דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 2 מדרגים

פרק 7: דיוקנו של ט"ו בשבט כמועד בלוח השנה

נטיעות ט
נטיעות ט"ו בשבט
באדיבות משפחת צור
עין חרוד
תעודת תרומת עצים, קק
תעודת תרומת עצים, קק"ל
מאוסף חיים שטייר
תעודת תרומת עצים, קק
תעודת תרומת עצים, קק"ל
מאוסף חיים שטייר
תעודת תרומת עצים, על מעטפת דואר
תעודת תרומת עצים, על מעטפת דואר
מאוסף חיים שטייר
תעודת תרומת עצים, קק
תעודת תרומת עצים, קק"ל
מאוסף חיים שטייר
תעודת תרומת עצים, קק
תעודת תרומת עצים, קק"ל
מאוסף חיים שטייר
יואל רפל

ד"ר יואל רפל, מחבר הגדת סדר ליל ט"ו בשבט, חוקר יהדות וארץ ישראל במרכז אלי ויזל ללימודי היהדות, אוניברסיטת בוסטון
 

נוצר ב-1/16/2011

ט"ו בשבט בסידור התפילה

"ריבונו של עולם, כמה ימים, כמה שבועות, כמה פרשיות יש בתורה בין חנוכה לפורים, ובעל הסידור הלז הסמיך פורים לחנוכה. אחר במקומי היה מתרעם שהניח את חמישה-עשר בשבט שאוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אני אינני מתרעם, שאני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות, לא הזכיר חמישה-עשר בשבט, שאין התינוקות פטורים בו מן החדר." (ש"י עגנון, סיפור נאה על סידור תפילתי, אלו ואלו, עמ' רלח)

נתקפח מקומו של ט"ו בשבט בסידור התפילה ולמעט "ברכת האילנות", שאין מועד שחובה לאמרה ונמצאת בחלק מהסידורים שעל-פי נוסח עדות המזרח, הרי שבמרבית הסידורים לא נמצא איזכור ל"ראש השנה לאילנות".

ט"ו בשבט בגולה

הערתו הקצרה של ש"י עגנון מפנה את תשומת הלב לשני מנהגים הנקשרים בט"ו בשבט: "אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל"; "אין התינוקות פטורים בו מן החדר". בכך נותן הסופר הדגול ביטוי לדיוקנו של החג כפי שנתעצב ונתקיים בגולה, בימים שעם ישראל היה מנותק מארצו וממולדתו. בחנוכה אוכלים מאכלים ספוגי שמן – סופגניות ולביבות; בפורים אוכלים סמלים – אוזני המן וקרעפלך; ובין לבין, בחג שביניהם חוזרים אל הטבע ואוכלים פירות האילן, שייחודם – שנתברכה בהם ארץ ישראל.

בסיפור קצר (המצוי בידי בכתב-ידו של המחבר), כותב המשורר והסופר יצחק שלו על "ט"ו בשבט של ילדות בירושלים". הימים, שנות ה-20 של המאה ה-20, ימי התחייה הציונית (לפני כשבעים וחמש שנים ויותר): "סימניו הראשונים של ראש-השנה לאילנות הממשמש ובא, ניכרו כבר בסיפורים שהחל מורנו לספר על אהבת ישראל לארצו, שלא נשתכחה בארצות הגולה. כאן הוציא המורה מכיסו כמה חרובים יבשים ושאל: מכירים אתם פרי זה? וכשענינו בחיוב, הוסיף ושאל: האם מרבה אמא לקנותו בשוק ולהביאו הביתה? – 'לא', ענינו, 'איננה מביאה אותו'. 'מדוע?', 'משום שקשה הוא לאכילה'. מישהו השמיע הערה שהחרובים נועדו למאכל עיזים ולא למאכל בני אדם, ואילו מורנו נד בראשו ואמר: לא כך חשבו אבותינו בגולה. אין אתם יודעים עד מה חיבבו את החרוב, וכל זאת משום שגדל הוא בארץ ישראל. חרוב מארץ ישראל היה יקר בעיניהם וערב לחיכם יותר מכל התפוחים והדובדבנים שגדלו בניכר… והוא הדין בצימוקים, והוא הדין בדבלים ובתמרים מיובשים. ובסופו של דבר היה המורה מחלק לנו כתיתים מן החרובים וכולנו נגסנו וכרסמנו מהם בהנאה רבה ומצאנו בהם טעם מיוחד שלא מעלמא הדין…".

