דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

גרפיטי בישראל

גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
גרפיטי בחיפה
גרפיטי בחיפה
דודו ברקת
דוד ברקת

נוצר ב-6/14/2011

ראשית דבר

אני זוכר איך כילד הייתי אוחז במקל עץ שהזדמן לידי ומכה בקיר בניין בצבע בז'. רץ ורץ בכל כוחי, מתמכר לצליל המקל הנחבט במהמורות הטיח ולקו שנוצר. קו שעולה ויורד כמעין גל, שמנקודת מבטי היום מזכיר לי סיסמוגרף, מכשיר א.ק.ג או קו טופוגראפי שממפה אותי בתוך החלל השכונתי.

אבל מסתבר שאני לא היחיד. כמוני יש רבים או אולי אף כל אחד ואחד מאתנו הוא כזה. הרי בכולנו נחבא אותו יצר הנצחה. יצר לאנטי-אנונימיות. יצר שדוחק בנו להתבלט ולהצליח, להאדיר את שמנו ברבים.

הקיר הוא חלל, רהיט, במה, "קנבס", סמל. המבנה הארכיטקטוני של העיר הוא תבנית, שלתוכה נולדנו ובתוכה אנו מתקיימים. פועלים על פי חוקים כתובים וקודים אתיים וחברתיים, שפעמים רבות אינם מאפשרים לנו לפעול כרצוננו. הגרפיטי הוא התרסה. שבירת מוסכמות ידועות. פגיעה במערכת וניסיון לשנותה. הוא גם קישוט ואמנות עממית שעוקפת את "שומרי השערים".

ישנם סוגי גרפיטי שהמערכת מתירה, אולם בימינו (לאחר רצח רבין) אם תנסה לכתוב כתובת הקוראת לפגוע בראש ממשלה, הקוראת בכלל לפגיעה ביהודים או כתובת תמיכה והערצה בבן לאדן, הן יימחקו וייעלמו כלעומת שבאו. זאת לעומת שרבוטי בית ספר כמו "חנן אוהב את ענת", "סיגל כהן ואבי כץ לנצח" שאינן מאיימות על הסדר הציבורי. יותר מזה – החברה מעלימה עין מכתובות כאלו ובכך מתירה להן להיכתב, מתוך מחשבה שיש בהן משום שסתום לחץ, המתיר לאנשים להתבטא ולפרוק את מה שבלבם ולמנהיגים לעקוב ולהרגיש את בני העם.

"הכתובת הייתה על הקיר". אין זה סתמי שמשפט זה חרוט בנו כה עמוק, אולם בכל זאת לא ידענו לקרוא את הכתובת. הגרפיטי הוא הדופק. הוא זה שפוער חלון אל נבכי נשמתה של החברה וחושף את הנסתר שבה.

בגרפיטי "שרון מ", שנכתב באדום על גבי קיר לבנים, אני מוצא דוגמה מעניינת: כתובת סתמית זו, היכולה להשתייך בקלות לקטגוריית ההנצחה, ("שרון מזרחי" למשל),היא יכולה להיות סגירת חשבון עם חבר ככתובת שהופסקה באמצעה ("שרון מנייאק")? "שרון מ" אינה כתובת סתמית על קיר. היא מייצגת דחף פנימי לשנות, להרתיע, לעורר את החברה להתבונן בראי ולראות את העומד בראשה (וכולנו יודעים מיהו שרון). אמנם הכתובת לא נמשכה ויצירתה הופסקה (ע"י משטרה, לדברי האמן), אך לו הושלמה, הייתה משאירה חותם מהסוג הקופירייטרי "שרון מילושוביץ מחכה לך". כתובת שמתכתבת עם מילות השיר "נאצר מחכה לרבין", מילים החקוקות בנו עם טעם טוב של זיכרון-שיכרון, ניצחון-אבדון ויוצרת ניגוד עם מילים אלו ויוצרת משוואה "שרון פושע מלחמה".

לא במקרה השתמשתי במונח "קופירייטרי". בכתובות גרפיטי יש משהו קליט, מתנגן. משפט החודר לתודעה במהירות, מתגלגל בה זמן רב ועם זאת שומר על מידה על עמימות. "החום בוטל שותים קריסטל", מרווה את הצבא של "כ ו ל ם".

יוצר הכתובת נותר עם הגאווה שבידיעה "אני זה שבראתי את הכתובת ועיצבתי לכם את התודעה". תחושת הסיפוק ממלאת אותו עד הכתובת הבאה. אני רואה הבדל בין תחושה זו ובין התחושה שקיננה בברוך ג'מילי, בשעה שהנציח את שמו במעמד פריצת הדרך לירושלים ואמר לנו "אני נכחתי באירוע חשוב זה".

מדינה שמפעל ההנצחה שלה עובד שעות נוספות. שבכל שביל רענן או צומת מרומזרת, נטוע פגז טנק מרותק לג'אנט של אוטו ועליו חרוט "לזכר... שלא מש מליבנו ומת מות גיבורים ושיקוצו הנבלים... לעד יהיה זכרם ברוך...".

בסביבה כזו פועל הגרפיטי של ברוך ג'מילי, פרת גרפיטי שהקדושה ממנה והלאה, אותו לוחם שמצא את הזמן בשוך הקרבות להנציח את שמו על קיר. ברוך ג'מילי הותיר אחריו מסורת מכוערת של הנצחת שמות שאינה תורמת בדבר לכלום. לצערי הרב החליטו לחדש את הכתובת במסגרת שיקום מפעלי תרבות מן העבר, טעות נוראית וחבל שכך.

