דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 16 מדרגים

שפת הפייסבוק - תצפית סוציולוגית

oz almog - wall
oz almog - wall

נוצר ב-5/20/2011

דיגיטציה גלובלית

מי שסבור שהפייסבוק הוא רק טרנד, שיגעון זמני, או צעצוע תקשורתי חדש - טועה בגדול. פייסבוק, כמו גוגל, ג'ימייל, יו-טיוב, ויקיפדיה או פיקסה, הוא הרבה יותר משירות אינטרנטי. כשם שהתפתחויות בתחום הספרות, העיתונות-המודפסת, הרדיו והטלוויזיה, שינו את המין האנושי, גם התפתחויות שמתרחשות בתחום האינטרנט מטביעות חותם עמוק על סוג וטיב הקשר בין בני אדם ומשנות דפוסים ומוסכמות עתיקים.

הפייסבוק הוא ללא ספק ציון דרך חשוב בתהליך הדיגיטציה הגלובלית. לא התוכנה לכשעצמה חשובה, אלא העובדה שרשת חברתית הפכה תוך זמן קצר לכלי תקשורת ושיח כה פופולארי. פייסבוק לא היתה מצליחה כל כך, אלמלא ענתה על צרכים אנושיים מאד עמוקים ואלמלא הציעה לאנשים משהו חשוב שלא היה קיים קודם. מהו אותו משהו - או "משו" בשפת הפייסבוק - על כך אנסה להשיב במאמר זה.

אסור לנתח את שפת הפייסבוק (מלים וצורות ביטוי) במנותק מהכלי עצמו, שכן השפה הנוצרת בבמה הזאת היא תולדה של דינאמיקה טכנולוגית שמניעה גם דינאמיקה חברתית מעניינת. בשלב זה אנחנו רואים רק את ניצני השינוי, שמולידים גם המון “רעשים” במערכת ואין ספור תהיות וחרדות. אבל, עם הזמן תלך המציאות התקשורתית ותתבהר, ואני משוכנע שנלמד מפגמים וטעויות. אין ספק שאנחנו משלמים ועוד נשלם שכר לימוד גבוה על התנסות לא מבוקרת. זה טבעו של שינוי, בפרט כאשר דברים מתרחשים בקצב כה מהיר, וזו טבעה של חברה דמוקרטית פתוחה. בינתיים אפשר לקחת פסק זמן ולנסות לבחון בזהירות מה מיוחד בשיח הפייסבוקי ומה הוא עושה לנו בהיבטים הרחבים של התרבות.

אהבתי

הישראלים אינם ידועים כמומחים בפרגון הדדי. אפילו מילה ראויה בעברית לא מצאנו לפעולה המבורכת הזאת. ה"סחתיין" שאימצנו מערבית, ושבו אנו משתמשים היום די במשורה, הוא לא בדיוק ה-Good for You האמריקאי. בביקורת ושמחה לאיד, לעומת זאת, אנחנו מלכי המלכים.

מבחינה זאת, הפייסבוק הוא כלי חינוכי חשוב, שכן האווירה הכללית בחלל הזה היא של פרגון ומשובים חיוביים. לפני מספר ימים גדלתי בשנה ולמרבה הפתעתי קיבלתי מבול של ברכות פייס-בוקיות, מקצתן ממש מרגשות. לאשתי סיפרתי שמעולם לא קיבלתי כל כך הרבה ברכות ליום הולדתי מכל כך הרבה אנשים שאני לא מכיר. כיוון שהברכה והמלים הטובות תמיד נעימות, ממש לא הפריע לי שהמברך/ת לא מוכר/ת לי. אדרבא, שמחתי לגלות שיש לא מעט אנשים שמפרגנים לי.

מדוע הם עשו זאת? שאלה סוציולוגית ופסיכולוגית מעניינת. אפשר לשער שהם נהנים מהמאמרים שאני מפיץ בפייסבוק. הברכה הזו, כמו משובים אחרים שאני מקבל על פרסומיי, היא סוג של עידוד והכרת תודה. אולי מקצתם מחבבים את דמותי מהראיונות בטלוויזיה. אולם מעל לכל, אפשר פשוט להניח שרבים מהמברכים הם אנשים נחמדים וטובי לב - כאלה שנהנים לחייך לזולת, לעודדו ולמסור לו נשיקה וחיבוק וירטואליים. בעיני זה שובה לב ומעורר אופטימיות - בעיקר בכל הנוגע לריכוך החספוס והציניות הישראליים המוכרים.

אבל כמובן לא צריך להיסחף. כדי לעדן את הישראלים וכדי להחדיר בהם איפוק ונועם הליכות יידרשו עוד שנים ארוכות של שיח פייסבוקי מפרגן. בינתיים נראה שדווקא הפייסבוק הוא זה שנכנע מפעם לפעם לישירות ולאגרסיביות הישראלית, שמייצרות ברכות משעשעות ומדכאות כאחד, בסגנון הבא (ציטוט): "געגעתי אלייך יא זבלללללללללל מלא זמן לא ראיתי אותך מה צריך שמשו ימות כדי שנראה אחת את השנייה."

אפרופו פרגון וברכות יש לציין עוד נקודה עקרונית: כיוון שפייסבוק יוצר שפה חדשה (מבחינת משמעות המסרים), גם פרגונים וברכות יכולים להתפרש לעתים בדרך הפוכה מהבעת אמפטיה וידידות. חבר (בפייסבוק וגם "בחיים"), עם גישה קצת יותר צינית וחשדנית משלי לחיים, סיפר לי (ציטוט):
"ביומולדת שלי היה לי איזה חבר שהיחסים בינינו התערערו. זו היתה הדרך שלו מצד אחד לאחל מזל טוב (לצאת ידי חובה ולא להישאר "חייב") ומצד שני לא ליצור קשר ולא להתעמת עם ההתנהגות שלו, שבגינה התערערו היחסים שלנו. יש לי חבר אחר שסתם הזין תאריך מפוברק של יומולדתו - 1.1.1937. זה מדהים איך אנשים באופן אוטומטי איחלו לו בפייסבוק מזל טוב, למרות שזה בכלל לא היומולדת שלו (הוא בוודאי לא יליד שנת 37 ואפילו לא אבא שלו). זה מוכיח שאנשים לא ממש יודעים מה הם כותבים ולמי ולמה הם מאחלים ומה. ובדרך כלל הברכות לא ממש מקוריות, בסגנון "מזל טוב" או "יומולדת שמח" או "הצלחה ואושר בכל" . כך שאין שום מימד אישי או באמת ברכה שיוצאת מהלב. זה כאילו עוד מטלה שכתובה ביומן של כל אחד - "לאחל מזל טוב לפלוני". באיזשהו מקום מספר הברכות שאתה מקבל בפייסבוק הופך להיות מדד "אובייקטיבי" פומבי לפופולאריות שלך, שזה בעיני מאד עצוב".

לדעתי הבחור מעט מגזים בספקנותו, אבל בהחלט יש כאן נקודה מעניינת וחשובה: הפייסבוק מעצים את הפער שהולך ונפער בין השפה למחשבות האמיתיות, או יותר נכון – בין שפת הדיבור לשפת "הדיבור בפייסבוק". במקרים רבים זה לא אותו דבר. ישראל אכן הופכת בהדרגה לחברה יותר צבועה ומניפולטיבית וצריך ללמוד למי ולמה להאמין.

אין ספק שהאיקון like מסמל יותר מכל כפתור אחר את אקלים הפרגון של הפייסבוק. הוא שולח מסר קצר וענייני של אהדה והזדהות. אם הסמיילי של המיילים וה-SMS היה סימן מוסכם חביב שמסמן בעיקר סיום שיח, בפייסבוק ה"לייק" מבטא קוד תרבותי שלם. אינני יודע אם הביטויים הישראלים החדשים "אהבתי" ו"ברכות" מתרגמים את ה-like אבל הם כנראה מתכתבים איתו ומעידים על השפעתו.

