דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 4 מדרגים

מנהגי הנישואין בקרב הבדווים

גיא פייל

נוצר ב-11/15/2010

הקדמה

הנישואין הבדווים נמצאים בתווך שבין המנהג לבין האסלאם. האסלאם שילב לתוכו את מנהגי מוסד הנישואין הבדווי הקדום, כאשר שילוב זה אופיין לרוב בסבלנות מצד השריעה (ההלכה המוסלמית) כלפי המנהג, מתוך ציפייה שהנורמות הקדם מוסלמיות יעלמו מעצמם עם הזמן. למרות זאת, במנהגי הנישואין הקיימים בקרב הבדווים עד היום, ניתן להצביע על קיומם של טקסים מנהגיים מושרשים המנוגדים לשריעה, כגון- נישואי מתנה (נכאח אל-עטיה) ונישואי החליפין (בדל).

לאופן ההתארגנות המשפחתית הנפוצה בחברה הבדווית 4 תכונות עיקריות: 

  1. היא מאופיינת לרוב כחברה פטריארכאלית באופייה, כאשר מירב הכוח והשליטה נמצאים בידי הגברים.
  2. היא בעלת דפוסי השתכנות פטרילוקאליים, משמע, השתכנות אצל, או בקרבת, אביו של החתן.
  3. היא חותרת לריכוזיות בשליטה ברכוש, לרוב על ידי קיום משפחות מורחבות, עידוד ילודה רבה ואף ריבוי נשים.
  4. כפועל יוצא של התכונות הקודמות מבכרת המשפחה להשיא את בנותיה לבניה (אנדוגמיות), כאשר מנהג זה בא לידי ביטוי בנישואים בתוך המשפחה המורחבת, לרוב בין בני הדודים מצד האב (בנאת אל-עם).  

החיזור

התקשרות הנישואין בין בני הזוג נשקלת ומוסכמת תחילה בתוך קבוצות השארות שלהם. משקל דעת הנישאים עצמם, לחיוב או לשלילה, חשוב, אבל נמצא בדרגת חשיבות שנייה. תהליך הנישואין מתחיל לרוב ביזמת הבחור, אם כי לעיתים קורה שהיזמה לנישואי הבן באה מצד האב, בייחוד כאשר הבן מאחר להתחתן. בשלב זה הבחור אינו פונה באופן ישיר לאבי הכלה, אלא לרוב דרך אביו. במידה והמועמדת איננה קרובת משפחה ואין קשרים מיוחדים בין המשפחות, מטילים את השליחות על צד שלישי המקורב לאבי הכלה. במצב מעין זה המתווך נוטל עמו מתנות או כסף לאבי הכלה, במידה ואין הוא מעוניין בשידוך ידחה אבי הכלה את המתנות כבר בשלב זה וכך ימנעו מראש אי הבנות וחיכוכים. במידה והתקבלו המתנות, משמע שהדרך פתוחה להמשך המשא ומתן.  

המוהר

המוהר הוא תשלום העובר ממשפחת החתן למשפחת הכלה, כאשר גובהו נקבע בדרך כלל על פי הקרבה המשפחתית בין בני הזוג. כאשר מדובר בנישואי קרובים, או בנישואי חליפין, אזי למוהר לרוב משמעות טקסית בלבד. ככל שהמועמד רחוק יותר ביחסי השארות מהכלה, כך גם המוהר יהיה גבוה יותר. בדומה למתנות בשלב החיזור, גם למוהר תפקיד במשא ומתן, כאשר אבי הכלה יכול להעלות את סכום המוהר הנדרש כדי לרמוז למחזר לחזור בו מכוונתו.  

