דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 4 מדרגים

ניחום אבלים בחברה הדרוזית

בית העם, דליית אל כרמל
בית העם, דליית אל כרמל
מורד חוסייסי
המבנה משמש את הגברים ובו מתקיים מנהג הניחומים בעת האבל.
בית העם, דליית אל כרמל
בית העם, דליית אל כרמל
מורד חוסייסי
מבט צדדי על המבנה המשמש את הגברים לניחומים בעת האבל, כשברקע מבנה הנשים.
בית אל-שעב, דליית אל כרמל
בית אל-שעב, דליית אל כרמל
מורד חוסייסי
שלט צנוע המורה שזהו בית העם, בו מתקיים מנהג הניחומים בעת האבל.
בית אל-בלד
בית אל-בלד
מורד חוסייסי
כניסה לבית הניחומים הקרוב לבית הקברות, דליית אל כרמל.
הנביא אבו איבראהים עליו השלום
הנביא אבו איבראהים עליו השלום
מורד חוסייסי
בניין השייך למקום הקדוש.
בית הקברות, עוספיא
בית הקברות, עוספיא
מורד חוסייסי
מעמד הנחת ארון הקבורה, במרכז בית הקברות.
בית הקברות, דליית אל כרמל
בית הקברות, דליית אל כרמל
מורד חוסייסי
מבט על רחבת בית הקברות.
בית הקברות, דליית אל כרמל
בית הקברות, דליית אל כרמל
מורד חוסייסי
במרכז התמונה, ניתן לראות את מעמד ארון הקבורה, כשהראש פונה מזרחה.
סמטה, דליית אל כרמל
סמטה, דליית אל כרמל
מורד חוסייסי
איש מבוגר, דליית אל כרמל
איש מבוגר, דליית אל כרמל
מורד חוסייסי
עאמר חוסייסי

נוצר ב-11/21/2010

טקסי אבלות

מדינת ישראל ככור היתוך של תרבויות, מביאה לידי ביטוי טקסים חברתיים רבים. טקסים אלה, דומים במהותם באשר הם, יכולים לשנות צורה בין חברה אחת לאחותה, ולעתים אף באופן משמעותי. טקס האבלות הינו אחד מהטקסים החברתיים המרכזיים, וניכר כי צורתו משתנה ברב התרבותיות הקיימת, ולעתים צורת הטקס משתנה אף בין קבוצה חברתית אחת למשנתה.

ביהדות, תקופת קבלת הניחומים נמשכת שבעה ימים, במה שמתכנה "שבעה". בתום תקופה זו, ההרגל הוא כי ביום השנה לפטירה, תיערך אזכרה שנתית בה עולים לקבר הנפטר.
לעומת היהדות, הבדואים עורכים ימי זיכרון לנפטר ביום השביעי לפטירתו, ביום הארבעים ובתום שנה לפטירה, זאת בנוסף לאזכרות שעורכים לו בשני חגי האסלאם, "עיד אל-פטר" ו- "עיד אל-אד'חא", חג סיום הרמדאן וחג הקורבן בהתאמה.
בחברה הנוצרית ובמיוחד באמריקה, אך גם בישראל, נוהגים לערוך ארוחות מלוות בשתייה חריפה, וזאת לאחר טקס הקבורה.

בחברות מסוימות קיימת הפרדה בניחום האבלים בין גברים ונשים, לעומת חברות אחרות בהן מתקבלים המנחמים יחדיו. בקהילות יהודיות מזרח-תיכוניות מקיימים חילופי מזון בין האבלים למנחמים, אקט בעל משמעות אנתרופולוגית, אשר מבטא ומחזק את תחושת הסולידריות בקהילה (פלגי, 1974). ההבדלים קיימים גם במקומות בהם מתקבצים האבלים, היהודים עורכים את השבעה בבית הנפטר, ואילו הבדואים מקבלים את המנחמים באוהל שמוקם לצורך זה.

