דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות

אהוד לזר, איילת מורשת

נוצר ב-6/7/2010

רקע

הבית הפתוח בירושלים, או בשמו המלא – הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות – הוקם בשנת 1997 כמרכז פעילות לקהילה ההומו־לסבית בעיר. הוא משמש מרכז קהילתי, מקום מפגש ומוקד המאבק לפלורליזם ולכיבוד זכויות הפרט, ובהן זכויות ההומוסקסואלים, הלסביות, הטרנסקסואלים והביסקסואלים.

הומוסקסואליות מהי

המושג הומוסקסואליות מורכב מהמילים הומו (ביוונית: זהה) וסקס (בלטינית: מין), כלומר "מין זהה". פירושו – משיכה מינית ורגשית של אדם אל בני מינו. הגדרתה של ההומוסקסואליות אינה מוסכמת על כל החוקרים, אך ככלל מקובל כי הומוסקסואל (או בקיצור הומו) הוא גבר הנמשך בעיקר לגברים, ונמשך בצורה פחותה, או אינו נמשך כלל, לנשים. לסבית היא אישה הנמשכת בעיקר לנשים, ונמשכת בצורה פחותה, או אינה נמשכת כלל, לגברים. אף שהמונח הומוסקסואליות מתאר את הנטייה המינית הן אצל גברים והן אצל נשים, לתיאור הומוסקסואליות נשית מקובל יותר השימוש במונח לסבּיוּת, הנגזר משמו של האי היווני לֶסְבּוֹס, שבו חיה המשוררת הקלאסית סאפְּפוֹ, שכתבה שירי אהבה לנשים. בנוסף להומואים וללסביות קיימים טרנסקסואלים וטרנסג'נדרים, שהם אנשים המבקשים להפוך לבני המין הנגדי, או חשים כי המין שנולדו אליו הוא שגוי וסותר את טבעם ואת תחושותיהם.

המונח "הומוסקסואליות" נטבע בשנת 1869 על ידי העיתונאי האוסטרו־הונגרי קרל מריה קרטבני (Karl Maria Kertbeny) במסגרת חוברת שהוציא נגד סעיף בחוק הפרוסי שאסר על מעשי סדום (שבהמשך התגלגל לסעיף בחוק העונשין הגרמני). המונח נקלט במהירות והחליף מונחים אחרים שהיו נפוצים עד אז, כגון "סִימִילִיסקסואליות", "אוּרָנִיזם" ואחרים.
המונח הומוסקסואליות אומץ על ידי ציבור ההומואים והלסביות, למרות שבמקורו הוא נחשב לכינוי גנאי פוגעני. בשנים האחרונות אומץ המונח גם בחיי היום־יום, ובכלל זה בתקשורת ובעיתונות בעולם המערבי, וכן בעברית הישראלית המדוברת והכתובה.

לעתים קרובות משתמשים במילה הומו בעברית לתרגום המילה gay מאנגלית. משמעותה המקורית של המילה האנגלית gay היא "שמח", "עליז", אך במאה ה- 19 היא קיבלה בבריטניה משמעות לוואי של "פרוצה", או "אישה לא מוסרית", ואחר כך "הומוסקסואל נשי". בימינו נחשבת המילה gay בעולם הדובר אנגלית כמילה ניטרלית לתיאור הומו או לסבית. "עיבוד" לעברית של אותה מילה הוא המונח "גאה", הקרוב בצלילו למילה gay. מונח זה נפוץ כיום כשם תואר בהקשרים תרבותיים של קהילת הלסביות, ההומואים הטרנסג'נדרים והביסקסואלים (הקהילה הלהט"בית), כמו למשל המרכז הגאה, המשחקים הגאים, הקהילה הגאה, וכדומה. השורש ג.א.ה. מתקשר למצעדי הגאווה, חודש הגאווה ואירועי הגאווה, המסמלים את מאבק הקהילה הלהט"בית למען גאווה עצמית ונגד הבושה וקבלת הסטיגמות והדעות הקדומות הרווחות בציבור.

לסביות

לסביוּת הוא, כאמור, מושג המשמש לתיאור משיכה מינית ורגשית בין נשים. לסבית היא אישה בעלת נטייה מינית הומוסקסואלית, דהיינו אישה המקיימת או מעוניינת לקיים מערכות יחסים רגשיות ומיניות עם נשים אחרות. ‏

המונח "לסביוּת", כתפיסה המגדירה נשים החולקות נטייה מינית הומוסקסואלית, הוא תוצר של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אף על פי שהומוסקסואליות בקרב נשים הופיעה במגוון רחב של תרבויות במהלך ההיסטוריה. בשנים המאוחרות של המאה ה-19 פרסמו סקסולוגים תוצאות של מחקרים ותצפיות על התנהגות נשית שאופיינה במשיכה חד־מינית, ויצרו את ההבחנה של לסביוּת כתופעה חברתית בתרבות המערבית. נשים בעלות נטיות כאלו, שגילו מוּדעוּת לסטטוס החדש, הקימו במחתרת באירופה ובצפון אמריקה מסגרת תת־תרבותית לסבית.

הרחבה נוספת של המושג לסביות נעשה בשנות ה-70 של המאה, בעקבות השפעתו של הגל השני של הפמיניזם. מאז, עוסקים היסטוריונים בבחינה מוחדשת של יחסים בין נשים בהיסטוריה, ומעלים שאלות בדבר ההגדרה הנכונה של אישה כלסבית, או של מערכת יחסים בין נשים כיחסים לסביים. דיונים בנושאים אלה הניבו שלושה רכיבים לזיהוי לסביוּת: התנהגות מינית, משיכה מינית ונטייה מינית.

טרנסג'נדריות וטרנסקסואליות

על פי לקסיקון הגייפדיה: "טרנסג'נדריוּת, הוא מונח רחב המשמש, לרוב, לתיאור אנשים שזהותם המגדרית אינה תואמת את מינם המולד. המונח משמש גם לתיאור טווח רחב של התנהגויות שבהן יש היפוך מלא או חלקי של תפקידי וסימני מגדר, ללא קשר לזהות המגדרית/המינית של האדם, כמו לדוגמה אמני דראג המופיעים לרוב בזהות מנוגדת למינם. על פי ההערכות, מספר האנשים אצלם קיימים פערים בין המיניות למגדר, עומד על כשלושה אחוזים (3%) מכלל האוכלוסייה.