נכון שבפייסבוק מתפרסם גם לא מעט מידע מזיק ופוגעני, מכל הסוגים: החל ממסרים מציקים ומעליבים של ילדים קטנים (שגם בלי הפייסבוק מפיצים אותם) וכלה בקבוצות שיח גזעניות שקוראות, למשל, לחיסולה של מדינת ישראל. אבל נראה לי שמבחינה סטטיסטית הם היוצא מן הכלל ולא הכלל (כמובן שהטענה הזאת טעונה עדיין הוכחה אמפירית). באופן עקרוני רוב האנשים נמנעים מלכלכך על הזולת באופן פומבי ומעדיפים לרכל ולהשמיץ בפורומים סגורים יותר. החשיפה והתיעוד המיידי ברשת, לצד האפשרות שיוקיעו אותך ברבים, מרתיעים וגורמים לגולשים רבים להיזהר בהתבטאויותיהם.

הנה כי כן, יום אחרי שהצטרפתי לפייסבוק שלחה לי חברה חדשה קושיה סוציולוגית. דבריה, שהופיע על ה"wall" שלי, נוסחו בצורה כל כך "פלצנית" (בסגנון הטיפוסי היום לרבים מהסוציולוגים והפסיכולוגים), שלא התאפקתי וכתבתי לה בסגנון צברי דוגרי: "מדוע הג'יבריש הזה?". המסכנה נעלבה עד עמקי נשמתה וענתה לי בסטקאטו: "לא כותבים דבר כזה בפייסבוק, אני מנתקת איתך קשר". זה בהחלט לימד אותי לקח חשוב ועשה אותי יותר מעודן מבחינה לשונית וקצת פחות ישיר (לפחות בפייסבוק).

כמובן שצריכים לנתח את ה-like הקצר והחביב במונחים רב ממדיים. לא תמיד הוא מבטא בהכרח חיבה, אהבה או תמיכה. לפעמים הוא סתם ביטוי של "אני כאן", "קראתי", "שימו לב שאני קיים" או "אני מביע עניין מסוים בדבריך". אחד הגולשים כתב לי (ציטוט):
"לדעתי, הפייסבוק מעודד פסיביות. אנשים חושבים שברגע שהם מצטרפים לקבוצה (למשל’ "לשחרר את גלעד שליט" או "תנו לצה”ל לנצח" או "נגד התעללות בבעלי חיים") הם באמת מקדמים את הרעיון או האידיאולוגיה של הקבוצה. וזה כמובן בולשיט. אין תחליף להפגנות, ליזום פעולות מחאה, פעולות חקיקתיות, תקשורתיות, ציבוריות וכו'. אנשים עושים "לייק" ואז הולכים לישון בשקט כאילו הם באמת תרמו משהו לחברה".

אכן, לעתים יש משהו קצת מכני ופאסיבי ב-like. המחשה לכך מצאתי בסיפור המשעשע של חבר אחר (ציטוט):
"לפני חצי שנה שכחתי את המטען בבית ונגמרה לי הסוללה של הפלאפון. ביקשתי מאחת הסטודנטיות שתכתוב בפייסבוק אם למישהו באוניברסיטה יש מטען עבורי. היא כתבה סטטוס כזה: 'האם יש למישהו יש מטען של נוקיה? זה עבור יעקב כהן (שם בדוי)'. תוך כמה דקות התמלא הסטטוס הזה במלא "לייקים", עד שמישהו כתב בתגובה: "מה אתם עושים לייק? ראבק, תשיגו לו מטען".

ובכל זאת, לעתים גם מתוך שלא לשמה בא לשמה, שהרי ה-like יוצר אקלים שיח מסוים ויוצר בכך הרגל חיובי. עצם העובדה שלא קיימת בפייסבוק אופציה של dislike (לא אהבתי) אומרת דרשני. באותה מידה, יש להודות בצער, שהמחשבה החיובית (“Think Positive”), הזהירות הפסיכולוגיסטית שלא לפגוע ברגשות הזולת והמוסכמה שצריך כל הזמן להחמיא, יוצרות אשליה ומקדמות גם צביעות בסגנון אמריקאי. ומה שהכי מטריד הוא שבעולם נטול ביקורת, עם אנשים שלא יודעים ולא ומוכנים לבקר ולספוג ביקורת עניינית בפומבי - גם האמת נפגעת, שלא לדבר על תרבות השיפור העצמי וההצטיינות. מי שבא במגע הדוק עם צעירים יודע שבשביל דור ה"לייקים" כל הערה לא מחמיאה נתפסת כמתקפה מרושעת, והערה בונה יכולה לגרום בקלות לפרץ של דמעות והיסטריה.

בית יעקב לעם לועז

העובדה שכפתורי השליטה בפייסבוק נקלטו בלשון הדיבור במתכונתם האנגלית ("status", "like", "hide", "wall", “remove”, "”share) מסמלת את אופיה הגלובלי של פייסבוק. המדיום האלקטרוני מארגן את מגדל בבל הישן ומוביל להיווצרות "אספרנטו" דיגיטלית, שסימניה ניכרים לא רק בנדידה של מלים וביטויים משפה לשפה (בעיקר מאנגלית וספרדית לשפות אחרות) אלא גם בכל מיני שילובים מקוריים, ובעתיד גם בתרגום סימולטני מתוחכם שייקח את הפייסבוק לרמה חדשה של בינאום. יש המבכים את מגמת ליעוז העברית, ויש הרואים בה מגמה גלובלית מבורכת, שמסייעת להפוך את תרבויות זרות ורחוקות לנגישות זו לזו.

עצם העובדה שרשת הפייסבוק לא כוללת מחיצות לאומיות ולשוניות, ומאפשרת לכל העולם לשבת באותה במת שיח, היא בבחינת מהפכה. נכון שהאינטרנט כולה היא חלל בינלאומי פתוח, אבל ל"אזרחי פייסבוק" יש זהות, ולרוב גם תמונת פנים שהופכת אותם ל"אנשים בשר ודם". המציאות הזאת יוצרת מפגשים מרגשים ומפתיעים, שתורמים להתפתחות עולם יותר דמוקרטי.

לפני מספר חודשים קיבלתי הצעת חברות מבחור ממצרים. אני מקווה שהוא לא שייך למודיעין המצרי, וגם אם כן - אני מפרגן לו ב-like גדול. בהזדמנות אחרת קיבלתי מכתב הוקרה ותמיכה מתושב אמסטרדם שצפה בראיון איתי בטלוויזיה ההולנדית. למעשה רק ממנו למדתי שהתוכנית שודרה. הפייסבוק איפשר לו למצוא אותי בנקל. כאות הוקרה הכנסתי אותו מייד לרשימת החברים שלי, למרות שהולנדית זה לא בדיוק כוס השוקו שלי.

בתור תצפיתן קדמי של החברה הישראלית, אני נהנה להיכנס מדי פעם לבמות שיח של קבוצות שונות של ישראלים – החל מחרדים ודתיים וכלה ברוסים, דרוזים, אתיופים וערבים. כך גם הגעתי לקבוצות שיח ישראליות מעבר לים (שכמובן מתקשרות ביניהן באנגלית). מי שרוצה להבין כיצד הפייסבוק מסייע להיווצרות "קולוניות" דוברות עברית בחו"ל, מוזמן להיכנס לבמות הללו. הן מעידות על צמצום הפערים בין הארץ לחוץ-לארץ ועל השתנותו של המושג והדימוי "יורד".

משטרת הקיצור

זה כבר אינו בגדר חידוש שהעולם נעשה מהיר יותר וחסר סבלנות, ואיתו גם התקשורת. הכל מתקצר: סרטים, ספרים, מאמרים, וכמובן מסרים אינפורמטיביים ורגשיים מכל הסוגים והמינים. שם המשחק היום הוא תמצות, ענייניות, חסכון בזמן, במקום ובאנרגיה, וכמובן גירוי מהיר שמאפשר לעבור לבא בתור. מדוע זה קורה? כי הטכנולוגיה מאפשרת מהירות ואינך רוצה לפגר אחריה; כי אין זמן ואנרגיה לקלוט, לעכל וליהנות מהכל; כי המצאי רק גדל וזמין והפיתויים מתרבים, ולכן הפתרון הוא לרפרף, כלומר ליהנות קצת מכל העולמות; כי מרוב עבודה ובילוי, מרוב גירויים אתה נותר עייף ומחוסר אנרגיה ומתקשה להשקיע במסרים ארוכים ומורכבים; כי אנחנו יעילים יותר ואם אפשר ליעל ולפשט את השפה, להשיל שכבות מיותרות - מה טוב; כי המחשב מאפשר לנו להעביר מסרים ויזואליים בקלות ובכך לחסוך מלל; כי גידלנו דור שהתרגל למזון מהיר - חומרי ורוחני - וכבר אינו יכול אחרת.