האמנם זה חגם של הילדים בגולה, הלומדים בחדר ואוכלים פירות יבשים, מאלו שנשתבחה באם ארץ ישראל?
התפתחותו ההיסטורית של ט"ו בשבט מגלה שלושה מעגלים, שלושה רבדים שבהם נכרכים תכני היום, שהוא בבחינת מועד זוטא. מקורו של החג – הלכתי, עיצובו – קבלי, גיבושו – לאומי.

מועד החג

במשנה, מסכת ראש השנה (א, א), נאמר:
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי – ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות, באחד בשבט – ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו."

מתוך המשנה עולה בבירור כי אין הכוונה לקבוע מועד של חג, אלא ציון דרך, תאריך, בלוח השנה החקלאית. כמו למשל, אחד באלול, שאיננו יום חג אלא תאריך גרידא עבור מעשר בהמה, שכן על-פי ההלכה אין מעשרין מן הבהמות שנולדו בשנה זו על בהמות שנולדו בשנה אחרת.

במידה שווה נוכל לומר כי כוונת המשנה איננה שט"ו בשבט הוא יום דין לאילנות בדומה לראש-השנה, שהוא יום הדין לבני אדם, שהרי במשנה הבאה (א, ב) נאמר: "בארבעה פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון... ובחג (הסוכות) נידון על המים". מכאן שיום הדין לפירות האילן הוא חג השבועות – עצרת, מועד תחילת הבשלת הפירות. נמצאנו למדים שלושה תאריכים: א' בתשרי – ראש השנה לנטיעות. אין זה יום שבו נוטעים עצים, כי אם תאריך שבו מתחילים למנות את שנות האילן. ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות, וכדברי הרמב"ם (יד החזקה, זרעים, הלכות תרומות, ה', א'): "וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן", כלומר לא יום דין אלא תאריך בלוח לגבי מעשרות. ה' סיון - יום הדין לפירות האילן.

הויכוח במשנה בין בית שמאי ובית הלל מעורר שאלה ראשונית: מנין נובעת המסורת של ט"ו בשבט כראש השנה לאילן? השאלה מקבלת משמעות יתר לאור הקושיה המתעוררת בתלמוד (מסכת ראש השנה יד, ע"א) "ראש השנה לאילן מאי טעמו?" כלומר בימי התלמוד לא היה ידוע מהו טעמו של יום מיוחד זה בלוח השנה.

בתערוכה שהוצגה לפני שנים מספר במוזיאון ארצות המקרא בירושלים ניתנה תשובה, ולו חלקית, לשאלת מקור המועד של החג. בתערוכה "חגיגות חודש שבט בתקופת האבות" (ראה הקטלוג, עמ' 17) מודגש כי חמישה עשר בשבט  שבטו היה "תאריך רב חשיבות שכן היה זה הלילה של הירח המלא... החמישה עשר בשבטו היה התאריך שנפלה בו ההחלטה בדבר עיבורה של השנה".

אם נמשיך את לוח השנה הקדום של בבל נמצא שאף שם חגגו ארבעה ראשי שנים לפי ארבע תקופות השנה (בדומה למשנה במסכת ראש השנה) אלא ששם החגים נקבעו על פי המפנה שחל בשמש בין תקופה לתקופה.

