דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 4 מדרגים

פרק 13: חג השבועות - מנהגים ומקורות

חג שבועות בגן הילדים
חג שבועות בגן הילדים
אבישג שיר
מושב פארן
נשים בכותל בחג השבועות
נשים בכותל בחג השבועות
דליה בר אור
יואל רפל
נכתב לע"נ הרב אורי דסברג
צדיק נסתר
חוקר, עורך, ידיד
 

נוצר ב-6/7/2011

הקדמה

ההומור החסידי דורש את ההבדלים בין שלושת הרגלים. בפסח אוכלים בכל מקום שרוצים אבל לא תמיד את מה שרוצים, בסוכות אוכלים את מה שרוצים אך לא בכל מקום שרוצים, בשבועות, שנמשך רק יום אחד, אוכלים היכן שרוצים ומה שרוצים. אך ככל שהחג אשר מועדו לא נקבע בתורה הוא הקצר במועדים דומה שמספר המנהגים הנהוגים בו משתווה לאלה המקובלים במועדים הנמשכים שבעה ימים תמימים. בספרות ההלכה חג השבועות כמעט ואינו תופס מקום "עובדה היא שמלבד בתפילה ובקריאת התורה אין ליום מתן תורה עשין ולאוין מיוחדים... אין הלכות שבועות לחוד, סימן אחד ב"שולחן ערוך" כולל כל הלכות שבועות. השם של הסימן 'סדר תפילת חג השבועות' ואף הוא, הסימן הזה, נכלל בתוך הלכות פסח" {ש"י זווין, המועדים בהלכה, ע"מ שסז}.

כיוון שהזכרנו אוכל, ננסה לברר במאמר זה מהו המקור למנהג אכילת מוצרי חלב, נרחיב במקורותיהם של תיקון ליל שבועות, קישוט בית הכנסת בירק, היחס לגרים והתזת מים . המחקר המדעי של המקורות והמנהגים הרחיב מאד את היריעה ואת הידיעה וההבנה בתחום זה.

שמות החג

חסידים מספרים: מדוע נקרא חג השבועות חג מתן תורה ולא חג קבלת התורה? משום שאת התורה נתן הקדוש ברוך הוא פעם אחת אבל קבלתה היא מעשה שעל כל יהודי לעשות מדי יום.

ההסבר הקצר הזה הוא טוב רק לאחד משמות חג השבועות, חג שנתברך בשבעה שמות שונים: חג הקציר; חג החמישים; יום הביכורים; עצרת; חג טנא; רגל וכן חג מתן תורה. החג הוא אחד משלושת המועדים אך הוא שונה מפסח וסוכות במהותו וצביונו: הוא נמשך יום אחד בלבד; אין לו מצוות ודינים מיוחדים ואף לא ספרות הלכתית ייחודית. בזמן בית המקדש סימל החג את הקשר של עם ישראל לאדמת ארץ ישראל. במרוצת השנים "זכה" חג השבועות לשמות נוספים שנתנו ביטוי למנהגי עדות ישראל: "מועד גול"- חג השושנים או הוורדים אצל יהודי פרס, אפגניסטן ובוכרה; "זיארה"- עליה לרגל, אצל יהודי כורדיסטן בבל ועוד; "לילת אלקראיה" על שום הלימוד בליל השבועות אצל יהודי תימן; "עיר אל ענצרה" אצל יהודי חלב וסוריה.

מתוך השמות השונים שהוזכרו, מן המקורות העתיקים ומן המסורות החדשות, ניתן ללמוד על חלק נכבד ממנהגי החג, אך כמובן לא על כולם. המכנה המשותף העולה מן השמות השונים הוא, כי חג השבועות הוא חגם של השניים: של הלחם ושל התורה, של הקציר וביכורים בצד מתן תורה ולימודה. זהו חג שבתוכנו מעניק משמעות חיה לאמרת חז"ל: אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה - אין קמח.