פייסבוק לא רק מאפשר לך להעביר קפסולות של מידע, אלא מחייב ומאמן אותך לעשות כן. זאת, באמצעות הגבלת מספר המלים בכל מסגרת מידע (בעיקר בסטטוס). פייסבוק הוא "משטרת הקיצור" ואי אפשר למחות ולשנות את מה שפסק "האח הגדול". לא מוצא חן בעיניך? לך חפש את החברים שלך במקום אחר (ואין כזה מקום..). לפעמים זה טוב, כי זה מחייב אותך למצוא פתרונות יצירתיים להעברת המסר וגם להתחשב בזולת, ולפעמים זה רע, כי סותמים לך את הפה ומקצצים לך כנפיים. אי-נעל א-פייסבוק.

כדי לתקצר את השפה, נולדו פתרונות משעשעים, שאפשר לשער שהורתם בטעויות. כך למשל, חיבורי מלים כגון "גמאני" (גם אני), "בדודה" (בת דודה), "לודע" (לא יודע), "אינלי" (אין לי) ו"אתזה" (את זה); השמטת אותיות, כגון משו (משהו), או "געגעתי" (התגעגעתי); שימוש במספרים כתחליפי מלים, 100ממת (מהממת), ו"שמות חיבה" למלים, כגון מושי (מושלם) – תופעה שאותי באופן אישי די מעצבנת.

הקיצור הלשוני מתבטא היום גם במשפטים לא סגורים. זה התחיל בזמנו עם ה-You Know האמריקאי, שתורגם אצלנו ל"כזה", והיום אלה משפטים ותיאורים כלליים שמותירים לקורא חללים להשלמה. עד היום אני מתעצבן על הילדים שלי ש"הם לא מספרים סיפור מלא". אני צריך בכל פעם לדובב אותם מחדש ולסחוט את התפוז כדי להבין מה קרה. חלק מזה נובע מכך שהם מתקשרים ברמזים ומכך שתיאורים ארכניים (יותר משלושה משפטים) נראים להם "חפרניים".

התועלת הכללית של הקיצור גדולה וחשובה. ראשית, היא מנפה הרבה תבן מהמוץ. יש כל כך הרבה טירחונים ובלבולי ביצים בעולמנו שכדאי לקצר או למחוק. הקיצור גם תורם להשכלה, כי הוא מנגיש מידע ומאפשר ליצור בסיס רחב של ידע (ראו למשל ויקיפדיה).

אבל יש גם מחירים. כשהכל כל כך קצר, הדברים נעשים רדודים, שטחיים ולעתים קרובות גם משעממים. בעולם של אוסף ג'ינגלים, קליפים, טוקבקים וסטטוסים - קשה לייצר נצח. זה נכון במיוחד לדור הצעיר, שמחליף את הבוק בפייסבוק. ידוע שכדי ליצור, ליהנות ולהשכיל מיצירה, צריך סבלנות והשקעה אינטלקטואלית ורגשית - כישורים והרגלים שנעשים נדירים בקרב צעירים.

חייבים לסייג את ההתפלצויות והחששות, שכן מי שינתח את השיח המתקיים במרחבי הפייסבוק ייווכח שהחלפת מסרים קצרים לא תמיד מעידה על שטחיות. לפעמים בדיוק להיפך. כך לדוגמא, קורה לא אחת שהודעה בודדת של מאן דבעי הופכת לשרשרת ארוכה ומתרחבת של חילופי תגובות, שהולכת ומתגבשת למסמך קולקטיבי מעניין. בחור צעיר ופיקח סיפר לי שבין החבר'ה שלו (ואני מצטט) "יש איזה הודעה שנמשכת כבר שנתיים. מישהו כתב אותה, כבר לא זוכרים בדיוק מי, וכיתב את כל החברים. ומאז בכל פעם שלמישהו יש משהו להגיד בנדון הוא מכתב את כולם והשיח הולך ומתפתח בהדרגה". ההתפתחות היא כמובן גם ב"רוחב" השיחה מרובת המשתתפים, שהולכת ומתפצלת לתת נושאים רלוונטיים - החל מטיול וכלה בקניית וידאו חדש. במובן זה השיחה הפייסבוקית מאד "ג'אזית" ואסוציאטיבית ולכן גם מתאימה מאד לסגנון השיח הישראלי.

דקדוק Out

בפייסבוק האמצעי (העברת מסר) מקדש את המטרה. לא נהוג לתקן שגיאות בעברית ואפילו לא שגיאות הקלדה. אם הבנו אחד את השני - דיינו. כאשר חפצים לתקשר מהר, גם מקלידים מהר, וכיוון שמקלידים מהר גם טועים הרבה. וכאשר טועים הרבה - השגיאות הופכות להרגל ולפעמים גם למוסכמה וטרנד. זה מה שקרה להבחנה העברית התקנית בין מספרי זכר למספרי נקבה (שלוש-שלושה). מעטים שומרים על כללי הדקדוק הללו, הן בדיבור והן בכתיבה.

לי נראה שפייסבוק תורם להלך-רוח כללי של "צא לי מהוורידים", כלומר להלך-רוח של עצלנות ורשלנות, ובעיקר היעדר משמעת עצמית ופרפקציוניזם. זה נכון לגבי השפה ולתחומים רבים אחרים. במובן זה הפייסבוק מחזק שתי תכונות ישראליות מסורתיות שליליות – הפארטץ' והשלפנות (שהן בעצם אותה תכונה).

מי שמקצועו ללמד צעירים, נוכח בזה כעניין שבשגרה. הסטודנטים שלנו כותבים עבודה באותה רמה של הקפדה ובעצם חוסר הקפדה שבה הם כותבים SMS או סטטוס בפייסבוק. אין סדר, אין ארגון, אין לשון תקנית, והיום אפילו אין פסיקים ונקודות. אגב, באופן כללי נוטים צעירינו להשאיר משפטים לא סגורים, הן מטעמי קיצור והן מטעמי נוחיות ואנוכיות – בבחינת "תשלים כבר בעצמך". בקיצור הבלגאן חוגג על הנייר והוא משקף את הבלגאן בראש ובמערכות הקשר. אם לסכם: כתיבה רשלנית מעידה-על ומעודדת גם חשיבה רשלנית ולא שיטתית.

לאחרונה נשמעת הטענה שגידלנו דור עצל ומפונק, ששונא להתאמץ ולרצות את הזולת. כאשר מנתחים את הסיבות לתופעה זאת, צריך לקחת בחשבון גם את הרגלי הכתיבה שאנחנו מפתחים בו. כי כאשר אדם לא שם לב לפסיקים, במשפט שהוא כותב, ולא סוגר אותו בנקודה, הוא מתנהג אל הקורא בחוסר התחשבות.

מצד שני, אולי באמת כבר אין טעם להקפיד. אולי באמת אפשר להוציא את העורכים הלשוניים לפנסיה מוקדמת, כמו את השענים, הסנדלרים והתופרים. אולי במת הפייסבוק נושאת המסר, שכללי הדקדוק הן משהו טקסי-אנכרוניסטי שצריך לעבור מהעולם. נכתוב איך שבא לנו ובלבד שהמסר יעבור.

הגישה הזאת כבר אינה כה תיאורטית. הנה כי כן, באתרים גדולים ומכובדים נהוג לפרסם היום דיווחים, ראיונות ומאמרים שנראים כמו טיוטות, ולעתים קרובות כתובים בשפה עילגת ומביכה. ניכר בהם שלא עברו עריכה ואפילו לא הגהה. מסתבר שלאיש כבר לא אכפת.

צריך להודות שגישת ה"כתוב איך שבראש" הולמת את רוח הפלורליזם והאינדיווידואליזם של ימינו. כאשר שומרי הסדר והמשטר החברתי נחלשים, רק טבעי שגם כללי הכתיבה והדיבור נחלשים בהתאם. היחלשות הסמכות הלשונית, שפייסבוק מבטא ומקדם, משקפת אפוא את היחלשות הסמכויות בכל רמה אפשרית: הורים, מורים, מפקדים, מנהלים וכו'. אם אכן אנו צועדים לעבר עידן של "איש הישר בעיניו יעשה" - נצטרך לדעת להתמודד עם המצב הבלתי הפיך הזה בצורה מושכלת וראש פתוח, במקום לקטר.

