו של דבר מחלוקת זו דעכה בעקבות חזרתם של מרבית הרבנים מאיסורם, ובראשם הרב מאיר אוירבך - מגדולי הרבנים האשכנזיים בירושלים.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובמהלך המאה העשרים חלו תמורות רבות בגידול האתרוגים בארץ ישראל. האתרוגים נעלמו כמעט מהבוסתן הערבי. פרדסי אתרוגים רבים ניטעו במושבות הראשונות בשרון ובשפלה, שאף הם נעקרו ובמקומם נטעו פרדסים חדשים.

אזורי גידול האתרוג העיקריים של האתרוג בעולם היום הם סיציליה, מרוקו, כרתים, קורסיקה ופוארטו ריקו.

ישראל היא מרכז עולמי לגידול אתרוגים, ויש בה פרדסים רבים לגידול אתרוגים, שמיוצאים לכל רחבי העולם.

בין הזנים המפורסמים: האתרוג הארץ-ישראלי, האתרוג מזן קלבריה (החביב על החסידים), אתרוג 'חזון איש' (האהוב על ידי הליטאים), האתרוג התימני (המגיע לגודל גדול במיוחד).

מחוז קלבריה שבאיטליה נחשב בעבר מקור מועדף לאתרוגים לארבעת המינים. רבים העדיפו את אתרוגי קלבריה על אתרוגים הגדלים במקומות אחרים. יש שמצאו אסמכתא לכך בברכת יצחק לעשיו (בראשית כז, לט): "משמני הארץ יהיה מושבך", שעל זה פירש רש"י: "זו איטליה". לכן האתרוגים הגדלים בקלבריה שבאיטליה נחשבו מובחרים במיוחד.

בדורות האחרונים התעוררו שאלות על כשרותם של אתרוגי קלבריה, בגלל שהמגדלים החלו להרכיב את עצי האתרוג על גזעים חזקים יותר, ואתרוג מורכב פסול לברכה. חסידי חב"ד שומרים על המסורת המעדיפה אתרוגים מקלבריה, והם מפקחים על גידול האתרוגים ומשתמשים בהם לברכה בחג-הסוכות‏.

בשל ההקפדה על כשרות ובשל ההידור הכרוך באתרוג, גידולו אינו פשוט ומצריך ידע בוטני רב. בעלי פרדסים לומדים את המלאכה במשך עשרות שנים עד שהם מגיעים לתוצאה משביעת רצון, המכונה: "גידול נאה ונקי".

השקעה בגידול תניב אתרוגים מהודרים יותר. ריסוסים שונים מחרקים, סיכוך של העץ, הגנה על הפרי מציפורים וקוצים (בעץ האתרוג גדלים קוצים בצד האתרוגים) מסייעת להפיק כמות גדולה יותר של אתרוגים מהודרים. ישנו גם ריסוס מיוחד למניעת נשירת הפיטם.

ישראל היא מעצמת ייצוא של אתרוגים לכל העולם. יהודים רבים בעולם יראו באתרוג מארץ הקודש ערך מוסף בהידור שלו. יתר על כן, בארץ האתרוגים גדלים בפרדסים עם כשרות קפדנית, בעיקר בכל האמור להרכבה (ראו להלן).

ייבוא האתרוגים מעט יותר בעייתי, כיוון שדרושים אישורים שונים, וקיים חשש שידקרו את הפרי לדגימה שלו, דבר שיפסול אותו. קיים ייבוא של זני אתרוגים (בגרעינים) לצורך שתילה בישראל.

הידור

איכותו של האתרוג נקבעת על פי הפרמטרים הבאים:

אתרוג מבורך

עצים שעליהם על פי המסורת ברך דמות תורנית חשובה, נחשבים מהודרים. הדוגמא המוכרת ביותר היא האתרוג שעליו ברך החזון איש ומגרעיניו נטע עץ בחצרו של רבי מכל יהודה לפקוביץ ז"ל. האתרוגים הללו מכונים "זן חזון איש". מוכר גם הזן
'מהרי"ל דיסקין', אלא שכיוון שהלא נפטר בסוף המאה השמונה עשרה, נאמנותו של הזן למקור הרבני נחשבת בציבור כפחות אמינה.

אתרוג טהור מהרכבות

עץ האתרוג הוא עדין ורגיש, ולכן המגדלים נוטים להרכיבו על עצי הדר חזקים יותר, כדוגמת עץ הלימון, כדי לחסנו ולהשביחו. דא עקה, אתרוג מורכב לא יחשב אתרוג מהודר ועל פי רוב השיטות בהלכה אף ייחשב פסול.

רבים אינם מודעים לנושא ההרכבה. הפיתוי של המגדל גדול, שכן ניתן לגדל אתרוגים מורכבים מרהיבים ביופיים.

מדוע אפוא בכל זאת מרכיבים את האתרוג? משום שזיהויו של אתרוג מורכב היא מלאכה לגמרי לא פשוטה. הפיתוי לגדל אתרוג ימורכבים גדול שכן הם יוצאים מרהיבים ביופים. לכן יש מגדלים שרחמנא ליצלן משווקים אתרוגים מורכבים מבלי ליידע את ציבור הקונים על מקורם. למעשה לא רק מגדלים "מזייפים" אתרוגים, אלא גם סוחרי אתרוגים שמשיגים אותם מעצים מורכבים שניטעו לצרכים אחרים, ולפעמים מחוסר ידע.