היחס לגרים

גיבורת מגילת רות הנקראת בחג בבתי הכנסת היא 'רות' – גיורת שהצטרפה לעם ישראל בתהליך גיור מהיר, וללא ערעור רבנים. לא ידוע האם הצטרפותה הייתה על-פי הכתוב בתורה , שהרי בתורה לא נכתב על הגיור דבר, אך ידוע שנושא היחס לגרים הוא המצווה הנזכרת ביותר בכל התורה. מה מצער שרבנים לא מעטים פועלים ההפך הגמור ממה שנצטוו ישראל בתורה.

בשלושים ושישה מקומות שונים בתורה מוזהרים בני-ישראל על מצוות היחס לגר.אין אף מצווה הנזכרת בתורה מספר פעמים כה רב.עד שעולה השאלה,מה מצאה התורה לחזור ולהזכיר לחזור ולהזהיר על מצוות הגר יותר מכל מצווה אחרת ובהן, מצוות האמונה בה', שמירת שבת, איסור מאכלות אסורות, טומאה וטהרה, גניבה וגזל. אלא שהתורה נותנת את הטעם להקפדה יתרה בקיום מצווה זו "כי גרים הייתם בארץ מצרים"(שמות כב,כ).בלשון ימינו היינו כותבים "כי גרים הייתם בפולין וגרמניה, מרוקו ועיראק,ברוסיה והונגריה,בלוב ובסוריה".רות המואביה, הדמות המרכזית של מגילת רות מתגיירת בהצהרה שהיא נותנת לחמותה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי"(רות א,טז). בכך מסתיים תהליך הגיור של רות. אין אנו שומעים על בית דין של שלושה, ולא על טבילה במקווה, גם לא על מבחן ידע ובקיאות ביהדות או על חקירה לסיבת ההצטרפות לעם ישראל. תהליך הגיור של רות הוא קצר ומתמקד בהצהרתה ובמסעה עם נעמי חמותה ממואב לארץ ישראל.

במקורות היהודיים נמצא יחס כפול לגרים.מחד בולט הקו החיובי והאוהד "חביבין הגרים,שבכל מקום הכתוב מקיש אותם כישראל"(מסכת גרים פ"ד הל' ב-ד) .אך יש מי מחכמי ישראל שמקלקל את התמונה היפה ופוסק "קשים הגרים לישראל כספחת"(מסכת יבמות מז ע"ב).דעה זו היא יחידאית ואינה מבטאת את עמדת חכמינו שקבעו "אין הקדוש ברוך הוא פוסל לשום בריה.אלא לכול הוא מקבל.השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שמבקש ליכנס ייכנס"(שמות רבה יט,ד). התשובה היהודית לגרים היא 'ברוכים הבאים'.וכדברי המדרש "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין אומות העולם, אלא כדי שיוספו עליהם גרים"(פסחים פז ע"ב).את המבקש להצטרף לעם ישראל יש לעטוף באהבה, בחום ובאמפטיה. יש להראות לו את הקשיים בלהיות יהודי אך לסייע בכל דרך להצטרפותו.היהדות אינה דת מיסיונרית אך היא מקבלת בזרועות פתוחות את כל מי שמבקש להצטרף אליה.

זאת ועוד, גר אינו בהכרח מי שמבקש להתגייר. גר מלשון מהגר כפירושו של גדול המפרשים, רש"י "אדם שלא נולד באותה מדינה אלא בא ממדינה אחרת לגור שם". בפירושו מחזיר אותנו רש"י ליסוד "כי גרים הייתם בארץ מצרים" הגר, הזר, נתפס כחוליה החלשה בחברה ועל כן התורה קוראת,וחוזרת וקוראת שלא לפגוע בו כשם שאין לפגוע בחוליות החלשות האחרות."לא תטה משפט,ולא תחבול בגד אלמנה"(דברים כד,יז). אלוהי ישראל מתייצב באופן מוחלט לצד החוליות החלשות בחברה "האל הגדול הגיבור והנורא....עושה משפט יתום ואלמנה,ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י,יז-יח). הביטוי העליון למעמד הגר,הזר, האחר נמצא בפרשת משפטים מרובת המצוות במצווה על השבת "ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כג,יב).