המושג "טרנסג'נדר" (הלחם באנגלית של Trans (שינוי) ו-Gender (מגדר), הופיע לראשונה בשנות ה-70 של המאה ה-20 לאחר שהמושג המקובל עד אז, "טרנסקסואל", לא התאים להגדרת אנשים שאינם מעוניינים בשינוי פיזי של גופם, ואינם מזדהים עם מגדר מסוים. כיום מקובל להתייחס לקבוצה זו כג'נדרקווירים: אנשים שאינם משייכים עצמם באופן רציף וקבוע לאחת משתי הקטגוריות המקובלות של מגדר (גבר/אישה).

המונח עבר שורה ארוכה של שינויים, בין היתר בעקבות שינויים חברתיים ותרבותיים שעברה קהילת הלהט"ב כמו גם האוכלוסיה הכללית במדינות המתקדמות. מקובל לראות במונח מעין "מושג גג", המכסה טווח רחב של התנהגויות, העדפות ונטיות, הנקשרות לשינויי מגדר - קבועים או משתנים.

הביטוי "טרנסקסואל" משמש כיום לתיאור אדם (גבר או אישה) שחש אי-נוחות ממינו הפיזי ושואף לשנותו באמצעות התערבות חיצונית, כמו ניתוחים פלסטיים שונים ונטילת הורמונים, ו"טרנסג'נדר" הוא שם כולל יותר לתיאור מגוון התופעות והנושאים הקשורים לשינוי ביטויי המגדר (חיצוני ופנימי) ובכלל זה גם לדראג-קווינס, קרוס דרסרס ועוד.

נהוג להבחין בין טרנסקסואלים MtoF שהם אנשים שזהותם המינית זכר וזהותם המגדרית נקבית (גבר לאישה), לבין טרנסקסואלים FtoM, שהם אנשים שזהותם המינית נקבה בעוד שזהותם המגדרית היא של זכר (אישה לגבר).
השאלה האם להכליל תחת מטריית ה"טרנסג'נריות" גם אנשים הנוקטים בפרקטיקות פטישיסטיות (לדוגמה, משיכה לבגדי נשים), היא נקודת מחלוקת בקהילה הטרנסג'נדרית. בעוד שיש הטוענים כי כל שינוי או "משחק" עם הזהות המגדרית וביטוייה השונים הוא תבחין (קריטריון) מספק להיכללות בקהילה, אחרים סבורים כי מדובר בהעדפה מינית גרידא, שאינה קשורה לזהותו של הפרט אלא במסגרת יחסי המין.

יש לציין כי בדרך כלל, נהוג לראות בטרנסקסואליות וטרנסג'נדריות דבר השונה מתופעת הפטישיזם הטרנסווסטי - שאיבת הנאה וסיפוק מיני מלבישת בגדי המין האחר. גברים בעלי פטיש לבגדי נשים, המגיעים לסיפוק מיני עז כתוצאה מלבישת בגדים אלה, אינם נחשבים בדרך כלל לטרנסג'נדרים, למרות שיש המכלילים אותם בקטגוריה זו".

התנועה ההומו־לסבית בישראל

התנועה ההומו־לסבית הישראלית החלה לפלס את דרכה כבר מראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. השיח על הומוסקסואליות בציבור היהודי היה קיים אז הן בדיאלוג הציבורי והן מתחת לפני השטח, אך עלה לדיון פומבי ופתוח בעקבות הירצחו של איש הציבור הדתי ישראל דה־האן, ביוני 1924, סמוך לבית החולים "שערי צדק" בירושלים. תוך עיסוק ברצח הפוליטי לכאורה, גילתה סביבתו הקרובה של דה־האן כי היה בעל נטיות מיניות הומוסקסואליות.

הקהילה היהודית ההומו־לסבית המשיכה להתפתח והחלה לרכז את פעולותיה במקומות בילוי ספציפיים, בעיקר בעיר תל אביב. מקומות הבילוי המרכזיים שלה ערב הקמת המדינה היו גן לונדון בטיילת החוף והבר במלון "הארמון" ברחוב הירקון.
בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה החלו להתפרסם יצירות ספרותיות על קהילת הגאים הישראלית, כמו למשל הספר הדווקאים, שפורסם בשנת 1960 על ידי "ש.ר.ב." ותיאר את חיי ההומוסקסואלים והלסביות בתל אביב. כותרת הספר אף "הדביקה" לתקופה מסוימת לקהילה ההומו־לסבית את השם "דווקאים". גם העיתונות הישראלית החלה לפרסם כתבות ודיווחים על הקהילה, והגדיל לעשות בעניין זה השבועון העולם הזה, שהציג בכתבה שפרסם בשנת 1962, תחת הכותרת "מחתרת על הטיילת", את חיי הקהילה ההומו־לסבית בצורה חושפנית וסנסציונית.

בשנת 1974 יזם אחד מחברי הקהילה ההומו-לסבית, סיוון מלכיאור, את "מצעד המסכות" בכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) בתל אביב, שקרא למתן זכויות שוות לחברי הקהילה. באירוע לקחו חלק כ-20 גברים בעלי נטיות הומוסקסואליות ונערה סטרייטית אחת. הייתה זו התחלה צנועה, אך צעד ראשון שהביא, שנה לאחר מכן, להקמת "האגודה לשמירת זכויות הפרט".
בשנות ה-80 של המאה זכה סיפורם של חברי הקהילה ההומו־לסבית להד רחב בתקשורת הישראלית, הן בתוכניות טלוויזיה והן בסרטי קולנוע. דוגמה לסרט כזה הוא "נגוע" מ-1983, שבוים על ידי הבמאי ההומוסקסואל עמוס גוטמן. הסרט נאסר להקרנה על ידי הצנזורה, וחולל בשל כך שערורייה ציבורית רחבה.