אגב, יש אנשים שמגדלים עצי אתרוגים בגינה לנוי וכדומה, או בגנים ציבוריים וכד'.

צורתו החיצונית של הפרי

מאחר והתורה הגדירה את האתרוג "פרי עץ הדר", הרי שהדרו נחשב לחלק מהמצווה. לכן אתרוג הדור נחשב למהודר. מה אפוא נחשב ליפה? קודם כל ולפני הכל, אתרוג נקי מנקודות שחורות (בלעטלאך). ככל שיהיה נקי יותר כך יעלה שווי השוק שלו.

בחצרות החסידים מעדיפים אתרוג מכווץ בבטנו, כאילו קשרו אותו בחגורה (גארטעל) כמנהג החסידים בתפילה בימי שבת וחג (החגורה חוצצת בין הלב לשאר אברי הגוף הפחות חשובים.

כאשר אדם חרדי מצליח למצוא אתרוג נקי לגמרי, וגם בעל 'גידול נאה' (שם קוד לצורה יפה) הרי שאין מאושר ממנו. וכך סופר לנו מפי חבר: " פעם הייתי בחנותו של אחד מגדולי המגדלים שאחד מלקוחותיו מצא כזה אתרוג. המגדל התרגש כילד. הוא צילם את האתרוג ושלח אותו לכל חבריו ומתחריו. כאשר שאל הלקוח למחירו של האתרוג ענה בעל הפרדס כי 'לכזה אתרוג אין מחיר. אתה תחליט לשלם כמה שתרצה. אני לא מסוגל לנקוב במחיר לכזו יצירת פאר'. מכאן שרק טבעי שבענף הזה יש לא מעט השמצות הדדיות.

כיוון שהאתרוג נחשב לסמל סטטוס בבית הכנסת, מי שנפל בחלקו אתרוג יפה, יראה אותו בגאווה לחברים ולבני המשפחה. האתרוג הוא גם נושא לשיחה בין חברים. כאשר מגיעים לבקר אחד מברר אצל השני, "איך יצא לך", "כיצד השגת וממי" וכיוצא באלה. רבים מספרים סיפורי "אלף לילה ולילה" בסגנון "הייתי בעשרות דוכנים, ופתאום הגיע משלוח טרי"... "יש מישהו שתמיד שומר לי"... "הלכתי בדקה התשעים ופתאום..."
ידועה האמרה המיוחסת לרב מבריסק ש"טוב שאת האתרוג מביאים לבית הכנסת ואת המרור אוכלים בבית..."

מה קורה שרחמנא ליצלן האתרוג נפגם במהלך החג? בדרך כלל קונים אתרוג חלופי.
יש גופים עסקיים, כמו רשת 'אנוהו', שמעניקים אחריות על האתרוגים שלהם, כלומר אפשרות לקבל אתרוג חילופי בחינם במהלך החג.

אתרוג עם פיטם

יש שרואים בכך הידור, ויש שמוצאים בפיטם דווקא חיסרון.

לסיכום: קשה למצוא אתרוג "מושלם", ששוויו יהיה עצום. לכן, הידורו של האתרוג הוא יחסי ונתון למשא ומתן, וכמובן לטעם אישי ומסורת קבוצתית.

כשרות

אין ספק שמבין ארבעת המינים האתרוג הוא המין עם "ההילה". בשאר המינים ההלכות ופרטי הדינים פשוטים יותר ומכאן שגם מערכת ההידורים פשוטה וברורה יותר.

הכשרות על האתרוגים נחלקת לשניים:
א. כשרות על הפרדס, שהינו ללא חשש הרכבה. (זה ההכשר החשוב והמרכזי).
ב. כשרות על האתרוג עצמו, דהיינו: הפרישו מעשרות, וכן פרטים שיובהרו להלן.
הרבה מאד פעמים בעל פרדס אחד משווק אתרוגים לסוגים שונים של כשרויות. כך למשל אתרוגי "דאובה" המפורסמים נמכרים הן תחת ההכשר של הרב קרליץ (אתרוגי חזון איש), הן תחת ההכשר של הרב רובין (אתרוגי מהרי"ל דיסקין) והן תחת ההכשר של הרב דוד יוסף בנו של הרב עובדיה יוסף (אתרוג תימני).

ההלכה מגדירה גודל מינימאלי של אתרוג, וכן טקסטורות מסוימות הפוסלות את האתרוג.
מבחינת צבע, אם האתרוג אינו ירוק "ככרתי" (קישוא) הוא כשר.

ישנו "טריק" המאיץ את הבשלתו של האתרוג והצהבתו בהתאם: מניחים אותו בקופסא יחד עם תפוחים למשך יום או יומיים וכך הוא הופך צהוב יותר באופן משמעותי.

למעשה, רוב האתרוגים שגדלים היום הם כשרים. ידועה אמרתו של "הרב מבריסק" שקשה יותר למצוא אתרוג פסול מאשר כשר. עם זאת, הרבה אתרוגים "כשרים" אינם מגיעים לשוק כי יש יפים מהם...

האתרוג התימני בולט בגודלו. לרוב, כלל ככל שהאתרוג גדול יותר כך גדלים סיכוייו שיפגם בכתם כלשהו ולכן יפסל.

