דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

עולי חבר המדינות בקיבוצים

טיול בקיבוץ
טיול בקיבוץ
יבגניה נוביקוב
אולפן, עין-השופט. חלק בנים של הבית
אולפן, עין-השופט. חלק בנים של הבית
יבגניה נוביקוב
אולפן, עין-השופט. חלק בנות של הבית
אולפן, עין-השופט. חלק בנות של הבית
יבגניה נוביקוב
נעלי עבודה, אולפן
נעלי עבודה, אולפן
יבגניה נוביקוב
קראוון מגורים
קראוון מגורים
יבגניה נוביקוב
חדר בקיבוץ
חדר בקיבוץ
יבגניה נוביקוב
 חיבור התרבויות
חיבור התרבויות
יבגניה נוביקוב
חיבור יומיומי
חיבור יומיומי
יבגניה נוביקוב
ילנה דז'ביבה, עין- השופט
ילנה דז'ביבה, עין- השופט
יבגניה נוביקוב
עץ הזית ששתלנו
עץ הזית ששתלנו
יבגניה נוביקוב
ניקיון באולפן
ניקיון באולפן
יבגניה נוביקוב
אולפן, עין השופט
אולפן, עין השופט
יבגניה נוביקוב
אולגה קובל, חדר אוכל בעין-השופט
אולגה קובל, חדר אוכל בעין-השופט
יבגניה נוביקוב
אולגה קובל, חדר אוכל בעין-השופט
אולגה קובל, חדר אוכל בעין-השופט
יבגניה נוביקוב
סטס גברילוב, בית המוסיקה, יזרעאל
סטס גברילוב, בית המוסיקה, יזרעאל
יבגניה נוביקוב
סטס גברילוב בכיתתו, בית המוסיקה, יזרעאל
סטס גברילוב בכיתתו, בית המוסיקה, יזרעאל
יבגניה נוביקוב
כיתה שלי, אולפן עין-השופט - 2005
כיתה שלי, אולפן עין-השופט - 2005
יבגניה נוביקוב
עבודה במפעל
עבודה במפעל
יבגניה נוביקוב
חליבה,רפת עין-השופט
חליבה,רפת עין-השופט
יבגניה נוביקוב
בין הציורים שלי, רפת, עין-השופט
בין הציורים שלי, רפת, עין-השופט
יבגניה נוביקוב
יבגניה נוביקוב

נוצר ב-6/14/2011

 עלייה מחבר המדינות

 מעמד "עולה חדש" בישראל

במסורת היהודית מקובל לקרוא ליהודי שמגיע לארץ ישראל "עולה". מקורו של המושג עוד מהתנ''ך, כאשר בני יעקב, שבאו ממצרים לארץ, נקראו בשם "עולים". אם הגירה היא מעבר מארץ לארץ באופן כללי. עלייה מגדירה את השתקעות של יהודים ב"ארץ האבות".

בחוק השבות "עולה חדש" הוא מי שמבקש לשבת ישיבת קבע בישראל. החוק מעניק זכות עלייה לישראל לא רק ליהודים, אלא גם לאנשים ממוצא יהודי עד דור שלישי ולבני זוג של יהודים. כדי לעזור לעולים להסתגל לחברה הישראלית, העולים החדשים מקבלים מהמדינה הטבות מיוחדות שמתבטאות בקצבאות קיום, בהקלות במס, בזכות לקבל שיעורי עברית חינם ועוד.

תופעה מעניינת ונושא למחקר כשלעצמו הוא טשטוש הזהות: מי אני, יהודי או רוסי? בברה''מ לשעבר התייחסו לרוסים ממוצא יהודי כ"יהודים", לעתים לטוב ולעתים לרע. כאשר הם הגיעו לישראל, ובעצם, חזרו לשורשים, הם הפכו להיות "רוסיים". המנטאליות הרוסית, השפה הרוסית שממשיכים לדבר בה, התרבות האירופאית, סגנון הלבוש, המטבח והמאכלים, אפילו תווי הפנים הסלביות - כל אלה מגדירים רבים מהם כ"זרים" או לפחות שונים. עם זאת, תהליך קליטת מהיר מאד והדור השני, בעיקר של ילידי הארץ, מאבד במהירות את ייחודו ונטמע באוכלוסיה הוותיקה.

 נתונים סטטיסטיים

שנות ה-90 עבור מדינת ישראל היו שיא בעלייה מחבר המדינות. לפי הנתונים של המשרד לקליטת העלייה, בין שנים 89-99 הגיעו לישראל 990.851 איש, מתוכם 834.986 עולים מברית המועצות לשעבר וחבר המדינות. שנות העלייה הגדולות ביותר היו השנים 90-91. בין השנים 1989-2010 הגיעו לישראל 1.005.477 עולים חדשים מחבר המדינות. העלייה הביאה לגידול דרמטי באוכלוסיית המדינה בפרק זמן קצר יחסית. שינויים כאלה, כמובן, אמורים להשפיע במידה רבה על ההתפתחות העתידית של החברה הישראלית גם מבחינה כלכלית וגם מהבחינה התרבותית.

משלחי יד עיקריים של עלי ברה''מ לשעבר 1989-1999
מהנדסים- 89.700
רופאים ורופאי שיניים- 17.700
אמנים וסופרים -  17.600
אחיות ומקצועות פרה-רפואיים-  19.700
מורים - 41.100
סה''כ עולים- 834.986

מטבע הדברים הקיבוץ איננו מסוגל לספק עבודה להיקף כזה של אוכלוסיה, ובוודאי לא לאוכלוסיה כה מקצועית.

עולים חדשים בדרך לקיבוצים

 חזרה לסוציאליזם?

אצל רוב העולים החדשים, ההחלטה לבוא לקיבוץ ולחיות בו לפחות בחודשים הראשונים של הקליטה בישראל, התקבלה עוד לפני העלייה לארץ. המצב הזה מעלה הרבה שאלות: מה העולים החדשים ידעו על החיים בישראל? על מסלולי הקליטה בכלל, ועל הקיבוץ בפרט? האם הציפיות לעתיד היו ריאליות? מה הביא אותם לנסוע לקיבוץ ולא למרכז הקליטה בעיר?

המקורות העיקרים של המידע על מדינת ישראל בברה"מ היו קרובי משפחה או ידידים שכבר חיו בה ומידע שקיבלו משליחים או ממורים בסוכנות היהודית. היו גם עולים שבעצמם חיו תקופה מסוימת וביקרו בקיבוצים בעבר כתיירים. אמצעי התקשורת: רדיו, טלוויזיה, עיתונות, אינטרנט - גם הם סיפקו את המידע הנדרש. כיום מאגרי המידע והתקשורת הרבה יותר פתוחים ורחבים. רוב הקיבוצים הם בעלי אתר אינטרנט משלהם. מי שרק מתכנן לעשות עלייה, יכול לבדוק את מסלולי הקליטה הקיימים, לבחור מקום, להשתתף בפורומים, שבהם עולים חדשים משתפים אחרים בחוויות העלייה שלהם. אני מניחה שלעולים חדשים מברה''מ לשעבר לא היה ברור לחלוטין לאן הם נוסעים ומה מחכה להם בעתיד. מהניסיון שלי, כאשר עליתי מרוסיה בשנת 2004, ידעתי רק שאני נוסעת לאולפן אקדמאי לעשרה חודשים בקיבוץ עין-השופט שנמצא בצפון. וזה כל המידע על העתיד שהיה בידי באותה העת.

