דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 15 מדרגים

פרק 18: הישיבות הגדולות היוקרתיות בעולם החרדי

עוז אלמוג, אליעזר היון

נוצר ב-2/10/2011

הרייטינג הליטאי

מדינת ישראל מושפעת מאד מהתרבות האמריקאית, שנוטה לדרג כמעט כל דבר. לכן אין פלא שהמושג "רייטינג" הפך אצלנו למטבע-לשון רווחת - מושג המתמצת במידה רבה את רוח הזמן. מה שעדיין לא חדר אלינו בעוצמה האמריקאית הוא דרוג מוסדות החינוך וההשכלה. גני הילדים ובתי הספר אינם מדורגים כלל, לא באופן רשמי ולא באופן בלתי רשמי, ורק מפעם לפעם אנחנו שומעים או קוראים על הישגים של מוסד כזה או אחר (לרוב שלא היה מוכר לנו קודם). המוסדות להשכלה גבוהה בישראל אינם זוכים לדרוג רשמי (הכוונה בתוך ישראל ולא לדרוג אוניברסיטאות עולמי), אבל בשנים האחרונות הולכות ומתפתחות מוסכמות בלתי פורמאליות – בעיקר לגבי תחומי מחקר ולימוד, חוגים ומרצים. אין ספק שהתקשורת תורמת למגמה הזאת וכמובן גם התחזקות התפישה ההשגית-תחרותית האולטרה-קפיטליסטית.

עם זאת, בישראל, השיקול היכן ללמוד מושפע עדיין בעיקר מגורמים שאינם קשורים לרמת החוג והאוניברסיטה/מכללה. לא מוכר לנו מחקר שבדק זאת באופן שיטתי, אבל אפשר לשער שהסטודנט הישראלי המצוי, בוחר/ת ללמוד בעיקר בחוגים ובמוסדות שקיבלו אותו (על בסיס ציוני הבגרות ופסיכומטרי) והיכן שנוח לו לגור ו/או להשיג עבודה (למרבה הצער, העדיפות המכרעת היא לאזור המרכז). אם קיימת הבחנה על בסיס איכות, היא נעשית בדרך כלל בין אוניברסיטאות למכללות. כלומר, התארים של האוניברסיטאות הוותיקות נתפסים עדיין כטובים ויוקרתיים יותר מאלה של המכללות (אגב, למרבה השמחה, הפער הזה הולך ומצטמצם עם השנים).

אבל יש מערכת חינוך גבוה בישראל שבה בכל זאת הדרוג בין מוסדות הלימוד חד ומוכר לכול, אף שאין מאחוריו סקרים או מדדים רשמיים כלשהם. הכוונה למערכת החינוך החרדית, ובעיקר לישיבות הגבוהות.

מוסדות החינוך החרדיים זוכים לדירוג בלתי פורמאלי, אך מוכר ומחייב לכל אורך מסלול החינוך של הצעיר החרדי. כך נוצרת בעצם מערכת הסללה חצי רשמית. ילד חרדי מתחיל את מסלול לימודיו המדורג, המסתיים בישיבה גבוהה ובכולל, כבר בגן הילדים. הגן לפעוטות החרדיים מקושר כמעט תמיד למוסד לימודי גבוה יותר, קרי: תלמוד תורה או 'חיידר'. אם הילד התקבל ל"גן הנכון" דרכו סלולה גם ל'חידר הנכון". כמעט בלתי אפשרי ללמוד בגן שמעמדו נמוך ואז לבקש להתקבל לחיידר יוקרתי יותר.

לאחר שסיים הילד את שמונה שנות היסודי הוא ניגש לבחינות הקבלה ל"ישיבה הקטנה" - מוסד בן שלש שנות לימוד המקביל לכיתות ט-יא בתיכון הכללי. בשלב זה מתייעצים ההורים עם המחנך לאן כדאי לשלוח את בנם. תקופת נערוּת זו רגישה מאד, וטעות ב'שיגור' העלם הרך עלולה להיות הרסנית. חשוב לציין כי בישיבות קטנות הטעות כמעט בלתי הפיכה. לאחר שנשלח נער לישיבה מסוימת, קטנים מאד הסיכויים כי הוא יוכל לעבור לישיבה קטנה אחרת.

בישיבה קטנה לומדים אך ורק לימודי קודש, כלומר חומש, גמרא, מוסר והלכה. המשמעת בישיבה קטנה היא בדרך כלל נוקשה וקפדנית. בחינות מחמירות נערכות לתלמידים אחת לתקופת זמן, וההקפדה על זמנים ונהלים אחרים רבה. גם לישיבות הקטנות יש היררכית יוקרה ברורה, הנהירה לרוב הציבור החרדי, והיא מהווה מפתח לשלב הבא והחשוב מכל: הישיבה הגבוהה.

לאחר שלש שנים של לימודים בישיבה קטנה (לא נהוג להאריך את השהות בישיבה בעוד שנה למשל), ניגשים הבחורים בני ה-16-17 לבחינות הכניסה ל"ישיבות הגדולות" הפזורות ברחבי הארץ. מטבע הדברים חפצים כולם להתקבל למוסדות היוקרתיים, אבל באותה מידה הם מודעים לעובדה שרק הטובים ביותר יגיעו לצמרת.

הקבלה לישיבות היוקרתיות תלויה בגורמים הבאים: רמת לימודיו של הנער, כישרונותיו, שקדנותו, הישיבה הקטנה שבה למד וקשריה החברתיים של משפחתו. כמו כן נודעת חשיבות לא מבוטלת להחלטתו או המלצתו של המשגיח או ראש הישיבה הקטנה, שבמקרים רבים מייעץ לתלמידו לאן להגיש מועמדות. המלצה זו קשורה במקרים רבים לקשריו עם ראשי הישיבות הגדולות. כלומר מתקיימת כאן רשת קשרים בין ראשי ישיבות שתומכת במערכת ההסללה החרדית וקושרת בין המוסדות היוקרתיים בעולם החרדי.

גם לשיקוליו של הנער עצמו יש משקל לא מבוטל, שכן מדובר בנערים בני שבע עשרה שכבר עמדו על דעתם. זו גם הסיבה שמעבר בחורים בין ישיבה גדולה אחת לישיבה גדולה אחרת היא תופעה שכיחה למדי (אם כי, פחות בישיבות היוקרתיות).

כל זה נכון לעולם הליטאי. ומה באשר לחסידים? כאן המציאות שונה. רוב החסידים נוטים לפנות ללימודים במוסדות החסידות שאליה הם משתייכים, ללא קשר לרמתם האישית ולרמת מוסדות הלימוד. כך למשל, חסיד גור ילמד בישיבת 'שפת אמת' של גור, וחסיד ויז'ניץ ילמד בישיבת ויז'ניץ שבבני ברק. בחסידות בעלז אפילו נוהגים לעשות הגרלה בין הבחורים כדי שלא תהיה עילה לטענה כל שהיא בדבר העדפת פלוני או אלמוני.

עם זאת, קיימים גם יוצאי דופן (מיעוט) המשתייכים לחסידות מוגדרת (כגון גור או ויז'ניץ) ובכל זאת בוחרים ללמוד בישיבות שאינן של החסידות שאליה הם משתייכים, אלא בישיבות חסידיות יוקרתיות כלליות ואפילו בישיבות ליטאיות.

מבין הישיבות הרבות של חסידות גור, נחשבת ישיבת 'שפת אמת' שבירושלים (בראשותו של הרב שאול אלתר, בנו של האדמו"ר הקודם, ובן דודו של זה הנוכחי) לטובה וליוקרתית. כאן נעיר במאמר מוסגר: כשהאדמו"ר מגור זצ"ל התגורר באותו בנין של הישיבה, היה ביקוש רב מאד ללמוד דווקא בישיבת "שפת אמת". האדמו"ר מגור הנוכחי גר בעיקר בבני ברק והדבר הביא לפיחות ביוקרת הישיבה. זאת עוד, בעת כהונתו של ה"פני מנחם" עיקר הדגש בלימוד "גמרא" בישיבות גור היה בשיטת ה"עיון" וה"פלפול". בנו, הרה"ג ר' שאול אלתר, נחשב לעילוי וללמדן חריף ("כל רז לא אניס לי") ולכן רבים שאפו ללמוד במחיצתו. היום, עיקר הדגש במוסדות גור הוא על שיטת ה"בקיאות" (לדעת ולשנן כמה שיותר חלקים בש"ס ושו"ע - ולהיות בקיא בהם) כתוצאה מזה נעשה פחות חשוב לבחור ישיבה על פי רמתה התורנית. השיקול המרכזי הרווח היום הוא שתהא הישיבה טובה עם צוות טוב ובחורים טובים, לא יותר. לכן חסידים רבים מעדיפים ללמוד קרוב לבית.

בין הישיבות "הכלל חסידיות" נחשבות ישיבת "נזר התורה" (בראשות הרב רוטשטיין) וישיבת "טשיבין" למשובחות במיוחד ועל שעריהן מתדפקים חסידים רבים.

זאת ועוד, חסידים המשתייכים לחצר קטנה, שאינה מסוגלת להרים מוסדות משל עצמה, לומדים בדרך כלל בישיבה חסידית כללית הנקראת 'כלל חסידית'. מציאות זו מייתרת חלק גדול מן התחרות הטבעית הקיימת בין התלמידים הליטאיים, כמו גם את התלבטויותיהם, שכן, השאלה לאן להירשם כמעט ולא קיימת.

ומה בנוגע לספרדים? הם פיתחו במהלך השנים רגש נחיתות מובנה ביחס לאליטה האשכנזית. לכן הם לא הצליחו להקים מוסדות בעלי שם. התלמידים הספרדים "החזקים" כמעט תמיד מעדיפים להיקלט במוסדות לימוד אשכנזים והמוסכמה הזאת מעכבת את התפתחות הזרם הספרדי ואת השתחררותו מהעול והחסות של אחיו הבכור. זה גם מסביר מדוע ראשי ש"ס נמנעו (ולא בפעם הראשונה) מלצאת בגלוי כנגד האפליה בעמנואל.

חשוב להדגיש כי בתוך הישיבות הספרדיות צומחים לא מעט גאוני תורה, אבל הם, כמו הישיבות שלהם לא מקבלים את הכבוד הראוי מצד האשכנזים. אפילו הרב עובדיה יוסף, ללא ספק גאון תורני גדול, מושפל לא אחת בעיתונות החרדית האשכנזית.

למעשה קיימים שני סוגים של ישיבות ספרדיות:
1. ישיבות "משתכנזות" השייכות ל'מרביצי התורה הספרדיים'. ראשי הישיבה והתלמידים בישיבות הללו ("אור ברוך", "בית שמעיה", "שארית יוסף" ועוד) מתנגדים בדרך כלל לסגנון של ש"ס והרב עובדיה יוסף.
2. ישיבות ספרדיות אותנטיות המזוהות עם המסורת הספרדית ועם ש"ס או לפחות אינן מזוהות עם התפיסה האשכנזית ("פורת יוסף", "כסא רחמים", "חזון עובדיה" ועוד).

כמעט כל ישיבה אשכנזית, ובכלל זה הישיבות היוקרתיות, מקצה מכסה סגורהכ לספרדים. המכסה הזאת לא תעלה על פי רוב על רף ה-30%. יש ישיבות שאינן מקפידות על המחסום הזה (למשל, "עטרת ישראל" ו"הנגב"), ויש שמכסתן נמוכה בהרבה ומגיעה ללא יותר מתלמידים ספרדים ספורים בלבד. מהראיונות שערכנו עולה שבחורים ספרדים הלומדים בישיבה אשכנזית שונים בהלכותיהם מבחורים הלומדים בישיבה ספרדית. אריה דרעי, למשל, אף שנחשב בזמנו למנהיג ספרדי אותנטי, היה במידה רבה ספרדי-"משתכנז". במה בדיוק מתבטאים ההבדלים? כדי להשיב על שאלה זו נדרש מחקר אמפירי מקיף ועל כל פנים מאמר נפרד.