כמו בכל מאכל אחר, גם בתחום האתרוגים הרמה וסוג הכשרות מותנים בגוף וברב המכשיר. לכן אתרוגים שקיבלו הכשר של בד"צ העדה החרדית, שארית ישראל, הרב קרליץ, הרב גרוס, הרב שטרן והרב וייס נחשבים לאתרוגים עם רמת כשרות גבוהה. לאתרוגים התימניים הרב מחפוד הוא סימן לכשרות גבוהה.

עם זאת, ישנם רבנים שנרתמים במיוחד למתן כשרות על ארבעת המינים. כך למשל, הרב קרליץ שלא נותן בדרך כלל כשרויות ישירות למפעלי מזון, מעניק בתקופת סוכות כשרויות לאתרוגים ולשאר ארבעת המינים.

כאמור לעיל הכשרות של האתרוג נחלקת לכשרות של העץ שאינו מורכב, וכן אחריות על המיון, כאשר האתרוג נמכר סגור בקופסא. הרב קרליץ בדרך כלל נותן את הכשרות הראשונה, כלומר הוא כותב מכתב שהפרדס של רב פלוני כשר למהדרין ואינו מורכב. מעתה הכשרות וההידור של הפרי הספציפי נתונה לשיקול דעתו של הקונה. לעומת זאת הכשרות של הרב שטרן והרב וייס ניתנות על אתרוגים בקופסא עם דרגת הידור, שניתנה על ידי משגיח מטעמם.

האתרוגים נמכרים בשתי צורות: סגורים בקופסה וגלויים לעין. הקופסא היא בדרך כלל קופסת קרטון אטומה בצבע לבן, עם הדפס כזה או אחר. האתרוגים הפתוחים מוצגים במגשי קרטון מרופדים בספוג.

האתרוגים בקופסה עוברים מיון קפדני ומחולקים לארבעה סוגי כשרות: כשר לברכה, מהודר, מהודר א ומהודר אא. המיון נערך ע"י משגיחי כשרות מטעמו של הרב נותן הכשרות שחתום על הקופסא: הרב קרליץ, הרב שטרן מבני ברק, הרב וייס מכפר הרא"ה ועוד.

חשוב לציין כי למרות המיון הקפדני, נופלות טעויות, ובמקרה כזה ניתן לקבל אישור מרב מקומי (מו"צ), המאשר כי האתרוג אינו מתאים לדרגה המצוינת על הקופסא, ואז יוחלף האתרוג.

מקובל לקחת אתרוג או שניים מהמוכר כדי להתייעץ עם רב קרוב. בשווקי ארבעת המינים ישנו "בית הוראה" בו יושבים רבנים סביב השעון בכדי לייעץ לקונים.
בכל עיר בינונית ומעלה בישראל ישנו לפחות שוק אחד מקומי של ארבעת המינים. בירושלים מופיעים לקראת החג מספר שווקים – בעיקר בשכונות הגדולות. השווקים החשובים ביותר הם כמובן בבני ברק (ברחוב הרב לנדא פינת חזון איש) ובירושלים (בכיכר זופניק בכניסה למאה שערים). עם זאת, לא נדיר למצוא חנות גדולה שקוראת לעצמה "שוק ארבעת המינים"... בשנים האחרונות ניתן גם לרכוש ארבעת המינים באינטרנט...

במשפחות רבות נפוצה תופעה שאחד מבני המשפחה, שנחשב למתמצא יותר בתחום, רוכש אתרוגים עבור שאר בני המשפחה.

רבנים וראשי ישבות מקבלים במתנה מבעל הפרדס אתרוג מהודר. כמו כן הם נוהגים לשלוח לתורמים ולנדיבים של הישיבה, שי – אתרוג מהודר שהם בררו ובחרו עבורם.

שליחת אתרוגים במתנה לרבנים גדולים (הרב אלישיב, הרב קנייבסקי, הרב עובדיה יוסף וכדומה) נועדה גם למתג את בעל הפרדס. אחד ממגדלי האתרוגים מציין על כל קופסא "האתרוג שגדולי הדור מברכים עליו". יש ראשי ישיבות שמקבלים אתרוג מבוגרי הישיבה שלמשפחתם פרדס, שם מדובר במחווה מרגשת. לאחר כניסתו של הרב בניזרי לכלא, שלח לו הרב עובדיה יוסף אתרוג לחג כדי לבטא את תמיכתו.

העטיפה והקופסה

האתרוג עדין, ואם הוא עבר בשוק כמה עשרות ידיים הוא עלול להיפגם. לכן שומרים אותו בשרוול ספוגי (השרוולים הוורודים הם הנפוצים). יש לדעת באיזה כיוון לשים את הספוג. מי שלא מבין שם אותו הפוך ועלול לפגום בו. בעבר היה מקובל לעטוף את האתרוג בפשתן או בצמר גפן, אבל מוסכמה זו כמעט עברה מהעולם.

בשוק ישנם קופסאות מגוונות של אתרוג, החל מתיקי כסף מהודרים (אלה מהווים סמל סטטוס בבית הכנסת), דרך בקופסאות אתרוג קשיחות מעוטרות, ועד קופסת קרטון פשוטה שמקבלים עם האתרוג בשוק. כשבאים לתפילת שחרית בחג, נוטלים את המינים רק כעבור כשעה מתחילת התפילה, לכן יש צורך באחזקה של האתרוג בבית הכנסת בתנאים מתאימם. נדיר למצוא מישהו שמביא את האתרוג ללא קופסא מתאימה להגנה. בכל שולחן ניתן לראות שלל קופסאות בעיטורים שונים ומותגים שונים.