אגב, הבלגן הלשוני לא אומר שאין בפייסבוק משמעת ופיקוח. אדרבא, "האח הגדול" יצר עבורנו כללים דיגיטליים ברורים שכל העובר עליהם צפוי להגליה מהרשת. למשל, הפצת מידע פוגעני וגזעני. וכאן, בניגוד "לחיים האמתיים", אין לנו זכות שימוע, ערעור או מחאה.

דיבור בהקלדה

לו היו בודקים מהי מהירות ההקלדה הממוצעת של פרסום תגובה בפייסבוק, לעומת מהירות ההקלדה של מכתב תגובה במייל, היו מגלים מן הסתם יתרון לפייסבוק. הסיבה לכך היא שהמייל הוא דואר מהיר בעוד שהפייסבוק הוא למעשה דיבור בכתב. לא מזמן הוזמנתי לשיח שו"ת בבמת פייסבוק שנועדה לקרב בין הציבור החרדי לציבור החילוני (בדף שנקרא "חרדים להכיר"). מנהלת דף הפייסבוק, חרדית מקסימה ופקחית, עם תפישת עולם גמישה, יצאה בקול קורא לחברי הבמה להציג שאלות לפרופסור. השאלות היו מאתגרות והאווירה נפלאה, אבל זו היתה עבורי גם חוויה מלחיצה, כי על אף שאני מקליד עיוור ובמהירות גבוהה, פשוט לא הצלחתי לעמוד בקצב השאלות.

פייסבוק יצטרכו לתת מענה טכנולוגי הולם יותר לשיחות וועידה המוניות (כולל שירותי המרת קול לטקסט) ובינתיים כולנו נצטרך לאמן את האצבעות. למעשה כבר עכשיו גדל דור של קלדנים מיומנים. כשאתה צופה בהם מקלידים הודעות SMS בזריזות של כנר, אתה מבין היטב את פערי הדורות. האצבעות שלך מחוברות ליד ואילו האצבעות שלהם מחוברות לפה. אתה כותב טקסט והם מדברים אותו למחשב.

מרתק, ולפעמים קצת מדכא, להיווכח שהקלדה זריזה משפיעה על צורת השיח ועל התפתחות השפה ואפילו החשיבה. הזכרנו לעיל את הסלחנות לשגיאות כתיב ודקדוק, והגיע העת להזכיר מספר השלכות לשוניות נוספות, כגון "שגיאות פונקציונליות" שהופכות למוסכמה לשונית. למשל, בשפה המדוברת קשה להגיד "אני אעשה לו מחווה". לרובנו נוח יותר להגיד "אני יעשה לו מחווה". הרגלי הדיבור לא הצליחו לשכנע את האקדמיה ללשון לבצע את ההתאמות המתבקשות, אבל אפשר להניח ששפת הפייסבוק תעשה את העבודה. אם כולם לא רק מדברים עתיד עם י' תחילית אלא גם כותבים עם י', באמת אין טעם להמשיך עם המתכונת הישנה. מצד שני, כאשר בין הרגשות למקלדת אין תווך של שיקול דעת שכלי, וכאשר החשיבה לא עוברת עיבוד מילולי וסגנוני, התוצרים נוטים לצאת לעולם במתכונת אינסטנט.

הכתיבה הדיבורית, שיש לה יתרונות גדולים מבחינת בהירות ומהירות המסר, מרחיבה את מספר הסימנים, בעיקר כשמדובר בהבעת רגשות. כך למשל, הכפלת אותיות סיומת נועדה לבטא התלהבות או לחילופין כעס. זה התחיל בטוקבקים (כנסוווווווו) ומתפתח ומתמסד בפייסבוק. לדוגמא, כשאתה רוצה להודיע שאתה "חם" על משהו, אתה משתמש במגפון הוויזואלי של הכפלת אותיות סופיות; כמה אני שונאתותךךךךךךךךךךךךךךךך; אי אפשר להמשיך ככה יותר זהוווווווווווו
מאלף ולפעמים מאד מצחיק לראות כיצד אפשר לתת צבע למשפט ולהנגיש לקורא תחושות באמצעים מילוליים פשוטים. כך לדוגמא במשפט האופייני הבא:
"חחחחחחחחח דיי אחי אני רואה תסטטוסים שלך. אני נקרע וזה בכלל לא מצחיקקקקקקקקקק".

קצת "צומי" בבקשה

עד לפני שני עשורים התרחשה התחרות על תשומת לבו של צרכן התקשורת הישראלי בעיקר בין מספר קטן של סוכנויות מידע ובידור באותו ענף. למשל בין ידיעות אחרונות למעריב בתחום העיתונות; בין ערוץ 1, 2 ו-10 בתחום הטלוויזיה, ובין קול-ישראל, לגלי-צה"ל בתחום הרדיו. האינטרנט בישראל, כמו במדינות אחרות, מתחרה עם כולם ביחד ומשנה את כללי המשחק.

מה שמעניין הוא, שהאינטרנט מאפשר לא רק לגופים מסחריים גדולים להשתתף בתחרות, אלא גם למתחרים קטנים ונטולי תקציב. למעשה, הפייסבוק מכניס למשחק בדלת האחורית את הגולש הבודד ומרחיב את תופעת הבלוג. הוא מצמיח אינספור כוכבים אינטרנטים בתחומים שונים, שמתקשרים עם קהל המעריצים שלהם ללא תיווכם של שומרי השערים. התופעה הזאת עדיין לא התמסדה בהיבט הכלכלי-עסקי, אבל הניצנים מתחילים להצמיח עלי כותרת.

למעשה מתרחש כאן משהו מהפכני עוד יותר. כיוון שלכל חבר פייסבוק יש דף משלו, הוא נעשה סוכנות תקשורת שקולטת ומפיצה מידע. רבים מזהים לפתע שיש להם כישורים תקשורתיים מעולים והם מפתחים אותם באמצעות המשובים הנלהבים של חבריהם לדף. זו כנראה גם הסיבה לכך שהפייסבוק עמוס בחומרים שנראים כאילו נלקחו ממעבדת הקופירייטרים: אמרות כנף, בדיחות, כרזות, הגדרות קולעות וסטיקרים, בסגנון:
"הצילו!! עד סוף החודש חצי מליון איש רוצים את גלעד שליט בבית!! מצטרפים ומזמינים";
"אם סוף העולם מגיע ב-2012, אז בזבזתי את כל החיים שלי בבית הספר... נהדר";
"גם אני כשהייתי קטן חשבתי לפתוח דוכן לימונדה ולעשות הון";
"למה מבוגרים עושים דאבל קליק על דברים שלא צריך?"

החתירה לפנצ'ליין מהדהד ושעשועי המלים, לצד הסגנון הסטנד-אפיסטי, הולמים מאד את האופי הישראלי. הפייסבוק מבחינה זו הוא ה"קאמל קומדי קלאב" הלאומי החדש שלנו והוא מעניק הזדמנות דמוקרטית לאינספור בדרני רשת מוכשרים שלא היו מתגלים בדרך אחרת. דרכו גם מתגלים כישרונות רציניים בתחומי תוכן רבים אחרים: פוליטי, כלכלי, פסיכולוגי, אמנותי ועוד.

פייסבוק הוא במה ומנגנון ענק של משיכת תשומת לב הדדית, בין השאר, ובעצם בעיקר, משום שהוא מאפשר התערטלות רגשית ווידויים פומביים בסדר גודל חסר תקדים. במידה מסוימת הפרסומים בפייסבוק דומים לתוכניות הריאליטי, ומחזקים את הפסיכולוגיזם התקשורתי שהפך לפסיכוזה המונית. למעשה, כמעט בלי ששמנו לב, חיינו האישיים הופכים לנכס ציבורי והאינטימיות מופקרת בראש חוצות בהסכמתנו המלאה.