החשיבות שמייחסים החרדים לרמת הישיבה משקפת את החשיבות שהם מייחסים לערך לימוד התורה. למעשה מדובר בעיקר בלימוד גמרא ומשניות ולא בלימוד התנ"ך. בעיניהם עבודת השם היא תכלית הקיום וזו מתבטאת קודם כל ולפני הכול בלימודי הקודש. מטבע הדברים קיימים הבדלי תפישה מסורתיים בין הזרם הליטאי לזרם החסידי. הליטאים רואים בלימוד את חזות הכול ומתגמלים את המצטיינים בהתאם (פירוט בהמשך). הדימוי העצמי האינטלקטואלי של הליטאים יצר גאוות יחידה וסוג של התנשאות על מי שאינו נכלל במחנה המוביל. לגאווה הזאת יש על מה להסתמך, שכן בעולם החרדי קיימת הסכמה רחבה למדי (גם אם חסידים רבים לא יודו בכך בפה מלא) שרוב הגאונים לדורותיהם הגיעו מעולם הישיבות הליטאי.

באופן מעניין, העליונות הליטאית בתחום התורני לא מתבטאת בעליונות בתחום הפוליטי. הנה כי כן, נשיאי מועצת חכמי התורה במאה העשרים היו הרב שך והאדמו"רים מגור (הרב ישראל אלתר, ואחריו הרב שמחה אלתר) שבדרך כלל "סגרו ביניהם" מראש את ההחלטות העיקריות של המועצה. במהלך השנים, כתוצאה מהפילוגים הרבים נוצרו שתי 'מועצות גדולי תורה' לא רשמיות - אחת ליטאית ואחת חסידית. הליטאית נשארה די מגובשת. החסידית, המורכבת מחצרות רבות, פחות. לבסוף הגיע גם הפילוג הרשמי של דגל התורה-אגודת ישראל, שהביא להקמת שתי מועצות רשמיות: דגל התורה (ליטאיים) ומועצת גדולי תורה של אגודת ישראל (חסידים עם נציג ליטאי "לקישוט").

שיטת הדירוג

הן לחוקר החברה והן לאדם ברחוב קשה מאד ולמעשה בלתי אפשרי לדרג את כול הישיבות החרדיות (במילא מספרן גדול מאד), בעיקר לנוכח העובדה שמדובר בדירוג העובר מפה לאוזן. יתר על כן, ככל שיורדים ברמת האיכות, ההבחנה נעשית קשה ואינדיווידואלית יותר, שכן ההבדלים מטושטשים ותלויים במשתנים גמישים, כגון תחלופת מנהלים, מורים ותלמידים. באופן כללי אפשר לומר (על פי תחושתנו) שהציבור החרדי מדרג את הישיבות היוקרתיות לארבע דרגות איכות עיקריות. ההסכמה הגדולה ביותר היא על הדרגה הגבוהה ביותר ("ליגת העל"). כלומר אם תבקש מחרדי רשימה של הישיבות המובילות תקבל פחות או יותר את אותה רשימה. מעבר להן קיימים דרוגים נוספים, אבל הם דיפוזיים יותר ונתונים יותר במחלוקת. כך או אחרת, כאשר מדובר בדרג שמתחת לרביעי זה כבר לא כל כך משנה, שכן כאן כולם נחשבים לנחותים.

מדוע הישיבה נחשבת לטובה? התשובה פשוטה ולמעשה קצת מעגלית: כי יש לה שם טוב. ובכל זאת אפשר להקשות: על סמך אילו קריטריונים מוגדרת הישיבה כבכירה? באופן עקרוני ניתן לומר שיש כאן שילוב של ארבעה גורמים: וותק שנצבר עם השנים; מעמדם של ראשי הישיבות; אגדות וסיפורים אמיתיים שנקשרים סביב הישיבה, ומעל לכל דמותם ופועלם של הבוגרים (בדומה למוניטין של מוסד אקדמי).

אישיותו ודמותו הציבורית של ראש הישיבה משחקת תפקיד מרכזי במיתוג המוסד. ישנם ראשי ישיבות המפורסמים בכושר הסברה וביכולת רטורית נדירה. ישנם שנודעו בשל גאוניותם התלמודית והפרשנית ולאו דווקא בשל כושר הדיבור. יש כאלה שסללו נתיבות הלכתיות או דרכי לימוד וביאור חדשניים ומוצלחים ולעומתם כאלה שקנו את עולמם בשל מידות מיוחדות, כגון ענווה, חביבות או רגישות אנושית. הגדולים ביותר ניכרים בדרך כלל בכל התכונות שלעיל גם יחד.

הרב שך, למשל, היה גם מנהיג כריזמטי, בעל כושר רטורי כובש, גם גאון בתורה שפרסם ספרים רבי מכר וגם איש עניו וחביב לבריות. יש שהשוו אותו למנחם בגין המנוח. חשוב לציין שבנושא המנהיגות קשה מאד לרמות את הציבור. בחורים, על אף גילם הצעיר, מגלים מהר מאד למי יש מה למכור. הדברים עוברים מפה לאוזן וכך נבנה הדימוי המיתולוגי של הישיבה כולה. לדוגמא, שמה הלמדני של ישיבת פונוביז' יצא לה בזכות "שיעורי ר' שמואל (רוזובסקי)". הרב מבריסק, מנהיג ידוע בזכות עצמו, נהג לומר שרבי שמואל רוזובסקי נחשב ל'ראש הישיבה של הדור'.

בישיבת מיר, למשל, עלה בזמנו לגדולה אברך נחבא אל הכלים, שהיה חותנו של ראש הישיבה ושמו הרב אשר אריאלי. למרות צניעותו וגינוניו הצנועים (הוא הלך ללא מעיל רבני), מהר מאד זיהו הבחורים שמדובר בגאון מופלג בעל יכולת הסברתית וכושר רטורי יוצא דופן. היום מצטופפים בשיעוריו למעלה מ-300 תלמידים וההיכל צר מלהכיל נוספים, עד כדי כך שהחלו משדרים את שיעוריו במעגל סגור. אין ספק שרב כזה מאושש את דימויה הגבוהה של ישיבת מיר.

מי בראש הפירמידה?

קיימת הסכמה מקיר לקיר שבדרג הראשון והמוביל מבחינת היוקרה בעולם הישיבות נמצאות הישיבות הבאות: ישיבת חברון-גבעת מרדכי (להבדיל מחברון-גאולה); ישיבת פוניבז'; ישיבת מיר-ברכפלד; ישיבת גרודנא-באר יעקב; ישיבת אור ישראל; ישיבת בית מתתיהו; ישיבת תפרח.

ישיבות פוניבז' וחברון-גבעת מרדכי נחשבות באופן מסורתי כמי שמצויות בראש הפירמידה, כלומר ליוקרתיות באופן מיוחד בדימוי הציבורי, בדומה לאוקספורד וקיימברידג' באנגליה. להן מספר סיבות למעמדן הנישא:
א. הוותק שלהן: ישיבת פוניבז' קיימת 66 שנים, ישיבת חברון קיימת כ-120 שנים. כלומר, מדובר בישיבות שהפכו לסמל ולמיתוס היסטורי.

ב. האישים שעמדו בראשן: בישיבת פוניבז' כיהנו ראשי ישיבה שהיו גם גדולי הדור. בפוניבז - הרב כהנמן, שכונה הרב מפוניבז', הרב לוינשטיין, הרב דסלר, הרב רוזובסקי, הרב שך והרב פוברסקי. בישיבת חברון - הרב פינקל (שכונה הסבא מסלבודקא), הרב אפשטיין, הרב סרנא, הרב כהן והרב חברוני.

ג. המספר הגדול של תלמידיהן (חברון 1200 בחורים, פוניבז', 1400). מספר התלמידים הגבוה קשור לדינאמיקה חשובה בעולם הישיבות היוקרתיות, שמסבירה במקצת את יוקרתן הגבוהה והיציבה: רצף הדורות שהקימה הישיבה גורם לתלמידים לשעבר לשלוח גם את בניהם, נכדיהם וניניהם ללמוד בה. כלומר נוצרת דינאמיקת מוניטין המוכרת במוסדות יוקרתיים אחרים, שבה ישיבה טובה מושכת אליה בחורים מעולים ואלה משמרים ומחזקים את מעמדה הגבוה לאורך זמן. כאן צריך לסייג ולציין שלעתים דווקא המספר הגדול מרתיע אנשים להגיע לישיבות הללו.

יש ישיבות הנקראות על שם מקומן הגיאוגרפי שמאפיל לעתים על שמם הרשמי. כך למשל, ישיבת חדרה שבעיר חדרה (נקראת במקור "כנסת יצחק"), ישיבת אור יהודה (נקראת במקור 'ברכת יצחק' ) והדוגמא המוכרת ביותר – ישיבת 'חברון הגבעה', שעברה מספר גלגולי שמות. במקור היה שמה "כנסת ישראל". לאחר נדודים ולאחר שקבעה את משכנה בפרבר סלובודקא שבקובנא - ליטא, היא נקראה "כנסת ישראל - סלובודקה". הסניף הישראלי נקרא "ישיבת כנסת ישראל - חברון". לאחר מעברה לירושלים (בשל פרעות תרפ"ט) היא נקראה "ישיבת כנסת ישראל חברון – ירושלים". אולם, מאחר שהיא שוכנת בשכונת גבעת מרדכי בירושלים היא זכתה עם הזמן לכינוי העממי המקוצר "חברון הגבעה". במקרה דנן להוספת האזור הגיאוגרפי יש תפקיד נוסף, לאמור: להבדיל אותה מאחותה המכונה 'חברון גאולה'. האחרונה שכנה עד לשנת 1983 בבניין בשכונת גאולה ואז עברה לבניינים החדשים בשכונת גבעת מרדכי. הבניין המיתולוגי הושכר באותן שנים לישיבה לבעלי תשובה שנהנתה מן השם וההילה של הבניין. לאחר עזיבתו של אחד מראשי הישיבה (בשל מחלוקות שלא נפרטן כאן) נפתחה "ישיבת חברון גאולה" באותו בניין מיתולוגי.

חשוב לציין שכל תלמיד ב"חברון" יעיד על עצמו שהוא לומד ב"חברון". בשיחה עם בוגר הישיבה הוא יציין כי הוא לומד "בישיבה " - 'ב' בפתח, ללא צורך לציין את שם השכונה וללא התייחסות לישיבה ב'גאולה' שבפועל אינה מאפילה על אחותה הבכירה ואינה מסכנת את מעמדה הבכיר.

בדרג השני אפשר לציין את ישיבת יד אהרן [ירושלים]; ישיבת אורחות תורה [בני ברק]; ישיבת קול תורה [ירושלים]; ישיבת נחלת הלויים [חיפה]; ישיבת 'סולובייצ'יק' (הקרויה על שם ראשה) [ירושלים], ישיבת רבנו חיים עוזר [בני ברק]; ישיבת כנסת יצחק-חדרה [חדרה]; ישיבת מאור-יצחק [חמד]; ישיבת עטרת ישראל [ירושלים].

לדרג שלישי משתייכות; ישיבת באר התורה; ישיבת דרך חכמה; ישיבת כנסת יצחק-קרית ספר; ישיבת מיר – פרידמן (אחד מבניני ישיבת מיר בירושלים הקרוי על שם תורמו ובו שוכנת ישיבה לכל דבר המכונה כאמור מיר פרידמן).

להלן רשימה חלקית בלבד של הדרג רביעי: אמרי צבי, ברכת יצחק – אור יהודה, אור אלחנן, כנסת הגדולה, חברון גאולה.

חשוב להדגיש שהדרוג שלעיל אינו מבוסס על סקר מדעי, אלא על ראיונות בלבד. לכן, טבעי ומתבקש שיהיו כאלה מבין קוראינו שלא יסכימו עם הדירוג הנ"ל ואפילו ייפגעו ממנו (אולי בשל הישיבה שהם עצמם למדו בה). יתר על כן, לעתים ההבדלים בין הדרגים מזעריים וזניחים. כך למשל, היו שטענו בראיונות שישיבת 'סולובייצ'יק' שייכת לדרג הראשון ולא השני. על כל פנים, מעניין יהיה לערוך סקר כזה בעתיד, אם כי אפשר לצפות שיהיו רבים שיתנגדו לרעיון מכל מיני סיבות.

עלייה וירידה בדירוג

אם משווים את הישיבות הגבוהות למוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב, אפשר לומר שאצל הראשונות שינויי המעמד הציבורי (מוניטין) קטנים יותר ותכופים פחות. הסיבה ברורה: במוסדות מדעיים המדידה כמותית ורשמית (למשל, מספר פרסומים, במות הפרסום, מידת ההשפעה של הפרסומים, הפרסים שבהם זכו החוקרים וכיוצא באלה). יתר על כן, היוקרה של מוסדות מדעיים מוקנית בעיקר בשל הישגי המחקר והרבה פחות בשל רמת ההוראה. בעולם הישיבות, לעומת זאת, רמת ההוראה חשובה לא פחות ובעצם יותר מרמת והשפעת הפרסומים שיוצאים ממנה.