נהוג שאם זוג מאורס בתקופת תשרי, החתן מקבל כמתנה קופסת אתרוג מכסף. הערה: בקרב משפחות חסידיות נהוג שמתחתנים רק כעבור כשנה מהאירוסין – פרק זמן המאפשר לחתן לצבור את כל תשמישי הקדושה למעגל השנה ובכלל זה קופסת אתרוג.

נהוג גם שאדם משתמש בקופסת האתרוג שאביו זכרונו לברכה השתמש בה. יש כאן אלמנט רגשי, וסימלי שמסמל את כבוד האב, מורשתו והמשכיות השושלת המשפחתית.

מכירה ומחירים

נכון ל-2011 מחיר של אתרוג כשר הוא בין בסביבות 25 ₪. אתרוג 'מהודר' כ50 ₪, מהודר א החל מ100 ₪. אתרוגי אא נמכרים החל מ 150 ₪ ועד מאות דולרים.

במהלך החג ניתן לרכוש אתרוג במחיר מופחת. באופן כללי, ביממה האחרונה לפני החג מתחילים למכור את המינים במחירי סוף עונה. לשם המחשה, בשעות האחרונות לפני החג ניתן למצוא ב-50 ש"ח אתרוג שנמכר יומיים קודם ב 100$ ויותר. מצד שני, מי שמחכה לדקה התשעים עלול למצוא שהמבחר הצטמצם...

יש כאלה שידם אינם משגת לקנות אתרוג (כמו בסרט אושפיזין...). מבחינה הלכתית מותר לשאול אתרוג לצורך הברכה. בהיסטוריה היהודית היו שנים ומקומות שבקושי השיגו אתרוג אחד לקהילה שלמה. יש משפחות שלא מרשות לעצמן לרכוש סטים מהודרים לכל הילדים. במקרה כזה מתכננים את שעות התפילה באופן כזה שמספר בנים יוכלו להשתמש באותו סט.

דרך נוספת לחסוך בעלויות היא לקנות את האתרוג ב"סוף העונה". ניתן לקנות בערב החג אתרוגים מהודרים במחירים זולים.
ישנם כוללים שמחלקים לאברכים מתנות לחג, ולפעמים מחלקים גם אתרוגים.

בדרך כלל כמעט ואין משמעות לזהותו של מוכר האתרוג. יותר חשוב מי המגדל שלו (המהימנות המיוחסת לו), מאחר ובמראה החיצוני לא ניתן להבחין באתרוג מורכב. הערה: האתרוג המורכב ניכר במבנה הפנימי שלו – בעיקר בצורת הגרעינים.

לקראת החג נפתחות חנויות מיוחדות למכירת ארבעת המינים וכן שווקים מאולתרים.
עם זאת, מקובלת מכירה מיוחדות של אתרוגים מהודרים בדרך כלל בבתים פרטיים, שם מדובר במוצרי בוטיק לכל דבר.

בנוסף, ישנם "מותגי" אתרוגים, כלומר פרדסנים שידועים באיכות האתרוגים שלהם. למשל: אתרוגי גרוס, שפירא, קירשנבאום, דאובה, לודמיר.

איכותם המיוחדת של פרדסים אלו היא כנראה נגזרת של הטיפול בעץ במהלך השנה (ריסוסים שונים, הפרדה קפדנית של הפרי מהקוצים הגדלים על העץ ועלולים לדוקרו, סיכוך של העץ מפגיעת השמש והציפורים ועוד).
מגדלי אתרוגים אלו פותחים חנויות ונקודות מכירה ייחודיות.

"ליגת העל" של המכירות, מתרחשת בביתם של גדולי ישראל: הרב אלישיב, הרב קנייבסקי, הרב עובדיה יוסף ועוד.

המיטב של האתרוגים מובא לבתיהם על ידי הפרדסנים, והם משקיעים זמן לבחור אתרוג מבין האתרוגים המעולים והמשובחים ביותר.

אל הרב עובדיה יוסף למשל, מובאים עשרות ואולי מאות אתרוגים, לפני החג, על מנת שיוכל לבחור לעצמו אתרוג משובח ביותר על פי טעמו והעדפותיו. הרבנים גם מתעקשים לשלם על האתרוג מחיר מלא, תוך שהמוכרים אומרים "אין צורך, אין צורך".

סביב אקט המכירה התפתח במגזר החרדי מעין פולקלור של משחק תפקידים. היהודי נכנס, מבקש אתרוג מיוחד, בעל החנות מציע לו מבחר אתרוגים והוא אמור לסרב. אז מבקש הקונה בשקט את האתרוג מתחת השולחן. בעל החנות מתבונן בו ארוכות כחוכך בדעתו, ואז נבלע בחדר צדדי שממנו הוא יוצא עם קופסה שאותה יגיש בדחילו ורחימו ללקוח כשהוא מפטיר: "התבונן בזהירות". הלקוח מוציא זכוכית מגדלת ואז המכירה בעצם מתחילה.

קונים מסורתיים או דתיים מתונים לא מקפידים במיוחד על הידור וסומכים על בעל הדוכן שהאתרוג מהודר מבלי לוודא זאת אצל מומחה.

שימושים פרקטיים לא הלכתיים באתרוג

על טעמו של האתרוג כותב הרב יואל פרידמן:

נאמר בפסוק (ויקרא כג מ): ולקחתם לכם ביום הראשון: פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים.