ט"ו בשבט נקבע לראש השנה לאילן כתשובת הירושלמי (ראש השנה, א' הלכה ב) שבו מתחיל האילן לשתות ממי השנה החדשה או כתשובת הבבלי (יד,ע"א) "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה". רב האי גאון (נפטר בבבל 1038) מאמץ השקפה זו הנקשרת לעונת הגשמים ועליית מפלס מי התהום והמקובלת עליו על יסוד אגדה ערבית וקובע (תשובות הגאונים לא.א. הרכבי, סימן רמג, עמ' 121-118) "ודברים נראים הם כי בזמן הזה הוא שקוראים אותו בלשון ישמעאל אלג'מרה אל ת'אניה (הגחלת השניה) ובו מחלחלין עצי אילנות ומתחילים לשתות ולחיות ואומרים (הישמעלים) ג'רי אלמא פי אלעוד, והוא קרוב לטו' בשבט של תקופה, ובדין הוא שיהא ראש השנה לאילן."

גיבוש המסורות ומנהגי החג

גיבוש המסורות העממיות והמנהגים השונים סביב ט"ו בשבט היה דווקא בימים שהעם גלה מארצו. ביטוי לאווירת היום נתן המשורר הארצישראלי (מאה 10) ר' יהודה הלוי בן רבי הלל בפיוט "קרובת יח לראש השנה לאילנות" - תפילת עמידה מפויטת (מתוך: מ. זולאי, לקט שירים ופיוטים, עמ' יד-כ) "בהילו נרו יאיר לנחויים / ברוש בהיק יזהיר לפדויים / ברך בגשמי תחיה לארץ החיים / כי מוצאי מצא חיים (משלי ח, לה) / בו מחייה/ (בית אחד מתוך שמונה עשר).

ניתוק העם מארצו והגעגועים לארץ המולדת הצמיחו את המנהג לאכול מפירות הארץ בט"ו בשבט. ואם אין פירות טריים, באמצע החורף האירופי, נאכל מהיבשים שמקורם בארץ-ישראל. בסיפור "מסעות בנימין השלישי" מספר מנדלי מוכר ספרים: "חרוב שנטל לברכה בחמישה-עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ שאין יוצא בו. כיוון שרואים אותו  זֵכר ארץ ישראל לפניהם בא. מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם בו ואומרים: הו, ותוליכנו, אב הרחמן קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה לארצנו... וארץ ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם... הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה עולים על הר הזיתים אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופניים מעפר הארץ! הוי, הוי! היו נאנחים ועיניהם מקור דמעה".

הרובד הקבלי

הרובד הקבלי של ט"ו בשבט נוסף במאה השש-עשרה בעקבות עליית המקובלים, יוצאי ספרד ופורטוגל, לארץ-ישראל. מרכז המקובלים היה בעיר צפת שדמתה, כתיאורו של רבי יוסף קארו (אבקת רוכל סימן א') ל"כרם ה' צבאות". האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) וגוריו התקינו "יום אכילת פירות" סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות. "תיקון ט"ו בשבט" נבע מן הצורך להעניק לחג בארץ ישראל משמעות מחודשת או נוספת, שתהא שונה מזו שהיתה מבוססת על "זכרון וכיסופים לארץ ישראל" ונתגבשה בגולה. ה"תיקון" שהיה לימים ל"סֵדר" היכה שורשים בעדות הספרדים בארצות אגן הים-התיכון ומהן פשט לארצות אשכנז.

הספר "חמדת ימים" (שלא נודע שם מחברו) עשה פירסום רב לתיקון זה ונתן לו מתכונת הדומה ל"סדר ליל פסח". לימים הוצא הקטע על ט"ו בשבט מתוך הספר ונדפס בקונטרס מיוחד הנקרא "פרי עץ הדר". בעותק המצוי בידי ואשר הודפס בליוורנו, איטליה, לפני כ-130 שנה נאמר בכותרת "ספר פרי עץ הדר והוא סדר ט"ו בשבט". מסתבר שהמנהג וכותרתו מסורים מדור לדור ולא נתגבשו בזמננו אלא נתחדשו.