עם זאת, גם עולם הישיבות אינו סטטי לחלוטין וישיבה מסוימת עלולה לאבד ממעמדה בשל סיבות שונות. הדוגמא המוכרת ביותר היא של ישיבת "באר יעקב". ישיבה זו נחשבה בעבר לאחת משלש הישיבות המובילות בעולם החרדי (יחד עם חברון ופוניבז'). אבל עם הזמן נוצר פיחות במעמדה והיא משויכת היום פחות או יותר לדרג הרביעי, ואפילו לא בראש הדרג הזה. בשנותיה הראשונות היה לישיבת "באר יעקב" צוות מורים שנחשב ל'צוות מנצח'. הצוות הזה, בשילוב עם החומר המעולה של מספר מחזורי תלמידים, הקנה לישיבה את שמה הטוב. עם השנים התפרק צוות ההוראה, מסיבות שונות, ומנהיגי הישיבה פנו איש לדרכו. ההתפרקות הזו הכתה בישיבה מכה אנושה, שממנה לא הצליחה להתאושש עד עצם היום הזה.

גם ישיבת "בית התלמוד", שנחשבה במשך שנים לאחת הישיבות המובילות, איבדה בשנות השמונים ממעמדה (בין מחלוקות בין המייסדים) והדבר הוביל לבסוף לסגירתה.

דוגמא הפוכה אפשר למצוא בישיבת "תפרח", שנחשבת היום לאחת המובילות. "תפרח" נחשבה מאז ומתמיד ליוקרתית, אך מעמדה היום מתקרב לזה של "חברון" ופוניבז'. למעשה רק לפני כחמש שנים היא עלתה מהדרג השני לדרג הראשון. סיפור עלייתה של "תפרח" מעניין מבחינה סוציולוגית כי הוא ממחיש תהליכי עומק שעברו על החברה החרדית. מבלי להיכנס לעובי הקורה נציין שדרכה של "תפרח" לפסגה נסללה באמצעות תהליכי הקצנה דתית. ישיבות שבמהלך השנים הקצינו את עמדותיהן התיאולוגיות והחמירו בתביעות ההלכתיות מתלמידיהן (למשל בתחום הלבוש וההופעה החיצונית) הצליחו לצבור יוקרה בתוך המגזר. "תפרח" היתה אחת הראשונות שזיהתה את המגמה הזאת והובילה אותה. ההקצנה הדתית, שהתבטאה בין השאר בהקפדה על קבלת תלמידים מבתים בהם "הרמה הרוחנית גבוהה" (לדוגמא, תלמידים שהם בנים לאברכים החובשים את ספסלי בית המדרש ואינם עובדים מחוץ לעולם התורני) הצליחה למתג אותה מחדש. המיתוג הזה גרם לכך שגם בחורים טובים מן הבחינה הלימודית (ולא רק הדתית) ביקשו להתקבל ל"תפרח", והיא הפכה למובילה הן ברמה הרוחנית והן ברמה הלימודית. חשוב לציין שצבירת נקודות היוקרה של "תפרח" קשורה לתהליכים נוספים בעולם החרדי שלא נפרטם כאן.

יש להדגיש שהתקדמות מסוג זה של ישיבת "תפרח" למעמד של ישיבה מובילה, נדירה בעולם הישיבות, שכן קיימת מוסכמה מאד מושרשת לגבי זהות הישיבות הטובות ביותר (בדומה לזהותם של מותגים היסטוריים). המעמד הזה בעולם החרדי הוא כל כך אקסקלוסיבי, שהוא מקשה על ישיבות בדרוג נמוך יותר להתקבל "למועדון היוקרתי".

מסננות ומיונים

בניגוד למוסדות החילוניים להשכלה גבוהה, הישיבות בעולם החרדי אינן מסננות מועמדים על פי ממוצע ציונים בישיבה הקטנה. למעשה אין כלל ממוצע רשמי כזה ורמתו של התלמיד נקבעת במידה רבה במעין הסכמה בלתי פורמלית בין מורים ובין הבחורים.

עם זאת, רמתו הלימודית של הנבחן היא בהחלט מדד יסוד ולכן נערכים מבחני קבלה. בתחום זה יש הבדלים מזעריים בין הישיבות, אם כי הקונספט זהה פחות או יותר: מבחן אצל אחד הרמי"ם הבכירים, ביחידות או כחלק מקבוצה, וכן מבחן קצר אצל ראש הישיבה או אמירת 'חבורה' - רעיון עיוני קצר על הסוגיא הנלמדת. תוכן ה'חבורה' וצורת הגשתה נועדו לתת אינדיקציה מסוימת אודות שליטתו של הנבחן בחומר, כמו גם על כישוריו הלימודיים הכלליים. יש לזכור כי על פי המוסכמה הרווחת, ראש הישיבה נוהג להקשות ולהפריך את המערך התלמודי שבונה הנבחן. יכולתו של הנבחן הנרגש להתמודד עם שאלותיהם המתריסות של "תותחי העל" בתחום הלמדנות והידענות, מהווה מדד חשוב ליכולותיו להשתלב במסגרת התובענית של הישיבה.

מרכיב נוסף בבחינות הקבלה הוא הראיון האישי אצל המשגיח (מנהל רוחני האחראי על ההתנהגות המוסרית של הבחורים). הסדר או מידת ההקפדה על המרכיבים הללו במבחן הקבלה משתנה בין הישיבות, אך הבסיס זהה פחות או יותר (יש ישיבות, כדוגמת "חברון", שבהן אין ראיון כזה).

כדי לתת לתמונת המבחנים מעט "צבע", נתאר בקצרה כיצד נערך בעבר המבחן בישיבת "חברון" היוקרתית (התיאורים הנ"ל נלקחו מפי בוגר הישיבה בשלהי שנות השבעים):
הבחינות נעשו על ידי שלושה ראשי ישיבות, כל אחד בסגנונו הייחודי (כולם היום זצ"ל):
האחד - רבי שמחה זיסל ברוידא היה בוחן על המסכת הנלמדת השנה בישיבתו וגולש ממנה למסכתות אחרות שנלמדו על ידו.
השני - רבי חיים סרנא - היה שומע "חבורה" בלימוד מן הנבחן.
השלישי - רבי אברהם פרבשטיין היה מתעלם מן הנלמד בעבר. בפגישה מקדימה היה מורה לנבחן ללמוד סוגיא חדשה ולשוב לאחר שעתיים להיבחן עליה.

כיום, רק שניים מראשי "חברון" בוחנים (בנפרד) את המועמד ואין שיחה עם המשגיח. מקובל המבחן מהווה רק כ-30% ממדד האיכות הכללי של התלמיד. 70% הנותרים נקבעים ב"חברון" קודם למבחן בהסכמה משותפת של ראשי ישיבת "חברון" עם ראשי הישיבה הקטנה שממנה הגיע המועמד. כמו לכל ישיבה גדולה יוקרתית אחרת, גם ל"חברון" קיימים הסכמים עם ישיבות קטנות. כך לדוגמא, ישיבת "אור ישראל" לצעירים מצליחה להכניס בכל שנה כ-10 תלמידים מתלמידה ל"חברון". "נחלת דוד" לעומתה מכניסה רק כ-7 תלמידים. התמהיל בנוי כמעט תמיד על איזון מסוים בין "שפיצים", בינוניים וספרדים (החלוקה הזו נאמרה בראיונות). כלומר, כבר בשלב ההגעה למבחן, יגיעו "נבחרים" בלבד שמהם ימויינו המתאימים ביותר.

מובן מאליו שישיבה "בני ברקית" קטנה אינה בעלת קשרים עם ישיבה "מודרנית" וסיכויי תלמיד בישיבה קטנה זו המעוניין להתקבל ל"חברון" - קלושים.

מרכיב נוסף וחשוב, שאינו קשור לרמתו האינטלקטואלית של המועמד ,הוא התאמתו המנטאלית והרוחנית (כלומר רמת ההקפדה הדתית) לישיבה. בחור שנחשב ל"מודרני" מדי לא יתקבל לישיבה שנחשבת אדוקה (כדוגמת ישיבת "תפרח", ישיבת "חדרה" וישיבת "גאון יעקב") גם אם רמתו האינטלקטואלית גבוהה. מצד שני, רמה אמונית ברמות האלה אינה מספיקה כתנאי קבלה. כלומר, בחור בעל רמה לימודית נמוכה לא יוכל להתקבל לישיבה כדוגמת "חברון", גם אם הוא שומר על רמה דתית גבוהה מאד.

כמו בכל מוסד לימודי יוקרתי, המוסד הישיבתי לא חף משיקולי קבלה לא אובייקטיביים, כגון השפעת אנשי כוח ושררה או במילה העממית יותר - פרוטקציה. את ה'פרוטקציה' אפשר לחלק לחמישה סוגים:

1. כסף. זוהי הפרוטקציה העתיקה, המשפיעה והשכיחה ביותר. בנים או נכדים של בעלי ממון מתקבלים בקלות לכל מוסד בו הם חפצים. אפשר להוסיף גם את בני המקורבים של אותם אילי הון, שלהשפעתם על אותם נדבנים עשויה להיות תרומה מכרעת על עתידו של המוסד.

2. דילים פנימיים (יחסי חליפין). ראש ישיבה של מוסד מוכר ומכובד, החפץ לרשום את בתו לאחד הסמינרים הטובים, לא יתקל, קרוב לוודאי, בדלתות סגורות כיוון שבמקרים רבים קיימת הסכמה שבשתיקה בין ראש הישיבה למנהל הסמינר: אתה תקבל את בתי ואני אקבל את בנך. במלים פשוטות: 'שמור לי ואשמור לך'.

3. בני פוליטיקאים ומשפיעים ציבוריים. בניהם של חברי הכנסת החרדים יתקבלו בברכה ברוב הישיבות היוקרתיות. גם לבניהם של משפיעים לא רשמיים, כגון 'אנשי חצר' וגבאים של 'גדולי הדור' יש סבירות גבוהה להתקבל כמעט לכל מוסד.

4. בנים ואחים לבוגרי הישיבה היוקרתית. ישיבות מתקשות לסרב לצרף אליהם בנים של אבות שלמדו בישיבתם בדורות עברו. מוסכמה זו תקפה פחות כשמדובר באחים. זאת, בניגוד לסמינרים לבנות, שבהם לאחיות לבוגרות יש אכן יתרון בקבלה.

5. הפרוטקציה הנמוכה ביותר בסולם המיון היא קשריו הסבירים (קל וחומר הקרובים) של המועמד ומשפחתו עם רב מוכר וידוע. טלפון קטן לראש המוסד מרב בכיר יכול לעשות את העבודה. אבל כמובן, הכול תלוי בדרגתו של הרב ובשיקולים נוספים. לעתים גם בקשה של רב בכיר לא מספיקה אם לא מצטרף אליה נימוק נוסף.

יש כאלה שרמתם האינטלקטואלית והדתית עשויה להיות גבוהה ובכל זאת לא יתקבלו לישיבה היוקרתית. הסיבה: מוצאם העדתי. אף שהדברים לא תמיד נאמרים בריש גלי ולא נכתבים באופן פורמלי בפרוטוקול, קיימת כאמור מכסה בלתי כתובה של קבלת תלמידים ספרדים. הנושא הזה צורב בבשרם של אנשי ש"ס, אבל הם עומדים חסרי אונים ועד כה לא הצליחו לשנות בפסיק את המציאות העגומה הזאת. הסיבות למצב זה מחייבות מאמר נפרד.

לעתים נעשים דילים "שאינם כשרים למהדרין": ראש הישיבה האשכנזית אומר לעמיתו מן הישיבה קטנה: "אהיה מוכן לקבל את הספרדי המצוין הזה בתנאי שתשלח לי אתו שלושה אשכנזים בינוניים.

שאלה מעניינת: עד כמה קיימת תחרות על ליבם של הבחורים בין הישיבות, בדומה לתחרות של האוניברסיטאות והפקולטות בגיוס תלמידים מצטיינים? מהראיונות עולה כי בעת הרישום ומבחני הקבלה יש לעתים תחרות על ליבו של בחור מוכשר במיוחד. עם זאת, מטבע הדברים הביקוש לישיבות המובילות הוא כה גדול עד שהן לא ממש נזקקות להתחרות זו בזו. התחרות מתקיימת יותר בין הישיבות בדרג הביניים. כאן גם מתהוות מפעם לפעם האשמות והשמצות הדדיות.