ניחום אבלים אצל הדרוזים

בעת פטירתו של דרוזי, הידיעה אודות כך מופצת לקרובי משפחתו ושכניו אשר מתכנסים לאלתר בביתו. בכל משפחה קיים על דרך הכלל אדם שמתוקף מעורבותו החברתית, לוקח על עצמו את תפקיד העברת הידיעה לכל כפרי הדרוזים בישראל. ישנם מקרים בהם המשפחה בוחרת לא להעביר את הידיעה לכל הכפרים, במקרים בהם מדובר באנשים חריגים כגון חולי נפש, או אנשים שחורגים מכללי ההתנהלות הדרוזית בצורה בוטה, דוגמת אדם שהתאבד, או כאשר מדובר בתינוקות או ילדים בגילאים צעירים מאוד.

האדם אשר מפיץ את הידיעה, מקיים קשר לרוב עם אנשים דומים לו מבחינת מעורבות חברתית. בכל כפר אליו מעביר את הידיעה, יוצא הוא בבקשה להעביר את הידיעה לאנשים מסוימים אשר משתתפים באופן קבוע בניחום אבלים בכל הכפרים. בנוסף, הוא מעביר את הידיעה המסוגננת הכוללת את שם הנפטר, גילו, שעת קבורתו, מעמדו הדתי (במידה ומדובר באיש דת, מציינים בהודעה שהוא "שייח'", ואם לא, מציינים "מר"; במקרה ומדובר בשייח', בסוף הודעת הפטירה, תבוא האמרה שמבקשים עבורו את רחמי האל, ולכלל שומעי הידיעה מאחלים אריכות ימים). לעניין הודעה זאת ופרטים אלו, הוא הדבר לגבי נשים כגברים.

הודעה זו מועברת לכפרים בהם מעוניינת משפחת הנפטר להודיע פומבית לתושביהם על ידי אימאם מהכפר המיודע, שאחראי על הפצת הידיעה באמצעות רמקול הקיים בבניין הרשות המקומית. מטרת הפצת הידיעה היא להביא להשתתפותם של מה שיותר אנשים בהלוויה ובניחום האבלים; דבר חשוב לכשעצמו בחברה, שמביא כבוד לנפטר ומשפחתו ולרוב אף תואם את מעמדם החברתי.

כמו כן, ההודעה הפומבית מקנה את הזכות למשתתפים לקיים את מצוות ה-"אג'ר", ניחום האבלים. במקרי פטירת אנשים ידועי שם ובעלי מעמד חברתי גבוה, מתפרסם דבר פטירתם ברדיו. קול ישראל בערבית משדר מדי יום בשעות הבוקר, פינה העוסקת בהודעות על פטירתם של אנשים העונים לתיאור זה.

התכנסות האבלים

עם היוודע דבר הפטירה, מתאספים בבית הנפטר קרובי משפחה, שכנים ומקורבים נוספים כיחידה אחת. לזמן מה, נשכחים כל חילוקי הדעות ביניהם. במידה והפטירה אירעה בבית החולים, מתייצבים כולם בבית החולים ויוצאים במסע לכיוון הכפר כאשר משתדלים לעבור דרך בית הנפטר לביקור אחרון שלו בביתו. אם הנפטר מסר נשמתו לבורא בביתו, יוצאים המקורבים במישרין במסע רגלי, אשר מובל על ידי רכב בו מועברת הגופה, בין אם בארון או על מיטה, למקום בו תוצב עד הקבורה. הגופה מוצבת במבנה מיוחד לאירועים מסוג זה, ומונחת במרכז המבנה (אולם), כאשר מסביבה מתיישבות הנשים, מקוננות ומתפללות.

לאחר הנחת הגופה, הגברים ממשיכים ברגל לכיוון מבנה אחר אשר מיועד להם, בו ישהו בשלב הראשון לקבלת המנחמים. לאחר מנוחה קצרה, יוצאים הגברים ברגל לכיוון בית הקברות לשם פעולת ה-"בחש" (חפירת הקבר), שמבוצעת באמצעות מחפר ועל דרך הכלל אף בהתנדבות. לאחר שנשלמו כל ההכנות לקבורה, והידיעה הופצה בצורה בה האבלים חפצו, חוזרים הגברים למבנה הנשים, בשעה שנקבעה מראש (השעה שצוינה בהודעת הפטירה הפומבית), שם נפרדת המשפחה והמקורבים מהנפטר, ומשם יוצא מסע הלוויה ברגל לעבר בית הקברות. לאחר טקס הקבורה, שבים הגברים למקומם להמשך קבלת מנחמים.