ובחזרה לענייננו, "שרון מ" הסתיים בסופו של דבר תחת הצהרתו המשטרתית של האמן (שוחחתי עמו) שהכתובת נועדה לשמש כקריאת אהבה והתעוררות לאחותו הגדולה והרווקה "שרון מותק, תתחתני!".

 תולדות הגרפיטי

מהו גרפיטי?

מקור המילה מאיטלקית GRAFFIARE , לשרוט, לגרד-סוג של אומנות עממית המופיעה ברחוב, מדיום הנגיש לציבורים גדולים. אמן הגרפיטי מבטא את עצמו באמצעות יצירות שהוא מבצע על גבי שטחים ציבוריים, מבנים (בדר"כ נטושים), ספסלים,עמודי חשמל, תיבות דואר, מנהרות הרכבת התחתית ועוד. על פי רוב הכוונה היא לטקסים או סימנים. חוקר הגרפיטי מייקל וולש (WALSH) טוען שאמני הגרפיטי פועלים בדרך זו כיוון שאין להם כסף לבדים וצבעים יקרים. בכללותה אומנות הגרפיטי לא הוכרה אף פעם כזרם אומנות ורק בשנים האחרונות אנו עדים לגל מתחדש של זרם זה.

את הגרפיטי ניתן לאבחן כרישומים, ציורים שנעשים במרחב הציבורי באופן מתריס ופוגעני. הוא יופיע בפורמטים שונים, הראשון והידוע הוא כמובן ריסוס צבע ספריי על קיר, חריטות על גבי ספסלים ציבוריים, קירות בתי שימוש ציבוריים, ספסלי האוטובוס והרכבת, הדבקת ציורי גרפיטי שנעשו בבית על נייר, רישום בטושי לורד רחבים על גבי עמודי חשמל, תיבות דואר, את שם הכותב בכתב מסולסל.

אומני גרפיטי מונעים מכמה וכמה מניעים. האחד רצון לפרסם את עצמך והאחר זה להתריס כלפי עוולה כזו או אחרת, רצון לרתום את המעשה הוונדליסטי לצורכי פרסום אישי והעברת מסרים ציבוריים ואישיים.

בראשית המאה הקודמת ערך האמן הצרפתי בראסאיי(BRASSAI) מחקר צילומי אורבני ברחובות פאריז בעקבות חריטות שהוא מצא באזורים אפלים, בתי כלא ושאר סמטאות שסווגו כאזורים בעלי אפיון סוציו אקונומי נמוך. נק' חשובה שעולה מהתבוננות בצילומיו היא ההקשר "הפלילי" עשיית הגרפיטי כהתרסה נגד השלטון. בארץ תפס הגרפיטי מקום של כבוד, לצערי הרב, אחרי רצח רבין כאשר ילדי הנרות באקט של מחאה שקטה כתבו על הקירות בכיכר את אשר על ליבם, לימים דאג דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל, להנציח את הכתובות ולשמר אותם כחלק מהערך האומנותי והגראפי של המקום. בעקבות הרצח הפכה החברה הישראלית רגישה עד מאד לתוכן המילים, הכתובות, בוגד ומסית, הן לא סתם מילים, אלה מילים שעלולות להוביל לשבר נוסף.

אם ננסה לאבחן את הגרפיטי המודרני העכשווי אל מול הקלאסי, נציין שעל גבי הציר ההיסטורי בעבר הרחוק התאפיין הגרפיטי בחריטת השם על ידי צליינים ותיירים לציון שמו של המבקר במקום (דוגמא נהדרת אנו מוצאים בירושלים, על עמוד בכנסיית הקבר חרט פיירו ונדרמיני מוונציה,את שמו ושנת הביקור 1384) דוגמאות נוספות ניתן למצוא בפומפי ובמצריים העתיקה.
גרפיטי קדום בארץ-ישראל

מול סוג זה של גרפיטי, חריטת השם על סלע, אנו מוצאים במאה ה20 זרם חדש של עשייה אומנותית שמתפתחת במקביל להתפתחות הטכנולוגית ולהמצאת צבעי ספריי, כלי נגיש וזול שמטרתו הייתה תעשייתית ומהר מאוד התגלגל לידי אומנים ושימש בידיהם אמצעי מהיר נגיש וזול, לעשייתם האומנותית.
יהיו כאלה שיסמנו את ציורי המערות כסוג של גרפיטי, אך אני חולק על קביעה זו מאחר ואותם ציורים שימשו למטרות פולחן ואמונה ולא לצורכי פרסום או הנצחה אישית.

ראשית השתמשו בצבעי ספריי שעל גביהם הרכיבו האמנים ראשי פלסטיק בעלי פיות שונות שנלקחו מדאודורנטים או תרסיסים אחרים וזאת לשימושים שונים של עובי הקו ואופיו. אומני גרפיטי משתמשים גם בטושים מאוד עבים, מדבקות שמיוצרות מבעוד מועד וציורי נייר, צבעים תעשייתיים ומברשות.