לעולים מברה''מ לשעבר ישנם זיכרונות על החיים בסוציאליזם הסובייטי. הם זכרו היטב את החיים השוויוניים, דירות משותפות לכמה משפחות, קולחוזים. עקרונותיו של הקיבוץ, כמו שיתוף ושוויון, חיים בקומונה, משק סוציאליסטי, הזכירו להם כמובן קולחוז (משק שוויוני ומשותף בכפר בברה''מ). אז מסוציאליזם אחד לסוציאליזם השני? או יותר נכון להגיד ממציאות סובייטית למציאות דומה? זאת יכולה להיות סיבה מספיק טובה כדי להימנע לעשות עלייה לקיבוץ.

אני מניחה שהיו כאלה שהעדיפו להיקלט בעיר, לא רק בגלל שרמת החיים בה יותר גבוהה וישנן יותר אפשרויות כדי לספק את כל הצרכים, אלא שבעיר שום דבר לא יזכיר להם את החיים הסוציאליסטיים שעזבו. לכן טבעי ומתבקש שמספר מחקרים שנעשו על עולים חדשים מחבר המדינות מצאו שצורת החיים הסוציאליסטית בברה''מ מפריעה להתייחסות אובייקטיבית לקיבוץ כצורת החיים שיתופית אופציונאלית עבורם.

המרואיינים במאמר זה, עלו בשנות ה- 90 וחלק מהם נשאר לחיות בקיבוץ אחרי האולפן. האנשים ידעו מעט על המקום אליו הם באים. חיים משותפים ואוויר צח - היו מהסיבות להחלטה שלהם לנסוע לקיבוץ. אינני בטוחה שהסיבה לבוא לקיבוץ נעשתה מחישובים כלכליים בלבד, קרי: פחות דאגות בתקופה הראשונה בישראל. אפשר שמדובר במחשבה קצת אידיאליסטית ונאיבית שאולי הרעיון הסוציאליסטי בכל זאת הצליח להתגשם בעולם - בקיבוץ הישראלי.

קיבוצים קולטים

החברה הישראלית עוברת תהליך של קליטת העולים במספרים גדולים, במיוחד מברה''מ לשעבר וחבר המדינות. התהליך הזה מורכב הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. הוא דורש הרבה מאמצים מהמדינה כדי לקלוט ולשלב עולים חדשים בחברה ישראלית. התנועה הקיבוצית נענתה לקריאת המדינה, וניסתה לקלוט עולים, אף שלא בהיקפים גדולים. התנאים הפיזיים, הצריכה השיתופית מאפשרים קליטה בעבודה ובחברה. המטרה היא לעזור לעולה להסתגל למציאות החדשה בצורה "רכה" יותר, על ידי דחיית חלק מהבעיות שעומדות בפניו, בעיקר בתחום הכלכלי ובתחום הדיור.

מסלולי קליטה שונים היו קיימים בקיבוצים מאז ומתמיד: קבוצות נוער עולים שלמדו במסגרות החינוכיות הקיבוציות, אולפני עברית, מרכזי קליטה, גרעינים תנועתיים מחו''ל שבאו ישירות לקיבוצים, וכן עולים שבאו כבודדים או כמשפחות לקיבוץ על מנת להשתלב בו כחברים. חלק מהקיבוצים הציבו קריטריונים שונים לקבלת עולים. מבחינת המצב המשפחתי לא תמיד קיבוצים יכולים לקלוט משפחות שלמות ולפעמים הקיבוץ מעדיף עולים בודדים. מבחינת מקצועם של העולים היו מקרים של העדפות בהתאם לצרכים מיוחדים של קיבוצים. למשל, אנשים מתחום טכני. היו קיבוצים שהיו מעוניינים באקדמאים בלבד. היו גם שהגבילו את גיל הקליטה ל-40. כמובן שכל קיבוץ החליט ופעל לפי צרכיו ויכולתו.

לפי נתוני סוכנות היהודית, מאז שהפרויקט "בית ראשון במולדת" הוקם בשנת 1990 עברו דרך התנועה הקיבוצית 35,000 עולים מכל העולם. 850 משפחות נקלטו בקיבוצים. בראשית שנות ה-90 היו בתנועה הקיבוצית כ-35 אולפני עבודה. במהלך 1998 הופעלו כ-1500 כיתות אולפן בישובים.כיום 41 הקיבוצים משתתפים בתוכנית. ראשי המועצות אזוריות, ובהן עמק יזרעאל, הגליל העליון, רמת הנגב ואשכול פנו לועדת העלייה בקריאה לפעול להמשכת הפרויקט מתוך מניעים ערכיים של קליטת העלייה.

קיבוצים הפותחים דלתות לקבלת עולים חדשים מפוזרים בכל רחבי הארץ, מצפונה ועד דרומה. אך את הריכוז הגדול של קיבוצים קולטים ניתן לראות בעיקר במרכז המדינה ובצפון. תרומת הקיבוצים לקליטת העולים החדשים היא עצומה ובלתי נשכחת. להרבה עולים הקיבוץ היה לא רק הכתובת הראשונה בישראל לתקופת האולפן, אלא נהפך לבית אמיתי לשנים רבות ואולי אף לחיים.

 קליטה בקיבוצים

 תנאי המגורים

המדינה לא הייתה ערוכה לקלוט מספר עצום של עולים חדשים בשנות ה-90. מה שהקיבוץ היה יכול להציע כדי לקלוט את העולים היו דירות אירוח: חדר, מקלחת, מטבחון קטן. עבור העולים זה היה מקום מגורים זמני, רק לתקופת האולפן, שבהחלט מספק את כל הצרכים. אך מספר הדירות הזמניות בקיבוץ היה מוגבל.

הזמן הקצר שעמד לרשות הקיבוץ לא הספיק כדי לבנות משהו חדש. באותה תקופה נכנס מושג " קראוון מגורים". הפיתרון הזה הפך לנפוץ בכל רחבי המדינה ולא רק בקיבוצים בתקופת הגל הגדול של העלייה מברה''מ ומאתיופיה. בישראל ארגנו אז את שכונות הקראוונים – מקום מגורים ארעי לעולים. מדובר בקראוון העומד על הקרקע, בתוכו חדר או שניים, מטבחון ומקלחת. השטח שלו קטן, מספר מטרים מרובעים, אך זה היה אז הפיתרון היעיל למגורים הזמניים בתקופה של לחץ עולים ומחסור בדיור מתאים. קראוונים המשיכו לשרת את העולים גם אחרי שהעולים עזבו אותם. בקיבוצים הם נהיו אופציה לדיור של שכירים ושל חיילים בודדים שנקלטו על ידם.