קבלה היא בידנו שאותו "פרי עץ הדר" שהתורה מתכוונת אליו, זהו האתרוג (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה). אעפ"כ הגמ' מציינת אותו בכמה וכמה תכונות ומחפשת להן אסמכתא בפסוק. אחת המרכזיות שבהן: "פרי עץ - שטעם עצו ופריו שוה" (סוכה לה ע"א, ויקרא רבה פ"ל פי' ח). ואמנם כיום אנחנו תמהים ושואלים איך מצאו הקדמונים טעם בעץ? והרי אין אנו מוצאים טעם אפילו בפרי! ואולי אין זה אלא מחמת ירידת הדורות! אך "בזמן המשנה והתלמוד אכלו - לאחר המתקה במלח או בחומץ - לא רק את הפרי, גם את התמרות או הלולבים - הנצרים הרכים קודם שהתפתחו לעלים. אלא טעמם אינו שונה בהרבה מטעם הפרי" (פרופ' פליקס, "עצי פרי למיניהם" עמ' 152).

בתחילת הבריאה חטאה הארץ. הקב"ה צוה עליה שתוציא "עץ פרי עושה פרי למינו". עץ פרי". וכתב רש"י (בראשית א יא עפ"י ב"ר ה, ט): "שיהא טעם העץ כטעם הפרי, "והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי - ולא עץ פרי".
תכונה זו - "טעם העץ כטעם הפרי" היא ביטוי של יצירה אידיאלית שלמה, וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה פרק ו סעי' ז):

מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו, כל האמצעים (העץ) המחזיקים איזו מגמה רוחנית (הפרי) גבוהה כללית - ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מרגשת בו כשאנו מציירים אותה...

אף שהארץ חטאה והוציאה רק עצים עושי פרי - יצאו מכלל זה האתרוג שטעם עצו ופריו שווה. אך השלמות הזו שטעם העץ הוא כטעם הפרי או שהאמצעים הם ברמה הרוחנית של המגמות - היא גם הגורם לנפילה הגדולה, לחטאו של אדם הראשון. ר' אבא דעכו אמר שהאילן שממנו אכל אדם וחוה הוא האתרוג: הה"ד: "ותרא האשה כי טוב העץ" - אמרת צא וראה, איזהו אילן שעצו נאכל כפריו. ואין אתה מוצא אלא אתרוג (ב"ר ל פ' טו).

חטאו של אדם הראשון, כחטאה של הארץ - הם כמעט הכרח המציאות. במתכונת הנוכחית של העולם, אין הארץ ואין האדם מסוגלים לראות את האידיאל הרוחני באמצעים כמו במגמה.

בכל שנה, כאשר אנו נוטלים את ארבעת המינים - אנו מתקנים את חטאו של אדם הראשון, כפי שמבאר הרמב"ן (ויקרא שם) שמילת התואר "הדר" שוה למילה אתרוג בלשון ארמית, כמו שמצינו בתרגום אונקלוס על הפסוק "נחמד למראה" - "ד מ ר ג ג למיחזי". וכותב הרמב"ן (ויקרא שם):

ועל דרך האמת - הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון, שנא': "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים..." והנה החטא - בו לבדו, ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינין...

אך מדוע דווקא בסוכות נוטלים את ארבעת המינים?

נאמר בתורה: "בסוכות תשבו שבעת ימים... כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מב-מג). נחלקו ר"ע ור"א (סוכה יא ע"ב) מהי אותה סוכה בה ישבו ישראל בצאתם מארץ מצרים: ר"א אומר שישבו תחת ענני הכבוד ור"ע אומר שהם ישבו בסוכה ממש. במשך שבעה ימים מצווה האדם לשבת בסוכה, הוא יוצא מביתו הקבוע ודר בדירת ארעי, מתחת לסכך. שבעה ימים הוא יושב ב"צילא דמיהמנותא", ללא קירות חוצצים בינו לבין השמים. במשך שבעה ימים אלו, האדם יושב תחת סכך ממש, ומסגל לעצמו את ההשגה שהוא יושב תחת ענני הכבוד.

בתקופה זו של התחדשות ושל התרוממות, כאשר אנו יושבים בצילא דמהמנותא, אנו גם נוטלים את ארבעת המינים, כי אז אנו יכולים להשיג, לחדור ולראות לתוככי האתרוג, לראות שטעם עצו שוה לטעם פריו, ולהרגיש את אותה התרוממות באמצעים כמו במגמות. 

האתרוג איננו פרי ערב לחיך וטעמו תפל למדי. פרט לשימוש בו כחלק מארבעת המינים וכקישוט לסוכה עושים ממנו גם ריבה לט"ו בשבט, וכן ליקר.

האתרוג כמעט שאינו נאכל טרי אלא בצורה משומרת, בעיקר בריבות או במאפים, דוגמת עוגת פירות. קליפתו וציפתו של האתרוג משמשות להכנת תבלין, שנקרא "ציטרונאט" (בגרמנית ( "zitronat" לתיבול עוגות ועוגיות של המטבח הגרמני וכן להכנת ליקר. בשמן האתרי המופק מקליפת האתרוג משתמשים בתעשיית הבשמים.

ידוע הביטוי "אתרוגים אחרי סוכות" כסמל לדבר שעבר זמנו ובטל קורבנו. כלומר תקופת זוהרו של האתרוג קצרה.