יוצאת דופן היא התחרות שנוצרת בין ישיבות 'דומות'-אחיות. כך למשל, ישיבת "עטרת ישראל" היא ישיבה שהתפלגה מישיבת האם 'חברון' ובין השתיים קיימת תחרות קלה (אם כי ההיררכיה עדיין ברורה לכל).

בכל הישיבות, למעט המאוד מבוססת כ"פונוביז' ו"חברון", התהוותה פונקציה חדשה המכונה 'רשם'. זהו אברך זריז ומפולפל המבטיח לראש הישיבה החדשה כי ידאג לקבוצה טובה שתאכלס את הכיתה הראשונה בשנת הלימודים הקרובה. על כל 'ראש' מקבל הרשם סכום לא מבוטל, שעשוי להגיע למאות דולרים.

תו הזהות הישיבתי

לישיבות השורה הראשונה תווי זהות הממתגים אותן ומגדירים את ייחודיותן בעולם התורה. להלן תווי הזהות או הקטגוריות העיקריות:

ישיבות פתוחות מול ישיבות סגורות (קנאיות)

ישיבה פתוחה היא ישיבה הנחשבת למודרנית יותר. הבחורים המאכלסים אותן מתלבשים לפי צו האופנה, רישיונות נהיגה אינם מוקצים מחמת מיאוס, ובאופן כללי השקפת עולמם והתנהגותם הכללית כמו גם הדתית של תלמידיהן מתונה יותר וקשובה לתמורות בעולם הלא חרדי. ישיבות סגורות הינן ישיבות שבהן מושם דגש על אדיקות דתית. הדבר מתבטא בהופעה נזירית ודגש על אנטי-חומרנות. לשם המחשה: הישיבןת "חברון", "אור ישראל", ו"עטרת ישראל" נחשבות לישיבות 'פתוחות' ואילו הישיבות "תפרח", "חדרה" ו"קול יעקב" נחשבות ל'סגורות'.

 ישיבות חופשיות מול ישיבות ממושטרות

ישיבות חופשיות הם ישיבות המקנות לתלמידיהן מרחב תמרון רחב מבלי "לשבת להם על הוורידים". לשם דוגמא, בישיבות הללו מתייחסים בהבנה לבחור שנעדר מתפילת בוקר ולא ממהרים לנזוף בו. לעומת זאת, ישיבות ממושטרות מאופיינות בפיקוח מחמיר על הפרט. אם להמשיך באותה דוגמא, תלמיד שנעדר מתפילת בוקר יזומן ללא דיחוי לראש הישיבה או המשגיח לצורר בירור. "בית מתתיהו", "קול יעקוב" "חדרה" ומעל כולן "אור ישראל", נחשבות לישיבות המנהיגות משטר ברזל כמעט צבאי.

ראוי לציין כי מידת החומרה נעשתה לאחרונה מאד פופולארית ברוח הקנאות שפשטה במגזר החרדי (לצד מגמת הפלורליזם המקבילה). הדבר נובע לא רק מתפישת עולם חינוכית ודתית אלא כאמצעי להעלאת קרנה של הישיבה. לא בכדי ישיבת "אור ישראל" זכתה לכינוי הציני 'בית כלא'. ידוע שבחור שחורג ולו כזית מהנהלים (איחור לתפילה או לסדר, גם לא משמעותי) זוכה לשטיפה הגונה. מעניין שעל אף שהישיבה הזו 'פתוחה' מבחינת תפישת העולם המודרנית, היא 'סגורה' מבחינת המשטר הנהוג בה. חשב להדגיש שבין הקצוות יש מנעד רחב של ישיבות שבהן מטוטלת המשטר מתנודדת לכאן ולכאן.

ישיבות של לומדע'ס מול ישיבות "מוסריות"

יש ישיבות שבהן מושם הדגש על רמת הלימוד ועל אתוס הלמדנות, או כפי שהוא מכונה בעגה הישיבתית 'לומדעס' [[lomdes. בישיבות הללו הבחורים המוערכים הם רק אלו שנחשבים ללמדנים מעולים. לעומתן יש ישיבות השמות דגש דווקא על רמת המוסר (על פי אמות המידה החרדיות) ולמעשה על אדיקות דתית, על כל המשתמע מכך. אמנם גם בישיבות אלו חשובה מאד רמת הלימוד, אך הרמה האישית הרוחנית תופסת מקום מרכזי יותר. כך למשל, ישיבת "חברון", נחשבת למי ששמה דגש על הלמדנות בעוד שישיבת גבעת שאול, אותה הקים גדול ה'משגיחים' [מנהל רוחני] של הדור האחרון, הרב שלמה וולבה ז"ל, נחשבת כישיבה מוסרנית.

ישיבות מרובות תלמידים מול ישיבות אינטימיות

ישיבה בת 1200 בחורים אינה מסוגלת מעצם גודלה להעניק טיפול פרטני לבחוריה ולעקוב מקרוב אחר כל תלמיד ותלמיד. בשביל בחורים הזקוקים ליד מכוונת, מנתבת וגם מלטפת מיועדות ישיבות קטנות וקהילתיות. דוגמא טיפוסית היא ישיבת "יד אהרון" המאכלסת כמאה ועשרים בחורים בלבד.

מעבר לקטגוריות לעיל לישיבות יש גם אפיונים נוספים משלהן, שקשורים למיקום, למסורת, לצוות המנהל ולמרכיבים רבים נוספים. כך למשל, ישיבת "עטרת ישראל" התפרסמה ביחסים החברתיים הקרובים בין חבריה - מה שנקרא בעגה הישיבתית 'בין אדם לחברו'. ישיבת "בית מתתיהו" התפרסמה בעיקר בזכות התחרות הגבוהה שבתוכה.

צוות ההוראה והניהול

המבנה הניהולי של הישיבות זהה למדי ואינו ייחודי דווקא לישיבות היוקרתיות, בהבדל אחד: בישיבות היוקרתיות ראשי הישיבה ומוריה נחשבים לשמנה ולסולתה של עולם התורה החרדי. כאן נעוץ הבדל תהומי בין עולם ההשכלה החילוני לעולם ההשכלה החרדי. אצל החילונים טובי המוחות ובכירי היוצרים כמעט ולא נוכחים בבתי הספר התיכוניים. הם מתרכזים באקדמיה, ולמען האמת היום גם באקדמיה מספרם הולך ופוחת (בעיקר במדעי הרוח והחברה). בעולם החרדי, לעומת זאת, נוצרה זיקה בין גדולי הדור לבין יורשיהם, כבר בשלבים ראשונים של תהליך החיברות והלימוד. כך מתאפשר לבחורים הבולטים לפתח את כישוריהם במסלול הרבנות כבר מגיל צעיר. החיסרון של השיטה החרדית נעוץ בכך שהיא מפסידה את המאחרים לפרוח. בעולם החילוני לא נדיר למצוא בחורים ובחורות שלא השקיעו ולא הצליחו במיוחד בלימודיהם בתקופת בתי הספר היסודי והתיכון, אבל עם התבגרותם והבשלתם פורץ הכישרון מתוכם כמעניין המתגבר. מנגד, בעולם החרדי, אם לא התלבטת בגיל צעיר סיכוייך להפוך לרב גדול ולראש ישיבה שואפים לאפס. להלן נזכיר בקצרה את עיקר הפונקציות בישיבות:

ראש הישיבה הוא האדם שעומד בראש המוסד ומעצב את המוסד הלימודי בהתאם לאישיותו, כישוריו וניסיונו. עליו גם נופלת עיקר המעמסה הכלכלית של גיוס הכספים. על פי רוב מדובר בדמות אבהית, כריזמטית ונערצת, בעל יכולת רטורית וכושר מנהיגות. בחלק מהישיבות ראש הישיבה הוא הבעלים בפועל של המוסד ואילו באחרות מדובר בהעסקה חיצונית (כלומר שכיר המקבל משכורת מבעלי המוסד).

ר"ם הם ראשי התיבות 'ראש מתיבתא' ולחילופין רב מורה. הרמי"ם מוסרים שיעורים יומיים לוועדים [=כיתות] השונים. יש ר"מ לוועד א, ר"מ לועד ב' ור"מ לועד ג'. מהשנה הרביעית ואילך (עד לנישואיהם) הופכים הבחורים לבני 'קיבוץ', כלומר למקבץ של תלמידים מכל הגילאים. לשנים אלו יש ר"מ מיוחד המכונה 'ראש קיבוץ'. הוא אינו מוסר "שיעור יומי" אלא 'חבורה' (דרשה מפולפלת) אחת לשבוע. בין הרמי"ם קיימת היררכיה. יש רמי"ם בעלי וותק ובעלי מעמד גבוה יותר, בדומה 'סגל בכיר' באוניברסיטאות.

משגיח רוחני הוא הממונה על האתיקה ועל הרמה המוסרית של תלמידי הישיבה. הוא גם משמש מעין רב רוחני לבחורים. הם מתייעצים איתו גם בנושאים אישיים בחייהם. ראוי לציין כי את סמכות ה'ייעוץ' ממלא פעמים רבות גם ראש הישיבה.

משגיח קטן (מק"ק בעגה הישיבתית) הוא המקבילה החרדית לרס"ר המשמעת בצה"ל. הוא מופקד על הסדר ולוח הזמנים בישיבה. מעמדו בקרב הבחורים אינו גבוה בדרך כלל, אם כי גם בתפקיד זה יש דרגות שונות של סמכות ומוניטין. יש ישיבות שבהן ראש הישיבה מאציל סמכויות מרחיקות לכת למשגיח הקטן, כמו למשל ניהול ההרשמה לשנה הבאה.

משיב (נושא ונותן בשפה רשמית) הוא אברך ןתלמיד חכם, היושב בשעת הסדר בבית המדרש ועונה לבחורים על ספקותיהם ולבטיהם בענייני הסוגיא הנלמדת. אפשר לדמות את תפקידו לעוזר הוראה באוניברסיטאות, בהבדל חשוב אחד: עוזרי ההוראה לא מלמדים אלא בעיקר בודקים תרגילים ומבחנים.

המסלול מהישיבה הקטנה

המעבר מהישיבה הקטנה לישיבה הגדולה (בגיל 17) הוא שלב מכריע בחיי הצעיר החרדי, משום שכאמור, הזהות הישיבה הגדולה משפיעה באופן עמוק על המשך חייו.

בדרך כלל ראשי הישיבות הקטנות מייעצים לבוגריהם לאיזו ישיבה לפנות (בין השאר לאור היכרותם עם רמתם האינטלקטואלית והדתית ועם המשפחה) ומדריכים אותם בדרכם העתידית.

על פי רוב מדובר בעצה הוגנת ובשיקולים אובייקטיביים, אבל פה ושם קיימים מקרים, לדאבון ליבן של התלמידים ומשפחותיהם, בהם ראשי הישיבה הקטנה מוּנעים משיקולים זרים וסובייקטיביים כמו יוקרה אישית או דילים המחייבים לשלוח תמהיל מסוים ( X מצטיינים, X 'רגילים', X ספרדי..) לישיבה מסוימת עמה יש כבר קשרים. לרוב, הישיבות הבני-ברקיות נמצאות בקשר עם ישיבות כדוגמתן ואילו הפתוחות יותר - עם הדומות להן. תלמיד היוצא מן הכלל, עלול להיות משובץ לא כחפצו ולא בישיבה המתאימה לו, משום שאין לראשי ישיבתו קשרים עם ישיבות גבוהות המתאימות לו. כל זה פחות רלוונטי לישיבות הגבוהות, שכן ההפניה אליהן היא באמת של הטובים ביותר, שקל לזהותם במהלך לימודיהם בישיבה הקטנה.