מהתבוננות בחברות שונות אנו מוצאים סוגים שונים של התייחסות לגרפיטי אך אין ספק שהיום הסגנון הרווח הוא השימוש בתרסיסי ספריי ושימוש בפלקטים מצוירים, מיפן, סין תאילנד, דרך הודו, אפריקה, ישראל, אירופה, וארה"ב, בכל המקומות אנו מוצאים יצירות גרפיות אורבניות שמבטאות עולם פנטסטי דמיוני, לא תמיד בהקשר תרבותי.
דוגמא יפה ניתן למצוא ביפן, שם דמויות הגרפיטי נקשרות למנגה (סוג של קומיקס) ולתרבות האגדה המקומית, גיבורי על וחיות מפלצתיות ואגדתיות, קמות לתחייה ומופיעות בציורי הקיר האורבניים.

בארצנו הקטנה בעלת מסורת אומנותית קצרה ואולי בשל הציווי התנכ"י, "לא תעשה פסל ומסיכה", לא מקובל להנציח בציורי גרפיטי אירועים מיתולוגיים כמו, חציית ים סוף, או מתן תורה.

 גרפיטי באירופה ובארה"ב - היבטים מרכזיים

בארה"ב ובאירופה אנו מוצאים מסורת שונה של התפתחות אורבנית, במרחבי המגלופוליס, בערים של מיליוני אנשים ומרחבים עזובים רבים שמהווים קרקע פורייה ליצירת גרפיטי, אנו רואים התהוות של כנופיות רחוב ששולטות בטריטוריות שונות ודואגים לסמן אותם, קירות העיר הופכים למצע עיתונאי להעברת מסרים ושיווק רעיונות שונים. ע"פ רוב קבוצות אלה מתקיימות בכפיפה אחת עם מוסיקת ראפ, גלישה בסקייט-בורד ופקור (קפיצה מגג אל גג)

בניו-יורק החל הגרפיטי להופיע בשנות השישים, בשכונות שוליים כסממן טריטוריאלי - נערים צעירים נהגו לסמן טריטוריות ע"י כתיבת שמותיהם עם זה כקביעת גבול ועם זה כהאדרת האני, אט אט עם ריבוי הכתובות נוצר צורך להתבדל האחד מן השני דבר שהוביל ליצירתיות רבה.

הגרפיטי לוקח חלק באזורים מסוימים מאוד ולא במקרה, מקומות נטושים, בתים ריקים, שכונות מרוחקות,עזובות, מהווים קרקע פורייה מאחר ושם יכול האמן לפעול בחופשיות וללא חשש השלטון.

כדי להבין מדוע הפך הגרפיטי ליצירת אומנות, יש להבין את הזרמים האומנותיים שנשבו באותה תקופה. בארה"ב וגם באנגליה החל לפעול זרם ה POP-ART.
POP מהמילה פופולארי, אנדי וורהול, ככהן הגדול של זרם זה, מאמץ אל ה FACTORY שלו אומנים כמו קיית הרינג וז'אן מישל בסקיאת ,אומני גרפיטי שפעלו ברחובות ניו-יורק. עדיין יש להבין שהגרפיטי לא הפך בשל כך ליצירת אומנות נרכשת, יחלפו עוד שנים רבות עד שאספנים יזהו את הטרנד כזרם באומנות העכשווית. גם היום יש להבחין בין גרפיטי, לגרפיטי שהוא יצירת אומנות (כמו שלא כל רישום על נייר הוא יצירת אומנות).

מיקום הגרפיטי בחלל הציבורי

כתובות גרפיטי נחלקות לשני סוגים בסיסיים, האחד כיתוב והשני ציור. בין שני עולמות אלה אנו מוצאים סגנונות שונים ודרכים מגוונות לביטוי, ציורי קיר, סטיקרים, רישום עט על ספסלים, תחנות אוטובוס, שולחנות ביה"ס, קירות בתי השימוש, אדבסטינג (שיבוש פרסומות ציבוריות), כל הסוגים הרבים הללו של גרפיטי, ברגע שהם מופיעים במקומות אסורים הם הופכים (לטעמי) לגרפיטי.

מתוך התבוננות קצרה על התמונות המתעדות כתובות גרפיטי, בעיר חיפה, ניתן לאפיין מיד את מיקום הכתובות לשני סוגים (ובעצם לשני אופני ציור).

הסגנון הראשון שהוא בעצם הגרפיטי האמיתי (כך אני רואה את הדברים), הוא בעל אופי מחתרתי ואנו נפגוש אותו במקומות ארעיים, שוליים, נטושים, כמעט מסתתר ומופיע רק בפני יודעי חן, חבורות נערים שמגיעים לאותם מקומות נטושים ונהנים מציורי הקיר. כמובן שלעיתים נפגוש את הגרפיטי ברחוב הראשי אך עדיין יהיו אלו רחובות שהסדר הציבורי פחות מוקפד בהם.

הסוג השני של כתובות גרפיטי יהיה גרפיטי מוזמן, אם ע"י העירייה ואם ע"י מוסדות ציבור. אנו נפגוש אותו במקומות ציבור בולטים, בפינות של רחובות ראשיים ובשאר מקומות שהפטרון חפץ בקישוטם. לטעמי אלה הם ציורי קיר מוזמנים ולא גרפיטי שאמור להיות מחתרתי, מתריס, ביסודו.