בקיבוץ עין-השופט קיים מספר בתים לאולפניסטים ולמתנדבים. הבתים מחולקים לשנים: חצי של בנים וחצי של בנות. כל חצי בית כולל מספר חדרים לשנים או שלושה אנשים, מקלחת, שירותים ומטבח. לפי סיפורים של עולים רבים, חלוקת בית דומה גם בקיבוצים אחרים. משפחות מהתוכנית "בית ראשון במולדת" חיים בעין-השופט בבניין – רכבת המחולק לכמה דירות קטנות.

 אולפן עברית

אולפן עברית (או בקיצור, אולפן) הוא מסגרת לימודית לשפה עברית. האולפן נועד להקל ככול האפשר על העולה החדש במדינת ישראל את ההשתלבות מבחינה חברתית, תרבותית, כלכלית. מטרת הלימודים היא רמת העברית המאפשרת לקיים שיחה קולחת, קריאה והבנה בסיסית של השפה. בנוסף, תלמידי האולפן לומדים נושאים רבים על התרבות הישראלית, החברה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ארץ ישראל.

בקיבוצים מתקיימות תוכניות "אולפן קיבוץ". האולפנים מתוכננים לצעירים בני 17-28, בעלי יכולת לעבוד. משך הלימודים - מ-5 עד 10 חודשים, והלימודים באולפן עברית משולבים בעבודה באחד מענפי המשק הקיבוצי. החלוקה היא ל- 24 שעות שבועיות של לימודים ו-24 שעות שבועיות של עבודה. עולה חדש פטור משכר לימוד באולפן ושכר דיור בקיבוץ. תלמידי האולפן יכולים להשתמש בכל שירותי הקיבוץ: מרפאה, כביסה, חדר אוכל, בריכה, חדר כושר, וכמו כן מוזמן להשתתף בחגים ובמסיבות ביחד עם שאר חברי הקיבוץ.

חוץ מלימודי שפה חדשה ועבודה פיזית בסביבה לא מוכרת, לעולה החדש ישנה עוד התמודדות נוספת שלא תמיד מודעים לה – המציאות הקיבוצית. תנאי חיים כפריים בקהילה קטנה עם החוקים משלה עלולים להיתפס כסגורים, קרתניים, פשוטים וכו'. לעומת זאת התייחסות נכונה פותחת חוויות של התנסות בתנאי חיים ייחודיים בישראל. והיתרון בכך הוא שהיא מלמדת על החברה ישראלית דרך רמת המיקרו שלה.

 בית ראשון במולדת

"בית ראשון במולדת" הוא מסלול לקליטת משפחות (עם או בלי ילדים) וליחידים עד גיל 40, שעלו לארץ. התכנית נולדה בתנועה הקיבוצית בתחילת גל העלייה הגדול מברה''מ לשעבר בשנת 1990. העולים הבוגרים לומדים עברית באולפן, כאשר ילדים מצטרפים למסגרות חינוכיות של הקיבוץ, בפעוטונים, בגנים ובתי ילדים, כל אחד לפי גילו. על אף שהקיבוץ לא מחויב לספק תעסוקה לעולים, קיימת אפשרות שהם יעבדו מספר שעות שבועיות תמורת תשלום.

התוכנית מחולקת לשני חלקים: בחמשת החודשים הראשונים העולים לומדים באולפן. בסיום הסמסטר הראשון הם יכולים להישאר בקיבוץ לסמסטר נוסף, כדי לשפר את רמת העברית ולבדוק אופציות לצורות החיים אחרות בארץ, או לחילופין, לשקול מועמדות לחברות בקיבוץ. המטרה העומדת בבסיס התוכנית "בית ראשון במולדת" היא, הקלה על תהליך הקליטה בארץ ולהיחשף באופן הדרגתי בכדי להבין את המציאות הישראלית. מטרה נוספת היא שחלק מהעולים יגיעו להחלטה שברצונם להשתלב בקיבוץ.

כפי שכבר נאמר על עקרונות חיי הקיבוץ, שתופיות ושיוון, הם דברים מוכרים ומובנים לעולי ברה''מ לשעבר. מבחינת המדיניות, להציע את הקיבוץ כמקום הראשוני של הקליטה בארץ היה דבר נכון. תהליך הנמשך כשנה של קליטה עבור אנשים משכילים ובעלי מקצוע. האם זו הדרך שתגרום להם שהם ירצו להישאר? מסתבר שעולי חבר המדינות, בהשוואה לעולים ממדינות אחרות, הם כנראה פוטנציאל טוב למועמדות לחברות בהתיישבות הקיבוצית.

האם קליטה בקיבוץ יותר חמה, רכה מאשר במקום אחר, כמו מרכז הקליטה בעיר? נראה שזהו עניין סובייקטיבי ולא ניתן לענות תשובה אחת. ההחלטה היא אינדיבידואלית. אני מכירה אנשים שאחרי כמה חודשים בקיבוץ הבינו שזה לא מתאים להם ועזבו ולעומתם כאלה שנשארו בקיבוצים אחרי תקופת האולפן בלבד. יש כאלה שנאלצו לעזוב, אך נזכרים בתקופת הקליטה הקיבוצית בחום. לגבי היחס כלפי העולים החדשים מצד חברי הקיבוץ זה עניין מורכב ויכול להיות נושא למחקר. ניתן לומר שקיימת אדישות מצד אחד ורצון לעזור מצד אחר. ובכל זאת הקיבוץ הוא לא רק מקום מגורים. עולים רבים תיארו בשיחות עימי תחושה שזה הבית שלנו, גם אם רק לכמה חודשים.

עוד סיבה מועדפת כדי להתחיל את ההסתגלות בחברה ישראלית דווקא בקיבוץ היא הפנמת המציאות באופן הרבה יותר מהיר מאשר בעיר. מלבד העובדה שכאשר אתה לומד שפה חדשה ומסביבך כולם משתמשים בה, היא נקלטת הרבה יותר טוב ובאופן מהיר. בעיר ברוב המקרים, עולים חדשים מברה''מ לשעבר נמצאים בסוג של 'גטו רוסי'. כלומר השכנים דוברי רוסית, במכולת המוצרים "הרוסיים", כאלה שאתה כבר מכיר מהעבר. במוסדות הציבוריים ניתן לקבל שירות ברוסית. בקיבוץ קיימת התחושה של שחרור מהדאגות היומיומיות, כמו כביסה, אוכל וכדומה, ואת הזמן הפנוי ניתן להקדיש ללימודי עברית. הארוחות בחדר אוכל מסייעים אצל עולים חדשים להתרגל בהדרגה למטבח הישראלי או הים-תיכוני. עם מתחשק להכין משהו באופן עצמאי, קיימת האפשרות של הליכה לכלבו וכדי לקנות צריך להביע בעברית את רצונך. גם אם לא נשארים בקיבוץ אחרי האולפן, תקופת החיים בקיבוץ זו נקודת זינוק מלמדת, איכותית ולא כואבת עבור עולים חדשים אל החברה ישראלית.