ה"תיקון - "סדר" שהנהיגו המקובלים היה מבוסס על לימוד משותף וקריאה במקורות היסטוריים שונים בשילוב אכילת פירות ושתיית יין. על-פי התיאור התאספו המקובלים בבית המדרש סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות ומקושטים בצמחים ריחניים. על השולחנות הוצבו כדי יין - יין לבן ויין אדום; הלבן - המסמל את התנומה והשלכת המתחילות בט"ו באב, האדום  מסמל את התעוררות הטבע, הפריחה והצמיחה.

לאחר קריאה של קטעים שונים - תנ"ך, תורה שבע"פ וקטעי 'זוהר' שעניינם הארץ - פירותיה, יופייה, תנובתה וצמחייתה נאמרה תפילה מיוחדת ואחר-כך שתו יין לבן. מכאן המשיכו באכילת פירות שונים כשבין לבין שותים יין שהלך והאדים מכוס לכוס עד שבכוס הרביעית היה צבעו אדום מוחלט.

שכלול ל'תיקון' עשה ר' חיים ויטאל שבספרו 'עץ חיים' חילק את פירות הארץ לקבוצות על פי שלשה עולמות. באכילת שלושים מיני פירות עולים במדרגות העולמות השונים. העולם הראשון  עולם העשיה  הוא עשרה פירות נקלפים  תוכם נאכל וקליפתם מושלכת (שקדים, אגוזים, תפוזים); העולם השני עולם היצירה  הוא של עשרה פירות שחיצוניותם נאכלת ותוכם נזרק (שזיף, אפרסק, משמש וכו'); העולם השלישי - הגבוה שבעולומות הוא עולם הבריאה המתאפיין בפירות שנאכלים בשלמותם (תות שדה, תאנה). בשתית היין בארבע כוסות, מלבן מוחלט, לאדום מוחלט בשילוב אכילת הפירות ניתן ביטוי למעבר בעונות השנה ולעליה בעולמות השונים. בשנים האחרונות התחדש המנהג ואף הוכנו הגדות בנות זמננו שיסודן בעבר ותוכנן עכשווי.

בימי התחיה הלאומית

מפנה משמעותי בחג ותוכנו התרחש בימי התחייה הלאומית בעת שנוסף הרובד הלאומי. עולי "העלייה הראשונה" שבאו לגאול את הארץ מצאו אותה שוממה וחשופה. האתגר של "כיבוש השממה" הציב תביעה לנטיעת עצים מסוגים שונים: עצי פרי  למאכל, עצי סרק - לנוי, לצל וליערות.

בט"ו בשבט תרמ"ד 1884, יצאו ילדי המושבה יסוד-המעלה לטעת טו' מאות עצים. את הרעיון לקבוע את ט"ו בשבט כחג הנטיעות העלה לראשונה הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ במכתב ששלח לאבי המושבות הברון רוטשילד. יעבץ שהיה מנהל בית ספר בזכרון-יעקב יצא עם תלמידיו בט"ו בשבט תרנ"ב - 1892 - לטעת עצים במושבה. שש עשרה שנים לאחר-מכן בשנת 1908 מיסדו הסתדרות המורים בשיתוף הקרן הקיימת לישראל מנהג זה והעניקו לו מֵמד חינוכי-לאומי. מנהג זה היה למסורת והתקבל בהתלהבות רבה והקק"ל שוקדת על קיומו אף היום, יותר ממאה שנים לאחר היווסדה.