גרגורי שניידר (snyder:2009) מספר בספרו על דמטריוס נער שליחויות על אופניים, שבשנות ה60 המאוחרות החל לרשום את הכינוי TAKI ואת מס' הרחוב בו הוא גר 183, על קירות, תחנות אוטובוס, מבני ציבור, פסלים ציבוריים, אט אט תפס הז'אנר ורבים אחרים החלו להפיץ את שמם בדרך דומה. ב21 ליולי 1971 הוא הצליח במשימתו כאשר זכה לראיון בעיתון "ניו יורק טיימס".

מרחב נוסף שלא ניתן להתעלם ממנו הוא המרחב האינטרנטי, המהווה מדיום מרכזי בהוויה של הגרפיטי המודרני (זאת, בשונה מהגרפיטי הקלאסי המצויר במרחב הציבורי).

חיפוש אחר המילה "גרפיטי" במנוע החיפוש "גוגל", מניב 111 מליון תוצאות, בהחלט תוצאה משכנעת לאזכורים הרבים במרחב האינטרנטי ואין זה מקרי. האינטרנט, מיסודו, הוא כלי לתקשורת גרפית, אמצעי התכתבות בין אנשים ברחבי הגלובוס (נכון לציין שבתקופת המלחמה הקרה בשנות השישים, כאשר האמריקאים ביקשו להבטיח אמצעי תקשורת שיעבדו גם אחרי מלחמה גרעינית. תאגיד בשם "rand" יצר את המודל של רשת מחשבים ללא מרכזיה , כל מחשב קולט ומשדר). רק כעבור כעשרים שנה, בשנת 1991, נפתח בשוויץ ערוץ זה לקהל הרחב.

אין ספק שמעבר ליכולתו להיות אמצעי תקשורת, המכיל מיליוני אתרים הקשורים לגרפיטי בצורה כזו או אחרת, מכיל האינטרנט הוויה בסיסית שביסודה זו התקשורת. במהפכת "אביב העמים" הערבי החולף עתה באזורנו, השימוש בגרפיטי היה אמצעי נרחב ועיקרי גם במרחב העירוני בו שלטי חוצות הופיעו, התריסו וכוונו את הציבור, אולם בעיקר במרחב האינטרנטי באמצעות facebook בו הרשת החברתית אפשרה לחברים בה לחלוק על הקיר (wall – העמוד המופיע בפני כל גולש באתר זה ובו חולק בעל העמוד את עמדותיו, מחשבותיו, סרטים, תמונות ודעות). בפייסבוק, חברים רבים יכולים להפיץ את דעותיהם ולהניע תהליכים שבמקרה הנוכחי הצליחו להניע שינויים אדירים ולהפיל משטרים דיקטטוריים אפלים בכוח המילה וההתאגדות.

עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, יצר בהחלט מהפיכה בתחום הגרפיטי – אין זה הגרפיטי המלכלך את הקירות ברחובות - הוא נקי, מסודר, אסתטי וחף מכל פעולה אנטי ציבורית כיוון שאינו מופיע עוד על מבני ציבור. יחד עם זאת, הוא נוקב יותר, משפיע יותר, כל חבר הוא פרסונה בפני עצמו. קיר הפייסבוק הפך לקיר לבנים מודרני אך אין הוא מנציח שמות אנשים בלבד, אלא הפך להיות כלי אקטיביסטי המחולל שינויים אדירים במרחב העולמי.

קשה אולי לבוא ולומר שבאזורים סוציו אקונומיים יוקרתיים נמצא גרפיטי איכותי יותר. מובן שאין זה כך. האמת, שהתוצאות הן הפוכות לגמרי. דווקא במקומות עזובים, בשכונות שהן בגדר שכונות מצוקה, אנו מוצאים כתובות מרהיבות בציורי קיר מושקעים. אין זה מקרה, כיוון שמקומות אלו מאפשרים זמן פעולה נרחב, דבר החשוב ליוצר, אשר חושש ממעצר על מעשיו הבלתי-חוקיים. במקביל, מתגנבת התחושה/תובנה, שהעירייה מזמינה ציורים שכאלה על מנת לקשט פינות נידחות בעיר, ולהופכן לתרבותיות יותר. כמובן שאזורים מושקעים והומי אדם, חפים מכתובות גרפיטי כיוון שיש מי שדואג שיוסרו – ומהר.

גרפיטי ככלי למחאה חברתי

אחד הבסיסים המהותיים של הגרפיטי, הוא היותו כלי מחאתי בהווייתו וזאת משני סיבות תוכן ומקום. ברמה התוכנית הרבה פעמים הכיתוב הוא מחאתי, בה להתריס, לעורר, לפגוע. ובשילוב האיסור על עשייתו במרחב הציבורי, נוצרת אמירה בולטת לעין. (לדוגמא קירות אקוסטים בכביש החוף) שמשמשים "כעיתון קיר" להעברת דעות פוליטיות, מסרי אהבה\שנאה שונים, או מחשבות בטלות.

נישה מרתקת בעולם הגרפיטי זה האדבסטינג (adbusting) שבוש פרסומות. אני התמקדתי בשיבוש שלטי חוצות. בעידן התרבות הפופולארית וחברות ההמונים, בהם הצרכן הופך לשבוי של התקשורת וצרכן כפיתי של אושר, שמחה, חברים וכו', מופיע האדבסטר("מכסח הפרסומות") כשומר הסף, דמות מסתורית שמגיחה משום מקום וחושפת את האמת על האושר המזויף של החברה בה אנו חיים. שמפו לשיער יפה יותר?ניסויים בבעלי חיים! פרסומת לסלולרי? קבל ממאיר בפחות מחיר. האדבסטר רותם את הפרסומת הנתונה לפניו ומשבש את הכיתוב, מוסיף לו תכנים חדשים ומנצל את השטח הפרסומי למטרות אחרות של חשיפה ואמירת אמיתות חדשות.