ההכנות לחתונה

המשא ומתן עם משפחת הכלה נעשה כאמור על ידי אבי החתן, והוא גם שעושה את רובם של ההכנות לחתונה. החתן לעתיד כמעט ואינו נוטל חלק פעיל בפעולות אלה, וכך גם הכלה המיועדת. ההבדל העיקרי ביניהם, שבעוד שהחתן יהיה לרוב מעורב (או לפחות מיודע) בבחירת זוגתו וישמור על זכות ווטו מסוימת, הכלה המיועדת אינה לוקחת אף חלק בסידורים אלו, ויתכן אף שתשמע לראשונה על נישואיה זמן קצר בלבד לפני מסיבת החתונה. לא פעם קורה שהנערה אינה מכירה את המיועד להיות בעלה. כיוון שסידורי החתונה נעשים עם הורי הנערה, והיא אינה צריכה לדעת על כך לפני כן "כדי שלא תחבל תחבולות על מנת להימלט מהנישואים". עם זאת, מודים בדווים רבים בכך שרוב הבנות יודעות על התוכניות ביחס לנישואיהן, וכל אחד יודע על בנות שהתנגדו לנישואין שלא היו לרוחן והצליחו, בעיקר בימינו, כאשר מתפתחת ההכרה בזכות הנערה להבעת דעתה.

מועדי החתונה

לפי המסורת, הזמנים בהם בוחר הבדווי להתחתן מחושבים לפי תנאי הטבע, על פי מצב הכוכבים, או בזיקה לדת. העונה הטובה ביותר לנישואין לפיכך היא האביב, משום שעונה זו היא תקופת השפע המאופיינת בתוצרת חלב ובגדיים וטלאים חדשים המקטינים את הצורך בהוצאות כספיות. ימי שני וחמישי הם ימים מועדפים לחתונה, שני בשל היותו, לפי האגדה, יום הולדתו של הנביא מוחמד, וחמישי בשל היותו מקדים את יום השישי, שהוא יום קדוש.
הזמנים שאינם ראויים לחתונות ולשמחות, לפי מסורת הבדווים, הם חודשי ה"צַפַרְרִיַאת", או "עְוּבּ אַנְנַגֵ'ם" (העלמות הכוכב). הכוונה היא לכוכב קאנופוס, הנקרא בבדווית "אִתְ'רַיַה", שבהופעתו או בהעלמו הבדווים מכוונים רבים ממעשיהם או מהימנעותם מהם. הם אפילו נוהגים לומר משפט על כך- "בִעְיוּבּ אִתְ'רַיַה וַטְלוּע עַגְרַבִּי, אַנְנִסְוַאן לַא תִגְרַבִּי"(בהעלם את'ריה ובהופעת עגרבי, אל תקרב לאישה). בחודשי הצפרריאת, הכוכב את'ריאה נעלם למשך 40 יום, העלולים להיות מסוכנים למתחתנים בהם. בני הזוג עלולים ללקות במחלת-עיניים קשה, או להוליד ילדים פגומים. הואיל ותקופה זו חלה בין החודשים אוגוסט-אוקטובר, לבדווים יש גם הסבר אקלימי לדבר שכן אלה הם חודשים חמים מאוד במדבר. 