ישנן 'ישיבות קטנות' שהם חלק ממוסד רחב יותר המאגד בתוכו גם ישיבה גדולה. הדוגמא הטובה ביותר היא ישיבת פוניבז' לצעירים, הנחשבת ליוקרתית במיוחד. 50% מבוגרי הישיבה הקטנה הזאת ממשיכים לישיבה הגדולה וחלק ניכר משאר הבוגרים ממשיכים לישיבת בת של 'פוניבז'' (ישיבת גרודנא באשדוד) כשהם מצוידים בהבטחה כי בעתיד יוכלו להצטרף לישיבת פוניבז' ללא צורך במבחן נוסף. דוגמאות נוספות הם ישיבות עטרת ישראל, אור ישראל, אמרי צבי, ולאחרונה גם ישיבת חברון שפתחה לפני שנים מעטות 'ישיבה קטנה'. במקומות אלו שיעור הבחורים הממשיכים בישיבה הגדולה עומד על פי רוב על כ-30%.

אגב, להערתנו, המודל הזה יכול להיות מיושם גם באוניברסיטאות ואולי עוד יופיע בהמשך. מוכרת לנו לפחות אוניברסיטה יוקרתית אחת בעולם - באיסטנבול (תורכיה) - שיש בה מסלול רציף מגן ילדים ועד תואר שלישי.

התועלת שמפיקים מתו ההשתייכות לישיבה

החלק הארי של המועמדים לישיבות הגדולות היוקרתיות חפצים באמת ובתמים להצליח בלימודיהם ולהתעלות בתורה ובמוסר. כיוון שכך מבקשים תלמידים רבים להתקבל למוסדות יוקרתיים בהם הם סבורים כי יקל עליהם להתקדם ולפרוח מבחינה דתית. רבים מהם חשים (לעתים בטעות) כי רק ישיבות הנחשבות 'טובות' עשויות לענות על מאווייהם הכנים ולהפוך אותם ל'שפיצים' (עילויים בשפה הישיבתית).

אבל כמובן ישנם שיקולים נוספים שחשיבותם עולה עם השנים. הראשון הוא השידוך. בחור בישיבה אשכנזית טובה "שווה", בשוק הנישואים (וכנגזר מכך גם כלכלית), יותר מרעהו בישיבה הספרדית או בזו האשכנזית הפחותה. אם הוא נחשב לעילוי בתוך הישיבה ערכו עולה עוד יותר.

כך לדוגמא, על בחור מעולה בישיבת "חברון-גבעת מרדכי", יצטרך השווער (החותן לעתיד) לשלם "סידור מלא" - כלומר לרכוש עבורו דירה באזור יוקרתי כמו ירושלים או בני ברק וגם להשתתף ברוב הוצאות החתונה. מוסכמה זו עוברת בשנים האחרונות תהליכים אינפלציוניים (תרתי משמע), אבל עד כה, למרות המחאות, איש לא הצליחה לשרשה.

בחור מוביל בישיבה יוקרתית עדיין יכול לצפות לתשלום גבוה עבור נכונותו לשאת נערה מבית מבוסס. מחזות של הורים לבנות בוגרות שברשותם רק כמה עשרות אלפי דולרים והם עומדים נבוכים ומיואשים אינן נדירים. מציאות זו מולידה לעתים שידוכי 'אין ברירה', כלומר אב לנערה איכותית מבית טוב שברשותו סכום 'פעוט' של 25,000 דולר יזכה לבחור הנחשב כ'סביר' בלבד או אפילו חלש מישיבה בעלת סטטוס ירוד.

אחד מידידנו העיר על כך בציניות מרירה: "כדי לקבל בחור שאיננו שודד, רוצח או אנס סדרתי יש לשלם 100,000 דולר. אם אתה רוצה בחור שגם יושב ולומד זה כבר סיפור אחר. אז תצטרף לשלשל לידי חתנך העתידי לא פחות מ-200,000 דולר".

ישיבה טובה מוסיפה גם ליוקרתה של המשפחה. אישה עשויה בהחלט להתגאות בפני ידידיה או קרוביה כי בנה לומד בישיבה מובחרת. מנגד, היא תגזור על עצמה שתיקה רועמת במפגשים המשפחתיים כאשר בנה לומד רחמנא ליצלן בישיבה מדרג נמוך במיוחד (למשל ישיבות ל"נושרים" כדוגמת ישיבת "רש"י" או "שערי יושר").

זהות הישיבה הפכה לסמל סטטוס אישי ומשפחתי כה משמעותי, עד שבחור המברר על נערה מסוימת ידרוש בדרך כלל לדעת היכן לומדים אחיה של הכלה המיועדת. אם יתברר כי הם תלמידיהם של ישיבות 'חלשות', תיפגע יוקרתו של השידוך.

המגורים בישיבה

ככלל, הלימודים בישיבות הגדולות מכל הדרגים הם בתנאי פנימייה. השילוב של בחורים בוגרים (18-24 ומעלה) ומסגרת לימודים הכוללת סדר יום ארוך ועמוס המתחיל בשעה 7:00 ומסתיים קצת אחרי השעה 12:00 שלאחר חצות ליל, כמו גם שהות הכרחית בשבתות ומועדים, מחייב הפעלת פנימייה קבועה ומסודרת.

רמת הדיור היא פונקציה של מצבה הכלכלי של הישיבה ולא בהכרח של רמתה הלימודית. בישיבות 'עניות' מפוזרים תלמידי הישיבה במספר מבנים. לעתים מדובר בדירות מגורים רגילות שהוסבו באלתור זריז לחדרי פנימייה עבור הבחורים שלא מצאו את מקומם במבנים הקבועים. דוגמא מייצגת היא ישיבת 'עטרת ישראל' הנאבקת בקושי רב בעול הכלכלי העצום הרובץ על כתפיה. הישיבה, הממוקמת בשכונת "בית וגן" שבירושלים, מחזיקה שני מבני פנימייה בשני רחובות שונים, לצד דירות שכורות המפוזרות ברחובות הסמוכים לבית המדרש.

הפיזור מאפיין בעיקר את הישיבות החדשות. מאחר שחלקן הגדול חסרות אמצעים ועומדות בתחילת דרכן, הן נאלצות לשכן את תלמידיהן במבנים ניידים (קרוונים). במקרים רבים המבנים הללו משמשים לא רק כחדרי מגורים אלא גם כבית מדרש וחדר אוכל. כך נוצרת מעין שכונת קרוונים קטנה שמראיה אינה מצודד במיוחד ובמקרים רבים היא מקלקלת בחזותה את השורה.

ישיבות 'עשירות' כוללות מבנה מרכזי המכיל את כל הפונקציות הנדרשות לתלמידים ולמורים. חדרי המגורים בישיבות הללו נוחים ומסודרים (במושגים חרדיים) והם מהווים חלק מהמותג היוקרתי הכולל. דוגמא טיפוסית היא ישיבת 'אור ברוך' בשכונת בית וגן. להבדיל משכנתה, "עטרת ישראל", "אור ברוך" כוללת שרשרת בניינים מפוארים המכונים 'קרית הישיבה'. המבנים כוללים חדרי מגורים, חדר אוכל, בתי מדרש, חדרי שיעורים ועוד.

בדומה לאוניברסיטאות הגדולות (בעיקר אלה בחו"ל היושבות בלב הערים), סביב הישיבות הגדולות מתפתחים עסקי שירותים שונים, כגון חנויות ספרים, מכבסות, דוכני מזון ועוד. דוגמא ססגונית במיוחד היא ישיבת "מיר" בירושלים.

תנאי המגורים ברוב הישיבות זהים כמעט לגמרי: חדרים המותאמים ל-3-5 בחורים (תלוי בגודל החדר) הכוללים מיטות בסיסיות, ארונות ברזל, שירותים ומקלחות משותפים במסדרונות. תחזוק המקום נעשה על ידי שרתים בשכר. אפשר להגיד שלפחות מהבחינה הזאת, הצעירים החרדים בנויים היטב לחיי הקסרקטין הצבאי...

באזורים החמים, בעיקר בדרום הארץ, מותקנים מזגנים בחדרים, אבל בשל חסכון בעלויות הם מופעלים רק בשעות חמות במיוחד.

יוצאת דופן בישיבות הקלאסיות מבחינת הסדרי המגורים היא ישיבת מיר שבירושלים. בישיבה זו נדרשים רוב הבחורים לאתר לעצמם דירות בסביבת הישיבה ולשכור אותן בעצמם. הישיבה מתחייבת להשתתף בהוצאות כנגד התחייבות של התלמיד להשתתף בתפילות הבוקר הנהוגות בשעה 7:00. תלמיד שלא ממלא אחר התחייבות זו (עליה מופקד ה'משגיח' בישיבה) נאלץ לשלם את שכר הדירה בכוחות עצמו.

הלימודים בישיבה

תוכנית הלימודים בישיבות החרדיות מבוססת על מסכתות הש"ס. תזכורת: בש"ס יש 38 מסכתות המפוזרות על פני ששה סדרי משנה – זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות. בישיבות נהוג ללמוד רק מסדרי נשים ונזיקין ומעט מסדר מועד. בין עשר לעשרים מסכתות נלמדות במחזור מעגלי של חמש שנים. בכל זמן (סמסטר) לומדים מסכת אחת, כך שבשנה לומדים בדרך כלל שתיים או שלש מסכתות.

הלימוד בישיבות הקטנות מובנה יותר והדגש מושם בעיקר על הספקים. גם המבחנים מרובים וחשיבותם גדולה יותר מזו שבישיבות הגדולות. אם להשתמש בדימוי צבאי, הישיבה הקטנה היא בחזקת "בסיס טירונים" או מחנה גיבוש לקראת "החיילות האמיתית" בישיבות הגדולות.

לימודי הגמרא מחייבים שקדנות והתמדה. לכן, בחור שקדן, גם אם אינו מבריק, ייחשב ל'מתמיד'. אבל כמובן, המדד החשוב ביותר להערכה היא יכולת הזיכרון והניתוח. רק הטובים בתחומים האלה יזכו לתואר "עילויי" ובשפת הסלנג החרדית "שפיץ".

לימוד הגמרא דומה מבחינות רבות ללימודי המשפטים, הספרות והפילוסופיה. עם זאת, שיטות הלימוד, הלכה למעשה, מגוונות למדי. בחלוקה גסה אפשר להבחין בין שיטת לימוד ליטאית, המבוססת על אנליזה ופירוק הסוגיא לגורמיה, לעומת שיטת הלימוד הספרדית, המבוססת יותר על הבנה מעמיקה של המהלך ההלכתי - תהליך המכונה 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא' (להעלות ולהבין את הסוגיא על י הפונקציות ההלכתיות שלה). השיטה הליטאית לוקחת דין מוקשה ומנסה לפרק את ההלכה למרכיביה. זוהי מלאכה מורכבת ומרתקת הכרוכה בין השאר בניתוח טקסטים בספרי המפרשים.

יש לציין כי בתוך השיטה הליטאית יש תת-שיטות, כגון אלה של החזון איש, או של הרב מבריסק. ישיבות שונות נבדלות גם בשיטות הלימוד הללו.

ב'שיעור כללי' מעלה ראש הישיבה סוגיא ומזכיר את כל הקשיים שהתעוררו בה במהלך הדורות. אחר כך ייעשה ניסיון לייצר מהלך חדש שיאיר את הסוגיא מזווית חדשה ומקורית, שתעניק לה משמעות לא צפויה. אופי ה"שיעור הכללי" תלוי רבות באופיו ובסגנון לימודו של ראש הישיבה המוסר אותו, אולם בישיבות הליטאיות מדובר בניואנסים תחת המטריה הכללית של שיטת הלימוד האשכנזית.

סדר היום טיפוסי בישיבות כולל את חלוקת הזמן כדלהלן:
7:00 - תפילת שחרית
8:00 – ארוחת בוקר
9:00 – סדר א'. זהו פרק הזמן שבו לומדים הבחורים בחברותות ומכינים את הסוגיא הנלמדת בכוחות עצמם. ב'סדר' זה הדגש הוא על לימוד איטי ובירור מעמיק (מתוך פלפול), תוך בחינה של המפרשים והדעות השונות שנכתבו על הסוגיא הנדונה. ברחבי האולם פזורים 'משיבים' – תלמידי חכמים המסייעים לבחורים בשאלותיהם.
הערה: ראשי הישיבות הגדולים, ובראשם הרב שך, הרבו להלין על כך שבסדר א' לומדים מעט מדי דפים במהלך השנה (בסביבות ה-30-20 דפים). לפיכך, הם המריצו את תלמידיהם להספיק יותר, לרוב ללא הצלחה יתרה.