מייקל וולש חושף בספרו "גרפיטו" את התפישה של אומני הגרפיטי שרואים את עשייתם כאקט של הפרה (transgression) אל מול סדר היום הקפיטליסטי השגרתי והמדכא. זהו סוג חדש של אומנות שחותר תחת הסדר החברתי ומציג דרך חדשה לשינוי חברתי.

הפרסומות מציגים את האמת שסובבת את כולנו מחלחלת פנימה ויוצרת תסכול רב שלא ניתן להסבר, הקונה מוצא את עצמו במאין מעגל קסמים "תקנה עוד תהיה מאושר". משבש הפרסומות מציג את האמת החלולה מאחורי המסר הראוותני והמזויף.

יש שיטענו שהגרפיטי הוא מעשה הכופה את עצמו על המרחב הציבורי, האם בעלי הון שקנו לעצמם מרחב פרסום לא כופים את דעותיהם? מדוע להם מותר ולאדם הפשוט אסור? הגרפיטי מבקש להשמיע את קולו של האחר, לתת במה למחשבה תהליך זה של התקה יוצר בפני הצופה אמת חדשה שלא נחה לפניו במבט ראשון, משבשי אחרת שונה, ניתן לראות את המעשה כאקט של החזרה של השבת המרחב הציבורי לציבור.

אמני גרפיטי - השפעות בינ"ל בשדה המקומי

בחרתי להתמקד בשני אמני גרפיטי, שהם שונים במהותם וסגנונם שונה. Jean-Michel Basquiat, ו""Banksy‏, הראשון שבהם בסקיאט נחשב לאחד מאומני הגרפיטי פורצי הדרך החשובים בהיסטוריה האומנותית, שהשפעותיו על השיח והמעשה האומנותי, בתחום הגרפיטי, מהדהדים עד היום. בסקיאט נולד בברוקלין ובגיל 17 החל מצייר ברחובות העיר מנהטן, יצירות אקספרסיביות מאד, דמויות שבטיות, אפריקאיות, ראשוניות במהותן, שצוירו על גבי רחובות העיר, כאילו היו בד קנבס ארוך ומתמשך. תחת יצירותיו חתם בשם samo, פסבדונים, כיאה לאומן גרפיטי. מהר מאד מצאו עבודותיו של בסקיאט בית חם והפכו ליצירות נחשקות ע"י בעלי הון ואספנים רבים. ז'אן מישל בסקיאט מת בגיל 28 ממנת יתר של סמים.

אמן אחר שכוכבו דורך לפניו בימנו אלה, הוא בנקסי. אני מניח שזהו שם עט, מאחר ואף אחד לא יודע מיהו באמת וכיצד הוא נראה. בנקסי נולד בשנת 1974 גדל בבריסטול אשר באנגליה. הוא אימץ סגנון עבודה מהיר(היו שקדמו לו בשימוש בשבלונות) שמאוד אופייני לו, וזאת בשל הפחד מן השלטונות. בנקסי מגיח משום מקום בפינות שונות ברחבי הגלובוס, לרוב במוקדי סכסוך, מנצל את ההד התקשורתי ורותם אותו כרוח סערה, להניע את מפרשי ספינתו. עבודותיו של בנקסי הן נקיות, לרוב שבלונות מוכנות מראש, שמבקרות את המקום, החברה, והתרבות המערבית.

אין ספק שעבודתו של בסקיאט היא מחאתית מאוד. דמות האפרו האמריקאי, שמגיח אל מול התרבות האמריקאית השלווה, ציורי מסיכות קדומות שמנסות להתעורר ולהרים את מבטן אל העבר, קוראות בשמו של היליד, מנציחות את דמותו האמיתית.
לעומתו עבודותיו של בנקסי, מחתרתיות במהותן שואלות שאלות גלובליות על חלום ועל מציאות, מבקרות את העולם בו אנו חיים, את היופי הפסטורלי של עולם האומנות(צייר מחדש את ציורו המפורסם של מונה "חבצלות המים" ובתוכו זבל ורפש, ביקורת על הזיהום המתפשט.) במסגרת פעילותו הגיע לגדר ההפרדה וצייר על גביה תשעה ציורי ענק המבקרות את בניית

 גרפיטי בישראל

סקירה היסטורית

גרפיטי מופיע בא"י משחר ההיסטוריה, אם אלה עולי רגל, צליינים שחרטו את שמם באתרי עלייה לרגל בהם ביקרו. או שמא אלו ניצולי שואה שחרטו את שמם במחנה המעצר בעתלית, אות וסימן להישרדותם ולהיותם חיים.

יחד עם אלה, גרפיטי ישראלי במובן הרע של המילה, יהיה כתובתו של ברוך ג'מילי על מבנה חברת 'מקורות' בדרך לירושלים. אלמלא הגששים שהנציחו את שמו במערכונם ושלמה ארצי בפזמונו, ספק אם היה מחלחל לתרבות המקומית וסביר להניח שהיה נותר בגדר עוד כתובת שיש למחוק. לאחרונה, במסדרת שיקום ושימור אתרים היסטוריים, הוחלט לשחזר את הכתובת "ברוך ג'מילי". החלטה אומללה לעניות דעתי.