בתקופה שבה הופק סרטו של גוטמן, פרצה מגיפת האיידס בעולם ויוחסה, שלא בצדק, להומואים. מומחים מתחום הרפואה התריעו בפני האגודה לשמירת זכויות הפרט על כך שהמגיפה פוגעת בעיקר בהומוסקסואלים צעירים ועודדו נקיטת צעדי זהירות בעת קיום יחסי מין. בתוך האגודה לשמירת זכויות הפרט הוקם ארגון "ב.ל.ה דואגת" שהיה אמון על הסברה בנושא איידס ואף ארגן את אירועי הוויגסטוק להתרמה למען המאבק באיידס.

ב-1988, בעקבות הצעה לתיקון חוק העונשין בתחום עבירות המין, הושמט ממנו, ביוזמתה של חברת הכנסת שולמית אלוני, הסעיף האוסר יחסי מין הומוסקסואליים בהסכמה. בחמש השנים הבאות הוכנסו תיקונים נוספים בחוק הישראלי הקשורים לאפליית הומוסקסואלים, וזאת בעקבות יוזמות ופעילות פוליטיות ותקדימים משפטיים.

ב-1993 שונו חלק מפקודות צה"ל העוסקות בשירות חיילים הומוסקסואלים וחיילות לסביות. היה זה בעקבות החלטה של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, שבאה על רקע דרישתו של פרופ' עוזי אבן (הומוסקסואל מוצהר ולימים חבר כנסת) להקים ועדה שתפתור סופית את סוגיית השירות של הומואים ולסביות בצה"ל. למעשה, רק ב-1998 בוטלו כל ההתייחסויות להומואים וללסביות בפקודות המטכ"ל, והיחס אליהם הפך לשוויוני באופן מוחלט.

נציגי הקהילה ההומו־לסבית בישראל המשיכו לפעול כל אותן שנים בדרכים שונות לקדם את השוואת זכויותיהם לזכויות כלל האזרחים. הם עשו זאת, בין השאר, באמצעות הפגנות ו"מצעדי גאווה", שהראשון שבהם נערך ב-1998 בתל אביב, בתמיכת נציגים מהפוליטיקה הישראלית (בראשם צעדו כל המתמודדים לראשות עירית ת"א בבחירות המוניציפאליות שהתקיימו זמן מה לאחר מכן). כחודש לפני המצעד הראשון .( 9.5.1998) זכתה דנה אינטרשניונל, טרנסקסואלית המזוהה עם הקהילה, בתחרות האירוויזיון, כנציגת ישראל.

בשנת 2002 התקיים לראשונה "מצעד הגאווה" בירושלים.

על אף ההישגים וההכרה הציבורית בזכויותיהם של חברי הקהילה ההומו־לסבית, היו לא מעטים מקרב הציבור שלא גילו סובלנות ראויה כלפיהם. בשנת 2005 נדקרו צועדים ב"מצעד הגאווה" על ידי יהודי־חרדי, ובשנת 2009 נרצחו שני בני נוער ב"בר־נוער" ונפצעו רבים, במקום מפגש של נוער הומו־לסבי בתל אביב (למרבה הצער, הרוצח לא נתפס עד היום).

היבטים משפטיים

מאז סוף שנות ה-80 עסקה המערכת המשפטית בישראל רבות בסוגיות הקשורות לזכויות חברי הקהילה ההומו־לסבית. בשנת 1989 הגיש דייל "אל־על", יונתן דנילוביץ', תביעה נגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה בגין אפלייתו בזכאות לכרטיסי טיסה חינם לבן זוגו (עימו הוא חי מאז 1979), לעומת בני זוג שאינם בני אותו המין. בית הדין פסק לטובת דנילוביץ' וקבע שעמדת "אל־על" מהווה אפליה אסורה על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. חברת "אל־על" ערערה על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה, והפסידה גם שם. החברה לא השלימה עם תוצאה זו ועתרה לבג"ץ (בג"ץ 721/94). תוך כדי ההתנהלות המשפטית, קיבל טיעונו של דנילוביץ' חיזוק בצורת תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (מינואר 1992), שקבע מפורשות כי אסורה אפליה בגין נטייה מינית בכל הנוגע לקבלה לעבודה, פיטורי תנאי עבודה וכו'. בשנת 1994 דחה בג"ץ את עתירתה של חברת "אל־על".

שנתיים לאחר מכן, ב-1996, הגישה "האגודה לזכויות האזרח בישראל" עתירה לבג"ץ בשמו של אדיר שטיינר נגד שר הביטחון. שטיינר חי במשך שבע שנים עם בן זוגו, אל"ם ד"ר דורון מייזל, וסעד אותו עד פטירתו ממחלת הסרטן. היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון סירבה להכיר באדיר שטיינר כבן זוגו של חייל צה"ל שנפטר, לצורך זכויות הנצחה. לאחר הגשת העתירה הפנה שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, את הסוגיה למועצה הציבורית להנצחת החייל. לאחר דיון ממושך לא הגיעה המועצה להחלטה, ובהצבעה נחלקו הקולות שווה בשווה (8:8). שר הביטחון החליט להכיר באדיר שטיינר כבן משפחתו של אל"ם מייזל לצורכי הנצחה, וכתוצאה מכך התייתר הדיון בעתירה.

מאבק הקהילה ההומו־לסבית לא הסתיים בכך. בשנת 1997 הגישו קל"ף (ארגון הלסביות הישראלי), אגודת ההומואים והלסביות והאגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"ץ נגד החלטתו של שר החינוך דאז, זבולון המר, לאסור את שידור התוכנית "קלפים פתוחים" על בני נוער הומואים ולסביות בטלוויזיה החינוכית. בעתירה נטען כי פסילת התוכנית פוגעת בחופש הביטוי, מפלה הומואים ולסביות ומשדרת מסר שלילי כלפיהם. לבג"ץ אף הוגשו חוות דעת מומחים של פרופ' איריס לוין מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, של פרופ' גבריאל סלומון, דיקן בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה, של ד"ר עדיטל בן ארי מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה ושל חנה לויטה, מנהלת בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית, שעמדו על החשיבות החינוכית הרבה שבשידור התוכנית. בעתירה דן אותו הרכב השופטים שדן בבג"ץ דנילוביץ'. פסק הדין ניתן פה אחד ונכתב על ידי השופט קדמי, שבבג"ץ דנילוביץ' נותר בדעת מיעוט. בג"ץ הורה לשר החינוך להסיר את התנגדותו לשידור התוכנית וקבע כי העידן בו אנו חיים מטפח את זכויות הפרט ונושא את דגל ההבנה, הסבלנות והסובלנות כלפי מיעוטים וחריגים, לרבות הקהילה ההומו־לסבית.