נביאי ישראל נאבקו נגד המציאות שלצערנו התגלתה במדינת ישראל.ירמיהו קרא "גר יתום ואלמנה לא תעשוקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה"(ז,ו), יחזקאל מכריז "עם הארץ עשקו עשק וגזלו גזל,ועני ואביון הונו,ואת הגר עשקו בלא משפט"( כד, כט).

הזיכרון ההיסטורי מחייב אותנו כעם לשמר בתודעתנו את רגעי ההשפלה והשעבוד במצרים ולהפגין יחס סובלני ואנושי כלפי הגרים והזרים - אלפי העובדים הזרים - החיים בקרבנו.

קישוט בית הכנסת בירק

"קטנה ונמוכה הקלויז שלנו ופרוצה מכל רוחותיה, החלונות שבורים והקירות מתקלפים. אבל בחג השבועות היא מלבבת כיער ועל התקרה מתוחים חוטים חוטים בצורת מגן דוד ועלים ירוקים תלויים עליהם ומפריחים כל מיני ריחות טובים וזגוגיות החלונות מקושטות בניירות המגוונים ,מהם קלועים בדמות ציצים ופרחים, מהם בדמות ציפורים ועופות השמים, מהם בדמות חיות ובהמות, חייכם אפילו שר של יער לא ראה דוגמתם.נאה ביותר ארון הקודש שהקיפוהו אילנות נאים שהרוח נושבת בהם והם מרתתים. סבורים אתם צנה אחזתם, לא כי, אלא הם מתלחשים ואומרים: אם לא זכינו שיעשונו ארון קודש לספרי תורה עתידים אנו לחמם את התנור בלילי חורף שבחורי ישראל לומדים תורה, ביותר מקושטת היא הבימה שהחזן קורא שם ניגון נאה פיוט אקדמות" {ש"י עגנון, סיפור נאה מסידור תפילתי, כרך :אלו ואלו}.

בקטע הקצר מתאר גדול סופרי ישראל ,ש"י עגנון כמה וכמה מהמנהגים שהכיר בבית הכנסת בעיירת הולדתו, בוצ'ץ, בגליציה המזרחית ,אוקראינה. יסודו של המנהג לקשט את בית הכנסת בענפים ופרחים הוא, כנראה,באופיו החקלאי של החג, הנקרא גם חג הקציר והחל בזמן שבו ניתן היה להביא ביכורים למקדש. לצורך קישוט בית הכנסת השתמשו בענפים ירוקים, שושנים, מיני בשמים, פירות{תפוחים} צמחי מים וכיוצ"ב . עגנון מספר כי בצד הענפים החיים היו ניירות מגוונים "מהם קלועים בדמות ציצים ופרחים, מהם בדמות ציפורים" בכך הוא מתאר את השושנתות- הרייזלך {ורד – ורדים} ששימשו תחליף לעיטור הבתים ובתי הכנסת בשושנים.

המקורות הראשונים המתעדים את קישוט בית הכנסת הם בעלי ספרי המנהגים מהמאה החמש עשרה. שלמה גליקסברג במחקר מקיף על התפתחות המנהג מביא כמקור ראשון את דברי המהרי"ל "נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת הרגל". מתוך דברי המהרי"ל עולה טעם המנהג, לבשם את בית הכנסת,אך טעם זה, שכנראה לא היה יחיד, לא נכלל אצל הפוסקים והרמ"א בהגהותיו כותב כי נהוג "לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת –תורה "{או"ח, סימן תצד ,סעיף ג}. כיוון שלא הקפידו על ציון הטעם המקורי,מצאו הפוסקים בארצות אשכנז אתגר לדרוש את טעמו, וכל אחד דרש כמיטב יכולתו וידיעותיו.