בכל כפר דרוזי קיים לפחות צמד מבנים אשר משמש למקרי מוות ולצרכי אבל, אחד מיועד לגברים והשני לנשים. מבנים אלה נקראים "בית אל-שעב" (בית העם), או "בית אל-בלד" (בית הכפר). הקבורה מתבצעת לרוב ביום הפטירה ובשעות היום בלבד. מי שנפטר בלילה מובא לקבורה ביום המחר. אין קוברים בחשיכה, מאחר וקבורה זו מהווה פגיעה בכבוד המת בחברה, ועלולה להעיד כי הקבורה נעשתה בסתר לכאורה.

טקס הקבורה

ברחבת בית הקברות, מתאספים הגברים בלבד ונעמדים במרחק מה מסביב לארון, בצורה מסודרת ובשקט מוחלט. סדר העמידה הינו קבוע, והוא בצורת ריבוע. משפחת הנפטר והמקורבים עומדים בצלע אחת של הריבוע, אנשי הדת -השייח'ים- בצלע שממול ושאר המנחמים בשתי הצלעות הנותרות. ארון הקבורה מונח סגור במרכז הריבוע כאשר ראשו מופנה לכיוון מזרח. מתוך השקט המוחלט והסדר, יוצאים מהצלע בה עומדים אנשי הדת חמישה אימאמים, נעמדים במקביל לארון, ופוצחים בתפילה בקול רם כאשר האימאם שמוביל את התפילה, נעמד בקדמה וארבעה מאחוריו.

האימאם המוביל הוא לרוב מכפר אחר, דבר שמבטא את הכבוד ההדדי שרוחשים אנשי הדת של אותו הכפר לאימאם המגיע מחוץ לכפר, כאשר דברים אלה נעשים בינם בתיאום מראש.
בתום התפילה הקולנית, נערכת תפילה שקטה (בלב), שהיא בעצם התפילה המקורית על המת על פי הדת הדרוזית. תוכן תפילה זאת ידוע לאנשי הדת בלבד (אלפאתחה). דבר זה מוסבר בכך שהתפילה הקולנית התמסדה לצורך ה-"מסאתרה" (הסתרה והסוואה) עת שבאזור שררה שליטה מוסלמית מוחלטת, ועל הדרוזים היה להסתיר את דתם.

בתום התפילה, במידה והנפטר היה איש דת, האימאם המוביל צועק את צמד המילים "אללה ירחמו" (שאלוהים ירחם עליו), כאשר כל הנוכחים חוזרים אחריו. אם הנפטר אינו דתי, משפט זה לא נאמר על ידי האימאם, אלא לרוב אחד מקרובי המשפחה יצעק צמד מילים אלה וכל הנוכחים למעט אנשי הדת יחזרו אחריו. לאחר מכן, ניגש נציג המשפחה והדובר בשמה באירועים מסוג זה, וקורא דברי הספד בהם נמנות ומתוארות תכונותיו הטובות של הנפטר, ואורח חייו עד מותו.

בשלב הבא, הדובר מזמין אנשים נוספים, בדרך כלל אנשי ציבור, לשאת את נאום ההספד שהכינו. בתום דברי ההספד נישא הארון על כתפי בני המשפחה ומובל לקבר בו ייטמן, כאשר בהטמנתו משתתפים בני המשפחה ומקורבים נוספים באמצעות אתי חפירה ומגרפות. בתום ההטמנה נשמעת קריאה לאימאם שיגיע לקבר לקרוא שוב דברי תפילה שקטה (בדרך כלל, יש בכל כפר אדם שלוקח על עצמו לקרוא בקול רם לאימאם).