כיצד עושים ריבת אתרוגים, שהיום רק נשים מעטות נוהגות להכינה? אלי נדאו חושף את הסוד:
"מקלפים בעדינות את הקליפה הירוקה של קילו אתרוגים. חותכים את הקליפה לרצועות, שמים אותה בסיר ומוסיפים מים עד לכיסוי. מביאים את הסיר לרתיחה, מבשלים חמש דקות ומסננים.

מעבירים את הקליפות המבושלות לסיר בינוני וכבד. קולפים את הקליפה הלבנה של האתרוג. קוצצים גס את בשרו בלבד ומוסיפים לסיר. מוסיפים סוכר (שלושת רבעי הקילו לערך), מניחים את הסיר על להבה בינונית ומביאים לרתיחה. אין צורך בתוספת מים כי בשר האתרוג מכיל די נוזלים. כעת, מנמיכים את הלהבה למינימום האפשרי ומבשלים כשעתיים עד שהריבה מסמיכה. איך יודעים אם הריבה מוכנה? שמים טיפת ריבה על צלחת קרה. מטים את הצלחת. אם הריבה נוזלית, ממשיכים בבישול. אם הריבה סמיכה ונקרשת, מסירים מהאש (אלי לנדאו, אתר מבשלים)

לאחר החג, מקובל בבתים רבים לחנוט את האתרוג, ולהריח בו במוצאי שבת, כבשמים להבדלה.

בהודו נחשב האתרוג כפרי קדוש. תיאופרסטוס (370-285 לפנה"ס) מציין שכשמניחים את האתרוג בין הבגדים הוא מרחיק עש ופליניוס (79-23 לספירה) כותב שיין שהשרו בו פירות וזרעים של אתרוג מטהר את הפה ופועל נגד רעל.

אבותינו האמינו כי האתרוג מרבה את הזרע ויפה לנשים מעוברות וכן סברו כי אשה הרה האוכלת את פיטם האתרוג יולדת בן זכר.

אסף הרופא מציין שגרעיני האתרוג מועילים לכאבי כליות ושמן שהופק מהקליפה יפה לכאבי אוזניים. הרופא היהודי ממצרים יצחק בן שלמה (מת בשנת 932) כותב שמיץ אתרוגים משקיט את דלקת המרה, מחזק את הבטן ומעורר תיאבון.

הרב צהלון (1693-1630) משבח קליפות אתרוג מסוכרות כמאכל המוסיף תיאבון, עוזר לעיכול ומוסיף כוח לבטן ולכבד.

טוביה הרופא מציין שפריו יפה לכל חולי, משמח את הלב, מזין את הגוף ומרווה את הצמא למים.

הרמב"ם ממליץ על האתרוג כתרופה לעקיצות ונשיכות של בעלי חיים ומוסיף שמשקה מעליו יועיל ויבריא החולה החלוש.

על פי ד''ר גבעון::

ממחקר שנערך בשנים האחרונות מתברר כי יהודי אתיופיה נהגו לצחצח את שיניהם בענפים של עצי אתרוג, לאחר שחשפו את סיביהם הפנימיים. עצי האתרוג באתיופיה מכילים חומרים שונים, ביניהם פחמימן בשם Terpene, אשר יחד עם מגנזיום יוצר חומר משולב רב השפעה בשם MTC. הוכח כי לחלק מחומרים אלה פוטנציאל לעיכוב התרבות תאי סרטן, חיידקים ופטריות, שהשילוב ביניהם יוצר ככל הנראה אפקט משולב לפעילות אנטי דלקתית, ואפקט חיטוי יעיל ביותר, גם במינונים נמוכים.

מחלות החניכיים השונות, בשלביהן המתקדמים, גורמות לדימומים, כיבים, כאבים וזיהומים קשים, ובשלב מסוים אף נדרש ניתוח בו חושפים את החניכיים ומקציעים את השורשים ליצירת שטח מגע יעיל יותר בין רקמת החניכיים והשן.
הדלקת החריפה לא נגרמת בגין פעילות החיידקים באופן ישיר, אלא בעיקר בהשפעת פעילותו של אנזים מסוים המופרש על ידי הגוף, שמטרתו מלחמה בחיידקים.
ה MTC הנמצא בפרי האתרוג, בענפיו ובעליו, פועל ככל הנראה כחומר מחטא המעודד את יצירת נימיות הדם במקומות שנפגעו, ואף בונה מחדש את חומר השן שנהרס

למעשה האתרוג קשור יותר לסגולות מאשר רפואות, בעיקר במסורת התימנית.