12:00 – שיעור על הסוגיא אותה הכינו הבחורים. בגילאים הגבוהים יותר (21 ומעלה) אין שיעור יומי. רק אחת לשבוע משתתפים התלמידים הללו בשיעור הכללי של ראש הישיבה, שניתן לכלל תלמידי הישיבה.
13:15 – תפילת מנחה
13:45 – ארוחת צהריים, ומנוחת צהריים
15:35 – סדר שני, או סדר ב', הנקרא גם 'סדר בקיאות'. בפרק זמן זה לומדים הבחורים בחברותות בכוחות עצמם סוגיא אחרת מזו שנלמדה בבוקר, כאשר הפעם הדגש הוא יותר על הספק כמותי מאשר על העמקה תוכנית. לכן מקובל ללמוד בסדר זה כ-40-60 דפי גמרא (פי שתיים מהכמות של הבוקר).

18:40 – סדר מוסר. הספרים הנלמדים בסדר זה הם של גדולי בעלי המוסר, כדוגמת "מסילת ישרים", "אורחות צדיקים" ו"שערי תשובה" (הפופולארי מאד בחודש אלול – חודש התשובה והסליחות).
19:10 – תפילת ערבית
19:30 – ארוחת ערב
20:30 – סדר ג', או סדר שלישי. בפרק זמן זה שבים ולומדים הבחורים בכוחות עצמם את הסוגיא אותה למדו בבוקר ומכינים אותה ליום המחרת. גם בסדר זה פזורים 'משיבים' ברחבי האולם. לעתים קרובות מופיעים גם הרמי"ם, כלומר מגידי השיעורים, ומשוחחים עם הבחורים על השיעור שנמסר באותו יום ועל החומר הנלמד. הבהרה: שיעורי הרמ"ים נמסרים תמיד בשעות שלפני הצהרים כלומר בשעה 11 או 12. לאחר שעה זו מסיימים הרמי"ם לכאורה את תפקידם. עם זאת, לעתים מופיעים הרמי"ם באולם/כיתה גם בשעות הלילה במטרה לשוחח עם הבחורים על השיעור שנמסר באותו יום.
24:00 – בשעה זו חלק ניכר מתלמידי הישיבה פורשים לשנתם. בבית המדרש נותרים רק "המתמידים". בחלק מן הישיבות (וכמעט בכל היוקרתיות) מדובר בשיעור גבוה מתוך כלל תלמידי הישיבה, ובישיבת "חברון" אפשר למצוא את אולם בית המדרש גדוש גם בשעה 1:00 לאחר חצות.

שבת ויום טוב בישיבה

בישיבות גדולות אין חובת נוכחות בשבתות. כמובן שבחור שייעדר באופן קבוע מן הישיבה בשבתות ייקרא לסדר, אך ככלל אין הקפדה הדוקה על כך. ברוב הישיבות המתכונת בשבת די דומה:
א. תפילת ערבית של ליל שבת בלבוש שבתי הולם. כיוון שעל פי ההלכה אין להתפלל את תפילת ערבית מיד לאחר קבלת שבת ויש להמתין 'עד צאת הכוכבים', יש ישיבות שבהן ראש הישיבה מנצל את ההפסקה לדרשה. בישיבות אחרות הזמן מנוצל על ידי התלמידים לעיון בספר, לשיחה חברית או ללימוד.
ב. לאחר תפילת ערבית נערכת סעודת שבת משותפת. התפריט זהה למדי בכל הישיבות: מנה ראשונה דג, מנה שניה מרק (גם בקיץ), מנה שלישית חלקי עוף. עם תום הסעודה חוזרים הבחורים לבית המדרש ולומדים פרק במשך זמן לא ארוך. בישיבות רבות נהוג כי ראש הישיבה או המשגיח מוסרים שיחה או שיעור מעניינים בביתם והבחורים הולכים לשמוע. לרבנים הכריזמטיים במיוחד נוהרים (לעתים מאות) מכל הישיבות בעיר כדי לשמוע דרשת ליל שבת. הדרשות הללו הן חלק חשוב בדימוי היוקרתי של הישיבות הנחשבות.
ג. בוקר השבת מוקדש לתפילת שחרית, לאחריה קידוש ומיני מאפה ובהמשכם שוב סדר לימוד. יש ישיבות בהם הקידוש נערך ברוב-עם וכולל דרשה של ראש הישיבה.
ד. לאחר הלימוד – סעודה (בדרך כלל באזור השעה 11:30). התפריט זהה: חמין. אחר כך פונים למנוחת צהריים עד לשעת אחר הצהריים, שבה מתקיים סדר לימוד נוסף ואחריו תפילת מנחה.
ה. סעודה שלישית נערכת קודם שקיעת החמה ואחריה תפילת ערבית של מוצאי שבת. בסעודה שלישית נוהגים הבחורים לשיר שירי 'נשמה' ולעתים נושא אחד מראשי הישיבה דברי הגות ומוסר.

בין הזמנים

במחזור השנה, וללא קשר לזהות הישיבה ודירוגה, קיימות שלוש תקופות שבהן יוצאים הבחורים לפגרה המכונה 'בין הזמנים'. התאריכים הם: י"א תשרי עד ראש חודש חשוון (20 יום המתחילים בחודש אוקטובר, יום אחרי יום כיפור. זאת, להוציא את חג שמחת תורה החל בימים אלו ושבו חוזרים הבחורים לישיבה); כל חודש ניסן (אפריל); מ-ז' באב ועד לראש חודש אלול (ז' אב יוצא יומיים לפני צום תשעה באב - ביולי].

בימים אלו עוזבים הבחורים את הישיבה וחוזרים למשפחותיהם. אלה מועדים שנועדו למנוחה ולטעינת מצברים. שיקול נוסף הוא הרצון לאפשר לבחורים לחגוג את החגים בחיק משפחתם המורחבת.

מקובל כי בריכוזים החרדיים נפתחים בפרקי זמן אלו מוסדות זמניים המכונים 'ישיבות בין הזמנים'. אלה מסגרות המאפשרות לבחורים ללמוד בבית הכנסת השכונתי למשך חצי יום, יום שלם, ולעתים גם במסגרות ערב. תמורת הלימוד הזה מתוגמלים הבחורים במלגות. לישיבות אלו מוזמנים רבנים וראשי ישיבות מפורסמים המוסרים שיעורים ושיחות מוסר.

בשנים האחרונות השתרש בתקופת בין הזמנים המנהג בין הבחורים לצאת לטייל בקבוצות. הרב שך התנגד בזמנו לטיולים בלתי מבוקרים מאחר שחשש שההרפתקנות הטבועה בלבבות הצעירים עשויה לגרום להם להסתכן, הן פיסית והן רוחנית. ואכן, מספר אסונות שהתרחשו בזמן הטיולים היוו תזכורת כואבת להזהרתו זו, אבל הם לא שינוי כהוא זה מהמסורת החדשה (היא מצריכה מאמר נפרד), שרק הלכה והתחזקה.

בעקבות התרעתו של הרב שך המנוח, וכחיקוי למנהגן של ישיבות ארה"ב ואירופה, נוהגים ישיבות חרדיות רבות בישראל לארגן מחנה נופש המכונה 'קמפ'. הקמפ נערך תמיד בחופשת הקיץ (בין הזמנים של חודש אב) והוא כולל תוכניות רבות ומגוונות, מקצתן אמנותיות (למשל ערבי חזנות ושירה בציבור חסידית) וספורטיביות. הקמפ מסובסד וכולל פנסיון מלא. בקמפ נערכים גם שיעורי תורה מרתקים, הפונים בימים כתיקונם בעיקר לקהל החוזרים בתשובה (לכן יש בהן איזה קסם מיוחד). תופעה שצברה תאוצה בעת האחרונה הם סימפוזיונים בהשתתפות עסקני המגזר. הפופולאריים הם חברי הכנסת גפני, פורוש, אטיאס ואחרים.

כמעט בכל ישיבה נשארים מספר בחורים להמשך הלימודים גם בימי בין הזמנים. הם ישנים בפנימייה כמעט לבד, וסועדים בחדר האוכל בגפם. למה הם עושים זאת? ובכן, ישנם בחורים רווקים מבוגרים שפשוט אין להם לאן לחזור. זו תופעה עצובה וכואבת. בישיבת חברון למשל יש יותר מבחור אחד שעברו כבר את גיל ה 40 ועדיין לא נישאו. יש בחורים שמשפחתם לא שומרת מצוות והם אינם מעוניינים לחזור לבית שאינו מקפיד. יש גם כאלה שפשוט מאוהבים בישיבה ("המורעלים") והם מתקשים לעזוב את המקום שהפך להם לבית. לאלה אפשר להוסיף את הבנים למשפחות ברוכות ילדים שמעדיפים להישאר בישיבה בשל העובדה שהם זוכים ליתר פרטיות בחדרם (בבין הזמנים - הם לעיתים היחידים בחדרם) בהשוואה לחוסר הפרטיות בחיק המשפחה.

תחרות והתבלטות

תחרות גלויה וסמויה בין תלמידים מתקיימת בעיקר בישיבות הקטנות ולא בגדולות. התופעה מזכירה במעט את ההבדל בין התיכון לאוניברסיטה. עם זאת, האלמנט התחרותי לא נעלם מעולמה של הישיבה הגדולה, קל וחומר מזו של הישיבה היוקרתית.

בשלוש השנים הראשונות של הישיבה הגדולה אפשר לאתר ממד מסוים של תחרותיות בין הבחורים הצעירים, בשל רצונם להתבלט ולתפוס מקום גבוה בסולם החברתי. התחרות נמצאת באוויר גם משום שבשלוש השנים הראשונות נמסרים שיעורים יומיים בישיבה, על ידי רמי"ם. ההערות המחכימות של התלמיד לצד המשובים של הרמ"ים מהווים מדד עקיף לרמה אינטלקטואלית ויוצרים מדרג בלתי פורמלי של איכות.

בשנים מאוחרות יותר, שבהן ניתן רק "שיעור כללי" על ידי ראש הישיבה לכלל התלמידים, דועכת התחרותיות עד שהיא נמוגה. יש לציין שישנן ישיבות שבהן התחרות יותר חשובה ובולטת מאחרות. אלה ישיבות שבהן מתקבצים כישרונות בולטים. אחת הדוגמאות היא ישיבת "בית מתתיהו" המוכרת במגזר באווירה התחרותית שבה.

היופי בישיבות הגדולות הוא שגדולתו של התלמיד עולה מעצמה (אותנטית וטבעית) ואינה מותנית במבחנים פורמאליים עם מערכת ציונים מסועפת, כמו בתיכון ובאוניברסיטה (שגוררים כל מיני העתקות וקימובנים אחרים). דומה שהדבר מאפשר מגוון רחב יותר של התבלטות אינטלקטואלית ודתית. עם זאת חייבים להדגיש שהלימוד המאוד צר (גמרא בלבד) מקפח רבים ומוכשרים שיכלו להתבלט בתחום עניין ודעת אחרים – כגון מתמטיקה, אמנות או פסיכולוגיה.

חשוב להדגיש שבישיבות הגדולות אין חובת מבחנים, להבדיל מהישיבות הקטנות שבהן המבחנים הם חלק ממערכת הלימודים הנכשל צפוי לתגמול שלילי. עם זאת, בכל הישיבות הגדולות מתקיימים מבחני רשות לא קלים (על החומר הנלמד בסדר ב' - סדר הבקיאות) והמצליחים בבחינות הללו זוכים לבונוס כספי. כך למשל, בכל מבחן חודשי על ששה דפי גמרא (מדובר במבחן מורכב) עשוי התלמיד המוכשר לזכות ב 100 ₪. לא נעשה סקר מקיף בנדון אבל מראיונות שערכנו עולה כי רוב התלמידים המצוינים ניגשים למבחנים.

בכל סוף "זמן" מתקיים מבחן גדול על המסכת שנלמדה שמטרתו גם כן קבלת מלגה יפה. יש מספר ישיבות שהמבחנים הללו הפכו לנורמה ומי שמשתמט מהם חש שונה ומנודה. אך ברוב הישיבות אין מדובר בחובה מנדטורית.

נסייג ונציין כי בשנים האחרונות, נוצרה מציאות חדשה במקצת בחלק מהישיבות, לפיה הבחורים הצעירים נדרשים לעבור אחת לשבוע או שבועיים מבחן על החומר הנלמד בסדר א' או בסדר ב' (הסבר להלן). מבחנים אלו הם בגדר חובה, ואין עליהם גמול כלשהו.