התפתחות נוספת בקידום מעמדה של הקהילה היו נישואיהם של חמישה זוגות גברים ישראלים בטורונטו שבקנדה בטקס נישואין אזרחי המוכר באותה מדינה. עם שובם לישראל הם פנו לפקיד הרישום במשרד הפנים וביקשו לשנות את רישומם במרשם האוכלוסין מרווק לנשוי. פקיד הרישום סירב לבקשה בנימוק ש"נישואין שכאלה אינם מוכרים באופן חוקי במדינת ישראל, ולפיכך לא ניתן לרושמם בקובץ המרשם" (מכתבו של מנהל הלשכה למנהל אוכלוסין בתל אביב מיום 24 במאי 2005). הזוגות פנו לבג"ץ כדי שיקבע כי חובה על משרד הפנים לרשום את נישואיהם.

בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שמע את העתירות, שהוגשו הן בשם הזוגות והן בשם האגודה לזכויות האזרח, בפני הרכב של שלושה שופטים (הנשיא אהרון ברק והשופטים אליקים רובינשטיין ואסתר חיות). השלושה החליטו להרחיב את הרכב השופטים לשבעה בשל חשיבות הסוגיה. ב-21 בנובמבר 2006 קבע בית המשפט הגבוה לצדק, בפסק דין שנכתב על ידי אהרון ברק, כי חובה על מנהל האוכלוסין של משרד הפנים לרשום כנשואים זוג גברים הומוסקסואלים שנישאו כדין. אל עמדתו של ברק הצטרפו מי שהיתה בזמנו המשנה לנשיא בית המשפט העליון ועתה הנשיאה, דורית בייניש, והשופטים אליעזר ריבלין, אילה פרוקצ'יה, מרים נאור ואסתר חיות. השופט אליקים רובינשטיין נותר בדעת מיעוט.

לרשימת ההשגים לעיל אפשר להוסיף את הקמת תת הועדה לזכויות הקהילה בתוך הועדה לקידום מעמד האישה בראשות ח"כ יעל דיין, וכן: בג"ץ ברנר קדיש, (הכרה באימוץ נעשה בחו"ל) , בג"ץ ירוס חקק (הכרה באימוץ בארץ). עוד נציין כי בעקבות פס"ד דנילוביץ, הוכר עמית קמה כבן זוגו של פרופ' עוזי אבן בנכל הנוגע לזכויות סוציאליות. כך גם הוכר בן זוג של סטודנט מאונ' ת"א כזכאי להנחה בשימוש במתקני האוניברסיטה; היועמ"ש הורה להכיר בבן זוג של נכה כזכאי לנהוג ברכב שקיבל בשל נכותו; כמו כן נזכיר את ההכרה בבן זוג הומו כ"שאיר" לצורך קבלת קצבת פנסיה; ההכרה בבן זוג הומו כיורש; הכרה בהסכם ממון שנעשה בין בני זוג; הכרה בזוג לסביות כנכנסות להגדרה "בן משפחה" לצורך חוג למניעת אלימות במשפחה.

ארגוני ההומו־לסבים בירושלים

בעיר ירושלים פועלים כיום חמישה ארגונים מרכזיים של הקהילה ההומו־לסבית: "חברותא", "בת־קול", "אל־קאוס" ו"הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות", "העשירון האחר" - תא סטודנטים גאה באונ' העברית.

חברותא

חברותא הוא ארגון של הומואים דתיים, שהוקם ב-2007 על ידי בוגרי ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות, בתמיכת הבית הפתוח בירושלים. הארגון מקיים פעילויות ומפגשים חברתיים חודשיים, שתוכנם משתנה ומגוון: דיונים, הצגת סרטים, הרצאות, טיולים וכדומה. רוב המשתתפים הם דתיים, מיעוטם הם דתיים לשעבר (דתל"שים) ומקצתם הם מסורתיים. רוב המשתתפים בפעילויות חברותא הם הומוסקסואלים "בארון". מפגשי הארגון מיצבו אותו כקבוצה הגדולה ביותר הקיימת בנוף הדתי־הומוסקסואלי.

בת־קול

בת קול הוא ארגון לסביות דתיות, שהוקם בשנת 2005 בידי נשים שביקשו לשלב בין זהותן הדתית ובין זכותן לממש את חייהן כלסביות. גרעין היסוד של הארגון מנה עשר נשים, ומאז הקמתו ממשיכות להצטרף אליו עוד ועוד נשים. ביולי 2008 כבר מנה הארגון 150 נשים בנות 19 עד למעלה מ-60. בבת־קול נמצאות בוגרות אולפנות כגון "כפר פינס" ו"צביה", ותיכונים דתיים דוגמת "פלך" ו"בית יעקב". חלקן הקימו משפחה לסבית ומגדלות יחד ילדים, וחלקן נמצאות עדיין "בארון".

באמצע שנת 2008 עברה בת־קול תהליך של ארגון מחדש: בי"ד בתמוז תשס"ח (17 ביולי 2008) התכנסה לראשונה מליאת הארגון, בנוכחות של 84 חברות. המתכנסות חתמו על קווי היסוד של הארגון, בחרו את הוועדה המנהלת הראשונה שלו וקיבלו לראשונה כרטיסי חבר.

בת־קול מקיימת מפגשים קבועים ופעילויות חברתיות שונות ללסביות דתיות, הארגון מהווה מסגרת חברתית לצד משענת ותמיכה נפשית. הוא פועל לאפשר ללסביות דתיות חיים של אמת ואהבה, שיתוף ושוויון, שלמות וקבלה בחברה הדתית. הוא רואה את הגשמת מטרותיו אלו כחיונית לא רק למען הלסבית הדתייה אלא עבור הציבור הדתי כולו, כדי ליצור חברה מתוקנת וצודקת יותר.