בספר "נפלאים מעשיך" נכתב:
האתרוג נחמד למראה וטוב למאכל, ובו סגולות רבות ונפלאות. קליפתו מסירה כל כאב פנימי ומחזקת את הגידים, כשעושים מזה מירתח כמו תה ושותים את זה, וממתיקים בסוכר או דבש, ויש בו מרירות, אך זה בריא לגוף. אכילת אתרוג טוב לכבד, ומרווה את הצמא, וגרעיני האתרוג, טובים לכל, והפרי כולו משמח הלב ומחזק את הגוף, והוא רפואה לכל מחלה". וכתב בספר "טעמי המנהגים" בשם ילקוט משה ת"ל "סגולת האתרוג מי שנתאלם וניטל ממנו הדיבור רח"ל יקחו קליפת אתרוג ושימו בפיו של החולה, ותראו פלאות, וקליפת האתרוג, מחזקת את הלב, יעשו מזה תה, וישתה מזה הסובל כמה ימים עד שייטב לו, או יאכל הקליפות, ובגלל מרירותן ישים קצת סוכר וימצוץ אותן ויתרפא". ועל חשיבות האתרוג, כתב רבינו הרמב"ם בפרקי משה ברפואה, "האתרוג הוא התפוח הרפואי החשוב ביותר, ויש בו הרבה רפואות לגוף, גם אם לא ימצא הפרי, לוקחים מהעץ או מהעלים, ומבשלים כמו תה, ושותים מזה כפי הצורך, והוא טוב לכל חולי ולכל מחלה, וירפא אותם בסגולתו". פרי האתרוג, טוב לאכילה לנשים שנמצאות בהריונן, וטעמו וריחו העדין של האתרוג מעדן הגוף של האם והתינוק. ופרי הדר זה נמצא בכל ימות השנה בעץ וקל להשיגו לאכילה, לבריאות ולרפואה. האתרוג, פריו ועצו ועליו כולם רפואיים, וטובים לרפא כל מחלה. ריחו מעדן הנשמה, וטעמו מבריא את הגוף ומחזקו. האתרוג נרמז לצדיק יסוד עולם, וטוב הוא לגדולים ולקטנים, ופרי זה גדל בארצנו בשפע טוב. (מתוך ספר רפואות תימן).

בשוק מחנה יהודה מוכר יהודי ממוצא תימני בשם עוזי אלי שרוקח תרופות טבעיות מאתרוג כמעט לכל מיחוש אפשרי ומרעין בישין. אפשר לשער שמדובר בעיקר באמונה תפלה המנוצלת לעשיית רווחים.

הרבנית קנייבסקי (אשתו של הרב חיים קנייבסקי) אוספת אתרוגים שבירכו עליהם רבנים חשובים, ומכינה ריבה מיוחדת, אותה היא מחלקת ליולדות כסגולה ללידה קלה. השמועה מספרת שבמקררי חדרי הלידה בבית היולדות של בני ברק, "מעייני הישועה", מחזיקים מהריבה באופן קבוע.

כמו כן יש סגולה לאישה הרה לנשוך אתרוג שבירכו עליו כסגולה ללידה קלה, וישנה תפילה מיוחדת בעת נשיכת הפיטם.

ב"מועד לכל חי" מסופר שנשים מעוברות לוקחות האתרוג ביום הושענא־רבה, ומוציאות הפטמת. ואחר שמסירות הפטמת מחלקות צדקה לעניים כל אחת לפי יכולתה ומכוונות שיצילה הקב״ה בשעת לידה ויצא הולד בר־קיימא ומתפללות אחרי זה נוסח תפילה
מיוחדה״ (מועד לכל חי, לר׳ חיים פאלאג׳י, על פי כתב היד של הספר ״נזיר שמשון״). תפילה זו היתה שגורה בפי הנשים בעברית ובלע״ז (ספר ״הוכיח אברהם״ פרק כ״ד). גם בעדות אשכנז קבעו תחינה מיוחדת (בלשון עברי־טייטש) לאשה הנוגסת את פיטמת האתרוג, וזו לשונה:
רבש״ע, אם חוה האשה האחת טעמה טעם התפוח ועלינו על כל הנשים יצא הקצף ואילו הייתי אני בשעה זו בגן־עדן לא הייתי נשמעת לנחש ולא טועמת מהתפוח. כשם שעכשיו לא אכלתי ולא נהניתי מן האתרוג במשך שבוע הימים, מפני שניתן הוא למצוה, ואפילו היום ביום הושענא־רבה, כשעבר הזמן ובטלה המצוה אין גם ברצוני ליהנות ממנו, וכשם שהבאתי מהפיטמה הזאת זעירה, כך גם היתה הנאתי בגן העדן מעץ הדעת שאסרת באכילה״ וכו׳.
ומסורת־עם מספרת בגרמניה, כי גם הנסיכה לואיזה בת הדוכס קארל ממקלנבורג־שטראליץ נגסה פטמה של אתרוג יהודי ביום הושענא־רבה וקראה את התחינה הנ״ל ובזכות זו נולד לה בן־זכר, הוא פרידריך ווילהלם ה־4, מלך פרוסיה. (ספר המועדים, לוינסקי)
.

מקובל שמשקה אתרוגים מונע בחילות הריון (כנראה בשל ה-PH הגבוה), מחזק רחם ולב, מסייע ליולדת, מרבה זרע אצל גברים, משכך כאבים,ונחשב כבעל סגולות להולדת ילדים בריאים וריחניים.

אתרוג וחילבה מקובלים לחיזוק הלב וניקוי הדם.

תרסיס של מיץ אתרוגים בדומה כנראה לאפקט של לימון כמלבין, מסייע להבהרת העור מכתמי פיגמנטציה. יש הטוענים שיש לו גם אפקט מעורר ומחדד את חוש הראיה.

מיתוס הפיטם

כל אתרוג גדל עם פיטם (הצ'ופצ'יק של הפרי). רוב האתרוגים משירים את הפיטם בעודם על העץ. במצב כזה האתרוג נשאר מהודר. לעומת זאת אם האתרוג נקטף ואז נשר הפיטם, הוא פסול. מאחר והפיטם עדין מאוד, הרי שאתרוג עם פיטם הוא בסיכון גבוה להיפסל לאחר הקנייה או במהלך החג. יהיו שיעדיפו אתרוג בלי פיטם כדי שלא להסתכן, ויש כאלו שיעדיפו עם פיטם כי זו צורתו המקורית של האתרוג.