עם סיום הקבורה שבים המקורבים לרחבת בית הקברות ומתייצבים בחזרה במקומם. מיד לאחר מכן נשמעות מילות ניחומים מצד המשתתפים ומילות הכרת תודה על ההשתתפות בצער מצד המשפחה. בתום טקס הקבורה, חוזרים הגברים מבני משפחת הנפטר למקום בו שוהות הנשים, שואלים לשלומן ומנחמים אותן. על הנשים חל איסור להשתתף בטקס הקבורה, להיות נוכחות בבית הקברות או לבקר שם. הטענה היא כי מנהג זה השתרש עקב הרצון לשמור על כבוד האישה, ועל מנת למנוע את חשיפתה ברגעי חולשתה בפני כל מאן דהוא, ולהגן עליה מפני כל מה שעלול לפגוע בכבודה.

מרגע סיום טקס הקבורה, חל איסור מוחלט על ביקור הקבר לכל מטרה שהיא, ואיסור בניית מצבה או כל דבר אחר שיסמן את מקום הקבורה. כל זאת בטענה כי בדת הדרוזית, קיימת האמונה כי לגופה, שזוכה בכבוד רב עד הקבורה, אין כל ערך מאחר והנשמה נטשה אותה ועברה לגופו של יילוד חדש, זאת על פי האמונה בגלגול נשמות. למרות שאין פיקוח מסודר ואין כללים כתובים או אחראי כזה או אחר לאכיפת כל הנושא הזה, הקבורה מתבצעת בסדר מופתי וללא שום הנחיות.

המשפחה אף בוחרת בעצמה את מיקום חפירת הקבר, בתנאי אחד שלא חופרים מקום שיש קבר "טרי", של אדם שנפטר מזמן לא רב. הקבורה נעשית גם בקברים בהם נקברו מתים אחרים, זאת בתנאי שעבר מספיק זמן עד כי הגופה שנקברה במקום לא קיימת יותר. למרבה הפלא, למרות חוסר הסימון בבתי הקברות והעובדה שלא קיימות מצבות, האנשים שמפקחים על הנושא משתתפים בכפר בכל טקסי חפירת הקברים, וזוכרים איפה ישנו קבר טרי ואף ממתי.

לאחר טקס הקבורה נהוג לתת למשפחה האבלה פרק זמן להתארגנות והשבת הכוחות, ועל כן מספר המנחמים המגיעים בערב הראשון לאחר הקבורה לרוב מועט יחסית. נהוג כי בשלושה ימים הראשונים שוהה המשפחה, גברים ונשים בנפרד, באותם מבנים המיועדים לקבל מנחמים עד שעות הערב.

כמו כן, שכנים או אחד מבני המשפחה שאינו נחשב לקרוב מקרבה ראשונה, נוהג לערוך להם ארוחת צהריים בכל יום מימים אלו. אנשים אלו נקבעים בתהליך מסוים בצמוד ומייד לאחר הפטירה, כאשר ההצעות עולות מצד הקרובים והשכנים. מתקיימת כאן מעין תחרות והעדיפות ניתנת למי שמציע ראשון (כל הקודם זוכה). בצורה זו, מופגנת הזדהות אותם אנשים עם משפחת המת.

בסוף כל יום משלושת הימים, חוזרים המתאבלים לאחד מבתי המשפחה. לרוב, הגברים מתכנסים בבית ראש המשפחה, והנשים בבית הנפטר, שם שוהים עוד פרק זמן קצר על מנת לקבל את הכאב ולהיות יחדיו. בתום שלושת הימים, עוזבים הגברים והנשים את המבנים בהם שהו, ועוברים לקבל מנחמים בבית המשפחה. לרוב קבלת המנחמים נמשכת עד שבוע ימים, על מנת לאפשר לאלו שלא יכלו להגיע ולנחם, להספיק להגיע. הניחומים מתקבלים גם אחרי שבוע זה, אך הנציגות של המשפחה תהיה צנועה יותר בשלבים אלו.

טקס הניחום

בטקס הניחום באות לידי ביטוי תופעות חברתיות רבות. לטקס ישנו סדר מסוים, ומשמיעים בו ביטויים מסוימים שחוזרים על עצמם מפי המנחמים, כמו גם מפי המנוחמים. המבנה בו מקבלים את המנחמים, הוא בדרך כלל אולם גדול המכיל מאות כיסאות המסודרים בשורות, המוצבות אל מול שורת מושבים נוחים יותר הנשענים על קיר האולם הקרוב לכניסה.