פן נוסף של פעילות ארגון בת־קול הוא הסברה וחינוך, שנועדו להביא לשילוב מלא של לסביות בקהילה הדתית. זאת, בין השאר, בהתבסס על תהליך של שינוי שחל בשנים האחרונות בתפיסת ההומוסקסואליות והלסביות בקרב הציבור הדתי בכלל ורבניו בפרט, אף כי נותר עוד לעשות רבות בתחום זה. בת־קול פועלת לשינוי היחס ללסביות בקרב הציבור הדתי לגווניו, ועושה זאת באמצעות פעולות הסברה שונות. כך, למשל, לקראת "מצעד הגאווה" בירושלים ביוני 2005 פרסם הארגון קריאה לאנשי הציבור הדתי לצעוד יחד במצעד למען קידום הסובלנות וקבלת השונה בחברה הדתית. ואכן, במצעד זה צעדו לראשונה חברות בת־קול כקבוצה, ולצידן חברים סטרייטים דתיים שנענו לקריאה. כשהן לבושות לבן ונושאות בלונים סגולים קבעו נשות בת־קול לראשונה בפומבי את היותן חלק מהקהילה ההומו־לסבית. מאז ממשיכות חברות הארגון לצעוד בכל שנה ושנה ב"מצעד הגאווה והסובלנות" בירושלים, עם נציגוּת גדֵלה והולכת.

אל־קאוס

"אל־קאוס לשונוּת מינית ומגדרית בחברה הפלסטינית" הוא עמותה רשומה ארצית של הקהילה הלהט"בית הפלסטינית, שמטרתה קידום רעיון השונות המינית והמגדרית בכלל וקידום מעמדם של הומואים ולסביות פלסטינים בפרט. פרויקט "אל־קאוס" (בעברית "הקשת") ניזום בדצמבר 2001 על ידי הבית הפתוח בירושלים כדי לענות על הצרכים הייחודיים של הקהילה ההומו־לסבית הפלסטינית בעיר. במהלך שש שנות קיומו הראשונות עבר אל־קאוס תהליך של שינוי – מתוכנית מקומית המובלת על ידי אנשי מקצוע לפרויקט קהילתי ארצי, עם מנהיגות אקטיביסטית מתנדבת. התפתחות זו התאפשרה בזכות המחויבות וההשקעה של קבוצת המנהיגות שהובילה את הפרויקט, וכן הודות למסגרת האוטונומית שניתנה לאל־קאוס בתוך הבית הפתוח. התהליך הבשיל בהחלטה של הנהגת אל־קאוס להיפרד מן הבית הפתוח ולהפוך לארגון עצמאי. בנובמבר 2007 קיבל אל־קאוס מעמד רשמי של עמותה העומדת בפני עצמה ונרשם אצל רשם העמותות תחת השם החדש: "אל־קאוס לשונוּת מינית ומגדרית בחברה הפלסטינית".

בהתאם למחויבות הבית הפתוח לקידום מעמדה של קהילת הלהט"ב בירושלים, הוא המשיך לסייע לאל־קאוס במהלך תקופת השינוי, ובכלל זה אירח את חברי אל־קאוס במרכז הקהילתי שלו במרכז ירושלים. שני הארגונים פועלים מאז לגיבוש תחומי שיתוף פעולה לקידום מטרותיהם המשותפות.

הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות

כאמור, הבית הפתוח הוקם ב-1997 כביטוי לצרכיה של הקהילה ההומו־לסבית בעיר. מאז פועל הבית למען הפיכתה של ירושלים לעיר בה כל אדם יוכל לחיות את חייו כרצונו. עיקר פעילותו של הבית הפתוח הוא מאבק למען פלורליזם וכיבוד זכויות הפרט, עשייה של הקהילה למען הקהילה ובניית חברה ישראלית סובלנית יותר.

עוד טרם הקמת הבית הפתוח התארגן תא סטודנטים הומו־לסבים באוניברסיטה העברית בירושלים, שחשו צורך לערוך מפגשים חברתיים רשמיים. התא ארגן מפעם לפעם כנסים לחבריו, אך בהיעדר מקום מסודר להתכנסות, הם נהגו להיפגש בגן העצמאות במרכז העיר.

הבית הפתוח הינו עמותה רשומה, הפועלת ללא מטרות רווח. פעולותיו השונות מתאפשרות בזכות מעורבותם של תומכי הקהילה ההומו־לסבית מעבר לים: גורמים בקהילה היהודית הרפורמית בארצות הברית ותורמים נוספים החשים צורך לקיים מוסד כזה. ניתן גם להירשם כחברים לעמותה, ובמסגרת זו לתרום לקופתה.

בתוך שנים ספורות מאז הקמתו הפך הבית הפתוח לאחד ממוקדי הפעילות והעשייה ההומו־לסבית המובילים במזרח התיכון. הוא מהווה מרחב בטוח, פתוח, מעצים ובעל נראוּת גבוהה של הקהילה ההומו־לסבית בירושלים. באוקטובר 2000 הונף לראשונה דגל הגאווה ממרפסת הבית הפתוח, וביוני 2002 הוביל הבית את "מצעד הגאווה" הראשון בתולדות ירושלים.

כבר בשלבים הראשונים של פעילות הבית הפתוח הוקם בו "קו חם" – מענה טלפוני של אנשי מקצוע לבני נוער במצוקה. לאחר שהתעורר הצורך במקום פיזי למפגש חברתי, נפתח ב-1999 המרכז הקהילתי במדרחוב בן יהודה בירושלים. בשלב מסוים עלתה סוגיית ה"נראוּת" (כפי שמגדיר אותה מנכ"ל הבית הפתוח יונתן גר) – האם להניף את דגל הגאווה באמצע רחוב ירושלמי שוקק, או שמא עדיף לקיים את שגרת היום ללא הנפת הדגל. החשש של אלה שהתנגדו להנפת הדגל היה שאוכלוסיות מסוימות מקרב הקהילה ההומו־לסבית יעדיפו לא להשתמש בשירותי הבית כדי לא להיחשף על ידי עצם הכניסה למקום בו מונף דגל הגאווה. ויכוח זה היה חלק מהסיבות שהביאו להקמת ארגון חברותא ופורומים הומו־לסבים דתיים נוספים, שמפגשיהם מתקיימים במקומות ניטרליים בעיר ולא בבית הפתוח.

