דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 2 מדרגים

פרק 12: דגל כחול לבן

דגל ישראל
דגל ישראל
צילום דליה בר אור, תועד בארכיון העיר חיפה
דגל ישראל, אחד ממאה, נתפר בליל ההכרזה על הקמת המדינה במתפרת אתא בניהול קרל יעקב בחיפה.
דגל ישראל
דגל ישראל
מירב גמליאלי, מיטל נדאף
דגל על ביתם של עולים שעלו בשנות ה-70 עלייה זו הייתה ציונית באופיה
דגל ישראל - פרט
דגל ישראל - פרט
צילום דליה בר אור, תועד בארכיון העיר חיפה
דגל ישראל תפור מאריג כותנה לבן לסדינים ומאריג כחול לחולצות - תקריב עם תווית
דגל ישראל - פרט
דגל ישראל - פרט
צילום דליה בר אור, תועד בארכיון העיר חיפה
דגל ישראל תפור מאריג כותנה לבן לסדינים ומאריג כחול לחולצות - תקריב עם תווית
דגל ישראל - תווית
דגל ישראל - תווית
צילום דליה בר אור, תועד בארכיון העיר חיפה
תווית אתא לדגל ישראל בשלוש שפות: עברית, אנגלית וערבית. תווית מקורית זו מבליטה את צורת הגג המשונן האופייני למפעל אתא
מגן דוד על דגל חובבי ציון
מגן דוד על דגל חובבי ציון
זאב ברקן
יואל רפל


נוצר ב-5/9/2011

רקע

"דגל, מה זה? כלונס ומטלית אריג? לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים, ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים; זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך."
דברים אלה כתב חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, במכתב תשובה לברון הירש (6.3.1895) והם מבטאים בצורה היפה ביותר את הצורך בדגל לאומי שהיה קיים בתנועה הציונית בימי ראשיתה.

הרצל לא רק הכיר בצורך בדגל אלא אף חשב על צורתו. בספרו "מדינת היהודים" הוא מתאר את הדגל העברי – "דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה."
הצעתו של הרצל לא התקבלה. הצעה אחרת שלו לדגל לא נתקבלה גם היא, אך הפכה לבסוף לסמלו של הקונגרס הציוני. בדגל הזה, השני, הציע הרצל מגן-דוד שבקצה כל אחד מששת המשולשים הקטנים המרכיבים אותו ישכון כוכב. כוכב שביעי יתנשא מעל המשולש העליון.
מסתבר כי לא הרצל הגה את צורת הדגל הלאומי וצבעיו. מאליה עולה השאלה: כיצד הגענו לדגל הכחול-לבן עם מגן-דוד במרכזו?

סוף מעשה במחשבה תחילה

בספר "במדבר" (ב, ב) אנו מוצאים "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני-ישראל." אין ספק כי השימוש המקראי במלה "דגל" אינו זה המקובל בענייני מדינה של ימינו, והוא נועד לשמש כינוי אסטרטגי, כפי שהעידו פרשני המקרא בימי הביניים שחיו בארצות בהן הצבאות היו צועדים ודגל מתנוסס בראשם, "אין דגלים אלא צבאות."

במדרש תנחומא [במדבר י׳] נאמר: ״׳איש על דגלו׳ – חיבה גדולה חיבב הקדוש-ברוך-הוא את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם.״ מדברי המדרש עולה ייעוד הדגל – סמל הזדהות חברתית. אך לדגל יש חשיבות לא רק כלפי פנים, אלא אף כלפי חוץ (תנחומא, שם): ׳מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה׳ – קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל אומות העולם היו מסתכלין בהן ותמיהין ואומרים: מי זאת הנשקפה כמו שחר? אמרו להם האומות: ׳שובי שובי השולמית׳ מהו שובי שובי השולמית? הדבקי לנו ובואי לך אצלנו, ואנו עושים אתכם שלטונין ודוכסין והגמונים [...], וישראל אומרים להם ׳מה תחזו בשולמית׳ ומה גדולה אתם נותנים לנו? שמא כמחולת המחניים. שמא אתם יכולים ליתן לנו כגדולה שנתן לנו אלוהינו במדבר, מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן, יכולים אתם לעשות כך לנו [...] ועוד כשאנו חוטאים והוא מוחל לנו [...] מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וכבוד.