על המושבים הצמודים לדלת הכניסה הרחבה, מתיישבים הגברים במשפחה (גילאים 20-25 ומעלה), כאשר הם פרוסים לאורך עשרות מטרים. במרכז השורה נמצאים השייח'ים בלבוש המסורתי, בני הנפטר, אחיו והוריו, הגברים המבוגרים ביותר במשפחה ובנוסף גם בעלי המעמד החברתי הגבוה יותר. בין אנשים אלה נמצאים אנשים להם יכולת ביטוי מילולית ברמה גבוהה, שיכולים לנהל שיחות מול קהל אנשים, וביכולתם אף להגיב בצורה מעוררת כבוד לדברים שנאמרים במעמדים מסוג זה.

מול שורת האבלים מתיישבים המנחמים, כאשר לאנשי הדת שמגיעים לאירוע כזה בלבוש דתי מסורתי מלא, ישנה עדיפות לשבת בשורה הראשונה. לשורה זו יצטרפו אנשי ציבור ואנשי חברה. במידה ונכנס איש דת לאולם, יפנו לו מקום בשורה הראשונה אפילו אם הוא מתנגד לכך. זוהי עוד דרך להפגין כבוד לדת. בנוסף לאנשי הדת ולאנשי ציבור, עדיפות לשורה הראשונה ניתנת למנחמים מכפרים אחרים, זאת כביטוי של כבוד והכרת תודה על טרחתם בהגיעם לנחם.

למספר הגברים ולגודל המשפחה הייתה וקיימת גם כיום משמעות רבה בקביעת מעמדה הפוליטי והחברתי של אותה משפחה בכפר ובקרב העדה כולה. על כן מנוצל טקס הניחומים על יד המשפחות לאיסוף מה שיותר גברים שיגיעו יחדיו לטקס הניחומים. בצורה זו מוכיחה המשפחה שיש לה משקל חברתי. אם ניתן לאסוף גברים מכל פלגי המשפחה, המשמעות היא שהמשפחה מאוחדת ודבר זה מעצים את כוחה, במיוחד בתקופות של לפני בחירות. מכמות הגברים המגיעים יחדיו לנחם, ומפלגי המשפחה שהתייצבו לנחם כקבוצה, ניתן ללמוד על כוחה הפוליטי חברתי של המשפחה, שדרך כך מפגינה עוצמה פוליטית. בנוסף, זוהי דרך למתבונן מבחוץ למדוד עוצמתה הפוליטית של המשפחה.

סדר כרונולוגי פונקציונאלי וצורות ביטוי

כאשר המנחמים מגיעים לפתחו של בית הניחומים, מתאספים הגברים לקבוצה אחת על מנת להיכנס יחד כקבוצה גדולה והכניסה נעשית לפי סדר מסוים, כשאנשי הדתי בלבושם המסורתי נכנסים ראשונים וכל השאר מסתדרים לפי גיל בסדר יורד. עם כניסת המנחמים זה אחרי זה לאולם נעמדת שורת האבלים על רגליה ומולם מסתדרים המנחמים בשורה, אז ניתנת האות על ידי מי שעומד בראש המנחמים וכל הקבוצה מתחילה ביחד להשמיע בקול רם ביטויי ניחומים קבועים, כאשר במקביל האבלים משמיעים את דברי התגובה הידועים והמסורתיים:

                                                     
מנחמים- עוודנא בסלאמתקום (הפיצוי שאתם בשלום), אבלים-  אללה יסלמקום (אלוהים ישמרכם בשלום).
מנחמים- אללה ירחמו (רחמי האל על הנפטר), אבלים- תעישו (שתחיו).
מנחמים- עז עלינא קסר כאטרקום (כאב לנו כאבכם), אבלים- יסלמו מין תעזו (שהאל ישמור את יקיריכם),

ושאר ביטויים נוספים.

בתום המפגש הקולני, מתבקשים המנחמים לשבת ולאחר שהם מתיישבים, מברכים אותם האבלים לשלום. בתום שתיקה קצרה, יפצח נציג המנחמים בדברי הלל ושבח וציון תכונותיו הטובות של המת, ויביע את צער משפחתו כאות סולידריות עם משפחת הנפטר. במידה ובקבוצה ישנו איש דת בעל שיעור קומה, הוא יפתח בדברים וסיפורים מההווי הדתי שמטרתם להקל על הכאב ולסייע לאבלים לקבל את רצון האל.