בשנת 2007 עבר הבית הפתוח ממשכנו במדרחוב בן יהודה לרחוב הסורג הצדדי והמרכזי פחות, הנמצא מספר רחובות משם. הוא ממוקם כיום בין משרדי עורכי דין וחברות כוח אדם. לאורח המזדמן למקום קשה לאתר את הבית הפתוח, שכן מלבד הדגל המתנוסס על הבניין והשילוט על הכניסה לבית הפתוח עצמו, אין שום הפנייה אליו בכניסה לבניין.
המעבר מרחוב בן יהודה לרחוב הסורג נעשה ממניעים כלכליים, כיוון שאחזקת הבית כרוכה בהוצאות רבות. לדברי המנהלת האדמיניסטרטיבית של הבית הפתוח, הוא צפוי לעבור בעתיד למתחם אחר, שיאפשר מימוש מלא של תוכנית העבודה של העמותה.

הבית הפתוח נפתח לקהל בכל יום מימי השבוע (א'-ה'), בשעות 13:00-20:00. בימי ראשון משמש הבית כמרפאה דיסקרטית לבדיקות איידס, הנעשות ללא תשלום לכל החפץ בכך.

מחוץ לבית הפתוח ניצב שומר חמוש, וחל איסור על הכנסת נשק אליו. השומר הוצב בפתח מאז האירוע באוגוסט 2009, בו נרצחו שני חברי הקהילה ההומו־לסבית ב"בר־נוער" בתל אביב, כדי לשמור על ביטחונם האישי של אורחיו. לעתים רחוקות, בעיקר סמוך למועד "מצעד הגאווה" בירושלים, ישנה פעילות נגד הבית, אך עד היום היא לא התבטאה באלימות פיזית כלפי האורחים או הבית עצמו.

מבנה הבית הפתוח הוא חלל ארוך ורחב, המחולק למספר חדרים, שהמרכזי בהם היא רחבת האירוח – החלל בו מבלים בני הנוער מרגע הגעתם לבית. בחלל זה ניתן למצוא מערכות ישיבה, ספרים, מחשב, עלונים ותערוכה אמנותית בנושאים הקשורים לחיי הקהילה, המתחלפת מפעם לפעם. כמו כן, ישנם במקום חדרים קטנים יותר שנועדו לפעילות מצומצמת (פעילות הקבוצות הצעירות וכד'). משרדי אנשי הצוות סמוכים זה לזה וממוקמים בצמוד לחלל המוארך.

הפעילות בבית הפתוח

הפעילות היום־יומית בבית הפתוח מחולקת לשלוש רמות:

  • שירות לקהילת הלהט"ב, כמרכז קהילתי נורמטיבי הקיים בכל אוכלוסייה.
  • מרכז המייצג את הקהילה ההומו־לסבית הירושלמית מול גורמים שונים.
  • מרכז בינלאומי המיועד להשפיע על סדר היום הירושלמי בתחום קידום הסובלנות כלפי הקהילה ההומו־לסבית ומתן שוויון זכויות לחבריה. לייחודה של ירושלים כעיר מקודשת לשלוש הדתות המונותיאיסטיות יש משקל חשוב באספקט זה של פעילות הבית הפתוח.

הבית הפתוח מנוהל על ידי ועד מארגן הנבחר אחת לשנה. הוועד מורכב משבעה חברים, ובראשם יו"ר (כיום מייקי גולדשטיין), וממנה את מנכ"ל הבית. צוות הבית מורכב מעשרה בעלי תפקידים (מלבד המנכ"ל), הכוללים רכזת מרפאה, רכז קהילה, רכז נוער והדרכה, רכז אירועים ומצעד, רכז מינהלה, רכזת פיתוח משאבים (מנהלת אדמיניסטרטיבית) וארבעה מדריכי נוער. הבית גם מעסיק שני רופאים במרפאה הפועלת בימי ראשון. הרופאים נותנים לפי הצורך גם שירות באמצעות האינטרנט.

שירותי הקהילה בבית הפתוח

הבית הפתוח מספק מספר שירותים קהילתיים ותוכניים לחברי הקהילה ההומו־לסבית, בעיקר לבני נוער, אך גם לגילאים מתקדמים יותר וכן לבני המשפחות ולחברים. כאמור, יש בו ספריית עיון ושירותי מחשב, וחלק מבאיו נעזרים בשירותים אלה להיכרות עם תחומי תוכן שלא הצליחו להיחשף אליהם בשל המקום ממנו הגיעו. כן קיים במקום בית קפה הפועל לאורך כל השבוע (למעט זמני פתיחת המרפאה).

בימי שני וחמישי מוצעים לאורחים "שירות מקבלי הפנים" – שירות של אנשי מקצוע המקבלים את פניהם של אורחים חדשים ומשמשים גורם חונך ומכוון לבני הנוער המגיעים לבית.

בימי רביעי פועלת במקום "קבוצת הנוער" (גילאי 15-18), בהובלתם של מדריכים צעירים שעברו תהליך מיון והכשרה על ידי הנהלת הבית הפתוח. המדריכים מנהלים מערכת חינוכית א־פורמאלית שמטרותיה הן ניהול דיאלוג חינוכי עם בני הנוער ההומו־לסבי וחבריהם בנושאים שעל הפרק: מיניות, גאווה עצמית, הבחירה בחיים (לעומת שימוש בסמים ובאלכוהול), היסטוריית הקהילה, יחסים עם ההורים, השתלבות חברתית ועוד. המפגש עם בני הנוער מהווה הזדמנות ייחודית לדון בסוגיות שאינן מוצאות מקום במערכות אחרות – בבית, בבית הספר ובתנועות הנוער השונות. מדריך הנוער יותם זעירא מוסיף כי תכלית המפגש היא ליצור מעגל חברתי משמעותי, המאפשר התבטאות חופשית ללא התחייבויות, תוך יכולת להגיע ולעזוב בכל עת. קבוצות הנוער המבקרות בבית הפתוח מורכבות מהומוסקסואלים ומלסביות, וכן מחברים הבוחרים ללוותם. כך מתאפשר לבני נוער שטרם גיבשו את זהותם המינית להיות מעורבים בפעילות הבית ולעמוד על נטיותיהם.