לעילוי יחשב מי ששולט היטיב במכמני החומר הנלמד והוא מתמיד בלימודיו. תלמיד שמצליח לתפוס היטב את השיטה, לשכללה ולהוסיף בה נופך אישי ייחשב לגאון. כמובן שבקיאות, שמקורה בזיכרון משובח, מוסיפה המון, שכן תלמיד חכם הבקיא במקורות מגוונים יכול לדלות את התימוכין לפרשנותו בצורה מהירה ושנונה. בשפה המקצועית הדבר נקרא 'לדמות מילתא למילתא'.

המצוינות התלמודית מתבטאת בפועל במספר סימני הכר: סימן אחד הן שאלות והערות מחכימות בשעת השיעור היומי או השיעור הכללי הנמסר על ידי ראש הישיבה. בסלנג הישיבתי הדבר מכונה "שאלות חזקות" ולחילופין - 'להפגיז' את הרב בטיעונים מפריכים. סימן הכר נוסף הוא ה'דיבור בלימוד' - מונח ישיבתי המתאר את הדיאלוג בין שני בחורים או יותר, סביב סוגיית הגמרא והמפרשים. מדובר במעין טקס שבו הבחורים נועצים עם חברם המוכשר בקשר לשאלותיהם סביב הסוגיא. ככל שהבחור נחשב לעילוי גדול יותר כך יבואו יותר תלמידים לשמוע את דעתו ולענות על שאלותיהם וסברותיהם בסוגיא הנלמדת. על ראש הישיבה המפורסם, הרב אזרחי, מספרים כי הוא מעולם לא למד עם חברותא בהיותו בחור בישיבת חברון (לפי כמעט 70 שנים). אולם התור של הבחורים שעמדו ליד מקום מושבו ושחפצו בעצותיו היה ארוך מאד.

כאמור, גם התמדה ומסירות ללימודים מהוות סימן הכר מובהק למצוינות תלמודית. מונח ישיבתי מוכר הוא 'ליל שישי' - כלומר הלילה שבין חמישי לשישי. בלילה זה עושים בחורים רבים 'משמר' (עוד מושג ישיבתי), כלומר נשארים ערים כל הלילה והוגים בתורתם. הסיבה לבחירת היום הזה טמונה בעובדה כי יום המחרת הוא יום שישי וערב שבת, זמן בו אין סדר יום נוקשה ומסודר. מלבד זאת, בכל לילה ניתן למצוא את התלמידים שערים עד השעות המאוחרות של הלילה ועולים על יצועם לא לפני השעה 3:00 לפנות בוקר. בחלק בלתי מבוטל של הישיבות גדוש בית המדרש בלומדים עד השעה 1:00 אחר חצות. זאת ועוד, השקידה מאפיינת לא רק את התלמידים אלא במקרים רבים גם את הרמי"ם. ואת ראשי הישיבה. לא נדיר למצוא בחורים המתנצחים עם רבותיהם בפירוש הסוגיא התלמודית, גם בשעות הקטנות של הלילה.

בכל ישיבה יש את המתמידים האולטימטיביים, אלה שמעדיפים שעות לימוד על שעות שינה. בוגרי ישיבה רבים יוכלו לספר לכם על פלוני או אלמוני שהיה לומד בבית המדרש עד שהיה נרדם על הסטנדער (שולחן אישי המתאים ללימוד בעמידה), ואז מתעורר לתפילת שחרית עם כניסתם של חלוצי המתפללים לתוך בית המדרש. זו תופעה מלבבת שמשום מה לא זכתה לתשומת לבה של התקשורת החילונית. דומה שהיא היתה מעניקה כמה נקודות זכות חשובות לעולם הישיבות החרדי שמזוהה על ידי החילונים כמעט אך ורק עם השתמטות מחובות חברתיים.

ראוי לציין שכל ראשי הישיבות (בעיקר בישיבות הקטנות) יצאו נגד ביטול שינה גם למטרות טובות, שכן הדבר גורם לחולשה גופנית. ידועה אמרתו של רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: "מתמיד הוא מי שלומד 60 דקות בשעה".

מטבע הדברים הרמ"ים וראשי הישיבות מזהים את העילויים ו"ממשיכי דרכם" בישיבה והתלמידים הללו נעשים ל"מקורבי" רבותיהם ומטופחים על ידם. הדבר מתבטא בין השאר בשידוך שלהם למשפחות טובות, ולעתים אפילו למשפחתו של ראש הישיבה.

תפילות בכוונה

ברוב הישיבות הבכירות יש הקפדה יתירה על זמן התפילה ומצופה מהתלמיד להתייצב בזמן. מנהגי התפילה והנוסח בישיבות זהים לאלו הנוהגים בכל בתי הכנסת, מלבד הבדל אחד: בבית הכנסת ממתין שליח הציבור לרב המקומי ובישיבה ממתין שליח הציבור לראש הישיבה או למשגיח.

בהווי הישיבתי מוכרים שני סוגי בחורים שמרבים להעדר מתפילת הבוקר: המתמידים והחלשים. המתמידים למדו עד השעות הקטנות של הלילה והם מתקשים להשכים בשעה מוקדמת. הללו מתפללים על פי רוב בשעה 8:00. "החלשים" נעדרים מחמת עצלות ואופי חלש. הם "גונבים" עוד שינה, חולמים על הממון שיעשו בעתיד כ"בעל בתים", מחוץ לכותלי הישיבה.

ראוי לציון כי התפילה בישיבה איטית יותר מזו המקובלת בבתי הכנסת, מתוך מטרה להקנות לתלמידים את הערך של 'תפילה בכוונה'. בימים הנוראים נחשבת התפילה בישיבה כחוויה ששונה לגמרי מן התפילה שבבית הכנסת השכונתי. הקהל הצעיר הגדול, המנגינות הישיבתיות המסורתיות (שהן חלק חשוב מתו הזהות הישיבתי), וכובד הראש בתפילה, טוענים את ההתכנסות החברתית ואת הטקס הדתי בערך מוסף ובקסם שנצרב בזיכרון לשנים רבות. שכיח מאד שבחורים שכבר נישאו ובנו את ביתם הרחק מן הישיבה - שבים אליה בימים הנוראים ומוצאים לעצמם מקום לינה כדי לחזור לאווירת התפילה המיוחדת בתקופת בחרותם.

בן סורר - ומורה

מעמדם הנישא של הרב והר"ם בישיבה שונים לחלוטין ממעמדם השפל של רוב המורים בחינוך החילוני. עם זאת, מטבע הדברים מדובר במסגרת אנושית דחוסה ותובענית וטבעי שייווצרו מדי פעם חיכוכים ובעיות פנימיות.

קיימים שני סוגים של הרחקה מן הישיבה: הראשון הוא הרחקה לצמיתות. במקרה כזה על התלמיד למצוא לו מקום לימודים אחר. הסוג השני הוא הרחקה לתקופה קצובה, כגון ל'זמן' אחד (סמסטר), שלאחריו יוכל התלמיד לשוב להיות תלמיד מן המניין. ההליך הזה מכונה 'שליחה ל'חיזוק' לאמור - הבחור נשלח להתחזק במקום אחר.

מה הרקע לחיכוכים ולעונשים? בדרך כלל מדובר על חטאי צניעות (ולא נפרטם כאן), החזקת טלוויזיה או אינטרנט בחדר (נדיר ביותר), החזקת טלפון נייד (אסור ברוב הישיבות) ואפילו הוצאת רישיון נהיגה. יש ישיבות מחמירות בעונשיהן, עד כדי הרחקה לצמיתות, ויש מקלות, המסתפקות באזהרה חמורה או בהרחקה זמנית.

קיימת התחשבות בגילו של הבחור. אם נמצא הוא בשנתו הראשונה בישיבה הטיפול בו יהיה דווקא לחומרה, כי הישיבה היוקרתית מעדיפה להיפטר מתלמיד עצל או סורר. אם מדובר במתבגר, שלא מזיק לסביבתו, יתעלם ממנו הצוות על פי רוב.

מתוך ראיונות שעשינו עולה כי קיים ככל הנראה מתאם שלילי מסוים בין גילם של הבחורים לבין שיעור החיכוכים, הבעיות והענישות. במלים אחרות, ככל שהבחורים מטפסים במעלה "הועדים" (הכיתות) סיכוייהם 'לעוף' מן הישיבה פוחתים. מטבע הדברים, בישיבות הבכירות, כמו מיר, פוניבז' וחברון, שיעור הבחורים המורחקים כמעט אפסי. צריך לקרות משהו מאד חריג כדי שבחור ייזרק מאחת הישיבות הללו. הרחקתו תחשב גם בגידה בהוריו שטרחו כל כך על קבלתו.

באופן כללי, כאשר הישיבה יוקרתית ובטוחה בעצמה היא מסוגלת להכיל "יוצאים מן הכלל" ואינה מרבה להשתמש בנשק ההרחקה עם זאת, ישנן ישיבות יוקרתיות שבהם נשק ההרחקה יותר שכיח.

אגב, יש בחורים הבוחרים מיזמתם לצאת לתקופת חיזוק במקום אחר. בחורים אלו עשויים להיות גם מן הקבוצה המובילה שבישיבה, מתוך כוונה לפוש קמעה בישיבה או במוסד לימודים אחר. גם תופעה זו מכונה 'יציאה לחיזוק', אף שבהקשר חיובי, כלומר יציאה להתאווררות וטעינת מצברים. אולם יש ראשי ישיבות תובעניים שלא ראו את ההתאווררות הזאת באור חיובי. כך למשל, הרב אזרחי נהג לומר שבחורים מן הסוג הזה מחזקים בפרישתם רק דבר אחד – את המקום אותו הם עזבו.

הערה: יש ישיבות המקפידות שהתלמיד לא ייכנס לעסקי השידוכין לפני הוועד (הכיתה) החמישית (גיל 21-22 לערך). לכן תלמיד המתארס לפני המועד הזה ימצא עצמו מחוץ לישיבה עד לנישואיו. נהוג שאלה המתארסים לפני הגיל המקובל, שוהים מחוץ לישיבה בפרק הזמן שבין האירוסים לנישואים.

שידוכים ונישואים

אין בישיבה מסגרת מסודרת ופורמלית לטיפול בשידוכי הבחורים (הדבר מקובל בעיקר בישיבות של בעלי תשובה, שבהן הרב והרבנית דואגים לחוסים בצילם). עם זאת, ברוב הישיבות קיים מערך של ייעוץ והכוונה בקשר לענייני שידוכים. הבחורים נוהגים להתייעץ עם אחד מרבותיהם בהקשר לפגישותיהם ושידוכיהם. יש מקומות בהם המשגיח הוא הכתובת לשאלות בתחום הזה ויש מוסדות בהם ראש הישיבה הוא האיש.

ההכרות הקרובה ומאריכת השנים עם התלמידים מאפשרת למורים לסייע בשידוך. נשותיהם של רוב המורים בישיבות הן מורות בסמינרים והדבר מקל על מלאכת ההתאמה בין הבחור לבחורה. מקובל גם שהורי הבנות מתקשרים לאנשי הצוות בישיבה לשם בירור מעמיק אודות פלוני או אלמוני המועמד לשידוך.

ישנם בחורים הנוהגים להתייעץ בשאלות של זוגיות עם גדולי הדור כמו הרב קנייבסקי או הרב שטיינמן, אם כי לרוב מדובר בייעוץ שבה אחרי הייעוץ הראשוני בישיבה ומיועד בעיקר לשאלות של הכרעה קונקרטית בעניינים הרי גורל.

מנגנון השידוכים בישיבה תורם מטבע הדברים למערכת הקשרים האינטימית והחמה שנוצרת בין ראשי הישיבה לתלמידיה. זו תופעה שאין לה אח ורע בעולם.

על פי המסורת החרדית, אחרי הנישואים עובר האברך "לכולל". כמעט בכל ישיבה, ובכלל זה בישיבות הבכירות, יש גם כוללים המיועדים לבחורים נשואים – בדרך כלל לאלה שגדלו בישיבה. כך למשל בישיבת מיר, ראש הישיבה והכוללים, הרב פינקל, מעולם לא נענה בשלילה לבקשת אברכים החפצים באמת ובתמים ללמוד. אגב, אחת החידות הגדולות היא כיצד מצליח האיש המבוגר והחולה הזה (פרקינסון במצב מתקדם) לגייס מיליוני דולרים כל חודש כדי לחלקם לאלפי האברכים במוסדותיו.
אבל כאן חייבים לסייג ולציין שהכוללים בתוך הישיבות אינם גדולים או מפורסמים במיוחד והאברכים שלומדים בהם, על פי רוב לא נשארים לתקופה ממושכת.