בין הטעמים הנוספים שניתנו היו: זכר למעמד מתן תורה{שמות לד,ג} "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" מכאן שהיה שם מרעה לבהמות {הלבוש ס' תצד סע' א'}. אחרים מצאו טעם בעובדה שבשבועות נידונין על פירות האילן {ראש השנה טז ע"א} . ולכן מקשטים בענפי אילן כדי שיתפללו על הפירות. הפרופ' דניאל שפרבר בסדרת הספרים המעולה מנהגי ישראל מביא טעם נוסף: ' ויהיו נכונים ליום השלישי ' . איתא: ולמה ביום השלישי. שביום השלישי נבראו אילנות ודשאים שנאמר ' ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ' {בראשית א יא}... אסוציאציה זו של מילים – מעין גזרה שווה –בין היום השלישי של בראשית ,בו נבראו האילנות והדשאים, לבין יום השלישי בו ירד הקב"ה על הר סיני ונתן לנו את התורה, בוודאי הייתה יכולה לעלות גם על דעתם של חכמי ימי הביניים' {מנהגי ישראל א עמ' קיט-קכ}.

שונים היו פני הדברים ביהדות ארצות המזרח שהקפידה על הטעם המקורי - לבשם את בית הכנסת,ועל-כן הרבו להשתמש בשושנים ועלי ורדים. הרצון להעניק 'ריח' מיוחד לתפילות חג השבועות הביא בארצות המזרח להתפתחות המנהג להכנסת פרחי שושנים בין דפי מחזור התפילה על-מנת שיתנו ריחם. נגד מנהג זה יוצאים כמה מחשובי הפוסקים באותן ארצות והר"ח פאלאג'י כותב על מנהג זה "ולא נכון לעשות כן" {מועד לכל חי ס' ל }.

שני הנימוקים האחרונים הם המקור למנהג השכיח בישראל להעמיד אילנות בבית הכנסת, ולא דווקא לשטוח עשבים, כפי שכותב המגן אברהם "נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים". למנהג זה קמה התנגדות חריפה מצד הגאון מוילנה "משום שעכשיו חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם" {ספר המעשה השלם, אות קצו, ב}. לדעת הגר"א בהעמדת האילנות יש משום "חוקות הגויים" המקשטים כך את בית תפילתם.

מגזרות הנייר, השבועות'לך היוו למעשה תחליף למנהג קישוט הבתים בירק, אלא שסביב מנהג זה התפתחה אומנות שלמה ששילבה גם סמלים מעולם החי כגון : הארי, הצבי, הנשר, והנמר, מעולם הצומח, וכן סמלים יהודיים שונים כמו המנורה, מגן-דוד, לוחות הברית ועוד. המשורר שאול טשרניחובסקי בשירו 'חג שבועות' שורר על יופיו של בית העטור שבועות'לך :
"אולם לכבודו של חג עשינו בניר רב גוונים
תבנית השוש נתונות לקבעה בדבק על גבי
כל זגוגיות הבית הפונות כלפי הרחובות,
יען כי רוח היצירה והדרור אך באשר 'מן המוכן'
רוח דרור תציקנו רוח קודש בקרבו
לייצר בידיו שלו ולהכניס גם הוא אל היפה,
כולם נצטרפו לאחת סימפוניה של ריחות השדה".

תיקון ליל שבועות

יותר מכל מנהג אחר הקשור בפן הרוחני של חג השבועות היה 'תיקון ליל שבועות' לסמל ולעדות לקיומו של יום זה. עשרות אלפי ישראלים ,רבים מהם שאינם באים באופן קבוע בשערי בית-הכנסת או בית המדרש, מתכנסים בלילה או ביום שלמחרתו ולומדים 'משהו' ביהדות. כך, למשל, ידוע לי על משפחה תל-אביבית, חילונית (חנה ויהודה שנהב) שמידי שנה בשעות אחר-הצהרים של שבועות מכנסת בחצר ביתה יותר ממאה וחמישים איש ללמוד נושר מהתנ"ך. המרצה בדרך כלל הוא ממרצי החוגים למקרא באוניברסיטאות וההתכנסות נמשכת יותר משלוש שעות. ועדיין לא הזכרנו את האלפים הגודשים את עלמא וצוותא, בית דניאל ובית שמואל ועשרות מקומות דומים וכמובן בתי הכנסת ,בתי המדרש והישיבות ההומים בלילה זה בלומדים מכל הגילים ובכל.