הרב י״ד סולובייצ׳יק נתן לדגל משמעות נוספת, הלכתית, הנקשרת בהקמת מדינת ישראל: "אם תשאלוני איך אני כיהודי תלמודי, מביט על דגל מדינת ישראל ואם יש לו בכלל ערך הלכתי? אענה לכם פשוט: אינני גורס בכלל מקסם של דגל וסמלים טקסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים. ברם, אל נא נתעלם מדין בשולחן ערוך, כי ׳הרוג שנהרג בידי עכו״ם, קוברין אותו בבגדיו, כדי שיראה את דמו ויקום, שנאמר ׳ונקיתי דמם לא ניקיתי.׳ במילים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדגל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים (דתיים ולא דתיים) שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב."

הרב סולוביצ׳יק קובע לדגל מעמד עליון – מעמד של קדושה! לוחמי מערכות ישראל, לוחמי המחתרות וחיילי צה״ל שנפלו על הקמת מדינת ישראל, קידשו בדמם את הדגל הכחול-לבן שמגן-דוד במרכזו.

ראשיתו של הדגל

אך ראוי לחזור אל ראשיתו של הדגל שלנו, "הכחול-לבן". בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה ישב בנימין זאב הרצל בפריז, והיה עד לפרשת דרייפוס שעוררה בקרבו את הרעיון הציוני ואת הדחף להקמת מדינה יהודית. זמן קצר לאחר מכתבו לברון הירש, כתב הרצל את ספרו 'מדינת היהודים' שפורסם בפברואר 1896. בספרו מפרט הרצל את הצעותיו לדגל, כיוון שהאמין שסביב הדגל תתגבש הגשמה לאומית בטריטוריה מדינית. הוא הבין כי עם שאינו לאום ואשר אין לו טריטוריה – הוא עם שמתפרק, מתבולל ונעלם. בחושו המדיני זיהה הרצל את הצורך ליצור דגל, סיסמה, שלאורם העם ילך ולמענם יהיה מוכן להיאבק כדי להשיג לעצמו מדינה וזהות.

שנה וחצי לאחר מכן, במוצאי שבת, 31 באוגוסט 1897, נפתח בעיר באזל שבשוויץ הקונגרס הציוני הראשון. לפי המסופר, ביום שישי אחר הצהריים עדיין לא הוחלט מה יהיה הדגל שייתלה למחרת מעל בניין הקזינו בבאזל, שהיה אולם קונצרטים מפואר ויפהפה במרכז העיר. סוגיית הדגל טופלה על ידי סגנו של הרצל, דוד וולפסון, שהעיד על כך:
"התעוררה אז שאלה קטנה וקשה: באיזה דגל נקשט את בית הקונגרס? אין לנו דגל! ומחשבה נצנצה במוחי: והרי יש לנו דגל, וצבע כחול-לבן לו. הטלית בה אנו מתעטפים לתפילה יום יום, בחול ובשבת, בימי המעשה ובימי המועד – לבנה היא ופסי תכלת עוטרים אותה. יהי נא דגלנו לבן עם פסי תכלת [...] עלינו להוציא את דגלנו המקופל מתיקו והיה לנו לנס וגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת ולציין בו מגן-דוד. כך נברא דגלנו הלאומי."
האומנם כך נברא דגלנו הלאומי?

צבעי הדגל

צבעי הכחול-לבן הם צבעי ארץ-ישראל, כפי שנראתה במאה התשע-עשרה: שמיים כחולים, אדמה שברובה היא חול לבן ושממה.
לודוויג פרנקל, משורר יהודי אוסטרי, ביקר בארץ מטעם המשפחה הווינאית למל בשנת 1856 ויזם, בין השאר, את הקמת בית ספר ׳למל׳ בירושלים. ספרו ירושלימה (3) הוא כותב את השיר הבא שהוא, למיטב ידיעתי, המקור הראשון המציין שהצבעים המסמלים את ארץ-ישראל הם צבעי הכחול-לבן:

צבעי ארץ יהודה
ועת רחשי רוממות לבו מלא
עוטר הוא צבעי ארצו;
עומד הוא בתפילה ועטוף הוא
גלימה לבנה מהירה.
שולי הגלימה הלבנה
פסי תכלת רחבים יכתירו;
כמו מעילו של כוהן גדול
עטור סרטים של חוטי תכלת.
צבעי הארץ האהובה הם
תכלת-לבן הם גבולות יהודה;
לבן הוא זיו הכהונה
וכחולים זוהרי הרקיע.