הבית הפתוח מספק בימי רביעי שירות דומה גם לבני נוער בוגרים יותר (גילאי 23-18), במסגרתו הם יכולים לשחק יחד, להעלות שאלות מהותיות על סדר היום ולהתחבט בנושאים "בוערים". טרם פתיחת הפעילויות, המדריכים זמינים לבני הנוער ומשמשים כ"מדריכִישִי" (מדריך אישי) לשיחות פרטיות.

בימי חמישי מופעל בבית הפתוח שירות "הורה בקפה". פעילות זו נותנת במה להורים של בני נוער לשתף אחרים בהתלבטויותיהם, ומהווה פלטפורמה לדיאלוג חברתי כן ורב־ממדי.

פורומים דומים של "הורה וילדו" מתקיימים במהלך השבוע, בהם מתאפשר ל"משפחות הגאות" לדון במרכיבים השונים של חיי המשפחה.

ביום שישי בשעות אחה"צ מתקיימים במסגרת הבית הפתוח משחקי כדורגל לכל החפץ בכך. פעילויות נוספות המתקיימות בבית במהלך השבוע הן "תרבות גבירותי, תרבות" – מיזם המספק לבני הקהילה מגוון רחב של הרצאות ופעילויות העשרה בנושאי רוח ונפש, אמנות, קולנוע, ועוד. כחלק מפעילויות אלו מזמין הצוות את אורחיו לצפייה ב"סרטים גאים", המוצגים מפעם לפעם בסינמטק ירושלים. אלה סרטים של יוצרים חברי הקהילה ההומו־לסבית או סרטים העוסקים בתחומים שונים בחיי הקהילה, כמו תרבות, יחסים, גאווה, דעות קדומות, סובלנות ועוד.

בנוסף לפעילות השגרתית בבית, נערכות בו מעת לעת פעילויות הקשורות ללוח השנה (ציון חגים ומועדים, שבתות, טקסים), או לסיבות אחרות שהנהלת הבית הפתוח מצאה כדי ליצור אווירה חמימה במקום.

כ-100 בני נוער משתתפים בפעילות המתקיימת בבית במהלך היום. כ-30 בני נוער מגיעים אליו מדי יום ראשון לבדיקות האיידס הנערכות בו.

כאמור, הבית הפתוח מפעיל מאז הקמתו "קו חם" לסיוע לנערים במצוקה. "הקו החם" מאויש על ידי מתנדבים, המקבלים הכשרה לתת מענה מקצועי לסיטואציות שונות.

עשייה קהילתית מחוץ לתחומי הבית

"מצעד הגאווה"

אחד הפרויקטים המרכזיים של הבית הפתוח בירושלים הוא "מצעד הגאווה". "מצעד הגאווה" הירושלמי שונה בתכליתו מאחיו התל אביבי: זהו מצעד שקט יחסית, שחורת על דגלו בעיקר מסרים פוליטיים.

במסגרת ההיערכות ל"מצעד הגאווה" עורך הבית הפתוח מפגש התנעה עם שאר התנועות והארגונים הלוקחים חלק בצעידה (ארגונים ארציים ומקומיים). במהלך מפגש ההתנעה מגבשים ראשי הארגונים מעין מניפסט המכיל את זכויות הקהילה ההומו־לסבית, שלדעת ראשי הארגונים צריכות להיות שוות לאלו הניתנות לשאר קבוצות האוכלוסייה. את רשימת הזכויות מנסחים משפטני הארגונים (המרכז הפלורליסטי מייצג משפטית את הבית הפתוח במהלך זה). למצעד ממונה דוברת מטעם הבית הפתוח.

"מצעד הגאווה" נערך בדרך כלל ברחובות מרכז העיר ירושלים, אך בשנת 2010, בשל האירועים שהתרחשו בקיץ 2009 במרכז הנוער ההומו־לסבי בתל אביב, החליטו מארגניו לערוך אותו בין מרכז העיר ובין קריית הממשלה והכנסת, כדי לעורר תשומת לב ולגרום לעשייה פרלמנטרית למניעת פגיעה בקהילה ההומו-לסבית.

פעילות חברתית

העשייה הקהילתית־חברתית של הבית הפתוח מתבטאת בתחומים נוספים של אקטיביזם חברתי, מעבר ל"מצעד הגאווה". בני הנוער המתארחים בבית הפתוח יוצאים לקראת "מצעד הגאווה" למיזם "יום נוער", בו הם מארחים נערות ונערים מכל הארץ ומקיימים פעילויות הסברה שונות. כמו כן, יוצאים בני הנוער לגיוס כספים, כאשר מתעורר צורך מובהק במשאבים כלכליים כדי להוציא לפועל תוכנית מסוימת של הבית הפתוח.

הבית הפתוח גם מקיים שירות הרצאות, באמצעות מאגר של מתנדבים, חברי הקהילה ההומו־לסבית, במטרה להגביר את המודעוּת לסובלנות חברתית ולצמצום הדעות הקדומות. במסגרת זו, מתאם הבית הרצאות תוכן במוסדות שונים – בתי ספר, תנועות נוער, צה"ל ומערכות חינוכיות נוספות. להרצאות אלו מגיעים גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות ומציגים את סיפוריהם האישיים, את הדילמות ואת הקשיים בפניהם הם ניצבים, ובכך מגבירים את המודעות החברתית אליהם ולצרכיהם. בפרויקטים של הבית הפתוח נוטלים לעתים חלק תנועות הנוער וגורמים חברתיים אחרים.

סיוע בקידום נוער הומו־לסבי

הבית הפתוח מציע, באמצעות אנשי המקצוע שלו, סיוע להתמודדות עם סוגיות חברתיות המתעוררות בקרב חניכים שהחליטו "לצאת מהארון" ולהכריז פומבית על נטייה מינית הומו־לסבית.
הבית הפתוח גם נמצא במגע עם עיריית ירושלים לטיפול בבעיות שונות של נוער הומו־לסבי. כך, למשל, כאשר נוצרים מצבים בהם נדרש נער לעזוב את ביתו, או שהוא חש מאוים בסביבתו עקב נטיותיו המיניות, הבית הפתוח מקיים שיתוף פעולה, כולל מקצועי, עם המערכת הסוציאלית בעירייה כדי להבטיח שהטיפול באותו נער ייעשה בצורה המיטבית.
הבית הפתוח גם מקיים פעילות הסברתית בתחום ההכנה של המועמדים לגיוס לצה"ל, ובכלל זה בכל הנוגע לקשיי שירות של חיילים או חיילות הומו־לסביים. זאת, תוך מתן הסברים על חוויית השירות הצבאי מפרספקטיבות רחבות.