מהו טעם המנהג להישאר ערים בליל שבועות וללמוד תורה? הזוהר {ח"ג, צ"ז א',ב} דורש את המלה 'לכם' הנראית כמיותרת בפסוקי ספירת העומר "וספרת לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" {ויקרא כג,טז} ואת המילה לה הנראית מיותרת בפסוקי ספירת האישה "וספרה לה שבעה תמימים" {ויקרא טז,כח} ודורש כי בני ישראל שיצאו מטומאת מצרים ספרו שבעה שבועות וטבלו לפני מתן תורה, על-כן אנחנו סופרים שבעה שבועות כדי להיות טהורים לקראת חג מתן תורה. על-מנת שנשמור מכל טומאה בליל החג בו זוכים לייחוד עם התורה הקדושה, מקדישים את כל שעות הלילה ללימוד תורה. טעם שונה נותן המגן אברהם {תצ'ד א'} הכותב "איתא בזוהר שחסידים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה, וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן. ואפשר לתת טעם על-פי פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כבאיתא במדרש ולכן אנחנו צריכים לתקן זה".

ש"י עגנון שהרבה לכתוב על חג-השבועות ואף הקדיש לו ספר שלם "אתם ראיתם" מסנגר על ישראל, ובספרו 'עיר ומלואה' {עמ' 702} כותב כי תיקון ליל שבועות הוא "זכר למעשה אבותינו בחודש השלישי לצאתם מארץ מצרים. שהיו נעורים כל אותו הלילה כשהם חרדים ומצפים לקבל את התורה מפי הגבורה". תהום רבוצה בין המגן אברהם- רבי אברהם גומבינר לבין שי" עגנון, דומה שכל אחד מאיתנו יעדיף את נימוקו של עגנון על נימוקי פוסק ההלכה.

בתולדותיו והתפתחותו של מנהג 'תיקון ליל שבועות' עסקו חוקרים לא מעטים בשנים האחרונות, והרחיבו בתחום זה הפרופ' מאיר בר-אילן, והפרופ' משה חלמיש, שניהם אנשי אוניברסיטה בר-אילן וכן עסקה בו הד"ר מור אלטשולר שהרצתה בנושא בקונגרס העולמי החמישה עשר למדעי היהדות. מחקרו של מ.בר-אילן בכתב העת מחקרי חג הוא המקיף ביותר.

הפרופ' בר-אילן מדגיש במחקרו כי אף שמרן, רבי יוסף קארו, לא הזכיר את 'תיקון ליל שבועות' בשולחן ערוך, הרי שיש לנו עדות ראשונה שבעצמו קיים את המנהג. בספר 'שני לוחות הברית' של ר' ישעיה הורוביץ {השל"ה} הוא מביא את מכתבו של ר' שלמה אלקבץ המתאר את ר' יוסף קארו עוד טרם עלייתו לארץ- ישראל והתיישבותו בצפת. "דעו לכם כי הסכמנו , הרב החסיד {ר' יוסף קארו} נר"ו יאיר ואני עבדו ועבדכם מהחברים לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדוד שינה מעינינו ותודה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם. וזה הסדר שתיקנתי וסדרתי בלילה ההוא: ראשונה תורה...{נביאים כתובים} ... וכל זה באימה ויראה בניגון בטעם לא יאומן כי יסופר. ואחר-כך למדנו משנה כל סדר זרעים, ואחר-כך למדנו סדר אמת{=קבלה}". והוא ממשיך ומפרט את התיקון שקיימו השניים, ר' שלמה אלקבץ ור' יוסף קארו.

תיקון ליל שבועות שהונהג מחוץ לארץ ישראל, כנראה בעיר ניקופוליס שבה שהו החכמים התפשט לכל תפוצות ישראל. ואף שעוד מתקופת הבית השני {האיסיים}היה מוכר לימוד הנמשך כל הלילה , הרי שהמתכונת המוכרת כיום ראשיתה במחצית השנייה של המאה ה-16. וכתב על כך חוקר הקבלה הנודע פרופ' גרשום שלום "כי התיקון של ליל שבועות זה אחד המנהגים שנתקבלו אצל כל העדות בכל תפוצות ישראל, כירושה ממקובלי צפת של המאה השש עשרה".