מחוברים

בעבר, כדי להתחבר אל העולם הגדול, נדרשת לפתוח את הרדיו והטלוויזיה ולהתיישב מולם. היום, כולם מחוברים online. רבים מחבריי "הזקנים" מסרבים בתוקף ובתיעוב להתחבר לפייסבוק, לא רק בשל חוסר בטחון בתחום המיחשוב אלא גם מחשש להיות מוצף במידע טפל שמרצד נונ-סטופ מול העיניים. אכן, רוב המידע שרץ בפייסבוק הוא טפל למדי ומסתכם בדברור עצמי. אבל זה לא פוסל כמובן את הפייסבוק, כשם שאינספור ערוצי הטלוויזיה לא צריכים למנוע מאיתנו חיבור לכבלים או ללווין. צריך פשוט לדעת לברור.

הישראלים נוהגים לברך זה את זה ב"מה נשמע?", שפירושו המילולי וגם הטקסי הוא "אשמח לעדכונים ורכילות". היום אפשר כבר לוותר על "הנשמע" ולהסתפק ב"היי" בינלאומי, כי כולם שומעים ורואים זה את זה בזמן אמת. פייסבוק משלב בין שלושה פיתויי online: במת שיח (שבה מפרסמים הגיגים, שולחים ומקבלים משובים), דואר אלקטרוני מאוד יעיל וצ'טים. מבחינה זו הקסם של הפייסבוק הוא פשוט איחוד של כלי תקשורת ופישוט הפעלתם. אין ספק שיש בזה משהו מאד ממכר. גם אני מודה באשמה. אתה פותח בחדווה ובציפיה את תיבת המיילים ואת תוכנת הפייסבוק, כי תמיד תמצא משהו חדש ומפתיע. הישראלים סקרנים מטבעם ואוהבים לעדכן זה את זה ולהחליף עצות וטיפים. לכן אין פלא שהם התאהבו מהר בפייסבוק.

הדור שלי, שהמציא את מסורת התרמילאות, היה מעדכן תרמילאים אחרים באמצעות ספרי המטיילים בשגרירויות ישראל. לפני שנה, כשבתי טיילה בדרום אמריקה, יכולתי לעקוב אחרי מהלכיה היום-יומיים באמצעות דף הפייסבוק שלה. זה היה נפלא וללא ספק יעיל ומעניין יותר.

הבעיה כמובן שביממה יש רק 24 שעות, וכאשר במסך זורמים ללא הרף פיסות מידע והבהובי מכרים - אתה מוצא את עצמך מבזבז דקות ארוכות על שטויות. אחד הגולשים אמר לי (ציטוט):
"לפעמים אני קולט את אחותי מול הפייסבוק, לא עושה כלום. אשכרה לא עושה כלום. פשוט מחכה שיקרה משהו חדש. אפילו אם איזה ילד מהכיתה שלה כותב בסטטוס שלו 'הלכתי לחרבן', מבחינתה היא קיבלה את 'המנה' שלה. זה משהו שקיים בדור שלה ולא בדור שלי והבדלי הגיל בינינו הם רק 10 שנים".

זו אחת הבעיות הגדולות של המאה העשרים ואחת, והיא רק תלך ותחריף. נצטרך לסגל לעצמנו דיאטה תקשורתית וצריכה מדודה ומסוננת, בדיוק כשם שאנחנו נאבקים בהשמנת יתר.

כאמור, הישראלים אוהבים ושמחים לעדכן זה את זה והפייסבוק מאפשר להם לעשות את זה בקלות וביעילות. מספיק לכתוב שאתה מחפש שותפים לדירה או סיכומי הרצאות וכבר יצוצו כמה חברים שיסייעו לך. תרמילאית צעירה סיפרה לי (ציטוט):
"כשהייתי תקועה בצ׳ילה עם שותפה שעלתה לי על העצבים, ראיתי דרך הפייסבוק שבחורה מהשכבה שלי שלא הייתה חברה טובה שלי נמצאת בדיוק באותו מקום. שלחתי לה הודעה וזה הציל אותי. קבעתי איתה פגישה והתחברנו להמשך הטיול". אם חיים חפר היה כותב היום את הפזמון "הוא לא ידע את שמה", הוא בוודאי היה משנה את המלים: במקום "והוא ידע, יש יום, בו יפגשו פתאום, עם שחר של טללים או שמש ערב" הוא היה כותב אולי: "והוא ידע, שמחר הם יפגשו בפייסבוק". אגב, במובנים רבים (בשל התמונות) הפייסבוק מבטל את מסורת ה"בלייד דייט".

עם זאת, צריך להודות שלעתים עודף עדכונים לא עושה לנו טוב. בחורה פייסבוקית סיפרה לי (ציטוט): "אם לאקס שלך יש חברה חדשה אתה ישר תדע את זה, וגם תדע איך היא נראית, כי תראה מלא תמונות ועדכונים. מה שבמצב רגיל אפילו לא היה מגיע לידיעתך. זה לא ממש נעים".

פרופיל 97

אחד הדברים המעניינים בפייסבוק זה שהוא מייתר את ברכת השלום ועוד הקדמות רבות נוספות. גם כאשר אתה פוגש בחבר/ה חדש/ה אין כל צורך להציג את עצמך, כי יש לך כרטיס ביקור שהולך איתך לכל מקום. ברור שאחת האטרקציות של המדיום הזה הוא התמונה האישית (לתמונות האחרות נגיע עוד מעט). מיילים הם ללא פנים ואילו עמוד הפייסבוק יותר ויזואלי ולכן גם יוצר קשר יותר אנושי.

הפרופיל האישי של פייסבוק ושל אתרים אחרים רחוק עדיין ממיצוי הפוטנציאל ואין ספק שזו אחת המהפכות המשמעותיות ביותר שמחכה לנו בשנים הבאות. היום אתה מזין בעצמך מספר מצומצם של נתונים אישיים. הנתונים הללו מסייעים לפייסבוק לסייע לך להשיג חברים נוספים. השיטה הבסיסית מבוססת על העיקרון החברתי הנושן של "חבר מביא חבר", אלא שהפעם מי שעושה את העבודה זה מנוע החיפוש האוטומטי של פייסבוק. ההנחה הנכונה היא שאם אתה מתאים לטעם שלי רבים הסיכויים שם שגם החבר שלך מתאים לטעם שלי. כמובן שלאנשים עם אלפי חברים, כלומר שמאשרים כמעט כל פנייה של חברות, העיקרון הזה הרבה פחות יעיל.

אין ספק שבעתיד הלא רחוק יהיו מנועים מתוחכמים מאד שייצרו לכל אחד מאיתנו פרופיל היקפי, המבוסס גם על ניתוחי שיח ודפוסי צריכה. הפרופילים (או יותר נכון לכנותם "פרוטפילים") הללו ישייטו בחלל, כמו כוכבי לכת, וייצרו חברויות וכמובן גם שידוכים בין אנשים מלאומים, תרבויות, עדות, דתות וגזעים שונים (אז גם יהיו פחות "נפילות" בפגישות הממשיות בין חברים שהכירו באינטרנט). אם להיות רומנטיים אפשר לומר שהאהבה צפויה לנצח בגדול והיא תמיס את כל הגבולות הישנים. כאשר הפייסבוק או יורשיו יספקו במת שיח תלת ממדית, ואולי גם יאפשרו לנו להריח את הזולת באופן דיגיטלי, נחיה בעולם אחר לגמרי.

למעשה כבר עכשיו הפייסבוק תורם מאד בתחום השידוכים (כך הוא התחיל את חייו ולכן גם התפשט במהירות). זאת, משום שהוא מסייע לנו למצוא אנשים כלבבנו ומשום שהוא מקל מאד על אנשים ביישנים, מופנמים וחסרי בטחון, שזקוקים לזמן והדרגתיות בבניית הקשר. למעלה מזה, במובנים רבים הוא מתחיל לבטל את רעשי הרושם הראשוני (לרוב החיצוני) ומאפשר לאנשים להכיר את פנימיותו של האדם ולהתאהב בו מהסיבות הנכונות. זאת, חרף העובדה שבתמונות הפרופיל כל העולם ואשתו נראים יפים וחתיכים.