החתונה

על פי המסורת, החתונה אינה מהווה טקס-מעבר בחיי הכלה הבדואית, אלא, אירוע חברתי הנוגע לחתן ולמשפחתו בלבד. משפחת הכלה אינה אמורה להיות נוכחת בחתונה ואפילו לא באתר האירוע, וודאי שאינה נוטלת חלק בהכנות. כשמדובר בנישואי אל-קצלה (דגם הנישואים השכיח ביותר) נערך ביום בחתונה דיון בין אבי הכלה לאבי החתן בפני שופט ושני עדים. לאחר הצגת התנאים מצד אבי הכלה ואישורם על ידי אבי החתן, מתקיים טקס ההשבעה- האפוטרופוס לנישואין (ולי) של האשה נוטל קנה, מושיטו לאבי החתן המיועד באומרו: "הדי קצלת פלאנה עלא סנת אללה ורסול אללה" (זהו הקנה של פלונית על פי מנהג אללה ושליחו). האבות לוחצים יד וילדיהם נשואים.
במהלך יום הכלולות נערך טקס הבאת הכלה למקום ההתייחדות עם החתן. ממשפחת החתן יוצאת משלחת, שמיוצגים בה אנשים שונים, מיעוטם גברים ורובם נשים. בקרב המשלחת הכרחי שיימצא שאר- בשר של החתן הידוע כנקי, ישר וצנוע. הוא זה שיגש למקום הימצאותה של הכלה ויעטה על כתפיה את העבא (דומה לגלימת הגבר הבדואי). בפעולה זו יש משום הסמליות של מתן חסות. הכלה מובלת לאוהל מיוחד (ברזה), המשמש עם לילה מקום להתייחדות הזוג. שם תשהה הכלה במהלך הערב עם נשות משפחת החתן, אשר תשמורנה עליה ותשרתנה אותה. לנשים בלבד מותר לראות את הכלה, בתנאי ששום אישה לא תהיה בנידתה.
למחרת, בשעה 8:00 לערך מתקיים הזבח העיקרי. עזים וכבשים שהובאו על ידי החתן והאורחים מתקדשים בעשן קטורת ונשחטים. זהו טקס דתי, והוא עיקר תוכנו של היום השני לחתונה. לאחר הזבח והתפזרות האורחים, שבה הכלה לביקור בבית הוריה, היכול להמשך עד כשבועיים, ובשובה לבית החתן הרי היא במעמד אשת איש.
בשנים האחרונות עוברת החברה הבדווית שינויים. בין השאר טקס החתונה הבדואי לובש סממנים ישראליים. בדרך כלל נערכת החתונה בקרבת המגורים. אוהל האירוע עשוי להיות אחד מבתי קרובי המשפחה בסמוך, ואולם נמצא גם מי שערך את חתונתו באולם אירועים בבאר שבע. גם לבוש הכלות משתנה, כאשר יש כלות הלובשות שמלת כלה לבנה שנשכרה בסלון, או כלות הלובשות שמלה מסורתית לאחר שביקרו במכון היופי.  

גיל החתונה

גיל הנישואין של החתן אינו קבוע והוא משתנה בהתאם לאפשרויותיו הכלכליות. מנהג המוהר משפיע גם הוא על גיל הנישואים של החתן בחברה הבדווית. לפני החתונה מצופה מהגבר שיהיה בעל אמצעים לכלכל את אשתו, להעמיד משק בית וכמובן, לשלם את המוהר. צעירים רבים שידם אינם משגת לשאת אישה, דוחים את החתונה ומתחתנים מאוחר יותר, לאחר שצברו ממון מספיק. כאשר בשנות התשעים, הגיל הממוצע של החתן הבדווי היה 23. הביקוש המתמיד לנשים מביא לכך שגיל הנישואין הממוצע שלהן נמוך בהשוואה ועומד על 18. לכך מסייעים שני גורמים נוספים: ראשית, מנהג ריבוי הנשים שמגביר את הביקוש לנשים צעירות; שנית, משיאים בחורות בצעירותן כדי להימנע מסכנות של חילול כבוד המשפחה.  