קביעתו של וולפסון – "כך נברא דגלנו הלאומי" – מתייחסת, כאמור, לקונגרס הציוני הראשון שהתכנס ב-1897. עדויות שונות מערערות על קביעה חד-משמעית זו. בזיכרונותיו של מרדכי בן-הלל הכהן על מסיבה שנערכה בקייב בשנת 1884 לכבוד מלאת מאה שנה למשה מונטיפיורי מסופר: "בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים – כי רבים, רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו."

כעבור שנה, ב-1885, כותב הרב הרפורמי ד"ר אדולף ילינק, בעקבות ועידת קטוביץ, שהוא נמנה עם ראשי מתנגדיה: "מוכרחים להתנגד בהחלט לכל אשר יאמר להעמיד את יישובה של ארץ-ישראל על יסודות לאומיים... ואשר הדגל לבן-כחול יורם על אונייה, שתביא את הגולים לארץ הקודש."

עתה ברור, כי לפחות 12 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון היה מוסכם בקרב חובבי-ציון שבגולה מראהו של הדגל העברי.
אך לא רק בגולה, אף במושבות יהודה. ביוזמתו של ישראל בלקינד, מונף בראשון לציון בקיץ 1885 דגל כחול-לבן. במכתבו אל זאב דובנוב מספר בלקינד כיצד הוכן הדגל: "יריעת אריג לבנה: שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצוותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן-דוד של תכלת באמצע."

שש שנים לאחר-מכן, בחורף 1891, נערך טקס הנחת אבן-יסוד למושבת הפועלים בוואדי חנין, היא נס ציונה. בעת הטקס הופיע מיכאל הלפרין בראש פלוגת רוכבים, כולם לבושים תכלת-לבן וחמושים בחרבות וברובים: "לא בכסף וזהב נגאל את ארצנו," אמר מיכאל הלפרין, "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום." ובאותה עת שלף מתחת אדרתו מוט עץ ארוך ובד כרוך סביבו. "אחים," קרא מיכאל, "הדגל הכחול-לבן הוא הדגל העברי שלנו. צבע התכלת הוא כצבע השמיים של ארצנו, והצבע הלבן הוא כטוהר אמונתנו. כאן תקום מדינה עברית וזה יהיה דגלה."

במשך שנים ארוכות הניפו את הדגל הכחול-לבן אך לא הוענק לו מעמד רשמי. התנועה הציונית הקדישה לשאלת הדגל דיון מיוחד רק בקונגרס ה-18 שנערך ב-1933. למעמד רשמי ומחייב זכה הדגל רק בעת החלטת מועצת המדינה הזמנית (7). באותה ישיבה אמר שר הדתות הרב יהודה ל. הכהן פישמן (מימון): "לדידי נתקדש דגל זה במסורת עתיקה מאז – תכלת ולבן... דוד וולפסון הציע זאת (את הדגל) על יסוד צבע הטלית שהיא תכלת ולבן, ואני חושב שיש לקבל את ההצעה עם התוספת של מגן-דוד, שנתקדש גם הוא במסורת ישראל."
מהמקורות שציטטנו ניתן להסיק כי לא וולפסון "המציא" את הדגל הכחול לבן שמגן דוד במרכזו, דגל זה היה כבר מוכר בעולם היהודי.

פסי הדגל

מהו מקור הפסים בטלית? הפסים שעברו מהטלית אל הדגל הלאומי.
בספרו הסידור והתפילה כותב הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ - מבחינת המיבנה והשימוש דומה הטלית לבגדים שהיו מצויים באותה עת [ימי שלטון רומא בארץ-ישראל] בעמים אחרים בארצות הים התיכון – להימאתיון היווני או לטוגה הרומית.
הפרופ׳ דניאל שפרבר התחקה אחר מקור הפסים בטלית. לדעתו מקור הפס הצבעוני הוא בטוגה של הסנטורים –Latus Cavus – ברומא. אף היהודים היו מעטרים את בגדיהם בפסים אלה, כפי שידוע לנו מממצאי מערות מדבר יהודה ופרסקו של בית הכנסת בדורה ארופוס.