חברות על פס צר

אנשים שאינם מכירים היטב את המדיום האלקטרוני נוטים לבלבל בין המושג "חבר" בפייסבוק לבין המושג "חבר" בעברית הישנה. יש שאפילו מלינים על כך שפייסבוק מקלקל את מושג החברות. זו כמובן תפיסה מאד פרימיטיבית ואנכרוניסטית של האינטרנט. הפייסבוק, כמו כלי תקשורת אחרים, רק מגדיל את מנעד האפשרויות לקשר. כשם ששליחת SMS אינה מחליפה שיחת הטלפון, אלא מאפשרת חליפין תקשורתי מסוג נוסף (החלפת מסרים קצרים, ללא צורך "לשוחח"), כך החברות בפייסבוק מאפשרת לנו פס נוסף של קשרים אישיים ולא אישיים. יתרה מזאת, הפייסבוק מאפשר לנו לנהל קשרים עם חברים מדרגות וסוגי-קשר מגוונים - כל חבר וקבוצת השיח הספציפית שלו. מבחינה זו הוא קצת כמו ספר טלפונים משוכלל, המחולק להרבה מדורים.

הפייסבוק גם מפשט תהליכים של היכרויות חדשות. בחיים שמחוץ לרשת, כדי להצטרף לרשת חברים אתה צריך לבקש רשות ולעשות היכרות עם כל אחד מחברי הקבוצה. בפייסבוק במקרים רבים אתה פשוט מצטרף לקבוצת השיח. גם בדיקות ההתאמה הבינאישית פשוטות יותר בבמה הזאת, כי אפשר להציץ בפרופיל, ב-wall וכמובן גם ברשימת החברים - בבחינת הגד לי מי חברך ואומר לך מי אתה (ובלבד שאתה לא איזה סלב שמחזיק רשימת חברים רק בשביל הדאווין).

אגב, פייסבוק מגביל אותך ל-5000 חברים ובכך דואג בעקיפין שלא תהפך ל"חמדן חברויות" ולא תנפנף בהן שלא לצורך. זו אחת הרגולציות הראשונות ברשת האינטרנט והיא מבשרת תהליך מעניין וחשוב של היווצרות אומת אינטרנט גלובלית, שפועלת על פי חוקים מוגדרים ומוסכמים.

אחד הדברים הכי מרתקים וחשובים בשיח הפייסבוקי הוא שהוא מתבצע גם בין אנשים שלא מכירים זה את זה. אחד מחבריי בפייסבוק הגדיר לי את זה כך (ציטוט):
"אני כותב משהו, חבר מגיב, חבר שלו מגיב (את החבר הזה אני לא מכיר), ואז אני מגיב. כך פתאום יצרתי שיחה עם בנאדם שאני לא מכיר, וכשאני אראה אותו פנים מול פנים לא יהיה לי את הקטע של 'נעים מאד אני ארז' אלא אני פשוט אוכל להגיד לו שלום. גם אם ספציפית זה לא תמיד קורה אז כשאציג את עצמי שנינו נדע שאנחנו כבר מכירים. זה מאפשר לבנים ובנות להתחיל אחד עם השני בצורה הרבה יותר קלילה ולא מפחידה. הרי אני הגבתי לידידה שלי, זה שעוד שתי חברות שלה גם הגיבו לה לא אומר שהתחלתי איתן, אך עדיין נוצרה האפשרות לדבר בלי המחסום של 'להתחיל עם מישהי'."

למעשה הפייסבוק מאפשר לנו לקיים קשרי ידידות או ידידות חלקית עם אינספור אנשים מבלי להכיר אותם ולשוחח איתם על דברים שלא מעניינים אותנו. זה משחרר מדאגות, מפחית נקיפות מצפון, ובוודאי חוסך זמן יקר של "תיחזוק הקשר". לנו הישראלים זה ממש תפור, כי הרבה לפני עידן הפייסבוק נהגנו לפצוח בשיחות אינטימיות עם אנשים לא מוכרים ולתקשר עם זרים ללא עקבות. סטרט-אפיסט צעיר אמר לי (ציטוט): "הפייסבוק מאפשר לנו לשמור על קשר עם חברים בלי להתאמץ. אני כותב להם הודעה פעם בכמה זמן, הם עונים, וה'תחזוק' נשמר. הרי לא הייתי מרים את הטלפון ומתקשר כי אין לי זמן לדבר עכשיו". לא בכדי הבחור הזה הקים חברה של משחק פוקר וירטואלי (Jaja), המבוססת על עיקרון פייסבוקי, לאמור: תעשה את המהלך הבא שלך בזמן שמתאים לך ונשחק בינינו (גם באמצעות האיי-פון) משחק מתמשך.

יש שיאמרו שהדפוס הזה מחנך לקשרים שטחיים, לא מחייבים ובעליל גם מאד תועלתניים ואגואיסטים. הוא מייצר דור שגם כך לא סופר את הזולת ממטר ומחליף חברים ואהבות כמו גרביים. יש בזה משהו. אפילו קשר רומנטי נעשה לאחרונה לקשר עד "הודעה חדשה" – תרתי משמע. עצם העובדה שקל לך להיפטר מחברים באמצעות פונקציות "התעלם", "החבא" ו"הסר" (בלי שאתה מודיע להם שהעפת אותם מהחיים שלך) תורמת להיווצרות חברה אנוכית שמתבוננת על הכל, כולל רגשות, כעל מוצרים לשימוש חד פעמי (Disposable).

מצד שני, עדיף הרבה חברים חד-פעמיים מאשר להיות בודד ומנותק מהעולם. למעלה מזה, הפייסבוק עושה ממש פלאים בחיבור בין חברים ישנים שנפרדו על אם הדרך. מאז שנכנסתי לפייסבוק צצים לי בכל שבוע על המסך חברי ילדות ששכחתי מקיומם. לזקן בגילי זו פגישת מחזור מרגשת, שסוגרת או פותחת מעגלים נחמדים.

היכולת להתעדכן באופן רציף אודות מה עובר על הזולת בחיי היומיום שלו, ולשתף את האחר בשמחות ויגונות - יוצרת איזו שותפות חיים מסוג חדש. הנה כי כן, כאשר קבוצת הכדורגל שלי מנצחת משחק חשוב - אני רץ "להחליף רגשות" עם חבריי האוהדים. זה כבר הפך לחלק בלתי נפרד מחוויית הכדורגל.

כמובן שפוטנציאל ההתמכרות בתחום הזה גבוה, ומה שיותר חמור, זה הצורך, שמתפתח (בעיקר בקרב ילדים), להזריק מידע. הם יושבים שעות ארוכות מול המסך רק כדי להחליף סטטוסים מטומטמים ונעשים למעין זומבים בתוך בועה. יתר על כן, הם לא יודעים לסתום את הפה שלהם והיום גם קשה להשתיק להם את המחשב. מבחינה זו הבועה של הפייסבוק תורמת לבועתיות האגוצנטרית המאפיינת את "דור האני". אני ואפסייבוקי עוד.

השיח הפייסבוקי מעלה דילמות חדשות ומעניינות בתחום החברות. כך למשל, האפשרות שניתנת לנו להביע דעה מבלי שהוזמנו לכך, יוצרת לעתים חיכוכים ומבוכות. חבר סיפר לי (ציטוט):
"בשנה שעברה הכנסתי לפייסבוק תמונות מאירוע חברתי שהתרחש באוניברסיטה. אחת התמונות שהציגה סטודנטים תויגה על ידי חבר שלי והופיע הכיתוב: 'איזה חתיכים'. ברור לך שזו לא תגובה שהייתי רוצה שסטודנטים יראו כאשר תמונה שלהם מופיע אצלי בפרופיל. בהמשך חלק מהסטודנטים הגיבו לתמונה והתפתח דיון. ואז החבר שלי הזה מגיב לאחת התגובות: 'אתם מוכנים להפסיק להתכתב כאן? תלכו לפרטי'. כלומר פדיחה על פדיחה. מיד מחקתי את התגובה הזו והזהרתי אותו שלא יעז להגיב לתמונות בעתיד". חבר אחר שיתף אותי בשתי דילמות נוספות לא פחות מסובכות: "מה קורה כאשר חבר תייג אותך בתמונה לא מחמיאה. האם זו התנהגות לא ראויה? ומה קורה כאשר מישהו מסיר את עצמו מרשימת החברים שלך, האם זה ניתוק גם בחיים, האם זהו הכרזת מלחמה?"

הדילמות הללו, ועוד רבות אחרות, ממחישות עד כמה עולם האינטרנט יוצר מציאות אנושית חדשה. אפשר לשער שעם הזמן עולם המוסכמות ההתנהגותיות בפייסבוק ילך ויתפתח. בהדרגה יצמח גם "נימוס אינטרנטי" או "אתיקה אינטרנטית" שיקרינו מן הסתם על דפוסי ההתנהגות של כולנו מחוץ לרשת.