ברובו, הגרפיטי בעבר הרחוק בא"י, מסתכם בשרבוט או חריטה על סלע של שמות. במאה העשרים, עם התפתחות תרסיסי הצבע וזמינותם, יחד עם הפיכת הקיר לעיתון המוני (שעליו ניתן לפרסם את דעותיך), אנו מוצאים ריסוס שמות ודעות פוליטיות ולא-פוליטיות.

במקביל, עם התפתחות הגרפיטי כאמנות, אנו מוצאים את זרם ציירי הלילה (אמני רחוב שמקרינים את עבודותיהם על קירות רחוב ואז מעתיקים אותם אל הקיר). ציירים כמו רמי מאירי, שהיה מראשוני ציירי הקיר בת"א.

ברוך ג'מילי, רמי מאירי, know hope, broken fingaz.

קשה לבוא ולומר מי הם אמני הגרפיטי המרכזיים בארץ, איזה קריטריון יהווה הצלחה, יכולת אמנותית,  או שמא זיכרון ציבורי. לו הייתי צריך לשפוט, הייתי בוחר על פי העשייה, היקפה ואיכותה וכמובן על פי יכולת השיח האמנותית / בינלאומית. אין זה מן הנמנע, שהגרפיטי כיצירת אמנות, מתקשר עם עולם גלובלי עשיר בדימויים, ואינו מצטמצם לשיח המקומי בלבד. קשה לתחום את אמני הגרפיטי המקומי לקטגוריה אחת ומובן שלא כל כתובת על הקיר הופכת מיד ליצירת אמנות או נחרטת בזיכרון הקולקטיבי.

ברוך ג'מילי הצליח במשימתו בגלל אופיו של הרגע, פריצת הדרך לירושלים במלחמת השחרור. שנים נחה לה הכתובת וחלחלה באיטיות לתודעה הציבורית. בראיון לסיגלית זהר, סיפר ג'מילי שאת הרעיון לגרפיטי הוא קיבל מקצין בריטי כאשר היה חייל בבריגדה היהודית, בעיר 'קלה' אשר בצרפת, שם ראה את אחד הקצינים מנציח את שמו על קיר ענק. כששאל אותו לפשר המעשה, סיפר הקצין כי זהו מנהג של כיבוש טריטוריאלי. ג'מילי הוסיף גם את שמו למקום. בין אפריל למאי 1948, כשהיה בליווי השיירות לירושלים כתב "ברוך ג'מילי, הפלמ"ח 1948" בעזרת זפת שחורה שהיתה על נעליו, אותה הסיר בעזרת קופסאות ריקות של סרדינים. חידושו הגדול היה בראשוניותו ובתעוזה לעשות זאת בגדול ובפינות נידחות אך בולטות. שום דבר מעבר לכך.

לעומתו, חלחלו לתודעה הציבורית ציירי קיר כמו רמי מאירי, שעבודתם החוקית (בהסכמת העירייה) חלחלה גם היא לתודעה הציבורית. ייחוד עבודותיו של מאירי, שהחל לצייר כבר בשנות השמונים, הייתה ההפתעה שעלתה מתוך עבודותיו. ציורים שעפ"י רוב יצרו בקרב הצופה אלמנט של אשליה. עבודותיו של מאירי אינן מתריסות, מטרתן להעלות חיוך ולרגש , להותיר בצופה הרגשה חיובית, הנאה. מובן שעבודות אלו הפכו עם הזמן לאיקונות אהודות בחברה הישראלית ונצרבו בתודעה הציבורית ('האיש שבקיר').

סגנון אחר של עשייה הוא בעצם הגרפיטי האומנותי – ציורי קיר אמנותיים, מלאים ועשירים, עשייה שהיא בעצם מקבילה לנעשה בחו"ל, תוך שיתוף פעולה עם אמנים אורחים. יצירה שנחה רבות על השיתוף האינטרנטי, מרחב גלובלי, אמנים שיוצרים במרחב שכזה הם "broken fingaz" קבוצת ציירי גרפיטי חיפאים שיוצרים בשיתוף פעולה. עבודותיהם מתאפיינות בסוג של גלובליזציה, ברגעים אפוקליפטיים של חורבן וגועל, דמויות אוביסיות עד להתפוצצות וחיות רעות המשחרות לטרף.

"broken fingaz" יוצרים תמהילים של רגעים הזויים, אותם הם קושרים למציאות המקומית. כר הפעולה שלהם בעיר חיפה, הוא ברחוב מסדה (שם ממוקמת החנות שלהם), במעין הסכמה סמויה, ציירו האמנים שלל ציורי קיר ברחוב. במסגרת שיתוף פעולה עם אמנים אחרים, הזמינו את האמן הת"א "know hope" ששמו הוא משחק מילים על know- לדעת ו"no hope"-חוסר תקווה. יצירותיו שהחלו כפעולה מחתרתית, נתלו בפינות שונות ברחבי ת"א, או בגדר ההפרדה והפכו ליצירות אומנות נחשקות. מעבודותיו עולה תחושת אובדן זהות ובדידות, בחברה המודרנית

גרפיטי נמדד לאורך זמן, הקיר הוא ספר היסטוריה פתוח ומעט מאד ממנו יוותר לדורות הבאים. אין ספק שברוך ג'מילי ורמי מאירי הצליחו לצרוב את עבודותיהם בתודעה הישראלית, יחד עם זאת עוד מוקדם להגיד מה יוותר מהאמנים האחרים.