הממצאים במדבר יהודה הם מהימים שלאחר מרד בר כוכבא. ׳דורה ארופוס׳ הוא בית כנסת מהמאה השלישית ששרידיו נמצאו במדבר הסורי. העדויות שמביא שפרבר הן מאוחרות לתקופת המקדש, ולדעתו פסים אלה עברו גם לכנסייה הנוצרית, לבגדיהם של הכמרים גם לאחר שכבר לא נהגו כך במלכות רומא. סביר להניח שהנוהג ללכת בבגד שעליו שני פסים היה מקובל בקרב האוכלוסייה היהודית שחייתה ברומא באותה עת, ואף בקרב האוכלוסייה היהודית שחייתה בארץ-ישראל, שהיתה תחת שלטון רומא ואחר-כך ביזנטיון. הקירבה לשלטון השפיעה אף על סגנון הלבוש, ומכאן לדעת שפרבר מקור הפסים שעל הטלית.

מגן דוד

מגן דוד הוא הסמל הלאומי של עם ישראל ומדינת ישראל. במקורו אין זה סמל יהודי כלל והוא מוכר בתרבויות שונות בתקופות שונות. פרסום רב קיבל המגן דוד בתקופת השואה, כאשר מיליוני יהודים, בערים, בגטאות, במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה – חויבו לשאת על בגדם אות קלון שהיה סימן זיהוי מיוחד. מגן דוד צהוב – הטלאי הצהוב. עם הקמת המדינה נבחר המגן דוד כסמל צה"ל – צבא הגנה לישראל. מגן דוד הצבוע בצבע אדום הוא סמל ארגון ההצלה של מדינת ישראל.

מגן דוד הינו מיבנה שבו מונחים שני משולשים שווי צלעות זה על גבי זה, ויוצרים דמות של כוכב בעל ששה קודקודים [הקסגרם]. המשולש העליון – חודו כלפי מעלה, והמשולש התחתון – חודו כלפי מטה. המיבנה הפנימי של הכוכב הוא שישה משולשים שווי צלעות המחוברים לצלעות המשושה. צורתו של המגן דוד נתגלתה גם בטבע – בכתר פרי הרימון, אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, וכן במבנה עלי הכותרת של פרח השושן הצחור.

המושג והשם "מגן-דוד" מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי (פסחים קי"ז, ע"ב) כשם של תפילה לאחר ההפטרה "ברוך אתה ה' מגן דוד." המסורת היהודית מספרת, כי המלך דוד נשא מגן-דוד על בגדיו. בימים עברו נודע המגן-דוד בשם "חותם שלמה" וייחסו אותו לשלמה המלך, שהורישו לחכמים המבקשים להגן על הבריות מפני רוחות רעות. דעה אחרת, המבקשת לקשור את דוד המלך ואת המגן-דוד, מוצאת סימוכין בנבואת ישעיהו למלך ישראל "חוטר מגזע ישי." על-פי דעה זו, ששת הקצוות מסמלים את ששת התארים שנתן ישעיהו (יא,א-ב) לדוד המלך "רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'".

במשך דורות רבים שימש המגן-דוד בתור קישוט הן אצל לא-יהודים והן אצל יהודים. מגיני-דוד חקוקים על אבן נמצאו מתקופות קדומות כמו בתל מגידו המקראי, ובירושלים של תקופת בית שני. בתקופות מאוחרות יותר שימש המגן-דוד, אצל היהודים, לעיטור בית הכנסת וכליו, על הקירות החיצוניים והדלת, וכן רקום על פרוכת ארון הקודש ומפת הדוכן, מצבות וסמלי משפחה. הנוצרים עשו בו שימוש לקישוט כנסיות וקתדרלות ואילו המוסלמים ראו ורואים בו סמל שכוח קסמים טמון בו.

ציורי מגן דוד נמצאו על כתבי יד מהגניזה הקהירית. ידוע מכולם הוא 'קודקס לנינגרד' משנת 1008, שעל דף השטיח שלו מצויר מגן דוד. בספרי קבלה מימי הביניים מופיע המגן דוד, וידוע מכולם ספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי 'אשכול הכופר' שבו מופיע המגן דוד כתמונה בתוך הטקסט הכתוב. [לדעת ג. שלום המגן דוד ב'אשכול הכופר' הוא תוספת מאוחרת].
הרמב"ם, במאה ה-12, פוסק שאסור לצייר מגן דוד בין המילים שבמזוזה. מעצם ההערה ניתן ללמוד כי מנהג כזה היה מקובל באותם הימים.

