דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

פרק 13: סוגיית לימודי תיכון בחיי פנימייה בחברה הדתית לאומית

חדר בפנימייה
חדר בפנימייה
יואלי חיננית
חדר בפנימייה
חדר בפנימייה
יואלי חיננית
חצר הפנימייה
חצר הפנימייה
יואלי חיננית
מבני הפנימייה
מבני הפנימייה
יואלי חיננית
מגרש הישיבה
מגרש הישיבה
יואלי חיננית
תלמידים משחקים כדורסל בישיבה התיכונית
מבנה ישיבת בני-עקיבא מטה בנימין
מבנה ישיבת בני-עקיבא מטה בנימין
יואלי חיננית
מגרש הישיבה
מגרש הישיבה
יואלי חיננית
תלמידים בהפסקה בישבה התיכונית,ברקע-מבני הפנימייה
סמל ישיבות בני-עקיבא
סמל ישיבות בני-עקיבא
יואלי חיננית
סמל איגוד ישיבות בני-עקיבא (מימין) וסמל ישיבת מטה בנימין (משמאל)
אדם צחי
פורסם במקור באתר כיפה

נוצר ב-11/21/2010

הקדמת המערכת

דפוס החינוך העל יסודי בציבור הדתי לאומי בישראל, מכוון את רוב התלמידים הצעירים לחינוך בישיבות תיכוניות (בנים) ואולפנות (בנות). מוסדות חינוך אלה הם מסגרות לימוד המשלבות את לימודי החובה על פי משרד החינוך והכנה מלאה לבגרות, יחד עם לימודי קודש ויהדות ברמה מוגברת, המתאימה לתלמיד המגיע מבית דתי לאומי.

הישיבות התיכוניות החלו לקום בשנות ה40-50 של המאה ה20 והתפשטו ליישובים רבים בארץ. סדר היום בישיבה התיכונית הוא בדרך כלל יום מלא מבוקר עד לילה, אשר מתחיל בלימודי הקודש וממשיך משעות הצהריים בעיסוק בלימודים הכללים. בערב מתקיים בישיבה התיכונית "סדר ערב" שהוא לרוב עיון בסוגיות תלמוד או במקורות קודש אחרים.

עצם הלמידה האינטנסיבית הביאה לידי כך שתלמיד החוזר הביתה לאחר יום גדוש שכזה, מבלה בבית זמן כה קצר, ולכן עלה הרעיון של השארות התלמיד בישיבה התיכונית בתנאי פנימייה. כמו כן חשוב לציין שישנו כמובן גם ערך ערכי לחיי פנימייה דתית, המקיפה את חיי התלמיד בכל שעות היום והלילה.

עם השנים התפתחו ישיבות תיכוניות רבות בארץ, ונוצר מצב בו ישיבה תיכונית בעלת אופי פנימייתי היא אפשרות מקובלת מאוד. אך ככל שגדלו התלמידים וניתן היה לראות את תוצאות החיים בפנימייה עלתה השאלה - האם אכן מתאים וטוב לכל תלמיד לעבור את תקופת התיכון במסגרת זו.
סוגיה זו מעסיקה עד היום בתים רבים בציבור הדתי לאומי ועל כך כותב אדם צחי במאמרו המובא לפניכם. ניתן לראות את הדעות והגוונים, עבר לעומת הווה, בשאלה העומדת בפני כל תלמיד המסיים את בית הספר היסודי ובוחר את המשך דרכו.

אדם צחי יליד שנת תש"מ, מתגורר ביישוב תקוע בדרום הר חברון, עוסק בכתיבה, מוסיקה והוראה.

תהליך הקמת הפנימיות וערכן

שלוש עשרה שנה חלפו מאז נפטר הרב משה צבי נריה, "אבי דור הכיפות הסרוגות" ומייסד הפנימייה הדתית - לאומית הראשונה, ישיבת "כפר הרא"ה".
הרב אלישע אבינר, שחקר את הנושא עם משפחתו של הרב נריה ופרסם את דבריו בעלון "באהבה ובאמונה", סבור כי הרב נריה היה משוכנע כי זו הדרך הטובה ביותר לחבר את הנער באופן מלא עם אורח החיים התורני: לא רק לימודים תורניים, אלא אווירה תורנית מקיפה: מבוקר עד ליל, בימות החול ובחגים. "שמעתי שהרב נריה היה אומר שהפנימייה היא הפנימיוּת של הישיבה", כותב הרב אלישע אבינר. "בעיניו זו הייתה מתכונת של לכתחילה ולא של בדיעבד".

מאוחר יותר ייסד הרב נריה את מרכז ישיבות בני עקיבא, המונה נכון להיום 26 ישיבות תיכוניות, 19 אולפנות ו-8 ישיבות הסדר, כמעט כולם מוסדות הכוללים חיי פנימייה מלאים. למותר לציין כי רוב רובם של המוסדות הדתיים שהוקמו במקביל, חיקו דגם זה. התיכונים העירוניים שהיו מוסד הלימודים המקובל עד אז נדחקו לצד, ושלשה - ארבעה דורות של הציונות הדתית בילו את שנות הנעורים שלהם בפנימייה, רחוק מביתם וממשפחתם.