 גרפיטי במגזרים שונים: רוסי, ערבי, אתיופי

בשיטוטי הרבים חיפשתי כתובות גרפיטי שיאפיינו את הקהילה האתיופית, הרוסית או הערבית. לא נתקלתי בכאלו כתובות ולאחר מחשבה מעמיקה הבנתי גם למה. אין זה מקרה ששתי הקהילות גם הרוסית וגם האתיופית סיגלו לעצמן את העברית כשפה מרכזית. הרצון שלהם להתערות בחברה, כמו הרצון להתבדל ממנה, להתריס מולה, למחות על הקיים, באיזה שפה יש לעשות זאת? מובן, שאם לעשות אז בעברית. (סברה נוספת היא שתרבות המחאה אינה דבר מפותח בקרב אוכלוסיות אלו)
בקרב האוכלוסיה הערבית המצב שונה ופה יש להבדיל בין הציבור הערבי ישראלי,לבין הציבור הפלסטיני היושב בשטחים. שני חוקרים אמריקאים בשם פאול שטיינברג ואן מרי אוליבר החלו לחקור את משמעות הכתובת על הקיר הערבי, מחקר זה שכותרתו "מידע ופולחן מהפכני בשער את (סיסמאות) של האינתיפאדה הפלסטינית" יצא לאור כפרק בספר "הגרפיטי של האינתיפאדה".

מחקרם התבסס על אסוף כתובות רחוב בעזה, תוך שהותם במקום. מתוך המחקר עולה כי השעראת\ סיסמאות היו בעצם צורך השעה, מאחר וזו הייתה הדרך היחידה לתקשר בין הקבוצות השונות שהובילו את המאבק לבין הרחוב. הקיר שימש להעברת מסרים, צפנים והודעות שונות: "מחר שביתה ואם לא תתבצע הצתה" או "תנועת ההתנגדות האיסלמית אוסרת את המסיבות המוסיקליות השפלות". כל אלה מעניקים תחושת התארגנות.

בין קליגרפיה, גרפיטי ופשקוויל

כשאני מתבונן על ההיסטוריה היהודית, קשה לי שלא לחשוב על היותו של סב סבי סופר סת"ם, באושוונצ'ים אשר בפולניה, ולראות אותו כיוצר גרפיטי קדום מעטר אותיות של קדושה לבית הכנסת ולסידור התפילה. קליגרפיה היא אומנות הכתיבה הקישוטית ומלאכתה הייתה נעשית ע"פ רוב ע"י סופרי ס"תם (ספרי תורה, תפילין, ומזוזות). הפשקוויל הוא כרזה המודבקת על הקיר ברחוב החרדי ונושאת עימה מסר שלילי מיסודו. מקור המנהג הוא מרומא כאשר במאה ה-16 נהגו יהודי רומא לתלות שלטים בגנות האפיפיור והכנסיה, על גבי פסל קטוע רגליים שכונה pasquino, מכאן התגלגל השם לאידיש אל המילה פשקוויל.

נכון אולי לבוא ולשאול האם הפשקוויל הוא גרפיטי? לטעמי כן, הוא ניתלה באישון לילה במקומות אסורים ומתריס כלפי החברה בה הוא מתקיים וכמובן שהוא נושא עימו אופי קליגרפי.

עליזה אולמרט וגיל הראבן מביאים בספרם "שפת קיר" מחקר מקיף ומתעד של כתובות גרפיטי בעלות אופי יהודי, המפורסמת שבהן היא "נ נח נחמ נחמן מאומן" שעוטה על עצמו סגנונות שונים ומרובים. לעיתים האותיות עוטות אופי קליגרפי יהודי ולעיתים הן מתעוותות ומתפתלות בהתאם לרוח המקום.

עניין מיוחד מצאתי בכתובות גרפיטי שמצטטות מן התנ"ך, משפטים שלמים או ציטטות ברוח התנ"ך כמו "יחי המלך המשיח" או "זכור את יום השבת לקודש". אין זה מיקרה שאנו מוצאים שימוש בגרפיטי כאמצעי תעמולה להעברת מסרים, בעיקר בקרב חברות דתיות וחרדיות וזאת משום שקהילות אלה כמעט ולא נחשפות לאינטרנט ולשאר המדיות החברתיות והקיר משמש בעבורם אמצעי תקשורת ראשון במעלה.

 שימושיו השונים של הגרפיטי ככלי לשינוי חברתי

 בחינת המעשה ביחס למקום

במאמרי זה, חשפתי את גווניו הרבים של הגרפיטי המקומי, אפיוניו השונים מצביעים על החברה בה הוא נוצר, אם זה גרפיטי חילוני או "עכשווי" או "אומנותי", יהודי, ערבי, אינטרנטי, תמיד יהיה הגרפיטי תגובה לסביבה בה הוא נוצר, כמו ראי למתבונן בו.
ניתן היה לראות מן הדברים ובעיקר מן הצילומים שאת הגרפיטי ניתן למצוא בכל מקום, פינות רחוב עזובות, רחובות ראשיים, מכוניות נוסעות, עמודי חשמל ועוד.

אומני הגרפיטי יהיו לרוב בני המקום, נערים שגדלו כאן ורוצים לשנות ולהשפיע(כיום קיימת תרבות רחבה, שבה נהוג להזמין אומנים אורחים מחו"ל לצייר ולעבוד יחד).
יוצרי הגרפיטי מגיעים משכבות שונות ומה שמשותף להם זה הרצון לשנות.