במאה ה-14 [1354] התיר הקיסר קארל ה-4 לקהילת פראג לקבוע מגן דוד על דגלה. היתה זו הפעם הראשונה שהמגן דוד שימש סמל יהודי מובהק. עם התפתחותם של בתי הוצאה-לאור יהודיים היה המגן דוד סמל מסחרי של רבים מהם בערים השונות של אירופה. במאות ה-16 וה-17 ניתן למצוא 'מגן דוד' בהקשר לנושאים יהודיים שונים. כך למשל, על מצבתו של אדם בשם דוד צוייר מגן דוד. ידועה מצבתו של האסטרונום הגיאוגרף וההיסטוריון דוד גנז [1541 -1613] בבית הקברות העתיק בפראג, עליה נחקק מגן דוד כשם אחד מספריו.

התקבלותו של המגן דוד כסמל לעולם היהודי נמשכה מאות שנים ובמאה ה-19 הוא היה לסמל יהודי המוכר ביותר. על משמעותו של המגן דוד כותב חוקר הקבלה הנודע, פרופ' גרשם שלום, שהירבה לעסוק בתולדותיו של הסמל. במחקר שפירסם בתש"ט [1949] הוא כותב (11) – "יהודי תקופת האמנציפציה ביקשו סמל ליהדות, כשם שראו לעיניהם 'סמל הנצרות' בכל מקום. אם היהדות אינה אלא 'דת בני משה', ראוי שגם לה יהיה סימן הכר בולט ופשוט כלשאר הדתות. הקרירה הנהדרת והריקנית של המגן דוד במאה ה-19 מסימני ההגיון היהודי יש בה. כאשר נבחר המגן דוד הוא הפך להיות מוסכם על הכול. מצד אחד היה נפוץ ומצד אחר – היה חסר משמעות דתית. חסרונו נעשה מעלתו ואין בו זכר לעבר אלא תקווה לעתיד."

בסוף מאמרו, שבו סיכם את תולדות המגן דוד, כותב גרשם שלום: "יותר משעשתה הציונות להקנות קדושה של סמל אמיתי למגן דוד, עשה אותו רשע שקבעו לאות קלון למיליוני בני עמנו... בסימן זה נהרגו ובסימן זה עלו. ואם אמנם יש קרקע המצמיח משמעות לסמלים, הריהו כאן. אפשר לטעון: הסימן בו הלכו אל הכלייה ואל חדרי הגזים, ראוי להחליפו בסימן של חיים. ואפשר לטעון להפך: הסימן שנתקדשו בימינו ביסורים ועינויים, ראוי הוא שיאיר דרך החיים והבניין. ירידה צורך עלייה היא ובמום שפלותו שם אתה מוצא גדולתו."

ביביליוגרפיה

  • אנציקלופדיה עברית, ערך: מגן דוד, כרך כב, תשכ"ט-1969, עמ' 150
  • בלקינד י. במכתב לז. דובנוב, מימים ראשונים (עורך: א. דרויאנוב), א, עמ' 41-42.
  • בן הלל הכהן, מ., עולמי, תל אביב 1929, כרך ב', עמ' 63.
  • וולפסון דוד, זיכרונות מהקונגרס הציוני הראשון, בתוך: ספר הקונגרס לציון עשרים וחמש שנים לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים תרפ"ב.
  • סולוביצ'יק הרי"ד, חמש דרשות, ירושלים תשל"ד, עמ' 89.
  • סמילנסקי, מ. נס-ציונה – שבעים שנות חייה, תל אביב 1953, עמ' 40.
  • פרוטוקול מועצת המדינה הזמנית 28.10.1948
  • פרנקל, ל., ירושלימה, (מהדורה מצולמת), ירושלים 1864.
  • שטיינזלץ, ע., הסידור והתפילה, תל אביב 1994, עמ' 429.
  • שלום, ג., תולדותיו של סמל, לוח הארץ, תש"ט-1949. מחקרו של פרופ' שלום ראה אור במהדורה חדשה בשם: מגן דוד: תולדותיו של סמל, עריכה מדעית: ג. חזן-רוקם, הערות: ש. צוקר. עין חרוד 2008.
  • שפרבר, ד. מנהגי ישראל, ירושלים תשנ"ה, כרך ה, עמ' רז.

מילות מפתח

דגל-ישראל | פסי-הדגל | צבעי-הדגל | כחול-לבן | מגן-דוד | הרצל | דגל-לאומי | ציוני | ציונות

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.