"על פי מחקרו של פרופ' מוטי בר לב ז"ל על התהליך שהביא להקמת הישיבות", אומר ד"ר עדן הכהן ממכללת הרצוג בגוש עציון, "בשנות השלושים התחולל תהליך מדהים: כ-95 אחוז מתלמידי החינוך הממלכתי דתי היסודי פנו לבתי ספר תיכונים כלליים. המשמעות, ברוב המקרים, הייתה שהם אבדו לציבור הדתי לאומי. הם אימצו מהר מאוד את ההסתכלות החילונית הכללית שהדגישה את ערכי הקדמה והנאורות ובזה לקיום מצוות ולמנהגים היהודיים המסורתיים. על הרקע הזה קמו בשנות הארבעים והחמישים הישיבות התיכוניות החדשות. לדעתי, הנחת היסוד הייתה שניתן להעניק לנוער חינוך מיטבי, וליצור דור חדש של צעירים דתיים לאומיים רק לאחר ניתוק מהרחוב. הסברה הרווחת הייתה שההורים בבית לא יצליחו לשמור על הזהות הדתית של ילדיהם ולא ישכילו לחנכם לקיום תורה ומצוות".

הרב חיים דרוקמן היה תלמידו של הרב צבי נריה בישיבת כפר הרא"ה. לישיבה הוא הגיע בשנת תש"ו, שש שנים לאחר הקמתה. הרב דרוקמן הוא גם ראש ישיבת "אור עציון" הכוללת פנימייה. כשאני מדבר איתו על הנושא, הוא מספר לי על קרבתו של הרב נריה לתלמידיו, על ההשכמות בבקרים בהן היה עובר מתלמיד לתלמיד ושר לו בניגון "ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא". אני מהמהם לרב דרוקמן את הניגון, והוא מתפלא מנין אני מכיר אותו. נו, אני עונה, גם אני למדתי מתישהו אצל אחד מתלמידיו של הרב נריה, ובאחד מהטיולים השנתיים הוא העיר אותנו בבוקר עם הניגון הזה.

"ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה הייתה מין עיירת נוער, כשהנוער הוא זה שניהל את הישיבה", מספר הרב דרוקמן. "מהבחינה הזו הייתה אווירה מצוינת, הזדהות מלאה עם הישיבה. הפנימייה הייתה חלק בלתי נתפס מאורח החיים של הישיבה. היינו כמה עשרות תלמידים, אולי ארבעים, והרב נריה היה דמות שמאוד מאוד אהבנו ומאוד הערצנו. החוויה של הפנימייה הייתה טובה מאוד. שבת בישיבה זה משהו מיוחד. הרי בלי פנימייה אין שבת בישיבה! כמובן שגם חלק מהחגים, ראש השנה, יום כיפור. או חג שבועות בישיבה, עם הכינוס התורני הגדול, אליו היו מגיעים תלמידי כיתה ח' בכדי לבדוק את התאמתם לישיבה, היה מאוד מיוחד".

קשיי החיים בפנימייה

היו תלמידים שהיה להם קשה בפנימייה?

"מי שהגיע לישיבה בימים ההם, הגיע בדרך כלל מתוך זה שהוא בחר ללמוד בישיבה. זו לא הייתה אופנה מקובלת. ממילא, מי שרצה והיה בשל לכך, הייתה בו בגרות מתאימה. אני חושב שהפנימייה בונה את התלמיד ומחנכת אותו להיות עצמאי, ללא תלות. היא מחנכת אותו להסתדר ולחיות עם אחרים. במציאות של קיבוץ גלויות, ישיבה שקולטת את כל הגוונים היא כור היתוך לבניין עם ישראל בארצו. בפנימייה אתה נפגש עם עם ישראל כולו".

לדעתו של הרב דרוקמן, המצב בפנימיות של היום קשה יותר, מכיוון שהנורמה מחייבת לשלוח את כולם לפנימייה, ולכן מגיעים אליה גם תלמידים שלא בחרו בכך והיו מעדיפים להישאר בביתם. עם זאת, אומר הרב דרוקמן, יתרונותיה החינוכיים של הפנימייה עולים בהרבה על החסרונות שבה.