בתום דקות מספר, לרוב לאחר רבע שעה, יעמדו המנחמים על רגליהם ומולם יעמדו האבלים, ילחצו ידיים לפי אותו סדר בו נכנסו, יאמרו לרוב שני משפטים; אללה ירחמו ועוד משפט אותו לא אמרו בכניסה כגון "ד'ל כאטרנא ענדקום" (ליבנו איתכם), וייצאו. יש לציין שבתי הניחומים שבכפרים אינם ממוקמים בהכרח בקרבת בית הקברות, ואין שום כלל לגבי מיקומם. הקמתם לרוב היא תולדה של יוזמתם של אנשי דת, ומתוחזקים בהתנדבות על ידי אנשי דת. כמו כן, לא מוגש למנחמים כיבוד או אוכל פרט למים וקפה מר, שמסמן את הטעם המר של הפרידה מהנפטר.

היערכות המשפחה המנחמת

נושא מספר הגברים במשפחה כמדד לעוצמתה קיים מזה עשרות ואף מאות בשנים, משום שבאזור לא התקיים סדר חברתי אשר התבסס על קריטריונים חלופיים. בנוסף, בשלב בו כולם היו חסרי אמצעים וחסרי השכלה, למספר הידיים שיכלו לעבוד בשדות, לשמור מפני תוקפים ולהגן בכוח הזרוע מפני פורצים, הייתה משמעות רבה. באותה עת, הכוח של המשפחה נמדד באמצעות מספר הגברים המשתייכים אליה. משפחה שחפצה בכוח התייצבה בגאון לאירועים בכפר, מלווה בכל כוח האדם שעמד לרשותה. פעולות מעין אלה נעשו לשם הרתעתם של גורמים עוינים בכפר, ואף מחוצה לו.

כיום, עת קבלת הידיעה ברמקול או בטלפון אודות פטירתו של אדם בכפר ולעתים אף מחוצה לו, מתחוללת מאחורי הקלעים מיני דרמה כאשר בכל משפחה או פלג ממנה, קיים האדם אשר יוצר קשר עם בתי האב הראשיים השונים במשפחה, אדם זה בדרך כלל יישאף לקחת לעצמו את תואר המוביל החברתי.

אדם זה מתאם עם אלה שהוא יוצר איתם קשר את השעה בה הם ישימו פעמיהם לעבר בית הניחומים. כל אחראי בית אב מודיע לאחיו ואלה לילדיהם ובשעה היעודה, מתייצבת הקבוצה בנקודת מפגש אם בבית מנהיג המשפחה או בקרבת "בית העם". כל בית אב בתוך המשפחה או הפלג משתדל להתייצב עם כמות גדולה של גברים על מנת להראות כלפי חוץ אחדות והרמוניה, דבר שעשוי לסייע לבית האב, בשיפור והאדרת מעמדו החברתי במשפחה או בפלג.

ניחום אבלים בין הכפרים

ניחום האבלים בין הכפרים נעשה במאסות פחותות מאשר בתוך הכפרים, זאת מפאת המרחקים הגדולים והנסיעה הארוכה. כפרי הדרוזים בישראל מתחלקים לשני אזורים גיאוגרפים, אזור הכרמל ואזור הגליל. בכפרי הכרמל דליית אל כרמל ועוספיא, המאסות של ניחום האבלים בין הכפרים פחותות אך לא משמעותית מהניחום בתוך הכפרים עצמם. אולם, בכל הנוגע לניחום בכפרי הגליל, ירד מספר המשתתפים מכפרי הכרמל, כך גם מכפרי הגליל אל הכרמל.

למרות המרחקים, ישנם מנחמים, ובמיוחד גברים, אשר מקפידים להגיע לנחם ואף להשתתף בטקס הקבורה כמעט כל עת שמתפרסם דבר פטירתו של בן או בת העדה. לטעמם, בכך הם תורמים לבניית ושיפור מעמדם ומעמד משפחתם החברתי; כאשר ספק גדול אם היו מצליחים לעשות זאת בהיעדר מסורת ניחום האבלים הקיימת בעדה.