 השתלבות בחיי הקיבוץ

 תעסוקה

כל עולה חדש מכיר את החשש: האם אני אצליח למצוא עבודה לפי מקצועי, האם תהיה לי תעסוקה בכלל? לפני שנעסוק באילו סוגי עבודות קיבלו העולים בתקופת הקליטה הקיבוצית, עלי לציין את חשיבותו הרבה של מקצוע בחברה בברית המועצות. תעסוקה תפסה בה מקום מרכזי בחיי האזרחים. השלטונות גרמו לכולם שיידעו שבמדינה אין אבטלה ושכל אחד חייב לעבוד. הדבר הוביל לכך שאנשים שלא עבדו זכו ליחס שלילי מצד משפחותיהם ומהחברה כולה. הממשלה התחייבה לתת משרה ראשונה לכל סטודנט במוסדות להשכלה גבוהה ובמוסדות השכלה אחרים, עם סיום לימודיו. מקום העבודה עבור האנשים לא היה רק מקור הפרנסה, אלא גם מקור לכבוד והערכה. זו אחת הסיבות, שעבור העולים החדשים ממדינות ברית המועצות, ההשתלבות התעסוקתית הייתה חשובה ביותר. כמובן, שלפני העלייה או הגירה בכלל, כל אחד מודע לקשיים ההתחלתיים, ולכך שאורח החיים הרגיל שלו ישתנה. יכול להיות שמעמדו המקצועי ויוקרתו ייפגעו עם המעבר למדינה אחרת. בכל זאת רובם היו מוכנים לכל עבודה כדי להסתגל, לשרוד ולהתקדם.

תחום התעסוקה בקיבוץ שונה במידה רבה מתחומי התעסוקה בעיר. בתחילת הדרך, עיסוקם העיקרי של הקיבוצים היה חקלאות ועדיין רובם עוסקים בה: מטעים, רפת, בקר, לול. קיבוצים רבים מחזיקים גם מפעלים. תחום השירות הקיבוצי כולל גני ילדים, מטבח, חדר אוכל, מכבסה. מבחר מקומות העבודה בקיבוץ די מוגבל, ובכל מקרה לעולה אין מרחב בחירה רחב, אם בכלל. לעולה, שרק הגיע לארץ, ברוב המקרים בלי שפה, היה יותר מתאים להתחיל לעבוד בתפקידים "פשוטים", שלא דורשים מיומנות וידע בעברית. מניסיוני האישי אנו, קבוצת הצעירים בני עשרים, מהאולפן בקיבוץ עין-השופט, עבדנו בשני המפעלים הקיבוציים. אנשים שפגשתי, שעלו ארצה בשנות ה-90, סיפרו לי שבקליטה הקיבוצית שלהם גם הם קיבלו עבודה במפעלים, בתפקידים פשוטים כמובן.

האולפן שלי בעין-השופט בשנת 2004 היה מתוכנן לעשרה חודשים. הסידור היה: יום עבודה, יום לימודים. עד היום סדר השבועי באולפן הוא כזה. בתוכנית "בית ראשון במולדת" לעולים חדשים (משפחה) אין התחיבות לעבוד, אך הקיבוץ יכול לספק להם כמה שעות בשבוע עבור תשלום.

העבודה הזו עבור עולה חדש היא זמנית, לכמה חודשים ראשונים של קליטתו בקיבוץ, לכן אין לעולה סיבה לחפש עבודה לפי מקצועו. לאחר האולפן, כאשר העולים אמורים להחליט להישאר בקיבוץ או לעזוב, זה השלב בו העולים צריכים להחליט האם ברצונם להמשיך בעבודה בה עסקו בקיבוץ או אולי לעסוק בתחום התמחותם. במקרה שעולה חדש עוזב את הקיבוץ, הוא יכול להישאר לעבוד בו כשכיר, כמובן אם יש עניין להמשיך ולהעסיקו מצד הקיבוץ. כך, לדוגמה, עולים מהנדסים, שהגיעו עם השכלה טכנית מחבר המדינות, יכלו למצוא עבודה לפי מקצועם במפעלים הקיבוציים. אני אישית מכירה כמה אנשים כאלה, שמצאו עבודה במפעלים וחלקם גם מצאו את ביתם הקבוע בקיבוץ.

בעניין התעסוקה, אפשר לסכם שהחלק המשמעותי בהצלחת הקליטה תלוי בעיקר באופי של בן-אדם, ברצון להיקלט בחברה ישראלית, בנכונותו להתחיל בתפקידים פשוטים למרות המקצוע שבו עסק בארץ המוצא (לא לפחד מ"עבודה שחורה"), להיות בסביבה של דוברי עברית ולעבוד איתם בצוותא. לאט- לאט מתחילים להבין, לדבר, לתקשר עם ישראלים. בקיצור, לימודים בשטח הם בדרך כלל הרבה יותר פרודוקטיביים.

 שעות הפנאי וחגים

מקומות בילוי בזמן החופשי אצל העולים החדשים דומים במידה רבה לאלה של חברי קיבוץ: מגרשי ספורט, חדר כושר, בריכה בקיץ, פאב בסופי שבוע, טיולי טבע, אולם הקולנוע. זו הזדמנות מצוינת להכיר את החברה ישראלית, לצור קשר עם הקיבוצניקים וגם ללמוד שפה חדשה. את הסרט הראשון שלנו בעברית ראינו באולם האזורי בקיבוץ, למרות שלא הבנו חצי מהדיבור, ובכל זאת נהנינו מאוד.

מהשאלות הבנאליות בחדר אוכל: "איפה המלח?" ו"מה זה טחינה?" נוצרו שיחות בנינו ובין חברי הקיבוץ. הם שאלו אותנו: "מאיפה אנחנו, איך הלימודים?". היה נעים ומעודד שהם מתעניינים בנו. בהתחלה הייתה הרגשה קצת מוזרה לאכול בחדר אוכל עם עוד מאות אנשים, אך התרגלנו מהר, ועם הזמן הרגשנו שאנו גם חלק מהנוף הקיבוצי.

מטרת לימודי האולפן היא לא רק ללמד שפה, אלא לעזור לעולים חדשים בהיכרות עם הארץ החדשה. באולפן שלי נסענו לטיולים שארגנו לנו, מצפון הארץ עד דרומה. מאחר והיינו קבוצה גדולה של חברים מרוסיה וגם מדרום אמריקה, חילקו אותנו לשתי קבוצות. אנו קיבלנו מדריך דובר רוסית והקבוצה השנייה מדריך דובר ספרדית או אנגלית. זו באמת הייתה הזדמנות מצוינת להכיר את ישראל: לראות את הנוף, את האנשים, לשמוע היסטוריה ולטעום את האוכל המזרחי. זה עזר לנו גם לצאת מהשגרה, להתיידד אחד עם השני ולהתגבש כקבוצה.