מגלים את האחר ללא דעות קדומות

פייסבוק לא רק מנגיש אנשים זה לזה ממקומות רחוקים, אלא יוצר מפגשים שבעבר לא היו יכולים להתקיים. המפגש נוצר באמצעות תחומי עניין משותפים, המגשרים על פערים. ניקח לדוגמא אדם חילוני ואדם חרדי. רוב האנשים נוטים להיפגש ובוודאי לשוחח בעיקר עם הדומים להם. למרבה הצער, חילונים וחרדים רבים לא משוחחים ביניהם, לא רק בגלל שהחיים לא מזמנים להם נקודות מפגש, אלא גם משום שבשני הצדדים קיימת לרוב הנחה, שגויה בעליל, שעולמות התוכן שלהם רחוקים מאד ושאין ביניהם שום מכנה משותף. אבל כאשר, למשל, אספן בולים חילוני ואספן בולים חרדי נרשמים לאותה קבוצת שיח יש סיכוי גדול שהם גם יתקשרו ביניהם. משיח בולים אפשר לגלוש (תרתי משמע) בקלות לשיח רחב יותר שמקרב לבבות. הפייסבוק מאפשר אפוא לאנשים לגלות את הרב ממדיות של הזולת ולשפוט זה את זה באופן פחות חד ממדי וסטריאוטיפי. בהדרגה הם ילמדו פחות לתייג, פחות להכליל ויותר להעניק הזדמנות לאחרים. כי בסופו של דבר מתחת לבגדים כולנו נשמות, לפעמים "נשמות תאומות".

שיפוט פומבי

חוץ מהיותו במה להיכרויות ומפגשים, להתבטאות, לתמיכה ולקבלת עצות, הפייסבוק הוא גם מנגנון מקצועי לקבלת משובים בונים ולאימות עובדות. המדע המודרני מבוסס על שיפוט עיוור של עמיתים ועל פרסום מידע פומבי. הפייסבוק מאפשר לקחת את השיטה היעילה הזאת הרבה יותר רחוק ובעצם להנחיל אותה להמונים. על כך מבוססת בעצם ויקיפדיה – אנציקלופדיה וירטואלית שנבנתה על מאמץ משותף ופתיחות רחבה לביקורת ועדכונים.

מאז שנכנסתי לפייסבוק אני מעביר את המאמרים שלי (העיונים והמדעיים כאחד) לשיפוט פומבי. כיוון שאני מדען חברה ומתמחה בחברה הישראלית, המשובים הרבים שאני מקבל מהציבור מסייעים לי לתקן, להוסיף ולעדכן דברים חשובים. זו ברכה נפלאה שהופכת את המאמר למשהו מודולרי. לצערי, רוב עמיתי מתייחסים לאינטרנט בכלל ולפייסבוק בפרט בזלזול ובהתנשאות, ולמעשה חושפים בכך את שמרנותם, בורותם הטכנולוגית והאינטרסים הצרים שלהם (בעיקר שמירה על מעמד ואקסקלוסיביות פרופסיונאלית). אנו קרובים מאד ליום שבו כל המאמרים המדעיים (בוודאי במדעי החברה) יעברו שיפוט פומבי. לא רק שזה לא יפגום במדע, אלא שזה יגדיל את התוקף והמהימנות, ינגיש מידע לציבור וילמד אותנו הפרופסורים מידה של צניעות (הרי אנחנו לא מחזיקים בכל האמת).

לזפזפ את המורה

האפשרות הקלה להפיץ תמונות, בין השאר באמצעות שיטת התיוג הגאונית, היא אחת הסיבות שהפכה את פייסבוק לאטרקטיבי. אין זה סוד שלמידע ויזואלי יש קסם רב. הוא מעניק חוויה אסתטית, מעורר רגשות ומקרב בין אנשים. במקרים רבים הוא גם מקצר חליפין אינפורמטיבי ומחדד תובנות. אחד הגולשים אמר לי: "התיוג נותן לי לראות תמונות של החברים שלי קצת אחרי שצילמו אותן, וכך לעקוב אחרי החיים שלהם. באופן כללי זה נותן עניין כי תמונה באמת שווה אלף מלים".

אם האנשים שיושבים בעמדות מפתח בחברה הישראלית, היו מבינים את ערך הויזואליות כראוי, הם היו לומדים הרבה דברים מהפייסבוק ומשנים מוסדות וארגונים מלאי חלודה ועובש. כיצד, למשל, אפשר לתבוע מתלמידים שהתרגלו לסביבה רווית תמונות, לשבת בכיתה כל כך משעממת וסטטית מבחינה ויזואלית.

המולטימדיאליות והאינטראקטיביות של הפייסבוק מתבטאת לא רק בשילוב בין טקסט לתמונה, אלא גם בצורת השיח. אנשים מנהלים שיחות בצ'ט או ב-wall שלהם עם מספר חברים במקביל. אני רואה ילדות צעירות יושבות עשר שעות ברציפות מול מחשב עם עשרה חלונות צ'אט פתוחים. הן מצליחות לנהל שיח עם כולם במקביל, במינימום השקעה. לא פלא שמשעמם להן לשבת בכיתה מול מורה. אנחנו היינו עסוקים בילדותינו בהעברת פתקים בשיעורים, כדי להעביר את הזמן בנעימים. הם מסמסים, מצ'וטטים ומחליפים תמונות לא רק בין חבריהם לספסל הלימודים, אלא גם בינם לכל החברים מחוץ לכיתה ולבית הספר. הכיתה המעופפת.

המוליטמדיאליות והאינטראקטיביות עדיין רחוקות מעולם ההוראה הנוכחי, ששבוי במוסכמות הישנות. התלמידים של היום לא רוצים לשבת בשקט ולהאזין למורה. הם רוצים לתקשר, להגיב, וללמוד באופן דינאמי, גמיש ומותאם לסגנונם האישי. חברות הפסיכומטרי הבינו את זה כבר מזמן, אבל אף אחד במשרד החינוך לא מתעניין בהן.

אל דאגה, הפייסבוק יפיל בעתיד הלא רחוק את חומות בית הספר כפי שהוא יחסל את העיתונות המודפסת ואת עולם המפלגות. מי שעוקב בתשומת לב אחר התפתחויות באינטרנט, ובעיקר בפייסבוק, יכול להבין שמערכת החינוך במתכונתה המסורתית פשטה את הרגל ואינה מותאמת לעולם החדש. תגמולים גבוהים יותר למורים, הארכת שעות הלימוד, הכנסת מקצועות לימוד עם שמות מפוצצים - כל אלה הם בבחינת אקמול לחולה שיגרון.

נצטרך להחליף את המדיום המוכר של כיתה, לוח וגיר, ולפתח במות הוראה ולימוד המבוססת על הטכנולוגיה הדיגיטלית-אינטרנטית ועל סגנון התקשורת והשיח החדש. אנחנו לא צריכים שר חינוך יצירתי וגם לא פרופסור למדעי ההוראה והלמידה. אנחנו צריכים מארק צוקרברג ישראלי שיחליט לעשות לחינוך את מה שצוקרברג עשה לתקשורת.

המשימה הזאת לא קלה, לא רק בגלל שמוסדות החינוך ומנהליהם מלאים באנשים מרובעים, שמרנים ואיטיי מחשבה, שרחוקים מעולם הפייסבוק ולעולם לא יבינו את הפוטנציאל שלו, אלא גם משום שיידרש זמן רב לתקן את ההריסות שהותירה אחריה תקופת הביניים הנוכחית.

בינתיים המורים והמנהלים ימשיכו "לחפור" לתלמידיהם ולהתפלץ מהבלגן שהם עושים בכיתות. התלמידים מצדם ימשיכו לשלוח סטטוסים ואס-אם-אסים כדי להפיג את השעמום, וההורים ימשיכו לממן מורים פרטיים ולצייד את ילדיהם במסכים דיגיטליים שימכרו אותם עוד יותר. בסוף כולם יפגשו בפייסבוק.