אחדות הגורל והסולידריות החברתית בין הדרוזים מתבטאים בטקסי הניחומים כאשר מגיעים מנחמים מכל כפרי הדרוזים לכל אחד ואחד מהכפרים. זה מופגן עד רמה כזאת שאפילו קרובי משפחה מקרבה רחוקה, יגיעו להשתתף באבל אף ממקומות מגוריהם בחו"ל. אקט זה לעתים מעיד כי נפלו כל המחיצות, ונשכחו כל חילוקי הדעות ואף היריבויות מכל סוג שהוא.

המוות מאחד את כולם ובנוסף, מתקיימת חלוקת עבודה ברורה של מרכיבי החברה, אשר תורמת ליציבות חברתית לאורך דורות. חלוקת עבודה זו מתאפיינת בכך שהיא בעלת אופי מוסרי כאשר האחד משלים את השני וכולם יחד ממלאים מיידית את הוואקום שנוצר בעקבות המוות, דבר המשרה על כולם תחושת שייכות מסוימת.

משמעויות חברתיות נלוות לטקסי האבלות

טקסי האבלות והתהליכים המרכיבים אותם, מלווים לרוב בהצבת קריטריונים חברתיים ואף אנושיים של טוב ורע, ומעניקים אגב זאת משמעות לסמלים החברתיים. משמעות זו טומנת בחובה חשיבות גדולה, מהסוג הזה שהחברה זקוקה לו מאוד על מנת להמשיך ולהתקיים בסדר מסוים. מנהגים אלה, חלוקת התפקידים ומהות הטקסים, תואם את עולם המושגים שהטביע דורקהיים ואת התיאוריה הפונקציונאלית, הוסף לכך את מעורבותם ואת הדומיננטיות של אנשי הדת אשר נמצאים גם כאן במרכזה של החוויה.

טקס ניחום האבלים מעלה את הדברים החשובים והמהותיים בחיי הדרוזים. משחק הניחום כפי שהוצג, הינו המסגרת בה נאמרים הדברים שאין ביכולת המשפחות והגורמים האחרים שמשתתפים, להציג במהלך המציאות היומיומית. פעולות כגון הפגנת הכוח כמשפחות, ובנוסף העדות על נחיצותם של אנשי חברה ואנשי הדת, ואת עובדת הקדימות שהם מקבלים בסוג זה של טקסים, לא יכולה להתבטא במהלך חיים שגרתי נטול טקסים, משום שבטקסים קיימות דרישות למנהגים ולדפוסי התנהגות מסוימים.

לסיכום, הסולידריות החברתית שמופגנת בטקס הניחום אכן מקלה מאוד לקבל את עובדת האובדן וממלאת מיד את הוואקום שנוצר. אולם כפי שהוזכר, סולידריות זו עלולה להטעות כיוון שלעתים היא מנוצלת לטובת שירות אינטרסים וצרכים פוליטיים וחברתיים כגון יוקרה ואגו. בדרך זו, הופך טקס הניחום לאמצעי פוליטי לקניית לגיטימציה, ולהטמעת מסר שאמור לחזק את התמיכה בגוף (דתיים), באדם (פוליטיקאי), או באידיאולוגיה (פעילים חברתיים), כל זאת על ידי החייאתם של מיתוסים שונים וביצוע פעולות מניפולציה על הנוכחים והמתבוננים מהצד.

ביביליוגרפיה

  • עארף אבו-רביעה, מנהגי אבלות אצל הבדואים בנגב, אתר סנונית, 1992.
  • פיליס פלגי, מוות ושכול בחברה ישראלית בעיתות מלחמה, משרד הבריאות, 1974.
  • Durkheim Emile, The Elementary Forms of the Religious Life, New York: Free Press, 1965.

מילות מפתח

פטירה | אבל | קבורה | טקס | בית-קברות | מנחמים | כפר | דת | שייח' | מצווה | גופה | משפחה | בית-אלשעב | בית-אלבלד | אללה-ירחמו | כבוד-האישה | גלגול-נשמות | עוצמה-פוליטית | סולידריות | דורקהיים

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.