רוב המסיבות שחגגנו באולפן היו מסיבות של ימי הולדת. הבאנו עמנו גם חגים שנהגנו לחגוג ברוסיה, כמו הראשון לינואר, הנקרא 'סילבסטר' בישראל ובעולם.

כדי "להציג" את חברי האולפן לקיבוצניקים, ולתת גם להם הזדמנות להכיר אותנו, הציעו לנו להשתתף באירועי החגים של הקיבוץ. שרנו לחג החנוכה, רקדנו במסיבת פורים. נראה לי שלרוב האולפניסטים זו הייתה פעם הראשונה לחגוג את חגי היהדות ולהתחבר לשורשים ההיסטוריים בפועל. לקראת כל חג דיברנו עליו בשיעורי האולפן, אך כאשר אתה ממש חווה אותו עם עוד אנשים זה יוצר הרגשה שאתה חלק מאותה משפחה, שאתם יחד. אני עדיין גאה שבאולפן, בשנה הראשונה שלנו בישראל, השתתפנו בטקס הנטיעות בט''ו בשבט ושתלנו עץ זית. זה היה מאוד מרגש וסמלי בתחילת הדרך שלנו.

עניין שמבדיל את יוצאי רוסיה בחברה ישראלית כולה ובקיבוץ כפרט, הוא נושא הלבוש. אופן הלבוש של הרוסים בקיבוץ מאוד בולט לעין. ברוסיה נהוג להתלבש יפה, אלגנטי, בהקפדה מסוימת: חליפות, נעלי עקב, שמלות... יוצאי רוסיה הם בדרך כלל אנשים בעלי טעם טוב, סגנון, חוש האופנה. כלומר ברוסיה שמים לב ומקפידים על המראה החיצוני כחלק מתרבות הטיפוח שמאפיינת את החברה האירופאית. כאשר ברחובות בישראל אני פוגשת אישה הלבושה היטב, אני יכולה די בקלות לזהותה כיוצאת רוסיה. בקיבוץ הלבוש הרוסי עוד יותר יוצא דופן. אפשר להבחין בבחורה "אולפניסטית" לא רק לפי תווי הפנים הסלביות, גם לפי הלבוש והאיפור. היא נראית שונה ואחרת מהחבורה הקיבוצית. אין בזה גורם להתייחסות שלילית. ברצוני רק לציין שהדבר פשוט בולט לעין ומאפיין את המגזר של יוצאי רוסיה בישראל.

משפחות מאומצות

בקליטה הקיבוצית היה נהוג למצוא משפחה מקומית כ"משפחה מאמצת" לעולה חדש צעיר ובודד או אפילו לזוג עולים חדשים. משמעותו של האימוץ הייתה לעזור להסתגל, לתמוך, לתת הרגשה של בית. יכול להיות שהרעיון היה רלוונטי בעיקר בשביל ילדים או נוער שהגיעו לישראל בלי הורים. אני מכירה גם כמה משפחות שזכו בתקופת הקליטה ליחס המיוחד הזה. הקשר "המשפחתי " מתבטא בארוחות משותפות, טיולים משותפים. היתרון הוא שנוצרת ההבנה שבכל שאלה או בעיה יש אל מי לפנות.

לגבי משפחות מאמצות קיימות דעות שונות. לרוב האנשים שעברו את חוויית האימוץ בקליטה שלהם נשארו זיכרונות טובים, אפילו חמים, ואנשים עדיין שומרים על הקשר שנוצר ביניהם. לצערי יצא לי לשמוע גם שהקשר היה יותר פורמאלי, בלי אכפתיות אמיתית ואז נשארת תחושת החמצה ואכזבה.

עם זאת, קיימת טענה שגורה בין העולים שקליטה בקיבוץ היא הרכה והביתית ביותר. מסקרים סטטיסטיים שנערכו בשנות ה-90, אחוז גבוה מהעולים החדשים חשבו שלפחות את החודשים הראשונים של קליטם היה עדיף לעבור בקיבוץ.

אחרי שהאולפן נגמר - סיפורי אילוסטרציה

אולגה מתאהבת בחדר האוכל

משפחת קובל עלתה לישראל בספטמבר שנת 1997 מעיר לבוב שבאוקראינה. ההורים אנטולי ואולגה, שני ילדיהם: טניה בת 17, וויטאלי בן 13. הם היו בני 40 לחייהם ובעלי השכלה גבוהה. אנטולי היה מומחה בתחום סחורה ואספקה ואולגה מהנדסת וכלכלנית. הם הגיעו ישר לעין-השופט בתוכנית "בית ראשון במולדת" למשך שנה.

אולגה מספרת: "כאשר נסענו מבן גוריון לעין-השופט, ראיתי שהכול יבש, צהוב מסביב. חיבקתי חזק את שני הילדים, וישבנו בין המזוודות והקופסאות. פתאום הרגשתי מה זה פחד: לאן אנחנו נוסעים? מה אני עושה?... ברגע כשנכנסנו בשער של הקיבוץ, והכול ירוק, מלא פרחים, בצד, העצים עוד היו קטנים, היה אפשר לראות את המים הכחולים של הבריכה. באותו רגע הפחד עזב. הייתה לי תקווה שהכול יסתדר, זה הבית שלנו. במיוחד כשנכנסנו לקראוון, על השולחן היו תפוחים, כי זה היה לקראת ראש השנה וברוסית היה כתוב "ברוכים הבאים" .

למרות שהלימודים באולפן נערכו כל יום, הייתה להם גם אפשרות לעבוד כשכירים. אולגה עבדה במפעל ואנטולי בהתחלה שטף רצפה בחדר אוכל ואחר כך עבר לעבוד במפעל. כאשר הסתיימה עבודתה של אולגה במפעל הציעו לה עבודה בחדר אוכל. "בהתחלה פחדתי והתלבטתי, כי חשבתי שאני לא כל כך מתאימה לעבוד שם, וגם לא ידעתי כלום. אבל קיבלו אותי יפה מאוד, הסבירו, הראו לי הכול. עבדו אתי עוד קיבוצניקים ותיקים והיה לי ממש כיף לעבוד איתם". היא עדיין נזכרת בחום ואהבה איך קיבלו אותה כעובדת חדשה ועולה חדשה בקיבוץ.

כעבור שנה, האולפן נגמר ובקיבוץ לא הייתה אפשרות להישאר בתהליך החברות. משפחת קובל נאלצה אפוא לעזוב את הקיבוץ. אולגה נזכרת: "כשהגיע זמן לעזוב את הקיבוץ, אני ממש נישקתי את הקראוון שלנו. עד כמה היה לנו טוב בו ובקיבוץ. הוא היה בית הראשון שלנו בישראל. ואת כל העזרה והתמיכה שקיבלנו מהקיבוצניקים, אי אפשר לשכוח את זה".