סוגי נישואין נוספים בקרב הבדווים  

 נישואי אולאד-עמם

נישואין בתוך המסגרת החברתית המצומצמת המוגבלת לרוב לפי קשרי הדם והשארות של האב. תכונותיה האנדוגמיות של החברה הבדואית שצוינו לעיל מביאים לכך שמרבית קשרי הנישואין נעשים בתוך המשפחה המורחבת בין בני הדודים מצד האב. משמע, זכות ראשונה היא לכל זכר לשאת את בת דודו מצד אביו (נישואי בנת אל-עם). הנישואים האנדוגמיים משמשים לחיזוק יחסי השארים. על ידי מתן בתו לבן אחיו, זוכה האב בבן ברית נאמן אשר יעמוד לצידו במאבקיו ובמלחמותיו. הנישואים האנדוגמיים מונעים את ההתפצלות הצפויה מנישואי חוץ ואת התפוררותה של קבוצת הח'מסה (מסגרת הערבות ההדדית המשפחתית שאליה שייכים כל הזכרים צאצאי אב קדום משותף).
עדות לכך ניתן למצוא בפתגמים הבדווים: "מִנְן רַמֵל בְּלַדַאכּ חוּטְט עַלַא חְ'דַאדַכּ" (מעפר ארצך שים על לחייך), משמע, אל תרחיק לזרים לקחת לך אישה, בחר לך אחת ממשפחתך. או "בִּנְת עַמְמַכּ תוּנְגוּל הַמְמַכּ" (בת דודתך – מצד אביך – תסעדך בעת צרה). נשיאת בן הדוד היא כה מושרשת אצל הבדווים, עד שהאב אפילו מזהיר את בנו מפני חורבן, אם יישא אישה זרה, כדברי השיר: "נַחַלְלַא מִן פַאת בִּנְת עַמְמוֹ וַמַשַא אַטְטֵר אַל-עַ'רִיבּ. וַנַחַלְלַא מִן פַאת גְצוּרַא מְעַמְמַרַא וַמַשַא לַגַאצֵר אַל-חַ'רַבְּנַא. וַנַחַלְלַא מִן בַּאע סַאבְּגוֹ וַגַ'א לַפַדֵע אַל-אִידֵן וַשַרַא"(אבוי למי שחלף על פני בת-דודו והלך לציפור הזרה, ואבוי למי שזנח ארמונות איתנים והלך לגור בחורבות. ואבוי למי שמכר את גמלו ורכב על בהמה בעלת רגליים עקומות). בשיר זה יש למלים מובן שונה ועמוק יותר. לדוגמה, במונח 'ארמונות איתנים' הכוונה היא לגברים במשפחה; ואילו ב-'חורבות' הכוונה היא ליחידה חברתית זרה; ב-'גמלו' הכוונה היא למסורת הבדווית.
במחקר שנערך בסוף שנות השמונים, נמצא כי רובן של הנשים מגיעות לנישואין מתוך המשפחה המורחבת עצמה (66%), כאשר רובם המכריע (80%) של הנישואים הם נישואי חליפין (בדל).  

נישואי חליפין

למרות האיסור בקוראן על נישואי החליפין, צורה זו של נישואין נפוצה עדיין בקרב האוכלוסייה הבדווית בנגב. משמעותם של נישואי החליפין היא החלפת כלות בין שתי משפחות, זו תמורת זו, כאשר אישה אחת מהווה לרוב את המוהר של רעותה. מנהג זה נעשה לרוב ללא תשלום מוהר, או עם מוהר סמלי בלבד. נישואי החליפין מהווים שריד למנהגים עתיקים, אשר השריעה מנסה ללא הצלחה להתמודד עימן. נישואי הבדל מתקיימים לרוב בין בתי אב שמספר הגברים בהם זהה, וכן זהה מעמדם בקרב קבוצות הח'מסה. כאשר נישואים אלה מתקיימים לרוב בתוך הח'מסה עצמה.  

נישואי עטיה

נישואי מתנה (נכאח אל-עטיה) נפוצים בכל חלקי הארץ, אך בעיקר באיזור הנגב. בנישואין אלו אומר הולי של הבת לחתן המיועד או לולי שלו: "אעטיתכ בנתי עלא סנת אללה ורסול אללה". או לחילופין רק "האי בנתי אלכ" (בתי זאת לך). בנישואין מסוג זה, אין חשיבות לגילה של הבת בזמן עריכת הטקס ואף ייתכן שהיא עדיין תינוקת. אותה בת תישאר מובטחת לאיש זה ותיועד לו כשתגיע לפרקה.  