סביב הפיטם התפתחו סיפורי פולקלור יהודי. כך למשל מסופר על היהודי שאשתו נגסה בפיטם בניסיון להביע מחאה על מצבם הכלכלי, והוא במקום לכעוס קיבל את ה'גזירה' באהבה, וזכה בגין כך לשכר רוחני רב.

מסופר על רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב שהיה מקפיד מאד על אתרוג מהודר. שנה אחת לא הזדמן לו אתרוג מהודר והוא היה מוכן לשלם כל מחיר על אתרוג למרות שהיה עני מרוד. בסופו של דבר נזדמן לו אתרוג אך בקשו עליו מחיר אסטרונומי. בלית ברירה, כדי שלא ישאר ללא אתרוג מהודר, מכר את התפילין שהוריש לו אביו המגיד מדרוהוביץ שהיו חשובות בעיניו מאד מאד. כמובן שרבים קפצו על התפילין המיוחסות.

וכך אמר לעצמו: ''תפילין, יש אפשרות להשאיל מחבר, אתרוג צריך שיהיה משלו, שנאמר: ''וּלְקַחְתֶּם לָכֶם (משלכם) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר..'' (ויקרא כג מ). ועוד, שמצות נטילת אתרוג קודמת, שהרי היא מצוה עוברת''.

שמעה אשתו שהוא מכר את התפילין בשביל האתרוג, התרגזה מאד וברוגזה לקחה את האתרוג לפני כניסת החג, נגסה בו ופסלה אותו. רבי יחיאל מיכל התבונן באתרוג הפסול והחויר. עתה הוא נותר ללא אתרוג וללא תפילין. פנה רבי יחיאל מיכל לקב''ה: ''רבש''ע, אני בשום אופן לא אכעס. זה נסיון גדול. אמנם נשארתי ללא אתרוג וללא תפילין ויצר הרע רוצה מאד להכשילני, אבל אני אתגבר עליו ולא אכעס'' על זה נאמר: ''תּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה'', שמים וארץ עומדים בזכות בלימה של האדם הזה, בשעה כזו, אדם שבולם פיו בשעת מריבה, מקיים את העולם. וככל שהאדם 'מעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו' (רה''ש יז.) מידה כנגד מידה. ומה נעשה לאשה הרגזנית? לא בואר, אולי משום שהאנשים בעולם נחלקים בין אלה שמצדיקים אותה ובין אלה שאינם מצדיקים אותה.....

באירופה ישנן מדינות רבות שאינן מתאימות לגידול אתרוגים. באותן עיירות אתרוג היה בעבר יקר המציאות. לפעמים היה אתרוג אחד לקהילה שלמה. במשך כל החג נטלו את האתרוג מאות ואלפי אנשים, בתורנות.
מספיק שמספר קטן של אנשים לא יהיה זהיר מספיק, והפיטם העדין נושר, לאכזבתם הרבה של כל האנשים שעמדו בתור ולא יזכו להחזיק באתרוג.

חילונים רבים סבורים בטעות שהפיתם הוא הדבר החשוב ביותר באתרוג מבחינה הלכתית ושאתרוג ללא פיתם פסול.

המושג "אתרוג" בלשון הישראלית

בפוליטיקה הישראלית, נכנס לשימוש המושג "אתרוג", כשלפני ביצוע תוכנית ההתנתקות אמר הפרשן אמנון אברמוביץ', בדיון במכון ון ליר: "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג". שרון היה באותה העת ראש ממשלת ישראל ומובילה העיקרי של התוכנית. כנגד שרון עמדו מספר האשמות פליליות, ורבים טענו שיש להתעלם מהאשמות אלה, על מנת שהתוכנית תצא לפועל. אברמוביץ' הבהיר כי באמירתו התכוון שהפרשנים לא יציגו את שרון באור שלילי, לעומת זאת בטורי הידיעות "יש להתייחס אליו כמו אל חושחש". עמיתיו של אברמוביץ', למשל נחום ברנע, ביקרו עמדה זו . בשל השימוש שעשה בה אברמוביץ', הפכה המילה "אתרוג" סמל להטיות פוליטיות בתקשורת, ואף נלווה לה פועל - "לאתרג".

חטיבת אתרוג הינה חטיבה מיוחדת של מסלולי גלישה ייחודיים לציבור החרדי. במסלולי הגלישה באים לידי ביטוי הצרכים המיוחדים של הציבור החרדי שרואה באינטרנט כלי לצרכי פרנסה ומידע בלבד, תוך שימוש בטכנולוגייה המתקדמת בעולם לניהול תוכן.

המושג אתרוג זכה גם לשימוש סוציולוגי כהגדרת הדור הצעירים החילונים היום. המשמעות היא דור שגדל באווירה מגוננת של ההורים, כמו שאתרוג משומר בתוך צמר גפן.

ביביליוגרפיה


מילות מפתח

אתרוג | הידור | הלכה | ארבעת-המינים | זנים | עטיפה | קופסה | פיטם | גידול | פרי-הדר | קניה | מכירה | שוק | שוק-ארבעת-המינים

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על אתרוגים בישראל - דף מידע (1)

    ללא שם

    יום שלישי ו' בתשרי תשע"ב 4 באוקטובר 2011

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.