הם החליפו רק את המקום המגורים, עברו לגור ביקנעם שמאוד קרובה לעין-השופט. לאנטולי הציעו אז משרה מלאה במפעל "אלתם" כטכנאי מכונות. אולגה המשיכה לעבוד בחדר אוכל בתור שכירה. היא סיפרה לי, שקיבלה השכלה בכלכלה עוד באוקראינה, בישראל היא עשתה איזשהו קורס השתלמות בהנהלת חשבונות והבטיחו למצוא לה משרה בחיפה, אך היא העדיפה להישאר לעבוד בחדר אוכל הקיבוצי עם הצוות האהוב עליה. היא סירבה, כנראה, גם מתוך החשש להתחיל שוב הכול מהתחלה, אך גם בגלל הקשר החזק שנוצר עם הקיבוץ שאותו לא רצתה לנתק.

עברו יותר מעשר שנים, אולגה עדיין עובדת בחדר אוכל בקיבוץ, אנטולי במפעל "אלתם". עכשיו גם בנם וויטלי עובד כשכיר במפעל הקיבוצי "מברג". בתם טניה עברה למרכז הארץ ולומדת רפואה. לא ניתן לדמיין את חדר האוכל בעין-השופט בלי אולגה.

 נשארים בקיבוץ

ביולי שנת 1992 כל משפחת גברילוב עלתה ארצה: סטניסלב (סטאס) עם אשתו, הוריו ושתי סבתות. עלו מטג'יקיסטן בזמן מלחמת האזרחים שם. תאריך העלייה שלהם נדחה בגלל מלחמת המפרץ במדינת ישראל. לפני העלייה לארץ, סטאס ואשתו אנה, שניהם מוסיקאים, נדרשו למלא הרבה טפסים בסוכנות היהודית שנועדו למעוניינים להתקבל לאולפן למוסיקאים בקיבוץ. הסבירו להם, שהאולפן נותן את האפשרות ללמוד עברית שלושה ימים בשבוע ושלושה ימים להתאמן בנגינה. פרט קטן שלא הופיע בשום מקום בטפסים שמילאו, היה שם האולפן והכתובת שלו בישראל. הכול התברר רק בהגעתם לישראל.

פקידים המטפלים בעולים "טריים" בשדה תעופה לא ידעו מה לעשות. בסוף שלחו אותם לסוכנות בירושלים. סטאס מספר: "בסוכנות אני ואשתי הסתכלנו על הפקידים בקבלה והחלטנו לגשת לאישה שנראתה לנו יותר נחמדה. סיפרנו לה את כל הסיפור. היא התחילה לבדוק, התקשרה אפילו למוסקבה. מה שהתברר שאולפן קיבוץ למוסיקאים לא קיים בכלל. זה היה טעות בתרגום. כאשר בקיבוץ אילון מארגנים פסטיבל מוסיקה ולמנגנים יש גם אולפן עברית. זו בכלל הייתה כתבה ועשו מזה תוכנית שלמה שלא קיימת. ככה. אז הפקידה רינה סיפרה שבצפון ישנו קיבוץ יזרעאל, למנהלת האולפן יש בן שמנגן בצ'לו. היא מכירה את הילד, הוא לומד עם בתה בבית ספר לאמנויות תלמה ילין בגבעתיים. אם אמא הצליחה לגדל ילד מוכשר כזה,.. בקיצור היא יודעת איך להתנהג עם המוסיקאים ותמצא פתרון . עבורנו זה היה רק שם – קיבוץ יזרעאל".

מדוע קיבוץ? הסיבה העיקרית הייתה – השפה העברית. חברים וידידים סיפרו להם, שאולפן בקיבוץ יותר חזק מאשר בעיר. גם כי בקיבוץ אתה נכנס ישר לסביבה של דוברי עברית. סטאס הדגיש שהם רצו לבוא דווקא לקיבוץ. סיבה נוספת היא שהחיים המשותפים היו מוכרים להם עוד מתקופת הלימודים. הם למדו בקונסרבטוריון במוסקבה וחיו במעונות כקומונה עם קניות משותפות ותורנויות. הם היו גם זוג צעיר, התחתנו רק לפני שנה, ולהתחיל משהו משלהם, באופן עצמאי נראה היה להם יותר מתאים. לעומת זאת, בעיני קרובי משפחתו, הרעיון לעשות עלייה לקיבוץ נראה די מוזר. לצאת מברה''מ ולבוא לקיבוץ?!

בסופו של דבר הם הגיעו לקיבוץ יזרעאל. שני המוזיקאים: סטאס קלרניתן, אנה חלילנית. בשבוע הראשון להגיעם לקיבוץ הם ארגנו קונצרט. מאז הם מנגנים בקבלות שבת, חגים, והאירועים הקיבוציים האחרים. זה לא יכול שלא ליצור התייחסות טובה. כחצי שנה אחרי האולפן הציעו להם להישאר בקיבוץ. בתקופת הקליטה יצא לסטאס לעבוד במקומות שונים: חדר אוכל, בשדה, במפעל ובמקומות אחרים. "שני מקומות איפה לא עבדתי- סטאס צוחק - זה רפת ולול, כי לא התקבלתי לשם".

למרות שהקיבוץ הציע לזוג הצעיר להישאר, אצל חלק מהחברים זה עורר התנגדות. עקב העובדה שהם היו המשפחה הראשונה דוברת רוסית, וכנראה גם בגלל המקצועות שלהם – לא בעיני כולם זה מצא חן. עד כדי כך שאמרו להם באופן ישיר: "מה יש לכם לחפש בקיבוץ... אתם רק תנצלו אותו..." מתהליך הקליטה פתאום העבירו אותם לתכנית "בית ראשון במולדת", שעורר הרבה תרעומת ושיחות עם הנהלת הקיבוץ. אך סטאס ואנה היו בטוחים בעצמם – אנו, כן, רוצים להישאר בקיבוץ! הם התחברו למקום הספציפי הזה – קיבוץ יזרעאל. סטאס מספר: "כאשר רק ראינו את הנוף. ויש כאן באמת נוף מדהים. הייתה תחושה שזה המקום, לאן שהיינו צריכים להגיע. אני לא חושב שמשהו קורה סתם. מה שהיה צריך לקרות –הוא שקרה. זו הייתה התחברות למקום, לחברה. אני מאוד אוהב את המקום הזה."

במקביל לעבודה בקיבוץ סטאס המשיך לנגן, למד באקדמיה למוסיקה, השתתף באירועים מוסיקליים. כמקצוען וכמי שלמד בקונסרבטוריון במוסקבה, הוא קלט מיד שההשכלה המוסיקלית בקיבוץ היא כמו שדה בור. הוא החליט לארגן קבוצת תלמידים בקיבוץ. זה התחיל משני תלמידים. בסוף השנה בקונצרט הראשון שלהם השתתפו שנים-עשר ילדים. האם זו הייתה נקודת המוצא להגשמת חלומו על בית הספר לאמנויות?

כל שעורי המוסיקה החלו ביוזמה פרטית של משפחתו (אמו של סטאס גם מוסיקאית, פסנתרנית), עם הזמן הביאו את הרעיון לארגן בקיבוץ בית ספר למוסיקה. הקיבוץ קיבל אותו בספקנות. רבים שאלו: איך זה יכול להצדיק את עצמו גם מבחינה כלכלית? אך בשנת 1995 נפתח בית המוסיקה לכל האזור ולא רק בשביל ילדי הקיבוץ.