הצלחה וכשלון בראי התודעה המקומית

גרפיטי הוא דבר שמיסודו נועד להימחק (בחיפה מפעילה העירייה ניידת למחיקת כתובות קיר) ממשלות מוציאות עשרות מיליוני דולרים, כל שנה למען שמירה על ניקיון הקירות. לכן נשאלת השאלה האם הגרפיטי הצליח? מעבר ליצירות מוזמנות שהעריה תומכת בהן ודואגת לשמר, רוב העבודות נועדו לכליה אך וודאי שיהיו כאלה שיחלחלו פנימה למרות הזמן הקצר שהם חווים.
לדעתי כתובות שמחלחלות פנימה, באופיין, ששבות ועולות באופנים שונים, שוב ושוב, סופם יהיה לפרוץ החוצה במרד חברתי כזה או אחר. ואז יבואו כולם ויגידו: "הכתובת הייתה על הקיר".
יש כתובות הסטוריות, כמו :ברוך ג'מילי" או הכתובות בכיכר רבין של ילדי הנרות, שנצרבו בתודעתנו והפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי.

כיצד השתנה הגרפיטי מכלי מחאה לקישוט קיר

ראשית עליי לציין שהגרפיטי היה ונותר ביסודו, אז והיום, כלי מחתרתי לשינוי חברתי.
נכון שיש עיריות וגופים ציבוריים שנוטים לחבק את הנוער ולהעניק לו במה (אם הם רוצים לצייר על הקיר אז בו נאפשר להם) אז זהו שלא! הנוער לא רוצה שיאפשרו לו לצייר על הקיר, הוא רוצה למרוד, להסתכן במאסר, לצאת נגד הממסד ולהפיל אותו.
גופים פוליטיים שונים רתמו את הגרפיטי למאבקם, "הכיבוש הורג" כתוב ליד "כהנא צדק" וכל זה במטרה להניע מהלכים ושינויים חברתיים.

פה המקום לבוא ולומר: אין דינו של ציור קיר מוזמן כדינו של גרפיטי, שנעשה באישון לילה תחת איום מאסר ותשלום קנס גבוה. ולא משנה התוכן או הנראות.

ביביליוגרפיה

ספרים ומאמרים בעברית

אגם-דאלי אביבית "גרפיטי ואדבסטינג כאמנות עממית במרחב העירוני", מותר, 14, תל אביב
(2006) עמ' 68-57

כהן איילת "מדברים אל הקירות:גרפיטי מהופך בגוש קטיף" מגמות, 46, 1-2, ירושלים (2009) עמ' 136-109.

 אולמרט עליזה והראבן גיל, שפת קיר, משכל, תל אביב (2007)

גרין דרור, גרפיטי, מודן, תל אביב (1990)

חתוקה טלי, רגעי תיקון: אלימות פוליטית,ארכיטקטורה והמרחב העירוני בתל-אביב, רסלינג
תל-אביב (2008)

מורדוך נעמי, זה ייגמר בצחוק רועם- גרפיטי ובדיחות ממיטב תוצרת הארץ, דמיון, חיפה (2006)

מירן ראובן, מאי 68: גרפיטי על קירות הסורבון, נהר ספרים, בנימינה (2008)

מעין דרור ולוין ודים, פטריות: התבוננות צילומית באמנות רחוב בברלין, פירמידה-מרכז לאומנות עכשווית, חיפה (2006)

מעין דרור ומאיר מתי, גרפיטי-אמנות רחוב כאמירה: התבוננות צילומית ברחובות ברלין, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה (2007)

זהר סגלית, גרפיטי ישראלי ואופני ביטויו במדיות שונות, חיבור לשם קבלת תואר מ.א בחוג לספרות כללית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה (2003)

ספרים ומאמרים לועזיים

Abel Ernest L., Buckley Barbara E., The Handwriting on the Wall: Toward a Sociology and Psychology of Graffiti, Greenwood, Westport, Conn. (1977       

Coffield Frank, The State of the Art: Graffiti and Vandalism, Calouste Gulbenkian Foundation, London. ( 1991

 Mangler Reisner Robert George, Graffiti, Two Thousand Years of Wall Writing, Regnery, Chicago. (1971


 Miles Malcolm, Urban Avant-Gardes: Art, Architecture and Change, Routledge, London. (2004

Christoph, City Language Berlin, Prestel, Munich. (2006

 Walsh Michael, graffito, north atlantic books, California. (1996

 Snyder Gregory j, graffiti lives: beyond the tag in new york's urban underground, new York university press, new York and London. (2009)

ראיונות

 BROKEN FINGAS קבוצת אומני גרפיטי חיפאית


מילות מפתח

גרפיטי | ציורי-רחוב | ציורי-קיר | כנופיות-רחוב | סיסמאות-קיר | רמי מאירי | סימנים-טריטוריאלים | ציורי-קיר | ציורים-אורבניים | ברוך ג'מילי | מחאה-מצוירת | קבוצות-רחוב

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על גרפיטי בישראל (1)

    ריטה

    מאמרייחודי ומעניין, דעתני ומפולפל, ובעיקר- מעשיר מאוד.
    שבת כ"ב בחשון תשע"ב 19 בנובמבר 2011

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.