דגם נוסף של כוללים שמשכנם בתוך הישיבות הם כאלה המיועדים לאברכים שלומדים עם בחורים הזקוקים לעזרה ולהכוונה בלימודים. המשכורת בכולל כזה מעט יותר גבוהה מזו המקובלת בכוללים אחרים (שכן היא משולמת מכיסם הפרטי של הורי התלמידים). מטבע הדברים גם סגנון הלימודים בכוללים הללו שונה מכוללים סטנדרטים.

חשוב לציין כי על פי רוב ספרי ההלכה וההגות מחוברים על ידי אברכים חכמים, שכבר מילאו את כרסם בש"ס ופוסקים. עם זאת, גם לכלל הזה יש יוצא מן הכלל. לעתים גם בחורי ישיבה מוכשרים מוצאים ספרים בזמן תלמודם בישיבה. כך למשל, בישיבת "סלובודקה" בבני ברק למד בחור בשם טוביה שולזינגר, שנחשב לאחד המוכשרים ביותר בעולם הישיבות. הוא הוציא מידי חודש חוברות ובהן הערות המקיפות את כל מרחבי התורה. לימים הוא התמודד על רבנות קרית אתא.

מה צופן העתיד?

לסיכום, עולם הישיבות הגדולות בכלל, והיוקרתיות בפרט, מרתק וחשוב להבנת החברה החרדית. מה חבל שלא נעשה עדיין מחקר אנתרופולוגי מקיף על הנושא. אפשר גם להצטער על כך שמוסדות החינוך החילוניים, ובכלל זה בתי ספר תיכון ומוסדות להשכלה גבוהה, אינם לומדים ומיישמים כמה ממתכונות הלימוד המוצלחות שהתפתחו בישיבות והולידו אינספור תלמידי חכמים וגאונים. שהרי בסופו של דבר, אחד מהמקורות ההיסטוריים של ההצטיינות היהודית בתחום האינטלקטואלי היא הישיבה הגבוהה.

מנגד, דומה שגם הישיבות הגבוהות יכולות ללמוד לא מעט ממוסדות ההשכלה החילוניים, מבלי לסכן את המסורת הדתית שכה יקרה לליבם. רבים מראשי הישיבות יופתעו להיווכח עד כמה גדול הדמיון בין מצוינות אקדמית למצוינות תלמודית. ואם אפשר לשלב בין השתיים, אז למה לא? עצם תהליך הפירוק לגורמים של סוגיא מוקשה, הפלפול, שיוף הזיכרון והחתירה לפרשנות יצירתית, מאחדים בין שני העולמות.

ההתקרבות בין עולם החינוך וההשכלה הישיבתי לבין עולם החינוך וההשכלה החילוני תניב תועלת גם בתחום ניתוב תלמידים לאפיקים ולסגנונות לימוד מגוונים. כשם שהכיתה הפרונטאלית בבית הספר ובאוניברסיטה אינה מתאימה לכל סוגי התלמידים, כך הישיבה לא מתאימה לכל סוגי הבחורים. מידע פסיכולוגי וסוציולוגי יסייע לראשי הישיבות להכיר בעובדה שלא כולם מתאימים ללימוד הישיבתי האינטנסיבי, התובעני והחד ערוצי, כשם שלא כולם מסוגלים ללמוד מתמטיקה ופיזיקה ברמה גבוהה או לחילופין פילוסופיה ופסיכולוגיה. בני האדם בורכו בכישורים מגוונים ועל כך נגיד כולנו אמן. אפשר ורצוי לממש את מתת האל שבך גם באמצעות לימודים מקצועיים ואמנותיים, שאינם סותרים ולעתים אפילו משלימים את לימודי הקודש.

אנו צופים שבעתיד יצמחו ישיבות חרדיות יוקרתיות שישלבו בין לימודי דת גבוהים ללימודי מדע, אמנות ופילוסופיה ברמה גבוהה. זה לא יקרה מחר וגם לא מחרתיים, אבל תהליכי המודרניזציה בעולם החרדי הופכים את התסריט הדמיוני הזה ליותר ריאלי מכפי שאנשים משערים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

  • אטקס עמנואל (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים : מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ז 2006.
  • אטקס עמנואל ושלמה טיקוצ’ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא - פרקי זיכרונות, ירושלים : מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ד 2004
  • ברויאר מרדכי, אוהלי תורה - הישיבה, תבניתה ותולדותיה, ירושלים : מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ד 2003.
  • היכלות [כתב עת]: המדריך לבתי כנסת, ישיבות ומוסדות תורניים בישראל, ירושלים : ישראמדיה, 2007 ואילך.
  • טיקוצ’ינסקי, שלמה, ישיבות המוסר מליטא לארץ ישראל: ישיבת סלבודקה ושיטתה החינוכית, עלייתה והתבססותה בארץ ישראל המנדטורית,‫ ירושלים, 2009.
  • ללזר, אליהו, חכמת הדיינים : פרקי הנחיה לרבנים, דיינים, ראשי ישיבות ומשגיחים וכן לעוסקים בתחום שלום-בית, ירושלים: [חמו"ל], תשס"ד.
  • עולם התורה – המדריך העולמי למוסדות תורה וחסד
  • פורמן אברהם (עורך), שיעורי ראשי ישיבות ליטא : על מסכתות מסדר נשים, נזיקין,‫ ירושלים : מוסד הרב קוק, תשס"ט 2008.
  • צינוביץ, משה, אישים וקהילות : אסופת מאמרים על רבנים, אדמו"רים וראשי ישיבות ועל קהילות קודש ופרנסי ציבור, תל אביב: ר’ רוקנשטיין-צינוביץ, תש"ן.
  • צינוביץ, משה, תולדות ישיבת מיר, מוריה, חייה, תלמידיה ותורתה, תל אביב : מור, תשמ"א.
  • רוזמן, דב (עורך), ספר דעת דורות : סדר הדורות והעברת המסורה מאדם הראשון ועד ימינו : גדולי ישראל לדורותיהם על מגוון חיבוריהם, מאורעות, מפות היסטוריות, מפת סדר הדורות בתקופת התנ"ך, מפת השתלשלות החסידות, מפת ישיבות ליטא ומפתחות, ירושלים : פלדהיים, תשס"ה 2005.
  • תורמי ויקיפדיה (2011). ישיבה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך פברואר 24, 2010.

מילות מפתח

ישיבה-גדולה | ישיבת-חברון | ישיבת-פונוביז' | ר"מ | ראש-ישיבה | אברך | ליטאים | חסידים | ספרדים | ישיבת-גרודנא-באר-יעקב | ישיבת-אור-ישראל | ישיבת-בית-מתתיהו | ישיבת-תפרח

הערות שוליים

    הפרק הבא

    צפה בתגובות  תגובות על הישיבות הגדולות היוקרתיות בעולם החרדי (5)

    דן

    נראה שהחרדקי"ם חלק מישיבת באלזא ישיבות בעלזא צפויים לבטל תורה וליום טיול מפתיע לקראת כה’ חשוון – יום היארצייט לאביו של האדמו”ר שליט”א, כשמאות הבחורים יגיעו אל קיבוץ לוחמי הגטאות שבצפון, ולאחר מכן אף צפויים לבקר בבסיס של משמר הגבול. רק בערב יגיעו לטבריה וישתטחו על ציון אביו של האדמו”ר מבעלזא שליט”א המתגלל בקברו. הסיבה לביקור המדובר, הוא בכדי לקבל תקציבים מהמדינה של הרשע לפיד, הכסף יותר חשוב להם מיראת שמים ולימוד התורה, וזאת לאחר שבהנהלת מוסדות בעלזא, הבינו כי אין מנוס מלקבל את תקציב המדינה עבור כל בחור מחו”ל. “אמנם מדובר ב-150 שקלים בלבד עבור בחור מחו”ל, אך אצלהם "הכסף יענה את הכל "הם אומרים: אנו לא יכולים לוותר עליו בהתחשב בעובדה שמדובר במאות בחורים”, אמר גורם בכיר בבעלזא לאתר… על פי דרישות המדינה של הכופרים, בכדי לתקצב סכום קטן לבחור ישיבה המגיע מחו”ל עליו לעמוד במספר תנאים, כשבין היתר הוא צריך להגיע אל הצבא-השמד ולשמוע על פעילות הצבא הישראלי, כשבנוסף צריך גם לבקר ביד ושם או במקום כמו קיבוץ לוחמי הגטאות האוכלים נבלות וטרפות אפי' ביום הכיפוריפ. בקרב ראשי הישיבות בכלל ניסו לשבור את הראש בחודשים האחרונים מה לעשות, אבל ידוע שתמיד הבעלזים (השפלים) הראשונים שיורדים לצד הטומאה רח”ל, אע”פ שהמועצת אמרו לא לשתף פעולה עם הצבא הטמאה של שמד, אבל בבעלזא ידוע ש“הכסף-של שמד” יאפשר לבחורים לבצע את דרישות הצבא בכדי לקבל את ה-150 שקלים בחודש.. האדמו”ר יודע טוב את האמת, שיש בעיה גדולה (בעניני קדושה) ללכת למוזיאון לוחמי הגטאות, ולראות סרט של נשים הפרוצות על פעילות מג”ב, היו בישיבה מי שבחרו שלא לאפשר זאת, ובפרט כשמדובר בסכום שאינו מתקרב לסכומים שתקצבה המדינה בעבר את תלמידי חו”ל. עם זאת היו מוסדות ובראשן מוסדות בעלזא שאינם יכולים לוותר על הסכום הקטן שמצטבר להרבה, וזאת בשל סדר גודל של כ-40 אלף שקל שייכנסו בשל כך לקופת המוסדות מידי חודש. אין להם שום בטחון בקב"ה. בשל כך ניסו למצוא את האפשרויות כיצד לעמוד בתנאים שהציבה המדינה, ההחלטה שהתקבלה בכפיה היא לקיים יום טיול מיוחד דוקא ביום היארצייט לאביו של האדמו”ר המתגולל בקברו כשרואה מלמעלה כל הנ"ל, שהטיול יחל בבוקר, בביקור בקיבוץ לוחמי הגטאות של הכופרים בד’, ולאחר מכן יגיעו הבחורים לביקור בבסיס מג”ב בצפון לראות האוכלי נבילות וטרפות ביום הכיפורים, שם ישמעו דברי כפירה על פעילות הצבא והמשטרה, ורק לאחר ההכנה הטמאה הזאת ימשיכו לטבריה אל הציון, במחשבות אסורות אחרי שראו ודברו לבחורות ונשים פרוצות כל היום וכו’ חייבים להחרים אותם!
    יום שישי י"ד בחשון תשע"ה 7 בנובמבר 2014

    אור

    הישיבה כיום עומדת עליו. ראש הישיבה לא זז בלעדיו, הוא מסור מאוד לבחורים וגם בלימוד קיבלתי ממנו הרבה ועוד אחרים. אין ספק שהעמיד את הישיבה בשורה הראשונה.
    יום ראשון י"א בשבט תשע"ד 12 בינואר 2014

    מגיב רק הפעם

    מסכים עם כל מילה. הרה"ג בועז רבינסקי הרים את הישיבה מאיפה שהיא היתה [רמז: לא למעלה...] והוא הכניס הרבה אוירה בלימוד. אני אישית חייב לו המון. הוא בנה אותי בלימוד ובהרבה דברים.
    יום שלישי כ"ו בטבת תשע"ג 8 בינואר 2013

    בן הישיבה

    דירוג הישיבות נכון ברובו. אם כי יש סטיות חדות ולא נפרט. בנוגע לישיבת באר התורה, הדירוג היה נכון לפני כמה שנים. אולם בשנים האחרונות נכנסה לישיבה דמות דומיננטית מאוד בשם הרב בועז רבינסקי, שביצע שינויים חדים הם בהתנהלותה הפנימית של הישיבה והן באוכלוסיית התלמידים הבאים אליה. שינויים אלו העלו את הישיבות בכמה רמות. כיום היא מתייצבת בין השורת הראשונה לשניה.
    יום חמישי כ"א בטבת תשע"ג 3 בינואר 2013

    ללא שם

    אין על גרונא באר יעקב בהתמדה
    יום חמישי כ"ד בסיון תשע"ב 14 ביוני 2012

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.