אשתו של סטאס אנה, שגם היא כאמור היא מוסיקאית, לימדה וגם השתתפה במידה רבה בהקמת בית המוסיקה. אנה בעלת תואר במוסיקה ותואר שני בפסיכולוגיה וייעוץ חינוכי שהיא למדה בארץ. לסטאס ואנה נולדו ביזרעאל שתי בנות שלומדות בבית הספר לאמנויות תלמה ילין: הבכורה עוסקת בבלט קלאסי, והבת השנייה מנגנת בחצוצרה.

בית המוסיקה שקיים עכשיו בקיבוץ יזרעאל לא מזכיר כלל את החדר שסטאס קיבל בהתחלה לכמה שעות בשביל שעורי מוסיקה. הוא בית גדול ומרשים עם מספר כיתות ועם אווירה ביתית וחמה. לומדים בו כ-240 תלמידים מכל האזור. בנוסף נפתחו מגמות מוסיקה בבתי הספר בעין חרוד, מרחביה וביישובים אחרים. בתי הספר כוללים עכשיו להקות משלהם. לאחרוה ארגנו תזמורת משותפת בין בתי הספר של יזרעאל ומזרע. ילדים משתתפים באירועים מוסיקליים גם בחוץ לארץ. בגאווה וסיפוק מסכם סטאס: "אני פשוט מאמין במה שאני עושה!"

 ניסיון אישי

עליתי ארצה בראשון לספטמבר שנת 2004. אז נפתח פרק חדש בחיי. לא הייתי בטוחה לגמרי שאני נוסעת להתיישבות קבע. רציתי לראות מה זה קיבוץ, מפני שידעתי עליו קצת - רעיון הסוציאליסטי המתקיים בעולם. רציתי לעשות משהו עבור מדינת ישראל, לתרום, וגם הרגשתי שאני מגשימה את חלומם של הסבים שלי, שלא יכלו לבוא לארץ ישראל.

משדה התעופה אני ועוד שלושה אנשים הגענו ישר לעין-השופט מאוחר בערב, בחושך. הדבר הראשון שראיתי, וזו בעצם הייתה ההתרשמות הראשונה שלי מהקיבוץ, היה החיוך הרחב של מנהל האולפן איתן רם בחלון המונית. כך הקיבוץ עין-השופט פגש אותי עם החיוך. האולפן האקדמאי שלי היה לעשרה חודשים. למען האמת זו הייתה תקופה לא קלה ולא פשוטה. אני זוכרת קושי ותסכול, כאשר אתה לא מבין מילה שמדברים סביבך. שתיקה. תחושה של בדידות. משברים אישיים שעברנו. געגועים למשפחה ולבית. פחד או חשש מה יהיה. ומצד שני אכפתיות, דאגה, חום ממנהל האולפן איתן רם ומהמורה לעברית שלנו גילי קיש. גם בעבודה זכינו ליחס טוב. מקומות העבודה של האולפן שלי היו במפעלים, חדר אוכל ובקומונה (סידור הכביסה).

ממרחק של כמה שנים, כשאני מסתכלת על החיים שלנו בשנה הראשונה בישראל, בתקופה הזו אנו פשוט גילינו את העולם מחדש. פרט לזה  שלמדנו שפה חדשה, למדנו עוד מכללו שלם של דברים: השקפת העולם, היסטוריה, תרבות, מטבח, מנהגים. אפילו המצב הפוליטי שמדינת ישראל נמצאת בו, עבורנו, יוצאי חבר המדינות, לא היה מוכר קודם. נהניתי בקיבוץ מהקירבה לטבע, יצאנו לטייל הרבה. לראות את השדות מסביב הקיבוץ, איך הנוף משתנה, איך הטבע פורח בעונת החורף והאביב. עבורי, כילדה עירונית הכל היה מלהיב.

התאהבתי במקום ורציתי להישאר. בסיום האולפן אישרו לי להיכנס להסדר הסטודנטים. זה מעמד (בר-רשות) שבו ניתן ללמוד, לקבל תקציב כמו חברי הקיבוץ עם התחייבות לעשות מספר שעות עבודה. החלטתי ללכת עם החלום הציוני שלי עד הסוף, וביקשתי לעבוד ברפת. בשיחה עם מרכז הרפת הוא הבין שאני חסרת ניסיון לגמרי, אך רצון טוב, ויוזמה מצדי שכנעו אותו. הרפת נעשתה בשבילי בית ספר לעברית, לחקלאות, לחיים בקיבוץ. היא השפיעה עלי במידה רבה, קודם כול ביחס לבעלי חיים ובכל הקשור ליחסים בין בני אדם.

לפי הסדר הסטודנטים, אחרי שנת עבודה מלאה בקיבוץ הייתי יכולה להתחיל ללמוד. למרות שהייתי בעלת תואר ראשון בכלכלה עוד מרוסיה, החלטתי להגשים את חלומי. הלכתי ללמוד באוניברסיטת חיפה שוב תואר ראשון, אך הפעם בחוג לאמנות יצירה. באותה עת הייתי רק שנתיים בארץ, ואם להגיד שהיה לי קשה, זה לא להגיד כלום. היה מאוד, מאוד קשה מהרבה בחינות. קודם כל בכל הקשור לשפה, לא הכרתי בכלל את מערכת הלימודים. החובה לעבוד בקיבוץ, חובת תשלום שכר הלימוד ששילמתי מכיסי לבד, וקשיים רבים אחרים. אך מצד שני, קיבלתי הרבה תמיכה והבנה מהמרצים שלי, מהמדור יעוץ לעולים חדשים באוניברסיטה, וכן מהחברים בקיבוץ.

אני אמנית, אז ההשתלבות שלי בחיי הקיבוץ באה מהכיוון האמנותי. ציירתי: ציורי קיר על מגדל המים, על קיר גן ילדים, על הדלתות ברפת. ארגנו לי כמה תערוכות בפואיה של חדר אוכל. עזרתי לוועדת תרבות בחגים. הקשרים החברתיים שלי בקיבוץ ברובם הם עם האנשים שגם הם באיזשהו אופן מתחום האמנות: אמני קרמיקה, צלמים, מרצים לתולדות האמנות וגם אחרים.