ביביליוגרפיה

  • וייסמן כרמל, גונן אילן, עברית אינטרנטית, כתר, 2011.
  • שקד רענן, "אני והחבר'ה", ידיעות אחרונות, 7 ימים, 29.4.2011, עמ' 24-32.
  • קייט דיילי (ניוזוויק), "10 דרכים שבהן פייסבוק יכולה להרוס לכם את החיים", כלכליסט, טכנולוגי, 28.7.2010, עמ' 31.
  • נעם רשף, "סמל סטטוס", ידיעות אחרונות, ממון, מחשבים, 6.6.2010, עמ'8-9.
  • רויטרס, "לעשות לייק לאקסית של החבר", ידיעות אחרונות, 24 שעות, 27.1.2011, עמ' 10.
  • רוזנטל רוביק, הזירה הלשונית: "מילון הפייסבוק", NRG מעריב , 21.5.2010.
  • Kirkpatrick David, The Facebook Effect: The Inside Story of the Company That Is Connecting the World, Simon & Schuster, 2011.
  • Rice Jesse, The Church of Facebook: How the Hyperconnected Are Redefining Community, David C. Cook; New edition, 2009.
  • Wittkower D.E. (Ed.), Facebook and Philosophy: What's on Your Mind? (Popular Culture and Philosophy, Open Court, 2010.
  • Godson Osuagwu Nnamdi, Facebook Addiction: The Life & Times of Social Networking Addicts, Ice Cream Melts Publishing, 2009.
  • Hamilton Walsh Patrick, Is : the phenomenon of the Facebook status, Tucson, Ariz. : Wheatmark, 2009

מילות מפתח

like | wall | profile | אהבתי | רשת-חברתית | אינטרנט-בעברית | שפת-האינטרנט | עברית-בפייסבוק | נוער-ישראלי | חינוך-ישראלי | עולם-דיגיטאלי | פרגון | חברים-בפייסבוק | מנטליות-ישראלית

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על שפת הפייסבוק - תצפית סוציולוגית (10)

    אליהו יצחק

    eliyahu.y@walla.co.il
    שלום יפה אבל איך אני מעביר ימי מחלה תקועים בבית כולל יום ראשון? מענינים אותי הרבה תחומים אבל אין מה כלומר עוד לא מצאתי משהו שירגש אותי או יחדש לי במיוחד משעמם קצת במיוחד כשאתה חולה ותקוע בבית ועוד בנתניה לא קשה לי להתעניין להסתקרן לצחוק ולנוע זה קורה בציק כשזה קורה[גם לא טיפוס משעמם] אז אם למישהו יש רעיון אשמח לקבל ובשלל תחומים
    יום שישי י' באלול תשע"ד 5 בספטמבר 2014

    דביר

    מאוד רלוונטי לעניינינו שפת הקיצור והתפיסה המהירה והגימיק כאילו הכל עניין בידורי בלבד ולפיכך משתמע מכך שכולנו עבדים ואין לנו זמן או יכולת לתפוס דברים אחרים. כתבתי על כך בהרחבה ב http://www.kartison.co.il/articles/index/start/50 למי שמעוניין. בכל מקרה נהניתי מהכתבה
    יום שני כ"ג בתמוז תשע"א 25 ביולי 2011

    נטע לשם

    אני מסכימה המון עם הכתבה. אבל בנושא השפה אני נורא חלוקה. אני מאוד אוהבת מילים. מאוד. ומקפידה ומשתדלת. אחד הדברים שהפריעו לי באקמיה היה הרמה של הדיון האקדמאי, גם ברמת העבודות וגם ברמת הדיון המילולי. אבל יש גם משהו מקסים בקיצורים האלה, כל עוד הם ב"זמן ובמקום" זלהם. כלומר על בני נוער נערות מתבגרות, בדו שיח פנימי ביניהן. ולא חוצה אל השיח שהן מנהלות עם הסביבה הבוגרת שלהן.
    יום שלישי י"ב בסיון תשע"א 14 ביוני 2011

    יונה מוסט

    צודק. וגם אני צודקת כי אני יונה - גברת שכותבת שירים
    יום חמישי ז' בסיון תשע"א 9 ביוני 2011

    עוז אלמוג

    יש בזה משהו. שים לב שהראפ מאד פופולרי, והרי זה סוג של שירה.
    יום חמישי ז' בסיון תשע"א 9 ביוני 2011

    עוז אלמוג

    כך פחות או יותר כתבו שמרנים על כל חידוש טכנולוגי. זה כמו להגיד שמכונית לא שינתה הרבה בהשוואה לעגלה עם סוס. כן, נכון, גם לעגלה היו גלגלים. ועוד משהו: זה מאד ישראלי להגיב בידענות מבלי לקרוא את המאמר ולהבין את התזה שלו
    יום חמישי ז' בסיון תשע"א 9 ביוני 2011

    עוז אלמוג

    בלי ששמת לב בפסקה האחרונה של המשוב שלך הצדקת בכל מילה את מה שכתבתי על מערכת החינוך
    יום חמישי ז' בסיון תשע"א 9 ביוני 2011

    יונה מוסט

    yonamost@gmail.com
    אתה כותב ש''פייסבוק הוא משטרת הקיצור''. אולי זה ייתן תיקווה חדשה לשירה? קהל שרגיל לקיצור ותמצות ידע להאריך שירה שהיא במקרים רבים כזאת.
    יום ראשון ג' בסיון תשע"א 5 ביוני 2011

    נדב

    אומר מיד: עדיין לא קראתי את המאמר עד תומו, ומתנצל מראש על כל חטא של אי-דיוק והתפרצות לדלת פתוחה. חוששני שחוקרים רבים הולכים שולל אחרי טרנד ה"תראו מה הפייסבוק עשה לנו". לעומתם, אני סבור שלא מעט דוגמאות המובאות במאמרים ומחקרים, משקפות תופעות, תהליכים והתנהגויות חברתיים ולשוניים שמתקיימים ממילא, והרשתות החברתיות בעיקר משקפות אותם, אך לא יוצרות אותם. נכון הוא שהמדיה הדיגיטלית מרכזת, מעצימה ומזרזת תופעות מסויימות, אשר ספק אם היינו שמים לב לקיומן אלמלא הפייסבוק, למשל, אבל חלקן אף קדמו לו. את הצורה "משו" אני מכיר מזה כשלושה עשורים, ולטעמי, היא מייצגת תהליך של השפעת השפה המדוברת על המקורית הכתובה, תהליך היסטורי שעבר ועובר עד כה על כל שפה עתיקה שראשיתה כתובה, ולמשכילים בלבד (כמו יוונית, סינית, אנגלית וערבית). אני זוכר את אמא שלי מאלצת את עצמה "להרים טלפון" למאן דהוא כדי לומר "מזלטוב" בלי שום רצון לשוחח. הפייסבוק היה אך פותר לה בעיה... בשולי הדברים, אני מבקש להצביע על תופעה לשונית מעניינת של הצבת גבולות גיזרה סמנטיים חדשים: "לכתוב על הקיר" זה לא מנומס, לא חינוכי ואף גובל בעבירה פלילית. אבל "לכתוב על הוול" זה להתייחס ולפרגן. http://www.facebook.com/nadav2503
    יום שישי כ"ג באייר תשע"א 27 במאי 2011

    PJ

    ככלל אהבתי את המאמר, אבל הפסקה המתיחסת למוסדות החנוך בכלל ולמורים בפרט- הינה, לעניות דעתי, כוללנית מעליבה וחסרת בסיס. כמורה ב-18 שנה האחרונות ועו"ד בשנים שלפני כן... אני יוצאת להגנת המערכת- שאמנם, יש הרבה מה לשפר בה, כמו גם במערכות אחרות, אך במוסדות החנוך בהם אני עובדת- יש ים של מורות ( נו... אנחנו הרוב!!) מוכשרות, מעודכנות, שמתכתבות ביניהן במרץ גם בפייסבוק ומשתמשות בחידושי המדיה במסגרת ההוראה. אזזזזז - לא!! לא כל מוסדות החינוך " מלאים באנשים מרובעים, שמרנים ואיטיי מחשבה"... מה שכן- אולי תנסה אתה לעבוד בחדר מורים, בו אין אינטרנט אלחוטי, ויש 3 עמדות מחשב- שבנס חלק מהן אכן יפעלו....
    יום רביעי כ"א באייר תשע"א 25 במאי 2011

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.