תוכנית העבודה של הבית הפתוח

הבית הפתוח מקיים את פעילותו השגרתית על בסיס תוכנית שנתית הנבנית על ידי מנכ"ל הבית והצוות במקום. התוכנית מבוססת, כדברי ראשיו, על "הענקת שירותים ישירים לקהילתנו להעצמה, תמיכה ובניית קהילה, ופעולה למען שינוי חברתי בנושאים הנוגעים לקהילתנו, על ידי קידום ערכי הסובלנות והפלורליזם בירושלים".
תוכנית העבודה של הבית הפתוח מציבה יעדים בתחומים שונים הקשורים לקהילה ההומו־לסבית, כמו למשל הגדלת מעורבותם של חבריה בפעילות השגרתית של הבית ותוכניות לפעילות של בני נוער המבוססות על הצרכים המיוחדים שלהם. כל איש צוות בבית אחראי לבנות תוכנית נקודתית לתחום עליו הוא אמוּן, ואישור כל התוכניות נעשה על ידי מנכ"ל הבית.
במהלך השנה ישנם אירועים בלתי מתוכננים רבים הדורשים את תגובת הבית הפתוח, כמו פניות לבג"ץ, הצעות חוק ועוד. הבית נעזר במקרים אלה ביועץ משפטי ובמערך דוברוּת, המאפשרים לראשיו להגיב או ליזום פניות לתקשורת או לגורמי הממשל השונים.

הגישה הציבורית לפעילות הבית הפתוח

פעילויות הבית הפתוח אינן מקובלות על חלק מהאוכלוסייה בירושלים, ובראש ובראשונה על זרמים בעדה החרדית. אלה אף ניסו לסכל את "מצעד הגאווה" בעיר בשנת 2005. בשנת 2006 התקיימו ארועי הגאווה במתחם סגור ולא במצעד פתוח עקב התראה קונקרטית על ניסיון לפגע בצועדים. כדי למנוע מאנשי העדה החרדית לפעול לסיכול "מצעדי הגאווה" בעתיד, קיימו ראשי הבית הפתוח סדרת מפגשים עם בכירים בעדה, בסיוע מתווך חיצוני. הצדדים התקשו תחילה להגיע לעמק השווה, אך לדברי ראשי הבית הפתוח נוצרה מערכת יחסים של כבוד הדדי שאפשרה דיאלוג אנושי, ואלה הובילו לבסוף להשגת הסכם בלתי פורמאלי בין שני הצדדים. בבסיסו עומדת הבנה על מהותו של "מצעד הגאווה" – מצעד "רוחני, אינטלקטואלי וסולידי", ללא רצון לפעול בצורה סנסציונית או פרובוקטיבית, כפי שמגדיר זאת מנכ"ל הבית יונתן גר.

למרות זאת, יש עדיין מי שמתנגדים לפעילות הבית הפתוח. דוגמה מוחשית לכך ניתן למצוא בפנייה לבג"ץ שהגישו איתמר בן גביר וברוך מרזל, לקראת "מצעד הגאווה" בשנת 2008, בטענה שהבית הפתוח אינו עומד בהתחייבויות ובהוראות הקודמות של בית המשפט. בתגובתם לפניה זו כתבו השופטים פרוקצ´ה, מלצר וג´ובראן: "נָתַנוּ דעתנו לעתירות על כל טעמיהן, ולעמדת המשיבים בתשובותיהם. שמענו את טיעוני הצדדים בהרחבה. בעקבות כל אלה באנו לכלל מסקנה כי דין העתירות להידחות. בשיקולינו לקחנו בחשבון, בין היתר, את מסלול מצעד הגאווה והסובלנות לשנת 2008... כן התחשבנו בהצהרת באות כוח הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות, לפיה בכוונת מארגני המצעד ומשתתפיו לקיים את המפגש, התהלוכה ועצרת הסיום בסגנון מתון ומאופק, תוך התחשבות מרַבּית ברגשות הציבור על מגזריו השונים". בדיון קבעה השופטת פרוקצ´ה כי יש להגיע למצב שבו המצעד יצעד כדרך שגרה, ולא יהיה עוד צורך בעתירות לבג"ץ.

גם עיריית ירושלים לא גילתה תמיד סובלנות כלפי "מצעד הגאווה" ופעילות הבית הפתוח סביבו. סירובה של העירייה לקיים את המצעד בעיר בשנת 2005, אף על פי שמשטרת ישראל אישרה את מתווהו, הביאה להחלטה קודמת של בג"ץ, בה נקבע כי העירייה חרגה מסמכותה. בג"ץ חייב אותה לשלם 60 אלף שקלים כפיצוי לבית הפתוח למטרת קיום המצעד. 30 אלף שקלים מתוכם חויב ראש העירייה דאז, אורי לופוליאנסקי, לשלם מכיסו הפרטי.

התפתחות נוספת הקשורה ביחסה של עיריית ירושלים לבית הפתוח היא החלטת בג"ץ מספטמבר 2010, בעקבות עתירה של המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמית). ההחלטה חייבה את העירייה לתקצב את פעילות הבית הפתוח, ואף לעשות זאת רטרואקטיבית, תוך קביעה שהקהילה הגאה הינה מגזר בחברה הישראלית הזכאי למענה ייחודי לצרכיו, כמו כל מגזר אחר. היה זה ניצחון נוסף של הבית הפתוח, שמנהלו אף התבטא כי הוא מצפה לפתוח בעקבותיו דף חדש של יחסי שיתוף פעולה עם עיריית ירושלים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

אתרי אינטרנט


מילות מפתח

הומוסקסואליות | לסביות | טרנסג'נדריות | טרנסקסואליות | הומו | הומואים | לסבית | גאווה | סובלנות | בית-פתוח | תנועה-הומו-לסבית | חברותא | בת-קול | אל־קאוס

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.