מניסיוני, וגם מהשיחה עם סטאס עלה נושא ההתחברות בינינו העולים וחברי הקיבוץ. אני מזדהה בהחלט עם המשפט שסטאס אמר לי: " אנחנו בני עשרים התחברנו לדור המבוגר יותר, בני 30, 30 פלוס, יותר מאשר לבני גילינו". אני גם עברתי אותה חוויה. זה תופעה מעניינת. מדוע לנו לדורות שונים היה יותר קל להתקשר, מצאנו שפה משותפת מבחינה מנטאלית? אני מדברת על התקופה שאחרי האולפן. באותה תקופה קיימת חשיפה חזקה יותר לחברה הקיבוצית. ברור שהרבה תלוי במקומות עבודה, בשכנים, במקומות הבילוי. עד היום רוב החברים והידידים שלי בקיבוץ הם אנשים המבוגרים ממני. ייתכן שהשוני הוא בניסיון החיים בגיל התבגרות. כלומר, אנו הצעירים מחבר המדינות לא עשינו כאן צבא ואחריו לא נסענו לטייל במזרח הרחוק, כפי שעושים חברי הצעירים בישראל. וזה כבר מוריד בחוויות ובשפה המשותפת. אולי הסיבות הן אחרות. אני רק מציינת כאן עובדה מהניסיון האישי שלי ושל ידידים אחרים שלי שעלו ארצה.

לאחר שסיימתי תואר ראשון והסדר הסטודנטים שלי נגמר הגיע זמן להחליט מה אני עושה ביחס להמשך חיי בקיבוץ: האם אני רוצה להישאר או שאני עוזבת. ועם כל ההתלבטויות בקשר ללימודי המשך, את התשובה ידעתי כבר מזמן, שלמרות שהקיבוץ השתנה במידה רבה, אפילו בשנים שאני חייתי בו והוא כבר לא כמו שהיה פעם, ואינו הרעיון הסוציאליסטי שעמד בתחילתו. למרות כל זאת, איני יכולה להגיד שהתאכזבתי לגמרי. אני מבינה שדברים משתנים עם הזמן, וזה כנראה תהליך טבעי ובלתי נמנע. הרעיון הקיבוצי בזמננו כנראה פחות רלוונטי מאשר בתקופת הקמת המדינה. אינני יודעת כמה שנים עוד נשארו לקיבוץ השיתופי שלנו כפי שהוא כיום.

אני לומדת עכשיו לתואר שני באוניברסיטת חיפה בחוג לאמנות יצירה, עובדת במטבח ועושה תורנויות ברפת ובכל-בו. לפני כשנה התחלתי תהליך קליטה ומועמדות לחברות. כמו בסיפור של סטאס גברילוב, גם אצלי זה היה סיפור מורכב. אצל ועדת קליטה היה לא מעט ספק לגבי - מדוע אני, בחורה צעירה הלומדת אמנות, רוצה להישאר בקיבוץ. אך לי התשובה הייתה ברורה, זו הדרך שבחרתי.

אני מרגישה תחושת הכרת תודה, יש בי אהבה כלפי הקיבוץ, התחברות למקום. אני אוהבת את הנוף מסביב הקיבוץ: השדות, הר הכרמל, הפס הכחול של הים... אני חושבת שהנוף הישראלי עבורי הוא הנוף הספציפי הזה. מבטי על החברה ישראלית כולה עובר דרך המבט על הקיבוץ. אני אוהבת שאני קרובה לטבע, לאדמה. הקיבוץ שלי הוא הבית שלי.

ביביליוגרפיה

  • אבי דגני, עמדות הציבור לגבי קליטת העלייה בישראל, גיאוקרטוגרפיה, תל אביב (1995).
  • אהרון כפיר, קביעת מדיניות בתחום קליטת העלייה בישראל, מחו''ל, ירושלים
    (1992).
  • אורחן אליאט, פלגי מיכל, גץ שלמה, קליטת עולים מרוסיה בקיבוצים בעיני עולים וחברי קיבוץ, המכון לחקר הקיבוץ והעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה (1992).
  • אלה אדלר – ברונשטיין, מרגישים כמו בבית!? – תהליכי השגת הסטטוס של עולים חדשים מברית המועצות לשעבר בישראל, חמו''ל, חיפה (2001).
  • אריק כהן, עולים חדשים מברית המועצות – פרופיל עמדות: מחקר חלוץ 1989-1990, המכון לחקר הטיפוח בחינוך, ירושלים (1993).
  • גדליה נוה, יהודית קינג, קליטת מהנדסים עולים בתעסוקה, ג'ויט – מכון ברוקליין לגרונטולוגיה והתפתחות אדם וחברה, ירושלים (1999).
  • דוד הראל, 1946 – קליטת העלייה ההמונית מברית המועצות: ניתוח בעיית התעסוקה והצעות פתרון, חמו''ל (1990).
  • גיאוגרפיה של קליטת העלייה: לקחי העבר ומבט לעתיד, מאמרים ותקצירים מתוך יום העיון שהתקיים באוניברסיטה העברית, יולי 1990, חמו''ל, ירושלים (1990).
  • ישראל, המשרד לקליטת העלייה, קליטת העלייה: תמונת מצב, אתגרים ויעדים, המשרד, ירושלים (1997).
  • ישראל, המשרד לקליטת העלייה -1998, המשרד, ירושלים (1999).
  • מרדכי, נאור, מאה שנה ועוד של עלייה וקליטה, מסדה (1991) .
  • עפרה, לין, זהות יהודית וישראלית, תחושת איום אישי וקבוצתי, ועמדות של ישראלים ותיקים כלפי עולים חדשים מבריה''מ לשעבר, עבודת גמר, אוניברסיטת בר אילן, המחלקה לפסיכולוגיה (1995).
  • צעירים יהודיים מהגולה והקיבוץ - בעיות במפגש בין תרבויות , ממצאים ממחקר על תלמידי אולפן ומתנדבים בקיבוץ, כפי שנמסרו ביום עיון באוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, חיפה ( 1982).
  • קליטה ורווחה בישראל: מקראה בעבודה סוציאלית במסגרת קליטת עולים חדשים, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן (1979).
  • רותי, דודוביץ, " עולים מחבר המדינות וישראלים ותיקים: השוואת סולם הערכים", הד האולפן החדש, 79, ירושלים (תשנט), עמ' 44-55.
  • Dina, Siegel, The great immigration: Russian Jews in Israel, United States (1998).
  •  Marina, Shaginian, Internal migration of recent immigrants in Israel, S.1, מקום ההוצאה לאור לא ידוע, (2000).
  •  Элиэзер, Фельдман, Русские в Израиле, Маркет Д.С. (2003).

מפה

ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולים חדשים במחוז תל אביב ובמחוז המרכז, (1995), ירושלים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1:270,000

ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולים חדשים במחוז חיפה ובמחוז הצפון, (1995), ירושלים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,1:500,000

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • משפחת גברילוב, קיבוץ יזרעאל.
  • משפחת קובל, יקנעם.

מילות מפתח

עולה-חדש | עלייה-לישראל | עלייה-מברה''מ | קליטת-עלייה | עולים-בקיבוצים | קיבוץ | רוסים-ישראל | יהודים-רוסיים | סוכנות -יהודית | משרד-לקליטת-עלייה | חזרה-למולדת | הגירה | חברה-ישראלית | דיאספורה-רוסית-בישראל | מוסדות-קליטה | מוסדות-לימוד | אולפן-עברית | אולפן-קיבוצי | דיור-לעולים | קראוון-מגורים.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.