אכילת מאכלי חלב

דומה שיותר מכל מנהג אחר הקשור בחג השבועות מקפידים רבים על אכילת מאכלי חלב. ליצרני מוצרי החלב, חג השבועות איננו חג מתן תורה אלא חג של החלב והגבינה, העוטרים את החג כזר ענפים לראשו של ילד קטן. אצל הרמ"א {או"ח תצד, ב}מצאנו 'נוהגים לאכול מאכלי חלב' והוא מוסיף "נראה לי הטעם שהוא כמו שני תבשילין שלוקחין בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה. כן אוכלים מאכלי חלב ואחר-כך מאכל בשר". ואף שאין נוהגים לאכול את השניים באותה ארוחה- תחילה חלב ואחר-כך בשר, הנה הקפידו שיאכלו בשר בארוחת הצהרים של החג "שאין שמחה אלא בשר".

הטעם שנותן הרמ"א איננו מאלה שבאמצעותם נתפרסם מנהג זה. ששה טעמים נוספים ניתנו . נדרש כי מאכלי חלב הם רמז לתורה שניתנה בחג זה. והתורה נמשלה לחלב שנאמר {שה"ש ד,יא} "דבש וחלב תחת לשונך". טעם נוסף היה כי מאכלי חלב הם זכר לחג השבועות הראשון שנחוג במדבר ואשר אכלו בו רק מאכלי חלב כיוון שמאכלי בשר מחייבים הכנות מרובות {סכין מיוחד לשחיטה, ניקור, מליחה, הדחה, וכמובן כלים מיוחדים לבשר}. טעם נוסף נמצא בפסוק המציין את אחד משמותיו של החג "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" ,ר"ת של המילים "חדשה לה' בשבועותיכם"=חלב.

טעם דומה שמביא השל"ה הוא על יסוד הפסוק {שמות כג,יט} "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך. לא תבשל גדי בחלב אמו",רמז לחג השבועות הנקרא חג הביכורים שאוכלים בו מאכלי חלב. שמו של הר סיני הובא אף הוא כטעם. בספר תהילים {סח,טז} נקרא הר מתן תורה בשם הר גבנונים, מלשון גבינה. ואי אפשר שלא לקשור את משה רבנו, מתן תורה ומאכלי חלב, הנה חלב בגימטרייה ארבעים {40} שקול כנגד ארבעים יום ששהה משה על ההר.

התזת מים

יותר מכל מנהג אחר הנקשר בחג השבועות תועד בספרות ההלכה , בספרות המנהגים ובספרות היפה של יהדות ארצות המזרח מנהג התזת מים בחג השבועות. מרדכי הכהן בספרו הגיד מרדכי ,מתעד את מסורת המנהגים של יהדות לוב "אחרי סעודת שחרית {של חג השבועות} יקדישו מלחמה איש באחיו ואיש ברעהו בנאדות מים. וכל המרבה לנצוח את חברו לשפוך עליהם מים הרי זה משובח. על סמך התורה נמשלה למים ויום חג השבועות הוא יום מתן תורה. הברברים שומרים עליהם את הסדרים ,ולבלתי יבואו לידי קטטה ושנאה, גם מחזיקים בידם לעשות מנהגים כי נותנים אימון בליבם כל מה שירבו היהודים לשפוך מים סימן הוא כי השנה תהיה גשומה" {סימן 97 עמ' 303 }.

הרב יעקב משה טולידנו ,מיוצאי מרוקו, מעיד כי בחג השבועות יידוע בין יהודי מרוקו מנהג "התזת מים" ." גדולים וקטנים ישפכו מים איש איש על מכרו, כדי מים או גם יטבלום בתוך הנהר מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב המלובשים אז. בייחוד ירבו להזות בהגיע זמן מנחה, לפני תפילת המנחה ייקראו בספר האזהרות, כל אחד קורא פסקא אחת והאחרון שעולה בגורלו לסיים את הפסקה האחרונה יתנפלו עליו בהתזת מים, או ידחפוהו לתוך הנהר, אם ברצונו ואם בעל כורחו".