ריבוי נישואין

מוסד ריבוי הנישואין (פוליגמיה) שכיח מאז ומתמיד בקרב האוכלוסייה הבדווית בנגב. מקורו של מוסד זה במבנה השבטי של החברה הערבית הקדומה, שבה ריבוי הילדים הזכרים היה ערך שסימל עוצמה, כוח ומעמד בחברה. לגבי בדווים ממוצא פלאחים מהווה ריבוי הנשים תוספת כוח עבודה לקציר ולדיש.
חשוב לציין שהחוק במדינת ישראל אוסר על נישואים שניים, אך עובדה זאת לא סייעה להפחית ממעמדה והיקפה של התופעה, אשר מקיפה, על פי הערכת משרד הבריאות, כ-36% מן הנשים הבדוויות בנגב.
לפי חוקי האסלאם מותר לגברים בדואים לשאת עד ארבע נשים, אבל רק מעטים מגיעים עד הגבול המותר. בשל העלות הגבוהה הנדרשת לאחזקת משק בית של יותר מאישה אחת, נישואי הפוליגמיה קשורים קשר ישיר לעושר, מעמד ויוקרה. שהרי ריבוי נשים אפשרי רק לבעלי אמצעי תשלום (מוהר) או לבעלי הכוח הפוליטי. אצל בדווי הנגב שכיחה התופעה בעיקר בין משפחות השיח'ים ומייחדת לרוב את אלו האמידים יותר.
מעבר ללגיטימציה לה זוכה תופעת ריבוי הנשים והיותה סמל סטטוס, ישנם מספר גורמים נוספים המסייעים לשגשוגה: המנהג שלפיו מחותנים הגבר והאישה בגיל צעיר על פי בחירת הוריהם, מביא את חלקם של הגברים לבחור להתחתן שוב, הפעם מבחירתם החופשית. דבר זה מביא לכך שמעמדה של האישה הראשונה נמוך מזה של האישה השנייה אותה בחר הגבר מרצונו. במידה והנישואים הראשונים הם נישואי חליפין, עלול מהלך נישואין של אחד הגברים להביא את השני לחפש לו אישה נוספת על מנת לשמר את מאזן הכבוד והכוח בין המשפחות. גורם נוסף הוא פתיחת הגבולות בין ישראל לגדה המערבית שהגדיל את היצע הנשים הערביות הזמינות ואת נגישותן.

 

ביביליוגרפיה

  • בן דור יוסף, ג'בליה : שבט בדווי בצל המנזר, ירושלים, כנה,1981 .
  • טל סיגל, האשה הבדואית בנגב בעידן של תמורות, להב, מרכז לימודי ע"ש אל"מ ג'ו אלון, 1995.
  • הכנסת מרכז המידע והמחקר, פוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית בישראל - מוגש לוועדה לקידום מעמד האשה, 2006.
  • לוי שבתאי, המשפחה הבדוית בדרום סיני, ירושלים, משרד החנוך והתרבות, אגף הנוער, היחידה לידיעת הארץ ולימודי שדה, 1979.
  • מאיר אבינעם ובן-דוד יוסף, התנהגות דמוגרפית-פיריונית של בדווי הנגב, באר שבע, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המחלקה לגיאוגרפיה, 1989.
  • מרקס עמנואל, "יחסים בין בני זוג בקרב בדואי הנגב", ישראל - עם וארץ, ב'-ג' (20-21): 177-192, 1985/86.
  • נאטור אחמד, " שריעה ומנהג במשפחה הבדווית בנגב על פי הפסיקה של בית הדין השרעי בבאר שבע", המזרח החדש , ל"ג: 94-111, 1991.
  • קרסל גדעון, פרטיות לעומת שבטיות : דינמיקה של קהילת בדווים בתהליך התעיירות, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1976.
  • קרסל גדעון ואבו-רביע ח'ליל, "נישואי הבדל בקרב בדוויי הנגב: בין ערף לשריעה ולחוק המדינה", המזרח החדש 46: 5-23, 2006. 

 


מילות מפתח

נישואים | בדואים | עטיה | אולאד-עמם | נכאח-אל-עטיה | בדל | | נישואי-חליפין | נישואי-מתנה | פוליגמיה | ריבוי-נישואין | בנאת-אל-עם | מוהר

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מנהגי הנישואין בקרב הבדווים (1)

    יפה

    תודה. לא הייתי מודעת לקיומו של האתר עד כה. המידע מרתק שימושי וחשוב כתוב היטב ומעניין המשיכו כך! יפה
    שבת ג' בתמוז תשע"ה 20 ביוני 2015

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.