שבוע שמירת הטבע

משמעות עדכנית ניתנה לחג בשנותיה של המדינה. כנסת ישראל נפתחה בירושלים בט"ו בשבט תש"ט 1949- ודברי הנשיא הפרופ' חיים ויצמן קשרו את היום ואת המאורע "אנו תקווה ותפילה כי קבוץ הגלויות... אשר יכו פה שורש ויטו שכם עם כולנו לבנין מדינת ישראל ולהפרחת שממותיה".

החג הלאומי קיבל משמעות נוספת כשהועמד במרכז "שבוע שמירת הטבע" שנועד לתת ביטוי למאמץ שראוי כי יגבר, לשמירת טבע הארץ ושיפור איכות הסביבה. ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן היה ליום הגנת האילן מפני האדם. בכך אנו שבים למשמעות הנכונה "כי האדם עץ השדה".


מילות מפתח

ברכת-האילנות | ראש-השנה-לאילנות | פירות-הארץ | חמדת-ימים | שקדים | אגוזים | תפוזים | שזיף | אפרסק | משמש | נטיעת-עצים | יסוד-המעלה | שבוע-שמירת-הטבע | עץ-השדה | כיבוש-השממה

הערות שוליים

    הפרק הבא

    צפה בתגובות  תגובות על דיוקנו של ט"ו בשבט כמועד בלוח השנה (1)

    ריר זיך

    סוף כל סוף כל רבני בד”ץ העדה החרדית פרסמו מכתב בעניין הקברים הנמצאים לטענתם במתחם שנלר בירושלים, ובו הם מביעים מחאה על החפירות וקובעים התנאים להכשר: ימים אחדים אחרי שביקרו במתחם שנלר שבירושלים , חשובי חברי הבד”צ של ‘העדה החרדית’ פרסמו, מכתב נגד המשך החפירות במתחם שלדעתם נמצאים בו קברי יהודים וישנו חשש לחילול קברים. במכתב שפורסם בעיתון ‘המבשר’ תחת הכותרת כתבו: “אחרי שביקרנו במתחם שנלר וראינו מערות קבורה עם כוכים וקברים, והמקום ידוע מאז כמקום שמצויים בו קברי ישראל, על כן אנו אוסרים בכל תוקף להרוס או לפגוע במערות הקבורה אף אם הם התרוקנו”. לדבריהם, “אם צריכים לבנות שם בחלק שיש שם מערות וקברים, יבנו על ידי כיפין על גבי כיפין כהלכה ובפיקוח”. הרבנים הוסיפו: “אנו מוחים בכאב רב על כך שהוציאו עצמות מהקברים, וחייבים להחזירם למקום מנוחתם יחד עם העפר שהוציאו משם. ויש לסלק משם מיד את הארכיאולוגים המחטטים שם בקברי ישראל”. הרבנים מציבים תנאי להפסקת ההפגנות המתרחשות במתחם מידי יום: “כל העובדות, החזרת העצמות ובנית הכיפין מכאן ואילך צריך להיות בפיקוח תמידי על ידי המשגיחים ר’ רפאל לישפיץ ור’ חיים אליעזר היימליך”. בשבוע שעבר הגיעו מחכמי ירושלים מאנשי העדה, במתחם במסירת נפש ממש, בכדי למחות על חילול קברים שמתבצע במקום. ולצערינו הרב, “הרב המתיר הריפורמי” לא רצה לחתום ביחד עם הבד”ץ על המכתב הנ”ל בעצת בניו שחשודים שקבלו שוחד. “שומו שמים” סובלים מחוסר יראת שמים. בספר דברים, טז, יט: “לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים “וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד” כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם” הכוונה שכסף יגרום לאנשים אפ’ צדיקים גדולים לסטות מדרך הישר, שהכוונה לשוחד. כל המטרה שלהם (משפחת רב המתיר הריפורמי) הוא ללחום נגד הארגון החשוב אתרא קדישא, שידוע ל50+ שנה שכל גדולי ישראל סומכין עליהם….
    יום ראשון י"ב בשבט תשע"ה 1 בפברואר 2015

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.