למים המותזים בחג השבועות קוראים 'מי ישועות' כיוון שהמשתמשים בהם מאמינים שבכוח מים אלה להגן על האדם או לרפא אותו ממחלתו. לבד מהתיאורים שהבאנו הרי שיש צורות נוספות לקיום מנהג זה. הצורה האחת- התזת מים איש על רעהו בעיקר באיסרו חג של שבועות. או שפיכת מים על העוברים ושבים מגגות הבתים. על-פי האמונה העממית כל מי שנרטב ממים אלו מוגן מפני כל צרה ומחלה מחג השבועות ועד חג השבועות הבא. הצורה השניה הייתה למלא כדי מים להלינם בליל שבועות תחת כיפת השמים ובבוקר כל הסובלים ממחלות עיניים שטפו בהם את ענייהם ונרפאו.

מניין הקשר בין התזת מים לחג השבועות? מדוע נודע המנהג רק בקרב יהודי ארצות המזרח? האם יש קשר בין מנהג זה למנהג שהיה מקובל בקרב תושבי אותן ארצות? ההשפעה הסביבתית היא מהגורמים הבולטים ביותר בהתפתחות המנהגים. למשל הסביבון בחנוכה, החץ והקשת בל"ג בעומר ועוד מנהגים רבים נוספים. הפרופ' שפרבר המקדיש למנהג זה מקום נרחב בספרו מנהגי ישראל {כרך ח' עמ' פד-צה} כותב "מצינו חגיגה שהייתה נפוצה בצפון אפריקה באמצע הקיץ הנקראת ansara , שבה היו מלחמות מים ,והיו שופכים מים זה על זה... היו חוקרים יהודיים אשר ראו את המנהג היהודי בחג שבועות כתוצאה של השפעת הברברים וחגיגת המים שלהם...נראה בעליל שמנהג זה מושפע בדרך זו או אחרת ממנהגי האזור. לא מצאנו אותו בקהילות ישראל שבארצות אחרות, מלבד במקומות שאליהם הגיעו המערביים".הסברו של פרופ' שפרבר הוא הסביר ביותר והמתקבל ביותר על הדעת. השאלה היא ; עד כמה הסבר זה תקף גם לגבי מנהגים אחרים שהונהגו, ללא מקור מוקדם , בחג השבועות?

עם ישראל בתפוצותיו השונות לא חי בנפרד מסביבתו וסביר להניח שההשפעות הסביבתיות: אוכלוסיה, אקלים, תרבות ודתות היתה להן השפעה של ממש על המנהג העממי שאינו הלכתי. ועדיין לא נדרשנו למנהגים נוספים כגון : אקדמות , אזהרות, כתובה לחג השבועות וקריאת מגילת רות. ועל-כך לכשירחיב.

ביביליוגרפיה

  • אליאור ר., שמואל יוסף עגנון והמסורת המיסטית של חג השבועות.{אינטרנט}
  • בר-אילן מ., "תיקון ליל שבועות:התהוות ומנהגים", מחקרי חג 8, תשרי תשנ"ז , עמ' 28 -48.
  • גליקסברג ש., שיח השדה 5.
  • חלמיש מ., הקבלה-בתפילה, בהלכה במנהג, רמת גן תש"ס (2000).
  • חלמיש מ., "תיקון ליל שבועות", מחקרי חג 5, תשרי תשנ"ד,עמ' 62-78.
  • רפל י., מועדי ישראל , ת"א 1990.
  • שפרבר ד., מנהגי ישראל א-ח , ירושלים תש"ן- תשס"ז.
     

מילות מפתח

מתן-תורה | מגילת-רות | גר | גרים | תיקון-ליל-שבועות | מאכלי-חלב | התזת-מים | קישוט-בית-הכנסת

הערות שוליים

    הפרק הבא

    פרק 14: עיר דוד

    יואל רפל

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.