במאמר שהתפרסם במוסף שבת של מקור ראשון, תיאר ד"ר עדן הכהן רשמים ותובנות שעלו מתוך עבודת קבוצת מחקר של תלמידי תואר שני במכללה, שנושאה הוא "חוויית הפנימייה של בוגרי ישיבות תיכוניות". לדעתו של עדיין קיים פער ניכר בין הפנימיות ההן לבין אלו של היום: "היום ההורים שואלים את הילדים מה טוב להם, ומחליטים יחד אתם לאן הם הולכים. בפנימיות היום יש יועץ, ר"מ ואם בית שמאוד קשובים לתלמידים ולצרכים שלהם. לעומת זאת, ראש ישיבה מסוים סיפר לי כיצד משפחתו החליטה, בלי לשאול אותו, לשלחו לישיבה. ילד בן 14 נשלח פתאום באמצע החיים למקום שנוסעים אליו בשלושה אוטובוסים, יש טלפון ציבורי אחד בפנימייה, אין טלפון בבית של ההורים, כך שצריך לנסות להשיג אותם דרך השכנים. אף אחד לא חשב שקשה לו שם, שהוא מתגעגע ומתייסר מבדידות. לא העלו על הדעת שהילד שוכב במיטה ובוכה בלילה. בדור ההוא גם אף אחד מהר"מים (רב - מחנך) לא בא לבדוק מה קורה עם הילדים. התחושה הייתה שגם אם קשה, הקושי מחשל את האדם ועל קשיים מתבגרים. זה היה חלק מתהליך החניכה של ילדים".

הרב דוד רבינוביץ' הוא סגן ראש ישיבת מקור חיים בכפר עציון מזה 11 שנה. להפתעתי, כשאני שואל אותו מה דעתו על גידול ילדים בפנימייה, הוא איננו משיב תשובה נחרצת: "אי אפשר להגיד בצורה חד משמעית שפנימייה היא מקום מצוין. ברור לי שיש הפסד מסוים לילד שעוזב את הבית ואת ההורים. מאידך, אני אגיד משפט קיצוני: המין האנושי הוא היחיד בעולם הטבע, שמשאיר את המתבגרים אצלו ולא שולח אותם מהעדר. יש משהו בכך שהחבר'ה נמצאים בחברת עצמם בגיל ההתבגרות, ומתבגרים עם חברים ללא השגחה צמודה של ההורים. יש בכך משהו משחרר ומאפשר.

ההבדלים בין פנימיות בעבר להווה

מה ההבדלים בין הפנימיות של אז לפנימיות של היום?

"קודם כל, היום נוסעים הרבה יותר הביתה, רובם לפחות פעם בשבוע. גם הקשר הטלפוני עם הבית הרבה יותר זמין וקבוע. מלבד זאת, אנחנו רואים בפנימייה זכות ולא חובה, ולכן ישנן אפשרויות לנסוע הביתה יותר, למי שקשה לו בפנימייה. אנחנו מעודדים את ההורים לבוא ולהיות בישיבה, ללמוד עם הילדים, ואנחנו מקיימים שבתות הורים, מכיתה י' ועד כיתה י"ב, כדי ליצור קשר הדוק ורציף בין הבית לבין הישיבה".

לדברי הרב רבינוביץ', גם הקשר האישי בין הצוות לתלמידים נמצא היום במקום אחר - "יש צוות הדרכה שיושב עם הילדים, יש רבני ערב, שנמצאים עם התלמידים ונותנים להם מענה לכל השאלות, לבעיות ולהתמודדויות. יש כמובן גם יועץ, עובד סוציאלי, מטפל בשיטת 'מוח אחד', וגם משפחות של הצוות שגרות בשטח הפנימייה ובקיבוץ, ומקיימות קשרים עם הילדים".

אתה בוגר פנימייה?

"כן. ואני רואה הבדלים מאוד ברורים בין המקום שבו למדתי לפני 20 שנה לבין הישיבה שבה אני עובד. בזמני הפנימייה הייתה מקום קשה. אני יכול לספור על כף יד אחת את כל הפעמים שיצאתי מהפנימייה שלא במסגרת החופש. כאן אנחנו מבינים שיש לילדים חיים אחרים, ואנחנו לא רוצים לנתק אותם מהבית, מהסניף, מהחוגים שלהם. אותי ניסו לנתק ולהכניס לבועה שבה רק פעם בשבועיים נוסעים הביתה. אני גם לא זוכר שהר"מים אצלנו הגיעו לפנימייה בערב, היום הר"מים נמצאים בערב ומקיימים שיחות אישיות עם התלמידים בפנימיות".


קשה להניח כי מסגרת הפנימייה המוטבעת בדי.אנ.איי של הציבור הדתי לאומי, תיעלם מן העולם. עם זאת, ככל שגוברת המודעות להשלכות הקשות ולנזקים האפשריים, הופכות הפנימיות למקומות רכים יותר, מאוזנים יותר ומותאמים לצרכיו של התלמיד.
 

ביביליוגרפיה

אתר כיפה, תאריך כניסה: 15 בנובמבר 2010.


מילות מפתח

ישיבה-תיכונית | אולפנה | כפר-הראה | הרב-נריה | לינה | חינוך | קשיים

הערות שוליים

    הפרק הבא

    פרק 14: סמינר לבנות חרדיות

    עריכה:  תמר אלמוג

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.